פרוטוקולים/מעמד הילד/4089



38
הוועדה לקידום מעמד הילד
27/11/2001

פרוטוקולים/מעמד הילד/4089
ירושלים, כ"א בכסלו, תשס"ב
6 בדצמבר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי


פרוטוקול מספר 117
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום ג', י"ב כסלו התשס"ב, 27/11/2001, בשעה 11:10

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - יו"ר

ד"ר חיי-עם איתן - מנכ"ל ביה"ח סורוקה
מירה חונוביץ - אחות בריאות הציבור, משרד הבריאות
מוחמד אלקרנאוי - מפקח המגזר הבדואי, משרד החינוך
ד"ר שרה זנדרברג - מפקחת ארצית ממונה על החרשים, משרד החינוך
דניאלה מונטל - מפקחת על החינוך המיוחד במחוז הדרום, משרד החינוך
ד"ר שלמה אליישר - מנהל אגף שירותי רווחה ושיקום, משרד העבודה והרווחה
שוש זאב רשף - מפקחת ארצית ילד ונוער - אגף השיקום, משרד העבודה והרווחה
איתן מיכאלי - קואליצית החינוך + שתי"ל
חסאן אבו כף - חבר חינוך מיוחד, שתי"ל
יוסף אלמתיראת - שתי"ל
סעיד אלנססרה - יו"ר ועד הורים מרכזי לחינוך מיוחד, שתי"ל
עלי אלנססרה - שתי"ל
חליל אלעטרש - שתי"ל
ראונק נאטור - שתי"ל
תמי מירון - מנכ"לית מיח"א (ילדים חרשים)
חסיה בן ישראל - מנהלת מיח"א מחוז דרום
רבקה שי - ראש תחום ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים, הג'וינט
עו"ד באנה שגרי בדארנה - האגודה לזכויות האזרח
סאלם אלטחת
מעיגל אל הושליה

רחל סעדון

מילת - הקלטות ותמלול

הקמת מרכז אודיולוגי לאוכלוסיית לקויי השמיעה הבדואית בנגב

גבירותיי ורבותיי, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. על סדר היום: הקמת מרכז אודיולוגי לאוכלוסיית לקויי השמיעה הבדואים בנגב, כשהכוונה היא לילדים. הייתה ישיבה קודמת שבה דנו בנושא של לקויי שמיעה, ובאותה ישיבה עלתה הצעה שמשרד הבריאות, משרד החינוך ומשרדים אחרים ישתפו פעולה בהקמת מרכז, שהוא יתן את השירותים לילדים, עד כמה שאפשר קרוב יותר למקום מגוריהם. המרכז יהיה מרכז משולב, שבו הילדים יקבלו את השירותים השונים שמגיעים להם מהמשרדים השונים. דבר שלישי, שהמרכז הזה יעסוק גם במתן הדרכה להורים, יהיה מרכז שבו ההורים יוכלו לקבל עזרה, לשאול שאלות, ובעצם הקהילה כולה תהיה מעורבת בנושא של קידום לקויי השמיעה.

בעקבות הישיבה, אני שוחחתי גם עם שר הבריאות וגם עם מנכ"ל משרד הבריאות, ונמסר לי שברהט הוקם לאחרונה סניף של המרכז להתפתחות הילד, של בית החולים סורוקה בבאר שבע. מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר לב, אמר שהוא חושב שניתן להשתמש בעצם באותו מבנה גם למרכז האודיולוגי, ולכן הוא חושב שזה רעיון טוב והוא לא מעריך שבעיית המיקום תהיה גדולה במיוחד.

אלה הבירורים שהספקתי לעשות בנושא הזה. אם זכרוני לא מטעה אותי, גברת שרה זנדברג, את היית זאת שהעלית את הרעיון, וביקשנו ממך אם תוכלו לגבש, לעצב, או להציע לנו משהו בנושא הזה. נשמע איך את רואה את המרכז הזה, ונשמע אחר כך את המשרדים האחרים. מה בעצם היה הכי טוב שיכול להיות במרכז כזה לילדים לקויי שמיעה, שיוקם נניח, לצורך העניין, ברהט - נניח שנסכים על זה.

קודם כל, לא צריך "להמציא את הגלגל", המודל הזה קיים במודל מיח"אות למיניהם שקיים בארץ, משרד העבודה והרווחה שיושב פה משתתף בעובדים הסוציאליים, שזה דבר מאד חשוב, שבעצם מלווה את המשפחה, שגם על זה דיברנו שיש חשיבות. כל השירותים ממוקמים במקום אחד, כאשר הילדים באים והחלוקה היא פחות או יותר לפי גילים, מגיל 0-3 זה בראשות משרד הבריאות, משרד העבודה והרווחה - בחלקים היהודיים זה של העמותה הוולונטרית, ולכן ארגון מיח"א יושב כאן, שגם יצטרף להיות איזה שהיא התארגנות הורים שלהם. מגיל 3 ומעלה, זה כבר באחריות של משרד החינוך. זאת אומרת, שיהיה צוות חינוכי בתוך המרכז, כדי למנוע את זה שהורה רץ כל הזמן, שבמקום אחד הילד מקבל את השירותים האודיולוגיים שלו, את שירותי האבחון שלו, את ההדרכה להורים, את המעקב באופן קבוע וכן הלאה.

שוב אני מדגישה, החשיבות בגיל הרך היא ששפה נקנית על ידי אינטראקציה הורה-ילד, או מבוגר משמעותי. כלומר, גם גם בכל היחידות בעולם, כולל התכניות החדשות שאנחנו הוצאנו בשיתוף עם הביטוח הלאומי ומיח"א, שזה תכניות מובילות בעולם, הפוקוס הוא ההורה בעצם, כאשר אנחנו מעצימים אותו לצורך כך, שיוכל להקנות שפה לילד שלו. מרכז כזה צריך להיבנות בתוכו, והוא צריך לכלול את כל מלוא השירותים.

גבירתי אומרת שהמרכזים הדומים שקיימים כבר בארץ הם כולם בניהול מיח"א?

מגיל 0-3 הם בניהול מיח"א, כשהשירותים של משרד הבריאות באים אליהם, בכך שהילד מביא טופס 17 והרופא, למשל מאיכולוב, בדוגמת תל אביב, יורד לתחנת מיח"א, כדי שהם לא יצטרכו לבוא לאיכילוב לעשות בדיקת שמיעה, ופעם למרכז, אלא מקבלים את כל השירות, כולל אודיולוג, כולל רופא, כולל הכל במרכז, ובאותו מרכז יש להם שירותים של עובדת סוציאלית, שירותי תמיכה,

האם יש דוגמה שזה לא מיח"א?

לא, לא בארץ.

אז נצטרך לשמוע את מיח"א.

שמי חסיה בן ישראל ואני מנהלת את מיח"א בנגב, מכירה את הנושא מקרוב, ונראה לי שמה שנכון,

יש לכם מרכז בדרום?

יש לנו מרכז בדרום, בבאר שבע, אבל המרכז הזה, אין לו את השירותים של אודיולוגיה שיש למרכזים אחרים במרכז הארץ ובצפון.

למשל איזה שירותים אין שם?

כל הנושא של התאמת מכשירי שמיעה, בדיקות שמיעה, מכון אודיולוגי בתוך המבנה שלנו - אין לנו. אין לנו את זה בשום מקום, לכל המגזרים. אנחנו מרכז קטן, שאנחנו מקבלים את השירותים האודיולוגים מהמרכז הרפואי סורוקה, ובית חולים סורוקה נותן את אותם שירותים.

איפה אתם ממוקמים? בבית חולים?

לא, אנחנו ממוקמים באחת השכונות של באר שבע.

מה מידת היכולת שלכם, במצב הנוכחי, להגיש שירות לילדים הבדואים?

יש לנו בעיה מאד קשה, כי אין לנו קלינאית תקשורת דוברת השפה הערבית, ולא ניתן למיטב ידיעתנו לשקם שפה בשפה אחרת. פה בעצם זאת הבעיה המרכזית.

זאת אומרת, בפועל אתם לא נותנים שירות?

אנחנו נותנים התייחסות ושירות, גם טיפול - כשמגיעים אלינו, אנחנו עוזרים להם בהכוונה לכיוון המכון האודיולוגי, בכיוון של רכישת מכשירי שמיעה, בכיוון של להרכיב את מכשיר השמיעה בצורה מסודרת, יום יום. כשיש לנו קלינאית תקשורת דוברת עברית - כי לא תמיד אנחנו מצליחים לאייש את המשרה, בגלל הנושא של היצע וביקוש של קלינאיות תקשורת במחוז שלנו, שהוא בעייתי - אז מקבלים שיעורים פרטניים הורים שמגיעים עם הילדים. הם מקבלים התייחסות.

מה היקף השירות שאתם נותנים? כמה ילדים בדואים מבקרים בחודש אצלכם?

נכון לעכשיו, יש לנו כ7- ילדים בדואים שמגיעים.

את יודעת כמה ילדים יש?

גילאי 0-3, מהידיעה שלי מבית חולים סורוקה - הילדים מאובחנים שם, לנו אין ידע, אנחנו לא מרכז שמאבחן ילדים ומפנה, אנחנו מקבלים ילדים מהמכון האודיולוגי, לאחר אבחון. ההורים בעצם הם אלה שמקבלים את ההפניה והם פונים אלינו. מי שפונה אלינו, בדרך כלל נענה, לפי התנאים שיש לנו להציע, שהם מעטים מאד.

אבל באופן מעשי, למרות שיש לכם נכונות, באופן מעשי: אלף, אין לכם כלים מתאימים לטפל, כי אין לכם למשל קלינאית תקשורת, בית, באופן מעשי גם לא פונים אליכם, או פונים אליכם מעט, נכון? זה מה שקורה היום?

יש הורים שמוותרים מראש על הנושא של השיקום, ומחכים לגיל 3, זה בפירוש משהו שאני יודעת עליו.

ובגלל מה הם מחכים?

את זה צריך לשאול אותם.

אם כך, זו הערכה שלך, אין לך ידע על זה.

לא, אני יודעת. אני יודעת, כי אני פונה מידי פעם למכון האודיולוגי, כדי לראות, מבחינת ההיערכות שלנו, מבחינת מספר הילדים, אנחנו מבקשים לדעת כמה ילדים עברו ואיזה מועמדים יש להם בעצם, שהם לקויי שמיעה. ואז יש רשימה ארוכה של שמות, שמתוכם הגיעו אלינו מעט מאד.

כן, אבל את לא בדקת, לא שוחחת עם ההורים ושאלת אותם למה הם לא באו.

לא, עם ההורים שלא הגיעו אלי, אני לא שוחחתי.

אז בואי לא ניתן להם ציונים ולא הערכות, בסדר?

אני לא נותנת לא ציונים ולא הערכות.

אנחנו לא יודעים למה הם לא באו, אז אנחנו נבדוק.

אני לא נותנת ציונים ולא שופטת.

בסדר. אז עכשיו יש לי שאלה, הרעיון הזה להקים מרכז, בתנאים הקיימים - את רואה את עצמכם עושים את זה, או שאת חושבת שאנחנו צריכים צורה אחרת של מרכז?

