פרוטוקולים/מעמד הילד/6060



2
הוועדה לקידום מעמד הילד
21.10.2002

פרוטוקולים/מעמד הילד/6060
ירושלים, י"ג בכסלו, תשס"ג
18 בנובמבר, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב חמישי




פרוטוקול מס' 172

מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום שני, ט"ו בחשון התשס"ג (21 באוקטובר 2002), שעה 10:00

פיקוח של שרותי אומנה.

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר

ורד כרמון - מפקחת מחוזית אומנה, משרד העבודה והרווחה
שלווה ליבוביץ' - מפקחת ארצית לשירותי אומנה, משרד העבודה והרווחה
ספה טמיץ - האגודה הישראלית לתכנון המשפחה
מיכל אבטליון-ראשו- מנכ"ל לנ"י
ענת דונוביץ - מנהלת שירותי אומנה, לנ"י
עליזה עופר - מנכ"ל מט"ב
נורית גרינבלד - מנהלת מט"ב
עו"ד טלי גל - לשכה משפטית
דורי ריבקין-רוזנב - מכון ברוקדייל
כוכבה יוגב כהן - משפחת אומנה (לנ"י)
עופר ישי - משפחת אומנה

רחל-מרטין סעדה

רשמה: אתי בן-שמחון




פיקוח על שרותי אומנה

שלום לכולם, על סדר היום – נושא הפיקוח על שירותי אומנה. לפני שנה כאשר קיימנו דיון בנושא הזה, זה היה בתחילת המהפך, השינוי בהפעלת התחום הזה שהועבר ממשרד העבודה והרווחה לגופים חיצוניים, אותם שלושה גופים שזכו. אני מקווה שהם ישתתפו בדיון ויתייחסו לנושא הזה. אז הוסבר לנו שהמטרה של השינוי היא להגדיל באופן משמעותי את מספר הילדים שימצאו מקום במשפחות אומנה ולא במוסדות חוץ-ביתיים, וזאת על רקע האינפורמציה הידועה שבישראל שיעור הילדים המושמים במוסדות חוץ-ביתיים ולא במשפחות אומנה הוא גבוה מאוד. בכלל, השאלה של טיפול קהילתי היא עדיין מטרה חשובה בנושא הזה.

המטרה שלנו היום היא לבדוק מה קרה בשנה שחלפה, האם הציפיות מאותה הפרטה, מהפעלת התחום על ידי גופים חוץ-ממשלתיים ולא על ידי המשרד ישירות, הניבה תוצאות. האם נמצאו יותר משפחות? האם אנחנו באמת עדים לתחילתו של מהפך משמעותי בנושא הזה? כמו כן אנחנו מבקשים לדעת מה לימד הניסיון לגבי הפיקוח, הן הפיקוח על העמותות והן הפיקוח של המשרד על מה שקורה אצל המשפחות.

אחת השאלות העיקריות היא האם באמת יש בעיה ספציפית בישראל, שמשום מה משפחות לא מוכנות ליטול על עצמן טיפול בילדים תמורת אותו תשלום, והאם עדיין גם בתקופת העמותות יש בעיה של תשלום או של תנאים. בזמנו קיימנו דיון על כך שתשלומים של משרד העבודה והרווחה מגיעים באיחור, שמשפחות נדרשות לממן בעצמן ואחר כך מחפשות את ההחזר, או שהן מבקשות מימון לצרכים חיוניים של הילד ולא מקבלות אותו. אנחנו מבקשים לדעת האם הנושא הזה השתנה או שהוא עדיין משמש מכשול.

הנקודה הרביעית היא איכות הטיפול של משפחות אומנה - האם האיכות השתפרה? האם מצאנו משפחות אומנה טובות יותר? ועוד כל מיני שאלות שאני מניחה שהמשתתפים בדיון יעלו.

השאלה של קליטת הילדים וכן השאלה של יציבות הילד, זאת אומרת שהוא נמצא מספיק זמן אצל המשפחה ולא מיטלטל ממקום למקום, הן מאוד חשובות. אני תוהה בקול רם: אם עמותות מקבלות כסף לפי משפחות, האם יש עניין למצוא יותר משפחות ולהעביר ילדים? נרצה לדעת האם כל הנושאים האלה נבדקו.

בחומר שהונח לפניכם, שהוכן על ידי גברת איילת ברק-מדינה ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, בין היתר מוזכר הנושא של המגזר הערבי. אני מבקשת לשאול האם יש אינפורמציה על הנושא הזה, והאם נשקלת האפשרות לחפש עמותה שתטפל במגזר הערבי כדי לוודא את הנושא הזה.

אלה כמה מהשאלות שאנחנו מבקשים לדון בהן היום. התפרסמה היום ידיעה בעיתון על כך שמשרד העבודה והרווחה הפסיק את הקשר עם אחת משלוש העמותות מהדרום, עם "מפעל הכשרת ילדי ישראל". אני מניחה שגם על הנושא הזה נקבל אינפורמציה, מה היו השיקולים ומה יקרה באותו מקום בינתיים.

נמצאת איתנו גברת שלווה ליבוביץ' ממשרד העבודה והרווחה, מפקחת ארצית לשירותי אומנה.

כמה הערות סמנטיות. העמותות מנחות, מלוות, מייעצות ומדריכות את משפחות האומנה. הן לא מפקחות. תפקיד הפיקוח הוא של המשרד. המשרד מעולם לא עסק באומנה. מי שעסק בכך הן הרשויות המקומיות ולפיכך, אם נדייק מבחינה עובדתית, הסמכות הועברה מהרשויות המקומיות. ועוד נקודה אחת, העמותות מקבלות תקציב לפי מספר הילדים ולא לפי מספר המשפחות. הסכום שכתוב פה הוא נמוך, כתוב 467 אך הן מקבלות 489, אבל אלו פרטים קטנים.

אם את שואלת אותי היום, אחרי שנה וחצי, האם המהלך מצדיק את עצמו - תשובתי היא בוודאות כן, גם בצד איכות העבודה וגם בצד הכמות. למרות שמדובר בשנה ראשונה, בהיערכות ובלימוד של הנושא, אנחנו נמצאים היום במקום יותר טוב מזה שהיינו בו קודם. מי שעקב אחרי אמצעי התקשורת יכול היה לקרוא הבוקר בעיתון "ידיעות אחרונות" איך עמותות מצליחות לגייס ילדים. התפרסמה כתבה על שלושה אחים שלא רוצים להפריד ביניהם, שמצאו משפחה. נציגת לנ"י (ליגת נשים בישראל) התראיינה בתכניתה של דליה יאירי הבוקר - היא בוודאי תגיע לכאן עוד מעט - בניסיון לעזור בגיוס משפחות.

לא הצלחתי להבין מה היה כל כך מוצלח.

אני מדברת על יכולת השיווק של הגופים שמפעילים את האומנה שמצליחים למצוא מענה, גם למספר רב של ילדים אחים, שזה דבר לא פשוט, וגם לילדים עם צרכים מיוחדים. אתן דוגמה – השנה נעשתה השמה לילד חולה איידס, אני חושבת שזה משהו שלא היינו יכולים להגיע אליו במתכונת הקודמת. הילד הזה, שהיה במצב גופני קשה ביותר, היום מצבו טוב, הוא כבר חזר למערכת הלימודים ולומד בבית ספר רגיל, מה שלא עשה שנים. זה רק דוגמה איך גוף שעוסק בתחום האומנה 24 שעות ביממה מצליח למצוא פתרונות שקודם היה מאוד קשה למצוא.

מה הנתונים? כמה ילדים היום מושמים?

שתי עמותות הצליחו בצורה משמעותית להגדיל את מספר הילדים, זה לנ"י (ליגת נשים בישראל) ומט"ב (עמותה ציבורית לטיפול ורווחה). נורית גרינבלד ממט"ב נמצאת פה והיא בוודאי תיתן נתונים מדוייקים ומעודכנים. גם ללנ"י וגם למט"ב יש 75 ילדים יותר ממה שהיו להם ביום שהם קלטו. צריך לקחת בחשבון שבחצי השנה הראשונה נפרדו מכמה משפחות אומנה שחשבו שאינן מטיבות עם הילדים. זה תהליך שקרה בכל הארץ, שביקרו אצל כל מיני משפחות, שקודם במתכונת הקודמת לא הגענו אליהן, והגיעו למסקנה שהן לא עושות עבודה טובה.

את אמרת שהעמותות לא מפקחות. התפקיד שלכם לפקח.

אבל הן נכנסות למשפחה ומסתכלות מה מצבו של הילד, מה קורה ביום-יום ואיך הילד מתפקד בבית הספר, האם מצבו משתפר. לאור כל זה הן הגיעו למסקנה שחלק מסויים של המשפחות צריך להפסיק להיות משפחות אומנה.

לא הבנתי מה הנתונים. כמה ילדים היו במשפחות אומנה לפני שנה וחצי וכמה ילדים יש היום במשפחות אומנה?

ב-1 במאי 2001 היו 1,299 ילדים. היום את צריכה להוסיף לזה בין 130-150 ילדים, כי הדברים דינמיים.

אין לך נתון מדוייק לכל יום?

לא, כי לוקח זמן עד שילד נקלט במערכת. יכול להיות שילד יצא לפני חודשיים או שילד נכנס לפני שלושה חודשים אך עדיין לא רואים את זה במערכת המיכון.

איך את משלמת, אם הוא לא מופיע אצלך במערכת?

אנחנו משלמים רק כשהוא קלוט במערכת המחשב, ואז הם מקבלים תשלום רטרואקטיבי על התקופה שהוא לא היה קלוט, זה התהליך.

מדוע צריך לקחת שלושה חודשים כדי לקלוט משהו במחשב?

היום זה לוקח פחות, אבל זה יכול לקחת גם יותר. לדוגמה, יש היום גזברים ברשויות המקומיות שלא חותמים בתואנה שאין מכסות. היום יש עיצומים של פקידי סעד ולפיכך לא מאריכים צווים. ברגע שהצו לא הוארך, הילד נפלט מהמערכת והמשפחה מפסיקה לקבל, למרות שהוא ילד שכבר נמצא במערכת באותה תקופה. יכול להיות שנתוני יסוד לא הוקלדו כמו שצריך. יכולים להיות הרבה מאוד דברים שמעכבים. יחד עם זה, העמותות לקחו על עצמן להביא את החומר לירושלים ולדאוג להקלדה פעם בחודש או פעמיים בחודש לפני תאריך התשלומים, דבר שמשפר במעט את נושא התשלומים.

