ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-04-16OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 286

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום חמישי, ז' באדר התשע"ח (22 בפברואר 2018), שעה 14:30

סיור וישיבה באולפנת מירון בצפת

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

אינסה ויניצקי - מנהלת מרחב גליל עליון, משרד העליה והקליטה

מנחם ולדמן - מנהל תכנית יהדות לעולי אתיופיה, הסוכנות היהודית

ידידיה וולף - מפקח קליטת תלמידים עולים, מינהל החינוך ההתיישבותי

רויטל לוי רונן - מנהלת קליטה אזור צפון, הסוכנות היהודית

מרדכי קאפח - הרב, ראש אולפנת מירון

צחי סעדה - מנכ"ל אולפנת מירון

דוד ונצובר - מנהל בית הספר, אולפנת מירון

מירב הדני - רכזת פדגוגית, אולפנת מירון

עידית - צוות אולפנת מירון

אורלי אליהו - יועצת, אולפנת מירון

אילנית - מורה, רכזת עולות, אולפנת מירון

גילה מרציאנו - מורה, רכזת עולות, אולפנת מירון

סקדה - תלמידה באולפנה

חנה - תלמידה באולפנה

תקוה - תלמידה באולפנה

רבקה - תלמידה באולפנה

שרה - תלמידה באולפנה

מעין קארו - תלמידה באולפנה

דנה גורדון שושני

עופרה ארגס – חבר תרגומים

סיור וישיבה באולפנת מירון בצפת

שלום וברכה. ברשותכם אני מאוד מאוד גאה ושמח שיושב ראש ועדת העלייה והקליטה של הכנסת שהוא למעשה עכשיו הוועדה, הסכימה ונענתה להזמנתנו של המינהל לחינוך התיישבותי והפנימייתי ועליית הנוער ומשרד החינוך לבוא להתארח באולפנה.

תיכף ניתן לאולפנה לדבר, אבל אני רוצה להגיד לך כדברי פתיחה, שאולפנת מירון היא אחת האולפנות הטובות ביותר בארץ שלנו, 450 בנות אבל היא לא אליטיסטית, היא קולטת את כולם ובגלל זה היא טובה. תראה גם בחוברת בזמנך החופשי. מתוך 435 בנות יש פה כך: 46 בנות עולות מאתיופיה, לא קשורות לעליה האחרונה. 46 עולות בכיתות י' ו-יב', 30 עולות מבנות מנשה בכיתות י', יא' ו-יב' ועכשיו הדובדבן שבקצפת שבעליה האחרונה הם נענו לבקשתנו וקלטו ממש מרגע לרגע, 54 בנות עולות חדשות טריות ממרכזי הקליטה כנען מירון וצה"ל 9. אני לא יודע אם הרבה מוסדות בארץ היו נענים לכזה דבר, ממש אחרי תחילת שנת הלימודים, לקבל 54 בנות.

כפי שכבר הוזכר היום, ישנן בנות שהן בפנימיות, העולות הוותיקות. אבל העולות החדשות שאנחנו לא רוצים להוציא אותן לפנימייה בשנה הראשונה, רוצים שיהיו בבית, הן באות לפה כל יום בהסעות הלוך וחזור והן מקבלות פה מה שנקרא פנימיית יום. זאת אומרת במילים אחרות, יום לימודים ארוך, הן מקבלות פה ארוחות, חוץ מהלימודים אולפן, שיעורי גיור, גם תיגבור של חוגים, של העשרה חברתית, של העצמה והן נשארות פה עד אחרי שעות הצהריים המאוחרות ואז הן לא מסתובבות וכולי, וחוזרות הביתה כל יום בחזרה למרכזי הקליטה.

אחר כך כשהן עוברות למגורי הקבע יש להן את האפשרות או לעבור למוסדות במגורי הקבע או להישאר באולפנה. תדע לך שגם בעבר, במחזורים הקודמים, חלק גדול מהבנות אפילו שהן עברו למרכז רצו להישאר באולפנה ובאות לפה בהסעות כי הן אוהבות את האולפנה ומצליחות באולפנה.

אני רוצה באמת להציג, הייתי צריך לכבד ולהציג אתכם. כמובן כבוד חבר הכנסת ד"ר אברהם נגוסה, יו"ר ועדת העלייה של הכנסת, הגברת דנה גורדון מנהלת הוועדה, הגברת רויטל לוי רונן מנהלת אזור צפון של הסוכנות היהודית, והעוזרים הנאמנים באמת שהולכים עם חבר הכנסת נגוסה נמצאים איתנו ביחד. כל ביקור כזה הוא רשמי של הוועדה ולכן הכל נכתב בפרוטוקול בדברי ימי הכנסת. נמצאת פה הנהלת האולפנה, הרב קאפח ראש האולפנה כבר 32 שנה, אין הרבה מנהלי מוסדות ששורדים ככה ולא רק שורדים אלא מתחדש בכל יום. מר צחי סעדה, מנכ"ל האולפנה, מר דוד ונצובר מנהל בית הספר של האולפנה, כל הרכזות, אני לא אלאה אותך.

אני אציג אותן בקצרה. מירב הדני הכהן היא רכזת פדגוגית וצוות ההנהלה. אורלי אליהו היא יועצת, אילנית בוגרת של האולפנה, תלמידה שלנו והיום מורה באולפנה והיא רכזת עולות. בוגרת שלנו חשוב לי להגיד.

מודל לחיקוי.

בדיוק. צחי סעדה הוא המנכ"ל של האולפנה. דוד ונצובר מנהל התיכון הוא אחראי על כל נושא הלימודים. גילה מרציאנו רכזת עולות בכל התחום של הלימודים וכולי. הודיה כנפו מנהלת הפנימיה ועידית עובדת סוציאלית.

חשוב לדעת אחרי שנתנו את הכל, אחד הדברים החשובים ואני מעלה את זה בהתחלה לפני שנלך ונשמע על האולפנה, עם העולות מאתיופיה נעשית עבודה מצוינת ואנחנו יודעים גם, חבר הכנסת נגוסה, שהרבה בזכותך לעלות מאתיופיה יש ברוך השם היום שעות הוראה, יש באמת דברים טובים. יש לנו קושי אחד עם העלייה וגם השתתפתי איתך בדיון בכנסת על בני מנשה. יש פה 30 בנות מנשה. מבחינת משרד החינוך, אני אומר לצערי הרב למרות שאני מייצג אותו כאן, השעות שניתנות לעולים מבני מנשה הם כמו לעולים מארצות הברית וזה דבר שלא יעלה על הדעת.

