ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-02-25OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 558

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, כ"ח בשבט התשע"ח (13 בפברואר 2018), שעה 9:35

התארגנות מערכת החינוך לקליטת ילדי גוש קטיף - במסגרת יום גוש קטיף בכנסת

חברי הוועדה: מרדכי יוגב – מ"מ היו"ר

יוכי סימן-טוב - מנהלת יחידה להתמודדות במצבי לחץ וחירום, משרד החינוך

חיים הלפרין - מנהל היחידה לתוכנות משלימות למידה, משרד החינוך

יעקב בורנשטיין - מנהל תוכן, מרכז גוש קטיף

מרדכי בטר - מנהל, מרכז מורשת גוש קטיף

חמוטל כהן שפירא - מרכז קטיף

אורי בנקי - יו"ר דירקטוריון, "דרך שירה בנקי"

אהוד מגדל - מנכ"ל, "דרך שירה בנקי"

יועד אהרוני - ראש ישיבת "צביה קטיף"

יצחק ציטרין - מכללת שאנן, חיפה

בלהה שלמון - מנהלת קהילה, כרמי קטיף

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

התארגנות מערכת החינוך לקליטת ילדי גוש קטיף

במסגרת יום גוש קטיף בכנסת

ברשות מנהלת הוועדה, יהודית, אנחנו פותחים פה הבוקר בכנסת ישראל את יום גוש קטיף, 12.5 שנים אחרי ההתנתקות מגוש קטיף ומיישובי צפון השומרון, כאשר השלכות רבות היו לדבר.

באוגוסט 2005 פינתה ממשלת ישראל 22 ישובים מיישובי גוש קטיף, ארבעה ישובים בצפון השומרון של כ-10,000 אזרחים ישראלים, כ-2,000 משפחות. המפונים גרו ביישובים הללו עשרות שנים, פיתחו, גידלו ילדים, פיתחו חקלאות, קוממו חבל ארץ שומם שהיו לו אולי דיונות חול, אבל הפך לדבר שמצמח גם ילדים וגם צמחייה ענפה. לפני כ-12.5 שנים כאמור, בוצע תהליך ההתנתקות, יש שיקראו לו פשע, יש שיקראו לו הליך סדור, אפשר לגעת בזה בסוף, אבל אנחנו כאן במסגרת ועדת חינוך, במסגרת הפרויקט והחלטת הממשלה שיום גוש קטיף יצוין גם בכנסת ישראל, ובזמן שמערכת הלימודים קורית ולא בקיץ, בזמן בו אירע אירוע ההתנתקות, הגירוש. יחד עם אנשי גוף קטיף, אנשי המורשת וגורמים אחרים ואנשי משרד החינוך אנחנו נייחד את הדיון הזה להתארגנות מערכת החינוך לקליטת ילדי גוש קטיף והיבטים נוספים.

מורשת גוש קטיף במוסדות החינוך, נשמע פה על פרויקטים שנעשים ונראה גם מצגת, כך גם על התארגנות מערכת החינוך לקליטת ילדי גוש קטיף גם בפרספקטיבה של 13 שנה, גם אם יש השלכות כיום לדברים, כי אנחנו יודעים שהמערכות והסיוע הסתיים. גם סוגיה של יום לימודים ארוך שהיה בבתי הספר בגוש קטיף ובבני דקלים, היום כנראה הוא לא מאושר. אנחנו נרצה לשמוע יחד עם ההשלכות של היום, מה ניתן לעשות גם כיום כדי לסייע לדורות הבאים.

ראשון הדוברים מטעם אנשי גוף קטיף, הרב קובי בורנשטיין, מהפעילים הגדולים גם בתוך הגוש בימי השגרה שלו, והעצמתו, גם כמלווה את כל ההליך הקשה של ההתנתקות והגירוש וגם כיום כמשמר את המורשת. הרב קובי, בבקשה.

תודה רבה לך חבר הכנסת מוטי יוגב.

מרכז קטיף הוא גוף ממלכתי שפועל מטעם החוק ואני משמש מנהל התוכן שלו.

במסגרת החוק למורשת גוש קטיף, המרכז מנהל גם את מרכז המבקרים בניצן, גם ארכיון וגם מיזמים דומים שאחד מהם זה מה שאנחנו קוראים, יום גוש קטיף במערכות החינוך. הוא נקבע ליום כ"ב בשבט שהיה בדיוק לפני שבוע. זה היום שבו ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל אזרחה את היישוב הראשון, היישוב נצר חזני בשנת 1977, מתוך המגמה שהיום הזה מיועד לסיפור ההתיישבות של גוש קטיף.

פנינו למוסדות החינוך. כמובן פנינו גם למשרד החינוך לקבל את האישור ולפעילות הזאת. בחוזר מנכ"ל מומלץ למורים, לבתי הספר להשתתף בתוך המיזם הזה. אנחנו עוסקים בו בערכים שונים שקשורים לגוש קטיף וסיפור ההתיישבות.

מכיוון שהדיון הזה הוא בשידור, אז אנחנו נרצה לשמור בו גם רציפות ואנחנו נצטרך לסיים אותו עד דקה לפני 10:30, אז אם אתה רוצה שידבר מישהו ללא מצגת, אז ידבר לפניך מישהו ללא מצגת.

אני אדבר בלי המצגת ואני אמשיך את הדברים עד שהדברים יסתדרו.

ומי שיצטרך לדבר לאחר מכן, בבקשה שיאמר גם ליהודית כדי שנדע את סדר הדוברים שאתם מעוניינים להמשיך ולתאר בהם את מורשת גוש קטיף, ואיך הדבר נעשה במוסדות חינוך ואם יש לקחים גם לעתיד שהייתם מצפים מהוועדה שתתייחס אליהם בסיכום.

אני אציג את הפרויקט של כ"ב בשבט על כל מכללותיו.

בנוסף לזה, במערכת החינוך יש לנו פרויקט נוסף שבו אנחנו שותפים עם מרכז רבין ו"דרך שירה בנקי" בנושא של ניהול מחלוקת בחברה הישראלית. נמצאים איתנו מר אורי בנקי ומר אודי מגדל מ"דרך שירה בנקי", והרב יועד אהרוני, ראש ישיבת "צביה קטיף", שהם חלק מהמיזם הזה. אחרי זה ד"ר יוכי סימן טוב וד"ר ציטרון יציגו את המחקר שלהם ואת ההיבטים של מערכת החינוך להתייחסות לטיפול במתיישבי גוש קטיף.

(הצגת מצגת)

אם אפשר עכשיו סוף סוף שהמצגת עלתה, לעבור לחוזר מנכ"ל - יום גוש קטיף נקבע בתאריך כ"ב בשבט. סיפור גוש קטיף מזמן עיסוק בשאלות היסודי ובדילמות הערכיות שעימן מתמודדת החברה הישראלית תוך התייחסות למימד האנושי. מרכז מורשת גוף קטיף הפיק ערכת למידה בנושא בהנחיית המטה לתרבות ישראל. הערכה מיועדת כיתות ט'-י'. זו הערכה שאיתה עבדנו עם המטה לתרבות ישראל. אנחנו משתדלים כמו כל דבר במרכז מורשת גוף קטיף כגוף ממלכתי, לראות איך הדברים מחזקים את התפיסה שלנו ביחד כציבור שחי במדינת ישראל ואיך הערכים של גוף קטיף תורמים להמשך צמיחת מדינת ישראל.