מי משלם למשפחות?

אנחנו ישירות.

אם הילד לא רשום שלושה חודשים, אז המשפחה במשך שלושה חודשים לא מקבלת כסף?

יש לנו מערך מקדמות. אם העמותה כותבת שנקלט ילד, יש לנו טופס מקדמות: אומרים שנקלט ילד במשפחה כזאת מתאריך כזה ואנחנו נותנים מקדמה. ברגע שהילד נקלט במערכת המיכון המקדמה מקוזזת.

התוספת של 130 ילדים, זאת אומרת משהו כמו 10%, נחשבת הצלחה. מדוע? איך היה קודם?

זאת הצלחה לגבי שנה ראשונה. אנחנו לוקחים בחשבון שהיה גידול יותר גדול מבחינת המשפחות החדשות שגוייסו, רק שנקלטו בהן ילדים שהוציאו אותם ממשפחות אומנה שנמצאו לא מתאימות. לילדים האלה צריך לתת מענה חדש והיה צריך למצוא להם משפחה. אם אנחנו בודקים כמה השמות חדשות כל עמותה עשתה, היא עשתה הרבה יותר.

אם העמותה הוציאה ילד ממשפחה אחת למשפחה שנייה, אז היא לא קיבלה כסף.

היא לא מקבלת עבור ההשמה. היא מקבלת רק על גיוס משפחה חדשה או על השמה חדשה. ילד שהיה באומנה ועבר למשפחה אומנת אחרת, העמותה לא מקבלת כלום על תהליך ההשמה שלו.

כמה ילדים נקלטים במערכת מדי שנה וכמה ילדים עוזבים את המערכת מדי שנה?

כ-25%. חלקם מגיעים לגיל 18, חלקם חוזרים הביתה, ויש גם קריסות. במשך שנה יש תחלופה של כ-25%. בהשוואה, בעולם הפנימיות התחלופה מגיעה ל-40% בשנה. אפשר לראות את זה הן כדבר חיובי והן כדבר בעייתי.

אני רוצה לציין, מפני שנמצאת פה גברת ריבקין-רוזנב ממכון ברוקדייל, שיצאנו למכרז לעריכת מחקר שאמור להעריך את מהלך ההפרטה. היה גם כנס ספקים, ובחודש הקרוב תיבחר החברה שתעשה את המחקר, והיא תבדוק. יש לנו קבוצת ביקורת של רשויות מקומיות שנשארו במתכונת הישנה כמו ירושלים, לוד ובפתח תקווה; כמו כן ישאלו הורים אומנים שהיו גם במתכונת הישנה את דעתם על המתכונת החדשה. המחקר הזה להערכתנו יארך כשנה. אז תהיה לנו תמונה, גם מבחינה איכותית וגם מבחינה כמותית של המהלך שקרה.

מה הצפי לשנה הבאה? מה המשימה שאתם מציבים בפני העמותות?

אני מפרידה בין איכות לכמות. הצפי הכמותי הוא כ-200 ילדים נוספים באומנה, אם לא תהיה לנו בעיה של מכסות שהיא מאוד חמורה היום. אנחנו מרגישים היום, הרבה יותר מאשר בשנים קודמות, שהרשויות נמצאות במצוקה כספית מאוד קשה. אתמול התקיים דיון באחת הערים הגדולות בארץ ושם אמרו: אנחנו לא נחתום לכם על הוצאות מיוחדות כי אין לנו. על כל טיפול פסיכולוגי או שיעור עזר הרשות המקומית חותמת כי היא משלמת 25%. היום בשל המצוקה אנחנו נתקלים בתופעות לא פשוטות, אבל אני מקווה שעם כל זה אנחנו נעמוד במשימה של גידול נוסף, ושתוך חמש שנים נגיע ליעד שהצבנו לעצמנו.

הגידול הזה הוא על חשבון הקטנת מספר הילדים בפנימיות?

כך אמור להיות, כי מספר המכסות לא גדל במשרד העבודה והרווחה. יש כ-10,000 מכסות חוץ-ביתיות.

מספר הילדים בפנימיות קטן כתוצאה מכך?

אני מניחה שאם אנחנו גדלנו אז הם כנראה קטנו.

האם הרשויות הנוגעות בדבר, משרד העבודה והרווחה והעיריות, לא יודעות לעשות חשבון שזה יותר זול?

זאת בעיה פסיכולוגית. בפנימייה הרשות המקומית משלמת מכסה שהיא יקרה, ופעם אחת. באומנה בגלל התכנית הטיפולית הדיפרנציאלית והעובדה שהיא חותמת על כל החזר הוצאות, יש לה תחושה כאילו זה עולה לה הרבה מאוד כסף, למרות שבממוצע זה לא כך.

לא שמעתי שגזברים סובלים מבעיות פסיכולוגיות, חשבתי שהם יודעים לעשות חשבון.

מסתבר שזה שונה כאשר הגזברים צריכים לחתום, שהם שמים את הדברים במגירה. אולי גברת נורית גרינבלד תספר לך כי רק אתמול היה דיון גדול בצפון על הנושא הזה. גם אנשי המקצוע הודיעו לנו שהתכניות הטיפוליות כפי שניבנו לא יוכלו להתבצע במלוא עוצמתן והיקפן בגלל הבעיות התקציביות. אבל, בלי שום קשר לזה, אנחנו הולכים השנה למהלך לשינוי דרמטי בנושא ההוצאות המיוחדות. אחד הנתונים שיש במסמך שלפניך, שמאז ההפרטה בגלל התכניות הטיפוליות ההוצאות המיוחדות גדלו מ-8 מיליון שקל ל-12 מיליון שקל.

היום אנחנו במצב שלכל הילדים יש תכנית טיפולית, וזה כנראה הסכום של ההוצאות המיוחדות. אנחנו נמצאים כעת בתהליכים של בניית סל ממוצע. כאשר העמותות יקבלו את הסל אנחנו נוציא את המשפחות מהתשלומים לפסיכולוגים ולשיעורי עזר. העמותות הן שיגייסו את הפסיכולוגים ואת המורים וישלמו לחוגים באופן ישיר ובכך אנחנו נמנע הרבה עוגמת נפש שנגרמת למשפחות האומנה שהיו עד היום בנק שלנו למשך שלושה חודשים, מיום שהוציאו את הכסף ועד שהם קיבלו אותו בחזרה. כמו כן, יהיה גם שדרוג מקצועי. ברגע שעמותה לא רק תקנה שירותים פסיכולוגיים בחוץ אלא גם תוכל לגייס פסיכולוג או פסיכיאטר לתוך המערכת שלה, אני חושבת שאנחנו נשדרג את הצוות המקצועי, כי כל אחד מהתחומים יפרה את משנהו, ויהיו גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שיתמחו בתחום האומנה, מה שאין כיום בארץ. אני מצפה שהתחום הזה מצד אחד יקל על משפחות אומנה, מצד שני ישדרג את הצוות ומצד שלישי לא יעמיד אותנו במצב שהגזברים יצטרכו לחתום על כל דבר 25%. אנחנו נאמר להם – מכסת אומנה זה: התשלום למשפחה אומנת, התשלום לעמותה וסל ממוצע שבסיכומו של דבר הוא פחות מעלות לילד בפנימייה.

זה תמריץ למשפחות אומנה לחפש ילדים קלים.

קודם כל, משפחות אומנה לא מחפשות.

זה תמריץ לעמותות שיחפשו ילדים קלים.

אין היום ילדים קלים שיוצאים לאומנה. אם כבר, יש היום רק ילדים יותר ויותר קשים. הם יגידו את זה אולי בשמם. להיפך, היום יש נכונות להתמודד עם ילדים יותר ויותר קשים, כמו הדוגמה של הילד חולה האיידס, שלא עולם הפנימיות היה מוכן לקבל אותו ולא השיקום. דרך אגב, יש לנו עוד שני ילדים נשאי איידס וזה דורש המון מהמשפחות, כי זה המון הליכה לבתי חולים, נסיעות כמעט כל שבוע. בקטע הזה הן עושות עבודה יוצאת מן הכלל עם המרכזים. כדאי לשמוע מהרופאים מה קרה לילדים האלה מאז שהם הגיעו למשפחות אומנה.

היום גם בעולם הפנימיות, מי שמחפש ילדים קלים לא יישאר במערכת. אין היום ילדים קלים. אנחנו מקבלים ילדים פגועים וקשים. לוקח זמן עד שמוציאים ילדים מהבית, בגלל שבונים היום מערכות תמיכה בקהילה. כאשר ילדים כבר יוצאים מהבית אף אחד מהם לא קל. להיפך, אנחנו נתקלים בילדים פגועים מינית וילדים אלימים שנפגעו. אין ילדים קלים במערכת.

משרד העבודה והרווחה ביטל תכנית לילדים פגועים. שמעתי שהתור הגיע כבר ל-50-60 ילדים. אפרופו קהילה, יש לי חדשות בשבילך, השנה סגרו תכנית טיפולית לילדים פוגעים ולכן התור, שהיה 10-20 ילדים, גדל ל-50-60 ילדים פוגעים שעברו כבר איבחון וקבעו שהם צריכים לקבל טיפול.

את מדברת על פרויקט של החסות אבל גם בשירות לילד ולנוער יש היום קיצוץ. הנושא של מעונות רב-תכליתיים ומרכזי הורים-ילדים קוצץ. לא רק האומנה מרגישה את המצב הקשה אלא בהחלט המערכת כולה. אני בהחלט חושבת שבסיכומו של דבר ילדים שמגיעים, אלו ילדים שלפני שהוצאו מהבית נעשו נסיונות בקהילה.

אני רוצה לדבר על טיב העבודה.

תסבירי לנו מה קרה עם העמותה בדרום, ולמה ניתקתם את הקשר.

העמותה בדרום היא עמותה ששייכת למשרד החינוך, שיש לה היסטוריה של עבודה עם עולם הפנימיות. בעבר הם נתנו גם את המכסות. כלומר, הם מימנו, ומימנו גם את הפנימיות, והפיקוח של משרד העבודה והרווחה היה מאוד מאוד שולי. זה היה טוב לכל הצדדים כי זה לא היה על חשבון משרד העבודה והרווחה. אנחנו באנו עם סגנון פיקוח מאוד חזק ואני חושבת שהיה להם מאוד קשה לקבל את זה.

