הטיפול בילדים הסובלים מחרדה, דיכאון והפרעות התנהגותיות בשל המצב הביטחוני



21
הוועדה לקידום מעמד הילד
8/7/2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי


פרוטוקול מס' 172

מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום שני, כ"ח בתמוז התשס"ב (8 ביולי 2002), שעה 12:00

הטיפול בילדים הסובלים מחרדה, דיכאון והפרעות התנהגותיות בשל המצב הביטחוני

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר

תמר לביא - אוניברסיטת תל-אביב
יעל אלתר - משרד החינוך, יועצת בכירה בשפ"י
לאה רוזנברג - משרד החינוך, סמנכ"לית ומנהלת המינהל הפדגוגי
אשר ברנד - משרד העבודה והרווחה, סגן מנהל השירות לילד ולנוער
יהודית ליכטנזון - משרד העבודה והרווחה, יועצת בכירה באגף להכשרה מקצועית
ד"ר דוד אלישע - משרד הבריאות, שירות בריאות הנפש, אחראי השירות האמבולטורי
עו"ס מירה קרני - המועצה הלאומית לשלום הילד, מנ' מח' נציב קבילות הילדים
גילה רם - הסתדרות המורים, יועצת בכירה
אדריאנה ריימן - הסתדרות הפסיכולוגים, פסיכולוגית חינוכית בעיריית י"ם
רות מטות - עיריית ירושלים, אגף הרווחה, מנהלת היחידה לילד בסיכון
מירה קרני - המועצה לשלום הילד

רחל סעדה

חבר
(תמלול - אסתר מימון)




הטיפול בילדים הסובלים מחרדה, דיכאון והפרעות התנהגותיות בשל המצב הביטחוני

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. על סדר היום: הטיפול בילדים הסובלים מחרדה, דיכאון והפרעות התנהגותיות בשל המצב הביטחוני.

לפני כשנתיים קיימנו דיון על מצבם של הילדים באזורי עימות, וקיימנו אז דיונים גם עם נציגים, כולל אנשי חינוך וגם בני נוער מההתנחלויות, על רקע מה שמכונה "אירועי אוקטובר 2000". כבר אז, לפני שנתיים או שנה וחצי, הבחנו שאנחנו מתמודדים עם בעיה מאוד קשה. היתה זעקה על כך שהרשויות וכל אלה שאמורים לסייע לילדים, לא מסוגלים לתת תשובה לילדים שסובלים מהפרעות רבות.

בינתיים, לדאבוננו ולכאבנו, המצב החריף, וזו הזדמנות בשבילנו לדון בנושא, בעקבות המחקר שהכינה תמר לביא מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שיושבת אתנו. המחקר מביא נתונים, ואחר כך, כמובן, נוכל להתווכח על הנתונים ועל מה שהם אומרים. היא העלתה את הנושא בצורה רצינית על סדר-היום.

אנחנו יכולים לדבר על היבטים שונים של סבל של ילדים, בין היתר בגלל הגזרות הכלכליות וכן הלאה, אבל ההיבטים של הנזק הנפשי הם רציניים יותר והם עמוקים אולי יותר משאלות קיומיות אחרות.

אנחנו עדיין אולי לא מבינים שנתמודד, בקרב שני העמים, עם דור שלם, או דורות, של ילדים שיסחבו אתם את כל הסבל הזה ואת כל ההשלכות לעתיד, וזה ישליך על מעמדם האישי, אבל גם על מה שהם יקרינו לחברה כולה. לכן, חשוב שנעלה את הנושא ונציג, גם בפני הגורמים השונים, את האתגר להתמודד עם הנושאים החשובים האלה.

אני מציעה שנשמע את תמר לביא, שתציג בפנינו את עיקרי המחקר, ואחרי זה נוכל להמשיך ולקיים דיון. תמר לביא, בבקשה.

המחקר הוא חלק מעבודת הדוקטורט שלי, שנעשה בהנחיית פרופ' זהבה סולומון ופרופ' נחמיה פרידלנד מאוניברסיטת תל-אביב, ונתמך על-ידי מרכז אדלר באוניברסיטת תל-אביב. המטרה העיקרית של המחקר הזה היתה להעריך את החשיפה, שאותה חווים ילדים, באזורי סיכון בארץ וברשות הפלסטינית, ולבחון את ההשפעה שיש לחשיפה הזאת על ההסתגלות הנפשית של הילדים.

המחקר כלל כ-1,300 ילדים ממספר קבוצות, בגילאים 13-15. נכנסנו בעיקר לבתי-הספר. הקבוצות שנכללו במחקר הזה הן בעיקר מאזורי סיכון גבוה. יש שתי קבוצות מירושלים, קבוצה אחת ממרכז ירושלים, קבוצה אחת משכונת גילה; שתי קבוצות של ילדים מיישובים מעבר לקו הירוק, בגוש קטיף שברצועת עזה, ומאפרת בגוש עציון; יש שתי קבוצות של ילדים פלסטינים: קבוצה אחת של ערבים אזרחי ישראל, הרואים את עצמם פלסטינים אזרחי ישראל, מעראבה, תמרה וסח'נין, שאליהם נכנסנו כשנה לאחר החשיפה של הילדים לאירועי אוקטובר, להפגנות האלימות באוקטובר 2000; ויש לנו קבוצה של ילדים פלסטינים שחיים ברשות, ברמאללה, בבית-לחם ובמספר כפרים במחנות פליטים באזור, כמו בית-ג'אלה, בית סחור, שאנחנו שומעים עליהם כל הזמן, קלנדייה, ג'ילזון וכיוצא בזה.

המחקר נערך בשנה שעברה, כלומר, הנתונים נאספו בשנה שעברה. בתקופה של השנה הזאת, החשיפה של הילדים, ללא ספק השתנתה. התחלנו עכשיו במחקר המשך, והיינו כבר בגוש-קטיף. הסבירות הגבוהה היא שהמספרים שאני אציג פה השתנו, משום שבוודאי יש קשר בין החשיפה לבין הסימפטומים הנפשיים שילדים מציגים.

אני רוצה להדגיש שיש פה מספר קבוצות, יש פה גם קבוצות של ישראלים וגם קבוצות של פלסטינים. המחקר הוא לא מחקר השוואתי, ודאי שלא בהקשר הבין-תרבותי. אין לזה הגיון סטטיסטי, קודם כול, משום שיש יותר מדי משתנים שמתערבים, ואני לא אדע למה לייחס את השונות, האם להבדל התרבותי, האם להבדל בחשיפה, להבדלים ברמות סוציו-אקונומיות וכיוצא בזה. דבר שני, כשערכתי את המחקר, הדגש שלי היה על ילדים, והסבל או המצוקה שהם מדווחים עליהם. אני לא רואה שום הגיון בהשוואה בין סבל ומצוקה של ילדים.

כמו שאמרתי, המחקר מתרכז בילדים בני 13 עד 15. אלה ילדים שנולדו באזור השנה 1987, שהיא כידוע השנה שבה פרצה האינתיפאדה הראשונה, ומשום כך בחלק מהקבוצות, החשיפה של הילדים היא מה שאנחנו קוראים "Life time exposure", חשיפה משך כל החיים. מובן שמספטמבר 2000, פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, המצב החמיר והוסיף עוד כמה קבוצות של ילדים למצבים של חשיפה גבוהה.

משום שאנחנו יודעים שיש מספר גורמים בחשיפה, כלומר, משך החשיפה, עוצמת החשיפה, המרחק מהאירוע של מי שנחשף, שיש להם השפעה או שיכולים לנבא סימפטומטולוגיה נפשית, העניין הראשון במחקר היה, להעריך בצורה מדויקת את החשיפה של ילדים. ילדים קיבלו שאלון, ובשאלון הזה ציינו מספר אירועים שמאפיינים את האינתיפאדה באותו אזור. ילדים נתבקשו לציין אם הם חוו את האירוע או לא. פה יכולנו לקבל מידע לגבי סוג החשיפה של הילדים ומספר האירועים שאליהם הילדים נחשפו. יש פה גרף, במצגת, שמתאר את החשיפה בשתי הקבוצות הפלסטיניות, כאשר לא היו הפתעות בנוגע לאירועים השכיחים. הילדים הפלסטינים בארץ דיווחו, בשכיחות גבוהה, על מצב שבו הם מכירים מישהו שנפצע - כ-64%; היו עדים לירי על אדם אחר - כ-60%; או שהם מכירים מישהו שמת - כ-57%. ילדים ברשות הפלסטינית דיווחו בשכיחות גבוהה מאוד על שאיפת גז מדמיע – 74%, כמעט 75%; 71% דיווחו על כך שהם מכירים מישהו שנפצע.

מה שהיה מעניין לראות בשתי הקבוצות האלה, שמלבד כמה אירועים שכיחים, כמו גז מדמיע בעיקר וסגר, כמובן, אופי החשיפה של שתי הקבוצות האלה זהה, למרות שהמיקום שלהן שונה. הגרף הזה הפתיע אותנו, ציפינו לשני גרפים שונים לגמרי. השוני העיקרי פה הוא, כמובן, בשכיחות, כאשר הפלסטינים תושבי הרשות, דבר שלא מפתיע, מדווחים על שכיחויות גבוהות יותר.

במרכז ירושלים האירועים השכיחים, בין 30% ל-20%, שדווחו על-ידי הילדים, הם: דאגתי למישהו קרוב ולא ידעתי מה קורה לו. הילדים דיווחו על האירוע הזה יותר כמעורר חרדה מאשר נוכחות באזור של פיגוע. עוד אירועים שכיחים בירושלים הם: מכיר מישהו שנהרג, מכיר מישהו שנפצע. בגילה אירועים שכיחים, שכ-30% מהילדים חוו, הם: ירי על השכונה, או "נאלצתי להסתתר בבית בגלל יריות", ודאגה למישהו קרוב. בשני המקומות האלה נתנו לילדים גם אפשרות לציין נחשפתי בטלוויזיה למראות קשים, כמו מישהו מת או מישהו פצוע, שזה ידוע מהספרות כאירוע סטרסוגני, ובשתי הקבוצות 80% מהילדים ומעלה דיווחו שהם נחשפו לאירוע כזה.

באפרת – 90% מהילדים מדווחים על כך שהם מכירים מישהו שזרקו אבנים על המכונית שלו. 90% מדווחים שהם חוו חדירה ליישוב. 80%-85% מדווחים על כך שהם נאלצו להפסיק פעילות שגרתית עקב המצב, או שהם מכירים מישהו שנהרג.

בקטיף – 90% מכירים מישהו שנהרג. 80% השתתפו בהפגנה. 90% מכירים מישהו שנפצע.

מה שמעניין לראות בשתי הקבוצות האלה זה, שכאשר נחשפים, החשיפה היא ברמה של שכיחות עד 90%, אולי בהבדל מהקבוצות של ירושלים, ששם החשיפה היא 30%, ופה אופי היישוב מתערב – כשקורה משהו למישהו כולם מכירים אותו. זאת אומרת, שאם ילד ביישובים כאלה יכול ליהנות מרמה גבוהה של תמיכה חברתית, מחד, מאידך, יש פה בעיה מבחינת מעגלי החשיפה, שהם מאוד גדולים.

עוד בדקנו את ממוצע מספר האירועים שאליהם נחשפו הילדים. אנחנו רואים שהחשיפה הגבוהה היא בהתנחלויות. הטווח של החשיפה בגוש קטיף הוא מאירוע אחד, שדיווח עליו ילד אחד, ועד 25 אירועים, שזה בעצם כמעט קרוב למקסימום, מתוך 27 אירועים. הממוצע פה הוא מעל 11, באפרת זה מעל שמונה אירועים, ובירושלים כשלושה אירועים. ממוצע מספר האירועים בקבוצות הפלסטיניות הוא עשרה ושבעה, כאשר בכל הקבוצות ראינו שבנים, וגם זה לא מפתיע, חשופים בצורה מובהקת ליותר אירועים מאשר בנות.

כמו שאמרתי, גם בספרות וגם במחקר הזה, מצאנו קשר בין עוצמת החשיפה ומספר האירועים שאליהם נחשף ילד, לעוצמה של הסימפטומים שילדים מדווחים עליהם. כלומר, ככל שנחשפים יותר, עוצמת הסימפטומים גוברת.

למידע לגבי הצטברות של אירועים יש משמעות מאוד חשובה, בעיקר באזורים של קונפליקט מתמשך. אחד הגורמים הכי טובים לניבוי הופעה של טראומה נפשית הוא חשיפה קודמת. חשיפה שנייה יכולה לגרום להתפרצות של סימפטומים, גם אצל מי שנחשף פעם ראשונה והצליח להתגבר או להסתגל, היא יכולה להגביר סימפטומים שקיימים ברמות נמוכות, או לגרום להתפרצות של סימפטומים שכבר החלמנו מהם אחרי חשיפה ראשונה. זאת אומרת, שילדים שנחשפו פעם אחת נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר. הנתונים של המחקר הזה מלמדים, לצערנו, שרוב הילדים חשופים ליותר מאירוע אחד, וזה יכול להסביר קצת מהשכיחויות הגבוהות שמצאנו כאשר בדקנו סימפטומים של לחץ נפשי.

