ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-02-07OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 537

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שלישי, י"ד בשבט התשע"ח (30 בינואר 2018), שעה 13:00

הצעת חוק הבוררות (תיקון – ערעור לפני בורר), התשע"ו–2015

חברי הוועדה: ניסן סלומינסקי – היו"ר

אורי מקלב

לירון בנית ששון - עו"ד יעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

יהודית קורן - פורום ישוב סכסוכים, לשכת עורכי הדין

מזל נייגו - ממונת חקיקה, לשכת עורכי הדין

חגי סיטון - חבר ועדה ציבורית, ועדה לשכר ח"כים

אלעזר שטרן

אסף פרידמן

יפעת קדם

הצעת חוק הבוררות (תיקון – ערעור לפני בורר), התשע"ו–2015, פ/2139/20, הצעת ח"כ ניסן סלומינסקי

צהריים טובים לחבריי, לאנשי הממלכה ולעורכי הדין המצטרפים. הצעת חוק הבוררות. השם הוא שם מפוצץ, אבל לפי ההרכב אתה רואה שזה לא זה.

יש הסכמות?

אני מביא את זה בלי הסכמות. הבעיה שלי היא הסכמות עם הקואליציה, לא עם הגופים. הנושא של בוררות, במקרה זו גם הצעת חוק פרטית שלי, אבל זה רק במקרה. מה שאנחנו יודעים זה שכשישנה בוררות, באופן טבעי אנחנו רוצים לחסוך זמן של בתי משפט ולחסוך כסף. כשהולכים לבית משפט כל אחד כבר מגיע טעון, עם כל הכלים הכבדים, עם תותחים, עם טנקים, עם הכל. ככה מגיעים שני הצדדים. אם אפשר לפתור בעיות שלא דרך בית משפט זה תמיד יותר טוב. אחת הדרכים זו הבוררות. אנחנו חושבים שהמוסד הזה הוא מוסד חשוב. צריכים לראות איך אנחנו מוודאים שאכן הבוררות תענה על הצרכים. כשיש הסכמה בין הצדדים, הם הולכים לבורר, הוא קובע מה שקובע. לפעמים יכול להיות ששני הצדדים יוצאים מרוצים מהבוררות, לפעמים רק צד אחד יוצא מהבוררות שמח וטוב לב. אם שניהם מרוצים, אין שום בעיה. המערכת חשבה מה קורה אם רק צד אחד יוצא מרוצה, האם פה זה נגמר או לא. בהנחה שהם מסכימים מראש, יש אפשרות לצד אחד לערער. בדרך כלל מי שיצא וידו על התחתונה הוא זה שיערער. לצד אחד יש אפשרות לערער. מה זה נקרא לערער? הכוונה שאז הם קובעים בורר נוסף שעושה עוד פעם חושבים על הנושא הזה. זו זכות שיש, במידה והם הסכימו לזה. עכשיו אנחנו רוצים שגם ההליך הזה יהיה מוסדר. ההליך הזה מוסדר, אבל יש בו קטע אחד קטן שהוא לא מוסדר. הקטע הזה יכול לגרום לכך שכל ההליך יימשך ויימשך. יש זמן לבורר, יש את הזמן שקבעו לו בחוק כמה הוא צריך כדי לעשות וכו'. הדברים האלה מוסדרים. מה שלא מוסדר זה שבשביל לבחור את הבורר אחרי הערעור, שפה צריך הסכמה של שני הצדדים, אין הקצבה של זמן. באופן טבעי מי שהפסיד וצריך לתת הסכמה, הוא מבחינתו, האינטרס שלו עכשיו זה למשוך כמה שיותר כי הוא המפסיד, ואז הוא לא ייתן שם של בורר, או שהוא לא יגיד את הסכמתו. זה יכול להימשך ולהימשך, ואז כל ההליך היפה שקיים, של בוררות, שהמטרה היא לחסוך זמן ולאפשר הליך טוב, יכול להיתקע ולהימשך. הצעת החוק הזאת באה לשים זמן לשני הצדדים, בעיקר לצד המפסיד, עד מתי הוא צריך לתת את ההסכמה שלו או את השם, ואם לא, ילכו לבית המשפט שהוא זה שימנה בסוף בורר בעניין. זאת אומרת, לסגור את הפרצה האחרונה שנשארה, כדי שכל המוסד הזה של בורר, אחר כך ערעור ועוד בורר, שהכל יהיה תחום בזמן ולא יהיה מצב שמי שידו תהיה על התחתונה בבוררות הראשונה יוכל למשוך ולמשוך את הזמן. זה התיקון. תיקון פשוט, מקובל, אני חושב שאין מישהו שיחלוק על זה. זה נצרך. אני חושב שאם נעשה את זה, אז השלמנו מערכת יפה שתוכל לעבוד במסודר.

