פרוטוקולים/מעמד הילד/4800



14
הוועדה לקידום מעמד הילד
12.03.02

פרוטוקולים/מעמד הילד/4800
ירושלים, ה' בניסן, תשס"ב
18 במרץ, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי
פרוטוקול מספר 144
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום ג' כ"ח אדר התשס"ב, 12.03.02, בשעה 13:05

1. הצעת חוק חובת מידע בדבר השפעת חקיקה על זכויות הילד - אישור לקריאה ראשונה
2. הכשרת מורים לזיהוי ואיתור ילדים בסיכון

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר

רונית סיטקוב - מנחת "הילה" במחוז מרכז, משרד החינוך
ד"ר יאיר סמוכה - סגן ראש המנהל הפדגוגי, משרד החינוך
עו"ד שוש צימרמן - מנהלת היחידה למניעת התעללות, משרד החינוך
חנה שדמי - מנהלת גף תוכניות סיוע ומניעה, משרד החינוך
ד"ר ארנה שץ אופנהיימר - אגף להכשרת עובדי הוראה, משרד החינוך
נאוה קידר - מנהלת שירות מבחן לנוער, משרד העבודה והרווחה
אביטל רותם - חינוך מיוחד - מכללת אחווה
ריקי אייגנר - מדריכה פדגוגית לשנה ג' במכללת לוינסקי לחינוך
אתי בכר - ראש המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך
אילנה בן ארי - מכללת לוינסקי בתל אביב
דפנה בלאו - מחנכת, סמינר הקיבוצים
אביבה בלאיש - מנהלת בי"ס - סמינר הקיבוצים
טובה בן ארי - מדריכה ארצית
קובי גוטרמן - חבר צוות במרכז לפיתוח מנהלים
סוזי וקנין - מורה משלבת - סמינר הקיבוצים
רחל מן הבר - מחנכת, סמינר הקיבוצים
ד"ר ציפורה אושרת - סגנית המנהלת במכללת גורדון לחינוך בחיפה
ד"ר נעימה ברזל - ראש החטיבה ללימודי המשך, מכללת אורנים
ד"ר חנסאא דיאב - ראש המסלול לחינוך מיוחד, מכללת דוד ילין
עמילה דינאי - סמינר הקיבוצים
ד"ר יצחק יוגב - גבעת וושינגטון
מרי קופטי - מנהלת בי"ס ערבי מיוחד, יפו
יעל שרון
ד"ר תום גומפל - ראש החוג לחינוך מיוחד, האוניברסיטה העברית
דיטה פישל - מרצה לחינוך מיוחד, מכללת קיי ואוניברסיטת בר אילן
דורית הופמן - סמנכ"ל אל"י - אגודה להגנת הילד
גילה אלפיה - ארגון הורים ארצי
שושנה נסים - ארגון הורים ארצי
יאירה אונגר - ראש תחום חינוך פורמלי, ג'וינט
דיטי אבניאלי - מנהלת תוכנית "סביבת חינוך חדשה", אגף חינוך ונוער, ג'וינט
פלורה מור - ראש תחום ביטוח צוות, ג'וינט
עמנואל תמיר - מנהל תוכנית "סביבת חינוך חדשה", אגף חינוך ונוער, ג'וינט
עו"ד טלי גל - לשכה משפטית, המועצה הלאומית לשלום הילד
יפה שפילמן - הסתדרות המורים
רינה יצחקי - מרצה בנושא זכויות ילדים ודוברת הוועד הישראל למען יוניסף
אביגיל שטיין - עובדת סוציאלית, שוחרי גיל"ת

הילית ברק

יהודית גידלי

מילת - הקלטות ותמלול
1. אישור לקריאה ראשונה של הצעת חוק חובת
מידע בדבר השפעת חקיקה על זכויות הילד

גבירותיי ורבותיי, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. לפני שאנחנו נגיע לנושא שלשמו הוזמנתם - הכשרת מורים לזיהוי ואיתור ילדים בסיכון, אנחנו צריכים, לצורך הנוהל התקין של הכנסת, להשלים מעשה חקיקה בנושא שקשור מאד לנושא שלנו. הוא לא בדיוק בתחום שאליו הוזמנתם, אבל תהיה לכם אפשרות להיות נוכחים.

ובכן, הנושא הראשון על סדר היום הוא אישור לקריאה ראשונה של הצעת חוק חובת מידה בדבר השפעת חקיקה על זכויות הילד תשס"ב2002-. היועצת המשפטים של הוועדה, עורכת הדין הילית ברק, בבקשה.

אם כך, אני מקריאה את הנוסח, כפי שהסכמנו עליו הבוקר:

סעיף 1. חוק זה מטרתו לחייב את חברי הכנסת ואת הממשלה לבחון את ההשפעה על ילדים ואת השמירה על זכויותיהם בעת קביעת מדיניות באמצעות חקיקה.

סעיף 2. בחוק זה: ילד - אדם שטרם מלאו לו 18 שנים. אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד אשר אושרה על ידי עצרת האומות המאוחדות ביום ב' בחשון התש"ן, 20.11.89.

סעיף 3. חובת מידע בחקיקה - בדברי ההסבר להצעת חוק המוגשת לכנסת לקריאה ראשונה, שעל פניה כרוכה ביישומה השפעה על ילדים (להלן: ההצעה), ייכלל מידע כמפורט בסעיף 4.

סעיף 4. תוכן המידע - המידע בדברי ההסבר, כאמור בסעיף (3) יכלול את אלה, לפי העניין: (1) מהות והיקף ההשפעה הישירה והעקיפה על טובת ילדים וזכויותיהם, לרבות על תנאי חייהם והשירותים הניתנים להם, הכל על פי עקרונות האמנה. (2) אמצעים שניתן לנקוט על מנת לצמצם את ההשפעות השליליות של יישום ההצעה על ילדים. (3) קשיים שנתגלו באיסוף המידע לצורך פירוט האמור בפסקאות 1 ו2-.

סעיף 5. ביצוע ותקנות - א. שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה לעניין הצעות חוק מטעם הממשלה, והוא רשאי, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו. ב. יושב ראש הכנסת ממונה על ביצוע חוק זה על עניין הצעות חוק מטעם חברי הכנסת, והוא רשאי, באישור ועדת הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.

סעיף 6. תחילתו של חוק זה בתום 6 חודשים מיום פרסומו.

תודה רבה, החוק מאושר לקריאה ראשונה. תודה רבה לעורכת הדין הילית ברק. מעניין אתכם שאני אספר לכם על החוק? החוק הזה כבר עבר פעם בכנסת ונפל בקריאה שניה, ועכשיו הוא מוצע פעם נוספת. המטרה של החוק הזה, שבכל חוק שנוגע לילדים בצורה ישירה או עקיפה, יכתבו בדברי ההסבר לחוק איך הוא משפיע על ילדים, אם הוא מביא תועלת, אם הוא מביא נזק, וכוליה.
הבחינה של הנושא הזה לא תמנע את הגשת החוק, אבל היא גורמת לשקיפות של זכויות ילדים. הדבר שאנחנו רואים - ולכן הבאנו את זה היום לדיון - היה לנו דיון הבוקר עם ועדת הכנסת לגבי הצעות חוק פרטיות. זאת אומרת, יש דיון בוועדה, דנה בהכנה לקריאה ראשונה של הצעת חוק פרטית של אחד מחברי הכנסת. ואז, מאחר שהיועץ המשפטי של הוועדה יגיד שיש לזה קשר לילדים, ישיר או עקיף, יצטרכו להביא מומחה לתחום הזה של הילדים - אם זה נגיד בתחום הפלילי - יהיה התחום הפלילי, אם בתחום הסוציאלי - בתחום הסוציאלי, בתחומי חינוך - בתחומי חינוך וכן הלאה, והוועדה תצטרך בעצם לדון איך זה משפיע על ילדים.

המחשבה שעומדת מאחורי החוק היא שכאשר יוודע שלחוק יש השפעה שלילית על ילדים, זה צריך לעשות משהו לגבי המחוקקים שיחליטו - שלא יגידו שהם לא ידעו מה שזה אומר.

זו פעם ראשונה - כשחקיקתו של החוק הזה תושלם - זו פעם ראשונה שיהיה בחוק הישראלי זכויות ילדים מופיעות כנושא של חוק וכחובה של הכנסת ושל הממשלה להביא את זה בחשבון.

למה ילדים? למה לא נשים? למה לא נכים? למה לא קשישים? ובסוף הצלחנו לשכנע שילדים זה קבוצה מיוחדת - שכל אחד מוכרח להיות ילד לפני שהוא מצליח להיות לא ילד - שלילדים אין זכות הצבעה, ועוד כל מיני תכונות, ולגבי הצרכים המיוחדים.

על רקע כל המתקפה על זכויות ילדים ועל קצבאות ילדים, ועל תקציבי החינוך ועל תקציבי הרווחה ועוד הרבה תחומים, כמובן שלפעמים אתה מרגיש שיש שיטפון ואתה מנסה באמצע לעצור את השיטפון, אבל אלה הכוחות שיש לנו.

אם אתם רוצים לדעת על חוקים ועל נושאים אחרים שקשורים בחקיקה ובעבודת הוועדה - יש אתר לוועדה בתוך אתר הכנסת, אתם יכולים תמיד לעכוב, בין היתר גם על דיונים בוועדות, יש פרוטוקולים, ויש הכל. בזה גמרנו את הנושא הזה.





















2. הכשרת מורים לזיהוי ואיתור ילדים בסיכון

אני מברכת את כל הנוכחים שהגיעו לישיבה בנושא הכשרת מורים לזיהוי ואיתור ילדים בסיכון. אנחנו פנינו לראשי המכללות לעובדי הוראה ולראשי בתי הספר לחינוך באוניברסיטאות, וביקשנו את השתתפותם בדיון, לאור הניסיון או המסקנות שנובעות מדיונים קודמים בקשר לילדים בסיכון, ובקשר לבעיית הנשירה.

נוסף לוועדה לקידום מעמד הילד, יש ועדה מיוחדת בכנסת בנושא הנשירה, ואנחנו הרגשנו, בתוך הדיונים, שמקום מרכזי שלא טופל כנראה מספיק עדיין בנושא של ילדים בסיכון, במובן הרחב של המילה - ותכף אני אסביר - נוגע למורים, לאותו צוות או לאותו גוף אדיר של אנשי חינוך, שיש לו את הקשר היומיומי עם הילדים, ושאמון, על בסיס ההכשרה שלו והניסיון שהוא צבר, להכיר ילדים, להבין ילדים, ובעצם אנחנו לא יכולים לחשוב בכלל על איזה שהוא נושא שקשור לילדים, בלי לדבר עם המורים.

אנחנו מאד רוצים שהמורים יקבלו את התחושה הזאת ואת המחויבות הזאת ואת ההבנה הזאת עוד בשלב הכשרתם כמורים, ולגבי המורים הקיימים, בהשתלמויות שהם מקבלים. אנחנו מאד רוצים שהמורים יבינו את התפקיד המרכזי ואת השינוי האדיר שהם יכולים לחולל אם הם יקחו על עצמם ויפנימו את הצורך הזה.

כשאני מדברת על ילדים בסיכון, אני מדברת במובן הרחב, כאשר הכוונה איננה רק למה שמחייב החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע, שהוא עוסק בעצם באחד ההיבטים של הנושא של ילדים בסיכון, וזה ילדים שסובלים מאלימות, התעללות מינית וכן הלאה. אבל הרוב המכריע של הילדים בסיכון הם לא ילדים שסובלים מאלימות. הרוב המכריע של הילדים בסיכון הם ילדים שסובלים מהזנחה פיסית או רגשית, שסובלים מבעיות כאלה או אחרות במשפחה, או מתקשורת במשפחה, או מבעיות כלכליות במשפחה.

מדובר לפעמים בילדים שנדחים על ידי ההורים, או נדחים על ידי הסביבה מכל מיני סיבות, מדובר בילדים שצוברים תוך תקופה קצרה יחסית פיגור בהישגים הלימודיים שלהם, ובעצם אי טיפול בנושא אומר שהדרך נחסמת בפניהם להשלים את חוק לימודיהם בהצלחה וכן הלאה.

היינו מאד רוצים להביא לשינוי הזה, וחשבנו שלפני שאנחנו מחברים מסקנות בנושא הנשירה, לשמוע מה חושבים המורים, מה חושבים מנהלי מכללות ובתי ספר לחינוך, מה חושבים אנשים שבעצם עניינם היומיומי זה הנושא של התלמידים והילדים.

אנחנו קיימנו שורה של פגישות עם אנשים בכירים במשרד החינוך, ואחרי כל פגישה כזאת - אני מוכרחה לומר לכם - המסקנה הברורה הייתה שבלי שיתוף פעולה, גיוס של המורים - אי אפשר לעשות שום שינוי אמיתי כשמדובר בילדים. לצורך העניין אפשר גם להגיד גננות, ברור שזה חלק מהעניין - אם אני לא אומרת את המילה גננות, הכוונה שלי כשאני אומרת מורים, זה כולל כמובן גננות.

אני אישית סבורה במיוחד - נשמע גם את דעתכם - שהגילים הקריטיים דווקא הגיל הרך ודווקא בית הספר היסודי, ששם הדברים מעוצבים, ששם היכולת שלנו לשנות דרכי התנהגות והתייחסות של הילד לסביבה היא מכרעת, ולאו דווקא בבית הספר התיכון, ששם השאלה היא מי יעבור בגרות ומי לא ייפול, וזה כבר שלב שבו עוסקים בכיבוי שריפות - לשלב הזה דרך אגב יש תקציבים, יש קציני ביקור סדיר וכל מיני אנשים שעוסקים בזה, אבל זה כבר השלב של כיבוי שריפות, כלומר, כבר צברנו את כל הבעיה עד כיתה ט', י', י"א, ואז אנחנו הולכים לפתור את הבעיה.

השאלות האלה הן רציניות בכל התחומים, אבל כדי להמחיש אני אביא רק דוגמה אחת מפגישה שהייתה לי ביום שישי האחרון - אני ביקרתי בכפר קאסם ונפגשתי שם עם ראש המועצה המקומית ועם מנהל מחלקת הרווחה, ועם חברי מועצה, ועד ההורים וכן הלאה. על סדר היום של הפגישה הייתה התייעצות בנושא של עשרות ילדים שנפגעו מינית על ידי חבורת פושעים באותו יישוב - הפגיעות זה בילדים מגיל 10 עד 16, כאשר הפגיעות האלה נמשכו בסך הכל כשנה, לוו בתיעוד במצלמה, בוידאו וכן הלאה.

מה שהסתבר באותו דיון זה שהם בעיקר מחפשים מי יעזור להם בשיקום הילדים ובטיפול בילדים - שזה לא הנושא שלנו. אבל בהקשר של הנושא הזה, ראש המועצה אמר לי שהוא נפגש עם צוות המורים של בתי הספר שיש להם ביישוב, כי זה מתחיל מהיסודי ועד התיכון - הילדים בגילים שונים - והציב לפניהם שאלה שהוא לא קיבל עליה תשובה - איך זה יכול להיות שילדים במשך שנה - לא אחד ולא שניים, אלא עשרות - סבלו התעללות, ואף מורה לא אמר: רגע, משהו לא בסדר עם הילדים, או עם ילד אחד, או עם משהו, והדבר התגלה לא באמצעות המורים.