נראה לי שאי אפשר להפריד בין הנושאים החינוכיים והאודיולוגים. אם הצרכים האודיולוגים הם משותפים לכל האוכלוסיות, אז החינוכיים הם שונים, כי אנחנו צריכים לחנך כל אחד לפי שפת האם שלו ולפי התרבות שלו.

זאת אומרת, ממבט ראשון זה לא נראה לך שמיח"א ינהל את המרכז שיקום, נניח ברהט.

נכון, נכון. אבל יכולות להיות שותפויות מבחינת הדרכה וליווי וחשיבה משותפת, כל הדברים האלה.

אנחנו נשמח תמיד שתתנו עזרה בזה. רצית להעיר משהו, בבקשה אדוני.

אני נציג ועד הורים לחינוך מיוחד. אני זוכר את הגברת הזאת לפני בערך 4-5 שנים, מהניסיון שלי, יש לי 2 ילדים חרשים, כבדי שמיעה. מהמכון האודיולוגי הפנו אותי אל הגברת, אחרי שעשיתי את הבדיקות. היא אמרה לי: חליל, אין לנו מקום בשביל הילד שלך. היא הפנתה אותי אל המפקח, לאדון מוחמד אלקרנאוי, הוא יושב פה, אני זוכר אותו - זה דוגמה אישית.

הם היו מעל גיל 3, נכון.

לפני 4-5 שנים, אני זוכר. היא אומרת שעכשיו רק בגלל השפה היא לא מקבלת את הילדים שלנו, אבל לא, בגלל שאין לכם מקום בשביל הילדים. כמה ילדים את יכולה לקלוט שם? את יודעת כמה ילדים בגילאי 0-3 יש? כמה ילדים את יכולה לקלוט אצלך? זה לא בעיה רק של השפה.

כשהילדים שלו, של מר חליל אל ערטרש, כשהוא פנה אלינו הילדים היו מעל גיל 3. למיח"א, כעמותה וולונטרית, יש מנדט לטפל בילדים רק עד גיל 3, ולכן כל הילדים מופנים, בהגיעם לגיל 3, למערכת החינוך, כדי שמערכת החינוך תתן להם תשובות.

אבל מערכת החינוך בנגב, אין לה את הכלים, ואתם יודעים טוב מאד שמערכת החינוך בנגב, אין לה את מלוא הכלים האלה.

האם את חושבת שמערכת וולונטרית יכולה לתת תשובה לכל הבעיות של כל המגזרים? אני שואלת.

אני חושבת שמשהו לא הובן כשאני אמרתי, אני לא התכוונתי שמיח"א יוביל את זה, אני אמרתי שהמודל קיים.

אבל מיח"א זה רק עד גיל 3 ואנחנו צריכים פה מרכז שיהיה מעל גיל 3.

אני גם כתבתי במכתב שזה משהו של שיתוף פעולה בין משרד החינוך למשרד הבריאות, ואני שמחה גם על הנוכחות של משרד העבודה כאן. כלומר, המודל קיים והוא מודל נכון והוא מודל טוב, והוא מודל שמועתק בכל העולם.

אבל אנחנו צריכים פה משהו אחר, כי אנחנו צריכים לא רק גילאי 0-3.

לא, אנחנו צריכים מודל שלא מנוהל על ידי מיח"א, אבל שמערך השירותים שקיים במודל הנוכחי נמצא. עכשיו תראו, גם במדינת ישראל התחיל חינוך חרשים בלי קלינאי תקשורת, ועדיין הרבה מאד ילדים הגיעו לשילוב אינדיבידואלי ולהישגים מאד גבוהים בלי קלינאי תקשורת, עם כל הכבוד, ואני קלינאית תקשורת.

העובדה היא שכשהמערכת שלנו פועלת מהגנים, הילדים יש להם שפה, הילדים כותבים, הילדים קוראים, ואפשר להכשיר מורים, כמו שאנחנו עושים, הכשרה לעבודה עם ילדים לקויי שמיעה. ברור שכל שירות נוסף שיהיה, כשיתפתח - ודיברנו על זה בפעם הקודמת, שבאר שבע עומדת לפתוח פקולטה, ובהחלט מדובר על זה שתהיה עדיפות לקליטת סטודנטים בדואים. אבל בהחלט יש לנו היום מורים מקרב הציבור הבדואי, שאנחנו עשינו איתם הכשרה מיוחדת, כבר בתוך הסמינר, הכשרנו אותם בתוך המוסדות שלנו.

אם אני מבינה מה שאת אומרת, את אומרת שזה צריך להיות מרכז שלא יוגבל רק עד גיל 3, בית, שהמוסד הזה בעצם ירכז את המאמצים שכבר ממילא נעשים על ידי משרד החינוך וגורמים אחרים, וצריך להיות איזה שהוא ערך מוסף לעובדה שכולם יושבים ביחד.

אני מנהל אגף השיקום במשרד העבודה והרווחה. צריך להפריד בין ההיבט הארגוני, של מי, איזה גוף, איזה עמותה ציבורית מארגנת את הפעילות, מפעילה את הפעילות, לבין אנשי המקצוע. ברור שאי אפשר לשקם ילדים שהם דוברי השפה הערבית, בעברית, וצריכים להיות אנשי מקצוע שדוברים בשפה הערבית ויש להם מומחיות בתחום של טיפול בילדים לקויי שמיעה.

אם אנחנו חושבים על מרכז כזה, איך אתה רואה את משרד העבודה משתלב? אתה חושב שזה יכול לעזור לכם בטיפול? בלהגיע לאוכלוסייה? כי האוכלוסייה טוענת שהיום המודעות גדלה והשירותים לא זמינים, וחלק לא מגיעים לבאר שבע, וחלק לא מגיעים בזמן, כפי שגברת חסיה בן ישראל הדגישה לנו, שזה כל כך חשוב להגיע כבר בגיל כמה חודשים, ולא לחכות לגיל 3, וכן הלאה.

נכון, אנחנו רואים את התוצאות יותר מאוחר, כשאנחנו מקבלים את הילדים לכל מיני מסגרות שלנו, בעיקר חוץ ביתיות, כך שיש בעיה של חוסר רכישת שפה.

זאת אומרת, בסופו של דבר, המרכז הזה יעלה כסף, אבל גם יחסוך כסף במובן הרחב.

יותר מאוחר, זה נכון. לגבי השאלה הראשונה שלך, אנחנו בהחלט נרצה לתמוך בכל הנושא של השירותים הסוציאליים.

במרכז להתפתחות הילד שקיים היום ברהט - אתם שותפים איכשהו?

לא.

זה לא בדיוק המנדט שלהם. בבקשה גבירתי.

אני המפקחת הארצית באגף השיקום. אני רציתי להוסיף למה שאמר ד"ר שלמה אלישר, אנחנו מחוברים היום הרבה מאד עם תחנות מיח"א, גם בנושא של עבודה סוציאלית ועבודה עם הורים, אבל גם בנושא של הגיל הרך, במיוחד. את היית בין המובילות של חוק מעונות יום שיקומיים וילדים ליקויי שמיעה היו זכאי החוק, כך שאין שום מניעה שאם יתפתח מרכז שיהיו בו באמת את כל השירותים וכל המקצועות, אפשר יהיה לתת שם גם שירות של מסגרת יומית שיקומית לילדים בגיל הרך.

השאלה שלי היא כזאת, מאחר וישנה חלוקה, כפי שהיא קיימת, טובה או רעה, שמערכת החינוך בעצם מקבלת את המנדט לטפל בילדים מגיל 3, ועד גיל 3 זה משרד הבריאות ומשרד העבודה והרווחה - השאלה אם אנחנו רוצים לדבר על מישהו שמוביל, האם את חושבת שהמשרד שלכם, מאחר ואצלכם אין הגבלות גיל, זאת אומרת, אתם מטפלים בילדים באשר הם ילדים, מלידה ועד גיל 18.

זה נכון, אבל חשוב אולי להזכיר שכל הפעילות שלנו בעצם מופעלת באמצעות עמותות, זאת אומרת, אין כמעט שירות שהוא ישירות שירות ממשלתי. זאת אומרת, יכול להיות מכרז, ותיבחר עמותה מקצועית שהיא זו שתוביל את רוב הפעילות.

את חושבת שעמותה מתאימה למקרה הזה שלנו?

אני מאמינה שכן, אני חושבת שיש לנו דוגמאות כאלה.

אני לא רואה את מיח"א לוקחת על עצמה

אולי לא מיח"א, אבל יכול להיות שאפשר למצוא בנגב,

יש עוד עמותה שעוסקת בנושא הזה, שיש לה ניסיון מוכח, ויש לה גם ניסיון באוכלוסייה ערבית?

יש למשל את עמותת "גוונים" בנגב, זו עמותה שקמה כקבוצה פרטית, יוצאי קיבוצים וכדומה, שעשו סקר, הקימו הרבה מאד פרויקטים בנגב, והם מחברים הרבה מאד גופים באזור הנגב כדי לפתח שירותים. יחד עם "אשלים", יש עכשיו פרויקט מאד גדול שאמור לקום.

הם עוסקים באוכלוסייה ערבית?

כן, בהחלט כן.

הם עוסקים בליקויי שמיעה? יש להם התמחות בליקויי שמיעה?

בצרכים מיוחדים. אין להם בליקויי שמיעה, אבל אני חושבת שמרכז כזה יכול לחבר את כל המומחים בנגב לכיוון הזה, אני לא חושבת שצריך רק גוף שעוסק בליקויי שמיעה. אבל עדיין יכול להיות ששווה לבוא לבדיקה עם הנהלת מיח"א הארצית, לבדוק את הנושא הזה, כגוף, האם הם היו מוכנים לקחת על עצמם.

אבל יש להם מנדט עד גיל 3.

עד כמה שאני יודעת, המנדט שלהם הוא מעבר לגיל 3, יש להם גם גנים עד גיל 6, או עד גיל 7, יש את הגנים המשולבים שהם נותנים שם שירותים,

זה לא נכון היום.

אם זה לא נכון היום, אז סליחה, אולי אני טועה.

אני אגיד לך איפה הלבטים שלי. כשאני שומעת עמותה, ואחר כך עוד אומרים לי את מילת הקסם: "מכרז", אז אני יודעת שהעניין ייקבר לשנתיים, שלוש, ארבע, חמש. זאת אומרת, זה החשש שלי. ולקבל פטור ממכרז, הרי חבל על הזמן, ולכן אני מנסה לחשוב האם אנחנו צריכים לחשוב בכיוון הזה.

לעמותת גוונים יש יתרון בגלל שהיא באמת מאד מנוסה בהקמת פרויקטים שונים ומגוונים, והיא מחויבת למה שקורה בנגב, והיא גם בהחלט נשענת על, הייתי אומר, פלטפורמה מאד רחבה של קרן שבעצם עומדת מאחוריה ותומכת בה. אבל ברור לגמרי שהתחום הזה הוא תחום חדש לעמותת גוונים, ובאופן טבעי זה ייקח לה כמה שנים כדי לפתח מומחיות, למרות שמבחינה ארגונית ואיגום משאבים, היא בהחלט יכולה בפרק זמן סביר לקבץ אנשי מקצוע רלוונטיים לתחום הזה.

