פרוטוקולים/מעמד הילד/5071



4
הוועדה לקידום מעמד הילד
21.5.2002

פרוטוקולים/מעמד הילד/5071
ירושלים, ט"ז בסיון, תשס"ב
27 במאי, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי


פרוטוקול מס'
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום שלישי, י' בסיוון התשס"ב – 21 במאי 2002 – שעה 10:00

הצעה לשינוי תקנות התעבורה בנושא מושבי בטיחות לילדים.

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי – היו"ר
נחום לנגנטל

לימור אהרונסון דניאל -חוקרת כיסאות בטיחות לילדים – מכון גרטנר,
משרד הבריאות
חיים בללי - ראש תחום סחר יבוא ויצוא, משרד התחבורה
עדה וייס - יועצת משפטית, משרד התחבורה
לאה בראל - מנחה ארצית, אגף בטיחות בדרכים, משרד החינוך
עו"ד אביגדור דנן - לשכה משפטית, משרד החינוך
רותם זאבי - מנהל אגף בטיחות, משרד החינוך
עו"ד מיכל סגל - לשכה משפטית, משרד החינוך
רפ"ק דוד ארז - קצין במדור תאונות דרכים, המשרד לבטחון פנים
גלית זיו - נציגת אגף חקירות, יח' נוער, המשרד לבטחון פנים
איגור דיסקלוביץ - מרכז תקינה בכיר, משרד התעשיה והמסחר
איזי נתנאלי - עוזר ראש תחום הרשות לבטיחות בדרכים, הרשות
הלאומית לבטיחות בדרכים
סוזי בן-חיים - ראש מדור נוער, משטרת ישראל
גלעד בנאי - עמותת דלב – עמותה שמטפלת בבטיחות בדרכים
ד"ר רוזה גופין - חוקרת בכירה, האוניברסיטה העברית
ד"ר מיכל חמו-לוטם - מנכ"ל "בטרם" – המרכז הלאומי לבריאות
ילדים
אורלי סילבנגר - משנה למנכ"ל, "בטרם"
לירי אנדי פינדליג - ראש תחום פיתוח, "בטרם"
מיכל ירון - "בטרם"
קלאודיה חיניץ-ארונוב - "בטרם"
עו"ד אמנון טישלר - "בטרם"
אורן איציק - "בטרם"
חיה ליברמן - "בטרם"
עו"ד דני מאיוס - "בטרם"
אושרת צדקה - "בטרם"
טובי קורן - בית חולים "אלין"
אליזבת לוי - רכזת תחום בריאות לילד, המועצה הלאומית
לשלום הילד
נועה אליאסף - "שלום בדרכים", המכון הארצי לתחבורה
שאול נוראל - משנה למנכ"ל, המכון הארצי לתחבורה
ניצה אברמסון - הסתדרות האחיות
יהודית דקל - ועד ארצי של בריאות הציבור, הסתדרות האחיות
סופי אלעד - חברה למתנ"סים
דיאנה קוגן - רכזת מטה בטיחות, עיריית ירושלים

רחל סעדה

הדס דויטש


-----------------------







































הצעה לשינוי תקנות התעבורה בנושא מושבי בטיחות לילדים

שלום רב. אני מתכבדת לפתוח את הוועדה הזאת בשיתוף פעולה עם יושב ראש ועדת המשנה לעניין הבטיחות בדרכים, חבר הכנסת לנגנטל. הישיבה היא במסגרת שבוע בטיחות לילדים שאנחנו מקיימים בכנסת בכל שנה יחד עם מרכז "בטרם".

אני רוצה להתחיל את הדיון בסיפור מהחיים. אתמול נסעתי נסיעה לא מהירה, וברכב שלשמאלי היו אבא ולידו ילד. הילד התיישב, קם והסתובב בתוך הרכב. עשיתי לאבא סימן לקשור את הילד, אך האבא לא התייחס אלי. נכשלתי כישלון מוחלט והילד המשיך לנסוע בלתי-חגור במושב הקדמי. זהו הנושא שלנו, הזלזול המכפיר וחסר-האחריות של הורים בכל מה שקשור לבטיחות ילדים בתוך הרכב. במקום מסוים, זה כישלון שלנו, כי אם יש הורה שיכול להושיב את הילד במושב הקדמי ואפילו לא לחגור אותו, כנראה שאנחנו רחוקים ממה שהיינו צריכים לעשות.