אני אומרת את זה בהקשר של הדיון שלנו - זאת אומרת, אם זה התגלה בכפר קאסם, ולשמחתי הם שמו את זה על השולחן ולא הסתירו את זה מתחת לשטיח, והם מדברים על זה בגלוי, שזה דבר מאד מאד חשוב - אבל אני אומרת, ברגע זה יש עשרות ילדים במקום אחר, ומה אנחנו יכולים לעשות? ואיפה היכולת שלנו להגן על ילדים בעזרת המורים ובאמצעות המורים.

אלה הדברים שרציתי להציג בפניכם, הייתי אומרת מתוך הערכה עמוקה לעבודת המורים, מתוך הערכה עמוקה לעבודת כל מי שעוסק בחינוך, בייעוץ, בתחום בית הספר, ומתוך ראייה שאין לנו שום חלופה לכוח האדיר שטמון במורים, ליכולת האדירה, לניסיון שנצבר וכוליה. אבל מה אנחנו עושים כדי שהמורים יוכלו להתמודד נכון יותר, טוב יותר ולהגן טוב יותר על זכויות ילדים.

לפני שאני אשמע פה את הנציגים מהגורמים השונים - אני מצטערת שמנהלי מכללות, ככל שנודע לי, הם עסוקים היום, חלקם או כולם - אני רוצה ברשותכם לתת את רשות הדיבור לגברת רינה יצחקי, שבעצם הייתה היוזמת של הדיון הזה, היא משתתפת באופן קבוע איתנו בדיונים, גם בתור נציגת יוניסף וגם מתוקף תפקידה בתחומי הכשרת מורים, ואחרי זה אנחנו נמשיך בדיון. בבקשה, גברת רינה יצחקי.

תודה רבה. אני חושבת שאני אעבור לשם, כי אני צריכה מטול שקפים. כמה שאני טעונה ומלאה בנושא הזה, אני מאד רוצה שתהיה הזדמנות לכל המשתתפים כאן להביא את הדעות שלהם לעניין, זה חשוב לא פחות, אז אני לא אהיה כל כך מסודרת, אבל אני אשתדל להגיד את עיקר הדברים.

אני מדברת לא על ילדים בסיכון, אני מדברת על גישה מניעתית שאומרת: כל הילדים הם בסיכון. כל הילדים במערכת הם או ילדים למשפחה חד הורית, או למשפחה שההורים נפרדים, או למשפחה שיש בה מחלה קשה, או הם עולים חדשים, או או או או - כולנו מכירים את זה, שכבר מזמן לא מדברים על ממוצע, מזמן לא מדברים על כיתה הומוגנית, ויש לנו כיתות שבהן ישנם ילדים שצריכים מורה נגיש, שאיל, מורה זמין כשהילד צריך אותו, ושהילד יודע שאכן הדבר אפשרי.

סיפורים יש לי מפה עד להודעה חדשה, אבל המורים לא עומדים לרשות הילדים, לא בפורום של הכיתה - תמיד יש לחץ של תכניות - ואני יודעת שעונים לי תמיד: מה, יש שעת חברה - שעת חברה כבר גוייסה מזמן בשביל להשלים את מה שלא מספיקים ללמוד, ושלא נשלה את עצמנו.

המורה הזה, הרצוי - אמרו לי שלשום בסמינר: מה את רוצה? את רוצה שהמורה יהיה כזה? הם באים אלינו בלי לדעת כלום, הם לא יודעים להבחין בין כלנית לנורית ובין חצב לחבצלת. אז אמרתי: ובילד פגוע, רעב, מוכה, מדוכא הם יודעים להבחין? ועכשיו בואו נעשה סדר עדיפויות. האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שהדברים האלה יישארו בתור ספח - פעם בשנתיים נזמין איזה סדנה של אל"י, שילמדו את המורות לזהות סימנים של ילד מוכה, ופעם ב4- שנים נעשה איזה יום עיון - זה לא העניין.

עכשיו אי אפשר לזרוק את זה על המורים, כי המורים הם תוצאה של מה שאנחנו עושים איתם. זה בהחלט אחריות שלנו, מי שעוסק בהכשרת מורים, לא משנה אם זה באוניברסיטה או במכללות, או במכונים השונים - הדבר הזה צריך להיות חלק אינטגרלי של ההכשרה, זה לא יכול להיות ספח, זה לא יכול להיות שמורה יבחר אם הוא רוצה להיות מורה ששם לב לילדים, שמקשיב להם - ואני לא מדברת על טוב לב או אהבת ילדים - את זה כל המורים חושבים שהם אוהבים ילדים ומשתדלים, ואני מאמינה שאכן הם שם, אבל הלחצים שהם נתונים וחוסר הכלים, וחוסר הידיעה - אני מדברת פה על גוף ידע שצריך להקנות למורים, זה לא סימפטיה - אנחנו בדור של מחשבים - זה להחליף את התוכנה, זה לעשות כל מורה ומורה, גם מורים למקצועות השונים וגם מחנכים, לעשות אותו ל-CHILD ADVOCATE, זאת אומרת, שהוא ידע שזה התפקיד שלו, להיטיב עם הילד.

והילד השלם, הגישה ההוליסטית זאת לא סיסמה. הילד שבא לכיתה, הוא לא בא רק ללמוד הבנת הנקרא או מתמטיקה או אנגלית, הוא בא עם כל הפקל'ה שיש לו מהבית, מההיסטוריה שלו, מתלמידים אחרים שלא מקבלים אותו ודוחים אותו ואלימים נגדו וכן הלאה וכן האלה. כל זה יושב בכיתה כשאני צריכה ללמד חוק כזה או כזה במתמטיקה, כימיה או פיסיקה.

לכל כל מורה צריך להיות מצויד בגישה הנכונה, ובידע הדרוש, מה עושים. כשאני פוגשת מורים, ואני לא יודעת אם יש לי זמן להראות - תכף אולי אני אראה שאלון שהעברתי לעשרות מורים וסטודנטים להוראה - אני שואלת אותם: זכויות הילד, זה מה? אני אראה לכם - אני שואלת אותם מה הם יודעים על זכויות הילד, מה זה בשבילם זכויות הילד?

מסמך בינלאומי של האו"ם, משימה בלתי אפשרית, משימה חינוכית חשובה, חלק מחוק המדינה - בערך 300 שאלונים, זה לא מחקר, זה לא מדגם מייצג, אבל זה כבר נותן איזה אינדיקציה.

מותר לסמן בתשובות כמה דברים - אז ככה: כולם חושבים שזה רעיון חינוכי יפה ושזאת משימה חינוכית חשובה. זאת אומרת, התרגום שלי - למורים אין התנגדות מאד עמוקה לעניין, הם מעריכים שזה חשוב. חלק קטן, אבל חלק, במקום הציני של משימה בלתי אפשרית, וכמעט אף אחד לא יודע אם זה חוק מדינה או איזה שהוא מסמך של האו"ם. אלה שציינו משהו, תמיד זה היה שגוי, והרוב לא ציינו כלום.

זאת אומרת, חוץ מזה שלא מכירים את אמנת האו"ם בנושא הזה - שאני מיד אקדיש לזה מילה או שתיים - גם חוקי מדינת ישראל שעוסקים בילדים, שמדובר היום בטח ב15- חוקים, שנוגעים בהיבטים שונים של הילדים במדינה - המורים לא מכירים את החוק. הם אפילו לא יודעים שאם הם לא מדווחים הם צפויים למאסר של חצי שנה לפי החוק - הם פשוט לא יודעים. הם פעם שמעו, הם יודעים משהו על ילדים מוכים, על חסרי ישע, מין ידע כזה מאד מעורפל - זה עלינו, זה אנחנו לא לימדנו, זה אנחנו לא שמנו את החוק.

משפט אחד נוסף ואחרון לנושא החוק - התפקיד של החוק בנושאים של זכויות הוא תפקיד מרכזי. קיימת אמנת האו"ם ומדינת ישראל אישררה אותה - אמנת האו"ם לזכויות הילד. היא לא נכנסת כמכשיר, ככלי עם שיניים, עד שהיא מקבלת עיגון בחוק הישראלי, כי חוק לאומי קודם לחוק בינלאומי. המון דברים קשורים בחוק, המון שיפורים - אמרו לי לפני שבועיים - אני לא אסגיר מי אמר - עשינו עבודה ועכשיו כבר לא קורה שילד לא יוצא לטיול כי הוא לא שילם - ובאותו יום היה בעיתון בדיוק המקרה של שילד שלא יצא לטיול, כי הוא לא שילם - אתם כולכם קוראים את אותם העיתונים, אז לא צריך להמשיך.

אני פונה לכולנו שמכשירים מורים לראות את זה כמשימה דחופה שצריכה להתרכז בשני דברים: לאסוף את גוף הידע, להחליט על איזה גוף ידע שיהיה ליבה של התוכנית, ולחשוב איך אפשר לשלב את זה בתכנית ההכשרה כחלק בלתי נמנע - לא יתכן שמורה יגמור מכללה והוא לא ידע שתפקידו להיטיב עם ילדים.

אני רוצה להראות לכם 3 קטעים קצרצרים, הם קטעים מספר של יהודית כפרי "כל הקיץ הלכנו יחפים" - יהודית כפרי היא משוררת, מתרגמת, אחר כך אני אוסיף עוד פרטים: "החינוך לעבודה התחיל כנראה בכתה ב'. שרה המטפלת הכינה את סידור העבודה. יום אחד סידרה אותי לעבוד איתה בחדר האוכל - סירבתי, טענתי שאין זה תורי - זה לא היה תורי - ותחושת הצדק שלי כבר הייתה אז מחודדת. החלטתי שאני צודקת, שאין זה תורי, ולא הלכתי לעבוד. ידעתי שאיני נוהגת כשורה, וכששרה סיימה את העבודה בלי סיועי וקראה לי, התחלתי לברוח. אני רואה את עצמי רצה לאורך שדירת הברושים הסמוכה לבית הילדים ושרה צועקת אחרי שאחזור, שהיא לא תעשה לי כלום. האמנתי לה למחצה, ובלב רועד התחלתי לחזור. נכנסתי לבית הילדים בפחד, שרה ניגשה אלי ושאלה בטון חמור: יהודית, למה לא באת לעבודה? השבתי בשפה רפה: לא הגיע לי, זה לא היה תורי. ואז היא לקחה את חגורת העור, השכיבה אותי על המיטה והצליפה בי".

זה היה קטע אחד, השניים הבאים עוד יותר קצרים - לאחר שנים, כשיהודית כתבה את הספר הזה, היא דיברה עם אימא שלה ושאלה אותה: "מי הכניס את השיטה הזאת? למה לא שאלת? אימא אמרה לה: אבא שלך, פישק, היה מכה אותי לו עשיתי דבר כזה, כי לא היה צריך לערער, הסדרים הם אידיאלים. יהודית: מה היה קורה לו אמרת משהו? היו מחרימים אותי, אמרה אימא, חרם מוחלט, כולם, לא היה לי מקום בקיבוץ, הייתי צריכה לעזוב אותך ולברוח. לקחת אותך לא יכולתי".

קטע שלישי - הקטע השלישי הוא המעניין ביותר. היא שואלת את אבא שלה את אותה השאלה ואז אבא שואל אותה: "אז למה שרה הכתה אותך ברצועה? זה משהו חולני, אומר אבא, לפי דעתי. אין לזה שורש אפילו בעבודה החינוכית, שלא ידענו אז לעשות כראוי. כהורים", שימו לב, "כהורים לא ידענו על כך, לא סיפרת לנו, ולכן לא יכולנו להגיב. היום אנשים למדו שההורים הם הגורם החינוכי הרציני ביותר ואי אפשר לחנך ילדים בלעדיהם. את אף פעם לא סיפרת לנו שום דבר. סבלת הרבה, אבל לא סיפרת לנו, רק הרבה יותר מאוחר".

האבא הזה הוא אחד המחנכים הראשונים שגמרו את סמינר הקיבוצים, כשהוא רק נוסד, הוא היה מורה אהוב בקיבוץ שלו - אני היכרתי את כולם, יהודית כפרי למדה איתי באותה כיתה - ואני חושבת שהתפיסה הזאת של "הילד אשם, ההוא אשם, אתה אשם - אני, אין לי תפקיד במשחק" - אני פונה להכשרת המורים לעשות דבר אחד - לשדרג את הדימוי המקצועי של המורה. לא המורה שאומר: "גבולות התפקיד שלי, זה מחוץ לגבול וזה מחוץ לגבול, אני לא שוטר ולא עובד סוציאלי ולא עובד רווחה ולא יועץ" - כן, תכיל בתפקיד שלך, תרחיב אותו, תכיל בתוכו מימדים של כל הדברים האלה - לא במקומם, אני לא קוראת למורה להיות פסיכולוג, אבל אני קוראת למורה להפעיל את כל מה שהוא יכול, בהוראה, ושההוראה תהיה קצת פחות הוראה וקצת יותר חינוך, ושהמורה יבוא, במקום לבית הספר, לבית התלמיד. אני אסתפק בזה עכשיו ותודה.

תודה לגברת רינה יצחקי. אני רוצה להציע שנשמע כמה נציגים מהמכללות ומבתי הספר לחינוך והאוניברסיטאות, ואחר כך נשמע כמובן את משרד החינוך ויתר הגורמים שנמצאים איתנו. בוודאי יהיו שאלות, הערכות והערות. אין לי רישום מדויק מי נוכח, ואני מכירה רק את חלקכם, אז יכול להיות שאני אקרא בשמה או בשמו של מישהו שאיננו, אז תעזרו לי. דוקטור נעימה ברזל איתנו? שלום לך, ראש חטיבה ללימודי המשך, מכללת אורנים. יש לך משהו לעזור לנו? לתרום לנו? איך את רואה את הכשרת המורים לאיתור ילדים בסיכון?

אני אביא בקצרה מה קורה במכללת אורנים בתחום הזה, ומה הם כיווני החשיבה הקיימים. אנחנו מקיימים באורנים, במסגרת ההכשרה של הסטודנטים שלנו, לימודים שמכוונים לזיהוי ואבחון ילדים בסיכון, כלימודים פורמליים. לנושא הזה אנחנו נכנסנו לפני כ3- שנים, במעורבות פעילה של גברת בתיה אלוני, וכל המערכות שאנחנו מפעילים הן בשיתוף פעולה עם שפ"י, עם אגף שחר ועם הג'וינט לאחרונה.

זה חובה באיזה שנת לימודים, וכמה לומדים?

זה התחיל לפני 3 שנים ואני לא יכולה להגיד כמה לומדים, אבל זה חובה.

באיזה שנת לימודים זה חובה?

לימודי המשך.

לא, אני מדברת עכשיו על המכללה ולא רק על לימודי ההמשך - מיד אני אדבר גם על לימודי ההמשך - על ההכשרה הסדירה בלימודים הרגילים לתואר פלוס תעודת הוראה, B.D. או B.A. עם תעודת הוראה.

באיזה שנה לומדים? שנה ראשונה, שניה?

בשנה השלישית, וזה חובה במסלולים מסוימים. זה חובה במסלול היסודי, זה חובה בחינוך המיוחד ובחינוך החברתי, בעל יסודי, זה חובה למורות גננות, ובשאר המקומות זה קיים כבחירה.