לגבי הנושא של המכרז, את כאן שואלת שאלה מי בעצם יוביל את זה. את בעצם שואלת האם משרד העבודה והרווחה צריך להוביל את זה, אגף השיקום - אני לא יודע. יש כאן בעצם 3 זרועות לעניין: יש בריאות, יש חינוך ויש גם רווחה. העניין הזה צריך להיבדק לדעתי בצורה יותר מעמיקה.

בדרג של מנכ"לים?

מנכ"לים, מנהלי אגפים, צריך לראות למעשה את רצף השירותים שניתנים שם. מי הוא בעצם השירות הראשי, המרכזי ומי הם השירותים הסופלמנטריים, היותר נוספים.

נשמע את משרד הבריאות, כי אולי אתם גם משרד בלי גיל. משרד החינוך מתעורר בגיל 3, בעוונותינו.

שמי מירה חונוביץ, אני ממשרד הבריאות, ומה שאני רציתי להדגיש שהטיפול בילדים חרשים כלול היום בסל, ולכן הטיפול מגיל 0-3 הוא בכלל קשור לקופות החולים ולא למשרד הבריאות, כי הוא לא מטפל בילדים האלה, ומגיל 3 זה שייך לחוק החינוך המיוחד.

משרד הבריאות הגיש את כל הנושא של השמיעה לסל הטכנולוגיות, כדי לקבל. מה שהוא עושה היום, הוא משתתף בפועל בסכום חלקי במכשירי שמיעה, גם כשמחליפים אותם מידי פעם, אבל טיפול ישיר לא. מה שמשרד הבריאות עושה בפועל, זה במסגרת טיפות החלב והשירות המונע, את בדיקות השמיעה, ואחר כך את המעקב על הילדים, עם הפנייה וכולי.

המרכז להתפתחות הילדים שפתח את סניפו ברהט, זה של בית החולים? של קופת חולים? איך זה מוגדר?

של בית חולים סורוקה.

מה שאני מוסרת בשם הקלינאית תקשורת שלנו, שלא יכלה להגיע, שבבאר שבע יש מספר מכונים אודיולוגיים, ומי שמבאר שבע יתקן אותי, והקופות עובדות איתם, אני לא יודעת באיזה הסדרים. מכונים פרטיים. אבל זה מודל עבודה שקיים בכל מקום.

אז יש מרכזים פרטיים, שאפשר לקנות שירות.

כן, שהקופות עוסקות איתם בהסדרים, מכיוון שהם מחויבות על פי חוק בריאות ממלכתי לתת את השירות גם לילדים חרשים.

האם משרד הבריאות קיים מעקב עד כמה השירות הזה אכן ניתן למשפחות? האם אתם יודעים? האם השירות הזה ניתן לשביעות רצונכם על ידי קופות החולים? האם קופות החולים שיש להם מרפאות ביישובים הערביים בנגב - האם קופות החולים שם נותנות את השירות הזה? איך הם נותנות את השירות? מישהו פעם בדק את זה? את יודעת משהו על הנושא?

לא, אני לא יודעת, אבל מה שאני רציתי להציע, מתוך ההיכרות שלנו עם העבודה - מכיוון שיש מכון בבית חולים סורוקה, וצריך אולי לא לראות את כל הבעיה כמשהו גלובאלי וכוללני, אלא לראות איפה נקודות הכשל, מדוע אנשים לא מגיעים. האם זה בגלל שהם לא מרוצים? האם בגלל המרחק? והאם באמת אם יהיה מכון אודיולוגי במקום, תהיה היענות. ואז באמת לחשוב על פתרון, כי עכשיו אנחנו יוצאים ישר מתוך נקודת הנחה שאם יהיה מכון, אנשים גם יבואו, וזאת נקודה שצריך לבדוק. תודה.

אני אגיד לך למה ההנחה שלנו היא כל כך ברורה, ולא צריך להוכיח אותה לדעתי, כי בכל מקום שפותחים שירות, מתגלה שאנשים יודעים להשתמש בו. במקום שאין שירות, אנשים לא משתמשים בשירות, כי השירות לא קיים. ברגע שהשירות זמין, בכל מקום שפתחו שירות - וישנו המקרה הקלאסי שפעם הסבירו לנו - אולי מישהו כבר שמע את הדוגמה הזו - נשים דרוזיות, כידוע, לא יוצאות לעבודה, אז למה צריך גני ילדים? כי ממילא הן יושבות בבית. יום אחד הכניסו כמה יישובים דרוזיים בגליל לאזור עדיפות א', ופתאום, לפי אזור עדיפות א', הם קיבלו גנים עם מימון של 90%, זאת אומרת, כמעט חינם. ואז פתחו גנים, כל הילדים נרשמו, ופתאום הסתבר שכל הילדים מגיעים לגן. זאת אומרת, פתחו גנים, אז הילדים הלכו לגן. לא היו גנים - אז התיאוריה עבד חזק מאד: לא רוצים לשלוח את הילדים לגנים. אז אני אומרת את זה אפרופו כל שירות. זאת אומרת, אני לא אומרת שאין בעיות של הבנה ומודעות, אבל יש היום רמה אחרת - תשמעו את ההורים שיושבים איתנו, שרצים אחרי השירות, מחפשים את השירות.

בפעם שעבר סיפרת לנו שנסעת עד פתח תקווה לקבל את השירות, כי לא יכולת לקבל אותו בבאר שבע. באופן סדיר, נסע עד פתח תקווה לקבל את השירות, אז הוא לא יסע עד רהט לקבל את השירות? אבל כמה אנשים יש להם את האמצעים הכספיים ואת היכולת לקחת את הילדים ולנסוע לפתח תקווה מהנגב, לתת שירות לילד? לכן השאלה היא לא עומדת בנושא הזה.

מספר הילדים ידוע, נכון? מספר הילדים לקויי שמיעה ידוע - אני מניחה, יש איזה רישום? לא מלא?

ברגע שיש לך את מספר הילדים מגיל 3 עד גיל 21, כי כמו שגברת תמר גוז'נסקי ציינה, מהרגע שנפתח שירות, הם הגיעו, והם מקבלים את השירות, ואין הורה פה שלא שולח את הילדים שלו לגנים ולבתי הספר, וגם יש מודעות שלהם לילדי ההורים האחרים - אתה יכול לבדוק את אותם אחוזים כלפי מטה.

השאלה באיזה שלב נעשה האיתור המוקדם. אני יודעת שבדקנו נושא כזה במזרח ירושלים, והילדים מגיעים רק בגיל 3, וזה די חמור. השאלה שלי על האיתור המוקדם בגיל הרך מאד. זאת השאלה.

אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד - זה לגבי הנושא של השותפות הבין משרדית, האופי שלה - מכיוון שאנחנו אחראים על חוק מעונות יום שיקומיים, אנחנו יכולים להתחיל את המודולה, הייתי אומר, את התחום של גילאי 1-3, באמצעות גנים שיקומיים, וזה נותן לנו בעצם אפשרות להתחיל את השירות. למעשה אותה עמותה שדובר בה מקודם, עמותת גוונים, יכולה לבנות כאן שותפות בין משרדית מודולרית, כאשר בכל טווח גילים נכנס משרד אחד שהוא המוביל, ומשרדים אחרים נותנים שירותים נוספים, או משלימים.

הבעיה היא שאנחנו מדברים על החתונה, אבל החתן איננו, עמותת גוונים איננה, אז אנחנו לא יודעים מה יש להם לומר. בבקשה מר איתן מיכאלי, נציג שתי"ל.

לנו יש קשר עם עמותת גוונים, דווקא לאור הנושאים האלה, ויכול להיות שהם פרטנר מצוין לעניין. אני חושב גם שיש היום מודלים בנושאים אחרים, בתחומי נוער למשל, בטיפול בפשיעה בקרב נוער, בטיפול בנשירה, שיש שיתוף בין רשויות שונות. בכל זאת, מישהו, איזה שהוא משרד ממשלתי צריך לקחת את האחריות - צריך לשבור את העניין הזה של המסגרות הממשלתיות, שאם זה שלי, זה לא שלך. ואפשר - הניסיון מוכיח שאפשר.

הנה, מעונות יום שיקומיים זה דוגמה של חוק שחייב להיות מופעל על ידי משרד העבודה והרווחה ועל ידי משרד הבריאות ביחד. יש שם אחריות משותפת.

זאת אומרת, זה דבר אפשרי. אני מפחד שאם העניין יימסר לעמותה וולונטרית, הוא ייתקע פעמיים: אלף, במשך הזמן שייקח להקים,

אני לא מסכים איתך.

יכול להיות שאני טועה, אני לא מחזיק את כל האמת בידי. אבל אני חושש על בעיית הזמן שייקח, ובית, אני חושש ברמה התקציבית, ברמת המחויבות התקציבית של משרדי הממשלה.

דבר נוסף שאני רציתי להעיר - המודל שגברת שרה זנדברג הציע הוא נכון, אין לי ויכוח עליו, אבל יכול להיות שהוא טעון הרחבת שירות. זאת אומרת, אם אתה כבר יוצא לאוכלוסייה שהיא אוכלוסייה שהנגישות שלה לשירותים נמוכה, אתה צריך לחשוב איזה שירותים נוספים לילדים האלה אתה עשוי להזדקק. אז זה מתחיל בזה שאלף, יש ילדים חרשים, או כבדי שמיעה, שסובלים מבעיות נוספות, וצריך לתת איזה שהוא מענה במקום, בית, זה עוזר לענייני סנגור זכויות, זאת אומרת, במקום כזה צריך למצוא איזה שהוא מענה מה הזכויות שמגיעות לילד ולמשפחתו, ואיזה שהוא קיצור דרך אל אותן הזכויות, כדי לצמצם את מספר הכתובות שההורים פונים אליהם, ולכן אני חושב שהשירות הוא קצת יותר גדול ממה שגברת שרה זנדברג הציגה, קצת יותר רב מערכתי.

יש גם REACHING OUT לאוכלוסייה היהודית, ולכן גם מיח"א כולל, במודל נכון, גם הסעות של הורים וילדים בתוך המרכז. בכל מקרה, צריך לקחת את המודל בשלמותו, לא להוריד, לא לקצץ פה. זה צריך להיות מודל מלא ושלם.

עוד להוסיף אולי.

מודל מלא ושלם כל כולו, ולהתחיל להפעיל אותו, ושהוא יהיה גם מודל נייד ועם מה שנקרא: בהבקרה והערכה, כדי לראות הגברה של צרכים וכדומה.

אין מחלוקת בינינו.

למיטב הבנתי, כשאנחנו מדברים על מרכז אודיולוגי, אז מדברים על מרכז שעושה בעצם את הבדיקה לילדים, פעם בחצי שנה, פלוס התאמת מכשירי שמיעה. האם זה נכון? זו פשוט שאלת הבהרה להתחלה.

אני מתכוונת מרכז אודיולוגי במובן הרחב של אודיולוגיה כאימוני שמיעה, כתיקוני שפה ודיבור, כמערך שבו אתה מקבל גם - זה כרגע התאמת מכשיר שמיעה, מעקב, הנחייה להורים, הדרכה, עבודה עם הילד, וכדומה, כשמדובר על הגיל הצעיר. ממילא בגיל 3 כבר יהיה לו מערך מאד מסודר,

בבית הספר.