באיזה גיל מקבלים ילד בפנימייה?

בכל הגילאים. יש להם במיוחד פנימיות שיקומיות.

איך אתם מסכימים שזה יעבוד בלי הפיקוח שלכם?

אני חושבת שוועדת סביונה רוט-לוי עד כמה שידוע לי התמודדה עם השאלה הזאת.

לא ברור מתי ועדת סביונה רוט-לוי תגיש לנו המלצות. הא לא הסתדרתם ארגונית? כמה ילדים הם קלטו?

הם המחוז הגדול ביותר שהתחיל עם 500 ילדים. אחר כך אשדוד, שנשארה במתכונת הישנה, ביקשה לצאת להפרטה. יש להם כעת כ-550 ילדים, אבל הם לא גדלו. הם ניסו להדגיש מאוד נושאים חינוכיים שלצערי בשלב מסויים היו על חשבון הנושא הטיפולי. הם החזיקו למשל רכז חינוך בעלות של שתי מנחות אומנה. אני חושבת שאם היו נותנים שתי מנחות אומנה יכול להיות שהם כן היו מגיעים לגיוס והיו עומדים בדרישות של הפיקוח שלנו. ראינו שאנחנו לא מדברים בשפה אחת, שזו תרבות ארגונית שונה ושאין צפי שבעתיד היא תהיה אחרת. לפיכך החלטנו לסיים את הקשר.

כבר יצא מכרז חדש. היום יש כנס ספקים בשעה 12:00. ב-1.1. נקבל 2 עמותות אחרות. במחוז הזה אין לנו כמעט כל ביקורת על הצוות המקצועי, אנחנו מדברים עם ההנהלה. לכן כמעט כל הצוות המקצועי יעבור.

המהלך הזה יביא למצב שכל משפחות האומנה --- מצד אחד. מצד שני, לכל מנחה אומנה יש מדריך המקבל הדרכה פרטנית וקבוצתית בצורה קבועה. יש סניפים ובכל סניף יש מדריך וראש צוות. זוהי פונקציה מאוד חשובה שיוצרת צוות שלומד, שמפתח, שחושב אומנה ומקבל הדרכה, מה שלא היה קיים קודם. יש מחוייבות לבניית תכנית טיפולית לכל ילד ואנחנו בודקים את זה בצורה מאוד צמודה, שלפעמים העמותות אומרות יותר מדי צמודה, מאשימים אותנו ביותר מדי פיקוח.

קרו דברים שהם תוצרים נלווים לדבר הזה. אחד מהם למשל הוא תרגום של חומר למגזר הערבי על-ידי מט"ב, שעשו עבודה נפלאה בצפון. יש להם מרכזת מדריכה של המגזר הערבי, עובדת מעולה שבנתה צוות טוב עם דרכי עבודה מסודרות. הם תרגמו ביוזמתם לערבית חומר של משרד העבודה והרווחה שעד כה אף פעם לא תורגם. נתתי לעוזרת שלך את התרגום. לנ"י גם הוציאו תרגום מיוחד למגזר הערבי בערבית ולמגזר החרדי. אלה דברים שמעידים על התייחסות עם רגישות תרבותית, כל אחד למגזר שלו ולצרכים המיוחדים. אני חושבת שאם יש מגזר שבו היתה מהפכה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, זה המגזר הערבי בצפון.

הדרך עוד ארוכה. ללמוד אומנה לא לומדים ביום אחד. אני חושבת שזה ייקח זמן. התשתית נבנית היום. אני מאמינה שאנחנו בדרך הנכונה.

גברת כרמון, את רוצה להוסיף משהו?

אני אוסיף רק על הנושא של המחוז הדרומי ועל הפיקוח. ירושלים והדרום הן מחוז אחד עד חודש ינואר ולאחר מכן יופרדו לשני מחוזות. אני מפקחת על מחוז ירושלים. אני רוצה להגיד שהיה קושי מאוד גדול לפקח על העמותה. הרבה מהעיסוק בשנה וחצי הזאת היה בדברים ארגוניים, ופחות מדי בתחומים המקצועיים. במקומות שכן נגענו אני רוצה להגיד שאני בהחלט רואה שיפור: שיפור באיכות הטיפול, שיפור בזה שאין היום אף משפחה או ילד שלא מלווים אותם, וזו אחת הסיבות המשמעותיות להפרטה.

לגבי הציפיות לעתיד, אני מצפה שתהיה לנו עמותה יותר ידידותית מבחינת שפה והבנה של צרכים, על מה אנחנו רוצים לעבוד, שנוכל לעבוד יותר טוב ביחד בשותפות, שיגדל מספר הילדים והמשפחות, שיהיה פיקוח על מספר תחומים. התחלנו לשים דגש על מומחיות, למשל על משפחות מיוחדות למתבגרים, או עובד שיש לו ידע ייחודי בתחום מסויים, למשל בתחום של ילדים פגועים מינית או בתחום של ילדים עם צרכים מיוחדים. דווקא במקרה במחוז הזה היתה התגייסות גם למשפחות עם מספר אחים וגם לילדים פגועים.

אני מרגישה שלפי תנאי המכרז יש המון דרישות אבל בפועל הדברים הם יותר אקראיים ואין מספיק חשיבה עד הסוף, איך ניתן לדעת בדיוק מה קורה ולכסות תחום של מספר מאות ילדים ומשפחות במחוז אחד. זה דבר שאנחנו צריכים לדון עליו, קודם כל בתוך המשרד ואחר כך ביחד עם העמותות.

נקודה שמאוד חסרה לנו בפיקוח במשרד היא הנושא של המחשוב, שאנחנו בכלל לא On line. אנחנו מתבססים על נתוני המשרד המדווחים באיחור ומתבססים על דיווחי העמותות אלינו בתום חודש, אבל אנחנו אף פעם לא מרושתים ולא יודעים בזמן אמת כמה יש. זה נקודה שמפריעה לי מאוד בפיקוח בהסתכלות מחוזית.

אני מנכ"ל עמותת מט"ב. אומר במספר משפטים למה אנחנו נמצאים בתוך הנושא הזה. עמותת מט"ב היא עמותה ותיקה מאוד שמבוססת כולה על מערכת העבודה הסוציאלית, במטרות שלה ובצורת העבודה שלה. כל העובדים אצלנו בדרגות הניהול וההדרכה הם עובדים סוציאליים. ראינו מחוייבות גדולה מאוד להיכנס לנושא הזה כי אנחנו בודקים את הצרכים החברתיים שעל סדר היום. כך גם היינו העמותה הגדולה שהובילה את חוק הסיעוד. אנחנו מאוד שמחים שיש לנו זכות להיכנס גם לנושא החשוב של משפחות אומנה מפני שאנחנו חושבים שהנושא של משפחות אומנה זה לא רק מול פנימייה. למשפחה האומנת כמשפחה שמגדלת ומחנכת יש ערכים נוספים.

על העבודה בצפון תרחיב גברת נורית גרינבלד שמנהלת את השירות מטעמנו. אני חושבת שאחד הדברים היפים שעשינו הוא הקמת אגודת ידידים, שבראשה עומד השופט מלמד, שהיה שופט נוח ופרש. גם הוא נכנס לנושא הזה מתוך הערכת חשיבות המשפחה המחנכת.

מה התפקיד של אגודת הידידים?

לאגודת הידידים יש מספר תפקידים. קודם כל להגביר את המודעות לחשיבות הנושא של משפחות אומנה. כמו כן, לתת הרבה יותר חיזוק ותמיכה למשפחות הקיימות ולהדגיש שהן תורמות ושהן מתמודדות במצבים קשים.

הידידים מבקרים אצל המשפחות?

הם גם יבקרו במשפחות על-פי התכנית. השופט מלמד הופיע למשל בפני כנס של המשפחות ומאוד ריגש אותם, מאוד העריכו את נוכחותו. וכמובן כמו כל אגודת ידידים, ננסה להיעזר בהם במשאבים. כמו ששמעת, המצב של המשאבים הכספיים הוא קשה, ויש צרכים שברור שלא יהיו בסל השירותים, למשל כמו עריכת יום כיף למשפחות, לילדים ולמשפחות ביולוגיות יחד. אנחנו עושים את זה באמצעות משאבים של האגודה.

אנחנו רואים את החשיבות של כל הנושא בתוך הקהילה, כאשר הקהילה עצמה היא חלק מהנושא. אנחנו מאוד מעודדים את הקהילה להיות שותפה איתנו בפיתוח הנושא.

לגבי הפעולה עצמה, אני רוצה להתעכב על הנושא הערבי. כאשר בדקנו את המצב מייד ידענו שנרצה בעדיפות גבוהה להיכנס לנושא הערבי, כמובן תוך ראייה של שילובו בתכנית פעולה. השקענו הרבה מאוד מחשבה וחיפשנו איך לקדם מגזר שהיה בהחלט מקופח מאוד.

בקצת אופטימיות – אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. אני קמה בבוקר בתחושה של שליחות, ואחרי שנה וחצי זה רק גובר. אני חושבת שיש לנו משפחות נהדרות. ניפינו את המשפחות הפחות מתאימות אך יש משפחות שאי אפשר לנפות כי הן משפחות של קרובי משפחה. יש ערך לכך שילד יימצא בתוך המשפחה המורחבת שלו, והיה לנו חשוב לשמר את זה, אז אנחנו משקיעים שם יותר. בהחלט הן לא המשפחות שהיינו רוצים כמשפחות אומנה.

אחרי שנה וחצי יש דור חדש של משפחות אומנות, משפחות עם רקע סוציו-אקונומי יותר גבוה. אנחנו מגיעים אליהן על-ידי פנייה בעיתונות ובכל אמצעי התקשורת האזוריים. אנחנו מגיעים לימי הורים בבית ספר, לויצ"ו, לנעמ"ת, לכל מיני עמותות. הנשים בדרך כלל נרתמות. אנחנו מגיעים גם לאזורים יותר מבוססים, כמו למשל כפר תבור, שם אני גרה. יש לנו שם ארבע משפחות ואנחנו בהחלט רואים שזה שונה. יש להם יותר סבלנות לחכות עד שיגיע הכסף, יש להם אופציה לתת לילדים יותר דברים. אנחנו בהחלט רואים עליית מדרגה בקטע הזה, וזה מאוד חשוב.

