ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-05-29OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 8

מישיבת הוועדה המשותפת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ולוועדת הכלכלה

בניית תכנית אב לאומית בתחום הזקנה

יום שני, י"ח באדר התשע"ח (05 במרץ 2018), שעה 9:40

1) תכנית האב-הלאומית בתחום הזקנה בנושא: (1.1) הבדידות בקרב אזרחים ותיקים

(1.2) עצמאיים - נכס ולא נטל

2) הצעה לסדר היום בנושא: "התמודדות המדינה עם תופעת הבדידות בקרב האזרחים הוותיקים"

של חה"כ טלי פלוסקוב, חה"כ ענת ברקו

חברי הוועדה: טלי פלוסקוב – היו"ר

נחמן שי

פנינה תמנו

גלית מבורך - מנהלת השירות לאזרחים ותיקים ,משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ברכי דליצקי - מנהלת אגף אזרחים ותיקים, המשרד לשוויון חברתי

מיטל הוברט אשכנזי - ראש תחום רווחה וספורט, המשרד לשוויון חברתי

קרן חחיאשוילי - רכזת משרדים חברתיים באגף החשב הכללי, משרד האוצר

עדינה אנגלרד - מנהלת המחלקה לעו"ס, גריאטריה, משרד הבריאות

משה נקש - מנהל אגף היתרים, רשות האוכלוסין

יונית מובשוביץ - עו"ס לזקן, עירית ירושלים, מרכז השלטון המקומי

פנחס קבלו - קשרי כנסת שלטון מקומי, מרכז השלטון המקומי

ורה שלום - מנהלת אגף יעוץ לקשיש, המוסד לביטוח לאומי

אהוד משה בקר - רכז מידע ומחקר, עובדי הכנסת

יצחק בריק - פרופסור, מנכ"ל אש"ל, האגודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בישראל

איתי מנהיים - חוקר, מכון ברוקדייל

מיכל לרון - ד"ר, חוקרת, מכון ברוקדייל

שרה סווירי - חברת ועד המנהל, האגודה למען זכויות הלהט"ב

ראובן מוזר - העמותה הפרלמנטרית הישראלית לזכר השואה

רחל זקן - חוקרת, המכון הישראלי לדמוקרטיה

משה משרקי - מנהל פרויקטים ארצי, אחוה

אפרים קורן - מנכ"ל הסתדרות הגמלאים

שירה סניור-אהרונסון - סמנכ"ל שיווק, מט"ב

אילנית שטיינברגר - מנהלת מיזם להתמודדות עם בדידות בקרב זקנים, אש"ל

ניצנית דמביץ - ראש תחום העצמאים המבוגרים, אש"ל

שי בריל - מנהל בית חולים, שירותי בריאות כללית

רונית ניסנבוים - מנהלת תחום שירותים תומכים בקהילה, אש"ל

עודד פריד - נציג האגודה לשמירת זכויות הפרט

אופיר אלמלח כרמל - רכז תכניות הכשרה למטפלים, עמותת דרור למשפחה

נגה טלטש בצלאלי - רכזת פדגוגית הכשרת מטפלים, עמותת דרור למשפחה

אריק אופיר - מנכ"ל סניור מרקט

רובין רוזנבאום - עו"ס מנחת אומנה

ארנון אלחנני - יו"ר, עמותת חברות הסיעוד

נתי ביאליסטוק כהן - מנכ"ל, המרכז לעיוור

מוטי וינטר - קרן וינטר דליה ומוטי הורוביץ

תיקי וידס - משקיפה, המשמר החברתי

גבי נקבלי - מומחה לביטוח בריאות וסיעוד, אופק זהב

איריס כהן - המועצה לבטחון תזונתי

מיכל איזקסון ברהד - המועצה לבטחון תזונתי

ילנה פפל - דוברת המפלגה למגזר הרוסי, ס. כולנו

יואל זיו - סוכן ביטוח, לשכת סוכני ביטוח בישראל

ורדה לקבוביץ - סוכנת ביטוח, לשכת סוכני ביטוח בישראל

דורון סלע - מוזמן/ת

זכריה יחיאל רייך - שדלן/ית (פרילוג בע"מ), מייצג/ת את עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל

יובל יפת - שדלן/ית (פרילוג בע"מ) מייצג/ת את מט"ב (לקוחות קבועים נוספים שנושא הישיבה נוגע אליהם באופן ישיר: אהבה ארגון הנכים בישראל המיוחד

אתי שבתאי

עופרה ארגס - חבר תרגומים

(1.1) הבדידות בקרב אזרחים ותיקים

(1.2) עצמאיים - נכס ולא נטל

2) הצעה לסדר היום בנושא: "התמודדות המדינה עם תופעת הבדידות בקרב האזרחים הוותיקים"

של חה"כ טלי פלוסקוב, חה"כ ענת ברקו

בוקר טוב לכולם, היום ה-5 במרס 2018. השעה 9:40. אני פותחת את ישיבת הוועדה המשותפת לוועדת העבודה הרווחה והבריאות ולוועדת הכלכלה לדיון בהצעה לסדר היום בנושא בניית תכנית אב לאומית בתחום הזקנה. הנושא שאנחנו נדבר היום הוא גם חלק מתכנית אב, אם אתם זוכרים את 14 העיקרים שלנו בתחילת הדיון, אחד מהנושאים היה הבדידות. בנוסף לזה התבקשנו על ידי ועדת הכנסת לדון בהצעה דחופה לסדר שעלתה במליאת הכנסת שיזמתי אני, חברת הכנסת ענת ברקו הייתה פה וניסתה לקחת חלק אבל לצערי הרב היא הייתה חייבת לרוץ לוועדת חוץ ובטחון, תקציב הביטחון מן הסתם, דיונים שוב. לכן אנחנו נדון במשולב על שני הדברים האלה.

אני רוצה לברך את היועץ לוועדה הפרופ' יצחק בריק, אני רוצה לברך את חבר הכנסת נחמן שי שלוקח לעתים מאוד קרובות חלק בעבודת הוועדה שלנו, מנהלת הוועדה אתי שבתאי וכל מי שהצטרף אלינו לדיון.

אני אגיד כמה מילים על נושא הבדידות. אני חייבת להגיד לכם שלהיום עשינו הרבה עבודת הכנה, אני אישית בכל אופן קראתי המון מסמכים, קראתי המון על פרויקטים קיימים. קראתי המלצות ועדות ואני אשמח גם לשמוע כמה מכם על הרעיונות שלכם ועל פניו, אם לא הייתי חיה במדינה של היום הייתי אומרת "וואו, המדינה כן מחפשת פתרון וחייב להיות פתרון" אבל יחד עם זאת אנחנו חוזרים שוב ושוב למילה בדידות, שוב ושוב אנחנו רואים הידרדרות של האזרחים הוותיקים, הקשישים, בגלל הבדידות, ואני אומרת שכשאנחנו מדברים על עוני יש עוני כלכלי ויש עוני חברתי. בעיני בדידות זה עוני חברתי. לכן אנחנו צריכים למצוא את הפתרונות לכך שהקשיש לא ימצא את עצמו לבד בבית. הקשיש שאיבד את בן/בת זוגתו, שנשאר לבד לחלוטין והוא לא יודע איך להתחיל את החיים מהתחלה, מה שאני עכשיו אומרת לכם זה מה שאני אישית חוויתי.

כשאבי הלך לעולמו ז"ל אמי נשארה לבד. לבד לחלוטין. אני ואחותי, אנחנו עסוקים, היא הייתה גרה בכרמיאל, אני בערד, איך הייתי יכולה לתת לה את המעטפת הזאת. כן, הייתי איתה שבוע-שבועיים אבל אחר כך כשהיא מתחילה להפנים שהיא נשארה לבד, היא באמת נשארת לבד. לכן גם אם יש רצון ולא תמיד, אבל גם אם יש רצון של הילדים לתמוך ולעזור להורים שלהם, לא תמיד זה מתאפשר בגלל החיים האישיים שלהם ולכן אנחנו כמדינה צריכים לחשוב מה אנחנו צריכים לעשות כדי לא לאבד את הקשיש הזה. איך אנחנו יכולים להמשיך לתת לו את ההרגשה שהוא עדיין חלק מהחברה. איך אנחנו יכולים להוציא אותו מאותם ארבעה קירות שהוא נמצא יום יום ולילה לילה ובמקרה הטוב צמוד לטלוויזיה, ובהרבה פעמים גם לזה לא. הרי יש הרבה אופציות אצלנו, באמת, אני מברכת את כל השותפים שלי כי אנחנו בעיני די עשירים בתכנים שאנחנו יכולים להציע לאזרחים הוותיקים, אבל איך אנחנו באמת חושפים אותם לאותם אנשים שנמצאים בבתים, איך אנחנו מגיעים למצב שלא ממתינים שהם יבואו אלינו, כי הם לא יבואו, אלא שאנחנו נגיע אליהם ונגרום להם באמצעות השיחות, באמצעות הפגישה, באמצעות הרגש שנפעיל אליהם ונגיד להם "אנחנו אתכם, בואו איתנו להיות" כדי שבאמת האנשים האלה ירגישו שהם לא לבד, גם במצבים הקשים וגם במצבים של יום יום.

אם אנחנו מדברים על נושא הדמנציה, אני פשוט אומרת עכשיו דברים שקראתי. זה מגיע כתוצאה של בדידות. אני חושבת שדמנציה זו מחלה שמתפתחת בעקבות הבנאדם שאין לו עם מי לדבר ואין לו עם מי לשתף את החוויות שלו ואין לו מישהו והוא נשאר לבד, וזה באמת גורם לו להפסיק לחשוב ולאט לאט להידרדר.

לכן הנושא בעיני הוא באמת בעל פוטנציאל מאוד גדול אצלנו. אגב, מי ששמע לפני כחודש בתקשורת, נודע שבאנגליה החליטו למנות שרה לנושא של בדידות. רבותי, זה אומר שזה תופס תאוצה וברור לכולם שהנושא הזה באמת חשוב, שלא יישאר ללא תשומת הלב.

אני מציע שיתחילו במינוי שר או שרה לענייני אזרחים ותיקים ואחר כך נגיע - - - בואו נתחיל בבסיס.

אני מסכימה איתך. אגב, אתמול היינו בדיון של ועדת העבודה הרווחה והבריאות והנושא היה סיעוד. מה ששמענו שם שכל משרד מדבר על משהו שלו, וזה בעיני שערורייה שהאזרח הוותיק פשוט מאבד את עצמו, ממגוון האפשרויות שאנחנו רוצים לתת לו. אנחנו לא מסודרים, רבותי. יש לנו קשיש שמקבל באמת את המעטפת, ויש לנו קשיש שמקבל אפס. ולכך לא נוכל להסכים. לא יכול להיות קשיש ששכחנו ממנו וזאת המטרה שלנו.

אני רוצה להודות לכל אלה שהכינו לנו מצגות ויציגו לנו אותן. לפני זה כמובן נחמן שי יאמר כמה מילים. אבל הג'וינט, תודה רבה לכם על השותפות, זה מאוד חשוב שאתם נמצאים.

אני רוצה לשמוע קודם.

בסדר גמור. הג'וינט והמשרד לשוויון חברתי ועמותת מט"ב, אנחנו נראה את המצגות שהם הכינו, נחשוב מה האופציות, מה אנחנו צריכים עוד להכניס לתכנית אב, מה כן עשינו ומה לא עשינו. שוב, אני מזכירה לכם שאנחנו לא חושבים רק על היום, אנחנו גם מסתכלים קדימה. אז בואו נחלום. דברים שלא נראה לנו שזה אפשרי היום, הם בהחלט יכולים להיות אפשריים בעוד עשר שנים. אז בואו נחשוף את הדברים, הרעיונות. אני מוכנה לשמוע את כולם ונצא לדרך.

אני אתן לפרופ' בריק להגיד כמה מילים. הוא הכין לנו טיוטה של מסמך ראשוני לתכנית ואז נתחיל במצגות. בבקשה.

בוקר טוב. הנושא של הבדידות הוא הנושא השלישי בסדר היום של עבודת הוועדה. עסקנו בנושא העוני, נושא הסיעוד ועדיין לא השלמנו את הכל, אני מקווה שנשלים בקרוב. עכשיו באנו לנושא של הבדידות. יש חשיבה גם מאחורי בחירת הנושאים. כידוע לכם כפי שחברת הכנסת פלוסקוב אמרה קודם, שיש לוועדה 13 עיקרים לדון בהם, אבל מזה בחרה יושבת הראש לדון בעיקריים בהתחלה, ולכן נושא הבדידות הוא בין הנושאים החשובים שהחלטנו להעלות בראשית הדרך על סדר היום.

הנושא של הבדידות, בשונה מבעיות ואתגרים אחרים שבתחום הזקנה, בתחומים הכלכליים, התחומים הפיזיים, התחומים הקוגניטיביים, הוא התחום הנפשי. חשוב להבין את זה שבדידות היא הרגשה סובייקטיבית נפשית. החוויה שאדם חווה אותה באופן אישי. להבחין ולהבדיל מלהיות לבד, שזה דבר אובייקטיבי. להיות לבד. אחד האמרות היפות שאני אוהב בנושא הזה היא אמרה של הרב סולובייצ'יק שאמר "יכול אדם לעמוד במקום הומה מאדם ועדיין לחוש בודד ביותר וכן היפוכו של דבר" וזה לב העניין.

הבעיה של הבדידות היא לא רק בעיה שמאופיינת בתחום הזקנה. חווים אותה גם אנשים צעירים יותר, אבל ככל שאנחנו עולים בגיל כך הולכת וגדלה תופעת הזקנה ואנחנו לפי הנתונים שמוצגים לפנינו ממקורות שונים, אמנם הם לא זהים, בין אם זה מהסקר החברתי של הלמ"ס ובין אם זה ממחקרים ממדינות אחרות בין אם זה מתוך פרויקט שר. הנתונים מסתובבים איך שלא יהיה, בסביבות של 30%-40% של אנשים מעל גיל 65 ששואלים אותם "אתם מרגישים בודדים" הם אומרים "כן אנחנו מרגישים בודדים" וזה לא משנה אם זה 30% או 40% או 45%, אין ספק שזה היקף עצום של הבעיה.

נעשה המון בתחום הזה, והדבר הכי חשוב זה לדעת שמה שנעשה הוא אכן אפקטיבי. באיזו מידה תכנית כזאת או אחרת אכן יכולה להפחית את הבדידות. זה עיקר העיקרים. גם מצוטטים בנייר הרקע שלי לפחות שני מחקרים קלאסיים בנושא הזה, לאחרונה גם התפרסם מחקר של יסכה כהן מאוניברסיטת תל אביב שהלך באותו כיוון, דהיינו בדיקת כל המחקרים האפקטיביים שעוסקים בנושא הבדידות והסקת מסקנות מה באמת עובד. מתוך זה אנחנו למדנו משהו, אני מניח שהמצגות שתהיינה כאן היום אכן תיגענה בדבר כי הכוונה שלנו בתכנית האב הלאומית להציע תכנית לאומית בתחום הזקנה, כחלק מהתכנית הלאומי ת הכוללת שהיא תהיה אפקטיבית. תכנית שאנחנו נוכל לעמוד מאחוריה ולומר שהיא אפקטיבית במילים פשוטות, היא גורמת להפחתת הבדידות אצל האזרחים הוותיקים.

תודה אדוני, לפני שאנחנו עוברים למצגת אני רוצה להגיד לכם כמה מילים בעקבות האווירה שנמצאת כרגע. בחירות, לא בחירות. רבותי אני רוצה שתדעו, גם אם היום מכריזים על בחירות, שאני לא מאמינה שזה יהיה, אבל גם אם, הוועדה שלנו ממשיכה לעבוד. גם אם שלושה חודשים הכנסת לא עובדת, אנחנו ממשיכים לעבוד.

מפלגות שאין בהם פריימריז ואין בהם דמוקרטיה יכולות להמשיך לעבוד. מפלגות שחברי הכנסת יוצאים החוצה ומסתובבים חודשים בכל הארץ ועובדים קשה מאוד בשביל להיבחר פעם נוספת, אין להם זמן.

