ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-04-08OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 42

מישיבת הוועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן

יום שלישי, י"ט באדר התשע"ח (06 במרץ 2018), שעה 10:30

מחקר והכרה אקדמאית בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן ובהשלכותיה

חברי הוועדה: נורית קורן – היו"ר

מאיר אמסלם - מנהל הגנזך, רשות האוכלוסין

פרופ' בת ציון קלורמן עראקי - ראשת המרכז לחקר יהדות תימן ותרבותה, אנשי מחקר ואקדמיה

ד"ר אבי פיקאר - מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל, אנשי מחקר ואקדמיה

ד"ר מנשה זכריה - כתב מחקר על עליית קהילת יהודי תימן (ביצ'א) והשתלבותם בארץ, אנשי מחקר ואקדמיה

ד"ר אמנון מועבי - חקר את עליית תימן והתיישבותם בארץ, אנשי מחקר ואקדמיה

ד"ר צבי צמרת - חקר את עליית יהודי תימן, אנשי מחקר ואקדמיה

ד"ר נתן שיפריס - וקר את הפרשה במשך שנים, אנשי מחקר ואקדמיה

משה אהרוני - ממונה בכיר תחום מלגות הצטיינות, אגף התקצוב, המועצה להשכלה גבוהה

דבורה מרגוליס - ראש מינהל ור"ה-ועד ראשי האוניברסיטאות

גיא מולדובסקי - כתב ועדות, תאגיד השידור הישראלי

חנה שטרום כהן - יו"ר הפורום, פורום הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים בבריאות הנפש

ד"ר משה נחום - נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן

שלמה סמרה - מזכיר הפדרציה העולמית ליהדות תימן

אבנר פרחי - יו"ר ארגון ילדי תימן בישראל

שלמה מקבילי - ארגון ילדי תימן בישראל

רחל דותן - פורום משפחות החטופים

נחמן מזעקי - נציגי משפחות הנעלמים

רמי צוברי - נציגי משפחות הנעלמים

אליהו יצחק - נציגי משפחות הנעלמים

ישי כהן - נציגי משפחות הנעלמים

מאיר קורח - נציגי משפחות הנעלמים

אברהם מדמון - נציגי משפחות הנעלמים

ציון הדר - נציגי משפחות הנעלמים

אסתר פיש - נציגי משפחות הנעלמים

יונה מרון - נציגי משפחות הנעלמים

תומר ארנט - נציגי משפחות הנעלמים

תרצה רחל ארנט - נציגי משפחות הנעלמים

יחיא זכריה כבל - נציגי משפחות הנעלמים

הלן רוזנרוט - מעידה בנושא היעלמות ילדי תימן

ציון נגר - גמלאי צה"ל

מיכל זכריה - מוזמן/ת

יהודה זכריה - מוזמן/ת

נרי אראלי - מוזמן/ת

יהודית שמיר - מוזמן/ת

עידית שבתאי סידיס - שדלן/ית (פוליסי בע"מ), מייצג/ת את ועד ראשי האוניברסיטאות

מירב שמעון

ס.ל., חבר תרגומים

מחקר והכרה אקדמאית בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן ובהשלכותיה

בוקר טוב לכולם, תודה שהגעתם. היום ה-6.3.2018, י"ט באדר התשע"ח, השעה כרגע 10:40 ואנחנו היום עוסקים בנושא מחקר והכרה אקדמאית בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן וההשלכות של הפרשה לגבי הנושא האקדמי.

אני כבר תקופה ארוכה שמנסה להביא אנשי אקדמיה כי אני חושבת שחלק מהדיונים הם מאוד חשובים וכדאי שהנושא הזה יקבל יותר ביטוי באקדמיה, כי כל השנים, עד היום, הוא לא קיבל מספיק ביטוי. אפילו היו אנשים שסיפרו לי שרצו לעשות עבודות מחקר והאקדמיה לא אפשרה להם, ולא רק עבודות מחקר, גם עבודות סמינריוניות תוך כדי לימודים לתואר ראשון ותואר שני. מכיוון שבפרשה התעסקו גם אנשי אקדמיה, כמו ד"ר לויטן, ד"ר נתן שיפריס, ד"ר אבי פיקאר, יש עוד הרבה אנשים טובים שעשו מחקרים, מצאתי לנכון שהם יבואו לספר על הקשיים שלהם שהיו בשנים עברו.

עכשיו חלה פריחה, מאז שהעליתי את הנושא לסדר היום הציבורי והחל הדיון בנושא אז באמת האקדמיה גם נתנה יותר ויותר ביטוי לעבודות מחקר, יש יותר שיעורים בנושא. אנחנו רוצים לשמוע את כל הדברים הללו מאנשי אקדמיה. צריך להגיד שיש אנשי אקדמיה שטוענים שהפרשה בכלל לא הייתה, זה לא ככה ורק אנחנו אומרים כאלה דברים, ויש אנשי אקדמיה שעשו מחקר ותומכים במה שהמשפחות סיפרו ואמרו כל השנים.

אני הזמנתי לכאן היום את הלן, הלן פגשה אותי לפני יותר משנה והיא רוצה לספר חוויות שלה מהילדות ומה היא ראתה. אז, הלן, את מוזמנת להציג את עצמך ושיהיה לך מספיק כוח להגיד לנו - - - לפני שאנחנו מתחילים, הלן הגיעה היום ממודיעין והיא יושבת פה והיא מגלה שיש פה את שלמה מקבילי, שהיה איתה ביחד במחנה העולים, אז תראו איזה דבר. הלן הביאה תעודת עולה. וואו, איזה תעודה היסטורית, משהו, עם התמונה של אבא ואמא.

נכון.

הם עלו לבית עולים עין שמר בשנות ה-50.

לא, ב-52' עזבנו.

עזבתם ב-52'. תראו כמה שהם היו מסודרים, כלומר הם עלו ב-50', הם יצאו ממחנה עין שמר בשנת 52', יש פה חותמות.

יותר מזה, קיבלנו - - - במיון משהו, היה סיפור רפואי - - -

כן, הנה, גם אפילו לטיפול רפואי שהיא זכאית.

זה כאן, פטור מהכול, קבלה ממחסן הלבשה.

הנה, יש כאן אפילו עדויות מה הם קיבלו כאן, יש כאן תפירה של משהו והם גם קיבלו ממחסן ההלבשה בגדים. אז, הלן, בואי ניגש לסיפור שלך, שזה הדבר החשוב ביותר.

קודם כל שמי רוזנרוט הלן, שם נעוריי הוא שייקביץ פלינה ואני כל חיי נוצרת את הסיפור הכואב הזה והמצמרר שחוויתי בילדותי. ניסיתי לפנות לגורמים כמו בביטוח הלאומי, התנדבתי על מנת לטפל בנושא וזה לא הסתייע ולמזלי הגדול פגשתי לפני שנה את הגברת הנהדרת הזו ואחרי דין ודברים פעם שנייה, הנה אני כאן מוזמנת על מנת לספר לכם ולסבר את אוזניכם.

אכן היו מעשים איומים באותה תקופה. אני הייתי עדה לחטיפה של שני ילדי תימן ולרעש ואטמוספרה לא שפויה של בית חולים שמתנהל על רקע של צעקות של הורים שמגיעים למחרת על מנת או לבקר את הילדים או לקחת את הילדים הביתה, כי הודיעו להם שהם יכולים לחזור הביתה ומודיעים להם, לאסונם, שהילדים אינם, שהם נפטרו. אני הייתי עדה, הייתי בת 5, עם אחי. אנחנו נאלצנו להגיע לבית החולים עקב מחלת ילדות, כי במחנה אסור היה על פי הנוהל להישאר, אז כל הילדים שהיו חולים במחלות ילדות, שטופלו בדרך כלל בבתים, במקרה הזה הגיעו לבית החולים הזה.

בית החולים היה במבנים שכנראה נשארו מתקופת המנדט הבריטי, עשויים כנראה מעץ, על פי הזיכרון שלי. מבנה ארוך שהתאימו אותו למטרה הזו. היה לנו חדר יחסית גדול עם מיטות קטנות, עם סורגים, כמו שיש לילדים. בחדר החליפו את הילדים, העבירו למקומות אחרים או שהם עזבו הביתה. אחי ואני אושפזנו שם, הוא היה בן 3, אני בת 5, מיטה מול מיטה וכמובן שלא היה לנו שם טוב בלי ההורים וגם כאב לנו ולא היה לנו נעים ולא דיברנו את השפה והייתה שם אווירה לא של בית חולים. אסור היה להורינו לשבת איתנו, להישאר איתנו ללילה.

איכשהו התגנבה לאוזני אבי איזה שהיא שמועה שילדים לא נשארים שם ונעלמים, 'תשמור על ילדיך', אז אבא שלי שמר בחלון מחוץ לחדר. פעם אחת תפסו אותו ואיימו עליו שיזעיקו משטרה, אז הוא אמר 'אז אני אספר מה היה פה, מה קורה פה'.

יום אחד או בוקר אחד, אחרי לילה כזה של נדודים ואבא היה כל פעם מעודד אותנו מהחלון, 'תשני, חמודה, תשני, מחר יום חדש, תשתחררי הביתה'. בא צוות של אנשי בית החולים, מן הסתם רופאים ואחיות וצוות עזר, שאני לא יודעת לסווג אותם היום, עם שני אורחים לבושים בלבוש אחר, לא כמו שהעולים במחנה. הם היו לבושים עם מגבעת ומעיל, הם באו לעשות ביזנס. הם עברו בחדר והם בחרו ילדים. האיש, הגבר מבין הזוג הזה, הצביע עליי ועל אחי. היינו הבהירים ביותר בחדר הזה, מצא חן בעיניו, אז אמרו לו 'לא, אתה לא יכול לקבל אותם כי הם מקורבים למישהו מהבכירים'. 'לא, אבל חבל, תראי, זה בדיוק מתאים לנו', לא עזר. אז הם ניגשו לשני ילדים אחרים, האחיות והרופאים האחרים אמרו 'אלה שני ילדים שאתם יכולים לקחת אותם כבר עכשיו, הם בריאים, הם עברו את כל הבדיקות'.

יום לפני שאני זוכרת, יום לפני ההורים של הילדים האלה באו לקבל אותם הביתה כי הם כבר מרגישים טוב והרופא אמר שהם מתקדמים יפה ואפשר לשחרר אותם בעצם. זה אני זוכרת, הם לא קיבלו את הילדים באותו יום, אבל ביום של האירוע שאותו אני רוצה לספר, לשים את הדגש עליו, היה בוקר מוקדם, מה השעה אני לא יודעת, אבל השמש הייתה בגובה כזה שזה היה בוקר. הייתה שמש של בוקר ראשון והגיעה החבורה הזו ולקחו שני ילדים, יחד עם הזוג הזה, וכנראה שעוד ילדים מחדרים אחרים, אבל שם אני לא יודעת, כי לא הייתי נוכחת. בחדר שלי שני ילדים, הם לקחו אותם.

וכעבור שעה ומשהו הגיעה האמא, אישה מקסימה, אמא צעירה לגמרי, משהו כמו 18, אולי 16, להערכתי, בעיניים של מבוגרת היום, לבושה בלבוש המסורתי, לא כהה, אלא יותר בצבעים של חול, נקרא לזה. במאור פנים היא הגיעה, לקבל את הילדים, לקחת אותם הביתה, או את הילד, אני לא יודעת אם שניהם שלה ואמרו לה 'לא, הוא מת', 'אבל אמרו לי לבוא לאסוף אותם', אמרו לה 'הוא מת'. והיא בשבר הכי גדול נפלה על הרצפה והתחילה למרר בבכי ולצעוק ולייבב. זה היה נורא לראות את זה. ניגשו אליה שם האחיות, נתנו לה בעיטות כאלה, 'לכי, אין לך פה מה לעשות, לכי מפה'. היא לא יכלה לקום, מישהו כנראה גרר אותה או מה. והאחיות חזרו לעיסוקים שלהן כאילו דבר לא קרה.

הסיפור הזה מלווה אותי כל חיי. בביתי, כשהיו הוריי בחיים, כל החיים הם הזכירו את העוולה הזו שנעשתה. נכון, גם כשאנחנו היינו במחנות בחו"ל הגיעו אנשים שהתחזו לעובדי סוכנות והציעו להורינו, גם להורי בעלי המנוח בזמנו, לעזור עם הילדים בעלייה לארץ. הם ייקחו אותם, יעלו לארץ וההורים יגיעו אחר כך וזה יקל עליהם. הוריי התעקשו להישאר איתנו, 'גורלנו כגורל הילדים, אנחנו ביחד', ומסתבר שהיו עוד עולים אחרים פולנים, שזה היה כך, שזו הייתה ההחלטה שלהם.

כמובן שבתוך החבורה של העולים, כשהגענו מחוץ, שברים של השואה, נרקמה ברית, ברית משפחתית, אחד דאג לשני במשך כל החיים. הם התעניינו, הם בילו, הם ביקרו והם ידעו על המצוקות, על השמחות, ניסו לעודד, לתמוך. אנשים נהדרים. לדעתי, למרות שהם לא הכירו לפני כן, רק מתקופת המחנה והשיט הנוראי ארצה באונייה 'גלילה'.

אני חושבת שנתתי לכם תמונה לדבר הכי מזעזע שנמצא על לבי, על לוח לבי, כל חיי. ניסיתי לספר, ניסיתי לעזור לאנשים שאני לא מכירה ולא יודעת, אני נורא אשמח אם יהיה איזה שהוא מצב או סיטואציה שהילדים האלה יימצאו, שאני גם אוכל לראות אותם. אני מודה לכם.

כן, אנחנו מאוד מקווים.

אני מקווה שאני מיציתי.

את מיצית. אני רק רוצה לספר שזו אישה מן היישוב, אדריכלית במקצוע, עשתה המון דברים למען מדינת ישראל וגם פה בארץ ובנתה את ביתה פה וזו לא סתם אישה הזויה שמספרת סיפור.

לא, לחלוטין לא. לגמרי שקולה.

אישה שקולה, בדיוק, שלא יבואו ויגידו אחר כך שאולי משהו כאן לא נכון.

נורית, זו פעם ראשונה שאני שהיו אשכנזים בעין שמר. אתם מרומניה?

לא. היו מרומניה, היו מתימן והיו מפולין. החוויות שאני עכשיו החלפתי עם האדון הזה, מסתבר שאנחנו החלפנו מזון שהיה שם בחדר האוכל. זיתים, הפולנים לא הכירו מה זה הדבר הזה ודג מלוח, אתם לא הכרתם, אז היו מתחלפים, אבל הייתה אווירה מאוד נעימה, חברית. משהו של איזה שהיא גאולה שהגיעה והגענו לארץ, היו המון ציפיות מהדבר הזה. למרות שאנחנו הגענו מרקע של מלחמה איומה, אבל היו לנו המון חלומות.

אבנר, יותר מהדבר הזה?

יש יותר.

יותר מהדבר הזה, שכתוב שהיא נמצאת בעין שמר? לא יכול להיות דבר אחר. שלמה, אני אתן לך לדבר, ואם אתה זוכר משהו ממנה, אתה זוכר? עכשיו החלפתם חוויות.

לא. את החוויות כן, אבל אנחנו לא - - -

לא, זה גיל צעיר. אני יכול לומר שהיינו בעין שמר, זה באמת נכון, משם עברנו - - -

סליחה, שמות לפני שאתה מדבר, שם מלא.

שלמה מקבילי, ייצוג לא צריך, אבל לא חשוב. בשיחה ראשונה איתה, היכרות ראשונה, אז היא אומרת לי שהייתה בעין שמר, אמרתי 'גם אני הייתי בעין שמר', באותה תקופה, באותו זמן, אחר כך עברנו לאגרובנק ומשם העבירו אותנו לחדרה ולמקומות שונים.