באמת היושב-ראש הציג את התיקון. יש עוד שני תיקונים קטנים בהמשך, אבל זה באמת התיקון המרכזי, הנושא הזה של הסכמה על הבורר בערעור. צריך לשים לב שמבחינה טכנית היה אמור להיות מענה לסיטואציה הזאת בסעיף 8 בחוק הבוררות, אבל סעיף 8 מאפשר לצד לפנות לבית המשפט למינוי בורר, אם הצדדים לא הגיעו ביניהם להסכמה. פה צריך לנסות לתמרן בין כמה עניינים. מצד אחד, לא לתת לצד אפשרות למשוך את הדבר הזה, ומצד שני, לא לפגוע באפשרות של הצדדים, בהסכמה של הצדדים לאפשר את הערעור, לא לשלול ממישהו את האפשרות לערער. בהסכמת היושב-ראש עשינו פה תיקון ניסוחי, טיפה לשנות את מה שהיה בנוסח של הקריאה הטרומית, להבהיר. אולי פה – עוד מעט גם לירון תאמר – נעשה עוד כמה תיקונים קטנים ככה לחדד את זה, שיהיה ברור שאם הצדדים לא מגיעים להסכמה על הזהות של הבורר בתוך 30 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא להם, אותו אחד שמעוניין להגיש את הערעור יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה, לפי סעיף 8, למינוי בורר. שוב, בנוסח כרגע שמונח בפני הוועדה זה פחות מחודד, אנחנו נצטרך לחדד את הניסוח הזה.

אני מסכימה עם כל מה שאמרתם כמובן. רק לגבי הנוסח שמוצע כעת, לגבי החידוד, מה שחשוב שיהיה ברור זה שגם האפשרות שיש לבעלים להגיש בקשה למינוי בורר צריכה להיות מוגבלת בזמן. זה החידוד שאני רוצה שיופיע בנוסח, שיהיה ברור שאם הם לא מגיעים להסכמה והוא מעוניין להגיש ערעור, הוא צריך להגיש את הבקשה למינוי בורר בתוך 30 ימים או בתוך 60 ימים. אפשר יהיה לחשוב על פרק זמן.

זה לא כתוב פה? נדמה לי שיש פה, לא?

לא, מה שכתוב זה שאם בתוך 30 ימים הם לא מסכימים, הוא יכול לפנות. לירון פשוט מוסיפה שגם הפנייה שלו לבית המשפט תהיה בתוך זמן מוגבל. שוב, כדי לא לאפשר לזה להימשך.

את ההימשכות שדיברת עליה.

גם המחשבה של המחשבה על הפנייה. טוב, תראו לאן הגענו כבר. אבל בסדר, מאה אחוז. מאחר וזה מקובל גם על משרד המשפטים - -

זה רק סעיף אחד. יש אחרי זה עוד שני סעיפים קטנים שצריך להקריא.

זה גם מקובל עלינו. באופן כללי, עוד לפני שנכנסים לפרטים, אם מישהו רוצה להגיד משהו על הנושא הזה אנחנו נשמח. אני אתחיל עם ד"ר יהודית מלשכת עורכי הדין. אחר כך לך, חגי, אני אתן לדבר.

אני מברכת את מי שחשב על זה. אני אספר סיפור אישי קטן. שבוע אחרי שנתתי החלטה כבוררת בערעור בדיוק בסוגיה הזאת, וזה כאשר כבר התוודעתי לבעייתיות ולכל פסקי הדין שנתנו בעניין, אמרתי לעצמי, אוי, יש פה לקונה, חייבים ליזום הצעת חוק. בעודי רק מתכננת הצעת חוק ראיתי שאדוני כבר חשב על זה לפניי. אני מורידה את הכובע, זה יוצא מן הכלל, זה בהחלט משהו שהיה צריך לסגור אותו. אני חושבת שצריך להוסיף מקרים או נסיבות מסוימות שעל הצורך בהם למדתי מהמקרה שבו טיפלתי ומהמקרים בפסקי הדין. כשנגיע לאותו שלב אני אומר.

מאה אחוז, תיכף נקרא את זה. מאחר ואנחנו עובדים ביחד עם הלשכות, אז אם יש דברים שאתם מרגישים - לא הצעת חוק פרטית של מישהו – שיש צורך, אתם יכולים לפנות אלינו ואנחנו נוכל להכין את זה כהצעות חוק של הוועדה או כהצעות חוק פרטיות ולתקן. הרבה חוקים עשינו ככה עם הלשכה, עם הצוות. בזמנו עשינו כמה תיקונים מאוד מרכזיים בחוק הירושה, כמו צוואה מחיים או השלמה בחוסר. אם צוותים שלכם מהלשכה או פרטיים מרגישים שיש חוסר וצריך לתקן, אנחנו פתוחים כדי לתקן. זה בשמחה תמיד.