נחמן, אני אדאג לך לכמה תומכים נוספים.

אני סתם מספר לך את זה - - -

אתה צודק, אבל אני רוצה להגיד לכם שאני חושבת שהקצב שאנחנו עובדים בו הוא קצב מאוד טוב. אני מאוד לא רוצה שמשהו פוליטי יעצור את העבודה שאנחנו עושים. ואני כאן באמת מעריכה את כל השותפים שלי, אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שקרה לי זה שאני זכיתי לכל כך הרבה חברים בוועדה שלי. אני באמת מרגישה שהעבודה שלנו היא משותפת ואנחנו בהחלט מסוגלים גם אם 90 יום עד הבחירות, תוך 90 יום להניח את המסמך הזה. לכן חברים, אל תתרגשו מהבחירות, מבחינתי בכל מקרה גם אם יכריזו על הבחירות אנחנו ממשיכים לעבוד.

אני אבקש מד"ר מיכל רון להציג לנו מצגת שזו עבודה משותפת של מאיירס, ג'וינט וברוקדייל. מכון אחד שמאגד את כולם. יש לנו שלוש מצגות בקנה, אני מאוד רוצה לראות את כולן וגם אני רוצה לשמוע התייחסויות. אז בואו נדאג שזה לא יהיה יותר מדי ארוך כדי שאחר כך נוכל לקיים את הדיון. בבקשה.

בוקר טוב לכולם. אנחנו הכנו כמה נתונים כלליים וכמה תובנות שאספנו ממחקרי הערכה שעשינו לתכניות שקיימות. איתי מנהיים שעובד אתי יחד יתחיל עם ההצגה.

תודה רבה על ההזמנה להציג. אנחנו רוצים קודם כל להתחיל, פרופסור בריק כבר הקדים ודיבר על ההגדרה של בדידות. אנחנו חושבים שכן חשוב רגע להתחיל ולהתעמק בהגדרת בדידות, מהי בדידות ומהי לא, לפני שמדברים על מדיניות ומה אפשר לעשות.

כמו שפרופ' בריק אמר בדידות היא בעצם חוויה, תחושה לא נעימה, היא תחושה סובייקטיבית שנובעת מאיזה שהוא פער נתפס בין מספר הקשרים החברתיים שיש לאדם והאיכות הנתפסת שלהם לבין כמות הקשרים והאיכות שהאדם היה רוצה שיהיו. במובן הזה באמת אדם יכול להיות עם קשר אחד קרוב או אפילו להיות לבד ולהרגיש לא בודד. מאידך אדם יכול להיות מוקף באנשים, בבני משפחה וחברים אבל יש לו ציפיות ליותר, הוא לא מרוצה מאיכות הקשרים הקיימים והוא ירגיש בדידות.

במובן הזה זה באמת שונה מבידוד חברתי, כלומר יש אנשים שנוטים לחשוב שמספיק שאדם הוא אלמן אז הוא בודד או אם אדם לא יוצא מהבית אז הוא בודד, ובאמת הנושא של בדידות יכול לגעת באוכלוסייה רחבה יותר מרק אנשים שהם אלמנים. אנחנו ננסה להציג עוד רגע כמה מאפיינים וגורמים שמשפיעים על בדידות וגם כמה תובנות שונות שיש לנו מכמה מחקרים שאנחנו עוסקים בתחום.

יש לכם את המצגות על השולחן ואפשר להשתמש בהן.

אנחנו יודעים שזקנה מאופיינת בשיעור גבוה יותר של בדידות. אנחנו יודעים שגם בקרב זקנים שהם בני 75 פלוס לעומת זקנים צעירים יותר, שיעורי הבדידות גבוהים יותר. מעבר לגורמים שתיכף אני אפרט שמשפיעים על בדידות אנחנו יודעים גם שבדידות יכולה להוות גורם סיכון בריאותי. יש מחקרים שמראים שזה משפיע אפילו על תמותה, דמנציה, הידרדרות במצב בריאותי. נאמר כבר שבאנגליה אפילו הבינו והשכילו למנות שרה לענייני בדידות.

מה המאפיינים שבעצם משפיעים על תחושת בדידות. הסתכלנו בספרות במסגרת חלק מהמחקרים שאנחנו עושים. יש מאפיינים סוציו דמוגרפיים. אנחנו יודעים שגיל זה גורם שמשפיע על בדידות, מגדר, נשים חשות בדידות יותר מגברים. יש שיגידו כששואלים בצורה ישירה גברים פחות נוטים להגיד שהם חשים בדידות אבל יש הרבה מחקרים שמראים שנשים חשות בדידות יותר מגברים. מצב משפחתי, אלמנים, זה מה שרציתי להגיד שזה אולי מובן מאליו או טריוויאלי אבל יודעים את זה, הסדר מגורים, אדם שגר לבד אבל לא רק אנשים שגרים לבד. גם אדם שגר עם בן/בת זוג או עם קרוב משפחה אחר שהוא צריך לטפל בו ושנמצא במצב סיעודי, גם יכול ליצור תחושת בדידות מאוד גבוהה. מצב תפקודי ירוד, הידרדרות במצב התפקודי, מצב כלכלי נמוך, וגם קבוצות מיעוט. קבוצות אתניות. אנחנו יודעים שערבים בישראל חשים יותר בדידות מהמגזר היהודי.

גורמים נוספים שמשפיעים זה הפעילות החברתית של האדם אבל גם הפרשנות שהאדם נותן לתדירות של הפעילויות החברתיות. אז יש פעילויות חברתיות שהן בלתי פורמליות כמו הרשת המשפחתית, הרשת החברתית של האדם, כשגם כאן התדירות של הקשר ומה הציפיות של תדירות הקשר זה דבר שהוא סובייקטיבי, אי אפשר לשים על זה בהכרח תגית אובייקטיבית. לגבי פעילות חברתית שהיא פורמלית, מצב תעסוקתי. אנחנו יודעים שרגע הפרישה זה רגע מאוד דרמטי בחייו של אדם, ממצב שהוא יוצא לעבוד יש לו רשת חברתית, גם אם הוא המנכ"ל וכל השאר כפופים לו, זה עדיין רשת חברתית שהוא משתתף בה ויום הפרישה הוא אירוע דרמטי במובן הזה. השתתפות במועדון או מרכז יום, פעילויות, התנדבות, גם מסגרות דתיות אלה גורמים שיכולים להשפיע על בדידות. דברים נוספים שמשפיעים זה גם המאפיינים האישיים והנפשיים של האדם. אנחנו יודעים שיש קשר מאוד חזק בין דיכאון לבדידות, הם לא אותו דבר, חשוב להגיד. יש קשר מאוד חזק אבל הם לא אותו דבר, ויש גם מאפיינים אישיים של אדם, יש אנשים יותר חברותיים, יש אנשים שיותר מעדיפים להסתגר, להיות לבד. הדבר האחרון שמצאנו שהוא חשוב, הוא גם חשוב כשבאים לפתח תכניות ושירותים, זה האמונה והמוטיבציה של האדם ביכולת לשנות את המצב הקיים, ברצון שלו ליצור קשרים חברתיים חדשים שזה לא דבר מובן מאליו בגיל מבוגר, גם בגיל צעיר, אבל גם בגיל מבוגר לרצות ליצור קשרים חברתיים חדשים וכל אלה הם דברים שבעצם משפיעים על פיתוח של תכניות.

באחד המחקרים שאנחנו מלווים במיזם של ביטוח לאומי, של אש"ל ושל משרד הרווחה שכולם יושבים פה אנחנו תרגמנו את הגורמים האלה לאיזה שהוא טופס אינטק של איתור משתתפים שמתאימים לתכניות. מה שמצאנו, שכשמאתרים אנשים לפי המאפיינים האלה הרכזים ב-13 מקומות שונים בארץ איתרו לפי המודל הזה, לפי האינטק שבנינו, אנשים שנמצאו מתאימים להשתתף בתכניות, שיעור הבדידות שלהם היה 75%. אם מקודם דיברנו על שיעור בדידות של 36% - - -אז כשמאתרים לפי הגורמים האלה האחוז של הבדידות הוא אף גבוה יותר.

למעשה ההתארכות של תוחלת החיים לצד הגילנות והשינויים בשוק העבודה ובהסדרי המשפחה, כל אלה מציבים אתגר גדול בכל מה שקשור לסוגיה הזאת של בדידות. הוועדה הבין משרדית בראשות מוטי וינטר נקראה לסוגיה וההמלצות היו גם לפתח תכניות חדשות בהתערבויות לראות מה עובד ומה יכול להתמודד עם סוגיית הבדידות, גם לשכלל ולפתח תכניות קיימות, אם זה מועדונים ומרכזי יום, מסגרות, המתנדבים של הביטוח הלאומי, איך לשכלל, להרחיב את התכניות הקיימות ואיך להעלות מודעות בקרב אנשי המקצוע.

בעקבות הוועדה באש"ל ובמשרד הרווחה פיתחו כמה תכניות שמכון ברוקדייל עשה הערכה שלהן. אחד המחקרים שהסתיימו ממש לאחרונה היה התכנית להפגת בדידות בקרב מרותקי בית בקהילה תומכת, כאשר לקחו את הפלטפורמה של קהילה תומכת, אמרו שזה אתגר לאתר את האנשים, בואו ניקח אנשים שמוכרים כבר למערכת, אנשים שהם מרותקי בית הם בסיכון גבוה לתחושות של בדידות ונציע להם מתנדב שיגיע פעם בשבוע לשעה- שעה וחצי למפגש חברתי ולפתח פעילות של פנאי. הממצאים של התכנית הם ש-65% דיווחו של התכנית שיפרה להם את מצב הרוח ושיפרה את תחושת הבדידות. זה כאשר שואלים את האדם, אבל כאשר מודדים את רמת הבדידות ואת איכות החיים לפני התכנית ואחרי התכנית, לא נמצא שינוי ולא נמצא שיפור בתחושת הבדידות ובשיפור רמת החיים. המסקנה שלנו היא כמה דברים: ראשית, צריך לעשות יותר מאותו הדבר. שעה פעם בשבוע לא מספיקה כנראה. התכנית הייתה מצוינת, אנשים העידו שהיא שיפרה להם את המצב רוח, אבל צריך סל של כלים, איזה שהוא סל של מענים שא. יותאם לרצונו של האדם הזקן, להציע לו אפשרות של מענים שונים בהתאם לצרכים שלו בהתאם לרצונות ונטיות הלב, ושהתכנית תהיה בתדירות גבוהה יותר המפגש החברתי ולאורך זמן, ודבר נוסף לנסות עד כמה שאפשר להוציא את האנשים מהבית לפעילות מחוץ לבית, גם עצמאים אבל אפילו אנשים שהם מרותקים לבית בליווי נכון, עם הסדרים מתאימים של הסעה או ליווי של מתנדב ופעילות מותאמת, אפשר לסייע לאדם לצאת מהבית וזה צורך שעלה מהאנשים.

האפשרות לאינטראקציה חברתית היא רק סוג אחד, אסטרטגיית התערבות שנועדה להתמודד עם בדידות. קבוצה של חוקרים מאוניברסיטת שיקגו בחנה הרבה מאוד תכניות וזיהתה ארבעה סוגים עיקריים, אסטרטגיות שונות להתערבות, כאשר אחד זה השיפור של המיומנויות החברתיות, מיומנות שאולי לא הייתה קיימת אבל גם מתקהה עם השנים כאשר האדם לא נדרש לפתח את המיומנויות החברתיות שלו ופתאום כשהוא מתאלמן או כשהוא פורש לגמלאות הוא נדרש שוב ליצור קשרים, לפתח שיחה, לתת מחמאה, לקבל מחמאה, מיומנויות שצריך לרענן אותן. אסטרטגיה שניה להתערבות זה כל מה שקשור לקבוצת תמיכה, שבדרך כלל מלווה על ידי איזה שהוא גורם מקצועי. בדרך כלל אנשים עם איזה שהוא מכנה משותף, אם זה קבוצה של אלמנות או של בני משפחה שמטפלים. הרחבת ההזדמנויות לאינטראקציה חברתית למשל כמו המפגש עם מתנדב או יציאה מהבית לפעילות חברתית, לפעמים פעילות שלא עוסקת בדבר עצמו אלא עוסקת במשהו אחר כמו התנדבות או משהו אחר שלא לשמו גם נוצרים קשרים ונוצרת קבוצה חברתית משמעותית, ולבסוף כל מה שקשור לשינוי קוגניטיבי שנועד לשנות את ההתנהגות, CVT, סדנאות שפועלות על הציפיות של האדם, על התפיסות, על הפרשנות שלו את הסביבה ובהתאם לכך מכוונות לשנות גם התנהגות להתנהגות חברתית יותר.

גם מהתכנית להפגת בדידות בקרב מרותקי בית אבל גם במסגרת מיזם בדידות שמתנהל היום זה כבר השנה השלישית, ואנחנו עושים בעיצומו של תהליך הערכה של 24 תכניות שונות בכל הארץ על ידי 13 מפעילים זיהינו מספר חסמים אפשריים להתערבויות ולפיתוח תכניות כבר כדאי לשים לדברים האלה, ראשית האתגר של איתור אנשים בודדים, בעיקר אלה שלא נמצאים מתחת לפנס, שלא מוכרים למערכות, אם כי גיוס של אנשים כמו שנעשה באמצעות קהילות תומכות יכול לסייע להגיע באופן יעיל לאוכלוסיות רחבות שנמצאות בסיכון.

ההמלצה שלנו להשתמש בשני הערוצים, גם שימוש בפלטפורמות קיימות כגון קהילה תומכת או אנשים שמגיעים למרכז יום וגם פניה לציבור הרחב לאנשים שהם פחות מוכרים, כאשר כאן אפשר להיעזר יותר במה שנקרא gate keepers, שזה כבר אנשי המקצוע בקהילה וכאן צריכה להיעשות עבודה בהעלאת מודעות של אנשים, של רופאי המשפחה, וקופות חולים, של אחיות, עובדים סוציאליים שיכולים להיות הגורמים המקצועיים שמזהים אנשים שנמצאים בסיכון. דרך אגב, לאו דווקא כאלה שכבר עמוק בתוך הבדידות, אפשר ורצוי לתפוס את האנשים דקה קודם, כשהם נמצאים באיזה שהוא צומת בחיים שעלול להוביל אותם להידרדרות, לשקיעה בדיכאון, להתכנסות בתוך עצמם וכאן להושיט את היד ולסייע להם כי אחר כך זה כבר יותר קשה. אחר כך זה מתקבע לתוך בידוד חברתי ותחושה של בדידות שכבר יותר קשה להוציא אותם.

חשוב לשבור את הטאבו, לדבר על בדידות במקום שבדידות היא מילה גסה. אנשי מקצוע הרבה פעמים חוששים - - - את האנשים וכתוצאה מכך לא משתמשים ולא מדברים, זה קצת כמו שלא מדברים על מוות. להבדיל. זה משהו שמפחדים לדבר עליו והזקנים - - -

על בדידות?

על בדידות. משווקים תכנית אבל לא מציינים שזו תכנית להפחתת בדידות. לא קוראים לאנשים להתמודד עם הרגשות של הבדידות ואז אנשים מגיעים לתכנית במין איזו שהיא תחושה של חוסר התאמה בציפיות או איזה שהוא ניחוש שעל מה אנחנו נפגשים כאן אבל לא מדברים על זה, וממה שאנחנו ראינו, הזקנים הרבה יותר נכונים לדבר באופן חופשי על העניין של בדידות. רוצים לדבר על זה, אבל יש איזו שהיא רתיעה ואנחנו מזמינים אנשי מקצוע לפתח שיח אמפטי, תומך פתוח וגלוי שיעודד את האנשים לדבר על הדברים האלה כי זה כרוך בסטיגמה וצריך לעודד את האנשים כי זה לא בושה להרגיש בדידות. בתכניות שמפעילות מתנדבים זה מאתגר גם לזהות לאתר מתנדבים וישנן דרכים יצירתיות ורבות, אם זה החל מחיילים בשירות לאומי וסטודנטים ועד לאנשים שפרשו לגמלאות ויכולים להתנדב. איתור והכשרה של אנשי מקצוע, אנחנו מקווים שמיזם בדידות ותכניות נוספות – אנחנו כבר רואים את זה –בעצם גם מעלים את המודעות וגם יוצרים מומחי תוכן לעניין הבדידות כאשר בתחילת הדרך, כאשר חיפשו למשל גורם שיפעיל תכנית למיומנות חברתית בהקשר של בדידות היה קשה למצוא גורם כזה, והיום יותר בקלות. צריך לפתח אנשים שזה תחום המומחיות שלהם וידעו להעביר את התכנים הלאה.