תודה, שלמה. אז תודה לך, הלן. אנחנו נמשיך בדיון שלנו. זו באמת עדות מטלטלת ביותר. ממש מטלטלת.

אני מקווה שזה יעשה משהו.

כן, תודה לך. אני רוצה לפתוח עם פרופ' בת ציון קלורמן עראקי. את מכהנת כראש המחקר לחקר יהדות תימן ויהדותה במכון בית צבי ואת מתמחה בתולדות יהודי תימן ועוסקת בבחינת תהליכים חברתיים ותרבותיים של הקהילה, בתימן ובארץ ישראל. אני רוצה לומר לך, כבוגרת של האוניברסיטה הפתוחה, גם קראתי את הקורס של יהדות תימן, קורס שבאמת נותן תמונה רחבה על מה שהתנהל בתימן וקצת ככה נגעת בקורס, טיפה, במה שקרה פה בארץ. אני רוצה לשמוע דווקא על חבלי הקליטה פה בארץ וכל מה שאת יודעת וכל מה שקשור לפרשה מבחינה אקדמית, שחקרת את כל הדברים.

רק להתקרב למיקרופון, שם מלא. כל אחד לפני שהוא מדבר, בבקשה, שם מלא, כי הכול נרשם לפרוטוקול.

פרופ' בת ציון עראקי קלורמן. אני עוסקת בחקר יהודי תימן כבר שנים רבות, עוסקת בהוראה ובמחקר. אני רוצה להתייחס לכותרת של הנושא שאת, חברת הכנסת נורית קורן, העלית כנושא המרכזי של הדיון לפגישה הזאת של הוועדה. הנושא של הפרשה של חטיפת או היעדרות ילדי תימן, וכמובן זה לא רק ילדי תימן, זה ילדים, בעיקר ילדים ממשפחות שהגיעו מתימן, אבל משפחות - - -

תימן, מזרח והבלקן.

וגם אשכנז. בוא נגיד, היו גם אשכנזים.

הבלקן, נכנס אשכנזים בפנים.

נכון, בסדר. לא כל כך מדויק, לדעתי, אבל בכל אופן ילדים לא מעטים, שרובם הגדול מיוצאי תימן ואחרים, ילדים מקהילות אחרות ואם אנחנו מסתכלים על המפה, מה שקורה במחקר, למעשה הרצון הוא להטמיע את האירוע, את הפרשה הקשה הזאת בתולדות מדינת ישראל בתוך המודעות של הסטודנטים ושל האקדמיה בכלל. אני חושבת שזה מה שאנחנו רוצים לעשות.

אין ספק שהפרשה הזאת של היעדרות, של היעלמות של ילדים בתקופה הזאת היא חלק חשוב בתולדות היישוב, בתולדות עם ישראל, בתולדות מדינת ישראל וכך אנחנו צריכים להסתכל על זה. זה חלק ממה שקרה במדינת ישראל. כמובן כאשר אנחנו מסתכלים במבט הרבה יותר רחב, יש לזה גם שורשים מוקדמים יותר ביחס של מנהיגות היישוב אל יוצאי תימן, שהם היו הקבוצה הבולטת ביותר בקרב המזרחיים בארץ ישראל, היחס אליהם, אל המזרחים בכלל, וכמובן יש לזה שורשים. הדברים האלה באו לידי ביטוי בעניינים שונים, כמו למשל העניין של החינוך שד"ר צבי צמרת שיושב כאן, הוא כתב מאמר נפלא על התימנים בעמקה - - -

לא רק מאמר, ספר שלם.

גם ספר שלם, כן, כמובן, זאת אומרת התמצית נמצאת במאמר שהוא נגיש. הסטודנטים אצלי קוראים את המאמר הזה כמאמר שהם חייבים לקרוא. זאת אומרת הדברים הם מאוד מאוד רחבים.

קודם כל מה שהוועדה הזאת עושה, היא מציפה בין השאר לציבור. אני לא חושבת היום שיש מישהו באקדמיה, אני שמעתי, נדמה לי ממך, שיש כאלה שאומרים שלא קרו, שלא היו דברים, אני חושבת שרק מישהו שלגמרי לא מחובר למה שקורה, או לעדויות ולעובדות ולמסמכים יכול לומר דבר כזה. אני חושבת שהיום יש הכרה שאכן היו דברים איומים שקרו מ-49' ו-52', פחות או יותר.

זה קצת נמשך יותר, אבל בסדר.

אבל עיקר התופעה קרתה, לשאלה כיצד מתרגמים את זה. כיצד מתרגמים, זאת השאלה, לא שלא קרה. השאלה, אנחנו, הממסד, אפשר לומר שהממסד לקח חלק בזה? האם הייתה יד מכוונת מלמעלה? אנחנו לא יודעים אם הייתה יד מכוונת מלמעלה, האם היה חלק שיטתי, שהיו כמה אנשים שהתארגנו ובתוך בתי החולים שיתפו פעולה עם כך וכך? כנראה שכן. האם ילדים, חלק מהם נפטרו? כנראה שכן, רק לא טרחו להודיע להורים.

לא טרחו? מה זה לא טרחו? לא נתנו את הזכות הבסיסית של - - -

לא נתנו, לא להודיע, לא לערוך קבורה, דברים שהם קודם כל - - -

איומים.

מבחינה אנושית, אם אנחנו מסתכלים על זה, הם ממש לא סבירים. האם היו מתנהגים כך לקבוצות אתניות אחרות בציבור? זאת גם כן שאלה. ועכשיו גם יצאו עדויות נוספות אחרות, הסרט של דוד דרעי, על 'סאלח זה כאן', אני לא מצטטת בדיוק את שם הסרט, אנחנו יודעים שהייתה תקופה, גם של היישוב וגם בשנים הראשונות של מדינת ישראל היה יחס אחר, מפלה, בכלל למזרחים בישראל ובהקשר הזה בא לידי ביטוי בעיקר אצל יוצאי תימן.

אני רוצה לומר לכם דבר נוסף, הנושא הספציפי הזה של היעלמות ילדים לא נחקר דיו. נעשו כמה מאמרים, נעשו כמה מחקרים, יושב כאן נתן שיפריס, שכתב, אני רוצה לציין לטובת את ד"ר שיפריס ואת פרופ' טובה גמליאל, שערכו ספר שעוד מעט יוצא לאור שהכותרת שלו 'פרשת ילדי ישראל הנעדרים' או משהו דומה. זו פעם ראשונה שמאמרים הנוגעים בהיבטים שונים של הפרשה מכווצים יחד ויהיה לזה אימפקט מאוד חשוב.

מבחינה אקדמית.

מבחינה אקדמית. יחד עם זה, לא מספיק. לא מספיק. אני חושבת שצריך גם מבחינה של - - - אנחנו לא יכולים להכתיב לאקדמיה מה לעשות, עצם המודעות, אני חושבת שכבר היום יש יותר מחקרים והמודעות עושה את זה, מצד שני, לא רק מודעות, צריך גם לממן. לכן הייתי מציעה להציע למשל למל"ג או לזרועות אחרים שקובעים, לתקצב מחקרים שעוסקים במדינת ישראל בשנותיה הראשונות עם דגש על נושא פרשת היעלמות הילדים. בהיבטים שונים. בתחום של סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, בריאות, יש נושאים מגוונים. לתת למשל לשנה כמה מלגות לסטודנטים שיכתבו עבודות דוקטור ייעודיות בנושאים האלה. שיהיה תקצוב והתקצוב מביא גם תוצאות, כאשר יש אפשרות לתקנים אחר כך, לאנשים שעובדים בתחומים האלה במחלקות אקדמיות, יש לזה מודעות לקדם את הנושא הזה על ידי תקנים לבוגרים כאלה שכתבו עבודות דוקטור בתחומים האלה וסביבתם, יש בזה משהו מקדם מאוד. אפשר כמובן להציע לעשות ימי עיון במוסדות אקדמיים שנוגעים בפרשה בתוך מכלול רחב של מה שקרה באותה תקופה בארץ ישראל. אני חושבת שזה בינתיים. יש עוד הרבה דברים לעשות, תודה רבה.

נכון. תודה, פרופ' עראקי קלורמן. תודה לך, אמרת את הדברים ממש חזקים וטובים ונכון, הדיון הזה הוא גם כן להציע למל"ג שצריך יותר לתמוך במחקר ולעשות כי זה ישפוך אור יותר ויותר על כל הפרוטוקולים שהתפרסמו מרגע שנפתח הארכיון. אני רואה את הסרט של דרעי המשך ישיר של כל החשיפה של הפרוטוקולים וכל המומנטום הזה, הסרט בא בזמן טוב. בעצם מה שקרה פה, הייתה פריחה, כשהעליתי את הנושא לסדר היום הציבורי יש פה פריחה מאוד גדולה ואנחנו רוצים שהיא תימשך, אנחנו לא רוצים שהיא תגווע.

אנחנו יודעים שיושב פה משה אהרוני מהתקצוב של המל"ג. עוד מעט אני אתן לך לדבר. אני רוצה עכשיו, לפני שאתה תדבר, להרחיב את הדיון כדי שתוכל אחר כך להתייחס.

ד"ר נתן שיפריס, בבקשה. אתה עשית את המחקר קרוב לחמש-שש שנים. לא יכולנו להציג את המצגת אז אנחנו נחלק לכם אותה מודפסת. בבקשה, נתן, אני מאוד רוצה, אתה רוצה להתחיל רק מהמחקר שלך או דברים לפני?

אני, ברשותכם, רוצה להתייחס לשני נושאים מרכזיים. נושא אחד הוא המחקר שלי על פרשת ילדי תימן והנושא השני הוא הפרשה, האקדמיה והכנסת. ברשותכם, לפני כשנה וחצי הוזמנתי על ידי חברת הכנסת קורן והעברתי הרצאה שלמה של כ-35 שקפים, היום לא אלאה אתכם, אנחנו מדברים על כמה שקפים מצומצמים, בקושי שמונה שקפים, כלומר כרבע ממה שהיו בהרצאה המקורית.

אני רוצה למקד את השאלה במה האקדמיה יכולה לתרום לפרשה, כלומר דעתי לא נוחה כשאני שומע שמנסים לתקצב את העיסוק בזה. אני חושב שהעיסוק בזה היה צריך להיעשות בצורה הרבה יותר וולונטרית, הרבה יותר רצונית, בשביל אווירה רצונית שבה עושים מחקרים על הנושא הזה צריכה להיות אווירה אחרת, אווירה אקדמית אחרת, אווירה ציבורית אחרת, אווירה שתעודד את זה עוד לפני שמגיעים לכסף ולמלגות. איך אומרים? לפני שעוסקים בגועל נפש לעסוק בתכנים. איך היום סטודנט או חוקר יבוא וירצה לעסוק בפרשה הזאת כשעדיין הפרשה הזאת, עם כל כביכול העדנה שיש לה והפריחה והשגשוג והתהילה והתפארת, עדיין הפרשה הזאת נמצאת בצל עמוק. כולל היום, כולל כאן, כולם באולם, כולל בחשיפה ובניאונים שיש מסביב, הפרשה הזאת עדיין נמצאת בצל עמוק.

גם החשיפה של הפרוטוקולים היא סוג של צל עמוק, היא סוג של מראית עין. כל העיסוק בפרשה הזאת הוא סוג שלא יעודד אף אדם שרוצה באמת לחשוב על איזה נושא שהוא יכול להתקדם איתו ודרכו או לקדם איתו איזה עניין ציבורי, ברור שאף אחד לא יתקרב לפרשה כזאת שהיא לכאורה באור, לכאורה הפרשה החברתית החמה ביותר במדינת ישראל, אבל בעצם אנחנו יודעים עליה כל כך מעט ובעצם יש תחושה ציבורית שזה נושא שהוא סוג של מיטה חולה שלא כדאי להיכנס אליו. אז לפני שנחשוב על איך לממן נחשוב על איך לעודד, איך ליצור רוח גבית, איך ליצור מוטיבציה לאנשים, לפני שהם יידעו אם הם יקבלו על זה מלגה או קרן, איך ליצור את המסגרת שתמשוך אנשים לכך, ואתייחס לזה בהמשך.

מטרתי היא להראות איך אפשר דרך חומרים היסטוריים מסוג מאוד מסוים להגיע למסקנות היסטוריות מאוד בסיסיות. אני בא לדבר איתכם על הרמות של העובדות. לכל עובדה יש משמעות ויש גם פרשנות. אני אנסה להציג כמה עובדות שעלו מהמחקר שלי, כולן מתחום הסטטיסטיקה, תחום אקדמי מוכר וידוע, אני לא הולך עכשיו, לא לבדיקה איכותית של הדברים, שמענו את העדות המרתקת והנוגעת ללב של הלן, תודה, חבל שהעדות הזאת לא הוסרטה ולא צולמה הערב במערכת החדשות.

יש פה טלוויזיה. ערוץ 99.

יפה מאוד. העדות שלה צריכה מחר בבוקר להיות בעמוד הראשון של העיתונות בארץ. זאת עניות דעתי וחלק מהעניין זה שהמון דברים, כבר כל כך קהינו לשמוע על הפרשה הזאת שאנחנו כבר שומעים דברים שהאוזניים מסתמרות וכבר עוברים הלאה כאילו לא שמענו כאן שום חידוש. אז חבל לי שיש אנשים מסוימים שהגיעו מאוחר מדי ולא שמעו את עדותה של הלן, אני מקווה שהיא תתועד ותמצא את הדרך לתקשורת.

לגבי הנושא של ילדי תימן. אז קודם כל אנחנו שואלים את השאלות הבסיסיות, על איזה היקף של תופעה אנחנו מדברים, האם אנחנו מדברים על התופעה המוכרת שכולנו יודעים, של כמה מאות מקרים, איזה 1,000 או 1,050, כפי שטוענת הוועדה האחרונה, או שאנחנו מדברים על תופעה בהיקפים הרבה יותר גדולים. מה האחוזים בין עולי תימן ליתר העולים, מה הפילוחים של השנים. אלה הדברים הכי בסיסיים שבאים וחוקרים עוד לפני שמתחילים להתעמק באותן 950 עדויות שעליהן מתבסס המחקר שלי. המחקר נמצא כאן. אתם יכולים לראות את מצבו הפיזי, את הקרעים, וזה לא מקרה, כי המחקר הזה נכתב בשנת 2001 ומאז הוא הוצא לכמה הוצאות לאור והוא הוצג בפני כמה עיתונאים ואיש לא הרים את הכפפה. אולי כי אנשים ממערכת התקשורת מעדיפים את הסקופ המהיר והצהוב על פני מחקר שמגיע כאן ל-578 עמודים.

זאת שאלה ראשונה, מה עושים עם דבר כזה. אז מגיע דבר ובן אדם בא ועושה את המחקר הגדול, משקיע בו שנים לא מעטות של עבודה, זה סוג של מפעל חיים שמתפרס אולי על פני שנות דור, ובסוף הוא בא ומנסה להוציא את זה ונעמדים מנגד, אין עניין לציבור, התשובות הלקוניות של הוצאות לאור, הוצאות לאור חשובות ומכובדות.

כשאני בא עם מסמך כזה, אז לבוא ולהציע אותו למערכת ההגמוניות, הוצאות לאור כמו מגנס, מוסד ביאליק, שז"ר, יד בן צבי, יושב כאן עמיתנו, ד"ר צבי צמרת, אני מראש לא אעלה בדעתי, אני מראש אחשוב איזה הוצאה לאור תיקח את תפוח האדמה הלוהט הזה ותעשה איתו משהו ומי ייתן מימון לדבר הזה.

