ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-01-29OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 538

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, ז' בשבט התשע"ח (23 בינואר 2018), שעה 12:20

החמ"ד בפריפריה-הישגים ואתגרים

חברי הוועדה: מרדכי יוגב – מ"מ היו"ר

בצלאל סמוטריץ'

חיים גבאי - מחמ"ד מחוז צפון, משרד החינוך

דוד חטואל - מחמ"ד, מחוז דרום, משרד החינוך

שושי שפיגל - מפקחת ארצית, חינוך חברתי-קהילתי, חמ"ד, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

הרב אוריאל עובדיה - ממונה תחום חינוך יסודי, חמ"ד, משרד החינוך

מיכל כהן - משרד החינוך

גד דעי - מ"מ מזכ"לית הסתדרות המורים

רפי מימון - מנהל, קריית החינוך "אמי"ת המר", רחובות

יונה קנינו - מנהלת, בית ספר "קול יעקב", ירוחם

משה חיים פיק - מנהל, בית ספר "עילאי", מגדל העמק

עודד כלפה - מנהל, בית ספר "סוסיא", הר חברון

בני בהגון - ראש מכללת "תלפיות", חולון

אורלי רביב - מנהלת, בית ספר "תחכמוני", רחובות

יונתן אטלן - מנהל, בית ספר "נועם" בנות, בני דקלים

חני נגר - מנהלת, בית ספר "עקיבא", בת ים

אליאור בטיטו - מנהל, בית ספר "מעלות ניסים", עפולה

מוריה שוקרון - מנהלת, בית ספר "רמב"ם, נהריה

זאב גולדבלט - מנכ"ל פורום ועדי ההורים היישוביים

בר הרשקוביץ' - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

עלמה רוזנבלום - תלמידה

שילה מזרחי - תלמיד

שמואל שטח - מוזמן/ת

אברהם רות - מוזמן/ת

מנואל צרפתי - מוזמן/ת

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

החמ"ד בפריפריה-הישגים ואתגרים

ברוכים הבאים. הייתה פה ישיבה של ניצולי שואה שהתארחה. אני פה ממלא את מקומו של חבר הכנסת יעקב מרגי. תיכף נתחיל את הישיבה. נאחל לו גם רפואה שלמה.

התרגשנו כולנו מהדברים שנאמרו בפתיחה, גם מהסיפורים המרגשים של הרב חיים סבתו ושל יוסף מנדלביץ' ואחרים, מה שהספקתי לשמוע.

אני בפתח דבריי אמרתי שאני רוצה לאחל ליושב ראש הוועדה, חבר הכנסת יעקב מרגי, רפואה שלמה. אני מקווה שיחזור לכאן במהרה, כי הוא מנהל את הוועדה היטב וביד רמה. אני חושב שגם הוא אולי יציר החמ"ד, אז גם לפחות העקבות של החמ"ד מצויות בו.

אני רוצה לומר כמה דברים והם אולי יעזרו גם למצגת לעלות בינתיים, ואם לא, אז נתחיל בלעדיה. אני אומר את זה גם בהתרגשות מסוימת בחוויה אישית שלי, שאימי ז"ל שנפטרה לפני כשבועיים ויומיים, גם היא הייתה כל כולה לבסוף גם יקירת החמ"ד, אבל כל שנותיה היו בחמ"ד, מעבודה בבני עקיבא בבית ספר "מוריה", דרך "אוהל יוסף" בעיר התחתית בחיפה עם גברת קלמנזון, אימו של רבני קלמנזון, הקמת בית הספר "רמב"ם" בנווה שאנן, ממלכתי-דתי, ועד עבודה למעלה מעשור שנים כמנחה בצפון, מתרוצצת, יום קריית שמונה, יום נצרת עילית, יום מגדל העמק, יום בעכו, רמת הגולן, עפולה, רוב בתי הספר של חב"ד בתענכים או במקומות אחרים, וכל זה עבודת החינוך.

עבודת החינוך היא בעיניי עבודת קודש. כמי שרוב שנותיו הבוגרות היה בצה"ל, אזכיר פה את אמירתו של חברי וידידי, אלוף משנה דרור ויינברג הי"ד, שרק לאחר מותו הטמעתי את מה שהוא אמר, שהוא אמר פעם בשיחה עם מורים בחברון, כמה הוא מעריך אותם וכמה הוא מעריץ אותם, ולו לא הייתה את הסבלנות הזו כדי לעמוד בפני כיתות התלמידים שנים על גבי שנים, על כל הנחלת הערכים ועל כל ההתמודדות עם המשמעת או עם דברים אחרים, ולכן הוא הלך לתת פקודות עד כמה שהוא מעריך. הוא ידע בעצמו כשהוא הלך לפיקוד, לתת פקודות, משימה שאולי בצה"ל במידה זו יותר קלה מאשר משימת החינוך שהיא הרבה יותר מורכבת.

אם לגעת במערכת החינוך הממלכתית-דתית ואולי בפרפרזה לדברים של הרב קוק, לראות את עבודת החינוך במערכת החינוך כפשוטה כקודש קודשים, ולמה? כי בחמ"ד, וזה שנים, מוצא עוד את סבי ז"ל שלימד ב"נצח ישראל" בפתח תקווה, ב"נצח ישראל" בחיפה וביבנה.

נכנס חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' שהוא מארח את היום והיום הוא בחסותו.

ציינתי דברים בשם דרור ויינברג הי"ד, לא נחזור עליהם, אבל אמרתי שעבודת החינוך והחמ"ד במיוחד היא קודש קודשים, בפרפרזה על דברי הרב קוק שבעבודת החמ"ד למעשה אנחנו נדרשים להנחיל לתלמידים ולתלמידות את כל מקצועות הלימוד, מה שנקרא "ליבה", הפיזיקה והמתמטיקה והאנגלית והספרות וכלל מקצועות הלימוד, אבל נדרשים גם ביחד איתם להנחיל את מקצועות הקודש, מה שאנחנו קוראים ליבה בלי מרכאות, ויחד עם מקצועות הקודש לקדש גם את החול ולעשות את הכול יחד עם דרך הארץ שקדמה לתורה ועם תורה עם דרך ארץ, לחבר את הכול, מהקידמה הטכנולוגית וכל מה שמתאים לכל תלמיד ועד לחבר את התלמידים גם ליראת שמיים וגם ללימוד תורה וגם לשמירת מצוות וגם לתורת חיים ואהבת חסד, והמלאכה הזאת היא מלאכה עוד יותר מורכבת. יש שייאמרו שהיא מוציאה בסוף תוצר יותר קל, שיותר קל לו להתמודד עם הדברים בחיים והדרך יותר סלולה לו, אבל אין ספק שהתהליך הוא בוודאי יותר מורכב או לא פחות מורכב. יכול להיות שהוא טומן בתוכו גם הרבה מאוד יתרונות, כך אני לפחות רואה את זה.

לפני כעשור שנים אמר לי יהודי שלא הכיר את החמ"ד ולא הכיר כלום, רק בא לגור בשכנות בתל אביב ליד בית ספר חמ"ד, עד כמה הוא מקנא בדבר, ואני אומר את הדברים בשום פנים ואופן לא בגאווה אלא רק בתחושת אחריות גדולה, שהייתי רוצה שכל ילדי ישראל ילמדו בחמ"ד ויקבלו את מה שזוכים לו הילדים שלומדים בחמ"ד, גם את החלק של הקודש, כדי שביחד יהיה עם זה חול וקודש שהופך לקודש קודשים. זו מטרת החמ"ד וההתמודדויות הן יומיומיות, וכשמכניסים לזה גם את המרכיב של הפריפריה, ובאופן אישי גם בצלאל וגם רבים מאיתנו, הפריפריה יקרה להם מאוד מסיבות שונות, כך בנפשותינו, אז שם ההתמודדות היא לפעמים, בין אם זה בפריפריה הגיאוגרפית, בין אם זה בפריפריה החברתית, גם לעיתים של מחסור.

מסיוריי בחמ"ד בשנים האחרונות מצאתי לעיתים שזה המבנה, וזה לא משנה אם זה בדרום, בדימונה או בצפון, בבית שאן או בנהריה, שדווקא הוא זה שהוזנח יותר, ואפילו כתוצאה מזה של דירה נאה שמרחיקה חלק מהתלמידים לבית ספר הנאה, אבל מחוץ לחמ"ד, מהגן אל בית הספר ולחטיבה ולתיכון ואחר כך אל החיים.

אני רוצה לומר שני דברים: אחד, ברשות מי שנמצא פה ולא הזכרתי, ראיתי פה בחוץ גם את מר גד דעי, ממלא מקום מזכ"ל הסתדרות המורים, הנה נמצא פה. מי שלא הזכרתי בשמו, אז איך להגיד, מכובדיי כולם.

הפריפריה מאתגרת עוד. מתוך הוקרה והערכה גדולה ומתוך ההתרגשות שאחזה גם בי, גם מדבריו של הרב חיים סבתו היום בבוקר בפתח שנת ה-70' לחגיגות ה-70' גם לחמ"ד, ואולי גם מדבריו אתמול של סגן נשיא ארצות הברית שבירך בעברית, שאמר בפתח שנת ה-70', מצא לנכון, איך אמרתי, "אז יאמרו בגויים הגדיל השם לעשות עימנו", שבירך שהחיינו וקיימנו, אז גם לברך על ההישגים הרבים, וגם ובמידה, ואין לי ספק שגם בצלאל מרגיש כך וידבר אחריי, שיש דברים שראוי להסב את תשומת ליבנו כדי שנלחץ בהם ונתאתגר בהם גם מכאן ולהבא, אז גם אותם נשמח, גם במסגרת הזמן הקצר הזה.

