פרוטוקולים/מעמד הילד/4849



הוועדה לקידום מעמד הילד -2-
שגיאה! שם מאפיין מסמך לא מוכר.

פרוטוקולים/מעמד הילד/4849
ירושלים, כ"ו בניסן, תשס"ב
8 באפריל, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 140
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שנערכה בכפר קאסם
‏יום שלישי, ו' בניסן התשס"ב (‏19 במרץ, 2002), שעה 12:20

1. טיפול ושיקום תלמידים בכפר קאסם שנפלו קורבן לתקיפה מינית.

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר
עסאם מח'ול

עמליה מאיר-הדרי - יועצת בכירה, מחוז מרכז, שפ"י, משרד החינוך
טארק אבו חג'לה - מפקח (מגזר ערבי), מחוז מרכז, משרד החינוך
ג'ומעה אזברגה - מפקח כולל, מחוז מרכז, משרד החינוך
חסן עיד - יועץ בכיר (מגזר ערבי), שפ"י, משרד החינוך
עומר סרסור - מנהל מחלקת החינוך בכפר קאסם, מש' החינוך
ד"ר חסן עמר - מנהל השירות הפסיכולוגי בכפר קאסם
אורי שוחט - סגן פסיכולוגית ראשית, משרד הבריאות
ד"ר יעקב פולאקביץ - מנהל יחידת ילדים ונוער, שרותי בריאות הנפש, משרד הבריאות
רס"מ יצחק אלבז - ראש צוות חקירה מיוחד, משטרת ישראל, המשרד לבטחון פנים
רס"מ יואב מנצור - מדור נוער, תחנת ראש העין, מש' לבטחון פנים
פקד אתי בצר - קצינת נוער, מרחב שרון, המשרד לבטחון פנים
פקד גיל פרידמן - סגן מפקד תחנת ראש העין, משרד לבטחון פנים
אילן גריצמן - מפקד תחנת המשטרה בכפר קאסם, המשרד לבטחון פנים
מאיר קהל - מתנדב מתמיד, משטרת כפר קאסם, המשרד לבטחון פנים
דורית חגי - יו"ר סניף פתח-תקווה, הסתדרות המורים
לבנה חלילי - קרימינולוגית קלינית, רכזת קהילתית, אל"י (האגודה להגנת הילד)
יחיא ג'ראר - עובד סוציאלי, המועצה הלאומית לשלום הילד
חאלד סרסור - סגן ראש מועצה מקומית כפר קאסם
מוסא בדיר - סגן ראש מועצה מקומית כפר קאסם
מחמוד טאהא - סגן ראש מועצה מקומית כפר קאסם
פואד עיסא - מנהל מחלקת הרווחה, מועצת כפר קאסם
עלי בדיר - קב"ט, מועצה מקומית כפר קאסם
אמין עיסא - מנהל בי"ס תיכון מקיף, כפר קאסם
עלי עאמר - מנהל בי"ס יסודי, כפר קאסם
עאמר זהאר - מנהל חטיבת ביניים, כפר קאסם
סבע סרסור - מנהל בי"ס יסודי אל-זהר, כפר קאסם
מגד סרסור - מנהל בי"ס יסודי אלמנר, כפר קאסם
נג'יב טאהא - מנהל בי"ס יסודי אלגזאלי, כפר קאסם
עאמר שאוקת - מורה בחטיבת ביניים, כפר קאסם
אחמד בדיר - יו"ר ועד הורים בבי"ס תיכון מקיף, כפר קאסם
עאטף עיסא - יו"ר ועד הורים בחטיבת הביניים, חבר מועצה ומזכיר המועצה, כפר קאסם
מוחמד עמר - ועד הורים, בי"ס יסודי אלגזאלי, כפר קאסם
עאמר עדנאן - מזכיר ועד הורים מקומי, כפר קאסם

מרטין-רחל סעדה
רשמה: אירית שלהבת


טיפול ושיקום תלמידים בכפר קאסם שנפלו קורבן לתקיפה מינית

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד, המוקדשת לנושא הטיפול והשיקום של תלמידים שנפגעו כתוצאה מתקיפה מינית בכפר קאסם.

אני רוצה קודם כל להודות למועצה המקומית כפר קאסם, לראש המועצה, על האירוח של הוועדה, ולכל המשתתפים. אני חושבת שהדיון היום הוא חשוב מאוד, גם לכפר קאסם וגם לנושא הכללי של טיפול בילדים נפגעי עבירה, במיוחד נפגעי תקיפה מינית, ובמיוחד לילדים בישובים ערביים, כי בהם הנושא הזה קשה וכבד במיוחד, וחשוב במיוחד.

אני רוצה, ברשותכם, להעביר את רשות הדיבור למר חאלד סרסור, סגן יושב-ראש המועצה המקומית, בבקשה אדוני.

ברוכים הבאים. ראשית, אני מתנצל בפניכם על כך שנבצר מראש המועצה להיות נוכח בישיבה. הוא נמצא כעת בירושלים במשרד האוצר ואני נמצא כאן במקומו כסגנו. אני מברך אתכם שוב. בראשית הדיון אני חושב שטוב שנעשה הכרות בינינו.

אני מאוד מודה על האירוח. כולם בוודאי לחוצים בזמן. קיימתי פה פגישה מוקדמת, לפני 10 ימים, שהשתתפו בה גם ראש מחלקת הרווחה וכן נציגי הורים ונציגי המועצה, וגם ראש המועצה בעצמו הגיע. בעקבות אותה פגישה החלטנו לקיים את הישיבה היום.

אני רוצה להגיד בפתיחת הישיבה שאנחנו לא נדון בכלל בעבירה עצמה, בשאלה מי עבר את העבירה ומה עשתה המשטרה כלפי העבריינים. זה נושא חשוב כשלעצמו אבל זה לא הנושא שעומד על הפרק. אנחנו עוסקים בעיקר בשאלה איזה טיפול ואיזה שיקום ניתן לילדים.

אנחנו לא ערוכים כמדינה וכחברה לתת טיפול לכל הילדים נפגעי תקיפה מינית. השאלה הזאת חזרה ועלתה בישיבות הוועדה ובדיונים אחרים, הן על רקע המספר הגדל והולך של דיווחים על תקיפה מינית, והן בשל קוצר היד של הרשויות השונות, כאשר לא לגמרי ברור איפה זכות הילד ומה מגיע לכל ילד נפגע תקיפה מנית. אנחנו יודעים בדיוק מה מגיע לילד שחולה בדלקת ריאות. אנחנו יודעים בדיוק מה מגיע לילד ששבר רגל אך אנחנו לא כל-כך יודעים מה מגיע בדיוק לילד שהוא נפגע תקיפה מינית, ואיך אנחנו צריכים לפעול, גם בטיפול בילדים עצמם, גם בטיפול בקהילת התלמידים וגם בטיפול בקהילת ההורים והמשפחות.

אני רוצה לשבח את המועצה המקומית בכפר קאסם ואת ועד ההורים של הישוב על כך שהם בחרו להתמודד עם הנושא בגלוי ולנסות להעלות את העניין כנושא חברתי-קהילתי וכנושא אישי, ולא ניסו לטאטא את זה מתחת לשטיח, כפי שאנחנו יודעים שלפעמים קורה. אני חושבת שעל זה מגיעות ברכות לכל מי שפועל בנושא הזה. אני מעריכה שהדוגמה של כפר קאסם תשפיע על הרבה מאוד מקרים אחרים, שלדאבוננו כנראה יקרו גם בעתיד.

אני חושבת שדבר הראשון אנחנו צריכים לשמוע מה המצב, כפי שהוא נראה בתוך כפר קאסם עצמה ומה קרה מאז הגילוי. רשות הדיבור למנהל מחלקת הרווחה, בבקשה.

ברוכים הבאים לכפר קאסם. כפי שאמרה חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד הילד, אנחנו התכנסנו מספר פעמים במקום הזה ומאז גילוי האירוע ב-17.2.2002 פעלנו יחד עם ראש הרשות המקומית במספר מישורים.

הראשון, כינסנו ישיבה דחופה, בראשותו של יושב-ראש הרשות.

אולי כדאי שקודם תציג נתונים: כמה ילדים נפגעו, וכן הלאה, מה אנחנו יודעים.

מדובר בעשרות ילדים מכפר קאסם שנפגעו מינית ונפשית ונעשו בהם מעשי סדום. כיום יש לנו רשימה של 19 ילדים שנתנו עדות ונחקרו במשטרה, בגילאים 11-17. מרבית הנפגעים שהגיעו למשטרה, בסיוע יחידת השיטור הקהילתי המקומית, נחקרו פעמיים בראש העין ולאחר מכן העבירו את התלונות למשטרת מרחב כפר-סבא. לפי מה שנמסר לי, נעשו עימותים בין הילדים הנפגעים לבין הפוגעים המבוגרים.

מניעה והסברה בתוך בתי-הספר, בסיוע יועצים חינוכיים ופסיכולוגים שנכנסו לבתי הספר - זה היה מיידי; וטיפול.

היום אנחנו מבקשים סיוע מכל הגורמים. פנינו לאגודת אל"י וביקשנו שישלחו לנו הצעה או תכנית טיפולית לאותם ילדים שנפגעו. בינתיים אנחנו בונים תכנית קהילתית ארוכת טווח בתוך הקהילה. אנחנו נכנסים לבתי-הספר וגם יוצאים לשטח, גם אל הילדים הפגועים ואל הוריהם.

איפה הבעיה?

ראש הרשות המקומית הטיל עלי לרכז את נושא הטיפול בילדים וכן לרכז את נושא ההסברה והמניעה. אני פניתי למספר גורמים, שהם להערכתי המומחים הגדולים במדינת ישראל שיכולים לטפל בנושא, בעיקר משום שאין לנו, ולא היה לנו, ניסיון פה.

הצעתי לראש הרשות המקומית שפרופ' טיאנו - שאני שלחתי אליו מכתב רשמי - ירכז מבחינה מקצועית את הטיפול בנושא. הוא יחליט מי הפסיכולוגים ומי הפסיכיאטרים שצריכים להיכנס לתמונה.

פניתי, בנוסף, גם למנהל קופת-חולים ושאלתי במה הוא יכול לסייע לנו מבחינה טיפולית.

פנינו למשרד העבודה והרווחה, יחד עם השירות הפסיכולוגי וכינסנו ועדה ב-21.2.2002 לגבי הנדון.

בסדר, אנחנו מוכנים לסייע. בינתיים אני לא רואה שמשהו זז בתחום הטיפולי.

לכן, מבחינת טיפול, מבחינת אחריות על טיפול, ביקשתי שתקום ועדה מקצועית שתעבוד לצידי. אני לא יכול להיות גם איש קשר עם כל הגורמים, גם להכניס את הטיפול לבתי-ספר, גם לפעול בצד ההסברתי והמניעתי, וגם לטפל אישית בהורים ובילדים הנפגעים. במיוחד שאין לנו כוחות מקצועיים בתוך הישוב שמומחים לדברים מעין אלה.

מדובר על פסיכולוג מומחה בטיפול בנפגעי פגיעה מינית, שיכנס לכל בתי-הספר בכפר קאסם. יש לנו בסך הכל 3 יועצים, אני לא יודע באיזה אחוזי משרות, וזה פחות מדי. צריכה לקום ועדה לצידי, כדי שלפחות ארגיש שיש מישהו שתומך בי ובעמדתי. צריכים להתאים תכניות טיפוליות. אני עושה מה שאני יכול. עד כה פעלנו בסיוע כל הגורמים שלצידי.

עוד פעם, אני מעוניין בהקמת ועדה מקצועית וכן הוספת תקנים בכל בתי-הספר. מדובר ב-9 בתי-ספר, כאשר בכל בית-ספר לומדים 600-700 ילדים, אך אין לו אפילו תקן או חצי תקן של יועץ חינוכי.

המצב אומר דרשני. היות ויש לנו מצב כזה, אי אפשר להפקיר את הילדים ואת הוריהם הפגועים בצורה כזאת. אני רוצה שנטפל בהם, ובהקדם האפשרי, שנרכוש טיפול מקצועי בהקדם האפשרי היות והם לא יכולים לסבול יותר. הם פונים אלינו, לשירותי הרווחה, ואני מסתכל על עצמי ואומר: מה אני יכול לעשות? מה אני יכול לתת? רבותי, זה המצב אליו הגענו. זה לא אומר שלא עשינו. עשינו בכוחות עצמנו, בכוחות שיש לנו, אבל אנחנו זקוקים לעזרה.

אני רוצה לשאול את נציגי המשטרה, האם יש לכם נתונים אחרים, או יותר מדויקים לגבי מספר הילדים הפגועים?

אנחנו חקרנו 26 ילדים שנפגעו בגילאים 10-18. בנוסף לכך נחקרו שני בגירים, שגם הם נפלו קורבן להתעללות.

מבחינת הממצאים, האם יש משהו שונה בעובדה שמדובר בקבוצה גדולה? האם בחקירה הרגשתם משהו שונה, מבחינת הילדים? האם הילדים ידעו זה על זה?

הילדים ידעו זה על זה. כל אימת שחקרנו את אחד הילדים הוא סיפר לנו על ילדים נוספים שהוא ידע שמעורבים בסיפור הזה, וכך זה התפתח, מילד לילד.

האם להערכתכם מצויים עוד ילדים שעדיין שמותיהם לא ידועים לכם?

כן, לפי ההערכה שלנו, לפי מה שאנחנו יודעים ישנם עוד ילדים שנפגעו, עוד הרבה ילדים שאין לנו את הפרטים שלהם.

מהניסיון במקומות אחרים, האם טיפול ושיקום של הילדים יביא לכך שעוד ילדים יגיעו אליכם? האם גם זה יכול לעזור לכם בפענוח החקירה?

כן, זה יכול לעזור, אם תהיה יותר פתיחות. היה לנו קשה מאוד לדובב את הילדים. ישבנו שעות עם ילדים כדי שהם יסכימו לספר מה קרה להם. הם מכונסים בתוך עצמם. אני מאמין שאם הם היו מקבלים טיפול על-ידי אדם מקצועי שהיה מנחה אותם, הם היו נפתחים ביתר קלות.

לא היה להם ליווי מקצועי לקראת החקירה, חוץ ממה שהמשטרה נותנת?

לא היה ליווי מקצועי.

בדרך כלל גם לא יכול להיות ליווי מקצועי, כי זה נחשב לזיהום חקירה.

מבחינת המשטרה, רק חוקרי נוער טיפלו בעניין הזה.

וגם חוקרי ילדים?

חוקרי ילדים טיפלו בילדים מתחת לגיל 14. נפגעו 6 ילדים מתחת לגיל 14.

האם אתם רוצים להוסיף עוד משהו על הילדים, לא על החקירה עצמה?