בדקנו סימפטומים שקשורים לתסמונת הפוסט-טראומתית. התסמונת הזאת היא תסמונת מאובחנת, היא הופיעה לראשונה כתסמונת מאובחנת בתחילת שנות ה-80. היא משתייכת לקבוצת הפרעות החרדה, והיא מאופיינת בשלוש קטגוריות עיקריות של סימפטומים. קבוצה אחת קשורה לחוויה חוזרת של האירוע, כששוב ושוב ושוב נזכרים באירוע, יש זכרונות, מראות, קולות, שחודרים אל התודעה בצורה לא רצונית. זה יכול לקרות בזמני עירות, בצורה של פלשבקים, זה יכול לקרות בזמני שינה, בצורה של חלומות, בעיקר סיוטי לילה. אצל ילדים נראה הרבה פעמים משחק, שחוזר ומשחזר אספקטים מסוימים של האירוע, זה משחק שאין ממנו שום הנאה, ולפעמים, בצורה תת-מודעת, הילדים חוזרים על האירוע.

הקבוצה השנייה של הסימפטומים היא קבוצה שבאה כתגובה לקבוצת הסימפטומים הראשונה. כיוון שההיזכרות באירוע מכאיבה מאוד, היא מעוררת חרדה גבוהה מאוד והיא לא נעימה. הקבוצה השנייה עסוקה בהימנעות מהזיכרון. ההימנעות היא על-ידי התנתקות. במקרים קיצוניים, פשוט הסתגרות בבית, לא רוצים לצאת, לא לראות את המקומות, לא לראות את האנשים, לא לשמוע את הקולות שיזכירו את האירוע. ההתנתקות יכולה להיעשות גם על-ידי קהות חושים, כלומר, ניסיון למנוע את הרגשות שקשורים לאירוע, את החרדות שקשורים לאירוע. במקרים קיצוניים תהיה גם קהות חושים פיזית נוסף על קהות החושים הרגשית.

קבוצת הסימפטומים האחרונה קשורה לחרדה הגבוהה מאוד שמתעוררת עם התסמונת ולאחר החשיפה לאירוע הטראומתי. אלה סימפטומים של עוררות יתר. פה אדם מרגיש תחושה של חירום מתמיד, הוא כל הזמן דרוך. ילדים מדווחים שאם מתפוצץ בלון במסיבה הם קופצים, מתחילים להזיע, קצב הלב גובר, תגובות מעבר לקפיצה שכבר כולנו במדינה סיגלנו לעצמנו. הדריכות באה לידי ביטוי גם בקשיים מאוד גדולים בריכוז, בהפרעות שינה. אצל ילדים זה מייד יבוא לידי ביטוי בירידה בתפקוד שלהם בבית-הספר.

התסמונת כמעט זהה אצל מבוגרים ואצל ילדים, כאשר יש שינויים קלים בהתאם להישגים ההתפתחותיים בכל שלב. בקרב מתבגרים התסמונת, פחות או יותר, מתחילה להידמות לזו שבקרב מבוגרים, כאשר כדאי לציין מקום מיוחד עבור מתבגרים. יש להם היכולת הקוגניטיבית להבין את השלכות האירוע, וזה יכול להיות מאוד מאוד מפחיד אם אני מבין שהאירוע יכול לגרום למוות, לי או לאדם קרוב לי, או שהוא מפר את שגרת יומי. מאידך, המתבגרים עדיין חסרים את טווח האפשרויות להתמודדות שיש לנו כמבוגרים, ולכן יכול להיות שהם נמצאים במקום שהוא קצת יותר פגיע ממבוגרים או מילדי בית-הספר.

סימפטומים שנראה אצל מבוגרים הם בעיקר שחזור של האספקטים. אם דיברנו על הקבוצה שמשחזרת את האירוע, המתבגרים ישחזרו את האספקטים של הפחד ושל הסכנה. הם יעשו את זה על-ידי התנהגויות של הרס עצמי, שימוש בסמים. במקרים קיצוניים, עד כדי פגיעה עצמית וניסיונות אובדניים, תהיה התנהגות מינית בוטה, כעס גדול, ששכחתי לציין קודם, והתנהגות מרדנית.

מה מצאנו? בדקנו את התסמונת בעזרת שאלונים לדיווח עצמי. ופה חשוב מאוד להבחין בין שאלון לבין ראיון פסיכיאטרי. השאלון שהעברנו מולא על-ידי הילדים, זו לא הערכה רפואית, בשום אופן לא, השאלון ציין מספר סימפטומים שקשורים לתסמונת. ילדים נתבקשו לציין אם הם חוו, או אם הם חווים, את הסימפטומים, ובאיזו רמה.

השאלון הזה איפשר לנו לעשות שני דברים. קודם כול, להעריך איזה מהילדים עונים לקריטריונים המלאים לשם הבחנה, אבל, שוב, על-פי שאלון, זה לא ראיון רפואי. דבר שני שהשאלון הזה איפשר לנו לעשות זה, לבדוק את עוצמת הסימפטומים, כפי שהילדים חווים אותם.

מה מצאנו פה? לגבי הפלסטינים ברשות, מצאנו ש-70% מהילדים עונים לקריטריונים המלאים לשם הבחנה. השכיחות הזאת היא מאוד גבוהה, היא לא שכיחה, גם לא באזורי לחימה, אבל אנחנו יודעים, ממחקרים באזורי לחימה, מעניין אולי שזה דווקא באזור המזרח-התיכון, שכן נמצאה שכיחות כזאת, בלבנון ובכווית בשנים האחרונות.

בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, נמצא שחצי מהאוכלוסייה שנבדקה, כ-50%, ענו לקריטריונים הדרושים לשם הבחנה. הקבוצה הזאת הראתה פגיעות מאוד גדולה. זה מעניין, בעיקר אם מביאים בחשבון את רמת החשיפה שהם דיווחו עליה, וזאת קבוצה שאנחנו בהחלט שמים לב אליה, גם מבחינה מחקרית. גם אירועי אוקטובר וגם החיים לאחר מכן, כפלסטיני אזרח ישראל, הם מאוד קשים. הילדים האלה חווים פגיעות גם ברמה האישית וגם ברמה הקבוצתית, וזה בא לידי ביטוי בסימפטומים.

כאשר בדקנו את רמות הסימפטומים, שאותם חילקנו לחמש רמות, מרמה שהיא בסימן שאלה, כאשר לא ברור אם זה סימפטום או לא, ולא ברור אם צריך להתייחס לזה או לא, דרך רמה קלה, דרך בינונית, חמורה וחמורה ביותר. מצאנו ש-65% ברשות מדווחים על סימפטומים ברמות שהן בינוניות עד חמורות ביותר, שאלה הרמות שכדאי להתייחס אליהן, וכמעט 50% מאזרחי ישראל מדווחים על רמות כאלה.

בקבוצות היהודיות. בירושלים, מצאנו שכיחות של כ-15% מהילדים שמדווחים על קיומם של הקריטריונים לשם הבחנה, ומעל ל-10% מהילדים האלה מדווחים על רמות סימפטומים בינוניות עד חמורות ביותר. באפרת ובגוש קטיף, כמעט 30% מהילדים מדווחים על סימפטומים ברמה כזאת שאפשר לתת להם את ההבחנה, ושליש מהילדים באפרת מדווחים על סימפטומים ברמות בינוניות עד חמורות, וקצת מעל 20% בגוש קטיף. פה מעניין לראות, שדווקא בקבוצה שהחשיפה שלה היתה הגבוהה ביותר, והיינו מצפים ששם תהיה השכיחות הגבוהה ביותר של העוצמות הגבוהות של הסימפטומים, זה לא כך. זה לא נמדד במדויק, כרגע אנחנו עורכים מחקר שבודק גם את זה, אבל כנראה שהילדים האלה מקבלים מידה מסוימת של הגנה מהאמונה הדתית שלהם ומהמחויבות האידיאולוגית החזקה שיש להם. אנחנו יודעים שאדם שנחשף לטראומה, אחת ההתמודדויות הכי קשות שלו היא עם השרירותיות של הטראומה. אנשים עסוקים בשאלה כמו, למה זה קרה לי. השרירותיות היא אחד הדברים הקשים ביותר בהתמודדות. כאשר יש אמונה דתית חזקה או כאשר יש מחויבות אידיאולוגית חזקה, אלה יכולים לספק מסגרת מסוימת של משמעות לאירוע.

אני רוצה להזכיר כמה דברים שחשוב לדעת לגבי הממצאים, לפני שנעבור לסימפטומים. קודם כול, הממצאים האלה לא כוללים מדדים של תפקוד. טווח ההשפעות של ההפרעה הוא מאוד רחב. אצל הילדים, למשל, היא יכולה להפריע לתפקוד האקדמי, מה שאנחנו קוראים בית-ספר, לתפקוד בקשרים הבין-אישיים, עם חברים, עם מבוגרים. טווח ההשפעות מאוד רחב, אנחנו לא בדקנו פה מדדים של תפקוד, אלא בדקנו מדדים שמלמדים על סבל ועל מצוקה. יש פה פגיעה מסוימת באיכות החיים. גם אם הילדים עדיין מתפקדים, בוודאי יותר קשה לילד, שלא מצליח לישון ולא מצליח להתרכז בבית-ספר, בהשוואה לילד שהוא ילד בריא, שלא מתקשה לישון ולא מתקשה להתרכז.

נקודה נוספת שכדאי להביא בחשבון היא, שהמדידה פה נעשתה בקרבה לאירועים. אנחנו יודעים שיש תופעה של החלמה ספונטנית של סימפטומים. זאת אומרת, שלאחר תקופה של רגיעה, נצפה לירידה, אפילו משמעותית, בשכיחות של הסימפטומים ובעוצמה שלהם. החלמה ספונטנית נמצאה במחקרים שבדקו, גם ילדים יהודים במלחמת המפרץ וגם ילדים פלסטינים שחיו בעזה, כאשר הנתונים נאספו לפני הסכמי אוסלו ואחריהם. כחצי שנה אחרי הסכמי אוסלו נמצאה ירידה באותו מדגם שדיווח על סימפטומים גבוהים לפני הסכמי אוסלו.

קצת לגבי הסימפטומים שהיו השכיחים ביותר. בקרב יהודים, אנחנו רואים שהסימפטומים השכיחים ביותר הם מחשבות וחלומות שקשורים באירוע ותחושה של עתיד מוגבל, ומייד אני ארחיב לגביו. אנחנו רואים שבאפרת ובגוש קטיף, ולא בירושלים, היתה שכיחות גבוהה של קשיי ריכוז ומצוקה עם חשיפה חוזרת. כאשר יש חשיפה חוזרת, המצוקה גדלה. החשיפה לא חייבת להיות לאירוע, אלא לכל דבר שיזכיר את האירוע.
בקרב הילדים הפלסטינים מצאנו שהשכיחות הגבוהה ביותר היא בסימפטומים של מחשבות ושל חלומות, גם פה, תחושה שהאירוע חוזר, למרות שהוא לא באמת חוזר ותחושה של עתיד מוגבל.

לגבי עתיד מוגבל. זה דבר שבדקנו גם ללא קשר לסימפטומים של ההפרעה הפוסט-טראומתית. בעזרת שאלון בדקנו ארבעה ממדים: ממד של חברה בעתיד, האם יהיו לי חברים, תעסוקה, משפחה וממד כללי. הממד הכללי עוסק בהנאה של ילדים מתכנון קדימה, מהסתכלות קדימה ומהאמונה שלהם שהם יחיו לאורך זמן, תקופה ממושכת.

על-פי רוב הילדים הם אחת האוכלוסיות היותר אופטימיות בחברה, הם נהנים להסתכל קדימה, הם עושים את זה הרבה, עד שהם חווים טראומה. במפגש עם הטראומה יש איזה אובדן של תחושת הביטחון בעתיד, העתיד כולו נראה כצופן מכשולים, כמלא במוקשים, שהם קשים וטראומתיים. המפגש עם הטראומה גורם לערעור של תפיסות עולם ולערעור באמונות הבסיסיות לגבי החוקיות של העולם. לכן, ילד שחווה טראומה, או שסובל מאיזו טראומה נפשית, יראה תחושה של עתיד מוגבל.

מה שבעיקר מצאנו בקרב הילדים היהודים הוא, שלא מצאנו כמעט הבדל בין הקבוצות, שזה ממצא מעניין לגבי עצמו. ההבדל לא משמעותי סטטיסטית. אבל אם אנחנו מסתכלים על המגמה של התוצאות, אנחנו מוצאים, שהילדים בגוש קטיף הם הילדים שהדיווחים שלהם היו האופטימיים ביותר. פה אני חוזרת שוב לאמונה הדתית החזקה ולמחויבות האידיאולוגית החזקה שהילדים האלה חווים, ושכנראה עוזרים להם בהתמודדות.