הוא מאוד מפוזר בכל הצפון. קיבלנו בערך שליש מהילדים מהמגזר הערבי. כרגע זה קצת עלה ויש לנו יותר משליש הילדים במגזר הערבי. הלכנו מבית לבית וסיפרנו מה זה מנחי אומנה, כי ברוב המקומות לא ידעו מה זה מנחי אומנה, ושיש פיקוח, ולא כל כך אהבו את זה בהתחלה. לימדנו אותם שיש גם החזר הוצאות, והם לא ידעו מה זה החזר הוצאות. במגזר הערבי המשפחה קיבלה כל חודש של הכסף ומעבר לזה לא היה שום החזר הוצאות, לא על פסיכולוג, לא על איבחון, לא על שיעורי עזר. אני רואה בזה ממש מהפך.

זה מסביר למה הסכום גדל מ-8 מיליון ל-12 מיליון, כי משפחות לא קיבלו את מה שהגיע להן.

הלשכות לשירותים חברתיים מאוד כועסות עלינו, יש כלפינו כעס רב שאנחנו מבזבזים כסף, שאנחנו מנותקים מהלשכה. אנחנו בעצם השופר של הילד. מאוד חשוב להגיד שהעמותה רואה את הילד ממש במרכז. לא מעניין אותנו מה יש ללשכה כרגע, מה שחשוב לנו זה טובת הילד. אין היום ילד שמוציאים אותו הוצאה חוץ-ביתית שאינו צריך איבחון. אנחנו מקבלים ילדים מאוד פגועים, ילדים מוזנחים במצבים מאוד מאוד קשים. גם למשפחות קשה מאוד.

מה הגיל הממוצע של הילדים?

הגיל הממוצע של הילדים הוא בין 4-5 שנים עד 10-11 שנים. מאוד קשה למצוא משפחות בגילאים יותר מבוגרים. הילדים ממש מחוקים, ילדים שלא יכולים להשתלב בתוך משפחה, אם זה בנות עם התנהגויות מאוד קשות, שמאוד קשה להחזיק אותן בתוך משפחה רגילה. לבנות בגיל ההתבגרות פעמים רבות מתאימה משפחה חד-הורית, כי הן לא מצליחות להשתלב בתוך מסגרת משפחתית רגילה. זו בעיה מאוד קשה. אלה מקרים מאוד קשים ואני חושבת שאין אף ילד שאנחנו לא צריכים לתת לו טיפול.

אני רוצה להדגיש, שמשרד העבודה והרווחה הפריט את השירות ל-32 משפחות, למנחה אומנה במשרה מלאה. מהנסיון שלנו בשטח, השטח מאוד מפוזר, אי אפשר לעבוד במקום אחד, לעובד יש מרחב גיאוגרפי מאוד גדול. גם בהתיישבות הערבית, למשל בגליל, אנחנו רואים לעתים ישובים שיש בהם משפחה אחת או שתיים, במרחק גדול מאוד זו מזו. מנחה אומנה במשרה מלאה מבזבז הרבה מאוד זמן בדרכים. הוא עושה בממוצע כ-3,000 קילומטר בחודש, וזה הרבה מאוד. בלתי סביר שיהיו 32 משפחות למנחה אומנה, אם אנחנו רוצים באמת לעשות את העבודה כמו שאנחנו מאמינים שצריך לעשות אותה, זאת אומרת להגיע לכל ילד כשהוא צריך אותנו ולתמוך במשפחה. אני לא מדברת כרגע על שיווק ועל הרחבה. אני מדברת רק על המטרה הזאת, לתמוך במשפחה במקרים הקשים, כי הילדים הם קשים, וללוות את הילד במצוקות מאוד קשות שהוא חווה. אני נתתי הוראה שיהיו כ-27-28 משפחות למנחה אך אני יורדת מזה ל-26 כי אנחנו לא מצליחים להגיע לילדים. אם אנחנו רוצים לטווח של שנים גם לתחזק את המנחים כדי שלא ישחקו וגם למצוא עובדים טובים, אז המשכורת היא משנית לעומס בעבודה. זה מאוד חשוב כדי להגיע להצלחות.

מנחה זה משרה מלאה?

מנחה זה בין חצי משרה למשרה מלאה, בהתאם למספר המשפחות ולמרחב הגיאוגרפי.

נרתמנו עכשיו לסייע לשלוח ילדים שנמצאים באומנה לטיולים בפולין. משרד העבודה והרווחה לא מממן אותם. אם זה לא היה מופרט, אינני מאמינה שהיה אפשר להגיע לזה, במיוחד לא בתקופה הנוכחית . אנחנו מדברים על מרחב לכל ילד, שילד של אומנה יגיע לבית המשפחה עם מחשב ויביא גם משהו מעצמו. הכרתי את המהלך הזה כמה שנים קודם להפרטה כי בעבר הייתי מנחת אומנה. אני בהחלט חושבת שהמהלך הזה הוא חשוב אך צריך לפתח אותו ולעשות אותו יותר מתאים לצרכים. אני חושבת שההפרטה של ההוצאות המיוחדות, אם וכאשר היא תהיה, והיא תהיה נכונה ---

לא הפרטה. הכוונה שלך שזה יהיה כלול בסל לפי המכסה.

אני חושבת שהעמותות הוכיחו את עצמן, כך אני מרגישה לפחות מבחינתי, שאנחנו לא עושים בזה מסחר, שאנחנו בהחלט מאוד מאוד אחראים לטובת הילד. לראיה, אנחנו עושים תכנית עם עיריית חיפה למפגש קבוצתי של הורים ביולוגיים והורים אומנים כדי לשמור על קשר עם הילד ולנסות לראות איך הוא חוזר מהר הביתה, כשזה ניתן. אני חושבת שהעמותות עושות עבודה חשובה מאוד ומקצועית מאוד. אני לא רואה את הנושא הזה כנושא כלכלי אלא בהחלט כנושא של שליחות חברתית.

מכל מה שאמרת, הדבר המדאיג הוא מערכת היחסים העכורה עם לשכות הרווחה.

בהחלט כן, אך רק בנושאים הכספיים. יש כ-20 ילדים בעיריית חיפה שעברו את הוועדה שהחליטה על הוצאה חוץ-ביתית אך הם נמצאים בקהילה. מאחר שאין מכסות בלית ברירה הם נשארו במשפחה הביולוגית שאיננה מתאימה.

אני מנהלת שירותי אומנה בלנ"י.

אני מתחילה עם החלק של ההתרגשות. הייתי מנחת אומנה בשירותי הרווחה העירוניים בכפר סבא ועברתי ברצון ובתחושת שליחות כדי לחזק את מה שהיה עד אז - ולא שלא היה.

בשנה וחצי האחרונות העברנו 30 ילדים בתוך לנ"י ממשפחות קודמות למשפחות שאנחנו בחרנו, מיינו והכשרנו. חלק מהילדים אי אפשר להוציא כי הם באומנה אצל קרובי המשפחה.

ישנו תהליך כזה שלדעתי לא סיימנו אותו. לכל ילד ולכל משפחה יש ליווי. בהחלט לילדים עם המורכבויות היותר גדולות, שזה מתבגרים, ילדים שפגועים יותר קשה מבחינה רגשית, יש ליווי צמוד שבועי, ולפעמים יום יומי. לצערי, אנחנו נתנו 28-29 משפחות פר מנחה למשרה מלאה. הן לא מצליחות להגיע למה שאנחנו מצפים, למה שהמשרד מצפה, לכל הבתים ולכל הילדים, אף על פי שאני חושבת שזה מן הראוי. אני חושבת שזה מאוד חשוב. יש לנו מקרים שברור לנו שאם לא היינו נותנים ליווי צמוד המשפחה היתה נשברת. המשפחה כבר אמרה שהיא לא יכולה יותר. ליווי יום יומי מצליח לעזור למשפחות האלה ולילדים לצאת מהמשברים. בלנ"י רואים חשיבות עליונה לעשות הכל שהסידור לא יקרוס. הסיפורים על ילדים בוגרי אומנה שעברו שבע משפחות אומנה מאוד מאוד לא נראים לנו. אנחנו משקיעים המון אנרגיה גם בבחירה וגם בניסיון להחזיק את המשפחה והילד, ואם זה לא מתאים אנחנו נעזור.

איפה יש בעיות?

עולים כעסים מאוד גדולים על הנושאים הכספיים. אנחנו אחראים על גדרה-חדרה, 370 משפחות ו-520 ילדים. גברת כוכבה יוגב היא אֵם אחת מהמשפחות המתמודדות בהצלחה עם מתבגרים, וזה נושא מאוד מורכב ולא פשוט. יש פלחים שהם יותר מסובכים להתמודדות, כמו ילדים עם ה-D.H.D. מצאנו שבעזרת תקשורת ואיש יחסי ציבור, שלא תמיד פשוט לעבוד איתם, אנחנו מגיעים לעוד ועוד משפחות איכותיות. הצלחנו לסדר זוגות, שלשות ורביעיות של אחים באמצעות שימוש בתקשורת. זה לא פשוט, כי התקשורת מעוניינת לצלם ילדים ואנחנו מעוניינים לשמור על פרטיות ולא לחשוף. אין לנו ברירה, מצד אחד השימוש באמצעי התקשורת מאוד הקפיץ וקידם אבל מצד שני הוא עדין ומורכב. עלינו לעמוד עם היד על הדופק כדי להגיד רק מה שמותר להגיד ולא מעבר לכך.

אנחנו עסוקים בהכשרה של המנחים כי מצאנו שמנחים שהם יותר מקצועיים בתחומי הבעיה השונים מתמודדים יפה יותר.

איך מערכת היחסים שלכם עם לשכות הרווחה?