כרגע יש לנו קובץ מאמרים אקדמי, שערכנו, פרופ' טובה גמליאל ואני, קובץ שעולה לנו 65,000 שקל בהוצאת רסלינג, שאנחנו לא יודעים מאיפה להשיג שני שליש מהסכום הזה שאין לנו. אז מי ישיג לנו את זה? הוועדה המיוחדת לילדי תימן? המועצה להשכלה גבוהה? פרויקט גיוס המונים? אני אפנה בזה לפרויקט גיוס המונים? אז אנחנו איכשהו נצטרך לרוץ ולקושש וכנראה להוציא את היתרה מהכיס שלנו. אז כשאתם שומעים פרטים כאלה ונתונים כאלה אתם שואלים את עצמכם מי ירצה לעסוק בפרשה כזו בכלל.

אז עכשיו נחזור, אני מקווה שלכל אחד יש את התמסיר ביד, 'פרשת ילדי תימן הנעדרים בראי הסטטיסטיקה'. אז נראה על מה אנחנו מדברים בכלל. קודם כל מה היקף הפרשה עד היום. אני מזמין אתכם לשקף מספר 2, היקף הפרשה, סיכום עד כה. אנחנו מדברים על כ-1,100 מקרים שהוצגו עד היום בפני ועדות החקירה הממלכתיות. סליחה, בפני ועדות החקירה השלטוניות, המדינתיות, האחרונה שבהם הממלכתית. בבהלול מינקובסקי הוצגו 342 עדויות, בוועדת שלגי כ-650 עדויות, בוועדת כהן קדמי, ועדה שכהן שמע או נרדם בשמיעה וקדמי כתב על בסיס חוסר שמיעה של אפילו עדות אחת כ-815 מקרים, מהם 450 מקרים נוספים ובסך הכול, כאמור, כ-1,100. זה הבסיס, זה מה שהמדינה כרגע מודה ואם תשאלו בציבור, תעשו סקר על כמה ילדים מדובר, אז כולם יגידו אולי כמה מאות, אולי 800-700, אולי מישהו יכיר את הנתון 1,000 או 1,050, שאמרה ועדת החקירה הממלכתית, אבל הנתונים הם אחרים לגמרי. ההיקפים אחרים לגמרי.

במפעלים נוספים של תיעוד נעדרים אנחנו מדברים על כ-935 מקרים נוספים. במחקר שלי, שהפירות שלו נמצאים בכתב היד הזה איתרתי בראשית שנות האלפיים עוד כ-440 מקרים. שוב, אמנם זה היקף של מכון מחקר שלם, הפעילות המחקרית שלי, אבל לא קיבלתי על זה שום תגמול, לא קיבלתי על זה מוות"ת, לא הזמינו אף נציג של ועדת תקצוב כזו או אחרת להציע לי איזה מימון, להציע לי איזו עזרה. כמובן שקברתי בנושא הזה, חוץ משלוש שנות כלא, קברתי עוד איזה חמש או שש עבודה מחקרית סיזיפית ביותר בהיקף של מכון שלם. לא שמעתי שהמל"ג הציע לי משהו, לא שמעתי שמישהו הציע לי איזה מלגה ושלוש נקודות.

מצאתי 440 מקרים נוספים. איך מצאתי אותם? לא צריך להיות איינשטיין בשביל לגלות מקרים נוספים, פשוט מתחילים להתקשר ממשפחה למשפחה, במקומות שיש שכונות תימניות, במושבים תימניים, רוב המקרים שמצאתי הם באמת מהעדה התימנית כי זה בסגנון של חבר מביא חבר. ההוא מכיר את החבר מקצה הרחוב וזה מכיר את הבת דודה של זה שחטפו לו אח וכדומה. 440 מקרים נוספים, כלומר כשליש מהמקרים שעד היום הוצגו בכל ועדות המדינה, כלומר 440 שבכלל לא טרחו לפנות למדינה ולשאול אותה, להציג לה את הבעיה שלהם. כי, שוב, מה הסיבה? חוסר אמון גמור, ובצדק גמור.

עמותת עמר"ם. לאחרונה בסערת העמותות וכל הפעילות החדשה שיש והוועדה הזו, אני רוצה להזכיר לכולנו נקודה קטנה, שהמחקר הזה לא היה נעשה אילולא, פותחים בשבח האכסניה, אז אנחנו מודים לחברת הכנסת קורן היקרה על העבודה המסורה שלה, העבודה הזאת לא הייתה נעשית והנושא הזה לא היה עולה והוא לא היה עולה בגלים ומציף כל הזמן לולא עבודתו של הרב עוזי משולם ז"ל, לולא הנחישות שלו, לולא מסירות הנפש שלו. היום אני שומע עדויות וטענות שצריך לטהר את שמו. המדינה, כמי שעשה את הפשע הזה, פושע לא יכול לטהר זכאי. אני לא רוצה שהמדינה תטהר את שמו של הרב עוזי משולם, אני רוצה שהמדינה תטהר את השם שלה ותבוא לבקש ממנו על ארבע סליחה.

אז שבח האכסניה, האכסניה האמיתית כאן זה לא הכנסת וזה לא הוועדה, עם כל הכבוד והידידות לנורית, זה הרב עוזי משולם. בזכות הרב עוזי משולם אפשר היה להקים ועדת חקירה - - -

בזכותו קמה ועדת חקירה ממלכתית אחרי שתי ועדות טיוח, אבל גם היא טייחה.

נכון מאוד. בזכותו קמה ועדת חקירה בדלתיים פתוחות, בזכותו, היה לו השכל ורוח הקודש לבוא ולחזות שיטייחו את זה ולכן הוא דרש מתלמידיו לבוא ולצלם את כל הדיונים. בזכות הפרוטוקולים, בזכות הדלתיים הפתוחות, אחרת המחקר הזה לא יכול היה להיעשות. והוא תפס את זה, הוא אנס את המדינה להקים את ועדת החקירה הממלכתית ברגע האחרון לפני שהדור ההוא - - - היום כבר אי אפשר לעשות את זה ברמה האותנטית הזאת של הורים שמדברים על המקרים שקרו להם במו עיניהם, אלא אם זה באמת מקרה נדיר, אדם בגיל 5 שזוכר כזה זיכרון, אבל אין כבר היום אנשים. דור ההורים כמעט הלך, אנחנו מדברים כאן על דקות אחרונות שהוא הספיק עוד לתפוס.

אז אנחנו יכולים לדבר על 1,100 מקרים שהעידו בוועדות החקירה השונות, אנחנו מדברים על 440 מקרים שאני מצאתי במחקר שלי. עמותת עמר"ם העלתה עוד כ-500 עדויות לאתר שלה, מהם כ-330 מקרים נוספים, ועמותת 'אחים וקיימים' וכתבות עיתונאיות שונות, אנחנו מדברים על כ-165 מקרים נוספים. עד היום היקף הפרשה הוא כ-2,035 מקרים, דהיינו כמעט פי שניים, אפשר להגיד שפי שניים מהמקרים שהעידו בפני הוועדה. כלומר העידו כ-1,000, 1,050, 1,100 ועוד כ-1,000 לא העידו בוועדות השונות. עכשיו, אם היינו יודעים שעוד 200 מקרים לא העידו בוועדות השונות היינו אומרים ניחא, היקף הפרשה הוא כנראה 1,200, אולי 1,300. מכיוון שכחצי מהמקרים החדשים שאנחנו יודעים לא העידו בוועדות אנחנו יכולים להסיק מזה שלפחות אנחנו מדברים על פרשה שהיקפה הריאלי הוא לפחות 2,500 עד 3,000 מקרים. אותם 1,000 שהצלחנו להוציא - - -

כן, עדיין יש אנשים שלא רוצים להתעסק עם זה.

מי לנו יתקע שמשפחות שעשו להם, אני מכיר משפחות אישית שעשו להם את הדבר הזה והם מיד ברחו מהארץ, אמרו 'במדינה כזאת אנחנו לא רוצים לחיות'. אני מכיר מקרים שהילדים לא הצליחו לדובב את ההורים או ההורים לא העזו לספר לילדים וההורים הלכו לעולמם. אנחנו מכירים מקרים גם שמשפחות אומרות 'מה יש לפנות? זה ריטואל כזה שכל פעם מקימים ועדה, מעידים ומשתיקים'. לכן היקף הפרשה המינימלי הוא בין 2,500 ל-3,000 מקרים. יכול להיות שיותר מזה, אני מניח שלא הרבה יותר מזה. זה ההיקף, אנחנו מדברים על פרשה בהיקף מזעזע.

אני מחזיק כאן ביד 14 עמודים עם רשימה שמית. אני שואל לעתים אנשים, 'כמה יש?' אז חלק אומרים 4,000, חלק אומרים 10,000, חלק אומרים 2,800. אני לא מחפש את עשר הציפורים באוויר, אני מחפש את שתי הציפורים ביד. יש לי כאן רשימה מצמררת, אני מבקש להעביר אותה בין הציבור הנכבד, אני חושב שמי שרואה את הרשימה הזאת וטוען שלא הייתה פרשה כזאת, איך אומרים? הוא מהסוג של אלה שעשו את הפרשה הזאת. אז אני מבקש להעביר את הרשימה ומבקש מאוד להחזיר אותה לידיי.

זה היקף הפרשה, תזה ראשונה, בין 2,500 ל-3,000 כשמהם למעלה מ-2,000 מקרים כבר ידועים ומתועדים. על כל מקרה יש תיק עם איש קשר עם תיאור המקרה ותיאור כל השדות השונים של מה קרה ומה הנסיבות, באיזה מקום ובאיזו שנה.

דבר שני, אנחנו מדברים על פרשה שיש בה 2,000 ומשהו ילדים ואנחנו כל הזמן קוראים לה 'פרשת ילדי תימן' או 'פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן'. אז בואו ננסה לאפיין. האקדמיה מנסה תמיד להמשיג, לתת הגדרות, לתת מושגים איך לקרוא לפרשה הזאת. העלייה הגדולה בראשית ימי המדינה הביאה לארץ כ-700,000 עולים, מהם בסך הכול מתוך ה-700,000 האלה של השנים הראשונות של המדינה עולי תימן היו אחוז קטן ביותר, כ-48,000, 7% מהכלל. כלומר זה שלא שעלו באותה תקופה כל עולי תימן שהיו 100,000 וכל עולי עירק שהיו 10,000 ועולי רומניה שהיו 10,000. כלומר אנחנו מדברים כאן על פרשה שבה ילדי תימן, שהם כל כך מרכזיים בפרשה, קבוצת המוצא שלהם, העולים מתימן, מצומצמת בגודל, היא פחות מ-10% מכלל העולים.

אני מזמין אתכם להגיע לעמוד של השקפים עם הכדורים, שתי הסטטיסטיקות. כשבודקים את הסטטיסטיקות של ימי הקמת המדינה אנחנו מדברים על העובדה שמתוך כ-82,000 ילדים, הרי כל הילדים האלה מגיל אפס ועד גיל ארבע, מגיל לידה ועד גיל ארבע, כמעט כל הילדים, אולי חמישה הם מגיל למעלה מגיל ארבע. זו פרשה של גיל אפס עד ארבע. כשבודקים את הסטטיסטיקה של אותם 700,000 עולים, מתוכם 82,000 ילדים בגילאי אפס עד ארבע, אז מתוכם ילדי תימן, קבוצת המוצא שממנה הילדים נעלמו, הם בסך הכול 5,800. לעומת זאת יוצאי אירופה, מדברים איתנו שעלו בלי ילדים, עלו ניצולי שואה, לא הייתה ילודה שם, אז הנה, ראו זה פלא, באירופה באותה תקופה עלו 37,000 ילדים בגילאי אפס עד ארבע בשנים האלה, ומאסיה ואפריקה 39,000. כלומר אנחנו מדברים על בין 37,000 ל-40,000 מכל אחת משתי העדות הגדולות, מזרח ואשכנז, לעומת בסך הכול 5,800 ילדים תימניים בגילאי אפס עד ארבע.

וכשבודקים את הפילוח אז אנחנו מגלים שמילדי תימן, מתוך ה-2,035, אותה רשימה שעוברת ביניכם, שימו לב שמתוכם ילדי תימן מהווים 1,155, כלומר 57%. ככל שהפרשה הייתה בתחילתה אז עיקר ההתארגנויות והוועדה הציבורית לילדי תימן היו בעיקר יוצאי תימן. לכן עיקר המקרים שהתגלו הם של תימן, לאט לאט יותר ויותר עדות מתגלות ומתברר שהפרשה הייתה הרבה יותר רחבה. אנחנו מדברים על כ-35 מדינות שמהם נחטפו ילדים ואנחנו מדברים על העובדה שמתוך אותם ילדים, מתוך אותם 35 עדות, תימן, כאמור, היא הקבוצה הקטנה ביחס, אבל מהווה כ-57%. אני מניח שככל שתתקדם חקירת הפרשה נגלה שזה בערך חצי חצי, כלומר בערך 50% ילדי תימן, 50% כל העדות. אז האם לקרוא לזה ילדי תימן, האם לקרוא לזה ילדי תימן וכל היתר? אז עוד מעט נגיע לנושא של ההמשגה.

אם אנחנו מדברים על מה ההסתברות, לו אתה ילד שעלה לארץ בחזון אחרית הימים, עליית על כנפי נשרים, בציפורני נשרים, עלית לארץ, מה ההסתברות שתיחטף אם אתה תימני, אם אתה אשכנזי או אם אתה מזרחי. אז אתם יכולים לראות את החישוב, בממוצע יוצא שמתימן, מתוך אותם 5,800 נחטפו 1,155, בממוצע מתימן אחד מכל חמישה נחטף, מהמזרח אחד מכל 53 ומאשכנז אחד מכל 255 מקרים. אז בהחלט יש לנו תוקף לקרוא לזה פרשת ילדי תימן, כי למה? כי אצל יוצא תימן נחטפו פי עשרה מיוצאי מזרח אחרים ופי 50 מיוצאי אירופה, ואצל יוצאי מזרח פי חמישה מיוצאי אירופה. כלומר אנחנו רואים את המגמה הזו של שלטון היררכי מעדות מאוד מסוימות, בעיקר ממזרח אירופה, גם קצת מרכז אירופה, שהקים את המדינה שרואים שילדי אשכנז היו די שמורים, כמו שאמרה לנו חברתנו הלן, הם קשורים, הם מחוברים לאיזה פקידות בכירה.

סליחה, לא הבנתי את ההקשר של הפקידות הגבוהה.

ההקשר הוא, כשאת אומרת שבכם לא נגעו כי אמרו שיש לכם קשר עם איזה מישהו - - -

אבל זה לא היה רק זה, כי לאבא ז"ל היה תפקיד, הוא ניהל שם את הדואר והוא היה מעין מארגן - - -

זה מה שאני טוען, לילדי תימן לא היו הורים שניהלו סוכנויות דואר.

אבל הוא לא ביקש את הפריבילגיה הזו.

הוא לא היה צריך.

ברור שלא, בהחלט, אני שמח על הדיוק. לזה התכוונתי. הוא היה מקושר, הוא היה מחובר, ידעו שאם לו ייקחו אז תהיה להם בעיה כי יש לו כוח להתמודד ולצעוק ולהשתולל ולמחות וזה יעשה הדים. לעומת זאת נתנו לאמא המסכנה הזאת, פירקו אותה, בעטו בה וזרקו אותה והיא התפוררה, לא היה לה את הגב של בעל שהוא מנהל סוכנות דואר.

ויחד עם זאת, להוסיף, אבא שמר עלינו כי לא אפשרו לו לשבת ליד הילדים. לאף אחד לא אפשרו על מנת שהם יוכלו לעשות את המעשים הנוראיים האלה.