לא כולם יוכלו לדבר, אבל אנחנו נפתח. המצגת מוצגת. אתה רוצה לפתוח?

אני ממש דקה ברשות אדוני יושב הראש וכל החברים היקרים. אני קודם כל מתנצל שאני אשב אתכם כל הדיון. אני אשתדל לדלג בין הוועדות.

אני חושב שאין מערכת שצריכה להתמודד עם ספקטרום יותר רחב של תרבויות ולתת מענה, זה החמ"ד. הנושא שנבחר כאן לוועדה הזאת, החמ"ד בפריפריה, החמ"ד מהפריפריה ועד תלמודי תורה של החרד"ל, ויש על זה עימותים וויכוחים ודילמות, ועכשיו העלו על זה פוסט ואני עניתי. מישהו תקף אותי, איך יכול להיות שאני מארח את יום החמ"ד, שילדיי בכלל בתלמוד תורה, אגב, בתוך החמ"ד, אבל אני באמת חושב שזה אחד האתגרים ובעיניי זה אתגר שחייבים להרים. מערכת שיכולה להיות גמישה ולהצליח להחזיק בתוכה, כי זה אנחנו. אגב, זה לא במקרה, זה בגלל שיש לנו השקפת עולם. זה ידוע שככל שאתה יותר אידיאולוג, אתה יותר 'שפיצים', אתה יותר מחודד. מי שהוא לא אידיאולוג, אז בסדר, כולם נראים אותו דבר, כולם מתכנסים לאיזשהו מכנה משותף נמוך, והחמ"ד נמצא במקום אידיאולוגי עם ערכים ועם השקפת עולם מאוד ברורה כמעט בכל הסוגיות שמתעוררות. כמה שהציבור שלנו הוא לא, אנחנו מנסים לאפיין אותו ולהגדיר אותו בתוך איזושהי ציבוריות. זה מאוד צבעוני, מאוד רחב. היכולת להכיל את כולם בתוך המערכת ולדעת איש אשר רוח בו, להיות מהלכים כנגד רוחו של כל אחד-אחד, בעיניי זה האתגר הגדול של החמ"ד.

כתלמיד, לא לפני הרבה מאוד שנים, אני חושב שהחמ"ד עומד באתגר הזה בהצלחה גדולה. אנחנו פה כדי לנסות לעזור, ואתם תציפו כל הזמן את הקשיים ואת האתגרים. אנחנו ננסה כמה שאפשר לתת מענה.

תודה רבה באמת לכולכם ולכולכן גם על העבודה הקדושה שאתם עושים ביום-יום וגם על זה שטרחתם ובאתם לכבד אותנו כאן בכנסת, ושיהיה בהצלחה גדולה ביום הזה.

תודה רבה. אנחנו ניתן באמת למחמ"ד צפון, מר חיים גבאי, לפתוח פה במצגת.

קודם כול תודה גדולה. אני רוצה לומר ברשות מוטי יוגב. למוטי לא צריך לספר לא על צפון ולא על דרום כיוון שהוא נמצא איתנו בנצרת עילית, בית שאן. הוא נמצא איתנו ולכן זו הזדמנות גדולה לומר לו תודה וכמובן גם להשתתף בצערו.

חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' שהוא גם חלק מהחמ"ד, גם לו אני רוצה להגיד תודה גדולה על היום הזה, לרב אוריאל עובדיה, ליהודית, מנהלת הוועדה, לגדי דעי שנמצא איתנו, ממלא מקום מזכ"ל הסתדרות המורים, מחמ"דים, עמיתיי, מנהלים, מחנכים.

אני רוצה בקציר העומר, כי אנחנו נשמח כמובן לשמוע שני תלמידים שהם מסיירת "הקהל", מנהל בית ספר, וכמובן לשמוע אתכם ולהעיר כמה נקודות על ההישגים, אבל גם על האתגרים והתמודדויות שיש לנו.

(הצגת מצגת)

הנושאים שבהם אנחנו ניגע ממש בקציר העומר, אוכלוסיות תלמידי החמ"ד. חבר הכנסת בצלאל דיבר על העניין. אנחנו קוראים לזה "פלגי מים" והיכולת שלנו לתת תשובות למגוון תפיסת העולם של "והעמידו" ו"לכל תלמיד ישנה", עוד רגע נדבר על העניין הזה, כמובן מה קורה לנו בלמידה.

התלמידים העולים, שאנחנו נמצאים ביום קיבוץ גלויות, ואיך אנחנו דואגים באמת לפתח את המנהיגות הזאת באופן אמיתי.

את החזון כולנו מכירים ולכן אנחנו נדלג עליו, אבל אני רוצה לנגוע ברכיב אחד, באמת חינוך כמשפחה, "לכל תלמיד ישנה", ובאמת המקום הזה של לתת אפשרות לכל תלמיד על מנת להעמיד אותו לאו דווקא בכמות אלא במקום של איכות, ותראו איך הדברים מתנקזים למקום של המשפחה הגדולה הזאת שחשוב לה שכל ילד יקבל את המענה שלו באופן הכי מיטבי.

אני רוצה קצת להכיר בנתונים. אותם תלמידים, מי שרואה קצת, ולראות את התלמידים סוציו אקונומי ביחס לממלכתי. אנחנו רואים שבנמוך יש לנו למעלה מ-20% וכשמדברים על בינוני יש לנו 45% וכשנוגעים בגבוה, שימו לב, אנחנו מתמודדים, מתאתגרים בילדי ישראל. כזכור וידוע לכולנו, "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". זאת תפיסת העולם.

קצת נראה מה קרה לחינוך הדתי בצמיחת תלמידים, איך הדברים גדלים כשאנחנו בעצם מדברים על המקום שהורים רבים וטובים נותנים אמון בחינוך הממלכתי דתי ובוחרים בו.

על כל המגוון, כל אחד במקומו וכל אחד בתפיסתו רואים בחינוך הדתי כמקום ותשובה אמיתית לתת מענה איכותי לילד. הדברים אולי לא נראים מפה, אבל שימו לב מה קרה לילדים בהישגי מתמטיקה בכיתה ה', לתלמידים סוציו אקונומי נמוך. אנחנו כמעט כבר משווים כשהתלמידים האלה מקבלים מענה. אגב, התוצאות האלה הן תוצאות ראמ"ה, מבחני מיצ"ב. הן תוצאות אובייקטיביות. זה מלמד מאוד על ההשקעה המאוד גדולה של המחנכים, של המנהלים שיושבים כאן, באמת לתת את המקום לכל ילד, להתאים לו ולראות מה נכון לו על מנת שהוא יצמח, יגדל, ויש פה הרבה מאוד השקעה בתוך העניין.

תסתכלו על הנתונים ותראו איך באמת אחוז הנבחנים, הדברים רק הולכים ומשתפרים. אני ממש רוצה לנגוע בהם בקציר העומר. שימו לב מה קורה לנו כשמדברים על שיעור התלמידים העומדים בזכאות בגרות. החמ"ד כולו, מחוז צפון שהוא ממש קרוב, מחוז צפון הוא בוודאי פריפריה לכולי עלמא, ומה קורה בממלכתי. ההשוואה היא פחות חשובה. חשוב מאוד אותו מקום של אותה חתירה כל הזמן לתת את המענה האיכותי לתלמידים שלנו. שימו לב לאורך השנים, לא מוותרים על אף ילד ולאף ילד.

שיעור הניגשים אומר שכל תלמיד אמור וזכאי להתמודד עם ההתמודדויות. גם אם הוא תלמיד עולה, הוא שווה בין שווים לכל דבר ועניין. תראו מה קרה בתוך התהליכים, וזה לא מספיק. זה לא מספיק כיוון שאנחנו רוצים לראות את התלמידים שלנו במרחב המצוינות, ולכן בכל מקום שאנחנו יכולים לעודד אותם, לחזק אותם ולהאמין בהם, אנחנו פוגשים את התלמידים שלנו בהרבה מאוד מקומות, מצטיינים. אנחנו פוגשים גם את הבוגרים ואני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם.

אלה תחרויות רבות שתלמידים שותפים בהם.

"חוג לכל תלמיד" - צריך לומר מילה טובה למשרד החינוך על התהליך וההבנה שדרך תהליכי העשרה אנחנו מצמצמים פערים ונותנים שוויון הזדמנויות אמיתי לילדים, והילדים שלנו שותפים. מגיעה מילה טובה גם לשר, גם למנכ"ל, על המקום הזה שבאמת שמו את הצפון וגם את הדרום, המרכז, בכדי לראות איך ילד מקבל העשרה ואיך מאפשרים לו פתיחת צוהר רחב להשכלה וכמובן גם להעשרה.