אנחנו קיבלנו החלטה בוועדה.

חבר הכנסת נגוסה אני יודע, בשביל זה אני מעלה את זה פה.

זה מצחיק לקרוא לעליה מהודו עליה מארצות הרווחה.

כרגע נכון לשנת הלימודים תשע"ח זה המצב שצריך להשוות את התנאים שיקבלו שעות כמו עולים מאתיופיה כי הם זקוקים לזה ופה עושים עבודת קודש אבל אין להם את התנאים לכך מבחינת שעות.

אני אעדכן.

דבר שני, עידית העובדת הסוציאלית פה שעושה עבודה נפלאה עם הבנות העלתה לי בעיה שלפי תקנה כל מה שאז סוכם בוועדה שהן מקבלות עם לימודים גבוהים, עידית אולי את תעלי את הבעיה עם הנושא של הלימודים הגבוהים של הבנות, ברשותך תעלי את זה בקצרה.

יש לנו הוראת שעה מס' 347 שמשווה את תנאי הסיוע לסטודנטים, זו הוראת שעה שמסתיימה בסוף השנה הזאת.

בעניין הזה, אנחנו בתחילת הקדנציה קיימנו דיון בוועדת העלייה והקליטה והתפוצות כדי להשוות את התנאים של העולים שהגיעו מהודו, בני מנשה, ומתימן, להשוות את כל תנאי הקליטה לאלה של יוצאי אתיופיה. עולי אתיופיה זה 15 שנים זכאות, עולים מארצות אחרות זה 10 שנים. אז אנחנו השווינו את זה ל-15 שנים. מה זאת אומרת השוואת התנאים? כל התנאים כולל בלימודים. אם זה השכלה גבוהה, אם זה יסודי, תיכון, גן ילדים, בכל התחומים כולל משכנתא למשפחות, כולל תעסוקה. בזמנו שר הקליטה היה זאב אלקין והוא קיבל ואישר את ההחלטה שלנו וגם שרת הקליטה הנוכחית הייתה גם חברה בוועדה באותו זמן וגם אחר כך היא קיבלה באמת את ההחלטה הזאת. לכן אני לא מבין למה צריך כל שנה לחדש.

זה מה שאנחנו שואלים. הוראת השעה הזאת היא רק על השכלה גבוהה.

גם השכלה גבוהה. אני אסביר את הדברים. תראו, מטרת הביקור שלנו שאנחנו בוועדת העלייה והקליטה יוצאים לשטח גם ברשויות המקומיות, במרכזי קליטה, במוסדות שקשורים לקליטת עליה, כדי להבין באמת מהשטח אם יש סתירה או אי הבנה בנהלים שאנחנו העברנו בכנסת והאם משרדי הממשלה מיישמים את ההחלטות האלה או לא. לכן חשוב לי מאוד לשמוע. אל תפחדו, אני לא אלך ואומר שבאולפנת מירון אמרו לי ככה וככה".

זה מוקלט.

אפשר גם להגיד את זה.

בסדר, זה מוקלט אבל גם לא רק אתם אומרים. יש גם ברשויות המקומיות - - -

השטח זועק. השטח מדבר.

כן. אבל בעניין העלייה מהודו של בני מנשה, מאז החלטת הממשלה, בעניין זה שלא מיישמים כמיטב זכרוני רק היום אנחנו שומעים את הבעייתיות פעם ראשונה.

חבר הכנסת נגוסה אני מציע שני דברים. א. עידית תשאיר לך את החומר פה - - -

מה שחשוב להגיד חבר הכנסת, כאן נמצאות בנות שיהיו בעזרת השם המהנדסות והרופאות והמדעניות של דור המחר. גם יוצאות אתיופיה וגם בנות המנשה, אתם תפגשו חלק מהן עוד מעט, אם רק יהיו להן את התנאים הנכונים ומן הסתם גם לאחים הקטנים שלהן מכיתה א' ועד יב', ובוודאי בהשכלה הגבוהה, אנחנו נראה פה דור חדש. וזה בכל המדינה.

כדי להביא אותם להישגים צריך גם לקבל את החומרים, שעות וכולי כי אנחנו מרגישים את ההבדלים.

רק אני רוצה לסיכום, אנחנו העברנו למנהלת הוועדה הגברת דנה גורדון את כל החומר, היא תטפל בזה ואנחנו נהיה איתה בקשר.

אני רק שמח על דבר אחד, שאם זו החלטה שכבר התקבלה מזמן אז אנחנו גם נקבל את זה רטרו.

היא בתוקף עד סוף שנה זו.

בנות שתלכנה להשכלה גבוהה בשנה הבאה לא יהיה להן את זה. הן גומרות יב', לא יהיה להן.

בשנה הבאה שירות לאומי, יש לנו שנה שהייה. אבל בטח יש בוגרים במקומות אחרים.

פה יש לכם לעוד שנה. עד סוף 2018.

כן אבל חבר הכנסת נגוסה, הבנות שמסיימות פה יב' כמו בציונות הדתית, כולן תלכנה בע"ה לשירות לאומי וזה חלק מהשילוב שלהן בחברה הישראלית ואזהן תלכנה ללימודים ואז כבר לא תהיה להן את הזכות הזאת אם לא תהיה הארכת התקנה הזו. זו נקודה אחת שנבקש מהוועדה לפתור. הנקודה השנייה זה השעות כי בפועל זה לא נעשה בבתי הספר התיכוניים ועדיין מקבלים שעות עולים כמו עולה מארצות הברית. למרות שהייתי בוועדה ואני יודע מה היה שם. זה נושא שאני מבקש, דנה אני אכתוב לך את זה. יש עוד נושא חוקי אחד שהשבוע גיליתי. באמת אולפנת מירון עושה עבודה יוצאת מן הכלל לשלב את הבנות בשירות לאומי מתאים כולל מעטפת. רצו לשלב את הבנות בכוונה בבית החולים לניאדו בנתניה כדי שתמשכנה אחר כך ללימודי אחיות. מה קרה השנה? הודיעו להן שהתקנים התבטלו. למה? דיברתי עם מר שר-שלום ג'רבי מנכ"ל הרשות והוא אומר לי "כן, כי פתאום משרד המשפטים אומר שעל התקנים האלה של קליטת עליה הקול קורא לא נכון וצריך שינוי חקיקה" אז הוא אומר לי שהוא עושה מאמצים עוד במושב החורף לשנות את זה. אבל גם פה נכתוב לך כי זה גם עניין של הקליטה שתעזור לשנות כדי שתוכלנה לעשות את השירות הלאומי. גם בזה נפנה אליך ממש בתחילת השבוע הבא, אני אפנה גם למר שר שלום ג'רבי כדי שנקדם כדי שתוכלנה לעשות את השירות הלאומי שאנחנו מייעדים להם עם המעטפת הנכונה.