כן. התפלגות מקורבת של 2,035. אז דיברנו על כמה סך הכול, 2,035 ביד מתוך 2,500 או 3,000 שבפועל נחטפו. דיברנו על ההסתברות, אם אתה יוצא תימן, אז ההסתברות היא אחת לעשר מול יוצאי מזרח אחרים ואחת לחמישים מול יוצאי אשכנז ואנחנו מגיעים לנושא של התפלגות השנים. כאן אנחנו רואים דברים מאוד מעניינים. התופעה הזו לא מתחילה ב-49'-50', בבלגן של מסות העלייה של מאות אלפי עולים, היא מתחילה בשנת 34' עד 48' וראו זה פלא, אנחנו מדברים על 115 מקרים ובממוצע שישה מקרים בשנה עוד לפני קום המדינה, בשלושת רבעי דור שלפני קום המדינה, וראו זה פלא, זה שוב איזה חוט מקשר בין כל התקופות השונות. אני לא אומר שזה אותם אנשים עשו, אבל יש כאן איזה ממסד רפואי, סוציאלי, פקידותי, שלטוני, של המדינה שבדרך, ראו זה פלא, אותם 115 משנות לפני קום המדינה, כמעט כולם הם עדה מאוד מסוימת ואני משאיר לכם לנחש מאיזה עדה זה.

אני ממשיך לשנת 49'-50'. זה בעצם שנת השיא של הפרשה. אנחנו מדברים על 925 מקרים וזה מה שאנחנו יודעים, כלומר אני חושב שזה בין 1,200 ל-1,400 בשנה הזאת הקריטית. שימו לב, בממוצע זה יוצא בין 49' ל-50', כל שנה 460 ילדים, בממוצע 40 ילד לחודש, אבל בעצם רוב המקרים האלה התרחשו בין ספטמבר 49' לאוקטובר עד דצמבר 50', כלומר בעצם שנה ורבע שנעלמים בה 925 ילדים, כלומר כל חודש אנחנו מדברים על משהו כמו 70 ילדים שנעלמים. ושוב, היו ילדים חולים והיו ילדים שנפטרו, אבל זה לא הילדים שעליהם מתלוננים ההורים, כי כל ההורים, זה חוזר על עצמו משנות ה-50 ועד היום בעדויות ובמאמרים עיתונאיים, הילדים מיאנו להאמין כי הם ראו את הילד, האמא הניקה אותו שלוש שעות לפני כן או ראתה אותו, השכיבה אותו לישון והוא היה נהדר ופתאום בבוקר - - - ומעניין גם שכל ההיעלמויות היו בבוקר, פתאום ההורים היו מגיעים, להניק במשמרת הבוקר ואין ילד, פתאום בית החולים, בית התינוקות, ריק מתושביו. אז קודם כל בין 49' ל-50' אנחנו מדברים שבשנה ורבע של שנות העלייה הגדולה נחטפו בין 925 ל-1,300-1,200 ילדים.

בין 51' ל-54' הפרשה נמשכת ביתר עוז. אנחנו מדברים על 645 מקרים, שוב, בהיקף הכולל אני חושב שזה משהו כמו 800, בממוצע כרגע אנחנו יודעים על 160 בשנה. שוב, ירד מ-460 בשנה ל-160 בשנה, הפרשה הולכת וקטנה. היא הולכת וקטנה, למה? מסיבה אחת פשוטה, ביטלו את בתי התינוקות. בתי התינוקות היו הערוץ המרכזי שדרכו הסלילו את הילדים אל מחוץ להוריהם. ברגע שההורים קיבלו אחריות, עברו להתיישבות הקבע, הסיפור הזה כבר השתנה, כבר לא יכלו לנקות בית תינוקות שלם מילדיו. איך אומרים? הקוטלים הבינו את הרמז, זזו אחורה והמשיכו לקחת, אבל הפעם מבתי החולים.

בין 55' ל-58' הפרשה נמשכת, עדיין קצב לא רע, 180 ילדים, בקצב של 45 ילדים לשנה ובין 59' ל-66' 130 ילדים ובין 67' ל-80' עוד 40 ילדים. כלומר אנחנו מדברים על זה שבין 55', שהרי ועדת החקירה הממלכתית הליצנית שהוקמה, ואני אומר הליצנית כי מה שהיא עשתה זה מעשה ליצנות גמור, אנחנו עדיין ברטוריקה של פורים, ימי פורים, פוסט פורים, ליצנות גמורה. הם שמעו 950 עדויות עם נרטיב מאוד מסוים שבטענה שלי, כפי שהיא מופיעה כאן, לפי 950 עדויות, עדי הממסד תומכים ב-80%, תומכים ומצדיקים את התזה של ההורים. הם אומרים 'לא היו ילדים חולים בבתי התינוקות', 'לא הבנו איך פתאום בית התינוקות מתרוקן', 'עמדנו מנגד ולא ידענו מה לעשות'. העדים של הממסד תומכים במשפחות ובנרטיב של החטיפה.

לכן כשאנחנו מדברים על ועדה שקמה ובעצם המנדט שלה, 49' עד 54', היא מייתרת סדר גודל של כ-500 מקרים שהתרחשו, 100 לפני זה ועוד 400 אחרי, אנחנו מבינים שהוועדה ציירה כאן מטרה, היא אמרה שזו פרשה מוגבלת וקטנה, הפרשה הזאת המשיכה בשנות ה-60 ושנות ה-70. יש חוקרים, פרופסורים חשובים, שטוענים שהיא נמשכת היום בטכניקות אחרות, מסוגלות הורית, בתי דין, עובדים סוציאליים וכדומה, אבל זו כבר אופרה אחרת, נחכה לקובץ המאמרים האקדמי שיופיע - - -

נתן, אני רק רוצה לתת לכולם לדבר אז תתכנס.

אני חמש דקות אני אגמור. הנעדרים, כפי שאתם רואים בשקף הבא, הם מכ-35 ארצות בחלוקה לעדות, ממזרח כ-680, מכ-17 ארצות, יש לכם את הפירוט, עירק כ-170, מרוקו 120 וכדומה. בלקן, כ-50 ואשכנז כ-150. כלומר הביטוי ילדי תימן מזרח ובלקן הוא ביטוי שקרי, הוא לא ביטוי נכון. אני מבקש לשרש אותו מכאן, אפשר להגיד לפי הסדר, אם כבר, אז נגיד ילדי תימן, מזרח, אשכנז ובלקן, אז זה נראה מצחיק קצת. אולי להגיד ילדי ישראל הנעדרים, או יותר נכון ילדי ישראל החטופים.

אל תשנה את השם, אל תשנו את השמות - - -

אבנר, תנו לו לסיים.

אבנר, בבקשה, אני מבקש, ביקשה ממני יושבת ראש הוועדה לסיים מהר, אז לא להפריע לי.

אני רק מפנה את תשומת לבכם, מתימן 1,155 ולא מתימן כ-880. אתם מבינים מה המשמעות הזאת? כלומר שדרשו בשנות ה-60 להקים ועדת חקירה ממלכתית, אותו ועד נחוש וחזק ואמיץ של הוועד הציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים, חבל שחברנו יגאל יוסף לא נמצא כאן, מגיע לאנשים שהיו מעורבים במהלך הזה יישר כוח גדול, איך אומרים? במציאות מאוד בלתי נוחה להקים ולדחוף מחאה ציבורית כזאת. הם דרשו ועדת חקירה ממלכתית כשהם ידעו שיש 90 מקרים ואחר כך זה התגלגל ל-340 מקרים של הוועדה הראשונה, אבל דרשו ועדת חקירה ממלכתית על בסיס עשרות מקרים. היום אנחנו מדברים על מאות רבות של מקרים, כמעט 1,000 מקרים של יוצאי עדות אחרות. צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית גם לעדות האחרות, הרי זאת לגילוי ילדי תימן, אז איפה, למה ייפקד מקומם של המזרחיים, האשכנזיים והבלקניים? אז זה בנוגע לנעדרים.

אני רק רוצה לציין בסיום הדברים עוד שני שקפים. מסלולי התנועה של הילדים, הצגתי אותם כבר לא מעט, זה מופיע גם ביוטיוב. ממחנות העולים דרך בתי התינוקות, בתי החולים והמרפאות לבתי החולים המרוחקים שאליהם איזה הורה יכול להגיע בכלל? מבתי החולים, כל העדים מבתי החולים אומרים 'נשארו אצלנו המון ילדים, היינו צריכים לזרוק אותם למעונות של ארגוני הנשים', לוויצ"ו, לאומנה, לארגון אימהות עובדות וראו זה פלא, מכל 800 המקרים שהעידו בוועדה החקירה הממלכתית שלושה הורים אומרים שהתגנב אליהם איכשהו שהילד שלהם נמצא בוויצ"ו צפת, איכשהו התגנב, שלושה שבמקרה שמעו מאחורי הקלעים. 797 אחרים לא שמעו את זה, לא ידעו שבמקרה שילד נעלם הוא מתגלגל למעונות. בכלל לבתי החולים הם בקושי הצליחו להגיע, אבל למרות זאת עשרות אחוזים מהם נסעו והגיעו ודפקו שם וגם שם לא קיבלו את המזור. שוב, אנחנו רואים כאן רשת כוללת.

הביטוי המוחשי ביותר לרשת הוא השקף לפני אחרון, לפני השקף הצילומי. אנחנו מדברים על פרשה שכ-65 מוסדות מעורבים בה. הם פרוסים ברחבי הארץ. איך הלך פעם השיר? מני דן ועד באר שבע, מהצפון עד הדרום, מהמזרח עד המערב, 65 מוסדות לפחות כשמהם 35 מוסדות לפחות נעלמו מהם בין עשרה לעשרות ילדים. 35 מוסדות של המדינה, של הסוכנות, של השירות הרפואי לעולה, של ארגוני הנשים, של הג'וינט. איך אפשר לבוא ולהגיד, אין לנו פה את המצגת, איך אפשר לבוא ולהציג מפה כזאת שפרוסה על פני כל הארץ ולהגיד 'זה במקרה היה, זה במקרה קרה, איכשהו ילדים נעלמו לנו'.

לכן, שלא תהיה לכם טעות, אנחנו מדברים על פשע. אמרה חברתי, פרופ' בת ציון עראקי קלורמן, אמרה, זה חלק חשוב בהיסטוריה שלנו, תרשו לי לעשות הגהה על הדברים שלה, זה כתם אפל, זה פשע נורא, זה חטא קדמון של מדינת ישראל והגיע הזמן שמדינת ישראל תטפל בזה ותפתח את המורסה הזאת אחת ולתמיד. ואם חושבים מה יאמרו בגויים, אז אני חושב שדווקא הגויים ישמחו מאוד לראות שהיהודים יודעים לטפל בפשעים שלהם ולנקות אותם ולנקות את המוגלה. היום זה ייתן כבוד למדינת ישראל אם הפרשה הזאת תיפתר ואם היא לא תיפתר זה ימשיך להיות עננה כבדה ומשמעותית ביותר על המדינה.

תודה, נתן.

רציתי רק משפט אחד להגיד על הפרשה והאקדמיה. ברגע שייווצר האקלים הציבורי המתאים, אני היום מסרתי כאן חמש תזות חדשות שלא נשמעו בשום מקום בציבור בצורה הזאת, במשכן הזה. אני אומר, האם התזות האלה שנשמעו היום כאן יקבלו איזה הד? האם יש כאן איזה עיתונאי שידווח על זה? האם יש מישהו שיתעד את העדות של הלן? זה חלק מהסיפור. יש כאן ועדה, אני פונה ליושבת ראש הוועדה ומציע שהדיונים האלה, החידושים שבהם, יקבלו ביטוי למחרת בעמוד הראשון של העיתון, או של 'ישראל היום' או של 'ידיעות אחרונות', שהעדות של הלן תמצא מקום. יש לכם את מערכת התקשורת, אתם יודעים איך לעשות את זה, ברגע שהסיפור הזה ימשיך להיות בתור האור הגדול שכביכול יש היום סיפור דחוי, סיפור שלא מחדשים בו, סיפור שלא אומרים שיש בו לפחות 2,000 ומשהו ילדים, סיפור שלא אומרים שרק בשנה הראשונה לקום המדינה 1,000 ילדים, סיפור שלא אומרים בו שכמעט 1,000 ילדים הם מעדות אחרות. עם העדות הזאת, יש לי כאן ספר, אני רוצה להעמיד אותו לרשות המדינה, אני רוצה להעלות אותו, אבל אני אומר, העליתי כרגע על קצה המזלג - - -

אנחנו ניקח אותו ממך - - -

אני לא בטוח שתיקחו אותו. אני נותן לכם עכשיו מבחן ואתגר, את החידושים שהיום אמרתי, אני רוצה שהם יופיעו באיזה מקום. אני משאיר לכם את אמצעי התקשורת, כשאני אראה שהדבר הזה הופיע אני אתן לכם את זה. תודה לכם.

אז, נתן, קודם כל תודה רבה. נתן, עשית עבודה נהדרת. אמנם לא כולנו מסכימים איתך ואנחנו אומרים שבעצם רוב הילדים הם ילדים תימנים ולכן זה נקרא ככה, אבל אתה התחלת עם איזה שהיא תזה ואמרת שהיום התגלו עוד מקרים. אני אומרת לך שאני מכירה הרבה משפחות שאומרות 'אנחנו לא רוצים להתעסק, ההורים שלנו לא התעסקו, ההורים שלנו הלכו לעולמם, אנחנו לא רוצים להתעסק'. אז בוא, אני לא נכנסת, אני משאירה את הפרשה כמו שהיא, תימן, המזרח והבלקן, ואני יודעת דבר אחד, כשחוקקנו עכשיו את החוק לפתיחת קברים אנחנו נקבנו בכל המדינות האפשריות כדי לאפשר לכולם להיכנס בשערי החוק וכך אנחנו מתכוונים לעשות בהמשך.

תרמת לנו תרומה גדולה. לגבי פרסום, יש כאן קצת בעיה, מה הבעיה? הבעיה שחוקרים עכשיו על מישהו שרצה לקבל יותר חשיפה ואמרו לו שזה שוחד, אז אני לא יודעת בדיוק אם אנחנו נקבל היום יותר חשיפה. אנחנו נעשה כל מה שרק אפשר כדי להגיע לכל מגזין אפשרי, אני רק מודיעה לך שעשיתי היסטוריה לפני שבועיים והיא לא קיבלה ביטוי בשום עיתון יומי. זה העליב אפילו, כאילו איך לא מתייחסים להיסטוריה. אז אני מאוד מקווה שהיום אולי קצת הלן תקבל חשיפה ואני אשמח לקבל את הספר, ברשותך, ואנחנו נעשה ככל האפשר להמשיך ולעלות למודעות. אנחנו יוצאים עכשיו לפגרה, אבל הוועדה ממשיכה לעבוד ואנחנו נמשיך ושיתוף הפעולה יימשך, נתן. ואם הוא לפעמים לא נראה המשך שיתוף פעולה, פשוט אנחנו עסוקים בכל כך הרבה דברים.

אני רוצה להמשיך עם ד"ר אבי פיקאר, בבקשה.

אולי ד"ר צבי צמרת קודם?

בבקשה, בשמחה. ד"ר צבי צמרת, תציג את עצמך, בבקשה.

אני ניהלתי 28 שנים את 'יד בן צבי', משנות ה-80, ועסקנו ללא סוף בנושא של יהדות תימן. אני אומר ללא סוף, אבל כמובן שהיה לזה סוף, הוצאנו עשרות ספרים ומאות מחקרים שקשורים ליהדות תימן והיום, לשמחתי, בת ציון ממשיכה את זה.