ובכן, הנתונים שעומדים בפנינו, שמדובר ב-26 ילדים ובני נוער, מהם 6 מתחת לגיל 14. הנתונים האלה, לפי כל ההערכות, גם של המועצה המקומית וגם של המשטרה, הם לא הנתונים הסופיים. זאת אומרת, אלה לא כל הילדים שנפגעו. יש הערכה שמדובר ב-40 ילדים, אבל כמו כל הערכה היא לא מבוססת. כלומר, אנחנו מדברים במקרה קשה במיוחד, שלמזלנו הצליחו לבלום אותו בשלב מסוים אבל עדיין עשרות נפגעו.

כפי ששמענו, השאלה העיקרית של המועצה המקומית היא מי יבוא לעזרתם ואיך ניתן לעזור. ארצה לשמוע ממשרד החינוך, ממשרד הבריאות ומגורמים אחרים איך הם חושבים שאפשר וצריך לעזור.

אני יועצת בכירה במשרד החינוך.

מתי נודע לכם?

נודע לנו מייד כשזה נחשף. הידיעה הגיעה למשרד ואז התחלנו לגלגל את הדברים. מר חסן עיד, שהוא יועץ בכיר במגזר הערבי, יספר על הפעולות ועל מה שעשינו.

לדאבוני הרב יש לי קצת ניסיון, כי לפני שנה וחצי הייתי מעורבת באירוע דומה במקום שבו אני פעילה מאוד, בעיר רמלה.

גם על זה התקיים דיון בוועדה.

אני רוצה לומר שכאשר זה קורה, זה טלטלה עצומה לכל הישוב, זה ממש רעידת אדמה. ישנה היערכות לטווח קצר והיערכות לטווח ארוך. החקירה של הילדים נמשכת ונמשכת ולילדים קשה לחשוף את הסיפור, עד עצם היום הזה, על אף ששנה וחצי עברה.

שכבר לא לדבר על הזמן שיחלוף עד שיתקיים המשפט.

גם ההורים מונעים חשיפה. זה קשה מאוד גם להורים.

ברמלה לא היתה התארגנות, כמו זאת שאנחנו רואים כאן, של ועד ההורים.

להיפך, ברמלה היה מכבש של השתקה. היום אנחנו מתעסקים שם בתגובות פוסט-טראומטיות של הילדים ובאמצעותן אנחנו עולים על עוד מקרים, כי הילדים לא מספרים. רק באמצעות התגובות הפוסט-טראומטיות אנחנו מנחשים שאלה היו הבעיות.

לכן צריך ליצור תשתית. אמרת נכון, מה שיעזור הוא להקים מייד גוף תמיכה.

מה משרד החינוך יכול לעזור?

משרד החינוך יכול לעזור קודם כל בהכשרת האנשים, כוח-אדם של יועצים מוכשרים. כעת אין כוח-אדם מתאים.

אז מה נעשה עם הילדים?

האם אין היום יועצים מהמגזר הערבי שסיימו לימודיהם?

יועצים כאלה שאינם כבר מועסקים - אין לנו. מה שכן, יש בקנה, הם בהכשרה. אני מציעה שאת אלה שנמצאים בהכשרה ומקבלים הכשרה טובה בבית-ברל ובאוניברסיטאות נכניס עכשיו לעבודה, עם הדרכה. אנחנו נבנה מערך הדרכה מסודר עבורם והם יעבדו בתוך בתי-הספר. אסור להשאיר את אנשי כפר קאסם להתמודד לבד עם הבעיה הזאת.

לא הבנתי מי יבוא לעבוד בבתי-הספר, לדבריך. אלה שלא גמרו ללמוד?

כן. הם בתהליך הכשרה. אין אנשים אחרים.

הייתי מעורב רשמית בכל מה שקרה בכפר קאסם ב-21.2, בעקבות ישיבת חירום שהתקיימה במועצה המקומית, שבה ישבו כל מיני גופים טיפוליים ודנו בנושא.

הצעתי לחלק את הצוות לשני חלקים: 1) צוות שיעסוק בהכנת תכנית טיפולית לקבוצה הנפגעת פגיעה קשה, לאלה שחוו את ההתעללות, וזה דורש עבודה יותר מקצועית, יותר מאשר יועצים חינוכיים. זה דורש פסיכולוגים וגופים טיפוליים אחרים. 2) אני, כמי שעוסק בתחום הייעוץ, לקחתי על עצמי את החלק השני של העבודה, החלק היותר מניעתי-טיפולי.

הכניסה שלנו לבתי-הספר היתה צריכה להיות מיידית. מדובר במשבר קשה. למעשה כלל התלמידים בישוב נפגעו, גם אלה ששמעו סיפורים או שקרובי משפחתם נפגעו.

מאז עבר חודש. מה קרה?

הכנו תכנית התערבות פסיכו-חינוכית מיידית לבתי-הספר. התכנית היתה לא שגרתית, כלומר לא רק נתנו הנחיות לצוותים בתוך בית-הספר אלא קדמו לזה מספר מפגשים, בהם הכשרנו את הצוות.

מי הצוות?

הגוף המתערב כלל 9 יועצים, כמספר בתי-הספר. 3 יועצים מקומיים, מהישוב, וכן זימנו 6 יועצים מהישובים הסמוכים - קיבלנו את הסכמת הפיקוח הכולל במחוז - שקיבלו קודם הכשרה לגבי טיפול במצבי משבר. הם נצמדו לבתי-הספר ועשו את העבודה הראשונה, שהיא יותר בכיוון של אוורור רגשות.

אם אני מפרשת נכון את מה שאתה אומר, הם נכנסו לכיתות ודיברו עם הילדים?

כל יועץ נכנס לאחד מבתי-הספר ודיבר עם צוות המורים, וצוות המורים קיבל את ההכשרה להיכנס לכיתות ולהנחות את השיחה בתוך הכיתות. קיבלנו אחר-כך משוב. תכננו את הצעדים שלנו הלאה עם רכז התכנית. דיברנו על עוד כניסה לאוורור חוזר.

זאת אומרת, הבאתם 9 יועצים, 6 מהם בתגבור, כדי לתת הרצאה אחת בפני המורים?

כן. זה לא הרצאה אלא עבודה סדנאית והנחיה כיצד לעבוד עם התלמידים, לאוורור הרגשות, לתת הרגשה שאנחנו עם התלמידים, לעודד תלמידים לפנות לעזרה.

האם 6 היועצים שצורפו נמצאים פה כל שבוע, כל יום?

לא. הם היו צמודים לישוב במשך 3 ימים. כמו כן דיברנו על כניסה נוספת, על אוורור חוזר שייעשה אחרי שבוע ימים, לשאול עוד פעם את הילדים מה שלומם, איך הם מרגישים ולדבר בחדרי המורים, לבדוק מה המצב בתוך בתי-הספר.

מה גיליתם?

גילינו שיש צרכים מסויימים בתוך בתי-הספר אך לאחר כמה ימים הרגשנו בהם מעט רגיעה. בהתחלה המורים היו מאוד מפוחדים. הם חששו שהם לא מסוגלים לעשות את העבודה. אחרי שהפסיכולוגים עבדו איתם, בליווי יועצת שמדריכה בנושא, הם אזרו כוח ונכנסו לכיתות.

ומה עם הילדים הפגועים עצמם, ה-26 שאנחנו יודעים את שמותיהם?

זה החלק שני. כאן מדובר בפגיעה קשה מאוד, שדורשת התערבות של אנשי מקצוע. אני לא יודע איזה עבודה עשה הצוות השני.

לגבי החלק שלנו, הכנו תכנית שהתייחסה גם לקבוצות הורים, גם להשתלמויות בית-ספריות. צוות היועצים יקבל הכשרה מתאימה וכל אחד מהם יכנס לאחד מבתי-הספר ויהיה צמוד אליו. הפיקוח הכולל, המפקח המחוזי והמפקח על בתי-הספר בישוב מצידם נתנו לנו שעות ביד רחבה. הם הביעו נכונותם לסייע אם נצטרך להזמין אנשים או להביא לכאן השתלמויות.

בהמשך למה שאמר מר חסן עיד, משרד החינוך מייד ברגע שזה נודע הקצה 2 ימי הדרכה לשתי מדריכות ערביות, שהן באמת מומחיות לנושא של אלימות מינית. אחת מהן היא תושבת המקום ושמה גברת אנתסאר בדיר. אני מתפלא שהיא לא הוזמנה.

היא עשתה את כל העבודה.

חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, יש כבר תכנית התערבות מגובשת של משרד החינוך ואת תקבלי אותה. התכנית מדברת על שני היבטים: 1) התלמידים שנפגעו באופן אישי, עם טיפול אישי ואינטימי על-ידי פסיכולוגים. משרד החינוך מוכן לתמוך כספית בנושא הזה. 2) אנחנו הדגשנו יותר את הכשרת המורים שלנו לקראת הטיפול ארוך הטווח בבעיה.

האם אתה יכול לפרט יותר בעניין הטיפול האישי? מה בדיוק הצעתם?

אני מוכן לפרט יותר דווקא את ההיבט השני של התכנית, כי שם שמנו את הדגש. אין לי ידע וניסיון ואני לא יודע לטפל באופן אישי, אני לא פסיכולוג.

אתה אומר שהצעתם לכך תקציב?

אכן הצענו התקציב, שמשמעו 56 שעות השתלמות לצוותי המורים של בתי-הספר. אני רוצה להזכיר שכל 14 שעות זה 56,000 שקל. כל בית-ספר ישלח 4-5 נציגים להשתלם. מי שאמור להפעיל את ההשתלמות זה גברת אנתסאר בדיר או עימאד(?), וניתן יהיה להזמין מומחים רלוונטיים לנושאים יחודיים. זה כסף שנמצא במשרד. המְרַכֵּז של ההשתלמות חותם והמרצה האורח מקבל תשלום.

ההחלטה שהתקבלה במחוז, ועדיין אין לנו סעיף תקציבי, היא להקצות יועצות לכל בתי-הספר היסודיים. לתיכון - יש, לחטיבות הביניים - יש, וליסודיים עדיין אין.

יש תקן אבל אין כוח-אדם.

אין בדיוק תקן, בדקתי את זה. בשנה הבאה אנחנו נקצה חצאי משרות לבתי-הספר היסודיים, בין 10-15 שעות ליועצת שתהיה צמודה לבית-הספר היסודי בכפר קאסם. בינתיים מבחינת ההכשרה אנחנו ניקח גם מורות יועצות לקראת תואר שני, שעוד לא סיימו לימודיהן, באישור חריג, שיבואו לעבוד לקראת שנה הבאה.

יש לנו כוח אדם שמסיים השנה לימודים לתואר שני.

בקורס שמופעל באוניברסיטה העברית כחלק מתכנית החומש הצענו שבמסגרת ההכשרה של היועצות יתייחסו ויתנו חומר, לפחות ברמה תיאורטית, מה הן התובנות שהיועץ אמור לבוא איתן בהקשר של תקיפות מיניות ואלימות מינית.

מאז שנודע לנו על הדבר הזה כל הזמן משרד החינוך מותקף. אני באתי לפה כדי לומר שלא סתם במהלך שנת לימודים גייסנו שני ימי הדרכה, שזה חצי משרה של פיקוח, שזה 60,000 שקל; לא סתם נתנו 56 שעות השתלמות; לא סתם אנחנו נותנים פה שעות, ופגישות עם המנהלים ועם צוותי המורים ועם המדריכות, שבשני הימים האלה לא רק אמורות להעביר השתלמות למורים אחרי-הצהרים אלא יהיו במהלך היום, בתוך זירת הפעולה, צמוד עם המורה בתוך הכיתה, עם צוותי המורים, עם צוותי תלמידים.

אלה הצעדים שהמשרד נקט. לקראת השנה הבאה יהיה מינוי יועצות. השנה הזאת - שני ימי הדרכה, ואנחנו מתכוונים להמשיך עם זה, וכסף בדמות 56 שעות הדרכה. אנחנו יכולים להזמין כל מומחה בארץ שמוכן, ויש רבים שמוכנים לבוא ולעזור לנו.

גברת אנתסאר בדיר דיווחה לי שהיא כבר הפעילה השתלמות אצל חלק מהצוותים. גם היועצת השניה, הימאת(?), דיווחה שהמתח שהמורים נכנסו אליו מחמת העמימות וחוסר הידע - פעם ראשונה שאנחנו נתקלים בדבר כזה (על אף שהתופעה קיימת בחברה האנושית, יש כל מיני חריגות) - כבר החל להתפוגג. בהתחלה כאשר שאלנו מורה מה הוא הולך לומר לתלמידים בכיתה, הוא לא ידע. בינתיים, לאחר שעשו כמה סדנאות של אינטראקציה עם המורות והמורים, המתח פג והמורים החלו לטפל.

זה מה שמחוז המרכז במשרד החינוך הצליח לעשות. אני מבקש למסור לחברי הכנסת ולידידתנו מהסתדרות המורים, שמלווה ותומכת ועוזרת לנו בנושא הזה, דף שמפרט את הצעדים שאנחנו נקטנו.

הבנתי מה עשיתם עם המורים. אני מבינה שברמת הטיפול האישי לא פעלתם. האם אתה חושב שאין זה תפקידכם?

אנחנו מנועים מלפעול בתחום האישי. זה התפקיד של הפסיכולוגים. אנחנו מוכנים להשתתף בסיוע. שפ"י מוכן לעזור בנושא הזה ולהעמיד פסיכולוגים אבל אני לא יודע מי הם התלמידים, וגם המורים לא יודעים. אנחנו גם לא צריכים לדעת.

הקבוצה הזאת עוד לא מוגדרת.

הבנתי שמשרד החינוך לא עסק בטיפול אישי ולא מתכוון לעסוק. אתה אומר שהתפקיד שלכם הוא להדריך את המורים, שזה תפקיד חשוב מאוד.


הדבר השני, האם בדקתם את עצמכם, איך קרה שההתעללות נמשכה שנה וחצי? אני משוכנעת שעשרות ילדים הפגינו סימני מצוקה. איך זה אף מורה, אף מנהל, אף יועץ, אף אחד לא הסב את תשומת הלב, לא של ההורים, לא של המועצה או של אנשי המקצוע? האם בדקתם איך זה קרה?

זאת שאלה לגיטימית וקשה. היא נתפסת אצלי במידה מסויימת כמתגרה.

היא לא שאלה מתגרה. אנחנו רוצים להבין. השאלה הזאת נועדה לומר לכולנו שבאיזה מקום קורים דברים כאלה ובאיזה מקום ישנם הורים ומנהלים ויועצים חינוכיים, כל הגופים האלה, אבל אף אחד לא רואה ולא שומע. גם במקרה של רמלה זה התגלה במקרה, בחקירה של איזה ילד שהואשם בגנבה או עשה איזה עבירה, ובהזדמנות חגיגית זאת הוא גם סיפר. אם הוא לא היה נתפס, אז גם ברמלה לא היו יודעים. גם שם ילדים הולכים לבית-ספר וגם שם הם מראים סימני מצוקה וגם שם לא מגלים אותם.

מאחר וכפי שאדוני אמר, ובצדק, אין פה דבר יחודי, זה קורה בכל המקומות, זאת שאלה שמטרידה אותנו מאוד, איך מוכשרים המורים והגננות וכל הצוות המקצועי, שאמור לזהות ילדים שסובלים, או ילדים שלימודיהם נפגעים, או שהתנהגותם השתנתה אך לא רואים.