עוד ממצא אחד, שאולי הוא מעניין, שהדיווחים הפסימיים ביותר היו לגבי הממד הכללי של תפיסת העתיד. גם כשנכנסתי לבתי-ספר, ילדים חשבו שמאוד טיפשי לשאול אותם אם הם יחיו עד גיל 60, ואלה ילדים בני 13, שבמדינות אחרות בעולם, אני יכולה לומר לכם מהספרות, מאוד ברור להם שהם יחיו עד גיל 60 ואף יותר מזה, וזה בכלל לא טיפשי לשאול. ילדים פה בארץ אומרים שהם לא יכולים לדעת מה יקרה עד אז.

לגבי הילדים הפלסטינים מצאנו הבדל מובהק בין שתי הקבוצות, דבר שאינו מפתיע, הילדים שגרים ברשות דיווחו על רמות פסימיות יותר בכל הממדים. גם בשתי הקבוצות האלה, הממדים שנמצאו כפסימיים ביותר הם התפיסה הכללית של הסימפטומים.

אלה הממצאים העיקריים של המחקר. אולי רק בהתייחס לדברים שנאמרו בתחילה, החשיפה שהילדים חווים עכשיו – בדיוק בשבוע שעבר השתתפתי ביומיים של סדנה, שנכחו בה פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ואחד העניינים שדנו בהם שם הוא מה זאת החשיפה שילדים חווים עכשיו, היא בוודאי לא אקוטית, אבל היא בוודאי לא חד-פעמית, והשאלה היא אם אנחנו מודדים פה בכלל פוסט-טראומה, וכנראה שאנחנו מודדים משהו כרוני. לגבי מדידה כרונית אין לנו הרבה מידע. המצב הוא מצב כנראה קצת יותר קשה מבחינת הפרוגנוזה, מבחינת היכולת להחלים. עיקר המידע שלנו שאוב מהתחום של חשיפה לאלימות במשפחה, ששם הרבה פעמים זה כרוני, אם זה ילדים שחווים אלימות במשפחה, התעללות מינית, משם אנחנו שואבים קצת את המידע. אי-אפשר להשוות, זה לא זהה. יש הרבה אלמנטים שהם מאוד שונים, אבל לגבי הצפי לעתיד, ושוב זה לא משהו שנמדד, דבר ראשון, ככל שהחשיפה חוזרת ונשנית, וילדים מאמצים הגנות ונאלצים להמשיך ולהשתמש בהם לאורך זמן, הסיכוי שהגנות כמו הדחקה או הימנעות יחלחלו אל האישיות ויישארו שם, וימנעו מהילדים לחזור ולתפקד כאנשים בריאים ותורמים בחברה. הסיכוי לכך גדל. עוד דבר אחד שקורה במקרים של חשיפה ממושכת, לפחות בתוך המשפחה, שלפעמים קשה לנו מאוד לשים את הגבול בין מי הוא הקורבן ומי הוא התוקף. אנחנו רואים במקרים מסוימים, שוב, לא תמיד, צריך להיזהר מזה, שילד שחווה אלימות בגיל צעיר, כמבוגר ישעתק את המבנים של האלימות בדור הבא. זה לגבי החשיפה.

אני מודה לתמר לביא. אני מציעה שנחלק את הדיון לשני חלקים. החלק הראשון הוא לשאלות הבהרה או שאלות על הנתונים או שאלות על דרך המחקר, והחלק השני הוא על הפרשנות שלהם והמשמעות.

האם את יכולה להסביר למה השתתפות בהפגנות גם תורמת?

זה מבוסס על השאלונים, וכאן לא המצאנו כלום. התבססנו על שאלונים שניתנו לילדים באזור, גם ילדים יהודים, ובכל המזרח-התיכון. ואנשים, שעשו עבודה מאוד גדולה, מצאו שילדים לפעמים מדווחים על השתתפות בהפגנות כאירוע לוחץ. היו שאלונים, ונאלצנו לקצר מאוד את השאלון. אי-אפשר להיכנס לבתי-הספר עם שאלון בלתי-מוגבל. אנחנו מוגבלים ל-45 דקות של שיעור. אולי זה גם יפתיע אותך שיש שמדווחים, שאבא שהלך למילואים זה נחשב הרבה פעמים אירוע לוחץ בעיני הילדים.

ילדי אזור הצפון בארץ הם איזו קבוצה שנמצאת, כך אנחנו רוצים להאמין, בתקופה שאחרי מתח מתמשך, שהוא די מקביל, בנתונים ובאווירה שכרוכה בו לאירועים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו בכלל המדינה. השאלה, האם נעשה מחקר על ילדי הצפון בתקופות הקשות ואחריהן, כדי לראות מה קורה להם אחרי, האם היה איזה כלי להשתמש בו ככלי השוואתי כלשהו למחקר שעשיתם?

ככל הידוע לי, לפחות לא נמדדו התסמינים של הפוסט-טראומה. נמצאו שם רמות גבוהות של חרדה, אני חושבת גם דיכאון, ממחקרים שנעשו בצפון. לא ידוע לי על מחקר שנערך בזמן האחרון. אבל אני חושבת, לגבי מצב רגיעה, שיכול להיות שזה נתון לפרשנות. אני לא יודעת עד כמה הילדים האלה נמצאים כרגע בתקופה של רגיעה. אני שומעת שבכל זאת יש שם התפוצצויות של נ"מ, וילד שנתון במצוקה פוסט-טראומתית, כל בום כזה יעלה אצלו את כל הסימפטומים מחדש, ואני מניחה שהם גם נוסעים באוטובוסים לכיוון חדרה ולכיוון נתניה, והם עדיין מאוד חשופים. בכל מקרה, לא ידוע לי על מחקרים שנעשו עכשיו.

האם לקחתם את אוכלוסיות הנבדקים כפי שהם, כיתות שלמות, או שהיה מידע קודם על פרמטרים של חוסן?

הגענו לבתי-ספר אזוריים, בהנחה שזה יהיה אשכול של אזור, ונכנסנו לשכבות שלמות, כדי שתהיה שונות, ואכן יש שם שונות.

זה מסוג הדברים שהזכרת לגביהם, שהמחקר לא נקי, לגבי כל אותם פרמטרים שקשה לבחון אותם על מאפיינים קודמים של ילדים, עם רקע קודם של חוסן אישיותי, של תפיסת עולם, של אופטימיות?

דווקא מהבחינה הזאת, המחקר כן נקי. אצל ילדים, ניסו לבדוק מה זה חוסן. אני חושבת שאין משתנה אישיותי שלא נבדק ולא נמצא כעוזר או מטריד. במחקר הזה לא התעניינו בדברים האלה, דווקא התעניינו ברמות החשיפה, אם הן משפיעות, סוגי החשיפה, אם הם משפיעים, וברגע שיש לנו שונות, ואנחנו רואים את המגמה, אין בעיה אם הילד גם אופטימי או לא מבחינת הניקיון של המחקר.

יש הנושא של משתנה הזמן. הזמן שעבר מאז החשיפה. כשחשבתי על השאלה הזאת, כבר הבנתי שזה יהיה מאוד קשה. אני מניח שלא ניסיתם לראות כמה זמן עבר מאז החשיפה, מאז שנער או נערה, או ילד, דיווחו על סימפטום כזה או אחר.

כן בדקנו. לגבי כל אירוע שאלנו את הילד, לפני כמה זמן זה קרה. אבל, שוב, זה קשור למה שאמרתי בסוף ולאותו דיון שהייתי נוכחת בו השבוע, מה בעצם אנחנו בודקים, כי כל הזמן יש עוד חשיפה ועוד חשיפה. אנחנו כנראה בודקים טראומה שהיא כרונית, חוזרת ונשנית. על-פי רוב, השאלונים אמורים להינתן כארבעה שבועות אחרי אירוע, ופה ניסינו לעשות זאת. ברוב המקרים גם הצלחנו. אבל, שוב, החשיפה היא כרונית.

איך בחרתם איזה בתי-ספר מירושלים, מאיזה אזורים וכמה ילדים בדקתם?

לשכונת גילה הגענו, כי זה אזור של סיכון גבוה שאותו רצינו למדוד; ובית-ספר במרכז ירושלים, לקחנו בית-ספר שיהיה דומה מבחינת משתנה רקע לבית-הספר של גילה.

כמה ילדים בדקתם?

כ-1,300 מכל הקבוצות. היו 165 ממרכז ירושלים ומעל 200 מגילה.

מה היה הרציונאל להישאר עם הקבוצה של 13-15, כאשר אנחנו יודעים שכל מה שקורה, זה משפיע גם על ילדים מגיל יותר מוקדם, אפילו בגיל הגן? האם היתה מחשבה להוריד בגילאים?

קודם כול, לא רצינו להכניס אלמנט התפתחותי, לכן טווח הגילאים פה הוא קטן. דבר שני, לקחנו את 1987 כנקודה. הנתונים נלקחו בשנה שעברה, ובשנה שעברה אמרו לי, שירושלים ומרכז ירושלים זה האין חשיפה שלך. ואני אמרתי: אין דבר כזה אין חשיפה. כל הילדים פה חשופים ברמה כזאת או אחרת, יש פה רמות שונות של חשיפה. אין לי קבוצת ביקורת. לקחתי את הנקודה של 1987, כי רצינו מתבגרים, טווח גילאים קצר.

אני רוצה להוסיף כמה שאלות. שאלה ראשונה היא, מדוע לא לקחתם קבוצה באיזור המכונה שקט לשם ביקורת? למה לא לקחתם את חולון או מקום אחר, שלא היה בו אירוע, לצורך בקרה, כדי לדעת אם יש פה הקצנה או לא? אז היינו יכולים לומר שאם גם בחולון או גם בבני-עייש, או מקום שנחשב "שקט", היינו יכולים להגיד עד כמה, למשל, המצב הכללי, לא הפיגוע הקונקרטי, משפיע.

קודם כול, שוב, זה נעשה לפני שנה. ירושלים תמיד היתה אולי יותר חשופה מחולון. מרכז ירושלים, בשנה האחרונה, מאוד נחשף, אבל אז היא היתה פחות חשופה. הרבה דברים אפשר עוד היה לעשות, אבל מה שהיה חשוב פה זה, לקחת את הרמות השונות. אני לא משווה בין ערבים ליהודים, אבל כשאני רואה שבירושלים יש חשיפה של בממוצע שלושה אירועים בעוצמה לא גבוהה, ובאפרת ובקטיף יש ממוצע של למעלה משמונה אירועים, וההבדלים הם של 15% ו-30%, אני יכולה להגיד בוודאות שיש השפעה לאירועים של החשיפה.

אני מבינה שכל הילדים ציינו כדבר ראשון את החשיפה לטלוויזיה, את הטלוויזיה כמקור ראשון במעלה, מעבר להתנסות האישית. מאיפה הם לומדים על המציאות, האם מהחוויה האישית או ממה שהתקשורת מביאה להם את החוויה הכוללת?

בירושלים, מבחינת שכיחות, לא מבחינת החוויה האישית, מעל 80% נחשפו דרך הטלוויזיה, ואחר כך ירדנו ל-30%. באפרת ובגוש קטיף, הטלוויזיה נדחקה לאירוע השלישי או הרביעי בשכיחות שלו, כאשר הראשונים היו היכרות אישית עם האדם שנהרג באירוע.

לא מדדתם, מעבר לחוויה האישית או האירוע האישי, האם זה השפיע על רמת הלימודים?

לא היתה בדיקה.

אם אין יותר שאלות, אני מבקשת התייחסות, מחשבות, ומה לעשות, ממשרד החינוך, משרד העבודה ומשרד הבריאות. אתם מוזמנים להתייחס ולומר עד כמה הדברים האלה מאשרים, מאששים מה שאתם חושבים.

אני חושבת שהמחקר שבוצע כאן גובה את המחיר הרגשי של התקופה. אי-אפשר שלא להסתכל בעיניים ולומר: אכן, אנחנו מגדלים ילדים ובני נוער בתקופה קשה, בתקופה של חשיפה לאירועים, שהם קשים מלהכיל. יש לדברים האלה מחיר רגשי.

אנחנו יודעים שבדרך כלל באירועים חד-פעמיים, פוסט-טראומתיים, למשל, כאשר ילד נחשף לאירוע של תאונת דרכים, קל לנו מאוד, בדרכים קוגנטיביות, להחזיר אותו לתחושת האמונה בחיים, או כמו שקראת לזה "תחושת עתיד מוגבל", כי אנחנו משקפים לו את העולם שבחוץ כעולם שיש בו ביטחון, אנחנו מציגים בפניו את האירוע הזה כאירוע חריג, יוצא דופן. דרכי טיפול כאלה לא מתאפשרות במצב הזה. זה לא אמין לומר לילדים היום שזה היה אירוע חד-פעמי, כמו תאונת דרכים שהזכרתי, והעולם מסביב הוא בטוח. הילד, גם אחרי האירוע, גם אחרי החשיפה, חוזר לעולם לא בטוח.

