פרוטוקולים/מעמד הילד/5269



3
הוועדה לקידום מעמד הילד
11.6.2002

פרוטוקולים/מעמד הילד/5269
ירושלים, ח' בתמוז, תשס"ב
18 ביוני, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 162
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום שלישי, א' בתמוז התשס"ב – 11 ביוני 2002 – שעה 09:30

1. זיהוי ואיתור ילדים מוכים בבתי חולים.

חברת הוועדה: תמר גוז'נסקי – היו"ר

ד"ר יצחק ברלוביץ' - משנה למנכ"ל משרד הבריאות
אילנה בן שחר - מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, משרד
הבריאות
נירה ברעם - מפקחת אחות ראשית ארצית, משרד הבריאות
מרים פבר - פקידת סעד ראשית, משרד העבודה והרווחה
חוה ברנע - מנהלת יחידה לחינוך חיי משפחה וחינוך מיני,
משרד החינוך
אריה אוגרטן - מנהל המחלקה לרפואה דחופה בילדים (מיון),
בית החולים תל השומר
וונדי חן - אחראית על השרות הסוציאלי, אגף הילדים,
בית החולים תל השומר
פרידה וייצמן - עוזרת סוציאלית בבית החולים שניידר
ד"ר דוד צנגן - בית החולים הדסה
עו"ד לימור סולומון - המועצה הלאומית לשלום הילד
עינת בן יורן - הסתדרות רפואית
חני אורון - מנהלת תחום בריאות הנפש והתפתחות ילדים,
קופת חולים לאומית
עו"ס אשר זיו - עוזר סוציאלי, מנהל מחלקת בריאות הנפש, קופת
חולים לאומית, שרותי בריאות מכבי
מאיה הולצמן - שרותי בריאות מכבי
חנה שליט - עוזרת סוציאלית ראשית, שרותי בריאות כללית

רחל סעדה

הדס דויטש




------------------




1. זיהוי ואיתור ילדים מוכים בבתי חולים

אני מתכבדת לפתוח את הישיבה. אני שמחה שנמצא איתנו ד"ר ברלוביץ', דובר ועדת הבדיקה בעניין הטיפול בילד בן השנתיים, שנגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה מהתעללות שיטתית של הוריו. המתעלל נשפט ונידון ל- 11 שנות מאסר, ולכן אנחנו לא דנים בצד הפלילי של העניין.

משרד הבריאות מצא לנכון להקים ועדת בדיקה שחקרה את הטיפול שהילד קיבל בחדרי המיון בבתי החולים, וניסתה לענות על השאלה כיצד ילד שהגיע פעמים רבות לחדר המיון זוהה כילד מוכה רק במקרה האחרון, שבו הפגיעה כבר היתה בלתי הפיכה וטרפה את כל סיכוייו לחיים נורמלים וטובים. לכן חשבנו שכדאי להבין את המסקנות ולראות מה ניתן לעשות. הנושא עלה גם בעבר בהקשרים אחרים; דיברנו על כך שלכאורה הצוותים שהם הכי מיומנים לגלות ילד שסובל מהתעללות לא תמיד מצליחים לעשות את זה, דיברנו על אפשרות שתהיה מערכת ממוחשבת שבה ניתן יהיה בלחיצת כפתור לגלות אם הילד היה בימים האחרונים בחדרי מיון אחרים, דנו בעניין הכשרה מקצועית ואחראי שיהיה במיון לעניין הזה, העלנו גם את השאלה למה לא מפשיטים ילד עם שבר ביד, למשל, והעלנו עוד כל מיני שאלות שנראות פשוטות, אך למעשה אינן כאלה. אנחנו רוצים להבין איך משרד הבריאות, לאור הלקחים, מתכוון להציע שינויים ושיפורים במערכת. המטרה שלנו היא לגלות מוקדם ככל האפשר את ההתעללות בילד כדי להציל את חייו או כדי למנוע נזק בלתי הפיך.