זה קורה בכל המקומות במערכת.

לא אמרתי שדווקא פה.

השאלה הזאת היא לגיטימית ולמעשה עניינית אך אני מוחה על כך שהיא חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. אני למדתי חינוך והיסטוריה ואני מכיר את הרכילויות וכן הלאה. סליחה שאני אהיה לרגע לא ענייני. יש כאלה שדווקא מתעקשים לשאול: למה זה קרה? איפה אתם הייתם כשזה קרה? לא שופטים אותנו על מה שאנחנו עושים אלא רוצים שאנחנו נהיה קוסמים ושאנחנו נדע. זה לגיטימי, אני לא רוצה לברוח מהאחריות, אבל בתוך הכפר חלק גדול מהאנרגיה שלי הולכת על תשובות ומכתבים לאנשים, אחד שרוצה להיות ראש מועצה ואחר שרוצה להיות חבר כנסת, שמנסים להתקדם על גב בעיות כאלה. זה לא מקובל עלי. שיבואו וייתנו כתף.

אני מתנצלת, לא הבנתי את המשפט הזה. אולי תוכל לענות לגופו של עניין. מה קורה עם המורים ועם יתר הצוות?

אני חושב שאנחנו כמורים לוקים בחסר, במובן זה שהמחנכים שלנו לא בדיוק מגלים רגישות למצוקות ולהבנת הקונטקסט החברתי והנפשי של התלמיד. אני חייב להודות בכך. גם בסמינרים למורים - אני מלמד בסמינר הקיבוצים ובבית-ברל - אנחנו לא מכשירים את המורים שלנו ופרחי ההוראה בדיוק להקשר הזה.


במגזר הערבי, לצערי, לפעמים אצל חלק מהמחנכים והמורים, תחושת השייכות לכפר, לבני הכפר ולבני העם מתבטאת ברמה של סיסמאות. מורה כזה לא מסתכל לילד בעיניים, לא מבקר בביתו של התלמיד. זאת תופעה תרבותית אצלנו, שאנחנו כמשרד חינוך אמורים לטפל בה. אני חייב להודות שאנחנו לא בדיוק מטפלים בה.

זה מחייב טיפול ואני מבטיח לגברתי שאנחנו נבחר מחנכים, בכפר קאסם במיוחד, מבין אלה שבאמת רוצים להיות מחנכים, לדאוג לילדים, להתקשר אליהם. בידי המורה צריכה להיות הכתובת של התלמיד והוא צריך לדעת לזהות שינויים בהבעות הפנים של התלמיד שלו. לא יכול להיות שמורה סתם ילמד את הכיתה 3 שעות וייקרא מחנך בשביל לקבל הטבות ודברים כאלה. זאת אחריות של המנהלים, שאני גאה ברובם, שבאמת עושים עבודה רצינית. אבל האמת היא שאנחנו לוקים בחסר בנקודה הזאת.

סליחה על ההערה האחרונה. גברתי, במקום שאני אבוא לפה ואראה השתלמויות, אני נאלץ לענות לוועדי הורים וכן הלאה.

אני לא נכנסת לעבודה שלך. ועדי הורים - זה טוב מאוד.

חבל שמתעקשים על "למה זה קרה?", ולא על מה שניתן לעשות כדי לסייע.

אנחנו יודעים על לפחות 2 ילדים שנעדרו תקופה ארוכה מאוד מבית-הספר. אחד מהם נעדר מספר שבועות, אפילו חודשים, והשני נעדר שבוע-שבועיים. הם לא באו לבית-הספר אך אף אחד לא פנה ולא שאל מדוע הם לא מגיעים.

אתה צודק, ההערה נכונה.

אני לא מקבל את האמירה שלך, שהשאלה של חברת הכנסת תמר גוז'נסקי היא לא רלוונטית. השאלה היא האם קיימים בבית-הספר הכלים כדי לגלות. אני לא שולח את הילדים שלי בלי לדעת שכן קיימים הכלים כדי לגלות מה קורה איתם. אם הם קיימים - אז הם כשלו, ואז אנחנו צריכים לשמוע תשובות למה הם כשלו. אם הם לא קיימים - אז אנחנו רוצים לדעת למה הם לא קיימים ואיך אפשר לספק אותם.

שאלה נוספת היא מי אמור לספק את השירות הפסיכולוגי? האם מישהו כאן יכול לתת תשובה לטיפול האינדיבידואלי לילדים הנפגעים?

אני רוצה לספר לכם, מאחר ורובכם לא השתתפתם בדיון אחר של הוועדה, שם דיברנו על הכשרת מורים להבחין במצוקות של ילדים ולנסות למצוא את הילדים כשהם כושלים בשלבים מוקדמים של הכישלון שלהם ולא כעבור שנים.

היתה מנהלת שסיפרה את הסיפור הבא: אצלה בבית-הספר כל ילד יודע שאם רע לו, קשה לו וכן הלאה, הוא יכול להיכנס אליה. יש לה בבוקר חצי שעה שמי שרוצה בא אליה לספר לה על הצרות שלו. היא סיפרה שהדבר האחרון שהיא טיפלה בו היה משפחה שהאם אושפזה, בשל סיבה כלשהי, והילד הסתובב עצוב. שאלו אותו מה קרה. הסתבר שהסיבה שהוא עצוב, שהוא לא ידע להפעיל את מכונת הכביסה ולא היו לו בגדים נקיים.

כשיש לך מורים רגישים, הם מגלים עצבות מהסוג הזה. זאת אומרת, לא שהוא עבר התעללות ולא שקרה לו דבר נורא ואיום. בסך הכל הוא סבל מכך שלא היו לו בגדים נקיים. ואז המנהלת והמחנכת הלכו אליו הביתה ולימדו אותו להפעיל את מכונת הכביסה וכך פתרו את הבעיה.

אני מביאה את הסיפור הקטן הזה והשולי כדי להגיד איזה דברים נפלאים יכולים מורים לעשות ומה קורה כשמורים לא רואים, לא שמים לב, ואם ילד נעדר הם לא מבררים בדיוק מה קרה ולא מגיעים לרמת אמון כזאת.

יש לנו בעיה אמיתית. אם אנחנו רוצים שילדים יִישָמעו, שקולם יִישָמע, אנחנו צריכים להיות שומעים, אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו רוצים לשמוע מה כואב להם. אם אנחנו לא מראים להם שאנחנו רוצים לשמוע, הם גם לא יספרו לנו שום דבר. השאלה הזאת של אווירה בבית-ספר ואחריות, היא שאלה מאוד מאוד מהותית. אי אפשר לדבר על הישגים לימודיים בלי לראות שהילד הוא מכלול, שהוא הכל ביחד, מה שקורה לו בבית ומה שקורה לו בחוץ ומה שקורה לו בבית-הספר.

אני מציעה שאנחנו נמשיך לשמוע עוד גורמים שאמורים לעזור לנו. ד"ר פולאקביץ, מנהל היחידה לילדים ונוער בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, בבקשה.

אני רוצה לציין שבישיבה זאת נתבקשתי לייצג גם את איגוד הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר כי נציגם לא הצליח להגיע.

משרד הבריאות, מתוך ההכרה והזיהוי של הפגיעות המיניות שמספרן עולה בכלל האוכלוסיה - אם בגלל שכמות הפניות עלתה או בגלל שכמות התקיפות עלתה, ואני לא מסוגל להגיד לכם כרגע מה יותר, גם וגם כנראה - פיתח תכנית השתלמות לעובדים במערכת בריאות הנפש, בשילוב עם עובדי הרווחה ופקידי הסעד לחוק הנוער. ההשתלמות התחילה לפני שנה. קורס אחד שלה הסתיים, עם המשך הדרכה לאותם אנשים, וקורס שני נמצא עכשיו במהלכו. ההשתלמות מיועדת לאנשים שעובדים במרפאות בריאות הנפש ונותנים טיפול לילדים שפונים לשירותי בריאות הנפש. מדובר על אנשי מקצוע טיפוליים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים, שמעשירים את הידע בתחום המאוד ספציפי הזה כדי לקבל כלים נוספים.

איך אנשי המקצוע האלה שקיבלו הכשרה יגיעו לכפר קאסם?

באותה מידה הם לא מגיעים להרבה מקומות אחרים אלא הם יושבים במרפאות ואנשים מגיעים אליהם.

מה נעשה עם כפר קאסם, עם עשרות ילדים שנפגעו?

הילדים יכולים להגיע למרפאות אזוריות שבהן ניתנים שירותים. המרפאות הקרובות ביותר הן בפתח-תקווה ובמרפאות החוץ של שלוותה.

מה דעתכם להעביר לפה איזה סניף למקרה המסוים הזה? אני בטוחה שהמועצה תיתן לכם חדרים. תבואו לפה, תקימו איזה צוות ותיתנו טיפול. מדובר פה בעשרות ילדים. חבל לטלטל אותם לפתח-תקווה, עם כל הסטיגמה שקשורה בזה.

מה עם מטפלים דוברי ערבית?

אני רוצה לציין שכרגע מדובר בכלל שהילדים האלה עדיין לא מזוהים שמית.

המשטרה יודעת בדיוק מי הם.

דבר שני, צריך שההורים יביעו הסכמה לטיפול. את זה אנחנו לא יכולים לכפות. הפעולה יכולה להיות רק בהעלאת המודעות.

נמצאים פה נציגי הורים. תיכף נשמע אותם. נניח שיש הסכמת הורים, ונניח שאנחנו יודעים את השמות, וכל התנאים המוקדמים כבר בסדר - מה יעשה משרד הבריאות?

משרד הבריאות באופן עקרוני בתחנות בריאות הנפש שלו נמצא בלחץ מאוד גדול של פניות בלאו הכי. אם נוציא כוח-אדם לכל מקום שיש בו מצוקה גדולה יותר - והיום אנחנו נמצאים במצוקות מאוד גדולות בישובים רבות, בשל טרור, בשל אלימות - אנחנו לא נוכל לתפקד. לכן לא נוכל לצאת אל הערים השונות.

אתם כן יוצאים לישובים שיש בהם אירועים קשים.

בעת פיגוע יש יציאה לכמה שעות, אם לא מגיעים אלינו. בדרך כלל מי שיוצא לשטח הם אנשי השירות הפסיכולוגי-חינוכי של העיריות או עובדי רווחה מקומיים.

נניח שאחד ההורים מחליט לפנות עם הילד לתחנה בפתח-תקווה. כמה זמן הוא יחכה בתור?

בנושא הפגיעה המינית יש בתחנה בפתח-תקווה במקרה מטפלת אחת שנמצאת היום בתוך ההשתלמות. ילד כזה יקבל עדיפות. אם ההורים הם חברי קופת-חולים כללית והוא יפנה לשלוותה, תור ההמתנה בשלוותה למבוטחי קופת-חולים כללית הוא קצר יותר.

האם אי אפשר שיבוא מישהו משלוותה לפה?

צריך לבדוק את השירותים שנותנת קופת-חולים באזור הזה. בית-חולים שלוותה שייך לקופת-חולים כללית.

האם קופת-חולים מחוייבת לתת טיפול נפשי? האם זה לא חובה של משרד הבריאות?

טיפול נפשי הוא באחריות משרד הבריאות. לכן כל המרפאות, לא רק המרפאות שבחסות קופת-חולים, נותנות שירות בחינם.

איזה טיפול זכאי הילד לקבל?

הוא זכאי לקבל טיפול נפשי, לפי הצורך. כרגע זה לא מוגבל.

האם זה נכון בכל קופות-החולים? האם זה חלק מסל הבריאות?

זה לא חלק מסל הבריאות. זה חלק מהתוספת השלישית, שהיא באחריות המדינה. הטיפולים הניתנים במרפאות של משרד הבריאות ושל קופת-החולים, כמו שלוותה, גהה ומקומות אחרים, הם שירותים שניתנים ללא הגבלה. בסייג אחד, שבמרפאות של קופת-חולים ניתנים שירותים רק לחברי קופת-החולים הכללית.

האם אין פסיכיאטרים שניתן לשלוח לכאן?

זה לא פסיכיאטרים. זה מרפאה לבריאות הנפש שעובדים בה פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ומרפאים בהבעה. ילד לא פונה לשם על מנת לקבל טיפול תרופתי אלא כדי לקבל טיפול נפשי. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שהשיקול למתן טיפול זה או אחר הוא שיקול מקצועי של אנשי המקום, כולל אנשי הרפואה. אם יש מקום אצל ילד ספציפי לתת טיפול תרופתי, הוא מקבל. זה לא מתחבר באופן אוטומטי, שאם אתה פונה למרפאה לבריאות הנפש אתה מקבל תרופות, ממש לא. במיוחד לא בילדים.

מה זמינות השירות שלכם לילדים שנפגעו? כל ילד באופן אישי צריך לבוא עם הוריו למרפאה?

עליהם לפנות למרפאה. אנחנו ניידע את המרפאות.

האם יש לכם מטפלים דוברי ערבית במרפאות האלה?

במיעוט המרפאות יש מטפלים דוברי ערבית.

איפה יש?

אני צריך לבדוק אם בפתח-תקווה יש מטפלים דוברי ערבית. אוכל לחזור עם תשובה.

אני חושב שד"ר פולאקביץ הבהיר את הדברים. אולי אדגיש רק דבר אחד, דווקא מנקודת המבט הפסיכולוגית. אני חושב שהעבודה המניעתית שאנחנו שומעים עליה פה היא חשובה. ברור שהילדים שנפגעו ומה שהם עוברים מושך המון תשומת לב, כי באמת מדובר בילדים ספציפיים שנפגעו, או נפגעים בפוטנציה. אבל בסיטואציה כזאת, בנושא כזה שבו יש נטייה להשתיק את הדברים, גם מצד המורים, גם מצד הילדים וגם מצד ההורים - ובגלל זה כל-כך חשוב שהדיון הזה מתקיים - אני חושב שבאמת צריך לשים דגש על העבודה המניעתית כי יש לה חשיבות מאוד גדולה. כשדבר כזה קורה לחבר, זה יכול לעורר כל מיני דברים אצל כל מיני ילדים. לטווח היותר רחוק יש חשיבות מאוד רבה לכך שהמורים, הסוכנים והיועצים שנמצאים במקום יזהו ילדים שמגיבים לדברים האלה.

גם בקורס שנערך בשנה שעברה היה לנו רופא פסיכיאטר ערבי, דובר ערבית כמובן, מאזור הצפון. בקורס הנוכחי יש לנו פקידת סעד לחוק נוער שהיא דוברת ערבית. לצערי לא הופנו יותר אנשים דוברי ערבים לקורס.

מי מתקבל לקורס?

עובדי מרפאות בבריאות הנפש, מצד אחד ופקידי סעד לחוק הנוער, מצד שני. הקורס הוא שיתוף פעולה בין משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות ו"אשלים".