ציינו לא אחת בדיונים בשנים קודמות את השיעור הגבוה של ילדים שנפגעים בתאונות, וציינו שתאונות בית וחצר ותאונות דרכים, תאונות שניתנות למניעה, הן הגורם העיקרי לתמותת ילדים והגורם העיקרי לכך שילדים מגיעים לחדרי מיון ונאלצים להתאשפז. ההצעה שמונחת היום לפנינו עוסקת בנושא של מושבי-בטיחות, ואיך אפשר לחדד יותר את מה שקיים היום בתקנות-התעבורה בנושא ריסון ילדים, הכוונה לחגורות וכו'. אנחנו חושבים שהתקנות צריכות ללכת צעד קדימה, כדי להבטיח שהבטיחות של הילדים תישמר, לפחות בתחום הזה. כל זה בנוסף לפעולות חשובות אחרות שנוגעות לבטיחות בגני ילדים, מעונות יום, בתי ספר, בית, חצר ומגרשי משחקים.

קודם כל, אני מאוד מודה לך על היוזמה. אני לא רגיל שבכנסת יש לי פרטנרים בנושא של בטיחות בדרכים...

אני מבין שמדובר השנה ביותר משלושים ילדים שנהרגו בתאונות דרכים בתוך הרכבים עצמם. אלו מימדים עצומים. אנחנו הסבנו את תשומת לבם של אנשי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לכך, הם החליטו ללכת על שיטת ה"קליקים", אבל זה כמובן לא עובד על תינוקות, שלא יכולים לומר "אבא, תקליק". משרד התחבורה ענה לי אז בשני מישורים; הראשון הוא שקמפיין ההסברה יתמקד בעניין ה"קליק", ובנוסף, לגבי התינוקות הם יעשו פיילוט בעלות של 150,000 ש"ח, כדי לבדוק את העניין. אני לא יודע מי קודם למה, אבל כל מה שיהיה פה יהיה ברוך.

אני מאוד שמחה שזאת שנה שלישית שאנחנו מציינים בכנסת, אחרי עשייה רבה מאוד בקהילה, בבתי החולים, בבתי הספר ובטיפות החלב במסגרת שבוע ה"עולם בטוח לילדים". הרבה פעמים אנשים שואלים אותי למה להקדיש לזה חודש, כי זה תמיד מתמרח לחודש של כנסים, והתשובה היא, שלמרות שתאונות הן גורם התמותה מספר אחת אצל ילדים מגיל שנה ועד גיל 45 וגורם מספר אחת בפניות למיון, הפעילות עדיין לא מספקת, למרות כל הגורמים שעוסקים בתחום ושיתופי הפעולה הרבים. המרתון הארוך שנעשה על ידי אנשים רבים שיושבים כאן לא בא לידי חשיפה, הכרה והוקרה. לפעמים כדי להעלות נושא על סדר היום הציבורי, צריך לעבוד לאורך כל השנה, אבל גם לציין את זה בשבוע מיוחד. אנחנו רוצים עולם בטוח לילדים. אנחנו רוצים לראות ב- 2010 שליש פחות ילדים מתים ונפגעים בתאונות. זה לא יעד שאף ארגון יכול להשיג בעצמו, אלא רק על ידי שיתוף פעולה ועבודה מאומצת של הרבה גופים. זה יעד קשה אבל אפשרי, והוא מושג במדינות אחרות. תאונות הדרכים הן הגורם הראשון לתמותה של ילדים. כל שנה מדובר על 90-70 ילדים, בכלל הדרכים: הולכי רגל, על גלגלים וכו'. כדי להגיע ליעד צריך לפעול עם השותפים הכי אסטרטגיים שיש, ולהשתמש במה שאנחנו יודעים שעוזר.