גם אני אישית עסקתי בנושא הזה. אגב, כבר בשנות ה-80, הרבה לפני הוועדה של עוזי משולם והרבה לפני אחרים ופרסמתי שורה של דברים שקשורים לזה. הפרסום העיקרי שלי קשור ליצחק בן צבי שבעצמו היה בוועדת חקירה ממשלתית. אגב, ועדת החקירה הממשלתית הראשונה בישראל.

היא הייתה ועדת חקירה ממלכתית.

היא הייתה במידה רבה ממשלתית.

על איזה ועדה אתה מדבר?

כי בן גוריון קבע אותה.

דוח פרומקין.

על זה פרסמתי ספר שלם שרובו ככולו עוסק בנושא של ילדי תימן. הסיפור של גזיזת פאות של התימנים, שיצחק בן צבי, חתם על דוח הוועדה והדגיש שנעשו פה מעשי עוול מאוד חמורים וכך גם נושאים אחרים שקשורים בעיקר בפגיעה בדת ובמסורת של יהודי תימן ובמידה מסוימת אני, הקטן, שהכרתי גם את כל חומריו בארכיונים, המשכתי את זה. היום, כדאי לדעת, זה חלק ממערכת החינוך וממערכת האקדמיה וכולם מצטטים ומקבלים את זה.

אני אוסיף עוד דבר שקשור לביוגרפיה שלי. אני רוב חיי חי בעיירות פיתוח, עקרונית. אני חי כרגע 30 שנה בבית שמש, למרות שעבדתי בירושלים ויכולתי לבנות את ביתי בירושלים. לפני זה הייתי תקופה ארוכה, בתקופה הקשה ביותר, מנהל בית הספר התיכון בקרית שמונה והייתי גם תקופה בירוחם, בין היתר מנהל בית הספר התיכון של ירוחם. אני מזכיר את כל הדברים האלה כדי שלא תחשדו בי שאני, מה אומר? מקפח או עם דעות לכיוון מסוים, אני מאוד ניטרלי. עמדתי בזמנו בראש ועדת צמרת שעסקה בכביש בר אילן ואז בריאיונות בכותרות אמרו 'לא ימני ולא שמאלי, לא דתי ולא חילוני' ואני מאוד גאה בזה כי זאת עמדתי, כלומר לא כזאת ולא כזאת.

לגבי הנושא של היעלמותם של ילדי תימן. אני מעדיף את הביטוי היעלמות על הביטוי חטיפה. אני חושב שהנושא מאוד מאוד קשה, אני חושב שצריך להמשיך ולחקור אותו, אני בהחלט בעד בדיקת קברים, אני בהחלט בעד בדיקות דנ"א, אבל אני נגד האשמות גורפות נוסח ההאשמות שאני מכיר מידידי נתן שיפריס ויש לי פה מסמכים שלו משנות ה-90. אגב, שם המספרים שהוא הציג הם אחרים.

כן, הוא עדכן את המספרים של היום.

הם המשיכו להשתנות.

נורית, עם כל הכבוד, כשהוא אמר שהוא לא היה מוכן לתת את עבודתו למכון בן צבי, אני רוצה להדגיש, במכון בן צבי אנחנו הוצאנו עבודות אנטי ממסדיות רבות, כולל העבודות שלי.

אוקיי, בואו לא ניכנס לדברים האלה.

השאלות המאוד משמעותיות זה איך כותבים את העובדות.

תראה, אנחנו יודעים מה היה עד כה, אנחנו רוצים להמשיך הלאה ובואו לא ניכנס לדברים האלה, בבקשה.

אני רוצה להדגיש, לגבי הערתך על האקדמיה. אמרתי, אני עוסק בזה באקדמיה, אני גם מלמד באוניברסיטאות שונות כבר עשרות שנים.

כמה עבודות סמינריוניות של סטודנטים לתואר ראשון או לתואר שני בנושא של פרשת ילדי תימן?

אצלי היו שורה של עבודות, אני רק רוצה להדגיש עוד פעם, אין פה בעיה, לדעתי, של אקדמיה שחוסמת, יש פה בעיה מאוד קשה של נתונים. אגב, הנתונים התחילו כבר בוועדת החקירה הראשונה שהיא נוצרה 20 שנה אחר כך וועדת החקירה הראשונה כבר אומרת שאין בידה מסמכים, שאין בעיה אפשרויות - - -

מה אתה אומר על זה שהשמידו מסמכים?

אין לי ספק שהשמידו, אין לי ספק שהשמידו מכל מיני טעמים, לאו דווקא מטעמים מפלגתיים, אלא בכלל לא היה יחס ושמירת מסמכים וכו'.

תראה, ד"ר צמרת, אני רוצה לומר לך שהטענה הזאת שבאמת אין לנו מסמכים או שבדיוק המקום המסוים הזה והארכיון המסוים הזה, בדיוק הוא נשרף. אנחנו גם יודעים את זה. או שאישה ניגשה לבית חולים באיכילוב ואמרו לה 'אוי, היה שיטפון, דווקא התיק שלהם איננו על המדף'. כי היה שיטפון. אז בוא, חבל שיגאל יוסף לא הגיע היום, הוא יכול להגיד לך שבוועדת שלגי הוא ראה אותם משמידים מסמכים והוא לא חתם על הדוח.

הוא חתם, הוא חתם.

אז בוא, זה באמת לעטוף את הכול. אתה יודע מה? אם היה אפשר בזמן שאתה לימדת להוציא עבודות - - -

אני עדיין מלמד.

לא, אני מתכוונת ממש בשנים, בוא נגיד בשנות ה-70, אני לא הולכת רחוק, בשנות ה-80-70, שהיו עבודות, כי אני שמעתי מהרבה מאוד אנשים שהם רצו לעשות עבודה ואמרו להם מראש שאי אפשר לעשות כי אין מי שיבדוק את העבודה, 'אנחנו לא מאשרים לכם את הנושא הזה בכלל'. יש את הדברים האלה. אי אפשר להתעלם מזה.

דוקטורנטים אין.

כן, אני לא מדברת על דוקטורנטים, אני מדברת על - - -

סליחה, נורית, זה קרה אצלי.

בבקשה, אז אי אפשר להגיד את הדברים. סליחה, ד"ר צמרת, בבקשה. אני רק מבקשת, אין לנו הרבה זמן.

אני יכול לומר שבמכון בן צבי, שהוא המכון המרכזי בארץ שעוסק בחקר יהודי המזרח, במכון הזה אנחנו עודדנו ואישרנו שורה של מחקרים.

ללא ספק, כן. אני יודעת שמכון בן צבי עשה הרבה הרבה דברים טובים, אבל הוא דיבר על יהדות תימן, הוא דיבר על שאר העדות, הוא לא דיבר על הפרשה. מעולם לא דיברו על הפרשה, מעולם לא הוציאו משהו על הפרשה.

אין לי הרבה מה להוסיף. למעשה עמדתי היא שקשה מאוד לחקור, אני מאוד בעד חקירה, אני רק לא מציע שהמסקנות תהיינה לפני החקירה.

לא, ברור, אנחנו לא עושים את זה. כל אחד חוקר. תראה, מה שנתן שיפריס עשה, הוא לקח נתונים, יש לו שמות, יש לו דברים, כל אחד לקח תחום - - -

כדאי שתקראו עליו פה בתוך החומר.

אנחנו יודעים, תאמין לי, ואני מבקשת, אני לא עושה דה לגיטימציה לאף אחד. כל אחד, כבודו במקומו מונח. בבקשה, ד"ר פיקאר, אני חייבת לתת לאנשי האקדמיה, כי אני הבטחתי לכולם, הם עזבו יום עבודה, לתת להם ואחר כך נשתדל ל - - -

ואז לי לא יישאר זמן להסביר לכל הדוברים.

אין מה לעשות. פרופ' נחום, סבלנות.

סליחה, את עושה זאת בכוונה, אני אומר לך.

ד"ר משה נחום, בבקשה, היום זה על האקדמיה, אנחנו נוכל לשאול שאלות אחר כך. בבקשה.

שלום, תודה רבה על ההזמנה, מצטער על האיחור, שלא שמעתי את העדות ואני מקווה שאני אשלים אותה אחרי הפגישה. קוראים לי אבי פיקאר, אני מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן. גם אני, כמו צביקה, גר בעיירות פיתוח, אני תושב ירוחם מזה 28 שנים ואני עוסק בחקר העלייה והקליטה של יהדות צפון אפריקה. פרסמתי לפני חמש שנים ספר על העלייה מצפון אפריקה שממוקד בעיקר במדיניות העלייה הסלקטיבית, שנקרא 'עולים במשורה', שיצא בהוצאת מכון בן גוריון ולמרות הביקורת הלא מועטה שיש שם על הממסד הוא גם יצא בהוצאה אקדמית וגם זכה לפרס אקדמי, פרס שז"ר, למחקר הטוב ביותר בתולדות ישראל ב-2015. כלומר אני מדגיש פה שהאקדמיה, לא רק שלא דוחה מחקרים ביקורתיים, היא במידה רבה מחבקת אותם וניזונה מהם.

תחום העיסוק שלי בהכללה הוא השאלה העדתית, קליטת העלייה בשנות ה-50, אני כמעט כל שנה מעביר או קורס שנקרא 'העשור הראשון', או קורס שנקרא 'עלייה, קליטה והתיישבות', או קורס שנקרא 'יחסים בין עדתיים בישראל'. כמעט בכל שנה יש לי עבודת סמינריון בנושא ילדי תימן ו - - -

עם דב לויטן?

עם דב לויטן? לא, דב לויטן לא מלמד איתי בכיתה, אני הכרתי אותו לפני שנה וחצי ואני אולי ככה אגיד בהמשך הדברים.

דבר ראשון אני רוצה לשבח את נתן, שהיכרותנו הולכת לשנת 86' אחורה, על העבודה המרשימה שלו ואני רוצה לחזק את הקריאה שלו להסיר את המינוח 'בלקן' שאני חושב שהוא מינוח במקום לגלות מה יש הוא מחביא את מה שיש, ואני חושב שהניסוח שלו הוא נכון, ילדי תימן, המזרח ואשכנז. אין אפילו בוויקיפדיה דף שנקרא יהדות הבלקן, אין דבר כזה וזה מינוח שנולד, אני לא אכנס מתי, אבל אני חושב שהוא נועד להסתיר ולא להראות.

הוא נולד מוועדת החקירה הממלכתית.

לא, הוא נולד אצל עוזי משולם, שהוא נועד להסתיר את העובדה שיש, כמו שנתן הראה, 150 ילדים אשכנזים, להסתיר אותם תחת בלקן, שזה כאילו ספרדים.

לא, אנחנו לא מסתירים אף אחד והוועדה הזאת, להיפך, היא פתחה את הכול.

אבל אני רוצה להתקדם, מורי ורבי צבי צמרת, אני עדיין קורא לו צביקה - -

גם אשתי קוראת לי ככה.

- - עשה הרבה עבודות מאוד חשובות, גם ביקורת ממסדית. אולי אני אגיד עוד משהו, יש איזה נטייה להגיד, 'מי שאומר כך וכך הוא הממסד', אף אחד מהמשפחה שלי, אף אחד לא היה כאן בארץ לפני שנת 69', אנחנו עולים חדשים מצרפת ואין לי קשר לממסד. ד"ר צמרת הראה, וגם הראו את זה אחרים, שהמשבר הממשלתי הראשון והממשלה הראשונה נופלת בגלל מחאה שבאה מיהודים תימנים. ועדת פרומקין, שפירקה את הממשלה הראשונה ובגלגול מסוים הביאה בעצם כעבור שנה לבחירות לכנסת השנייה, המשבר החמור ביותר היה, נבע והתחיל משמיעה והקשבה לזעקה של יהודים תימנים במחנות, בדבר שהכי הטריד אותם, כמו שד"ר צמרת הראה, חינוך. ולכן ההנחה, 'לא שמעו אותם, לא ראו אותם', הם הפילו ממשלה. אם מישהו יעשה סקירת עיתונים של שנות ה-50, לא ה-60, ויחפש את המינוח 'ילדי תימן', אין אף אזכור שקשור להיעלמות ילדים, אבל יש מאות אזכורים שקשורים לעניין שאלת החינוך.

אם מישהו יילך אחרי עדותו של מנחם פרוש בוועדת קדמי יראה שהוא גוזר מהחינוך את ההנחה שאם לקחו ילדים לחינוך חילוני אז גם חטפו אותם למשפחות אחרות, אבל הדבר שהטריד אותו אז היה בעיקר שאלת החינוך ולכן חשוב להבין שבדיון שלנו, כשאומרים שיש פה עדה שלא שמעו אותה, שמעו אותה.

הדבר השני שאני רוצה להגיד, ואני מאוד מברך ואני עושה בזה שימוש אדיר, בחשיפת המסמכים של ועדת קדמי שכבר כתבו, הם נגנזו לא באיזה שהיא קנוניה מראש, אלא באיזה שהוא תהליך של אי חשיבה - - -

אף אחד לא יודע כי אין שום הוראה.

לא, יש ועדת הקליטה ב-2002 שאומרת שאם לא מפרסמים את 27 העדויות הנסתרות אז אל תפרסמו שום דבר. ככה בעצם זה התגלגל וזו הייתה טעות ואני שמח וחוקרים שמחים ותלמידיי שמחים ואולי שמחים מאוד על הפרסום ואני חושב שצריך רק לשים לב, כי פתאום התגלגלה, קצת באשמת התקשורת והקולנוע גם טענה שהפרוטוקולים שקשורים לעלייה מצפון אפריקה ולפיזור של האוכלוסייה היו חסויים. לא מינה ולא מקצתה, אני נמצא בארכיונים מאז 1992, כל הפרוטוקולים שהוצגו בסרט של דוד דרעי, בשני הפרקים הראשונים - - -

בוא רגע נפריד, הפרוטוקולים של ועדת כהן קדמי נפתחו ב-26 בדצמבר 2016 והם באמת היו סגורים, אז זה דבר אחד. השאר, הפרוטוקולים - - -

נכון, נכון. לא, אני אומר שעשו איזה שהיא הכללה, שהפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות משנות ה-50 היו חסויים ואפילו הציגו את זה בסרט או בסדרת טלוויזיה וזה פשוט - - -

הם כנראה הסתמכו על חלק מהפרוטוקולים שנמצאים גם בוועדת כהן קדמי, בגלל זה - - -

לא, לא, הפרוטוקולים האלה לא היו חסויים, הם היו גלויים.

הם עד היום חסויים.

אז אני מציע לבוא איתי לארכיון הציוני ולבקש - -

לא, הוא לא מדבר על ועדת כהן קדמי.

- - את הפרוטוקולים של הסוכנות מ-1948 עד 1960 ואת תראי שאת מקבלת אותם אחד אחרי השני והם לא היו חסויים. זה שהציגו בטלוויזיה, פרוטוקולים חסויים שנחשפים כאן לראשונה - - -

על מה אתה מדבר?

על הסרט של דוד דרעי, שהראה פרוטוקול שהיו חסויים והיה אפילו איזה חבר כנסת שאמר - - -

ד"ר אבי פיקאר, צריך להגיד דבר אחד חשוב, שמה שהסרט הזה עשה, הוא הקריא את הפרוטוקולים והראה לאנשים את זה בפרצוף.

אני מאוד שמח, נכון.

זה מה שהוא בא לעשות.

אני מאוד שמח ואני חושב שצריך באמת למקד. טוב מאוד שהמידע שהיה ידוע במחקרים אקדמיים, בוא נגיד לפחות עשר שנים, הובא לידיעת הציבור בעזרת הקולנוע, וזה שהקולנוע או הטלוויזיה רצו להראות שזה גילוי ראשוני שלהם, זו פריבילגיה שיש לאנשי תקשורת ואין לאנשי אקדמיה.