בבית הספר ובגן, ואז המרכז צריך להיות מעקב אחרי יעילות המכשיר. אני ביקשתי בוועדה הקודמת להזמין כאן גם התערבות כירורגית, משום שאנחנו מדברים על ילדים עם אפיון של חרשות, לא אפיון של כבדות שמיעה, וזה הבדל גדול. אפיון של חרשות, יש לו היום מענים, בניתוח, ויתכן מאד שהתערבות מאד מוקדמת - אנחנו עשינו את הפרויקט הזה עם האוכלוסייה הערבית בצפון הארץ, וכשאתה מתחיל בגיל מאד צעיר - כשאנחנו מדברים על גיל שנה, בדיוק עם אוכלוסייה בסיכון, עם קושי להגיע לשירותים - יש מצב שבו אתה נותן טיפול לילד, מאד מאד מוקדם, עם פוטנציאל מאד גבוה להתפתחות שפה, ליכולת שלך לשילוב, וכל ההשלכות האחרות שקורות.

כלומר, כאן יהיה צריך הרבה יותר, כאן צריך יהיה לקרוא את המפה של הילדים ולהפנות אותם אולי להתערבות כירורגית ניתוחים - יש ילדים פה שעברו השתלה ואנחנו כבר רואים תוצאות במערכת החינוך.

האם ביניכם יש הורים לילדים שעברו ניתוח עם השתלה?

אצלנו במערכת יש כמה ילדים וכבר אנחנו רואים שיפור אדיר, כבר אנחנו משלבים אותם בין הכיתה המיוחדת לכיתה הרגילה.

אתם יודעים על מה הגברת מדברת? יש ניתוח ששמים שתל בתוך האוזן, ואז הילד שומע הרבה יותר טוב.

אני יושב ראש ועד הורים בחינוך מיוחד בנגב. בנושא השתל - אני הלכתי והתייעצתי בנושא. הבעיה לא השתל, הבעיה אחרי השתל, לעקוב אחרי השתל. אין לנו אנשי מקצוע מאומנים לעקוב אחרי השתל.

אם יש מרכז, אז יהיו אנשי מקצוע. חלק מעבודת המרכז הוא גם עבודת מניעה, וחלק מעבודת המרכז הוא גם החלטות לגבי השיקום היעיל ביותר עבור פוטנציאל של אוכלוסייה. היות ואנחנו מדברים פה על חירשות תורשתית, ואנחנו מדברים על אפיון של חירשות מאד מיוחד, שדווקא אצלכם אין הרבה בעיות נוספות, כלומר, מרבית הילדים הם ילדים חירשים ללא בעיות נוספות, עם פוטנציאל מעולה - ואנחנו רואים את זה כבר במערכת החינוך של ילדים שממש לומדים - אני מוכרחה להגיד לכם גם שהילדים שלהם גם מאד מחונכים.

הטענה של גברת שרה זנדברג, שבגלל התנאים אצלכם, זה בדרך כלל לא מלווה בבעיות אחרות, גופניות, פיגור, אלא יש חירשות, נקודה. ואז אם אתה מטפל בחירשות, אתה משקם את הילד. אתה לא צריך גם וגם וגם.

אבל צריך אנשים מקצועיים שישקמו את הילד, זה הבעיה שלי. לי יש ילד בגיל שנה וחצי עכשיו, עשר פעמים הלכתי ודיברתי עם יועצים בבית חולים שניידר, אמרו שתל, שתל, אמרתי לו: שתל שים בצד. אל תדבר איתי על שתל, אני רוצה לשפר את הילד בלי שתל. למה? אין לי אנשי מקצוע שיטפלו בילד עכשיו, כשהוא חירש. איך שאני אעשה שתל, אני רק אמרמר אותו ואני אטרטר ולא רציתי את זה, כיוון שזה לא עבד אצלנו - ועשו, יש כבר ניסיון. יש אחד ברהט ויש אחד נוסף.

לנו יש ניסיון עם שני ילדים בבאר שבע, ניסיון מעולה, אני אומרת לך. אנחנו כבר רואים שיפור בשפה מאד משמעותי עם שני ילדים.

הבעיה היא כזאת: אנחנו צריכים ליצור מצב שבו כל ילד יקבל את התשובה הכי טובה בשבילו. אנחנו לא יכולים לתת תשובות לכל הילדים, להגיד להם: ממחר בבוקר, לכולם עושים ניתוח. זה לא עובד ככה. צריך לכל ילד לקבוע מה מתאים לו. אבל הניתוח הזה - בטח לחלק מהילדים, אנחנו לא יודעים לכמה, אבל לחלק מהילדים זה יכול להיות פתרון מאד יסודי שמשנה את החיים, אז צריך לתת לו את ההזדמנות. עכשיו אתה אומר: אבל אנחנו רוצים את ההמשך. נניחו שהשתילו, ועכשיו אנחנו רוצים את ההמשך.

רציתי רק להגיד שאנחנו, באופן לא מנומס, קטענו את גברת ראונק נאטור, אז בבקשה.

אני פשוט רציתי להוסיף כאן עוד מידע על מודל שכבר קיים במזרח העיר, ששותפים לו דווקא מיח"א - מרכז שירותים שהוא נותן, גם שירותים אודיולוגיים, גם שיקום תקשורת ותמיכה לימודית, ריפוי בעיסוק, חוקי העשרה, לימודי מיומנויות חיים, תמיכה וליווי למשפחות, הדרכת צוות לביצוע אבחונים לילדים בתחום האודיולוגי, ומעבר לזה, יש מידע גם שהיה ניסיון לפיתוח המודל הזה בנגב, בשותפות בין מיח"א לבין הפורום הירושלמי להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ומשום מה זה נפל בשלב קצת מתקדם, לא יודעת על איזה רקע, אבל מיח"א ירושלים היו שותפים בניסיון לפתח אותו מודל, ובאיזה שהוא שלב זה נעצר. אז בעצם לא מדובר בלהמציא את זה מחדש, המודל קיים, יש לי פה העתק מהדוח האחרון של הפעילות שלהם בשטח, שאפשר להסתכל אליו.

את יכולה להסביר לנו על המרכז הזה במזרח ירושלים, ולמה את לא הצעת שיהיה דומה כזה ברהט למשל?

אני לא יכולה להסביר מה יש בירושלים,

את לא מכירה?

לא, אבל אני יכולה - לא אני צריכה להסביר למה הוא לא יכול להיות דומה ברהט, כל המתכונת של ירושלים, שהיא אזרחים עירוניים, לעומת הבעיות של המרחב שלנו, שמבחינת האוכלוסייה, הם צריכים תשובות אחרות ממה שנעשה בירושלים.

הם צריכים תשובות אחרות אולי בהסעות, אבל חוץ מההסעות, מה עוד ההבדל? אני רק רוצה להסב את תשומת הלב שמדובר פה בילדים מגיל 5, שזה לא מה שגברת שרה זנדברג מדברת, שהיא רוצה בעצם מלידה.

אני רוצה לדבר על איזה שירותים נותן המרכז הרפואי היחיד באזור שלנו לכל אוכלוסיית הנגב, וזה כולל את כל המגזרים. אם הורה, גם יהודי, רוצה להשתיל את הילד שלו, הוא צריך לנסוע ולחפש פתרונות במקומות אחרים בארץ. היום בנגב אין מענה מלא שנותן אפשרות לטיפול אופטימלי או מכסימלי.

בבית חולים סורוקה לא נערכות השתלות?

לא. נותנים שירותים, אבל חלקיים, ובעצם כל האוכלוסייה מקבלת שירותים מוגבלים.

מה שנקרא: שירותים עניים לאנשים עניים.

בדיוק ככה.

אני אחראית לתחום הילדים עם צרכים מיוחדים באשלים. אני רוצה לומר, גם על הנושא של מזרח ירושלים, ואולי להתייחס להתחלות בנגב. אנחנו ראינו את הצורך לפני כשנה, אולי אפילו יותר, ואני צריכה לומר שמיח"א ירושלים באמת פנו אלינו בבקשה לפתח שירותים. שירותים לגיל הרך במזרח ירושלים חסרים כרגע. מה שקורה, זה שאוכלוסייה ממזרח ירושלים מגיעה למערב העיר, לקבל את השירותים שם, וזה כמובן לא פשוט, זה מאד בעייתי, משום שמשפחות שלמות אז צריכות להפסיק לעבוד, לקחת את הילדים, להגיע למרכז, ואנחנו יודעים שזה שירות מאד לא נגיש, ורק מעט משפחות באמת עומדות בעניין הזה. השירותים שניתנים במערב העיר הם כמובן מצוינים, הם בדיוק תואמים את המודל שהגברת תיארה כאן.

אני מיח"א הרגישו שהם רוצים לעשות משהו במזרח העיר, ואנחנו התחלנו לעבוד איתם על איזה שהיא תכנית כזו, שבעצם נבנה איזה שהוא מודל, שכרגע ההצעה הראשונית היא להנגיש אותו ככל הניתן קרוב לאוכלוסייה, אפילו בעזרת ניידת, עד אשר יהיה מקום נייח במזרח העיר. אבל זה לא חד משמעי, זאת אומרת, הטכנולוגיה פחות חשובה, חשוב הרעיון. התכנית כרגע נמצאת בתהליך של עיצוב.

מה השותפות שלכם בתכנית הזאת? אתם היועצים?

אנחנו לא רק יועצים, אנחנו גם נותנים חלק מהתקציב, אבל אנחנו יושבים עם צוות היגוי, והמחשבה היא שאנחנו רוצים באמת לאגם את כל השותפים האפשריים, החל ממשרד הבריאות, דרך משרד העבודה והרווחה, ויש לנו כבר התחלה של דיונים בנושא, והתקיימו מספר ישיבות על הנושא הזה.

אתם יכולים לקחת על עצמם גם להוביל פרויקט כזה בנגב?

תרשי לי להמשיך רגע - הכיוון מלכתחילה לבנות את זה למגזר הערבי, גם במזרח ירושלים וגם בכיוון הנגב, כי אנחנו יודעים שהחסר הוא גדול, והיה לי קשר גם עם גברת תמי מירון ממיח"א וגם עם גברת חסיה בן ישראל בנושא הזה, והתקיימו מפגשים ראשוניים בנושא הזה, כאשר אנחנו מנסים למצוא את המודל שמתאים לדרום, שהוא לא בהכרח המודל שמתאים למזרח ירושלים.

אנחנו הבנו מגישושים ראשונים, שדווקא ניידת לנגב לא כל כך מתאימה, מכל מיני סיבות, ואני לא בטוחה שהיא מתאימה למזרח ירושלים, גם את זה צריך לבדוק, אבל מכל מקום, במפגש שהיה לנו, שהיה שם גם מנהל בית ספר אנדלוס בתל שבע, שחשבנו ששם נוכל להתחיל איזה שהוא מרכז כזה, שאחר כך יצטרף למה שקורה בבית הספר בהמשך, ויש איתנו דוקטור מיקי קרפלס מבית חולים סורוקה, והוא דווקא היה מאד מעונין באיתור המוקדם, שנעשה ממש ליילודים, באמצעות הבדיקה המיוחדת - יש מחשבה שניתן לבצע גם אבחון מוקדם - ושהילדים האלה בדרום הם בסיכון גבוה, ולכן הם יכולים להנות מהדבר הזה. זאת אומרת, יש מחשב לבנות שם איזה שהיא תכנית שיהיו בה מרכיבים שונים, בין היתר אבחון.

