ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-01-15OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 529

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, כ"ב בטבת התשע"ח (09 בינואר 2018), שעה 12:41

"חום אנושי" ישיבה ופתיחת תערוכה בנושא: חברה משותפת - יהודים וערבים

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

דב חנין

איימן עודה

דניאלה פרידמן - מפמ"ר מדעי החברה ומנהלת המטה לחינוך אזרחי, משרד החינוך

טליה ששון - עורכת דין, נשיאת הקרן החדשה לישראל

מיקי גיצין - מנכ"ל הקרן החדשה לישראל

הדר חסון - רכזת תקשורת, הקרן החדשה לישראל

עמית יולזרי - רכז תקשורת ואסטרטגיה, הקרן החדשה לישראל

דנית גוטפריד - רכזת מדיה חברתית, הקרן החדשה לישראל

שירה פורסטנברג - רמ"ט, הקרן החדשה לישראל

אביטל שופמן - עוזרת מחלקת פיתוח, הקרן החדשה לישראל

אורי זר אביב - עובד, הקרן החדשה לישראל

איציק שנן - הקרן החדשה לישראל

אלי רוקוביץ - תורם, הקרן החדשה לישראל

ג'עפר פרח - מנהל, מרכז "מוסאוא"

איברהים חסנאת - מנכ"ל עמותת "קפא", רהט

ג'מאל אלקרינאוי - מנהל עמותת "השחר החדש" בנגב

ברכה אדלשטיין - יו"ר מינהל קהילתי, בקעה רבתי

עליזה מאיר-אפשטיין - מינהל קהילתי בקעה רבתי, פרויקט "שכנות טובה - אבו תור/אל-ת'ורי". מתנדבת

דוד מאיר אפשטיין - מינהל קהילתי בקעה רבתי, פרויקט "שכנות טובה - אבו תור/אל-ת'ורי".

נדב בן ששון - מנהל תחום קהילה, מינהל קהילתי בקעה רבתי

רואן קימרי - מינהל קהילתי בקעה, פרויקט "שכנות טובה"

איסלאם אלקרינאוי - מנהלת תוכניות, עמותת "השחר החדש"

יסמין אלחמאמדה - מתנדבת, עמותת "השחר החדש"

תמר רכניץ - מנהלת תחום חינוך, תג מאיר

חובב ינאי - נציג ארגון שתיל - מייסודה של הקרן החדשה לישראל

לילי הלפרין - יו"ר מרכז "אמת לסובלנות"

מוחמד דראושה - מנהל

ראודה גנאיים - צלמת וסופרת

יואב איתיאל - צלם ועיתונאי

מתן רבינוביץ - מנהל תחום קהילה

עסאם רשיק - פעיל

ח'אלד רשיק - פעיל "שכנות טובה"

ג'רמי אדלמן - פקיד

אנאס ראזם - תלמיד

עבד ראזם - תלמיד

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

"חום אנושי" ישיבה ופתיחת תערוכה בנושא: חברה משותפת - יהודים וערבים

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, הוועדה היחידה שמתקיימת היום כי ביטלנו שני דיונים של הוועדה בגלל ליל השימורים שעברנו, אבל על פתיחת התערוכה לא רצינו לוותר. אני קודם כול מודה לכל האורחים, מקדם בברכה את האורחים, מקדם בברכה את היוזמים.

מזה זמן רב, ביוזמתה של מנהלת הוועדה, גברת יהודית גידלי, אנחנו מארחים תערוכות כאן בוועדה, כל פעם בטייטל שונה. כל פעם זה הולך ומשתבח, בלי לפגוע באף תערוכה, כי כל פעם זו זווית אחרת, וזו ועדת החינוך כפי שהיא, נוגעת בכל גווני החברה הישראלית, נוגעת בכל הנושאים ללא מורא, ללא חת, ונותנים במה לכל אחד.

יש לנו ויכוחים לא קלים עם הקרן החדשה לישראל ובכל זאת אנחנו לגופו של עניין כשיש רעיון טוב, רעיון שמוביל את הסוגיה של ההכלה, של החיים המשותפים, של הכבוד ההדדי בחברה הישראלית. למיתון תרבות הדיבור והדיון בחברה הישראלית, אנחנו ראשונים. אין לנו בעיה עם זה ואני שוב מודה.

כדי לשחרר אוויר אמרתי זאת בפתיחה. אני חושב שחברה שיודעת להכיל אחד את השני, לכבד אחד את השני, היא חברה יותר חזקה, היא חברה יותר איכותית, היא חברה יותר ערכית.

הפחדות לא מובילות לשום מקום. לא צריך לפחד לא מהשפה הערבית ולא צריך לפחד מאזרח ערבי. צריך לכבוד, לאהוב. אדרבא, צריך לעורר סקרנות ולשאוף להכיר כמה שיותר אחד את השני. אנחנו אמנם חברה רב תרבותית במדינת ישראל וחברה שמאוד מתייגת ושמה תוויות. על כל אדם אפשר לשים כמה תוויות: ימני, שמאלי, מזרחי, אשכנזי, פריפריה, מרכז, דעות כאלה, דעות אחרות. זה הכוח של החברה הישראלית, שלמרות הכול צריך לדעת להתקיים כאן ביחד תחת כבוד הדדי, ואתם יודעים מה? אני אגלה סוד לכל אלה שמהלכים עלינו אימים. אנחנו עושים זאת, יודעים לעשות זאת. לצערי הרב זה בולט בשעות מצוקה, אבל גם בשגרה. מה לעשות שדווקא הדוגמאות השליליות הן שמיוחצ"נות. בסך הכול הכללי אנחנו יודעים לחיות ביחד. אם נסיר מהצדדים את הוויכוח הפוליטי והוויכוח הציבורי המיליטנטי שיש בקצוות של כל צד, בסך הכול הכללי יש כאן דו קיום. נכון, צריך לשפר אותו, צריך להעצים אותו. אנחנו מכירים את זה. לא צריכים להיפגש רק בתור במשרד הפנים או בבנקים או ברשתות השיווק האלה והאחרות. צריך להעצים את זה, צריך לכבד אחד את השני, צריך להכיר קודם כול אחד את השני. לא מבין למה אנחנו חברה שנותנים לשונות לנהל אותנו. לא צריך לתת לשונות לנהל אותנו.

שוב, כמו שאני אומר גם אצלי. אל תהלכו עלינו אימים. השמיים אף פעם לא נופלים. יש מקסימום קצת רוחות או גשמים, סופות חול בנגב אצלנו, אבל בסך הכול הכללי הכול יציב. אמנם מתייגים אותי חרדי. אני לא חרד מכלום ואני מודה לכם שוב על הדיון ועל הצגת התערוכה.

יש איתנו את חבר הכנסת דב חנין שגם הוא הדיר שינה מעיניו, אבל הוא לא מתלונן. הוא יזם את הדרת השינה שלי, במידה מסוימת בצדק, כי הייתי גם באופוזיציה שתי קדנציות, אז אני יודע מה זה.

ברשותך, חבר הכנסת דב, קודם כול אני מודה לך שהגעת.

אני אתן ליוזמים של התערוכה. תנו לנו קצת, למרות שקראנו והבנו. מי רוצה לפתוח? טליה, בבקשה, תציגי את עצמך.

שמי עורכת דין טליה ששון, אני נשיאת הקרן החדשה לישראל.

אני רוצה לפתוח במילות תודה מעומק הלב, לך חבר הכנסת מרגי וגם לך, חבר הכנסת חנין, שבאת עד הלום אחרי ליל השימורים שעבר על כולכם.