הוא מועבר על-ידי אל"י. אני מאל"י, האגודה להגנת הילד, בנשיאותה של ד"ר חניתה צימרין. אנחנו באים ממקום שמאוד מכיר את התופעה, יודע ומטפל בה בפועל בשטח, גם במובן הפרטני וגם במובן הקהילתי. זאת אומרת, הניסיון שלנו הוא רב בכל התחומים.

אני רוצה לדבר כאן על כמה וכמה רבדים. אני הולכת לדבר ממש על תכנית התערבות. מר פואד עיסא נפגש איתי באל"י ודיברנו על בניית תכנית ביחד. נודע לנו לראשונה על האירוע מוועד הורים, שפנה אלינו, ובד ובבד גם מר פואד עיסא פנה אלינו. כמו כן דיברתי גם עם ד"ר חסן עמר, מנהל השירות הפסיכולוגי-חינוכי בישוב. דיברנו על אפשרות של כניסה שלנו לישוב, כמו שאנחנו עושים בהרבה מאוד ישובים אחרים כאשר דברים מהסוג הזה קורים.

יש להבין שכאשר אירוע כזה מתרחש, בעצם יש לו נגיעה להרבה מאוד רבדים בכל הקהילה, לכל תחומי החיים. יחד עם זה עולות הרבה מאוד שאלות.

ההתערבות שאנחנו מדברים עליה היא בכמה תחומים.

לגבי ההתערבות הטיפולית הפרטנית עם ילדים: אין אצלנו דוברי ערבית אך אנחנו יכולים לתת הדרכה והנחיה. יש מספר אנשים טיפוליים שעובדים איתנו שהם דוברי ערבית. ריכזנו רשימה כלשהי של מטפלים בערבית, שאפשר יהיה להפנות אליהם ילדים ושהם יקבלו מאיתנו הדרכה. כמו כן, אם יהיו הורים שירצו לקבל את הטיפול אצלנו, בשפה העברית, דלתנו פתוחה. הטיפול אצלנו הוא מיידי, כי ילד שנפגע אי אפשר להגיד לו לחכות. אי אפשר לומר לו: תמתין בבקשה עד שאנחנו נפנה מקום, עם כל הלחצים שקיימים אצלנו במערכת.

היו ישובים אחרים שהם מאוד מרוחקים ששאלו אותנו האם אנחנו יכולים להגיע למשל יום בשבוע אל הישוב ולתת שם את הטיפול. זה משהו שאנחנו בדרך כלל לא עושים אבל הוא כבר עלה לגבי ישובים אחרים ונמצא כרגע בדיון אצלנו. יכול להיות שהתשובה תהיה כן. מאידך, אנחנו יודעים שבקהילות שיש להן מאפיינים מסורתיים, וגם מאפיינים של משפחה מורחבת, בדרך כלל ההעדפה היא שזה לא ייעשה בתוך הישוב אלא מחוץ לישוב, כדי שלא תהיה סטיגמה על הילד, התיוג שלו כפגוע או כלא פגוע. בדרך כלל הם יעדיפו לקבל סיוע מחוץ לישוב. אבל אם תהיה בקשה שזה ייעשה בתוך הישוב, אני חושבת שזה משהו שניתן להיענות לו, או לבדוק אותו לפחות. אנחנו עכשיו בודקים את זה במקום אחר.

האם הטיפול שלכם הוא בתשלום?

הטיפול אצלנו הוא בתשלום, אך הוא מסובסד. מדובר ב-140 שקלים למפגש, שזה פחות מחצי מהמחיר הנהוג לגבי טיפולים פרטיים.

האם קופת-חולים משתתפת בתשלום?

יש קופות-חולים שמשתתפות, כמו מכבי ומאוחדת. בקופת-חולים כללית זה משתנה לגופו של עניין, יש להם חלוקה בין ילדים מתחת לגיל מסוים וילדים מעל לגיל מסוים. משרד הבריאות לא משתתף בתשלום.

כמה פגישות צריך: 10, 20, 30?

בילדים שחוו חוויה כל-כך קשה, הרבה יותר. המספר משתנה. מר פואד עיסא סיפר לי שהאופי של הפגיעה כאן הוא שונה מפגיעות שאנחנו מכירים במקומות אחרים. האקט הוא מיני אבל המהות שלו הוא עברייני. העבירה נעשתה מתוך מטרה מסוימת ולאו דווקא מתוך הצורך המיני. הסטייה המינית המוכרת לנו היא בדרך כלל לצורך שליטה וכוח. במקרה הזה הסחיטה של הילדים נעשתה על-ידי עבריינים סחטנים. בוודאי שהיתה גם פגיעה מינית, אבל נוספה לזה גם הפחדה מאוד גדולה ואלימות מאוד גדולה. זה היה מלווה בהרבה מאוד אלימות ובהתעללות פיסית בילדים. יש שם פחד והטראומה היא עצומה יותר. זאת אומרת, לא רק הפגיעה המינית אלא יש עוד טראומה, על טראומה, על טראומה. זה מעצים את הטראומה של הילדים.

בקיצור, כל משפחה צריכה לגייס כמה אלפי שקלים לטיפולים?

דיברתי עם מר פואד עיסא על אפשרות של סיוע מקרנות. כבר נתנו לו מספר שמות של קרנות שניתן לפנות אליהן, שאנחנו יודעים שהן מוכנות לסייע. בנוסף לכך, צריך לבדוק. אנחנו יודעים, מישובים אחרים שאנחנו עובדים איתם, שמועצות אזוריות כן משתתפות בעלות.

ההתערבות שלנו, גם בטיפול הפרטני, היא התערבות מערכתית. כלומר, לא מטפלים רק בילד אלא במערכת המשפחתית, כי גם המערכת המשפחתית קורסת במצבים האלה.

ההתערבות הנוספת היא התערבות ישובית. ישנם 40 ילדים שנפגעו, ואולי יותר, אבל בעצם כל הישוב הזה פגוע. כל ההורים סוערים וכל ההורים שואלים עצמם: איך לא ראינו? איך לא שמנו לב? מה זה אומר עלינו? לפיכך ההתערבות שלנו היא קודם כל במישור ההורי. אנחנו נכנסים לשיחות עם הורים ומזמינים אותם לפגישות.

יש לנו תכנית להתערבות במצבים כאלה. אנחנו נכנסים לבתי-הספר, אל הילדים.

בנוסף למה שעושה משרד החינוך?

יכול להיות שכאן אנחנו נצטרך לעשות את זה אחרת, או ביחד עם, או אולי לתת הנחיה.

בוודאי שאנחנו נשב ביחד ונתאם.

אני מתארת את התכנית שלנו, מה אנחנו עושים. אני לא אומרת מה אתם עושים. אנחנו נכנסים לפגישות עם הילדים, כשמטרת הפגישות היא מניעה, הסברה ואיתור. תוך כדי העשייה שלנו אנחנו רואים את ההתנהגויות של הילדים ומאתרים ילדים פגועים שעדיין לא ידועים.

רציתי לומר משהו לגבי השאלה למה מורים אולי לא שמו לב. כאשר ילדים מביעים מצוקה, הדרך שלהם להביע מצוקה כי אימם חולה והדרך שלהם להביע מצוקה כי הם נפגעו היא מאוד מאוד דומה. הרבה פעמים מורים יתנו לזה שם כזה או שם אחר. זה לא שהם לא ישימו לב למצוקה אבל הם לא יידעו שהמצוקה היא בשל דבר X, Y או Z. פעמים רבות אין די פתיחות שילד יוכל לבוא ולומר - בעיקר כשהילדים כל-כך מאוימים - שהוא נפגע מינית. שמירת הסוד היא אחת הדינמיקות המאוד חשובות וחזקות במצב הזה. לפיכך, צריך לתת קצת קרדיט למורים.

כמו כן, גם לא מלמדים את המורים מה הם צריכים לראות - ואת זה צריך לעשות. לכן לפני שאנחנו נכנסים אל התלמידים, אנחנו עובדים עם חדר המורים, קודם כל לגבי השאלה: מה זה עושה לי כשאני נתקל בדבר הזה? כי כשהלב לא רוצה לראות, גם העיניים לא רואות. המורים צריכים להבין מה הם רואים, מה הם עונים לילד, איך להתייחס, איזה דברים לומר.

לפיכך מדברים עם צוות התלמידים ועם צוות המורים. אבל לפני שאנחנו מתחילים עם התלמידים אנחנו מדברים עם ההורים, אנחנו מציגים בפניהם את התכנית ונותנים להם הרצאה ראשונית.

לאיזה ילדים?

אנחנו מדברים על משהו שהוא כללי, לכל הכפר. כמו כן לילדים הנפגעים צריך, מעבר לטיפול הפרטני, גם קבוצה טיפולית, ולהורים קבוצת תמיכה, קבוצה שהיא טיפולית במהותה ועונה להם על כל מיני שאלות. לא בטוח שהם ירצו טיפול קבוצתי. יש ישובים שבהם עשייה קבוצתית כזאת לא תלך, אלא רק טיפול באופן פרטני.

כמה כוח-אדם יש לכם להקצות לזה?

הצוות הקליני שלנו הוא לא צוות גדול, אבל אני יכולה לומר לך שאנחנו כבר עכשיו נמצאים ב-4 ישובים, אנחנו מגויסים ומתגייסים. ברגע שאנחנו נכנסים לישוב, העשייה שלנו היא אינטנסיבית.

גברת עמליה מאיר-הדרי, מסתבר שכאשר יש תקציב, גם מתגלים בעלי המקצוע, כידוע.

כמה פגישות אתם עורכים עם ההורים?

זה משתנה, תלוי, בהתאם לצרכים בשטח. אנחנו עושים 2 פגישות לפחות עם כלל ההורים. יש מפגש ראשוני עם ההורים, לפני שמתחילים לדבר עם התלמידים.

שלא ישתמע כאילו המטרה היא כסף. המטרה היא לעזור לילדים. שמר פואד עיסא לא ירגיש שהוא כל-כך לבד במערכה הזאת.

ההצעה פה עכשיו היא שהשירות המקצועי שלכם ייעשה במסגרת אותן השתלמויות ושעות שתוקצבו על-ידי משרד החינוך ממילא.

יש לנו פה משאב שמאפשר לקיים שיחות עם ההורים. מה שהיא הסבירה הוא זהה לתכנית שלנו. התכנית שאני קיבלתי מהפסיכולוגים והיועצים שלנו היא פחות או יותר זהה למה שהיא הסבירה. אנחנו מוכנים לממן 2 פגישות עם ההורים.

אחרי הישיבה תסכמו.

יש לנו 9 בתי-ספר בישוב, אז כפול 2 זה 18 מפגשים, שזה 36 שעות. אנחנו משלמים על-פי המחיר של משרד החינוך. מר חסן עיד, אתה רשאי, יחד עם מר פואד עיסא, להפעיל תכנית כזאת, כדי שאתה לא תרגיש שאתה לבד. מתי שאתה רוצה - אני אתך, ומר ג'ומעה אזברגה, המפקח של הישוב, כל הזמן נמצא פה. אם תשתכנעו שזאת התכנית שצריך להפעיל, אנחנו נשכור את השירותים להדרכה של המורים וההורים. אם היא רוצה להיכנס לכיתות ולדבר עם התלמידים, צריך לבדוק את זה היטב. בשביל זה צריך אישור של היועצת המשפטית שלנו.

אני רוצה לומר למשטרה, בחוזר המנכ"ל יש תכנית לשיתוף פעולה בין המשטרה לבין בתי-הספר, שהמשטרה תחשוף את עצמה ואת שירותיה דרך השיטור הקהילתי.

זה נקרא "בית-ספר בטוח", היום יש תכנית כזאת.

אני ער למה שאמר השוטר, שאחד התלמידים שנפגעו נעדר מספר שבועות וזה לא הדליק בבית-ספר סימני שאלה. זה רשום אצלי ואנחנו מבררים את הנקודה הזאת עד הסוף. אנחנו לא מנסים לטייח כלום. התקבלה החלטה אצלנו במחוז, בכפר קאסם, בג'לג'וליה וכפר ברא, שאתם מוזמנים לקיים פגישות איתנו כדי שאנחנו נפעיל את התכנית ונשתמש בשירותי המשטרה הטובים לטובת האזרחים, דרך בתי-הספר.

רק אגיד שבתקופה האחרונה, בזכות ראש המועצה, הופעל שיטור קהילתי בצורה נרחבת בתחנת ראש העין, גם בג'לג'וליה, גם בכפר ברא וכמובן גם בכפר קאסם. הוקצו מבנים, נקנו מכוניות על-ידי המשרד לביטחון פנים. החלק הפעיל בנושא של השיטור הקהילתי הוא מה שנקרא "בית-ספר בטוח", שמופעל יחד עם משרד החינוך. גם בכפר קאסם הוא הופעל בשני בתי-ספר ואפילו מופעלת פה מגמת קרימינולוגיה, שזה דבר יחודי בכל הארץ, שאנשים נבחנים בבגרויות על נושא המשטרה. הם גם מטיילים בכל מיני יחידות של משטרה וזה נחל הצלחה יוצאת מן הכלל. אנחנו נרחיב את פרויקט "בית-ספר בטוח" לעוד בתי-ספר בכפר קאסם, וזה כאמור מופעל עכשיו.

אסביר משהו לגבי ההתערבות אצל התלמידים. כרגע המצב הוא משברי. אנחנו רוצים להיות חלק מצוות חשיבה שיחליט על אופי ההתערבות. פעמים רבות המחשבה היא שיש לפעול דרך צוותי המורים או דרך שיחות עם הילדים. במצב שהוא משברי, והילדים כבר חוו את זה, הם צריכים את העין הטיפולית.

למה שלא תלמדו את המורים שלנו לעשות את זה?

מכיוון שלמורה, אני מצטערת לומר, אין את ההכשרה לזה. זה לא שהוא לא טוב. המורה נוכח איתי בכיתה, אבל לי כאיש טיפול יש את הראייה האחרת.

מעבר לזה, ההמשך הוא יצירת תכנית on going, שתועבר על-ידי המורים, שהמטרה שלה היא חינוך למיניות, אותם דברים שלא מדברים עליהם.

אבל בזה לא מדובר על עבודה טיפולית פרופר.

זה ייעשה אחר-כך, אבל ההתערבות הראשונית שאני מדברת עליה היא התערבות טיפולית.

רשות הדיבור לנציגת הסתדרות המורים ואחריה לנציג המועצה הלאומית לשלום הילד. אחר-כך אנחנו נשמע את ההורים, המנהלים ושאר תושבים שנמצאים איתנו. מאוד חשוב לנו לשמוע אתכם. גברתי מהסתדרות המורים, בבקשה.

אני מלווה גם את צוות המורים וגם את צוות המנהלים מתוך ראייה מקצועית. אני באה להגן על העניין המקצועי שלהם. כאשר ביקרתי בחלק מחדרי המורים הם סיפרו לי על התופעה, והם גם נקטו במינוח מאוד קשה. חוץ מאשר להפנות אותם לשירותים יעוציים, לפסיכולוגים והשתלמויות, וחוץ מאשר לתמוך בהם רגשית ונפשית ולומר להם שאצלם השד נראה גרוע יותר מאשר במגזר היהודי, קצרה ידי מלהושיע. אני מספקת להם כתף ועידוד. אני יכולה גם לתת מידע, אבל זה הרי תפקידי כיועץ מקצועי.