אם נעבור לשקופית הבאה, אפשר לראות פה את הכרזות שהוצאנו כחלק מהערכה הזאת, שעוסקים בנושאים שונים שקשורים למכלול ההתיישבות בגוש קטין ובצפון השומרון כמובן. גם הוא חלק מהערכה.

יש פה תוכנית שפיתחנו לכל כיתה וכיתה, שבה יש לה נושא שהיא עוסקת בו, שבעיקר הנושאים, היכרות עם ההיבט של ההתיישבות, עם מפעל ההתיישבות עצמו. לכיתות מאוד גבוהות אנחנו גם מציעים ערכות עמוקות יותר שעוסקות בהיבטים הדמוקרטיים והציוניים על ההיבטים השונים של הסוגיות שצומחות מתוך גוש קטיף. יש לנו פה אפשרות לראות כל מיני בתי ספר עם יוזמות שנות ואחרות שעושים בכיוון הזה.

המערכים הללו מועברים, אני ראיתי בדוח, ב-700 בתי ספר?

כן.

בכלל החינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי, החרדי?

אנחנו מבחינתנו פנינו לכולם. מה שמתברר, שבפועל ברוב החינוך הממלכתי-דתי מעבירים את זה. לזרמים אחרים זה פחות, לכן המיזם, שיתוף פעולה שעוד מעט נציג אותו, הוא יותר מיועד באמת גם לשיתוף פעולה לממלכתי.

יוזמה מיוחדת שפתחנו בה השנה, - - - חדשים של השנה בשיתוף "לב לדעת", שהוא אחד הגופים שעובדים בתוך משרד החינוך. ביקשנו מהם להוביל תהליך מסוים. "לב לדעת" הוא גוף שעוסק מאוד בלמידה משמעותית. היה לנו חשוב לראות איך באמת הסיפור של ההתיישבות הוא לא רק סיפור של היסטוריה אלא הוא רלוונטי לילדים עצמם, לעולם שלהם. "לב לדעת", זו המומחיות שלהם, היכולת שלהם לקחת ערכים מסוימים ולראות איך הם מגיעים למציאות רלוונטית לחיי ילדים ביום-יום שלהם. הם הציעו לנו להיכנס לתוך כל הנושא של אדם ואדמה, הקשר לאדמה, גוש קטיף כביטוי.

החקלאות בגוף קטיף הייתה גורם מאוד מרכזי, כמו שהצגת בדבריך, החיבור לחקלאות, ההצלחה הגדולה של פיתוח החקלאות, הקשר העמוק לאדמה. השיעורים עוסקים במובן העמוק של קשר בין אדם לאדמה. מתוך זה אפשר לראות שהמשכנו והתפתחנו. לאיפה הם לוקחים את זה? מה בסוף כל ילד בכיתה שלו עושה? חלק מהדברים זה לדבר על מקומות אהובים, וחלק מההצעה זה לקחת את זה למקום שבית הספר יכול לפעול במובן הזה של חיבור לאדמה או חיבור הקהילה לאדמה. למשל, הצעה שהצענו השנה לבתי הספר היא לייצר גינות קהילתיות.

דבר נוסף שעשינו השנה, 70 שנה למדינה, התמקדנו בסיפור קרב הגבורה של כפר דרום. אנחנו מציינים את זה גם היום בכנסת במסגרת הטקס. היום זה יום גוש קטיף בכנסת ביוזמתו של יו"ר הכנסת, מר יולי אדלשטיין. אנחנו בטקס המרכזי בשעה 14:00 עושים טקס לכבודם של לוחמי כפר דרום תש"ח. הסיפור של כפר דרום תש"ח הוא סיפור גבוהה מאוד חזק, ישוב שעומד לבד מול כל הצבא המצרי במתן 22 ימים של מצור, חבורה מאוד קטנה של צעירים וצעירות שמתמודדת. גם כשעסקתי בתחקיר לקראת היום הזה, עדיין לא ברור לי איך הם הצליחו להחזיק מעמד לבדם, מנותקים מכל תגבורת, את כל הימים האלה במצור הגדול, בקרבות הקשים של כל העוצמה של הצבא המצרי. הם היו הנקודה הכי דרומית והם הצליחו להחזיק מעמד. אין לזה שום הסבר צבאי מוצלח, איך הם הצליחו לעשות את זה. הם לא היו מוכנים לנטוש את המקום הזה עד שהם קיבלו פקודה ישירות מהרמטכ"ל. בשלב מסוים הרמטכ"ל החליט שהוא לא יכול להשאיר את המקום והם נאלצו לעזוב. שיעור המערך הזה עוסק לכבודם. אנחנו גם זוכים היום להזמין אותם לכנסת.

מה היה היום של נפילת כפר דרום במלחת השחרור?

אתה תופס אותי בתאריך מדויק שאינני זוכר, אבל הוא בחודש סיוון.

יום לפני סוף ההפוגה השנייה.

יולי 48'.

כי השנה זה 70 שנה, אז אפשר גם את זה להכניס למערכים הכלל ישראלים ולא רק בהיבט של גוש קטיף.

בהחלט לכך אנחנו שואפים. אנחנו חושבים שהקרב הזה, כשחוקרים אותו, הוא באמת אחד הקרבות הקשים שהיו במלחמת השחרור. משום מה הוא לא קיבל מספיק את המקום שלו בהיסטוריה ובהחלט יש מקום לתת עליו את הדעת בשנת ה-70 ולהחזיר ללוחמי הקרב הזה, הן לוחמי היישוב, הן אזרחים והן לוחמי הפלמ"ח שהם שותפים לו, את הכבוד שמגיע להם. אנחנו השתדלנו דרך הערוץ הזה, אבל בהחלט אני חושב שיש מקום לערוצים נוספים.

המיזם הבא הוא הצעה לשיעור בנושא מחלוקת לשיח, שהוא כבר קשור למיזם הבא שאציג אותו עוד מעט. המיזם הזה, גם אותו עשינו בשילוב "לב לדעת". מבחינתנו כמרכז קטיף, אחד הערכים המרכזיים שאנחנו עוסקים בו זה ניהול מחלוקת מתוך אחריות לאומית והיכולת גם בתוך מציאות של מחלוקת במדינת ישראל, לדעת שהמשותף הוא יותר משמעותי מהמפריד, ויש לכולנו אחריות גם במחלוקות הכי קשות שאנחנו נמצאים בתוכן. יש לכולנו אחריות על המדינה ואחריות לאומית על כל מה שקורה בתוכנו, וזה חלק מהערכים שמרכז מורשת גוש קטיף עוסק בהם במסגרות השונות של המיזמים שלו, וזו גם אחת - - - שאנחנו עוסקים בה בהצעה לבתי הספר לעסוק בנושא הזה סביב הנושא של גוש קטיף.