אני מזמינה אתכם לחשוב על פיתוח של תכניות שהן בנות קיימא. שהן לאורך זמן, יש להן אופק, כי אחד הדברים הקשים זה להציע לקבוצה של זקנים להיפגש לאורך חצי שנה ואז לשלוח את כולם הביתה.

ואחר כך להגיד שהתכנית הסתיימה. הכי גרוע שיכול להיות.

אלה הן רק תובנות ראשוניות ואנחנו מאמינים שלקראת סוף השנה יהיו לנו תובנות יותר מעמיקות. תודה רבה.

תודה רבה לכם. הצטרפה אלינו חברת הכנסת פנינה תמנו. ברוכה הבאה. את רוצה להגיד כמה מילים?

כעקרון אפשר להמשיך במצגות. כמה זמן יש לנו?

כעקרון יש לנו לפחות עד 11:30 יש לנו זמן. מה שהחלטנו גם אני וגם נחמן שי, יותר לתת במה לאנשי המקצוע שיציגו לנו את הרעיונות ואחר כך לסכם ונגיד מה אנחנו חושבים ומה צריך לעשות.

אז אני אתכם.

תודה. איזו מצגת מוכנה לנו? עמותת מט"ב מוכנים. מי שיציג את המצגת זו שירה סניור אהרונסון. בואו ניקח בינתיים את המצגת שיש בנייר.

תודה רבה. אני אשמח לנצל את הזמן שיש לנו כדי להציג לכם מספר תכניות שפועלות היום בפועל, שיש לנו הזכות להפעיל אותן יחד עם מספר שותפים, כשהמטרה שלהן היא בגלוי הפגת בדידות. אלה תכניות שהכותרת שלהן, המטרה המובהקת שלהן היא הפגת בדידות בקרב קשישים, ואנחנו גם רואים את התוצאות שלהן בפועל ואני אשמח להציגן.

לתכנית הראשונה קוראים "עכשיו זה הזמן", זה פרויקט שהוא ביוזמת מימון הרשות לניצולי שואה ואש"ל, פרויקט שקהל היעד שלו הוא ניצולי שואה. נכון שבדידות היא המכנה המשותף, אבל לכל אחד מהפרויקטים יש קהל יעד שהוא קצת שונה, הפרויקט הזה מיועד לקבוצה של אנשים שמוגדרים כניצולי שואה. יש לו יעד שאפתני של הגעה ל-5,000 ניצולי שואה תוך שלוש שנים והאמצעי להפגת בדידות הוא השמת מתנדבים קבועים בבית של הקשיש, אנחנו מבקשים מהמתנדבים התחייבות עד כמה שאפשר, להתנדבות ארוכת טווח באמת כדי ליצור קשר משמעותי בין הניצול לבין המתנדב. המתנדב מתבקש להגיע לבית של ניצול השואה לשעתיים בשבוע, זאת אומרת זאת פגישה שבאמת יש לה משקל סגולי, זה לא פגישה קצרה, קורה משהו במשך השעתיים האלה.

זו יוזמה שלכם או יוזמה ממשלתית?

היוזמה היא של הרשות לניצולי שואה ושל אש"ל, אנחנו הגוף שנבחר להוביל את הפרויקט הזה ולנהל אותו בפועל. הפרויקט הזה הוא חדש יחסית ותוך זמן מאוד קצר הצלחנו כבר לגייס 500 מתנדבים שמגיעים היום באופן קבוע לפגישה השבועית עם ניצולי השואה. אני רוצה להגיד שבין המתנדבים ששמנו לעצמנו יעד בתכנית גיוס מתנדבים, יש גם קהל יעד של מתנדבים שהם בעצמם גמלאים צעירים ואנשים שיצאו עכשיו לפנסיה. זאת אומרת כשחושבים על זה, יש פה בכלל סוג של win win, כי גם האנשים האלה שיצאו עכשיו לפנסיה בעצמם מועדים, הגם שהם גמלאים צעירים יותר ופעילים ועדיין עסוקים, הם מועדים בעצמם לתחושת בדידות. בעצם העובדה שהם מצטרפים לפרויקט ויש להם מחדש גוף להיות שייכים אליו, כי כמתנדבים אתה גם שייך לקבוצת מתנדבים ויש הרבה מתנדבים ויש פעילויות גיבוש, אנחנו מורווחים פעמיים. גם בפן של ניצולי השואה שכמובן מקבלים ביקור, וגם בפן של אותה קבוצת מתנדבים שבעצמה מועדת לבדידות ואנחנו יוצרים עבורם איזה שהוא מעגל חברתי מחבק ואפשרות ליצור קשרים חדשים כי על זה אנחנו מדברים, על האפשרות ליצור קשרים חדשים.

איך אתם מגיעים לניצולי השואה?

תגיד את שמך.

שמי ראובן מוזר, אני ניצול שואה ואני שייך בעמותה הפרלמנטרית למען ניצולי השואה בכנסת.

ולכן השאלה הגיעה מראובן.

אני יו"ר ועדת ילדי השואה בעמותה. לכן חשוב לי לדעת איך אתם מרחיבים ומגיעים לכמה שיותר ניצולי שואה.

אז התכנית הזאת כמו שאמרתי היא יחסית תכנית חדשה שרק התחילה, יש לה תכנית עבודה תלת שנתית שמתפתחת בימים אלה. אנחנו מפרסמים על התכנית, אנחנו משתמשים באותם אנשי קשר בקהילה כדי לפרסם את התכנית ברשויות המקומיות במחלקות הרווחה כדי להגיע לאנשים. אני חייבת לספר לכם שאנחנו יוצאים עכשיו בקמפיין ניו מדיה די חדשני בפורמט שקצת דומה ל"מחוברים" של מתנדבים שמסריטים את עצמם עם ניצולי השואה ומספרים על הקשר המיוחד כדי לעודד גם ניצולי שואה וגם מתנדבים להצטרף לפרויקט.

חשוב לי גם להגיד. רוב הפרויקטים שאציג עכשיו מבוססים על מתנדבים, זה משהו שצריך מיומנות כדי לדעת לנהל אותו, לתחזק אותו, להפעיל אותו. זה לא שגר ושכח וצריך למלא את המפגשים האלה בתוכן מקצועי.

סליחה שאני קוטעת אותך. לא שמעתי את התשובה למה שראובן שאל. קמפיין המדיה שאתם עושים זה הכלי היחיד שאתם משתמשים בו?

לא לא.

אז איך אנשים מצטרפים עליכם, איך אנשים יודעים על קיומכם?

אנחנו יוצאים עכשיו בסדרה של פרסומים גם במקומונים, גם בעיתונים, עם כתבות, יוצרים קשר עם אותם גורמים בקהילה שמכירים את האנשים, אנחנו עושים פגישות ברווחות המקומיות, עם כל אנשי המקצוע שאנחנו חושבים, במועדונים לקשישים, במרכזי היום, אנחנו נפגשים עם אנשים לעודד אותם להמליץ לניצולי השואה לפנות אלינו ולקבל שירות במסגרת הפרויקט.

אז כל אחד יכול עכשיו לפנות אליכם?

נכון. אני לא זוכרת בעל פה את הטלפון אבל אפשר להיכנס לאתר שלנו, יש מוקד לתכנית, אפשר לפנות ואז אנחנו ניצור קשר.

אנחנו כוועדה עושים עבודה מאוד גדולה בנושא של מיצוי זכויות. אנחנו משתמשים בכל הכלים שיש לנו כדי לספר על הדיונים כאן אבל אנשים פשוט לא יודעים את הדברים. מה שעכשיו אמרת, בעיני זה עדיין לא קיבל חשיפה ראויה והוא מאוד חשוב. אני אשמח שתעבירו לנו לוועדה את כל הפרטים ואז נדע להעביר את זה.

אנחנו נשמח כי כמו שאמרתי כרגע אנחנו רק ב-500, והיעד שלנו הוא להגיע ל-5,000 כי זה באמת פרויקט בהתהוות ובצמיחה.

הפרויקט הבא הוא פרויקט "והדרת". נמצאת פה ברכי מהמשרד לשוויון חברתי שהם יציגו את הפרויקט, הם היוזמים והמממנים של הפרויקט הזה ואנחנו הגוף שמפעיל את הפרויקט במשותף עם המשרד, בשיתוף פעולה הדוק וצמוד להצלחת הפרויקט.

גם הפרויקט הזה מטרתו המוצהרת היא הפגת בדידות בקרב קשישים, כאן המתנדבים, הכוח המניע של הפרויקט שונה מהפרויקט הקודם בכך שהוא בעצם בני שירות לאומי ואזרחי, אנשים צעירים אחרי התיכון שאת שנת השירות הלאומי שלהם בחרו, ואני אומרת בחרו כי בעיני זה דבר מאוד חשוב, בחרו לעשות ביחד עם קשישים וכל אחד מגיע, יש לו מערכת שעות מסודרת והוא מגיע למספר קשישים הביתה למטרת הפגת בדידות. פרויקט מאוד משמעותי, בשלוש מגזרים: במגזר הכללי, המגזר החרדי והמגזר הערבי. שם זה נקרא עלינה – ההורים שלנו, בסך הכל היום יש בפרויקט 650 מתנדבים, הוא פועל ב-80 מקומות ישוב, מסייע ל-3,500 קשישים זאת אומרת שבני שירות לאומי נכנסים לבתים של 3,500 קשישים מדי שבוע, שזה מספר מאוד משמעותי, ובנוסף פוגשים עוד כ-5,000 במרכזים קהילתיים, כל בן שירות לאומי גם משובץ לקשישים הביתה וגם מגיע למרכזים קהילתיים לפגוש קשישים בפעילות שהיא יותר פעילות קבוצתית.

גם כאן חשוב לי להגיד שזה לא עובד מעצמו. כדי שחבר'ה צעירים- לרוב זה בנות מטבע הדברים בשירות הלאומי – ייכנסו לקשיש הביתה, צריך לתמוך בהם. זה לא מפגש שנוצר לפעמים באופן אינסטינקטיבי.

סליחה שאני שוב נכנסת באמצע, אני חושבת שקשר בין דורי, אדוני פרופסור בריק, אני מאוד רוצה שהוא יהיה חלק מאוד משמעותי בתכנית האב שלנו כי זה מאוד מאוד חשוב, גם לקשישים שלנו אבל גם לצעירים. הם שומעים מהם כאלה סיפורים, תבינו, אם אנחנו מדברים על ניצולי שואה אם זה לא יקרה היום בעוד עשר שנים זה לא יקרה. אז תבינו כמה המשמעות של כל מפגש היא גדולה. לכן אני אבקש כן לתת מענה גם בתכנית שלנו.

חשוב לדעת איך נוצר הקשר עם השירות הלאומי?

זה דרך הרשויות. זה בדיוק מה שהיא אומרת.

כי יש את השירות הלאומי הרשמי של מדינת ישראל שזה משהו כתחליף לשירות צבאי. איך מגיעים אליהם ומי מנהל אותו?

אני חושבת שהמשרד לשוויון חברתי ייתן לנו תשובות. אבל ראובן, בוא ניתן לעמותת מט"ב לסיים את המצגת.

חשוב לי להגיד שאתה רואה את הבנות הצעירות בתחילת השנה עם החששות, איך זה יהיה להתנדב אצל קשישים, אם לפעמים יש סטיגמות, אם לפעמים כל מיני פחדים, אתה פוגש אותם בסוף שנה וזה אנשים אחרים והם השגרירים הכי טובים בנושא הזה.

הם הופכים להיות למשפחה. החיבוק הכי גדול, ראיתי את הילדים האלה שמטפלים בהם, הם פשוט אוהבים אותם בלב.

נכון. אגב, כל אחד מכם שירצה לבוא ולדבר במפגש הפתיחה או מפגש הסיום של והדרת מוזמן כי אני חושבת שזה פרויקט מדהים. אגב, חלק מאותן בנות אחר כך הולכות ללמוד עבודה סוציאלית.

אפשר להזמין מישהי שחווה את זה שתספר לנו בוועדה.

אין שום בעיה, בשמחה רבה.

נבקש באמת שבוועדה הם יבואו ויספרו.

זה פרויקט באמת מאוד משמעותי. הפרויקט הבא שהוא קצת יוצא דופן אבל הוא פרויקט מקסים, קוראים לו "חברים לעת זקנה" שהוא באמת פרויקט שבא מזווית אחרת כי יש קשישים שמגדלים בעלי חיים ולפעמים גם בעל החיים שהם מגדלים הוא גם אמצעי להפגת בדידות, זאת אומרת שלאדם יש כלב בבית או חתול שהוא מאוד אוהב, אז הוא פחות בודד. הוא גם לוקח אחריות על משהו וטיפול בבעל חיים ידוע שגם בונה את איכות החיים. פרויקט שהתחיל ביוזמה של אש"ל והיום אנחנו מפעילים אותו, מצאנו שיש הרבה מאוד קשישים שבאיזשהו שלב עם הקושי הפיזי נאלצים להיפרד מחיית המחמד שלהם, שזה דבר מאוד טראומטי עבור אדם שגידל כלב הרבה מאוד שנים בגיל מתקדם בנוסף להידרדרות, ואז אנחנו מביאים אליהם מתנדבים הביתה כדי לסייע להם להמשיך לגדל את חיית המחמד. כמובן שסביב הוצאת הכלב או לקיחת הכלב לווטרינר נוצר גם קשר אישי מאוד חם סביב האהבה המשותפת לבעל החיים. אנחנו יודעים, וגם כאן אני אשמח להזמין מתנדב לספר על הקשר שנוצר.

איזה רעיון נפלא. דרך בעלי חיים.

הזמנה לעשות את החגים ביחד, ובאמת השמיים הם הגבול, אחר כך למערכות היחסים שנוצרות. אבל המטרה המוצהרת של הפרויקט היא בעצם לסייע לקשיש להמשיך לגדל את בעל החיים וזה פרויקט מקסים. זה פרויקט שמתנדבים מגיעים יום יום כי את הכלב הוא צריך להוריד לפעמים לטייל שלוש פעמים, סביב קשיש אחד יש מערכת תמיכה של מספר גדול של מתנדבים שמגיעים אליו ועוזרים לו וזה פרויקט מאוד יפה.

- - -

יש לנו כ-400 מתנדבים בפרויקט שבאים ל- - - קשישים.

זה מופיע על המסך.

הנושא הבא בקצרה, מטפלות במסגרת חוק סיעוד. על אף שחוק סיעוד מטרתו המוצהרת היא לא הפגת בדידות אלא לטפל בקשישים וכמובן לסייע להם בצרכים התפקודיים, אי אפשר להתעלם מהתפקיד החשוב שמטפלות מבצעות סביב הפגת בדידות כי בעצם העובדה שמטפלת נכנסת לקשיש הביתה, פותחת את הדלת, שואלת אותו מה שלומו ולפעמים לפני שהיא מקלחת אותו או לפני שהיא יושבת לבצע את המשימות הם שותים קפה ביחד ומשוחחים ונוצרת שם שיחה, אז יש פה תרומה מאוד משמעותית להפגת הבדידות ואין ספק שהמטפלות הופכות להיות אחד האנשים הכי קרובים לקשיש ורואות את המצב שלהם ואנחנו מאמינים שיש תרומה אדירה להפגת בדידות בזה שמטפלת נכנסת הביתה ומעורבת בחיים של הקשיש ורואה ויושבת ומדברת.