אני באמת מברך על הצעת החוק הזאת, על התיקון הזה, וזה מתוך ניסיון שאירע לי בעבר. עד 2008 לא הייתה זכות ערעור על פסק בורר. פסק בורר, מנמק או לא מנמק, הוא בדרך כלל סוף פסוק. להגיש בקשה לביטול פסק בורר או לתקן אותו היה מוגבל בעשרת הדיברות או באחד עשר הדיברות שישנם בחוק הבוררות. מעבר לזה זה היה בלתי אפשרי. אנשים לא רצו ללכת לבוררות, כיוון שהנושא הזה היה מאוד סגור, לכן בא התיקון של החוק שאיפשר לצוותים לקבוע בורר או מערער שיהיה מוגבל רק לנושאים מסוימים. הוא לא שומע מחדש את העדויות וכך הלאה. על סמך מה שיש בפניו הוא פוסק. פה היו שתי לקונות, כפי שאתה מצאת. קרה לי בפועל שניהלתי בוררות ותבענו בטיפשותנו זכות ערעור בפני בורר למקרה שיינתן פסק לצד זה או אחר. הלקוח שלי זכה בבוררות, הצד השני הודיע שהוא מגיש ערעור. קבענו כבר שם שראש לשכת עורכי הדין הוא זה שימנה את הבורר שבערעור. אלא מה? כל שם שהציע ראש הלשכה הצד השני פסל. אז לא הייתה שום סנקציה. אנחנו המשכנו כך שנה שלמה. נאלצנו לפנות לבית המשפט, לבקש ממנו להתערב על מנת שהוא ייזום. הנושא הזה לקח עוד חצי שנה. כלומר, ברגע שהיה כבר בידי פסק בורר לא יכולתי להגיע לערעור במשך שנה וחצי. זה היה דבר אחד. התיקון הזה הוא ממש נחוץ.

יש דבר נוסף שרשמתם בתיקון, רק עוד לא הזכרתם אותו, והוא מה קורה לאחר שנשמע הערעור בפני הבורר שבערעור, מה הזמן שבו הוא צריך לתת את הפסק.

אנחנו ניכנס לזה.

בערכאה הראשונה זה מוגבל בשלושה חודשים, אלא אם הצדדים האריכו את המועד. בהליך שבערעור אין הגבלה. באותו הליך שהייתי בבוררות בפני הבורר המערער זה לקח עוד שלושת רבעי שנה עד שהוא נתן את הפסק, כאשר לא הייתה לי שום סנקציה כנגד הדבר הזה. עברו לנו כשנתיים וחצי מיום שהיה הפסק הראשון עד שהגענו לפסק מהערעור. פה אתם פותרים את הבעיה. רק אם מותר לי להציע דבר אחד. אתם מציעים כאן שתוך 60 יום מיום שניתן פסק הבורר בערכאה ראשונה. אם לא התמנה בורר בערעור, אזי אי אפשר יותר לערער, אלא אם כן פונה אחד הצדדים לבית המשפט.

הנוסח שכרגע מונח בפני הוועדה שונה, זה לא הנוסח שאתה מדבר עליו. זה החידוד שאמרתי בהתחלה, כדי למנוע מצב שבו שוללים מהבן אדם את הזכות לערער. הנוסח שפורסם אתמול באתר הוועדה וכרגע מונח על שולחן הוועדה הוא נוסח שאומר שאם הצדדים לא מגיעים להסכמה על זהות הבורר בתוך 30 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא להם, אותו אחד שרוצה לערער צריך לפנות לבית המשפט בבקשה להגשת בקשה למינוי בורר. אז זה מגביל אותו.

זה הפוך. זה שזכה הוא זה שבדרך כלל יהיה, לא זה - -

זה שזכה לא מעוניין לערער.

מושכים לו את הזמן עכשיו. הוא אינטרסנט עכשיו שימנו בורר. כל זמן שלא ימנו בורר מערער, מכל הפסק שנתן הבורר הראשון הוא לא יכול להרוויח.

גם אותו אחד שהפסיד רוצה לערער.

הוא רוצה לערער, אבל לא איכפת לו למשוך את הזמן. מי שיפנה לשופט יהיה בדרך כלל השני. אבל לא חשוב, זה אותו דבר.

לכן הניסוח הוא שאותו אחד שרוצה לערער יהיה חייב לפנות לבית המשפט.

אחרת הוא מפסיד.

הוא לא מפסיד.

אחרת הוא לא יוכל יותר לערער. אם הוא לא ייגש תוך חודש לבית משפט, מה יקרה? האינטרס הוא דווקא של השני, כי הוא לא ייגש. למה הוא צריך לגשת? השני, זה שזכה, הוא זה שייגש. אבל טוב, נגיע לזה כשניכנס פנימה.

זה שזכה ירצה להגיש בקשה לאישור פסק הבורר הראשון. זאת אומרת, הוא יחכה את ה-45 יום שיש לו, ואז אם לא הוגש ערעור, הפסק הופך לחלוט והוא יכול להגיש בקשה לאישור פסק הבורר.

את ההתנגדות לפסק בורר אפשר להגיש תוך 45 יום. על אישור אין הגבלה בזמן. זה מה שחברתי באה ואומרת. פה, אם אפשר, רציתי להציע עוד נקודה אחת קטנה - -

אתם רוצים שנקרא ונציע תוך כדי? נעשה את זה כך.

הנקודה שדיברנו עליה עכשיו זו נקודה שאולי נצטרך לחדד אותה לקראת קריאה שנייה ושלישית. סנקציה ששוללת את האפשרות של ערעור היא סנקציה מאוד חריפה, בייחוד כשהצדדים הסכימו שכאן יהיה ערעור. אני מציע שאולי בשלב הזה נכתוב רק את מגבלת הזמנים.

בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – החוק העיקרי), בתוספת השנייה –

בפרט ב, לאחר "ויהיה מנומק" יבוא "לא הגיעו הצדדים להסכמה על זהות הבורר בערעור בתוך 30 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא לצדדים; אותו בעל דין שרוצה להגיש את הערעור, יגיש בקשה לבית המשפט למינוי בורר לפי סעיף 8 בתום אותם 30 ימים.