אני רוצה לציין את השותפים, כי אלה גופים שבחרו לפעול ולקדם את הנושא. חייבים לציין את משרד הבריאות – קופות החולים וטיפות החלב, שפועלים ללא לאות ומשקיעים זמן רב וכוח אדם רב לנושא. גם משרד החינוך פועל רבות. משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יצרו את הקמפיין של ה"הקלקות" כקמפיין לאומי. זה מבורך, ואין ספק שזה שותף אסטרטגי לנושא של בטיחות בדרכים של ילדים. גם המשרד לבטחון פנים והמשטרה מאוד עוזרים; בלי אכיפה כלום לא עוזר. ברגע שיקנסו במלוא המרץ, אנשים יתחילו להשתמש. כדאי לציין גם את אנשי האקדמיה, את הרשויות המקומיות, שהן שחקנים קריטיים בשמירה על חיי-ילדים, את מכון התקנים, שתמיד עסק בנושאים האלה ובזמן האחרון מגביר את הפעילות שלו, וגופים ציבוריים רבים – מתנ"סים, עמותות כמו עמותת "דלב" ומתנדבים. אין ספק שרק העבודה הזאת תעשה את השינוי, ואני מאמינה שיום אחד ישלחו לכאן משלחות, כדי לראות מה עשתה מדינת ישראל, שהצליחה להוריד בצורה דרסטית את הפגיעות. אם נתאמץ, אני בטוחה שנצליח.

אין ספק שבעקבות הדיון היום נצליח להמריץ את התהליכים ולקדם את המדיניות של ילדים בתוך הרכב.

יושבת איתנו מיכל ירון, שבאה באופן יוצא מן הכלל עם בתה התינוקת, שני. למיכל יש סיפור אישי, בבקשה.

כששני היתה בת פחות מחודש יצאנו מביתנו בגבעת שמואל. הייתי גם ג'יפ 4X4, ואחרי כמה דקות של נסיעה אחד הצמיגים האחוריים התפוצץ, הרכב איבד שליטה, התנגש בעוצמה בגדר ההפרדה, והתהפך. מבחינתי זה היה נורא ואיום, ובתור אמא טרייה היתה לי הרגשה נוראה. אחרי שהכל נגמר היה שקט, אבל שמעתי אותה בוכה. היא היתה קשורה במושב האחורי, נגד כיוון הנסיעה, והיא לא נפגעה. אני נפגעתי מעט מכרית האוויר. אין לי ספק, שאם היא לא היתה קשורה כמו שצריך, המצב היום היה שונה. אני נוסעת הרבה באזור המרכז, ורואה המון ילדים לא קשורים בנסיעה. זה מעביר בי צמרמורת, ולפעמים בעלי אפילו מעיר להם. אנשים לא מבינים מה הוא רוצה מהם, וזה מאוד מפריע. יש זלזול בנושא וחוסר מודעות, וגם אנשים שיש להם מושבי בטיחות לא תמיד משתמשים בהם.

עד שלא חווים את זה, אנשים לא מבינים את הנושא. אני מקווה שהדברים שצריך לעשות באמת ייעשו. אחרי הכל, הילדים לא אשמים בכך שההורים לא קושרים. אין לי ספק שחגורה יכולה להציל.

(בעזרת שקופיות)

בשנת 2000 היו 5,609 תאונות דרכים, ו- 72.7% מתוכן היו עם ילדים שנסעו ברכב. מבחינת הרוגים, השנה היו 70 הרוגים בסך הכל. בין הגילאים 4-0 קרוב לשליש נפגעו, ובקבוצת הגיל של 15-5 51% מהילדים נפגעו. ניתן לראות הבדלים גדולים בין השנים. בשנת 2000 מדובר על 5 ילדים בגילאים 4-0 ועשרה ילדים בגילאים 15-5. כמובן שלא מדברים רק על הרוגים, אלא גם על הפצועים, וכל פציעה היא טראומטית מאוד. אני חושבת שרוב האנשים שנמצאים כאן יודעים מהי המשמעות של תאונה; בתאונות בין רכבים השלד נע ונעצר במקום מסוים. כאן אמצעי הריסון הם קריטיים, כי בלי חגורות בטיחות הגוף יכול לעוף קדימה לכיוון לוח המכוונים והחוצה לכביש. ככל שהתנועה עולה הפגיעה קשה יותר. בשעת תאונה יכולים להינזק גם האברים הפנימיים, שעלולים לנוע. זהו הגורם לפגיעות הפנימיות.