שמעתי את השפה שמדברות המטפלות כרגע. 'בבושקה שלי'. תבינו, זה כל כך מחמם את הלב, זה כאילו שלי, זה כבר חלק מהחיים שלהם. אלה דברים שבאמת, לקחת אדם כזה מקשיש זה באמת טראומה שקשה לעבור אותה. אני כרגע מדברת לאור חוק סיעוד שאנחנו עובדים עליו במקביל.

נכון. זה קשר יום יומי, זה קשר חם, לפעמים הקשישים מתקשרים למטפלת באמצע הלילה כשהם מרגישים רע.

הם יותר קרובים אליו מאשר לילדים. הם מתקשרים קודם כל למטפל כשהם לא מרגישים טוב ולא לילדים, זה ברוב המקרים. לכן כל כך חשוב הקשר הזה.

אני רוצה לספר שאנחנו באמת לקחנו את זה צעד אחד קדימה ופיתחנו ערכה שאנחנו קוראים לה ערכת קס"ם, קידום סיעוד, ערכה של פעילויות ומשחקים, תיעוד זיכרונות, באמת לתת למטפלת עוד כלים נוספים להפגת בדידות סביב השעות שהיא שוהה עם הקשיש בבית. זאת אומרת כמובן שבמקום הראשון נמצאים הצרכים הטיפוליים, צריך לקלח וצריך להאכיל וצריך לקחת לרופא ולעשות את הדברים, אבל כן להתייחס גם לפן הזה, לפן של הפגת הבדידות ולמלא בתוכן גם את המפגש הזה בין המטפלת לקשיש.

כמה זמן הקורס הזה, ההדרכה שאתם עושים?

קורס הכשרת מטפלות הוא 72 שעות, אני מקווה שאני מדייקת. בתוך הקורס הזה שבאמת לומדים את המיומנויות של הטיפול, איך לקלח ואיך לעשות דברים ותזונה, אנחנו שמים דגש מאוד גדול על קשר. לא להישאר רק במקום הטיפולי אלא כן איך לפתח את הקשר, כן איך לשאול, כן איך להסתכל באלבום המשפחתי ושהקשיש מספר את סיפור חייו ולמלא את זה בתוכן גם מההיבטים האלה. תודה רבה לכם.

מצויין. יישר כח על העבודה שאתם עושים. חברת הכנסת פנינה תמנו ביקשה להתייחס.

ראשית אני רוצה לברך אותך גבירתי היושבת ראש, כי אני פשוט נאלצת לפגוש קבוצה מארצות הברית אז חשוב לי בכל זאת להשמיע כמה דברים ואולי אני אפילו אספיק לחזור. אני מברכת אותך על הדיון המאוד מאוד חשוב הזה. אני חושבת שמיליון אזרחים ראויים להתייחסות תמידית ואינטנסיבית בבית הזה ואני חושבת שעצם ההתפתחות המודרנית והעולם שבו אנחנו חיים בוודאי ובוודאי מצריך מאתנו חשיבה מחוץ לקופסה, שהיא מצליחה להדביק את הזמן ולא מפספסת דור שלם שנאלץ להיות בבדידות, רק בשל כך שאנחנו כבר לא בדפוסים הקודמים והמסורתיים, אם פעם היה את הנושא הקהילתי שבאמת גם המבוגרים, האזרחים הוותיקים, אני פחות אוהבת להשתמש במילה "קשישים" אבל הזקנים, זקני השבט היו מוצאים תעסוקה מתוך המעטפת הקהילתית גם אחד עם השני. ומה לעשות, בעולם המודרני שאיפה שהוא הביא איתו גם ניכור וקצת דיסטנס, זה הוביל לכך שגם הדור המבוגר נאלץ להיכנס לאיזה סוג של תבניות שהוא לא בהכרח היה רוצה להן.

אני חושבת שפה אנחנו נכנסים גם ככנסת וגם כמגזר שלישי, וגם ארגונים שאכפת להם, לדעת לבוא ולייצר מצד אחד תכניות ואנחנו רואים שיש התפתחויות ואנחנו שומעים גם חלק מהתכניות שמוצגות פה, אבל צריך לדעת למצוא את הפתרונות גם מהשטח, ואני לא אומרת את זה בכדי. בסופו של דבר גם אוכלוסיית האזרחים הוותיקים והזקנים שלנו היקרים הם מגוונים, וצריך לראות מדוע יש השתתפות מאוד נמוכה בכלל הפרויקטים, גם אם אנחנו ניקח עכשיו את כל הפרויקטים וכמה באמת אזרחים ותיקים משתתפים בהם, אנחנו נגלה שפחות מ-10% וזה צריך להטריד אותנו, זאת אומרת שאנחנו מפספסים. למה אנחנו מפספסים? כי אותם אנשים שאנחנו מפספסים כנראה גם לא צורכים את השירותים האחרים, מעבר למעטפת הנוספת. גם לפעמים הם לא צורכים דברים בסיסיים אם זה שירותי בריאות, יש כאלה שסובלים מחסמים כפולים, שפתיים, מי כמוך וכמוני יודעות את זה שהרבה מאוד עולים יוצאי אתיופיה, עולים מרוסיה לא משתמשים - - -

אנחנו - - -

רק שניה. את יכולה לענות על זה אחר כך. ולכן כל הנושא של כשירות תרבותית היא לדעת לאתר מהשטח ולתת הכשרות נכונות גם למי שבונה את התכניות. למה אני אומרת את זה? וגם אני אומרת את זה לא בפן השלילי. למשל ניקח את התכנית "שלישי בשלייקס" גילוי נאות, בתואר השני שלי במדיניות ציבורית התעסקתי בניתוח של הדבר הזה, ושלישי בשלייקס בהתחלה היה מובנה לכך שאנשים יקחו כרטיס לסרט, וזה מצוין, אבל זה מדבר רק לאוכלוסייה מסוימת וזה היה ברור, ואז באמת בראשות השרה גמליאל החליטו לעשות שינוי, והבינו שזה לא יכול להיות, שצריך להתייחס לפריפריה החברתית, אנשים שלא ילכו לקולנוע, אנשים שבסך הכל אולי אתה צריך לייצר להם איזה פתרון ליד הבית. זה מה שנקרא שקודם כל גם לעשות עבודה על המטה, על מי שבונה את התכניות וזה משהו שצריך לקחת לתשומת לב ולא ניתן להקל כמובן.

דבר נוסף, ברור שבדידות נוצרת גם ברגע שהדבר העיקרי של החיים שלנו שהוא הפרנסה והתעסוקה, שזה לא רק פרנסה, זה תעסוקה ביום יום, אנשים כולנו כבני אדם יוצאים וזה ממלא לנו את החלל. אומרת למה אנחנו באמת, עם כל הכבוד לגיל פרישה בסוף צריך לייצר איזו קריירה של הגיל השלישי. זאת אומרת יש פה עיבוד של משאב אנושי והון אנושי רציני, אם זה עורכי דין בכירים ואם זה אנשים שעסקו בתחומים מגוונים בשוק החופשי. זאת אומרת לקחת אנשים שפורשים, יכול להיות שלקחו פסק זמן שנתיים ואז הם באמת רוצים לא בהכרח רק להתנדב, ואני אומרת למה אנחנו תמיד מבקשים מהם רק להתנדב? יכול להיות שיש דרך חכמה גם להעיף את המשק שלנו למעלה וגבוה ובאמת להגדיל את התמ"ג ולהגדיל את הפריון בכך שאנחנו מאפשרים להם, הם לא חייבים, להשתמש בהון האנושי המאוד מאוד חשוב הזה.

יצא לי לדבר עם ראובן היקר שגם כל הנושא שאת הדגשת גבירתי היושבת ראש, בכל מה שקשור לחיבור הבין דורי, אנחנו תמיד מדברים על חינוך, חינוך, חינוך, הערך הכל כך גדול, חוץ מהפגת הבדידות של הזקנים של ישראל, בוודאי ובוודאי זו הדרך לחנך את הצעירים, כי שוב, כי אנחנו כבר לא נמצאים, לצערי, יש איזו תנועה של בניית קהילות מחדש, אבל פעם הנגישות של צעירים גם לזקנים הייתה הרבה יותר - - -

פספסנו משהו, נכון? זאת התחושה. אני מסכימה איתך.

פספסנו לחלוטין ואני חושבת שזה דגש ראוי להערכה. כמובן שהוועדה תעשה סיורים בשטח ותרצה לפגוש, חוץ מלהביא אותם לכאן, אני כאן לרשותכם.

הבנתי שאת הצטרפת כחברה לוועדה במקום יעקב פרי או שעוד לא?

טרם. יש לנו את הפגרה ואז נעשה החלטה מושכלת, אבל בנושאים האלה כפי שכמובן כל חבר כנסת סוברני להגיע לכל נושא שמעניין אותו.

אנחנו נשמח. ברור. אני רוצה להודות לך פנינה ואני בהחלט חושבת שיש לך מה לתרום בזה ולכן אני מאוד אשמח אם תצטרפי לוועדה שלנו.

תודה, ואני מתנצלת שאני נאלצת לצאת.

דווקא הייתי מאוד רוצה שתשמעי את התשובה של המשרדים כי אני מבינה שיש להם מה להגיד. אולי לפני שאת הולכת אני אתן לגלית ממשרד הרווחה להתייחס.

רק לזה, אחר כך אני אתן התייחסות רחבה לכל המענים שלנו. בנושא המגזרים, משרד הרווחה כשהוא מפתח שירות, הוא מפתח שירות מותאם לאוכלוסייה האתיופית, הרוסית, פריפריה, כזו או אחרת, לדוגמה אם יש לנו מועדוני מופ"ת שאלה מועדונים גם של הפגת בדידות וגם הבטחת בטחון תזונתי ואנחנו מבינים שהאוכלוסייה האתיופית לא מגיעה למרכזי היום והם מעדיפים את מרכזי מופ"ת, פתחנו להם מספר מועדונים - - -

זו החלטה שאני העברתי בוועדה המיוחדת יחד עם איריס פלורנטין, זה נכון. זו למשל דוגמה טובה שזה בא מהשטח, אבל אני חושבת שעדיין לא מספיק. זה טיפין טיפין ואני אומרת לך שצריך לעשות מחשבה הרבה יותר עמוקה. זה שפותחים מועדון אחד, ובמשך 30 שנה לא צרכו את השירותים שהגיעו להם. לא צורכים. אז אני חושבת שלא צריך לחכות למחאות ולא להפגנות ולא לדור צעיר שכואב ושבור לראות את הזקנים. את לא צריכה להתגונן, לפעמים צריך לבוא ולאמר - - -

אם הכל היה כזה טוב לא היינו יושבים היום ומדברים. אז אפשר לשמוע גם. ורה, רצית להתייחס. בבקשה.

מנהלת אגף ייעוץ לאזרח הוותיק ומשפחתו. אני רק אנצל את נוכחותך חברת הכנסת פנינה, כדי להתייחס גם לנושא של האוכלוסייה האתיופית. קודם כל השירות שלנו קיים כבר 45 שנה. נושא הבדידות, ואני חייבת לציין לשמחתי, שלא תהיה לנו לעולם צרת בדידות, אני מאחלת לנו. נושא הבדידות היה אולי הנושא הראשון והעיקרי שהאוכלוסייה הציפה אותו. השירות שלנו הוא שירות מקצועי שמנוהל על ידי 45 עובדים סוציאליים בביטוח הלאומי ואנחנו מפעילים 5,020 מתנדבים היום, כולם מעל גיל 60 פחות או יותר.

אנשים עוסקים בביקורי בית, בין השאר ביקורי בית קבועים, ביקורי בית חברתיים במהלך השנה בקרב 8,500, 8,600 אנשים, ביקור בית חברתי קבוע. כל המתנדבים שלנו עוברים תהליך של הכשרה שהוא מאוד מורכב שבסופו גם קורס אוניברסיטאי שנמשך כסימסטר והוא מיועד לכלל האוכלוסייה.

מי שרוצה להצטרף למתנדבים שלכם, מה הוא צריך לעשות?

להתראיין. אם הוא באמת מראה מוטיבציה - - -

אני רוצה עכשיו להיות מתנדבת שלכם, לאן לפנות?

יש לנו 23 סניפי ביטוח לאומי ובכל סניף ביטוח לאומי יש מחלקה שנקראת מחלקת שירות וייעוץ לאזרח הוותיק ומשפחתו וכדאי לפנות. אני רוצה רק להתייחס לאוכלוסייה האתיופית. בתור מישהי שהייתה, לפני שהגעתי לביטוח הלאומי הייתי גם פעילה בקליט השל עולים מאתיופיה, הנושא היה מאוד קרוב אל ליבי. ניסינו במהלך הרבה מאוד שנים להגיע לאוכלוסייה האתיופית וזה היה מאוד קשה. גם ביחסי אמון, גם בלהניע אותם להתנדב. תמיד יש לנו נציגות מאוד קטנה של מתנדבים - - -

וזה להבדיל מאוכלוסיות עם חסם שפתי אחרות? נגיד ערבים, רוסים?

כן. יש לנו אחוז מאוד גבוה של מתנדבים מברית המועצות, יש לנו פעילות בקרב האוכלוסייה הערבית, והפעילות הזאת מאוד יפה ומאוד מרשימה. האוכלוסייה האתיופית, כדי להביא אותה היו צריכים לעשות פעולות שונות ואחרות. בחמש השנים האחרונות הבאנו אותם באופן מרוכז בעזרתן של הרשויות המקומיות, שיתוף פעול עם הרשות המקומית ובהסעה, הבאנו אותם, על פי הטקסים המקובלים כדי לערוך להם ימי מידע על הזכויות שלהם ועל האפשרות שהם יכולים להתחבר ולהתנדב. ההיענות הייתה מדהימה, הפעילות הייתה יוצאת מן הכלל. לומר לך שיש לי תוצאות מרשימות ביותר? אין לי כרגע מבחינת לומר מספרים כמה אנשים - - - אבל לי נראה שהתהליך הזה, ככל שהאוכלוסייה של בני ה-40 וה-50 מתקרבים לגיל הזקנה, אני מוצאת אותם יותר פתוחים ויותר נענים. יש לנו כללים חריגים בקליטת מתנדבים יוצאי העדה האתיופית, גם מבחינת הגיל, בדרך כלל יש לנו מגבלה של גיל, אנחנו באישור מיוחד מגייסים אותם, הם בהחלט הדרך שלנו, האמצעי שלנו לקשר ישיר עם הקשישים האתיופים.

משתמשים בחוזקות של הקהילות, של האוכלוסיות בשביל לייצר פתרונות גם עם הרשות המקומית.

כן כי יש להם השפעה מאוד גדולה על ה - - -

יש להם השפעה מאוד משמעותית. אני רוצה לומר שבאמת יש המון תכניות שמתייחסות לנושא בדידות. אנחנו מתוך הניסיון שלנו, קודם כל הייתי שותפה למחקר של יסכה, ואחת מהבדיקות שנעשו היו סביב הנושא של בדידות כרונית אצל קשישים שבאמת מאוד קשה להניע אותם לצאת.