אנחנו לא פונים ביוזמתנו למשפחות ולילדים. היה רק מקרה אחד של הורה שפנה אלינו, למועצה לשלום הילד. אני נגעתי בזה ישירות ושוחחתי עם הילד ועם אביו. הדברים שהם סיפרו היו מאוד קשים. לא ארחיב כרגע יותר מדי. אני כמובן לא מזהה את הילד ואת משפחתו.

עלו אצל הילד שאלות מאוד קשות לגבי הזהות שלו. הוא שאל: למה בחרו דווקא בי? מה זה אומר על הזהות שלי? האם אני משדר משהו בכיוון הזה? הילד הוא בן 15. הוא והאבא לא דיברו ביניהם בכלל על הנושא הזה. הם ידעו שזה קיים, ועובדה שהאבא פנה. יש מתח בבית. אבל גם לאב עצמו יש שאלות: למה בחרו דווקא בבן שלי ומה זה אומר לגביו? ואפילו בצורה סמויה, הוא לא יכל לדבר על זה יותר מדי, עלו אצלו כל מיני שאלות לגבי הזהות של הבן שלו: האם יש לי ילד סוטה? למה בחרו דווקא בו? למה הוא שיתף פעולה?

מאוד בלט שבמקום להתייחס לילד רק כקורבן - והוא קורבן בלבד, חד-משמעית - התחילו לחפש מה האשמה שלו, מה החלק שלו בסיפור הזה. לא רק זה, גם הסביבה המיידית של המשפחה מאוד הסתייגה מהילד, בעקבות דברים שהתפרסמו בקהילה, וניסתה להרחיק את הילדים שלהם מאותו ילד ולבודד אותו.

הוא קורבן פעמיים.

הכוונה שלנו היתה ללוות את הילד, להסביר לו מה המשמעות של ההליך המשפטי, מה מחכה לו בהמשך, ולדבר עם הילד ועם אביו. עם האמא לא צריך לדבר.

האם יש לכם פרויקט של ליווי משפטי?

כן, ליווי קורבנות עבירה. כמו שאמרתי קודם, בינתיים היתה פנייה אחת. הגעתי לכפר וישבתי עם הילד ועם המשפחה. ישבתי גם עם הילד לבד.

הכוונה היא לליווי כאשר יש משפט והילד הוא בן למעלה מגיל 14, אם הוא צריך להעיד. זה מאוד קשה ולכן יש להם פרויקט שמלווה את הילד רק לצורך עניין העדות, לא לטיפול. מתן העדות היא משבר נוסף. כלומר, בנוסף לכל המשברים שהיו, יש לו עוד משבר נוסף, שהוא צריך לחזור בפומבי על מה שאירע ולהעיד.

בהכשרה שלי אני עובד סוציאלי ועובד עם קטינים באזור תל-אביב. הצד המשפטי, שבשבילו הגעתי, התגמד, התמזער, ממש לא היה לו משקל. ראיתי שם צורך לגעת בדברים היותר קשים של המשפחה. האבא התבייש. האבא כמעט ולא יוצא מהבית, הוא לקח את זה מאוד קשה, ובזה היתה ההתערבות שלי.

אני רואה שיש פה הרבה אנשים ואני בטוח שיש הרבה רצון טוב. זה גם התפרסם בתקשורת והיו הרבה עדים. מה שהרגשתי הכי חזק, מצד הילד והמשפחה, לפחות בשלב הזה הוא: "תעזבו אותי בשקט, אני לא רוצה להתעסק בזה עכשיו, תורידו את זה ממני כי זה מאוד מקשה עלי". כל העיסוק בזה, ואפילו הישיבה היום, שאני באמת מברך עליה, היא עוד עיסוק בזה, כל זה מאוד מקשה על הילד ועל המשפחה. אני לא אומר: זה לא קרה, בואו נעזוב את זה ונמשיך הלאה. אני אומר: כרגע צריך למתן את התגובות, לא לגעת בזה בפומבי, לחכות שזה קצת יירד מסדר היום.

אנחנו פה לא נקיים יעוץ מקצועי. זה נושא מקצועי. אולי לילד אחד טוב ככה, ולילד אחר עדיף אחרת. אני לא יודעת. זה לא עניין שלנו.

האם אתם פניתם אליהם ביוזמתכם?

לא. אנחנו לא פונים. זה גם קטע מאוד רגיש, כדי לא לשבש את הליכי החקירה. המשפחות פונות. אני אשמח אם יגיעו עוד תלונות. אני אבוא לכפר ואפגש עם הילדים ועם משפחותיהם.

אחרי ששמענו את כל הגורמים מאוד אשמח לשמוע אם יש למנהלי בתי-ספר, להורים, למורים או לוועד ההורים מה להגיד. בעקבות מה ששמעתם פה אני מניחה שיש לכם הרבה שאלות.

אני מנהל בית-ספר יסודי אל-זהר בכפר קאסם. לא אחזור על מה שאמרו קודמי, נציגי משרד החינוך, שציינו בפירוט את הדברים שעשינו בתוך בתי-הספר. אני חושב שצריך לעשות עוד הרבה דברים, שעדיין לא עשינו.

אנחנו כמורים וכמנהלים, כאנשי מערכת החינוך, גם צריכים לקבל עזרה וייעוץ, שעדיין לא קיבלנו במידה מספקת.

בנוסף לכך, אני רוצה שגם תיתנו לנו את ההרגשה שאנחנו מסוגלים. אל תתייחסו אלינו כאילו שאנחנו לא שווים. מה שאתם עושים כאן, אתם כאילו "שוחטים" אותנו. אני מדבר על נציגי הארגונים הנוספים. אתם מדברים כאילו המורים לא מסוגלים לפעול כיאות ואומרים: חכו רגע, אנחנו נגיד לכם מה לעשות. אל תיכנסו לכיתות לבד, תכניסו עוד מישהו אתכם. האם לא לזה הוכשרנו במערכת החינוך, להיות מובילים בתוך בתי-הספר?

אנחנו מחנכים דורות. אנחנו יודעים איך לעבוד עם הדורות הבאים ולחנך אותם. אנחנו צריכים לקבל סיוע מאנשי מקצוע אבל העבודה עם הילדים היא התפקיד שלנו, לא תפקיד של מישהו אחר. אם בתוך הארגונים הנוספים יש אנשי מקצוע מומחים, הם יכולים לתת לנו את הכלים כיצד לעבוד, ואנחנו ניעזר בהם. התפקיד שלנו הוא הדרכה, הוראה, הנחיה והנחלת ערכים. אם לי כמחנך אין כלים, אז שיגידו לי שבסוגייה הזאת אני צריך לעבוד עם הילד בצורה כזאת: אחת, שתיים, שלוש - הרי לזה אני הוכשרתי, זה בדיוק המקצוע שלי.

לא מקובלת עלי גישה שהיא כאילו מתנשאת, כאילו אנחנו לא מסוגלים ואחרים כן מסוגלים. אני מבקש שתיקחו לתשומת לבכם את העניין הזה. אנחנו מסוגלים. אנחנו יכולים לעשות. בסקטור הערבי נתברכנו בצוות מורים מעולה בהשוואה לסקטור היהודי, ואני לא מגזים. הכניסה למקצוע ההוראה בסקטור הערבי נותנת הזדמנות למשכילים להיות שווים, בעוד שאנחנו מנועים מלהיכנס למשרדים אחרים. יש לנו כוחות טובים ומבורכים. אנחנו רוצים רק שתיתנו לנו את הכלים ותעזרו לנו, ואנחנו נעשה את זה בתוך בית-הספר. אין לנו את הכלים האלה כעת. תנו לנו אותם, תעזרו לנו לעשות את זה, ואנחנו נעשה את זה על הצד הטוב ביותר.

אני מקבלת את הגישה שלך, לגבי האחריות והיכולת של המורים. לכן סיפרתי את הדוגמה על מכונת הכביסה, כדי להגיד שמורה בהחלט מסוגל, הוא רק צריך להיות עם הראש מכוון לזה.

האם אתה יכול לספר לנו באופן כללי על האווירה שנוצרה אחרי הגילוי? האם הילדים בכיתות באמת גילו חרדה?

אתן דוגמה אחת. תלמידה בכיתה ב' שלחה לי מכתב, מכתב למנהל. היא כתבה: אני מבקשת שתדבר עם הרשות המקומית שישלחו לנו הסעה. כשאנחנו יוצאים מהבית בדרכנו לבית-הספר אנחנו פוחדים. היא ציינה שיש אנשים שלוקחים ילדים ועושים בהם מעשי סדום ודברים כאלה, ואף ציינה שמות של בתי-ספר. אני כמנהל בית-ספר עד עכשיו לא יודע את שמו של אף ילד שנפגע.

אבל הילדה הזאת יודעת, היא שמעה.

אנחנו, שצריכים לטפל בילדים, למעשה לא יודעים שום דבר.

מצד שני, בתוך בית-הספר הרבה הורים שואלים היום שאלות שלא נשאלו קודם.

בעניין נוכחות תלמידים בזמן השיעורים, הבירור למה הם איחרו או לא איחרו: עכשיו דואגים יותר מאשר בעבר. זה דאגה של הורים.

הרשות המקומית לא רק שהעמידה אותנו על חומרת הנושא אלא גם ביקשה שנעשה יותר פעולות. מר עלי בדיר, קצין הבטחון של הרשות, נמצא פה. הוא נתן הוראה שכל יום בבוקר נציגי הורים יסיירו בכבישים בדרך לבתי-הספר. דבר כזה לא היה קיים קודם.

יש צעדים שננקטו שהם לאו דווקא צעדים חינוכיים. את הילדים מלווה הרגשה של פחד וחשש. לילדים שלי, למשל, אמרתי שכאשר הם הולכים הביתה, שילכו בקבוצות ולא לבדם. אמרתי לילד: אפילו אם חבר שלי, שאתה מכיר אותו, מבקש ממך לקנות משהו, תגיד לו: אבא שלי אמר לי לא לקנות לחברים שלי כלום. אלה דברים שאף פעם לא חשבנו עליהם לפני כן.

את המסר הזה תעבירו לכל התלמידים.

אני רוצה לציין דבר נוסף. מר חסן עיד, יחד עם המפקחים, מר ג'ומעה אזברגה ומר טארק אבו חג'לה, עשו עבודה מבורכת בכך ששלחו לנו עוד יועצות. אני חושב שהם תרמו לנו מאוד. כאשר המורים שלנו ביום הראשון באו אלי ושאלו אותי מה צריך לעשות, לא ידעתי מה להגיד להם. אמרתי: אל תעשו שום דבר, חכו רגע. עשיתי תכניות אבל חששתי שמא אני אזיק יותר מאשר אועיל. לאחר הישיבות עם היועצות הרגשנו קצת את האוורור והשחרור, שדיברו עליו פה. אני חושב שאנחנו עדיין צריכים לעסוק בנושא הזה.

אני מוועד הורים בבית-הספר אלגזאלי. אני רוצה להתחיל במה שסיים מנהל בית-הספר. אני הורה, חבר בוועד הורים, ואני מאוד מאוד מפחד היום וחושש לילדים שלי. זה מתבטא בכך שאני מתקשר 4-5 פעמים ביום כדי לוודא איפה הילדים, האם הם הגיעו הביתה. הפחד מלווה אותנו לא רק כשהילדים נמצאים בדרך אל בית-הספר או בחזרה ממנו אלא גם אחרי שעות הלימודים. אנחנו לא נותנים לילדים עכשיו ללכת לכל מיני חוגים. אלה ההשלכות לאור מה שאירע, וזה לא נגמר פה.

אני רוצה גם לציין שיש בכפר מגרש כדורגל, שהוא קצת מרוחק מהכפר. במשך כל שעות היום היתה בו פעילות וילדים ובני נוער שיחקו שם. היום המגרש כמעט שומם. אני שומע איך אנשים כעת מדברים. חולקו גם הרבה עלונים ברחוב. זה מעיד עד כמה זה פגע בנו ועד כמה זה הגיע לכל נפש, לכל איש, לכל ילד, לכל נער, לכל נערה ולכל זקן. זה פגע קשה מאוד בכפר הזה.

אני מציע לא לקחת את זה אישית. נכון שיש טענות אך אין מטרתן להשמיץ או להכפיש אתכם, להיפך. אנחנו מדברים פה מכאב גדול. אתם צריכים להבין את הכאבים האלה. יש פה כישלון של מערכות, לא רק של משרד החינוך, אך משרד החינוך מטבע הדברים הוא כתובת והוא נושא את החלק הכי הגדול. זה אחריות באמת כבדה שאתם נטלתם על כתפיכם ואתם צריכים להבין את האנשים.

אני כהורה רוצה לציין דבר אחד. יש לנו בעיה בבתי-הספר. אני גם מורה, גם הורה וגם חבר בוועד הורים. אני מרגיש עד כמה המערכת הלימודית עמוסה. במגזר הערבי אין כמעט דגש על החינוך ויש רק הישגים וציונים. הילד בגיל רך מאוד מתחיל לעבור מבחנים ועוד מבחנים, כבר בכיתות א', ב' ו-ג'. זה יוצר עומס רב על הילד והתרחקות בין המורה לתלמיד. הילד לא מרגיש את הילדות שלו, לא מרגיש שהוא אוהב את בית-הספר. הוא לא מרגיש שהמורה קרוב אליו. הוא מרגיש שהמורה בא להעביר לו חומר ולבחון אותו. מה זה מבחן? היום אני בן 40 ומשהו ועדיין אני מתרגש ממבחנים אז על אחת כמה וכמה כך מרגיש הילד שצריך לעבור מבחנים. אני לא מזלזל בהישגים לימודיים, צריך ללמד, אבל קודם כל אני רוצה שהילדים שלי יתחנכו. אני רוצה שתהיה להם קרבה למורה, אני רוצה שיאהבו אותו.

מה ההתרשמות שלך ממה שקרה בבתי-הספר בחודש האחרון? האם אתם כהורים קיבלתם משהו?

הייתי בסדנה עליה דיבר מר חסן עיד. זאת היתה סדנה טובה. השתתפתי אישית כהורה בפעילות. באתי ליום הדרכה שניתן על-ידי היועצים למורים, והמורים למחרת עשו פעילות בבית-הספר.

איזה חלק מההורים השתתף בפעילות? רק נציגים?

כן, אבל בתכנית שלנו יש בהמשך חלק נכבד להורים.

האם אתה חושב שצריך להדריך את כל ההורים?

זה פעילות אחת. אני חושב שצריך להמשיך עם זה. אנחנו עכשיו מדברים אחרי האירוע. היועצים האלה לא יכולים לחכות יותר אלא היום הם צריכים להיכנס לבתי-הספר. נציגי משרד החינוך אמרו שהם רוצים לעשות כך וכך. אני חושב שחשוב לפעול כבר היום. נמצאים פה הרבה מורים ומנהלי בתי-הספר. אנחנו צריכים לשים על זה את הדגש. שלא יחשבו שאנחנו נישן. משרד החינוך טוב בהבטחות ואז חולפת שנה ואנשים שוכחים את ההבטחות. לא כך יהיה.