מבחינה מקצועית אני מרגישה שהתחלנו למצוא שיתוף פעולה ואמון. חלק מהמנחים שלנו אפילו מקבלים חדר ליום בשבוע ומקבלים משפחות מתוך המחלקות, וזה מוכיח את עצמו כיוון שאנחנו יותר נגישים למחלקות וזה יותר פשוט. יש כעסים בנושא של הגדלת ההוצאות ולפעמים עצירה של הוצאות. צריך לקחת בחשבון שהמשפחות מוציאות בפועל ואז מנהל המחלקה אומר: מה פתאום טיפול פסיכולוגי? מה פתאום שהילד יילך למעון? יש אבסורד מסוים בשיטה. אנחנו מבטיחים סל הוצאות אך בעצם מנהל מחלקת הרווחה יכול עדיין לעצור את חלקו כשהוא נמצא במצוקה כלכלית. אני מרגישה שכוחנו וכוח הפיקוח דל ולא תמיד אנחנו יכולים לתמוך. זה מאוד קשה, הרבה יותר מדי אנרגיה מושקעת בזה. יש לנו קשיים עם ילדים שמצאנו להם משפחות ולמחלקות אין מכסות, אבל זה לא ברמה של חילוקי דעות. אנחנו שותפים לדאגה, אבל יש בעיה מאוד מאוד קשה. יש לנו היום נערה שפגעו בה מינית ומצאנו לה משפחה, ולעיריית תל-אביב אין מכסה. אני מדברת על מצבים מזעזעים, שילדים לא יכולים חוקית לעבור למשפחה אומנת ואומרים לנו שגם אם נסתדר - אין מכסות. בחודשים האחרונים זה הולך ונעשה יותר קשה.

יש לנו עדיין קשיים עם עמדות שליליות של עובדים סוציאליים סביב אומנה.

התמקדנו במגזרים, הוצאנו פרוספקטים למשל למגזר הערבי ולמגזר החרדי. הקמנו סניף למגזר החרדי בבני-ברק וזה הוכיח את עצמו. הם מאוד אוהבים את הנגישות, שזה מתוך הקהילה שלהם, עם עובדות דתיות שמכירות את המאפיינים התרבותיים. אנחנו מתכננים להמשיך, אפילו במסגרת של יחסי ציבור, לפנות לעיתונים של חבר העמים, לפנות לאוכלוסיות שמדברות בשפות שונות.

אני ממשפחת אומנה לחמישה ילדים מתבגרים. אני חושבת שגם משפחה שאין לה יכולת כלכלית יכולה לתת הרבה לילדים - ילדים פגועים מינית, ילדים מכל הדרגות השונות, מצבים לא קלים בכלל, עם הרבה התפרצויות והתפתחויות לא נעימות. יש לי בחורה בת 19 שסיימה לימודיה והיא עדיין אצלי. קשה לה להיפרד והיא מקובלת. יש לי ילדים בני 17, 18, 15, 14, 13, - גילאים מאוד קשים, אבל אני לא רואה את זה כדבר קשה כי אני יודעת איך להתמודד דווקא עם הגילאים האלו. מבחינתי זה יותר קל מאשר לטפל בגילאים צעירים יותר.

אני עושה איתם הרבה שיחות. אני עורכת שיחה בנפרד עם כל אחד, כל יום לאחד אחר. פעמיים בשבוע אני עושה להם שיחות קבוצה בתוך הבית, כי מעבר לזה יש לי 6 ילדים משלי. אחד נשוי, אחד חי עם חברה בחיפה והשאר בבית. כולם לומדים בלי יוצא מן הכלל ולכולם אני נותנת חוגים, הכל באופן פרטי והם מקבלים כל שיעור שהם צריכים. פשוט צריך למצוא את הדרך. אני מוצאת הרבה אנשים שיתרמו מעצמם, סטודנטים שיתנו שיעור בלי שכר, וכל מה שאפשר לעשות למען הילדים אני עושה. זה קשה ולא פשוט.

איפה הקשיים?

הקשיים לדעתי מתבטאים קצת בהיבט הכספי, לא הרבה. למען האמת אני מתקשה גם ביציאות לחופשות. אני לוקחת אותם פעמיים בשנה לחופשות, לאילת ולטבריה, כדי שירגישו מה שכל ילד מרגיש ולפעמים אני לא יכולה לעמוד בלחץ. מעבר לזה יש להם הכל. הם זקוקים לחופשה. הם שומעים שילדים אחרים יוצאים לטיולים לאילת עם הוריהם וגם הם רוצים להיות בבית מלון, לאכול בחדר האוכל וללכת לבריכה. אני עושה את זה אבל בקושי כספי רב. אני גם לא יכולה לוותר, כי כואב לי שהם לא יקבלו מה שאחרים מקבלים.

אני חושבת שאין שום בעיה למי שיכול להתמודד עם הגילאים האלה. ההורים הביולוגיים זו בעיה. אנחנו גרים מאוד קרוב להורים הביולוגים. יש לי שני ילדים שרואים את משפחתם ממש מעבר לרחוב. אני בקשר רצוף עם ההורים הביולוגים. אני מדברת איתם ואומרת להם שאני לא לוקחת להם את הילדים, שבקרוב מאוד המצב שלהם ישתפר ואז הילדים יחזרו הביתה, שאין להם מה לדאוג: לי יש את שלי, אתם צריכים את שלכם. למשל אתמול בשעה אחת עשרה בלילה הייתי אצל אחת האמהות שהיא חולת נפש, ישבתי איתה לכוס קפה ודיברנו. הסברתי לה שהיא הכריחה את הילדה להישאר אצלה ולא נתנה לה לחזור אלי. אז לא ויתרתי, פשוט הגעתי אליה, אף על פי שהיו לי קצת פחדים לגשת לאשה שהיא לא בריאה בנפש. המשפחה מאוד מורכבת, מאוד קשה. דרך אגב, אני חושבת שגם האמא כבר מוכנה לקבל ממני טיפול. כשאת הופכת להיות משפחת אומנה, אם את לא עושה את זה מהלב ולא בשביל שום דבר אחר - את לא יכולה.

הילדים תמיד חוזרים למשפחות הביולוגיות?

הילדים מגיעים אלי והם אמורים ללכת להורים פעם-פעמיים בשבוע. אני לא מבינה למה אבל כל ילד שמגיע אלי לא רוצה ללכת הביתה אפילו פעם בשנה, פשוט כי טוב להם. טוב להם מאוד מכיוון שיש להם את כל החמימות, יש להם יד מלטפת, יש להם אוזן קשבת, יש להם יד לוחצת. כשאסור - אז אסור, לא יעזור שום דבר.

ילדים שהיו אצלך בעבר כבר חזרו הביתה?

ילדה שהיתה אמורה לעזוב נשארה אצלי. היום היא בת 19, היא לומדת, עושה בגרויות וממשיכה להיות אצלי. אני חושבת שישנה בעיה לגבי ילדים בגילאי 18. לאן הם ילכו? הילדה נכנסה לצער מאוד עמוק: לאן אני הולכת? מה אני עושה עם עצמי? אמרתי לה שהיא תישאר פה. עד שבניתי אותה ועיצבתי אותה, והיא ילדה לתפארת אפשר להגיד. היא עשתה את כל הבגרויות, יש לה את כל מה שצריך, והיא יפהפיה. אז לאן היא תלך עכשיו, לרחוב?

מה אומרים ממשרד העבודה והרווחה? לאן היא צריכה ללכת?

לדעתי ילד עד גיל 21 הוא ילד. עדיין אין לו חשיבה נכונה, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא רק יצא ממערכת שהיא משפחה שתמכה בו ופתאום הוא נזרק ללא הורים. אנחנו יודעים את זה כי יש לנו ילדים מעל גיל 18 שאנחנו ממשיכים לתמוך בהם עד גיל 30, אם לא יותר. אלה ילדים ממש מסכנים, וחבל. לבנות אותם - זה טוב, אבל הכנסת צריכה לחוקק חוק שיתמוך בהם עד אחרי הצבא, עד גיל 21.

בדרך לפה היתה לי שיחה עם הצבא לגבי חיילים בודדים, שהרבה מהם יכולים להישאר במשפחות מבחינת המקום אבל מישהו צריך לדאוג לדמי הכיס שלהם וכו'. באמת, עינינו נשואות למחוקק. מחקרים מוכיחים שחלק גדול מההומלסים הם בוגרי המערכת החוץ-ביתית שאין להם לאן לחזור, למרות שהמדינה השקיעה בהם עשרות אלפי שקלים.

למה לאסיר משוחרר מגיע ולהם לא? הילדים האלה לא פשעו ולא עשו שום דבר אחר, פרט לכך שיש להם הורים מסכנים.

אני חושבת שמגיע להם להיות עדיין באותו מקום. הם עדיין צריכים להיות בתוך המשפחה.

פנו אלינו חמש בנות בוגרות פנימייה שאין להן משפחה ללכת אליה. צריך לשכור להן חדר ולתת להן עבודה. אין להן את היד התומכת. פה לפחות יש משפחה שיכולה קצת לעזור. אז אולי תהיה חקיקה שתלווה, שתעזור. מה עושים בוגרי פנימיות כשהם יוצאים מהפנימייה ואין להם בית ואין להם כלום? אנחנו היום מנסים לסדר עבודה לחמש בנות כאלה. אני לא מאמינה שזה יסתדר. אבל מי ידאג להן? הן צריכות ללכת למשרד הבינוי והשיכון. זאת בעיה מאוד קשה.

משרד הבינוי והשיכון לא תומך בילדות, לא תומך בצעירים.

לצורך העניין - רווקים. לרווקים אין שום זכויות במשרד הבינוי והשיכון.

המועצה לילד החוסה פנתה אלינו עם הבעיה הקשה הזאת של בוגרי פנימיות שלא יודעים מה לעשות איתם. אנחנו לא יכולים לקבל אותם לעבודה כי העבודה שלנו הותאמה לכאלה שאין להם בגרות, אבל למען האמת השאלה מה לעשות עם נערים כאלה מעסיקה אותנו.

עינינו נשואות למחוקק. אני חושבת שבקטע הזה גיל 18 הוא גיל בעייתי. הילדים הביולוגים שלי לא מסוגלים בגיל 18 להיות עצמאיים, ובוודאי גם לא הילדים האלה. כשאני מסתכלת על הבעיות הכלכליות של המדינה אני לא רואה באופן אובייקטיבי כיצד כעת ינתן פתרון.

את יודעת כמה זה עולה לנו אחר כך?

אני בהחלט מסכימה איתך.