זה כבר תמונות שקיבלנו מהשנה, שברוך השם יש תגובות נלהבות בהרבה היבטים.

מפה אני רוצה לעבור ולהציג את המיזם הבא, אבל לפני זה אני רוצה לפתוח ולהציג את זה בסרטון שמציג את המיזם. אני אגיד עליו כמה מילים לפני כן. היוזמה פה שייכת ל"דרך שירה בנקי" שבאו והציעו לנו את המיזם הזה, שבו עשו את השידוך בינינו לבין מרכז רבין, מיזם לפעילות בתוך בתי הספר, שאנחנו לוקחים בתי ספר ממלכתיים ובתי ספר ממלכתיים-דתיים, מחברים אותם ביחד לקבוצות משותפות. הם מקבלים מדריכים משותפים, מדריך אחד ממרכז רבין ומדריך אחד ממרכז קטיף והם עוברים שלושה ימים, יום אחד במרכז רבין, יום אחד במרכז קטיף, יום אחד בירושלים עם התנועה הירושלמית. הנה, אפשר לראות בסרטון.

(הקרנת סרטון)

ברשותכם, אני רוצה להזמין את מר אורי בנקי.

אורי, אתה בעצם אבא של שירה?

אני אבא של שירה. תודה רבה שהזמנתם אותנו לכאן היום. אני מקשיב למה שאמרת על לוח הזמנים ואקצר מאוד גם כי הדברים נאמרו על ידי קובי וגם כי הם הוצגו במצגת בצורה מאוד ברורה.

מבחינתי הדגש הוא כמו שאמרתי בסרטון פה, על עצם קיומו של שיח בין קצוות שונים בחברה הישראלית. בשום סיטואציה אחרת כנראה שלא הייתי יושב בוועדת חינוך של הכנסת ביום גוש קטיף. לא הסתרתי אף פעם מקובי שאני בגוש קטיף הייתי רק על מדים, אמנם הרבה, אבל רק על מדים. אני לא בהכרח מסכים עם הדברים שנאמרו או ייאמרו פה בהמשך, וזה לא גורע מהאהבה שלי קודם כול לקובי, שלמדתי להכיר אותו בשנתיים וחצי האחרונות ובכלל לאנשים יקרים, ישראלים כמוני שחיים פה, וזה שהם חושבים אחרת ממני או מאנשים אחרים, לא מצדיק שנאה ורצח.

אם אנחנו מסתכלים על שלושת האירועים שמהווים בסיס לפרויקט הזה, רצח רבין, פינוי גוש קטיף ורצח שירה בנקי, אנחנו רואים שבשניים מתוך שלושת המקרים האלה שילמנו בדם על התנהלות לא אחראית של הרבה מאוד אנשים. בעוד שבפינוי גוש קטיף, למרות שמדובר בשבר גדול ולמרות שמדובר במחלוקת קשה מאוד, נגרמה כמעט בלי אלימות בכלל, בטח לא אלימות קשה, בטח בלי דם, כלומר, אין הכרח שמחלוקות כל כך קשות יביאו לתוצאות קשות. אמר את זה קודם הרב קובי בצורה שאני רק יכול לחזור עליה ולחזק אותו. יש מחלוקת, היא קשה. בסופו של דבר יש לכולנו אחריות לאומית על החיים המשותפים פה והפרויקט הזה שלנו הוא אולי אבן קטנה באחריות הלאומית הזאת של כולנו. תודה.

תודה רבה לך. קובי, אתם רוצים עוד שותפים שיתבטאו?

הרב יועד אהרוני, ראש ישיבת צביה, לא חיכה לנו. ההשראה של הפרויקט בעצם הגיעה מיוזמה שלו יחד עם מנהל בית ספר באר טוביה. אני מזמין אותו לספר על הדברים מהזווית שלו.

בוקר טוב. לעיתים דברים באים מכמה כיוונים. הזרע הראשון נזרע לפני חמש שנים. אני, ישיבת "צביה קטיף" מזוהה עם גוש קטיף. השכן שלי, אריה ברנע, היה מנהל באר טוביה, היה קשור למרכז רבין. החלטנו שאת המפגשים, יש מפגשי גשר, כל מיני מפגשים שבהם מאוד אוהבים לעסוק במכנה המשותף, בגיוס לצה"ל ובחסד ובעוד כאלה דברים. החלטנו שאנחנו ניפגש דווקא במקומות הקשים. אנחנו באים אליהם ביום רצח רבין. לא תמיד קל לנו לשמוע את כל מה שנאמר שם. הם באים אלינו ביום גוש קטיף. לא תמיד גם להם קל, עם שיחות מקדימות, שיחות מנהלים, מפגשים נוספים. החלטנו להיפגש דווקא במקומות השסע. לא היה פשוט מול הצוות, מול חלק מהתלמידים, מול הרבה הורים בשני הצדדים, אבל אנחנו מאמינים שהדבר הזה הוא פרויקט מדהים. זה חלום גדול של כולנו, לפני חמש שנים, שזה יקרה בכל הארץ. אנחנו כל פעם אומרים שאם 1,000 בתי ספר חילוניים יבואו ביום גוש קטיף לדתיים וכנ"ל הפוך ביום רצח רבין, ניראה כנראה קצת אחרת, והשיח הוא שיח מאוד חשוב.

כשהגיעה משפחת בנקי, אז כבר בגוש קטיף ורבין כבר היו מבושלים, הכירו כבר את הרעיון הזה והתחבר מאוד יפה. אני מוכרח לומר שלתלמידים זאת חוויה מדהימה. אני רק רוצה שתבינו, כמעט כל התלמידים החילוניים, פעם ראשונה מבקרים במרכז גוש קטיף בזכות הפרויקט הזה, וכמעט כל התלמידים הדתיים פעם ראשונה מבקרים במרכז רבין ובטח גם באים לירושלים ומתקשרים לסיפור כמו משפחת בנקי, והסיפורים הם לא פשוטים וכולנו מהלכים על יבלות, אבל מדברים ומשוחחים והמסר לתלמידים, אנחנו לא מחפשים לעמעם את העמדות בשביל להתחבר, אלא לשים את העמדות על השולחן בגאון ובעוצמה.

שני מסרים אנחנו מנסים להעביר - הראשון, גם אם אני לא שותף בדעה, אני שותף בכאב של הזולת. הדבר השני, יש לי עמדה משלי, אבל גם לשני יש עמדה וכוונה לטובת עם ישראל ומדינת ישראל ואני צריך ללמוד איך אני מכבד אותה. שני המסרים האלה, בעינינו הם מאוד משמעותיים לקהילה והם עושים רק טוב והלוואי שיהיה יותר מזה. תודה.

טוב, דברים באמת מאוד חשובים, וגם דבר מאוד גדול, של שיתוף הפעולה. אני אומר את זה בהערכה לשני הצדדים שהעידו פה, לאורי, אבא של שירה, ולכם, נציגי גוש קטיף. באמת מרגש. אגיד את זה גם בסיכום. כל הצד של שנת ה-70', כך אני חשבתי עליה, היא צריכה להיות שנה שאנחנו בה חשים יותר אחד את השני ומחברים יותר על כל המחלוקות. הכנסת היא זו שיודעת מחלוקות וזה מדהים שיש פה רצון כזה להגיע לעמוד השדרה שמחבר את הצלעות.