התקני הריסון מונעים היזרקות מהרכב, ובזכות התפיסה שלהם במספר מקומות על הגוף, הם מפזרים את הכוח שלהם על שטח רחב. איתם העצירה היא הרבה יותר הדרגתית, וההגנה היא על הראש, הצוואר וחוט השדרה. ילדים שאינם חגורים יכולים להיפגע גם רק מעצירה, אפילו אם מהירות הנסיעה היא 40 קמ"ש. הורים הרבה פעמים חושבים שהמקום הבטוח ביותר עבור ילדים הוא על הידיים, וזה כמובן אינו נכון בכל מה שקשור לרכב.

לגבי תקנה מספר 83 א', שאותה אנחנו מציעים לשנות; אף על פי שלעיתים עדיף לפרט בחוקים, כדי שיכללו את האפשרויות והמקרים השונים, המקרה הזה הוא כשלון. אולי כשהיא תוקנה זה התאים, אך תחום מושבי הבטיחות הוא יחסית צעיר, והתקנה כפי שהיא רשומה כיום אינה מאפשרת לאף גורם ליהנות מההגנה שהיא צריכה לתת לילדים. היא לא נותנת לאף אחד מידע, היא לא מאפשרת לאוכף אכיפה בעלת משמעות, והיא משאירה את הדברים פרוצים לגמרי. גם הרשות השופטת נתקלת בקשיים, כי אין שום הסבר לגבי האופן שבו הילד צריך להיות מוסע וקשור. אין בה גם שום התייחסות לקבוצת הגילאים של 9-4. התקן ריסון הוא הרי גם חגורת בטיחות רגילה, וצריך להדגיש למה הכוונה.

אני אציג את הפרמטרים שהנחו אותנו לתיקון התקנה. הראשון הוא מחקרים שמוכיחים את יעילות מושבי הבטיחות. ב"בטרם", אגב, יש מאות מחקרים שמוכיחים את היעילות שלהם.
הפרמטר השני הוא התחשבות בתהליכי ההתפתחות הנורמלית של הילדים - הפיזיולוגיה, האנטומיה ותכונות הגדילה. העובדה שילד צריך התקן ריסון מיוחד נובעת מכך שמבחינה פיזיולוגית ואנטומית, בתקופת התפתחותו, הילד עובר שלבים שמעמידים אותו בסיכון כזה או אחר, וזה דורש מענה מיוחד. כדי למנוע מצבים שהורים לילדים גדולים מדי או קטנים מדי יהיו פטורים מהחוק, התייחסנו לעניין עקומות הגדילה.

רבים מהתינוקות שנקלעו לתאונות דרכים לא ניצלו. ילד בשם אנטון היה בן 4, והוא ואמו היו מעורבים בתאונה מאוד קשה. הרכב התהפך כמה פעמים, ואנטון היה חגור בחגורת אגן-כתף, שהיתה בחוק באותה מדינה. היא לא החזיקה אותו טוב מספיק, הוא החליק ממנה, עף מחוץ לרכב, ונפטר. אמו הפכה פעילה מאוד בארצות הברית, ואמרה שלא יתכן שהחוק יספק בקושי את ההגנה המינימלית שדרושה לילד שנוסע ברכב. למעשה, היא עשתה הכל לפי החוק, אך הילד שלה נהרג.

לגבי תיקון התקנה; ההצעה שלפניכם היא ההצעה שהועברה לשר התחבורה ולרשות התחבורה לפני חודש וחצי. השינוי הראשון מדבר על זה ש"לא יסיע אדם ברכב מנועי ילד שטרם מלאו לו שנה, אלא כשהוא רתום במושב בטיחות המתאים למשקלו ולגובהו, כשפניו נגד כיוון נסיעת הרכב". הנימוקים הם יעילות בהורדת 71% ממקרי המוות של תינוקות בעת נסיעה נגד כיוון התנועה, והסיבות הפזיולוגיות שראש התינוק גדול וכבד יותר משאר אברי גופו, והעצמות, השרירים והליגמנטים בצוואר ובעורף אינם מפותחים דיים עד לגיל זה. זה לא קשור משקל, אלא למצב ההתפתחותי שבו נמצא התינוק. אלה הן גם ההמלצות של ה- NATIONAL HIGHWAY TRAFFIC SAFETY ADMINISTRATION וה- AMERICAN ACADEMY OF PEDIATRICS.