אחרי ליל שימורים אנחנו רוצים דווקא לראות דברים יפים וטובים.

אז קודם כול הגעת למקום הנכון.

בדיוק. אני מרגיש כך.

אז תודה רבה, חבר הכנסת מרגי, על היוזמה ועל האירוח של ההתכנסות הזאת כאן אצלך.

הנושא שעלה ואנחנו התכנסנו, הוא נושא השיתוף בין יהודים לערבים במדינת ישראל, הוא נושא כמעט הייתי אומרת, ראשון במעלה בחשיבותו בחיי החברה האזרחית בישראל, וכמה חשוב שכנסת ישראל שאתם שניכם נציגים שלה כרגע, נותנים גושפנקא וחותמת של כשרות על עצם הרעיון של חברה משותפת ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים ובעצם מימוש החזון של מדינת ישראל כמדינה שמציעה לכל האזרחים שלה שוויון זכויות ללא הבדל בין דת, לאום וגזע.

אני חושבת שהאינטרס המשותף של כל אזרחי ישראל הוא בקיומה של חברה משותפת, כאשר אנחנו יודעים שהחברה הערבית על כל רבדיה סובלת, הייתי אומרת, מהיעדר תקציבים באופן שוויוני ויש מרחב רב לשילוב של החברה האזרחית הערבית בתוך החברה היהודית והרבה מקום ליישום עקרון השוויון, ואני חושבת שככל שהחברה הישראלית תתקדם לכיוון של יותר שילוב ויותר שוויון, כך המצב של מדינת ישראל עצמה, של החברה האזרחית שלה, של הכלכלה שלה, של התחושה החברתית של אזרחי המדינה הזאת בתוך המדינה, תהיה טובה יותר לתועלת כלל האזרחים ולא רק האזרחים מאותו מגזר שאותו אדם שייך אליו.

אני חושבת שרוח של הדרה וניכור כמו שאנחנו חווים שנים רבות ובשנים האחרונות אולי ביתר שאת, זה דבר רע, זה דבר שפועל נגד החברה האזרחית. אני חושבת שאווירה של שנאה היא דבר ראשון דבר שפוגע בשונא ולא רק במי ששונאים אותו, ואני חושבת שאנחנו כולנו, אם נחשוב על הדברים האלה לעומק, ננסה לעודד כמיטב יכולתנו את הכיוון ההפוך שהמדינה הזאת צריכה לעבור, ואם אתם רוצים רק לראות כדוגמא, ירחיב בדבר מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן בישראל, תראו למשל את תחום הרפואה ועד כמה בתחום הרפואה החברה הערבית ממש משולבת בתוך בתי החולים של מדינת ישראל ואני חושבת שהדבר הזה פועל לרווחת החברה כולה.

הקרן החדשה לישראל שאחד הדגלים שלה הוא קידום וחיזוק הדמוקרטיה במדינת ישראל, מאבק נגד הדרה ונגד גזענות לגבי כל סוג של חברה וכל סוג של אנשים, לא רק יהודים וערבים, אבל עכשיו כשאנחנו מדברים בהקשר הזה, אז אחד הדגלים המרכזיים שלה הוא עידוד החברה המשותפת, היהודית, הערבית, חיזוק החברה האזרחית. אנחנו מאמינים שהדבר הזה, כמו שאמרתי, פועל לטובת החברה הישראלית כולה.

אני ברשותכם אתן לחבר הכנסת דב חנין שהוא באמצע דיון אחר והגיע לכבד אותנו.

תודה לך אדוני היושב ראש. האמת היא שאתם מכבדים אותנו כשאתם נמצאים כאן בכנסת היום. אני רוצה להודות לך, אדוני היושב ראש על המפגש היפה הזה ועל התערוכה היפה שאתה מארח בוועדת החינוך. עבורי זו נקודת אור בכנסת שיש בה גם לפעמים רגעים קשים וקודרים.

אני רוצה להתייחס בכמה מילים לדברי הפתיחה החשובים שלך, אדוני היושב ראש.

הכנסת היא מקום של הרבה מחלוקות, וזה טוב מאוד. אנחנו חברה שיש בה מחלוקת בהרבה נושאים. לפעמים המחלוקת היא קשה ונוקבת וזה טוב שגם כשהמחלוקת היא קשה ונוקבת, נקיים ויכוח נוקב מאוד בין אנשים שנמצאים במחלוקת. יחד עם זאת, גם כשיש מחלוקת, אסור שנגיע למצב שבו אנחנו מסמנים את מי שלא מסכים איתנו, כמישהו שהוא מוחרם, מישהו שהוא מתויג, מישהו שהוא לא לגיטימי, מישהו שאי אפשר לארח אותו, אי אפשר לנהל איתו דיונים, אי אפשר לנהל איתו הסכמות ואי אפשר לנהל איתו הבנות. כל חייה של הכנסת הם הדיאלקטיקה הזו שבין מחלוקת וויכוח לבין הסכמות, ואנחנו בכנסת חיים גם עם המחלוקות וגם עם ההסכמות. אני חושב שהפעולה הזו של הקרן החדשה, שהיא באמת גוף מאוד חשוב בחברה הישראלית, אבל ללא ספק גוף שמעורב במחלוקות ואני אומר את זה לזכותו, לא לגנותו. אני אומר את זה לזכותו כי הוא מעלה מחלוקות מאוד חשובות. אני חושב שמאוד ראוי להבין שיש גם דברים שהקרן מקדמת, שהם דברים שמסביבם חייבת להיווצר וצריכה להיווצר הסכמה רחבה, וועדת החינוך של הכנסת היא בדיוק המקום כדי לקדם את ההסכמה הרחבה הזו, אז אני מקדם אתכם בברכה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להביע הערכה גם לפעולה הזאת שלכם, גם לפעילות שלכם בהמון תחומים. אתם מקבלים לפעמים מהבית הזה הרבה ביקורת שהיא לצערי לא תמיד הוגנת ולא תמיד ראויה, וחשוב גם לומר לכם דברי חיזוק בכלל, אבל בפרט לתערוכה החשובה הזו. אני מקדם בברכה גם את כל הגורמים האחרים ששותפים, את שתיל כמובן, את "מוסאוא" שתמיד פעילה בכל הנושאים שקשורים לחברה הערבית.

אני רוצה ברשותכם לומר כמה מילים לגופו של העניין הזה. אמרת, אדוני היושב ראש וגם אמרת את, גבירתי גב' ששון, שסוגיית היחסים בין יהודים וערבים היא אחת הסוגיות החשובות, הקריטיות, הגורליות לעתידה של החברה שלנו. כשאני מסתכל על הסוגיה הזו, אני אומר לכם את זה, אני מאוד מודאג. אני מודאג לא רק ממציאות של אפליה שהיא ארוכת שנים, אלא גם מתהליכים שאנחנו רואים אותם לנגד עינינו, תהליכים שאני יכול לתאר אותם כתהום שהולכת ומעמיקה בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל בהרבה מאוד מישורים, במישורים תרבותיים וחברתיים ופוליטיים, ובתהום הזו נוצר ומעמיק ריחוק שהוא ריחוק מאוד מסוכן. הריחוק הזה הוא כמובן מאוד מסוכן למיעוט הערבי שחי בישראל, כי אם אזרחים ערבים שחיים בישראל רוצים לייצר שינוי, הם יעשו את השינוי הזה רק בברית ובשותפות עם יהודים שרוצים שינוי כמוהם.