אלה שלושת הדברים שקשורים לעבודת הכנסת, שממש יש לי הערכה גדולה שאתה בא לראות בשטח כי לא תמיד מה שמחליטים בוועדה לצערנו הרב זה גם מה שמחלחל ומתבצע בשטח. עכשיו אני רוצה לתת קצת לאולפנה להרחיב.

אני רק אומר מספר מילים על האולפנה. הדבר שהכי הכי חשוב לי להגיד, יש לנו אמונה וגם מציאות, זאת החלטה שלנו, כל מי שאתה רואה כאן, אנחנו הורים באולפנה. למירב יש בת שלישית באולפנה, לאורלי יש בת באולפנה, אילנית היא אמא לעתיד, היא אמא היום אבל היא תהיה אמא לעתיד באולפנה. יש לה כבר בת - - -. לצחי יש בת באולפנה, לי יש בת שסיימה לפני שלוש שנים באולפנה, לדוד יש בת שלמדה באולפנה. גילה אמא לשלוש בנות באולפנה.

גילה אמא ל-12 ילדים. יש לה 11 בנות ובן 1.

הבת ה-11 שלומדת באולפנה.

מה שרציתי לומר לך שמה שטוב לכולם, טוב לילדים שלנו. המקום הזה קולט את כולם. אנחנו פועלים במקום הזה עם זווית ראייה של הורים. אנחנו הורים פה. אתה יכול לתאר לעצמך שאם בצוות ההנהלה הם הורים, ובאות בנות מבתים כאלה ובתים כאלה ועולות חדשות וותיקות, וגם בתוך הישראלים יש כל מיני בתים. גם מבחינה דתית, גם מבחינה סוציו אקונומית וכולי. המקום הזה, 450 תלמידות מכל מגוון האוכלוסייה הישראלית ויש מכנה משותף בין כולן, שהמטרה מצופה מכולן שווה בשווה. אנחנו מאמינים בכולן.

כשאני הגעתי לתפקיד הניהול פה שהציעו לי את המקום, זה היה אמנם כבר מזמן, לפני 32 שנה, אני מאוד התלבטתי. למה התלבטתי? אמרתי "מה פתאום פנימייה. אני רוצה בית ספר בבוקר, ונגמר בצהריים". לא הבנתי. אחרי שדיברו איתי ולחצו עלי אמרתי "אני אעשה ניסיון לשנה". עשיתי ניסיון, ואני רוצה לומר לך חבר הכנסת נגוסה, אין תחליף לזה. אני היום מבין שפנימייה היא כלי חינוכי אדיר שאין לו תחליף. הזמן שהפנימייה נותנת, יש לנו פה צוות של מדריכות, בכל כיתה מחנכת ומדריכה. הזמן הוא גם - - - לימודית, לומדים ביחד למבחנים, עבודות, שיעורי בית. הזמן גם הוא מתנה. זה נותן להן זמן להתקדם. אני מאמין שבת שמאמינה בעצמה ובת שמנצלת את הזמן מגיעה להישגים. אנחנו רואים פה בנות שהגיעו מכלום לתוצאות בגרות גבוהות ביותר ואחר כך תראה בחוברת - - -

יש מעטפת הוליסטית מלאה. את אחוזי הבגרות של העולות פה, הרב קאפח, אולי תציינו את אחוזי הבגרות.

דוד אחראי על תחום הבגרויות.

אני אתן לדוד אחר כך שיתייחס לתחום הזה, על התוצאות והכל. אני רוצה לומר לך שיש נקודה חשובה מאוד שאנחנו חושבים שהיא מאוד מסייעת לנו ואני מאחל שיתוף פעולה כזה לכל בית ספר. יש לנו שיתוף פעולה מלא עם מינהל החינוך ההתיישבותי. הנציג בקטע של העולים, הנציג הכי קרוב אלינו והכי מקושר אלינו, והכי דוחף. הרב ידידיה וולף שהוא באמת דוחף את הדברים האלה ואנחנו מרגישים היום שהוא חלק מהצוות. אני אומר את זה באמונה שלמה מכל הלב בשם כל אנשי הצוות שיושבים פה. הוא חלק מהצוות פה ושיתוף הפעולה הזה מניב פירות. ואני יכול להגיד מניב פרי הילולים, ממש. פירות גם בתחום החינוכי וגם בתחום הלימודי.

האולפנה פה היא אבן שואבת לבנות מכל אזור הצפון, מרחב גדול, וגם מכל הארץ. אני אספר לך שלפני שנתיים, יש לנו גם בנות מבאר שבע. שבע בנות היו לנו שם, שאלתי אותה אם היא יודעת למה היא נקראת באר שבע ואמרתי "אתן שבע בנות מבאר שבע". דיברנו איתן שם, באנו אני והמורה לדבר איתן בקיץ בחופש הגדול, הן היו בין ח' ל-ט', היו פה כבר שנתיים. אמרתי להן "בנות, אולי תהיו במקום שקרוב אליכן" אני מדבר על עולות מאתיופיה. "מה פתאום, אנחנו לא מוותרות". "בבקשה, תראו, אולי באמת, אנחנו לא רוצים להכריח אתכן. בואו נסדר לכן, נמליץ, אתן ילדות טובות נמליץ עליכן לכל בית ספר שתרצו". הן לא היו מוכנות לשמוע. "אנחנו נלמד רק באולפנת מירון ולא חשוב המרחק" זו הייתה התשובה שלהן. אני מאוד התרגשתי מהתשובה שלהן כי הן באמת הרגישו שהן נמצאות פה כמו בית.