הסיפור הזה הוא מאוד טראגי; מדובר בילד שאמא שלו היא אחות במערכת בית חולים, והייתה מביאה אותו לארבע מערכות שונות. אל כל מערכת היא הגיעה עם הסבר אחר לחבלות, וכל פעם צוות אחר נפל בפח. ייתכן שלמקרה הספציפי הזה יש הסברים אחרים, כי הרי אף אחד לא העלה בדעתו שמישהי מתוך המערכת תעשה מעשה נורא כל כך, אך השיטתיות שבה כל המערכות התעלמו מהכתובת על הקיר היא למעשה הדבר הנורא ביותר. המשמעות מבחינתנו היא שיש כאן בעיה של חוסר מודעות, שחלקה נובעת אולי מחוסר ידע ובחלקה נובעת מהנטייה הטבעית של אנשים להתעלם כאילו בכוונה ממה שאתה רואה, כאקט של התגוננות וכדי להימנע מכל הפרוצדורה שמלווה את העניין. התחושה שלנו היתה שלנסות ולתפוס עובד כזה או עובד אחר יהיה מבחינת לתפוס את הש"ג. זו בעיה הרבה יותר יסודית, זה כשל של מערכת הבריאות, ואת זה צריך לתקן מהיסוד. לדעתי זה צריך להתחיל קודם כל מהרופאים עצמם, ומשם להמשיך לאחיות, עובדים סוציאלים ואנשים נוספים.

ברמה הפרקטית יש כבר מספר החלטות שאנו מתכוונים לבצע; אנחנו קיבלנו החלטה, למשל, יחד עם ועדת הדיקנים של בתי הספר לרפואה, שכל סטאז'ר בישראל, עוד לפני תקופת הסטאז', יעבור תקופת השתלמות שבין היתר תכלול הכשרה מיוחדת למידע, איתור וזיהוי בעניין הזה. הקורס הראשון נקבע לינואר 2003. בשלב הראשון התכנית תכלול את כל בוגרי הארץ שנכנסים למערכת, ומשנת 2004 גם בוגרי חו"ל שייכנסו למערכת יעברו את הקורס הזה. גם בבתי ספר לסיעוד יהיה תהליך דומה. בבחינות הממשלתיות לאחיות, לפני כניסתן למערכת, יינתן דגש מיוחד על העניין. במסגרת אותה תכנית אנחנו אמורים להיפגש עם אנשי המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, שהם המופקדים על הכשרת המתמחים בישראל. בחלק גדול מהמקצועות שרלוונטיים בתחום הזה אנחנו נדרוש שאלות חובה בנושא. כלומר, אנחנו רואים את הנושא הזה בעדיפות חשובה, אנחנו נלך לבסיס, לאנשים שנכנסים למערכת, ולאחר מכן לאנשים שכבר נמצאים בתוכה. לצורך זה מינינו צוות משימה בראשותו של ד"ר מנו כץ.

ההצעות הנוספות שעלו, וקיבלנו אותן כהמלצות, כמו הנושא של דיווח למקום מסוים על הגעה במקום, אחר אינן ישימות, לצערנו. החוקים הקיימים כיום אינם מאפשרים העברת מידע ללא הסכמה ממקום אחד למקום שני. צריך ליצור לזה שינוי חקיקה ודיון ציבורי, עם כל המשמעויות של זה, ואסור שאנשים יירתעו מלהגיע למיון משום שהאינפורמציה מגיעה לכל חדרי המיון במדינת ישראל.

כאן, למשל, יש מקרה שילד מגיע תוך יומיים לאותו חדר מיון ולאותו רופא.

הבעייתיות לא תיפתר באמצעים טכניים.

למה לא מפשיטים ילד?

זאת שיגרת עבודה רפואית לא תקינה. הגישה המקצועית הצרה היא לא נכונה, וזה חלק מאותה הכשרה רפואית שאנחנו מדברים עליה; יש לראות תמיד את התמונה הכללית, ולא להתרכז בתלונה הספציפית, שיכולה להיות מעוותת.

למה שלא נקבע בחדר המיון מישהו שהתפקיד שלו יהיה לפקח בדיוק על העניין הזה, כדי למנוע הכשרה מאסיבית?

זה היה יכול להיות פתרון טוב, אבל האחריות היא של כולנו. אם נמקד את העניין הזה על בעל מקצוע, אנחנו עלולים לשחרר את האחרים מחובה, ואני לא רוצה שזה יקרה. אני רוצה שזאת תהיה אחריות של כל אחד ואחד מהעובדים. הילדים מגיעים עם תלונה כלשהי, והחכמה היא לברור בין התלונות השגרתיות את התלונה הספציפית שעליה אנחנו מדברים. מהבחינה הזאת זה לא שונה מכל מחלה ואבחנה רפואית אחרת, ותפקידו של בעל המקצוע הוא לעשות את האבחנה.