זה לאו דווקא זה שרוצה להגיש ערעור. כל אחד משני הצדדים.

האמת שיכול להיות שזה גם פתרון, שכל אחד מבעלי הדין.

כל אחד מהצדדים. ההיפך, לפעמים זה שזכה ירצה כי הוא רוצה לסיים. ככה הוא תקוע עם פסק דין שאי אפשר לממש. כמו שהוא אמר, שנתיים וחצי היה לו פסק דין, הוא לא יכול היה לממש. דווקא הוא יכול להיות האינטרסנט. השני, מה איכפת לו, הוא הפסיד, אז הוא ימשוך.

רק אולי צריך להגביל פה - -

אגב, זה יכול לתת פתרון, ואז לא צריך סנקציה.

נכון.

אז אותו אחד שכן מעוניין - -

הוא יכול לגשת. הוא ייגש לבית משפט.

אבל הזוכה יצטרך לדעת שהצד המפסיד מעוניין להגיש ערעור. זה רק עניין שצריך להיות ברור. הוא הרי לא על דעת עצמו ילך ויבקש אם הוא לא יודע. כנראה שיש רקע לדברים, לא סתם, כי כנראה הוא יודיע לו.

אם הוא לא מגיש תוך איקס זמן, נגמר הזמן שלו לערער, נכון? יש זמן כמה הוא יכול לערער.

נכון.

אז בסדר, הזוכה מחכה. אם הוא רואה שההוא לא מגיש, לא מגיש, לא מגיש, אז נגמר, אז הוא זכה. אם ההוא מגיש ומתחיל להיות סיפור על כל הדברים, יכול להיות שהוא עצמו יפנה. בואו נראה כאן.

אולי לקריאה שנייה ושלישית נחשוב על קונסטרוקציות אחרות, לעשות את זה כמו שעושים אולי בבית משפט שקובעים זמן לערעור. כל הבעיה שנוצרת פה היא העובדה שהערעור יכול להיות 30 ימים, או מיום שפסק הבוררות הומצא, או מיום שהתמנה בורר בערעור. אם מורידים את האפשרות השנייה, זאת אומרת, קובעים 30 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא לבעלי הדין וככל שהצדדים לא הגיעו ב-30 יום האלה להסכמה אז פונים לבית המשפט - -

פה צריך להוסיף שבית המשפט ימנה יקבע את הבורר בתוך כך וכך זמן.

לקבוע לבית משפט זה כבר סיפור. מניסיוני הדל אני כבר יודע. למרות שלי זה לא מפריע, כאן כולם יעמדו על הרגליים האחוריות. צריכים לכתוב שבית המשפט יעשה בזמן הכי קצר, בהקדם האפשרי, לא לקצוב לו זמן. לא איכפת לי גם לקצוב עונשי מינימום, אבל המערכת - -

אני מציע שלקריאה ראשונה זה מה שנכתוב, פשוט נוריד את האפשרות של "מיום שהתמנה בו בערעור", ונכתוב 30 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא לבעלי הדין. ככל שהצדדים לא מגיעים להסכמה על זהות הבורר בתוך אותם 30 ימים, כל אחד מבעלי הדין יכול להגיש לבית המשפט.

תוך כמה זמן?

תוך אותם 30 ימים, ואז הזמן מוגבל.

אתה יכול לכתוב שבית המשפט יעשה בזמן הקצר ביותר שהוא יכול כי זה כבר משהו שנמשך.

אני מניח שמטבע הדברים זו גם לא בקשה מאוד מורכבת.

אי אפשר לדעת עם התורים שיש.

אני רוצה להציף בעייתיות מסוימת עליה הצביעה השופטת יהודית שבח בשלושה פסקי דין בנושא. זו השופטת שיושבת על ענייני בוררות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. אתה רואה את דעתה מתפתחת ממקרה למקרה. אחד המקרים המעניינים היה שהצדדים החליטו על בוררות בערעור, החליטו אפילו על זהות הבורר. המערער פנה למוסד לבוררות. השיבו לו שהשופט בדימוס אוקון איננו פנוי, הוא עמוס בתיקים אחרים, ומציעים לו רשימה של בוררים אחרים. הצביעה השופטת שבח על העובדה שזה לא כמו בית משפט שיש מזכירות מסודרת, ששופטים חייבים לשבת בדין, ששופט איננו יכול להגיד, "אני עמוס ולכן אינני רוצה לשבת בתיק הזה". כשמדובר בבורר, צריך גם לקבל את הסכמתו. לפעמים יש סיטואציה של נבצרות, לפעמים מחליטים רק על המוסד שימנה, כמו המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין, לא מחליטים על זהות הבורר, ואז לוקח למוסד זמן לברר כי את המזכירה לא מוצאים ולא יודעים. בתיק שהופנה אלי היו חילופי עורכי דין. עורך הדין החליפי לא ידע בכלל על הסיטואציה של ערעור והוא פנה לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע. לדעתי זה גם אקט שצריך להחשיב אותו כמעשה שיש בו הודעה על כוונה לערער. אני חושבת שהסעיף הזה דורש עוד הרבה מאוד חשיבה שקטה, אולי חשיבה לא בתוך אולם דיונים. אני ברצון אצטרף למי שרוצה לדייק פה ולנסח, אבל הכוונה צריכה להיות שברגע שהמערער עושה איזה שהוא אקט רציני שמודיע על כוונה לערער ומכאן ואילך זה כבר לא בשליטתו, שהוא לא ייתפס כמי שהחמיץ את הערעור. זאת דעתי.