התהליך הזה של הריחוק והניכור הזה הוא גם מסוכן לציבור היהודי בישראל. איך אמר הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן? הוא אמר, יחסה של מדינת ישראל למיעוט הערבי שנמצא בתוכה הוא המבחן העליון שלה, כי אם מדינת ישראל לא תדע להתנהל עם המיעוט הערבי שחי בתוכה, איך היא מצפה להתנהל עם הרוב הערבי שחי סביבה? זו שאלה קיומית גם לערבים וגם ליהודים. זו לא רק שאלה קיומית, זו גם שאלה ערכית ממדרגה ראשונה, איך אנחנו רוצים לחיות? איזה בני אדם אנחנו? מה למדנו מההיסטוריה של עצמנו? מה למדנו מההיסטוריה האנושית? איך אנחנו רוצים שהבית המשותף שלנו יראה? לכן הפעילות הזאת בנושא של חברה משותפת, בנושא של בניית שותפויות בין יהודים וערבים, בנושא של העמקת החיבורים, העמקת ההיכרות, גם לפעמים העמקת הדיון והוויכוח בהחלט. דיון וויכוח אמיתי ופתוח הוא חלק מתהליך אמיתי של חיבור וחלק מתהליך אמיתי של היכרות, גם אם יש בהחלט דברים שאינם מוסכמים ואינם מקובלים.

אני רוצה לחזור ולברך אתכם על האירוע הזה. אני ממש מתנצל שאני בעיצומו של דיון אחר בוועדת הכלכלה, ואני בטוח שאתם פה בידיים נהדרות. המון תודה לכם שהבאתם לכנסת את התערוכה המקסימה הזאת.

תודה. מיקי גיצין, בבקשה.

צהריים טובים. האמת שמאוד מרגש להיות פה מבחינתנו. קודם כול רוצה להודות שוב ליושב ראש הוועדה, אחרי ליל שימורים כמו שנאמר, שנמצא פה, לחברי הכנסת דב חנין, איימן עודה שנמצאים איתנו פה. אני חושב שזה לא עניין שאנחנו לוקחים אותו בקלות ומקלים בו ראש, שהכנסת הזו שידעה הרבה מאוד עימותים וויכוחים, לוקחת את הסוגיה של חיים משותפים של יהודים וערבים והופכת אותו לדגל.

ספציפית אני רוצה להתייחס למה שאנחנו רואים פה סביבנו, ולהודות גם לך ג'עפר, ממרכז "מוסאוא", שותפים שלנו בהקמת התערוכה הזו שנקראת "חום אנושי". זה שיתוף פעולה חשוב ביותר בין מרכז "מוסאוא" והקרן החדשה לישראל.

מה הדבר הזה מסמל מבחינתנו? מי שזוכר את השריפות הקשות שהיו באזור חיפה, זוכר שני אלמנטים משמעותיים: אחד, זה שרים בממשלה שמאשימים את המגזר הערבי בכך שהוא עומד מאחורי השריפות האלה. אנחנו זוכרים עוד דבר משמעותי, שאיש מהאנשים שהואשמו לא הועמד לדין. כולם שוחררו.

ואין אשמה על רקע לאומי.

בוודאי. עוד דבר שהיה באותם דברים, זה היה את הדבר הזה שאנחנו רואים פה, את שיתוף הפעולה, את החיים המשותפים של יהודים וערבים, גם מהרשות הפלשתינית אבל גם ערבים ישראלים מאזור חיפה שהחליטו שהם עושים יד אחת לקיום משותף של הקהילות האלה ביחד, כי אין לנו עתיד אחד בלי השני. כל הקונספציות, כל אלה שבאים ואומרים, אם נריב יותר, כך אחד מאיתנו יהיה חזק על חשבון השני, זה לא יכול לקרות. החיים של יהודים וערבים בישראל תלויים זה בזה.

אנחנו בקרן החדשה לישראל, אנחנו מאתגרים את הנושא הזה כל פעם מחדש ובאמת בשנתיים האחרונות אנחנו שאלנו את עצמנו את השאלה האם באמת מתקיימים חיים משותפים של יהודים וערבים? שנה שעברה הוצאנו קול קורא בו ביקשנו מיוזמות מן השטח של יהודים וערבים להציע הצעות ואנחנו נסייע להם, והגיעו כמאתיים ועשרים יוזמות כאלה. השנה עשינו את אותו מהלך וזה עלה מעל שלוש מאות וחמישים יוזמות כאלה ואת חלקן אנחנו רואים פה. זאת אומרת, למרות הדברים הקשים מאוד שנאמרים בבית הזה ובמקומות אחרים, הרצון של אזרחים ואזרחיות לחיות ביחד, וההבנה הזאת מחלחלת.

יש לי פה כמה דוגמאות ואני לא רוצה להחסיר מישהו, אז אני לא אגיד. קבוצות כדורגל משותפות של ילדים יהודים וערבים שמשחקים ביחד, עבודה משותפת באזור ירוחם, של תושבים בדואים ואנשים מאזור ירוחם שעובדים בצורה משותפת ביחד, כי הם מבינים שיש להם אינטרס משותף, עבודה בסוגיות סביבתיות, כי בסופו של דבר כדור הארץ הוא של יהודים וערבים ביחד, וכל הדברים האלה הם בעצם הבסיס החברתי והכלכלי שאנחנו מבקשים ביחד בתור ארגונים ובתור קרן, לקדם פה בחברה הישראלית ואנחנו מאוד מודים לוועדת החינוך על האפשרות לעשות את זה.

מילה אחרונה של תודה למנהלת הוועדה. יהודית, באמת תודה רבה לך. אנחנו יודעים שבלעדייך זה לא היה קורה. אם אפשר להחזיר תודה גם לצד שלנו, הדר חסון ממחלקת התקשורת של הקרן, שהיא מבחינתנו הייתה המנוע לזה, ויוסי.

אני חייבת להגיד שאני לא ידעתי על הקשר הזה.

מצוין. תודה רבה לכולם.

תודה. ג'עפר פרח.

תודה. האמת שאני רוצה להודות לך. אני חושב שזה גם מראה שבאמת אתה לא חרד יותר מדי מאנשים שחושבים שצריך להדיר קבוצות מסוימות.

החרדים תוקפים אותי שאני לא חרד מספיק.

בא נגיד שמידת הדתיות שלך לא מדאיגה אותי, מדאיגה כנראה אנשים אחרים, אבל היא חלק מהתרבות שקיימת פה, תרבות ההשנאה שבא כל הזמן צריך למצוא קורבן, פעם החרדים, פעם הערבים, אז כשהיו השריפות בחיפה, היינו צריכים להתמודד מול גל הסתה ואני רואה את זה גם עכשיו כשאני רואה את המשטרה מתנפלת על הפגנות החרדים, אני אומר, באמת הם אויב המדינה. בנושא הזה מבחינתנו, מאחורי התמונות האלה יש אנשים, צלמים שהעזו לצאת לשטח.

הם ידברו.