בכדי שהדברים לא יהיו דברים תלושים, על מנת שנראה אותם ונפגוש אותם באופן הכי פשוט דרך התלמידים, כי כל מה שאנחנו עושים בחמ"ד פוגש בסוף את התלמיד וטובת התלמיד וזה תפקידנו וזו שליחותנו.

אני מזמין את התלמידים שלנו שבאו מרחוק או מקרוב לספר לנו קצת מה היא סיירת "הקהל", מהו נוער "הקהל" ואיך הם גדלים וצומחים כמנהיגים שבאמת הם מרכז העולם ומרכז העשייה. בבקשה.

שלום, אני עלמה רוזנבלום, תלמידת כיתה י' באולפנית בטבריה.

אני הצטרפתי שנה שעברה ל"הקהל".

מאיפה את בארץ, עלמה?

אשחר. בעצם בשנה שעברה ראינו פתאום צורך ב"הקהל" במחוז, לפתח מעין סיירת שהיא כמה תלמידים נבחרים שהם יהיו הסיירת המרכזית של המחוז והם אלה שייצגו את המחוז ויובילו את כל הפעילויות, יעבירו את הפעילויות לכלל התלמידים במחוז.

עבדנו מאוד על הנגשת החמ"ד לכלל המחוז בעצם, כמו שאמרו פה מקודם. למשל, ביום האחדות בשנה שעברה עשינו כנס בהובלת החמ"ד ששיתף את כלל התלמידים של כל מחוז צפון, ולא רק של החמ"ד, גם הדרוזים, גם בתי ספר ממלכתיים וכמובן הכול היה בהובלה שלנו.

נוסף לזה אנחנו באמת, למרות כל הקשיים, אם זה פריפריה, אם זה מרחקים, אנחנו פועלים כל הזמן. המחוז כל הזמן מגבה אותנו ועוזר לנו ואנחנו כל הזמן עושים יוזמות חדשות, כנסים חדשים. תודה רבה.

בכל זאת יש לי שאלה. תני לי דוגמא אחת מהפעילות הזאת של "הקהל", שנבין את זה מעבר לכותרת. מה בפועל?

למשל, ביום האחדות בשנה שעברה זה התחיל מפעילויות של סיירת "הקהל". אנחנו נציגים של הסיירת הזאת. אנחנו עברנו את התכנים ואחרי זה היה כנס של כל הנציגים מכל בתי הארץ של החמ"ד ולא של החמ"ד, של המחוז. עברנו את הפעילויות האלה, כל הנציגים של בתי הספר, ואחרי זה הגענו לבתי הספר עצמם וכל אחד העביר איפה שהוא לומד, את התכנים שלמדנו.

אתם כתלמידי תיכון בבתי ספר יסודיים?

גם וגם. כל אחד לפי המקום שהוא לומד בו.

הסיירת מונה גם יסודי וגם על יסודי. בבקשה.

שלום, אני שלום מזרחי מבית שאן.

באיזה בית ספר אתה לומד, שילה?

אני בישיבה תיכונית בבית שאן.

אני בסיירת "הקהל". בסיירת ישבנו על החזון של החמ"ד, הסתכלנו עליו וראינו איך אנחנו מקדמים אותו עכשיו במחוז, בכללי, בחמ"ד. העלינו הצעה שהיא תכלול את כל חמשת הדברים האלה. העלינו הצעה להקים אפליקציה שזה נקרא "בנק זמן". זה אומר, יש חבורה של אנשים. זה יכול לקרות בכיתה, יכול לקרות בבית ספר, יכול לקרות בעיר בארץ אפילו, איך חיים אומר, אני טוב בזה ואני יכול לעבור את זה, אבל אני צריך עזרה בזה. כולם עוזרים לכולם ולא מפסידים כלום. גם אלה שמרגישים נחותים, הם נוסעים נגיד בעיר, סתם דוגמא אני אומר. אני לא רוצה, לא נעים לי, אבל נגיד ראש העיר מצטרף והוא אומר, אני רוצה שיעזרו לי כך וכך וכך ואני יכול להביא כך וכך וכך, ואז הוא מרגיש לא נחות כי גם כולנו שווים, אותו דבר.

אנחנו חשבנו להכניס את זה כאפליקציה לבית הספר נגיד או כללי, לתת מן שרת כזה של כיתה, שרת של בית ספר, שאם נגיד ילד מתקשה במתמטיקה, יהיה בן אדם לחברו וייתן מענה ויהיה שוויון בין כולם. עדיין לא הצלחנו - - - , אנחנו בתהליך. זהו.

יישר כוח. תודה גדולה.

בעצם שמענו שני תלמידים מסיירת "הקהל" שחושבים על כל מיני רעיונות איך באמת לאפשר יותר, איך באמת לממש כל מיני חלומות שאנחנו חולמים עליהם, והם שותפים, ואני חושב שיש פה באמת מקום של פיתוח מנהיגות אמיתי בתוך התהליך ומגיע להם יישר כוח. הם חלק מחבורה שלמה. באמת מגיעה להם תודה גדולה.

במעבר חד אני רוצה לעבור למנהל בית ספר שאני חושב שמממש שוויון הזדמנויות וצמצום פערים הלכה למעשה. רפי מימון, בבקשה.

שלום לכולם, שמי רפי מימון, מנהל קריית החינוך "אמי"ת המר" ברחובות.

דיבר חבר הכנסת סמוטריץ', וככה טלטל אותי עוד פעם בחזרה כאחד שהיה ראש ישיבה וכאחד שהיה ר"מ לא מעט שנים בישיבה, מורי ורבי, הרב חיים דרוקמן שליטא, והחלטתי באיזה שלב לעשות שינוי, ללכת לכיוון התיכונים דווקא. תוך כדי העבודה בתיכון אני אומר לעצמי, איזו טעות עשיתי, כי זה לא פשוט. פריפריה חברתית עם כל המורכבות של אתגרים, של בגרויות, של חינוך, של אקלים, לא פשוט בכלל. מצד שני, אתה חולם עם כל הצוות איך אפשר כולם שיחיו ביחד וילמדו ביחד וכל אחד יתרום אחד לשני ולא נחיה כמו שאמר חבר הכנסת, בקבוצות. האמת היא, לקח לנו תהליך לא פשוט, מבית ספר שהיה 500 תלמידים רק חטיבת ביניים, פיצלו את זה למגדרי, בנים ובנות, ירד ל-300 תלמידים והייתה נטישה מאוד גדולה, כאשר מקימים גם באזור מוסדות אליטיסטיים יותר חזקים מאיתנו, והיום המקום נמצא, התיכון שמונה שנתי. זה לא שש שנתי, שמונה שנתי עם י"ג-י"ד, עם מכינה קדם צבאית טכנולוגית ועובר כבר את ה-600 תלמידים, כאשר אנחנו עדיין לא מוותרים על החזון שאומר, כולם יכולים לחיות ביחד כמשאב אפילו, אינטרסנטי, כמשאב שכולם יכולים לחיות ביחד, אם זה הקמת מסלול ישיבתי, משהו באמת ברמה מאוד גבוהה, שאלה שהיו כל הזמן אולי נמצאים בתוך קבוצה מאוד סגורה שאסור שום דבר, אלא הכול לשמור על עצמך. הם באים לתיכון הזה ואתה נותן להם מענה.

אין ספק שבשביל שכולם יחיו ביחד, תן את המענה האמיתי לפרוח. אנחנו ניתן להם את המענה, אבל אל תשכח שגם לילד בקריית משה ברחובות ולילד בשכונת אושיות ברחובות, יש מה לתת: צניעות, ענווה, חתירה להצליח בחיים עם כל המשאבים שאין לו, וזה אפשרי.

חינוך מיוחד – האמירה "ערכית" שאומרת חינוך מיוחד לא שמסיימים בחטיבת ביניים ואז צריך ללכת למצוא להם בתי ספר מקצועיים בכל מיני מקומות באזור, שמותאמים לאורח החיים שלהם, לא מותאם, ובסוף עם אמירה של הפיקוח של מחוז מרכז ועם אמירה של צוות בית הספר אנחנו פותחים מסלול חינוך מיוחד שישאף בעזרת השם גם לתעודת בגרות וגם למקצוע בחיים.

מסלול סנהדרין, אמרנו, פדגוגית חדשנית, ילדים שרוצים ללמוד בפדגוגיה חדשנית. אנחנו קוראים לזה "כיתת יה"ב", יוצרים הרמונה ביחד. לא בית הספר המסורתי שלומדים מול לוח ותלמידים ליד שולחנות, אלא 50-60 תלמידים. תבינו איזה משאב מטורף. 50-60 תלמידים יכולים ללמוד באותה כיתה עם מורים שהופכים להיות בצורה אחרת, של מנחים, פחות מורים. גם זה מענה בפני עצמו. כיתות מופ"ת וכו'.

עתיד – עתיד משמעותי לילדים האלה, במיוחד לילדי קריית משה בשכונת אושיות, להקים להם מכינה קדם צבאית טכנולוגית שלא קיימת כמעט בארץ, ואתה אומר, רוב הבחורים הולכים לאן? אחוז נכבד מהבחורים בתיכונים לא הולכים למכינה הקדם צבאית ולא לישיבות הסדר, אז מה עושים החבר'ה האלה שרוצים מקצוע, רוצים עתיד? אז הקמנו מכינה קדם צבאית טכנולוגית שאנחנו אומרים באמונה, הם עושים לפי הפסוק, שגם באמונה וגם עשייה, וזה מטורף איך זה מצליח. זה פשוט לא יאומן איך זה מצליח. אתה נותן באמת עתיד משמעותי לילדים האלה שרוצים לשמור על אורח החיים שלהם.