בין היתר אנחנו מקיימים כבר יותר מ-30 שנה 80 קבוצות תמיכה לאלמנות ואלמנים בגיל הזקנה שהתאלמנו בגיל הזקנה, והקבוצות האלה הן באמת קבוצות שמעוררות מצד אחד את האדם כדי להשתתף וכדי להקל עליו בחזרה לחיים נורמטיביים, אבל זה גם יצירת איזה שהם קשרים חדשים שבעזרתם אולי קצת מפחיתים את מידת הבדידות לטווח הרחוק יותר. ביקורי הבית ואיתור אוכלוסיות בסיכון, גיל מבוגר, אנשים שנדחו על ידי חוק הסיעוד או זכאי חוק הסיעוד בניקוד אולי יותר נמוך, אנשים שמסיבות אישיות שאנחנו מזהים אותם כאוכלוסייה חלשה באותם אזורים, יוצרים איתם קשר טלפוני, מה שנקרא איתור אוכלוסיות בסיכון, כ-30,000 אנשים. מבחינה כמותית אנחנו מגיעים בנגיעה פרטנית לכ-160,000 אנשים, בערך כ-300,000 פניות יזומות על ידינו על ידי אותם אנשים, וחלק גדול מאוד מהפניות האלה נובעות מתחושת הבדידות שאדם נמצא בה. כי מתוך הבדידות הוא לא מנצל את הזכויות שלו, מתוך הבדידות הוא מסתגר ומתרחק מהחברה, מתוך הבדידות הוא הופך להיות נטל יותר כבד על המשפחה,

אנחנו מכירים בעובדה הזאת ואני חושבת שכל פעילות יכולה להיות מאוד מבורכת אבל צריך אולי להעיר נקודה אחת מאוד חשובה, דיברנו על אנשים שנמצאים מתחת לפנס. העניין הוא שגם, אני לא בטוחה, לא יודעת, אבל נניח אנשים שהם ניצולי שואה, והם אנשים שמבטאים את הבדידות וגם אצלנו מקבלים ביקורי בית, החשש שלי זה אותם אנשים שלא מקבלים מאף אחד, אלה שמקבלים מהרבה גורמים ואלה שלא מקבלים מאף אחד והדבר היחיד שיכול לעזור בזה זה לבנות איזו שהיא תקשורת בין ארגונית ולא כל אחד פונה איך שהוא פונה - - -

רעיון מצוין.

ובסוף אותם אנשים נמצאים גם פה וגם פה וגם פה.

אם אנחנו נצליח לבנות את התקשורת הבין ארגונית רבותי, אפשר להגיד שסיימנו את העבודה שלנו, כי זה המפתח להצלחה, חד משמעית.

ורה, אפשר לקבל ממך איזה שהוא תזכיר ממך על הפעילות שלכם בתחום הבדידות?

בשמחה.

יופי. נחמן שי אתה רוצה להגיד כמה מילים?

כן. תראו, אני שמח על הדיון, פוליטיקאים התלהבו מזה שנמצא תפקיד חדש בממשלות, עכשיו שר לענייני בדידות, עוד לא חשבו על זה אז אין סקירה אחת שלא מזכירה.

אתה בונה על זה?

אנחנו לא בונים כרגע על שום דבר.

דיברנו אולי על שר לאזרחים ותיקים סוף סוף. זה כן.

זה אנחנו מקווים, כשנחזור לא רק להגדרה אלא גם למהות כי המשרד נבלע בהקשר אחר. אני לא מבטל אף אחת מהקבוצות החשובות האלה אבל אני מאמין שלאזרחים הוותיקים במדינת ישראל, מה גם שאני מסתכל על הסקירה היפה והמקיפה שעשה המשרד - - -

זה עוד לפנינו. עוד לא הצגנו.

לא משנה, אבל המספרים, אנחנו מכירים את המספרים, כשנגיע ב-2035 ל-1,660 אז אני חושב שציבור כל כך גדול ראוי שיהיה לו משרד משל עצמו והוא לא ייבלע בתוך אחת מארבע הפונקציות של - - - כל אחד מהתחומים הם חשובים, אני לא מבטל, יפה שממשלת ישראל בחרה אבל אני הייתי רוצה שיהיה משרד אחד וגם בעל סמכויות ותקציב ויכולות להזיז דברים ולא בדרג השלישי. אבל זה יקרה, זה יקרה אגב חברים וחברות, לא בגלל שהממשלה תחליט אלא שהציבור ידרוש את זה. יש מקומות שהדמוקרטיה מדברת והציבור מלמטה ילחץ לקבל במה ראויה. הציבור הזה הגדל והולך, שתהיה לו במה ויהיה לו כלי שהוא יוכל לבטא את השאיפות שלו ואת היכולות שלו.

הנושא של הבדידות הוא באמת מיוחד מאוד, גם כמו שניתחו פה האנשים מג'וינט ברוקדייל, הנושא הוא גם טכני, אנשים שנמצאים לבדם, אבל כמו שנאמר אתה יכול להיות לבד ועדיין אתה לא לבד, והוא גם רגשי מאוד, לכן קשה לטפל בסוגיה הזאת אבל אני רואה שיש יוזמות שונות גם של הביטוח הלאומי וגם של המשרד לשוויון וגם מט"ב שעושה את זה. אלה הסקירות שקיבלנו, יש בטח עוד, וכמובן עיריות ורשויות מקומיות יספרו לכם מה הן עושות.

מה שהייתי חושב שהוא הבעיה, ואולי את זה נצטרך בתכנית שאת מכינה, זה איזה שהוא גורם שמתכלל, שרואה את התמונה הכוללת. יכול להיות שיש בודדים או בודדות ששלושה יודעים עליהם ויכול להיות שיש בודדים ובודדות שאיש לא יודע עליהם ואיש לא מושיט להם יד לעזרה. הפרויקטים הם יפים, אין לי מילה רעה להגיד עליהם, אני לא יודע לכמה היקפים זה מגיע. אבל אם אנחנו מניחים שמתוך המיליון הזה והמרכז למחקר עשה עבורנו סקר, יש מאות אלפים שהם בודדים, לפחות מבטאים בדידות או מדברים על בדידות, איך זה מתחבר, מי יש לו את מפת הבדידות של מדינת ישראל? מי יש לו מפה כזאת?

אין.

לכן אני אומר את זה. זה נורא קשה. אני לא חושב שזה קל כל כך למפות, אבל בסוף מדובר באנשים, לדעת שכאן ישנם אנשים או פה יושב אדם שצריך להגיע אליו ולסייע לו. לפעמים בחירום אנחנו יודעים את זה, אנחנו אומרים לשכנים, תדפקו על הדלת של האיש שלידכם כדי לוודא שהוא נושם או נושמת. אבל זה רק בחירום, החיים זה לא חירום, החיים זה שגרה ארוכה.

לכן אני חושב שזה הדבר העיקרי שעולה מפה, מהסקירות היפות, והדיון הוא חשוב מאוד, זה איך מחברים את כל השחקנים האלה למופע אחד. תודה רבה.

תודה נחמן. פה אנחנו מסכימים, אני לגמרי מסכימה שאם אנחנו נצליח לחבר בין כל מה שקורה במדינה שלנו אנחנו נראה תוצאות הרבה יותר טובות. יש לנו מצגת של המשרד לשוויון חברתי ונמצאת איתנו גם נציגת המשרד, ברכי דליצקי. אני אשמח לשמוע. אני אמנם רואה שהמצגת שלכם די רחבה אבל אני מאוד רוצה לשמוע עוד התייחסויות אז תשתדלי להגיד לנו את הדברים החשובים ביותר.

אני אדלג על תוחלת חיים שנראה לי שהיא ברורה כאן לכולם וגם אחרי הסקירה של ברוקדייל, אין צורך לדבר על נתונים על זקנה.

אנחנו נלמד אחר כך את כל הדברים האלה. בדידות זה מה שחשוב לי כרגע.

אוקיי. אני אתחיל ברחב ואחרי זה אפרוט את התכניות שהמשרד עושה בנושא של בדידות ואני אשתף בהרהורים על זקנה והזדקנות. אני בתחום של הזדקנות האוכלוסייה מזה עשור, עוסקת בבדידות מהיום הראשון שהגעתי למשרד מימי רפי איתן, לשם זה גויסתי, להקים את פרויקט "והדרת" ששירה היטיבה לתאר אותו, ומשם צמחתי.

תוחלת החיים שגדלה, הנושא של פרישה והיטיבה חברת הכנסת לתאר את העניין הזה, הפערים שנוצרים בין הגיל הכרונולוגי לגיל הפונקציונלי, גילנות שקיימת בכל מקום והיווצרות של תקופת החיים החדשה שעומדת בפתחו של כל אזרח ותיק שהיא הצומת העיקרית שבה הוא למעשה צריך לבחור בין התחדשות והזדמנות לבין שקיעה ונפילה. בדידות נמצאת אצל כולנו. אם ניקח מכל היושבים בשולחן הזה את מקום העבודה שלהם או את המשפחה שלהם או את הזוגיות שלהם, מה שקורה לאזרח ותיק בימי פרישתו, הזדקנותו, כולנו נחוש בודדים ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו חשים כיום ועל זה אני ממקדת את האמירה.

ארגון הבריאות הבינלאומי תבע את המושג של הזדקנות פעילה. אני מסתכלת על דברים בצורה רחבה יותר. אני מאוד גאה בכל אחד מהפרויקטים שאציג עוד מעט, אבל הם פרויקטים שבאמת נוגעים במעט מדי אוכלוסיית יעד. זאת אומרת אם לפני כן אמרו שכמחצית מהאזרחים הוותיקים חשים בבדידות, אנחנו מדברים על חצי מיליון אנשים. אני לא נוגעת בחצי מיליון אנשים וגם לא כל הסובבים סביב השולחן הזה, לא נוגעים באותה אוכלוסייה. לכן מה שהוועדה למעשה צריכה לתת, זה מענה הרבה יותר רחב ומענה הרבה יותר מעמיק שלמעשה על הדרך יפתור את בעיית הבדידות של האזרח הוותיק. אז אם יש לנו 17 שנות חיים של יצירה ומשמעות, אם יש פרישה כתקופה של חיים חדשה, ויצירת מעגלים חברתיים. זה לא אומר שאדם פרש מעבודה צריך להפריש אותו מכל מעגלי החיים וזה מה שאנחנו עושים כחברה, ואת זה אנחנו צריכים למעשה להפסיק לעשות ועל ידי כך ייווצר צמצום הפערים וייווצר מקום לאזרח הוותיק. ברגע שיש לאדם מקום ומשמעות, הוא לא בודד יותר.

על גילנות כמעט ולא דיברנו יותר מדי, היא שורה בכל מקום, היא נמצאת בכל מקום, אנחנו חשים בה וגם אני חוטאת בה למרות שאני אדם שמתעסק עם זקנה. אני חושבת שבאמת הדיבור והשיח הבין דורי ימגר גילנות ברמה כזאת או אחרת.

רציתי להראות טיפה, ממש אני רצה, איך עושים את זה גם בעולם, אנגליה אנגליה, אין ספק שהם עשו וואו גדול בעולם עם שרת הבדידות שלהם, אבל גם מדינות אחרות למעשה מתעסקות עם נושא של בדידות, יפן מדברת על שידוך בין ותיקים למשפחות שרוצות להשכיר דירות, על עיר העתיד שהם מקימים שהיא יצירת עיר שבה כולם רוצים לגור וכולם בה פעילים, כאשר המטרה שלי בכל האמירות האלה להגיד שברגע שאנחנו לא מפרישים את האנשים מתוך החברה והם חלק מהקהילה, הבדידות תלך ותתמתן.

גרמניה מדברת על לחיות בכל שלבי החיים. שוב, לא להוציא אנשים מתוך החברה. יצירת דיור סוציאלי המאפשר הזדקנות אקטיבית, מה שאנחנו קוראים הזדקנות פעילה, בכך שהוא מספק תקשורת ומערכות תומכות לחיי היום יום. צעירים ואזרחים ותיקים משתתפים בפעולות ומשפיעים, ונכון אמר חבר הכנסת שיופי שנזכרנו להתעסק בנושא של זקנה, אבל ביום שהאזרחים הוותיקים יבינו שהכוח בידיים שלהם אנחנו באמת נהיה חייבים להתעסק בזקנה ולתת לה מקום של כבוד.

אנחנו נגיע לזה. נשכנע אותם שכדאי.

זו המטרה של העשייה כאן לחלוטין. אני מקווה שאנחנו מקדימים את האמירה, שלא נראה אזרחים ותיקים עושים מחאה חברתית על מצבם הכלכלי או החברתי.

כבר יש כמה מהם.

רק לציין שבאירופה ובמיוחד בגרמניה והולנד הרשויות מקצות חלקות קרקע קטנות כך שאנשים יכולים להתעסק בחקלאות, לגדל לעצמם ירקות, לגדל לעצמם פרחים ואז התעסוקה היום יומית והאחריות ממש מעשירה אותם.

זה שאנחנו יוצאים מוקדם לפנסיה כבר - - - אנחנו צריכים להתעסק במשהו. הלוואי וכולם יהיו במצב בריאותי כזה שהם יוכלו לעשות את זה.

האמת היא שגם זה שומר על מצב בריאותי.

זה נכון. זה סוג של ספורט מסוים.

חלק מהפעילות שאנחנו עושים עם יוצאי הקהילה האתיופית - - -

יש - - -

בירושלים, בעין כרם.

אבל זה נורא בקטן ואנחנו רוצים להרחיב את זה לכל הארץ.

גינות קהילתיות וכדומה. בניו זילנד מדברים על טיפול בבדידות חברתית באמצעות שימוש ברשת אינטרנטית ואנחנו היום יחד עם אש"ל בונים למעשה איזו שהיא מעורבות בכל הקשור לאוריינות דיגיטלית של אזרחים ותיקים.

מה שאנחנו עושים זה באמצעות מענה - - - אני אסקור מספר תכניות ובסוף אני אגיע לתכניות הליבה שאני חושבת שהן תשתיות שעליהן מדינת ישראל יכולה להרחיב את העשייה בצורה משמעותית. אנחנו למעשה מתחילים לעבוד עם ילדים כבר בכיתה ד' על כל מה שקשור בקשר בין דורי ומסיימים איפה שהוא בסטודנטים, תכנית ותיקים בתנועה היא עבודה עם 12 תנועות נוער, כל תנועות הנוער שקיימות במדינת ישראל היום. אנחנו פועלים ב-300 סניפים של תנועות הנוער. השר אורי אורבך ז"ל כשהגיע לתפקיד אמר לי "התפקיד שלך זה לא להעביר את הזקנה את הכביש, יכול להיות שהיא בכלל לא רוצה לעבור את הכביש" וזה הדבר שאני הולכת איתו. זאת אומרת כאן זה לאו דווקא צעירים שבאים להציל את האזרחים הוותיקים אלא זה אזרחים ותיקים חזקים שבאים לתוך התנועה ומחוללים גם בתוכה איזה שהוא שינוי משמעותי.

סטודנטים למען אזרחים ותיקים, בהפעלת התאחדות הסטודנטים הארצית. אנחנו עובדים היום בכ-100 רשויות מקומיות באמצעות 500 סטודנטים מילגאים. המילגאים האלה נכנסים כמו שאתם רואים במגוון רחב של פעילות לתוך מרכזים קהילתיים ונותנים שם מענה לאזרחים ותיקים.

כיתות ותיקים – רעיון נפלא שלא אנחנו המצאנו אותו, הוא התחיל בבית ספר בחולון. הרעיון הוא להחזיר את האזרחים הוותיקים לכיתות הלימוד. הם נכנסים לכיתה בבית ספר על יסודי, הם לומדים עם מורים מתוך בית הספר, הם לומדים בין פעם לפעמיים בשבוע ארבע שעות מקצועות שהם בוחרים מתוך בית הספר, לומדים ספרות, לומדים היסטוריה, לומדים כל דבר שנלמד בבית ספר תיכון. גם למעשה אנחנו מפעילים את זה ב-70 רשויות מקומיות.

לא הזכרתי קודם, כל הפעילות שלנו נעשית לכל המגזרים. גם בתנועות הנוער אנחנו עובדים עם תנועת הצופים הדרוזית, עם הצופים הערבים וגם כאן אנחנו עובדים תחת כל המגזרים. ההנגשה הכי קשה היא באמת הנגשה בשפה הרוסית ובשפה האמהרית, קשה לנו מאוד למצוא אנשים שיתנדבו או שיעשו את הפעילות או שיפתחו את העשייה גם בשפות נוספות.

יש לך שתי מתנדבות נוספות. אני ופנינה. אנחנו נפתור לך את הבעיות האלה.

פנינה ישבה לידי ואמרה לי "תגידי זאת את מהוואטסאפים שכל הזמן מבקשת" אז כן, זאת אני ואשמח מאוד לעזרה. זה כיתות ותיקים, בסך הכל לומדים 2,118 אזרחים ותיקים בכיתות הוותיקים האלה. המטרה שלי למעשה שכשיבנו בית ספר, יחשבו על כיתת ותיקים בתוך בנייה של בית הספר. היום יש רשויות שלמות שאנחנו לא יכולים להיכנס כי אין כיתה פנויה בתוך בית הספר.