השנה אנחנו התחלנו בשיתוף פעולה מבורך עם דוקטור מיכל רזר ומר בועז ורשבסקי מהג'וינט ואגף שחר, בקורס השתלמות שאנחנו קוראים לו: להיות מורה לילדים בסיכון. הקורס הזה הוא פיילוט של רעיון רחב יותר, יסודי יותר, שאנחנו מפתחים אותו ברמה של תכנית לתואר שני, תחת אותה הכותרת. השם הוא זמני, אם כי אנחנו מעריכים שנשאיר את הכותבת הזאת: להיות מורה לילדים במצבי סיכון, גם כשנמצא שם יותר מלומד לתכנית, וכל זה מתוך מחשבה והבחנה בין מה שנדרש בפרה-סרוויס והאין-סרוויס, ומתוך הערכה שתכנית הכשרה שלמה שמבוססת על גוף ידע ועל פיתוח כישורי החיים של המורה שמתמודד ומלמד ילדים בסיכון, מצריך ניסיון, מצריך בשלות, מצריך רצון למעורבות, וזו משימה בהיקף הזה שהיא מורכבת מדי לסטודנטים בתואר הראשון.

לקראת השנה הבאה אנחנו מרחיבים את הפעילות גם בתחום לימודי ההמשך, בקורס למנהלים: להיות מנהל בבית הספר עם ילדים בסיכון, וישנם עוד דברים שאנחנו רוצים לפתח, שעלו לאחרונה בעניין הזה.

כללית אני רוצה לומר איפה הקשיים העיקריים שאנחנו מזהים אותם - במערכת ההכשרה ישנה הכשרה לילדים רגילים, וישנה הכשרה לילדים שנמצאים בחינוך המיוחד, כלומר, ישנם קלסיפיקציות מובהקות. אין הכשרה לילדים בסיכון, משום שההגדרה היא די אמורפית - ואני לא אייגע אתכם בניתוחים ובנתונים המחקריים שיש בעניין - ויהיה מי שיאמר שאני יוצרת על ידי זה איזה שהיא האדרה, כשכל הכוונה היא ליצור למעשה הכללה, ויכול להיות שמישהו יאמר, כמו שאמר גברת רינה יצחקי, שבעצם כל ילד הוא עם פוטנציאל של ילד בסיכון, אבל ההבחנה הנדרשת בתהליך ההכשרה היא למעשה שינוי דגש בתוך המוכנות וההתמקצעות של המורה, כך שהוא יוכל לפתח לעצמו את אותן יכולות שיעזרו לו לעבוד עם ילדים במצבים האלה, לא כעובד סוציאלי, למרות שהוא יעבוד עם העובד הסוציאלי, לא כיועץ, למרות שהוא בין השאר ילמד כיצד לעבוד עם היועץ, אלא להמשיך להיות המורה שלו - להיות המורה שלו לספרות, או למתמטיקה.

כלומר, אנחנו פונים אל המורה לפתח מימד אישיותי נוסף. כלומר, התחום המקצועי הופך להיות במידה רבה לתחום אישיותי, ולכן צריך ללמוד בהקשר הזה תיאוריות למידה ודפוסי חשיבה של ילדים בסיכון, ולדעת איך לתרגם את זה תרגום דידקטי לתכניות העבודה בפועל, לכן צריך ללמוד מאפיינים סוציו-אקונומיים של קבוצות ותת-קבוצות בחברה הישראלית, לכן צריך ללמוד מה פירוש לתפקד כמורה בסביבה רב-תרבותית, כלומר, יש כאן גוף ידע שלם שמעביר את המורה מתחום הידע הבסיסי שאותו הוא רוכש, אל תחומים אחרים שנושקים לתחומי דעת אחרים, ויוצרים אינטגרציה באישיות שלו כמחנך. כמשימה, זו משימה מאד מורכבת, לכן חשבנו שהיא ראויה לתכנית לתואר שני.

משפט אחרון - הדגש הוא מבחינה זאת גם ליצור מוניטין לעיסוק עם ילדים בסיכון, משום שניסיוננו לימד אותנו שבדרך כלל קורה בבתי הספר שהמורים שנחשבים שוליים במערכת נשלחים על ידי מנהל בית הספר - ואני לא מכלילה ולא מאשימה את כולם, אבל זו תופעה שכיחה - נשלחים ללמד את הילדים החלשים. קורה הרבה פעמים שמורה מגיע, עובר השתלמויות שחר, השתלמויות שחק למיניהם, מגיע לבית הספר, ואז הוא כבר יודע משהו, אז הוא ילך ללמד לשון לבגרות, ויילקח מהילדים האלה - ואלה הן תופעות שנכחנו בהן.

אחת המוטיבציות ללכת לתכנית עומק בעניין הזה, ליצור לה מוניטין, להפוך את זה למקצוע, היא כדי ליצור איזה שהוא כלי להתמודד עם המציאות בבתי הספר, שבהם חלק מהמורים השוליים, או אלה שנחשבים כשוליים, נשלחים.

על כל פנים, כשפתחנו השנה את ההשתלמות הזאת, לא ידענו כמה יגיעו ולא ידענו מי יגיע, והוצפנו בפניות ובקשות, ובדרך כלל באו 2-3 מבית ספר, כלומר בעצמם, כצוות, הבינו את הנחיצות ללמוד ולהעמיק את היכולת שלהם להתמודד עם הנושא.

תודה רבה. אני רוצה להציג שאלה שהיא שאלה בעקבות הדברים שלך, אבל אני אשמח שגם משתתפים אחרים בדיון יאמרו. אני לא הצלחתי להשתכנע למה צריך התמקצעות ולמה לא צריך להיות שכל מורה יקבל את זה כחלק בלתי נפרד מהכשרתו, כמו שהוא לומד פדגוגיה וכמו שהוא לומד שיטות חינוך, שיטות הוראה וכל הדברים החשובים שנלמדים במכללות ובבתי הספר באוניברסיטאות.

אני לא הצלחתי להבין למה אנחנו צריכים מורה לילדים בסיכון ולמה אנחנו לא צריכים שכל המורים ידעו לעבוד עם ילדים בסיכון? אני לא הצלחתי להבין למה אני צריכה מורה שעובד עם ילדים בסיכון, כשההנחה היא שבכל כיתה יש ילדים בסיכון? אז יכול להיות שבכיתה אחת זה 50% מהילדים, יכול להיות שבכיתה אחרת זה 20% - כמובן שזה תלוי בסביבה וכוליה - אבל אני מתקשה להאמין שיש היום כיתה אחת אפילו שאין בה ילד להורים גרושים. וילד להורים גרושים, מעצם מצבו הנחות היום בגלל היותו ילד להורים גרושים, דורש התייחסות אליו כילד שמפתח כל מיני בעיות, שאלות וקושיות. ואפשר להמשיך את הרשימה הזאת.

לכן אני באיזה שהוא מקום תוהה - אני אומרת את זה בקול רם - אם אנחנו עדיין נמצאים במקום שבו ילדים בסיכון זו קבוצה שאנחנו נשלח לה מומחים והמומחים יטפלו בה, או שאנחנו רוצים ללכת בכל בכיוון אחר. אז זאת שאלה שאני זורקת אותה לאוויר, ואנחנו נמשיך הלאה.

שמי דורית הופמן, ואני מנכ"ל אל"י - אגודה להגנת הילד. אני דיברתי הרבה בטלפון עם גברת רינה יצחקי. אני רוצה לתאר איזה שהוא מצב, שהוא לא טענה, אלא מצב קיים. יש לנו מחלקת הדרכה, ומזה 6 שנים אנחנו מסתובבים עם תוכניות. אנחנו הגדרנו מקצועות שבאים בתוקף תפקידם במגע עם ילדים, כאנשים שצריכים לדעת ולאתר ילדים בסיכון. בין היתר כמובן נכנסים המורים והגננות במקום הראשון, אבל גם אחיות ורופאים במחלקות ילדים וכן הלאה.

אנחנו מעבירים הרצאות, השתלמויות קצרות טווח וארוכות טווח בסמינרים למורים, בבתי ספר כהשתלמויות למורים, בפנימיות למדריכים, קורסים לאמהות בית וכן הלאה. ההיי-לייט שלנו הוא קורס באורך של שנה שמתקיים כבר שנה שישית, הוא מוכר לגמול השתלמות בנקודות חובה, אחרי שעברנו את כל הבדיקות במשרד החינוך, הוא מומלץ בכל שנה על ידי גברת רחל ובר בפני מורות היוצאות לשבתון, הוא מפורסם בכל העיתונים שמגיעים לידי המורים, שלחנו חומר פרסומי כל שנה למורים שיוצאים לשבתון באופן אישי. לצערי, אנחנו בשנה השישית לא עוברים את 12 הנרשמות, ארצי, זה מה שיש.
כשאנחנו ניסינו לעשות סקר - אני שמחה לומר שאני הקמתי את היחידה הזאת, אני שכרתי אולם, הייתי בטוחה שיגיעו בהמוניהם. אמרתי: לא צריך נציג מכל בית ספר - כל מורה צריך. לא צריך ללמוד את זה שנה שלמה, צריך השתלמות מסוימת, צריך התמקצעות, כי את נמצאת עם הילד כל היום. אני לא מדברת על ילדים שנאנסו וצריך התמחות מיוחדת - אנחנו מדברים על דברים אחרים - זה נקרא התעללות, אבל ישר הולכים להתעללות מינית - לחלוטין לא - ילדים שסובלים מהזנחה קשה, ילדים שהם במצבי גירושין שהם מנותקים מהסביבה, הם הופכים להיות אלימים, הם פוצעים את עצמם - רק מורה שנמצאת איתו כל היום וכל יום יכולה לראות את זה, אי אפשר לשלוח איזה נציגה אחת מבית הספר שתהיה המומחית לגילוי התעללויות.

הכלים האלה חייבים להיות בידי כל המורים. קיבלנו תשובות - ואני זוכרת את כל התשובות, לצערי, בעל פה - המורות שיוצאות לשנת שבתון אמרו ככה: תראי, זה מעמסה קשה מדי לשנה שלמה, אני רוצה קצת להתאוורר - אני מבינה את זה, אני לא אומרת את זה בציניות - אבל אלה התשובות שקיבלתי, אני לא צוחקת. מישהי אמרה לי: אני רוצה ללכת לחוג לויטראז', זה נראה לי קצת התאווררות. אני מקבלת את זה, אבל זה כל כך עצוב.

כששאלו אותי אם זה קורס קשה, אמרתי: תראו, נפשית באמת, עד שנכנסים לזה - כמובן שלא מציגים לכם גלריה של ילדים מוכים, אבל התבחינים והכלים, בהתחלה להיכנס לזה - גם צופים בסרטים, יש סדנאות, משחקי תפקידים, זה קצת מעמסה. "לא לא, תעזבי אותי, לא בא לי להתעסק עם זה".

לאחר מכן, סמינרים - אנחנו דופקים בדלתות, שולחים תכניות - יש לנו ספריה יחידה בארץ שעוסקת בנושאי התעללות - היחידה בארץ, בכל החתכים של התעללות - מבחינה רפואית, מבחינה משפטית וכן הלאה - אני לא מוצאת שקהל, כמו שהייתי רוצה לראות, מגיע ומשתמש בזה.

אני באתי עם תכנית לכל הסמינרים וביקשתי: תכניסו אותנו לסיליבוס שלכם. כמו שיודעים שבסמסטר א' לומדים א', ב', ג', יש גם את הנושא הזה. "תראי, זה לא כל כך פשוט, זה משרד החינוך, אנחנו כל כך עמוסים, בקושי אנחנו מכניסים את החומר שלנו". אני אומרת לך שבמשך 6 שנים מאז שהמחלקה הזאת הוקמה - אנחנו מעבירים השתלמויות, וגברת רינה יצחקי היא אחד הלקוחות הקבועים שלנו, אבל זה כל כך רחוק מהמטרה האמיתית שלנו, זה כל כך רחוק מהשגת היעדים והמטרות שהצבנו לעצמנו, וזה חבל.

טוב, נשמע תגובות. בבקשה אדוני.

שמי דוקטור יצחק יוגב ואני מהמכללה האקדמית בגבעת וושינגטון. אני בא מתחום של עבודה סוציאלית ולפני כמה שנים עברתי לתחום המסגרות להכשרת הוראה. אצלנו במכללה, בגלל התפיסה שלנו, הבנייה של הלימודים היא מודולרית. אני חושב שבקורס אחד בן שנה, סימסטריאלי, לא עשינו שום דבר. לתת קורס כמו שגברת רינה יצחקי הציגה, חד פעמי, או כמו שאת הצגת - שנה אחת - התועלת שלו היא לא נכונה.

צריך להיות שינוי בתפיסה - המחנך הוא מחנך הוליסטי, ההכשרה שלו צריכה להיות בהתנסות רצופה בהוראה בתוך יישוב, כאשר הוא מכיר את כל מערכות התמיכה החברתיות, את רשתות התמיכה החברתית.

אז איך אתם עושים את זה אצלכם?

קודם כל, בשנה א' כל הסטודנטים לומדים במבוא לחינוך מיוחד, במהלך הקורס, גם את הנושא של התעללות בילדים, גם את נושא החוקים - זאת אומרת, מאגר ידע. החוקים: כמו חוק הנוער טיפול והשגחה, חוק למניעת אלימות במשפחה, נלמד חוזר המנכ"ל שיש בו תרשים זרימה איך מאתרים ומה עושים עם זה, שלושת המסלולים אבל בקורס הזה. אני חושב שבמסלול לחינוך גופני אנחנו צריכים להכניס את זה, אני חושב שזה איזה שהוא יעד עכשיו בשבילי.

בשנה השניה לומדים לא רק זיהוי, אלא איתור ומניעה של הדברים, ובשנה השלישית כבר לומדים טיפול.

אני בהחלט מסכים שילד שמתעללים בו נפשית, פיסית, או מינית, זה כבר המעגל הראשוני, המסוכן ביותר, כאשר אני מדבר על המעגל השני, שהוא החשיפה והמעגל השלישי - לא כל תלמיד שגר בשכונת ג'סי כהן הוא נער בסיכון, אבל הוא חשוף בהחלט לסביבה עבריינית, וגם אותו צריך המורה לדעת לזהות ולטפל בו.

בשנה הרביעית הסטודנטיות הולכות כבר להתנסות וכבר עושות את הסטאז' - מתקיים סמינר חינוכי שנקרא: בין חינוך לרווחה. בסמינר הזה אנחנו מתעמקים בבעיות החברתיות, בעיות אקטואליות, כמו שאמרת מקודם: עוני, אבטלה, גירושין, עלייה - אלה בעיות שמובילות אותנו לחידוד הצרכים של הילד בסיכון.

האם יש לך הערכה איך זה משפיע על הסטודנטים שלכם?

בתחילת השנה שאלו אותי סטודנטיות: רגע, מה פתאום לומדים? מה שייך רווחה? מה אתה מביא לי מדיניות רווחה לפה? מה, אני עובדת סוציאלית? ממילא אני לא אוכל. וזה נכון, מכיוון שהתפיסה של המוסדות להכשרת עובדי הוראה, כמו שאני היכרתי, היא תפיסה פדגוגית. ואני אומר: לא, בואו נצא מהתפיסה הזאת, בואו נראה את הילד בהיבט ההוליסטי שלו, בהיבט המערכתי, הקהילתי.

מה קורה בשנה הרביעית?