זה פותח פתח לאין סוף. כל רעיון הבוררות היה שזה יהיה הליך הרבה יותר פשוט והרבה יותר מהיר. אמר בזמנו השופט זוסמן המנוח: "מי הוא הבורר החכם? זה לא שמנמק את הפסק", ואז גם אי אפשר להגיש בקשה לביטול. פה, כשמתחילים לפתוח את זה בכיוונים כאלה שזה מראה על כוונה וכו', הרעיון אולי הוא טוב, אבל התוצאה תהיה שעוד פעם אנחנו מורחים את זה.

מה גם שתמיד אפשר להגיש בקשה להארכת מועד במקרים חריגים כאלה.

נכון, אבל אני חוזרת ואומרת, מלכתחילה רצינו שתהיה בוררות בערעור. הרי אנחנו זוכרים את העולם בלי האפשרות של הערעור. אנשים חששו ללכת לבוררות בגלל העדר היכולת לערער. אז הנה נקבעה בחוק היכולת לערער. צריך לעזור למוסד הזה. אנחנו עדיין לא בשלב שזה כל כך נפוץ, שהדברים כל כך מוסדרים, שכל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות כך שאפשר לשים אנשים בתוך סדים בלתי סבירים של זמן. אני חושבת שהאפשרות הזאת שהועלתה, של לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי בורר אם המוסד לא מינה או לא הגיעו להסכמה, ליצור איזה שהוא דבר חליפי, זה צריך להיות תוך 30 יום נוספים. העניין של ה-60 יום הוא נכון. קודם צד צריך לפנות, צריך לענות לו, הוא צריך לקיים מעקב, מעבירים אותו מפקיד לפקיד. זאת לא מזכירות בית משפט.

זה עניין של שיעור. הוועדה יכולה להחליט 30 ימים, 60 ימים.

ה-60 יום נכון.

עצם זה שיש לפעמים נסיבות חריגות לא מצדיק לשנות את כל הקונספציה של הצעת החוק. לכל היותר מבקשים בקשה להארכת מועד, אם יש לזה נסיבות חריגות מיוחדות. 30 ימים או 60 ימים - -

אני שמה אותך בנעליי כמי שדנה בסוג כזה של בקשה. אני פותחת את החוק, אני מנסה להבין את התכלית שלו. אם התכלית היא לקצוב לוחות זמנים מאוד קצרים, אז אולי אני לא אתן אפשרות או לא אתן הארכה אם נראה שזה לא עולה בקנה אחד עם תכלית החוק.

שוב, תלוי מה הסיבה לאיחור. אם הסיבה היא באמת משהו שלאדם לא הייתה שום דרך לדעת זה משהו אחד, אם בן אדם היה רשלן זה משהו אחר. אני לא בטוח שזה נכון להיכנס לרזולוציות כאלו.

בפרט ה, במקום "בתוך חודשיים ממועד הסיום של הליך הערעור" יבוא "בתוך שלושה חודשים מהמועד האחרון להגשת תגובה לתשובה לפי פרט ב;

במקום לקבוע איזה מועד יחסית אמורפי של מועד הסיום של הליך הערעור, החודשים האלה הם מועד מאוד ברור, זאת אומרת, מועד הגשת התגובה האחרונה. בהצעת החוק המקורית גם נאמר שרשאי הבורר להאריך את התקופה לעוד שלושה חודשים, אבל האמת היא שאין בזה צורך. זאת אומרת, הצדדים תמיד יכולים. ככל שהם רוצים שהבורר יוכל להאריך את המועדים, הם יכולים לקבוע את זה בהסכם ביניהם. זה לא דבר שחייבים לכתוב אותו כברירת מחדל בהצעת החוק.

"ז. הוראות שנקבעו בהסכם הבוררות, לרבות הוראות בדבר הגבלת סמכות הבורר להאריך מועדים, יחולו גם על הערעור לפני בורר, אלא אם כן הסכימו בעלי הדין אחרת."

בהצעת החוק המקורית דובר על זה שהצדדים בהסכם הבוררות הראשוני הסכימו שלבורר לא תהיה סמכות להאריך מועדים. היה רצון להבהיר שזה יחול גם על הליך הבוררות בערעור, אלא אם כן הצדדים הסכימו אחרת. עכשיו העיקרון הזה הוא עיקרון נכון באופן כללי, זאת אומרת, לא רק לגבי הארכת מועדים. ככל שהצדדים הסכימו על סדרי דיון בהליך הבוררות הראשוני, על פניו ההסכמות האלו, אחת הדוגמאות שלהן היא הארכת מועדים, כן או לא, אבל יכולים להיות עניינים נוספים. ככל שהם יסכימו על משהו בהליך הבוררות הראשוני, הוא יחול גם בהליך הבוררות בערעור.