השינוי הנוסף בתקנה הוא כמו הסעיף הראשון, אך יש בו תוספת: "ולא כנגד כרית אוויר". זה מאוד קריטי, ואנחנו עדים לתאונות נוראות שהתרחשו בעת הסעת תינוקות במושב בטיחות מול כרית אויר.

השינוי השני של התקנה הוא "לא יסיע אדם ברכב מנועי ילד מגיל שנה ועד שלוש שנים, אלא כשהוא רתום במושב בטיחות המתאים למשקלו ולגובהו". הנימוקים הם יעילות בהורדת 54% ממקרי המוות של פעוטות בעת נסיעה עם כיוון הנסיעה, העובדה שהסיכון להיפגעות חמורה של ילד החגור בחגורת בטיחות בלבד גדול פי 3.5 לעומת הסיכון של ילד החגור במושב בטיחות או במושב גובה, העובדה שהסיכון לפגיעת ראש של ילד החגור בחגורת בטיחות בלבד גדול פי 4 לעומת הסיכון של ילד החגור במושב בטיחות או במושב גובה, והעובדה שכל מושבי הבטיחות המאפשרים ריסון מלא, מאפשרים זאת עד למשקל של 18 ק"ג.

התיקון האחרון הוא "לא יסיע אדם ברכב מנועי מגיל שלוש שנים ועד גיל תשע שנים אלא כשהוא רתום במושב בטיחות או מושב מגביה המתאים למשקלו וגובהו". הנימוקים המקצועיים דומים מאוד לאלה שבתקנה הוקדמה. כאן צרפנו את המושג "מושב מגביה" שנותן את המענה לילדים בגילאים 10-4, וגיל 9 נקבע בגלל עניין הגובה. חגורות הבטיחות הרגילות מתאימות מגובה של 1.45 מ', וזה מתאים פחות או יותר לגיל 9. כיוון שחגורת האגן צריכה לשבת על אגן הירכיים ולא על הבטן, כי אז היא גורמת לפגיעות קשות, החגורה צריכה להיות מוחזקת במקום הנכון.

לשינויים האלה שותפים גם עמותת "דלב", רפרנטים ממשרד התחבורה והבריאות, גברת קורן מ"אלין" ובית הספר לבריאות הציבור. אנחנו התייעצנו הרבה דרך המחשב עם הרשות לבטיחות בדרכים האמריקאית ועם אנשי SAFE KIDS.

יש לנו עדיין בעיות קשות מבחינת הידע וההתנהגות של ההורים. על פי סקר טלפוני, 1.1% ידעו שיש להושיב את הילד נגד כיוון הנסיעה, רק שישית אחוזים מההורים יודעים שכרית האוויר הורגת, כשני שלישים מההורים לא יודעים שילד עד גיל ארבע חייב במושב בטיחות, ו- 84% חושבים בטעות כי ילדים עד גיל ארבע יכולים לשבת בחגורה רגילה. לגבי התנהגויות אנחנו רואים שההתנהגות של ההורים קרובה למשביעת-רצון, אך מצבם של ילדים גרוע בכל קבוצות הגיל, ובעיקר בקבוצת הגיל של 10-4.

על פי סקר שערכנו לפני כמה שבועות, 87% מהנשאלים תומכים בהטלת קנסות על הורים שאינם חוגרים את ילדיהם כלל או שאינם חוגרים אותם במושב בטיחות מתאים, ו- 53% מהנשאלים תומכים בחוק החדש, שיחייב ילדים עד גיל 9 לשבת במושב מגביה בזמן הנסיעה.

מעבר לכל אלה אני חושבת שצריך להתייחס גם לקביעת עונשים בקנסות, לנושא האכיפה, לנושא הקמפיינים לציבור הרחב והכשרת שוטרים, כדי שיהיו מסוגלים לבצע את השינוי הזה ולתת הסברה ראויה, לעדכון חוזרי מנכ"ל ולנושא הסעות הילדים.

תודה רבה. אני חושבת שבכמה תחומים אנחנו מתחילים לראות שינויים, כשבבתי חולים, למשל, דורשים לראות כסא בטיחות עבור התינוק לפני שמשחררים יולדת.