באמת הפרויקט הזה דרש מאיתנו הרבה עבודה, כי לא טשטשנו את המחלוקות אלא שמנו אותן. עצם ההכנה לפרויקט הזה דרשה עבודה משותפת משלושת הגופים. על כל מילה היה לנו ויכוח במכתב הראשון, אפילו אם לכתוב בס"ד או לא לכתוב בס"ד, איך לקרוא לפרויקט. גילינו שכשרוצים, הפרויקטים יכולים לצאת לדרך. כשהתלמידים חווים את ההדרכה המשותפת לאורך כל הזמן, רואים כל הזמן שיש עוד תפיסה, יש עוד מישהו שחושב אחרת, וללמוד לחיות את המורכבות הזאת. אני חושב שזה פרויקט ייחודי שמצליח להביא את השפה, ואני מקווה באמת שנצליח לתרום ככה לחברה הישראלית.

גם משרד החינוך ליווה אותנו.

מי מדבר בבקשה?

מרדכי בטר.

מנהל מרכז ההנצחה של גוש קטיף.

משרד החינוך היה איתנו בקשר בשנה האחרונה. הוא גם כן בדק את הפעילות שלנו והם החליטו שהם גם כן רוצים להיות שותפים ואפילו לתמוך בפרויקט הזה, כך שאנחנו מקווים כמו שנאמר כאן על ידי הרב יועד, שיגיעו הרבה יותר בתי ספר גם לכאן וגם לכאן. תודה.

אשמח שההתייחסות תהיה התייחסות מקבילה או נוספת גם לנושא השלישי שעליו התבקשנו פה לדון, והוא סוגיית יום לימוד ארוך. תתייחסו אליו בהתייחסות הרציפה, סוגיית יום לימודים ארוך בבתי הספר בבני דקלים או בבתי הספר, לצורך העניין, אליהם פונו, ואני מבין שיש פה פיזור מועצתי, כולל עם תשובה שלך חיים, שפה הרבה הובאה לפניי, האם נותנים לזה מענה והאם יש דרך לתת לזה מענה תוך-משרדי. תתחילו בדבר הגדול. אחר כך תתייחסו גם לשאלה הקונקרטית הזאת.

ד"ר יוכי סימן טוב, מנהלת היחידה למצבי לחץ במשרד החינוך.

אנחנו עשר שנים ליווינו את מוסדות החינוך של גוש קטיף, שנה לפני ועשר שנים אחרי. קיבלנו החלטה שזהו, נותנים את האחריות לרשויות שבהן נמצאים התלמידים. נמצא פה גם חיים הלפרין שבשנים האחרונות תיכלל את הטיפול במוסדות החינוך של גוש קטיף.

צריך להגיד, אני משתמשת במילה המקצועית "עקירה", כי זאת מילה שמקובלת גם במאמרים מקצועיים בעולם. אנחנו לא התיימרנו לבטל את הסבל של הילדים. עקירה מעצם מהותה היא גורם לחץ. יש שני חוקרים ידועים בשם הולמ'ס וריי, שניסו לדבר על המרכיבים של לחץ, אז אם נסתכל על המרכיבים שהם ציינו, אז יש בעקירה את כל המרכיבים האלה. יש עומס, יש קונפליקט, יש היעדר תחושת שליטה ויש שינוי מאוד גדול, אז ברור שאנחנו התמודדנו עם 3,500 תלמידים שחוו חוויית לחץ מאוד לא פשוטה גם לפני וגם אחרי. בשנה הראשונה שלפני, למרות הרצון לסייע, לא הייתה מינהלת. מינהלת סלע שהייתה אמורה לנהל את הנושא והצוות החברתי, לא היה תקציב ולא היו שום סמכויות.

היה לנו קשר עם אנשי גוש קטיף כבר בפברואר 2004 עד הפגישה שנקבעה בגלל הטרור שהיה שם. הייתה הכרזה של ראש הממשלה על תוכנית ההתנתקות, מה שנקרא. מה שהיה, זה שנתקלנו באופן טבעי בחשדנות לצד שידור של העוצמה וחוסן מאוד גדולים של הצוות והילדים עם התעקשות כמו ילד שאומר, אני לא נרדם בלילה בלי קולות הפצ"מרים. מצד שני הייתה הבעה של קושי וצורך בסיוע. הייתה לנו חוברת מאוד יפה שקיבלנו מהמועצה, של מה שיש בגוש קטיף. מצד שני, היועצות נתנו לנו חוברת של עבודה עם הילדים וראינו את הפחד ואת הקשיים שאפיינו את הצד השני של הקיום. היה צד אחד מאוד חסון וחזק וצד שני של פחד וקשיים - - -.

מה שנתקלנו זה היה שלא היה מחקר מניסיון קודם. הייתה ימית כמה שנים קודם לכן, אבל לא היה כמעט מחקר. היה ספר אחד של משרד הביטחון שהיה כמה מחקרים קטנים ולא היה באמת שום דבר ללמוד ממנו. הייתה תחושה שדיבור על העקירה הוא החלשה של התושבים. צריך לזכור שהאוכלוסייה הייתה עם רמת חוסן בסיסית מאוד גבוהה, אבל היא חוותה טראומות חוזרות וגם תחושה של נבגדות על ידי הממסד. אמרו לנו, מחלוצים לפני המחנה אנחנו הפכנו לאויבי השלום ואויבי העם, וזה גם היה אזור מבודד וסכנות בדרכים. מעט מאוד אנשים, אפילו ממשרד החינוך, הגיעו לאזור הזה.

יש משפט שמאוד היה חזק אז, שסיפרה לי יועצת שילדה בכיתה ב' שאלה אותה, 'כשיגרשו אותי מהבית, ירשו לי לקחת את הבובה שלי'? הדמיונות של הילדים היו ברמה כזאת, שלפעמים ילד מדמיין את המציאות יותר חמור ממה שהיא באמת. היו ילדים שלא היו בטוחים שאבא ואימא למשל יהיו איתם, והיו צריכים להתמודד עם חוסר הרצון להתכונן לעקירה כי זה פגע לכאורה במאבק, ומצד שני קשיים ומצוקות מאוד קשות.

יוכי, בכמה תלמידים אתם טיפלתם? גילאי מעונות אתם לא נגעתם, אבל גנים, בתי ספר.

בתי הספר והגנים זה היה 3,500 ילדים. אחד הדברים שפיתחנו בעקבות המשבר הזה, זה שאמרנו, יש פה אוכלוסייה מאוד גדולה שהיא נקלעה למשבר, בואו ניתן להם טיפול בתוך בתי הספר ובתוך הגנים, וזו הייתה פעם ראשונה שנתנו קבוצות של תרפיה גם אישיות וגם קבוצתיות בתוך בתי הספר ובתוך הגנים, דבר שעד היום בעצם הפך להיות מענה מאוד קבוע במקרים של אחרי מבצעים צבאיים של צה"ל בעזה או אחרי מלחמת לבנון השנייה או אחרי שהיה פרץ של שריפות בנובמבר שנה שעברה. לתת את המענה בתוך המוסד החינוכי שבו זה המקום הטבעי של הילד, התברר כמשהו שהוא מאוד מרגיע, מונע התנגדות לטיפול ומאפשר קשר של התרפיסט עם המורים ועם הגננות הטבעיות של הילד.