את מכירה את התופעה של נישואי הבוסר בשל האילוץ הזה? מה המחיר של נישואי בוסר, מישהו חשב פעם? אישה שבגיל 20 כבר יש לה שלושה ילדים, והיא בעצמה עוד לא הסתדרה עם עצמה, ואז היא מתגרשת. אז המדינה אומרת – נו, את כבר בת 20 ויש לך שלושה ילדים – מגיע לך. אז יש הבטחת הכנסה, יש סיוע בשכר דירה, ואז יש סיוע בכל הדברים. זה המסר - אם תתאמצי ללמוד את לא מעניינת אותנו, אבל אם תעשי את שטות חייך ותתחתני ותביאי שלושה ילדים לעולם, ואם תתגרשי – אז בכלל מצבך יהיה משופר. זה המסר שלנו. אל תשכחו באיזה מצוקות אנחנו נמצאים. אני הכרתי נערות שנישאו נישואי בוסר, שיצאו ממשפחות ולא מפנימיות בשל בעיות במשפחה וברחו לנישואי בוסר. אין אף אחד שיתמוך וייתן אולי דיור בהוסטל. הוסטל הוא שירות לא מאוד יקר, בפרט אם גרות 2-3 נערות בחדר. אפילו מקום בבית-מלון לשנתיים. היום בתי המלון עומדים ריקים, הם מוכנים לתת חדרים תמורת אגורות, רק שמישהו יכנס אליהם בכלל.

אני חושבת שצריך ללכת בכיוון זה. צריך לנסות לארגן את משפחות האומנה ואת חוגי הידידים ללובי שיעזור לקדם חקיקה. אני רוצה לומר במשפט אחד שנעשית עכשיו חקיקה לגילים הצעירים האומרת שמשפחה אומנת תקבל דמי לידה וחופשת לידה עד גיל שלושה חודשים ומעבר לזה חודש, וגם הנחות בארנונה ובשכר דירה.

בתנאי שהאם הביולוגית לא קיבלה את הדברים האלה.

לא, בלי קשר. האוצר נמצא בדיונים בנושא. זה שאם אומנת תוכל להיות שלושה חודשים בבית וליצור קשר עם הילד באומנה, מבחינת הילד זה תהליך שמיטיב איתו לאין ערוך. אני מקווה שזה גם יעזור לנו לגייס יותר נשים עובדות.

אני רוצה להוסיף כמה דברים לטובת המערכת החדשה של ההפרטה ולנ"י, שלאחרונה אני ממש מרגישה את זה. יש לנו המון ביקורי בית, המון איכפתיות, המון עזרה, עזרה נפשית לילדים ולנו, העשרה בכל דבר שאני צריכה. הם מגיעים 24 שעות ביממה, כל אימת שאני קוראת להם וזה ממש מורגש. יש הבדל ענק בין מה שקיים היום לבין המצב בעבר.

אני משפחה אומנת מירושלים. רציתי לדבר על שלושה נושאים. אתייחס לנושא הארגוני.

אנחנו משפחה אומנת מזה כ-8.5 שנים. אנחנו עובדים עם עמותה שנקראת "אור שלום" שבין יתר הפעילויות שלה יש פרוייקט של אומנה. קיבלנו את הילדה הראשונה כאשר היתה בת 8 והיום היא בת 16.5, ילדה חריגה שלא הצליחה להסתדר, עברה 5 מסגרות, נזרקה מכולן עד שהגיעה אלינו. הצלחנו לקדם אותה והיא הגיעה ללמוד בבית ספר לאומנויות במגמת ריקוד. דיברת על ילדים שחוזרים הביתה – במקרה הזה היה צו של בית משפט, היה דיון משפטי שאמר שעליה לחזור הביתה. אנחנו התנגדנו לזה, העובדים הסוציאליים של העמותה התנגדו לזה ונדמה לי שגם העובדים הסוציאליים של הצד השני התנגדו. אבל זה לא הספיק, השופט קבע שתוך שנה היא תחזור הביתה. בסופו של דבר היא ברחה יום אחד. הבאתי אותה בבוקר לבית ספר, היא אמרה לי שלום ובצהריים היא ברחה לאמא שלה שגרה בירושלים. אחרי 3.5 חודשים ב-12 בלילה אספתי אותה מהרחוב מוכה ומושפלת והבאנו אותה בחזרה הביתה. כמובן שהיא לא היתה כבר באומנה. היא היתה 3 חודשים בתור מחסה חרום, בקשר עם עיריית ירושלים. הצלחנו להעמיד אותה על הרגליים והצלחנו להעביר אותה למוסד בן-שמן. כרגע היא בבן-שמן, אנחנו נמצאים איתה בקשר. פגשנו אותה בשבת. אתמול היא היתה חולה והיה צריך להביא אותה הביתה.

אתה אומר שנעשה לה עוול?

אני חושב שהיה צריך להמשיך את זה עד גיל 18. בהקשר הזה רציתי להעלות בעיה – יש לפעמים ניגודי עניינים לכאורה בין הצד של טובת הילד לבין הצד של טובת האמא ומי שמטפל בה. לא תמיד הדברים מתואמים וזה יוצר בעיות מאוד קשות. לפי דעתי המערכת הסוציאלית של שני הצדדים צריכה למצוא את הדרך לייצג את זה. כמו כן בקשר למשפחות אומנה, צריך לשקול שכאנשים שמגדלים את הילד יום ולילה גם להם יהיה מה להגיד. לא מתייחסים בכלל ואז קורות טעויות. הילדה הזאת הידרדרה, וזה חבל, היא היתה יכולה לגמור את הלימודים עד גיל 18 ביציבות. היום זה כבר לא אותו דבר וצריך להילחם הרבה יותר קשה.

הנושא הזה של חזרה למשפחה - בתור משפחה אומנת אני מחזק את מה שנאמר כאן. לפעמים יש לנו קשר עם ההורים הביולוגים וצריך גם לטפל בהם. כשהיה צריך לרשום את הילדה לבן-שמן היו לנו שיחות נפש עם האמא כדי שתסכים לחתום, כי בלעדיה זה לא עובד. זה גם נושא שהוא חלק מהמערכת, אי אפשר להתעלם ממנו.

הילדה השנייה שקיבלנו לפני כ-7 שנים היא ילדה שסובלת מפיגור שכלי וממחלת נפש. היא היתה כמה שנים במחלקת הילדים באיתנים. היא התקדמה, ועכשיו היא לומדת בבית ספר בן-יהודה בחינוך מיוחד. היא ילדה מאוד חברותית וטובה. במסגרת "אור שלום" אנחנו מתכננים יחד עם העמותה את המשך החיים שלה, זאת אומרת שירות למפגר וכו'. צריך לתכנן את העתיד אחרי גיל 18. כרגע היא אצלנו עד סוף הלימודים שלה. הקשר עם ההורים שלה הוא תקין אבל מאוד נדיר. הם לא כל כך מתעניינים, פעם בכמה חודשים היא באה לבקר אותם.

קיבלנו ילד שלישי מבית ילדים בית ברוריה, ילד שעבר המון סבל, אולי הילד שסבל יותר מכולם. היום הוא ילד מקסים שלומד בבית ספר רגיל, חברותי, ספורטאי. אנחנו האפוטרופסים שלו מבחינה משפטית ואנחנו מתחילים בתהליכי אימוץ. כשהוא הגיע הוא היה בן 9 והיום הוא בן 14.

לפני כשנתיים הגיע אלינו ילד מבאר שבע והיום הוא בן 8.5, ילד מאוד קשה. כולם קשים בדרך שלהם. במהלך התקופה אצלנו היה צריך לאשפז אותו באיתנים לתקופה מסויימת ולאחר מכן במחלקת ילדים אקסטרנית. השנה הצלחנו להביא אותו לבית ספר של "אור שלום", שהוא בית ספר מצויין ומטפלים בו יפה מאוד. בסך הכל אנחנו מאוד מרוצים כרגע. הקשר עם ההורים בעייתי, גובל באיומים, בטלפונים, בשיחות מאוד קשות. צריך להתמודד וזה מאוד מקשה. בסך הכל יש לנו 9 ילדים, 4 באומנה ו-5 משלנו.

אנחנו עובדים עם עמותת "אור שלום", יש לנו קשר איתם מההתחלה. אנחנו מאוד מרוצים מהעבודה עם העמותה. יש לנו עובדת סוציאלית שהיא צמודה אלינו בפגישות שבועיות וטלפונים. היא עובדת מצויינת בתנאים קשים. עיקר העבודה נופל על אשתי ואני מנסה לסייע. אין ספק שזה לא דבר קל, אבל יש בזה הרבה סיפוק. אני חושב שצריך לעודד את הנושא הזה מבחינת המודעות לעניין. מצד אחד אתה נותן את בית המשפחה שלך, עם כל הבעיות, עם הילדים הביולוגים, אבל בסופו של דבר זה מביא את האושר ואת התרומה.

רציתי להתייחס לפיקוח על העמותות על ידי סיפור ספציפי שממנו אפשר להסיק מסקנות. קיבלנו ילד מבית ברוריה והיה טיפול מאוד מסודר, הפסיכולוג ליווה אותו למשך תקופה מסוימת. עד היום העובדים בבית הילדים והחונך שלו באים לבקר אותו בימי הולדת. לפני כשנה וחצי התעוררה בעיה ארגונית כשהעמותה שמנהלת את זה ושזכתה במכרז ביקשה לפטר את המנהלת. אני נכנסתי למאבק, ערכתי פעולות וכתבתי מכתבים. קרה פה משהו חריג מבחינת הפיקוח של משרד העבודה והרווחה שהגיע למסקנה שיש פה בעיה והפקיע את הטיפול המקצועי מהעמותה, ניהל את זה בעצמו באמצעות המפקחים לתקופת ביניים. זה מעשה די חריג אבל הוא עשה אותו. לאחר תקופת ביניים החליט להעביר את בית הילדים לויצ"ו. פה אנחנו תקועים עם עמותה שקיבלה תרומות לבית, תרומות מהאפוטרופוס הכללי, תרומות מקרן ירושלים. היא רכשה את הבית ורשמה את זה על שמה. נוצר מצב שרוצים למצוא פתרון לילדים ולסגל העובדים ואי אפשר. הם אומרים: אתם רוצים - בבקשה, תשלמו לנו שכירות. אני רוצה לציין את מר מוטי וינטר מהשירות למען הילד והנוער במשרד העבודה והרווחה שמוביל את הנושא בצורה הכי טובה שאפשר, עם אחריות ומנהיגות. הוא עושה אולי דברים חריגים אבל הוא באמת רואה את טובת הילדים, וכך גם המפקחים וגורמים נוספים במשרד העבודה והרווחה. אני מדבר כל יום עם אֵם הבית ועם הילדים, יש שם 15 ילדים במצוקה קשה. אני מבקש שהוועדה תתערב בעניין הזה. אני מציע שתיעשה פנייה מסודרת למר מוטי וינטר, שבקיא בעניין, ותנסו לעזור. זה מצב של בכי.

