ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-03-07OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 41

מישיבת הוועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן

יום שלישי, ה' באדר התשע"ח (20 בפברואר 2018), שעה 10:45

שנה להקמת הוועדה - המשפחות שניצלו מהטראומה

חברי הוועדה: נורית קורן – היו"ר

מאיר אמסלם - מנהל הגנזך, רשות האוכלוסין וההגירה

מרגלית לוי - עו"ד, משרד הפנים

אבנר פרחי - יו"ר, ארגון ילדי תימן בישראל

חנה שטרום כהן - יו"ר פורום הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים בבריאות הנפש

הדס ילינק - פעילה בארגון כתף כתף

אברהם מדמון - נציגי משפחות הנעלמים

אליהו יצחק - נציגי משפחות הנעלמים

דוד שוקר - נציגי משפחות הנעלמים

נעמי שוקר - נציגי משפחות הנעלמים

רימונה גנים - נציגי משפחות הנעלמים

רחמים קרוה - נציגי משפחות הנעלמים

דורית גאון - נציגי משפחות הנעלמים

יהודה זכריה - נציגי משפחות הנעלמים

ישי כהן - נציגי משפחות הנעלמים

ברכה חממי - נציגי משפחות הנעלמים

פנחס נדב - נציגי משפחות הנעלמים

רחל נדב - נציגי משפחות הנעלמים

ציון נגר - נציגי משפחות הנעלמים

מאיר קורח - נציגי משפחות הנעלמים

נחמן מזעקי - נציגי משפחות הנעלמים

יונה מרון - נציגי משפחות הנעלמים

אתי פיש - נציגי משפחות הנעלמים

שאול סולימן - נציגי משפחות הנעלמים

אריאל סולימן - נציגי משפחות הנעלמים

מירב שמעון

סמדר לביא, חבר תרגומים

שנה להקמת הוועדה - המשפחות שניצלו מהטראומה

בוקר טוב לכולם. היום ה-20.2.2018, ה' באדר התשע"ח, השעה 10:45. אני מתנצלת מראש, היו צריכים להיות פה מעל 50 איש, אבל כמו תמיד אנשים אומרים שהם באים ובסוף לא מגיעים. אז אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן ולומר לכם שהישיבה היום היא באמת ישיבה מיוחדת עבורי כי אנחנו מדברים היום שנה להקמת הוועדה ואנחנו ניתן כאן סיפורים של המשפחות שניצלו מהטראומה.

הישיבה הזאת מוקדשת לעילוי נשמתו של דוד חמני ז"ל, שנפטר כחודשיים לאחר פנייתו לוועדה. אנחנו אפילו לא הספקנו לתת תשובות והוא הלך לעולמו, כמו הסיפור הטרגי בעצם של כל פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן.

היום אני רוצה לסקור את כל מה שעשתה הוועדה עד כה ואת כל הדברים שחשובים לוועדה ומדוע הוועדה נפתחה, הסמכויות שלה ולדבר על כל מה שקשור לפרשה. אז אני מתחילה עם סקירה היסטורית לפי תאריכים ואני אומרת ככה, מ-1967 עד 1968 קמה ועדת בהלול מניקובסקי, שבעצם היא הייתה ועדה בין משרדית שהוקמה על ידי שר המשטרה כדי לחקור את הפרשה. אנחנו יודעים שהם טיפלו במשהו כמו 300-250 פניות שפנו אליהם.

אחר כך, ב-1988 עד 1994 קמה ועדת שלגי, שהייתה ועדת בירור בראשותו של שופט מחוזי. ועדת החקירה הממלכתית כהן קדמי הוקמה ב-1995 עד 2001 ובעצם השופט העליון יהודה כהן, הוא התחיל אותה ולכן השם כהן, השופט קדמי החליף אותו ב-1999.

צריך כאן לציין, גם לזכרו של הרב עוזי משולם ז"ל, שכל הסיפור של הפרשה תפס כותרות וקמה ועדת החקירה הממלכתית מכיוון שהוא עשה את ההתבצרות ביהוד והוא העלה על נס ב-1994 את כל הנושא של פרשת ילדי תימן והביא אותה לידיעת הציבור ובעקבות המחאה שלו קמה ועדת כהן-קדמי.

ב-1.7.2015, זו הייתה הפעם הראשונה שמליאת הכנסת ציינה את יום פרשת ילדי תימן על ידי חבר הכנסת יואב בן צור ואנוכי והשר שהשיב, שר הפנים, היה השר סילבן שלום והוא השיב לסדר היום. זו הייתה הפעם הראשונה שהנושא עולה במליאת הכנסת במדינת ישראל.

ב-30.5.2016 הקמתי את השדולה למען חקר האמת בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. ב-21.6.2016 היה אירוע מאוד גדול, היו קרוב ל-700 איש באירוע פתיחת השדולה ושם באמת שמנו על המפה את כל הנושא של פרשת ילדי תימן וב-26.6.2016 התקבלה בקשה שלי והתקבלה החלטת ממשלה לבדוק את סוגיית החיסיון על הפרוטוקולים ואני ביקשתי שימונה השר צחי הנגבי, הוא בדיוק מונה לשר ללא תיק, לכן ביקשתי מראש הממשלה שהוא זה שיקרא את החומרים ויחליט אם לפתוח או לא.

ב-8.2016 הקמתי את מאגר הדנ"א, המאגר הגנטי, שעד כה הפגשנו בין שלושה ילדים מאומצים עם המשפחות הביולוגיות שלהם. ב-28.2.2016 המדינה פתחה את כל חומרי הוועדות לעיון הציבור באתר ארכיון המדינה ובפברואר2017 הכנסת מחליטה, בתמיכת הממשלה, על הקמת הוועדה שבראשותי. היא הייתה אמורה לפעול תשעה חודשים, עד ה-6 בנובמבר 2017 ומאז הארכנו אותה.

ב-20.6.2017 ציינו, שוב, את יום פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן במליאת הכנסת ובוועדות וזה היה ביוזמתי. הייתה ועדת מדע בראשות חבר הכנסת אורי מקלב על נושא של הצעת חוק להקמת מאגר גנטי שיהיה רק לילדי תימן האבודים ובוועדת חינוך, בראשות חבר הכנסת יעקב מרגי, שילוב פרשת ילדי תימן בתכנית הלימודים.

ב-26.6.2017 הכנסת מאשרת להאריך את תוקף הכהונה של הוועדה עד המושב הנוכחי. בעצם יש לנו עד 18.3 השנה הוועדה ואני מקווה שבשבועות הקרובים הוועדה תוארך עד סוף כהונתה של הכנסת ה-20.

עכשיו אני עוברת לפעולות של הוועדה. הוועדה פועלת בשני מישורים עיקריים, סיוע למשפחות על מנת שהם יקבלו משפחות ויידעו מה עלה בגורל יקיריהם וחקיקה. הסמכויות של הוועדה כמו כל ועדה אחרת בכנסת וגם סמכויות חקיקה. היו אנשים שחשבו שהוועדה הזאת זו עוד ועדה, אבל הם לא הבינו שזאת ועדה בכנסת, זו ועדה שקופה, זו ועדה שעושה את כל הפעילות והיא חשובה מכיוון שגם יש לי סמכויות חקיקה שאנחנו יכולים לעשות ובכל פעם שאנחנו נתקלים בקושי אז אנחנו ישר מתקנים.

אנחנו התחלנו את הדיונים שלנו עם איתור מידע ונגישות למסמכים. על איזה מסמכים אנחנו מדברים? על התיקים שהיו בתוך הפרוטוקולים, מסמכים רפואיים שלא נמצאים בתוך הפרוטוקולים, תעודות פטירה, מסמכי קבורה, מסמכים מתיקי האימוץ, תלונות שהוגשו במשטרה, כרטיסי עולה, רישומים ממרשם האוכלוסין ועוד כהנה וכהנה. אנחנו יודעים שהייתה בעיה למשפחות לאתר את כל המסמכים האלה, כי הם לא תמיד ידעו למי לפנות וגם הבירוקרטיה וגם ההשתקה שהייתה עד עכשיו אז היה קשה מאוד להשיג את המסמכים. לפעמים גם חוסר שיתוף פעולה מהארכיונים ומכל מיני גופים. יש משפחות חדשות, שעכשיו הם גילו שהם חלק מהסיפור, והם ממש לא יכולים לקבל מסמכים כי יש הרבה מאוד מסמכים שלא נשמרו מהשנים של קום המדינה. אנחנו יודעים שכל המסמכים שהופיעו בפרוטוקולים, יש הרבה סתירות ואי דיוקים. למשל כמו הילדה שמתה מאבנים בכליות בגיל תשעה חודשים, שזה הרי משהו שהוא לא הגיוני.

גם לנו יש קשיים כוועדה, לא הכול פתוח ולא הכול נגיש. יש לנו, למשל, בעיה, אני ביקשתי לדעת בעקבות האירוע של מבצע כתונת פסים, אנחנו רצינו לדעת איזה אנשים יצאו, מי היו האנשים שיצאו במעבר הגבול של המדינה ונסעו למקום אחר. ביקשנו לקבל את זה, פנינו לכל המשרדים הרלוונטיים ונאמר לנו שאין. או למשל מוויצ"ו. ויצ"ו הם ארכיון פרטי, אמנם הם מקבלים איזה שהיא תמיכה מהמדינה, אבל זה ארכיון פרטי והם אמרו לנו שהם מצטערים, שהארכיון של ויצ"ו צפת נשרף. ויצ"ו צפת זה היה אחד המקומות הידועים לשמצה, לשם הגיעו ילדים ונעלמו ועכשיו אין לנו ניירת, ועכשיו יש קושי רב להוכיח את זה.

מכאן אני עוברת לפעילות והישגי הוועדה. הקמת צוות בין משרדי בתמיכת כל השרים של המשרדים הרלוונטיים, רווחה, בטחון פנים, בריאות, רשות האוכלוסין וההגירה, שירותי דת ופורום וחברה קדישא, שבאמת במקום שהמשפחות יפנו, המשפחות מגיעות אלינו ואנחנו פונים. אמנם זה לוקח זמן, אבל אנחנו בכל זאת מקבלים תשובות. יש תשובות והדברים האלה מאוד חשובים.

בדיקות של פניות פרטניות ועדכון במערכת ממוחשבת. אנחנו כבר חודש שלם הכנסנו מערכת ממוחשבת. צריך להגיד כאן תודה למנהלת הוועדה, למירב שמעון, שהיא הכירה שיש בכנסת מערכת ממוחשבת שהייתה מיועדת לפניות ציבור וביוזמתה היא הכניסה את זה לוועדה ועכשיו כל החומרים שאנחנו מקבלים אנחנו מעדכנים את זה במערכת ממוחשבת על מנת שנוכל לסייע לכמה שיותר אנשים ולדעת בזמן אמת איפה אנחנו עומדים בכל פנייה ופנייה. גם כשאנחנו רוצים להזמין מישהו אנחנו נוכל ישר לאתר אותו ולא להתחיל לחפש כמו פעם, בארכיונים. אנחנו משתדלים להשתפר.

אנחנו מרכזים את כל הנושאים ואת כל החומרים. קיבלנו לפני קרוב לשלושה חודשים שני יועצים בשכר שמסייעים לנו בוועדה. זה חשוב לעבודת הוועדה, כי אם אין לנו אנשים שיעזרו לנו בחקירות וללכת לארכיונים ולכל מיני מקומות זה מאוד קשה.

אנחנו צריכים לומר שיש לנו הסכמות עם רשות האוכלוסין ומשרד הבריאות. מכיוון שהיו שני משרדים שנים משרד הבריאות לא רצה להעביר מסמכים לרשות האוכלוסין וההגירה. אמרנו שזה לא יכול להיות, צריך שיהיה מתווך ולכן שלחנו בקשה למשרד הבריאות ומשרד הבריאות נענה ועכשיו מאיר אמסלם, תודה שהגעת, את כל הפניות שהוא מבקש ממשרד הבריאות הוא מקבל אותן ישר.

הדבר החשוב ביותר שעשינו זה ביקשנו מכל משרדי הממשלה לסרוק את כל החומרים שקשורים לפרשת ילדי תימן ולרכז אותם על מנת שנוכל לקבל אותם. כך היה גם אצל גנזך רשות האוכלוסין, נמצאו כל ספרי הלידות והפטירות עד לשנת 1955 ומשנת 1955 ואילך הספרים מצויים בלשכות רשות האוכלוסין עצמן. כך שכל משפחה שפונה יכולה משנת 55' לקבל טיפול משם.

התחלנו לרכז את זה אצלנו. ביקשת להעביר את הכול אלינו כדי שלא ייעלם.

מעולה. זה הפוך, זה ההמשך. זה הפוך, שבעצם חלק היה מרוכז אצלך, עד 55' ומ-55' ואילך זה היה בכל מקום ואנחנו ביקשנו שהכול ירוכז אצל מאיר על מנת שהעבודה תהיה יותר יעילה וגם שתהיה פנייה למקום אחד, שלא צריך יהיה לפנות לכמה מקומות. אני חושבת שזה מאוד חשוב.

גם של משרד הבריאות?

לא. מה שקשור למשרד האוכלוסין וההגירה, זה משרד הפנים.

כי משרד הבריאות לא נותנים תשובות.

משרד הבריאות נותן תשובות לנו כוועדה בין משרדית, הוא צריך גם לתת לכם.

הוא לא נתן.