האם אתה חושב שיש נכונות של ההורים להשתתף?

כן. תפקידנו לגשת להורים ולהסביר להם שחשוב שישתתפו בפעילות. אנחנו רוצים שימשיכו בהסברה, שהיא תיעשה בתדירות יותר גבוהה ושהפעילות לא תהיה חד-פעמית. תודה.

רציתי ללכת יותר לכיוון של פתרונות, שהתחלנו לדבר עליהם. גם מר חסן עיד הדגיש שיש פתרונות לטווח קצר, שזה מה שצריך לעשות באופן מיידי, ויש תכניות לטווח ארוך, שצריך להמשיך אותן ולטפל בהן.

לטווח קצר, אני כל הזמן לוחשת למר חס עיד, יש לגייס את כל היועצים שנמצאים בלימודים, לקראת סיום התואר השני שלהם ולהכניס אותם היום לתוך בית-ספר. זה ייחשב להם לפרקטיקום.

כמה כאלה יש?

יש לנו עתודה של קרוב ל-100 יועצים באוניברסיטאות.

וכמה יוכלו לעבוד באזור הזה?

באזור הזה יש לנו כמה אנשים שלומדים באוניברסיטת תל-אביב. לא ידוע לי בדיוק כמה.

יש סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב ובבית-ברל, שמכשיר במיוחד.

מי צריך להחליט על כך שזאת תהיה הפרקטיקה שלהם?

צריך לעשות קשר עם ראשי החוג וזה הכל. אני מוכנה ללחוץ, להשתמש בקשרים שלי. אני מתחייבת לפנות לראשי החוג ולהגיד שהם יכולים לנצל את זה כפרקטיקה של הסטודנטים הללו. אני מתכוונת לאנשים שנמצאים כבר בשלבי הסיום של הלימודים. זה כמובן יהיה תחת הדרכה, שהם מקבלים ממילא באוניברסיטה.

ממילא הם חייבים להיות תחת הדרכה. הבעיה היא שיש לנו מחסור בדוברי ערבית שגם מבינים את התחום המסוים הזה. אם אנחנו לא רוצים לחכות או למתוח את זה על פני שנים, עלינו להבין שהפחדים של ההורים קיימים היום, ואם אנחנו רוצים שהילדים יחזרו לשחק כדורגל, אנחנו לא רוצים שילדים יגדלו בלי כדורגל, ושהילדה תרגיש שהיא לא צריכה הסעה לבית-הספר אלא היא יכולה ללכת ברגל, רק שהיא צריכה ללמוד כללי זהירות כאלה ואחרים - את זה צריך לתת לילדים עכשיו. הילדים פגועים עכשיו. אי אפשר לחכות לשנה הבאה. אצל ילדים אין "שנה הבאה". מחר נראה להם רחוק מאוד ושנה הבאה זה לא בתחום הדימיון שלהם אפילו.

ערכנו כבר הרבה מפגשים בעקבות המקרה. בעקבות הישיבה הנוכחית יש לי ביתר שאת הרגשה של חוסר אונים ותסכול. אנחנו טוחנים מים, אנחנו חוזרים כל פעם על אותם דברים ומדברים באופן תיאורטי כזה.

אני מקווה שלא.

מבחינת עשייה חינוכית-טיפולית: אנחנו עוסקים כל הזמן בשוליים. בגרעין לא נגענו עד עכשיו.

מה זה "הגרעין"?

אנחנו לא יודעים באיזה ילדים מדובר; לאיזה אוכלוסיה לפנות - אנחנו לא יודעים. אנחנו רק הולכים כאן להגדיל את המודעות בקרב כלל הציבור. איך לעשות את זה? כפי שאמר מר סבע סרסור, לדעתי יש לעשות את זה בדרך חינוכית. הדרכה מקצועית אמיתית, כדי שאנחנו באמת ניגע בבעיה עצמה ונטפל טיפול אופטימלי - את זה לא קיבלנו.

כבר חלפו חודשיים מאז נתגלתה הפרשה וכל מה שעשינו הוא רק שיחות עם היועצים. אנחנו אמורים ביום שבת לקיים תהלוכה, יחד עם הורים, כדי להגביר את המודעות. אבל בפועל, אם אני רוצה לטפל במאורע כל-כך קשה, שנגע לכל ילד ולכל בית בכפר - זה לא מספיק עדיין. אנחנו מתעסקים עדיין רק בשוליים.

איך המורים לא ידעו על המקרים לפני כן? בחלומות הכי רעים לא חשבנו על כיוון כזה, אף מורה לא חשב. כל הזמן חששנו לילדות ולא לילדים. אבל דבר כזה קרה. אני לא צריך כל הזמן לשמוע: למה לא הבחנתם? עובדה שלא הבחינו, אבל בואו נטפל בבעיה. אחר-כך נסיק מסקנות, לגבי העתיד, איך נוכל להתמודד. יכול להיות שאני אפילו הבחנתי שילד מסוים נמצא במצוקה אבל כשניתחתי את המצב לא חשבתי על הכיוון של אונס או סחיטה מינית. יתכן שחשבתי שזה נובע מבעיות סוציו-אקונומיות, או מריב עם ההורים, אבל לא בכיוון הזה, בכיוון של אקט מיני וסחיטה.

כל פעם אנחנו חוזרים ומשננים את זה לציבור המורים, שמתוסכלים מכך ששואלים אותם למה הם לא הבחינו, כאילו שכמורים הם באמת לא שווים כי הם לא יכולים להבין את התלמידים שלהם. אני מכיר את המורים שלי ואת המנהלים. הם עובדים יום ולילה כדי לחנך, אבל קרה מקרה שאף פעם לא חשבנו עליו. אפילו לא היינו בכיוון חשיבה כזה.

זאת הבעיה. כשאתה מדבר על "הגרעין הקשה" - אתה מתכוון לילדים הפגועים?

"הגרעין הקשה" זה הילדים וההורים הפגועים. אנחנו צריכים אינפורמציה כדי להתמקד בטיפול. מר פואד עיסא, אם אתה כמנהל לשכת הרווחה לא תכוון אותי, לאן להפנות את הדברים שלי, יכול להיות שאני אפספס את היעד. יכול להיות שאני אדבר אל הציבור שבכלל לא יודע על מה אני מדבר.

יש לנו ילדים נפגעים. בבית-הספר שלי, בתיכון, ובחטיבת הביניים לומדים 1,500 תלמידים. אני לא מכיר אף אחד שנפגע שם, לא נמסרה לנו כל אינפורמציה. לא נעשה אף אבחון לילדים. מה שעשינו הוא רק הגברת מודעות בקרב הילדים אבל מאחר ואני לא יודע באיזה ילדים מדובר אני גם לא יודע איזה עשייה טיפולית אני צריך לעשות שם. רק הגברת המודעות?

אולי אנחנו צריכים באמת לעשות סדר בעניין. ברמה האישית, של הילדים הנפגעים, יש את הטיפול המשטרתי, שהוא בצד של העבירה; ויש הטיפול הפרטני והשיקום של הילדים עצמם, שזה עניין שצריך להגיע מתוך הרצון של ההורים, בשיתוף פעולה עם ההורים.

לגבי השאלה האם מישהו מספר למנהל או לא: אי אפשר לעשות את זה אלא אם כן ההורים ירצו להגיד משהו, מתי שהם ירצו, למי שהם ירצו. שום גורם טיפולי לא יכול להגיד לך את זה.

אולי אני לא רוצה את שמות הילדים אבל אני רוצה לדעת באופן כללי אם יש בבית-הספר שלי ילדים פגועים או לא. אני חושבת שזה לא משנה את העבודה החינוכית הכללית.

נראה לי, נכון לרגע זה, שהתחום שבו משרד החינוך אמור לתת השתלמויות, אמור לחזק מנהלים, מורים ואת כל הצוות, ואמור לעשות השתלמויות גם להורים - שהתחום הזה מטופל. יכול להיות שמר מוחמד עמר צודק, שזה לא מספיק. יכול להיות שצריך להרחיב. אבל בתחום הזה נראה לי, בפרט אם אכן ירכשו את השירותים של אל"י לצורך הכשרת המורים, וזה היה הרושם שלי גם בפגישה הקודמת, פה נעשים דברים, על אף שיתכן שזה לא מספיק.

הבעיה שאנחנו עדיין תקועים בה, ואין לה את הפיתרון הסופי, היא הטיפול האישי. פתחתי את הישיבה ואמרתי שאין היום שום גורם שחובתו החד-משמעית לתת את הטיפול הזה ובחינם.

אין חוק מדינה שמחייב ומממן.

לכן עשיתי את ההבחנה בין ילד שחולה בדלקת ריאות, שאף אחד לא שואל מה מגיע לו, זה ברור. הוא הולך לקופת חולים, הולך לבית-חולים. האם מישהו שואל? מישהו אומר שאין תקציב? אין דבר כזה. לעומת זה, כשילד נפגע, כשהוא קורבן עבירה, ויכול להיות שהוא קורבן לעבירת מין ששם הפגיעה היא כפולה ומכופלת ומורכבת, שיש לה השלכות לכל החיים - אין כתובת כזאת.

שמעתם שמשרד הבריאות אומר שיש להם מרכזים לבריאות הנפש, שהילדים יוכלו להגיע אליהם, לעמוד בתור ולחכות. אני קצת מגזימה. מי שמבוטח בקופת-חולים כללית ילך לשלוותה ואולי יקבל משהו. אין כתובת ברורה.

בואו נקים איזה מסגרת, הכפופה למשרד הבריאות או למשרד החינוך או לשניהם יחד, שהתפקיד שלה לסייע לילדים נפגעי תקיפה מינית. לא הצלחנו להקים את המסגרת, שתהיה כתובת אחת ברורה. אל"י עושה את זה כעמותה, כארגון עצמאי. זה עבודה מבורכת מאוד וחשובה מאוד. אבל אנחנו רוצים כתובת לכל הילדים.

בשבוע שעבר שלחתי מכתב לראש הממשלה והזכרתי לו שבנוסף לכל הנושאים שהוא עוסק בהם, הוא חייב להטיל על אחד המשרדים את התפקיד להגיש את השירות הזה. בין שזה יהיה במסגרת א' ב' ג', בתיאומים כאלה או אחרים, אבל שתהיה כתובת. אם ידידנו מר פואד עיסא רוצה לפנות, שהוא לא יצטרך לחפש אלא תהיה כתובת אחת, שהיא אחר-כך תעשה תיאומים וסידורים, ובעיקר בעניין הטיפול האישי.

אני לא יודעת עד כמה המועצה תוכל להשתתף כספית. אתם מבינים, מדובר פה באלפי שקלים. תכפילו אלפי שקלים ב-40 ילדים - בקלות, בלי להרגיש, מגיעים למאות אלפי שקלים, שמישהו צריך לממן אותם.

יש איזה מימון להשתלמויות, שזה חשוב, אבל המימון הזה לא נוגע בכלל לטיפול האישי, תבינו את זה. לכן אני מרגישה במקרה הזה, כמו במקרים אחרים, תסכול ענק. הרי מקצועית כולם יודעים מה צריך לעשות אבל צריך לשבת עם הילד שנפגע ועם הוריו, לפעמים 10 פגישות, לפעמים 30 פגישות ויותר, ולעזור לו להיחלץ מהמצב.

אני לא רוצה לדעת איזה ילד נפגע אבל אני רוצה לדעת אם יש ילדים שנפגעו הלומדים בבית-הספר שלי. לנו המנהלים יש בעיה, שנובעת מהאופי של החברה. הבושה מהמעשה שנעשה מכשילה את האנשים מלהודות שהם נפגעו.

אבל בכל זאת 26 כבר הלכו להתלונן. זה דבר ענק.

יש מי שאומד את מספר הנפגעים ב-80. אני רוצה לדבר על דבר אחר. זכותי כמנהל לדעת לפחות שבשכבת י', לדוגמה, יש 5 נפגעים, כדי שלפחות אני אגביר את המודעות שם ואת העשייה שלי. אבל לעבוד באופן כזה אקראי ושרירותי, בלי שום נתון ולבנות תכנית עבודה לשמה - זה לא ילך.

אני מבינה אותך, אבל אני לא יכולה להתערב בזה. כל הגורמים שמעו אותך.

בינתיים מה שעלה פה, שהגורם הטיפולי הזמין היחידי, עם כל הבעייתיות, זה אל"י, שהציע את העזרה שלו.

מה שאמר משרד הבריאות - אני לא יודעת עד כמה זה יהיה מעשי. יכול להיות שמישהו מההורים יפנה. צריך לפחות להודיע להורים שיש שירות כזה של משרד הבריאות, ולמבוטחי קופת-חולים כללית שירות בשלוותה, שניתן חינם אין כסף. ההורים יבחרו אם לטפל או לא, אבל שיידעו שיש שירות כזה.

דבר שני, אם המועצה תוכל לעזור להורים לקבל את השירות המסוים הזה של אל"י, אז צריך גם את זה להודיע להורים, באמצעות ועדי ההורים או בקשר אישי דרך שירותי הרווחה. אני לא נכנסת לשאלה כיצד ליידע אותם.

מה שאני רוצה לבקש מכל הנוכחים פה, וזה מאוד חשוב, שלא נשכח שום ילד. זאת אומרת, שלטיפול הזה יזכו לא רק הילדים שההורים שלהם יכולים לשלם. בואו נעשה מאמץ, אם יהיה טיפול, אם יוחלט להשתמש בשירותים אלה או אחרים, שכל ילד יזכה לטיפול.

במקרה שאירע ברמלה הילדים נפגעו בדרך אחרת, לא בדרך החמורה כמו כאן בכפר קאסם. שם היה פוגע אחד ולא מערכת מטורפת כמו שהיתה פה. פה היתה כמעט תעשייה.

אבל רק 6 הגישו תלונות, בשל הפחד להיחשף.

ברמלה האווירה הציבורית לא היתה טובה, היתה איומה. ההורים הרגישו שם מבודדים, הם לא רצו שהילדים יתלוננו ובסופו של דבר מתוך 40 וכמה ילדים שנפגעו, רוב הילדים גם לא הגיעו למשטרה וגם לא הגיעו לטיפול. עכשיו מסתובבים עשרות ילדים ברמלה בלי טיפול. אנחנו נראה את התוצאות עכשיו, בשנה הבאה או אולי בעוד 10 שנים, אנחנו לא יודעים מתי נראה את התוצאות של ההזנחה הזאת.

אם המועצה כאן תוכל לשים את זה בתוך ים הנושאים שהיא עוסקת בהם בראש סולם העדיפויות של המועצה, ואם תהיה תמיכה של ועדי הורים וכן הלאה, אני חושבת שאפשר להפוך את זה למנוף חשוב מאוד, כדי שכל ילד יזכה בטיפול.