כשאתם מסרתם את השליטה שלכם לפני שנתיים, היו עוד ילדים בגילאי חינוך או על כמה ידעתם להגיד שלא נקלטו, קרי שנותרו מחוץ למערכות חינוך בתהליך הזה?

אני לא זוכרת עכשיו את המספר המדויק. חיים, יש לך את המספר? חיים טיפל בשנים האחרונות.

סיימנו את ההתערבות באופן מודע. צריך לזכור שכל תהליך הסיום, יוכי מתארת בעיניי פעולה מדהימה שנעשתה עם צוות קטן, חלקו במחתרת וחלקו אחר כך. שינוי הפרדיגמה הזה שעשינו - - - , היא מציגה אותו כמשהו שולי, אבל זה היה מאוד מהותי. כשסיימנו את העבודה המוסדרת, דאגנו שהרשויות המקומיות ייקחו אחריות גם על הילדים שהם היו על הגבול של בין בפנים, בין בחוץ, באופן שבו הקב"סים או הרשויות ייקחו אחריות על הילדים, ורק אז עזבנו את המערכת כמשרד.

זאת אומרת, העברתם מקל גם על הילדים שמחוץ למסגרות.

כן. היה קשר מאוד רציף. בעצם מה שאנחנו עשינו, שברנו את ההיררכיות בין המטה לשדה והיינו בקשר ישיר עם המנהלים, עם היועצים, עם הפסיכולוגים. הם בעצם ראו בנו כתובת. הם היו מתקשרים אלי אישית גם לפעמים, 'תשמעי, יש ילד שהוא צריך פסיכיאטר ואין לנו תקציב לזה'. איכשהו מצאנו ממש פתרון ותפירה לכל ילד באופן פרטני.

עשיתם בזה איזושהי סטטיסטיקה, האם האירוע הפוסט טראומה, כמה באופן מקביל, קבוצת מיקוד מקבילה של ההתיישבות העובדת או אינני יודע מה, בהיבטים של נשירה, של טיפולים?

זה אחד הדברים שאני ממש מצטערת עליו, שלא ליווינו את זה במחקר. היום אנחנו עושים מחקר על ילדי עוטף עזה שאנחנו נותנים להם מודלים דומים למה שפותחו אז. אנחנו נותנים לילדי עוטף עזה מאז צוק איתן ועד היום. כל שנה 1,000 ילדים מטופלים והיום אנחנו חוקרים - - -. היינו צריכים להמציא את עצמנו כל רגע מחדש. הסיטואציה הייתה מאוד שונה מכל מה שהכרנו. לא היה לנו מחקר להישען עליו וכל הזמן המצאנו את עצמנו תוך כדי תנועה לפי הצרכים שעלו. צריך לזכור שגם כן במציאות שהייתה אחרי העקירה, הילדים נפוצו ל-150 מוסדות בכל רחבי הארץ והיינו צריכים לאתר וגם לטפל באופן כמעט אישי בכל תלמיד, מה שעשינו בפועל, אבל זו הייתה מציאות שחייבה אינטנסיביות מאוד חזקה שלא חשבנו אז לחקור את מה שאנחנו עושים, לצערי הרב. מה שאני יכולה להגיד, זה שבאמת מתוך זה למדנו שהעבודה הזאת של עבודה מיידית בתוך בתי הספר, בתוך הגנים מאוד הוכיחה את עצמה מבחינת ההתרשמות שלנו, ואימצנו אותה. אנחנו 12 שנים וחצי אחרי עם הרבה מבצעים של צה"ל בעזה וכל פעם מחדש זה מוכיח את עצמו שזה פשוט נותן איזה רוגע במערכת. רוגע לילדים ולהורים זה שילד מקבל תרפיה בהבעה ויצירה בדרך כלל, מוסיקה, אומנות וכדומה, לפעמים בקבוצה ולפעמים ביחיד. היו מקרים של תלמידים מתבגרים שבכלל לא התחברו לכל הנושא הפסיכולוגי, אז נתנו להם רכיבה טיפולית. אני זוכרת שהיה איזשהו כנס שבאו אלי שני גברתנים כאלה שאמרו לי, 'תשמעי, אנחנו קיבלנו כנראה דרכך, עכשיו אנחנו יודעים שזה דרכך', זה היה רכיבה טיפולית, 'זה היה מאוד טוב'. הם כבר היו בצבא, הם באו לאיזשהו כנס. ממש השתדלנו לתת מענה מותאם לצורך הספציפי ולאוכלוסייה הספציפית.

בניתם איזשהו ארגז כלים למצבי משבר שכאלו.

מצבי משבר שהם מקיפים אוכלוסיות גדולות שהן נורמטיביות ונקלעו למשבר.

אנחנו לפני פרשייה שיכול להיות שעוד שלושה שבועות-ארבעה שבועות "נתיב אבות", ילדיה פוגשים - - -

חמישה.

אתם שם.

לגמרי שם, היום עם הלמידות שיש לנו.

אומר בכל זאת עוד דבר. זה לא הרבה שנים, ה-12.5-13 שנים, לקחת איזושהי מחלקת חינוך שאומרת לכמה סטודנטים, אם בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף, ללכת אחורה לסטטיסטיקה מתוך ה-3,500 ולתשאל נסיגות בעניין.

יכול להיות.

אנשים עושים כנס פלוגתי אחרי 40 שנה וכנס - - - אחרי 80 שנה, של תנועות נוער.

באופן כללי גם אנחנו מאוד למדנו שצריך לחזק את המבוגרים המשמעותיים כדי שיוכלו לחזק את הילדים. גם זאת למידת רוחב שהיא מלווה אותנו, שאם אנחנו רוצים שילדים יהיו בסדר, צריך לדאוג שהמבוגרים יהיו בסדר. ראינו את זה בתמיכה בצוותי המורים. אחר כך הייתה עבודה קהילתית גם כן עם ההורים, שלא רק אנחנו עשינו אותה, עשו אותה גם גופים אחרים. אני תמיד אומרת שהילדים רואים את העולם מבעד לעיניהם של המבוגרים. אם המבוגרים ירגישו בסדר, אז גם הילדים יהיו בסדר. ראינו את זה אפילו ברמה של הורה שהתחיל לעבוד מיידית אחרי העקירה. היה הבדל עצום בין מצב ילדיו לבין מצבם של הילדים האחרים שהוריהם לא מצאו עבודה.

רק להגיד שבעת האירוע היה מצב לא טוב. הגיעו אנשים לבתי מלון בלי שהיה אף נציג מהמדינה. יועצים של בתי ספר, גייסנו אותם והם הלכו לנהל שם את בתי המלון ונתנו מענה לצרכים בסיסיים. לא שום פסיכולוגים, שום דבר. הם דאגו למטרנה וטיטולים, מה שאחר כך נשנה לצערנו שנה אחרי זה במלחמת לבנון השנייה.