אז תפני אלינו ואנחנו נבדוק למה הוא לא נותן. אבל היו מסמכים שכדי לקבוע פטירה או כדי לקבוע דברים מסוימים מאיר, שהוא אחראי על ההורדות מגנזך מרשם האוכלוסין, הוא היה חייב לקבל ממשרד הבריאות תעודות פטירה וכל מיני דברים כאלה, שהם סירבו להעביר אליו, כי החוק לא אפשר להם, החוק אומר שזה לא יכול לעבור אליו אלא רק לבני המשפחה ולכן אנחנו ביקשנו שכן יעבור אליו כדי שהוא יוכל לסגור את התיקים. כלומר אם יש תיק שהוא מטפל בו הוא יוכל לקבל את כל הפרטים בתיק על מנת שהוא יידע מה התשובה לתת למשפחה.

זה באמת קיבלנו, זה גם לזכותו.

במקרה שלכם אנחנו גם נפנה לבית החולים ונבדוק את זה. אבל את הקבר מצאנו.

אני גם פניתי לבית חולים וקיבלתי שני דפים וחצי, ששום דבר לא מופיע שם חוץ מקבלה וכו'.

אנחנו נבדוק את זה.

על פי בקשת הוועדה הוחל בהליך ריכוז של כל הספרים בגנזך על מנת לשמרם. הוועדה ביקשה לחדד נהלים אצל עובדי הארכיונים בבתי החולים בעניין חשיפה ולהורות על פישוט ההליכים הבירוקרטיים. שירותי בריאות כללית, קופת החולים, גם היא גיבשה נהלים בנושא הזה וגם שם אפשר לקבל, מי שירצה לפנות בנפרד או דרכנו נוכל לתת את הקשר לקופת חולים כללית.

וצריך להגיד שבוועדת החקירה בדקו 1,053 מקרים של המשפחות, תלונות של המשפחות. הוועדה העבירה לרשות האוכלוסין רשימות של כל המקרים שלגביהם קבעה ועדת החקירה שאין כל ממצא מה עלה בגורלם. צריך להגיד שוועדת כהן קדמי קבעה שמתוך 1,053 מקרים, 69 ילדים, הם לא יודעים מה עלה בגורלם. אנחנו העברנו את כל השמות של הילדים בצורה מרוכזת וביקשנו לקבל מה הסטטוס שלהם והוועדה הנפיקה לנו את תמציות הרישום העדכניות וכולן נמצאות אצלנו. וצריך להגיד גם שוועדת כהן קדמי קבעה שהיו חמישה תיקי אימוץ. אז אנחנו לא מדברים סתם, מסתבר שכן יש, הבעיה שלנו זה כשאין תיקי אימוץ.

אני שמחה גם שפרופ' מור-יוסף נענה לבקשה שלנו לתגבר את משרד הגנזך בכוח אדם נוסף לטובת עבודת הוועדה והעבודה של מאיר אמסלם. אני רק מקווה שזה באמת נכנס לתוקף או שזה רק על הנייר?

זה יהיה בקרוב מאוד.

הסמכות של הוועדה לרכז תלונות של המשפחות שרואות עצמן קשורות לפרשה. אנחנו מקיימים עדויות ושומעים את העדויות ומתעדים אותן וזה מה שאנחנו נעשה גם עכשיו. אנחנו מקבלים עדויות של משפחות שלא הגיעו לוועדות ואנחנו מקבלים עדויות של משפחות שהוועדה סירבה לקבל. הוועדה בפירוש אמרה להם שהם לא שייכים בכלל לפרשה ולא רצו לקבל אותם. אז אנחנו בודקים את השייכות לפרשה וכן מקבלים אותם. אנחנו גם עסקנו בנושא של האימהות הקטינות שהוועדה לא הסכימה בכלל לפגוש אותם.

אני אעשה פה הפסקה ואני אתן לכמה עדויות כי רק לדבר ככה זה קצת מתיש. מאוד חשוב לי היום לשמוע את כלה שניצלו מהטראומה ואני אתחיל דווקא מדוד חמני, שלא נמצא איתנו. דוד חמני נולד בעירק ועלה לארץ ב-1951. כשהוא הגיע ארצה הוא היה כבן חודשיים ואמו לא יכלה להניקו, הוא קיבל אבקת חלב שלא התאימה לו, חווה כאבי בטן עזים ואושפז בבית חולים רמב"ם שבחיפה. ההורים התבקשו להשאירו לאשפוז ולמחרת היום נאמר להם שהילד נפטר. האב התעצבן וניסה לחנוק את האחות הראשית, היא נבהלה וביקשה לשחרר אותה למספר דקות. לאחר חמש דקות היא החזירה את דוד להוריו. הדברים האלה מוקדשים לעילוי נשמתו של דוד חמני ז"ל שנפטר לפני כחודשיים. הסיפור הזה מראה לנו שמי שהתעקש באמת קיבל את הילד שלו למרות שאמרו לו שהוא נפטר.

אני רוצה לתת לדוד שוקר, בוא תספר לנו את הסיפור שלך. בבקשה. רק תתקרב למיקרופון ודבר בקול.

שלום לכולם. שמי דוד שוקר, ביקשתי מנורית לומר הקדמה קטנה כדי לעדכן את כל החברים שנמצאים כאן שהיו גם יהודים בסעודיה. אני ואשתי נולדנו בעיר נג'ראן בסעודיה. עד שנת 1936 היה שלטון עצמאי, האזור הזה שנקרא נג'ראן נשלט על ידי שייח'ים. ידועים התמרים שגדלים שם. כל מי שמכיר ידועים התמרים של נג'ראן.

לאחר תקופה האימאם התימני בא והשתלט על המקום ולאחר תקופה מסוימת בא המלך הסעודי, שקראו לו נימר אבן סעוד וגירש את התימני משם והוא השתלט, אנחנו היינו 60 משפחות שגרנו שם ונשארנו תחת השלטון הסעודי. מאחר שהיהודים היו בעלי מלאכה הם עבדו בבית המלך, הן ברצענות, נשקות, בנגרות, כל העבודות של בית המלוכה נעשו על ידי היהודים.

היהודים חיו טוב שם עד שקמה מדינת ישראל. בשנת 48' בא המלך בעורמה, שלח את הפקידים שלו ואמרו לכל היהודים להתאסף במרכז הכפר וכל יהודי שיש לו כסף וזהב ויש לו דברים יקרי ערך, לבוא ולרשום אותם אצל הפקידים של המלך, 'אנחנו רוצים לשמור עליכם, אנחנו יודעים שאתם עולים לארץ ישראל, לאל קודס'. והיה כך, באמת כולם באו ורשמו כל מה שיש להם. אחד אמר שיש לו 1,000 ריאל ו-200 זהובים וכל הדברים ורשמו את הכול. שבוע לאחר מכן בא המלך, הפקידים שלו כמובן, כל היהודים שנרשמו בשבוע שעבר, הרכוש שלהם, כולם להביא את הציוד לכאן 'אנחנו רוצים לרשום והכול יהיה בסדר'. באמת באו היהודים ומה שרשמו נתנו. אם היה לך מיותר ריאל אחד החזירו לך, אם חסר אחד 'תביא אותו' וכך זה היה. והעמיסו עשרה גמלים מרכושם של היהודים והובילו אותנו לכיוון גבול תימן. הלכנו ברגל אחרי הגמלים כמעט יומיים והגענו לגבול תימן, עשינו חניון לילה, חנינו שם, הבריכו את הגמלים ואנחנו, מרוב עייפות, המשפחות כולם ישנו, נרדמו. לפנות בוקר העירו את הגמלים, עשו אחורה פנה וחזרו עם כל רכוש היהודים חזרה לסעודיה. התעוררנו בבוקר ואין שום דבר, קמנו והתחלנו ללכת לכיוון הגבול התימני, עברנו את הגבול, קיבלנו אותנו חיילים של תימן יפה מאוד ונכנסנו תחת חסותם והנה מה רואים? שיירה של סוסים עם חיילים עם נשק שבאו לגמור על היהודים. איך שהם הגיעו לשם, אנחנו עברנו בדיוק את הגבול, עמדו חיילי האימאם ואמרו במפורש 'הם תחת חסותנו, תיפול שערה אחת מראשו של יהודי דמכם בראשכם'.

וכך היה. הם חזרו חזרה, נכנסנו לתימן. מי שהיה לו משפחה שם עזרו לו, מי שלא היה לו משפחה, כמונו, לא הייתה לנו משפחה, לא היה לנו מה לאכול, אכלנו עשבים. הלכנו להוציא שעורה שנבטה או חיטה שנבטה מהגורן לאכול אותה. עד שבסופו של דבר הגענו לעיר צנעא. הכול ברגל. שם התגוררנו בבתים של היהודים שהם עלו כבר לארץ ישראל. בתים בני ארבע, חמש, שש קומות. כלכלו אותנו שם, לא יודע אם זה הג'וינט או הסוכנות היהודית.

דוד, בן כמה היית?

אני הייתי כבר בן 4.

ואתה זוכר את זה?

אני זוכר וגם הסיפורים של ההורים העשירו אותי. גרנו שם כשמונה חודשים, קיבלנו כלכלה, לא יודע מי זה היה, או מהג'וינט או מהסוכנות.

הג'וינט.

הביאו לנו קמח ובשר ושמן, כבשים לשחוט וכל הדברים האלה. אחרי שמונה חודשים התחלנו ללכת ברגל לכיוון עדן. בדרכים, דרכים קשות מאוד, התחלנו ללכת ברגל ואחר כך הביאו לנו חמורים שעלינו עליהם ואחר כך הביאו לנו גמלים, רכב יותר חזק, ארבע על ארבע. אחר כך הביאו לנו משאיות. בכל פינת גבול מסוימת, שם שודדים ישבו והיו משלמים דמי חסות כדי שנוכל לעבור אותם. כל מה שהיה ליהודים, עוד טיפה, כל זה נגמר בדרך.

בקיצור הגענו גם לתעז, לקברו של ר' שלום שבזי, שם התפללנו. זה אני זוכר, גם את הקבר אני זוכר איפה היה. משם המשכנו לכיוון עדן. הגענו לעדן ובמחנה חאשד שלושה חודשים חום, מחלות, אוהלים, מתו הרבה אנשים בדרך. לאחר שלושה חודשים בערך הגיעו 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', באו מטוסי הגלקסי ושם עוד מה שהיה לנו, עוד ספר או משהו, הורידו אותו, שלא ייפול המטוס מהמשקל. אם היה עוד תכשיט או משהו שהחביאו אותו, לקחו גם את זה והגענו היישר לשער עלייה בחיפה.

בחיפה היישר, לא נשארנו אפילו לילה אחד, כבר באותו ערב העבירו אותנו למעברת מסמיה, בצומת ליד קסטינה, קרית מלאכי, באוהלים. בנובמבר 51', היה חורף קשה מאוד. לא הייתה אפשרות של הצלה, הוציא אותנו הצבא מהמעברה.

עכשיו אני מספר את הסיפור שלי. באותו ערב באו כמה רבנים, חילקו לנו סוכריות והלכנו אחריהם, שלושה ילדים, רדפנו אחריהם. לקחו אותנו, העלו אותנו לאיזה רכב ונסעו איתנו. לא אמרו להורים, לא השאירו כתובת, לא טלפונים, שום דבר, לקחו אותנו. ההורים יודעים, ארץ ישראל, יהודים, ראו אנשים עם פאות, מה זה? בטח לקחו, ילמדו אותם או משהו, יחזירו אותם או ישמרו עליהם. חשבו שהם בייביסיטר בשבילנו. אחר כך ידעתי איפה אני, הייתי פה בגבעת שאול, כאן בירושלים בבית יתומים דיסקין והיו לי אבא ואמא. הייתי בבית יתומים דיסקין. ואני צועק, אבא, אמא, אבא. הייתי כבר ילד, גדלתי כבר, אני כבר כמעט בן חמש, אני יודע את ההורים שלי. הילדים ששיחקתי איתם היום, חברים שלי, אינם מחר.

ואחר כך אני רואה אנשים לבושים מיוחד. לא ראיתי דבר כזה, כילד לא ראיתי חליפות, עניבות ודברים כאלה, לא ראיתי דבר כזה. אנשים מיוחדים מסתובבים שם ובאמת למחרת לא ראיתי חלק מהחברים שלי שהיו יותר קטנים ממני. אני הייתי נודניק, הייתי בוכה, 'אבא', 'אמא', כל הזמן, לא נתתי להם מנוחה. כל זה ארך שנה שלמה. תארו לכם מה זה סבל, לא רק לי, הטראומה עד היום רודפת אותי. לא לראות הורים שנה שלמה ויש לי הורים. זה היה טראומה, אחת הגדולות שהיו לי. רק אחר כך כשבגרתי - - - לא, לפני כן. הם החזירו אותי אחרי שנה למעברה.

אבל הם לקחו אותך לאיזה משפחה או משהו?

לא, בבית יתומים.

לא, הוא נשאר במעון שהוא היה.

שם זה היה מקום כנראה לקחת את הילדים, לפזר את הילדים. אף אחד לא ידע מיהם. אין להם כתובות, אין להם כלום. אחרי שנה לא הייתה להם ברירה, הם לקחו אותי להורים שלי, זה היה נדמה לי בחג הסוכות, החזירו אותי למעברה, נשארתי בחג עם ההורים שלי והכול, שמחה רבה, שמחה רבה. אחרי החג החזירו אותי לבית היתומים. זה היה בשנת 52', תקופת הצנע.

המשפחה החזירה אותך?

לא היה מה לאכול, אוכל בתלושים, לפחות בבית יתומים היה לי מה לאכול. ואז חזרתי ללמוד שם, כבר ההורים שלי יודעים את הכתובת והכול. שם היו לי בגדים ללבוש והיה לי אוכל, למדתי גם לזרוק אבנים בשבת מהחורשה של גבעת שאול על הכביש הראשי, לצעוק 'שאבס, שאבס', למדנו. למדתי אידיש שם, פחות או יותר, אני עוד זוכר אפילו כמה שירים באידיש וככה זה היה.