דיברנו על הנושא של החסר במכשירים, ולרתום את הגורמים, גם את משרד הבריאות וגם את הביטוח הלאומי לאפשר יותר מכשירים לילדים, ומכשירים אולי באיכות יותר טובה ממה שהיום הם מקבלים. כלומר, הכל זה התחלה של מחשבות. המחשבה שלי זה שבחדשים הקרובים אנחנו נרצה לאתר את השותפים - חשבנו שצריך להרחיב את המעגל.
ישבנו עם אנשי הדרום ואלה אמרו לנו שצריך להגדיל את המעגל ויש עוד אנשים שצריך לחבר אותם. אנחנו נצטרך להמשיך לקדם את הנושא.

קודם כל יש לך פרטנר בדמות ההורים, להורים יש ועד שהוא עוסק בנושא הזה ומגלה גם מעורבות וגם חריצות וגם דבקות במטרה של הנושא הזה, וחשוב מאד שהשירות הזה יביא בחשבון איך ההורים רואים אותו ואיך ההורים מקבלים אותו. מנכ"ל בית החולים סורוקה עוד מעט ירד אלינו מישיבה אחרת ונוכל גם לשמוע את עמדתם ולהיעזר בו.

אני עכשיו רוצה לשאול בקול רם: אם אנחנו מדברים על כך שלכאורה יש לילדים האלה את כל הזכויות מרגע הלידה, ומגיע להם פה ומגיע להם פה. לכן אנחנו לא באים כאן לשנות חוקים ולקבוע איזה שהם כללים חדשים, כי מגיע להם. הבעיה היא - אנחנו רוצים שמה שמגיע, אכן יגיע. זאת אומרת, שהילדים יקבלו את מה שמגיע להם. השאלה היא איפה אנחנו שמים את הדגש. אם אני מקשיבה טוב, גם למה שאומרת גברת שרה זנדברג וגם למה שאומרים אחרים, נדמה לי שהשאלה המרכזית היא עד גיל 3, הגיל שנופלת ההכרעה. כפי שאתה אומר, הילד שלך בן שנה וחצי - לעשות, לא לעשות ומה לעשות, להתאים את המכשיר בגיל מוקדם ככל האפשר וכן הלאה. אם אנחנו ככה חושבים, ואם השירות הזה - ככה אתם אומרים - קופות החולים צריכות לשלם, כי זה בסך הבריאות וכן הלאה, אז לכאורה יש מימון לשירות, כי לכאורה קופת חולים אמורה לשלם - תקנו אותי אם אני טועה.

קופת חולים נותנת 14 טיפולים, אחר כך צריך לחדש אותם. תראו, אם רוצים לעשות להורים האלה את החיים קשים, אין בעיה, אז נחליט קצת קופת חולים, קצת זה, וכן הלאה.

לא לא, אני מנסה לראות איפה אני אתפוס את החוליה המרכזית.

יש קבוצה של רופאים בסורוקה, שיש להם הרבה מאד מודעות לנושא הזה. הם מוכנים באמת להוביל ולסייע בתחום הזה.

אני יודעת, לפרופסור מיקי קרפלס יש רעיון להקים איזה קריית חינוך מיוחד, אבל זה יהיה נפלא כשזה יקום. אבל בינתיים, עד שזה יקום,

תראו, יש חשיבות לשיתוף הפעולה הרפואי. אני הייתי בכל זאת, לפני כל העמותות האחרות, בגין המצב שעדיין חסר כוח אדם, ולמרות שאני לא אמונה על התקציבים במערכת החינוך, אבל בהחלט היות ויש לנו מורים מאד רציניים שהכשרנו - זו באמת קבוצה של מורים לעילא ולעילא מהמגזר, שכבר יכולים להדריך הורים ולעבוד, אני מתארת לעצמי שבהתארגנות עם מר מוחמד אלקרנאוי, אנחנו נתרום שכוח האדם יבוא לתוך מרכז כזה, כדי לעשות את ההיבט השיקומי-חינוכי.

היינו רוצים שותפות עם משרד הבריאות, כדי שבאמת איזה שהיא מחשבה על אודיולוג שירד לעשות בדיקות שמיעה, או אפילו ילווה את ההורים בתוצאות של הבדיקות, אם בשלב הראשון הם יצטרכו עדיין לעשות את זה עדיין בסורוקה. בהחלט יש מקום שמישהו ימליץ שבסורוקה - תראו, הם נאנקים שם, גם האוכלוסייה היהודית - שמישהו ירחיב את התקנים פשוט, למחלקת אף אוזן גרון, לשטח האודיולוגי. זה לא משנה אם האודיולוג יושב בסורוקה, או יורד למרכז הזה, כי מבחינת הצטיידות - למרכז כזה, הקרן לפיתוח שירותים לנכים, אפשר יהיה לצייד מרכז כזה לעילא ולעילא, ועשינו איתם פרויקטים כאלה.

בהחלט יש מקום לליווי של מיח"א כאנשי מקצוע, אבל מישהו צריך להגדיל את התקנים לכל האורך, משרד העבודה והרווחה, עובדים סוציאליים וליווי ובאמת את השכנוע הזה שילד, גם כשהוא מורט מכשירים, זה לא אומר שלא צריך להרכיב לו מחדש, והסברה להורה מה המשמעות של זה וכן הלאה. כל התהליך הזה לא יבוא בלי תקנים. תשמעו, מי שעובד פה במשרדי הממשלה יודע שבן אדם אחד לאט לאט כבר מקבל יותר ויותר תפקידים, שכבר אי אפשר לעמוד בזה. אז סורוקה לא עומד בזה, כי יש אודיולוגית וחצי על אוכלוסיית הנגב. זו צריכה להיות ההמלצה. זה לא משנה אם היא יושבת במרכז, או באמת עושים REACHING OUT אליהם, כדי שבאמת לא יהיה הנטל הזה על ההורה לנסוע, וגם מרכז שיש בו גודש של מכשירים גם כן, שמשאילים - אנחנו משאילים בכל כך מרכזים מכשיר שמיעה להורים, עד שהוא קונה, עד שהוא מתארגן, המכשיר התקלקל, שהילד לא ילך בלי זה - כל הדברים האלה לא קיימים בבאר שבע.

אנחנו הגשנו עכשיו פרויקט שגזרו את הסרט שלו, שלקח 4 שנים לעיריית באר שבע להרים פרויקט ש80%- ממנו מימנה הקרן לפיתוח שירותים לנכים, שהעירייה הייתה צריכה להשתתף ב20%-. באין תקציבים, לא עושים דברים.

מה עם האופציה לעשות את זה כמרכז שירותים, ושם, לפתח לצידו את המרכז האודיולוגי, במקום להתחיל מהצד, לצמצם את זה לגילאי 0-3,

לא, אני לא חושבת שהמרכז האודיולוגי עונה לגילאי 0-3. ילדים לקויי שמיעה צריכים פעמיים בשנה לפחות בדיקת שמיעה. כשיש להם דלקת אוזן, הם צריכים מיידית בדיקת שמיעה. זו אוכלוסייה שצריכה נגישות של שירותים רפואיים עם שירותים חינוכיים, זה לא עובד אחרת. כל האוכלוסייה הזאת, לא משנה אם יהודית, ערבית, בדואית, כלשהי, שגרה באזור הדרום, נאנקת היום.

אז את לא הולכת על ההצעה לצמצם את זה לגילאי 0-3, אלא להרחיב את זה לכל הגילאים, ושיהיה שם מרכז שירותים רב שירותי, שיכלול גם את הקטע האודיולוגי.

כשאת מביאה את הדוגמה בירושלים - הגנים הרי הם הגנים שלנו, אבל היות והאוכלוסייה - קודם כל, היא לא דומה. במזרח ירושלים האוכלוסייה מרוכזת במקום אחד, כאן יש פיזור גיאוגרפי מאד גדול. בית, זו אוכלוסייה שקיבלה מאיתנו כל השנים שירותים באופן מאד מובהק, משום שבית ספר כי"ח פתח את שעריו לאוכלוסייה הערבית ממזרח ירושלים, אני חושבת, יומיים או שלושה ימים אחרי הכיבוש, ומהרגע הזה, עוד לפני טרום האינתיפאדה, נותר איזה שהוא אמון בסיסי, ואני חושבת שאפילו היו ילדים..

בקיצור, היה שירות שהרחיבו אותו, ופה אין שירות.

וזה מורים שאנחנו ליווינו אותם בתקופות של האינתיפאדה לקיים דו קיום, בתקופת מאד מאד קשות במדינה, שהחזיקו מעמד צוות יהודי וערבי שעובד ביחד ובאמת קיבל פרסי חינוך, זה לא דבר שבונים אותו ביום אחד, זה תהליך מאד מאד ארוך. אז היום אפשר, לנדבך הזה, להוסיף שירותים, שזה מאד מאד חשוב, כדי לקיים באוכלוסייה יותר ידע, יותר שירות, יותר פתיחות וכן הלאה.

צריך גם לזכור שקרה עוד תהליך אחד בירושלים. מיח"א ירושלים התרוקן מילדים יהודים. הוא פנוי לעשות עבודה עם אוכלוסייה ערבית. מיח"א באר שבע, שהוא יכול לקחת את זה מבחינה מקצועית, לא מסוגל כבר את האוכלוסייה היהודית להחזיק. כלומר, זה לא אוכלוסיית תל אביב, שאוספים תרומות ואז מיח"א חי, כי זאת עמותה וולונטרית.

הוועדה הזאת צריכה לקחת בחשבון שיש גורם מאד מאד מקצועי, רציני, שיודע לעבוד עם הילדים, שמלווה אותם - תראו, משרד החינוך נותן לגברת חסיה בן ישראל ללוות את הגנים במגזר הבדואי, כדי להדריך את אנשי המקצוע, והיא הקימה דור ממש של גננות שיודעות לעבוד עם הילדים. יש את אנשי המקצוע, אבל אנחנו מחויבים בתקציבים לעניין הזה, הוא לא יוכל להרים את זה. אוכלוסיית באר שבע היא לא עשירה, מיח"א באר שבע מאד עני. זה לא יעבוד אחרת. אם מישהו לא יתן את הדעת שהאוכלוסייה הזאת צריכה שירותים, אוכלוסיית הילדים היהודים צריכה, ובכלל אוכלוסיית הנגב צריכה את השירותים.

האם הפרויקט שלכם עם אשלים עובד הדוק עם מיח"א? זאת אומרת, התכניות שלכם?

בוודאי, הם הפרטנרים שלנו.

האם במסגרת השיחות האלה - תעזבי רגע את הניידת - עלתה הצעה להוסיף למיח"א באר שבע עוד מסגרת נוספת, שתהיה מכוונת לאוכלוסייה הבדואית?