אני רוצה שנעלה כאן, בחדר, דילמה שאנחנו עוסקים בה לא מעט. בתפקיד שלי אני יועצת בכירה, אחראית על מערך היועצים בשומרון, חלקם באמת ניזונים ממקורות של אמונה ואידיאולוגיה וזכותנו על המקום הזה ולהימצאות שלנו כאן ולהגיון של בורא עולם, שיש אנשים שמאמינים בו. באותה מידה, יש אנשים עם אמונה ששמים עליו הרבה סימני שאלה. היום גם מטפלים בספקות וגם מחזקים את האמונה. אני באה מהמערכת הממלכתית הלא דתית, עם בני נוער באריאל, שאין להם המרכיב החזק הזה של האמונה, אנחנו מחפשים דרכים כדי לומר: יש לנו עוד המון המון דברים שאנחנו יכולים להאמין בהם, בזכותנו, בקיום שלנו כאן, שלא קשורים בבורא עולם או בהבטחה לאבותינו על הארץ, על החיים שלנו כאן. אנחנו מחזקים הרבה מאוד אלמנטים של ציונות והחלום לחיות כאן והשיבה לארץ והזכות שלנו למקום לעצמנו. זה אתגר. אין לנו ארץ אחרת. פיתחנו תוכניות עבודה מאוד יפות עם תלמידים מתבגרים. בהתחלה, באמת עסקנו בעיקר באזורים החשופים יותר. היום אנחנו עוסקים בדברים האלה בכל מקום, בידיעה שהילדים שלנו, לקראת מימוש האזרחות שלהם, לקראת גיוס, אנחנו חייבים להעצים את תחושת המחויבות שלהם, השייכות שלהם והתחושה בצדקת דרכנו.

אני רוצה להתייחס לעניין החשיפה לטלוויזיה. בעבודה שאנחנו עושים עם מורים, עם הורים, אנחנו פונים אליהם כגופים מתווכים. כאשר מתרחש אירוע בזמן אמת במדרחוב בירושלים, וכל המשפחה סביב הטלוויזיה, והילד חווה את התמונות, את הקולות, את המראות מנקודת מבטו, אין מישהו פנוי לתווך לו את העולם, גם לא ההורים עצמם. אין מישהו פנוי לתווך לעצמם את המראות שהם צופים בהם. אין מישהו שיכול לומר לילד איך להכיל את החוויה הזאת. אנחנו כן מנסים, בעבודה עם קבוצות מורים, עם קבוצות הורים, להיות שם בשביל הילד. זה לא פשוט. האתגרים, שאנחנו מתמודדים אתם, הם לא מסוג האתגרים שחווינו בעבר. אנחנו מנסים לגייס ידע חדש. בתקופה האחרונה יש אפילו חיבור עם גורמי טיפול שעבדו באירועים של מגדלי התאומים במנהטן. האתגר הוא לא פשוט. הוא מחייב לעזוב דפוסי עבודה ישנים ולאמץ דפוסי עבודה חדשים, דפוסים של טרור במצב מתמשך.

לגבי מערכת החינוך וילדינו במגזר הערבי, שאנחנו מחויבים להם באותה מידת אחריות. ילד בטייבה הוא כמו ילד בגוש קטיף. מעולמו הילדי הוא חווה את אותן חוויות, התקווה שלו, האופטימיות שלו, היכולת שלו לצמוח כאדם בריא, כאדם מתפקד בחברה, כאדם שהוא פוטנציאל לשיח של שלום בעתיד, הוא מאוד מדאיג, הוא מאוד מטריד. והעבודה, שאנחנו עושים עם הגורמים הטיפוליים במגזר היהודי, אנחנו עושים אותו דבר גם במגזר הערבי. לצערי, כוחותינו מוגבלים. היום, בהערכה סטטיסטית, יש לנו פסיכולוג אחד ל-2,000 ילדים, וזה מעט. האוכלוסייה הערבית לא משופעת בגורמי טיפול. תנאי הקבלה עד עכשיו היו תנאי קבלה שהאוכלוסייה הערבית לא עמדה בהם.

אם יהיו יותר משאבים, אם יהיו יותר תקנים, זה יכול להיות אחרת. ניתנו תקנים, למשל, ליועצים בשומרון, לא ניתנו תקנים לצוות שמוביל אותם, לצוותים שעובדים אתם, לצוותים שחשוב מאוד שיהיו שם. אני יכולה לומר, שאני, כיועצת בכירה, אסור לי ואיני יכולה לנהל את המערך הזה משלט רחוק. האנשים צריכים לראות אותנו שם, עם כל החשש, עם כל החרדה. כוחות תמיכה, כוחות העצמה, כוחות פדגוגיים, צריכים להגיע למקום. אי-אפשר לעודד את האנשים האלה בפלאפון. ההתניידות לא פשוטה, היא מצריכה תמיד לוגיסטיקה של רכבים ממוגנים. אבל האחריות שלנו היא לחזק את הצוותים, שמגיעים למקומות האלה, להיות אמיצים ולעמוד מאחורי המחויבות שלהם.

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן. סיפורים קטנים ממחישים לנו תמונות מצב גדולות. חלק מהאזור, שאני לוקחת עליו אחריות יומיום, זה שקד. שקד זה קבוצת יישובים קהילתיים שנמצאת בצפון השומרון, זה החלק הצפוני ביותר של מחוז המרכז שבו אני עובדת, בקו רוחב של עפולה, של הגלבוע. הייתי שם אחרי אירוע שגננת נרצחה, וילדים בגילאי בית-ספר יסודי יושבים באוטובוס, כשיש לכל אחד מהם פלאפון. ילד ביכתה ג', אמו נרצחה. יושב לידו ילד שמקבל הודעה בפלאפון, אתה יודע שאמא של כך וכך נרצחה. זה סוג של מציאות. אם פעם יכולנו לומר: נעטוף את הילדים במוגנות מסוימת, ניתן להם את המידע בדרכים שלנו, היום זה לא מתאפשר. הילדים מאוד חשופים, ההורים מאוד לחוצים, הילדים מצוידים בתקשורת הזאת. ילדים בכיתה א', ילדים בני שש – הלימודים נגמרים, והם נוסעים בדרך, ויש חשש לפיגוע, והכבישים נחסמים. ילדה בת שש עוד לא אכלה, היא רוצה אמא, היא צריכה פיפי, היא צמאה, זה מצמרר להרגיש את החוויה הזאת, שזה עוד לא פיגוע, עוד לא הפגנה, רוצים הביתה, מתחיל להחשיך, ולפעמים המחסומים בדרכים, גם אני חווה את זה, מתמשכים שעה ויותר. הכול לא ברור, לא יודעים מה יהיה. העתיד הלא צפוי הזה הוא קשה. יש סיטואציות די יומיומיות של ילדים, שאנחנו רוצים לגדל אותם לעולם של כוח, לעולם של חוסן, לעולם של תקווה ואופטימיות, והמציאות לא פשוטה.

הייתי רוצה לספר איך אנחנו מתפקדים במצבי חירום, איך אנחנו מתפקדים בזמן אמת. המערכת של השירותים הפסיכולוגיים הייעוציים, אין לה אח ורע בעולם. אני יכולה להגיד, לשמחתנו, אני יכולה גם להגיד, לצערנו, כי זאת מציאות חיינו עוד לפני האירועים האלה. תמיד ברמה כזאת או אחרת, והאירועים האחרונים מאוד תמרצו את האחריות שלנו, אבל היו צוותים בבתי-ספר, שידעו כיצד הם מתפקדים במצב חירום, כשבעבר דיברנו על מצבי חירום מסוג אחר. למשל, אסון הבונים, אם אתם זוכרים, אוטובוס טיולים, שהתנגש ברכבת בצומת הבונים, היה נקודת מפנה בעניין הזה, כאשר אמרנו שבתי-ספר צריכים להיות ערוכים לאירועי חירום, ואז דיברנו על אירועים מסוג אחר. מלחמת המפרץ העמידה אותנו במקום אחר.

בכל בתי-הספר יש היום צל"חים – צוותים לשעת חירום – הצוותים האלה מאוד "מתוקתקים", אם מותר לי לומר. באחריות שלנו, כמפקחים על מצבי רווחה נפשית, בכל הרשויות שהיינו מעורבים בהן, הובלנו מהלכים של סימולציות. בתי-ספר חוו תרחישים. חוויה לא פשוטה של 08:05 בבוקר, ליד בית-הספר מתפוצץ אוטובוס, מה עושים? מה עושה המנהל? מה עושה הסגן? מה עושים בעלי תפקידים? איך שומרים על הילדים? חלק מהילדים כבר בפנים, חלק מהילדים עוד בחוץ, מה עושים עם מבול ההורים שצובא על בית-הספר, מכניסים אותם? לא מכניסים אותם? מה עושים עם התקשורת שרוצה מייד תשובות? היום הכול בשידור ישיר, היום הכול קוטע מהדורות של שידורים שוטפים, והכול נכנס בבת אחת לבתים שלנו, איך בית-הספר נערך? מיהם האנשים שיש להם חוסן ומנהיגות, שהם יכולים להוביל את בית-הספר במצב כזה? איך בית-הספר יודע על אימהות שיש להן תינוקות? על אימהות שיש להן גן-ילדים סמוך? איך בית-הספר יודע על ילדים שחוו בעבר מצבי פגיעות? ילד שאביו נפגע, ילד שקרוב משפחה שלו נפגע, ילד שבמשפחה שלו עכשיו חווים מחלה, אבטלה. בתי-הספר נדרשו לעשות את הדברים האלה בחדרי המורים. בהתחלה היתה התכנסות ומנגנונים של "תעזבו אותנו עם ההתנסויות האלה", ו"אצלנו זה אולי לא יקרה". אבל הדיווחים אחר כך היו, שזה העצים, זה נתן תחושת כוח, זה נתן תחושה, שאם, חלילה, יקרה משהו, אנחנו ערוכים.

ההיערכות במערכת החינוך גייסה גורמים נוספים. בדקנו מה קורה עם הרווחה. במצב חירום, שירותי הרווחה שותפים מאוד משמעותיים למערך החינוכי, הם אלה שעובדים עם המשפחות, שחלילה יש בהן פגיעה, הם אלה שמודיעים, הם אלה שמלווים משפחות למכון לזיהוי פתולוגי. חברנו לגורמים האלה, מצאנו שאנחנו צריכים לחבור גם לגורמי פיקוד העורף, לגורמי הקב"טים ברשות, ונוצרה עבודה מערכתית-קהילתית, שמגייסת הרבה מאוד אחריות, גם בקהילות קטנות וגם בקהילות גדולות.

כאשר מתרחש, חלילה, אירוע, המערכת יודעת כיצד לפעול, אני מדברת על העומדים בראש עד אחרון המורים. אנחנו יודעים איך היישוב מתארגן, איך בית-הספר מתארגן, איך חדר המורים מתארגן. המורים עצמם צריכים להיות פנויים כדי לטפל בלמידים. המורים עצמם הם אנשים עם ילדים, עם משפחות, עם חשיפה, וגם מורים נחשפו בעבר. מורים באזור השומרון, באזורים מועדים יותר, מורים בירושלים, גם הם אנשים שהחוסן שלהם מתערער. חלקם לפעמים גם במצבים של טראומה כזאת או אחרת. יש לנו אחריות כל הזמן לחזק אותם, להעצים אותם, לשמור על החוסן שלהם, כי הם אלה שעומדים אחר כך בפני הילדים, הם אלה שצריכים לתת לילדים את הכוח ואת העוגן להמשיך ולחיות, להמשיך ולהאמין בחיים.

אנחנו מציידים היום את המורים בהרבה מאוד כלים וכלים אלטרנטיביים. אם בעבר אמרנו: תגידו לילדים לכתוב, תגידו לילדים לצייר. היום אנחנו יודעים, וזה ידע שפותח במרכז למצבי לחץ בקרית-שמונה, בשומרון, במרכזים נוספים, שלא לכולם הסגנון הזה מתאים, לא כולנו רוצים, במצב לחץ, לכתוב, לא כולנו רוצים לצייר, ואנחנו מרחיבים את הרפרטואר של עצמנו ושל הילדים. אנחנו יודעים שיש כאלה שמבקשים לעצמם שקט, ויש כאלה שרוצים לדבר, יש כאלה שרוצים לדבר בקבוצה, ויש כאלה שרוצים לדבר עם חבר, יש כאלה שהכי טוב להם לרוץ החוצה, לזרוק כדור ולעשות פעילות פיזית, ויש כאלה שזקוקים לאמצעים, אפילו אלטרנטיביים - ופתחנו המון ערוצים - לנשום נכון ולהרגיש את הגוף ולהירגע, ובדמיון מודרך ללכת למחוזות אחרים. אני עצמי עמדתי במצבים, שטיילתי עם ילדים בחנות ענקית של צעצועים ובחנות ענקית של טעמי גלידה ועל חוף הים, כדי ללכת למחוזות שמרגיעים אותנו ומנתקים אותנו מהסיטואציות הקשות.