אני יודעת שאני קצת מגזימה, ואני חולמת, ושאין דבר כזה, אבל יכול להיות שכפר קאסם תוכיח שיש דבר כזה, שאפשר לא לשכוח שום ילד. אני מדברת על הילדים הפגועים, שעליהם אנחנו לא צריכים לדבר בפומבי ואנחנו לא צריכים להגיד את השמות שלהם, אבל הם קיימים, ויש להם הורים, ויש להם אחים ויש להם משפחה.

אם הילדה מכיתה ב' כתבה לך במכתב את הפרטים האלה, שהיא לכאורה אמורה לא לדעת, אבל כבר ידעה אותם, ואם כבר בכיתה ב' היא יכולה להעלות את זה על הכתב, אז תארו לעצמכם מה קורה מסביב.

לכן, יש לנו את הבעיה הכללית, שבה אני רואה התחלה של טיפול, וצריך להגביר אותו, ויש את הבעיה האישית, שאם המועצה וכל הגורמים לא יתגייסו, הילדים האלה ילכו לאיבוד. אני רוצה להתחנן בשמם של הילדים האלה, פשוט להתחנן שהדבר ייעשה.

ביקשתי ממשרד הבריאות שישלח לכאן מומחים מטעמו והוא אמר שהם לא נוהגים לעשות את זה. אני לא רוצה להיכנס לצד המקצועי, איפה צריך להינתן הטיפול, יותר קרוב או יותר רחוק. אלה שאלות מקצועיות שצריכות להיבדק.

אני מנהל השירות הפסיכולוגי בכפר קאסם. אם מדברים על טיפול, הכוונה לטיפול בשפה הערבית. אני מתנגד בחריפות לכך שהמטפל ידבר עברית. התקשורת היא חלק מהותי מהטיפול.

דיברתי עם 5 פסיכולוגים ערביים, שעברו קורס, וגברת לבנה חלילי היתה שותפה בו, להכשרה בנושא התעללות מינית. 5 פסיכולוגים כבר הסכימו לעבוד איתנו, הם הביעו רצון ונכונות לעבוד ביחד ולעשות את זה דווקא בטייבה. יש לנו משרד בטייבה כך שאם אנשים בכפר לא רוצים לקבל טיפול פה אז הם יקבלו טיפול מחוץ לכפר. 4 מהמטפלים אכן באים מחוץ לכפר קאסם.

דיברתי עם גברת שוש צימרמן. היא רוצה לתת לנו הדרכה. כמו כן, בשבוע שעבר עברנו עוד קורס, EMDR, במיוחד כדי לטפל בנושא הזה.

כיצד אתה מעריך יינתן הטיפול הזה? בתשלום או בחינם?

המטפלים לא יעשו את זה חינם.

האם התשלום יהיה סביר? האם מישהו יעזור בכיסוי ההוצאה?

ההוצאה תהיה על משרדי הממשלה.

על איזה משרדי ממשלה?

מה יהיה התעריף?

התעריף הוא 250 שקל לשעת טיפול. אם רוצים שהמחיר יהיה נמוך יותר, נברר עם גברת לבנה חלילי איך עושים את זה שם. אפשר לעבוד ביחד עם אל"י.

המטרה שלנו היא שהשירות הזה יהיה זמין לכל ההורים והילדים, כלומר להציע להם את השירות. הרי להכריח אי אפשר, אבל להציע. דבר שני, שהתשלום יהיה סביר. אני לא מתווכחת אם 250 שקל זה הרבה או מעט לשעה של פסיכולוג. אני רק אומרת ש-250 שקל כפול 10 פגישות זה סכום גבוה מאוד שההורים יצטרכו להוציא.

לא מדובר על 10 פגישות אלא על הרבה יותר פגישות. ילדים שנפגעו מינית זקוקים לטיפול ארוך טווח.

העלות היא מאוד גבוהה. מי יממן?

אז העלות תהיה חצי.

קודם כל, יפה מאוד שחיפשתם אנשי מקצוע דוברי ערבית. אני חושבת שזה חשוב. גברת לבנה חלילי אמרה שזה אחת המטרות, לחפש אנשי מקצוע דוברי ערבית. יכול להיות ששיתוף פעולה שלכם, כשפ"י, ושל גברת לבנה חלילי, כעמותה שעוסקת בזה ונעזרת גם בתרומות וכתוצאה מכך היא יכולה לגבות מההורים תשלום יותר נמוך - זאת אפשרות אחת. אם נוסיף לזה עזרה של המועצה - אני סבורה שיתכן והשילוב בין שלושת הגורמים האלה יוכל להוריד את העלות, למחיר סביר. לא אמרתי שזה יהיה בחינם.

חשוב שאם במקרה נפגע ילד ממשפחה שאין לה שום אפשרות לתת לו טיפול, שהוא לא ישאר מחוץ לתמונה. צריכה להיות פה ראייה של הקבוצה כקבוצה. שלא נשכח בדרך את הילד שגדל במשפחה חלשה ממילא ושההורים שלו לא יכולים לעזור לו.

בנוסף למה שאמרתי, אנחנו חשבנו לפתוח "קו חם", לא רק לכפר קאסם אלא לכל האזור. כבר דיברנו עם "בזק" בעניין הזה. אנחנו מקווים שזה יתממש בהקדם.

אנחנו נתייעץ פעם נוספת עם גברת לבנה חלילי, כי יש לה ניסיון רב וכישרון רב והיא יכולה לעזור לנו בכל התחומים: מבחינה טיפולית וגם מבחינה הסברתית.

אמרתי כבר בתחילת דברי שברגע שיהיו אנשי מקצוע מטפלים בשפה הערבית - וגם אנחנו דאגנו ליצור איזה רשימה, כי חשוב שהטיפול ייעשה בערבית - אנחנו מוכנים לתת את ההדרכה. ההדרכה כמובן כרוכה בתשלום כלשהי, כי אנחנו עמותה שחיה ממה שהיא עושה ואין לה רווחים מעבר לזה, אבל אנחנו מוכנים לתת הדרכה צמודה, למה, איך, כמה ולמה ולאיזה כיוונים. מעבר לזה, הרי אני התקשרתי אליך ואמרתי ששמעתי שיש בעיה ובואו נראה מה ניתן לעשות ביחד.

אני מציעה לנסות ללכת בכיוון הזה. אני חושבת שזה לא הפיתרון הכי טוב. אני מעדיפה פיתרון אחר, אבל הוא לא זמין עכשיו. החלום, שלכל ילד כזה תהיה כתובת והוא יקבל שירות לפי חוק - אולי כשיעבירו את נושא בריאות הנפש של ילדים אל קופות-חולים זה ישתנה. בכל מקרה, אני מצטערת שאני לא יכולה להציג פיתרון שיאפשר לכל ילד לקבל את כל הטיפולים שהוא צריך ובחינם מתוקף היותו ילד פגוע. זה לא קיים כיום במדינה. לכן, אם לא יהיה שיתוף פעולה שלכם כאנשי מקצוע, של העמותות, של המועצה ואולי של גורמים נוספים, אני לא רואה שניתן יהיה לעשות הרבה. אבל אני רואה שיש רצון לשתף פעולה. אני חושבת שאתם יכולים להיות דוגמה למה שאולי עוד לא נעשה במקומות אחרים, לכך שלכל ילד פגוע יהיה טיפול. אם תעשו את זה, אתם תעשו היסטוריה במדינת ישראל.

קודם כל אני רוצה להגיד שאני מאוד נרגש לראות את ההתגייסות הזאת. כאשר אני שומע את הדברים של מנהלי בתי-הספר והמחנכים, אני חושב שכנראה לקהילה הזאת יש כוחות יותר גדולים ממה שאתם חושבים, ומגרשי הכדורגל יתמלאו כנראה די מהר. אחרי אירוע כזה באמת יש את הירידה ואחרי זה יש התאוששות. זה דבר אחד.

דבר שני, אני חושב שיש את הבעיה של המרחק ושל השפה, אבל בסך הכל באמת יש אפשרות לפנות. כפי שנאמר, יש עדיפות. אני לא צריך לספר לכם מה רבים הצרכים של נפגעי הנפש האחרים. פה היתה השקעה ספציפית בקורסים ובאנשים דווקא באזור הזה.

איך אתה יכול לעזור לשפ"י?

אני לא יודע. אני חושב שכמו בכל מקום אפשר לפנות למנהל התחנה במקום ולראות האם ניתן לעשת משהו מסוג של reaching out.

הם שואלים למי צריך לפנות כדי לבדוק מה ניתן לעזור.

למנהל התחנה לבריאות הנפש בפתח-תקווה, או בגהה.

אני חושב - ואני כרגע לא מדבר כנציג משרד הבריאות אלא כאיש מקצוע - שאם יש 26 ילדים, כנראה שיש עוד.

ידוע שיש עשרות.

מעבר לעניין של ההתערבות הקהילתית, שהיא מאוד מאוד חשובה, יש חשיבות לזהות את הילדים האלה. יש לי רושם שבציבור הזה אם ההורים יקבלו הכוונה מאנשי מקצוע וגם מאנשי ציבור, כמו ראש המועצה או סגניו, כיצד לדבר עם הילדים, לילדים יהיה יותר קל לספר להורים שלהם מאשר לבוא ולספר את זה לחוקר. אני מדבר דווקא על הציבור שנמצא כאן. אם ההורים יקבלו מידע, הבנה וגיבוי ציבורי מהמחנכים, אני חושב שיהיה אפשר לזהות את הילדים הנפגעים. עדיף לילד כזה לקבל טיפול סמוך ככל האפשר לאירוע. את זה אני אומר מבחינה מקצועית. זה נותן אפשרות למנוע בעיות בהמשך. כל העניין של הסוד פועל בצורה נורא קשה, גם על המשפחה ובכלל. ברגע שיש סוד לשמור, זה משפיע על הכל.

אז צריך להדריך הורים?

אני חושב שצריך לצאת בתכנית שמטרתה להעביר את המסר. אני חושב שההורים יכולים להיות הסוכן הכי חשוב בזיהוי של הילדים. ברגע שהילדים יקבלו לגיטימציה מההורים לבוא ולהגיד - וכבר יש קבוצה, זה לא הראשון, לראשון זה הכי קשה, לשני כבר יותר קל, כי מישהו כבר גילה את זה - אז תהיה אפשרות גם לילדים אחרים בבית לספר להיחשף. ההורים בתוך השיקול המשפחתי יחליטו אם רוצים להעביר את זה הלאה, כי גם זה שיקול בסופו של דבר בתוך מערכת של סוד שמעורר בושה ומעורר התנגדות לחשוף אותו. הילדים האלה הם מאד חשובים.

מעבר לבעיה הקהילתית, אחד המנהלים אמר שעד היום הוא לא חשב על זה. אז מהיום והלאה כבר תחשוב על זה. אבל מי שישאר עם הבעיה זה הילדים האלה, שנוצרים את הסוד בליבם. אצלם דווקא אפשר יהיה, אפילו אם ההתערבות לא תהיה לגבי כל ילד, לפחות אצל חלק מהילדים האלה אפשר יהיה למנוע בעיות בעתיד.

יש לנו הורים שמתביישים מהנושא ולא רוצים להיחשף. הקשבתי לדיון היום באוזניים קשובות. נדמה לי שאין תשובות לבעיה הזאת. אני לא יודע אם מישהו מהיושבים סביב השולחן הזה יכול לעזור לנו בעניין הזה. דאגתנו היא לילד הפגוע עצמו אך הוא לא מקבל טיפול מאחר וההורה מתבייש ואומר: עזבו אותי, והוא לא רוצה להתלונן או לגשת לטיפול. אנחנו דואגים לילד. אני לא יודע מה לעשות במקרה כזה.

אנשי מקצוע, כלומר יועצים שהתמחו בנושא הזה, יכולים להיכנס לבית ההורים ולהגיד להם עד כמה חשוב שהבנים שלהם יקבלו טיפול. איך עושים את זה? אם אנחנו נסביר להורים שהבן שלהם ייפגע לכל חייו אם הוא לא יקבל טיפול, אני בטוח שזה ישפיע.

הוא אומר שיש הורים שלא רוצים לפגוש איש מקצוע, כי בזה בעצם הם מודים שיש בעיה. הוא שואל: אז מה עושים? האם אפשר לאלץ הורים כאלה?

אי אפשר לאלץ. עושים את זה באסיפת הורים כללית. שולחים מכתבים לכל ההורים, וההורים של הילדים הנפגעים באים יחד עם ההורים האחרים לשמוע. אנשי המקצוע צריכים להבהיר להורים עד כמה חשוב שהילדים יהיו בטיפול, שזה ממש חובה, ולתת להם הרבה הסברים למה זה כל-כך חיוני. כאשר ההורים ישמעו את זה, אני חושב שלטובת ילדם הם יחשבו פעמיים. יתכן שהם יעדיפו לקבל טיפול דווקא מחוץ לכפר.

זה ויכוח אחר.

אמרנו שבמפגשי ההורים אנחנו מזמינים את כלל ההורים. ההורים מקבלים הרצאה והסבר מה קורה בפגיעה מינית, למה הילדים לא סיפרו, איך אפשר לדבר עם הילדים, אילו דברים ניתן לשאול. אותם הורים שאולי כרגע חוששים להיחשף - אני אומרת לך לאור מפגשים שאנחנו עושים - ניגשים אחר-כך ומדברים בצד, מטלפנים מאוחר יותר. יש איזה פתיחות, בכל זאת הם לומדים מתוך העשייה הזאת מה לעשות עם הילדים שלהם.

מה קורה אם אחרי הכל ההורה עדיין לא מוכן?

אם זה ילד שידוע עליו, ניתן דרך חוק הנוער, דרך פקיד הנוער לטפל בו בעילה של הזנחה.

זה לא תופס, בשום פנים ואופן לא.

אם אנחנו רואים ילד שנמצא במצוקה מאוד מאוד קשה וההורה בשום פנים ואופן לא מוכן להביא אותו לטיפול, זה מצב של הזנחה, על-פי חוק. אני מדברת על מצב קיצוני. מעבר לזה, הטיפול שנותנים הוא טיפול מערכתי, הוא לא טיפול רק לילד. אם נותנים טיפול רק לילד ולא נותנים טיפול מערכתי, למערכת המשפחתית, לא עשינו שום דבר כי הילד חוזר הביתה ומתמודד עם דברים שהוא לא יכול להתמודד איתם.

עם כל הכאב, מבחינה משפטית יש זכות לילד או להורה להגיד: אני לא רוצה טיפול. אני יודע שיש לי בעיה אבל אני לא רוצה. זכותו.

זה זכותו של הילד אבל לא זכותו של ההורה. ילד שמגיע לטיפול יכול לומר: אני לא רוצה לבוא טיפול. אי אפשר להכריח ילד לבוא לטיפול. אבל אין זכות להורה להגיד שהוא לא רוצה שהילד שלו יקבל טיפול. זה הזכות של הילד. זה לא אותו דבר.

זאת פרשנות.

מה את אומרת לאבא שאומר לי שהוא מעדיף שהילד ישאר עם נזק גופני אך לא לגרום לו נזק נוסף בכך שהוא יצטרך להיחשף ובכך להוסיף לו עוד בעיה נפשית? האבא שואל: איך הילד יתמודד בתוך החברה עצמה?