אבל יש גם אנשים שגרמו לזה שהכבאים הפלשתינים כן יגיעו לחיפה וכן ישתתפו וכן מישהו שידאג לחלק אותם ולא רק להצטלם איתם, וכן שכבאים ירדו ויתארחו בוואדי ניסנאס, יצאו ויעבדו עם הצוותים שעובדים, וכן שאנשים יארחו אחד את השני. מי שביקר באותן שעות בבתים של האנשים שהבתים שלהם נשרפו, מבין שזה, מה שגלעד ארדן ואפילו ביבי ניסו לעשות באותם ימים, לא בדיוק עבד בחיפה למרות שהיה יכול לעבוד אולי במקומות אחרים. הרבה קבוצות וואטסאפ והרבה תמונות ישנות שהופצו, שנועדו להסית נגד האוכלוסייה הערבית. אני חושב שבמצב כזה צריך להגיב. עכשיו אנחנו כבר הרבה זמן אחרי האירועים, אבל יכול היה המצב להתדרדר די מהר ולגרום לאנשים שיהרגו אחד את השני כי יש אווירת הסתה. זה לא קרה בחיפה אבל זה קורה במקומות אחרים. אני חושב שאנחנו ראינו את זה באוקטובר 2000, ביום כיפור באוקטובר 2000 כשתושבי נצרת עילית תקפו את תושבי נצרת, כלומר כשמגיע למלחמת אזרחים. כל פעם מישהו מנסה לדחוף אותנו לכיוון הזה וזה לא עובד. גם כשליברמן מציע טרנספר לערבים, זה לא בדיוק עובד. לפחות בקלפי זה לא עובד.

אני חושב שהחיזוק של החברה הפלשתינית הערבית בישראל זה משהו שהקרן התחילה בו, העיזה לעשות אותו והיא צריכה להמשיך. מי שמסתכל על מספר התלמידים שנרשמים לבתי הספר הדו לשוניים, רואה שכל ההפחדה וההפרדה הזאת לא עובדת. בחיפה עכשיו פנו אלינו לבקש סיוע. יש יותר תלמידים שנרשמים. אפילו יונה והב בחיפה, החבר שלך מחיפה, לא מצליח לתת - - -

אמרת את זה במרכאות.

כן, כן. אנחנו יודעים למה אנחנו מתכוונים.

שום דבר לא אישי.

אני מדבר על החיים המשותפים. שחיפה מצטיירת כעיר של חיים משותפים ולא מסוגלת להקצות בית ספר משותף, לא מסוגלת לפתוח בית ספר דו לשוני בחיפה, זו בושה לעיר. אני חושב כולנו, מי שנמצא פה, חייב למצוא את הדרכים שגם בבאר שבע וגם בירושלים וגם בחיפה וגם ביישובים אחרים חייבים למצוא את הדרך לאפשר לאנשים לפתוח מסגרות משותפות.

כשאני אמרתי, אנחנו יודעים לחיות ביחד, ביום יום, גם אם זה לא בית ספר דו לשוני שאני מבין את החשיבות שלו כדו לשוני, במושבים, בקיבוצים, בערי השדה, ישנן אוכלוסיות של החברה, תלמידים ערבים בבתי ספר יהודים. אני מקווה שגם הפוך. אני מכיר את המציאות. מושב שלי, מגיעים כל בוקר. החיים הם יותר חזקים מכל מי שמנסה להלך אימים. מה שכן, לא לסמוך רק על הכוחות של החיים. אנחנו כממסד, כאנשי ציבור, כהנהגה של ציבור, צריכים גם לנווט אותה שהיא תהיה יותר איכותית. אתה יודע מה, שהקליטה, גם החיבור יהיה בנוי נכון ללא טעויות וללא משקעים.

נכון. בנושא הזה רק לגבי התקציב שאמור להגיע גם אליכם, לפחות תקציב משרד החינוך והבקרה שאתם עושים כוועדה, אני חושב שחשוב לראות כמה כסף הולך לחינוך הערבי וכמה כסף הולך גם לבתי ספר דו לשוניים.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד כמרכז "מוסאוא", כמרכז שעובד בתוך האוכלוסייה הערבית, אנחנו עובדים לחזק את האוכלוסייה הערבית אבל מתוך הבנה שאנחנו צריכים לפנות לציבור היהודי ולבנות גם כלים משותפים.

פה אני רוצה להתייחס לחוק הלאום. אני מסיים בזה. מעמדה של השפה הערבית הוא לא רק אינטרס של האוכלוסייה הערבית. אני חושב שגם יוצאי מדינות ערב שהגיעו, גם יוצאי ברית המועצות לשעבר, יש להם אינטרס שהמדינה הזאת לא תחסל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וזה משהו שאמור לקרות בתוך חוק הלאום ואני מקווה שאתם תעמדו לצידנו במאבק הזה.

אני כולי תקווה. לגבי הצעות חוק של לימוד השפה הערבית בבתי הספר, למערכת החינוך יש כמה הצעות חוק שאושרו בקריאה טרומית, מתוך כוונה לאחד, כי יש כוונה חיובית. אני לא יודע למה זה עדיין תקוע. אין ספק, אם אתה שואל אותי, אני חושב שזה קודם כול נכון ואחר כך גם צריך. מדברים על שותפים, צריך להכיר אחד את השני. צריך לגרום לכך שאנשים לא ייבהלו מהשפה הערבית. היא צריכה לעורר סקרנות גם כן.

אולי תהיה הוועדה הראשונה שיהיה לה תגרום סימולטני.

יהי רצון, בעזרת השם. אוקי, תודה.

הצלם יואב איתיאל, בבקשה אדוני, תציג את עצמך.

קודם כול באמת תודה לך חבר הכנסת מרגי, חבר הכנסת איימן עודה, גם לחבר הכנסת דב חנין, ליהודית, מנהלת הוועדה, שכינסתם אותנו.

רק לעשות סדר, סליחה, ברשותך. משרד החינוך שומע אותנו והם יגיבו לקראת הסוף.

למי שלא נמצא פה בחדר, אזרחי ישראל, תושבי מדינת ישראל, השריפה של השנה שעברה שהתחילה באזור זיכרון יעקב, התפשטה גם לחיפה, זכורה בעיקר כי הייתה זו, ככה הם זוכרים אותה, שריפה של הצתות. את ההצתות האלה ביצעו ערבים, וערבים ביצעו אותם על רקע לאומני. זה מה שנשאר זכור מהשריפה הזו. כעיתונאי גם בחנתי את כול האמירות. היום מקליטים כל דבר ומתעדים אותו. אי אפשר להימנע מהאמירות האלה. אמרו אותן הפוליטיקאים, והאמת שגם התקשורת רצתה אולי לינוק יותר מאשר הפוליטיקאים רצו להיניק. הם שאלו עוד ועוד שאלות.

אמרת משהו מאוד חשוב. אתה חושב שמה שנשאר זה ההסתה או שדווקא בציבוריות הישראלית יש הרבה מאוד שמבינים שהייתה הסתה - - -

אני כדוגמא, אני יודע וחרוט בתודעה שלי שאין אפילו כתב אישום אחד.

אז ככה, קודם כול ניתן לכם עדכון מבית המשפט המחוזי בחיפה. כעת יש הכרעת דין, אמנם ערבי מאום אל פאחם, אבל כלל לא על רקע - - - . אני ממש ביקשתי פה מחבריי שיסמסו לי מה התוצאה, כי זהו כתב אישום אחד, נדמה לי אפילו הראשון שהוגש. הוא הצית באום אל פאחם והוא הצית על רקע סכסוך עם העירייה, אבל זה כתב האישום הזכור ואפילו הוא רק עכשיו מגיע להכרעה ואנחנו אפילו לא יודעים מה קרה שם.

הציבור, כשאתה שואל אותי, אינני נציג הציבור, אני חלק מתוך הציבור הזה, אבל אני אומר, זה מה שנשאר. העובדה היא שזה לא מה שהיה ולכן אני רוצה להגיע לנושא התערוכה והחשיבות שלה.