אמנם זו השנה הראשונה של הסמינר החינוכי הזה, אבל אני חושב שהעבודות הסמינריוניות שלהם מדברות בעד עצמן. עובדה שחלק מהם באמת הלכו לנושא של ילדים בסיכון, איתור ילדים ודרכי טיפול. אני חושב שאני אוכל לראות את התוצאות של הפרויקט הזה בעוד 4 שנים.

דוקטור קובי גוטרמן, מכללת סמינר הקיבוצים ומכללת אחווה. קודם כל אני רוצה להודות לוועדה ולזמן שהוועדה לוקחת לטפל בנושאים כאלה קשים, בימים כאלה קשים. אני רוצה להזכיר שגברת נל נודינגס שעוסקת בנושא של CARING באוניברסיטת סטנפורד, מזכירה לנו כבר בשנת 1995 שאחד הנושאים החשובים ביותר ללמד אותם בבתי ספר - את כל הילדים, את כל המורים שעובדים עם ילדי בית ספר בכל הגילאים - הוא נושא של אכפתיות, נושא של אהבת אחד את השני. בחיים הילדים שלנו יצטרכו לעבוד יותר עם בני אדם מאשר עם אלגברה, מעטים הילדים שמצליחים ומגיעים - ויותר מזה, גם אם כולם יהיו מתמטיקאים, אני לא חושב שנמצא להם עבודה, אבל כולם נפגשים עם בני אדם בחיים שלהם.

אני מבקש לדבר עם הוועדה הזו על שני נושאים שהם אקוטיים בעיני - אחד הוא נושא שאני קורא לו: הפרדוכס. הכשרת מורים בישראל הולכת לשני מקומות - באוניברסיטאות ובמכללות.

הגעתי למכללה, עברתי את סף הקבלה, נכנסתי. לא עברתי את סף הקבלה לצורך העניין, קיבלתי פסיכומטרי 390, לא עברתי את הראיון, נדחיתי ממכללת סמינר הקיבוצים - עברתי את הכביש, ניגשתי לאוניברסיטת תל אביב והתקבלתי ללימודים לתואר ראשון בספרות ומקרא, או בכל נושא של מדעי הרוח, איזה שלא יהיה. אני שומר על ממוצע של 75, בשנה ג' אני עובד פשוט מבניין גילמן לבניין שרת, ואני נכנס לבית הספר לחינוך, ותוך שנתיים אני מסיים גם את ה-B.A. וגם תעודת הוראה. בדרכי החוצה אני עובד ליד סמינר הקיבוצים ואני אומר: שלום לכם, תודה שלא קיבלתם אותי, עתה יש בידי תעודת הוראה, לא רק ליסודי ולחטיבה, אלא גם לתיכון.

ואז, בדרכי, אם אני רוצה להיות מורה ביסודי, אין שום בעיה, יש זליגה של אותם בוגרים שנכנסים לבתי הספר היסודיים כמובן, כי יש להם תואר מאוניברסיטה, כאשר אנחנו יודעים שבאוניברסיטאות ההכשרה הפדגוגית גרידא היא שונה - אני לא רוצה להגיד אם היא טובה או פחות טובה - אבל היא שונה מאשר במכללות. יש פחות דגש על עבודה מעשית, גם מטבע הדברים וגם מהזמן.

אני רוצה נקודה אחת נוספת לציין לוועדה, וזה בחירת המועמדים. התבשרנו לאחרונה מעל גבי SCIENTIFIC מעריב וSCIENTIFIC- ידיעות אחרונות, שכשאנחנו מעלים את סף הקבלה למכללות להכשרת מורים ל500- בפסיכומטרי - אני מבקש להזכיר לכל האנשים החשובים שיושבים כאן ש500- פסיכומטרי, או 900 פסיכומטרי - לשבור את הסקאלה - לא משנה שום דבר, כיוון שאלה מדדים שמודדים חשיבה לוגית ושפה. האם אנחנו מסתפקים בשני המדדים האלה בקבלה של אנשים לעבודה חינוכית? או האם אנחנו מספיק חכמים ומספיק יודעים - האם יש בידינו סוללת נבחנים שתבחן כישורים בין-אישיים ותוך אישיים כאלה או אחרים, כדי שנוכל באמת להפנות את האנשים הנכונים למקום הנכון. CARING ואכפתיות הם חשובים במעלה ללא כל ספק. אנחנו צריכים להיות כאלה שבכניסה של האנשים אלינו צריכים גם להתייחס לנקודות האלה. תודה רבה.

שמי יעל שרון, אני כאן מטעם מכללת אחווה ואני עוסקת בילדים בסיכון מכמה כיוונים. במכללת אחווה אנחנו מעבירים קורס למורים בתחום ילדים בסיכון, ואני עובדת מטעם אשלים כמנחה של ילדים בסיכון, ואני גם עובדת משרד החינוך ועוסקת בנושא.

דבר ראשון רציתי לומר שבכל כיתה יש לא רק ילד להורים גרושים, אלא גם יש ילד מוזנח, ולא אחד, בכיתה הכי נורמטיבית שיכולה להיות. מהניסיון שלי בשטח - ולכן רציתי לדבר - גם הכשרה קצרה היא מאד משמעותית. המורים מפחדים מהנושא - ובצדק הם מפחדים, כי הם לא יודעים מה לעשות איתו - אז גם הכשרה קצרה, שיכולה לעבוד על השתלמות מקוצרת, כהתחלה, יכולה לתת להם כלים - וכלים מאד חשובים - אבל ההמשך שלו, שהוא בעיני יותר משמעותי, זה איזה שהוא ליווי בשטח, ליווי שונה קצת - זאת אומרת, אני יודעת ששפי עושה את העבודה הזאת - אבל ליווי יותר אינטנסיבי.

מה שקורה זה שאם גננת או מורה חושדת בילד, היא משתפת את היועצת, ולא יודעים מה לעשות עם זה, ואז זה נקבר בסוף בצד, כי הם אמרו, לא השיגו את העובדת הסוציאלית, לא יודעים את ההבדל בין פקיד הסעד לעובדת סוציאלית, והדברים זזים הצידה. אם יש להם איזה גוף שהם יכולים להתייעץ איתו באינטנסיביות של אחת לחודש, שזה לא אינטנסיביות בלתי אפשרית - להביא מקרים ולבדוק, האם יש מה לעשות פה, מה נראה, מה הסימנים האלה

איפה את רואה את זה? בתוך צוות בית הספר?

אני רואה את זה היום - בחלק השלישי של תפקידי, אני עובדת במתיא, באזור רמלה. יכולים לספר לי את כל הסטטיסטיקות שרוצים, אבל יש לי שם כיתות של 100% ילדים בסיכון.

אני רוצה להגיד רק שיש קו פתוח באל"י של 1-800 שעובד עד 10 בלילה. תתקשרו, תשאלו מה שאתם רוצים. אתם מתלבטים? אתם רוצים לדעת?

נכון, וזה אחד הדברים ללמד אותם, גם איך להפעיל לחץ על פקידי סעד - לפעמים דרך אל"י אנחנו עושים את זה. זאת אומרת, יש פה כלים שאפשר להשתמש בהם.

מתיא זה גוף שגם הגננות וגם המורות באות להתייעץ איתנו בשטח על מקרים של ילדים. אין את המרחק, מכירים אותנו, יודעים מי אנחנו.

אז בכל מתיא אפשר לקבל ייעוץ?

אצלנו אפשר, אני לא יודעת ולא באה למכור, אני רק יודעת כמה זה יעיל. אני רוצה להעלות בעיה מאד קשה נוספת, וזה דווקא בעבודה עם גננות, כי ככל שגיל הילדים יורד, מה שאפשר לעשות

הן גם בודדות, אז יותר קשה להם.

הם גם בודדות, גם אין מה לעשות עם זה - יש לי היום המון ילדות וילדים גם עם פגיעות מיניות, שהם לא מוכחות ואין לנו, כי הילדים לא יודעים להעיד, ואם הם בחינוך מיוחד אז בכלל - זאת אומרת, שאני חושבת שצריך להקים דווקא לגיל הרך איזה שהיא התמחות יותר מיוחדת, מאחר והטיפול בילדים האלה, החשיפה של זה, מה עושים עם זה, היא הרבה יותר מורכבת.

ומילה אחת רציתי לומר - המון מורות ניסיתי לשלוח להשתלמות שלכם. אחת הבעיות בעיני זה עניין ה-REACHING OUT. קחו את הדברים, בואו אלינו, בואו לאזורים בשטח. לא בשנת השתלמות, כשהם רוצות לעשות חופש, אלא ב56- שעות שהן רוצות לצבור לגמול. אפשר למכור את זה כך יותר טוב.

מילה אחרונה על REACHING OUT , שזה מושג מהעבודה הסוציאלית - אחד הדברים המרכזיים שלא עובד מספיק טוב זה קשר חינוך-רווחה. הקשר של החינוך עם הרווחה מאד בעייתי.

למה הוא בעייתי?

הנה אני מביאה דוגמה - מורה מאתרת, חושדת באיזה שהוא ילד, מעבירה ליועצת. היועצת, אחרי שבוע-שבועיים מצליחה להשיג את פקידת הסעד. פקידת הסעד עושה או שלא עושה, יש לה תורי המתנה, היא מצידה לא רוצה לעדכן חזרה את המורה, כי יש איזה שהוא חוק סודיות, למרות שבשיחה עם פקידת סעד ארצית היא אמרה שאפשר כן לעבוד על הדברים - אין חזרה. התלמיד ממשיך להופיע לבית הספר, לא יודעים מה קורה איתו, על פניו נראה כאילו לא קרה כלום, המורה אומרת: במילא לא קורה כלום, בשביל מה לדווח? בשביל מה אני צריכה להצהיר ולבוא לחקירה במשטרה? ושמה את הכל הצידה.

בעבודה מאד פשוטה של שיתוף פעולה, שבעיני צריכה להתחיל מלמעלה ושעובדת על מה מותר ומה להגיד, וקשר רציף, אפשר לפתור את זה.

יש כאן נציגים גם של משרד העבודה והרווחה, אנחנו נוכל לשמוע מהם. תודה רבה. אנחנו נמשיך בסבב.

שמי אתי בכר ואני מרכזת את המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי. אני רוצה לומר משהו למר קובי גוטרמן - אני רוצה להזכיר לך שזו לא הבטריה היחידה לכניסה למכללות, והשנה הראשונה היא השנה האמיתית והיא שנת ההתנסות, ויותר ויותר אני מרגישה שבמכללות שמחים ולא קשה להיפרד מסטודנטים שנדמה לנו שמבחינת ההתאמה שלהם, מבחינת האישיות קל לנו להיפרד מהם, גם אם זה עולה לנו בכסף - זו הערה מן הצד.

אני רוצה לומר משהו לגבי הגיל הרך ולהתחבר אליך.

אבל זה לא עונה לשאלה שהם יעברו את הכביש ויקבלו את התואר במקום אחר.

זה נכון, אני בהחלט חושבת שההכשרה במכללות להכשרת מורים - אין כמוה, אבל לא זה המקום.

סף הקבלה למכללה הוא 480 בבחינת הסף, שזה 450, כאשר תלמיד עם עיניים סגורות מקבל 400 בפסיכומטרי. סף קבלה לאוניברסיטה לחוג כלשהו הוא 540.

ל-B.A. כללי זה 500, אבל זה לא הנושא. אני רוצה לומר משהו דווקא לגבי הגיל הרך, ואהבתי את הגישה שאמרה: לא עוד קורס ולא עוד השתלמות ולא עוד יום, אלא מורה יותר רגיש, מורה יותר נענה לצרכים של התלמיד. אני חושבת שההוראה, לפחות אצלנו במכללה, בגיל הרך, מעמידה בעצם את הילד במרכז, וזה לא חדש. כל מערכת החינוך בארץ, החינוך הקדם יסודי מצהיר על זה - אנחנו CHILD MINDED וזה ידוע. אבל שזה לא יישאר ברמה של אמירה בלבד - אני חושבת שחלק גדול מתכנית הלימודים, לפחות בכל החלק של ההכשרה הפדגוגית, מתעסק בעיקר ביכולת של המורה לזהות צרכים של ילדים - ואני מדברת על צרכים מכל סוג: רגשיים, חברתיים, כמו גם קוגניטיביים - ויכולת מענה להם בבניית תכנית הלימודים שמתעסקת סביב הדיסיפלינות, אבל באותה מידה, לגבי הכישורים החברתיים של הילד הזה בכיתה.

אני רוצה להעיר עוד הערה לגבי המועצה להשכלה גבוהה - אני לא יודעת איך זה במכללות האחרות, אבל אני חושבת שזה זהה - על פי המועצה להשכלה גבוהה יש לנו שעה אחת לשיעור סוציולוגיה, זה על פי תכנית המועצה להשכלה גבוהה, ובשנים הגבוהות יותר, בסיום לימודיה של הסטודנטית בשנה הרביעית, היא מוזמנת לבחור ממגוון קורסים - אולי עוד קורס אחד בסוציולוגיה. אני חושבת ששינוי והחלטה בתוך המסלולים, איך להגביר מעט את הידע על מאפיינים, הוראה בחברה רב-תרבותית, מעט ידע על מנין הילדים האלה באים אלינו, לא ברמה הפרקטית, אלא ברמת הידע הכללי.

וכל היתר - באמת מורה רגיש יותר, מורה נענה לצרכים - מורה כללי. אני לא בעד קורסים חד פעמיים.

אז מה נהוג בסמינר שלכם? כמו בגבעת וושינגטון? זאת אומרת, לומדים בשנה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית?

גם אצלנו לומדים מבוא לחינוך מיוחד, ובמבוא לחינוך מיוחד והילד בעל הצרכים הייחודיים, יקבלו קצת על החוק. דרך אגב, באגף לחינוך קדם יסודי, במחלקה שגברת נירה קדמן עומדת בראשה, היא מכניסה לתוך הילד בעל הצרכים הייחודיים - לאו דווקא המיוחדים - גם את הילדים במצבי סיכון, כלומר זה נכנס לתוך אוכלוסייה כללית. האגף הזה זמין, נמצא - אני חושבת שאנחנו צריכים לעבוד הרבה על הסטודנטיות והסטודנטים שלנו שיכירו את מערך התמיכה.

וחוץ מהקורס הזה?

כל שיעורי הסמינריון הדידקטי, הפדגוגיה, כולם בנויים על תכנית שנבנית על בסיס היכרות עם צרכים של ילדים, ובתוך קבוצת הילדים האלה יהיו גם ילדים בעלי סיכון. הרגישות הזאת כדי לנסות ולזהות אותם, ואחר כך מה שחשוב זה הכרת מערך התמיכה, כי המורה היחיד, הקטן, באמת לא יכול לעשות את הדברים בעצמו, אבל מצד שני הוא גם לא צריך להתנער מזה.

תודה רבה. בבקשה גבירתי.

שמי ציפורה אושרת ממכללת גורדון. אני חושבת שאנחנו לא צריכים להצטרף לאופנה ההולכת וגוברת בתוכנו לבקר את המכללות על הסף - כל מה שהמכללות עושות זה מעט מיד ולא מספיק.

לקראת הדיון כאן, אני בדקתי תכניות לימודים ובדקתי סילבוס עם המכללה שלנו. לו היו שואלים אותי על הסף מה אנחנו עושים בתחום הזה, בספק אם הייתי יודעת בוודאות מה נעשה בתחום. אני ערכתי רשימה של 20 קורסים שיש בהם נגיעה - בעקבות בדיקה בסילבוסים, לא רק בכותרות - מאד בסיסית בכל התחומים שהזכרתם.