אני רוצה לתהות בכל רם. אנחנו מדברים על תקנות ששוטרים אמורים לאכוף, אך אנו לא יכולים לחכות ששוטר יאכוף תקנה שאינה ברורה ואינה חד-משמעית. שוטר יכול להבחין אם תינוק קשור בכיוון הנסיעה או לא, אבל אין לא דרכים לדעת מה גילו ומשקלו. אם אנחנו כבר מתקנים תקנות, הן צריכות להיות מנוסחות באופן כזה שיקל על האכיפה, ושיהפוך את האכיפה למאוד ברורה וחד-משמעית. אם לא נפשט את התקנה ונקבע קנס מנהלי ששוטרים יוכלו להטיל, לא נוכל להתמודד עם הבעיה. אלה שאלות שרציתי להציע בנוסף לעבודה החשובה שנעשתה בנושא.

לדעתי, אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל, ואפשר להתבסס על העבודה שנעשתה ב- NATIONAL HIGHWAY. הם גם מוסיפים שם ענייני משקל וגיל.

אבל השוטר לא יכול לשקול את הילד…

מהנתונים שלנו מילדים שאושפזו בבתי החולים בישראל אפשר לראות שמושב אחורי הרבה יותר בטוח ממושב קדמי. אחוז הפציעות הקשות במושב האחורי הוא 14% לעומת 26% בקרב אלה שישבו במושב הקדמי. בנוסף, אחוז הפצועים בקרב מי שלא חגור גבוה בהרבה מאלה החגורים.

אני מסכימה איתך בקשר לקושי באכיפה. נראה לי, שזה ידרוש בעיקר הדרכה לשוטרים, טיפת חלב וגנים. נראה לי שקשה יהיה לחוקק על פי קריטריונים של גיל ומשקל.

יש בהחלט בעייתיות בנושא של משקל וגובה, ורק על ידי משקל ומטר ניתן יהיה לבצע את זה. צריך ללכת על כיוון של הסברה. אף הורה לא רוצה שהילד שלו ייפגע, אבל רבים מהם לא מודעים. אפשר להשתמש בתמונות, ולהסביר להורים ולילדים. כדאי שילדים מעל גיל ארבע יראו בערוצים בהם הם צופים מה עלול לקרות אם הם לא יחגרו חגורה ולא ישבו במקום, ובגילאים הנמוכים יותר, האחריות היא על ההורים.

אני מציעה שמשרד התחבורה והמשטרה יעשו מבצע של אלבום מדבקות, כשכל ילד חגור יקבל מדבקה. בצורה כזאת, כולם יהיו חגורים…

אם כותבים תקנות, הן צריכות להיות כתובות בצורה ברורה וחד-משמעית, מובנת גם להורים וגם לשוטרים.

אני רוצה להעיר בקשר לדברי המשטרה. נקודת המוצא שאומרת שאף הורה לא רוצה שהילד שלו ימות היא נקודת מוצא טובה, אבל מצד שני אף אחד לא רוצה למות כי הוא עובר באור אדום, ובכל זאת עוברים באדום. אני חושב שצריכה להיות תקנה נאכפת, שמסוגלת לאכוף, אבל אם אתם אומרים שלא ניתן לאכוף, כי זה מסובך, אז אני מציע לא לתקן, כי זה יוצר זילות בתקנות. מבצעים חד-פעמיים יוכלו להעלות תקנות, וחשוב שתגידו לנו כמה באמת לדעתכם תוכלו לאכוף.

אני יודע שמבצעי ההסברה בעניין ה"הקלקה" באמת יצרה מודעות, אבל הילדים בגילאי 5-0 לא חשופים לכך, והאחריות היא על ההורים. אם לא תוכלו לעמוד באכיפה כזאת, מה ההצעה שלכם?

לגבי תינוקות עד גיל שנה אין לנו בעיה לאכוף, כי ויזואלית קל לזהות אותם. הבעיה היא בגילאי 9-3.

ובכלל, איך אתם אוכפים עבירות כאלה, עבירות שבתוך המכונית? זה הרי לא בולט.

אם ההורה עבר עבירת תעבורה, וכשהשוטר עוצר אותו הוא רואה שהילד יושב בכיסא בטיחות שאינו מתאים למימדי גופו, הוא נותן דו"ח.

זה בעצם אומר, שהאכיפה היא רק אגבית. לא הולכים לחפש את האנשים האלה במכוון.