אחר כך כשהתבגרתי יותר ראיתי כתבה ב'העולם הזה' של אורי אבנרי, שם בכתבה כתוב במפורש, הוא מזהה שם, הוא אומר שהיה שם רב אחד בשם דב רוזנבוים. האדם הזה היה לוקח ילדים והיה מוכר אותם בארצות הברית תמורת 5,000 דולר. היו מבריחים את הילדים בכלובים של החיות בבטן המטוס. זה דבר בל ישוער.

איזה השפלה, איזה זלזול.

אורי אבנרי עוד חי היום, אפשר לקחת ממנו את הכתבה הזו. אני לא זוכר, יש לי את זה אולי בין הניירות שלי. כדאי לפנות אליו היום ולקבל את זה, זה מאוד חשוב.

אבל את דב הכרת?

לא, לא הכרתי. זה הכתבה שקראתי מהעיתון. רבותיי, אחר כך, יותר מאוחר, כשהייתי כבר מבוגר, הייתי גם ראש המועצה הראשון של בני עיש ובאותה תקופה הייתה הבעיה של העלאת היהודים מתימן. אז באמת אני זוכר, הייתי גם בוועדות בראש העין עם יגאל יוסף, ואז היה מקרה, אני זוכר איזה רב אחד, יהודי תימני, רצו לעשות שידוך לבת שלו בארצות הברית, הוא אמר 'תיזהרו ושמרו, לא לשדך לבת שלי בחור תימני כי יכול להיות שזה אח שלה'.

קיבלתי ספר, ספרון קטן, מהרב של בני דרום, ליד אשדוד, הכותרת של השם שלו סעדיה ויצמן. הוא מספר שם סיפור על זוג שכנים, ילדים ששיחקו ביחד. עדה אחרת, תימנייה. הם גדלו והתבגרו ורצו להתחתן. בסופו של דבר לפני החופה התברר שהם אח ואחות. זה דבר בל ייעשה. זה דבר שעשו את זה רק שונאי ישראל. קשה לעכל את זה שיהודי במדינת ישראל, בארץ ישראל, שלה ציפינו וכילינו להגיע לכאן אלפיים שנה ייעשה הדבר הזה. זה דבר שהוא בושה וכלימה להיסטוריה של מדינת ישראל. עשתה טוב הוועדה בראשות נורית, שזו הייתה פעם ראשונה שקמה ועדה לשמה. אני גם נחקרתי בוועדה של אלוף מימון, שהוא היה שם היושב ראש. הכול חארטה, הכול טייחו, אבל ברוך ה', אנחנו תמיד מצפים לגואל ואני באמת רואה אותה כאחת הדמויות שאולי יגאלו את קצת הכבוד שנשאר לעדה שלנו ולשאר העדות שנכנסו לנושא הזה.

אני אומר בשמי ובשם אולי כולם אני מדבר, יישר כוח. אנחנו עומדים לרשותך בכל מה שתרצי, בכל מה שתדרשי מאיתנו ונוכל לסייע ולעזור נשמח מאוד. תודה רבה על ההקשבה.

תודה רבה. אני רוצה לשאול אותך, איך היה המעון הזה שגדלת? הישיבה? איך היה היחס שם, איך היה לגדול שם? זה היה מקום שנעים להיות בו?

זה היה רודנות. כל החינוך שם היה של נטורי קרתא. אמרתי לכם, זרקנו אבנים, לקחו אותנו ביום שבת לזרוק אבנים, הייתה בריונות שם. היחס, נתנו לנו ללמוד באידיש בכוח, לא את העברית. אני הייתי מתרגם להם בתימנית, הייתי יודע כבר לתרגם.

דוד, סיפור באמת מרגש וזה שאתה אומר שהטראומה מלווה אותך, אתה צודק, אנחנו יודעים. יושבת איתנו כאן חנה שטרום, שאנחנו ביחד, אני יושבת ראש ועדת המשנה לרפורמה בבריאות הנפש, ככה הכרתי את חנה וחנה עמדה על זה שהיא רוצה לבוא לישיבות שלנו והיא עומדת על זה שצריך לתת טיפול נפשי לכל מי שנפגע והיא צודקת. כמו שאתה אומר, יש לך טראומה, אני בטוחה שהילדים שלך סבלו מהטראומה הזאת, שהיית בטח עליהם כל הזמן 'איפה אתם?', 'לאן אתם הולכים?'

אני שמרתי עליהם כבבת עיני. נתתי להם את הטוב ביותר שאפשר, מבחינת חינוך, פרנסה, הכול. אני סבלתי בילדותי מבחינת פרנסה, אוכל, שנות רעב, נדודי הדרך, תלאות הדרך. זה לא היה פשוט, זו טראומה שנשארה ועוד כשהגעתי פה לארץ נעלמתי מההורים שלי.

זו הטראומה הכי קשה.

אני הבת של שוקר ואני יכולה להעיד שגדלנו בבית ללא מחסור, גם אם היה להורים קשה מעולם לא הרגשנו. זה בטח בעקבות מה שקרה לו.

נכון, נכון. תודה לאל. אנחנו נמשיך עם עוד עדות. יש לנו פה את פנחס נדב, בבקשה. לפנחס יש סיפור מאוד מעניין.

אני קודם כל מצטרף לברכה של החבר, יישר כוח לנורית, על כל העבודה. אני נולדתי בארץ, לא נולדתי בתימן, אני אתחיל מהאמצע. למדתי בירושלים, בקרית נוער, בבית וגן. כל החברים שלי בשמינית קיבלו זימון לצבא.

מתי נולדת?

ב-49'. כל החברים שלי קיבלו זימון לצבא. כבר היה זימון שני ואני גם לא קיבלתי. לא הבנתי למה. אמרו לי 'תיגש בבקשה ללשכת הגיוס בירושלים ותשאל שם'. ניגשתי, אם זיכרוני לא בוגד בי זה ברחוב רש"י, משהו כזה.

עד היום.

הלכתי לשם, שאלו לשמי, אמרו לי 'אנחנו מצטערים מאוד, תביא תעודת זהות', אין לי תעודת זהות, הבאתי תעודת זהות לאחר מכן של אבא וניגשתי עם זה ללשכת הגיוס. בלשכת הגיוס בדקו ולא מצאו את השם שלי שם. אמרו לי 'בבקשה, תיגש ללשכת הגיוס במקום מגוריך', אני גר בפתח תקווה. הלכתי ללשכת הגיוס, זה היה באזור תקומה בפתח תקווה ושם בלשכת הגיוס בודקים את השם שלי, תעודת זהות של אבא, מסתכלים עליי, מסתכלים, 'אנחנו מצטערים מאוד, אתה לא רשום פה'. טוב, מה לעשות? כולם מתגייסים, זה לא יפה, תיגש למשרד הפנים.

ניגשתי למשרד הפנים, זה היה ברחוב שפיגל בפתח תקווה ואני הולך עם תעודת הזהות של אבא, הם מסתכלים, הפקידה מסתכלת עליי לתוך העיניים, אז היו שקפים, מסתכלים אליי, מסתכלים לזה, היא אומרת 'סליחה, אדוני, עוד פעם תגיד מה שמך', אני אומר, 'מה שם אבא', אני אומר, 'מה שם האמא?', אני אומר עוד פעם ועוד פעם אני חוזר. אז היא קוראת לאחראי שם והיא אומרת לו 'סליחה, בוא תסתכל, בבקשה', מופיע שם שיש לי תעודת פטירה. אדם מת. מה זה? למזלי הגדול הייתה שם אחת הפקידות שאמרה 'אתם מטומטמים? אני הייתי הבייביסיטר שלו', וזו, מה שאמרתי לך עם חנות הפרחים. אם היא הייתה מסכימה, הייתי אומר את שמה, את הכתובת שלה, הכול, היא חיה.

ואז באמת 'תסלח לי מאוד, אתה יכול ככה, אתה חייב ללכת לרשם בית המשפט והצהרה ואתה מצהיר שאתה חי'. כן, אני צריך להצהיר שאני חי. אמרתי לו 'אדוני, אני לא מבין שום דבר', הבן אדם לקח אותי בידיים, בית המשפט היה מעל משרד הפנים בפתח תקווה, אני לא יודע אם מישהו זוכר, עלינו למעלה, לרשם בית המשפט, מילאנו טופס, הצהרה, הכול.

טוב, אני ניגש הביתה ואני מספר לאמא שלי, 'אמא, את יודעת מה קרה?', 'נו?', 'אמרו לי כך וכך'. האמא היקרה הזאת, התנועה התימנית, 'מה אתה חושב, יא עיוני, אתה לא יודע מה היה', אמרתי לה 'מה היה?' היא אומרת, 'אנחנו היינו באוהל ואתם הייתם בבית תינוקות ואתה היית בגיל חודשיים-שלושה, באתי להניק אותך, ביום השני אני באה להניק אותך אומרים לי 'הוא חולה, הוא לא פה, הוא הלך', לאיפה הלך?' למקום אחר.

כמה דברים היו אצלה כנקודות ציון שזה לא נכון. הדבר הראשון, הוא היה בריא אתמול, הכול טוב ויפה, דבר שני, מי שהלשינה שם זו אחת המנקות שאמרה לה 'גברת, אל תאמיני, תלכי לחדר ההוא שם, הוא נמצא שם'. ודבר נוסף שהדליק לה נורה אדומה, מישהי הייתה בוכה וצועקת, יומיים שמה היא צועקת 'תביאו לי את הילד בחזרה, תביאו לי את הילד'. אמא שלי, עם מרפקים, נכנסה לחדר השני, ראתה אותי שאני לבוש יפה, הכול טוב ויפה, מוכן למשלוח. סליחה על הביטוי. ואז היא לקחה, אמרו לה 'גברת, אסור לך להוציא אותו מפה', היא אמרה 'אתם תעשו מה שאתם רוצים, אני לוקחת את הילד שלי'. וככה חזרתי לחיק המשפחה ואני עם תעודת פטירה. התפטרתי מהם ומכל האנשים שרצו לקחת. מי יודע, היום הייתי באמריקה, איזה פנחסוביץ או - - -

מה שבטוח, הסבת לאמא שלך הרבה אושר, זה הדבר הכי חשוב.

עד היום, ברוך ה'.

הסיפור שלך רק מוכיח שהיו כאלה, היו אנשים שהיו להם מרפקים ולא הניחו והחזירו אותך. אני הייתי אומרת שאם רק היית מספר על התעודה עצמה, שלא הייתה לך תעודת זהות ולא כלום, אבל זה שאתה בא ומספר שהיא לקחה אותך בכוח, זה אומר שזה סיפור של הפרשה.

בוודאי. אם יש לי תעודת פטירה, מה זה אומר? אני מת, אני צריך ללכת לרשם בית המשפט - - -

לא, יכולה להיות טעות בהקלדה. יכולה.

טעויות בהקלדה לפעמים קורות. היום אנחנו ודאי - - -

רגע, בואו ניתן למאיר להשיב. הרי אני יודעת את הסיפור שלך קרוב לחצי שנה, אם לא יותר, והדבר הראשון שעשיתי זה באמת לפנות למאיר, וגם איתך דיברתי, שאלתי אותך 'יש לך את הצילום של תעודת הפטירה'. אם זה היה הדור של היום היו מוציאים את הטלפון, טראח, מצלמים, ואז יש עדות לכל דבר.

אני שוב אומר, הפקידה חיה וקיימת.

לא צריך את הפקידה.

מאיר, באמת שאלה.

תראי, בנוגע לנסיבות שהובילו לאיך זה נרשם כנפטר אני עדיין לא יודע.

אבל הוא נרשם כנפטר?

כן, בהחלט. והנהלים של משרד הפנים, גם כיום, כאשר הקובץ של אדם נסגר במערכת ומופיע פתאום הבן אדם מאיזה שהוא מקום, בשל טעות הקלדה או טעות זו או אחרת, הנוהל הוא לשלוח את הבן אדם להביא לנו צו בית משפט על מנת שנוכל להחיות את הקובץ. זה עד היום.

בסדר, זה הנוהל הרגיל.

זה נשמע מצחיק לכולם.

לא, זה לא מצחיק, זה נוהל.

אבל אדם שמת והוצא עליו לדוגמה צו ירושה ופתאום יבוא בן אדם אחר ויגיד 'זה אני', הוא צריך להביא איזה שהיא הוכחה שזה הוא.

כמה מקרים כאלה היו?

בודדים. בודדים לאורך השנים שאני מכיר, אני לא יודע מה היה הרבה לפני, אבל מאז שאני פה - - - בוא נגיד, בעשר השנים האחרונות אני יודע רק על מקרה אחד שהייתה טעות הקלדה ובעקבות התחקיר שעשו היום עשו עוד מסך בעדכון שמחייב את הפקיד לאמת. הפקיד פשוט טעה בהקלדה, זו לא טעות של בית החולים או משהו.

כאן אני עדיין לא יודע מה, אני עדיין בודק. לצערי, הייתי צריך לקבל את החומר ביומיים האחרונים ולא הצלחתי. הוא יקבל ממני תשובה. אני קראתי את התיק האישי ברפרוף, ההתחלה, כתוב 'הבן אדם אכן היה נפטר', יש שם תכתובת מסודרת שהוא הופנה לבית המשפט ושהקובץ הוחיה מחדש, הכול רשום.

באיזה שנה זה היה?

אני לא זוכר. אני לא הספקתי היום לעבור דרך המשרד, זה בתיק.