אני חושבת שהבעיה היא לא האם יש טיפול או אין טיפול - אין איזה שהיא אמירה כוללת, אין איזה "אני מאמין", שמוליך את התחום. יש טיפול ספוראדי בכל המסלולים, בכל ההתמחויות. אני יכולה להראות לכם כאן רשימה מרשימה של קורסים - קורסים ישירים, קורסים טיפוליים, קורסים דידקטיים, קורסים בתחום הפסיכולוגיה של החינוך, שיש בהם פרקים נבחרים - חצי מהקורס הסמסטריאלי עוסק בנושאים של ילדים בסיכון - אבל מה שחסר זה איזה שהיא כותרת כללית, איזה שהוא "אני מאמין" של המכללה, שמאחד את כל הטיפול הספוראדי הזה, ומוליך איזה שהוא מהלך כולל.

אני מוכרחה לומר שמתוך הדיון הזה, זה מה שאני לוקחת למכללה שלנו, כי נעשית עבודה יוצאת מן הכלל, אבל היא לא משולבת.

תודה רבה. דוקטור תום גומפל, ראש החוג לחינוך מיוחד, האוניברסיטה העברית, בבקשה אדוני.

אני רוצה להתייחס לכמה נקודות, גם בתור חוקר כבר 20 ומשהו שנה של ילדים בסיכון. המושג של סיכון הוא מושג מאד בעייתי - איך אנחנו מגדירים סיכון - סיכון להיות קורבן, או סיכון להיות תוקף? סיכון לבעיות הסתגלות, או בעיות נפשיות? סיכון נשירה? נשירה פסיבית? תת תפקוד? ואם אתה משתמש בכל ההגדרות האלה, אתה בעצם מכיל כמעט את כולם, ואז הדיון צריך להתמקד בעיני בשני מישורים: מהם הכישורים שכל אדם שעוסק בילדים חייב שיהיו לו, ומהם הכישורים שאדם שרוצה להתמקצע דווקא בטיפול בילדים שהם מעבר לסיכון הקלאסי שאנחנו מדברים עליו פה היום.

יש כמה דברים שאני רוצה להתייחס אליהם, ואז לנסות לדבר על איפה אני, בתור אחד שצופה מהצד, מהאוניברסיטה אל המכללות ואל משרד החינוך, רואה את הכשל. הנושא שהזכיר פה עמיתי בנושא של CARING - CARING זה דבר מאד נחמד, להיות אכפתי זה דבר מאד חשוב, אבל בעיני, בתור מומחה לניהול כיתה ולבעיות התנהגות ואלימות של בני נוער, זה לא מספק, זה לא מספק שום דבר. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להכשיר כל אדם שבא במגע עם ילדים למה שנקרא: "ניהול כיתה", לניהול משאבי אנוש בתוך הכיתה ובתוך בית הספר, כדי שכמעט כל הילדים שהזכרתי אותם קודם, לא יגיעו לקטגוריה השניה - וזאת בעצם הבעיה.

אז לגבי ההתמקצעות של כל מורה - כל מורה חייב לא רק לעבור קורס. אנחנו באוניברסיטה אספנו פעם את תכניות הלימודים של כל המכללות שיכולנו, ובדקנו בעצם איך מלמדים בעלי מקצוע לטפל בילדים בסיכון. אנחנו ראינו המון מלמדים על פי גישות ותיאוריות שהיו בשיא האופנה בשנות ה60- המוקדמות. עדיין אנחנו רואים המון פיגור בין הידע המתקדם בתחום בעולם, לבין מה שעושים במכללות, וגם בחלק מהאוניברסיטאות.

אני יכול לדבר רק בשם האוניברסיטה שאני ראש המסלול, שאנחנו מנסים לעבוד על הנושא הזה. בנוסף לכך, יש לנו גם את ההכשרה הספציפית של בעלי מקצוע, וכאן אני רוצה להתייחס לנושא מתיא - לחלק מהמתיאות יש מומחה להתנהגות סיכונית, או מה שנקרא: התנהגות אנטי בריאותית, שזה אותו דבר. חלק גדול מהיועצים במתיאות עברו דרך ההכשרה שלנו באוניברסיטה העברית.

אני לא רוצה לגזול הרבה מהזמן, אני רק אגיד כך: אנחנו, כשהקמנו את הוועדה לצמצום האלימות אצל בני נוער, שאלנו את עצמנו מה הם הכישורים הדרושים לכל איש חינוך, ושאלנו אצל נציגי משרד החינוך - ביקשנו מהם לדעת מה היא ההכשרה המינימלית שכל בעל מקצוע חייב לקבל כשהוא נכנס לתחום החינוך - כי הרי אתם יודעים שכ70%- מהמורים נושרים גם הם תוך 5 השנים הראשונות - אז הסיכון הוא לא רק סיכון לילדים, אלא סיכון למערכת, שלא מצליחה לאכלס את עצמה עם מורים בעלי התנהגות מקצועית ותיקה.

שאלנו את משרד החינוך מה הם אמות המידה להיות מורה - ומסתבר שאין אמות מידה ברורות להיות מורה. שאלנו את המכללות: למה אתם לא מכריחים את הסטודנטים - לא רק בקורס אחד, כי זה מעבר לקורס אחד, וזה מעבר לקורס אחד שמתמקד בשיטות ותיאוריות משנת 1965 - זה הרבה מעבר לזה, זה הכשרה וליווי במשך זמן. והם אמרו לנו מה ששמענו פה - לוח הקורסים מאד צפוף, יש המון דברים שהם צריכים להכשיר.

יש דרך אחת פשוטה לשנות את זה, בעיני, וזה על ידי זה שמשרד החינוך יקבע מה הם אמות המידה המינימליים להיות מורה לילדים בישראל. לא מורה ללימודים, אלא מורים לכל הילדים שבאים אליך לכיתה. ברגע שמשרד החינוך קובע מה הן הדרישות - גם אני מורה במקצועי, וכשאני למדתי להיות מורה, הייתי צריך לעשות פרויקט על למידת קריאה - אז שכל פרח שלומד להיות מורה, ילמד לא רק מקצוע, אלא גם מקצוע של התנהגות, והוא יצטרך להראות קומפיטנטיות בזה, ואם הוא לא מראה קומפיטנטיות בתחום הזה הספציפי, הוא לא יכול להיות מורה בישראל, ואז כל המכללות יעמדו בתור להכשיר את המורים גם בתחום הזה.

ללא המנהיגות של משרד החינוך, הדבר תלוי בטוב הלב של כל המכללות, ובתור ראש מסלול, אני גם יודע שלוח הזמנים שלנו מאד צפוף ומאד קשה.

שמי יאירה אונגר ואני מג'וינט ישראל. אני רוצה להאיר שתי זוויות: מאחר ואנחנו מדברים על נושא ההכשרה של המורים, בג'וינט ישראל אנחנו עסוקים בתכניות לנוער בסיכון, תכניות להתערבות בבתי ספר, תכנית שנקראת "סביבת חינוך חדשה", ואנחנו עוסקים עם נוער בסיכון.

המהלך שאנחנו נמצאים בו כרגע הוא בדיוק יחד עם משרד החינוך לעשות עבודה משותפת עם המכללות, וגברת נעימה ברזל הזכירה כאן את העבודה המשותפת.

אני רוצה לשאול - ישנו מהלך של הכשרה של המורים לעבודה עם נוער בסיכון - מה קורה רגע אחרי שהם עוזבים את המכללה, או רגע אחרי שהם עוזבים את בית הספר? אנחנו מלווים את בתי הספר ואת המורים בשטח, אז אני רוצה להגיד שאם אותם מורים לא יקבלו הנחייה צמודה וליווי צמוד - לא אחת לחודש, אלא במסגרת של תכנית התערבות מאד אינטנסיבית, מאד כוללת ומאד ממושכת - לא יקרה שום דבר, ולמה? משום שאתם ודאי יודעים מה קורה למורה שלומד משהו, והוא מגיע לבית הספר ובעצם מהר מאד הוא שוכח, במקרה הטוב.

אבל אני לא חושבת שזה רק זה, ואני אגיד לכם למה. אני טוענת גם שמורים שמלמדים ילדים בסיכון, או בסיכון כפול ומכופל, הם בעצמם מורים בסיכון, הם עצמם נמצאים במצבי סיכון, משום שלהכיל את התלמידים הללו, לעבוד איתם, גם מיומנויות פדגוגיות, גם מיומנויות פסיכולוגיות וגם מיומנויות של ניהול כיתה, זה משהו שהוא מאד מאד קשה. מי נמצא בבית הספר כדי להכיל את הקושי של המורים? מי תומך בהם? מי מלווה אותם? אני רק רוצה להגיד לכם שגם היועצים זקוקים למהלך של תמיכה.

יותר מזה, אני טוענת שגם המנהלים - אם אמרתי שיש תלמידים בסיכון, יש גם מנהלים במצבי סיכון ויש גם בתי ספר בסיכון. אני מדברת על בתי ספר שלמים, שכל האוכלוסייה שלהם היא בסיכון מרובע ומשולש.

לכן, כפי שכאן נאמר, אם רוצים ללכת למהלך כולל במכללות, אני חושבת שמאד חשוב לחשוב על מהלך כולל בבית הספר, כי אם באמת רוצים לעשות שהעבודה עם נוער בסיכון תהיה שליחות, וזה לא יהיה חזון שיהיה כתוב על הקיר, אלא הלכה למעשה - איפה מנהלי בתי הספר? אף מורה לא תוכל לעשות שום דבר בבית הספר אם היא לא תקבל תמיכה גם מערכתית, גם ארגונית, גם מקצועית ממנהלי בתי הספר - זה לא ילך.
לכן אני חושבת שחשוב ללכת למהלך כולל גם של הילדים, גם של המורים וגם של בית הספר ולכן לראות את כל בית הספר כיחידה. אני חושבת שהמכללות יכולות לעסוק בזה, אולי לא לבד, אבל לצורך זה יש את הג'וינט, יש קרנות, יש גופים מהמגזר השלישי, יש גופים שאפשר ביחד ללכת לתכניות התערבות, הנחייה וליווי תוך בית ספרי. תודה רבה.

האם יושבים איתנו פה מנהלים או מנהלות של בתי ספר? הייתי רוצה לשמוע קצת את הזווית שלכם.

שמי מרי קופטי, מנהלת בית ספר ערבי אורתודוכסי ביפו. אנחנו ועדה ביפו, אורתודוכסית, שהקמנו בית ספר חדש, ערבי. זה בית ספר צומח, שהגענו לכיתה ד' עכשיו, ואני מנהלת שם.

אני יכולה לתרום מאד בראייה שלנו, שאני המנהלת ואני עושה השתלמות בית ספרית - פעם בשבוע אני יושבת עם כל המורים, ואנחנו ממש עובדים - אני במקצועי עובדת סוציאלית ומנחה קבוצות הורים, ואני ממש יושבת עם המורים - מביאים לשולחן בעיות של ילדים, אנחנו דנים בבעיות ואז אני תומכת וחוזרים ויודעים איך לפתור, ואני גם נותנת הדרכה חצי שעה שבועית לכל מורה.

בינתיים אנחנו צוות קטן, וזה צוות שאני בונה אותו, ובשטח זה מאד מאד מורגש - אנחנו מרגישים שכל ילד ממש מקבל יחס אישי. אנחנו אוכלוסייה מאד קשה, זה לא אוכלוסייה קלה, שכן יש ילדים מוזנחים ויש הרבה נשירה מבתי ספר אחרים - והיות וזה בית ספר חדש, אז אנחנו ממש עם התפיסה ההוליסטית שאנחנו צריכים לראות את הילד כילד שצריך לבנות חברה חדשה.

גברת מרי קופטי, איך את רואה את המורים שלך?

היות ואני גם גייסתי את המורים - את המורים האלה גייסנו דווקא מהמכללות. זאת אומרת, אני מאד בעד מורים שמסיימים במכללות - יש לי מסמינר לוינסקי ומסמינר הקיבוצים - מורים שבאים מהמכללות הם עם הכשרה. עם הליווי שלי, שזה מאד מאד צמוד, אני חושבת שזה האידיאלי, כי בעצם הם מסיימים והם חדשים.

אבל איך הם מגיעים מהמכללה? מה הם יודעים על ילדים?

הם מגיעים עם ידע מאד מאד כללי, זאת אומרת, בלי הליווי הזה הם הולכים לאיבוד, כי פשוט כל דבר הם באים ושואלים. זה שהם רואים במנהל לא כמבקר ומפקח, אלא פשוט תמיכה.

מנקודת הראות שלך, האם את מטילה עליהם חובה לאתר את הילדים שיש להם בעיות והם חייבים לעשות את זה?

מה שיוצא, זה שהם באים לבד, כי הם רואים שזה עוזר להם, יש להם כתובת למי לפנות ואז הם באים. זה שחייבתי כל שבוע - קראתי לזה השתלמות בית ספרית, וכל מורה שאני מגייסת זה התנאי שלי ובלי זה אני לא מקבלת אותו. התנאי הוא שצריך לבוא מישהו גם עם הוראה ומי שבא עם ההוראה, צריך להיות בהשתלמות הזאת, וחוץ מזה אני גם שולחת אותם לעשות השתלמויות תוך כדי. אז בן אדם שהוא מרוענן כל הזמן עם השתלמות, ויש לו תמיכה בתוך בית הספר, ויש את הצוות - וזה מאד חשוב, הצוות עצמו תומך אחד בשני - אני חושבת שזה מאד עוזר לתלמידים.

אנחנו גם מאד מאמינים במעורבות הורים - אנחנו מאד משתפים את ההורים. כשאנחנו משתפים את ההורים, זה גם לעשות שינוי חברתי, לתת להורים לראות שאנחנו והם ביחד צריכים לראות את טובת הילד. אני מאד מאמינה שההורה הוא הכי יכול לעזור למורה, ועל זה אנחנו עובדים.

וזה עובד? ההורים משתפים פעולה?

כן. אני חושבת שזה עובד, כי הם באים ואנחנו לא באים בביקורת מה הם צריכים לעשות - אנחנו לא מעבירים, או מחזירים את האחריות להורה, אלא אנחנו באים ואומרים שאנחנו מאד רוצים להיעזר ולבדוק ביחד איך הוא בבית, איך אנחנו יכולים לעזור.

אולי זה שאני מתוך החברה עצמה ומכירים אותי, ואני גם מנחה קבוצות הורים, אז יש את האמון הזה. המקצוע של הנחייה הורים נותן להורים אמון לבוא ולהגיד מה הבעיות. אני רואה במעורבות ההורים משהו מאד מאד חשוב וחיוני.

אז אולי אנחנו צריכים שכל מנהל בית ספר יגמור גם הכשרה של עובד סוציאלי? תודה רבה לך.