מי דורש את שכר הדירה?

העמותה שנקראת "בית לכל ילד". הם מוכנים אפילו שהילדים ייצאו, שיעברו לויצ"ו, להוציא אותם מהבית אבל שיקבלו את דמי השכירות שלהם. אני חושב שיש פה בעיה רצינית. הם רשמו את הבית על שמם על אף שמי שנתן אותו זה קרן ירושלים. קרן ירושלים משחקת תפקיד מאוד חיובי בעניין הזה ומנסה לעזור. מנסים לעשות הסכם שיאפשר למצוא פתרון מיידי.

מה שראיתי בשנה וחצי האחרונות, גם כמשפחה אומנת, שיש הרבה יתרונות בעמותות. כמשפחה אומנת אני בקשר עם העירייה ועם העמותה, ואני רואה את ההבדל. גברת שרה פריד מהעירייה עושה כמיטב יכולתה אך יש לה הרבה מגבלות. היא מתקשרת, יודעת מה קורה ואנחנו בקשר איתה. זה לא אותו דבר כשיש עמותה, כשיש עובדת סוציאלית. העמותה עושה גם פעילויות נוספות. בקיץ לקחו את כל משפחות האומנה לרמות, לשלושה ימים מתרומות שקיבלו והיו טיולים. אנחנו לא רק משפחה בודדת, אנחנו חלק ממשפחת משפחות אומנה וזה מאוד חשוב.

בנושא התמיכה - בארצות-הברית קיים מה שנקרא support groupוהוא מאוד מקובל. היה כנס בארצות-הברית ואשתי השתתפה בו. החלטנו לעשות דבר כזה גם לעצמנו ונדמה לנו שזה מאוד חשוב.

בנושא הארגוני – אולי צריך לעשות הבחנה בין הצד הארגוני אדמיניסטרטיבי לבין הצד המקצועי. מה קורה פה? אֵם הבית עובדת במקום כבר 17 שנים אבל עשו מכרז ואיזה עמותה מנהלת אותה. עמותה יכולה להיות טובה או לא טובה. אם העמותה הולכת, מה קורה עם הצוות? רוצים שהעובדים יישארו רק שיש בעיה בארגון. אני מציע שתבדקו את זה. יש לכם צוות מקצועי שיכול לבדוק את זה.

אולי צריך לחשוב על רשות ממלכתית לשלום הילד או לטובת הילד שתתעסק בצד הארגוני אדמיניסטרטיבי - יש גם יתרון לגודל והיא תוכל לרכוש דברים ולעשות דברים כרשות. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהגישה למשפחות תהיה בידי העמותות כי חייבים את החום והחמימות ואת המגע האישי. אני מציע לבחון את זה בצורה מסודרת. אשמח להעביר את כל החומר.

לגבי רמת הפיקוח על העמותות, הייתי מציע שני דברים: א) ועד מנהל. מאוד חשוב לדעת מי הוא הוועד המנהל, איך הוא פועל, האם הוא באמת פועל כמו שצריך ונקי מאינטרסים אישיים כאלה ואחרים. כשיש ועד מנהל טוב הוא מורכב מאנשים ברמה הראשונה ואפשר לבדוק את זה. ב) מערך ביקורת פנים. לוודא שיש בכל עמותה כזאת מערך ביקורת פנים רשמי כי הרי מדובר בילדים, מדובר בכספים.

את זה החוק מחייב. תודה רבה לך אדוני.

אני רוצה לומר כמה מלים כנציגת ועדת סביונה רוט-לוי לגבי התקדמות הוועדה, לגבי הנושא של השמה חוץ-ביתית. הוועדה נמצאת בתהליכי סיום ובדצמבר תהיה מליאה של הוועדה שבה יוגש נוסח הצעת חוק לאישור חברי הוועדה. אני מניחה שאחרי זה תהיה קצת עבודה, אבל בהחלט בחודשים הקרובים כבר יונח נוסח של הצעת חוק השמה חוץ-ביתית, לרבות פרק גדול על אומנה.

דרך אגב, עלה פה נושא של ילדים אחרי גיל 18. זה דבר שבהחלט בא לידי ביטוי בדיוני הוועדה וזכה להתייחסות רצינית.

בוועדת סביונה רוט-לוי לא היתה התייחסות לשאלה האם השירותים מופעלים על-ידי עמותות או על ידי המשרד, אבל כן נדון הנושא של הפיקוח והתוצאה. כלומר, כל ילד זכאי לקבל כך וכך לרבות מַנְחה, לרבות הנחייה של המנחים וכו', ואין זה משנה על ידי מי. הפוקוס הוא על פיקוח ועל איכות של שירותים ולא משנה מי נותן אותם.

כנציגת המועצה לשלום הילד אני רוצה לדבר על משהו אחד שמטריד אותנו, וזה עלה בהקשר למקרה שטיפלנו בו לא מזמן שהיה מאוד דרמטי. אני רוצה לדבר על המשולש שנוצר בין הפיקוח של המדינה, בין העמותות ובין הרשויות המקומיות, כלומר הלשכה לשירותים חברתיים. נוצר משולש שהוא יותר מורכב ממה שהיה קודם. קודם זה היה קו - הרשויות מול אומנה, אך כמה דברים השתנו. דבר אחד זה הקשר בין האומנה לבין הרשויות המקומיות, שקצת נרמז פה, ציינו קשיים כלכליים, אבל אני רואה לא רק קשיים כלכלים. הדבר שני הוא רמת הפיקוח הארצית של המשרד על האומנה.

אציג פה דוגמה מאוד קשה לפי דעתי על ילד באיזור המרכז שהיה במשך 8 או 8.5 שנים במשפחה אומנת. מי שפנה אלינו היה לנ"י. אנחנו עבדנו מול ההדרכה של לנ"י וגם מול המשפחה האומנת. בגיל 8.5 האב פתאום החליט שהוא רוצה לקחת את הילד חזרה אליו. לשכת הרווחה שמכירה את האב - כבר נרמז פה שהעובדים הסוציאליים מייצגים את המשפחה הביולוגית כי הם מכירים אותה ואילו הילד נשלח למקום אחר. הם לא מכירים את הילד ולא מכירים את המשפחה האומנת - והם החליטו שהילד צריך לחזור לאב אחרי הרבה מאוד שנים. הדבר נעשה, בניגוד למה שהוחלט, באופן פתאומי, כי לא היו להם מספיק עילות ללכת נגדו לבית משפט. עד אז זה היה בהסכמת האב. כשהילד הגיע לגיל 8.5 הוא ביטל את ההסכמה שלו. זה אגב, מתקשר לשביתה של פקידי הסעד. אז קרה משהו פתאומי, האב לקח את הילד לכאורה לאבחון ולא החזיר אותו למשפחה האומנת. למשפחה האומנת אין שום מעמד. מנחת האומנה אמרה שהם ניסו והיתה ועדת החלטה. לנו אמרו שלא היה להם שום יכולת להשפיע שם. היה ברור מראש מה קורה והכל נסגר בין העמותה לבין הרשות המקומית. הוחלט שהילד כבר אצל האב אז בסדר שהוא ישאר אצלו. המשפחה האומנת והעמותה, בהנחיה ובסיוע שלנו, פנו לבית משפט. לשמחתנו השופטת הבינה מייד שקרה פה משהו מאוד חמור. באופן מאוד מהיר היא מינתה אותנו כאפוטרופוס, ומה שיותר חשוב, קבעה שהילד יחזור למשפחה האומנת. נקבע שתהיה החזרה מדורגת, שייקבע באופן מדורג מה יקרה אחר-כך, אבל שהילד יחזור למשפחה האומנת באופן מיידי.

אנחנו נתקלנו בזרות מסוימת בין לשכת הרווחה וועדת ההחלטה לבין שירותי האומנה. אני לא יודעת אם זה חוסר אמון, או חוסר היכרות, או חוסר מעמד. אני לא יודעת מה זה היה. אבל עובדה שאחרי שילד היה כל כך הרבה שנים באומנה, והוציאו אותו באופן פתאומי - זה אושר, ולשרותי האומנה ולעמותה לא היתה יכולת לשנות את זה. זה ממש זועק לשמים.

דבר שני זה הפיקוח. הייתי בקשר עם גברת שלווה ליבוביץ' ועם הפיקוח והם אמרו לנו, וזה הפתיע מאוד, שאין להם יכולת להתערב פה, וגם זה דבר שהשתנה. אני מרגישה שהיו פה שני דברים שהשתנו. מכיוון שזו עמותה פרטית, בניגוד למנחת אומנה - למרות שגם אז היו קשיים ---

למנחי אומנה לא היה שום מעמד והם לא היו פותחים את הפה. זה היה קשה יותר.

זה חלק מהפרטה. בהפרטה יש מספר היבטים. כל האנשים צריכים להבין שזאת הפרטה, לא רק העמותות.

אני רוצה לסיים בשני דברים שנראים לי בעייתיים. ראשית, הקשר בין מנחי אומנה לבין ועדת החלטה. נכון מה שנאמר פה, שגם קודם היתה בעיה, אבל לדעתי עכשיו זה יותר קשה. שנית, הפיקוח. ההתרשמות שלי היא שבעבר היתה מעורבות יותר גדולה מהפיקוח הארצי על מנחי אומנה של הלשכות המקומיות שהיו שייכים למשרד. עדיין לא קיבלנו תשובה ואנחנו לא יודעים האם נוכל להתערב.

האומנה היא גם שירות למשפחות של הילדים. שמענו כמה דוגמאות, ואני רוצה לדעת איך ההפרטה השפיעה על כל המדיניות של החזרת הילדים הביתה, או שיקום המשפחה.

אם היא השפיעה.

אם היא השפיעה. אולי היא השפיעה לרעה בעצם.

אני רוצה להבהיר ששירותי אומנה זה למעשה ספק שירות. מי שיש לו אחריות על הילד זה לשכת המוצא ושם גם מתקיימות ההחלטות. הם אמורים לקבוע נזקקות, לפנות אלינו ולבקש לקבל שירות. אנחנו צריכים לתת את השירות הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים לתת. נכון שבמקרה הזה הסמכות היא בידי הרשות המקומית. על אף שלא הסכמתי למהלך שקרה בבני ברק, אנחנו צריכים להבין שהילד שייך להם. ועדות ההחלטה הן אלה שקובעות. אנחנו משתתפים בוועדה, מעלים את עמדותינו אבל ההחלטה היא בסיכומו של דבר שלהם, ואנחנו צריכים לדעת לקבל את זה לטוב ולרע.