אנחנו פוגשים מורים אחרי המפגש הראשון עם הילדים, ואנחנו בודקים איך הדבר עבר עליהם. גם בין המורים יש לנו מעגלי פגיעות, גם בין המורים יש מורים חזקים יותר ומורים שצריכים יותר תמיכה ויותר עזרה.

יש עיקרון שאנחנו מאוד שומרים עליו, עיקרון הרציפות. כשמתרחש אירוע, אנחנו יודיעם שחשוב לילדים שלנו, שמי שיהיה לידם אלה הדמויות המשמעותיות, המחנכות, הפנים שהם רואים ביומיום, ולמרות שאנחנו מקבלים עזרה מגורמים נוספים, מגורמים של פסיכולוגים, מגורמים של רווחה - עובדים סוציאליים - אנחנו מבקשים שהקשר הקרוב, הישיר, ברציפות עם הילד, יהיה עם הדמויות המשמעותיות לו, ואותן אנחנו מחזקים. עיקרון הרציפות אומר גם: בבית-הספר במקום. אנחנו פותחים בתי-ספר אחר-הצהרים, בלילות ובשבתות. באסון הדולפינריום חווינו את זה ב"שבח-מופת". בתי-הספר היו פתוחים כמעט 24 שעות ביממה, וילדים היו יכולים להגיע. באירוע שהיה לנו ב"גינות שומרון", כשהכבישים נסגרו, וילדים לא היו יכולים להגיע, לקחנו את המורים, הדמויות המוכרות ונסענו אתם ל"גינות שומרון" לפגוש את הילדים. רצינו לשמור על העיקרון הזה.

עיקרון הרציפות גם אומר שגרה, וחשוב לנו לא לפרק את המערכת כולה, כשיש אירוע, ובית-הספר מבקש, ומקבל, עזרה, עד כמה שהוא זקוק, כדי לשמור על השגרה. לא נשלחים ילדים הביתה, לא אומרים: תצאו עכשיו להתאוורר, להפך. יש הכלה מקסימלית ומאמץ לשמור על השגרה.

את הדברים האלה אנחנו עושים בשיתוף פעולה עם רשויות. נפתח קו פתוח, הורים מתבקשים לפנות ולהתייעץ. תמיד, כשיש אירוע, ילדים, בסוף היום, הולכים הביתה עם מכתב. לצערנו, אנחנו כבר מנוסים בניסוח המכתבים, ואנחנו מספרים להורים: ילדינו חוו היום חוויות לא קלות, היינו אתם, דיברנו אתם, תמשיכו לדבר אתם גם בבית. אנחנו נמצאים בשבילכם. נותנים רשימת טלפונים של מחנכת, של יועצת, של מנהלת בית-הספר, של שירותים פסיכולוגיים. זאת עבודה שבהתחלה היתה מאוד נקודתית, בהתחלה ידענו שיש גורמים מסוימים במערכת, כמו אנשים שעובדים, בשומרון, בגילה, בגוש קטיף, שהם אלה שנשחקים יותר, נדרשים יותר, היום אנחנו יודעים שזה נחלת כולנו.

תודה. רציתי, ברשותם, לנסות להחזיר את הדיון למחקר ולהשלכות, עם כל המידע החשוב שהבאת. זאת אומרת, בהנחה שיש לנו ממוצע מסוים של 20%-30%, תלוי כמובן באיזה אזור, של ילדים, שלפי המחקר הזה סובלים מהתסמינים שמצוינים כאן. את דיברת בעיקר על איך המערכת מגיבה על אירוע, מחבקים את הילד ונותנים לו אפשרויות מגוונות, שזה בסדר, אבל אם הילד גורר אתו את התסמינים של התסמונת הפוסט-טראומתית, מה שסיפרת, זה לא תשובה. קודם כול, האם אנחנו בכיתה יודעים מי הילדים האלה? מי צריך בכלל לאתר אותם? האם מישהו בכלל חייב לאתר אותם? האם מישהו מחפש אותם? או, אם במקרה ההורים עירניים או מישהו עירני ומישהו לוקח ובודק. זאת שאלה ברמה האינדיווידואלית. זאת אומרת, התשובה שנתת ברמה הכללית היא נכונה. מעניין היה לשמוע, וחשוב, אבל מה אנחנו עושים עם הילד הבודד הזה? בכל זאת דיברנו על שונות, שיש ילדים שמגיבים כך ויש ילדים שמגיבים אחרת. האם יש איזו הנחיה למורה ששם לב שהשתנתה ההתנהגות של הילד, מה הוא צריך לעשות? אם הוא מנסה לעזור ולא מצליח, מה קורה אחר כך? האם יש מערכת פתוחה וזמינה לכל הילדים האלה? נתקלנו בזה בנושאים אחרים, במקרים של ילדים שנפלו קורבן לתקיפה מינית, הם והסביבה הקרובה שלהם, ואז נשאלה השאלה, וגילינו שאין שירותים זמינים לילדים האלה. עכשיו אנחנו מדברים על מספרים גדולים לאין-שיעור, זאת אומרת, כמה ילדים נתקפים תקיפה מינית וכמה ילדים סובלים מחרדה עקב אירועים. אלה שאלות שעדיין לא קיבלנו, בדיון הזה, תשובה עליהם.

הדבר השלישי הוא, האם אנחנו יכולים לעשות משהו כטיפול מונע? בהנחה שהסכסוך לא ייפתר בקרוב, ודאי לא בחדר הזה, ונשים קץ למצב הקשה והנורא הזה שאנחנו חווים, האם יש איזה טיפול מונע? האם המערכת, קודם כול מערכת החינוך, באשר היא מערכת חינוך, אבל גם מערכות אחרות, עושות טיפולים שמחזקים משהו אצל הילדים, בהנחה שממילא הם יהיו חשופים? אלה השאלות מעבר למה שאמרת.

החיים יותר מסובכים, כמובן, מהתיאוריה, והיינו רוצים בתיאוריה לעשות הבחנה בין תגובת לחץ, שהיא נורמטיבית, שהיא קורית אצל כולם, גם אצל מבוגרים, אולי לתקופה של שבועיים, קצת יותר, לבין הפרעה, שהיא יותר כרונית. אבל כפי שגברת לביא ציינה היום, יש בעיה של חשיפה מצטברת, ואת ההבחנה הזאת קשה לעשות.

בכל אופן, אנחנו מנסים לחשוב במושגים האלה. אנחנו חושבים על ההתערבות שמתרחשת לאחר פיגוע או אירוע טראומטי, כזה או אחר, וההיערכות לטיפול בהפרעות היותר מתמשכות, הכרוניות.

מהניסיון או מהנתונים שמצאנו, ותרשו לי רגע לציין שהאחראית לנושא הזה היא גברת בלה בן-גרשום. היום היא עורכת מפגש ארצי עם רכזי חירום מהמרפאות, לכן נבצר ממנה להגיע, ואני ממלא את מקומה. אני אחראי על השירות האמבולטורי. בכל אופן, מהנתונים שאספו נראה, שבתחילת תקופת האינתיפאדה השנייה דיברו על שלושה נפגעים בתגובות חרדה, תגובות דחק, על כל נפגע פיזי. היום מדברים על 15 לאחד. כלומר, יש קפיצה מאוד משמעותית. אצלנו כבר מדברים על ההיערכות לאפשרות של מלחמה רבתי, ששם הצפי הוא למספרים הרבה יותר גדולים, וכמובן, המספרים גם יכולים לעלות אם האירועים האלה ימשיכו.

יש גם הערכה אחרת, שמבין אותם אנשים שמפתחים תגובת דחק, כ-5% יפתחו תגובה כרונית, ואת הנתונים האלה צריך לקחת כנתונים מאוד טנטטיביים, דבר ראשון, מכיוון שהנתונים האלה לא נבדקו בדיוק ביחס לילדים ונוער, ודבר שני, מכיוון שאנחנו מדברים על בעיה מצטברת, ולכן קשה לעשות את ההבחנות האלה. אלה הפרופורציות שאנחנו מתייחסים אליהם.

חלק מההיערכות הארצית היא, שבכל אירוע, באזור האירוע, ליד בתי-החולים, מוקם אתר דחק. מפרידים את אלה שסובלים מהפרעת דחק, ויש צוותים מיוחד שבונים, מקרב אנשי בריאות הנפש באזור, ממרפאות לבריאות הנפש, והצוותים האלה כוללים לפחות פסיכיאטר, פסיכולוג ועובד סוציאלי מתחום של ילדים ונוער, שאני קורא להם קטינים. תרגלנו את זה כבר.

הזכרתי גם את רכזי החירום שנפגשים היום. הושלם קורס לפני כחודש - חודשיים לרכזי חירום מקרב כל עובדי המרפאות, שהם בפריסה ארצית, ו-30 איש סיימו את הקורס. אנחנו מתכוננים לעשות עוד קורס מיוחד כזה, וחלק מהמשתתפים הם אנשים מתחום ילדים ונוער. התפקיד שלהם, לתאם ולהיות מומחים בתחום הטיפול, להדריך וכן הלאה.

אנחנו מנסים לפתח טכנולוגיה להתמודדות בטיפול בילדים ונוער. ברמה של הטיפול המיידי יש הנושא של הפניית הורים ונוער לער"ן ושירותי בריאות הנפש, שנתנו סדרה של הנחיות, ימי-עיון והדרכות לצוות של ער"ן, והם אמורים להנחות את ההורים איך לדבר אל הילדים, איך לתת להם תמיכה, בעיקר להדגיש את העובדה שהתגובות הן נורמטיביות, להדגיש את הנושא של חוסן וכן הלאה.

בלה בן-גרשום וצוותים אחרים פיתחו דפי מידע שכוללים גם התייחסות לילדים ונוער, ודפי המידע האלה יימסרו לאנשים שמגיעים לאתרי הדחק, ויימסרו גם לרופא משפחה ולרופאים מומחים בתחום טיפול בילדים ונוער, ויש כאן דוגמאות.

אני, אישית, הייתי מעורב בשנתיים האחרונות בניסיון לאייש משרות שהקצינו לאזורי השומרון ולגוש קטיף, לחברון ולקרית-ארבע. בחלק מהמקומות הצלחנו, בחלק מהמקומות לא הצלחנו. בחברון ובקרית-ארבע יש לנו אנשים מיוחדים לטיפול בילדים ונוער, שהתפקיד שלהם, באופן מיוחד, הוא גם לטפל בנושא של דחק. יש לנו כוח-אדם גם בעופרה, מה שנקרא פסיכו-סוציאלים – פסיכולוגים או עובדים סוציאליים. יש לנו פסיכיאטרים לילדים ונוער באזור של חברון וקרית-ארבע. באזור השומרון, אני, אישית, שנתיים בתסכול רב מאוד. שמרתי חצי משרה לפסיכיאטר לילדים ונוער, ולא מצאנו גם פסיכו-סוציאלי. היו מועמדים והם נשרו, לא רצו וכן רצו, בשבוע-שבועיים האחרונים מסתבר שיש דוקטור שאמורה לעבוד באריאל ובאזורים של המועצה המקומית והמועצה אזורית שומרון. בגוש קטיף לא מצאנו, אבל הם יקבלו שירות דרך מרכז בריאות הנפש באר-שבע על-ידי ד"ר דפנה הדר. זה יהיה קצת ממרחק, אבל יש להם האחריות, והם אמורים לתת עזרה.

בנושא של טיפול בערבים. אני, אישית, בשנתיים האחרונות, או אפילו יותר, ניסיתי לקדם טיפול בילדים ונוער לתושבי ירושלים המזרחית אבל לא מוצאים פסיכיאטרים לטיפול בילדים ונוער וגם לא מוצאים אנשים בתחום הפסיכו-סוציאלי לטיפול בילדים ונוער. המשרות יוקצו אם נמצא את האנשים, אבל אנחנו לא מוצאים כוח-אדם. בחודש-חודשיים האחרונים אישרנו תוספת של 20 משרות, שאלה מספרים שלא רגילים במקומותינו ובזמננו, לשירות המרפאתי, כאשר רוב המשרות האלה הן לתחום של ילדים ונוער. לפריסה הארצית יש בערך כ-50 משרות – 13 רופאים, 43 פסיכו-סוציאליים וכן הלאה. השתדלנו שהרוב ילך לתחום של ילדים ונוער, שהרוב ילך לפריפריה. בכמה מקומות הצלחנו לתגבר כוח-אדם דוברי ערבית מהקהילה העברית, באזור עכו, באזור נהרייה וכן הלאה. שוב, כמעט שאין רופאים פסיכיאטריים בתחום של ילדים ונוער, ואותו דבר לגבי פסיכו-סוציאליים. מאוד קשה למצוא.