שמי אביבה בלאיש, אני מנהלת בית ספר גנים בגני תקווה. האוכלוסייה שלי היא סוציו-אקונומית מאד גבוהה ויש ילדים בסיכון, וזה סוג סיכון אחר לגמרי, אבל הגישה שאני מובילה בבית הספר היא בעצם הגישה של החינוך ההומניסטי, ואנחנו בשנה הבאה יוצאים להיות בית ספר ניסויי בחינוך ההומניסטי. זה אומר שהמקום של המורה, והתפקיד של המורה הוא קודם כל להיות מחנך. מורה חייב לזהות קודם כל את הילדים - היום ילד אחד במצוקה, מחר ילד אחר במצוקה, ובראש סדר העדיפויות של העבודה של המורה, זה רווחתם של הילדים, רווחתם של הילדים בכל המובנים, אם זה למידה, אם זה מצב גופני, אם זה מצב בבית וכל דבר אחר.
ברגע שזה הפך להיות לאישו של בית הספר והדגל של בית הספר, ושמנו את זה בראש סדר העדיפויות ובראש סדר המטרות שלנו, אז המורים הפכו להיות לאנשים שמאד אכפת להם.

מה זה הפכו? איך הם הופכים?

לדוגמה, מורה ניגשה אלי ואמרה: אביבה תראי, בזמן האחרון אני רואה שהילד הזה והזה יוצא הרבה מאד החוצה, מבקש הרבה מאד לצאת ולשתות, וזה לא קרה קודם - אולי שווה לדבר איתו? ואם אנחנו קוראים לילד - וזה קרה לפני שבוע - "מה קרה? כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון אתה מבקש לצאת לשתות?" אז הוא אמר: אני לא יודע, אבל הילדים, החברים שלי הכינו הצגה ולא שיתפו אותי, ואני מרגיש שמתחיל להיות משהו שאולי בסוף יעשו עלי חרם. זה כבר איזה שהוא מקום שמורה הייתה כל כך רגישה לראות תופעה שאולי במקום אחר היא לא הייתה באה לידי ביטוי.

מה שאני רוצה להגיד בנוסף, זה כשהמורים לקחו אחריות, ההורים רואים בבית הספר כתובת מאד משמעותית, וגם פה אני אתן דוגמה מאד בנאלית - אימא שאושפזה בחודש תשיעי, בהריון בסיכון, התקשרה ואמרה: תקשיבי אביבה, הבן שלי בזמן האחרון בוכה המון, הוא לבד בבית, אני בבית חולים, אבא בבית אבל דברי איתו, איתך הוא פתוח, אולי הוא יגיד. קראתי לילד ואני אומרת: מה קרה בר? אימא אומרת שבזמן האחרון... אין לי כביסה ואין מי שיעמיד את מכונת הכביסה ואני לא יודע מה לעשות. זה ילד בסיכון מבחינתי. ואז אמרתי: יש לך מפתח? או אני, או יעל - יעל זו המחנכת - נלך איתך הביתה ונעמיד את המכונה.

עצם העובדה שהורים מצאו לנכון ורואים בבית הספר כתובת ראשונה לפנות אליה, ולדעת שבית הספר הוא מקום שיטפל, יקשיב, ישמע, וילך לפגישה ראשונה עם הפסיכולוג כי הילד מפחד, וילד לעובדת הסוציאלית, ועד שהעובדת הסוציאלית לא מתפנה, אז בית הספר הוא הכתובת.

אם ילדה שרטה מכונית ותובעים את המשפחה - הפנינו אותם לעובדת סוציאלית, אבל העובדת הסוציאלית עוד לא פנויה, רק ביום ראשון - אז מיום רביעי עד יום ראשון המשפחה מקבלת תמיכה בתוך בית הספר, אם זה המורה, אם זה אני, אם זה מישהו מהצוות, וזה לא משנה מה. רק אחרי שמסרנו את המשפחה לידיים של העובדת הסוציאלית, רק אז אנחנו יכולים להגיד: אוקי, הילד מטופל.

פה אני רוצה להגיד שהיום אני מרגישה צורך מאד חזק לתת למורות שלי הכשרה בעבודה סוציאלית, בפסיכולוגיה - לא כדי שהן תהיינה עובדות סוציאלית, אלא כדי שאת התיווך הראשוני הזה שבין האבחון של הילד ועד הרגע שהוא עובד לידיים של המטפלים, יהיה לנו את הכישורים. ואם אנחנו יודעים לעשות את זה נכון, להציג את זה נכון בפני ההורים ולהסביר להם שהילד הזה זקוק לכך - אם אנחנו עושים את התיווך הזה נכון, ההורים יגיעו עם הילד לטיפול, והבעיות, או הדברים שהם כרגע קטנים, יזכו לתשומת לב. אבל אם אנחנו מטאטאים והבעיה מתעצמת, והילד מפריע והילד משתולל, וקורה כך וקורה כך, הילד בסופו של דבר מגיע למקום שלא טופל, אז אנחנו מוצאים ילדים עם בעיות התנהגות בבתי ספר לבעיות התנהגות וכן הלאה, וזה לא המקום.

בבית הספר יושבים ילדים עם מצוקות קשות מאד, ובית הספר מכיל אותם, וזה המקום שלהם, אבל עם עבודת קודש שהצוות עושה.

אני רוצה לשאול - המסר שלך בעצם הוא שכל מורה יכול.

כן, בהחלט כן, עם תמיכה, עם הדרכה, עם העובדה שאתה אומר לו: זאת משימת חייך, זה שליחות.

אז אולי מה שאנחנו צריכים להכשיר זה מנהלים?

האם נתקלת במצב שהציעו לכם לבוא ולהעביר הרצאה ואז אמרו: אין תקציב בבית הספר?

אין לי תקציבים לשום הרצאה. השתלמות מוסדית - פעם היה תקציב, אין היום תקציב. ההשתלמויות שאני מביאה לבית הספר הם ממקורות שאני מגייסת.

זאת בדיוק הנקודה, כשאנחנו מסתובבים בבתי ספר - אנחנו לא גובים כסף לרווח, רק למרצה - אין להם כסף לשלם את זה.

אני אדבר בקצרה - קודם כל אני חושבת שלמכללה יש תפקיד מאד גדול, ואולי אני לא אשמע טוב כשאומר שהמכללה עצמה - כמו האוניברסיטה, גם האקדמיה - אני פסיכולוגית יועצת וגם מורה - אני חושבת שהבעיה האמיתית זה להבין איך מיישמים הבנות עמוקות של הרווחה אל תוך העולם החינוכי. כאחת שמשך 17 שנה עושה את זה במערכת החינוך, בהצלחה מאד גדולה, אני מוכרחה להגיד שזאת הסוגייה.

לפני שנה הזדמן לי להיות במכון לוינסקי, הזמינו אותי להרצאה לסגל מאד בכיר של מספר מכללות בו זמנית. אני מוכרחה להגיד שאחרי שעתיים וחצי-שלוש שעות של דיבור, כל היושבים - וזו הייתה קבוצה מאד גדולה - כן הגיעו לתובנה שאולי הם בעצמם צריכים לשאול את עצמם מה זו ההכשרה הזאת למודעות עמוקה, כי זה לא רק מודעות.

אצל אחדים זה נעשה באופן טבעי - אני נכנסת להרבה מאד בתי ספר - אבל ברגע שנרצה להתמודד עם יותר ויותר בעיות עמוקות, אכן זה לא רק עניין של שינוי עמדות - אני מוכרחה להגיד שיש בעיה כזאת - אבל הרבה מומחים יודעים לשנות עמדות, להלהיב וליצור אמונה. אחר כך יש המון פחדים להתמודד עם הבעיות המאד מורכבות, כשפוגשים אותן. מתחילים לפתוח את הדלתות, מתחילים להבין - אני לא חושבת שמורים צריכים להיות אנשי טיפול - אני כפסיכולוגית חושבת שאנשי חינוך צריכים לקבל הכשרה בכלים שיש להם רלוונטיות למערכת החינוך. אני מומחית לעבודה עם יועצים, עם פסיכולוגים, עם עובדים סוציאליים, ואני חושבת שהאוריינטציה היא ליצור את השפה שהיא רלוונטית לחינוך, שמתבססת על פסיכולוגיה. אני לא מתביישת להגיד שזה כן התיווך, כי אנחנו בעצם כן צריכים את התיווך הזה.

בשנים האחרונות אני מוכרחה להגיד שעל אף שברור שכבר כמה שנים - אני יועצת לשעבר גם במפנה, הייתי אחראית על אותה מסגרת בשנים הראשונות, שקלטה את כל הנוער בסיכון בירושלים - איכשהו, למרות הכל, מאד קשה - קשורה לתכנית "סכך", לפיתוח של אותה תכנית - נדמה לי שלמרות שנמצא איזה שהוא פתרון רלוונטי, עדיין ארוכה מאד הדרך איך אנחנו יוצרים את ההקשבה שיש דרך, ואני מוכרחה להגיד שמול זה יש הרבה פעמים תהייה האם מחפשים את הדרך, או מחפשים כל הזמן להתווכח.

יושבת כאן דוקטור חנסאא דיאב, שהיא ראש המסלול הערבי - בשנה האחרונה החלטנו כן להתחיל גם במכללה - אני עובדת בעיקר בבתי ספר - בשנה האחרונה גם עם גברת יהודית שלוי, שלא נמצאת כאן בקהל, ממנח"י, החליטה לעשות איזה שהיא הליכה לקראת הסוגייה הזו - אני אחראית על הוועדה הבין משרדית, שכוללת את כל השירותים כדי לבדוק איך אנחנו ביחד, כל המשרדים בירושלים, מצליחים לחולל איזה שהיא התפתחות באותה אוריינטציה.

בחודשיים האחרונים התחלנו את התכנית, שאני הייתי אומרת שזו כן איזה שהיא התחלה לבדוק איך אנחנו כן מתחילים בהכשרה צנועה של סטודנטים ערבים - קראנו לזה: מסלול להתמחות - לא בסיכון - כאיזה שהיא התחלה מאד ראשונית. נדמה לי ששום אוריינטציה אחת לא צריכה להתקיים, זה חיבור בין הרבה מאד מערכות.

אם אנחנו נכשיר את אותם סטודנטים - והתחלנו, וזו הרפתקה מדהימה, אני מעורבת בצורה מאד אקטיבית. אנחנו כל הזמן חוששים איך הסטודנטים יתמודדו עם הניכור של בתי הספר, איפה שהם נמצאים. אנחנו מלמדים אותם אוריינטציה, אנחנו מכשירים אותם, הם פוגשים מציאות מאד קשה של ניכור, מול המנהל, מול השיטות.

אני הייתי מציעה לראות את זה מכל הזוויות. יש כאן משמעות מאד עמוקה, כן התערבויות מערכתיות, מול המשך הכשרה מכוונת לאדפטציה של פסיכולוגיה לעולם החינוכי. גם אני כפסיכולוגית, יועצים, לא ידענו - אני מוכרחה להגיד - לא ידענו בעבר מהי האדפטציה הזאת. וכאן יש שאלה שהיא לא כל כך פשוטה, זה לא רק אמירה.

אני מנהלת המסלול הערבי להכשרת מורים בחינוך המיוחד בדוד ילין. אני לא אתן פרטים על מערכת החינוך הערבית, שכולנו יודעים שמצבה בכי רע, על האחוז הגדול של התלמידים שנושרים מהכיתות, על אחוז הנשירה הסמוי הגבוה בכיתות, על אוכלוסיית המורים הערבים שמגיעה לכיתות ללמד, מחוסר ברירה, כי היא לא נקלטה בשום מערכת אחרת, ולכן כל המציאות היא מאד עגומה.

אנחנו עושים עבודה - עשינו, אני מאמינה, וממשיכים לעשות עבודה מאד רצינית בלהכשיר מורים - סך הכל מכשירים 70 בוגרים כל שנה שמשתלבים בכל הארץ, לעבוד בבית הספר היסודי בכיתה המקדמת ובחינוך המיוחד, בכיתות עם פיגור שכלי.

לפני 4 שנים התחלנו תכנית חלוצית ברמה ארצית של הדרכה על הדרכה - צוות המדריכים הפדגוגיים מקבל הדרכה מאד אינטנסיבית בהתמודדויות קשות שאנחנו פוגשים בליווי הסטודנטים שלנו במזרח העיר. יושבת לידי גברת פלורה מור והיא המלווה של הצוות זו השנה הרביעית.
אחרי שהצוות קיבל הכשרה רחבה ביותר, אנחנו השנה החלטנו שהגיע הזמן להתחיל להכשיר את הסטודנטים משנה א' וב' להתמודדות בסוגייה הזאת של נוער בסיכון, תלמידים תת משיגים ומספרם גדול ביותר, ולתת כלים מהתחלת הדרך למורה להתמודד וללמד תלמידים שבדרך כלל לא מצליחים ללמוד בשיטות הקיימות - עם חיבור מאד עמוק לעולם התלמידים, לעולם הפנימי שלהם, לצרכים, לחסכים, עם התאמה - ואנחנו פיתחנו תכנית שלמה, שזה לא קורס ספוראדי פה ושם, אלא תכנית אינטנסיבית, עם ליווי במשך 3 שנים.

אנחנו עברנו חודשיים או שלושה בינתיים - הסטודנטים שהתגייסו לתכנית הזאת אלה סטודנטיות - בנות - תכנית פיילוט אנחנו קראנו לזה - הסטודנטיות הכי אינטליגנטיות שרצו לקחת על עצמם עוד אתגר, עם שליחות חברתית, אמונה שצריך לעשות משהו.

אנחנו מאמינים שבסוף 3 שנים אנחנו נלמד מספיק בשביל להפוך את התכנית הזאת להתמחות לכל המסלול, או התמחות למסלול נפרד, או לפתח את זה לתכניות החדשות של M.E.D. במכללות.

תודה רבה. אני מציעה ברשותכם שנעבור ונשמע את משרדי הממשלה, אחרת זה יהיה ממש לא בסדר. גברת שוש צימרמן, מנהלת היחידה למניעת התעללות במשרד החינוך, בבקשה.

אני מנהלת היחידה למניעת התעללות בילדים בשפ"י. נמצאת איתי מנהלת אגף תכניות, גברת חנה שדני, ואני הולכת להציע כאן איזה שהיא תפיסה שהיא יותר רחבה מהיחידה למניעת התעללות בילדים.

אני שומעת כאן את הדיבורים ויש כאן כמה קולות, אבל אנחנו יכולים להגיע למצב אבסורדי שבמכללה אחת יהיה קורס לטיפול בילדים להורים גרושים, קורס לילדים אובדניים, קורס לילדים שהוזנחו, ילדים פוגעים מינית - שבכלל שכחנו מהם - ואנחנו יכולים לאסוף כל מיני קורסים כאלה, שאין לי ספק, ובוודאי אני לא אומר - לכל קורס כזה יש באמת אוכלוסיית יעד מאד משמעותית וקבוצה שצריך להציל אותה, אבל זה מצב אבסורדי, מצב שהוא בכלל לא ישים, ואני באמת חושבת שהקול השני שנשמע פה, על חשיבה יותר כוללת, על איזה שהיא ליבה שאותה צריך להכשיר.

אז קודם כל אנחנו באנו היום ואנחנו מציעים משהו מאד ראשוני, שעוד אפשר לדון עליו ולעבות אותו, אבל אני כן רוצה להציע

מה זה אנחנו מציעים?

זה השירות הפסיכולוגי הארצי במשרד החינוך מציע קורס ליבה להכשרת מורים ללמידה רגשית חברתית ולאיתור ילדים בסיכון. אנחנו צריכים לראות את הכלל, ואני חושבת שהדבר הראשון שגם עלה כאן היום זה להכשיר מורה לתקשר עם ילדים ברמה הרגשית. קודם כל להכיר את הרגשות שלו עצמו ולתקשר עם ילדים ברמה הרגשית, כי זה לדעתי לא עניין של ידע - ידע יש מספיק, אני הבאתי לפה המון ספרים, חלקם אנחנו הוצאנו, חלקם בשיתוף עם משרדים אחרים - ידע עוד אפשר לבנות. הידע הקוגניטיבי זה לא הבעיה.