מה שלנ"י עשתה פה, אני רואה בזה את אחד היתרונות של ההפרטה שלא היה יכול להיות קודם. הגוף היה מספיק חזק לבוא ולומר: נדמה לי שפה התקבלה החלטה שלא לטובת הילד, והם פנו למועצה לשלום הילד לקבל עזרה. אני רואה בזה תהליך חיובי מאוד. אני מקווה שגם בחוק האומנה הנושא של מעמד משפחות אומנה בתוך ועדת החלטה יוסדר וכך גם בבית המשפט, כי נכון להיום אין לנו שום מעמד, נקודה. אנחנו יכולים לחשוב דבר, ופקיד סעד יכול לחשוב דבר, והוא אומר את מה שהוא חושב ומביא את עניינו לבית המשפט אך דעתנו לא נשמעת. זה דבר שהיה בעבר ונמשך עד היום אלא שהיום, דווקא בגלל שמדובר בגוף, כנראה שיש יותר כוח לעשות דברים. אז אולי לרשויות יותר קשה, ואולי הן לא כל כך אוהבות את זה, אבל הרבה יותר קל לעבוד מול מנחת אומנה שיושבת בשקט ברבע משרה ומתנדנדת על הכיסא.

המבנה במדינת ישראל שונה ממה שקורה בעולם, לפחות בארצות הברית ובמערב אירופה, שם מי שמטפל בילדים באומנה מטפל גם בהורים הביולוגיים. במדינת ישראל זה לא כך: מי שממשיך לטפל בהורים הביולוגים זאת לשכת המוצא והעובדים הסוציאליים הכוללניים. האומנה עוסקת בליווי של המשפחה האומנת, במעקב אחר מצבו של הילד ובקשר בין הילד להוריו הביולוגים אך לא בשיקום ובטיפול של ההורים הביולוגים. כך זה היה וכך נשאר נכון להיום למרות שיש לנו פרוייקט שנקרא אשכול אומנה שמפעילה אותו ד"ר עתליה .... שהוא פרוייקט נסיוני שבו האומנה לוקחת אחריות גם על ההורים הביולוגים. שם מדובר על אומנה בתוך הקהילה לטווח קצר שמלווים גם אחרי חזרה הביתה. הפרוייקט בינתיים בניסיון ואנחנו מנסים ללמוד ממנו.

בעיקרון לא קרה כלום. מה שכן, זה נכון שהיום אחד הדברים שאנחנו צריכים ללמוד זה איך אנחנו יוצרים דרכי עבודה עם המחלקות לשירותים חברתיים.

אחד הדברים שהתפתח היום זה צוות מוביל אומנה, צוות שמעורבים בו גם עמותות, גם אנשי אקדמיה, גם הפיקוח. יושבים פעם בחודשיים-שלושה חודשים ודנים על כל מיני נושאים.

אחד הנושאים שאנחנו מדברים עליהם היום, איך אנחנו יוצרים יותר שקיפות של האומנה מול המחלקות לשירותים חברתיים. אחד הרעיונות שעלה, ואני מחפשת לזה היום מימון, הוא שיעשו עבודה קבוצתית משותפת, מנחה אומנה עם עובדת במחלקה לשירותים חברתיים. אם עם ההורים הביולוגיים, אם עם הילדים באומנה. אני חושבת שדרך כזאת של עבודה יכולה להביא לשפה משותפת.

את מספרת על זרות, שאחד לא יודע מה השני עושה.

נכון, אבל גם כשהילד יוצא לפנימייה יש ניתוק. אנחנו בהחלט רוצים להיות אקטיביים, להשקיע ולשנות את זה. אני יודעת שגם גברת נורית גרינבלד וגם גברת ענת דונוביץ משקיעות המון שעות בביקורים במחלקה כדי לספר. אני חושבת שזה צריך להיות מגע שבו הן לא רק יספרו אלא גם יחוו חוויה מקצועית ביחד. ולכן אנחנו מדברים על העבודה הקבוצתית המשותפת, שאם נצליח להביא אותה אני חושבת שנביא לשיפור.

תודה. אני רוצה לסכם את הדיון. אני מודה לכל המשתתפים. הסיכומים שהובאו לשולחן הזה מלמדים על כך שהניסיון, לפחות ברובו, הניב תוצאות חיוביות, למרות בעיות שהתעוררו. אני מניחה שהמשרד ילמד לקח מן הניסיון של האומנה בדרום ויידע בעתיד מהן הדרישות וכיצד הן צריכות להיעשות.

אני מעריכה שיש בעיה של קליטה ויכולת למצוא משפחות. שתי המשפחות שהיו פה הן כמובן משפחות שראויות לכל ההערכה והברכה אבל זה עדיין לא נפוץ. אם יש היום כ-1300 משפחות אומנה - זה עדיין לא תופעה נפוצה. אולי אחד הדברים שצריך לעשות הוא להביא את הנסיון הזה לידיעת הציבור. חלק גדול מהציבור לא יודע מה זה אומר ומה זה מחייב, והניסיון הוא חשוב. נראה לי שצריך לקחת אנשים כמוכם שיופיעו במקומות שונים ויספרו על הנושא הזה. אנחנו רוצים שהילדים יישארו במשפחותיהם עם הוריהם הביולוגיים ושהכל יהיה טוב, אבל אם החלופה היא משפחה אומנה או פנימייה אז באופן ברור עדיפה משפחה.

אחד הנושאים שהועלו פה הוא עניין נוהל החזרה למשפחה. אני לא יודעת אם החוק מטפל בזה אבל לדעתי הוא לא צריך להיות בחוק דווקא אלא יכול להיות בתקנות. גם כאשר הילד יצא מהבית שלא לפי צו שופט אלא בהסכמת ההורים, גם אז צריך להיות איזה שהוא נוהל החזרה למשפחה הביולוגית. כאשר ההורה הביולוגי אומר שהוא רוצה את הילד בחזרה, הנוהל צריך לקבוע מה יש לבדוק ואילו אישורים הוא צריך להביא. זה לא יכול להיות תלוי ברצון הקפריזי של ההורה. אחרת, כל בוקר הורה כזה יכול לקום במצב רוח מסויים ולקחת את הילד ולטלטל אותו. הילד בן ה-8.5 עבר טראומה, ופתאום הוא כאן ופתאום הוא שם, פתאום לקחו אותו. הוא צריך להיקרע בין נאמנויות, בין נאמנות לאב הביולוגי, שהוא לא יודע בדיוק מאיפה הוא נחת עליו, לבין נאמנות למשפחה האומנת, שבא הוא ראה את המשפחה שלו כי הוא גדל שם מאז שהוא נולד. גברת שלווה ליבוביץ', נוהל כזה אתם יכולים לעשות. לא צריך חוק בשביל זה, אבל צריך לקבוע איזה שהוא נוהל שמחייב לקבל אישורים ממי שצריך.

אני חושבת שגם מעמד העמותה וגם מעמד המשפחה האומנת בוועדות ההחלטה צריך להיות מוסדר. אני לא חושבת שהמשפחה או העמותה יכולים להיות המחליטים או המכריעים, לא זאת הכוונה, אבל הם לפחות רואים את המשפחה הביולוגית בעיניים של הילד. אפשר לראות את המשפחה בעיניים של המבוגרים ואפשר לראות אותה בעיניים של הילד, זה לא אותו דבר. הסיפורים ששמענו פה על ילדים שלא רוצים ללכת אפילו לביקור אצל ההורים, אולי זו בעיה. אני חושבת שצריך לשמור על קשר, צריך לעודד קשרים עם המשפחה הביולוגית.

גברת שלווה ליבוביץ', לא ענית בעניין הפיקוח, אבל קודם הסברת שאין צמצום של הפיקוח.

הוועדה תוציא מכתב בנושא הזה של הצמצומים והקיצוצים וכו'. אין לנו כוח לכל הנושא הזה, כל שבוע אנחנו מדברים על זה. יוצא תמיד שמי שסובל הראשון מהקיצוצים הם הכי חלשים והכי מסכנים.

בשבוע שעבר קיימנו דיון על מעונות יום שעומדים חצי ריקים. הילדים קיימים רק שאינם מגיעים למעון. זה פשע של מדינת ישראל. יש טענה שלא קיצצנו שום מכסה. אם לא קיצצתם אז למה הילדים לא מגיעים? כל אחד זורק את האחריות על השני, המשרד על העיריות, העיריות על המשרד ועל השלטון המקומי, אבל בסוף התוצאה ידועה - שהילדים לא מגיעים.

אני מאוד מקווה שכאשר תקבעו את הסל הזה שגברתי דיברה עליו הוא יהיה ברמה של 12 ולא ברמה של 8. שלא תחזירו אותנו לימים של השמונה. שמחתי מאוד לשמוע על משפחות שבעבר לא ידעו ולא היו מודעות, כמו המשפחות הערביות שתוארו פה, זה דבר חשוב מאוד.

לגבי בוגרי 18: טיפלתי במקרה של ילד עם בעיות קשות שלא גייסו אותו לצבא, ולכן הוא לא היה במצב של סיום מהלך והליכה לצבא. הוא היה ילד של חינוך מיוחד ובעצם בחינוך המיוחד הוא יכול להיות עד 21. בגיל 18 הודיעו למשפחה שהכסף נגמר. המשפחה אמרה שהיא מוכנה להחזיק אותו עד שיגמור את בית הספר. כלומר, מערכת אחת שמכירה בילדים האלה כראויים לחינוך עד גיל 21 לא מכירה בכך שהם ראויים גם לבית עד גיל 21. אז איך הם יגיעו לבית הספר? הם יצטרכו להגיע למוסד, אבל רצינו לחסוך מהם את המוסד.

אני אתעניין בדיוק מה בקשר לחוק. אם החוק שוועדת רוט-לוי מכינה לא יכסה מספיק את הנושא הזה, אנחנו נשקול מה לעשות. צריך לקחת בחשבון שהכנסת הזאת עומדת בפני סיום עבודתה וזה כנראה יידחה.

אני רוצה לקוות שנמשיך במעקב ונשמע תוצאות. אם יש בעיות תוך כדי הפעלה אנחנו פתוחים תמיד לשמוע. תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00.