ממש בקצרה נתונים של החינוך המיוחד: מעל הממוצע הארצי, 10.9, כאשר הממוצע הארצי הוא 4.3. סיפרתי לכם על גידול בית הספר, שדווקא האוכלוסיות האלה שכל הזמן נטשו ועזבו, היום הם חוזרים והם באמת רואים שאפשר, כאשר בכבוד ההדדי אפשר לחיות ביחד ואפשר ללמוד ביחד, אבל באמת תיתן לכל אחד את המענה שהוא זקוק לו. תודה רבה על ההזדמנות שניתנה לי ובעזרת השם נעשה כולם ונצליח.

אם אנחנו מסכמים את הדברים, בעצם אנחנו רואים גם את התפיסה החל מ"לכל תלמיד ישנה". אגב, צריך להזכיר פה שגם אפילו צורת הרישום היום בישיבות התיכוניות, בחמ"ד, נעשית באופן מדוד ובאופן כזה שמאפשר לכל ילד להתקבל לישיבה או לאולפנה. הדברים נעשים באופן מאוד מיטבי על מנת לאפשר שוויון הזדמנויות. אם אנחנו מדברים על תהליכים שהמנהלים שנמצאים פה, רפי הוא דוגמא, לראות איך באמת מנהל עסוק כל הזמן בלאפשר מגוון שנותן מענה לכל תלמיד על מנת שבסופו של דבר נמצה את הסגולות של הילד. אם אנחנו מדברים על התלמידים הנפלאים, אז אני חושב שמפה בעצם החמ"ד צריך להיות שמח כמובן. זה לא נעשה בלי השותפים שנמצאים פה, גם גד שהוא שותף לתוך התהליך, בוודאי המפקחים והעמיתים כולם בתוך המהלך הזה. זה מוביל אותנו בעצם לתהליך שממנו אפשר להמשיך ולצמוח.

לפני מי שביקשו פה את רשות הדיבור, אני כן אשמח אם יהיה פה מנהל או מנהלת צפונית אחת, דרומית אחת, פריפריה חברתית אחת, שרוצה לדבר, אבל נצטרך לצמצם בשביל שנוכל לתת לכולם שתי דקות להביע, ולהביע גם הישגים ודברים שבהחלט יש מקום של גאווה, וגם אם רוצה לספר על אתגרים או על דברים שאנחנו צריכים לקחת לעצמנו כדי לנסות ולפעול עליהם גם מהבניין הזה או מהיכולות שלנו לנסות לדחוף דברים.

יונה מירוחם.

שלום, שמי יונה קנינו, אני מירוחם, בוגרת בית הספר שאותו אני מנהלת כבר 23 שנים ברצף.

אני רוצה לדבר על סוגיית האינטגרציה.

את בת ירוחם?

אני בת ירוחם. נולדתי בירוחם.

אני חושבת שבירוחם עם ההתפתחות, בבית ספר "קול יעקב", - - - איזשהו דגם שמראה שהדברים בהחלט יתכן ואפשריים. בית ספר ממ"ד אחד שקולט את כלל ילדי עם ישראל, 620 תלמידים ושנה הבאה צפי כיתות א', 150 תלמידים.

אנחנו מראים את היופי שבביחד, אבל השונות הזו הגדולה שהיא בעיניי ערך מאוד גדול להראות את החיבורים בעם ישראל, היא גם אתגר לא קטן. אם דיברנו על הפערים שיש, בחינה תרבותית, דתית, סוציו אקונומית, לימודית, יש לי 32 ילדים מחוננים, יש ילדים עם לקויות למידה ועוד כאלה פערים. צריכה להיות הבנה שלמשל בתקנון בתי ספר, ממוצעים הם טובים במספרים, אך לא בין בני אדם. איך אומדים מכוחה את השונות הפנימית הקיימת ומאפשרים לתת את מכלול המענים בתחומים השונים? אני יודעת שמחוז דרום בהחלט מתגייסים לעזור ולסייע במידת האפשר, אבל אני אומרת חד משמעית שאם אני לא הייתי מצליחה לגייס עוד תקציבים ומשאבים נוספים כמנהלת, לא הייתי מצליחה לתת את המענים שצריכים היום, גם בפן הרגשי והכישורים החברתיים והעצמה ולימודים ועוד, אז צריך באמת להתייחס ולראות איך אנחנו נותנים מענה בלי שאתה כל הזמן תרוץ ותיאבק למען הילדים, לתת להם באמת שוויון הזדמנויות אמיתי. תודה.

תודה, יונה. עודד כלפה, מנהל של?

סוסיא, דרום הר חברון.

אני רוצה להציע פה איזו הצעה, לומר איזה משהו שמטריד אותי המון זמן ודווקא משום שאני גם בוגר החמ"ד וגם מנהל בחמ"ד, גם נאמן גדול לחמ"ד.

אולי דווקא השנה אני יכול לומר את זה, מה שלא יכולתי לומר בשנים עברו. לפני כמה חודשים התפרסמו נתוני המיצ"ב של בתי הספר שהיו בשנה האחרונה, ואני רוצה לומר לכם שבית הספר בסוסיא, בדרום הר חברון הגיע להישגים מאוד גבוהים. אני מדבר על עשירון עשירי כמעט בכל תחומי הליבה. דווקא זה מה שמאפשר לי לא לפרסם את בית הספר אלא לומר מה כואב לי, כי לא הצלחתי לשמוח די צרכי כשקיבלתי את הנתונים. הם היו מאוד גבוהים ושום דבר פנימי לא פרץ בי. הייתה לי איזו שמחה שמורים שלי השקיעו, שהצליחו, שבית ספר "סוסיא" מופיע באיזה מקום כעשירון הכי גבוה במתמטיקה ומדעים. זה היה כייף לא נורמלי ברמת שמחה, אבל אני לא יכול לומר שהקרביים שלי בערו מרוב שמחה. הם לא בערו מרוב שמחה כי יש לי איזו הרגשה של מנהל שכבר מנהל בית הספר הזה כבר חצי יובל שנים, שאנחנו מצליחים לעשות דברים גדולים ביחד, אבל הגיע השנה, הגיע הזמן, הגיע העת לקפוץ לרמה יותר גבוהה, כמו שאמר מורנו ורבנו, הרב נריה זצ"ל, הכרת אותו היטב, "הגיע הזמן לחשוף את האור הגנוז, לתיתו בכלים נאים לדור של גאולה". בעיניי דור של גאולה זה אומר שתחומים שאין לנו ברירה וחייבים להיבחן בהם, ניבחן בהם. אין מה לעשות, אנחנו נמצאים תחת כותרת, אנחנו נאמנים למערכת, נאמנים למדינה, לתוכניותיה, להחלטותיה. יש אזורים שכן אפשר לעוף בשמיים. יש תחומים שאפשר ללמוד בהם ולא להיבחן בהם כמו שמבקשים להיבחן בהם, וללמוד אותם בצורות שונות, אחרות, יותר יצירתיות, יותר גבוהות, ואם סומכים על מנהלים שהם עומדים בראש הפירמידה של ההוראה, שיתנו לנו את האפשרות ללמד איך שאנחנו רוצים ללמד אותם, איך שאנחנו רוצים להיבחן בהם.

הרב אוריאל, היינו לפני כמה שנים ביחד. יש פה עוד אנשים, גם את, יונה. הייתה לנו איזו ועדה גדולה שאז דיברנו על עמודי החינוך. דיברנו על הבניינים של החינוך. אני רוצה להיות שם. אני רוצה לדעת איזה חותם אני מטביע בתוך ילד אחרי שהוא עוזב את בית הספר, ואני חושב שהגיעה העת לעשות איזו ועדה, לשאול את השאלה איך אפשר להגביה עוף ולהרים את העסק הזה גבוה יותר.

תודה. מישהו מהצפון.

שמי משה חיים פיק, תושב נצרת עילית, מנהל בית ספר "עילאי", חינוך מיוחד לילדים עם קשיים התנהגותיים קשים במגדל העמק, אבל נותן מענה לכל מחוז צפון ואפילו חלק מילדי חיפה, כשלבית הספר יש שתי מטרות על עיקריות, כשהמטרה הראשונה קודם כול שילד יגיע ויצא יותר שמח ממה שהוא הגיע, והמטרה העיקרית זה שהוא יחזור בחזרה לחינוך הרגיל, כשהיום אנחנו אחרי 11 שנות פעילות, אפשר להצביע על בין 70% ל-80% של תלמידים שחזרו בחזרה לחינוך הרגיל, נמצאים ביחידות קרביות ועוד הרבה דברים מאוד נפלאים.

המטרה של בית הספר שהוא שם לעצמו קדימה, זה להפיץ את מה שאנחנו עושים בתוך בית הספר לבתי ספר רגילים כדי שלא יגיעו אלינו מראש, כי יש לנו תלמידים שמגיעים מיהונתן וחיספין וקצרין ועד יוקנעם ועכו ושדה אליהו, וזה פשוט כאב לב לראות ילד שצריך לקום ב-5 בבוקר ולנסוע עד מגדל העמק כדי להגיע אלינו, אז המטרה היא להפוך את זה שיהיה כיתות מותאמות בבתי הספר הרגילים, שנותנות את המענה שנותנים ב"עילאי".