אני חושבת שכדי שמורה יהיה מסוגל לעמוד מול ילד ולהגיד לעצמו קודם כל, הילד הזה עומד להתאבד, או הילד הזה נמצא במצוקה, או הילד הזה - מתעללים בו מינית - כדי שהוא יהיה מסוגל להגיד את זה לעצמו, הוא צריך קודם שתהיה לו מוכנות רגשית בכלל להתמודד עם הדבר הזה, שיהיה מוכן להכיל את זה, שיבין מה המשמעויות שזה דורש מעצמו - הליווי, המחויבות שזה דורש, שיהיה מוכן לדעת מה זה מעורר אצלו בילדות שלו ולא ילך ישר, כשהוא שומע על פגיעה מינית, ישר יסתגר למקומות שלו. יש המון עבודה שצריך לעשות עם מורה כהכנה

מי צריך לעשות?

אני חושבת שצריך לעשות את זה בשלב של הכשרת מורים, עם תחזוקה מתמדת לאורך כל הדרך. אנשים אמרו כאן שצריך ליווי - אין ספק שצריך ליווי, אבל הבסיס והליבה וההכשרה הראשונית למורים, ליכולת לתקשר רגשית עם ילדים, צריכה להיעשות בהכשרה הבסיסית.

אז מה קורה עם התכנית שסיפרת לנו? איפה היא נמצאת? היא נדונה אצלכם במשרד? או שהיא הועברה למישהו?

תכנית הליבה - אנחנו הצענו אותה למשרד. זה יגיע, זה בשלבים, זה הוגש לוועדה.

אבל ניסיתם את זה באיזה מקום.

אנחנו מנסים את זה בעבודה שלנו עם מורים שהם כבר בשלב של ה-IN TRAINING, IN SERVICE, זאת הדרך שאנחנו עובדים עם מורים. אנחנו עובדים עם מורים על לעבוד איתם על פיתוח כישורי החיים שלהם, היכולת הרגשית שלהם, היכולת שלהם לנהל כיתה - בוודאי שצריך גם לתת פה ידע, צריך לתת פה ידע על מצבי סיכון ועל זיהוי.

אבל איך הם מגיעים אליכם?

עוד אף אחד לא מגיע, זה רק תכנית.

לא לא.

אני דיברתי עם גברת שוש צימרמן ואני הבנתי שכבר ניסו את התכנית ב3-4 מוסדות.

כשדיברתי איתך, דיברתי על התוכנית שפה הוזכרה, שיש לנו בסמינר אורנים. יש לנו קורס בדוד ילין, הוא קורס יותר מצומצם, באמת לאיתור ילדים בסיכון, מהסוד שדיברו כאן. אני פה באה להציע משהו באמת יותר רחב, להציע תפיסה של הכשרת ליבה, כי בעיני זה לא הגיוני ולא מעשי - אולי זה כן הגיוני, אבל לא מעשי - שכל מורה ילמד בדיוק את כל התיאוריה והידע בכל הספרים שיש כאן. ילדים במצבי טרור זה לא ילדים בסיכון? ילדים עם הפרעות אכילה זה לא ילדים בסיכון? ולהורים גרושים, ועוד יש לי פה כהנה וכהנה.

אני כאן מתוך המשרד, אבל אני חושבת שזה גם צריך לחבור מכל המקומות, מתוך המשרד ומחוץ למשרד, לנסות להוליך מהלך של הכשרת ליבה של מורה, שהוא יהיה מורה משמעותי לתלמיד.

אני רוצה משהו להגיד בנוסף לזה - אנחנו כרגע מסתכלים על הילדים דרך חור המנעול של הילדים בסיכון. בכיתה יש עוד תלמידים - איפה התפיסה המניעתית שלנו? איפה מורה יכול לעזור לילדים שהם עוד לא בסיכון, אבל אולי מחר יהיו? לפתח יכולות להתמודד עם פיתויים שונים, עם לחץ קבוצתי, זה לא פחות חשוב מאשר לראות את הקבוצה שהיא כבר איפה שהוא מעדה, או שהיא כבר נסחפת עם הזרם - לפי המטפורה של אנטונובסקי.

אני חושבת שזה מאד חשוב לראות את כל הילדים ומה הכשרה טובה כזאת יכולה לתת למורה, לא רק כשהוא עומד מול הילדים בסיכון, אלא מול כלל הילדים, ואיך הוא יכול להוות דמות משמעותית.

אני רוצה עוד משהו לומר על מחקרים - ויש לי כאן כמה מחקרים מצוטטים - מוכיחים שמורה יכול להיות דמות משמעותית לגבי ילד בסיכון, לא רק כדי לאתר אותו, כי זה גם משהו מצמצם מאד את תפקיד המורה - מה, הוא רק יהיה המאתר? אלא גם להיות הדמות המשמעותית, שגם ייקח ילד ויעשה לו הבדל מהמקום של המצוקה למקום של בניית החוסן.

יש פה כמה מחקרים שאני יכולה לעניין אנשים שמעונינים, שילדים שבאמת יצאו מהמצוקה אמרו שאחד הדברים שעזרו להם לצאת מהמצוקה, או לצאת מהסיכון, הוא מורה שידע להקשיב לו, שהוא האמין בו, שהוא גם שם לו את הגבול, שהוא גם תמך בו. זאת אומרת, אני חושבת שהמשימה היא באמת לראות את הדברים בצורה יותר רחבה ולחבור מבפנים ומבחוץ לראות איך אנחנו בצורה יעילה, כי המכללות גם לא יפתחו את השערים לקורסים - כמה שאנחנו נחשוב שהם נכונים - מבלי איזה שהיא מסגרת, אלא לראות מה בתוך מסגרת מציאותית של קורס של שנתיים - בעיני לפחות - אפשר לתת כדי לחזק מורים, ואחר כך, את ההמשך של הליווי וה-IN TRAINING בהמשך, אנחנו נעשה בתוך המערכת.

תודה רבה. אולי נשמע גם את גברת חנה שדמי, מנהלת גף תכניות סיוע ומניעה.

אני רק אוסיף שני משפטים לדברים של גברת שוש צימרמן, כי היא ייצגה בהחלט את מה שאני חושבת. עיקר הידע שלנו היום זה מלמידה עם עבודה עם מורים שנמצאים בתוך המערכת, ומפה אנחנו עושים את ההיקשים אל פרחי הוראה. אני חושבת שיש את התהליך עצמו של ליווי של מורים, אבל כל מה שאנחנו עושים היום, גם המעבר שלנו, זה לא לעבוד רק על נושאים של סיכון, אלא לראות מה זה בריאות בהקשר הכללי, ואל הבריאות הזאת להכיל את כל הנושאים של מניעה וסיכון.

הידע שאנחנו יודעים היום ממחקרים בעולם ומתכניות שפועלות - יש קשר בין תופעות הסיכון, וילד שמעורב בתופעת סיכון אחת, יש סיכוי שיהיה מעורב בתופעת סיכון נוספת, יש קשר בין האופן שאנחנו מטפלים בהתנהגויות הסיכון, והתנהגויות הסיכון שאנחנו מטפלים בהם, אם הם לא נמצאים בהקשר רחב יותר של מה שאנחנו קוראים למידה רגשית חברתית, שזה הבסיס, הסיכוי שכל אחת מהתכניות השונות תהיה אפקטיבית הוא הולך ופוחת.

מה ההערכה שלך, התוכנית עם הליבה.

יש במשרד מהלך שנמצא בשלבים מאד מתקדמים של יצירת תכנית ליבה של כל מקצועות הלימוד וכל הנושאים החברתיים בתוך המהלך הזה. עכשיו מסתיימת טיוטה מאד מתקדמת של מסמך הליבה שעוסק בכישורים, בערכים, במיומנויות - יש תהליך של בית הספר ונמצאת פה גברת טובה בן ארי שנמצאת באותה ועדה, ואנחנו נמצאים בשלב שבית הספר ידע שזה לא תכנית מינימום, אלא איזה שהיא הבטחה שבכל בתי הספר יעסקו בנושאים האלה בצורה אוטונומית.

תודה רבה. משרד העבודה והרווחה בבקשה.

שמי נאווה קידר ואני מנהלת שירות מבחן לנוער. ראשית כל אני רוצה לברך על הדיון, ואני חושבת שהדיון דרך המכללות לגבי הגישה החינוכית של המורים בבתי הספר הוא מאד חיוני לנושא של טיפול בילדים בסיכון.

אני רוצה להגיד שבעיני כל ילד נמצא בשלב זה או אחר יכול להיות בסיכון. אם פה אמרו על ילדים ברמלה, כיתה שלמה שיכולה להיות ילדים בסיכון, גם ברמת השרון יש הרבה מאד ילדים בסיכון. גם כיתת בית ספר יוקרתי - לפעמים אני רואה כיתה יוצאת לטיול - כמו שהיא נראית בשעת הפעילות שלה, היא נראית לי כיתה בסיכון, כל הכיתה נראית לי בסיכון.

לכן היצירה, ההתייחסות לכל תלמיד והיצירה של בית הספר כמקום חינוכי, לפי דעתי בסדר העדיפויות זה צריך להפוך לסדר עדיפות ראשונה בהכשרת מורים. בית ספר חייב להיות סביבה לפחות בטוחה מבחינה פיסית, כדי שאפשר יהיה להפעיל בה כל הוראה או כל דבר.

אנחנו פוגשים את הנערים כבר במצב של סיכון גבוה. מה שאני רוצה לתרום לדיון - אני חושבת שאחד הדברים שבתי הספר צריכים ללמוד זה את שיתוף הפעולה הנכון עם מערכות הטיפול והשיקום שקיימות בקהילה. אנחנו כשירות המבחן חווים לפעמים מפגש עם בית ספר שכאשר מסתבר שנער עבר עבירה, בית הספר החליט לסלק את התלמיד. כאשר אנחנו יוצרים שיתוף פעולה נכון, שירות המבחן עם בית הספר ועם המחנך, יכול ליצור עבודה משותפת ותורמת לקטין, וכנ"ל פקידי סעד, שאמנם הם בעומס רב, אבל כשמשתפים איתם פעולה נכון, אפשר להיעזר בהם, צריך להכיר אותם, ולראות אותם כשותפים למהלכים בבתי הספר.

אני רוצה להגיד שבנוסף לשיתופי הפעולה בין השירותים, אני חושבת ששיתוף הפעולה עם המשפחה הוא מאד חיוני. אני חושבת שאם נלמד כולנו לשתף פעולה - משפחה, קהילה, שירותי הרווחה - אף אחד לבדו לא יכול לפתור את הבעיה.

אז דבר ראשון הוא באמת הגישה הנכונה של המורה, שנראה לי שכפי שגברת רינה יצחקי הציגה את זה היא מאד נכונה, ואנחנו צופים באמת לשיתוף פעולה.

האם יש פה מישהו מוועד ההורים? גברת גילה אלפיה בבקשה.

קודם כל אני רוצה לברך. הרבה שנים אני בתוך העניינים, עם כמה מכם דיברתי בטלפון בהתייעצות, אני מנהלת קו חם מתוך ועד הורים מחוזי ירושלים, ומקבלת פניות ציבור. אני ישבתי בכנס דו לאומי במכון ברוקדייל על נושא האלימות ולמדתי מה עושים ב-NORTH CAROLINA נדמה לי, בארצות הברית בנושאים האלה, ואני מסכימה שאנחנו קצת מפגרים. למדתי איך יוצאים החוצה, למדתי שמנסים לאתר את הילדים האלה כבר מגיל 3, שאין להם את המערכות שלנו למשל - אצלנו יש טרום חובה, אצלם אין - והם מצליחים לאתר.

גם אני מארגון ההורים. אני בעצם הורה לסטודנטית להוראה במכללת דוד ילין, ודווקא משם, כשאנחנו מדברים על חינוך, והחינוך הוא בנפשי - אני לא עוסקת בחינוך, אבל מכל מיני תחומים אני כן - אבל בגלל שזה בנשמתי, אני רואה בעיה אחרת. הבת שלי היא שנה שניה במכללה והיא אומרת: אימא תראי, אני לא יודעת איך לזהות, כסטודנטית להוראה, איך לזהות ילד בסיכון, אפילו לא סיכון משמעותי, לא אלימות, לא התעללות, לא שום דבר, אלא לקויות למידה, שזה נראה כל כך קל, כל כך בנאלי.

לגמרי לא, זה לא קל.

לגמרי לא, אני יודעת, יש לי ילד כזה, אני מכירה את זה מאד מקרוב, אבל אני אומרת, אפילו זה, אפילו הנושא הזה של לקויות למידה, שכל כך קשור במורים ובהוראה, אפילו את זה היא לא תדע לזהות, אם לא ילמדו אותה איך לזהות. אז אני חושבת שמה שאמרה גברת שוש צימרמן זו תכנית מצוינת, לתת את הכלים לסטודנטים האלה איך לזהות ילדים בסיכון, אבל בכל סיכון שהוא, בכל רמה שהיא.

השיתוף של ההורים בתכנית הזאת, אני חושבת שהוא מאד מאד חשוב - לערב את ההורים, לשתף את ההורים. אני כאימא, וגם כמי שמתעסקת בזה, אני אשמח שלילדה שלי בתור מורה יהיה מענה לעניין הזה.

תודה רבה. אני רוצה להודיע לכולכם שאנחנו אמורים לסיים בערך בעוד 10 דקות. אי לזאת ובהתאם לכך זה מחייב אותנו להצטמצם כדי שנוכל להגיע לסיכום.

שמי דוקטור אורנה שץ אופנהיימר, אני מהאגף להכשרת עובדי הוראה - חלק מהאנשים פה אני גם מכירה. אני רוצה אולי לתת איזה שהוא מבוא קצר כדי שנבין איפה אנחנו עומדים - אני הקשבתי כאן לכל האנשים ויש גם אי דיוקים ואי הבנות מבחינת מה זה הכשרת מורים.

הכשרת מורים במכללות - המכללות הם גוף אקדמי שמונחה בעצם על ידי המועצה להשכלה גבוהה מבחינת תכניות הלימודים שלו. תכניות הלימודים מוגשות למועצה להשכלה גבוהה, הן מאושרות, וזה כולל למשל תכניות להכרה בסיכונים אצל ילדים וכוליה - כל התכנים שעלו פה.

יחד עם זה, אנחנו ערכנו בשנה שעברה איזה שהוא מיפוי של כל המערך בתחום של האלימות ותחום של ילדים בסיכון - אנחנו השנה גם התחלנו לפעול בנושא הזה, אבל אני אתן קצת מידע - בכל המכללות, באופן ישיר ועקיף, עוסקים בנושא הזה. באופן עקיף אני קוראת וכוללת קורסים שעוסקים בשיטות הוראה, אל אלה שיטות הוראה דיפרנציאליות. ושם, בתוך שיטות ההוראה עוסקים בשיטות הוראה לאוכלוסיות מיוחדות, כשתת אוכלוסייה יכולה להיות אוכלוסייה בסיכון, או אוכלוסיות שהן תת משיגות וכן הלאה. כך שיש נגיעה בנושא הזה הרבה מאד, אבל לא תמיד באופן ישיר.