אני מוכנה לבוא ולדבר עם האבא הזה ולהסביר לו מה קורה. השלב הראשון לפני הטיפול בילד יהיה טיפול עם ההורים, לדבר עם ההורים, להיפגש איתם מספר פעמים. זה דבר שעושים בטיפולים כאלה. פעמים רבות הורים לא מתמודדים עם הדבר הזה. הם צריכים להיות הדמויות המכינות.

אני יושב-ראש ועד הורים בחטיבת ביניים. אנחנו ישבנו כאן עם חברת הכנסת תמר גוז'נסקי לפני שבועיים ודיברנו על העניין הזה בכללותו, אבל הדגשנו שכתושבים בכפר ערבי מסורתי הבושה הורגת את העם. נכון שהמעשה חמור מאוד אבל הבושה לעתים יותר חזקה. המנהל לא יידע, ואני כוועד הורים לא אדע. נכון שזה הסמכות של מנהל לשכת הרווחה. ישבנו פה וכלל לא שאלנו מי נפגע ומי לא נפגע, וגם לא נשאל. גם לא צריך חלוקה, כמה נפגעו בחטיבת בינים וכמה בתיכון. נפגעו ילדים. אם הבן שלי לומד שם - אז זה יכול להיות גם הבן שלי. אמרת שאם כל היושבים סביב השולחן יתאחדו אפשר יהיה למוטט מדינה. אנחנו לא רוצים למוטט מדינה. אנחנו רוצים שתעזרו לילדים. האם מישהו יכול לתת לנו תשובה מה לעשות?

לכן אני אשב עם ההורים, לא פעם ולא פעמיים, ואצרף אלי איש דת, יחד איתי, כמו שאנחנו עושים בישובים חרדיים שאנחנו פועלים בהם.

את צודקת שאפשר להתגבר על זה.

בשבת אנחנו נעשה תהלוכה שבה ישתתפו כל תלמידי בתי-הספר מחטיבת הביניים ומהתיכון וההורים. נתרכז ליד המועצה. אני רוצה שההורים יהיו מודעים לעניין ולחומרת המעשה, עם גיבוי המועצה. דאגתי לכך ששוטר בכיר דובר ערבית ייתן להם הרצאה בנושא האלימות, במיוחד נגד הנגע הזה של פגיעות מיניות. הוא מביא לנו חומר מהמטה הארצי. אולי ההורים, שיהיו שם יחד עם הילדים, יהיו יותר מודעים לבעיה. בעקבות זה להורה שהבן שלו נפגע אולי יהיה אומץ להתמודד עם הנושא ולדבר בגלוי עם בנו.

זה עשייה מבורכת, אבל אתה חייב שיהיה לצידך איש מקצוע.

אני לא נוגע בעניין המקצועיות. אני מדבר על שוטר שייתן הרצאה, לא הרצאה טיפולית.

אני מנהל בית-ספר יסודי. אני בקשר עם מר פואד עיסא. את הפנל של מפגשי הורים יתחילו בבית-ספר שלי. למחרת בשעה 13:00 יש לי כנס עם אמהות, שגם בו ידובר על הנושא. ד"ר חסן עמר ירצה שם וגם היועצת החינוכית-הפסיכולוגית. הם ירצו בפני ההורים במשך שעה, שעה וחצי, דברים שנוגעים למניעה ולטיפול, כדי להגביר את ההבנה, כדי שהורים יידעו לקבל את הנושא.

במבנה החברתי שלנו, של האומה הערבית בכלל, הנושא הזה הוא טאבו שאנחנו לא מדברים עליו. בסבב הראשון שעשינו מצאנו אצל ההורים הכחשה והדחקה לגבי הנושא הזה. הם לא אמרו "פגעו מינית" אלא: "חטפו אותם, תיזהרו שלא יחטפו אתכם". בדומה למה שסיפר ידידי מר סבע סרסור, נכנסה לחדר שלי תלמידה ואמרה: אדוני המורה, היה אוטו אדום בלי גג, הוא הזמין אותי לנסוע איתו כי הוא חשב לחטוף אותי. צריך להבין את הרגישות אצל הילדים ואצל ההורים.

אנחנו מתחילים את התהליך מחר עם ההורים. לפני זה הקדמתי ועשיתי ישיבות כיתתיות לכל האימהות. בשבוע הבא אנחנו מתחילים לארגן שוב עבודה עם הילדים.

צריך לדבר עם האבות ולא רק עם האימהות.

שבוע לאחר מכן אנחנו מכינים מפגש עם האבות. אנחנו עובדים לפי תכנית. אצלי ייערך הפנל הראשון ואחרי זה הפעולה תורחב ליתר בתי-הספר. נראה את מידת הצלחה ואילו דברים יעלו בדרך.

יש לי שאלה. כל הזמן אומרים לנו: אתם יודעים איזה נזק יהיה לילד? האם מישהו יכול להסביר לנו איזה נזק יהיה לילד? אבא שואל אותי איזה נזק יהיה לילד שלו אבל אני יכול להסביר לו רק את מה שאני יודע. אנשי מקצוע צריכים להבהיר לנו איזה נזק יכול להיגרם לילדים.

לכן אמרנו שצריך לעבוד עם צוות.

האם אני אחכה עד שיהיה צוות כזה?

לא, עכשיו צריך להיכנס אל בתי-הספר.

לכן יש פסיכולוג בבית-הספר. שישאל אותו.

תכננו לכל בית-ספר 28 שעות הדרכה למורים.

אני רוצה תשובה חד-משמעית, איזה נזק יהיה לילד, מה להגיד להורים.

תקבל תשובה.

אני מפקד נקודת המשטרה בכפר. אני השוטר הקהילתי של הכפר מזה מספר שנים. אני רוצה להגיד בקול רם, שכולם ישמעו, שאני מאוד אוהב את כפר קאסם. בשביל לעבוד במגזר, צריך לאהוב את המגזר.

לצערי הרב הייתי חולה, עדיין אני חולה, אני לפני ניתוח קשה שבינתיים דחיתי אותו. יצאתי לחופשת מחלה וחזרתי לתוך כל המערבולת של הסיפור הזה. לא היתה לי שום אינפורמציה על כל הסיפור.

האם המשטרה לא מספרת לך על חקירות שהיא עושה?

הייתי חולה ולא רצו להטריד אותי. השוטרים הנציגים שלי נמנעו מלשתף אותי כי אני חולה מאוד, אבל אני מרגיש שחובתי להסביר את עצמי כאן.

אני הרי מקור המידע המרכזי של הכפר ואני בקשר עם ראש המועצה ועם חברי המועצה. אני גם מעביר פה מודל של "בית-ספר בטוח". קרה לי מקרה מאוד לא נעים. כאשר חזרתי אחד השוטרים הטעה אותי ונתן לי מידע מוטעה, לגבי זה שגם מעורבות בנות בסיפור.

הוא מדבר על השוטר שצוין במסמך שנשלח לשרת החינוך לימור לבנת.

הנושא לא עלה פה. כבר עברנו את זה.

נכנסתי לבית-הספר, במסגרת המודל "בית-ספר בטוח" ומול 500 תלמידים אמרתי את מה שידעתי. הרגשתי שחובתי לספר לכולם. דיברתי מתוך התרגשות, כאבא לילדים. שאלתי למה לא פנו גם אלי, הרי אני הדמות הכי מוכרת כאן, נציג משטרת ישראל בכפר קאסם. למה לא פנו אלי? אמרתי שנפגעו 18 בנות, ופתאום התחיל לבוא גל של זעם כלפי מכפר קאסם.

עשיתי טעות. כולנו בני אדם. גם הנשיא קלינטון וכולנו בני אדם. אני מצפה מתושבי כפר קאסם שיבינו שאני לא עשיתי את זה בכוונה. טעיתי. טעות. טועים. אנחנו בני אדם. אני מבקש סליחה. עליתי ודיברתי במיקרופון בפני כל 500 תלמידי בית-הספר ואמרתי שטעיתי. אני עוד פעם מבקש סליחה ומחילה מכל תושבי כפר קאסם. אני מעוניין להמשיך לעבוד בכפר קאסם, אני אוהב את כפר קאסם ואני מבקש סליחה.

אנחנו צריכים לסכם את הנושא. כבר לפני חצי שעה חשבתי שאני מסכמת אך באיזה מקום הסיכום גלש, כי כל מיני אנשים שישבו פה רצו לדבר רק בשלב הזה.

אני רוצה לומר שחשוב שתהיה לנו עבודה משותפת עם היועצים החינוכיים.

ד"ר חסן עמר, אני שואלת למה לחכות עד ש"בזק" יתן לך קו כדי לפתוח "קו חם"? אני בטוחה שיש, ברווחה או במחלקת החינוך, טלפון וניתן לפתוח "קו פתוח", שיישבו שם אנשי מקצוע של המקום הזה. צריך לפרסם לכולם, להורים ולילדים, דרך בתי-הספר שנפתח "קו פתוח" ואת מספר הטלפון.

כשאת תביאי את הסטודנטים שלך, נושיב אותם ליד הקו. לא פשוט לפתוח קו, צריך מישהו שיידע לענות, צריך להכשיר אותם.


הנושא הוא מאוד חשוב. הדבר הגדול שקורה בכפר הוא שיושבים ומדברים ושהנושא עולה. יש הורים, מורים ומנהלים וכל אחד אומר: אני רוצה לעשות, תעזרו לי לעשות. אני חושבת שזה דבר גדול.

נכון שיש פה בכפר קאסם אוכלוסיה מוסלמית, שיש לה את היחודיות שלה. אבל אם אתם חושבים שיש איזה אוכלוסיה בארץ או בעולם שהנושא הזה הוא לא טאבו שם, אז אתם טועים. אצל אנשים עם השכלה גבוהה במגזר היהודי תמצאו בדיוק אותו דבר: הכחשה, לא רוצים לספר וכולי. אחרת לא ניתן להבין איך דברים מתגלים בחקירות משטרה כעבור 10 ו-20 שנה, פתאום מישהו נזכר להגיש תלונה. מה קרה? איפה היית במשך 10 שנים או 20 שנה? זאת בעיה כללית. אני לא אומרת שפה היא יותר חמורה או פחות חמורה. תבינו שזאת בעיה כללית.

באיזה מקום הורה חושב שהוא אשם, חושב שהילד שלו אשם, חושב שהוא נכשל בחינוך, חושב שהילד שלו לא בסדר. בטח, הדבר הכי טבעי הוא להאשים את עצמך. לכן כל-כך קשה. כי כשהילד שלך חולה בדלקת ריאות אתה לא אומר שאתה אשם, זה חיידקים, אתה לא עשית שום דבר, אבל אם קורה דבר כזה - אתה מרגיש אשם.

זה נובע מחוסר הבנה של הסיטואציה. מי שלא עובר את זה אישית לא מבין מה קורה ברגע הזה, כשיש תוקף ויש ילד. באותו אופן לא הבינו שנים רבות מה קורה עם נשים מוכות. הרי מה אמרו? איפה היית, למה שתקת, למה לא צעקת, למה לא עשית? לקח לנו הרבה שנים להבין שבמצב כזה האישה לא חופשית לצעוק ולהתנגד. זה לא פשוט כל-כך. שנים זה לקח. עכשיו מדובר בילדים ואנחנו גם לא מבינים את הסיטואציה הזאת. לא מבינים את הפחד, לא מבינים את השיתוק, לא מבינים את ההפחדה. פה היתה פעולת טרור נגד ילדים. לא סתם פגעו בהם, טרור עשו נגדם. מבוגרים פוחדים מטרור, אז מה אתם רוצים מילדים? אז יש לנו בעיה.

אני מסכימה שאחד המכשולים הכי קשים זה באמת ההורים. העובדה ש-26 ילדים הגיעו לחקירה היא דבר ענק. זה 26 משפחות שהסכימו. אתם פרצתם את הדרך, זה לא שהכל סגור ואף אחד לא מדבר, אבל יש עוד עשרות.

הדרך היחידה היא להגיע להורים, כך או אחרת. אני לא רוצה לתת תשובה לכל דבר. אפשר להגיע אליהם דרך אסיפת הורים כללית, ואפשר להגיע אליהם דרך בעל מקצוע, אם במקרה הוא יודע את שמם ויוכל להגיע אליהם. אני לא יכולה לפתור את כל הבעיות. אבל אני מסכימה שההורים הם המקום הראשון. הם יכולים לעזור לילד הכי הרבה והם הכי הרבה יכולים למנוע.

צריך לצרף לעניין גם את אנשי הדת.

צריך להפיץ ש-26 הורים פנו.

זה נאמר היום בישיבה בגלוי. זה נתון שלא צריך להסתיר.

אני רוצה לסכם את הישיבה.

בקשר למשרד החינוך ורכישת שירותים, אני מקווה שהעניין יזוז. מר פואד עיסא, אתה צריך לעמוד על המשמר שאכן כל ההבטחות לגבי הכשרת הורים והכשרת מורים ימומשו. שכל מנהל וכל מורה יקבל תשובה לשאלה איזה נזק ייגרם לילדים. כל אחד חייב להיות מצויד בתשובה הזאת. יכול להיות שהראשון שאליו יפנה ההורה יהיה המורה ולא היועץ או הפסיכולוג, אז שיוכל לתת לו תשובה. הדבר הזה הוא לא בשמים.


הדבר השני, בקשר לטיפול האישי, אני חושבת שצריך לחבר את כל הגורמים. אם משרד הבריאות יוכל לעזור במשהו, ואם אתם עם האנשים שעומדים לפני סיום לימודיהם תוכלו לעזור, ועמותת אל"י, והמועצה המקומית, ואגף הרווחה וכל הגורמים, אני חושבת שיחד נוכל ליצור מערך שיבטיח שירות.

אני רוצה לקוות שכאשר נבדוק את זה בעוד כמה חודשים - תעדכנו אותנו אם אתם נתקלים בקושי - נראה בדיעבד שהדבר הזה עבד. אם זה יעבוד, אתם תהיו הראשונים בארץ שתעשו דבר כזה. אני לא מכירה דבר כזה במקום אחר.

אני יכולה לעדכן אותך. זה נעשה בכמה וכמה ישובים. במגזר הערבי אתם הראשונים.

אני חושבת שזה דבר חשוב מאוד. אני רוצה לברך את כל מי שהיה פה. הישיבה התארכה אבל נראה לי חשוב מאוד שכל אחד מאיתנו ירגיש שזה משימה אפשרית, שזה לא בשמים, שמדובר בילדים שזועקים לעזרה ואנחנו חייבים לתת להם אותה. מדובר בהורים שמאוד אוהבים את הילדים שלהם ורוצים שלילדים שלהם יהיה רק טוב. אחרי שאנחנו מבינים את זה ויודעים שהמורים רוצים שיהיה טוב, והמועצה רוצה שיהיה טוב וכולי, אני מקווה שנצליח, גם בפעולה הכללית וגם בטיפול הפרטני.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:35