אתה חושב שמקרה כזה יכול לקרות שוב?

כן. לצערי אין לכך פתרונות פשוטים. אני מלווה את הנושא הזה כ- 17 שנה, ואני יכול לומר שלא מדובר בפתרונות מיידיים אלא בחריש עמוק. צריך להשקיע בנושא הזה משאבים, ולצערי אין כיום משאבים מסומנים לנושא הזה, לפחות לא במערכת הבריאות. כלומר, גם פה הדברים האלה נעשים על חשבון דברים אחרים. אני חושב שאם היה לנו מקור כספי מסומן לנושא הזה, יכולנו ללכת הלאה, ולהרחיב את הידע והמודעות מעבר לקיים היום. אין היום, למשל, מאגר נתונים ארצי על מקרים שהם ידועים.

לגבי השתלמות סטאז'רים, יש לי הרגשה מאוד לא נוחה במענה לעניין ספציפי על ידי רשת רחבה של סטאז'רים. לא צריך להטיל אחריות על כל המערכת, כשרק סקציה מוגדרת נתקלת בנושא. המקרה של הילד שחוזר פעם שנייה למיון הוא כשל קשה ביותר של כל המחלקה. אצלנו, למשל, אם ילד חוזר פעם שנייה למיון תוך זמן קצר, הרופא צריך להתייעץ עם המומחה, והמומחה צריך לתת הסברים לשחרור הילד בישיבת הצוות של המחלקה. לכן אני חושב שהעניין הזה צריך להיות במסגרת המועצה המדעית, והיא עובדת על זה; היום במסגרת הדרישות ברפואת ילדים יש אלמנט של הילד המוכה, וכמעט מדי שנה בבחינה הסופית חוזרת שאלה שנוגעת לעניין.

כשמגיע ילד לחדר המיון, אין תמיד צוות מוגדר תמיד שהוא זמין לטפל בבעיות. כאן יש צורך באלמנט של מומחיות או אלמנט של נסיון קליני. לא לכל אחד יש עין קלינית טובה, וצריכה להיות הכוונה למרכזים הרפואיים בכל אזור מטעם משרד הבריאות. הצוות שיטפל בעניין צריך לכלול רופא שמתעסק בנושא הזה ומסור לו, וצריך שיהיה בצוות עובדת סוציאלית. הצוות הזה צריך להיות זמין תמיד, וניתן לתת על הנושא הזה תגמול כללי. אצלנו בבית החולים זה קיים, אבל אין תגמול ולכן גם אין זמינות תמידית.

עניין נוסף הוא נושא הצילום. כדי לוודא שקרה דבר מסוים צריך לצלם ברגע ההגעה, ולא קיים תקצוב לעניין הזה.

לגבי נושא ההפשטה, כשיש חבלה ההנחיה לרופא היא להפשיט את הילד, אבל צריך לזכור שהרופאים שאינם כלליים הם במעמד של יועצים, בהגעה ראשונית, ורופא הילדים הוא שצריך להפשיט את הילד ולבצע בו בדיקה מלאה.

נעשו פעילויות שונות גם מבחינת העלאת המודעות וגם מבחינת מיונמנויות האיתור והזיהוי לצוותים השונים. אל מערכת הדיווח של משרד הבריאות היום מדווחים כל המאותרים כנפגעי אלימות מבתי החולים. יש לנו מאגר מידע, כולל ילדים, ומשנת 96' עד היום יש עלייה גדולה מאוד בדיווח; אם פעם דיווחו על 700 ילדים בשנה היום מדווחים על 2,000 ילדים שהחשד לגביהם לא הופרך. אגב, שליש מהילדים האלה, בניגוד למה שמקובל בעולם, מדווחים בגין הזנחה, והזנחה היא הרבה יותר קשה לאיתור מאשר פגיעה פיזית.