אנחנו עבדנו מול משטרת ישראל, ואין ספק שהתקנה כמות שהיא כיום אינה ניתנת לאכיפה על ידם. הצורך בשינוי התקנה בא בעקבות תהליכים ארוכים שלנו מול המשטרה, כדי להגביר את האכיפה. אנחנו צריכים לבצע טיפול בתקנה, כדי שתהיה ברת-אכיפה, הכשרה מאסיבית באמצעות קורס, שתתן להם את המיומנויות הדרושות, ושילוב של הסברה, חינוך, חקיקה ואכיפה. רק אז האכיפה תהיה אפשרית.

עניין התיקון המוצע נראה לי חיובי מאוד. זה יכול לעזור מאוד למשטרה לאכוף, ולהעלות את מודעות הציבור. אני יודע שהציבור מאוד לא מודע, ושמח שההצעות הועלו, כי יש כלי רכב בהם קשירה של תינוקות בחגורות אינה הכרחית, על פי התקנות הישנות. התיקונים האלה מדברים על כל רכב מנועי, וזה חשוב.

צריך גם לזכור שבהסעות הילדים בכלל לא חייבים לחגור.

צריך לזכור להכניס גם את כל הפרטים שאינם משתייכים לכלל, כמו הרכבים המיוחדים.

צריך לתת גם לשופטים את הסמכויות בכל מה שקשור לעניין הזה. הרי אם הדברים יגיעו לבית המשפט, צריך שיהיה לשופט סמכות.

משטרה, כמה תיקים פתחתם בנושא התקנים ברכב בשנים קודמות?

בשנת 2001 עד גיל 14 – 2612 תיקים, ועד גיל ארבע 3,313.

לגבי נושא המודעות, אני חושבת שאכיפה היא שנוגעת באופן המקסימלי לאנשים. לגבי עניין הגיל אני יכולה להוסיף, שגם בארצות הברית משתמשים בקריטריון הגיל. הרבה פעמים הורים חושבים בטעות שהחוק מגן על הילד שלהם, כלומר שאם הם פועלים על פי החוק, אזי הילד שלהם בטוח. הסיפור ששמענו קודם על הילד שנהרג אף על פי שהיה חגור ממחיש את הנושא הזה.

אני חושבת שצריך לשים דגש על חוסר הידע של הציבור. הרבה פעמים האמהות לא יודעות, ואם הן היו יודעות יותר, הן היו מתנהגות אחרת. אם אמא תדע מה המשמעות של הנושא, ומה היא יכולה לעשות כדי להציל את הילד שלה, מייד 50% מהבעיה תיפתר.

במסגרת המכון אנחנו משתדלים להכניס גם את נושא חגירת הילדים.

בעוונותי עברתי קורס נהיגה מונעת, ולא דיברו דבר על עניין חגירת הילדים.

אמנם חייבים להדגיש את נושא המודעות, אך גם לחקיקה ולאכיפה יש משקל גדול. בלי השילוב של השניים לא יהיו תוצאות.

לגבי האכיפה, אני חושב שאפשר לבנות היררכיה, כלומר לא חייבים לאכוף מיד בפרטים הקטנים יותר כמו גודל הילד, אלא לאכוף בפרטים הגדולים, ורק אחר כך להיכנס לעומק. אפשר גם לא להוציא ילדים מהגן ללא כיסא, כמו שאוכפים בבתי חולים.

לגבי גילאים, אני חושב שגילאים 9-3 הם גדולים מדי, וכדאי להתייחס לגילאים 6-3.

נוסח התקנה התחיל משלושה עמודים מפורטים מאוד, ואנחנו עשינו מאמצים רבים לצמצם אותם למינימום האפשרי. פחות מזה לא יהיה אפקטיבי.

לדעתי, אנחנו לא נותנים מספיק קרדיט לשוטרים. שוטר יכול להעריך גיל וגובה, הוא יכול גם לבקש תעודת זהות, לרשום דו"ח, ובית המשפט הוא שיקבע. זה הפתרון הנוח ביותר. עיקר המשמעות של העניין הוא ההלם התודעתי, שהמדינה תראה אכפתיות.