תודה.

שלום, בני בהגון, ראש מכללת "תלפיות" בחולון.

אני רוצה להעלות כאן גם את העניין של ההשכלה הגבוהה, לתת שוויון הזדמנויות גם לאותם עולים חדשים, לא רק באמירה שצריך לתת להם אפשרות להיכנס לאוניברסיטאות ולמכללות לחינוך, אלא לקבוע איזשהו רף אחר. אנחנו כולנו יודעים שלא תמיד הפסיכומטרי והבגרות הם אלה שמנבאים מורה טובה או מנהיגה טובה או מנהיג טוב, אלא גם האינטליגנציה הרגשית, ולא יקופח מקומם של יוצאי מדינות אחרות שפחות מבינים את השפה ולא יכולים להיכנס, להתחיל לתת להם את שוויון ההזדמנויות, ואם נמשיך את המעגל לכיוון של החברים היושבים כאן, אני בטוח שאותה מורה, ואצלי יש רק מורות, מכשיר רק מורות, אותה מורה שהיא יוצאת איזושהי מדינה, תגיע לאותו בית ספר, אז ילדי בית הספר יגידו, היא משלנו, יש, אנחנו יכולים גם להגיע למעמד שלה. זה פשוט מעגל שאי אפשר יהיה לפרוץ אותו אחר כך, ויפה שעה אחת קודם להכניס אותם להשכלה הגבוהה בתנאים מיוחדים.

תודה רבה, בני.

חני נגר, מנהלת בית ספר "עקיבא" בבת ים.

אני רוצה להציג שלוש נקודות. נקודה ראשונה זה הנושא של ייחודיות של בתי ספר שמעודדים או יש הכנסה לבית הספר מההיבט של מספר תלמידים ולא לפי מדד טיפוח, אז אני לא בדיוק יודעת איפה שוויון ההזדמנויות, כי אני ממש מתמודדת עם קושי.

דבר נוסף, מבחני מיצ"ב לכיתות ה'. יש הקראות או דברים מהסוג הזה למקצועות הליבה, אבל באקלים אין הקראה והמבחן הוא ארוך מאוד. יש תלמידים, עולים חדשים, יש תלמידי לקויי למידה שלא מאפשרים לנו אפילו להסביר להם את השאלה שלעיתים היא כתובה בצורה הפוכה. זה מתסכל מאוד את הילדים ואת צוות המורים.

הדבר האחרון, אני מתייחסת גם אולי לרב בהגון. יש אצלי סטודנטיות מתלפיות, בבית ספר "עקיבא", ונראה שיש פער בין הלימוד במכללות לבין השטח. במכללה יש התמקצעות במתמטיקה או באוריינות, אבל ברגע שמורה מגיעה אלי לבית הספר כמורה חדשה, נותנים לה לחנך כיתה והיא לא בדיוק יודעת. היא הופכת להיות מורה להוראה כוללת ולא בדיוק להתמקצעות שלה, ולוקח זמן. אנחנו נותנים את כל החונכות לאותה מורה, אבל אני חושבת שגם במכללות צריך להתייחס לדברים האחרים. תודה.

אנחנו נשמע, ברשותכם, עוד אדם אחד ונצטרך לתת פה לעוד כמה שביקשו. שושי.

שמי שושי שפיגל, אני מפקחת ארצית על החינוך חברתי-קהילתי, חמ"ד, מינהל חברה ונוער.

אני חושבת שביום שכזה, שהוא יום מרגש מאוד מבחינה ערכית, חברתית, לאומית, רוחנית, אני רוצה להדגיש את הנושא של שילוב ילדי העולים בתנועות הנוער, ארגוני הנוער, מועצות התלמידים הבית-ספריות, "הקהל", כמו החבר'ה שראינו פה, עידוד של תלמידים להצטרף לכמה שיותר מסגרות חינוכיות ברצף החינוכי, גם בחינוך הבלתי פורמלי, לחזק את היעד הזה שנקרא חמ"ד וקהילה אל מול המסגרות שקיימות אחר הצהריים ובחופשים. אני חושבת שהמונף הזה של חינוך בלתי פורמלי ברצף החינוכי, הוא מנוף מאוד משמעותי לצמצום פערים והעשייה המשותפת עם מנהלי בתי הספר ועם מחלקות הנוער ברשויות המקומיות היא חיבור מאוד חשוב.

תודה, שושי.

יש לי פה כמה בקשות. אנחנו נענה אליהן כי הם ביקשו ראשונים. זה היה זאב, נציג ועד ההורים, אחריו שמואל שטח. כל אחד ידבר בקצרה. אחריו אורלי רביד. נציגת מועצת התלמידים אחרי אורלי.

זאב גולדבלט, פורום ועדי ההורים היישוביים.

כפי שאתם רואים, אני חושב שאני היחידי כאן שחילוני, בלי כיפה. אני פשוט ממלא את מקומו כרגע של מרכז החמ"ד אצלנו בפורום, גדי כהן מנהריה, שנפל למשכב ואני מאחל לו רפואה שלמה. אני אנסה להביא את הדברים בשם אומרם.

תסלחו לי שאני קורא את זה, כי אני לא מכיר את הנושא הזה עד הסוף.

חוסר תכנון של החינוך הדתי בפריפריה, מה שיוצר מציאות של בתי ספר קטנים מאוד ולא כלכליים, למשל, שלוש אולפנות בנהריה, עכו ומעלות, כל אחת עם מעט מאוד תלמידות ולכן כל מוסד כזה גובה הרבה כסף, פחות מגמות ופחות שעות. המשרד מחבק בתי ספר פרטיים על חשבון הממלכתיים ויש כאן איזשהו כשל, ושוב, בגלל מספר תלמידים קטן בפריפריה, הפגיעה במעמד זה סוג של באג שכרגע נותן העדפה דווקא לבתי הספר הפרטיים וכך גם עושים ההורים, וזו טעות.

ההורים מחוסר ברירה הופכים למעשה ללקוחות שבויים של בתי הספר, ושמנצלים את זה בין השאר בגבייה מופרזת של תשלומי הורים והתעלמות מההנחיות של משרד החינוך באשר להקמת ועדי הורים וחוזרי מנכ"ל.

חינוך דתי לטענת חלק גדול מהיו"רים אצלנו, לא יודע להכיל בצורה אופטימלית את התלמידים המיוחדים. החינוך המיוחד במסגרת החינוך הממלכתי-דתי, לא במסגרות ייעודיות אלא דווקא בחינוך הרגיל הממלכתי-דתי, לא יודעים להכיל את החינוך המיוחד, את מה שנקרא הילדים המשולבים. זה הופך לבעייתי יותר בעיקר בפריפריה, דגש על יסודיים, אבל הופך לחריג במיוחד דווקא בתיכוניים.

עלתה כאן טענה אצלנו, שחלק מבעלי משרה מקבלים את תפקידם בין השאר לא בהכרח בגלל הכישורים אלא בין השאר גם בגלל הקשרים שלהם.

דבר אחרון, וכאן אני מדבר על ראיה ממלכתית מעט. קיימת בעיה של מגזריות. יותר מדי אנשים במגזר הממלכתי-דתי מדברים בעיקר בלשון של "אנחנו" ו"שלנו" ולא על כל עם ישראל כולו, ואני חושב שיש כאן איזשהו טעם לפגם.

אוקי, תודה רבה. לא נגיב כרגע. אני מניח שיש לאנשים מה להגיב.

שמואל שטח.

קודם כול אני אפתח בזה שאני גאה להיות חלק מהחינוך הדתי, לשלוח את הילדים שלי לבית ספר שגם המנהלת כאן, בית ספר מצוין בפריפריה החברתית. אני גם גאה שהמנהלים שקיבלו אותי לבית הספר, הם בעצם מה זה קיבלו? זה היה אוטומטי. אבא שלי לא הולך עם כיפה, אדם מסורתי, ואף אחד לא שאל. באו בידיים פתוחות וברוך השם, אז אני ממש גאה להיות חלק מהחמ"ד.

אף על פי כן, אני רוצה להעלות כן נקודה של איפה החבר'ה המסורתיים, שבסטטיסטיקה אנחנו מאבדים אותם משנה לשנה. מספרים של החינוך הדתי, אפשר להראות את זה במחקרים, הם מצטמצמים בנושא הזה ואנחנו חוששים מהצד השני. על כל ילד שעוזב אותנו לטובת החינוך המוכר שאינו רשמי, החרדי, יש שלושה תלמידים שעוזבים אותנו לכיוון החינוך החילוני, והדבר הזה נעשה בהרבה מאוד מקומות בגלל שמושכים את השמיכה בצדק. יש פה שמיכה רחבה שצריכה לתפוס הרבה מאוד אוכלוסיות שונות. אני מרגיש בהרבה היבטים שמכל מיני סיבות של תקציבים ואזורי רישום וכו', שמושכים אותה מאוד לכיוון מסוים ובעצם לא שמים לב לאוכלוסיות מסורתיות שפשוט ביום אחד אתה מגלה שהם לא רשמו את הילדים שלהם לבית הספר. זאת אוכלוסייה שאנחנו חייבים לשים לב אליה. אנחנו לא יודעים אפילו כמה. אנחנו כבר איבדנו אותה. יש לנו רק נתונים על מי שכבר נכנס לחינוך הדתי ועזב. אנחנו לא יודעים כמה בכלל אמרו, טוב, עזוב, כנראה זה לא בשבילי ואני אלך למקום אחר. אז זה אתגר גדול, ושוב אני אומר אותו, לצד הגאווה שלי להיות בחמ"ד, לצד גם צמצום פערים שקרה בשנים האחרונות בין בתי הספר המסננים יותר והמסננים יותר. יש צמצום חיובי שקורה בשנים האחרונות, אז לצד הדבר הזה אני ממשיך ושואל איפה אנחנו עומדים בנושא הזה של האוכלוסייה המסורתית. תודה.