אבל אני רוצה להגיד משהו אחר. הזכרתי קודם האקדמיה איננה הממסד, יש נטייה להגיד, האקדמיה, הממסד. אני אומר, האקדמיה הרי מחבקת את הביקורת על הממסד, הביקורת על הממסד פורחת באקדמיה ומהבחינה הזאת מחקר שעומד בכללים אקדמיים, כך נראה לי, איננו מחקר שהאקדמיה תפסול אותו כי הוא לא מסתדר לה עם איזה שהיא תזה קדומה. אפשר לראות על מה שקורה בשאלות יחסי ערבים-יהודים, הדברים שאני כתבתי על קליטת עולי צפון אפריקה, האקדמיה רוצה את המחקרים האלה, מעוניינת בהם, כולל 'יד בן צבי' ומרכז שז"ר ומכון בן גוריון, המוסדות שנקראים על השמות שיש אנשים שרואים בהם הפושעים.

אבל למחקר היסטורי, אני מדגיש מחקר היסטורי, כי לצערי הרב למחקר במדעי החברה אין את זה כל כך, יש איזה שהם כללים שאי אפשר להגיד כל מה שבא לך ויש איזה שהם חוקים, למשל עד כמה אני יכול להסתמך על עדויות מאוחרות אם אין להם שום תימוך בעדויות תקופה, האם כל כך הרבה חוקרים ראו כל כך הרבה תיקים של התקופה ולא נמצאו מסמכים המעידים על איזה שהיא תכנית, האם אפשר להניח שמתוך כל כך הרבה מחקר שום דבר לא נשמר, אולי - - -

לא אמרנו ששום דבר, נשארו דברים.

לא, לא נשמר - - -

אם אנחנו מדברים על הפרוטוקולים, גם יש שם דברים שנשמרו שזה לעג לאנשים. אתה קורא את הדברים ואתה רואה שזה לא זה.

אני לא מדבר עכשיו על הדיונים של ועדת קדמי ב-1997, אני מדבר על מסמכים, מכתבים, משנות ה-50, מהשנים העיקריות שבהן מתרחשת הפרשה. בסופו של דבר יש כמה וכמה חוקרים, חלקם לא נמצאים כאן באולם, אבל יש גם את צביקה ואחרים, שאומרים פרשה כזאת גדולה שלפי חלק מהטענות עומד מאחוריה הממסד, ממסד מותיר אחריו שובל מאוד ארוך של מכתבים והעתקים ומסמכים בירוקרטיים. אז גם אם מישהו מחק את כל ארכיון משרד הבריאות, אבל שלחו עותק לשירות הרפואי לעולה בסוכנות ואני, שבמקרה אעבור על תיקים של עלייה, במקרה אמצא את זה. ואנשים שחקרו את התקופה לא מצאו שום מסמוך בין הזמן. אפשר להגיד, 'תשמעו, הייתה פה מערכת נורא משוכללת שסרקה את הכול והעלימה את הכול', רק התפלק לה מרשם האוכלוסין שיצא לצווי גיוס וכו'.

הרי מרשם האוכלוסין, שאני חושב שעבדתם עליו בוועדה, שהראה כמה בעצם היה חוסר שליטה על המסמכים, הראה שהטענה שהכול - - - עבד איזה מישהו והצליח לסרוק את הכול, מה שהנאצים שניסו להסתיר את השואה, הם לא הצליח ולהשמיד את כל המסמכים, אבל פה הצליחו להשמיד את הכול.

אני רוצה להגיד עוד משהו. אני אומר את זה כאן בזהירות. היססתי אם לבוא לכאן ואני יודע שחברים שלי שהוזמנו לכאן אמרו 'זה מקום עוין ואי אפשר לדבר בו', אז אני מבקש - - -

אבל אתה רואה שאנחנו לא עוינים.

אז אני מאוד מודה לך ואני רוצה להגיד עוד משהו.

אני רק אתן לו לסיים ותיכף נתייחס.

יש קהילה לא מאוד גדולה של אנשים שעוסקים במחקר העלייה והקליטה בשנות ה-50, גם בת ציון מכירה את רובם, צביקה, אני מניח שגם אתה, ואני מנהל עם האנשים האלה שיחות ואני יכול להגיד לכם שלצערי הרב אין תחום שבו יש פער בין הידע הפופולרי בציבור, חטיפות וכולם יודעים וברור, לבין מה שאנשים שחוקרים את התקופה אומרים. ואני יכול להגיד עוד משהו, ואני אומר את זה בזהירות, אני פרסמתי כמה מחשבות שיש לי בעקבות מחקרים שקראתי, הזכירו פה את דב לויטן, אני תיכף אגע בו, בעקבות שיחות עם דב, פרסמתי דברים בפייסבוק, זכיתי להתקפות, להפגנות, לקריאות נגדי ואמרו לי אנשים, 'תשמע, אתה צודק, אנחנו מפחדים'. יש פחד בקרב בכירים באקדמיה להביע את עמדתם האקדמית בנושא ואני ניסיתי להגיד להם 'אנחנו בסך הכול מבינים, יכולים להבין את ההקשר'. אז נכון, האקדמיה לא יכול לנהל חקירה משפטית ומשטרתית - - -

אבל האקדמיה עושה חקירה ומביאה ניירת.

אבל האקדמיה מפחדת מעמותות שעושות הפגנות נגד אנשים, שמשמיצות אותם. אני אקח לדוגמה את דב לויטן - - -

אבי, אבי.

עד לפני שנתיים דב לויטן נתפס כמקור המחקרי הבסיסי. כשמנחם פרוש העיר בוועדת קדמי הוא אמר 'אני מסתמך על דב לויטן'. דב לויטן היה האקדמאי שהוועדה הציבורית לחקר ילדי תימן הסתמכה עליו. כל המחקרים שנעשו עד 2016 - - -

היא הסתמכה עליו, נכון, והוא אמר שכן היו חטיפות.

לא, אז אני אומר - - -

והוא חצה את הקווים.

זהו. אז דב לויטן אמר 'צריך לחקור', דב לויטן - - -

אוקיי, בסדר.

אני רוצה לסיים. דב לויטן אמר שצריך לחקור ובמשך שנים הוא חקר והיה הקול הבולט באקדמיה שעסק בנושא הזה. שוב, הוא עשה את זה כשעבודתו היא בכלל עבודה מנהלית, הוא מרכז אקדמי, אין לו זמן למחקרים, והעבודות שלו - - - ואז הוא זכה למתקפות אישיות, להשמצות אישיות ונוצר פחד מאוד גדול. למשל הוא לא רצה להופיע בוועדה הזאת בגלל אותו פחד. אז אני אומר, אני אלך למה שבת ציון אמרה, האקדמיה תחקור את זה, אם יהיו מלגות זה ודאי ייתן, כמו שצביקה אמר, האקדמיה לא יכולה, אל"ף, להעמיד עמוד תלייה בסוף כל מאמר, ובי"ת, לא יכולה לצאת למחקר מתוך קביעה שהמסקנות כבר נקבעו מראש. מחקר שנעשה בצורה כזו יהיה מחקר קצת בעייתי.

אז תודה לך, אבי פיקאר. קודם כל אני מאוד מודה לך שבאת לכאן, למרות החשש, והנה אתה רואה שיש פה פרצופים של אנשים ובסך הכול אנחנו לא רוצים להתקיף. ואני רוצה לשים פה על השולחן, אני יותר מחצי שנה מנסה לתאם עם ד"ר לויטן, אפילו ביקשתי ממנו שאנחנו נלך לפי היומן שלו, העיקר שיבוא לכאן כי צריך לשמוע גם את הדעה השנייה. אני רוצה שהוא יביט להלן בפרצוף ויגיד להלן - - -

בפנים.

ולשמוע כאן עוד כמה משפחות, שאף אחד לא דיבר היום, כי נתתי רק להלן, לשמוע ולהגיד להם 'לא היה ולא נברא'. אתה יודע מה? הדבר הכי חשוב זה שאפילו שהעניין הזה שאם באמת הילד נפטר, לתת להם לקבור אותו, הדבר המינימלי. עכשיו, להתייחס ולבוא ולהגיד, כמו שאמרה פרופ' עראקי קלורמן, שהיא אמרה קודם, אני לא יודעת אם שמעת עד הסוף, שבעצם יש איזה שהיא ניירת, יש דברים, אפשר להתייחס אליהם, אני רוצה שאתה תקרא בתוך הפרוטוקולים שנפתחו עכשיו ואתה תראה שהיה שם משהו מאורגן, כי אם הוציא תעודות פטירה שהן לא הגיוניות, ילדה בת תשעה חודשים מתה מאבנים בכליות, או ילדה, שבכלל זו לא ילדה, מדברים על ילד בן 5, שהוא מת מניוון שרירים, הוא סבל מזה שנתיים קודם, בתימן, הם לא הביאו את התיק הרפואי. אז מאיפה הדברים האלה? אני מבטיחה לך שאם אתה תיכנס לדבר הזה אז אתה תבין. זה שפרופ' - - -

זאת בדיוק הבעיה, שאת מניחה שאנחנו לא נכנסנו ולא קראנו.

לא, לא, אני רוצה לראות שבאמת אנשים באו ועשו עבודה, פתחו את הדברים האלה בצורה אקדמית והשוו ניירת. פרופ' קלורמן קודם אמרה שזה היה משהו מאורגן, אנחנו לא באנו ואמרנו ממסדי, אבל זה לא יכול היה להיות אם זה לא היה מאורגן, שהילדים נעלמו ממקום אחד, שמו אותם במקום אחר, נתנו להורים לחפש ואתה יודע מה? יש לי גם עדות של מישהי שהחתימו אותה על נייר לבן, היא אמרה להם 'אני לא מדברת את השפה, למה אתם מחתימים אותי?' החתימו אותה באצבע ומסתבר שזה היה מסמכי אימוץ. אז בבקשה.

רצית להעיר משהו? בקצרה, כי אני חייבת לעבור פה לעוד אנשים.

ממש בקצרה, על עניין אחד, על הערה של, אבי, ד"ר פיקאר, על הנושא של מה מתבססים היסטוריונים. אבי אמר עכשיו שאנחנו לא יכולים לעשות מחקר כאשר משתמשים או מסתמכים על עדויות בעל פה.

לא אמרתי את זה.

לא, שאי אפשר אם לא מאמתים את זה עם מסמכים.

אני מוכן להסביר את הדברים שלי שוב.

אוקיי, זה מה שאני חושבת שהבנו מהדברים שלך, אי אפשר להשתמש בעדויות בעל פה אם אין לנו דרך להצליב אותם עם מסמכים. אני רוצה לומר שחלק גדול ממחקר היסטורי, ולא רק מחקר היסטורי, נעשה על עדויות בעל פה וזה נראה מאוד תמוה שאנחנו שומעים קולות שאומרים שאי אפשר לשמוע את העדויות של אימהות לא מעטות, שהסיפור שלהם הוא סיפור דומה מאוד, שיש כאן חזרה על איזה שהוא דפוס התנהגות. למשל מסרו ילד בריא בערב ובבוקר הילד מת. זה סיפור שחוזר ויש לזה איזה שהוא דפוס שלפחות מעלה שאלות. לא רק זה, יש כאן סיפור של עדויות בעל פה שאנחנו צריכים לקחת אותן בחשבון, גם אם לאותו מקרה ספציפי אין את הנייר הכתוב, מפני שיש שם אוסף שלם של עדויות ומחקר היסטורי עושה את זה.

אני אבהיר רק שאמרתי שאי אפשר להגיד על פעילות של הממסד שמותיר אחריו תמיד המון בירוקרטיה, שכל הבירוקרטיה הזו נעלמה.

אנחנו לא לגמרי, אנחנו לא יודעים את הדברים. ד"ר אמנון מועבי, בבקשה. אני מתנצלת, יש פה כמה אנשי מקצוע שאני חייבת לתת להם ואחר כך אנחנו נתייחס. אז רק בקצרה, כמה שאפשר.

ראשית, הבעיה היא הנרטיב הציוני.

תציג את עצמך קודם.

ד"ר אמנון מועבי, סופר, היסטוריון, מה עוד?

תימני.

תימני, רואים.

שלא נחטף.

לא, לא נחטף, יליד 52', לא נחטף. ראשית, הבעיה היא הנרטיב הציוני. קשה לעשות מחקר, קודם כל אין חומר. אני כחוקר לא יכול להגיע לחומרים אלא אם כן אני בן משפחה. ואם אני מקבל חומרים - - -

שהיום זה כבר פתוח.

זה לא בטוח, לא כל החומרים פתוחים.

נשארו כמה מסמכים, אנחנו יודעים, יש רשימה של כל הדברים האלה.

מכל מקום אני חושב שאם רוצים שיהיה מחקר, אז אחת, לפתוח את כל החומר, בי"ת, מה שעסק בזה נתן, ד"ר נתן שיפריס, זה מימון. אני פרסמתי שמונה ספרים, שישה מהם עצמי. אז לא כולם כמוני יכולים, רוצים, מעוניינים, אי אפשר לעשות דוקטורט - - -

בסדר, אנחנו עובדים גם על זה.

אי אפשר לעשות ספר בלי להוציא את המימון של זה. אז לגבי הנרטיב הציוני, לאחרונה אני פרסמתי שני ספרים מחקרים, אחד זה הדוקטורט, במכון בן צבי, של צבי צמרת, ואני מוקיר את העבודה שעשית, אבל אז מכון בן צבי לא רצה להוציא את הספר.

על מה מדבר הספר?

על קליטת יהודי תימן.

אתה עסקת בפרשה עצמה?

לא, תיכף אני אגיע לפרשה. בתקופת המנדט. פרסמנו לאחרונה, היה יום עיון אקדמי ששם נגעתי בכפרי העבודה והמושבים שמשם לקחו הרבה ילדים, מהמחנות ואחר כך מהמושבים עצמם, ולאחרונה, לפני שנה הוצאתי ספר על יוצאי תימן במאבק הביטחוני 1908 עד 1948, זאת אומרת עד קום המדינה. מי רוצה לדעת? שלחתי את זה לגל"צ, שלחתי את זה לערוץ הראשון, שלחתי את זה למשרד החינוך, שלחתי את זה לכנסת, זה לא, זה נגד הנרטיב הציוני, זה לא ייתכן, אנחנו היינו - - -

אז אני כבר מודיעה לך שאני הקמתי שדולה והשדולה זה אחד מהכלים הפרלמנטריים שלי להעלות נושא לסדר היום הציבורי ובעצם מה שעשיתי, להחזיר את כבודם האבוד של כל העולים מארצות ערב, שהם בעצם לקחו חלק בבניית המדינה, שתמיד מקומם נעדר. בעקבות פעולות אחרות שלי שר החינוך הקים את ועדת ביטון, לא משנה שאני לא מסכימה עם כל המסקנות שלה, אבל דבר אחד חשוב, שיוסיפו לספרי ההיסטוריה את הפרקים של כל עדה, מה שהיא עשתה למען מדינת ישראל.

אז לתימנים יש זכות עודפת, כי לפני קום המדינה הם היו אחת העדות הגדולות ביישוב, אז הייתה להם תרומה גם בבניין הארץ, גם ביישוב הארץ וגם בביטחון הארץ.

גם באירוח הרמב"ם.

אז אמרנו מימון, אמרנו פתיחת כל החומרים. דבר נוסף, אני לא הייתי ממליץ להפריע לאף אחד, גם לא לדב לויטן, שאני חולק עליו טוטאלית, אבל מכבד אותו. כי אפילו אם אתה מתנגד לו תן לו זכות דיבור, וזה הייתי מציע לכל החוקרים.