היה גם צורך להתמודד עם השבר האידיאולוגי ביחס למדינה. היו המון מעברים. היו ילדים שעשו חמישה מעברים בשנה הראשונה, של מקומות מגורים ובתי ספר, והייתה בעיה של התפרקות של המסגרת המשפחתית בגלל השהות הארוכה בבתי המלון.

יש פה תמונות של פרויקט "חיבוקי" שאנחנו גם היום, הזכרת את "נתיב האבות", אז אנחנו נותנים אותו גם שם, אבל גם לילדים בלוד, ששם היו ריבוי רציחות במגזר הערבי. זה פרויקט שהתפתח גם כן תוך כדי תנועה לילדים צעירים. הוא התפתח דווקא במלחמת לבנון השנייה ואחר כך נתנו אותו לילדי גוש קטיף. זאת בובה בצורה של כלב. הוא נראה קצת עצוב ואנחנו אומרים לילדים, חיבוקי בדרך כלל שמח ועכשיו הוא עצוב - - -

סתם כך מקרה של רצח במגזר הדרוזי באזור כסרא-סמיע. היה מקרה של רצח של תלמידה בתוך בית ספר. זו גם התערבות של סיפור כזה? על ידי תלמיד. זה היה לפני כשנה.

כן, אבל פה זה לגיל הרך, אבל בכל מקרה אנחנו מתערבים בכל מקרה של פגיעה שהיא קשורה בתלמידים, בין אם זה קשור לבן משפחה של תלמיד או בין תלמיד עצמו. זה ודאי, אבל בהקשר הזה, פרויקט "חיבוקי" הוא פרויקט שהילדים הופכים להיות בעצם מטפלים של הבובה. במקום להיות רק חרדים ודואגים לעצמם, הם אלו שהופכים להיות המטפלים. זה דווקא כן נחקר על ידי פרופ' אבי שדה ז"ל שפיתח איתנו את התוכנית ונמצא ממש מאוד יעיל, פרויקט חסכוני. כל ילד מקבל בובה אמנם, אבל דרך הדרכה של הגננת שהופכת את הילדים למטפלים בבובה במקום רק דואגים, והם משליכים את החרדות שלהם על הבובה. ילדים אומרים, חיבוקי, צריך לפרוס לו סדין במיטה כדי שלא ירטיב. סיפרה לנו גננת שהבן שלה הפסיק להרטיב אחרי שהוא טיפל בבובת חיבוקי.

לאורך עשר שנים נתנו תרפיות, תגברנו תקני פסיכולוגים, יועצים ומדריכים. הייתה לנו מדריכה מהיחידה שלי שהלכה לצוותי מורים והדריכה אותם בהקמה של בית ספר מאפס בעצם ונתנה משאבים בהתאם לצורך, ואיתרנו נקודות קריטיות כמו מעברי דירה, אבטלה של הורים, חשיפה חוזרת לטרור. למשל, כשיש מבצעים בעוטף עזה, אם אתה שואל על זה, זה כן אנחנו רואים. כשיש מבצעים בעוטף עזה ושוב נחשפים לאזעקות, יש איזשהו תסכול מאוד מתגבר שאומר, אז למה הוציאו אותנו משם? כי ממילא הטרור ממשיך.

עשינו פרויקט חונכות של ילדים גדולים למען ילדים צעירים. היה פרויקט של סיוע לימודי, שזה יותר חיים ריכז. אנחנו שנה אחת ריכזנו את זה. עשינו ימי עיון לכל הצוותים בחופשות הקיץ, כל שנה מחדש. לא כתבנו מחקר, אבל את העבודה שעשינו בשנה הראשונה, זה נקרא "כשהדרך מתמשכת".

אני רוצה רק לסיים במה שהתחילו פה, בפרויקט המשותף של "דרך שירה בנקי", מרכז רבין ומרכז קטיף, שבאופן אישי מותר לי להגיד, אני חושבת שזה בנפשנו. באופן אישי אני משתתפת גם בקבוצות נשים שנקראות אידיאה שיח ישראלי, גם של קבוצות של נשים שונות מאוד - - - . אני חושבת שאנחנו צריכים לחזק את המגמה הזאת של מה שנקרא שיח מוגן, של אפשרות להקשיב זה לזה, כי נראה לי שזאת הבעיה האמיתית שלנו.

תודה רבה. עוד נציג משרד החינוך?

גם במענה לשאלה שנשאלה פה על ידי אנשי בני דקלים, כולל פנייה למשרד החינוך בדבר הגדרת היישובים של מפוני גוש קטיף כיישובים שזכאים ליום חינוך ארוך.

אנחנו רוצים רק להציג את ד"ר יצחק ציטרין שעשה את המחקר על הטיפול בנושא. הוא יציג פה בתמצית את מחקרו.

אז בתמצית.

בכמה היילייטסים בגלל קוצר של הזמן. אני רוצה להגיד שיש הבדל גדול מאוד בין מפוני צפון שומרון ושיקומם לבין מפוני גוש קטיף. אנחנו מדברים באוכלוסייה הכי צעירה שהייתה במדינת ישראל עם תחושת זמן, מקום. רוב הילדים שפונו מגוש קטיף, נולדו שם וזה היה הבית שלהם לכל דבר ועניין. הם נעקרו מהבית. הפינוי של התלמידים מגוש קטיף, שהם היו בערך 50% מ-8,200 הנפשות שגרו שם, היה שונה לחלוטין מזה של צפון שומרון, עם המון כשלים, בעוד שבצפון שומרון העניין נגמר בצ'יק צ'אק וזה מכיוון שהאנשים מצפון שומרון לא הסתמכו על המדינה.

כמה אנשים היו בצפון שומרון?

220 ילדים היו בצפון שומרון, שההורים שלהם ניתבו אותם לבתי ספר. זה נכון שרובם המכריע היו בגיל של החינוך הרך והיסודי, אבל הם לקחו את המושכות לידיהם והעניין נפתר תוך חודשים ספורים. העניין עם ילדי גוש קטיף או חבל עזה ארך שנים רבות, למעשה עד שחיים התחיל לתכלל את העסק ואנשים התחילו להגיע למגורי הקבע ב-2010, הילדים נעו ונדו.

אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדבר אחד נוסף כרקע ואחר כך עוד כמה נקודות, והוא שאנחנו לא מדברים על עקירה, אלא אנחנו מדברים על עקירה כפולה ולפעמים מכופלת. הילדים הועברו ממקום למקום. לא ידעו לאתר אותם, לא ידעו איפה הם, זאת אומרת, גם אם היו תוכניות ורצו להגיש להם משאבים, הם לא ידעו איפה הילדים נמצאים. כאשר ועדת החקירה הממלכתית מיפתה את המקומות שהילדים בהם נמצאים, אז אני מראה לכם את המפה. כל נקודה כאן היא מקום שנמצאים בו כמה ילדים. הנקודות הצהובות זה שיש קבוצות גדולות יותר של ילדים, זאת אומרת, לך תתחיל להגיש עזרה בלי מתכלל של משרד החינוך, וחיים מתחיל לתכלל רק ב-2010. אף אחד לא יודע איפה הילדים נמצאים, אז אי אפשר להגיש להם עזרה. גם אם יש תוכניות שאותן תיארו קודם, העזרה לא יכולה להגיע.