יש תערוכות מסוגים שונים, תערוכות צילום, יש תערוכות שהם המזמין קורא לצלמים, צאו וצלמו לי את הנושא הזה והזה. זאת לא התערוכה הזו. התערוכה הזו נאספה בדיעבד אחרי השריפה הגדולה הזו, והנה מה שראו העיניים. לא שאמרו, צא בבקשה וצלם לי כבאי פלשתיני מג'נין או מפקד משמרת מעוספיא או תביא לי את הקורבנות שיושבים בביתם אי שם בוואדי ניסנאס או במקום אחר בחיפה. זה מה שאנחנו, העיתונאים, הצלמים, ראינו בעינינו ולכן כאשר הקרן החדשה לישראל, שתיל, "מוסאוא" הזמינו את התערוכה הזו, אלה החומרים שהיו, לכן החשיבות בלהראות את זה. אם הציבור עדיין סבור, וחלקים גדולים מהציבור סבורים שהיה מדובר בערבים שהציתו וכו', הנה התערוכה הזו באה ומראה שכולנו יחד כמו בצרות רבות אחרות, כולנו יחד בתוך העניין הזה, גם בחיפה, גם במקומות אחרים, כמובן בישראל, הקורבנות היו יהודים וערבים. המצילים היו אנשי שירותי החירום, המשטרה והכבאות ומד"א, הצלה. כולם היו, יהודים וערבים וגם הצלמים העיתונאים, יהודים וערבים. אז זאת החשיבות בלהראות את זה ותודה שאתם מאפשרים, גם ועדת החינוך מאפשרים.

ראודה, בבקשה.

אני ראודה גנאיים מחיפה. אני צלמת וגם כותבת. אני עכשיו כותבת ספר על חיפה. בתוך הספר אני כותבת על יחסים יהודים-ערבים לפני 48' ואחרי 48', זאת אומרת, אני עכשיו כותבת היסטוריה חדשה בסגנון חדש. אני מתקדמת בחיפה.

אני קוראת את מה שאני כתבתי פה ואני רוצה לקרוא בערבית. (קוראת בערבית)

אני אומרת את זה בעברית. "ראית עשן, נבהלת. הציפורים הנמלטות התריעו על בוא האש. במשך יומיים חיינו עם אסון הטבע וסיוט התקשורת. שריפות הכרמל, שריפות המולדת, בעוד שעזרנו אחד לשני, לא התעניינו בלאום של הארץ. הארץ שייכת לכולנו וחובתנו להגן עליה. מי שאוהב את מולדתו, לעולם לא ישרוף אותה". מה שאני כתבתי כאן, לא כתבתי ממש ליחס יהודי לערבי. אני רוצה להביא קול אחר. אני בן אדם, אני אנושית לגמרי. כשאני מדברת פה וגם אני כתבתי את הקטע הזה, זה לא ממש כאילו יהודי-ערבי, כי זה ממש מתחיל הפרדה. אני ככה מאמינה וככה גם הספר. כשאני התחלתי לכתוב אותו מנקודת מבט הזאת, אני בן אדם. איך אנשים עכשיו רואים אותי אישה, יכולים להגיד פלשתינית, יכולים להגיד מה שהם רוצים אבל אני מרגישה שרק ראודה בן אדם. הניקיון הזה, אתה יכול מתוכו לראות את הדברים בצורה אחרת ויכול להכיל גם ולהבין.

רק נקודה אחת אני יכולה להגיד על התערוכה, כי זה מאוד חשוב לי. כשמדברים פה על שותפות, אני מדברת פה באמת על המקום באותו זמן, על הגיאוגרפיה שהייתה. אני חיה בהר הכרמל באזור אחוזה. אני הערבייה היחידה כמעט שם, והיינו היהודים, אז לא שמעתי, אז אני מתכוונת שהיה הסתות בתקשורת. ממש כל הזמן אמרו, ערבים שרפו, ואז אני מסתכלת בשטח, הרבה חברים יהודים, אנשים שאני מכירה אותם. הם התקשרו אלי דואגים ושאלו מה קרה, תבואי, תשני אצלנו, אז את הקול הזה אני שמעתי הרבה ברחוב. גם כשישבנו בבתי קפה נבהלנו, אז כאילו אני שומעת משהו ממש מולי, משהו קורה ואז אני שומעת בתקשורת, הם ממש מציפים, אז ההצפה הזאת היא פוליטית, היא מדיניות שבאה ממש לקומם משהו, אז למה? פה השאלה ממש למה.

מבחינת השותפות והדו-קיום, אני לא מאמינה במושג הזה ממש במובן הזה, כי הקיום הוא קיים. זה תמיד אני מאמינה. אומרת, יש לנו אדמה, יש שטח, כולנו קיימים על השטח הזה, אבל השאלה תמיד איך אנחנו חיים ואיך נחיה? זו השאלה. אני חושב שעל זה צריכים לדבר, לא לדבר על דו-קיום. איך לחיות ואיך להתקיים ביחד, ערבים ויהודים במדינה הזאת. תודה.

תודה. חבר הכנסת עודה.

אדוני היושב ראש, יעקב מרגי, טליה היקרה, יו"ר הוועד המנהל, מיקי, מנכ"ל הקרן. אני מזמן לא הרגשתי שייך בכנסת כמו בישיבה הזו. מרגי, אני מרגיש הכי שייך.

תשאל אל יוסוף ג'בארין ,תשאל את מסעוד גנאים, את עטאונה, איך הם מרגישים כשהם פה בוועדה. אתה מתעסק בנושאים חשובים, כלכליים, מדיניים, לא בא להומאני, לוועדת החינוך.

אני מכיר אותך ברמה האישית לפני שנהיינו בכנסת ואני מאוד מכבד אותך.

זה הדדי.

יש לי כעס כלפי המפלגה שלך שנמצאת בממשלה.

גם לי. לא מתים מזה.

אבל אתה ברמה האישית בן אדם מכובד.

בדרך כלל בקומפלימנטים אומרים, תרחיב. פה אל תרחיב.

טוב, אני מרגיש שייך כי מקום שיש בו ערבים ויהודים זה בדיוק המקום שאני בוחר בו. אולי זה גם בא ממקום מאוד טבעי, שאני בן חיפה, כלומר, נולדתי במקום הכי טבעי שיש בו יהודים וערבים. זה גם אחרי 48' וזה גם לפני 48'.

אני רואה בזה ערך מוסף שיש יותר מעם אחד, יותר מתרבות אחת. יש דברים שצריך לבחור בהם. אני רוצה לבחור מקום שיש בו יותר מתרבות אחת. לא רוצה מקום שיש בו רק תרבות אחת. אני רוצה לבחור ביותר משפה אחת. זה מעשיר, זה מוסיף וזה לא פוגע כהוא זה בשייכות הלאומית והתרבותית שלי. אני בן העם שלי בכל רמ"ח אבריי, בן התרבות שלי. יחד עם זאת, ככל שאני עוד יותר יודע, יותר מכיר, יותר מתקרב, זה רק מעשיר, רק מוסיף.