יש לכם נתונים במרפאות שלכם שיש יותר פניות שאתם מאפיינים כפוסט טראומתיות?

לפני כחודשיים הכנסנו נוהל שיאפשר לנו לתת תשובה לשאלה שלך תוך זמן יחסית קצר. כ-50 מהמרפאות הממשלתיות מצוידות במערכת מחשוב, אנחנו קוראים לזה בסיס נתונים ממוחשב, ואנחנו מתעדים את כל הפעילות עם המטופלים. קבענו נוהל מיוחד שנוכל לאתר ולזהות את אותם האנשים שמגיעים בגין תגובה לפגיעות טרור, מבוגרים וילדים ונוער, אמורים "לסמן" את האנשים האלה החל מינואר 2002. אנחנו עובדים גם על בניית דוח, כדי שנוכל לשלוף את המידע הזה, ותוך כחודש הדוח הזה יהיה מוכן, ואז אפשר יהיה לבוא עם שאילתה ולהגיד כמה ילדים ונוער במרפאה זו וזו אתם מזהים שהגיעו למרפאה כנפגעי טראומה.

כל הנושא של הטכנולוגיה בתחום הזה הוא מאוד חדש יחסית, ובאופן כללי, הגישה הכללית צריכה להיות קוגניטיבית בהוויוריסטית קצרת מועד. אצלנו זה מחייב להשקיע קצת יותר, כדי שאנשים במרפאות יאמצו את הגישה הזאת, כי היתה נטייה בעבר להדגיש יותר טיפולים דינמיים ארוכי טווח. אנחנו משקיעים בזה הרבה מאמצים, גם בקורס רכזי חירום עסקנו בזה, גם בתחום של המבוגרים אנחנו עוסקים בזה, היה קורס שלהם של שבוע עם פרופסור שהגיעה מארצות-ברית. עכשיו פרופ' שם-טוב, שהיה בסדנה שאורגנה ליומיים, גם הוא דיבר על הנושא הזה. אנחנו רוצים לעשות את השינוי הזה ולהכשיר את האנשים בטיפול קוגניטיבי בהוויוריסטי קצר מאוד, כולל בטיפולים לילדים ונוער.

(הקלטה חלקית של דבריה)

- - -המצב הזה מעמת אותנו שוב, אולי בצורה הרבה יותר חדה מול הנושא של העולים החדשים, ומול העובדה שיש לנו גם ערבים בחלק מבתי-הספר. כל הדילמות והקונפליקטים שקיימים היום, קיימים גם אצל הערבים הישראלים ובזהות שלהם. יש כאלה שחוזרים בתשובה, יש כאלה שלא מוצאים את מקומם.

אחת מנקודות המשבר שלנו היתה בשבת. מצאנו את עצמנו מגיעים לבית-הספר, אחרי יום שישי כזה, כי אחד מהילדים נהרג, וחלק מהילדים נפצעו ונפגעו. תלמידים ואנשים נוספים הגיעו ביום שבת לבית-הספר. היועצת הדתייה, גם היא הגיעה לבית-הספר באותו יום, כי הרגשנו שאנחנו חייבים להיות במקום. אי-אפשר שלא להיות במקום. שם נחשפנו לעניין של מה שעושים עם הערבים. אחד הילדים כתב על הקיר שם: אני מתבייש במה שקרה. היה הנושא של ערבים שלא מצאו את מקומם באותם ימים. התחושה היתה של התכנסות, להיות ביחד, והיו כל מיני קבוצות של יחד. ההתמודדות מאוד לא פשוטה, מאוד לא דומה למה שהכרנו קודם. זה יומיומי, זה מפחיד את המורים, זה מפחיד את התלמידים כמובן.

מנהלת האגף שלנו פנתה וביקשה לארגן חומר לחדרי מורים. לאחרונה, ממש לפני חודש, הוצאנו חוברת שעוסקת בנושא של התמודדות עם מצבי אסון. עכשיו אנחנו מקיימים ימי-עיון גדולים עם המנהלים ועם היועצים ועם צוותים שונים, ואנחנו מקווים לבוא לבית-הספר ולנסות לראות איך אנחנו עושים דברים שונים. מורה לא מוכן, לא יכול אחר כך להכין תלמידים. מנהל, שמתמודד יומיום עם כל כך הרבה בעיות פדגוגיות, צריך להתמודד גם עם הבעיות הקיומיות.

רצינו שהילדים ילכו להצגות, והיתה בעיה איך יתפזרו בלילה, כי זה לא בית-ספר קהילתי. בתי-הספר שלנו נטועים בקהילות השונות, והם שואבים תלמידים ממקומות שונים. כשמסתיימת פעולה חיובית, נחמדה, אחר כך צריך לפזר את התלמידים, וזה תקציבים, זה דרכים, זה דאגה. אנחנו נמצאים בסיטואציה של בעיות חדשות, ואנחנו מחפשים דרכים לתקוף אותן.

גם היום, ילדים שנפגעו בדולפינריום, עוד יש לנו ילדות שסוחבות את הפגיעה, ואין מישהו שממש מלווה ועוקב. אנחנו עושים הרבה מאוד, אבל היינו מאוד שמחים אם היה מישהו שמלווה את אותה קבוצה של 5%, או האחוז שיהיה, הפוסט טראומטיים שמזהים יותר מאוחר, שידע מה עושים הלאה.

כל מה שנאמר פה זה יותר התמודדות עם מצבי הלחץ. המערכת כולה למדה לעבוד ביחד ובצורה מאוד משומנת. מה שמדאיג אותי זו ההמשכיות. מה יהיה בעתיד. מה המחיר שהחברה כולה משלמת, אם הילדים שנושאים אתם את המטען ימשיכו לשאת. אנחנו למעשה רואים את זה בחברה כולה. אנחנו מדברים על האלימות שגברה בחברה כולה, על תאונות הדרכים. ללא ספק, כל הלחצים והמתחים באים לידי ביטוי בהתנהגות שלנו בהרבה דברים. השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע, ואיך להתכונן לעתיד.

אנחנו יודעים, בנושא אלימות במשפחה, שהקורבנות, הרבה פעמים הופכים להיות אחר כך אלימים בעצמם. זו שאלה גדולה, שלא ניתן לתת מענה עליה.

מבחינת המניעה, איך למנוע שילדים ייכנסו למצבי לחץ. אם יש מנהיגות טובה בסביבה, אם יש מורים חזקים שיודעים להכין, אם זה עובדים סוציאליים, אם זה כל המבוגרים מסביב, האם הם יודעים לתת לילדים ביטחון, זה התנאי הראשון שימנע את כניסתם למצבי לחץ. צריך לתת, גם לילדים וגם למבוגרים, הרגשה שאנחנו יכולים איכשהו להתמודד עם המצב, שאנחנו לא לגמרי חסרי ישע. כל מצב שאתה נמצא בו בחוסר אונים, אתה חשוף לאיזו פגיעה.

הנכד שלי טלפן אלי יום אחד אחרי פיגוע, ילד בן חמש, הוא אומר: סבא, יש פיגועים. מייד אחרי זה הוא מתחיל להגיד לי פרק תהילים בטלפון. לא ידעתי בהתחלה איך לעכל את זה, אבל אחרי זה חשבתי, שאם זה הכלי שנתנו לו בגן שיש בו ביטוי להתמודדות, אז הדבר הזה בריא.

אנחנו מדברים על הדברים שמתרחשים, אבל מה עם הנתונים הקשים שראינו במחקר. יש קשר מאוד הדוק בין תפקוד נכון בזמן סטרס לבין תופעות פוסט-טראומתיות. מי שלא טופל בטראומה, יש להניח שהוא ישלם את המחיר של הפוסט-טראומה. קודם כול, האחריות היא להיות במקום האירוע ולהיות נכון.

מבחינת מה הלאה, הדאגה המשותפת לעוד הרבה אנשים שלא נמצאים בחדר הזה, נראה לי שזו המשימה הלאומית שלנו, לשמור על הילדים שלנו, על החברה שלנו, על עצמנו, שנצא אופטימיים ומתפקדים ומסתגלים וחזקים ומאמינים בחיים. כרגע, זאת ממש משימה לאומית.

בפירמידה של כל המייעצים והמטפלים, מי שעומד בראש הפירמידה, זמין בשטח יומיום, זה הפסיכולוג החינוכי. אנחנו קורסים תחת העומס. אחד הדברים שצריך להיערך לקראתם, זה להקצות יותר תקנים לפסיכולוג החינוכי. הוא זה שזמין ומגיע לכל אירוע ונמצא בשטח. הוא גם זה שבמשך כל השנה תומך במערך הייעוצי, וביחד, ובשיתוף פעולה, מקימים צוותים אינטר-דיסציפלינאריים ומוצאים איך לעשות את המערך - מה לעשות, ולהיות נוכחים, קודם כול, המניעתי, ואחר כך בשעת פיגוע. אנחנו קורסים. אתם מכירים את האחוזים של פסיכולוג פר קפיטה. כמה אפשר לטפל? במצב הכרוני שנוצר, מי שיודע לטפל בנושאים בצורה קוגניטיבית ביהוויוריסטית עכשווית, זה הפסיכולוג החינוכי. אי-אפשר לחכות למערכות האחרות שיבואו אחר כך.

לאחר אירוע, כשהילדים שהיו נוכחים בעת אירוע נפגעים מהלם, הם פונים לביטוח הלאומי, והביטוח הלאומי מפנה אותם חזרה לפסיכולוג של בית-הספר ומשלם ישירות לעירייה. זאת אומרת, שאלה הם מי שמטפלים במקרים האלה. את שורת האנשים האלה צריך לתחזק. אנחנו יודעים לטפל, אבל חסרים לנו משאבים אנושיים, עוד פסיכולוגים, ואי-אפשר להטיל את כל העול על הפסיכולוג של הרשות או של שלוש הערים הגדולות, כי צריך לדאוג גם למטפל.

אם נכשיר את עצמנו בצורה של צוות אינטר-דיסציפלינארי, צריך להביא בחשבון גם את היישוב. זה מאוד חשוב, כי מה שמתאים לשומרון, אולי זה לא מה שמתאים לירושלים מבחינת האזור הטופוגרפי, האידיאולוגיה של המקום, המדיניות של המקום. צריך לתחזק את השורות של התקנים של השירות הפסיכולוגי, זה שזמין, נמצא ויודע מה לעשות וגם לתחזק את הצוות האינטר-דיסציפלינארי. צריך להיות יצירתי ולמצוא פתרונות מקומיים, ואחר כך לקבל את הילד הזה לטיפול.
יש אפשרות לאתר ילדים עם טראומה. אחד הדברים שאנחנו עושים בבית-הספר זה לכנס את כל הצוות ולהגיד: תסתכלו על השינויים. אני מסבירה מה השינויים בהתנהגות לאחר מצב כזה, על מה צריך להסתכל, מה השינויים העיקריים בילד. הסברנו איך המורה תדבר על זה בכיתה. אחת ההוראות היתה לשנות את השיחה של אקטואליה. יש הרבה נושאים שמעניינים את הנוער. מורה אחת באה ואמרה לי: אני לא יכולה לקחת כל מה שכתוב, מה שהוצאת בנייר, אז עשינו סימולציה במקום, כדי לעזור למורה הזאת, בגלל משהו שקרה לה באופן אישי, כדי להתמודד בכיתה מול 30-35 תלמידים ולדבר על המצב של היום. אנחנו לא הולכים לכיוון של חברה יותר טובה, עם חוזק.

לא דיברנו פה על ההיבט השני, על מי נמצא עם ההורים. אנחנו עם נטייה להיות יותר עם ילדים, אלא שהפסיכולוג החינוכי, שנכנס לבית-הספר, רואה גם את ההורה שאין לו מענה להחזיק את הילד כשהוא מגיע הביתה. כל העבודה שאנחנו עושים בבית-הספר עם עצמנו, עם הצוות הייעוצי, עם המורים, זה לא מספיק. כשהילד מגיע הביתה, הוא מוצא עולם אחר, עם ערכים שונים. ההורה לא יודע להגיד, לגבי כל מה שעבדנו יחד, איזה נקודות צריך לחזק אצל הילד כדי שהוא יהיה יותר חסון ויאמין בתקווה, ושיש תקווה, ונצא מהמצב הזה למשהו יותר טוב. גם לא דיברנו על משפחות, במחקר זה נזכר ברפרוף, אבל אולי לא כולם יודעים שיש משפחות שחוו מוות בתוך המשפחה, עברו טראומה מאוד קשה, וילדים למשפחות כאלה אלה הילדים שהכי צריך לאתר במערכת, ובשביל זה צריך יותר שעות של פסיכולוג, שיהיה זמין ויסביר איך לאתר ומה לאתר ואת מי לאתר.