יתרה מזאת, כמה נקודות נוספות. יש רצון טוב כל הזמן, של המערכת. הרצון הטוב הזה לא מגיע לשטח על רקע כך שהמשבר הזה של הוצאת האוכלוסייה מחבל עזה הוא אדיר. אתן לכם 12 ביטויים שהופיעו בתקשורת הם הובעו במחקרים מדעיים, על עומק השבר, וזה באמת מתחבר למה שאתה אמרת. אנחנו מתחיל מהשמאל - היפרדות, יציאה, עזיבה, התנתקות, פינוי, נסיגה. אנחנו מתחילים להגיע לימין – בריחה, עקירה, טרנספר, גירוש, גלות, חרבן. שבר אדיר היה בעם ישראל, והילדים מפנימים את השבר הזה והשבר הזה צריך לקבל איזשהו טיפול. מישהו צריך לחכות לילדים, ולא נותנים במשרד החינוך למתכלל לטפל בעניין באופן ממלכתי, אלא נותנים למחוז הדרום לטפל בעניין.

אני רוצה להקריא לכם שני קטעים קטנים, איך הדברים נראים במציאות בשטח כאשר מנהלת מחוז הדרום שהייתה אמורה לטפל בעניינים, מגיעה לביקור בבית מלון שאותו הזכירו קודם. אני מצטט מתוך הפרוטוקולים של הוועדה הממלכתית לחקירת ההתנקות. אומרת מנהלת מחוז הדרום: "מסתבר לי שבמלונות אין כיסאות נמוכים. הודעתי לאנשים שלי, מהר בכל מלון להכניס 30 כיסאות קטנטנים כאלה שעולים כמה שקלים". מה עם עונים לה: "אין לך אישור". "אמרתי להם, יש לי אישור. תיקנו, ואם צריך, אני אשלם מכספי. אם אני אחכה לאישורים של כולם, הילדים יגיעו ולא יהיו להם כסאות", וכן הלאה וכן הלאה.

ד"ר יצחק, אנחנו נצטרך קצת לקצר, אז תמקד אם אתה רוצה עוד להביע. בהחלט הדברים, אנחנו זוכרים אותם גם בזיכרון אישי.

אם אתם רוצים לקצר, אז ככה, התסמינים שמאובחנים בקרב הילדים, תסמינים מאוד קשים שלפרק אותם לקח המון זמן, כולל הביטוי של אי התגייסות תלמידים לצבא וכיוצא בזה, אז אני אתן לכם את התסמינים בקיצור נמרץ, כי גם הזכירו אותם קודם: פירוק התא המשפחתי. אין להורים סמכות על הילדים. בעיות בריאות, נשירה סמויה וגלויה ממערכת החינוך, במימדים גדולים ביותר שלא מוכרים בחינוך הישראלי. אני אומר ישראלי, כי אני כולל את החינוך הערבי ואת החינוך החרדי ששם הנשירה היא גדולה. נישואי בוסר, שזה אומר ריבוי גירושין, זאת אומרת בעיות שהן עדיין להערכתי נסחבות היום, חוסר שליטה של מורים. יש אי אמון במורים. המורים מבוגרים הכזיבו אותם. ירידה ברמה הלימודים, פערים הישגיים לימודיים גדולים מאוד, דברים שהקרינו אחר כך כשהתלמידים האלה שהיו בחטיבת ביניים ואפילו בתיכון, באים להתקבל לאוניברסיטה, מודדים אותם לפי תוצאות הבגרות וכיוצא בזה, והיו פערים מאוד גדולים שקשה מאוד היה, מה שנקרא, לסגור אותם.

הבירוקרטיה של הממשלה היא אדירה. החסמים הבירוקרטיים הם כאלה שמביאים לכך שגם הרצון הטוב שהיה, של ראשי הממשלות שטיפלו, גם של האנשים בשטח ששמענו, לא היו. אני רוצה להקריא לכם קטע קצר של הוועדה הממלכתית ובזה אולי לסיים בגלל קוצר הזמן ולא בגלל קוצר הדברים שיש לי להגיד. "לא ראינו לא ראש ממשלה ולא מנכ"ל משרדו מתגבר על רפרנט באגף התקציבים של משרד או חשב או משנה ליועץ משפטי שהעביר חוות דעת. כל הטיפול במפונים", זה דרך אגב ביטוי מכובס, "צריך להיות טיפול שהוא שובר בירוקרטיה. המשילות, הבירוקרטיה היא מכשלה מאוד גדולה. במצב הקיים, גם מעורבות של ראש הממשלה לא תמיד עוזרת לקצר תהליכים". רבותיי, הרצון טוב היה. השטח היה בלגן אחד גדול, ורק כפי שאמרתי, ב-2010, תחילת העבודה של מה שנקרא השולחן העגול החברתי, ועם התחלת החזרה של האנשים למגורי קבע, רק אז התחילו לראות ניצנים של אור בקצה המנהרה.

תודה. משרד החינוך, חיים, כתשובה ליום חינוך ארוך, לפנייה אליך.

אני רוצה להגיד בסיכום, שאני שמח שהמתווה שהלכנו איתו יחד עם מינהלת תנופה היה מתווה שמתייחס לחברינו העקורים, מפונים, מגורשים, כל אחד יבחר את המילה שלו, לטיפול בפצע ולא בנכות, ולכן מראש אמרנו שאנחנו במגמה של ירידה במובן הזה של ההתייחסות לעובדה שאנחנו רוצים לעזור לכולם להשתקם ולחזור למסלול, כי אנחנו מדברים על אוכלוסייה נורמטיבית. צריך לזכור את זה, למרות שהיו פה ושם גם קולות שאמרו, אנחנו כמו נכי ביטוח לאומי. אף אחד לא קיבל את זה ולשמחתי אנחנו לא שם והרוב המוחלט של האנשים הצליחו לחיות את חייהם, למעט המקרים הבודדים שאנחנו יודעים שעלולים להיות בכל חברה, וגם המקרה הזה קיים.

אנחנו אחרי התיאור הפחות נחמד ששמענו עכשיו, נמצאים עכשיו, אני חושב, במקום אחר, והעובדה שהטיפול הממשלתי הסתיים ברמה של - - -

אני אצטרך קצת לקצר אותך, חיים. יוח"א, תן לנו תשובה מה עושים עם זה.