אתה יודע למה? כי אני רציתי לראות את הנייר שיש לו תעודת פטירה.

זה בתיק. לצערי לקח לי להגיע מחיפה לפה שלוש וחצי שעות.

אני אקבל את ה - - -

אתה תקבל את התשובה, בוודאי. קודם אתה.

חברים, אתם מבינים למה מאיר - - - מאיר לא יושב פה סתם. אתמול ציינתי אותו לשבח, גם כשהצבענו על החוק לפתיחת קברים. מאיר עושה באמת שעות על גבי שעות, הוא עובד מאוד קשה, לא סתם אני דאגתי שיוסיפו לו כוח אדם כי הוא זה שנותן את כל התשובות על כל בן אדם ובן אדם ובודק כל דבר. והוא בודק ולפני שהוא מוציא מכתב זה אחרי שהוא אישר הכול. כאן זה מקרה באמת מעניין, גם מעניין יהיה להוציא מבית החולים או מכל מקום אחר שהוציאו את תעודת הפטירה, את כרטיס החולה.

זה מה שנעשה בוועדה הבין משרדית, לפני שהוא יקבל תשובה.

בדיוק. אנחנו גם נבדוק את הכול, כי אני חושבת שזה מקרה שיכול לשפוך קצת אור על איך זה התבצע, מה היה, איזה בית חולים זה. מאוד מאוד מעניין. כל הזמן גרתם בפתח תקווה?

כן, ממה שאני זוכר.

והלידה?

לא, הם היו בראש העין. הבנתי מאמא שהיו בראש העין באוהלים ואנחנו היינו בבית תינוקות.

אז אנחנו מדברים על מעברת ראש העין הידועה לשמצה.

אמא שלו מאוד אסרטיבית ולה זה הלך, לאמא שלי זה לא הלך.

בסדר, אני אומרת, היו כאלה שקיבלו בהכנעה, קיבלו בטראומה את מה שאמרו להם, פשוט לא ידעו מה לעשות ופשוט הלכו. אני לא מאשימה אף אחד מהמשפחות האלה, הם נקלעו למצב בלתי אפשרי. אני לא יודעת אם אנחנו היינו עומדים בזה, אני לא יודעת.

נורית, תשאירי לי שתי דקות, אני רוצה להגיב.

כן. פנחס, אבנר פרחי, אתה מכיר את אבנר? בבקשה, תציג את עצמך, אבנר.

טוב, אבנר פרחי, יושב ראש ארגון ילדי תימן בישראל. אני כבר 20 שנה מתעסק בפרשה הזאת וגם פנה אליי בזמנו השופט יהודה כהן, יושב ראש ועדת החקירה הממלכתית, ביקש ממני שאני אהיה חוקר של הוועדה. אני כמובן הסכמתי, אבל בגלל דברים טכניים זה לא יצא לפועל, בגלל שבאותה תקופה חוקר של ועדת חקירה ממלכתית היה צריך להיות או עורך דין או חוקר פרטי, אני לא הייתי לא זה ולא אז התנדבתי, הייתי חוקר בהתנדבות יחד עם עורך דין של הוועדה שנקרא יוסיפוב. אמרו לי 'קח, תחנוך אותו בפרשה הזאת' ויחד טיילנו בהרבה מקומות הזויים. לזכותו של השופט יהודה כהן, אני חייב לומר שבניגוד למחשבה על כל הדוח השלומיאלי הזה שהוועדה עשתה, זה בעקבות קדמי. קדמי עשה מעשה נבלה בישראל עם הדוח הזה, אבל לזכותו של השופט יהודה כהן, אני חייב להגיד לאט לאט, רק הוא, בלי השופטת קובל ובלי מימון, לאט לאט הוא שחרר את החבל לי וליוסיפוב, יותר נכון ליוסיפוב ולי, כי הוא היה החוקר הרשמי ואנחנו באמת הלכנו למקומות שלא היו בכתב המיון ומצאנו הרבה מאוד דברים והיום רואים שהארכיון מלא.

בקשר למקרים שאנחנו דנים בהם היום, זה היה ידוע ונתקלנו בהרבה מקרים כאלה שאמרו להורים שהילד מת ואחרי שהאבא הביא את האחים שלו ואיימו על האחות או על מנהל המחנה הילד הוחזר. זה היה המון בעין שמר, היה שם מנהל בוגי, שקיבל מכות, וגם סוניה מילצ'ן שהעידה בוועדת החקירה הממלכתית. אפילו רואים את זה בסרט של רינה מצליח, שהוא מתחיל וסוניה מסתובבת ואומרת 'אני לא מכירה אותו, ישבתי שם', סוניה הייתה עדה שלי שאני הבנתי לוועדה, ישב שם בחור לידי, שהיה איתנו אז פעיל, והוא אומר לי 'תשמע, אני זוכר אותה מהמחנה' והוא סיפר את המקרה שאמרתי עכשיו, שההורים איימו עליה והיא החזירה את הילד ואז העברתי את הפתק הזה לחוקרת של הפרקליטות, לדרורה, והיא שאלה אותה על זה ואמרה 'אני לא מכירה אותו'.

לגבי המקרה הספציפי הזה, יש לי תזה משלי, שאנחנו ראינו שהיא עובדת בשטח. הלוא גם במקרה של אחותי ובעוד הרבה מקרים, ברגע שאמרו לאמא שהילד מת הם הלכו לאיזה שהוא פנקס, מחברת שהייתה במשרד, וכתבו את התאריך וכתבו את שם הילדה ושם האמא וכתבו שהילדה מתה או הילד מת. זאת אומרת היה תיעוד כביכול, הוא לא היה אמיתי, הוא היה תיעוד שקרי, כי הילד לא מת, הוא נשלח לאימוץ, אבל הם משום מה כתבו שהוא מת. זה כנראה כדי שיסתדר להם עם כל הרשומות, הם נשלחו בלי פתקים ובלי כלום, אבל היה צריך לציין באיזה שהוא מקום את השם הזה. ואז במקרה, גם של אחותי וגם שלך, היה רישום של פטירה כביכול באותו רגע, רישום פיקטיבי כמובן, והמחברות האלה נדדו הלאה. בוועדות החקירה אחר כך הסתמכו על המחברת הזאת. למשל במקרה של אחותי, פנקס 50, דוח פטירות של עין שמר, שספק אם הוא היה או לא היה.

ברור, כי זה בעצם אמור להיות נכון.

יכול להיות שבגלל הרישום הזה אחר כך זה נכנס יותר מאוחר וקיבל תעודת פטירה. עכשיו, אתה בן אדם שהלידה שלו אולי נרשמה, אצל אחותי הלידה לא נרשמה, כי אמא שלי הלכה ללידה עם אחותי, אחותי יונה, את מכירה, היא בהירה ויפה, היא הייתה בת 8, אמרו 'עכשיו לוקחים אותה', אז לא רשמו את הלידה שלה.

אני גם פניתי למאיר ומאיר עוד לא הצליח לאתר לי, וגם לא קודמו בתפקיד, את הרישום של הלידה של אחותי. לאחותי רצו להוציא לה תעודת פטירה והיא לא נולדה עדיין. זה מקרה די זהה לדבר הזה.

אני חייבת לעשות הפסקה.

(הישיבה נפסקה בשעה 11:30 ונתחדשה בשעה 11:43.)

חברים, אנחנו ממשיכים. שלום, הגיעו אלינו עוד אורחים, תודה רבה שבאתם מהצפון, מאחיהוד. תיכף תשמעו למה היה לי חשוב שהם יבואו. אמנם זה ברגע האחרון, אבל אני שמחה שהם באו.

אנחנו צריכים להמשיך. היה לי כאן צריך להיות עוד מקרה שבן אדם היה צריך לבוא, דווקא הוא אשכנזי שמספר שלקחו את אחותו ורק בגלל שאבא שלו היה מוכר וקשור למפלגת מפא"י החזירו את התינוקת. אנחנו נביא אותו, הוא לא מרגיש טוב, הוא נמצא בבית חולים, אז אנחנו נאחל לו רפואה שלמה, אבל אנחנו נביא אותו בפעמים הבאות.

עכשיו יש לנו עוד עדות אחת, היא גם לא יכלה להגיע, אבל היא שלחה לנו סרטון, אז כדי שאנחנו נבין אני רק אומר מה המקרה. קוראים לה שושנה אברהם, היא בת יעקובי, ההורים שלה זה יחיא סאלם ורומיה אברהם, לשעבר יחיא סאלם ורומיה יעקובי. שושנה נולדה בשנת 1949 בתימן, ההורים עלו ארצה בהיותה כבת חודש. לפני שהגיעו לשדה התעופה בתימן שושנה חלתה ואשפזו אותה בבית חולים בתימן ושם עשו לה שלוש כוויות בבטן. אחרי שהיא הבריאה - - - בעצם עשו לה כוויות, אני מבינה שזה ה'מכווה'. אחרי שהיא הבריאה המשפחה עלתה ארצה ושוכנה במחנה עין שמר.

יש כאן אנשים שלא יודעים מה זה 'מכווה', אז צריך להגיד שבתימן היה נוהג שאם מישהו היה חולה היו עושים לו כוויה והכוויה הזאת כאילו הייתה מרפאת אותו. זה משהו שהלך מן העולם, אבל הם האמינו ש - - -

הם ידעו את נקודות התורפה, איפה בדיוק כל כאב, איפה לתת את ה - - -

את הנגיעה הזאת. טוב, אני לא מסכימה עם זה היום, אבל זה מה שהיה. עכשיו, הם עלו למחנה עין שמר ושושנה שוכנה בבית התינוקות וההורים היו באוהל. כשהאמא הגיעה לבית התינוקות להניק אותה הרופא הודיע לה שהיא חלתה ונפטרה. הרופא אמר לה 'אמא צעירה כמוך יכולה להביא עוד ילדים' וכך היה חרוט לאמא בראש המשפט. ההורים חיפשו אותה במשך שמונה חודשים ולבסוף הגיעו לבית החולים תל השומר ושמעו תינוקת בוכה. האם זיהתה את הבכי, ניגשה לתינוקת וחשפה את בטנה וראתה את שלוש הכוויות. אז היא לקחה אותה. שמה הוחלף, קראו לה בינת יעקובי, בעצם בִּינְת יעקובי זה רק כינוי, זה הבת של יעקובי. אני מבינה שזה השם שנתנו לה כשהיא עלתה ארצה והאב החליט שהוא משנה את המשפחה לאברהם, בעקבות כל הטראומה הזו.

שמי שושנה קוגמן. בשנת 1949 עליתי עם הוריי לארץ. עקב מחלה אושפזתי בבית החולים תל השומר, הרופא סירב להגיד להוריי איפה אני ואמר לאמי 'את צעירה, את תלדי עוד ילדים'. שמונה חודשים היא חיפשה אותי, היא זיהתה אותי לפי הבכי בתל השומר, מסתבר שגם החליפו לי את השם, מבתיה, מבינת יעקובי, לשושנה אברהם. היא זיהתה אותי לפי הבכי ולפי שלוש כוויות שהיו לי בבטן והיא לקחה אותי הביתה.

בקיצור, העדות הזאת מאוד מטלטלת. מאיר, אתה מקשיב?

אני מקשיב.

היא מצאה אותה בבית החולים ובבית החולים כבר נתנו לה שם חדש, שושנה אברהם, במקום בינת יעקובי. זה לא יאומן.

ברוך ה' שלזה אני לא צריך לתת תשובה.

לא, אתה לא צריך.

זה שמשרד הבריאות ייתן את התשובה.

בגלל זה האב כבר שינה, בגלל השם שלה, למשפחת אברהם. זה לא יאומן.

אחות של אמא שלי גם החליפו לה.

לא, פה ממש קראו לה בשם אחר. לא יאומן. האורחים החשובים שהגיעו אלינו מאחיהוד. אתה עדיין מסדר את הסרט? אני לא רוצה את כל הסרט, תשים רק קטע קטן, ארבע דקות. בבקשה.

שאול סולימן, בעצם אני ביקשתי שהוא יגיע מאחיהוד. אני צריכה לומר שכשהתחלתי את כל הפרשה והתחלנו לעשות כנסים, יום אחד הגעתי לכרמיאל לביקור ואברהם דמתי, שהוא חבר, אמר 'אני רוצה לעשות לך כנס באחיהוד', אמרתי 'אין בעיה', הוא אומר לי 'אבל יש לך הפתעה, אנחנו מביאים לכנס הזה מישהו שאמא שלו חיפשה אותו והביאה אותו מבית התינוקות'. האמא נפטרה כבר, זיכרונה לברכה, ויש לנו את הסרט, היא סיפרה את כל הסיפור.

אני רוצה לומר שכשהגעתי לאחיהוד מאוד התרגשתי וכששמעתי את הסיפור הזה זה סיפור שליווה אותי בעצם כל הזמן, זה סיפור מאוד מיוחד של אישה עקשנית, שנסעה והלכה והביאה את הילד. אמנם זה סרט ארוך, של 20 דקות, אם אני לא טועה, אבל אנחנו לא ניתן את הכול.

(הקרנת סרטון).

אני מצטערת שזה לא היה - - - שאול, אתה רוצה לספר? אתה או הבן שלך.

הבן.

הבן, בבקשה. תציג את עצמך, תגיד מאיפה באת, כי הכול נרשם בפרוטוקול, לכן היה חשוב לי שתגיעו.

הסיפור של המשפחה, הסיפור של המשפחה, הסיפור שלנו. השם אריאל סולימן, אני מרכסים, במקור ממושב אחיהוד. הסיפור של המשפחה, בעצם שמענו אותו עשרות פעמים מסבתא, לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש, עם כל מיני תוספות כאלה ואחרות, אבל זה פחות או יותר רוח הדברים. סבתא גם מספרת את זה בהקלטה שהקליט אותה אחד הנכדים, אם כי שם חלק מהפרטים היא לא סיפרה, אבל היא סיפרה אותם בעל פה.