תודה רבה. אורלי רביב ואחריה נציגת מועצת התלמידים, בר הרשקוביץ'.

לי קוראים אורלי רביב. אני מאוד גאה כמוך וכמו רבים מאיתנו, אולי אפילו כולנו, להיות חלק מהחמ"ד. אני כבר שנים רבות בתוך המערכת כמורה, יועצת, מנהלת, מאוד גאה על העשייה. אני רואה את ההתקדמות ואני רואה את החיבור המדהים של החמ"ד, מצד אחד למטרות המטה, אבל עם הכנסת כל הערכים המאוד מיוחדים שלנו.

דווקא מתוך הנקודה הזאת שאנחנו ציבור דתי, אני רוצה להעלות פן של הנושא המגדרי. נכון לנתונים של שנה שעברה באמצע 2017, אנחנו מוצאים שיש פערים מגדריים מאוד גדולים בין בנים ובנות במערכת החינוך. זה בא לידי ביטוי אפילו בדברים קטנים, במחקרים שמוכיחים שאפילו תגובה של מורה כלפי בן על אותה התנהגות, יכולה להיות שונה אם אותו מורה מגיב על אותה התנהגות לבן או לבת או כל מיני דברים כאלה ואחרים. כמובן שיש גם את כל הנושא הזה של הסללה למקצועות כאלה ואחרים. אני יודעת שכרגע זה נושא שלמשל בחינוך הממלכתי הולך להיות מושם בסדר חשיבות גבוה ודווקא אנחנו כציבור דתי שרואה את האישה כבת מלך ומבין את המורכבות המיוחדת שלה בתוך המערכת המשפחתית ולוקח בחשבון את כל התפקיד המאוד מהותי שלה, אני חושבת שדווקא אנחנו בתוך המגדר שלנו צריכים לראות איך אנחנו מאפשרים לבת כן לפרוץ את תקרת הזכוכית, להגיע למקומות המכובדים, הנאותים ולהאיר את עם ישראל ולתת את כל מה שאישה יכולה לתת כמו שגבר יכול לתת.

איפה אמרת שאת מורה, אורלי?

אני השנה בשבתון לטובת דוקטורט בחינוך. אני ברחובות, בית ספר "תחכמוני".

ושם בנות, לא נותנים להן לפרוץ תקרות זכוכית?

אני חושבת שהחמ"ד עושה הרבה מאוד ובהחלט אפשר לראות מגמה של שינוי והכנסת מגמות מיוחדות גם באולפנות, אבל עדיין אנחנו כחברה, לאו דווקא חמ"ד, כחברה, יש הסללה אפילו סמויה שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ואני חושבת שבעידן של היום, של 2018, אני הייתי שמחה לראות שבאופן מודע אנחנו כאנשי חינוך שמים את זה במודעות שלנו ומתייחסים גם לדברים הקטנים. לדוגמא, אם בית ספר שאין בו חללים למשחק ויש מגרש אחד שהוא עיקר בית הספר, באופן טבעי הוא מוסלל לבנים לכדורגל והבנות צריכות איפשהו בין הפרוזדורים, אז יש פה משהו שבתפיסה הוא - - -

טוב, אנחנו לא נוכל להאריך. אני חשבתי שאת מכוונת, ואני לא בטוח שאני צודק, שיש יותר סייבריסטיות בחמ"ד מאשר סייבריסטים, שהתקרות שם נפרצות.

בר, בואי תתקרבי אלינו לשולחן.

שלום, קוראים לי בר הרשקוביץ', אני בכיתה י"א ואני נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. אני לומדת בבית ספר גם כן של חמ"ד בחינוך ממלכתי-דתי, בבית הספר "אמי"ת הלל" ברחובות.

יש כמה דברים שרציתי להעלות בנוסף לדברים שנאמרו כאן. אני אתייחס למה שאורלי רביב אמרה, שהיא באופן אישי גם הייתה מנהלת שלי. אני למדתי ב"תחכמוני".

לגבי באמת הפערים בין בנים לבנות, היום כאשר אני לומדת בבית ספר תיכון, כיתה י"א, אז גם יש פער לאו דווקא, פה הייתה גם דוגמא - - - , פער לימודי, אם זה בבית הספר שלי שיש פחות אופציות למגמות, לדוגמא, מאשר בתי ספר בישיבות. באופן אישי גם יש לי אח תאום, - - - בית ספר צמוד לבנים, ישיבה תיכונית, ונורא שמתי לב לפער בין הבנים לבנות. זו נקודה ראשונה.

נקודה נוספת שאני רוצה גם להעלות, העלו פה את הנושא של עזיבה של החינוך הממלכתי-דתי. גם בית הספר שלי באופן אישי, כשבחטיבה היינו שכבה של מעל ל-100 בנות, השנה אנחנו בערך 50 בנות בשכבה. כשדיברתי באמת עם בנות שעזבו לחינוך ממלכתי, אמרו לי שפשוט הן הרגישו מן איזושהי סגירות של בית הספר כלפיהן. אני מתכוונת שהרבה פעמים - - - החינוך הממלכתי-דתי באמת שמים בקבוצה מאוד נפרדת משאר האוכלוסייה, משאר הקהילה. זה בעצם נובע מהרבה מאוד סיבות, אבל אם באמת יש אפשרות, כלומר משהו שאני באופן אישי מנסה גם באמת לקדם בבית הספר שלי, זה אולי גם מפגשים עם אוכלוסיות שונות גם מהמגזר החרדי, גם מהמגזר החילוני.

באופן אישי אני גם מדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא חניכים בעלי צרכים מיוחדים. דבר שמאוד שמתי לב אליו זה שרוב החניכים שלי לומדים בחינוך ממלכתי חילוני בגלל שבאמת אין להם את הפלטפורמה לחינוך מיוחד. אני כן יודעת שיש פה באמת את בית הספר "המר" ואת ישיבת "אמי"ת עמיחי" לבנים שיש שם כיתות מיוחדות, אבל זה יותר כיתות תקשורת, ממה שאני יודעת על אחיין שלי שנמצא בישיבת "אמי"ת עמיחי". יש באמת חוסר במקומות שבהם הם יכולים להיות וזו בעיה, כי אני יודעת שגם חניכים שלי או שהם לומדים בבית ספר שהוא חילוני ולכן הם לא מקבלים את כל הערכים הדתיים או שהם לומדים במקומות מאוד רחוקים שדורשים מעל לשעה נסיעה בכל בוקר וזה מכביד מאוד על ההורים.

תודה לך, בר. אנחנו נשמע עוד אחד ואחרי זה נצטרך לתת למחמ"דים.

יונתן אטלן, מנהל בית ספר "נועם" בנות בבני דקלים.

ממש במשפט אחד. סוגיה שרבים מעמיתיי המנהלים בדרום ובכלל מתעסקים איתה, זה חוסר מאוד גדול במורים ומורות לאנגלית. יש מחסור מאוד גדול נראה לי בכל הארץ וצריך למצוא איזו תוכנית מסוימת שאני לא יודע מה היא, הכשרה זריזה, הטבות, אני לא יודע, אבל זה נושא שמעסיק את כולנו יום-יום.

טוב. מילה, ונאפשר למחמ"דים להתייחס, לרב אוריאל, ולסכם.

אליאור בטיטו, מנהל בית ספר "מעלות ניסים" בעפולה.

הנושא שמדובר פה באמת, שוויון הזדמנויות בחמ"ד, אני רוצה לתת התייחסות במושג שוויון הזדמנויות עבור החמ"ד. קורה דבר מאוד מעניין, שאנחנו עוסקים בקשת מאוד של אנשים שמזינים את החמ"ד בארץ, כאשר פיתוח של בתי ספר חדשים ברחבי הארץ לא נמדדים בהתייחס לקשת הזו, אלא נפתחים בתי ספר בערים מתפתחות כדוגמת עפולה, לפי כוח פוליטי שקיים באותה עיר ולא בהכרח בהתייחס לקשת הרחבה שמזינה אותנו. אם יתייחסו לאוכלוסייה מסורתית שהיא לא חייבת להיות עם כיפה על הראש, שמגיעה לעיר שהופכת מ-30,000 תושבים ל-50,000 תושבים ויפתחו מוסדות של חמ"ד ויתנו הזדמנויות לחמ"ד להמשיך להצמיח מנהיגות וחדשנות, המון מנהלי בתי ספר שיושבים כאן, של בתי ספר מצוינים, יתנו אמון בחמ"ד, אז זה יבוא לידי ביטוי בשטח. העיר עפולה כדוגמא, שלושה מוסדות חמ"ד. עפולה בת 90, מזה 50 שנה לפחות העיר גדלה, כבר מכפילה את מספר התושבים פי שניים. מספר מוסדות החמ"ד נשאר על אותו גודל וכך אחוזי החמ"ד בעיר והקהילה הולכת וקטנה, משהו שצריך איזשהו פיקוח על פתיחת מוסדות.