הכול פתוח, ביקשתי ממנו לבוא.

לא, אני מתכוון בהקשר למה שאמר אבי פיקאר. אני מקווה מאוד שהוועדה הזו אכן תפרוץ קדימה, אל"ף, תשחרר את הסיפור הזה, מה שהבנתי עושים, מטוביה סולמי, שהולכים לנסח מעין הכרה כזו, ובי"ת, לפתוח את כל החומרים לכל החוקרים ואז - - -

החומרים פתוחים ואתה תוכל לקבל רשימה מהוועדה מה סגור ומה פועלים לפתוח.

אוקיי. תודה לכם.

תודה לך, ד"ר מועבי. ד"ר מנשה זכריה, בבקשה.

ראשית אני רוצה לפרגן לך, נורית, באמת על העבודה המאוד יפה והגיע הזמן באמת.

תודה רבה.

אני היום גמלאי, עבדתי במשרד החינוך כמורה בתפקידים חינוכיים למעלה מ-43 שנה. אני עשיתי מחקר באוניברסיטת חיפה, באמת קיבלתי יחס טוב, אני זוכר שפניתי לוועדה - - -

באיזה שנה?

לפני 20 שנה, תקופה ארוכה, בוא נגיד לפני 25 שנה התחלתי במחקר. פניתי לוועדה והיה לי רצון עז לכתוב באמת על הילדים החטופים וקיבלתי סירוב. שאלתי לתומי, סטודנט צעיר, למה? 'אני רוצה לספר לך', אמרתי ליושב ראש הוועדה, 'את הסיפור שלי, על המקרה שלי', הוא אומר 'מה המקרה שלך?' הוריי הגיעו בשנת 49', בעליית כנפי נשרים והגיעו למעון עולים בבית חולים ואני הייתי ילד בגיל 3 חודשים וסבלתי מהמעיים והעיניים סגורות לא רואות, עם דלקת חריפה מאוד ובאה אחות ונכנסה לאוהל והיא מבקשת מאמי 'תביאי לי את הילד, התינוק, אני רוצה לקחת אותו, לטפל בו'. תראו, חברים, הנשים שלנו, האימהות שלנו מאוד נאיביות. אמי באה, זה היה דבר מרגש מאוד, אמי באה לארץ עם שכול של ארבעה ילדים גדולים, זה לא קל, עכשיו היא באה לארץ ישראל, נשארו לה שלושה ילדים ולבוא לקחת את הילד, לא משנה לאן, היא צריכה להסביר את זה בצורה כזאת, לא לחטוף. יש לי עדות לכך, לפני שנה וחצי הייתי ברמת השרון, באזכרה של קרובי משפחה ואחת מספרת לי, היא בגיל 90 כמעט, ואמרתי לרעייתי, שהיא נמצאת פה, שתהיה בריאה, 'בואי תקליטי ותצלמי את כל הנושא הזה' והיא מספרת את הסיפור, שאמי שכבה ואמרה לה 'שימות הילד ואני לא אתן לך'. אחר כך התאספו נשים וקרובי משפחה. כמובן שלקחו אותי לבית חולים והסיפור, זה לא הזמן לספר את ההמשך.

אבל מה? כשפניתי לוועדה לכתוב הם סירבו בתוקף. אז אמרתי, בכל אופן אני רוצה לכתוב על המשפחה שלי, על היישוב שלי, על סבא, סבא רבא, הוא היה אב בית דין בקהילה מסוימת. הוא אומר 'באיזה קהילה?' אמרתי 'סבא שלי היה גר בקהילה, ביישוב, לפי החוקר דב לויטן, הוא כותב שם שיש למעלה מ-1,000 יישובים כפרים בתימן', למשל רדא - - - שרעב וכו', ואנחנו גרים ביישוב שנקרא ביצ'א, כותבים את זה ב', י' צ' - - - כן, קרוב. סבא שלי, סבא רבא, הוא היה אב בית דין והוא היה המנהיג וכל אנשי היישוב, כולם מכירים אותם, הם גרים היום במושב אחיעזר, גם בחדיד, גם בברקת ואמרתי 'אני חייב לכתוב, יש לי הרבה חומר'. כשפניתי אליו ואמרתי לו, 'אולי אני אנסה לשכנע אותך לכתוב על הילדים החטופים, יש כמעט בכל בית במשפחה מראש העין שנחטפו להם ילדים, נעלמו להם, הם לא יודעים, הם אפילו לא מספרים', רבותיי, אני הכרתי בחור תימני שעשיתי השתלמות באשדוד והוא אומר לי 'לא מעניין אותי מה היה, עכשיו אני חי, אני עם משפחה אשכנזית, נתנו לי ירושה, זה לא מעניין', ויש ההיפך. עכשיו זה דור אחר.

אז החלטתי לכתוב את העבודה שלי על היהודים האלה, על הקהילה הזאת, לאחר סירוב שקצת הרגיז אותי וגם הכאיב לי, אבל קיבלתי חיזוקים ותארו לכם, בגיל 20 ומשהו לכתוב עבודה ללא אמצעים כלכליים וילדים, צריך לחנך, לתת להם את כל מה שצריך, אבל בכל זאת עשיתי את כל המאמץ. אחד הפרקים באחת העבודות שלי שאני עושה, בקריאה שלי, אני מוצא בארכיון הציוני המרכזי מכתב, חבל שלא הבאתי אותו לפה, מכתב שהרב מימון כותב לרב שפירא, 'לא לשכוח', אני אומר את הרעיון, 'בחלוקת הילדים גם אנחנו רוצים להיות בחלוקה'.

אני אשמח לקבל את המכתב.

אני שלחתי את המכתב הזה לראש הוועדה הקודמת - - -

בשלגי?

קדמי, כן. שלחתי לו וקיבלתי מכתב 'זה לא בדיוק עונה לכך', אני אומר, אז למה זה עונה? וזו התשובה. רבותיי, אני לא רוצה להאריך ואני מתאר לעצמי שיש אנשים שרוצים לדבר באמת, ניתן להם את הכבוד הזה, אבל אני הייתי ממליץ כך, למשל דוגמה, יש לי שתי בנות שגמרו בהצטיינות תואר שני, בכל מאודי ואפילו אמרתי לבת הגדולה, 'כל מה שתרצי ממני אני אתן לך, אבל תני לי את הסיפוק הזה, אולי תיקחי את כל הנושא שלי אלייך ותכתבי גם את משהו על תימן'. תראו, זה לא קל לבקש היום מהדור הזה, למה?

לא, להיפך, הדור הזה - - -

אני לא יודע, יכול להיות שכן, אבל המדינה, התושבים לא כל כך מתייחסים, הנה, אני שומע את הדוקטור. אני גם חיברתי ספרים, אבל לא על תימן. כשהייתי בשליחות בחוץ לארץ והרציתי על הספר שלי שהפכתי אותו לספר והיה שם אהוד דנוך, הקונסול של ישראל, הוא ביקש ממני 'אני מבקש ממך, בשבילי אפילו, לקהילה שלנו, תהפוך את זה לספר באנגלית', כי הם לא יודעים לדבר עברית. אין מודעות, אין מוטיבציה. רבותיי, לכן אני ממליץ לתמלג את האנשים האלה, את הסטודנטים, מי שהוא מוכשר והוא מעוניין והוא רוצה ומתחייב לקבל מלגה, לחיות מהמלגה ולכתוב. כמה שאפשר לכתוב זה טוב, אבל בתנאי שהוא יעמוד במשימה, אחרת לא לאשר לו. תודה רבה לכם.

תודה רבה, ד"ר זכריה. יושב איתנו משה אהרוני, בבקשה, מהמל"ג. שמעת מה עולה פה, בעצם אנחנו לא יכולים היום לבוא ולהכתיב לאקדמיה מה לעשות, אבל אנחנו רוצים להמליץ שבכל זאת, אם אפשר, אם האקדמיה יכולה להתגייס לנושא הזה ובאמת לעשות עבודות אקדמיות מחקריות, ואתה יודע מה? מגוון דעות. אני לא אומרת לנושא הזה או לנושא האחר.

אני רק מתנצלת, אנחנו ב-12:30 צריכים לפנות פה את האולם, אז תנסה להצטמצם, כדי שאני אוכל לתת לכם.

אני חושב שהנושא הזה מאוד מאוד חשוב ובאופן אישי מה ששמעתי היום רק מאוד מאוד מחזק את זה. למועצה להשכלה גבוהה ולוות"ת, הוועדה לתכנון ותקצוב, יש מערך מלגות לתחומים אקדמיים שונים, מדעי הרוח, מדעי הטבע, מדעי החברה וגם מערך מלגות למגזרים שונים ואני חושב שבהחלט יש מקום, אם זה לתגמל בעזרת מלגות לתואר שני מחקרי, לדוקטורט, אנשים שיעסקו בנושא הזה, אם זה באמצעים אחרים, להוציא איזה שהוא קול קורא או אמירה לכל האוניברסיטאות ולכל המכללות בישראל, שהנושא הזה הוא על סדר היום, שחשוב שאנשים יחקרו אותו. אני בהחלט אביא את הבקשה הזאת בפני הממונים עליי, גם במועצה להשכלה גבוהה, גם בוועדה לתכנון ותקצוב, יושב ראש הוועדה, ובעזרת ה' שיאמצו את ההמלצה הזו.

יופי. אז הבאת לנו באמת בשורה היום, באמת בשורה, שתנסה להעלות את זה. אם אתה צריך מכתב מהוועדה אני אשמח לשלוח.

אני חושב שזה יכול לעזור.

אז אנחנו נפנה אליך ואתה תעביר לכל הגורמים. זה מאוד חשוב. כמו ששמעת פה, גם לסייע בלהוציא את הספר והעבודה, כי חשוב שיהיה, כי עכשיו נפתחו עוד חומרים אז ככל שיש יותר חומרים אפשר, וגם אפשר לעשות על עדויות ואנחנו אספנו הרבה מאוד עדויות. יש לנו כאן גם עבודה של משרד ההגירה והאוכלוסין, שעושה עבודה מצוינת, שיכול לשפוך אור על הדברים, משפחות מקבלות מאיתנו מסמכים שאפשר לשבת עליהם ואפשר לבדוק אותם בצורה אקדמית מחקרית וזה מאוד חשוב ויוסיף.

כן, אמנון מועבי, רצית להוסיף עוד משהו קטן?

השנה זה 70 שנה למדינה. כשאני הייתי סטודנט בתואר שלישי היה 100 שנה לעלייה, קרן הנשיא, 100,000 שם על כל דוקטורט, אבל נתנו תחומים מסוימים של עדות וזה, חוץ מתימן.

אנחנו נפנה.

אבל לכוון לנושאים האלה, זה לא רק ילדי תימן.

כן, אנחנו נפנה בקשר לפרשה. בגלל זה עשיתי את הדיון, בגלל זה זימנתי את המל"ג, זה חשוב.

אבנר ואחר כך ד"ר משה נחום, אבל ממש קצר.

אבנר פרחי, יושב ראש ארגון ילדי תימן בישראל. לצערי צבי צמרת יצא מפה ועיקר לי חצי מהדברים שכתבתי.

לא נורא, הדברים נרשמים.

אבל באמת יצא לפני הרבה שנים ספר שנקרא 'דוח פרומקין' שהוא כתב אותו והדוח הזה עסק בפרטי פרטים במה שקורה בתוך המחנות כשהתירוץ היה שהשופט פרומקין חקר את מה שקרה במחנות והוא לא נגע בפרשת ילדי תימן בהיבט של החטיפות, אבל מתוך מה שקרה ושגרם לממשלת ישראל לראשונה ליפול אנחנו מבינים איזה שליטה אבסולוטית הייתה לממסד בלנהל את חיי העולים החדשים וכמה קל היה להם להגיע לילדים. הוא טען שהיעלמות ולא חטיפות - - -

זה לא משנה, זו אותה מילה.

אני אגיד שלא צריך מרצדס שחורה עם שלושה רעולי פנים שעוצרים בבת אחת בחריקת בלמים וחוטפים מישהו פנימה, אפשר לעשות את זה בצורה יותר רכה, לקחת למישהי וגם להגיד שמסרו את זה לבית חולים.

היום, אם אנחנו נכנסים לאינטרנט, אין שום מחקר על פרשת ילדי תימן. שום דבר, כלום. ויסלח לי ידידי היקר, שבאמת הוא ומשפחתו הם מלח הארץ ותרמו תרומה אדירה בפרשה זאת, המחקרים שעוסקים בפרשה היום הם מחקרים סטטיסטיים פילוחיים - הנה צבי צמרת חזר - הם מתבססים יותר על מספרים, הם לא יורדים לשורש העניין, למה זה נעשה, אל"ף, וגם צבי צמרת, כשהוא תיאר את יצחק בן צבי, שהוא חתם על זה והוא היה אישיות מאוד חמה, שכח רק שיצחק בן צבי הוא זה שבסופו של דבר גרם לנשל את כל יהודי תימן מהספרים שלהם. הוא זה שהיה במחנה עין שמר, הוא זה שכתב ליצחק רפאל, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, שיש פה אוצר בלום של יודאיקה שצריך למיין אותו, לקטלג אותו ואף לנסות לרכוש, הוא זה שמתעלם מזה שאברהם, הספרן האישי של יצחק בן צבי, שאתה ודאי הכרת אותו היטב, היו לי שיחות ארוכות איתו ושאלתי אותו איפה נמצאים הספרים האלה היום.

זה גם מה שאנחנו שואלים.

אני יודע מה האמירה שהוא אמר לי, הוא אמר לי 'ספרי התורה נעלמו, ספרי התורה העתיקים נעלמו לגמרי, נמכרו', מן הסתם על ידי בן גוריון - - -

אנחנו לא יודעים, בואו לא נאשים.

כמו שספר כתר ארם צובא נמכר ורק פלח קטן ממנו הגיע ליצחק בן צבי וממנו למוזיאון ישראל. אבל מה שאנחנו יודעים, על ידי עדות ישירה של הספרן של יצחק בן צבי, שהיום בספרייה הלאומית בגבעת רם נמצאים ספרים תחת הכותרת 'אוסף אילת'. שאלתי אותו איך אני מאתר היום את הספרים, הוא אמר לי 'אוסף אילת בספרייה הלאומית'.

הפתעת אותי שאמרת לי 'רק לא להציב את המסקנות בראש החקירה'. אני לתומי חשבתי שהגירוי לרוב המחקרים שנעשו בעולם זה שהחוקר מציב לעצמו איזה שהיא מסקנה ומנסה לאמת אותה. כי אם אנחנו הולכים רק על נושא של מחקרים ומזה מסיקים את המסקנות, אז, כמו שאמר אבי - - -

המסקנה נמצאת, המסקנה שילדים נעלמו.

כן, האקדמיה מחפשת לה פה פתח מילוט בזה שאין מספיק נתונים, אין שום דבר.

מי זה האקדמיה?

אנחנו מדברים בכלל מטעם כל החוקרים.

יש איזה מישהו שהוא האקדמיה?

אבנר, תתכנס.

אני לא אגזול יותר מהזמן של האחרים, תודה.

תודה רבה, אבנר. ד"ר משה נחום.

ראשית אני רוצה לעשות לעצמנו תיקון ראש. השם הזה 'חטיפת ילדי תימן ומזרח' זה השם שאני כתבתי אותו בספר שלי. העלייה לארץ, אדון שיפריס, הייתה 58,000, לא 48,000, קיבלתי את זה מהג'וינט, מרלף גולדמן, כתבתי את זה כאן והוא סגר את העלייה.