אגב אני רוצה לספר לך משהו. הבוקר הייתה פה תלמידה ישראלית, ותיקה בארץ, שבאה להיבחן. שאלו אותה "למה את רוצה לבוא לפה" אמרה "לא יודעת, הייתי פה יום אחד, אני מכירה פה מישהי, ראיתי את השמחה", אמא שלה ישבה לידה והיועצת, אמרה "ראיתי פה את השמחה והחלטתי שאני רוצה לבוא למקום כזה שמח" אמרתי לה "אבל מה משך אותך לפה" היא אומרת "אמרתי לך, השמחה. ראיתי פה את השמחה וזה המקום שחיפשתי". יש במקום הזה המון שמחה. דיברת קודם, נשארים צעירים, השמחה משאירה אותנו ברוך השם. כששמחים לפחות בתחושה שלנו זה משאיר אותנו כמה שנים אחורה.

אז השמחה הזאת, זה הדבק שמחבר בין כל סוגי הבנות פה. אני רוצה להגיד לך שאחד השיאים פה השנה לפחות, היה בקבלת פנים שערכנו לפני חודשיים וחצי אולי למשפחות של בנות מנשה שהגיעו לארץ. יש פה תמונה משדה התעופה שהם הגיעו לארץ, בני מנשה, היה פשוט מרגש שם. הבנות קיבלו אותם בשירה אדירה של "עם ישראל חי".

גם ישראליות. נסעו לשדה התעופה ישראליות ועולות.

בנות מנשה עולות ואתיופיה וישראליות ותיקות בארץ באו לקבל אותם עם הצוות וזה היה פשוט מרגש. כל הטרמינל רעד מהשירה שלהן של "עוד אבינו חי". אנשים ניגשו אלינו ושאלו "מאיפה הבנות האלה". כל כך התרגשו.

נקודה אחרונה, אנחנו עכשיו נפגשים אחרי הכתרה שהייתה להן אתמול, זו הצגה גדולה שהבנות עושות בחודש אדר, שבעצם - - - בשבוע הזה בוחרים תלמידה שהיא כאילו במקומי, היא מנהלת האולפנה, אז אני עכשיו וירטואלי.

זה כמו יום התלמיד שהתלמידים מחליפים את המורים.

אתמול עשינו בבית התרבות בכרמיאל, הייתה הצגה של משהו כמו שעתיים, מדהימה. על הבמה היו בנות המנשה, עולות מאתיופיה, ותיקות בארץ, כולן היו על הבמה.

אנחנו שכבת תגלית. יש פה מכל הגלויות אצלנו בשכבה.

כן. זה היה מרגש. כולן על הבמה, אצלנו זה רק לנשים, אבל זה היה פשוט מרגש. קיבלתי תגובות מהורים, מצוות, מתלמידות, מרגשות. זה היה אתמול בערב, זה דבר שאנחנו עוד בהיי אחרי ההתרגשות הגדולה שהייתה פה אתמול בערב.

ההצגה זה לא היה מלאכותי. זה לא "עכשיו נעמיד אתכן" אלא יש שם מהלך של ארבע או שש שנים שאצל כולן ביחד כבר נוצר איזה חיבור, כולם מרגישים ביחד משפחה ואז מעלים.

וחשוב לדעת מה היה נושא ההצגה. נושא ההצגה היה היחס למיוחד ולשונה בחברה. זה היה מרגש מרגש, אמהות כתבו לי הודעות בטלפון, המשכתי עם דמעות עד הבית מצד אחד שמחתי על הרמה של החיבור שהבנות הציגו וגם התרגשתי מאיך שהבנות הציגו ואיך שהן התחברו לנושא וראיתי שכל תפקיד, הבת הציגה את התפקיד בדיוק כמו שהוא.

אני חייב להתייחס למשהו שאמרת כשנכנסת. אני רגיל שאורחים מתייחסים לזה. אמרת "וואו, איזה ירוק, איזה יפה הגינון" על הגינון הזה עובדים פה כבר שנים רבות מסיבה אחת. לא צריך להגיד לך כמה זה עולה, זה הרבה כסף. זה פלח סעיף תקציבי חשוב, זה כבר שנים, זה לכבד את התלמידות שהן ירגישו בבית, שייכנסו, יראו מכה של ירוק, שיראו שמכבדים אותן. הרבה פינות ישיבה יש פה, יש פה איזה פארק, הבנות קוראות לזה "הגן הקסום". זה נותן תחושה של חום, שאוהבים אותן, שאכפת מהן, הבנות מרגישות בבית, הבנות אומרות את זה. ממש תחושה משפחתית, תחושה של בית.

אני רוצה לסיים במשהו שמאוד ריגש אותי, לפני כמה שנים זה היה שלמחרת מסיבת הסיום של יב' ראיתי פה שתי בנות יושבות על הספסל, כשהן יכלו כבר לנסוע הביתה. שתי בנות עולות מאתיופיה. אני יוצא אני אומר להן "בנות מסיבת הסיום הייתה אתמול" והן כבר היו עם מזוודות "למה אתן לא הולכות?". אני מאוד התרגשתי, "הרב" הן אמרו לי "זה הבית שלנו" והתחילו לבכות "אנחנו לא יכולות לעזוב". קראתי להן למשרד ואז אמרו לי את הדברים הבאים, זה חרוט בזכרוני וכל פעם שאני מספר את זה אני מתרגש. אמרו לי "הרב, פה היה לנו בית חם, בית אמיתי, ראינו שאתם אוהבים אותנו. אנחנו יוצאים החוצה עכשיו לעולם הגדול ואנחנו יודעים שלא כל החברה הישראלית היא כזאת. אנחנו לא יכולות." ניסיתי להרגיע אותן, הבאתי את אם הבית, דיברנו איתן, הן פשוט עמדו, התקדמו, התקדמו, הגיעו לשער, אחר כך הקפצתי אותן לתחנה, הן לא הפסיקו לבכות. אמרו "הרב, תבטיח לנו שבכל בעיה שניתקל אתם תהיו כתובת" אמרתי להן "תמיד נהיה הכתובת". אני יכול להגיד לך שלפני חודשיים המזכירה אומרת לי "יש מישהי שמחפשת אותך", באמצע היום. אמרתי לה "אין בעיה אבל תגידי לה שתתקשר אחרי ארבע" אז המזכירה יודעת את הקוד איך מדברים איתי והיא אמרה לי "הרב, זו בוגרת". אמרתי "אוקיי".

בוגרת הוא שוכח את כל העולם. לא מעניין אותו הלו"ז.