בקטע הקהילתי, יש מקום לחשיבה על שיתוף פעולה עם מתנ"סים, איפה שיש, או דרך בית-הספר שהוא קהילתי, וכן יכול להביא את ההורים לבית-הספר יחד עם היועצים והפסיכולוג החינוכי. זו תהיה תוכנית מהפכנית לאומית, כשזה יהיה רשמי. אף אחד לא נתן את הדעת על העניין הזה, שהוא מאוד חשוב. יש על מה לחשוב, ובהיבט הזה אף אחד לא נגע.

אני נוגעת גם בנושא הגיל הרך, לא רק בחטיבות ביניים ובחטיבה העליונה, הגן הוא ממלכה אחרת. יש שם צוות מאוד קטן, הגננת והסייעת שלה. מעט מאד פעמים מגיע גורם שלישי לסייע בצורה מיוחדת לגן. הם יותר חשופים. הטיפול שאפשר לעשות בגן הוא אחר, בגלל הגיל, ולא רואים שם את אותה החשיבה כמו אצל ילדים יותר גדולים. גם פה צריך לתחזק את שורת הפסיכולוג החינוכי, משום שהוא נייד, זמין ונגיש, והוא מגיע גם לגן.

התייחסו פה במידה רבה לתפקיד ולמטלות שנתונות בידיה של המערכת החינוכית והיא לוקחת על עצמה. היתרון הגדול של המערכת החינוכית, זה שהיא זמינה לכל ילד ולכל הורה, ואני מצטרפת לרעיון של להגיע גם להורים בשעות הערב. זה דבר מאוד חשוב, הדרכה להורים.

אחד הקשיים שרואים במצבים כאלה - דיבר הנציג של היחידה לבריאות הנפש - זה שאנשים מרגישים: אני בסדר, אז אני חווה בלילה, יש לי בעיה, אבל אני לא צריך ללכת לתחנה לבריאות הנפש, אין לי בעיות נפשיות. יש סטיגמה לאדם הממוצע, ואנחנו מדברים היום על האוכלוסייה הממוצעת, ולכן קשה מאוד להגיע לתחנות לבריאות הנפש. התחנות לבריאות הנפש יכולות גם לצאת לקהילה, אם זה לקופות-החולים או אפילו דרך מתנ"סים או בתי-הספר, כדי לעזור.

אני חוששת שהמטלות של מערכת החינוך הן עוד יותר כבדות אפילו ממה שהוזכר כאן, כיוון שמעבר להיבטים של פחד, חרדה וההשלכות של זה, המצב משפיע גם בהיבטים של בלבול במערכת היחסים בתוך המשפחה. יש בלבול בתפקידים ההוריים-ילדיים. יש ילדים שמתחילים להיות אחראים על אמא: אל תלכי לפה, אל תלכי לשם, תתקשרי כשאת מגיעה לעבודה. וזה משליך אחר כך על כל תפקוד המשפחה, בוודאי שעל משפחות, שהן משפחות במצוקה, זה יבוא לידי ביטוי בצורה עוד יותר חריפה. היבט נוסף, שהוזכר פה, זה הנושא של הבלמים של הילדים בהסתכלות שלהם על אלימות בכלל. ילדים חשופים לאלימות בצורה החמורה ביותר שלה, ואז, איך זה משפיע על התפקוד שלהם בחיי השגרה שלהם, במערכות היחסים האישיות שלהם, בחברת הילדים וכלפי המבוגרים, גם במסגרת האישית שלהם. יכול להיות שאת ההשלכות האלה נראה לטווח היותר ארוך. נושא נוסף, שגם הוא חלק מהעניין, זה ההחרפה של השנאה כחלק מתפיסת העולם של הילדים, התפיסה לזר, לאויב. אנחנו מוצאים את זה גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, ויש לזה השלכות ארוכות טווח, שגם אותן צריך להביא בחשבון וגם אליהן להתייחס במכלול כל הדברים שצריך להתייחס אליהם במערכת החינוך. אולי אני מצפה להרבה, אבל בגלל הזמינות שלהם הם חשובים מאוד, והם עומדים ביומיום עם הילדים בקשר, והם יכולים להיות בשבילם כתובת.

הוצגה פה עבודה יפה מאוד ומרשימה, שעושים במערכות חינוך. אנחנו גם שמענו על מקומות שבהם המורים לא קיבלו שום הדרכה, ואין להם שום מושג מה לעשות. היה פיגוע באזור, אומרים להם: לכו, תדברו עם הילדים. ואז הם נכנסים לכיתה ולא בדיוק יודעים מה לעשות, ואיכשהו מעבירים את אותו יום וממשיכים הלאה, בתקווה שלא יהיה פיגוע. יש אזורים שלא היו בהם הרבה פיגועים, וטוב שכך.

בערים ובאזורים שמועדים יותר, יש יותר עבודה של המערכות, אבל גם בערים האחרות יש ילדים שחשופים מאוד וחרדים מאוד, מכל מיני סיבות, בין אם זה קרובי משפחה שגרים בירושלים או כי מתוך עצמם הם חרדים יותר, ואין מספיק הדרכה למורים. אחד הדברים אמרו לנו, למשל, במט"ל, בישיבה משותפת, שהזמינות מעת לעת, ולא רק כשקרה אירוע, אלא כל כמה זמן, שתהיה שיחה, שתהיה אפשרות לפתוח את הדברים ולשפוך את הלב. אחד הדברים שמאוד ביקשנו, וממשיכים לבקש, זה לתת הדרכה למורים, כי כל מורה בשטח, אם הוא יקבל הדרכה, ויש חופש גדול, ואפשר לעשות השתלמויות למורים, ואני בטוחה שמורים ישמחו ללכת להשתלמויות, כל מורה שעומד בפני כיתה אחרי שהוא עבר את ההכשרה יעשה את העבודה יותר טוב ועם הרבה רצון. מדברים פה על הרצון והנכונות, ויש התגייסות של כולנו לטובת העניין, ואפשר לנצל את זה.

אני רוצה להעלות עוד נושא אחד, שבא לידי ביטוי במחקר, ולא עלה פה בסבב, וזה הנושא של החשיפה לתקשורת. מהמידע שלמדנו, כחלק מההתוודעות לנושא, מתברר שהחשיפה לתקשורת היא גורם מאוד משמעותי למצבי לחץ, כיוון שיש הרבה ילדים שאיכשהו, כשהם מגיעים לבית-הספר, הם מתנתקים. הם באים הביתה, מתיישבים מול הטלוויזיה בשלווה ובנחת, הם מתיישבים מול הבייבי-סיטר שנקראת טלוויזיה לילדים, ואז פתאום יש את המראות הנוראים האלה. כינסנו ישיבה גדולה, עם כל אנשי הטלוויזיה שעוסקים בטלוויזיה לילדים, מתוך מטרה להשתמש בהם כסוכנים דומיננטיים מאוד עבור הילדים, כי הם אנשים מאוד משמעותיים בחיי הילדים. להשתמש בהם כסוכנים להעברת מסרים, כסוכנים לסייע, להתאים את התגובות. אני מוכרחה להגיד שהיתה היענות מאוד מרשימה, וזה ייאמר לשבחם. מעבר לכך, זה ממשיך הלאה, להדרכה ישירה למנחים שעובדים ומראיינים ילדים, ויש תוכניות מאוד טובות שמגיעות לילדים בצורה שלווה ואחרת, ולא קשורה לבית-הספר ולמערכת החינוך, ומגיעה למקומות אחרים. ותיעשה הדרכה למנחים, בהמשך לאותה התכנסות, כדי שהם יעשו את העבודה הכי טוב שאפשר. הדרכה של צוות של מט"ל, כיוון שלדברי צוות מט"ל ראיון לא טוב, יכול אפילו ליצור לחץ, ולא להרגיע. לכן תהיה הדרכה נוספת בעניין. אנחנו רוצים לקוות שהעבודה הזאת תמשיך הלאה. גם בטלוויזיה הכללית, בעניין הזה, מתחיל היום קשר אתם, שוב, כדי לעשות עד כמה שאפשר, אפילו את הקטע של המעבר לשידורים, להתאים אותו גם לאותו ילד שיושב הרבה פעמים בבית לבד, ואמא לא נמצאת, ואבא בישיבה, והפלאפון כבוי, והוא נמצא לגמרי לבד מול המידע.

אני רוצה להתייחס לגילה ולפיגועים בירושלים. העיקרון שלנו זה באמת להגיע מיידית, בזמן אמת, ממש בזמן האירועים עצמם. אנחנו מאמינים שכאשר מגיעים למקום האירועים בזמן אמת, אנחנו יכולים למנוע, או לפחות להפחית תגובות של פוסט-טראומה, אם מגיבים נכון, אם תופסים בזמן נכון ילדים ומתבגרים, ואנחנו כמובן מתייחסים גם לאוכלוסייה המבוגרת יותר, שנכנסת לחרדה. לפעמים התגובות שלהם מתאימות, וההורים מגיבים לא נכון אל התגובות, וזה מחריף את ההתייחסות.

מהניסיון שלנו, גם בגילה וגם בפיגועים בירושלים, יש בדרך כלל התכנסויות של בני נוער מייד לאחר הפיגוע, מייד לאחר האירועים, באזור עצמו. בגילה ראינו שיש ממש כניסה לשטח האש, יש מין פטליזם - אם הכתובת של הכדור היא אלי, הוא יגיע אלי בכל מקרה, אם אני אהיה שם או לא אהיה שם, זה לא משנה בכלל. יש הגדלה של הסיכון וצורך של בני הנוער ממש להתגרות בגורל.

בגילה, באיזה שלב, ראינו שאנחנו מסתכנים בעצמנו על-ידי כך שאנחנו נכנסים ישר לתוך האירוע, כשהירי עדיין נמשך. החפ"ק, אני לא יודעת אם מישהו מכיר, מאוד קרוב לקו האש. יש כביש ובניין שמפריד בין קו האש לבין החפ"ק. בין שני בניינים יש אזור חשוף ליריות, והילדים נמצאים שם תוך כדי היריות, ואנחנו מנסים איכשהו לכנס אותם. יש משהו של פטליזם בהתנהגות הזאת - הכדור לא מופנה אלי.

אחד הדברים שלמדנו זה, קודם כול להתייחס לילדים. יש ילדים בבתים כמו גם תושבים מבוגרים, שלמדו להתקשר לחפ"ק. הם למדו לבקש עזרה. אנחנו נכנסים לבתים, וגם את זה למדנו עם הזמן, ואנחנו לא הולכים לבד, אלא אנשי פיקוד העורף והמשטרה לוקחים אותנו במכוניות ממוגנות אל הבתים. אנחנו מגיעים לבית ומדברים עם המשפחה ועם הילדים, ונותנים התייחסות ראשונית גם להורים, של מה לגיטימי ומה לא. ילד בוכה, זה בסדר. חלף כדור מול עיניו, וצריך לאפשר לו לבכות ולא להשתיק אותו ועוד כהנה וכהנה. אנחנו נותנים טלפון וכתובת ליום שלמחרת. אם הם רואים שעדיין יש קשיים, הם מתקשרים. יש לנו, בכל האירועים, קשר מאוד הדוק עם השירות הפסיכולוגי, בפרט בגילה. שם עשינו גם קבוצות של פוסט-טראומה לילדים בבתי-הספר, בשיתוף עם אגף הרווחה והשירות הפסיכולוגי. דרך אגב, הגיל הצעיר הוא הגיל עם התגובות היותר קשות של פוסט-טראומה, יש הרטבות וקשיים בשינה. ניסינו בגילאים הצעירים יותר לעשות קבוצות, בגילאים חמש-שש-שבע-שמונה. עשינו גם קבוצות להורים איך להגיב, מה לענות, מה לעשות וכן הלאה. דרך אגב, ראינו שלגבי גילה, לא שהאירועים שככו לגמרי, אבל ראינו שעם הזמן מתרגלים. עם הזמן יש התרגלות, גם של הילדים, גם של בני הנוער, גם של ההורים, כבר לומדים איך להגיב, ויש פחות פניות. אנחנו הפסקנו את הקבוצות הטיפוליות באיזה שלב, כי כבר לא היתה היענות לקבוצות.

אני רוצה להתייחס גם לפיגועים. בירושלים היתה גם ההתמוטטות של אולם ורסאי. נכון שזה לא פיגוע, אבל זה נכנס לתוך הרצף. אם אנחנו מדברים על פטליזם ועל סכנה, וזו אותה אוכלוסייה, האוכלוסייה שנפגעה בורסאי זו האוכלוסייה של שכונת גילה ושכונת פת בעיקר, ואי-אפשר להתעלם מזה, גם האוטובוס שהתפוצץ עכשיו בצומת פת, היתה בו האוכלוסייה של גילה ופת. זו ממש אותה אוכלוסייה. הרבה פעמים קרובי משפחה, ניצלו משם, עברו לפה. זו אותה אוכלוסייה, ואי-אפשר להתעלם מזה.