בהקשר הזה רציתי להגיד לך, הייתה לנו כתבה בטלוויזיה שהראתה את ה- - -

ראובן יש מצב שניתן לה לסיים, אני אתן לך לדבר על זה?

זה בהקשר של כיתות לימוד.

עדיין.

סגרו את כיתות הלימוד המקצועיות של בתי הספר המקצועיים וזה ציוד יקר נורא שעומד כמו אבן שאין לה הופכין. אם היה אפשר לקחת את הציוד הזה ולתת להם עבודת כפיים. למה לא לנצל את הדברים הסגורים האלה ולהתחיל להפעיל אותם? אולי אחרי זה יבואו גם תלמידים?

תודה. ברכי אנחנו איתך.

תודה. רעיון מצוין. אז זה ברמה של כיתות ותיקים. שלישי בשלייקס – יש לי עמיתים למקצוע ממשרדי ממשלה אחרים ורשויות מקומיות שאני עובדת איתם, שכשאני מדברת על שלישי בשלייקס אומרים לי "אתם לא מתנ"ס. אתם משרד ממשלתי. מה פתאום אתם מפעילים מועדון צרכני לאזרחים ותיקים". שלישי בשלייקס עשה שינוי מאוד משמעותי ואם לפני כן דובר כאן על כך שמגוון הפתרונות צריך להיות מאוד מגוון, אז המטרה שלי לא רק לתת פתרון לבדידות למי שכבר שקוע בה עמוק או למי שמרותק לביתו אלא גם למי שנכנס לתוך עולם של בדידות, כמו שהגדרתי קודם. אם ניקח את כל המאפיינים שמעסיקים אותנו במהלך היום, גם אני ואתם נהיה בודדים.

שלישי בשלייקס מחולל שינוי מאוד משמעותי נקודתי. אדם הולך לסרט, אדם הולך לטיול, אדם הולך לראות תיאטרון, ובאמת הרחבנו את זה, השקנו לאחרונה השבוע את מועדון הוותיקים במטרה שאדם יצא מביתו כמו שהגדירה את זה הגברת שדיברה לפני כן ממכון ברוקדייל. ברגע שאדם יצא מביתו הוא פחות בודד.

יש לי טענה לגבי הסרטים. ערי פריפריה וישובים בפריפריה, אין שם קולנוע. הם מנותקים מכל הפינוקים האלה. אני כדי ללכת לקולנוע צריכה לנסוע לבאר שבע. מה יעשה אותו אזרח ותיק מערד שרוצה לקבל ממך את ההטבה הזאת?

אני אגיד מה עשינו כי אנחנו ערים לזה. לדוגמה לאחרונה אישרנו באופקים את אחד מהמבנים כבית קולנוע ולתוכו אנחנו נותנים את ההנחה. הפניה לרשויות המקומיות שברגע שיש להם מבנה ציבור שהוא ראוי וניתן להקרין בו סרטים, אנחנו עושים יחד איתם את התהליך של ההכרה של המקום כבית קולנוע וניתן לעשות את זה.

שימי לב, אני מסתכלת על המפה שלך של בית הספר. אני רואה את העיר שלי פה לבד, בודדה, אין שום דבר סביבה. אני סתם לדוגמה נותנת את העיר שלי, אבל יש עוד כמוני. איך אנחנו מגיעים לאותם המקומות, אגב הרבה מבוגרים, אחוז גמלאים או מבוגרים בעיר שלי הוא מאוד מאוד גבוה כי מן הסתם זה יותר זול להם, כי מן הסתם יש עוד כמה דברים. איך אנחנו לא משאירים אותם בצד ולא דואגים רק לתל אביב, שחס וחלילה אני לא רוצה לפגוע בהם, איך אנחנו מגיעים גם לפריפריה?

כיתות ותיקים זה קול קורא שיצא לכל הרשויות במדינת ישראל. כל אחת מהרשויות יכלה להגיש, לבקש ולקבל. יש גם בעיה מאוד גדולה, בהנעה של נותני השירותים לקחת את השירותים.

זה נכון. אבל הם יודעים מה לבקש? הרבה פעמים לא יודעים מה לבקש. זו בדיוק הבעיה. "אה, באמת זה קיים?" גם היום כאן אני יושבת, שוב פעם אני אומרת, אני כראש עיר ושומעת על כל כך הרבה דברים חדשים, אנשים לא יודעים. גם ברשויות לא יודעים. אז איך אנחנו מנגישים את המידע הזה, בעיני יש פה דברים נפלאים, אבל זה לא מגיע לאנשים.

את נוגעת בליבת העניין.

אני מרשה לעצמי לומר שיש רשויות מקומיות שלא כל כך מעוניינות לשים את נושא הזקנים בסדר העדיפויות.

למה שזקנים יבואו אלי לגור, הם לא משלמים ארנונה, זה עולה לי הרבה כסף וכן הלאה. אבל אתם כמשרד ממשלתי לפי דעתי צריך לחשוב על הדברים איך אנחנו לא משאירים אותם בצד.

מסכימה איתך לחלוטין ולשם כך למעשה בזמנו חוקק על ידי סגנית השר לאה נס נושא של יועץ אזרחים ותיקים ברשויות מקומיות. בכל רשות מקומית יש יועץ כזה. אנחנו מעבירים אותם תהליך הכשרה של קורס, כרגע גמרנו את המחזור השלישי, כבר 60 רשויות עברו. הוא השגריר מבחינתי והוא זה שצריך - - -

ואתם כל הזמן מספקים מידע שוטף? לא מחכים לקורס.

כל יום ראשון יוצא מידע שותף לאותם יועצים אבל מישהו צריך להרים את הכפפה. לצערי הרב, אנחנו תשעה עובדים. קשה.

מגיעים למשפט הטריוויאלי. כן.

רק תשומת לב לעובדה, הייתי לפני כמה חודשים בביקור מעמיק בירוחם ושם התלוננו על בעיה הפוכה. הם הכשירו מרכז, הביאו הצגות, הביאו סרטים, האוכלוסייה לא מגיעה. זו בעיה הפוכה שצריך גם לחשוב עליה איך גורמים לאנשים שיתרגלו לאיזה שהוא מצב.

נכון. צריך להרגיל אותם לכך שיש דברים מסוג זה.

שתי פלטפורמות שנותנות מענה לאנשים בביתם, ואני חושבת שזה המענה הכי נכון לאותם אנשים שכבר נמצאים בתוך הבדידות. כאן גרים, שלמעשה סטודנטים שנכנסים לגור בביתם של אזרחים ותיקים, רק 200 זוגות. זה הכל. אנחנו כבר מפעילים את הפרויקט הזה זו השנה הרביעית. הראיתי את יפן לפני כן, זה לא יכול להיות רק סטודנטים. המדינה צריכה להחליט שהיא מתגמלת אנשים על מנת שהם יעברו ויגורו בבתים של אזרחים ותיקים. הפלטפורמה הזאת היא פלטפורמה נפלאה, היא מפיגת בדידות. יש חמש שעות שאותו סטודנט מחוייב לעשות שיתוף פעולה, בסופו של יום החמש שעות האלה הופכות להרבה הרבה מעבר. בסופו של דבר זה פסח וראש השנה משותף, זה שיח משותף, היכרות בין המשפחות.

ואין, זה לא הולך?

זה הולך, אבל מכיוון שזה סטודנטים אני צריכה להנגיש להם דירות בקרבת האוניברסיטה. זה מוגבל מבחינת הקהל שאותו אני מפעילה. אם לא הייתי מפעילה סטודנטים אלא הייתי יוצאת לקמפיין בכלל לאזרחים שמעוניינים לגור בבתים של אזרחים ותיקים או להיפך, כמו שעושים ביפן, של אזרחים ותיקים שעוברים לגור בבתים של משפחות, אפשר היה לעשות כאן תהליך שהוא חשוב.

על "והדרת" דיברה שירה רבות, אני רק אגיד דבר אחד. "והדרת" מצליח כבר עשור. הוא נותן מענה מאוד משמעותי לנושא של בדידות. אני אעבור למה אומרים אנשים שמקבלים "והדרת". אחת הדילמות ב"והדרת", שיש לי כבר אנשים ששבע שנים מקבלים "והדרת" ואני רוצה לצאת מהבית ולתת לבא בתור, אבל אי אפשר לצאת מתוך הבית הזה. לאחרונה בחיפה היה מפגש של גברת שחגגה 90 שנה, והגיעו שש דורות של "והדרת" לחוג איתה בחיפה בבית קפה את יום ההולדת שלה. זה אומר שהחיבור הבין דורי הוא חיבור מדהים ונכון, אבל זה שירות אזרחי ולאומי. שירות אזרחי ולאומי לא יכול לתת מענה לבדידות. זאת אומרת אנחנו נכנסים היום באמת בעבודה המדהימה שמט"ב עושה, היא מפעילה באמצעותנו 30 עובדים סוציאליים, הפרויקט הזה עולה למשרד 20 מיליון שקל. קשה מאוד לקבל אישור - - -

אני זוכרת שהייתה אפילו סכנה לסגירה ואז נלחמנו פה בבית הזה.

נכון. ולמה הוא יקר כל כך? כי עובדת סוציאלית אחת מפעילה 22 משרתים שאחראים על כ-150 בתים ו-20 מרכזים קהילתיים ואם לא תשים את אותו עובד סוציאלי ותממן את שכרו, זה לא ייעשה כמו שצריך והמענה לבדידות לא יינתן.

"בן השירות הוא נקודת האור שלי", "אני מחכה כל השבוע ליום בו בת השירות תגיע. סוף סוף אוכל לצאת מהבית לבד, אני לא מעזה. היא כמו הנכדה שלי רק שהנכדה שלי לא מבקרת אותי כל השבוע". כולנו נכדים של וילדים של ואנחנו לא נמצאים מספיק בבתים של הסבים שלנו, ההורים שלנו או מה שזה, והמדינה בהחלט צריכה לקחת על כך אחריות.

זה חינוך רבותי. זה חינוך.

לגמרי.

נחמן אמר שפספסנו פה דור, זה גם לאנשים הכי קרובים. משפט קשה, אני חייבת לציין.

אני מסכמת ואני מראה את הבנפיט. למעשה בכל הפרויקטים הבין דוריים אנחנו מחנכים דור צעיר. דור צעיר שנכנס לתוך החיים הבוגרים שלו ומסתכל אחרת לגמרי על זקנה ולא כמו שאנחנו הורגלנו, דור הביניים. אני מצטטת משהו שאליאסי אמרה. "לא אשקר לכם, היו לי חששות בהתחלה" כשהיא נכנסה לפרויקט והדרת, "אך מהר מאוד נמוגו. אין האדם מפחד אלא מהלא נודע והלא מוכר. עד לא מזמן גם אני נמניתי על ההמון המאמין כי גיל הזהב מסתכם בנכדים, קמטים, תרופות, ימי חיינו, וישיבה של סתם על ספסל בגינה. השנה נפלה בחלקי הזכות להבין כי טעיתי". אותה בת שירות תגדל להיות ותיקה אחרת, תגדל להיות יותר פעילה ותגדל להיות אדם שרואה זיקנה בצורה הרבה יותר משמעותית ונכונה. תודה רבה.

תודה רבה ברכי. אני רוצה לסיכום להגיד, שאני חושבת שאם אנחנו מתחילים לחנך את דור הצעירים בגיל שהם כבר סטודנטים, איחרנו. איחרנו, רבותיי, אנחנו צריכים להתחיל את זה הרבה יותר קודם. אני באתי ממדינה שאין הרבה דוגמאות שאפשר לקחת משם, אבל דווקא בנושא הזה היא יכולה להיות דוגמה מצוינת. אם ילד בן 10, בכיתה ד', לצורך העניין יכול להיכנס לשכן שלו ולשאול "אני הולך עכשיו למכולת, אולי אתה צריך לחם וחלב" וללכת ולהביא לו את הלחם והחלב, זה ברכה.

לכן אני אומרת שמהדברים הקטנים האלה אנחנו בונים את החיים של האנשים המבוגרים ולכן אם אנחנו נתחיל עכשיו לחשוב על הצעדים שהסטודנטים עושים, איחרנו. לכן אני שוב פונה לפרופסור בריק שכל מה שאנחנו מ דברים פה הוא שם על הנייר, מבקשת לקחת את הנושא הזה של הקשר הבין דורי אבל בגיל הרבה יותר צעיר, אני מדברת על ילדים קטנים. כבר אז אפשר ללמד אותם לתת כבוד לבנאדם מבוגר. כבר אז אפשר לחנך אותו לקום באוטובוס כשבנאדם מבוגר עומד לצידך כדי שהוא יישב ואתה תעמוד. כבר אז אפשר לחנך אותו באמת לדאוג כשאתה הולך לחנות, לשאול את השכן שלך "אולי אתה צריך משהו". ואז כשאנחנו נלמד אותם בעצם לפתוח את העיניים ולראות את האדם שנמצא לצידו כשהוא בגיל קצת יותר מבוגר, אז אנחנו באמת נוכל להביא את הבשורה לאנשים האלה, שהם לא ירגישו לבד ושידעו "יש פה אנשים סביבי" ולא בהכרח הבת, ונורא כואב לי באמת, אני לא פעם נתקלת בסיטואציה הזאת שלאנשים הכי קרובים אין זמן להורים. כואב הלב, אבל זאת המציאות. לכן אנחנו כמדינה לא יכולים להישאר אדישים. לכן כל אדם שנמצא או גר או עובר או יושב, אדם קצת יותר מבוגר לידו, תפתחו את העיניים. אולי הוא זקוק למשהו. אולי הוא זקוק לחיבוק שלי ברגע הזה, אז בואו ניתן לו את החיבוק, באיזו שהיא צורה.

אחרי כל מה ששמעתי, אני באמת רוצה לברך כל משרד וכל גוף שהציג את המצגות, המצגות מאוד מרשימות. אבל אם היה הכל כל כך יפה וכל כך טוב כמו שראינו היום במצגות, הנושא של בדידות לא היה עולה לסדר היום. אבל אנחנו ממשיכים לדבר על בדידות בין אנשים מבוגרים, זה אומר שאנחנו רחוקים מפתרון הבעיה. רחוקים מאוד אפילו. אני לא יודעת, אולי משרד הרווחה יגיד לנו מה האחוזים של האנשים. נכון שאת מי ששואלים הוא אומר "אני בודד" או "לא בודד", זה בעיני מאוד רחוק מהמציאות עצמה.

אני מנהלת השירות לאזרחים ותיקים במשרד העבודה והרווחה. אנחנו במשרד נוגעים ב-300,000 איש שמוכרים ברווחה, מעבר לאנשים נוספים שאנחנו נוגעים בהם שהם לא מוכרים רשמית.

כבודדים?

לא, בכלל. באמת שמענו הצגות מאוד יפות, גם המשרד לשוויון חברתי וגם מט"ב, הם משתמשים בפלטפורמות שנמצאות ברשות מקומית שבעצם הפלטפורמות הן של המשרד. המחלקה לשירותים חברתיים היא כתובת להרבה מאוד מההפעלות של תכניות שנעשות ברשויות וכשאת מחפשת למי להפנות או מי יכול לתת איזה שהוא מיפוי של מה שקורה, או המענים, קודם כל המחלקות לשירותים חברתיים יש שם עובדים סוציאליים בנושא זיקנה, חלקם הם היועצים של המשרד לשוויון חברתי.

הם עושים עבודה נפלאה, אבל הם כל כך עמוסים שמרוב העומס שיש עליהם הם הפסיקו לראות בנאדם מולם. הם רק רואים תיקים ואיך לעבור לבא בתור. את מבינה איפה הבעיה שלי? ופה לא הכל זה כסף. פה זה הרבה יותר יחס.

אני חושבת שמתי שהוא תכנית האב תצטרך לגעת בנושא התקינה וכח האדם וחשיבה, דו"ח מבקר המדינה כבר ב-2014 אמר שיש עובד סוציאלי על 600 מקרים. אני לא רוצה לקלקל או לדבר רגע על תקינה אלא דווקא לדבר על המהות.