אלא אם כתבו במפורש.

באמת העניין של הארכת מועדים הוא רק דוגמה לעיקרון יותר כללי.

שני הדברים האלה מוסכמים, הבעיה היא רק עם הפרט הראשון. לא לשלול את אפשרות הערעור במקום שבו המוסדות אינם ערוכים לפעולה בקצב - -

בהצעת החוק המקורית זה היה תיקון לסעיף 21א לחוק. אחת הסיבות שהעברנו את זה לתוספת השנייה , לפרט ב בתוספת השנייה, זה בדיוק בגלל זה. התוספת השנייה היא דיספוזיטיבית, היא אלא אם הצדדים הסכימו אחרת. ככל שהצדדים רוצים להסכים שזה לא יהיה בטווח של ה-30 ימים האלה כי זה נראה להם סד זמנים קצר מידי, הם יכולים להסכים אחרת. במובן הזה החששות שלך יכולות לקבל מענה על ידי הסכמות הצדדים.

אם הם מודעים לזה. זה עדיין לא מספיק מיודע.

בכריתת החוזה שבו הם מסכימים על הבוררות בערעור, באותה עת הם גם יכולים להחליט ביניהם על סד הזמנים.

על זה אני אומרת לך שאין עדיין מודעות לזה, עדיין לא מכירים את הבעיה, את הסוגיה. אני רוצה להגיד לך, אני בוררת למעלה מ-20 שנה. אני בעצמי עמדתי על הבעייתיות הזאת רק כאשר באה אלי הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

את אומרת שהסיבה היא בגלל שלגופים שצריכים לוקח זמן?

כן.

אסור להשאיר את - -

לא, אני לא רוצה להשאיר, אני מנסה לחשוב רגע. מה את מציעה?

ההצעה שאני הצעתי היא קודם כל לחלק את זה. הנוסח , כפי שאני ראיתי אותו, הוא לא לגמרי ברור. ההצעה שלי זה לחלק את זה ל- 1,2,3,4, לומר, אלא אם כן אירע אחד הדברים הבאים: אחד, הצדדים קבעו אחרת,; שניים, אחד מבעלי הדין הגיש בקשה למינוי בורר לפי סעיף 8 בתוך 60 הימים, כפי הנוסח הקיים; שלוש, ניתן לכך היתר מבית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו, או ארבע, שזאת הצעת התוספת שלי, המערער פנה בתוך 60 יום מהיום שפסק הבוררות הניתן לערעור הומצא לצדדים לבורר או למוסד לבוררות שקבעו הצדדים בהסכם הבוררות.

ואז זה יימשך עוד פעם.

אבל הוא לא שולט על המוסד, הוא לא שולט על הבורר.

זה בעיתי.

יש תרופה לצד השני.

אגב, את הסתכלת על הנוסח הישן. יש נוסח מעודכן לוועדה, זה לא הנוסח שאת - -

נכון, ועליו עשיתי את התיקון שלי.

האם בנוסח המתוקן כאן יש איזה חשש ממה שיהודית מעלה?

אפשר לומר את זה גם בבתי משפט. בכל מקום שבו לבן אדם יש אפשרות לערער תמיד קיים חשש שהוא לא ישים לב, שהוא לא ישים לב לזמנים ,שהוא לא ידע וכו' וכו'.

זו לא הבעיה שאני מצביעה עליה.

תמיד יש את האפשרות להגיש בקשה להארכת מועד.

כן, זה נכון שאפשר תמיד להגיש בקשה להארכת מועד. יכול להיות שאולי כן יהיה נכון להאריך את זה ל-60 ימים, את הנושא הזה של ההגעה של הצדדים להסכמה.

אז אמרתי, אפשר להאריך.

כל הרעיון לפנות לבוררות ולא לבית משפט זה על מנת שנגמור את זה מהר, לכן בחוק הבוררות אמרו שהבוררות תסתיים בתוך שלושה חודשים אלא אם הצדדים האריכו. כלומר, בעוד שבבית משפט זה לוקח מ-3 שנים ומעלה, פה זה שלושה חודשים. אתם מתחילים לתת כאן עוד אורכות. אנשים לא ילכו לבוררות. זה עוד פעם ייפתח. יש הרבה אנשים שבתום לב, כמו שגם חברתי אומרת, פנו למוסד ועוד אין שם תגובה. זה פתח למשוך את הדברים. אסור שזה יהיה כך.

אז יש תרופה למשיב.

הבוררות צריכה להיות קצרה וקולעת, לכן צריכים להיות זמנים קבועים, חדים וברורים.

עורך דין סיטון, יש תרופה למשיב. לעולם המשיב יכול לפנות גם לבית המשפט בבקשה למינוי בורר. העניין הוא שהוא לא ינהג בציניות ויאמר: אוקי, חברי פנה בערעור למוסד לבוררות מוסכמת, המוסד לבוררות מוסכמת לא מינה בורר, גמרנו, הסתיים הזמן להגשת הערעור.

סליחה, אבל לי לא נעים להיות בבוררות, אני זכיתי כבר. אני רק מחכה לאשר את פסק הבורר וללכת הביתה.