בכל אופן, המקרה הוא כזה. הם הגיעו מחאשד למחנה בית ליד, השתכנו שם. אבא אז היה בן שבועיים, כשהם עלו לארץ, והיה בית תינוקות שהיה בתוך המחנה. היא מספרת שכל זה קרה כשהיא לא יודעת לתאר גיל, אבל היא אומרת שאבא היה כבר גדול, עם שיער כבר ארוך ואז יום אחד מודיעים לה, הוא הרגיש לא טוב, 'הוא לא נמצא, הבן שלך לא פה', בבית התינוקות. היא הייתה מגיעה לשם להניק אותו, לטפל בו כל יום והוא לא שם.

משם מתחיל מסע שנמשך במשך חצי שנה. אני אסטה קצת מהנושא, אני אספר למה דווקא סבתא הצליחה יחסית לנשים אחרות. היא הייתה שונה מכל עולי תימן על פי רוב, בזה שהיא הייתה חריפה ולא תמימה. היא למדה קרוא וכתוב כשהיא עלתה מעל גיל 30, היא למדה קרוא וכתוב, ניהלה חשבון בנק לבד. זה דבר שהוא היום אולי מובן מאליו, היא הייתה מנהלת עבודה בחברת הזורע, פנסיה, תנאים, כל זה היא עשתה בזכות עצמה בגלל התמימות שהיה בדרך כלל אצל התימנים, אצלה זה לא היה והיא הבינה שפה משהו מסריח. היא עדיין לא ידעה שיש חטיפות, היא אומרת 'לא חשבתי על זה, חשבתי בכיוון של אני רוצה את הבן שלי' והיא ניהלה מסע שכלל זריקת אבנים, שבירת חלונות, מכות שהרביצו לה והיא הייתה הולכת וחוזרת. מטרטרים אותה, 'תלכי לחדרה', 'תלכי לפה, אולי הוא פה, אולי הוא שם', כל פעם היא הולכת, לא נמצא והיא חוזרת חזרה לאותו בית תינוקות במחנה.

אריאל, צריך להסביר, אני זוכרת, אני לא שוכחת, שהיא מספרת איך היא עלתה על משאית שהובילה שזיפים והיא נסעה לראש העין והיא ישנה בבית בראש העין ואז היא המשיכה לירושלים. היא עשתה פשוט מסע. אני זוכרת את זה כל כך, זה היה מדהים.

שאלה אותה הנכדה, 'איך נסעת? איך הסתדרת?', היא אומרת 'אין לי כסף למסטיק, אין לי כלום, אנחנו עניים מרודים', אבל היא נסעה בטרמפים. היא נוסעת בארץ והיא לא מכירה, היא לא יודעת איפה זה ירושלים בכלל, היא לא יודעת איך נראית - - - כל הרכבים, זה לעלות מארץ נחשלת שהולכים שם ברגל, להגיע לארץ שנוסעים ברכבים. גם פער תרבותי מאוד גדול.

היא נלחמת עד שהיא מקבלת מידע מאחת האחיות בבית התינוקות, 'הבן שלך נמצא בירושלים'. באותו זמן מתחילים לחסל את מחנה העולים והתחילו לעלות לקרקע במושב אחיהוד. היא מסרבת לעזוב את מחנה העולים, היא אומרת 'אני לא עוזבת עד שאני לא יודעת איפה הבן שלי', כי היא מבינה שאם היא תגיע לאחיהוד, משם כבר יהיה קשה לדעת. ואז אמרו לה, היא מגיעה לירושלים. חלק מהאנשים כבר התחילו לעלות לקרקע, הם עלו אחרונים בגלל הסיבה הזאת.

היא מגיעה לירושלים, היא מתארת איך היא מגלה איפה זה נמצא, כי היא לא יודעת כתובות, לא יודעת כלום. היא מחפשת חיתולים, כי אז אין טיטולים, גם את זה היא אומרת בסרטון, לא היו אז טיטולים, אז היא מחפשת חיתולים. היא מוצאת מבנה של חיתולים - - -

למה חיתולים?

לחפש מיקום של ילדים.

פרט מאוד חשוב, לפני שהיא יצאה לירושלים היא הוציאה מכתב, התעקשה על מכתב מהאחות, 'תביאי לי מכתב שהבן נמצא במקום פלוני אלמוני' ועם המכתב הזה היא מגיעה לירושלים. שם היא מגיעה לשומר, עד שהיא מצאה והיא באה אליו בביטחון, 'הבן שלי נמצא פה'. בהתחלה קיבלו אותה בצורה טובה, יצאה אחות בשם חנה, קיחבלה אותה. מה זה בצורה טובה? בצורה טובה אחרי שהיא המתינה שש שעות בחוץ וכו' נתנו לה להיכנס ונתנו לה רק לראות. היא ראתה את אבא, אמרה, 'אוקיי, בסדר, הוא נמצא פה. עכשיו אני יכולה לעלות לאחיהוד'.

באותו זמן היא השאירה אותו, כי היא לא ידעה, היא אומרת 'לא ידעתי שחוטפים, אם הייתי יודעת הייתי לוקחת אותו באותו זמן'. עלו לקרקע ואז הוציאה מכתב שני מקופת החולים באחיהוד, שיש לה בית, שהמצב הסוציואקונומי שלה תקין ויש לה פרנסה וכו' והיא מסודרת כלכלית, שלא יגידו לה שהיא לא יכולה לטפל והיא מבקשת גם מאותה אחות שתשלח מכתב במקביל לשם למוסד. נוצרת תכתובת ביניהם, היא מקבלת את המכתבים האלה ועם זה היא עולה פעם שנייה לירושלים.

כשהיא מגיעה לשם היא חוטפת צעקות מהרופא המרכזי, היא חוטפת צעקות מחנה, חנה האחות אומרת לה 'העיפו אותי וצעקו עליי'. היא אומרת בקלטת, הרופא אומר לה 'למה את צריכה עוד ילדים? יש לך מספיק, את לא צריכה אותו'. קודם כל בהתחלה מתכחשים שהוא נמצא 'תעופי מפה', היא אומרת 'יש לי מכתב', 'תראי את המכתב', היא אומרת 'אני לא מראה לך, המכתב יישאר אצלי ביד', בשום פנים ואופן היא לא מוכנה להראות לה את המכתב. ניסו להתיש אותה, במשך יום שלם היא נמצאת שם, בלי אוכל, בלי מים, בחוץ, 'נזמין לך משטרה', 'בסדר, תזמין את מי שאתה רוצה, את הבן שלי אני אוציא מהעיניים שלך', היא התבטאה בצורה מאוד חריפה.

היא אומרת, 'בתוך תוכי אני מפחדת, אבל כלפי חוץ אני משדרת ביטחון עצמי מלא', 'הבן שלי פה ואני יודעת', 'איך את יודעת?' 'אל"ף, ראיתי אותו, בי"ת, יש לי גם מכתב שהוא פה'. זה לא נכון, כן נכון, לא נכון, עד שהאחות חנה נשברת פעם שנייה. זו פריסה של כמה שעות, היא אומרת לה 'תיקחי את הבן שלך, את לא יודעת מה הרופא עשה לי', היא מספרת, היא אומרת 'אני לא יודעת, יכול להיות שהוא העיף אותה, יכול להיות שלא', אבל האחות חנה מספרת שהיא חטפה צעקות. בדרך, כשהיא כבר הסכימה להוציא, היא אומרת 'תיכנסי, תיקחי', היא לבשה חלוק לבן, של כביכול אחיות, לוקחת את אבא שלי ויוצאת.

היא נכנסת לשם, היא מספרת שזה חדר מאוד גדול של 200, היא לא יודעת להגדיר, אבל נמצאת בחדר מאוד גדול של 200 ילדים, כנראה, לפי התיאור שהיא מתארת, זה כנראה ויצ"ו שהיה ברחוב יפו. זה אנחנו יודעים היום.

באיזה שנה זה היה?

שנת עלייה 49', אז זה קרה ב-50', שנה לאחר מכן. כל הסיפור הזה ארך קרוב לחצי שנה, משהו כזה. זהו, פחות או יותר. לאחר מכן היא לוקחת את אבא, היא לובשת חלוק לבן, עדיין - - -

החלוק הלבן, אני לא רציתי לגשת אליה, לא הכרתי את אמא, פחדתי ללכת אליה. תחכום, היא לקחה חלוק לבן, כדי - - -

כדי שתסכים לבוא אליה.

כי זה היה אחרי חצי שנה. גם אז, אחרי שהיא כבר לקחה ואחרי שהאחות - - - היא עדיין מנסה לשכנע, האחות חנה אומרת לה 'תשמעי, אולי תשאירי, אנחנו פה נטפל בה בצורה טובה' וכו', היא אומרת 'לא יעזור כלום, אני את הבן שלי, אם הוא מרגיש טוב או לא מרגיש טוב, הוא ימות אצלי בידיים, הגורל שלו לא בידיים שלכם, הגורל שלו בידיים של הקדוש ברוך הוא ואתם לא אחראים עליו, ואם הוא מרגיש לא טוב, שיהיה אצלי'.

אז מתנהל מסע חזרה גם הביתה, ששם היא מתהלכת בחוסר מזון, זה היה בתחנה המרכזית בתל אביב, בא מישהו ועוזר לה, היא הייתה איזה שבועיים בהתאוששות אצל קרובי משפחה בראש העין עד שהיא מגיעה בחזרה לאחיהוד. שם, באחיהוד, היה גם את דוד שלום, שהיה גם קטן, אבל היא לא מפחדת שייקחו אותו כי הוא היה חולה.

חולים אמיתיים לא לקחו.

היא אומרת 'ממנו לא פחדתי כי הוא חולה', אבל כשבאו כבר לביקורת מטיפת חלב או דברים כאלה והיא ידעה יום לפני, היא מספרת, היא לקחה את אבא שלי וברחה ליער, יום שלם, עד שיעברו את כל הביקורת בתוך המושב ואז היא הייתה חוזרת.

היה מקרה נוסף שאבא הרגיש לא טוב, נפל ונחבל ואושפז בבית חולים רמב"ם, היא לא הסכימה לעזוב את בית החולים ונשארה לישון. אמרו לה 'תלכי, תחזרי', 'לא, לא, לא, עד כאן, לכם אני כבר לא מאמינה'.

'אני דארייה' (יודעת).

אז עדיין היא לא ידעה שיש חטיפות, אבל זו הייתה האינטואיציה שלה. זה הסיפור שלנו.

היא הייתה צריכה לקבל פרס, האמא הזו.

כן, ואנחנו בעצם רואים כאן את שאול, חי וקיים.

תודה רבה שהבאת אותנו לפה בשביל להשמיע את הסיפור.

תודה רבה. היה חשוב לי שאתם תבואו, זה סיפור אמיתי, ובמיוחד כשרואים את אמא מספרת. חבל, תטפל בסרט ותראה איך אפשר לשנות שיהיה קול גבוה, או אולי כתוביות. לשים כתוביות, כי הסרט הזה מאוד מאוד חשוב. חבל, אני רציתי שזה ייכנס פה לפרוטוקול, אז אם תוכל באמת לשים כתוביות על זה. נעזור לך, נראה איך אפשר לעשות את זה.

חבל שכל זה קורה אחרי שכבר כל הדור נגמר. גם החוטפים וגם הנחטפים.

עדיף מאשר לעולם לא. לכן אני אומרת שזו שעת רצון, וזו באמת שעת רצון, אחרת אני באמת לא יודעת להסביר.

יש פה עוד מישהו שרוצה לדבר? רק את השם.

לי קוראים יונה מרון, מרון צברי. גרנו במושב נחם, ליד בית שמש, עלינו ב-49', כמו כל התימנים, כבר גרנו בתוך בית כשאחי נעלם. הוא היה בן שבעה חודשים, חלה, אני זוכרת שהיה קצת חום. אני הייתי בן 8-7, משהו כזה, אחותי בת 15-14, לקחה אותו לקופת חולים בירושלים, הגיעה לד"ר קפלן מרחוב ההסתדרות, ד"ר קפלן אפילו לא שמה אותו על מיטה, ביד שלה הסתכלה עליו ואמרה לה 'תשמעי, הוא חולה מאוד מאוד, תיקחי אותו לשערי צדק'. אחותי לקחה אותו לשערי צדק, זה היה ביום שישי, הגיעה לשערי צדק ואשפזו אותו. לפי האבחנה של הרופאה, של ד"ר קפלן, יש לו פוליו והתכווצויות. היא הגיעה לבית חולים, הוא התקבל ואמרו לה 'טוב, את יכולה כבר ללכת, זה יום שישי, תבואו לבקר'. אחותי שמה אותו והלכה.

במוצאי שבת אבי מתקשר לשאול מה קורה, אמרו לו 'בסדר, תבוא לבקר ביום ראשון'. ביום ראשון הוא מגיע, אומרים לו 'מת'. איפה הגופה קבורה? 'קברנו, אתה יכול ללכת'. הוא היה כל כך תם, אבא שלי, לנו כל הזמן הוא אמר 'בארץ ישראל לא ישקרו את היהודים, אין דבר כזה'. הוא הגיע הביתה והוא אומר לאמא 'הוא מת'. אני הייתי ילדה קטנה, הבכי שלא אמא והצער שהיה עליה כל השנים זה לא מש ממני. היא לא הפסיקה לבכות, בכל פינה בחצר, אנחנו היינו מושבניקים, כל פינה שהיא הלכה היא רק בכתה והייתה עצובה וכל הזמן שאלה את אבא 'אתה בטוח?' 'כן, אמרו לי שהוא מת', 'ראית גופה?', הוא אומר 'לא, לא ראיתי גופה, אמרו שקברו אותו'. ככה זה נגמר.