קודם כל, אנחנו עוד לא בנינו את התכנית, אבל כשתיבנה התכנית, המחשבה הייתה להנגיש את זה, ככל שניתן, למקום שיהיה נוח לאוכלוסייה הבדואית להגיע. אנחנו חשבנו להצמיד את זה לבית הספר, ששם בלאו הכי יש כבר אוכלוסייה, וזה יותר קרוב לשטח, ומנהל בית הספר הביע נכונות לכלול את המרכז הזה במתחם של בית הספר, הוא היה מוכן אפילו לפנות כבר מקום - אז חשבנו שזה המקום המתאים, אבל צריך לחשוב על זה, אנחנו עוד לא סגורים. התכנית עוד לא כתובה אפילו, כלומר, זה הכל בגדר של רעיון.

שמי תמי מירון ואני מהמועצה הארצית של מיח"א. אין שום מניעה מצד המועצה הארצית של מיח"א ללוות פרויקט כזה,

לא, אנחנו רוצים שתובילו.

אפילו להוביל.

לא שתתנו לאחרים להוביל. יש לכם ניסיון הכי עשיר שיש בארץ.

בוודאי, כי אני חושבת שבתחילת הדיון התקבל רושם כאילו שמיח"א לא תוכל, או לא תרצה להוביל, וזה לא כך. זה ממש לא מדויק, כי מיח"א מועצה ארצית יכולה בהחלט להירתם ולהוביל פרויקט מסוג כזה, בתנאי שיהיו לה תנאים תקציביים מתאימים.

במקומות אחרים אתם מממנים את זה על ידי טפסים שאתם מקבלים מקופת חולים, טופס 17, ואיזה עוד מימון אתם מקבלים?

אנחנו מקבלים מימון ממשרד העבודה והרווחה.

טופס 17 קיים גם בנגב.

והרבה תרומות.

במרכז שלנו בבאר שבע, אין לנו חדר אטום, ולכן אנחנו לא יכולים לערוך שם בדיקות מעקב והערכה אודיולוגית בתוך המבנה.

בסדר, אבל נניח שאנחנו הולכים למשרד העבודה והרווחה, במסגרת הקרן, נבקש חדר אטום - זה לא בשמיים.

בוודאי שלא.

זה לא בשמיים, כי מדובר באוכלוסייה גדולה ומדובר באוכלוסייה שנכון שהיא מפוזרת, אבל היא רגילה לנסוע לקבל שירותים, היא לא רגילה שהשירותים הם ברחוב השני. זה לא עובד ככה, אז הם יודעים שהם נוסעים ומחפשים את השירותים. גם טיפת חלב היא לא ליד הבית, ועוד כל מיני שירותים אחרים.

אם יהיה חדר כזה אטום, יוכלו כולם להיעזר בו, גם הילדים היהודים יוכלו לבוא לעשות את הבדיקה ולהיעזר בו. אז אני רואה את הבעיה לא במקום שנפנה למשרד העבודה ונגיד: אנחנו צריכים כך וכך, ויכול להיות שנשכנע את משרד העבודה שבמקרה המיוחד הזה, היחס לא יהיה 80-20 כמו שגבירתי תיארה.

זה ביטוח לאומי, זה לא אנחנו. אבל זה לא משנה, זה אותו דבר.

זה לא משנה, אני רק אומרת, נוכל לשכנע שאולי צריך כך או אחרת. יכול להיות שאשלים יוכלו לעזור ב10-20%- החסרים, או משהו כזה.

לא תשכנעי אותם, כבר ניסינו, אבל אפשר באמת למצוא מקורות מימון אחרים.

לא לחינם קישרנו את גוונים לעניין הזה, מכיוון שגוונים, כמו שאמרתי מקודם, הוא למעשה מוסד באמצעות קרן (?), לפיתוח שירותים לאנשים עם מוגבלות באזור הדרום. יש מקרים לא מעטים שהקרן מימנה את ה20%-. כלומר גם זה היה בתוך המתווה של המחשבה לבנות איזה שהוא מערך כולל באמצעות העמותה הזו.

יש לנו שיתוף פעולה עם הקרן, והאמת היא שיש לנו פרויקטים שעמותת גוונים מובילה אותם, ואכן עמותת גוונים, יש לה זיקה לקרן, וגם יש לנו שיתוף פעולה אסטרטגי, אפשר לדבר איתם על זה.

אני חושב שכדאי לצאת מכאן עם איזה שהיא החלטה להקים איזה שהיא ועדה בין משרדית עם הנציגים השונים,

אנחנו לא יכולים להחליט, אנחנו יכולים להמליץ.

בבקשה, להמליץ - שתביא איזה שהיא הצעה משולבת של כמה משרדים לגבי הנושא הזה. פשוט צריך לשבת ולכתוב באיזה שהיא פרוגרמה, לשבת ולכתוב תכנית מאד מפורטת, שלוקחת בחשבון את כל המרכיבים שנאמרו כאן, וישנם גם דברים אחדים שלא נאמרו כאן לדעתי, שגם אותם צריך להכניס, וצריך לבוא, לשבת ולדון בנייר הזה. זו בעצם הדרך המעשית לקדם את העניין.

עוד מישהו מהנוכחים רוצה להעיר משהו?

כן, לגבי המצב של הילדים האלה בכיתות - בתחילת השנה הזאת התחילו לפזר את הילדים בכל מיני בתי ספר, משיקול שאם רוצים לערב את הילדים באוכלוסייה, יש לשלב אותם עם ילדים רגילים. הבעיה היא שהכיתות האלה לא מצוידות בכלום, יש רק כיסא ושולחן, והילדים האלה, אין להם מה לעשות בכיתות האלה. אפילו מורות מוסמכות אין להם, קלינאית תקשורת אין להם, ורק כולאים אותם בתוך הכיתות. אני אומר לך את זה בפירוש. זה המצב היום. פה מנסים לשכנע אותנו שהביטוח הלאומי רוצה להביא להם, יש פרויקט הצטיידות של ביטוח לאומי, אומרים שהם הולכים להכניס את זה, ואנחנו שומעים על הפרויקט הזה במשך הרבה שנים.

מדובר על המגבר, לא?

נכון. אין להם שום דבר בכיתות, אני אומר לך. והילדים האלה, הילדים שלי מגיל 3 אני שולח אותם לגנים האלה, ועד היום, הם בכיתה ג' וד' והם לא מקבלים שום שירותים. אין להם כלום.

באיזה גיל הרכבת להם מכשיר שמיעה?

מגיל 3, מאז שעשינו את בדיקות השמיעה, אני לקחתי אותם למכון שמיעה ושמתי להם, אבל הבעיה שהם לא משתמשים בזה, אף אחד לא יודע, אין להם מורות מוסמכות לשפת סימנים. הם התחילו - באמת נאמר פה ששלחו אותם להשתלמות, אבל זה לא פותר את הבעיה, הם לא מספיק יודעים שפת הסימנים. אין לנו אפילו מורה אחת..

הם יושבים בכיתה בלי המכשיר?

לחלק יש, לא לכולם. חלק, נאבד להם, יש לנו בעיה עם זה. מכשיר שמיעה זה לא יכול להחזיק הרבה זמן, והם מאבדים, אז צריך לעשות בדיקות שמיעה, התאמת מכשיר שמיעה מחדש, והאזניות, צריך כל כמה חודשים להחליף אותם. במקרה אני צריך לנסוע לתל אביב כדי לעשות הזמנה. נסעתי פעמיים לתל אביב לעשות את ההזמנות. בבאר שבע יש מכון, אבל לא עושים את זה כמו שצריך, את מבינה? אז המצב קשה מאד. בכיתות הילדים האלה, במשך 4-5 שנים הם הולכים לגנים האלה, הם לא מקבלים שירותים כמו שצריך. אין להם מורות מוסמכות, אין קלינאי תקשורת, אין להם כלום ובאמת כואב לי מאד על הילדים שלי, יש לי שני ילדים וכואב מאד שהם לא מקבלים את השירותים האלה. כל פעם, כדי לקבל שירות, אני צריך לנסוע לתל אביב, או לקפוץ לבאר שבע. זה המצב, היום רק כסאות ושולחנות יש בכיתות, והילדים האלה, מה יעזור להם? הם לא שומעים - כסא ושולחן ואין להם כלום, אז מה יעשו?

וכשהיו במסגרות הקודמות, לפני שפיזרו אותם, היה יותר טוב?

הם היו מרוכזים בתל שבע שנתיים כמעט, עכשיו החליטו להעביר אותם.

אבל שם היה יותרטוב, לדעתך האישית?

שם לפחות המבנה בנוי לאכלס את הדברים האלה. בכיתות היום הם לא כל כך יכולים לעמוד בלחץ ובכל הדברים שצריכים. המבנה בתל שבע זה מבנה גדול, יש שם 6-7 כיתות שם,

הייתי שם, ראיתי.

נכון, אז שם אפשר להכניס את אותו פרויקט הצטיידות שמדברים עליו, אבל בכיתות האלה, שפיזרו אותם, בכל בית ספר כיתה אחת, הם לא יכולים לקבל את השירות שמתאים להם. אני לא חושב שיתנו להם את התשובה.

תודה. מר מוחמד אלקרנאוי, מפקח המגזר, בבקשה.

אני מצטער מאד שידידי, מר חליל אלעטרש מדבר על דברים כאלה. אני לא יודע מתי הוא ביקר לאחרונה בכיתות האלה.

הוא מדבר על הילדים שלו, הוא טוען שהם לא מתפתחים.

הילדים שלו נמצאים בתל שבע ולא עברו.

אני העברתי אותם בגלל שהמצב שלהם לא היה טוב.

אני מאד מצטער, הילדים שלו נמצאים בתל שבע ולא עברו לשום מקום אחר. בשנה שעברה החלטנו יחד לפזר את הילדים לעוד שני מקומות: אחד בכסייפה, שתי כיתות ואחד בשגב שלום שתי כיתות, ובתל שבע נשארו 7 כיתות. מר חליל אלעטרש בעצמו, הילדים שלו אף פעם לא עברו לכסייפה ונשארו בתל שבע. ילדים שהגיעו לכסייפה, הזמנו להם ציוד והציוד היום הגיע לשם, והיום הציוד בשגב שלום נמצא בכל הכיתות.

מתי זה היום? מתי הציוד הגיע?

הציוד הגיע לפני שבועיים, שלושה שבועות אפילו.

והוא כבר עובד? אנחנו רוצים להבין, איזה ציוד הגיע?

כל הציוד שהזמנו דרך הרשות הגיע גם לכסייפה וגם לשגב שלום.

שהוא כולל מה?

שהוא כולל משחקים לילדים, דברים... משחקים.

רגע, עזרים דידקטיים, מה עוד?

לגבי מורות מוסמכות - כל המורות שמלמדות בכיתות הן מוסמכות, אפילו המנהלים והעוזרות היום משתלמות בבית ספר. לצערי הרב, אם פותחים גן, תמיד השכן רוצה שהבת שלו תהיה שם. סליחה, אני לא יכול לעשות דברים כאלה.

לא לא, אני לא רוצה. כשאתה הבאת סייעת לילדים האלה, שלא יודעת לטפל בהם, אמרתי לך, יש לי את הילדה שלי בת 17 שלומדת... ואז היא באה לילדים - יש לה עוד 3 ילדים חרשים, היא עדיפה... הילדה שלי בת 17 ואיזה חינוך היא קיבלה ממשרד החינוך? איזה חינוך היא קיבלה?