נעשות פעילויות שונות על סמך הפקת לקחים; קיימת היום ועדת שרים לענייני אלימות בחברה, שבראשה עומד דני נווה, והוא ביקש מאיתנו להגיש הצעות על אלימות בחברה בכלל. משרד הבריאות ביקש להעתיק את התכנית של טיפול בנשים נפגעות בחברה לנושא הילדים, בתוך זה את ההכשרה של הצוותים הרפואיים מבחינת הקצאת משאבים, ובנוסף גם מאגר מידע. בישיבה האחרונה שהיתה לנו אצלו היה קונצנזוס מצד כל המשרדים בנושא מאגר מידע. זה נכון שכל אנשי הצוות אחראים, אבל בכל מקרה שעולה חשד, נקראת עובדת סוציאלית לחדר מיון. כלומר, אנחנו לא שוקטים, וגם צוותי הקהילה וצוותי בתי החולים פיתחו ערכה לזיהוי ואיתור, ונותנים הרצאות. לא היה קורה מצב שהיום מדווחים על 2,000 ילדים לעומת דיווח קטן בהרבה בשנים קודמות אילו היכולת לאיתור וזיהוי לא היתה מפותחת. זה, אגב, אחוז מזערי מהילדים שנמצאים בטיפול של פקידי הסעד.

אנחנו עובדים בצורה מאוד הדוקה עם הנוהל שהוצע ב- 85' כי הוא מאוד חכם. אין כאן בעיה של הבנת התופעה, אלא בעיה של אכיפת הנוהל. הנוהל קובע שיש להקים צוות רב-מקצועי, ורב-מקצועיות היא יסוד ההצלחה פה. העובדה שהרופא יכול להתייעץ עם אנשי מקצוע שונים בכל זמן מורידה ממנו את האחריות.

למה במקרה שלנו לא התייעצו?

כי הם לא חשדו.

אני לא בטוחה שהם לא חשדו. הרופא עומד בפני הרבה מאוד התלבטויות, הוא חושש לדווח על מקרה שגוי, וכך הוא למעשה נכנס לתחום שהוא אינו בקיא בו. לכן צריך שיהיה ניצול של הצוות הרב-מקצועי, וצריכה להיות לרופא גישה לאנשי מקצוע שבקיאים בתחומים האלה. אצלנו אין מצב שבו רופא נמצא לבד. יש לנו כוננויות של עובדים סוציאליים, אנחנו מגיעים לכל פנייה, לא משנה מה השעה, וכך יש התלבטות משותפת.

למה לא משתלם לרופא להתייעץ? למה שהוא לא יחשוד במאה מקרים, שמתוכם רק אחד יתברר כנכון?

אני לא מסכים לכך שלא צריך להכשיר את כל הפלחים אלא רק פלח מסוים, וחובה להעביר הכשרה כזאת לפני הכניסה לעבודה. הבעיה מתחלקת לשני מישורים; המישור הנקודתי של כל ביקור, כשהרופא צריך להיות מאוד ערני ולאתר את המקרים בצורה נכונה. העניין השני הוא הרצף; כשמגיע אלינו ילד לחדר המיון מייד יוצא פלט מהמחשב עם הנתונים שמצביעים על מספר הפעמים בהן הוא היה אצלנו, אבל לא ניתן לדעת אם הוא היה בחדר מיון אחר. מה ההבדל מבחינה חוקית בין שנה סוגי המידע האלה?

מה שעושה את השינוי הוא העובדה שהצוות הוא צוות שונה כשמדובר בחדר מיון אחר.

זאת הפרשנות המסורתית.

רק הכשרה ומודעות יכולות להוות פתרונות לעניינים הנקודתיים, ולעניין הרצף צריך למצוא את הפתרון המשפטי. בכל אופן, מובן שברגע שיש איתור אנחנו מקבלים את מלוא הסיוע מהעובדים הסוציאליים.

ניסינו ליצור מאגר ארצי ונכשלנו ממספר סיבות. ראשית, המאגר לא היה ממוחשב אלא ידני; רק אנחנו יכולנו לבצע את ההקלדה. מעבר לזה, פקידי סעד הופכים לאחראים ברגע שנודע להם עניין מסוים, וזאת מעמסה שהם לא יכולים לעמוד בה. יש לפקידי הסעד התלבטויות ארוכות מאוד בקשר לשאלה אם לדווח או לא על מקרים שונים, ופעמים רבות הם לא דיווחו. יש אחוז גבוה של דיווחי סרק. היינו רוצים שיהיה מאגר צד, שיהיה אפשר לבדוק בו פרטים שונים, מבלי שהעניין יעבור למשטרה, וצריך לבנות מאגר כזה. הצענו חדר מצב בכל לשכה, דרוש לנו כוח אדם רב להקלדה, והרבה בעיות, כולל העניין כספי, התעוררו בגלל הצרכים האלה.