אמרתי טוב. לקחתי אותה, לא ידעתי מי היא, היא מציגה את השם שלה, היא סיימה פה לפני 18, 19 שנה. אמרתי לה "מה קרה, הכל בסדר", אני התרגשתי ממה שהיא אמרה לי בטלפון. אמרתי לה "אפשר לשים אותך על רמקול" היינו רק המזכירה ואני. היא אומרת "הרב, היום אני מרגישה שלא הודיתי לאולפנה כמו שצריך. תדע לך" היא גרה בנתיבות, היא אומרת "היום בעלי הוא ראש כולל. אני עובדת סוציאלית. לא האמנתי שאני אגיע לזה והיום הרגשתי צורך שאני לא יכולה, אמרתי לבעלי 'אני חייבת להתקשר להגיד תודה'" והיא סיימה לפני כמעט 19 שנה. "רציתי רק להגיד תודה". אמרתי לה "בשביל זה התקשרת". היא אומרת "כן. תמיד הרגשתי שלא הודיתי כמו שצריך לאולפנה ורציתי רק שתדע איפה אני נמצאת". המזכירה הקשיבה, היא התרגשה מאוד ואני גם התרגשתי.

אני חושב שזה הערך המוסף של כל מה שאנחנו עושים פה ואמרתי לך את הדברים ממש על קצה המזלג. אני בטוח שתחוש יותר טוב, כשתראה את זה הלכה למעשה, עוד מעט תראה קבוצת בנות.

רק תדבר על הבגרות בקצרה, ואני רוצה משהו על השילוב בקצרה ואז נכניס את הבנות כי זה הכי חשוב.

רק תרשו לי משפט אחד על החדר הזה שהוא לעילוי נשמת אביה אטיאס שנספתה עם כל משפחתה בתאונת דרכים שהייתה לפני - - -

האסון שהיה עם כל המשפחה.

משפחה שלמה שנהרגה, הורים ושישה ילדים.

היא הייתה תלמידת כיתה יא' שלנו.

תדבר בקצרה על הבגרויות.

אנחנו כבר לפחות 32 שנים קולטים עליה באופן קבוע. כל שנה היינו מקבלים כיתה או שתיים, לפעמים שלוש. לפני מספר שנים בעקבות הירידה במספר העולים מאתיופיה הייתה הפסקה של כמה שנים לכן פה בתוצאות של הבגרויות שמופיעות פה בעמוד 9, מארבע השנים האחרונות אין לנו פה תלמידות עולות. זה בדיוק ארבע שנים שלא היו תלמידות עולות, אפשר לראות איך צמחנו מ-72% ל-87%. למטה אנחנו רואים את התוצאות של בחינות הבגרות שעשו ב-י' ו-יא' אלה שהן היום ב-יב'. זאת אומרת ה-36 בנות שהיום נמצאות, עולות מאתיופיה ומהודו ובת אחת מארצות הברית, זה הממוצעים שלהן, זה אחוזי הבגרות שלהן עד היום. אני מאמין שזה יימשך כמו שעד היום ואז באמת 95%, 97% - - -

הלוואי שכל הישראלים במדינת ישראל יגיעו לאחוזים האלה.

בעזרת השם בשנה הבאה בביקורכם נוכל להציג את התוצאות הסופיות.

מי פה ידבר על השילוב החברתי בצה"ל.

הבנות.

מילה אחת, חשוב לי שתדע, כל מה שדיברתי קודם על בית ומשפחה, שיש פה מנהג שנים רבות כבר, 25 שנה לפחות, שבנות שמתחתנות נוהגות לבוא אלינו עם החתן, להראות לנו אותו, מדברים איתו, נפגשים איתן.

הרב מחתן אותם. מתאמים את החתונה לפי הלוח של הרב קאפח, מתי הוא זמין.

אמרת לי שאתה מירושלים.

במקור.

אתה קשור לרב קאפח ולרבנית?

קרובים רחוקים. בני דודים שלי - - - היינו באים לשמחות שלהם הם באו לשמחות שלנו. איך אתה מכיר?

הייתי עובד סוציאלי בעירית ירושלים והייתי אחראי באזור נחלאות, נחלת אחים.

הם קיבלו פרס ישראל.

כן. איתה עבדתי צמוד. כמה היא עזרה - - -

(תלמידות האולפנה נכנסות לדיון)

בנות חביבות ויקרות, אני רוצה להציג בפניכם, נמצא פה חבר הכנסת ד"ר אברהם נגוסה, יו"ר ועדת העלייה של הכנסת. תפקיד מכובד מאוד, שאנחנו גם במשרד החינוך וגם באולפנת מירון מאוד גאים שהוא נענה לבקשתנו לבוא לבקר פה. נמצאים איתו כאן מנהלת הוועדה ועוד יועצים ועוד עוזרים ועוד מנהלת חשובה בסוכנות. אנחנו מספרים לו הרבה דברים אבל הוא רוצה לראות שאנחנו באמת מספרים סיפורים אמתיים ולא מספרים סיפורים. אני קודם כל מציע שכל אחת תציג את עצמה מאיפה היא בארץ וכמה שנים היא בארץ ומאיזו כיתה.

אמרתי לך שאביבה בוגרת שלנו והיא מורה פה.

קוראים לי - - - אני גרה בחיפה, ואני - - - אני שש וחצי שנים בארץ.

קוראים לי - - - ואני גרה בקריות. אני שבע וחצי שנים בארץ.

קוראים לי - - - אני גרה בצפת, אני שמונה חודשים בארץ.

קוראים לי סקדה. אני גרה בצפת, אני שמונה חודשים בארץ.

הם פגשו את חבר הכנסת נגוסה באתיופיה. נכון?

באדיס אבבה או בגונדר?

בגונדר.

יפה.

קוראים לי - - - אני גרה במעלות, אני עכשיו כבר בארץ עוד מעט ארבע שנים.

קוראים לי חנה אני גרה בעפולה עלית ואני מתחילה שנה חמישית. אני ב-יב'.

קוראים לי תקוה, אני גרה במגדל העמק, אני חמש שנים בארץ. בכיתה יא'.

קוראים לי - - - ואני גרה בקריות, בכיתה י'. אני שבע שנים בארץ.

קוראים לי שרה ואני גרה בצפת. אני פה שש שנים ואני ביב'. עליתי מארצות הברית.

היא מארגון נפש בנפש.

חבר הכנסת אתה רוצה לשאול אותן קצת?