אבל אתה הסכמת מלכתחילה לערעור. אתה לא יכול לשמוט את השטיח מתחת להסכמה שנתת.

הערעור הוא לא לתקופה כזאת. אף אחד לא מתכוון לדבר כזה.

אני אסכם את מה שכן מוסכם. בפרט ב נעשה ככה: הערעור יוגש בתוך 30 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא לבעלי הדין. זו נקודה אחת.

הנקודה השנייה היא שאם הצדדים לא יגיעו להסכמה על זהות הבורר בתוך 60 ימים מיום שפסק הבוררות הומצא להם, כל אחד מבעלי הדין יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי בורר לפי סעיף 8. כלומר, הומצא פסק הבוררות, יש 60 ימים לכל אחד מהצדדים. זאת אומרת, הם יכולים לדבר ביניהם, לנסות להגיע להסכמה על בוררות. ככל שהם לא מגיעים להסכמה על בוררות - -

מיום הפסק?

לירון, אי אפשר שזה יהיה 30 ו-60. אם הערעור הוא בתוך 30 ימים, אי אפשר שההסכמה על הבורר תהיה בתוך 60 ימים, זה חייב להיות 30 ימים.

כן. או שמאריכים את הכל ל-60, או שמשאירים 30.

כן, אחד מהשניים.

אז תלך על 30 ו-30.

על 30 ו-30. ככל שיש מצבים חריגים, כמו שעורכת הדין אמרה, אני חושב שהפתרון הפשוט לזה הוא בקשה לארכת מועד. במקום ליצור חריגים שרק יסרבלו את זה - -

אם עברו הזמנים, כל אחד יכול לפנות לבית המשפט, כן?

אם עברו 30 ימים ולא הוגש ערעור, אז לא הוגש ערעור, גמרנו, הצד שזכה יכול לגשת ולבקש אישור.

הוגש ערעור, אבל עכשיו הם נתקעו בחלק השני של המינוי. אמרנו שהוגש ערעור אבל אין להם הסכמה על הבורר. ואז, אחרי תקופה מסוימת, כל אחד יכול ללכת לבית המשפט - -

צריך בורר בשביל להגיש עליו ערעור.

עוד פעם. נבחר בורר, הוא נתן פסק דין, עכשיו אחד הצדדים רוצה להגיש ערעור, נכון?

נכון.

אז יש את הזמן.

30 יום.

אם הוא לא הגיש, נגמר הזמן. אם הוא הגיש ערעור - -

מבחינה כרונולוגית צריך שיתמנה בורר כדי שהוא יוכל להגיש ערעור. הוא לא יכול להגיש ערעור כל עוד לא התמנה בורר לערעור.

את הערעור מגישים לבורר חדש?

כן.

אה, לבורר חדש, לא לבורר - -

ואם לא מונה, פספסנו את ה-30?

בדיוק.

אולי כדאי לדייק שככל שהוגשה בקשה לבית המשפט למינוי בורר בתוך ה-30 ימים לא יחולו ה-30 ימים. נניח שלא הגענו להסכמה ואני ביום ה-29 מגיש בקשה לבית המשפט לפי סעיף 8 למינוי בורר בערעור. כרגע לוקח לבית המשפט שלושה, ארבעה חודשים לתת את הפסק שלו ולמנות את הבורר. ברור שאז אני כן אוכל להגיש את הערעור.

יש בורר. הוא קבע, נניח, שאני זכאי. הצד השני שהפסיד יכול להגיש ערעור, זאת אומרת, למנות בורר חדש ולהגיש ערעור, נכון?

נכון.

עכשיו אנחנו תוחמים את זה בזמן. אנחנו אומרים שיש לכל ההליך הזה 30 ימים. בשביל זה צריך לקבוע בורר, נכון?

נכון.

מהרגע שקבעו בורר אני יכול להגיש ערעור. אני אומר לצד השני: שמע, אני לא מקבל את זה, אני רוצה לנצל את הסעיף של הערעור, בוא נקבע בורר, נכון?

נכון.

מי כאן הולך למשוך את זה?

מי שמפסיד.

המפסיד הפסיד אם הוא לא הסכים תוך 30 יום.

נכון, אם אף אחד מהצדדים לא פנה לבית המשפט.

גם הזוכה יכול למשוך זמן.

בין אם אני רוצה לערער ובין אם אני רוצה לאשר את פסק הבוררות ואני רואה שביום ה-29 - -

מי זה "אני"? אני הזוכה?

אחד מבעלי הדין. כשלא מצליחים להגיע להסכמה, הוא יכול לפנות לבית המשפט, להגיד: אנא מכם, תמנו בורר. אנחנו הסכמנו על מינוי בורר, אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה, אני לפי סעיף 8 מבקש מבית המשפט שימנה בורר.

זה צריך להיות תוך 30 יום.

אם בית המשפט מינה בורר, אנחנו נצטרך לכתוב שעד מינוי הבורר יש עוד שבועיים-שלושה להגיש את הערעור.

בסיטואציה הזאת מי שיעכב את המינוי של הבורר זה דווקא הזוכה, אם אתה מגביל בזמן, כי מה איכפת לו, יעברו ה-30 יום, הוא זכה. כאן התהפך העסק.