כנראה שיש משהו בין הערבים ליהודים ששינו תפקידים או עשו החלפה כזו, שהיהודים היו מיעוט בעולם וידעו יותר משפה אחת. לפעמים אני רואה בן אדם שסבתא שלו ידעה שבע שפות והוא לא יודע יותר משפה אחת ויותר מתרבות אחת. היום יש מגמה די צרה והאמת שזה לא רק תרבותי, זה לא רק משהו יפה, זה האינטרס שלנו. בדיוק זו המילה. זה האינטרס. תצביעו על נושא אחד שהאינטרס בו לא משותף בין היהודים והערבים, אם זה השלום, הדמוקרטיה, השוויון, הצדק החברתי. אם אנחנו יורדים מהסיסמאות הגדולות לפרטים, אם זה בכלכלה, זה הכי מובן. הכלכלה במדינה יכולה לפרוח ללא תרומתם של האזרחים הערבים? אם זה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, מה זאת אומרת יש לי שכן שאין לו מערכת חינוך? אין לו מים? זה טוב לי, אני היהודי? זה טוב לנגב? אומרים שהנגב האזור הקשה ביותר. בוודאי שהוא הקשה ביותר. 32% ערבים, מחציתם ללא מערכת חינוך. זה טוב לנגב? אפילו השאלות הקשות, ההיסטוריה, 48', הכרה בסבל, הכרה בעוול ההיסטורי, תיקון העוול, זה מה שבונה את האזרחות המשותפת, האיתנה. זה טוב לכולנו. אני לא יכול להצביע על דבר אחד שאני יכול להגיד שיש פה סתירה בין האינטרס האמיתי של היהודים והאינטרס האמיתי של הערבים. אני לא יכול למצוא דבר אחד. זה יכול לסתור את האינטרס של אחוז אחד, שני אחוזים, אם זה בכלכלה, אם זה אנשים שיש להם אינטרס, אבל ההמונים, האנשים הפשוטים, זה בדיוק האינטרס שלהם איך לחבר ביחד.

עכשיו אנחנו חיים בעידן של גלובליזציה ונוצר מזה גם לוקליטי. לוקליטי עושה את כל הבדלנות שיש. זה נמצא בכל מקום בעולם ברמה של מדינות ולא רק מיעוטים וקבוצות אתניות, אלא בכל מקום בעולם. מה שנכון, שמרכז תמיד רואה לצדדים, אבל המרכז נעלם מהצדדים. הם לא רואים אותו מסיבות בעיקר כלכליות אבל גם תרבותיות. במקום שהגלובליזציה והכפר הקטן והתקשורת, במקום שזה יקרב אותך אל כולם, עוזר לך עוד יותר להסתגר.

אני אגיד לכם משהו על האוכלוסייה הערבית. בשנות ה-80' למשל ולפני זה, 70' ו-60' היה למשל הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 1. ידענו שיש לנו שעה וחצי, ידענו שיש חצי שעה של חדשות בערבית, יש את הסרט בשפה הערבית בכל יום שישי, יש את רשת ב', שומעים גם בעברית, גם בערבית. היום הערבי בין הלוויינים הערבים, עובר מעל הישראליות לאורדו שמס או קול ישראל בשפה הערבית או אני לא יודע מה. כלומר, הזירה, המרכז נעלם. תל אביב-ירושלים נעלמו. או שאתה חי במדינות ערב חיים מדומיינים כי אתה בפועל נמצא פה, לא במדינות ערב, אבל אתה פותח אל ג'זירה, אל מיאדין או שאתה ניגש לרדיו שמס, למקומות שהם ערבים פנימיים או לאתרי אינטרנט של הכפרים הערביים עצמם, כי בכל ישוב יש אתר אינטרנט, כלומר הגלובליזציה, במקום לעזור לפתיחות, נהפוך הוא, הלוקליטי עזרה יותר - - -

איימן, יש לנו מעט זמן ואני נהנה מההרצאה שלך, תאמין לי. אם היה תלוי בי רק, הייתי יושב לשמוע את ההרצאה המאלפת.

אני מדבר במקום חברי הכנסת האחרים.

אני רוצה לסכם. אני חושב שלהכיר, כלומר, אני זה שיודע עברית, את ההיסטוריה, את השואה, את הפוגרומים, את הרדיפות. זה עושה ממני בן אדם יותר רחב, בן אדם שיותר יכול להתחבר. זה שהיהודים לא יודעים את הערבית, לא רק, אפילו - - - הדבר הבסיסי שפעם דיברו שזה - - - וזה לא כך ולא שמע, עברנו את השלב הזה. אני חושב שאנחנו בנסיגה. הקרן החדשה, אני חושב, צריכה לבנות תוכנית איך ששתי האוכלוסיות עוד יותר ויותר יכירו ויתקרבו אחת לשנייה.

אני רוצה לסכם משהו על האירוע הזה. אני שמעתי ברדיו על זה שהערבים הם אלה ששרפו. הסבים שלי, שם הקברים שלהם. הילדים שלי משחקים בכרמל. חיינו פה מאות אלפי שנים במקום הזה. אף פעם לא פגענו. אנחנו קשורים למקום הזה מכל הבחינות. אני חושב, ויחד איתי הרבה אנשים, ניסינו להדוף. אני חושב שהייתה לנו הצלחה מסוימת. אני חושב שזה לא נשאר באוויר, כלומר ערבים שרפו.

איימן, אני אתקן אותך. היה להם כישלון, למסיתים.

אין ספק.

אנחנו בכוחות הדלים הצלחנו לא ליפול לשם, אבל אלה שהסיתו, נכשלו.

תודה רבה לכם.

תודה. אני מודה לך מאוד. באמת כייף לשמוע אותך תמיד. לפעמים אתה מעצבן אותנו, אבל כייף לשמוע אותך תמיד. יש לנו עוד הרבה דוברים.

פרויקט "שכנות טובה - אבו תור/אל-ת'ורי". בבקשה, אדוני.

שמי דוד מאיר אפשטיין, אני הנציג הנבחר של שכונת אבו תור בצפון תלפיות, להנהלת המינהל הקהילתי בקעה רבתי בירושלים.

בשלוש השנים האחרונות פיתחנו מודל של יחסי קהילה מתוך השטח, המבוסס על זיהוי אינטרסים משותפים וצרכים משותפים, לא על דיאלוג. אנחנו מאמינים שהמודל שלנו יכול להיות משוכפל בכל שכונות התפר בירושלים. עבדנו יחד כדי לדרוש שיפורים בשכונה לקידום פרויקטי פיתוח עירוניים המתאימים לשכונה שלנו. פיתחנו פרויקטים לטובת ילדנו והאינטרסים הכלכליים שלנו.

אני גר ברחוב עשהאל. השכנים ממול הם פלשתינים. החיים המשותפים עד לפני שלוש שנים, מהתחלת האינתיפאדה הראשונה היו כאילו היה קיר, ובשלוש השנים האחרונות אנחנו בונים קהילה משותפת. יש לנו השקפות פוליטיות שונות, אבל כולנו חולקים את הדאגה המשותפת לבנות קהילה של שכנות טובה.

ואתה מגדיר זאת כהצלחה? אתה חושב שהצלחתם?

אנחנו חושבים, ותיכף אתם תשמעו משני רכזי הפרויקט על הפרויקט.

המינהל הקהילתי בקעה רבתי מהווה שותף מלא לכל אורך הדרך, מספק את התמיכה הניהולית והחשבונאית, משפטית ופיננסית.

במהלך הפרויקט זכינו לשיתוף פעולה ממספר ארגונים, הראשון ביניהם, הקרן החדשה לישראל שסיפק משאבים בהתחלת הדרך, שאפשר לנו לפרוץ קדימה, אבל גם ארגונים אחרים כמו Kits for Peace, כמו החברה להגנת הטבע, כמו המרכז הבין תרבותי, החברה למתנ"סים, המחלקה לחברה ונוער וספורט של עיריית ירושלים, ולא פחות חשוב, גיוס המוני, תרומות מהתושבים מירושלים ומהידידים שלהם מחוץ לירושלים, ובזה גייסנו 50,000 שקל.

תודה. רואן.