קודם כל אני רוצה להגיד לכם שיש לכם מזל שאתן נמצאות במקום הזה, בטוח שאתן מסכימות איתי, זה מקום מאוד יפה. אנחנו בכנסת כמובן, מופקדים על תחום העלייה הקליטה והתפוצות ואנחנו דנים הרבה בשלושה הנושאים האלה שציינתי. אנחנו רוצים לשמוע על השתלבותכם פה בחינוך, אנחנו בכנסת השליחים ואנחנו עושים כמה שיותר. אני ראיתי את התוצאות שאתן ממש, יש פה חינוך ברמה גבוהה, ואני אשמח מאוד לשמוע מכם במה אתן משתפות אותנו ויותר לקבל שיעורי בית, מה אני צריך לעשות כדי לעזור לאולפנה, כדי שיותר בנות ייכנסו לפה ותקבלנה הזדמנויות, מאוד חשוב, לקבל הזדמנות זה המפתח. לקבל הזדמנות זה גם לא מספיק, ודרושה השקעה אישית שחשובה מאוד.

יש פה תלמידה ותיקה מהארץ שהיא ביקשה להצטרף לדבר על זה.

קודם כל באמת אם יש משהו שאתן רוצות לשתף אותנו אני אשמח מאוד לשמוע או לשאול אותנו שאלות. אני ומנהלת הוועדה דנה גורדון נמצאים פה, באנו כדי לראות אתכן. תודה רבה לידידיה שממש תפס אותנו ואמר "אתם חייבים" כשהיינו בסיור במקווה ישראל "אתה צריך להגיע".

אין הרבה אנשים עם מסירות נפש בנושא העלייה כמו ידידיה.

יש לי הרבה ניסיון שנים רבות בחינוך ההתיישבותי. עוד כשהיה יחיאל שילה, עבדנו ממש, באנו ואמרנו צריך לשלב את העולים החדשים בישיבות ובאולפנות איכותיות, יוקרתיות. זה לא רק לשלוח אותם למלא את הפנימיות של עליית הנוער. אנחנו רוצים שיהיו באולפנות ובישיבות, וברוך השם היום אלה שסיימו את הישיבות והאולפנות ברמה גבוהה, הם אלה שהיום נמצאים בכל המוסדות במערכת הממשלתית. זה מאוד חשוב. לכן אני מאוד גאה, עשינו שיתוף פעולה.

אני חייב לציין שהשנה הייתה לנו חוויה גדולה מאוד עם חבר הכנסת נגוסה, חשוב לי להגיד את זה לבנות, שהיינו מוזמנים לדינר במכון לב. לא אני בתור תורם ולא הוא בתור תורם, אלא במלאת ח"י שנים לשילוב עולות ועולים במכון לב שזה אחד המוסדות הגבוהים בארץ וראינו שם מהנדסים ומהנדסות יוצאי העדה ובצבא קבע ודרגות גבוהות, אירוע ממש מרגש.

בוגרת שלנו נבחרה, בדינרים שעושים בארצות לב במכון לב ומכון טל של הבנות, היא מייצגת אותם מטעם התלמידים.

תציגי את עצמך ותגידי למה רצית לבוא לפה.

אני מעין קארו, אני בת 17, לומדת באולפנת מירון. קודם כל יצא לי השנה ממש להכיר חזק את העולות ולהבין את העוצמות המטורפות של כל אחת ואחת מהן. באולפנה יש מקום של ביטוי עצמי, שכל אחת יכולה לבוא ולבטא את עצמה, אם זה כל אחת בנפרד או בקבוצות ובגלל זה גם כל שנה יש את חג הסיגד שהן מרימות פה מופע ענק ענק, גם באמהרית וגם בעברית, עברית לבנות האולפנה ואמהרית למשפחות שלהן.

אתן לומדות את הטקסט פעמיים, פעם בעברית ופעם באמהרית. לא פשוט.

והן לא מתבלבלות, יוצא להן מופע מדהים ממש ממש יפה, ואני אישית אני חייבת לציין שכל פעם מחדש, כל שנה שהן מעלות את המופע של חג הסיגד אני ממש ממש מתרגשת. מעבר לתוכן שהן מעבירות אתה מרגיש את העוצמות שהן מעבירות במופע שלהן. החשיבות שלהן לעם ולארץ זה ממש אפשר להרגיש את העוצמות שלהן לעם ולארץ ואת האהבה הענקית שלהן וזה מדבק ברמה יוצאת דופן וכל העניין של השילוב ממש מרגישים אותן חלק מאתנו, הלוואי וזה רק ימשיך ויצאו מזה חברויות ענקיות ביחד. אנחנו אוהבות אותן מאוד מאוד.

מי פה מ-יב'? תגידו בבקשה מה התכניות שלכן לשנה הבאה ומה החלום שלכן אחרי השירות הלאומי.

שנה הבאה אני עושה שירות בקרית גת.

מה תעשי שם?

מדריכה לגן.

אחרי זה מה את חושבת לעשות?

אני רוצה ללמוד. - - - להמשיך ללמוד.

בשנה הבאה אני הולכת להיות מדריכה בחינוך מיוחד בשילוב מדרשה ב- - - ולאחר השירות אני רוצה ללמוד רפואה.

כל הכבוד.

בעזרת השם בשנה הבאה אני עושה שירות במעלות בבית ספר יסודי. אחרי השירות אני ארצה ללמוד הנדסה.

אני גם סגרתי שירות במעלות ב"והדרת" ואחר כך בעזרת השם ללמוד רפואה גם.

אני עוד לא סגרתי אבל כרגע הכיוון שלי זה להיות בגרעין בתל אביב ולהיות בבית ספר יסודי ביום. אחרי אני רוצה להמשיך ללמוד, עוד לא יודעת בדיוק מה.

אני רוצה להגיד הערה, זה שחלק גדול מהבנות פה סגרו שירות זה לא דבר פשוט, עוד הרבה בנות לא סגרו שירות אבל כל כך מלווים אותן פה העובדות הסוציאליות וכל מי שצריך, ברוך השם כבר רובן סגרו. זה לא מובן מאליו.

זה לא פשוט לסגור שירות.

ביקשו שאני אגיד את התחושות שלי מהאולפנה. האולפנה זה כמו בית וכמו שאמרו כבר, באמת מרגישים חלק. זה לא שיש את הבנות ויש את העולות, באמת כולן ביחד וכל אחת גם לומדת מהשנייה, זה לא רק היא שונה ממני, בסדר, אולי אני אקבל אותה. זה ללמוד גם ממי שהוא אחר ממך.