אוקי. לא נוכל להאריך. אתה ציינת פה אחת מנקודות התורפה של איחוד הכוחות ויצירת גם הכוח, גם אפילו הפוליטי.

אני יכול לציין לחיוב, בשעתו, את ראש עיריית ראשון לציון, שעה שהייתי מזכ"ל בני עקיבא, ראש עיריית ראש לציון, המיתולוגי, הוותיק, מאיר ניצן שהיה בונה שכונה וידע את מאפייניה, היה בונה בה גם את מועדוני הנוער לתנועת הנוער הרלוונטיות ומביא את האוכלוסייה, את כל המאמצים, בית הספר והמועדון וכו'.

מוריה, מילה.

ממש במילה אחת. אני מוריה, מנהלת בית ספר "רמב"ם" בנהריה. אני רוצה להעלות באמת משהו כאמירה.

אנחנו מדברים באמת על הסתכלות על קשת רחבה של אוכלוסיות. בחמ"ד יש לא מעט בתי ספר. אמנם הם לאט מצטמצמים, בתי ספר מעורבים בנים/בנות שבאמת נותנים מענה הרבה פעמים גם לאוכלוסייה מסורתית שמרגישה מספיק בנוח להיות בבית הספר. אני מרגישה שאנחנו לא מספיק מקבלים מענה מתוך החמ"ד כדי לקבל את ההבנה שאנחנו צריכים באמת לתת מענה מאוד רחב ובעצם להיאבק גם על האוכלוסייה הדתית שתגיע לתוך בית הספר ולחשוב באמת איך בונים מענה כזה שמנהל, כשנמצא בכזה בית ספר, נותן מענה גם לאוכלוסייה המסורתית, גם הדתית, בלי לפגוע כמובן אחד בשני, ומצד שני באמת כוח כדי להתקדם ולהמשיך.

תודה. דוד, התייחסות קצרה.

אני דוד חטואל, מחמ"ד דרום.

מדברים פה על שילוב בבתי ספר בחמ"ד של מגוון מאוד רחב של אוכלוסייה, החל ממסורתיים ודתיים. אנחנו ערים לכך שפותחים בתי ספר ותלמודי תורה מאוד רבים, ואנחנו מנסים, אני יכול לומר לכם בצורה מאוד ברורה שיש לנו את האמרה ש"לכל אדם ישנה". אנחנו משתדלים לפתוח ולהכיל בבתי ספר גדולים ככל האפשר, עם מענה יותר רחב גם לאוכלוסייה של החינוך המיוחד, בכל בתי הספר הטובים. אני חושב שהחיבורים האלה לבתי ספר טובים יכולים להוות בעצם יותר תקציבים ויותר אפשרויות, ואנחנו בהחלט נותנים לזה מקום. מאידך, אנחנו מטפלים בצורה עקבית בשיפור של המצוינות הפדגוגית והערכית של בתי ספר, כי אנחנו יודעים שזה נותן מענה לאותה אוכלוסייה שציינתם פה, המסורתית, שמחפשת את עצמה. יש לנו מודלים מאוד טובים, אנחנו נבקר בירוחם לדוגמא, של בתי ספר גדולים שמכילים מגוון רחב של אוכלוסייה, ומצליחים הרבה יותר מהממלכתיים.

תודה רבה. חיים.

אני רק רוצה להתייחס לנקודה שהוזכרה פה על ידי נציג ארגון פורום ההורים.

קודם כול צריך לזכור שבעכו, נהריה, מקבלים את כולם ולא גובים שכר לימוד. יש פה כמה אמירות שנאמרו, שהן ממש רחוקות מלהיות מדויקות. החינוך המיוחד מקבל יותר ויותר מענה בתוך כיתות, בתוך בתי הספר שלנו ואפשר לבדוק את זה בנתונים. הזמן לא מאפשר. כנ"ל גם בחירת מנהלים, לכן אני הייתי שמח שהנתונים שיוצגו יהיו קצת יותר מדויקים.

לגבי כל התהליך כולו, אני חושב שנאמרו פה דברים מאוד משמעותיים ביכולת שלנו מצד אחד לקבל את כולם ולאהוב את כולם ולא לוותר על אף אחד כפי שנאמר, ובאותה נשימה, גם לתת את המענה באופן מדויק, כי בסוף נקודת המבחן שלנו, באמת לתת מענה לטובת הילד באופן הכי עמוק והכי רחב, וזו ההזדמנות להגיד לכל האנשים שיושבים פה, תודה ענקית ובאמת שעזרת השם נוסיף עוד קומה על קומת ההצלחות שלנו. תודה.

הרב אוריאל, ראש מינהל החמ"ד.

אני רוצה קודם כול לפתוח בדברים של תודה גדולה לוועדה בראשותו של חבר הכנסת מרגי, שמפה אנחנו שולחים לו ברכת רפואה שלמה במהרה. אני רוצה להודות תודה מיוחדת ליהודית, מנהלת הוועדה, שעבדה איתנו בתנאים בלתי אפשריים, לא נפרט כאן, כי אחרת זה יהיה דיון נוסף, ולמי שניהל את הישיבה, ידיד החמ"ד, תוצר החמ"ד, חבר הכנסת מוטי יוגב.

אנחנו פה ביום חג, חג שנובע כמו שאמר הרב חיים סבתו בשיחת הפתיחה שלו, לא מכך שעינינו תחום מלראות את פגמי המערכת שלנו, חלילה את פגמי מדינת ישראל, אלא משום שעינינו התרגלו להיות עיניים שצופיות על המרחב כולו, היסטורית, עתידית וגם על ההווה בעיניים טובות, וכשאנחנו מסתכלים, אני מכיר כל אחד ואחד מן היושבים פה, מנהלי בתי הספר, המפקחים, אני מכיר את בתי הספר שלהם ואני יכול לומר שחלק גדול מהדברים שנאמרו כאן היו נעלמים מעליהם ברגע שהיו דורכות רגליהם של השומעים באותו מוסד. יושב כאן מנהל בית ספר שקיבל את פרס החמ"ד כאן, מתל מונד.

בית הספר בתל מונד, אני אשתמש בו כמאפיין של החמ"ד. החמ"ד נמצא באתגר קשה ומאוד משמח, והוא להיות נוכחים בכל מקום במדינת ישראל, כאמירה. עינינו אינן צרות בקהילות החרדיות שהן, אני לא משתמש בביטוי מסתגרות, זה ביטוי לא נכון, אבל הן מוצאות לעצמן את מנוחתן או את ביטחונן בערים, ביישובים שמיוחדים להם.

אנחנו מתפארים בזה שאנחנו לא פותחים קהילה. יישובי יש"ע אפילו, נמצאים בתודעה כאילו יש שם ציבור חמ"ד עם מתנחלים בדווד, אבל מי שמכיר את ההתיישבות ביש"ע, יודע שגם היא מאוד מגוונת על כל הספקטרום, אפילו בין שמאל לימין, כך שאנחנו רואים לעצמנו בראש ובראשונה חובה לתת מענה לציבור החמ"די שהוא לאו דווקא דתי-לאומי והוא לאו דווקא מסורתי-לאומי, הוא פשוט ציבור יהודי במדינת ישראל, שמבקש להישען ולהוביל את ילדיו בדרך החינוך החמ"די כפי שהיא הוצגה לכם כאן לפנים, שהיא באמת איננה מתנשאת, איננה פטרונית, היא באה פשוט ואומרת, אני ממשיכה את אותה דרך חינוך שעם ישראל הולך בה מאז דור המדבר ובעזרת השם עד ימות המשיח וכן הלאה. טבע הדברים הוא שקהילות כאלה הן קטנות יותר מאשר הקהילות הרחבות יותר באותו ישוב. יכול להיות מצב שבעירייה מסוימת, לא ננקוב כאן בשמות, יש לנו עשרות דוגמאות, יש ציבור חמ"די קטן בשכונה X וציבור חמ"די אחר בשכונה Y והן מרוחקות ביניהן מרחק נסיעה של למעלה מחצי שעה, וישאל השואל, בשביל כמות הילדים הזאת שלומדת בשני בתי הספר אפשר לפתוח בית ספר אחד ממלכתי. מדוע לא נעשה כך? התשובה היא פשוטה מאוד, אתם מבינים אותה.

אנחנו רואים את תפקידנו בלהתקרב ולקרב יחד כל מי שמעוניין בדרך שאנחנו מציעים אותה. יש לנו בתי ספר משלבים שבהם לומדים חילוניים ודתיים זה לצד זה. יש לנו בתי ספר שהם נקראים תלמודי תורה, שהם גם כן בתוך עצמם מאוד מגוונים, ששם מדגישים מאוד את נושא לימודי הקודש אבל לא מזניחים את לימודי הליבה. יש לנו בתי ספר שהם, מה שנקרא, במרכז. אני, כמי שכבר נמצא בתחום, שתפקידי ממונה על תחום החינוך היסודי בחמ"ד, יכול להגיד לכם שאין בית ספר אחד שדומה לחברו, ואני לא צריך להתאמץ בשביל להראות את זה, אבל מקוצר הזמן לא נרחיב בנושא הזה.