התחום הזה הוא מאוד מקצועי במדינות אירופה. מה שעלה כאן, זה שבארץ היחס לנושא הזה הוא תמיד אגבי, ואנשים מנסים לברוח לתחום ההסברה, כי זה נראה הרבה יותר קל. בעולם הוכח הנושא של שילוב מערכות. מאחר שהתקנה היום אינה ברורה, והנוסח שמוצע יכול לתת פתרון הרבה יותר טוב ממה שהוא היום, אני חושבת הנושא הזה צריך להיות תחום מומחיות של הגורמים שעוסקים בנושא הזה פה בארץ. שוטר צריך לדעת כיצד לפעול, גם בתחום הזה. לגבי ניסוח החקיקה, ברור שהחוק עובר גלגולים רבים, והשלב הראשון שצריך להתמקד בו הוא האם הילד חגור. אי אפשר לתת את כל הפתרונות בבת אחת, וכשיהיה חוק יהיה הרבה יותר קל לפעול ולאכוף.

צריכה להיות הפרדה ברורה, ולא כפי שהחוק כיום כתוב; עד גיל תשע צריך באמת התקן מיוחד, ובתקנה צריך להיות ברור שמדובר לא בחגורת בטיחות. קריטריון הגיל הוא הפשוט ביותר.

בנוסף לכך, תיקנו שני תיקונים נוספים; עניין כיוון הנסיעה ועניין כרית האוויר, ששניהם מאוד קלים לאכיפה.

הלוואי שהבעיה היתה שילד בן 13 ישב בכיסא של ילד בן 4, או בעיה שילד יושב בכיסא שאינו מתאים למשקלו. במצב כזה ברור הרי שלהורים יש מודעות, ולכן רק צריך להעיר. אנחנו לא רוצים לקחת לבית משפט אמא שחגרה את הילד שלה. לעומת זאת, אין שום בעיה לראות ילדים לא חגורים, ובזה צריך להתמקד.

ראשית אני רוצה להודות לכל מי שהיה שותף היום. אני לא מקיימת פה דיון על התיקון במובן החוקי המשפטי, כי תקנות צריכות להיות יוזמת השר, ואני מבינה ש"בטרם" כבר מעבירים אליכם את ההצעה הזאת ומקיימים דיונים. המטרה שלנו ב"שבוע בטיחות הילד" היא להעלות את המודעות, וגם במליאה נקיים דיון קצר בנושאים האלה, הכל כדי להעלות מודעות של הורים, שוטרים וכל מי שקשור לאכיפה.

אנחנו מברכים על התקנות ועל ההצעה הזאת, ואנחנו רוצים לקוות ששר התחבורה עם אנשי משרדו יקדמו את הנושא הזה בהקדם, ויגיעו עם התקנות לוועדת הכלכלה של הכנסת. אם תוכלו לעשות את זה עד הקיץ, נודה לכם. קחו את זה כאתגר. צריך לקדם את זה, ולא נראה לי שתהיה התנגדות של גורמים.

אני חושבת שיש לנו אפשרויות לקדם את ההסברה. למשל, אם משרד התחבורה יעשה מבצע, ובזמן שהוא שולח את הטופס לחידוש רשיון רכב יצרף אליו מכתב שעוסק באופן הסעת הילדים, גם אם הוא יהיה בגדר המלצה, זה מאוד יועיל. אני יודעת שיש מתנדבים שעוזרים בנושא של בטיחות בדרכים ועושים עבודה מאוד חשובה, ואם נכשיר מתוכם אנשים שעל יד בתי הספר יפנו להורים שאינם מקפידים על חגירה, נעשה פעולה גדולה. לא צריך לחכות לתקנות בשביל זה, והמשטרה יכולה לקחת את זה על עצמה במסגרת התפקיד הציבורי. היינו רוצים גם שאל אסיפות הורים, בבתי ספר, יגיעו מומחים של "בטרם", וידברו על הנושאים האלה. כלומר, אנחנו צריכים ללכת אל הצרכנים, להגיע אל ההורים, ואנחנו יודעים איפה למצוא אותם.

המטרה העיקרית שלנו היא להגיע למצב שנוריד את מספר הילדים שנהרגים בתאונות דרכים לשליש מהמספר הקיים היום, כלומר שלושים במקום תשעים. אני חושבת שזה מאוד חשוב להציל שישים ילדים בשנה.

אני מאוד מודה למי שהשתתף. אנחנו מבטיחים לכם שנמשיך להילחם, כאן בכנסת.


הישיבה ננעלה בשעה 11:40.