אני חייב לציין ששרה נמצאת כאן בארץ מתוך בחירה שלה להיות כאן בארץ ישראל, למרות שההורים רוב הזמן עדיין בחוץ לארץ, היא נמצאת פה ומתמודדת בצורה מדהימה ואתמול היא קיבלה ציון לשבח על העניין הזה.

יפה.

אני רוצה להגיד שבאולפנה קיבלנו הכל, אני מאוד מפחדת לצאת מהאולפנה, אני מפחדת שיהיה לי קשה אפילו בלימודים. לא רק בלימודים, גם חברה וכלכלה כי נתנו לנו הכל באולפנה ולא צריך לדאוג. אז להמשיך - - -

מה את רוצה לבקש?

במיוחד בכלכלה.

מה שאני הבנתי שעכשיו כאן באולפנה יש לך הכל ואת מקבלת הכל ולקראת הסוף את דואגת שכשאת יוצאת מכאן מצד אחד את רוצה ללמוד ומצד שני את דואגת האם יהיה לי סיוע ותמיכה כלכלית וחברתית להשיג מה שאני רוצה ללמוד. האם זו השאלה?

כן.

אני אענה מה שאני שאומר לכולם. קודם כל אחרי השירות הלאומי כשאת הולכת ללמוד באוניברסיטה או במכללה, ברגע שאת מסיימת את השירות הלאומי את פונה למינהל הסטודנטים במשרד הקליטה. שם יש לך זכות לקבל סיוע ללימודים. מה הסיוע הזה? קודם כל, כל התשלום לאוניברסיטה, למכללה, ללימודים, הם משלמים. את לא משלמת. דבר שני, הם נותנים דמי כיס, 600 שקל. זה לא הרבה, אבל זה עוזר. זה מה שיש מהמדינה, מה שאת מקבלת מהמדינה, לא משנה כמה שנים את כאן, יש לך את הזכויות.

מה שמדינת ישראל עושה לקלוט ולתת הזדמנות של חינוך, השכלה גבוהה לעולים חדשים, בעיקר יוצאי אתיופיה, גם הילדים שנולדו כאן מקבלים חינוך והשכלה גבוהה שמינהל הסטודנטים מסייע להם, וגם לכם מבני מנשה.

אני אומר מה שיש לפי הנוהל. נכון לעכשיו אולי נשווה בעתיד, כי קיימנו גם דיון, לעולים אחרים שבאו ממדינות אחרות זה 10 שנים. אבל בגלל שקיבלנו החלטה להשוות, עולים מבני מנשה יהיו כמו יוצאי אתיופיה, הם יכולים לקבל סיוע גם ל-15 שנים. לכן אני רוצה להרגיע אותך שלא תדאגי, אני חושב שמדינת ישראל נמצאת בשביל כל העולים החדשים שמגיעים לכאן.

יש עוד בנות שרוצות לשאול?

אם אפשר באמהרית.

בבקשה. היינו עכשיו במרכז קליטה צה"ל 9 וגם בכנען עם העולים החדשים, אנחנו מגיעים לכאן מצפת. היינו גם בחניתה בחיפה. מהבוקר אנחנו עובדים. תשאלו אותנו מה שאתן רוצות.

למדתי בבני עקיבא בגונדר. בבית התקווה.

(מדבר באמהרית)

(מדברת באמהרית)

היא אומרת שאין לה שאלות, היא מאוד שמחה שהיא כאן.

אני רוצה לשאול שאלה. יש היום הרבה שתוקפים ואומרים למה אתם שולחים תלמידות ותלמידים לפנימיות. שיישארו בבית. למה אתן באות לאולפנה, תישארו בבית. אני רוצה לשמוע יחד עם חבר הכנסת נגוסה מה דעתכן, זה נכון שהלכתן לפנימייה או היה טוב אם הייתן נשארות בתיכון בעיר. אנחנו רוצים ללמוד, אנחנו רוצים לעשות לכן טוב.

זה טוב, אני אומרת שכולם יבואו גם לאולפנות וגם לישיבות. אנחנו מקבלים חינוך טוב וגם אם היינו בתיכון, בבית מה שהולך בחוץ זה לא טוב, כי אנחנו לומדים דברים לא טובים. אבל פה אנחנו יוצאים פעם בשבועיים, פעם בשבוע, רק לשבת אז אין לנו זמן לצאת ולשחק עם חברים וחברות. אז רק עם המשפחה. אני אומרת שכולם יבואו לאולפנות ולישיבות ללמוד.

אם אפשר להוסיף, אני בראייה מהצד, אבל אצלנו בשכבה משולבות גם בנות מנשה בכיתה משולבת, ואפשר לראות איך בגלל הפנימיה נוצרות חברויות. גם מבחינה חברתית ולימודים זה הרבה יותר פותח אותן והרבה יותר כיף ביחד מאשר בית ספר רגיל שאחרי הלימודים עפים הביתה. הרבה יותר מרגישים את החיבור וכל אחת פותחת את עצמה.

אולי נשמע את תקוה שהייתה בכיתה.

כשאני בפנימייה אז טוב לי כי אני מסתדרת יותר עם הבנות ואני מבינה את התרבות הישראלית יותר. אם הייתי בבית זה משהו אחר כי גם אם אני אלמד בבית הספר, אני אהיה הרבה יותר בבית ואני לא יוצאת הרבה כי קשה לי לתקשר עם אנשים בחוץ. אני לא יכולה פשוט ללכת ולדבר איתם כי אני מתביישת וחסרה לי השפה. אבל פה הבנות מדברות איתנו והמורות ונעים לי לדבר כי הן מבינות שחסר לנו העברית אבל הן מתנהגות כרגיל וזה ממש מחזק את הכוח שלנו לא להתבייש. זה נותן לנו להתחזק גם בחברה עם הכל וזה ממש נותן לנו כוח להיות בפנימייה.