היא סובלת מבעיות שמיעה?

שמיעה. יש לי עוד 3 ילדים. איזה חינוך היא קיבלה?

אני לא יכול לשבץ סייעת. אני אמרתי לו שאני אמליץ בפני הרשות.

בסדר, נעזוב רגע את הסייעת, את סיפורי הסייעת לא פותרים פה, אבל אני שואלת דבר אחר - אנחנו שמענו בפגישה הקודמת שכדי שילדים יוכלו לשבת בכיתה ושמכשירי השמיעה יהיו בעלי משמעות, צריך איזה מכשיר בכיתה, שהוא יוצר חיזוק, איך אתם קוראים לזה? הגברה? האם המכשירים האלה של ההגברה קיימים בכיתות?

לא. בתל שבע הם קיימים כולם. בחוק החינוך המיוחד לא הוגדרה הצטיידות לכיתות, פרט כמובן לאביזרים חינוכיים ודידקטיים שהם הביאו לכיתות. כל ההצטיידות שאנחנו מדברים עליה, של מכשירי FM, של מכשירי הגברה כיתתיים, של איטום אקוסטי של הכיתות ודברים כאלה, אינם מוגדרים בחוק. לכן אנחנו פונים דרך המועצות, אנחנו הגדרנו עם הביטוח הלאומי רשימת הצטיידות ואנחנו פונים לביטוח הלאומי. כל הרשימה אושרה והיא תגיע לבתי הספר, אני מתארת לעצמי עוד חודש חודשיים. אין מה לעשות, לביטוח הלאומי יש טווח פעולה מסוים, גם למועצות יש טווח זמן שלהם, עד שחותמים על החוזה.

אז מה היה ההיגיון להעביר את הילדים בלי המכשירים? למה לא עשיתם קודם מכשירים ואחר כך להעביר ילדים?

זה לא אנחנו. כשהייתה החלטה בפסח, אי אפשר להפוך בית ספר רגיל לבית ספר לחינוך מיוחד. יש זכאות גם של ילדים רגילים. יש X כיתות בבית ספר רגיל שיכולות להתקיים. אנחנו מדברים כבר על 7 כיתות בתוך בית ספר שכולו מכיל 10 כיתות נוספות. אי אפשר לעשות את זה.

בנוסף, צריך לזכור גם שילדים לא יכולים להיות - ככל שאתה מוסע קרוב יותר לבית שלך, סביר להניח שקבוצת הילדים שהיא קבוצת...

אבל גבירתי לא ענתה לי לשאלה, למה לא להתקין קודם ורק אחר כך להעביר את הילדים?

אני עונה. אנחנו עשינו את המפגש בפסח, זימנו, עשינו יום עיון מיוחד למועצות, למנהלים שעומדים לקלוט את הילדים, והסברנו להם במה זה כרוך. פסח נותן לך בדיוק 6 חודשים, שזה חודשים הוועדה של הביטוח הלאומי. מהרגע הזה אני אינני קונה את הציוד, אינני רוכשת אותו, אינני אחראית ואינני מעבירה תקציבים. מהרגע הזה זה נתון למועצה המקומית שחותמת את החוזה עם הקרן לפיתוח שירותים לנכים. אנחנו הגשנו להם את כל בקשת ההצטיידות, מסודרת. אנחנו נפגשנו איתם. זה לוקח זמן.

פניה אחת יצאה ביולי, זה בשגב שלום, ובכסייפה הפניה יצאה בספטמבר.

אני אומרת שאני נפגשתי איתם במאי, התאריך מתועד. אני העברתי להם את כל החומר במאי, כי הם קיבלו ממני תיק באותו יום.

גברת שרה זנדברג, אנחנו לא מתווכחים על העובדות האלה.

השאלה היא האם כשמקבלים החלטה על העברת תלמידים, לא עושים פעולה כזאת. אומרים: קודם כל נראה בעין כיתה מצוידת ציוד מלא, ונסמן את כוח האדם, זה הכל.

אני מקבלת את ההערות של הוועדה המלומדת. את אותו תהליך אנחנו עוברים גם עם ילדים יהודים היום בתל אביב. לנו אין ברירה, לו משרד החינוך היה חלק מההצטיידות, בדיוק כמו כסא, שולחן, מפות וכל הציוד הדידקטי והלימודי, אנחנו מחויבים לתת אותו בספטמבר.

גבירתי, מדובר פה בכך שאנחנו כבר שלושה חודשים מאז תחילת שנת הלימודים, הציוד לא הגיע. הציוד יגיע אולי בעוד חודש-חודשיים. זאת אומרת, שעד פסח הם לא ילמדו כלום.

לא צריך להגזים. דיברנו על זה בפעם הקודמת - אנחנו מדברים על ילדים שברובם לא אוראליים, שהשפה העיקרית והתקשורת העיקרית שלהם בשפה אוראלית נעשית דרך קריאה וכתיבה, ואשר מערך הלימוד שלהם נעשה במה שנקרא שפה מסומנת.

אבל אם הם לא שומעים, אז איך הם יכתבו? מה הם יכתבו אם הם לא שומעים?

את רוצה הרצאה מלומדת פה?

לא, אני שואלת, איך הם יפעלו?

יש לי הרבה תשובות: הילדים קוראים, אני מזמינה אותך לבוא איתי לביקור, ואני אעשה את התיווך של ההסברה ביחד עם זה. זוהי שיטת לימוד מקובלת. יש שלוש שיטות לימוד בליקויי שמיעה: אחת אוראלית, אחת כוללנית, אחד מול השני. אנחנו מדברים בתיווך הזה שהוא תיווך כוללני. אנחנו מכשירים כבר שנה רביעית את המורים. יש לנו כבר מורים בשפת סימנים מתקדמים, כל המורים החדשים בשפת סימנים התחלתית, הילדים משולבים בכיתות האחרות במקצועות האקסטרה קורקולרים, כמו התעמלות, אמנות וכולי, שבהם יש תיווך בשפת הסימנים.

צריך לזכור שחלק מהילדים האלה, כמו ששמענו בתחילת הוועדה, לא הרכיבו מכשיר שמיעה. מכשיר שמיעה איננו משקפיים, את לא מרכיבה אותו ופתאום שומעת. גם כשאת שומעת, את שומעת עיוותים מאד מאד חזקים. את צריכה במהלך של שנים ללמוד שהקולות המעוותים שאת שומעת הם מה שאנחנו מתכוונים "ת" כתובה, כי מעולם הוא לא ישמע את ה"ת" שלי או את ה"ש" שלי וכולי וכולי. אנחנו מדברים על ילדים שלא מרכיבים מכשירי שמיעה.

חלק מההצטיידות - אני הסברתי בפעם הקודמת - היא הצטיידות שהייתה אמורה להירכש על ידי ההורים, בגין זה שחוק הבריאות נותן להם מכשיר שמיעה אחת לשלוש שנים. היות ודיברנו על זה שהאוכלוסייה הזאת לא תמיד עומדת בזה, אנחנו מזמינים מעין מכשיר מיוחד, שהוא מכשיר FM, שהוא גם המכשיר האישי, כדי לתת לילד את ההזדמנות של פעם ראשונה בכלל לקבל מכשיר. ואז אנחנו מתחילים אימון שמיעה. צריך לזכור שחלק מהילדים האלה יצאו ממערכת החינוך כשהם קיבלו מכשיר מאיתנו, בגיל 5, בגיל 7 וכולי, כי לא ההורים רכשו להם, והיו אמורים לרכוש.

אני לא מאשימה כאן, לכן אני כתבתי לך בהצעה שצריך לבנות איזה שהוא מערך מודעות להורים, אבל אני נותנת להם מכשיר שמיעה, ואני מצהירה פה בפני הוועדה, לא תמיד לצורך הלמידה של שפה. אני נותנת להם מכשיר שמיעה לצורך אוריינטציה. שפה אני מלמדת אותם דרך מתווך של שפת הסימנים ודרך המודל של מה שנקרא: המתווך המשני של שפה, קרי קריאה וכתיבה.

הבעיה היא כזאת, גברת שרה זנדברג, למרות התיאורים החשובים והתורמים שלך, הבעיה היא התחושה העמוקה מאד של הורים, שחוזרת ונשנית, חוזרת ונשנית, שהילדים שלהם לא מקבלים בבית הספר. אנחנו לא יכולים להתעלם מתלונות של הורים. אנחנו לא מתווכחים פה על רמת המדעיות של ההורים, אבל אם להורים יש תחושה שהילדים הולכים לבית הספר ולא מקבלים שם שום דבר, חוזרים הביתה ובעצם הלכו או לא הלכו, זה אותו דבר - אני חושבת שזה רע מאד.

אני הייתי עם ההורה הזה, ראינו את המחברות של הילד שלו, כמה שהוא כותב יפה. כותב יפה, שפה. הוא גם מבין מה שהוא כותב והוא גם עונה על שאלות. אני רק רוצה לומר: הבת שלו, הוא אמר, בת 17 והוא רוצה לשלוח אותה להיות סייעת - אני לא מתערבת, כי משרד החינוך לא מעסיק סייעות, אלא מועצות מקומיות. אני מדברת על זה שבגיל 17 שערי בית הספר שלנו עדיין פתוחים עבורה. יש לה זכאות ויש ילדות אחרות בגילאי 17 שלומדות אצלנו עד גיל 21. זה גם עניין של מודעות. כל הדברים האלה הם חלק ממערך שצריך להיות מאוגם בין משרד החינוך לעבודה ורווחה.

זה שאין הצטיידות זו עובדה שולית במערך הזה. ההצטיידות תהיה, ההצטיידות הזאת לא קיימת בכל המערך החינוכי של בתי ספר. בתל אביב לומדים כלל הילדים, בלי ציוד, משום שעיריית תל אביב אמרה: בכל כיתה יש לי אולי ילד תל אביבי אחד. היות והביטוח הלאומי מתנה את קבלת התרומה ב20%- השתתפות העירייה ו80%- הקרן מממנת, עיריית תל אביב אומרת: צר לי, בגין ילד אחד או שניים, אני לא מסוגלת להרים לכם מערך הצטיידות שעולה אלפי שקלים, ולצידי, לצערי, לא עומד החוק.

ההורים הבדואים היום טוענים טענה שהיא צודקת. ההורים התל אביביים אומרים את אותה טענה, ואני, כנציגת משרד החינוך, אין בידי חוק שעומד מאחורי לתת הצטיידות ראויה לילדים לקויי שמיעה,

עם פתיחת הכיתה.

לא רק עם פתיחת הכיתה, אלא גם אחרי פתיחת הכיתה. לא עומד מאחורי שום חוק בעניין הזה. חוק החינוך המיוחד התקבל ללא החלק של ההצטיידות. צר לי, אני ממש מצטערת, זה נכון ולא רק לגביכם.