אני רואן, רכזת הפרויקט. פרויקט "שכנות טובה - אבו תור/אל-ת'ורי" הוא פרויקט קהילתי שכונתי המבקש לתת מענה מיטיב לתושבים היהודים והפלשתינים.

יש יהודים ופלשתינים המעוניינים מאוד לקחת חלק בפרויקט, אך יש גם חששות ואתגרים לבינוי הקהילה המשותפת ללא חשש.

בשכונה שלנו מצאנו דרך שונה לחיים משותפים. אנחנו מסתכלים זה על זה כשכנים בכבוד לתרבויות השונות שלנו, לקבלת האחר ולכבוד הדדי למען חיים טובים יותר.

את הגישה הזאת, המדינה והעירייה והחברה צריכים לעודד ולחזק. תודה.

העירייה תומכת, מחזקת?

כן.

תודה. גבירתי, בקצרה, תציגי את עצמך.

שמי עליזה מאיר-אפשטיין, אני מייצגת את המתנדבים בפרויקט. אני עצמי רכזת מתנדבת.

יש לנו פה ילדים מקבוצת הכדורגל המשותפת, אנשים שמשתתפים בגינה הקהילתית, בפרויקט כלכלי לפיתוח כלכלה מקומית, פורום הנשים שלנו. יש לנו קורסי שפות שהתושבים לומדים עברית וערבית עם מורים מתנדבים משתי האוכלוסיות.

אנחנו ראינו שבגלל הקשרים שלנו דרך הפרויקט, היו אירועים חריגים בשכונה שאתם כולכם קוראים עליהם בעיתונות, שיכולנו למגר אותם ולהביא לכך שהם לא יתפוצצו ויהפכו ממש לאירועים גדולים מאוד.

יש מינהלים קהילתיים אחרים בירושלים שמנסים ללמוד את זה מכם?

הצגנו את הפרויקט בפני ראש העיר ובפני גורמים אחרים, חברת המתנ"סים, אבל אני מוכרחה לציין שאנחנו הולכים גם כן להעתיק את הרעיון מיפו, של המרכז הערבי-יהודי ולהקים מרכז יהודי-פלשתיני בשכונת אבו תור, שאנחנו עכשיו בתאום עם העירייה על הקמת המוסד הזה. תודה רבה.

תודה. תג מאיר, בבקשה, גבירתי.

קודם כול תודה לכל השותפים שלנו, כמו משרד החינוך, מרגי, הקרן כמובן.

שתי אנקדוטות קצרות על השריפות. יש לנו חמישה תאי סטודנטים בקמפוסים בארץ, תאי סטודנטים שמשותפים ליהודים וערבים, והתא שלנו במכללת אורנים בתקופת השריפות הלך. ארגנו קבוצה משותפת של סטודנטים יהודים וערבים והלכו לתחנות כיבוי אש בדיוק כדי להגיד שהם נגד הדבר הזה, נגד להלביש על מגזר שלם כל מיני האשמות. זה היה מאוד מרגש, זה היה פרויקט מדהים. באותו עניין, קהילה של חלק מפורום תג מאיר, קהילת מוריה בחיפה קיבלה אחרי שהבניין של בית הכנסת נשרף ואחרי השריפות, בעצם פנתה חברת פרזול מאום אל פאחם ואמרו, אנחנו נותנים לכם את כל הפרזול לבית הכנסת לבנות מחדש. סתם שתי אנקדוטות מהשטח למה קורה כשכולם בתקשורת מלמעלה עושים הסתה.

חוץ מזה אני רק רוצה להגיד לכם שאנחנו פותחים השתלמות משותפת למורים יהודים דתיים וערבים. זה בתמיכת משרד החינוך ודי אולי היחיד בארץ ודי נדיר ששתי האוכלוסיות האלה נפגשות.

חמש דקות לפני שנכנסתי לוועדה קיבלתי אימייל מתלמיד מישיבת "מקור חיים" שמשם נרצחו שלושת הנערים, והוא אמר לי, אנחנו רוצים להיפגש עם תלמידים ערבים בגיל שלנו. השטח, יש לו "סיי".

תודה. מוחמד דראושה, גבעת חביבה.

תודה אדוני היושב ראש ותודה גם לקרן החדשה ול"מוסאוא" על כינוס הדיון הזה. אני חושב שזה כינוס מאוד חשוב ובהחלט הרוח הטובה שאתה משרה, אדוני היושב ראש, היא הרוח שצריכה להיות הרוח הגבית שתומכת בכל הפעילות שאנחנו שומעים כאן.

אני ברשותך אדוני היושב ראש אציג שלוש נקודות מרכזיות. א', כשאנחנו מדברים על המונח חיים משותפים או חברה משותפת, מה הם המרכיבים המרכזיים של הדבר הזה, אז פעם התייחסה חברתי פה למונח דו קיום שזה המונח הערכי הקדום שהיה לי גם הכבוד לעסוק בתחום הזה עד שהבנו שדו קיום זה לא מספיק. יחסים טובים בין שתי האוכלוסיות זה לא מספיק. צריך להכניס עוד אלמנט. האלמנט הנוסף שגם חבר הכנסת איימן עודה התייחס אליו זה האלמנט של השיח, שיח נרטיב עם דיון אמיתי על הפערים והבעיות שצריך לטפל בהם.

האלמנט השלישי שצריך להכניס לחבילה הזאת שנקראת חברה משותפת, זה קידום אינטרס - - -

אספר לך מהחוויה האישית. שואלים אותי מאיפה באה הפתיחות. אני רוצה לומר לך, קודם כול החיים הם חזקים מהכול. למדתי לזהות צרכים. כשאדם אומר לי דבר שהופך לי את הבטן, אני לא מייד מכניס אותו למחסנית של השנאה או דחייה, אני מנסה להבין מאיפה זה בא לו, למה זה בא לו, אז זה זיהוי צרכים. אני חושב שזה יותר בריא, זה יותר נכון, זה מחזק. אני תמיד יוצא משם. כשמישהו אומר לי דברים שהם אפילו מקוממים אותי, אני אומר, בוא ננסה להבין אותו, להבין מאיפה זה בא לו.

אז בהחלט זה גם נתמך עכשיו גם בתיאוריה.

כן צריך להכיר את הסיפור, את הנרטיב של השני. סיכמנו בתחילת הדיון שלא פוחדים מכלום.

לגמרי. אז יחסים טובים, דיאלוג כנה ונרטיבים, אינטרסים משותפים. אלמנט של שוויון צריך להיות גם כן אלמנט מרכזי בחבילה הזאת שנקראת חברה משותפת, והדבר החמישי פה זה הנושא של המסגרות התומכות. אם זה המרחב הציבורי, הוא צריך להיות מרחב ציבורי.

בנושא החינוך ארבע נקודות קטנות. הדברים המרכזיים שצריך להתמקד בהם היום זה שילוב מורים בין מגזרים. יש היום כמעט 750 מורים יהודים שמלמדים בבתי ספר ערביים, וערבים שמלמדים בבתי ספר יהודים. השינויים שהם מייצרים שם הם שינויים מהותיים, בשינוי עמדות של התלמידים. יש את הנושא של מפגשי תלמידים, ופה באמת הזדמנות להגיד למשרד החינוך, סכום הכסף שמוקדש הוא 2 מיליון שקל בלבד. זה סכום זעום. רק כהשוואה, בצפון אירלנד מקדישים 123 מיליון יורו לנושא. אנחנו מקדישים 2 מיליון שקלים לנקודה הזאת. חסר גם את הנושא של הכשרות מורים בכדי שיעסקו בנושא הזה, ופיתוח תכנים פדגוגיים תומכים.