אבל זה לא נכון, בשנים האלה שאמרתי, בין 49' ל-52' המספר שאמרתי זה המספר, זה המספר בכל הדוחות הסטטיסטיים, עם כל הכבוד למר גולדמן - - -

אז אני - --

אז אתה מספר כנראה על תקופה יותר רחבה. אז אני מבקש, לא להיתפס לזוטות, אנחנו מדברים על - - -

נתן.

לא, יש כאן פרשה עם דברים מאוד ברורים שנעשו בה, עם נתונים מאוד ברורים שיש לגביה ואני מבקש לא להגיע לשוליים - - -

אני לא הפרעתי לך.

אתה מושך את הדיון לשוליים, אז לא לתקן - - -

אתה בשוליים.

לא, לא, סליחה, ד"ר נחום, אני מבקשת. ד"ר שיפריס, הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, אנחנו לא רבים, יש פה את משרד הפנים, שהוא יגיד בדיוק כמה אנשים נכנסו.

אבל הנתון הזה ידוע, יודעים כמה - - -

לא, אי אפשר להמציא 10,000 איש, 10,000 עולים חדשים זה - - -

בסדר, נתן, ד"ר משה נחום יכול להגיד מה שהוא רוצה.

הג'וינט רצה להביא רק 10,000, רק בן גוריון רימה אותם וגם השליחים, שמתי את זה בספר, כתוב, חתום, מחקרי אותנטי. אתה לא יכול לבוא ולומר לי.

דבר שני, כשאתה מדבר על ועדת חקירה ממלכתית, פסק הדין שלה נמצא אצלי בספר, אני הוא העותר, מפני שהרב עוזי משולם, זצ"ל, לחץ אותי להגיש את העתירה ואני עתרתי בלי עורך דין. פסק הדין נמצא כאן.

דבר שלישי, אנחנו צריכים גם להבין שהעדה התימנית, כשאתם מדברים על 5,800 תיקים, אני גיליתי אותם באזור התעשייה של רחובות וזימנתי את עורך הדין שעבד עם ועדת החקירה, יוסיפוב, והוא בא לרחובות וזה מתועד ומצולם.

דבר נוסף, הרב עוזי משולם לקח שמות של 4,500 ילדים, אני הייתי המגשר בינו לבין רבין המנוח. אז יש דברים שאם תקרא את הספר, זה יהיה לך ממש - - -

בסדר, זה יהיה עוד מסמכים שאפשר להסתמך עליהם.

נכון מאוד.

יופי, אז הנה יש לנו עוד מסמכים לחקירה.

זה לא משנה, אבל אני שמתי את מה שצריך כדי להבהיר לקורא, כדי להבהיר לישראלי, כדי להבהיר לתימני שהבעיה של התימני שהוא מתנהג כחגב, פשוט מאוד. אמר את זה הדוקטור, לצערנו הרב אנחנו לא מתנהגים בכבוד.

ד"ר משה נחום, רק תתכנס.

הנקודה החשובה ביותר, אתם מדברים עליה, מישהו מכם נפגע? אני נפגעתי, בשביל זה חקרתי את זה לעומק. אני גם סבלתי את השואה על גופי, אני כתבתי את זה, כש - - - אותנו מבתי כנסת עם צום של שלושה ימים, כדי שאלוהים יציל את ניצולי השואה, אז אל תספרו לנו מה היא העדה התימנית. ניצלו אותה בצורה מאוד מכוערת.

בן צבי נסע עם רב תימני מירושלים, הרב שלום בן סעדיה גמליאל, לתימן והוא שם אסף את הספרים. כשאני הגעתי לגרמניה, כדי שתבין, במינכן יש ספר שנכתב, סידור תפילה, על ידי עזרא הסופר והאשורי, כשאני שאלתי את המדריכה 'מאיפה קיבלתם את הספר הזה?', אז היא אומרת לי 'אנחנו קנינו מישראל', 'כמה שילמתם?', אז היא אומרת 'רבע מיליון דולר'. רבע מיליון דולר בשנת 50' לשלם על סידור תפילה. לצערי הרב אתם לא מבינים מה עשו לעדה התימנית.

טוב, ד"ר משה נחום, אני מבקשת, אני צריכה לפנות את האולם.

נרי אראלי, אני עובד עם הוועדה. דב לויטן ביקש ממני להקריא את מה שהוא כתב.

משהו קצר?

כן, קצר. 'מדינת ישראל אמנם עשתה טעויות גדולות בהקשר לגישת הקליטה כלפי עולי המזרח ובכלל בראשית שנות המדינה, אך בהמשך, לגבי פרשת ילדי תימן, המדינה הייתה מוכנה לעשות רבות, כולל להקים שלוש ועדות חקירה ולחשוף מסמכים ולפתוח קברים. נכון להיום לא נמצא ולו מקרה אחד שלגביו ניתן לקבוע במישור המשפטי כי מדובר בילד תימני חטוף'.

זה לא נכון.

תתווכח איתו, אתה מתווכח איתי? אני מקריא.

חברים, אנחנו אמרנו שכאן זה אקדמיה, כל אחד יכול להגיד את מה שהוא רוצה.

אני מקריא.

חבל רק שהוא לא פה.

אתה מבין, ד"ר צמרת, לגבי המסקנות - - -

'ההאשמות שנשמעות בשנים האחרונות כנגד מדינת ישראל במסגרות שונות הן בבחינת עלילת דם. תוסיף גם שבין הטעויות שעשתה המדינה אפשר למנות גם את הכיתוב במרשם האוכלוסין, 'עזב את הארץ' או 'חדל להיות תושב'. זה קרה בשנות ה-60 וזה באמת', הוא אומר, 'צריך רק להצטער, ואי פתיחת המסמכים במשך תקופה ארוכה'. טוב, הוא אומר שבאופן אישי אין לו מה לחפש בוועדה.

תוסיף עוד טעות של המדינה, להעניק לו דוקטורט. זו אחת הטעויות של המדינה.

הדוקטורט שלו עוסק בשבדיה ב - - -

אבנר, בבקשה. בואו נמשיך, עד עכשיו אנחנו שמרנו על איפוק. צר לי שהוא נקט במילים 'עלילת דם', באמת חמור.

שלמה מקבילי, רצית משפט נוסף ועוד כאן לעורך דין רמי צוברי ואני חייבת לסגור.

קודם כל ביקשו ממני, לא הצגתי את עצמי, אז אני קבלן, אני גם שיפצתי את בית ראש הממשלה שלוש פעמים ולפני חודשיים שיפצתי עוד פעם. אני גם בוועדות שונות.

אני רציתי להדגיש דבר אחד, שזה צרם לי, שמדברים ולא אומרים חטופים, נעלמים. צריך להוריד את זה מכל - - -

שלמה, אני אגיד לך למה.

להגיד להם חטופים. הממשל שלט בזה.

שלמה, אני נאלצת להפסיק אותך. אני כיושבת ראש הוועדה וכשקראנו את כל הדברים, כל זמן שאין לי מסמך אני לא יכולה להאשים, לא את המדינה ולא אדם זה או אחר. כל זמן שאין לי מסמך. אבל אנחנו יודעים כמה דברים - - -

אבל זה קיים, זה עובדות קיימות.

נכון, הדברים המקוממים שנרי קרא - - -

וב - - - זה עלה על השולחן. כל השנים דאגו שזה - - -

נורית, יש כאן עדויות של הורים שחטפו להם מהידיים.

רגע, רגע. בגלל זה אני נזהרת. למה אני נזהרת? היו באמת מקרים של חטיפות שראינו ותיעדו את זה, שממש פתחו לאימהות את הידיים ולקחו את התינוקות מהיד. אני אומרת לכם עוד פעם, אני נזהרת בכבודם של כולם עד שלא - - -

לא נעלמו.

כרגע הם עלומים ובואו לא נתעלם מהמסקנות של ועדת כהן-קדמי שאמרה ש-69 ילדים, היא לא יודעת מה עלה בגורלם. היא לא יודעת. בואו לא נתעלם מזה. זה לא משנה עכשיו המספר, יש קבוצה של ילדים, מספר גדול יותר, אנחנו יודעים את הדברים האלה.

עכשיו, אני עשיתי דיון אקדמי כדי לשמוע את הדעות לכאן ואת הדעות לכאן, זה מה שרציתי. שמנו את הכול על השולחן. אני אומרת לכם, זה שידעו ושתקו, זה חלק מהעניין הזה שאי אפשר לעבור על זה בשתיקה, אבל לבוא ולהגיד שהממסד עצמו, המדינה עצמה חטפה את הילדים, אנחנו לא יודעים, אין לנו מסמכים, אנחנו משערים כל מיני השערות.

הם היו עובדי מדינה.

אנחנו משערים השערות.

הם היו עובדי מדינה.

שלמה, אנחנו לא יודעים, יש פה את הסוכנות, יש פה כל כך הרבה גורמים שטיפלו בעולים. אני אומרת לכם שאנחנו נמשיך, הוועדה שלי תמשיך לעשות את העבודה שלה עד שהכנסת תמלא את ימיה.

לגבי עיתונות. אני מקושר עם עיתונאים שהם בשבילי מוכנים לבוא - - -

בסדר, אנחנו נפנה אליך.

אני אשמח לעזור לכם.

אנחנו נפנה אליך. כן.

שלום חברים. שמי רמי צוברי, עורך דין, הייתי יועץ משפטי של הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, חיברתי את הספר הראשון על פרשת ילדי תימן שנקרא 'בעקבות אחיי האובדים' ואני יכול לציין שהספר שלי הוא לא ספר אקדמי, אם כי הוא ספר מרתק ברמה ההיסטורית שבו, כי ביצענו פעולות מאוד מיוחדות בעניין. הספר הוא יותר חווייתי כי נתוודעתי לדברים וחוויתי חוויות מאוד מיוחדות, שרציתי להעלות אותן עלי ספר. כמובן שאני מאוד מעריץ ומעריך את הספרים שבהם מושקעים, כמו הספר של נתן שיפריס, ואני מאמין ומקווה שדווקא מכון יד בן צבי ירים את הכפפה ואכן יסייע לו להרים את הספר. הוא יכול להסכים עם מה שכתוב, יכול לא להסכים עם מה שכתוב, אבל ספרים רבים שראיתי שיצאו מתחת ידו של מכון בן צבי, המון עסקו דווקא בעלייה התימנית, במסמכים של תימנים, וקראתי המון ספרים שלכם, ואני בטוח שהספר הזה יכול להוסיף לספרייה שלכם.

דבר נוסף, בפן האקדמי, לאורך כל השנים ועשרות שנים, היו מגיעים אליי סטודנטים, דווקא של מי שנקבתם בשמו, של ד"ר לויטן, שמסתבר שהוא היה מבקש מהסטודנטים שלו, הוא היה כותב נושאים מסוימים למי שרוצה לבחור נושאים לגבי עבודות סמינריוניות כאלה ואחרות וחלק מהנושאים היו דווקא על פרשת ילדי תימן. משום מה הם היו מגיעים אליי והייתי יושב איתם ומנסה איכשהו לתת ןלהם קצת אינפורמציה.

גם תלמידים שלי ציטטו אותך בהרחבה. בעבודות סמינריוניות שהגישו לי ציטטו אותך בהרחבה, אתה מצוטט אצל סטודנטים.

כן, בסדר, כי הוא טיפל בפרשה במישור המשפטי.

כי הם נכנסים, רואים את הספר ומגיעים אליי. ואסיים, הנושא של פתיחת הקברים, דיברתם לגבי נושא של פתיחת קברים. בזמנו יזמתי את פתיחת הקברים הקודמת, בשנת 96', ואכן פתחנו פתיחה מדגמית של עשרה קברים. אנחנו צריכים לשים לב, מעשרה קברים שנטען לגביהם שיש שם עשרה ילדים קבורים באותם קבורים, הוצאו 22 שרידי שלדים. מה שאומר, שהנושא הזה די עלום, גם זה נושא שווה מחקר.

נכון.

אני אסיים רק בדברים, שהתבשרנו לאחרונה לגבי חוק הקברים ואני כבר יכול לומר לכם שמשפחות רבות פנו אליי, לאתגר את החוק הזה, וכבר נרשמו עשרות משפחות ועדיין נרשמים - - -

מה זאת אומרת לאתגר את החוק?

רוצים לפתוח קברים, פנו אליי כעורך דין.

אוקיי, להשתמש בחוק, לא לאתגר אותו.

לא לאתגר את החוק, יותר נכון לאתגר את המדינה - - -

לא, לא הבנתי. חשבתי שיש למישהו עוד תלונות אחרי שנעשתה פה עבודה.

לא, חס ושלום, אנחנו מפרגנים ורוצים להוציא אל הפועל את מה שנעשה. כבר עשרות רשומות ואני מזמין משפחות שמעוניינות להצטרף כי אני הולך לעשות את זה בעתירה אחת, שמעוניינות להצטרף ומוכנות, הן מוזמנות להגיע אליי ואנחנו נקדם את זה. תודה רבה.

זה לא צריך עתירה, זה לא עתירות, זה בקשות.

זה בקשות, עתירה של - - -

נורית, מה שאמרתי בלהט הקרב לאדון שם, שעוד טעות של המדינה, שהיא נתנה דוקטורט לדב לויטן, זה לא היה במקום.

כן, בסדר, תודה רבה שהתנצלת.

ואבי פיקאר תיקן אותי שהוא קיבל את זה בכלל על משהו אחר.

אז אני רוצה לסכם.

נורית, מילה אחת. שמי אליהו יצחק, קבוע בוועדות, אני רוצה להגיד מילה אחת. עם כל הכבוד לכולם אני רוצה באמת, כתוב בניסן עתידים להיגאל, בזכות נשים צדקניות. אני רוצה לברך את מעשי ידיה של יושבת ראש הוועדה נורית קורן, שבאמת באמת באמת עובדת קשה ימים כלילות, לילות כימים, ואל תירא ואל תיחת כי ה' אלוהיך בכל אשר תלך. תמשיכי, בעזרת ה', בזכות הרב עוזי משולם תצליחי בכול.

תודה. אני רק אסכם, בבקשה. אם כך, לפני כשבועיים חוקקתי את חוק פתיחת קברים, אנחנו נתחיל לעבוד לפי זה. יש עוד שתי הצעות חוק שנמצאות בוועדת שרים לחקיקה, חוק האימוץ, כדי לאפשר להורים לפתוח את התיק ולא רק לילדים, רק בנושא של פרשת ילדי תימן, והצעת חוק שמדברת על המרכז שיקום לחקר והנצחת מורשת יהדות תימן ופרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. אלה עומדים על המדוכה.

אני בעצם רוצה, בעקבות כל הדיון, להודות לכולם, במיוחד לכל אנשי האקדמיה שהגיעו והתפנו ליום המיוחד הזה. אני פונה למל"ג בבקשה לאמץ את ההצעה של פרופ' קלורמן עראקי לקיים ימי עיון בנושא וגם כל מה שנאמר פה על ידי כולם, לתקצב מלגות ייעודיות למחקר ואנחנו נפנה במכתב למל"ג.

דובר פה גם על הקושי לפרסם מחקרים ומאמרים בנושא. אנחנו נעשה כל מה שאפשר, כל מי שישלח לנו את המאמרים, המחקרים, אנחנו נוכל לפרסם אותם באתר של הכנסת ומשם אני מאמינה שזה יכול להגיע לעוד מקומות. אנחנו נבדוק עם מרכז המחקר והמידע שלנו פה, איך אפשר כאן, תוך כדי הכנסת, לנסות ולפרסם אותם.

אני מבקשת מד"ר מנשה זכריה להעביר אלינו את המכתב שמצאת בארכיון על חלוקת ילדים.

ואני באמת מודה לכם, הארתם את עינינו, תודה רבה לכולכם, ולהלן, שבאה והעידה. תודה רבה, הדיון נעול.

הישיבה ננעלה בשעה 12:45.