לא, אבל אז המפסיד, אם הוא באמת רוצה להגיש, ילך לבית משפט.

אז הוא ילך לבית משפט.

נכון. כל אחד מהצדדים יכול ללכת לבית משפט.

גם זה לוקח את הזמן.

אם המפסיד מושך את הזמן, הוא בסוף יפסיד את הכל.

נכון. אז בשביל זה כל אחד מבעלי הדין יכול - -

אז עכשיו זה התהפך.

אני רוצה להסב את תשומת הלב לעוד משהו שבדיוק נפל במקרה שבו אני טיפלתי.

זה רק אומר שנצטרך להבהיר בנוסח שככל שמישהו פנה לבית המשפט לבקש מינוי בורר בתוך ה-30 ימים האלה ובית המשפט מינה בורר, יש לו את האפשרות להגיש ערעור. זאת אומרת, ה-30 ימים שהגבלנו אותו, המגבלה הזאת לא תחול אם הוא פנה לבית המשפט.

לא יישארו לו עוד יומיים.

כן. להוסיף שבועיים אחרי?

להוסיף שאם מישהו פונה לבית המשפט, בית המשפט, בהליך קצר ככל האפשר - -

הערעור יוגש בתוך 15 יום - -

בתוך זמן קצר הוא יעשה את זה. זאת אומרת, לא להקצות זמן לבית המשפט, אלא שזה יהיה בתוך זמן קצר ככל האפשר.

למרות שבסעיפים של הסכמה בין הצדדים זה פחות מתאים לכתוב הנחיה לבית המשפט.

אבל לא הגעת להסכמה. הרי אחד מהם פנה לבית המשפט. זאת אומרת, לא הסכימו לבורר.

נכון. התוספת הראשונה והשנייה אלה סעיפים, אם הצדדים לא קובעים אחרת, שקובעים את המסגרת של הבוררות, לכן שם קצת פחות מתאים לקבוע הנחיה לבית המשפט.

ברגע שפנו לבית המשפט, שבית המשפט לא ימשוך את זה חצי שנה כדי למנות בורר.

השופטים האלה של הבוררות הם בדרך כלל שופטים זריזים. זה כיף להם להיות זריזים, כי זה תיק שנגמר מהר ומצטרף - -

לא הייתי קובע להם זמן, הייתי כותב שזה יהיה מהר ככל האפשר.

אנחנו נבדוק את זה מול הנהלת בתי המשפט, כי הם בדרך כלל מביעים התנגדות.

אז אולי נשאיר את זה לשנייה ושלישית.

בסדר, נשאיר את הנקודה הזאת לשנייה ושלישית.

יש שתי תכליות, שתיהן תכליות חשובות. השאלה מה התכלית החשובה מבין השתיים. חברי הצביע על התכלית של יעילות וזריזות, שהיא בהחלט תכלית חשובה, אבל אני חושבת שיש תכלית חשובה ממנה. אנחנו כל השנים מדברים על זה שבתי המשפט עמוסים וצריך ככל האפשר לתעל תיקים לכיוון הבוררות. אם אנחנו שוב חוסמים את הצדדים או מקשים עליהם את הגשת הערעור בבוררות שאחרי שנים סוף סוף השיגו, אז מה עשינו, מה הועילו חכמים בתקנתם?

איפה חסמנו והקשינו? בזה שקבענו 30 יום?

השופטת שבח, שופטת מנוסה ביותר, מדברת על 45 ימים.

איך יודעים להגיד בדיוק ש-30 יום זה חוסם ו-45 ימים זה לא חוסם?

רוב עורכי הדין מתועלים לעניין הזה של 45 ימים זמן ערעור. זה מתאים. אם זה מתאים בערעור - -

אם הדיון הוא על 15 יום, מבחינתי אין הבדל. זו לא הנקודה.

אני אוסיף עוד משהו. במקרה שלי נפלו כל הפנצ'רים שרק אפשר. אכן זה מקרה מעלף. הייתה שם פגרת בתי משפט. פגרת בתי המשפט איננה מוכרת לגבי בורר. הזמן של פגרת הפסח ופגרת סוכות כן נספר. אוקי, לא 60 יום, אבל 30 יום זה פרק זמן קצר מידי.

אוקי, נניח 45 יום, אבל איך מבודדים? את אומרת שיש פגרה. כמה זמן הפגרה של בתי המשפט?

שבעה ימים, בחגים.

זה הכל?

זה לא קשור לעניין.

בסדר, אז זה לא שייך. חשבתי שיש פגרה כמו חופשה בבית ספר, איזה שלושה חודשים.

יש פגרת בתי משפט מ-17 ביולי עד 2 או 3 בספטמבר. זה גם לא נחשב. לבורר זה נספר.

אוקי, נכתוב 45 ימים.

להאריך את זה ל-45 יום?

אני דיברתי על 60, אז 45 יום - -

לקראת שנייה שלישית נחדד את הניסוחים.

אנחנו נצביע לאשר את זה לקריאה ראשונה. מי בעד, ירים את ידו?

הצבעה

בעד – פה אחד

נגד – אין

נמנעים – אין

הצעת חוק הבוררות (תיקון – ערעור לפני בורר), התשע"ו-2015, אושרה.

אושר פה אחד, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:00.