נוסף לכך אני רוצה להדגיש דבר נוסף - תחול התפתחות בתחום של הכשרת המורים, ואחת מהם דובר עליה כאן - סף הכניסה למכללות עלה ובו זמנית אנחנו מתכוונים לצמצם את מערך היקף הלימודים, מפני שהגענו להיקפים בלתי סבירים לחלוטין. יש סטודנטים שמגיעים ל140 שעות שהם חייבים ללמוד, כלומר מגיעים ל40- שעות בשבוע, 45 שעות בשבוע, שזה לא יאומן. ולמה אני מספרת את זה? מפני שכל אחד מושך את השמיכה אליו.

הכשרת מורים זה צומת חשוב מאד, ששם בעצם אנחנו רוצים להתאים את כל הדברים האפשריים. אני חושבת שכל מה שנאמר פה הוא אכן נכון, הנושא הזה, אישית, קרוב גם לליבי, אבל חוץ מזה הוא באמת נושא חשוב. אנחנו הולכים ומרחיבים את הנושא הזה בתחום של ההתמחות.

בשנתיים האחרונות, כדי למקצע, להפוך את עבודת המורה לעבודה יותר מקצועית, אנחנו פתחנו בשנת התמחות - כל המכללות חייבות בהתמחות, בשנה הבאה כולל גם את האוניברסיטאות, ובשלב ההתמחות כל הסטודנטים באים לסדנה, לעבודה בתוך המכללה, שם מוקדש פרק שוב לנושא של ילדים בסיכון והכרת ילדים עם כל המורכבות, מכוח הבעיות בשטח ולא באופן תיאורטי, כך שאני מאמינה שהשלב הזה יהיה שלב שייתן הרבה יותר IMPACT בשנים הבאות.

אני רוצה להזכיר לכל היושבים פה דבר שהוא מובן מאליו, אני חושבת, אבל חשוב לי להזכיר אותו - הנושא הוא נושא תהליכי, אין פתרונות זריזים לנושא הזה, וצריך לראות את זה כמשהו מתמשך. לכן שנה ראשונה במכללה היא לא תמיד מתאימה ללימוד בנושא הזה, הסטודנטים בקושי מוצאים את עצמם. יחד עם זה, אני חושבת שבאמת אנחנו נבדוק את הנושא הזה, אם אפשר בכל שנה לתת איזה שהוא פרק שיבנה את האוריינטציה של המורה להסתכלות בילדים.

אני רוצה לומר עוד מילה אחת - יש לנו סטודנטים בסיכון, ואנחנו עסוקים גם בנושא הזה. סטודנטים שגדלו כילדים בסיכון.

זה דיון נפרד. אני רוצה לבקש עכשיו את סליחתם של מי שלא הגיעו לרשות דיבור מלאה. יש לנו זמן רק לכמה הערות או שאלות. בבקשה דוקטור תום גומפל.

אני רק רוצה להגיד בשתי דקות - ההצגה של שפ"י הפריעה לי בגלל שאני חושב שהיא מתמקדת בדברים שהם לא העיקר. לפני זה אני רוצה להגיד שתכניות ליבה זה דבר מאד נחמד - אני חושב שאנחנו, כבעלי מקצוע, לא אמורים להציג תכניות ליבה עד שהן לא גובשו ונבדקו בצורה אמפירית שאכן הם מורידים את אחוז הילדים בסיכון - זו בעצם הבדיקה. כי אנחנו שמענו פה משפטים כמו: נכשיר מורים לרמה רגשית, להתקשר רגשית, מוכנות רגשית, טיפול נפשי במורים, ועל זה אנחנו לא מדברים. כשאנחנו מדברים על מודלים שאנחנו יודעים שעובדים סביב העולם, אף אחד מהם לא מדבר על זה, על הנושאים האלה - הם מדברים על טיפול בניהול כיתה, ניהול משאבי אנוש, פתרון בעיות, הפחתת האלימות, הכשרת בעלי מקצוע, ולא טיפול נפשי למורים לפני שנכנסים.

אתה לא מקשיב.

אני חושב שאני מקשיב טוב מאד. אני מדבר לא רק על הטקסט, גם על הסוב-טקסט. שני נתונים שלא הצגנו - במחקר שלנו, שהוא מחקר די גדול, 15,000 ילדים השתתפו במחקר שלנו במשך 4 השנים האחרונות. המודלים האלה, המודלים הנפשיים האלה הם לא נחשבים על ידי הילדים כתקפים, כי בדרוג למי פונים כאשר הם מרגישים בסיכון, היועץ של בית הספר - מכל 10 אנשים שהצגנו לילדים - היה האדם האחרון שהם הצביעו שהם פונים. אז משהו לא תקין במודל.

אם אנחנו באים להציג מודלים - מה שאני רוצה, בתור איש אקדמיה, מה שאני רוצה בתור הורה, ומה שאני רוצה בתור משלם מיסים - לפני שמציגים לי מודל, אני רוצה לראות שהמודל הזה עושה את מה שהוא אמור לעשות, שזה הפחתת רמת הסיכון וכניסה לילדים למערכת הסיכונית, וזו בעצם הבדיקה הכי נכונה.

אני רוצה להתנצל, אבל הזמן בורח לנו. גברת שוש צימרמן תשיב לו, ואנחנו נמשיך.

אני חייבת להשיב - אני קודם כל מציעה באמת שאנחנו לא נתנצח, אלא נחשוב ביחד איך להכשיר את המורים כדי שהם יוכלו להיות מורים יותר טובים. לא נאמר פה על טיפול נפשי, אני לא יודעת מה אתה שמעת, ולא נאמר פה שזה מודל שמבטיח הפחתת תופעות סיכוניות. מה שנאמר פה שזאת דרך לאפשר למורה להקשיב יותר טוב כשילד אומר שכואב לו או שרע לו, לראות את זה, ולהיות מוכן וגם מסוגל לקחת את האחריות, אחרי שהוא רואה, ולעשות עם זה דברים, וגם אחריות לגבי ילדים שהם לא בסיכון. אז אני מציעה שנעמיד דברים על דיוקם.

תודה רבה. נכבדיי, אני מתנצלת, אנחנו תמיד בסד של זמן, וודאי שנושא כל כך גדול וחשוב, שהואר פה מזוויות שונות, זה יהיה יומרני מדי לומר שאנחנו יכולים עכשיו, בדיון של שעתיים, לסכם וממש לכתוב פה מרשם, ובסוף הכל יהיה בסדר, אבל אני שמחה על ההזדמנות לזמן יחד אנשים מהמכללות, אנשים מהאוניברסיטאות ואנשים ממשרד החינוך, ומנהלי בתי ספר, נציגי הורים ונציגי ארגונים שעוסקים בנושא, לשבת כולם ולומר שיש לנו בעיה - זה קודם כל, בואו נודה שיש לנו בעיה.

הבעיה היא לא בלתי פתירה, כי מהדוגמאות ששמענו פה, שמענו לפחות שתי מנהלות של בתי ספר שסיפרו איך הן, בתור מנהלות, יחד עם צוות המורים, כן מתמודדות עם הנושאים שבעצם דנו בהם.

זאת אומרת, זה לא נושא בשמים, זה לא איזה מטרה בלתי אפשרית כמו 100% הצלחה בבגרות, אלא אנחנו מציגים מטרה שהיא ישימה. עכשיו, אחרי שהבנו שזה כן ישים, אחרי שהבנו שגם מכללות מסוגלות, עם המועצה להשכלה גבוהה ובלעדיה, לא חשוב איך, ליצור מערך שמכשיר מורים להתמודד עם הנושא הזה, ואחרי ששמענו שבאוניברסיטאות כבר למדו ויודעים - הבעיה שלנו היא איך להפיץ את הדבר הזה וליצור מצב שבו המורים שקיימים היום במערכת מצד אחד, והמורים שמוכשרים במכללות מצד שני, איך הם כולם יקבלו את ההכשרה ואת הליווי - כפי שהודגש פה - ואיך כל המערכת בעצם תתפקד טוב יותר.

לכן אני חושבת שאני יכולה לסכם רק את הבקשות הבאות, שמופנות לכל הגורמים:

אני רוצה לבקש ממשרד החינוך, אני לא יודעת אם זה שפ"י, או אם זה המינהל הפדגוגי, או לא חשוב כרגע איזה גורם בדיוק במשרד החינוך - ואני סומכת על אנשי משרד החינוך שימצאו את הדרך להעביר - אני רוצה לבקש מאנשי משרד החינוך שתיקחו את הניסיונות שהוצגו פה, ואני מניחה שיש עוד ניסיונות כאלה, תנסו לנתח למה הם עובדים, ומכאן תלכו אחורה ותגיעו איך לעשות השתלמויות של מורים, ומכאן תגיעו אחורה, איך להגיע למכללות ותגיעו למקומות אחרים. אני לא מאמינה - אישית אני אומרת - אני לא מאמינה בדברים שהם מנותקים מהמציאות שקיימת. במקביל, אתם יכולים לקחת את המקומות שבהם זה לא עובד בכלל - בכלל שום דבר לא עובד - ותשאלו את עצמכם למה במקום א' זה עובד, במקום ב' זה לא עובד. אחרת אני חוששת שיהיה איזה מין פער כזה בין מה שקורה בשטח ביוזמות כאלה או אחרות, לבין איזה שהן תיאוריות כאלה שיתעופפו. אני לא חושבת שיש לנו זמן. באקדמיה זה בסדר לכתוב תיאוריות, אבל במשרד החינוך - אני מאד מבקשת שתעשו את המהלך הזה. הייתי מאד שמחה אם הייתם יכולים תוך חצי שנה, או לקראת שנת הלימודים הבאה, בטווח של זמן כמובן, לבוא עם המסקנות האלה שלכם.

אותו דבר, יש ניסיון שונה במכללות, מכללות שעושות כך וכך וכך - מישהו צריך לתת הערכה, מישהו צריך להגיד ככה: הבוגרים של מכללה א' יצאו עם זה, הבוגרים של מכללה ב' יצאו עם זה והבוגרים של מכללה ג' - מכאן המסקנה היא שהשיטה הזאת עובדת יותר טוב והשיטה הזאת עובדת פחות טוב. זאת אומרת, בסופו של דבר אנחנו מדברים על כושר יצירה אדיר שישנו בתוך מערכת החינוך, במכללות - הרי בכל מקום יש אנשים חושבים - הבעיה היא שלי יש את התחושה שאם גברת מרי קופטי וגברת אביבה בלאיש, שאם הן עושות משהו, זה נשאר אצלם, זה לא שייך בכלל למערכת. סליחה - למה זה לא שייך? כשלון שייך למערכת? כן, אז גם הצלחה שייכת למערכת.

אם אנחנו נעשה את הדברים האלה, לדעתי אנחנו נחסוך הרבה זמן במובן של הדרך ליישם את הדברים ולשנות מהלכים.

עכשיו לגבי התפיסה הכוללנית - אני חושבת שאנחנו רוצים מורים שיש להם - מישהו קרא לזה תפיסה הומניסטית, תפיסה אוניברסלית, תפיסה אנושית, תפיסה רגשית - נאמרו פה מושגים שונים, אבל הסך הכל של כל המושגים האלה, זה מורים לא אדישים מצד אחד, אבל מורים גם שיש להם כלים שהם נלמדו ונאספו במהלך השנים בתוך מערכת החינוך, באקדמיה ובכל מקום אחר. אני חושבת שהאידיאל הזה של המורה אומר לנו שאלה צריכים להיות אנשים מיוחדים, אנשים שרוצים להתמקצע, כי הם רוצים לדעת טוב איך מלמדים בדיוק מתמטיקה ואיך מלמדים טוב אנגלית - שזה מצוין, אבל גם אנשים שיודעים שלפניהם יושב או עומד ילד שאם לא נטפל בבעיות הלא לימודיות ספציפיות שלו, הוא גם לא ילמד טוב, ושאי אפשר להשיג הישגים לימודיים עם ילד שמוטרד מהשאלה - כפי שהוצג פה - שאין לו בגד ללבוש בבוקר, ונלך הלאה - שהוא רעב בבוקר, אין לו ארוחה, כי הוא לא אכל בבוקר, או שהוא בעימות שקשה לתאר אותו עם ההורים, או שהוא בא מסביבה שמקפחת, או מאלף דברים אחרים.

המורה לא יכול לשנות את הסביבה של הילד, הוא לא יכול - הוא לא יכול להמציא לו הורים חדשים, הוא לא יכול להמציא לו סביבה עשירה או כל מיני דברים אחרים, אבל הוא כן יכול לעזור לילד להתמודד, ובסופו של דבר בני אדם הם יצורים שמסתגלים ויודעים להתמודד, רק צריך לעזור להם להתמודד. וגם ילדים - הם נמוכים אולי, כמו שאמר קורצ'אק - אבל גם הם יכולים להתמודד. הבעיה היא האם אנחנו נותנים להם יד ואומרים להם: אתם יודעים, אתם לא מתמודדים לבד, אנחנו פה על ידכם, ביחד מתמודדים.

אז נכון שלא כל בעיה היא קלה לפתרון כמו בעיית הכביסה - יש בעיות קצת יותר קשות לפתרון - אבל אני חושבת שהדוגמה של הכביסה חשובה לי בגלל הבנאליות שלה, בגלל שהיא כל כך פשוטה, רק לשים את המכונה ולדעת ללחוץ על הכפתור. אבל הדברים האלה לדעתי, ביומיום כל מורה נתקל בהם, כל מורה נתקל בנושא הזה. אני חושבת שאז, אם זה מגיע, אם המורה יקבל את ההשקפה בחינוך ובהכשרה ואחר כך הלאה, ואת הכלים המקצועיים, איך עושים את זה, מכל הידע - אני חושבת שאז גם מעמדו של המורה יתחזק, מערכת החינוך תתחזק, ההורים יהיה להם יותר אמון במערכת, וכל הדברים ייראו אחרת.

חיזוק מעמד המורה זה קשור לשכר, ולא צריך להתווכח איתי על הנושא הזה, אבל זה לא רק שכר, זה גם מורה שלוקח אחריות. מורה שלוקח אחריות צריך לדעת איך להפעיל את האחריות - זה לא הכרזה. לכן אני מרגישה שיש המון ידע, רצון ונכונות במערכת, לשלוחותיה השונות, ומשרד החינוך רק צריך לאסוף את כל הדבר הזה, את כל הידע הזה, לגבש אותו, להעביר אותו לתכניות, לגבש אותו בהכשרה וכוליה, ואז באיזה שהוא מקום לא נגיע למצב שכאן תואר, שמורים אומרים שבשנת שבתון לא רוצים להשתלם - אני לא יודעת אם שנת שבתון מתאימה או לא מתאימה, אבל אני רוצה מורים שלא פוחדים להתמודד עם הנושא הזה, שלא פוחדים. מורים שפוחדים לא יכולים ללמד שום דבר, תדעו לכם, שום דבר הם לא יכולים.

לכן, עם המסר הזה, בלי לתת הוראות לאף אחד מה לעשות, כי זה לא המנדט שלי, אבל עם המסר הזה, ועם מה שצמח פה בדיון - אנחנו נעביר את זה גם לנושא הנשירה, גם לתחומים אחרים. אני מאד רוצה להודות לכם על כל הדיון, הישיבה נעולה.




הישיבה ננעלה בשעה 15:15