מאוחר יותר לא רציתי להעיר את הכאב שלהם ואף פעם לא עשיתי שום דבר עד שהם נפטרו ורק אז - - - מה שכן, הייתי כותבת כל הזמן לעצמי, כאילו כותבת לו מכתב, לאח שלי, שאיננו. אני חושבת שהייתי היחידה שהייתי קרובה אליו מכל האחים שלי. זהו. אחרי שהם נפטרו אמרתי שאני לא מוותרת ואני ממשיכה לחפש. באחת הפעמים האחיינית שלי הייתה ושאלה בחברה קדישא ולקחו אותה, אמרו לה 'פה הוא קבור', היא באה, היא מצאה חלקת אדמה ריקה, ללא שום דבר.

הפעם שהיינו, אז הראו לנו ואמרו 'פה קבור' וקברו מעליו. הראו לי את הקבר ואמרו לי 'תראי, אני לא יודע להגיד לך בדיוק איפה הוא, הוא יכול להיות פה, הוא יכול להיות פה', מה זה הדבר הזה? איך קוברים על קבר בלי ליידע משפחה, בלי שום דבר? אדם זר.

בהר המנוחות הוא קבור?

כן, בגבעת שאול.

אז תדברי איתי אחרי זה - - -

יונה, אתם הלכתם לגבעת שאול, בחלקה שיש שם קברים של אנשים מבוגרים?

כן, גם וגם. יש כמה קברים של ילדים, מעליו קברו ילדים. לפני 20 שנה קברו מעליו.

כן. אתם באמת פניתם אלינו ואנחנו העברנו למאיר ומאיר הביא את המסמכים, גם מהתיק הרפואי וכנראה שזה באמת הוא - - - מאיר, איזה מסמכים?

מה שהיה לי, תעודת פטירה ואת הרישום עם סיבת הפטירה מספר הפטירות.

אנחנו ביקשנו ממשרד הבריאות העתק, שנראה מה זה היה.

בסדר, אנחנו נפנה לבית החולים לראות מה הייתה סיבת המוות.

בבית חולים הייתי ונתנו לי שני דפים וחצי, על מדידת חום - - -

תביאי לנו את הדפים שיש לך ואנחנו נבקש עוד פעם.

מה הם רשמו, מה הייתה סיבת המוות שם?

קשה מאוד לאבחן, אף רופא לא הצליח לקרוא מה כתוב שם. כתוב פוליו, אני מנחשת שזה פוליו והתכווצויות. שום בדיקות, שום דבר שעשו.

כן. תראו, אני רוצה להבהיר כמה דברים. הטראומה הזאת היא באמת טראומה קשה. כמו שאמרתי קודם, 1,053 מקרים בדקה ועדת כהן קדמי, הם בעצם אספו את כל המקרים. חמישה תיקי אימוץ, 69 ילדים, הם לא יודעים מה עלה בגורלם, אין להם שמץ של מושג על הילדים האלה, את אלה אנחנו ממש רוצים לדעת איפה הם. השאר, הם טענו שהם מתים. אני לא אומרת שכולם מתים, אבל יש ילדים שבאמת היו חולים, כי ב-53' עד 54', מ-52' בכל זאת הייתה מחלת הפוליו ובאמת היו ילדים שנפטרו. אבל אנחנו רוצים אישור שבאמת הם נפטרו, אנחנו רוצים שיהיה לנו קבר לכן החוק שאתמול עבר מיועד לנושא הזה.

להגיד לכם שכל הקברים ייפתחו? אנחנו עשינו סיור בבתי עלמין וכל מי שיושב פה ליד השולחן ומלווה אותי כל הזמן יודע שיש בתי עלמין שלעולם לא נדע, מהסיבה הפשוטה, כמו בירושלים, שהם כיסו את הקברים המקוריים, ככה הם טוענים, אנחנו לא יודעים, שלמטה יש קברים והם כוסו בשני מטר אדמה, קברו מעל.

מותר לעשות דבר כזה?

לא. אז אני מנהלת איתם עכשיו דיאלוג על זה. כשהיינו שם ביוני הוא הראה לי אחר כבוד, המנכ"ל, שהוא עדיין ממשיך עכשיו לכסות קברים. אמרתי לו 'באיזה רשות אתה עושה את זה?', אמרתי לו, 'מה שעשיתם כבר אי אפשר', הרי אנחנו לא נוציא את אלה שנקברו מעל, אנחנו לא נוציא. ביקשתי ממנו לא לעשות, הוא לא עשה שום דבר. לפני שבועיים יצא שוב מכתב, אני מתכוונת לפעול בנושא וכנראה שאני אפנה לבית משפט. בינתיים עירבנו את המשרד לשירותי דת, עירבנו את הרבנות הראשית, כל הגורמים מעורבים פה.

במקרה שלכם, ויש לנו גם כאן את דורית, אח שלה, זה בדיוק המקרה, מה שקרה, הגישו תביעה לבית המשפט, באו מומחים מטעם חברה קדישא והם אמרו 'אנחנו לא יכולים לאתר' והם פיצו את אותה משפחה בכסף. כאן עם דורית זה עדיין מתנהל, נכון?

כן, יש תביעה ייצוגית.

יש גם תביעה בנושא הזה.

הכסף לא מעניין אותי בשלב זה, אני רוצה לדעת את האמת.

אני יודעת, את רוצה שיהיה לך קבר, את רוצה לדעת את האמת, אם הוא באמת קבור שם.

את האמת.

אנחנו נעשה כל מה שאפשר. אם בסוף המשפחה, כל משפחה שתבחר, שהיא תוכיח לבית המשפט שיש ספק בניירות, שזה לא הבן אדם, בית המשפט הוא זה שיחליט בסופו של דבר אם לפתוח את הקבר או לא. אנחנו, ההנחיה היא לפשט את ההליכים, אפילו הספק הכי קטן, אבל צריך גם כן שאחד השיקולים זה שיהיה אפשר למצוא דנ"א. מכיוון שיש עכשיו 16 תביעות שנמצאות על השולחן בבית המשפט, אני מניחה שהפרקליטות תעשה סדר, כי אנחנו למדנו פה מהמכון לרפואה משפטית שהם לא יכולים לפתוח את כל הקברים בבת אחת, הם ייפתחו לכל היותר שניים ביחד. יש פה עבודה ותיארנו את זה פה, זה כבר עבר, אנחנו כבר נהיינו מומחיות פה לפתיחת קברים בנושא הזה, אז זה ייקח זמן. אני מניחה שאנחנו נתחיל קודם כל עם הילדים הגדולים, למה? כי מהם יש סיכוי שיישאר משהו, כי לילדים גדולים היו שיניים שמשיניים אפשר להפיק דנ"א.

שיניים שורדות.

מה זה גדולים? איזה גילאים?

למשל כמו אמא של רחמים שהייתה בת 16.

בעצם אין דנ"א, הדנ"א נמצא בתוך מח העצם, העצם שומרת על הדנ"א.

בדיוק.

אבל יכול להיות שנשארה עצם.

אנחנו לא יודעים מה יהיה לכן אנחנו יוצאים לפיילוט של שנתיים ואנחנו נראה מה קורה. זו הוראת שעה. אנחנו נתחיל עם זה ונראה מה קורה. כרגע נאסוף ניירת, נגיש לכם את כל הניירת, אני פועלת בעוד צורה כדי להקל על המשפחות, שיהיה להם איש שיסייע להם להגיש תביעות לבית המשפט. אני פועלת גם בנושא הזה. עוד לא פרסמתי מה אני עושה, בימים האלה אני שוקדת על זה. אנחנו נעזור ונסייע. הוועדה זה הכתובת לכל המשפחות.

עוד שאלה, למה לא מצרפים רופא? שהוא יבדוק. את מקבלת גיליון, זה כתב חרטומים, אי אפשר להבין שום דבר.

אנחנו פועלים.

יש לנו פה חברים בצוות הבין משרדי ממשרד הבריאות, שאחד מהם רופא.

אני רוצה לדעת אם מותר להם לשקר משפחה, לשלוח אותה לגבעת שאול והילדה, אומרים, קבורה ב - - -

לא, כל מי שפונה אלינו - - -

למה שלחו לי את המכתב הזה?

אנחנו נבדוק.

שהיא קבורה בשייח' באדר.

שייח' באדר זה פה, זה ליד הכנסת.

לא יודעת, אז בזמנו זה לא היה פה, אז בזמנו זה היה - - -

אנחנו נבדוק.

מה, הם משוגעים? אחותי חיה, היא לא מתה.

נקודה נוספת. יצא לי לדבר עם הרב שלמה מחפוד, הוא היה בארצות הברית והוא פגש כומר שהוא אומר שהוא תימני. אני יודע שאני יהודי, ההורים שלי אמרו לי.

אתה יכול ליצור קשר עם הרב מחפוד? אנחנו יכולים לעשות את הקשר? כל דבר כזה נבדק ואנחנו מנסים לעלות על זה. זו עבודת נמלים. אנחנו נשמח.

אני שמעתי את זה ישירות ממנו.

אתה יכול לדבר עם הרב ולהשאיר לנו טלפון, להגיד לנו שאנחנו נתקשר אליו ושהוא ימסור לנו פרטים?

לתפוס אותו לוקח הרבה זמן.

אנחנו נשתדל. רחמים, אתה רצית להגיד מילה ואחר כך אלי.

שמי רחמים קרוה, יש לי שני מקרים. אמי נעלמה וגם כשאבי התחתן פעם שנייה, נעלם לי אח בן שנה וחצי. מה שאני רוצה לומר, החבר פרחי הזכיר כאן את ועדת כהן. כשהייתי בוועדה השופט אמר, ז"ל, הוא אמר בפה מלא, 'אני רואה כאן שזה לא בן אדם פרטי שעשה פה את הדברים האלה, נראה לי שיש פה גוף מאחורי כל זה כי כל המקרים דומים'. אין מקרה שהוא שונה מאחר, כל המקרים דומים. אז אני חושב שיש פה מקום, השכל הישר אומר, אם כל המקרים דומים אז מה קורה כאן? מישהו היה מאחורי זה. לא יודע אם יש עוד הרבה מה לחפש.

רחמים, אנחנו נעשה כל מה שאפשר.

לא, אני אומר, היה פה איזה גוף מאחורי כל העניין הזה. דבר שני, לגבי הקצבה של זמן, מדוע מקציבים זמן?

לוועדה שלי?

כן.

הוועדה הרי לא נפתחה בקלות, אני נלחמתי כדי לפתוח אותה. בהתחלה רצו רק שלושה חודשים, אמרתי 'רגע, שלושה חודשים, אני לא אספיק לדבר והיא נגמרה' ולכן קיבלתי תשעה חודשים. אחר כך, כשהם ראו, איך הם אמרו לי כשציינתי את היום? הצדקת את קיומה של הוועדה. ואז אמרתי להם 'אוקיי, אם הצדקתי אותה אז תאריכו אותה' והאריכו שוב. עכשיו אני ביקשתי, זה מונח על השולחן, יולי כבר אישר להאריך אותה עד סוף מושב הכנסת ה-20, אני רק צריכה לדאוג שזה יקרה, אני מאמינה שזה יקרה בשבוע הבא, כי השבוע זה לא יקרה. וחברים, תתמכו, תכתבו בפייסבוק שלי, 'אנחנו רוצים שהוועדה תמשיך'. אין מה לעשות.

במיוחד היום, אחרי כל מה ששמעו ושומעים.

רחמים, אתה צודק. כמה אתה צודק.

ודבר נוסף, יישר כוח במיוחד על אתמול, שהחוק הזה עבר, זה היה מאוד מרגש. כל הכבוד, את מנחם בגין הבא.

אתמול היה יום פטירתו של מנחם בגין וזו הייתה זכות גדולה אתמול, אני לא סתם התרגשתי, כי באמת ריגש אותי המעמד. רחמים, אתה יודע כמה עבדתי על הצעת החוק הזאת, כמה נלחמתי, ברבנות, באנשים שבאו להפריע, באנשים שלא רצו את החוק. אתה יודע בדיוק מה עברתי פה ואני שמחה שהצלחתי להשלים, כי לולא החוק הזה הפרקליטות לא הייתה מודיעה לבית המשפט שהיא מסכימה לפתוח את הקברים. אנחנו חוללנו פה מהלך היסטורי וכל מי שיושב פה בחדר וכל אחד ואחד, מגיע לו שאפו, כי כולם חלק מהמאבק הזה. אני פה לא לבד, אם הייתי לבד לא הייתי מצליחה להחזיק מעמד לולא התמיכה של כל המשפחות. באמת.

אנחנו יודעים מה אמרו כל העסקנים האלה - - -

אני לא מתעסקת בדברים האלה, אני ממשיכה בעבודה שלי.

כל הכבוד לך.

גם כל אלה שרצו לשים מקלות בגלגלים, אני ממשיכה הלאה. יש לי מטרה והמטרה שלי היא באמת להביא תשובות למשפחות. עצם העובדה שמצאנו במאגר הדנ"א שלוש משפחות שהצליחו להתאחד. אלה דברים גדולים, אני לא מסתכלת על הדברים הקטנים.

אליהו, בבקשה. רק תקצרו כי ב-12:30 אנחנו צריכים לפנות את החדר.