אני רוצה להגיד לך, אלה שאומרים את זה, תשלח אותם אלי. אני יודע את הדברים האלה ותמיד אמרתי והתמודדתי מול אנשים כאלה. אני חושב שקודם כל, כל אחד מחליט וזכותו להחליט איפה ללמוד, אם זה מהבית ואם זה בפנימייה. אבל אם אנחנו מסתכלים מה טוב, בעיקר מה שאני מכיר יותר על משפחות יוצאי אתיופיה והסביבה איפה שהם חיים, אני לא אומר שפנימייה ברמה נמוכה, אני חושב שאולפנות וישיבות זה מקום מאוד מאוד חשוב ללכת וללמוד, יש גם פנימיות כמו מקווה ישראל שביקרנו שם וראינו שהבחורים ממש הידרדרו עד נשירה וממש הביאו אותם לפנימיית מקווה ישראל והפכו אותם להישגים של 100% בבגרות. לכן אין תחליף לפנימייה. זה מה שאני חושב. אם יש למשפחה כל האמצעים שבאמת יכולים לעמוד בזה, זו החלטה שלהם, אבל למשפחות שאני מכיר, אני חושב שבפנימייה כמו שאת אמרת, יש עולים חדשים וגם ותיקים, אתם פה כמו משפחה. בשכונות חוזרים מבית הספר ונסגרים בבית כי לא מרגישים חופשי בסביבה. לכן זה טוב. אבל כל אחד לפי החלטתו. לאלה שאומרים, אני מוכן להסביר להם.

אולי חבר הכנסת נגוסה תסכם את הביקור.

אנחנו צריכים להגיע גם לירושלים. קודם כל אני מעריך את כל העבודה.

אילנית רוצה להגיד משהו.

ראשית כל תודה שבאתם ונכחתם. לא רק לראות אותך בעיתונות או בטלוויזיה. אני חושבת שכשנער מתבגר שרואה דמות כזאת, לא תהיה לו נפילה. ההיפך. אתה בא ומעודד, הנה, אפשר הכל, אפשר להגיע רק אם אתה רוצה. אני חושבת שאם אתה מגיע, את כל אחד אפשר להרים. ואני הרבה פעמים פגשתי חבר'ה צעירים ילדי רחוב, קראו להם ילדי רחוב, זה היה לי קצת מוזר ולא הסתדרתי עם ההגדרה. אבל כשישבתי איתם, כאלה הם מתוקים כדבש. רק המפגש נתן לי לראות ולהרגיש את זה. יכולתי לסכם לעצמי כפי שאמרו, ילדי רחוב. באמת אין להם בית כפי שנשמע, יכולתי גם לתרגם כך לעצמי. אני למזלי הטוב נולדתי בכפר, גרתי בכרמיאל וכשלמדתי באולפנה זה גם חממה. זה נתן לי להמשיך את הדרך, וכשזכיתי להמשיך עם הבנות באולפנה להמשיך המתיקות שפה והכוחות שההורים נותנים, נותן לך רק לצמוח. ושוב תודה. אני מהשיחות ומהמפגשים שההורים באים, שבתות שבאים, טלפונים, מעצימים ברמות שאני אישית לא ציפיתי, ומהבוגרות. אני מאוד לא הייתי - - - המושג "פלשמורה" היה לי מאוד קשה להתחבר אליו, בעליה שלי לא היה. הכרתי מושג אחר, פלשמורה, אני חייבת להודות, וכשהגעתי שמרתי מרחק איך שאומרים, ואני חייבת לציין, הרב קאפח הכריח אותנו להגיע לפה וטוב שהרב הכריח. זה היה טוב. כשראיתי מקרוב את הבנות נתן לי - - -ומכל הקצוות וכל הכיוונים אני נהנית ושמחה לראות.

היה לנו פרויקט, כל פעם נפגשות בוגרות בבית של תלמידה, הרב נותן שיחה והשיחה שהרב נותן, הבנות מתחרות "אצלי בבית", "אצלי בבית".

היא מתכוונת שבחופשות היינו הולכים, אוספים בנות שגרות באותו אזור בבית של מישהי והן היו מחליטות בבית של מי עושים את זה, הייתי נותן להם שיעור, היא הייתה באה איתי, מביאים דברים טובים. גם בחנוכה עשינו והבאנו סופגניות.

יישר כח גדול.

אנחנו באמת היינו רוצים להמשיך ולשמוע, כיף לנו להיות פה ולשמוע, אבל הזמן שלנו מוגבל לכן אני רוצה לסכם את הדיון פה באולפנת מירון. ברשות הרב קאפח והצוות פה, הצוות המחנך. קודם כל, קליטת עליה היא משימה לאומית שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל. ארץ ישראל איפה שאנחנו יכולים לבוא מארבע כנפות הארץ ולהיות משפחה אחת. אנחנו פה בגלל שיש לנו את מדינת ישראל בארץ ישראל.

המשימה של כולנו. זה לא רק משרד הקליטה ולא רק הסוכנות, זה משימה של כולנו. לכן האנשים שאתם רואים פה שמשקיעים יום ולילה כדי שאתן תיקלטו טוב פה, תשתלבו טוב, החינוך הוא המפתח. החינוך הוא מפתח להתקדמות ולהשתלבות של העולים החדשים שחוזרים למדינתנו לארצנו מארבע כנפות הארץ.

לכן קודם כל, לא כל אחד נבחר לעשות את זה. אנשים נבחרו. מי בחר אותם, אני מאמין שכל אחד גורלו נבחר על ידי הקב"ה במה הוא יעסוק, מתי הוא יעסוק ואיך הוא יעשה. לכן האנשים האלה עושים מצווה וחשוב מאוד בקליטת עליה. יש הזדמנות שהמדינה נותנת ואנחנו כעולים חדשים, אני אומר לכם מתוך הניסיון שלי, גם אני עליתי, עליתי בגיל מבוגר. אבל המדינה נתנה לי את ההזדמנות ואני השתמשתי ולא בזבזתי אותה. לכן החינוך הוא זה שנתן לי את האפשרות להיות היום אחד המחוקקים של מדינת ישראל. אתם יכולים להגיע גם לזה. אבל אני אומר לכם, הזדמנות פלוס השקעה אישית שווה הצלחה. זו הנוסחה.

אני רוצה להגיד לבנות הנפלאות האלה תודה מקרב לב, שמעתי אתכן והתרגשתי כמו אורח. אפילו שאני יודע את הדברים, התרגשתי כמו אורח. הביקור שלך פה היה סוג של ערך מוסף לעשיה היום יומית שלנו רק בשביל לשבת עם כולן ולשמוע, פשוט התרגשתי והייתי יכול לבכות כמוך מעיין, אבל לגברים אסור לבכות.

תודה רבה לידידה שהוא דחף שיתקיים הדיון הזה פה. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:30.