בעניין פספוסי האבחון, כלומר כשהמצבים אינם ברורים, יש מספר מצבים. קיים המינכהאוזן; לעיתים הסינדרום הוא יחסית נדיר, ואז יש בעיה של אבחון ומתקפה תקשורתית נוראה על פקידי סעד ורופאים כשהאיתורים שגויים. מעבר לזה, לא נעים להעביר כל אדם שנכנס לחדר המיון את הפרוצדורה הארוכה. לפעמים התמיכה הרגשית לצוות שעושה את זה היא אינה פחותה מהתמיכה של ידע באבחון. כל שבוע יש מקרה של פספוס בגלל מינכהאוזן או עניין אחר, כמו ערבייה שילדה בת אחרי שהבטיחה לבעלה בן.

גם בעניין של מה עושים הלאה הצוות המקצועי מאוד לחוץ, ולכן יש לנו הסברה תקשורתית וצוותים. בכל מקרה, אנחנו צריכים כסף בשביל מאגר הנתונים, שהוא חשוב.

הבעיה היתה במודעות של הרופאים, ואינה קשורה לצוות שנמצא או לא נמצא איתו. הבעיה היא הרבה יותר מוקדמת וקשה.

בעניין ההכשרה; זאת עבודה מאוד קשה לעשות שינוי עמדות אצל לרופאים. אולי אצל סטאז'רים זה קל יותר, אבל עם רופאים מדובר בעבודה ארוכה ומסובכת, אבל צריך למצוא דרך. בתכניות העבודה של 2003 אנחנו, מחלקית הרווחה עם מחלקת ניהול סיכונים, עושים תיק למידה מהמקרה הספציפי הזה. כמעט חייבנו את תכניות העבודה של כל המחוזות להעביר השתלמויות לרופאים לגבי העלאת מודעות. יש פרוייקט לאומי נפלא בנושא העלאת מודעות לזיהוי ואיתור אלימות במשפחה כלפי נשים, וצריך להקצות משאבים למטרה שאנחנו מדברים עליה.

האם הרופא יכול להעיר בדו"ח מסוים על חשד לאלימות?

כן, ניתן להעביר מידע בין מערכות שונות.

אני מצטרפת לדעת הרוב כאן, שדוגלת במודעות וחינוך. יש צורך בצוות מומחה, אבל צריך גם לדאוג לכך שכמה שלבים לפני כן לא תהיה עצימת עיניים.

חינוך הרופאים וצוותים אחרים הוא ממושך. היה לנו מקרה בקהילה שרופא חשד, לא היה צורך להפנות למיון, והוא התקשר לפקידת סעד. כשהמשפחה הגיעה היא איימה על חייו. כששאלו אותי מה לעשות אמרתי שאנחנו לא יכולים לבטל את חובת הדיווח, ויש כאן בעיה גדולה מאוד. יש לנו ערכות לזיהוי בבתי החולים, ואני מקווה שיהיו יותר מרק ערכה אחת בכל בית חולים. כרגע הגל שוכך, ואני יכולה להתחייב שבשרותי בריאות כללית אנחנו נחדש את הגל הזה.

לא פעם, כשאני נותנת את ההצעות האלה לרופאים, הם עונים לי שיש להם הרבה סיבות לא לדווח ולא לעשות רעש. רופאים עצמאיים פוחדים לאבד את הקליינטורה שלהם, ורופאים גם פוחדים מאלימות של ההורים.

אני מקווה שבקרוב תצא ערכה כזאת לקהילה, ואני מקווה שהיא תהיה מנוף לקידום העניין, גם בקהילה וגם בבתי החולים. בקשר לרופאים, היינו מצפים שהערכים המקצועיים יהיו גבוהים יותר.

מעבר לעניין של הפחדים יש גם עניין של עמדות. בשנות ה- 80' היתה תופעה של נטישת תינוקות, והעבודה שנעשתה שם היתה מכוונת לשינוי העמודות של הצוותים כדי שלא ייעצו לאמא בשקט להשאיר את התינוק כי הוא לא בסדר. לגבי העניין שלנו, מדובר בעבודה שתימשך שנים, וצריך לקחת את זה בחשבון.