שתי דקות, לא הרבה. אני מבקש לקרוא פה משהו, בבקשה מכם. בשם ה' נעשה ונצליח. כבוד יושבת ראש הוועדה המיוחדת, עורכת הדין וחברת הכנסת נורית קורן, שלקחה על עצמה את האחריות לפתוח את כל פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן והביאה את זה לפתחה ולשולחנה של כנסת ישראל ולהקים ועדה מיוחדת למענם, עם עבודה מתמדת, ללא פחד ומורא, עם צוות מקצועי ומיומן ועשייה רבה, לילות כימים.

משנכנס אדר מרבין בשמחה ואין שמחה מזו שביום הולדתך בכ"ז בשבט, כ"ז זה כל זה, שב"ט, שיהיו בשורות טובות, זה יום ההצבעה בוועדה למען החוק. וביום ד' באדר, שזה יום הזיכרון של ראש ממשלת ישראל לשעבר, מר מנחם בגין, זכית במליאה בהערכה ובהצלחה להעביר את החוק בקריאה שנייה ושלישית. בקריאה שנייה זכית ב-50 קולות כמניין 50 שערי בינה ואישה זכתה בבינה כי היא יכולה לעשות כמה דברים ביחד. אברהם אבינו, אבי האומה, זכה בבן שקוראים לו יצחק וגם הייתה לו נכדה שקוראים לה בכֹל. בקריאה שלישית זכית ב-52 קולות, כמניין בן, ובכֹל זה בת, זה 52. שזה מה שאת רוצה לטובת המשפחות, שנעלמו להם ילד או ילדה או אמא שהייתה נשואה בגיל צעיר והשאירה ילד. פה עשית נחת רוח לר' עוזי משולם זכר צדיק וקדוש לברכה ותלמידו, שלומי, ולהורים שלא הצליחו לראות את פועלך זה למען ילדי תימן, מזרח ובלקן.

שאי ברכה והצלחה בכל מכל כל. חודש אדר, ראשי תיבות אד"ר, אני ה' רופאך, יהי רצון מלפני בורא עולם שירפא את כל מכאובינו וישלח מזור לנפשנו וגאולה מהר ממש אמן.

אמן.

אלי, תודה. תודה על הדברים המרגשים באמת. ישי כהן, בבקשה.

אתמול שמעתי את הריאיון שלך ברשת ב' עם אריה גולן, חימם את הלב, ושמעתי שהוא שאל אותך שאלה שלי היא מאוד מאוד מציקה, על ד"ר דב לויטן, מכחיש שואת ילדי תימן. זה לא מסתדר, כל מה שאת אומרת לדוקטורט שהוא עשה. עכשיו אני שואל, אם הוא היה כאן היום והיה שומע את זעקת ההורים והאחים האם הוא היה יכול להכחיש את זה? האם זימנת אותו לוועדות כמו ששמעתי אתמול שאמרת? זימנת אותו פעם אחת, זימנת אותו מספר פעמים? הוא הגיב, הוא סירב? זה מאוד מאוד חשוב.

אגב, אני רוצה לומר בפורום הזה, הוא הגיש נגדי תביעת דיבה, לשון הרע, על סכום אסטרונומי, שקיללתי אותו 'בן בליעל', 'בן נעוות המרדות', 'מכחיש מכחיש', ועם כל הפרסומים שיש לנו כאן אז אני מציע שבאמת אולי תכריחי אותו לבוא לכאן בדרך כלשהי.

אם הוא היה עובד ממשלתי הייתי יכולה, אבל מכיוון שהוא אדם פרטי אני לא יכולה, זה רק להוציא צו הבאה, אבל אני לא ועדת חקירה.

יש לך שדולה, תשדלי אותו.

תדעו לכם שאנחנו פנינו אליו מספר פעמים, בכל מועד שאני נתתי הוא אמר 'אני לא יכול', בסוף אמרנו לו, 'אוקיי, תן לנו את היומן שלך, אנחנו נתאם את הוועדה לפי היומן שלך'. ואז הוא אמר 'איך יכול להיות שחברת כנסת מוכנה לשנות את היומן שלה לפי - - -?', אמרתי לו 'כן, כי זה חשוב שאתה תגיע'. אנחנו נשלח מכתב נוסף, אנחנו בימים האלה מתכננים לעשות דיון אקדמי, מה האקדמיה חושבת על הסיפור הזה ונראה מה הוא יעשה. מעבר לזה אני לא יכולה הרבה חוץ מאשר לצאת נגדו.

תראו, מאוד חשוב לא להגיע לזה שהוא תובע אותך תביעת דיבה, ואתה לא היחיד. צריך לשים לב מה אומרים, בגלל זה אני מאוד מאוד נזהרת. אני לא יכולה להוציא על אף אחד שם רע כל עוד אין לי נייר. לכן צריך לחשוב טוב טוב, חברים, גם כשאתם מדברים תחשבו. היום מקליטים, היום עושים כל מיני דברים, צריך לשמוע אותו, מה הסיבה שהיום הוא אומר הפוך ממה שהוא אמר ב-95'.

וחזר בו.

הדבר היחיד שלא אמרתי אתמול בריאיון זה היה שיש את ועדת כהן קדמי שקבעה ש-53 ילדים אינם ויש את ה-69. איך אתה מסביר? יש הרבה דברים שלא יודעים, הוא היה יועץ של הוועדה, הוא הכין מסמכים של הוועדה, הוא האחרון, אז באותם שנים הוא אמר שזה קרה, מה קרה לו במשך הזמן שפתאום זה לא קרה? זה מה שצריך לשאול.

עוד דבר, הוא אמר שיש לו מסמכים רבים מהמוסד, שהוא שהוציא מהם. איך אפשר להוציא מסמכים מהמוסד כשאנחנו לא יכולים להוציא מהארכיון של משרד הפנים?

כי הוא היה חוקר בוועדה ואני כבר ביקשתי מהגנזך - - -

אז הוא מעל בתפקידו וגנב מסמכים.

תודה, ישי. בבקשה, חנה.

חנה שטרום כהן.

למה את יושבת פה? באיזה תפקיד?

אני פסיכולוגית קלינית, אני הגעתי לכנסת כראש פורום פסיכולוגים ועובדים סוציאליים נגד הרפורמה בבריאות הנפש, בעד שירות ציבורי ממלכתי לבריאות הנפש, שיהיה ולא יפגעו בו. אני סיפרתי את זה באחד הדיונים הראשונים. אני מכירה את הסיפור עוד מהיסודי, שישבה לידי בת כיתה, משפחה מתימן, והיא סיפרה לי ככה, כשישבנו בכיתה, שאחיינית שלה נעלמה ואמרתי לה 'מה פתאום?' ואז היא נתנה לי את הספר 'עורי תימן'.

'עורי צפון ובואי תימן'.

ואני השתכנעתי ואני מאז עוקבת וגם עקבתי אחרי הרב משולם. אני מזועזעת בצורה שלא תתואר. אני יושבת בוועדה, אני כבר אמרתי, אני מורידה את הכובע, נורית, בפנייך, אין לי מילים להגיד את מה שנעשה פה ואיך זה נעשה. אני המון שנים פה בכנסת ואני פה בכיתי מהסיפורים הנוראים.

אני רוצה להגיד רק דבר אחד. שמעתי על אנשים שהצליחו להציל את הילדים בזכות התעקשות. אני נורא מבקשת להיזהר באמירה הזו, כל הורה שלקחו לו את הילד, את האמא, את מי שלא לקחו, שלא ייצא חס וחלילה בהרגשת אשמה ש'אני לא עשיתי מספיק'.

חנה, אבל הרבה אנשים - - -

אני יודעת, אני רק מבקשת - - -

לא, את צודקת.

אני מבקשת לתקן את זה כי אני שמעתי 'התמדה' ו'חיפשו'. הסיפורים, אמא הלכה או אבא הלך, חודשים, אני שמעתי פה כמה פעמים בוועדה.

נכון, שנים על גבי שנים.

נכון שממשיכים לחפש, צריך ניסוח אחר. אני שמעתי את הסיפור על האמא המדהימה הזאת שהייתה מאוד מתוחכמת, זה כמו להגיד בשואה שהלכו כצאן לטבח. זה לא נכון, אנשים, בשביל לעמוד מול מסע מרושע, מתוכנן, פשע שאין כדוגמתו, היו צריכים להיות לא אדם פרטי. זה צריך להיות יכולת לא רגילה. לכן שאף אחד לא ירגיש שאולי הוא לא עשה מספיק. חשוב להגיד את זה.

תודה, חנה, תודה שהערת את תשומת לבנו, אבל דעי לך שהרבה מאוד אנשים הלכו לעולמם וקרה מה שקרה, הטראומה הכי גדולה, כי אנשים האשימו את עצמם שהם לא שמרו על הילדים והם לא נלחמו יותר. אבל באותו רגע, אני אמרתי קודם, אני לא יודעת איך אנחנו היינו מגיבים, כל מי שיושב פה. לא יודעת איך היינו מגיבים.

הם לא הבינו ואיימו עליהם.

באת לארץ חדשה, איימו עליך, הרגשת נחות, לא יכולת לעשות. היו אנשים שהייתה להם קצת יותר תעוזה והם יצאו מהכלל, אין הרבה.

וגם מזל.

אבל זה הסיפור. חנה, אני רציתי להגיד לך את זה באישי, אבל אני רוצה לבקש ממך משהו. אני יודעת שאת יושבת בפורום של כל הפסיכולוגים הקליניים, אני רוצה שאתם תתנדבו ותבואו לסייע בטיפול, לעשות שכר מצווה, כמו שעושים בלשכת עורכי הדין או בכל מקום אחר. אני לא יודעת אם זה נהוג אצל הפסיכיאטרים, לתת כמה שעות טיפול לאנשים. פנו אליי כמה אנשים, אז אני כותבת פה לפרוטוקול, אם אפשר לארגן כזה דבר, אני עדיין לא הצלחתי להביא כסף לדברים האלה.

אני אעשה את זה.

אם את יכולה ואנחנו נדבר על זה בהמשך.

אני אפיץ את זה בפורום שלנו, של כל הפסיכולוגים הראשיים, בפורום של הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים. עדיין אני חושבת, אני יודעת שאת עושה מעל ומעבר ואני באמת מלאת התפעלות, אבל חובת המדינה לדאוג את זה. עד שתשיגי את זה - - -

חנה, בדיוק, עד שהשגתי את המימון לקח לי קצת זמן, עם האוצר, ורק כשהשר נכנס לעובי הקורה זה קרה. אז אני מבקשת שבינתיים - - -

אני אגייס. בהחלט.

אחר כך זה יהיה פשוט מקום שאפשר יהיה להשתמש בו בתשלום.

בסדר, אני מוכנה לארגן את זה.

אני אפנה גם למשרד הבריאות בנושא, אבל מה שהם יאמרו לי, הם יאמרו לי 'הם יכולים לגשת לבריאות הנפש'. איך אנחנו נציג אותם? עם איזה זד? עם איזה קוד?

הם יקבלו באופן שערורייתי, כפי שאת יודעת, אבחנה פסיכיאטרית.

תודה רבה. אבל אני לא רוצה לגרום לאנשים שהם יצטרכו להתחנן ולכן מי שפנה אליי, אני רוצה, אם אפשר, להעניק לו את זה, בסדר?

בהחלט, בהחלט.

אז אני פה בשביל השירות לאזרח.

אני אעשה את זה ארצי.

השירות לאזרח, ובגלל זה אני מנסה לגייס עוד אנשים טובים כמוך.

בהחלט כן.

נורית, אני רוצה לדעת, לגבי פתיחת קברים, ברגע שיתחילו לפתוח קברים ובאמת לא ימצאו כלום או שבדיקות לא תואמות, מה המגמה תהיה? להמשיך? לעצור במספר קברים, כי אם רואים שבאמת אין - - -

אנחנו לא יודעים מה יהיה. אמיתי, לא יודעים מה יהיה. כרגע אני הנחתי תשתית ש-300 משפחות יוכלו לפתוח את הקברים. האמת היא שהם יתחילו, אני מאמינה שהם יתחילו קצת להבין בדיוק, כי פותחים קברים בארץ, זה לא שלא פותחים, אבל לא פותחים קברים כל כך ישנים. יש להם ידע, הם יודעים עם מה הם הולכים, זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות היום, אני אקיים ישיבה עם הפרקליטות, אני אקיים ישיבה עם המכון לרפואה משפטית ומשרד הבריאות, כדי לדעת איך הם מתחילים לעבוד. הם בטח יוציאו עכשיו נהלים, מה יקרה, איך מתחילים לעבוד קודם עם התביעות שמונחות כרגע. אז אני אדע ואני אבקש, גם ממשרד הבריאות, לפרסם את הנוהל, גם הוועדה תפרסם נוהל, שאנשים יידעו בדיוק מה צריך לעשות.

כרגע, כל מי שירצה לפתוח קבר שיעבור דרך הוועדה, כדי שקודם כל נשיג לו את כל המסמכים. זה דבר ראשון. יש לי עוד צורות איך אני אפעל ואסייע למשפחות. אני באמת פה לסייע למשפחות. אנחנו נעשה ככל האפשר להקל על המשפחות ולעשות הכול. גם המדינה מבינה את זה, אנחנו בשעת רצון.

המקרה שלנו זה בעייתי?

אני לא יודעת בדיוק. אנחנו נראה לאן אנחנו מתקדמים ואני לא יודעת. גם אם המקרה שלכם בעייתי, אז ראית איך הם פתרו את זה.

האם המדינה בכלל מכירה בנושא הזה? מישהו מכיר חוץ ממך?

אנחנו יושבים פה, מדינת ישראל זה פה, באולם הזה. הכרה יש.