התשובה היא מאוד פשוטה. אם מישהו בחר לגור במקום מגורים מסוים, אז הוא בחר במקום הזה על יתרונותיו ועל חסרונותיו. חוץ מהעובדה שיוח"א של גוש קטיף ב-2005 זה לא יוח"א של היום, זו כבר סוגיה נפרדת, אבל מעבר לזה, היום אין בידנו, גם אם אנחנו רוצים, לאפשר ליישוב באשכול 5 או 6, על סמך זה שלפני איקס שנים מישהו היה ביוח"א, אגב, הילדים שיבואו היום ליוח"א, הם בכלל לא יודעים שלאחים שלהם היה יוח"א, אולי הם כן יודעים, לפני 12.5 שנה. לכן התשובה היא לצערי ברורה וחדה. אין לנו יכולת להגדיר ספציפית בית ספר כיוח"א בגלל שלמישהו היה פעם.

תודה רבה. התייחסות קצרה של חצי דקה.

אציג את זווית הראייה של התושבים.

בדקה.

קשה בדקה, אבל אני בהחלט אומרת שהיה אפשר לראות שני סוגי התייחסויות ממשרד החינוך, אני לא יודעת אם זה בגלל בלגן, אולי בגלל האנשים עצמם שתפעלו את הדברים, כי היו מקומות שקיבלנו בהם יחס אוהד, חם, מקבל, תומך ומאוד עוזר, והיו מקומות לאורך הנדודים, אני מדברת במיוחד על השנה-שנתיים הראשונות, שהייתה איזושהי אטימות, בלגן, ציוד שלנו שנלקח בלי ידיעתנו. לא יכולה לפרט בגלל קוצר הזמן, הייתי נותנת כמה דוגמאות. לא הייתה איזושהי אחידות ביחס לאורך כל השלבים הראשונים שהתנהלנו, מהיציאה, מהגירוש מגוש קטיף עד השנים הראשונות וכו'. אם יורשה לי לתת דוגמאות, אני אשמח.

הדוגמאות היו יכולות להיות החשובות ביותר. זמננו לצערי קצר ואנחנו מחויבים בסיום, כך נגזר עלינו, אז אני רק אומר לסיכום באמת, יום גוש קטיף נמצא בכנסת ישראל והוא נמשך איתנו עד אחרי הצהריים על פי החלטת הממשלה, ונקבע ליום הזה יום שבו כפי ששמענו ולמדנו פה, אוזרחה נצר חזני ב-1977, כ"ב בשבט, היישוב הראשון של גוש קטיף. צריך לציין את זה כדי שידעו מה, למה, כמו ששאלתי אתכם על קרב כפר דרום.

מרכז גוש קטיף הוא באמת מרכז ממלכתי. אחד הדברים המרגשים ביותר ששמענו פה היום, זה באמת גם בשבילי היה חידוש, החיבור למרכז שירה בנקי ז"ל יחד עם מרכז רבין. היטיב לבטא את זה אורי, אביה של שירה, על המצוקות של השנים ועל הכאבים הגדולים של השנים.

אישית חוויתי את כאב העקירה בגוש קטיף וליווינו אותו שנה וחצי לפני וגם אחרי, והעניין הזה, אנחנו פה בוועדת חינוך, אז גוש קטיף ו-35 שנות ההתיישבות שלו, באמת פרק היסטורי בסיפור הישראלי, אולי גם פרק עתידי, כל אחד ייקח את זה למקומות שהוא רוצה בהם, ואני בהחלט רואה את זה גם לעתיד.

בהחלט המדינה לא הייתה ערוכה. את זה אנחנו יודעים על בשרנו, לא בהיבט החינוכי המספיק ולא בהיבט של פתרון ולא בהיבט של פירוק. באמת ההבדל בין גוש קטיף לצפון השומרון, ואני יודע מה מצבן של המשפחות ביד חנה, הוא מצב מפורק יותר ולא מצב קהילתי. הצד הקהילתי והצד הבית-ספרי הוא היה צד מאוד חשוב בטראומות שכאלה ואולי כמפתח גם, שלא נדע, לבעיות כאלה בעתיד.

הצגת פה לקראת הסוף, ד"ר יצחק סיטרון, את הקשיים ואת הבעיות ואת הסיפורים שאולי עוד מושכים עד היום, גם בעיות פסיכיאטריות ובעיות אחרות. חלק נגענו והכרנו, נשירה גדולה, נישואי בוסר, פירוק משפחות, בעיות רפואיות ובריאותיות בהיקפים יותר גדולים. כן, יש מקום לפי דעתי להעמיד את זה, לשים את זה, כי אחרת נראה הכול טוב והיה כאב. ברור שצריך לצאת מהמשבר למבשר, כמו שאמר עמנואל מורנו, השם יקום דמו, ביטוי שלו, וגם הוועדה הזאת שמחה מאוד, אני אומר בשם כל מי שלא נמצא פה עימנו, לברך את מרכז גוש קטיף. שיתוף הפעולה הזה הוא בעיניי דבר גדול מאוד.

אולי לפני כן רק אומר כמה דברים, לברך גם את משרד החינוך ואת מרכז השלטון המקומי שכן לקחו, טיפלו וקלטו. אינני בטוח, כמו שהמינהלת עוד לא נסגרה ויש לה קצוות, שלא ראוי להתייחס ולהסתכל, לעשות חשיבה נוספת על החריגים ואותו דבר גם להסתכל, לחשוב, להסתכל על חריגה. כן יוח"א, לא יוח"א, אשכול 4,5. השיקול בסוף הוא שלכם. אני אשלח אותה גם אליכם חזרה עם אותה המלצה של להכיל את בתי הספר של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון למסגרת יוח"א, יום חינוך ארוך, ויכול להיות שאם תבחנו, תבדקו שדווקא ביד חנה ואינני יודע אם בבני דקלים או במקום אחר, אבל יש תופעות עדיין. התלמידים של התקופה ההיא כבר בוגרים, כבר הולכים לצה"ל, הכי קטנים מהם, אבל יש כנראה בשוליים, כך שמעתי רק לפני שבוע על יד חנה, אני אומר את זה מדברים שאמר לי מישהו מאותו סיפור דווקא של צפון השומרון.

אבל לא בטוח שיוח"א הוא הפתרון.

אינני יודע. זו עוד אחיזה, זה עוד חבק שאוחז את האנשים במסגרת, כי הרי המסגרת התפרקה להם. כתוצאה מזה הם בעטו בה, מיחס להורים ועד גיוס לצה"ל.

אומר עוד דבר אחד לכל הסיפור הזה וגם לאחדות הזו. כשלא יודעים מה לעשות, והיינו בדילמות קשות, עצה של דודי שיחיה, מקבוצת סעד, גם כשאני אחרי ההתנתקות, הייתה לי אי ודאות. כשלא יודעים מה לעשות, עושים מעשים טובים, ועושים אותם גם ביחד, כי גם מרכז שירה בנקי רוצה לעשות מעשים טובים. גם מרכז רבין רוצה לעשות מעשים טובים למען החברה הישראלית, אז באמת היה פה היום בפתיחת יום גוש קטיף בכנסת, אני חושב דבר טוב, אור, להרבות אהבה, להרבות אור בעם ישראל בשנת ה-70. אולי בזה נסיים גם את הוועדה הזאת, שתצא מכאן ברכה לעשייה משותפת של אור וטוב וריבוי אהבה.

תודה לכל המשתתפים, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:30.