המשרד, בשירותים שהוא נותן, עם מרכזי היום, עם קהילות תומכות, עם המועדונים, עם מועדוני מופ"ת, עם הבתים החמים עם קהילה לדורות שזה פרויקט חדש, נוגע בנושא הבדידות. חוץ מלתת את השירות שזה הליבה שלו, הוא גם נוגע ופוגש את האנשים ונותן מענה לבדידות. אבל המשרד כן החליט השנה בצורה אקטיבית להגיע לאנשים בודדים והוא עושה את זה בשני אופנים: אחד – מרכזי היום שיש לנו שם 18,800, התחלנו חיבור דיגיטלי לבתים של האנשים. כלומר אנשים בודדים שמגיעים למרכז יום פעם בשבוע או רוצים קשר עם מרכז היום ולא יכולים להגיע, יש לנו מערכת דיגיטלית מחוברת לבית של הזקן והוא רואה את כל הנעשה במרכז היום, מרכז היום רואה את הנעשה אצלו, הם מדברים, הוא משתתף בהרצאה. זה דבר פשוט מדהים, אנשים צמאים לזה. אחרי הצהריים אנחנו לוקחים את אותם 100 אנשים שכרגע הם בפיילוט ואחרי הצהריים מגיע סופר או איש רוח אחר ונותן להם הרצאה וממש מדברים עם האנשים. איזו בת נכנסה יום אחד אחרי הצהריים לאמא שלה ואומרת לה "תגידי אימא מה את עושה" היא אומרת "אני משתתפת". היא אומרת "איך את משתתפת?" זה פשוט מאוד, זה בטלוויזיה עם שלט מאוד בסיסי, הם יכולים להיות מחוברים, הם מכירים ככה אנשים. זה מגיע למצב שאנשים מכירים ואז הם אומרים לנו "תנו לנו להיות מחוברת, אני אהבתי את הזקנה מהמקום ההוא" והם מתחברים. זו תכנית שתורחב עם מענה נהדר לבדידות, היא לא תחליף למגע אבל היא מענה לבדידות.

תכנית נוספת שהשר מוביל והיא התחילה החודש, יש לנו 50 משתתפים והיא מוצהרת כמו שאמר מכון ברוקדייל, להפגת בדידות. זה הנושא של התכנית הזאת, אנחנו מגיעים לבתים של זקנים כרגע בעיר תל אביב, שלוש פעמים בשבוע לשעה, בודקים מה שלומם, רואים מה קורה איתם, מוציאים אותם לטיול.

התחלתם בתל אביב?

התחלנו בתל אביב, בחודש הבא נגיע לנתניה, ראשון לציון ורמת גן, הן הערים שנגיע אליהן בהמשך. אחר כך זה יוחל בכל הארץ. אנחנו מגיעים לאנשים מעל גיל 86 - - -

תגיעו לערד בסוף.

מי מגיע אליהם?

רגע. זו תכנית "יחד" אזרחים מעל גיל 86 שגרים לבד אנחנו מגיעים אליהם כרגע במחוז מרכז, זה יוחל על כל הארץ ככל שהפיילוט יתקדם ואנחנו גם נוריד את הגיל. זאת אומרת זו פעם ראשונה משהו אקטיבי שמגיע ומאתר אנשים שלא היו מוכרים, אנחנו מקבלים מביטוח לאומי שמות שלא מוכרים אצלנו ובצורה יזומה מגיעים אליהם. מי שמגיע זה זקנים צעירים שאנחנו נותנים להם פרנסה ובעצם מרוויחים פה גם פרנסה ומשמעות לזקנים צעירים וגם זקנים מבוגרים שהם מבקרים אותם.

יש לי רק טענה אחת. למה תל אביב? אני מצטערת, אבל זה גם פרנסה לאנשים. למה לא ערי פריפריה?

אני אענה. הלכנו לערים שיש הכי הרבה זיקנה בשלב הראשון של הפיילוט. הכי הרבה מזדקנים הם כרגע בתל אביב, רמת גן, גבעתיים. פשוט הלכנו כדי להתחיל פיילוט, אחד מהדברים שאנחנו רואים זה לגייס את האנשים להיות מוכנים להשתתף. זקנים נורא חוששים. הם לא פותחים את הדלת מהר והם מפחדים ליצור קשר גם אם הם בודדים.

לא לימדנו אותם לפתוח את הדלתות. זו הבעיה.

אני לא רוצה שהם יפתחו, כי זה גם מקום לניצול. אנחנו גם מטפלים בניצול. אנחנו צריכים לשמור על האינטרסים, אבל זה תהליך ללמד אזרחים ותיקים לצרוך שירות שהוא לא מוכר, זה תהליך שלוקח זמן.

גלית בכל אופן, הייתי מאוד מבקשת כמו שידעתם לקחת ולעשות פיילוט בתל אביב, אתם חייבים לקחת במקביל פיילוט באחת מערי הפריפריה. גם כדי לראות את התגובות, כי התגובה יכולה להיות שונה, וגם כי תראו לי מדינה שלא רק מדינת תל אביב מנהלת פה את העניינים.

את צודקת לגמרי, פרויקט הדיגיטציה של מרכזי יום מרחוק התחילו באופקים, גליל עליון, ערד. כלומר יש תכניות - - -

עכשיו הבנת שאני כל הזמן אבדוק אם ערד בפנים.

ערד דרך אגב מאוד מתקשים להיכנס לתכניות חדשות אבל זה סיפור אחר.

תיעזרו בי. אני כאן. שרה סווירי. בבקשה.

אני נציגת האגודה למען זכויות הלהט"ב. אני שואלת ולא רק אותך, את כל מי שיושב כאן, נציגים של עמותות, של ארגונים, של משרדי ממשלה. איזה מקום אתם נותנים לתת קבוצה מוחלשת שבאופן עקבי ברבות השנים לא קיבלה מענה ובעיקר לא מקבלת מענה לעת זיקנה. לא בתוך מרכזי היום, אין מרכז - - -

למה, אסור לך להיכנס לזה?

מותר, אבל הם רוצים בנפרד. קודם כל מותר הכל.

נכון. בגלל זה אני רוצה להבין איפה לא.

מתוך ניסיון אישי ובירור עם מנהלים של מרכזים, שאומרים לנו "אנחנו רוצים, אבל לא נוכל במבנה הקיים ובמערך ועם האוכלוסייה הקיימת" למשל לתת לשני טרנסג'נדרים או לזוג הומואים הרגשה שהם רצויים כאן או שיהיה להם נוח להיות כאן ולכן אני שואלת, יכול להיות שבעוד שלושים שנה זה יקרה, שגם טרנסג'נדרים וזוג הומואים ירגישו בנוח בתוך מרכז יום שכזה. נכון להיום זה לא מציאותי. לכן אנחנו חייבים לתת מענה לקבוצה שלמה של אנשים שהם בעצם עומדים בצד, לא נראים, הם בלתי נראים ומגיע להם להזדקן בכבוד כמו לכל אחד אחר.

גלית, אני אתן עוד לכמה גופים להביע את עמדתם ואז אני אתן לכם להשיב. משה משרקי עמותת על"ה בבקשה אדוני.

שלום גבירתי יושבת הראש. אני אהיה מאוד קצר. אני רוצה להתייחס לאוכלוסייה המיוחדת של העיוורים ולקויי הראייה שזכתה להתייחסות בסקר הלמ"ס לפני שלוש שנים שקבע באופן מפורש שהאוכלוסייה הזאת נמצאת במצוקה שהיא מוערכת בפי 3 משאר בני גילם. אנחנו בעמותה התחלנו לפני כמה שנים לקיים באופן עצמאי לגמרי תכנית של התנדבות עבור נושא של קשישים עיוורים. זה משהו שצריך להתייחס אליו ואולי דרכו איזו הבטה לאוכלוסיית אנשים עם מוגבלויות בגיל המבוגר.

שמעתי גם את נתי כאן, למעלה מ-60% מהאנשים שמוגדרים בארץ כעיוורים, ולא רק במשרד הרווחה יודעים את זה, הם אנשים מבוגרים מעל גיל עבודה. לפחות 5,000 מהם מוכרים כעריריים, כבודדים והדבר הזה לא תמיד עונה הואיל והם לא מצליחים להגיע לכל השירותים שדיברו עליהם כאן. לא למרכזי היום ולא לכל ההנאות שיש, כי מעבר לנושא של הזקנה וההתמודדות עם הבדידות באופן רגיל הם נמצאים גם עם אובדן של ראייה שזה דבר מאוד חמור לאנשים להתמודד איתו וקשה להם מאוד עם הדבר הזה, ואנשים נמצאים במצב שהם חסרי אונים. השירותים הם שירותים שמגיעים אליהם במשורה אם בכלל, הם לא מצליחים להגיע לכל השאר. אוכלוסיית הסיכון פה היא פי כמה מהאוכלוסייה - - -

מה אתם מציעים?

אנחנו מציעים כך, יש פה בעיה אחת שגם אותה אני מבקש להעלות על השולחן. כשאנחנו מנסים לאתר את האוכלוסייה הזאת דרך משרד הרווחה - - -

אתם כעמותה?

אנחנו כעמותה. כשאנחנו פונים למשל, אם לאדם העיוור יש עובדת סוציאלית ברווחה בכל ישוב שמתייחסת לאנשים עם נכויות באותו ישוב, והיא מתייחסת לזה עד סוף גיל העבודה, ברגע שהוא סיים, אדם שהתעוור בגיל 80 הוא לא מוכר כעיוור, הוא מוכר רק כזקן. מחלקת זקן לא יודעת שחוץ מהזקנה שלו הוא מתמודד עם עיוורון.

זה נכון, גלית?

היא יודעת. אני מקשיבה לו, עובד סוציאלי כשהוא מטפל בלקוח הוא רואה את כל הצרכים שלו. אני מסכימה איתך שאדם שהוא גם עיוור זה דבר נוסף שצריך להתמקד ולראות האם יש צרכים נוספים.

אני אומר לך שזו מצוקה של פי 3 - - -

אני מקשיבה.

משה אני חושבת שהעלית סוגיה נכונה, אנחנו נבדוק אותה ואולי אפילו נתייחס אליה, כי לא יכול להיות באמת שאדם עיוור באותו מצב - - -

גבירתי, את הדבר הזה אפשר גם לראות בנושא של זיקנה שמוכרת בביטוח לאומי. גם שם זה אותו דבר.

אתה מדבר על הכסף.

משפט אחד. אני רוצה להגיד משהו שלא קשור לזה. אני גדלתי בבית שאמי, שתאריך ימים ושנים, במשך 30 שנה הפעילה משפחה אומנת לקשישים. זה משהו שלא קיים. בבית שאני גדלתי בו משנת 1960, ואני נולדתי לתוך הסיטואציה הזאת ב-1971, היו בין 8-12 אנשים מבוגרים שחיו איתנו בבית שלנו. אמא ואחותי הגדולה טיפלו בהם במסירות בבית שלנו שהם היו המשפחה שלנו. הדבר הזה לא קיים היום. ניסינו להפעיל אותו, אמרו לנו שאין יותר דבר כזה.

אם המדינה תדע לקחת את הדבר הזה ולתת למשפחות לקבל אליהן - - -

כמו שיש לילדים, אותו דבר לקשישים.

עוד דבר אחד. בשנה שעברה קיימתי כנס לניצולי שואה עיוורים, וגיליתי ביום השואה הקודם שדיברו על זכויות של ניצולי שואה, שרוב ניצולי השואה שהתקשרו לתכניות ושירותים שהם לא ידעו עליהם, הם אנשים עיוורים, שלא יודעים - - -

כמה עיוורים ניצולי שואה יש לנו?

אין לדעת.

באמת? לא טוב.

זה אפשר לבקש אבל, אם את תבקשי מהרשות לניצולי שואה, היא תצטרך לעשות חיתוך מיוחד.

אנחנו נבדוק את זה ואני אבקש נתונים ונראה איך אנחנו נכניס אותם. לפי הבקשות שלנו כן יתנו לנו נתונים, השאלה באמת אם יש להם דרך להגיע לכל העיוורים. איך הם רשומים שהם עיוורים. אם יש להם תעודת עיוור.

זה גם רשום ברשות.

הם צריכים לעשות הצלבה עם תעודת עיוור.

15,000 אנשים עם תעודת עיוור מוכרים. אני מניח שעל המספר הזה יש פי 2 או פי 3.

תודה. אני רוצה להספיק לשמוע התייחסויות. ורה בבקשה רצית להגיד.

אנשים שמתעוורים בגיל הזקנה לצערנו הרב, רובם אין להם תעודת עיוור או כבד ראייה.

כי הם לא מבקשים או שלא מגיע להם?

לא מבקשים, כי זה קורה בעקבות איזה שהוא תהליך של מחלות וכולי.

אז מה, אבל עדיין הוא עיוור.

האמת שהחוק – ואני לא מביעה את דעתי – מבדיל בין אלה שהם עיוורים רוב חייהם לעומת אנשים שמתעוורים.

כאילו שיש להם צרכים שונים.

אנשים שהם עיוורים רוב חייהם אולי יש להם תעודת עיוור אבל זה לא מזכה אותם נניח בסיעוד בניקוד, ואנשים שבזקנתם מתעוורים, אם הם בודדים, בחצי נקודה במסגרת חוק סיעוד. בכלל הנושא ראוי לטיפול.

אני בהחלט חושבת שצריך - - -

זה עלה לדיון אתמול במסגרת הדיון בחוק הסיעוד.

כן. נתי העלה את הסוגיה של עיוורים, לא הגענו למשהו, נכון?

דווקא הגענו למשהו. אני אסגור את הפינה של אתמול. למיטב הבנתי אמור להיכנס סעיף להצעת החוק שיאמר שעיוורים ייכנסו באופן אוטומטי לרמה החדשה השנייה.

זאת אומרת הרמה הראשונה לא תהיה - - -

הבעיה שברמה הראשונה אתם לא תקבלו ליווי ביתי.

אמרתי, ברמה השנייה.

לא, הם ייכנסו ישר לרמה שניה.

הם ייכנסו ישר לרמה השנייה ואז יהיה טיפול.

אז יהיה טיפול בעין, מה שנקרא, הם יקבלו את גמלת הסיעוד בעין.

מבחינתם הם עטפו את הבעיה.

הבנתי שהדבר הזה יהיה הוראת שעה לחצי שעה ואם הביטוח הלאומי לא יבוא עם פתרון ראוי, זה יישאר קבוע. אני מקווה שזה יעבור.

זה מה שהיה אתמול.

קודם כל אני שמח שמשה פה, פשוט נכנסתי באיחור, לא ידעתי שמשה הגיע. ביקשתי שהוא יגיע כי הנחתי שיהיו לו דברים חכמים שתרצו לשמוע. אני חושב שזו בעיה בכלל של האנשים עם מוגבלות. מי שרוכש את המוגבלות שלו מעל גיל העבודה, ביטוח לאומי לא רואה בו אדם עם מוגבלות. דווקא עיוורים יכולים לקבל את תעודת העיוור במהלך כל חייהם. גם אם זה אחרי גיל הזקנה. חלק מהזכויות שמעניקה תעודת העיוור יהיו מופחתות. כמובן שכל הזכויות של ביטוח לאומי מעניק מהיותך עיוור או מהיותך נכה לא תקבל, זכויות שמעניקה תעודת העיוור, מרביתן יינתנו, לא כולן.

סליחה שאני עוצרת אותך, אני גם מסתכלת על השעון. אני חושבת שכדאי לנו לעשות ישיבה נפרדת על נושא של אזרחים ותיקים בעלי צרכים מיוחדים, בעלי מוגבלויות. היום יושבים כאן נציגים של העיוורים, אבל יש לנו גם האחרים. אז אני חושבת שכדאי לעשות פרק ולדון ואז נזמין גם את כל הארגונים ונשמע עוד סוגיות שמתמודדים איתן, איך אנחנו צריכים לשנות את זה.

את צריכה להזמין את אגף מוגבלויות.