לילדים המוזנחים קשה לחיות, וזה עניין רציני. הילדים האלה לא תמיד מגיעים לבית חולים. עשינו תכניות הכשרה רבות, יש לנו ועדות בכל לשכה בנושא של אלימות והזנחת ילדים, ואנחנו משתדלים לאסוף את הנתונים מכל מחוז. אני רוצה להביע את התסכול הגדול שיש לאחיות לאחר הזיהוי והאיתור. הפתרונות לילדים האלה הם מאוד דלים.

במהלך השנים האחרונות למדנו שהבעיה היא בעיקר בתחום האיתור והזיהוי ולאו דווקא ברמת הטיפול, כי מהרגע שבו הילד מזוהה המערכת ערוכה לתת טיפול. יש הרבה סיבות למה לעצום עיניים, אבל אנחנו צריכים להיות תמיד לטובת הילד. כששמעתי את המקרה רציתי לחקור אותו בעצמי כדי לתפוס את האשמים למען יראו וייראו, אבל אחרי שראינו שהבעיה היא כל כך רחבה זה נראה לא נכון להטיל את האשמה על אדם אחד.

אנחנו עוסקים בנושא כאוב מאוד. העובדה שמספר הדיווחים עלה פי שלושה תוך מספר שנים מלמדת שהיכולת של הרופאים והצוותים לגלות מקרים כאלה היא קריטית. לכן אני מקבלת את הדעה שצריך לחולל שינוי עמדות בצוותים הרפואיים, הן בהכשרה של הרופאים הצעירים והן בהכשרה של הצוותים הקיימים. נקודת המוצא בהכשרות האלה, מעבר ליושר הבנאלי, הוא זכויות ילדים. לילד יש זכות לא להיות קורבן לאלימות. הייתי מאוד שמחה אם בבתי חולים היו עושים מעין תרגילי כוננות שיבדקו מה עושים כשמגיע ילד כזה.

אני אפנה אל השר נווה ואולי אזמן אותו לדיון פה כדי לברר אם האלימות כלפי נשים יכולה להפוך לאלימות כלפי ילדים, אם נחוץ שינוי בחקיקה ואם נחוצים תקציבים. אמרו פה שהיועץ המשפטי של משרד הבריאות קבע שלא ניתן לעשות מאגר מידע, וצריך לבדוק את הנושא הזה. היה לנו בעבר דיון דומה שעוסק בדיווחים על אלימות במשפחה במערכת המשטרתית, ובסופו של דבר התקבלה האפשרות להעביר שם מידע. זה נראה לי חיוני, ומובן שצריך לעשות את הדברים האלה בתבונה, כדי שהורים לא יימנעו מלהגיע לחדרי המיון.

אם הנוהל הרב-מקצועי קיים, אני רוצה לבקש מד"ר ברלוביץ' שיבדוק מהי מידת ההפעלה של הנוהל הזה בכל בתי החולים בארץ, ולראות אם יש לקחים בנושא הזה לגבי בתי החולים השונים. אני שמחה שייצאו עכשיו ערכות חדשות, ואני מקווה שזה ישנה את העמדות.

אני לא יוצאת מהדיון הזה בהרגשה שאנחנו יכולים להיות רגועים שמקרים כאלה לא יקרו, ואני חושבת שהמערכת צריכה למצוא דרך לציין בתי חולים שמגלים יותר ערנות בנושא הזה. רופאים שמקבלים כל כך הרבה איומים גלויים וסמויים, ויש להם כל כך הרבה חישובים, כמו שתואר פה, צריכים לקבל הערכה כלשהי על כך שהם כן מאתרים. המערכת צריכה ליצור אפילו תחרות בין הרופאים על מספר האיתורים שלהם. זה צריך להפוך לנושא שמתפארים בו. צריך לחשוב איך להפוך את זה לנושא שמתפארים בו.

רוב הילדים שנתונים לאלימות מסוג כזה הם ילדים עד גיל חמש. התינוקות והילדים שלא יכולים לדבר ולברוח הם הקורבנות העיקריים פה. אנחנו לא יכולים להסביר להם את זכויותיהם, ואנחנו חייבים לעזור לילדים האלה, לילדים הכי חלשים. המטרה שלנו צריכה להיות מניעה של כל מקרה של חבלה חמורה או מוות. צריך למנוע מצבים שילדים יעברו מערכות ובסופו של דבר בכל זאת ימותו או ישארו עם חבלה חמורה.

תודה רבה.



הישיבה הסתיימה בשעה 11:00.