תודה. אנחנו מארחים בדיון הזה גם עוד עשרה סטודנטים מהבינתחומי, מימשל, דמוקרטיה ואסטרטגיה, שנה ראשונה. קודם כול מקדמים אתכם בברכת ברוכים הבאים. טעמתם חוויה קטנה ממה שקורה כאן בוועדת החינוך, חוויה של הדמוקרטיה בעיצומה, ומזמינים אתכם גם לדיונים אחרים שמלווים חקיקה כדי שתיכנסו לזה. מאחל לכם הצלחה בהמשך הלימודים. תודה רבה.

רוצה לתת לדניאלה פרידמן, משרד החינוך. שמעת פה פחות או יותר התייחסויות. תאמרי לנו מה אתם עושים. סליחה שאני מכניס אותך למציאות כמעט בלתי אפשרית, אבל על רגל אחת מה אתם עושים בנושא ואם יש התייחסויות למה שנאמר כאן, גם טוב.

אני לפני זה רוצה להגיד שהתערוכה הזאת מרגשת. אני חושבת שזה מראה כמה הצבה של מטרות משותפות יכולה לקדם שותפות בין קבוצות בחברה הישראלית. בלי קשר לקבוצות, אני יותר תומכת, מוחמד, בגישה של קודם כול המטרות המשותפות ואחר כך אפשר לפתוח את השיח גם בנושאים של הנרטיבים הקונפליקטואלים. זה עניין של גישה.

מבחינת משרד החינוך אני כן רוצה להגיד שחל שינוי מאוד גדול והרבה מאוד פתיחות שאני מרגישה אותה בתוך המערכת.

אני אומר ברשותך, מאחר ואת ממוקדת בתחום הפדגוגי, אני יכול לומר לכם שמשרד החינוך בשנים האחרונות, בשיטת התקצוב הדיפרנציאלית שהוא מנהיג בתוך משרד החינוך יש הסתה של משאבים רבים למגזר הערבי וטוב שכך, ולא מספיק. יש עוד הרבה מה לעשות. יש החלטות ממשלה. לצערי הרב, אני אומר לכם מה שעולה לי בדיונים כאן, ואני לא אומר את זה בהכללה, אבל הרוב המכריע זה הקושי במימוש, הקושי ביישום. גם נבחרי הציבור שלנו מבינים את הקושי של ראשי הרשויות הנבחרים ביישובים הערביים, וחבל לי שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. אם תהיה פה יוזמה אזרחית שתבחן מה המדינה מקצה, והקושי, ותיכנס פה כיוזמה לפחות לשנה-שנתיים, לא רוצה לומר חונכים, אני לא רוצה להיות פטרון, לסייע, לדחוף את זה, אני מאמין שיהיה חשק ותהיה מוטיבציה להסית עוד תקציבים, בלחץ וברצון גם של השר. כל שיטת העצימות, מצ'ינג מה שנקרא, לרשויות אחת, שתיים ושלוש שהן נמוכות, לרוב בוטל. אם רשות אחרת צריכה לשים 25% מאותו תקציב כדי לנצל פרויקט מסוים, ביטלנו. 100% מימון המשרד גם שם. גם שם יש קשיים אובייקטיביים. אני לא מאשים אף אחד. יש לנו את ג'סר א-זרקא. מתי כבר מישהו ייקח את היישוב הקטן הזה וידחוף אותו כלפי מעלה?

סליחה דניאלה, רק ניסיתי לסייע, מקווה שלא קלקלתי. בבקשה.

מעבר לתפיסה, באמת ההצבה של היחד כחלק מתוכנית החומש מקבלת ביטוי בדרישה גם להשתלמויות, גם למפגשים. התקציב גדל, התקציב הוא לא 2 מיליון, התקציב של המטה גדל, התקציב של מינהל חברה ונוער גדל. קיבלנו תוספת תקציבית של עוד יותר ממיליון וחצי רק השנה האחרונה.

בתוספת.

כן. השקנו שתי יוזמות חדשות של מפגשים, אחת "דרך השפה" שהולכת להיות בחודשים הקרובים, של מפגשים במאתיים בתי ספר, עוד מאה וארבעים בתי ספר שנרשמו לתוכנית של "אופק ישראלי" של סמינרים בין בתי ספר.

בתי ספר תאומים, דובר כאן על הנושא של - - -

בארגוני הנוער זה מתקיים טוב.

כן. מיליון שקלים מתנועות הנוער הוסתו לטובת התקציב הזה ובתי ספר תאומים של משהו נורא דומה לדו לשוני, כי הם בעצם בתי ספר שבונים תוכנית משותפת תלת שנתית או שש שנתית כשהיא מתפרסת גם על התחום החברתי, גם על התחום - - -

דניאלה, היה פה איזה גילוי ראשוני. יש שקיפות. קחו את הנושאים. אם יש משהו לדחוף, הוועדה גם יכולה להיות פרטנרית לנושא. תיזמו, אין בעיה. אני רוצה להתקדם, רבותיי.

רק על רגל אחת אני אומר לכם, הוועדה, מעבר לדיונים והעבודה הרשמית שלה, גם לנו יש חינוך בלתי פורמלי כאן. דיברנו על שפות. יזמנו סדרת קורסים ללא תעודה, לא הסמכה, חמישה מפגשים. התחלנו עם השפה הערבית, המוגרבית, אחר כך עברו לאידיש. החודש אנחנו עוברים ללדינו.

בשבוע שעבר האקדמיה ללשון העברית הייתה כאן ונוכחנו לדעת שעברית שפה יפה, קשה, אז גם נידבנו אותם להעביר סדרת מפגשים לעברית תקינה, והנה במעמד הזה, לכבודכם אנחנו גם נקיים. הכנסת קיימה כבר קורסים בשפה העברית. יש לנו גם שפת הסימנים, לקחנו על עצמנו. אנחנו ניקח על עצמנו גם את השפה הערבית.

וקורס על חברה משותפת.

אמרתם שצריך להתחיל בזה. לא עלינו המלאכה לגמור. אני לא רוצה לשלוח אתכם לפנסיה. אנחנו נעשה משהו, אתם תעשו משהו. המדינה תעשה משהו.

אני רוצה להקריא את הסיכום. תודה רבה לכם ואני מתנצל מראש ממי שרצה לדבר ולא הספיק.

הוועדה מחזקת את התמיכה והגברת החשיבות של ההכלה של האחר בחברה. שיתוף פעולה בין ערבים ליהודים הוא חיוני כדי להגביר את האמון והסובלנות בין החלקים האלה בחברה ולייצר הזדמנות שווה לכל אזרחי מדינת ישראל להתפתח ולהצליח.

הוועדה מאחלת הצלחה לקרן החדשה במיזמים האלה שהוצגו כאן, למרכז "מוסאוא" וארגונים אחרים, שתיל ולמי שפועל בסוגיה הזו של חיים משותפים.

הוועדה נכונה לקיים דיונים נוספים בנושא זה כדי להצמיח יוזמות לקידום חיים משותפים בחברה האזרחית, תמיד תוך כבוד והערכה הדדית.

לידיעת הצלמים, התערוכה הבאה תהיה, ראודה, את כתבת על ציפורים, אני קראתי, תהיה על ציפורים.

אני מאוד מודה לכולם. תודה רבה. באמת חוויה. הלוואי שהנבואה הזו והשעה האיכותית הזו תתרום לכלל החברה בישראל.

הישיבה ננעלה בשעה 13:40.