ישנה בעיה נוספת שהיא הועלתה כאן, דרך אגב, אבל היא בעיה מאוד קשה ואנחנו מבינים גם פה את עמדת מי שאומר אחרת. אומר ראש עיר, אני בונה שכונה חדשה. לא נציין פה שמות של ערים. אני בונה שכונה חדשה. השכונות החדשות היום במדינת ישראל, תודה לאל, הן מרשימות בגודלן, מרשימות באיכותן. בתוכנית המתאר, כבוד יושב ראש הוועדה, של בניין שכונה חדשה ישנו גן ממלכתי ובית ספר ממלכתי. שואלים השואלים, וכי מה יעלה על גורל בית הספר הממלכתי-דתי? אמרו, אם יבואו תושבים שיבקשו חינוך ממלכתי-דתי, נבנה להם גם כן בשמחה, אנחנו בעד. מסבירים לאותו ראש עיר, שהוא לא אחד ולא שניים, ידידי היקר, בציבור הדתי, לפחות הדתי-לאומי המוכר נקרא לו ככה, לא באים למקום שאין בית ספר ממלכתי-דתי. מראש לא באים. זו שאלת הביצה והתרנגולת, ויותר מזה אנחנו אומרים לו, ופה ליבי כואב הרבה יותר. מה על הציבור המסורתי שבאין לו בחירה, פונה בעל כורחו לבית ספר ממלכתי, שאני רוצה לומר פה רק שבח על חבריי בבתי הספר הממלכתיים. אנחנו הולכים בדרך של החינוך הממלכתי-דתי, ואומר אותו הורה מסורתי, זה בית הספר הקרוב, זה הגן הקרוב, אשלח לשם את ילדיי. תפתחו כאן בית ספר ממלכתי-דתי, אני שולח בשמחה.

רוב הציבור החמ"די במוסדות החינוך מממלכתי-דתי הוא מסורתי בטייטל הגדול של מסורתי. כל היושבים כאן יכולים להעיד על בית ספרם. מעטים בתי הספר, למשל היישוב שבו אני גר, שהוא כולו ממלכתי-דתי, אבל זכיתי לנהל בית ספר בפריפריה, הכי פריפריה שאפשר, אילת הרחוקה. אנשים יודעים. בבית הספר הזה כשאני נכנסתי לנהל אותו, אני לא מדבר בשבחי, אתם מבינים, היו 80 תלמידים מ-א' עד י"ב. 80 תלמידים, יש לי את העדויות. שאלתי כשבאנו לשם כגרעין תורני, זה נושא אחר, אני מסיים בתוך דקה, שאלתי איפה הציבור הדתי פה? אמרו לי, אין ציבור דתי לאילת. אין דבר כזה. בתוך פחות מחמש שנים היו שלוש כיתות א' בבית הספר הזה. היו 650 תלמידים בבית הספר הזה בזכות אנשים נפלאים מכל הגוונים, כל הסוגים, רוב רובם אנשים מקומיים. הציבור הזה שמע שיש בית ספר ממלכתי-דתי שהוא כבר לא פח הזבל של העיר, סליחה על הביטוי שהשתמשו בו, כך נאמר לי, וראה בבית הספר הזה מקום שבו אפשר להתחנך גם בלי לשים כיפה על הראש כל שעות היום, נקרא לזה כך, ועוד דברים שאני לא רוצה להרחיב בהם במילים אחרות.

אני רוצה לומר, ידידיי היקרים, עם כל הביקורות שאנחנו מקבלים אותם באהבה, שוקלים אותם, מקשיבים להם, אנחנו מאוד-מאוד לא גאים. שמחים להיות זוכים להיות משרתי ריבונו של עולם בהיבט הזה של הובלת ילדי ישראל באותה דרך שעם ישראל הלך בה לאורך שנים ויילך בה בעזרת השם לנצח נצחים.

תודה.

אני אסכם במילים קצרות, גם פורמליות בשביל הוועדה וגם לא פורמליות, כי אני מרגיש שאני לא יכול להיות פורמלי בפורום הזה.

הוועדה באמת שמעה פה סקירות ממחמ"ד צפון, סקירות קצרצרות. אני מניח שכל אחד מרגיש שיש לו עוד הרבה מאוד דברים שבשעה הזאת קשה לענות עליהם ואני חושב שראוי היה שמי שעוסקים במלאכה יום-יום ירשמו אותם לפניהם וגם תבוא עליהם התייחסות מקצועית.

הבעיות של החמ"ד בפריפריה, חלקן אנחנו מכירים וחלקן מוכרות לכם יותר, אבל אני חושב, אם אני אבוא יחד ללא פורמלי, לכל העוסקים פה בחינוך באמונה, מעבר לזה שנברך אותם שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם, בסוף גם צריך שיהיה עם מה לבוא למכולת ולשלם לילדים ולא שיהיו כמו האחים סבתו, בלי פרוטה על הכיס, אז בהחלט גם בזה אני חושב שיש מקום להוקיר ולטפל.

נקודה מאוד אימננטית בטרם אני רץ קצת בין האתגרים להישגים. עבודה מאוד אימננטית היא גם המציאות של כותל ושל לעיתים רצון ללמוד בנפרד ושל מוסדות שמדייקים כמו שאמר פה חברי קודם, ושל התנזלות, אם לחרד"לי יותר, אם לחילוני יותר, משום ששם יש יותר מגוון זה או גוון אחר, היא נקודה לא פשוטה. אני בחמש שנותיי כסגן ראש מועצה בבנימין למדתי מראש המועצה שלי שהוא פתיל ארוך מאוד, אבי רואה, שאני מאוד מעריך אותו, שקשה מאוד לעיתים למערכות לחנך הורים, והם נדרשים פשוט להיענות, הגם שמהיבטים שונים של משאבים, מגמות ודברים אחרים שציינו פה גם מורות וגם תלמידות, יוצרות קושי, כי אי אפשר בכל בית ספר לשים מגמה מוסיקאלית, כי אי אפשר לקיים את זה כלכלית, או אומנותית או אחרת. לעניין הזה כן צריך לתת את הדעת אולי, של איחוד לפחות של חלק מהמגמות המקצועיות, אבל לא באתי לפתור את כל הבעיות.

אני בהחלט רוצה לעבור מהנקודה הזאת. אני חושב שהדרך הזאת של החמ"ד היא דרך ייחודית, ובפרספקטיבה לא רק 70 שנות המדינה. כמו שאני יכול לומר לכם, אשחילה גם משפחה, אז סבא רבא שלי ירד מירושלים לפתח תקווה כי הוא לא רצה ללמד באידיש, אבל זה היה לפני כ-100 שנה, ואז "נצח ישראל" פתח תקוה. משם עבר סבא שלי כדי להקים במלחמת העולם הראשונה, 1917, "נצח ישראל" בחיפה. זה החמ"ד, הוא כבר צובר 100 שנה. קחו אותו בפרספקטיבה הגדולה הזאת, ואז לא היה. פשוט לא היה. הכיתות היו קטנות. פשוט לא היה, ולא היה בשום מקום. גם אחר כך הישיבות והאולפנות או התיכונים, הם עם צמיחה הרבה יותר מאוחרת. השירים הידועים לכולם, ולא אאריך בהם כרגע כאן, אבל בפרספקטיבה הזאת נעשה המון.

הבוגרים של החינוך הזה נמצאים בכל מקום כפי שנאמר, ונמצאים עם טיפ אחד נוסף שאותו שמעתי פעם מהרב צפניה דרורי בעת היותי מזכ"ל בני עקיבא, ועוד טיפ גם של המסירות נפש לכלל, של שייכות לכלל, שייכות לכלל ישראל ולא בהכרח רק למגזר, אלא שייכות של כלל ישראל, הנכונות לתרום. אני יודע כאיש ביטחון יותר את שלושת התפיסות: את זו שמתבדלת קצת, בלי לפגוע ובלי אליטיזם חס ושלום, מתבדלת מהשירות הצבאי, אם כאידיאולוגית, אם כחרדה לקלקול, את זו שאומרת אימו, לא ישרת, מה אני פראייר? וזאת שרואה בשירות, שירות לאומי או שירות צבאי, שליחות ואפילו מצווה. זה תוצר החמ"ד, של חיבור גדול לשורשים, של מסורת, של אומה, של היסטוריה, של אמונה ושל נכונות ותחושה חזקה להיות מחובר לעם, ולפעול, וזה מה שאתם עושים ביום-יום ועל זה באמת להוקיר תודה גם ליום הזה על כל מה שחווינו בו, וגם מפה להמשך שגשוגו של החינוך בכלל בישראל ובתוכו של החמ"ד, כי אנחנו מאמינים שנקודת החיבור הזאת לריבונו של עולם ולעם ולתורה ולארץ ולמדינה, היא גם העתיד של עם ישראל, אז תודה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30.