בדיוק. נזמין את לימור ואת כל ה - - -

לימור וביטוח לאומי כמובן.

את גדעון שלום והאנשים שלו. אני אכוון.

לכן נתי בוא תעצור בנושא הזה כי אני רוצה לתת - - -

אני רק אסכם כי נשאלה השאלה מה אנחנו מציעים לעשות. משה הציג שאנחנו לא מציעים, אנחנו גם עושים. הבעיה היא כדי להרחיב את הפתרון לכמה שיותר אנשים בגיל השלישי שסובלים מעיוורון, צריך תקציבים כי כמו שנאמר כדי שפרויקט כזה יוכל לגעת בכמה שיותר אנשים, צריך רכז, ועובד סוציאלי ורכז מתנדבים וכדומה. אנחנו לא מסוגלים להרים את הפעילות.

יש לי חדשות בשבילך. כל פרק שאנחנו דנים בו, אנחנו צריכים כסף.

ברור לי, אבל בתכנית יש להגיע ל-3,500 אנשים עיוורים עריריים אחרי גיל העבודה.

תודה רבה. אני אבקש מאפרים קורן, מנכ"ל הסתדרות הגמלאים בישראל. בבקשה אדוני.

תודה רבה. אני מבקש להעיר כמה דברים במקרו ובמיקרו, זה יהיה טלגרפי כמיטב יכולתי. אני חושב שמה שממקד אותנו בדיון המשותף הזה שהוא מרתק ומאוד מעניין, היא ההבנה שאנחנו חוזרים לקהילתיות. מצד אחד העולם נעשה יותר ויותר אינדיבידואלי, אנחנו מסתגרים אחרי מכשירים ומחשבים, אבל הצורך בקהילתיות הוא המענה האולטימטיבי לצרכים של האדם בחברה המודרנית והחדשה, ודאי אנשים מבוגרים.

אני רוצה לומר שאזור המגורים הוא המיקרו קוסמוס של האדם המבוגר. ככל שאנחנו מזדקנים יותר, אנחנו מאבדים יכולות, אנחנו לא נוהגים, אנחנו פחות מוביליים, פחות ניידים ויותר ויותר צורכים שירותים וגם השראה וגם תחושה של ערכיות, ומעורבות חברתית בתוך הקהילה הקרובה. זאת אומרת שאזור המגורים שהוא המיקרו קוסמוס הופך את העיר או הישוב או הקהילה למיקרו של כל הדיון הזה.

יכול מאוד להיות שמשאבים, מחשבות, רעיונות שאינם מתנקזים לתוך המשפך של הקהילה העירונית או הכפרית, הם מעט מנותקים מדרך הפתרון.

באופן יותר קונקרטי, חשבתי למשל על רעיון, אני יודע שהוא קצת נועז למרות שאני בטוח שאני לא היחיד שחשבתי עליו, אם הקהילה התומכת שזו איזו שהיא מהות, מעטפת שבין השאר יש לה גם לתת מענים בתחום הבדידות ובוודאי במכלול נושאים שלא אכנס אליהם כרגע, אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים להוביל תהליך מקהילה תומכת לעיר תומכת. אותה הבנה, חברים, שקודם כל ראש העיר הוא העובד הקהילתי הראשי של הקהילה שלו ואוי ואבוי אם לא, אם הוא רק כלכלן או אם הוא רק מומחה לענייני ארכיטקטורה ותכנון ערים, זאת אומרת שהאוכלוסייה שבה צריך לחולל שינוי ערכים, שינוי ברגישות ובהבנה, הוא קודם כל מעצבי הדעה בתוך הקהילה ובראש ובראשונה בתוך מעצבי הדעה בישוב העירוני או הכפרי, משום שללא השינוי הזה יהיה קשה מאוד ליצור אינטראקציות אמיתיות בתוך אזור המגורים - - -

רק להגיד, זה קורה בערד, שתשמחי. אני מאוד שמחה על הדברים שאתה אומר, משרד הרווחה יחד עם קרן הורביץ ואש"ל מפעילים עכשיו בשש רשויות את "קהילה לדורות" אנחנו לוקחים את כל מה שאתה אמרת, את הרשות כקהילה ובונים אותה כמנגנון קהילה רחב כולל האנשים בדרגות הגבוהות באותה עיר כדי לראות את הזקן בתוכה, לפתח מענה ולעשות את ההדדיות שאתה מדבר עליה. ערד היא אחת מהרשויות.

איזה יופי. הרווחתי משהו. סיכום בבקשה.

אם הביטוח הלאומי נוטה להשתמש בטרמינולוגיה של שירותי השגחה, הוא רעיון נהדר, באמת מאוד מאפיין את אופיו של המוסד הזה שנקרא הביטוח הלאומי. האנלוגיה של זה לתחום שלנו הוא שיש בתוך הקהילה, בתוך הישוב העירוני או הכפרי איזה שהוא מרכז קשר, שירותי קשר שהם אלה שמתחברים אל האדם הבודד בתקופת זקנתו, בעידן שאנחנו לא חזינו את אורח חייו והוא זקוק לסוג של התערבות אחר, לאו דווקא בתחום הכלכלי, לאו דווקא בתחום של שירותים שהוא זקוק להם או אינו זקוק להם, אלא במובן של יישור מבט עם האדם המבוגר שיש לו צרכים נוספים, ואני לא אחזור כי כאן נאמרו דברים מאוד חשובים שהחשובים שבהם זה מעבר למעורבות אקטיבית, תחושת שייכות, היכולת להשפיע, היכולת ליצור כללים חדשים של ייצוגיות. חובת ייצוגיות, חברים, לא יכול להיות שמוסדות שחיים מתקציבים ציבוריים, מתנ"סים, בתי נוער דיונים מוגנים ועוד, שנציגי הגמלאים לא יהיו שותפים בתהליך הניהול שלהם, משום שאי אפשר - - -

בדיור מוגן הם חלק.

אני לא מדבר על דיור מוגן, אני מדבר על השתתפות אזרחית של אנשים מבוגרים בתהליך קבלת החלטות בכל מוסד שחי מתקצוב ציבורי.

זו דוגמה פשוט שאדם יהיה עסוק במשהו. אפרים אני חייבת לסכם. בבקשה.

אני מסיים. תראו, הוזכר כאן למשל איזה שהם פרויקטים להתערבות באוכלוסיות של מרותקי בית. חברים, הדבר המשמעותי ביותר לפי נסיוני ויש לי ניסיון בתחומים שונים, זה לא הזמן לספר, הוא פיתוח כישורי פנאי במרותקי בית. אנשים בעצם לא מבינים שהתרבות, התקשורת, האינטראקציות, הם כלי תרבותי שככל שאתה מחשל אותם ואתה מייצר לך מיומנויות שונות, אתה יודע להתמודד טוב יותר עם הבדידות שלך. עד כאן. תודה.

אפרים תודה רבה. אני יודעת שמהנסיון שלך אתה יכול לתת לנו הרצאה של שעה. אני מסתכלת על השעון ואני מבינה שאנחנו צריכים לסכם. אני רוצה בכל אופן להקריא לכם התייחסות משרד האוצר לוועדה שלנו.

לא קיבלתי תשובה מגברת גלית מבורך.

אני מאמינה שגם לא תקבלי עכשיו, או שיש לך משהו?

אני אשמח לפגוש אותה.

אז הנה יש לנו פגישה בין ורה לנציגת העמותה. גלית, אם את רוצה משהו להגיד אני אתן לך.

אני אגיד.

אני רוצה להקריא לכם תשובת משרד האוצר. התייחסות לנושא הבדידות בקרב קשישים: בימים אלה הכנסת מאשרת הגדלה של מספר שעות הסיעוד והרחבת מענים לשיפור מצבם של כלל הקשישים בסך של 1 מיליארד ו-760 מיליון שקל. במסגרת התכנית ניתן תמריץ מיוחד לרכישת שירותים בקהילה על מנת להגדיל את שיעור הקשישים אשר יבקרו במרכזי היום ובמסגרות קהילתיות שונות כגון מרכז מופ"ת, קהילות תומכות, מועדונים חברתיים וכולי. כחלק מהרפורמה בסיעוד יורחבו המענים הנותנים מענה לבדידות הקשישים, לצורך כך הוקצו 100 מיליון שקל בהבשלה מלאה. משרד הרווחה יצא בפיילוט לתכנית להפגת הבדידות בשם "יחד"" זה מה שבעצם שמענו כאן, "עבור קשישים עריריים מעל גיל 86. הפיילוט מתבצע על ידי חברת המשקם ועל פי תוצאותיו תיבחן ההרחבה שלו. תכנית זו במידה ותאושר, תוקצבה ב-91 מיליון שקל. כמו כן בימים אלה מתוקצב פיילוט טכנולוגי המאפשר לקשיש תקשורת נוחה ומונגשת עם קרובי משפחתו". זה גם משהו שסיפרת לנו. זאת ההתייחסות כרגע של משרד האוצר. זה לא אומר שאני מרוצה כי הייתי רוצה לשמוע את זה מאיש האוצר, אבל זה שיש התייחסות זה כבר צעד גדול קדימה.

גלית, אני אבקש ממך להתייחס לגברת ואז נסכם.

אני אגיד בכנות שזה נושא שאנחנו מתחילים ללמוד אותו. אש"ל אמורים לסיים יחד עם ברוקדייל מחקר. זה משהו שאנחנו צריכים ללמוד את הצרכים, להבין למה אנחנו צריכים לפתח שירותים ייחודיים בנפרד. כמובן, כל השירותים שלנו פתוחים לכל האוכלוסיות - - -

אבל הם לא מותאמים.

אני מבינה שצריך התאמה וללמוד את הדבר הזה ואנחנו מתחילים ללמוד, אני אומרת בכנות - - -

יש רצון. זה מה שחשוב כרגע.

זה תהליך שאנחנו נמצאים בו וצריך לראות איך מקדמים אותו. לצערי כשנחשוב מה נכון, נצטרך להשיג לזה תקציבים כי כל פיתוח של תכנית ייעודית דורשת לא מעט תקציבים נפרדים - - -

אנחנו בתכנית נתייחס לזה.

זה נושא שחייבים להתחיל להתמודד איתו. אני אומרת בכנות.

יש מודלים בכל העולם.

נלמד.

אני אומרת בכנות הכי גדולה, אנחנו - - -

יש אדם אחד שלא נתתי לו לדבר וזאת רחל זקן, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

גם אני לא דיברתי.

את דיברת, אני פשוט לא יכולה יותר רבותי. כמה שאפשר. בפעם הבאה ניתן לך עוד, אבל יש לך גם אפשרות להיפגש עם ורה ולהעביר לה את כל הבקשות שלך. בבקשה רחל זקן.

אני אהיה ממש קצרה כי באמת אין זמן. אני רוצה להתייחס לחינוך ולנושא הבין דורי. דיברו על תכניות שמתחילות מכיתה ד'. רציתי דווקא לבקש שתחשבו על תכניות ועל מודלים שמתחילים כבר מהגיל הרך. מניסיוני בעבר, גם כי גידלתי ילדים, בארצות הברית היינו נכנסים לגן הילדים, הילדים שלי היו בגיל שנתיים ושלוש, נכנסים לתוך מוסד בית אבות, והם היו פוגשים את הזקנים, היו פשוט נהנים מהחוויה של לפגוש אותם וגם מגן השעשועים, כל הנושא החיצוני.

אני חושבת שאפשר להחיל את זה, זה כמו המודל שאמר האדון המכובד שהוא נולד לזה, הוא נולד למשפחה אומנת, כלומר יש מודל של משפחות אומנות, אז בהחלט אפשר ליצור איזה שהוא מודל שמשלב בין מוסדות של הגיל הרך למוסדות של גיל הזהב, וכך גם לצורך העניין אולי לשלב. חסר לי נורא הנושא של משרד החינוך בכל הנושא של החינוך לגיל הרך שמשלב את הגנים, אפילו תכניות משולבות ברמת הקהילה כמו שהוא אמר, במיקרו, יש כאן הרבה עבודה של הרשות המקומית ועבודה של משרדי הממשלה.

אני אתן לפרופסור בריק לסכם אבל אני רוצה לסכם בינינו דבר אחד. אני מבינה שיש פה אנשים שיש להם רעיונות וזה מצוין. מה שאני רוצה להציע לכם, אתם חוזרים היום הביתה, מחר, שימו את הרעיון שלכם על הנייר, שלחו לנו. אני מבקשת להתייחס לכל רעיון שיעלה כאן ולראות אולי אנחנו גם בצמוד לתכנית שלנו נזרוק כמה רעיונות לביצוע. אני חושבת שאין דבר יותר טוב ממה שמגיע מהשטח. מי שחווה את זה יודע מה צריך לשנות ואיך צריך לשנות. לכן רעיונות יתקבלו בברכה. קחו את זה בחשבון. פרופסור בריק בבקשה.

רק משפט אחד, קודם כל הרמת לי להנחתה, כשהייתי מנכ"ל אש"ל יזמנו תכנית שקראנו לה "כעץ שתול". התכנית הזאת הייתה מיועדת לחנך ילדי בית ספר יסודי בכל הנוגע להתייחסות לעולם הזקנה ולזקנים. הוכנה תכנית גם לתלמיד וגם למורה, התכנית נוסתה במספר בתי ספר והיה מחקר הערכה והיא זכתה להצלחה. היא הועברה למשרד החינוך לצורך יישום במערכת החינוכית, ושם זה הסתיים.

בסיכום הדיון אני רוצה להעיר הערה אחת. מה ששמענו כאן זה מגוון עצום של פעילויות שנעשות בכוונה להפגת הבדידות. בראשית דבריי אמרתי שמה שחשוב לנו זו האפקטיביות, האם כל תכנית ותכנית באמת תורמת להפגת הבדידות. דבר שמחייב בדיקה עניינית אמיתית אובייקטיבית, כדי לדעת האם באמת זה תורם. כי כל הפעולות הללו יכולות גם להיחשב כפעולות חברתיות, פעולות פנאי וכולי, שהן מועילות וטובות וחשובות, אבל אולי הן לא תורמות להפגת הרגשת הבדידות. אנחנו נכתוב את זה בתכנית שלנו אבל אני חושב שאתם, כל מי שעוסק בזה, צריך ללוות את הפעילויות שלו בבדיקה יסודית ובהערכה מחקרית אובייקטיבית כדי לדעת שאכן התכנית היא אפקטיבית והיא תורמת להפגת הבדידות.

והיא תורמת למצב שאף קשיש לא מרגיש לבד במדינה שלנו. איך אנחנו מגיעים, שוב אני חוזרת למשפט הפתיחה שלי, רבותיי, איך אנחנו מגיעים לכל אחד מהם ולא נותנים לאחד את המעטפת היפה שהצגתם היום ולשני לא דופקים בדלת אפילו. זאת המטרה שלנו ולכך אנחנו נכוון. וכמו שאמרתי, יש רעיונות, תביאו אותם.

תהיה ישיבה נוספת?

בנושא הבדידות אני לא חושבת, כשאנחנו נכתוב את התכנית אנחנו נניח ונציג לכם לפני שאנחנו מאשרים אותה סופית, תראו אותה. לכן אם יהיו עוד רעיונות כמובן אנחנו ניתן מקום להתייחסות. אני קצת לחוצה בזמן, אני חייבת לומר לכם, לכן אני לא יכולה לתת עוד דיון לנושא של בדידות כי יש לנו עוד נושאים רבים לדבר עליהם. לכן בואו נסכם בינינו, לא בדיון אלא בהתכתבות הפנימית שלנו, אנחנו יודעים לעבוד באמצעות הטכנולוגיה, תעבירו את עמדתכם, תעבירו רעיונות, אני מבטיחה שכל אחד יקבל את תשומת הלב שהוא צריך ואנחנו נקרא ונלמד כל התייחסות של כל אחד מכם.

בשלב בזה אני רוצה להודות לכל אחד מכם שהיה בדיון. כרגיל הדיון היה מרתק. שיהיה לנו בהצלחה, נעדכן אתכם לגבי המשך הדיונים. תודה רבה הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:38.