אגף הרווחה, יחד עם פיקוד העורף, הקים קבוצות של פוסט-טראומה לכל מי שרצה. פרסמנו בעיתונים, והיו הרבה מאוד קבוצות של פוסט-טראומה. למדנו את זה אצל פרופ' מולי להד, וממש בזמן אמת, עם פיקוד העורף, עברנו קורסים אינטנסיביים מאוד, ומייד הרצנו, בשיתוף עם פיקוד העורף, קבוצות של פוסט-טראומה, שאנחנו מקווים שהן מנעו דברים קשים יותר.

ילדים במצב של טראומה, הפנינו אותם לשירות הפסיכולוגי, ואני מאוד מסכימה עם כך שצריך תוספת של תקנים לשירות הפסיכולוגי, צריך גם תוספת של תקנים לעובדים הסוציאליים.

בירושלים, דרך אגב, במסגרת הוועדה לקידום מעמד הילד, אנחנו מקיימים ישיבות באופן שוטף, אחת לחודש. אחת הוועדות עסקה בנושא של התייחסות לנוער, והשתתפו בה גם חברי מועצת התלמידים העירונית, והם הביעו דווקא תרעומת על חזרה לשגרה של בתי-הספר. הם אמרו שיותר מדי מהר חוזרים לשגרה, וזה מאוד קשה להם. הם מצפים שיעשו שיעורי חברה, שיתייחסו, שהמורים יקדישו לזה, לא שיחזרו לשגרה. הם מאוד מבקשים שיתייחסו לזה בצורה מרוכזת, וחשוב היה לי להגיד את זה.

החזרה לשגרה לא אומרת התעלמות, היא אומרת שהכול מתקיים בשגרה בריאה של בית-הספר.

במסגרת הוועדה, בעקבות הבקשה שלהם, הוצאנו חוברת שמיועדת לכל בני הנוער והילדים, עם כתובות וטלפונים, שיוכלו לפנות כשהם במצב של מצוקה, בין בחירום ובין במשך הזמן.

קורה משהו אבסורדי במציאות שלנו, שמצד אחד זאת משימה מרכזית של מערכת החינוך בתקופה הזאת, ומצד שני, תקציבי המערכת הזאת מצטמצמים. השתלמויות מורים, עבודה עם מורים, ריבוי יועצים בבית-הספר - כל העבודה הזאת מחייבת שעות ומשאבים ואנשי מקצוע. הפער בין הצורך לבין התקציב הוא מדאיג.

תודה. קודם כול, אני רוצה לברך את תמר לביא על המחקר. אני חושבת שמאוד חשוב שתמשיכו ותמצאו היבטים נוספים, כמו, למשל, אם תצליחו לראות את הקשר בין מצב של פוסט-טראומה לבין חוסר הצלחה בלימודים או דברים אחרים, שניתן מהם ללמוד מה קורה לילד, לא רק מה הוא מרגיש, אלא מה קורה לו במציאות הזאת, המאוד מורכבת. זה מאוד חשוב, גם לגבי תחומים אחרים, שתוכלו לחקור.

אחרי ששמעתי פה על ההתמודדות המאוד חשובה ועם הרבה רצון טוב, של המערכת, אני מעריכה שהעובדה שמשרד הבריאות מצא לנכון רק בינואר להכניס את זה כמשתנה, שתוכלו ללמוד לגבי ילדים ונוער, תופעות פוסט-טראומתיות, ותוכלו להגיד בכמה גדל, כמה השפיע וכן הלאה, מלמד שבאיזה מקום אנחנו אולי רק עכשיו מתחילים לעכל את התופעה הזאת ואת ההשלכות שלה.

מה שתואר פה בעיקר, ואלה דברים חשובים מאוד, הם התגובה המיידית והסיוע המיידי, ואי-אפשר להתווכח על החשיבות של הסיוע. אבל מה קורה עם ילד שהתגובות הפוסט-טראומתיות יצאו אצלו רק בעוד שנה. אין אירוע, אין שום דבר, לא קרה שום דבר, אבל הוא ברמה האישית, זה מה שקרה לו. הוא היה במסיבה, ובמסיבה היו חזיזים, אין שום קשר, ילד בדרך כלל שמח בחזיזים, אבל אצלו החזיזים גרמו למשהו אחר. אנחנו לא ערוכים לכך בכלל. אנחנו בכלל לא חושבים שיש לנו תפקיד כלפי הילדים האלה.

אני חושבת שאנחנו, כמערכת, לא ערוכים לשדר לילדים, שמותר להפגין חולשה, שמותר לפחד. במלים אחרות, שלא צריך רק להיות גיבורים. במשך כל כך הרבה דורות חינכו פה ילדים להיות גיבורים, ובמקום שמחנכים ילדים להיות גיבורים, אני חוששת שהילדים החלשים, או הילדים שנפגעו, תהיה להם בעיה לדבר על הדברים.

אני חושבת שמערכות כנראה מתחילות עכשיו להבין את הנושא הזה. למשל, דיברו פה על ההבדל בין בנים ובנות. אמרת, תמר לביא, שבנתונים שלכם בנים יותר חשופים לזה. למה ההבדל בין בנים ובנות? כי לבנות מותר לבכות, לבנות מותר להגיד, כך זה בקודים של החברה שלנו.

"אמא אמרה לדני", זה שיר שכולנו גדלנו עליו, "ילדי לא בוכה אף פעם".

אם בנים חשופים יותר ואנחנו, כחברה, משדרים לבנים שאסור לבכות ואסור לספר על חלומות רעים, יש בעיה.

אני יודעת שיש קווי מצוקה, כאלה או אחרים, אבל אני מתכוונת לא רק לקו שאפשר להשאיר הודעה, אלא לקו שאחרי זה קורה משהו. מוכרחה להיות איזו תשובה. קודם כול, שידברו על זה. אני לא רואה איך אפשר לדבר על טיפול אם הילד לא מספר. הידע קיים, לא שאין ידע מקצועי. זה מאוד חשוב.

אני רוצה להביע תהייה. במחקר, למשל, הביאו את הדוגמה של גוש קטיף, ששם, מצד אחד, יש חשיפה אדירה, שאין כדוגמתה, לאירועים ולפיגועים ולכל מה שקשור בנושא הזה, ומצד שני, כששואלים אותם איך הם מרגישים, הם אומרים שיחסית מצבם בסדר, ואז יש ההסבר, כפי שנתת. אני רוצה לתהות בקול רם אם זה אמיתי או לא אמיתי. זאת אומרת, באיזו מידה מה שקורה לילד הזה בעומק, ויש על זה שכבה – סיפרת על קריאת פרק תהילים. נניח, ששכנעו אותו שהתשובה היא קריאת פרק תהילים, והוא קרא פרק מתהילים, ובאותו רגע זה נתן לו את הרוגע או את התחושה שהוא מתגבר – אבל מה קורה עמוק בפנים. מה שאני מנסה להגיד הוא, שהילדים של גוש קטיף, ברגע שאנחנו רואים אובייקטיבית שהם חשופים לפיגועים, זה שסובייקטיבית הם אומרים שמצבם יותר טוב, כי הם חיים בחברה כזאת, אני רוצה להטיל ספק שזה באמת המצב שלהם.

מה שאני רוצה להציע למערכת זה, שתיקח את החלק הראשון, האובייקטיבי הזה, שהם חשופים, בצורה יותר משמעותית, מאשר את החלק שאומר: טוב לי, יהיה טוב, העולם יהיה נפלא. אנחנו רואים זאת גם מהניסיון, שתועד עכשיו בצורה רחבה מאוד, של מלחמת וייטנאם ומה שקרה אחריה. היו שם החיילים הגיבורים, שאני מניחה שכאשר שאלו אותם סמוך לאירוע, הם היו נורא גיבורים, הם בכלל לא העלו על דעתם שאחרי חמש שנים ועשר שנים הם יצאו עם כל הדברים שקרו להם.

לכן, אני רוצה להתחנן בפני המערכת, שתיקח את הילדים האלה, אם זה הילדים של גוש קטיף, הילדים הערבים, ותבין שגם אם הם מקבלים איזה עידוד ברמה הדתית, האידיאולוגית, לא חשוב כרגע מה, זה בכלל לא אומר שהם פגועים פחות מהילדים האחרים. אני רוצה לבקש שלא "נוותר" לילדים האלה, ונגיד: לכם יש חיסון, כי אתם גרים ביישוב אידיאולוגי. נו, באמת. אני אומרת זאת, כי עלה כאילו מהמחקר שהילדים האלה פחות זקוקים.

מה שאני רוצה להגיד, שיש לנו הנורמה של לא בוכים, כי אנחנו גיבורים, ויש לנו הנורמה האידיאולוגית, ויש לנו כל מיני דברים. אני רוצה לומר שתפקידנו להיות אלה שמדובבים את הילדים ומגיעים לשכבות העמוקות האלה שמעבר לאידיאולוגיה, כי אחרת אנחנו מזניחים את הילדים הפגועים ביותר. זה החשש שלי.

בשם הוועדה נפנה לגורמים הנוגעים בדבר, קודם כול לממשלה כולה, ולמשרד החינוך, באופן מיידי, שלא יכול שבמסגרת כל התגבורים שנעשים בשל המצב – סיפרת שבאופן מדהים קיבלת 20 משרות, זה שמדווחים על זה פה כאירוע חריג, זה אומר הכול. אנחנו צריכים לראות בזה דבר לא פחות חשוב מללמד את הילדים את כל הלימודים שלהם ולהצליח בבחינות, כי אם יהיה לנו ילד שלמד מתמטיקה ופיזיקה וכל מיני דברים חשובים, אבל בפנים משהו שבור אצלו, הוא לא יוכל לתפקד. העבודה שנעשית צריכה להגיע למקומות האלה. נכון ששירותי הבריאות פתוחים, אבל בסופו של דבר, המקום הכי מתאים הוא בית-הספר, אני מסכימה שגם המתנ"ס, שבו אפשר גם הורים וגם ילדים, וחייבת להיות מערכת שלמה של תמיכה במורים ובגננות שנמצאים. היינו שמחים מאוד שהחיים יהיו אחרים, אבל במציאות היום זה נראה לי חשוב.

אני לא יודעת אם יש קשר בין המצב הזה לבין הנתון האחרון שהיה גידול בנשירה מבתי-הספר. אין לי מחקר שנעשה, אבל תרשו לי לומר הנחה כללית, שהדברים קשורים. באיזה מקום נמצא את זה בנשירה, באיזה מקום נמצא את זה באלימות, בסמים, או בכל מיני בריחות מסוגים שונים. כשאני שומעת באיזה גיל היום מתחילים לשתות אלכוהול, אי-אפשר לברוח. נעשה עוד חוקים, שאסור למכור אלכוהול לילדים. אנחנו בכנסת עסוקים בחוקים חשובים כאלה. יהיה עוד חוק, אבל הילדים, בסופו של דבר, אם הם ירצו להגיע לאלכוהול, הם יגיעו, גם אם נעשה פה עוד עשרה חוקים. גם את המסר הזה אנחנו רוצים להעביר.

מאוד חשוב לחזק את ההורים, התקשורת היתה יכולה לתרום לחיזוק של ההורים. אפשר למצוא דרכים בתקשורת, אפשר לנהל שיח בתקשורת שהוא שיח שמדבר על הקשיים של ההורים, ואם התקשורת היתה ערה לזה, היא היתה יכולה לנהל שיח. אפשר להביא שלושה הורים לאולפן ולדבר אתם, ואז 100,000 הורים יראו את השיח הזה וילמדו מזה משהו.

אני לא אומרת לתקשורת לא לשדר פיגועים, אבל בצד זה אפשר לעשות עוד משהו. התקשורת צריכה להבין את החובה שלה, גם התקשורת הציבורית, ואפילו התקשורת הפרטית. תשאלו את עצמכם כמה פינות חינוך יש למבוגרים. כלום. זה פשוט דבר שהתקשורת צריכה לעשות. היא משדרת את הפיגועים, אבל תעשו עוד משהו. אם אנשים יבינו שהם לא יכולים רק לשדר את הפיגועים, ויש להם עוד תפקיד בחברה, הדברים האלה יכולים להתבצע.

אני אומרת את הדברים בתקווה שהמצב ישתפר, והדברים יתקדמו ושנצא מהמשבר הנורא והאיום הזה, אבל אנחנו לא יכולים להגיד שאין לנו כלים בכלל. יש לנו כלים, ואנחנו לא יכולים לומר שאנחנו לא יכולים לפעול אתם טוב יותר. עם המסר הזה נסיים את הישיבה.

תודה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:10.