כי כל הזמן - - -

תקשיבי, אנחנו היום נמצאים בשנה אחרת, בתקופה אחרת. מאז הכנסת ה-20, מאז שהתחלתי לפעול פה, ראש הממשלה מכיר בזה, ראש הממשלה פתח את הפרוטוקולים, מה שאף ראש ממשלה לא היה מוכן בכלל לטפל בזה והקמנו ועדה בכנסת. הכרה יש, אנחנו צריכים לקראת לקיחת אחריות של המדינה ומה שאני עושה פה עכשיו זה הדרך. צריך לעשות דרך.

יש עוד מקומות של ניירות שאפשר לחשוף?

אנחנו עובדים על הכול. זה שיש עכשיו את ארכיון המדינה פתוח ואת יכול לפתוח ולראות את כל מי שאת רוצה שם, זה כבר משהו מדהים.

חבל שהרבה הורים כבר הלכו.

כן.

דרך אגב, נורית, נדמה לי שהשופט קדמי נפטר באותו יום שפתחו את הפרוטוקולים או באותו שבוע.

לא, לא. הוא נפטר בדיוק כשהוועדה שלי קמה ורצינו להזמין אותו לדיון. הוא נפטר באותו יום.

חברים, אנחנו צריכים להתכנס כדי לסיים. אני מניתי עד כה את כל מה שהוועדה עשתה ואני רוצה לומר לכם מה מצאנו בפרוטוקולים כשהפרוטוקולים נפתחו. אנחנו מצאנו את הנושא של כתונת פסים, ודיברתי על זה קודם, ש'צים' בעצם הסבו אונייה לתאים קטנים, הביאו אחות ילדים והוציאו את הספינה 'גלילה' לכיוון ארצות הברית. אנחנו ניסינו לדעת מי היה על הספינה, בדקנו את הדברים, מאוד קשה, אבל אנחנו עדיין שם, לא אמרנו נואש ואנחנו מנסים לגלות.

מצאנו שהיו ניסויים רפואיים וניתוחי גופות. כינו אותם 'פסולת ביולוגית'. ועדת החקירה לא התייחסה לזה, הם עשו הרבה דברים שלא ייעשו. היה פתולוג בשם ד"ר אלי ליפשטיין, הוא בדק את הנושא של הפתולוגיה בישראל והוא ראה שהניתוחים נעשו בתנאים לא נאותים, ללא הסכמת המשפחות ואפילו לעתים לא הביאו את מה שנשאר לקבר ישראל. את כל הדברים האלה, מתוך המסמכים, אנחנו לא המצאנו שום דבר.

אני רוצה לומר שאנחנו יודעים בוודאות, וגם לפי הסיפורים, שהמשפחות לא ראו גופה, המשפחות לא קיבלו גופות והיו גם סיפורים שאם הם כבר קיבלו גופה הם קיבלו בובה, או קיבלו גופה עם לא כל האיברים. היה לנו גם סיפור שהם קיבלו חבילת סמרטוטים, כאילו זאת הייתה גופה. היה נורא.

מישהו פתח קבר עם רגליים של - - -

יש לנו הישגים באיתור של קברים וגם בחקיקה. מה זה איתור קברים? אנחנו בעצם סיירנו בבתי עלמין, הגענו לבתי עלמין, ביקשנו מחברה קדישא לתת לנו ניירת וראינו שאין שום הלימה בין הניירת של הקבורה לבין תעודת הפטירה. לכן חוקקתי את החוק לפתוח את הקברים.

אנחנו רוצים לציין שחברה קדישא, כל מקום שהגענו, שיתפו פעולה. הם ניסו לתת לנו מסמכים שהיו להם, הם גם ניסו לאתר את הקברים שחיפשנו, כי תמיד באנו לבית העלמין עם משפחות מסוימות כדי למצוא את הקבר. גם חברה קדישא ביפו תל אביב, בסגולה ובחיפה, ובירושלים, כבר סיפרתי לכם קודם על הפעילות שלנו מול חברה קדישא שם, באמת גולת הכותרת הייתה אתמול, בחקיקה של החוק ויצאנו לדרך. זה בעצם רק חלק אחד, זה פתרון אחד, שאם באמת נפטר הילד, שיהיה קבר לבוא, לספוד לו, לבוא ולדעת שפה קבור בן המשפחה. זה בעצם מה שהוביל אותי.

מסמכי האימוץ. הרבה טענו נגדי 'מה את מתעסקת במתים? את צריכה לפתוח תיקי אימוץ'. אז, חברים, כבר שנה שלמה נפתחים תיקי אימוץ. כל משפחה שפונה אלינו אנחנו פונים לברר אם יש לנו תיק אימוץ. היה דיון בנושא, בדיון התברר שמ-1948 עד 1965 אושרו בישראל למעלה מ-2,800 צווי אימוץ וזה מספר גדול וענק בהתחשב שהאוכלוסייה הייתה מאוד קטנה באותן שנים. לפי חוק האימוץ מי שבעצם רשאי לעיין בתיקי האימוץ זה רק הילד עצמו, רק הוא רשאי לפתוח את תיק האימוץ ולדעת בכלל על האימוץ שלו ומי המשפחה הביולוגית. אני הגשתי הצעת חוק, משרד המשפטים קצת חשש לאשר את הצעת החוק ויש לנו מסמך הבנות, יש לנו מתווה, שכל משפחה שפונה אנחנו פונים למשרד לשירות למען הילד והם אומרים לנו אם יש תיק אימוץ או אין תיק אימוץ.

הם בקלות אומרים שאין, אני גם קיבלתי מכתב שאין.

לך הם ענו?

אני יכולה להאמין להם?

אני יכולה להגיד שיש לי תיק אחד שהם אמרו שכן. אני עוד לא יכולה להרחיב בזה.

אחד?

בינתיים. הגאולה לא באה מהר, הגאולה הולכת בטיפין טיפין.

השאלה אם כן להאמין להם.

אני פועלת בנושא. תאמינו לי שאני לא מניחה לשום דבר, עצם העובדה שאומרים לנו שיש תיק זה כבר גדול. אני בימים האלה מניחה את המתווה שתהיה הצעת חוק כדי שנוכל גם לעבוד לפיו, כי אני לא יודעת עד מתי אני אהיה פה. זה בנושא הזה.

אני רוצה לציין שנתקלנו בפרשה על קיום צו ירושה, גם את הנושא הזה סידרנו. שמשפחות שלא היו להם תעודות פטירה כמו שצריך לאחים, אז גם מגיע להם חלק מהירושה ופתרנו גם את הנושא הזה.

ארכיון המדינה, החומרים. אנחנו עומדים בקשר ישיר עם ארכיון המדינה, גם חומרים שעדיין לא נפתחו, אנחנו עומדים איתם בקשר ישיר ואנחנו תובעים לפתוח את הפרוטוקולים. לא מזמן הם פתחו איזה שהיא קופסה ומצאו שם מסמכים שהכותרת לא הייתה 'פרשת ילדי תימן', אבל המסמכים הראו שהם קשורים לפרשה. התיקים האלה נשלחו אלינו, הם יעברו איזה שהוא הליך משפטי וגם הם ייפתחו לקהל.

ויצ"ו, ארגון ויצ"ו. כל הדעות וכל מי שיושב פה סביב לשולחן יודע שוויצ"ו נתן שירות לעלייה, נתן שירות לעולים, הייתה להם פגייה. לא הייתה פגייה בבתי חולים והילדים הגיעו אליהם. את זה אנחנו תוך כדי הדיון - - - שנה שלמה הם סירבו להגיע לוועדה ואילצנו אותם להגיע לוועדה. ברגע שהם הגיעו הם מוכנים לשתף פעולה ומשתפים פעולה. הם אמרו שכל משפחה שתפנה אליהם הם מוכנים לתת ניירת. רק לאותה משפחה. אבל גם אנחנו יכולים לקבל מהם חומרים.

אני הגשתי הצעת חוק שמדברת על הכרה והנצחה, שיהיה מרכז לחקר והנצחת מורשת יהדות תימן, מזרח והבלקן. היה חשוב שיהיה שם מרכז, שהמשפחות תוכלנה לבוא, להביא את כל החומרים לשם. יש הצעת חוק שמדברת על להכניס את הנושא לתכנית הלימודים ובמערכת החינוך וגם שיהיה יום מיוחד, יום זיכרון מיוחד, יום זיכרון ממלכתי, יצוין בבתי הספר, יצוין במליאת הכנסת ובכל משרדי הממשלה.

צריך להגיד שהנושא עלה לסדר היום הציבורי, הבאתי לכאן תערוכה של האומן אמיר אלקיים, 'מימי תימן', מאז הוא עשה כבר שלוש תערוכות, כי כל פעם הוא הצליח למכור את התמונות שהוא אסף. ביום ראשון אני מבקרת באולפנה בראש העין, שהתלמידות במסגרת שיעורי אמנות לקחו על עצמן והחליטו שהן מנציחות את הפרשה. ראיתי את התמונות, תמונות מדהימות, אני מבקרת שם ביום ראשון, מי שרוצה להגיע מוזמן, אני אתן את הכתובת.

וצריך להגיד שוב תודה לרינה מצליח, אם היא לא הייתה עושה בתקשורת, בלעדיה לא היינו מגיעים עד פה, ובעצם אלה שני קווים שהלכו במקביל והפרשה קיבלה את התנופה.

אני רוצה להודות לכל מי שעומל ומסייע לוועדה וימשיך לסייע לוועדה. את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את יושב ראש הכנסת, מנכ"ל הכנסת, נציגי המשפחות והעמותות שמתמידים להגיע לדיונים, לגנזך רשות האוכלוסין. למאיר אמסלם, תודה ענקית וגדולה על כל מה שאתה עושה, זה לא ברור מאליו, מאיר, ואני לא מקלה בזה ראש. לגנזך המדינה, ד"ר יעקב לזוביק, לרבקי דב"ש, שהיא ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע. העובדת הסוציאלית הראשית, אורנה הירשפלד ודבורה שבתאי, שהן מהשירות למען הילד. לעורכת דין טליה אגמון ממשרד הבריאות, יצחק ישי מנהל אגף הקבורה במשרד לשירותי דת, לאורית מסמי, משנה למנכ"ל פורום חברה קדישא. למשרד לבטחון פנים, רפ"ק ליאור שלו. לכל האנשים שסייעו לנו לקדם את הצעת החוק, משרד הבריאות, משרד המשפטים, הרבנות הראשית, ועדת כבוד המת, המשרד לשירותי דת, משרד האוצר והמשרד לבטחון פנים. לשרית ארבל, מנכ"לית ויצ"ו, שבאמת גם עושה איתנו.

ואני צריכה להגיד תודה רבה לשר האוצר כחלון, שבאמת סייע בתקציב ואני מקווה שאנחנו נמשיך איתו עם תקציבים נוספים.

אני רוצה להודות לעורכת דין נירה לאמעי, שהיא הייתה היועצת המשפטית, היא פשוט עברה לתפקיד אחר והיא הניחה את התשתית של החוק. אני רוצה להודות לעורך דין דן מרזוק, שמלווה אותנו, והביא את החוק של הקבורה לאן שהוא הביא אותו. להודות לצוות של הוועדה, למירב ולשירלי ולהודות גם לעוזרים הפרלמנטריים שלי, אמיר, קורל ומעיין, שמלווים אותי בכול וכל מה שהם עושים.

אני רוצה באמת להודות, תודה מיוחדת, לרב רצון ערוסי שמלווה אותי בכל מה שצריך ועשה רבות בוועדת כבוד המת. זה חשוב. לד"ר הלל שמריהו, ליגאל יוסף, ולהודות לך, אליהו, שאתה מתמיד כל השבוע, ולנחמן מזעקי, ששניהם לא דיברתם, שבאמת אתם כל הזמן באים ומלווים. למאיר קורח, תודה רבה, באמת. אתה בעצם המיתוס של הפרשה הזו, זה שהניע לפני 30-20 שנה את המעגלים.

יישר כוח. אנחנו נמשיך עד שנגיע להכרה. אני רוצה להודות לאברהם מדמון, שאפילו שקשה לו לבוא הוא בא. ולהודות לכל המשפחות שהגיעו היום, אם זה לדוד שוקר, ולך, שאול סולימן, לך, אריאל, ברכה, שאת באמת באה כל הזמן וכל הזמן לוחמת.

שכחת את נורית קורן.

פנחס נגר, רחמים קרוה, כל הזמן מרגש אותי. בעזרת ה' שניתן לך תשובה כבר. דורית, תודה רבה, תודה רבה לכולכם.

חילקנו לכם דף.

לפני שאני סוגרת את הדיון, מונח לכם דף עם פעילות של הוועדה ואני הייתי רוצה שתפיצו את זה. לא יודעת איך, אבל אלה ההישגים שלנו.

תשלחי במייל, אנחנו נפיץ.

אתם רוצים את זה במייל?

כן.

לכולם. מי שנמצא פה, תעבירי להם. אני רוצה להגיד, אני צריכה להגיד תודה מיוחדת, באמת תודה מיוחדת, לחמותי יונה יוסף, שהיא הניעה את כול והסיפור שלה הוא סיפור שהיא איבדה גם את אחותה גם את שני האחיינים. ובאמת למשפחה שלי, לבעלי שמוביל אותי כל הזמן ולוחץ, ולילדים, שבאמת כל הפרשה הזאת מלווה אותנו.

אנחנו נגיע לחקר האמת. אני באמת יוצאת מכאן, עם התמיכה שלכם, יוצאת מחוזקת. הדרך עוד ארוכה ואנחנו צריכים לעשות עוד דרך. תודה רבה על התמיכה שלכם. יום טוב, תודה לכולם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:45.