יש לי בקשה: ההורים פה מדברים על ציוד, הם מדברים על זה שבאופן סובייקטיבי, כפי שהם רואים את זה, המורות לא יכולות לתת מענה. אני חושבת שצריכה להיות פה הידברות מאד רצינית, שלך אישית, או של מי מטעמך, עם ההורים האלה, עם מערכת החינוך, ואם יתגלה בסיור ובביקור שההורים צודקים ב3- מתוך 5 הטענות שלהם, או ב2- מתוך 7 הטענות שלהם - אני אומרת, גם אם נדמה משהו להורים והם טועים, מישהו צריך לשבת איתם ולהסביר להם איפה הטעות שלהם. אם אתה מרגיש שמורה לא נותנת - מישהו צריך לשבת עם ההורים. את כל הזמן הדגשת שבעצם ההורים הם המתווכים המרכזיים בכל הנושא הזה. תחושות רעות של הורים עוברות לילדים, לדעתי.

אני לוקחת את זה לתשומת ליבנו, ונמשיך לקיים הידברות.

אני רוצה להוסיף משפט אחד. קודם כל, בכל בית ספר יש הדרכה מתמדת בתוך בית הספר, שנית, ההורים לא יכולים לתקשר עם הילדים שלהם, כי נפתח להם קורס לשפת סימנים ואף אחד מהם לא הגיע.

חלק גדול לא הגיע, אבל שוב, זה לא חשוב, צריך יהיה לעשות משהו אחר.

שלישית, הילדים לומדים כמעט ברמה של תלמידים רגילים, ואני מאד שמח שאני מבקר תלמידים ואני רואה איך הוא כותב את השם שלו, אבא שלו, אחים שלו, אמא שלו, והוא לומד ברמה קצת פחות מתלמיד רגיל. ילדים ממש לתפארת.

יש לי שאלה לאדון מוחמד אלקרנאוי: לילדים אין אפילו קלינאית תקשורת אחת. מה יעשו בלי קלינאית תקשורת?

מר חליל אלעטרש, את צודק. אין פה איש בחדר שלא יהיה שותף לזעקה על המחסור בקלינאי תקשורת. הבעיה קיימת בכל הארץ, אבל במיוחד בדרום. באוניברסיטת באר שבע יפתחו מסלול, אבל זה ייקח עוד 4 שנים עד שיהיו בוגרים ראשונים. המחסור הוא אדיר, המחסור הוא בלתי נסבל. הבעיה שלנו היא כזו: עד שיכשירו קלינאי תקשורת שידברו ערבית, אנחנו מוכרחים לתת לילדים מה שאפשר לתת עכשיו, וזה מה שמשרד החינוך אומר שהוא רוצה לתת.

לכם יש ביקורת - אתם, בתור ועד הורים, תשבו ישיבות עם משרד החינוך. אני חושבת שלגברת שרה זנדברג יש רצון טוב ונכונות לעזור עד כמה שניתן. בעניין הביטוח הלאומי, אנחנו יכולים לשלוח מכתב לביטוח הלאומי ולבקש שיזדרזו קצת בנושא ההצטיידות, אבל יש כנראה עוד כל מיני דברים שאפשר לעשות, חוץ מעניין הציוד הזה.

אנחנו היינו מאד רוצים שקודם יהיה הכל מצויד ואחר כך יגיעו הילדים, אבל בנגב בנו ערים שלמות כשלא היה ביוב, אז קודם היו ערים ואנשים גרו בהם ואחר כך נזכרו: איפה הביוב. אז אחר כך הלכו לחפש ולעשות ביוב. גמרו לעשות את הביוב בנגב? לא גמרו לעשות את הביוב בנגב. כמה אנשים חיים ברהט? חיים. יש בכל השכונות ברהט ביוב? לא, אין בכל השכונות ברהט ביוב. ככה זה עובד בנגב, יש איזה היגיון מאד מוזר לפעמים בדברים האלה. אז כמובן שהיה מאד רצוי שקודם כל יהיו כיתות נפלאות, מסודרות ומצוידות, ואחר כך יעבירו את הילדים.

לא יהיו גם, אין הצטיידות בחוק.

אז יכול להיות שצריך לשנות את החוק, יכול להיות שהזכות של הילד לחינוך מיוחד צריכה לכלול את כל הציוד הנחוץ.

משרד החינוך לא ערוך לקלוט את הילדים שלנו בכלל, אין לו תכניות, אין לו כלום. מה שהוא יודע זה רק לפתוח כיתות. הוא לא ערוך לקבל את הילדים האלה. אם הילדים שלי לומדים 5-6 שנים ואין להם כלום, אז מתי הוא יהיה ערוך?

מר חליל אלעטרש, גברת שרה זנדברג מוכנה להיפגש איתכם, תשבו אתה, אפשר גם לעשות בחינות כאלה או אחרות, לבדוק את המצב של הילדים, לבדוק איפה הבעיה, אם אתם צודקים בביקורת, לראות מה אפשר לעשות. אני רוצה לבקש מכם שתעשו את זה. אם גם זה לא יעזור, נחשוב מה לעשות, אבל יש לכם פה הזדמנות - היא יושבת פה מולכם, היא רוצה לעזור. המפקח אומר שזה בסדר. תראה, הילדים הרי לא לפנינו ואנחנו לא עושים את הבחינה לילדים, אבל בואו נבדוק את הנושא הזה. מה שברור שבלעדיכם אי אפשר.

בינתיים הצטרף אלינו מנכ"ל בית החולים סורוקה, דוקטור איתן חיי-עם ולכן נחזור לנושא הקודם, אני רוצה לערב אותך. אנחנו רוצים לבדוק איך אנחנו יכולים להקים מרכז אודיולוגי לילדים בנגב, כאשר הדגש הוא באבחון, בטיפול וכדומה, עד גיל 3, אבל לא רק עד גיל 3. נאמר לי שבית חולים הקים סניף שלו ברהט, מרכז להתפתחות הילד. המרכז בעצם עוסק בילדים עם נכויות, והוא יכול לתת שירות לכל הילדים. כל מה שקשור לילדים כבדי שמיעה הוא חלק מסל הבריאות, ולכן הוא מכוסה, כפי שהסבירו לנו.

חשבנו אולי אתם יכולים להמשיך לתת, או להרחיב, או לידכם - ישנם פה נציגים של מיח"א, אשלים וכולי. מאחר ואין פה איתנו אף אחד מהממסד הרפואי, אז אולי אנחנו לא חושבים נכון, כי אנחנו מדברים באוכלוסייה שיש בה שיעור גבוה ואנחנו מדברים באוכלוסייה עם מודעות הולכת וגדלה - אתה רואה, יושבים פה איתנו הורים שיש להם מודעות מאד גבוהה ורצון.

אני מכיר את כולם, נפגשנו כבר בעבר.

אז אני אומרת, יש להם את המודעות הגבוהה הזאת, וככל שיש יותר מודעות, יש יותר דרישה לשירותים כמובן וכן הלאה. נאמר לנו למשל שיש אצלכם בעיה קשה מאד, שמחלקת אף אוזן וגרון צריכה באופן דחוף תוספת אנשים כדי לקצר את התורים, יכול להיות שצריך פתרון אחר - אני מספרת לך מה שעלה בדיון - אז בבקשה, נשמח לשמוע אותך.

קודם כל אני מציין שלא זומנתי לישיבה הזאת - וזה בסדר - אני אומר את זה ברמת העדר נתונים.

אני מתנצלת.

לא, אני מתנצל. את הנושא אני מכיר, גם את חלק מהאנשים אני מכיר ובטח את הילדים אני מכיר. זה מתקשר לדיונים שקורים פה בכל הבניין, ובאמת לא נעשה הון פוליטי מזה, אבל כשחסר משהו בארץ, אז הנגב יכול לצפות מראש ולהגיד: תיזהרו בתל אביב, עוד שנתיים יש לכם בעיה. למה? כי כשחסר, לצורך העניין מרפאה בריפוי בעיסוק - כשחסר לי ובמרכז הארץ יש, אני יודע שהולכת להיות בעיה. הנגב סובל קשה מאד מחוסר של מרפאים בכל מה שקשור להפרעות בתקשורת. זה שציינתם שבעוד 4 שנים ייפתח, אז נכון שזה עוד המון זמן, אבל זה ממש אור בקצה המנהרה.

אני ישבתי בוועדות, אני חבר ועדת פקולטה שמאשרת את הנושא, הלימודים יתחילו בעוד שנה, והדגש שהושם שם זה בכמה מישורים, שבאמת שונה, ונורא חשוב להגיד את זה פעם אחת - הלימודים יכללו קטע של עבודה סוציאלית - הם לא יהיו עובדים סוציאליים, אבל לטפל בילדים כאלה, מאד חשוב להיות עם הפן הזה. כולל הפן שנחפש ככל שנוכל אנשים מהמגזר הבדואי שילמדו את זה, כיוון שאנחנו רוצים לתת את הטיפול למגזר ולא יעזור כלום - מי שמדבר עברית ולא ערבית - לא יוכל ללמד ילד בדואי, כמו שמי שמדבר אנגלית לא יוכל ללמד ילד צרפתי.

שואלים אותי מה המרכז הרפואי סורוקה יכול לתרום - אני ממש אומר עם לב כואב, כי זה חברים שלי - לא מסוגל לתרום, ואני אסביר למה. התורים אצלי ארוכים מאד, לא כי אין תקציב. כל מנהל בית חולים יש לו קרנות ותרומות ואני מהתקציב שלי מוכן להעסיק כל מי שמתעסק בנושא התקשורת ובבעיות האלה - ולא מוצא אנשים.

גם לא רופאים?

זה לא בעיה של רופאים, זה בעיה של מטפלים. ברהט פתחנו שלוחה של התפתחות הילד. בשביל לשים שם מישהי שתטפל בילדים, המשמעות היא להוציא מסורוקה ולשים שם, ובאותו רגע אני מכפיל את התורים. אני לא מסוגל לעשות את זה, ואם שואלים אותי, אני לא יודע מה התשובה הנכונה. ילד מירוחם שצריך להיות מטופל, המקום הכי גרוע שיהיה מטופל זה אצלי. זה צריך להיות ליד הבית, זה צריך להיות זמין, זה לא בדיקה חד פעמית, אי אפשר לשבש לו את החיים, לעשות אותו ילד נכה. ילד שצריך לנסוע 2, 3, 4 פעמים באוטובוס לסורוקה, הופך לילד נכה. למרות שיש לו נכות קטנה, שאפשר לעזור לו, אנחנו הופכים אותו לנכה גדול.

אני לא מסוגל להוציא אנשים היום, אני אהיה מוכן להשתתף בכל דבר, לחפש אנשים, אני אממן את האנשים - הרי הסיבה שאין אנשים זה השר המגוחך שמשולם להם על עבודה כל כך קשה, לכן לא מוצאים אנשים. במרכז הארץ היכרתי בוגרות שאמרו: הבנו את העסק. כשעשיתי תואר שני במינהל באוניברסיטת תל אביב, חצי היו דיאטניות, מרפאות בעיסוק, שמיעה וכל זה, כי הבינו שפרנסה אין מאחורי זה. המחסור הוא עצום, הנגב לא יודע להתמודד עם זה. צר לי להגיד, ואני אומר את זה עם המון כאב. אם מישהו יאתר לי מרפא, אני מבטיח - עזבו קופה, יש לה תקנים, אין לה תקנים, אני על התקנים שלי אמצא איך להשיג.

יש לי שאלה אליך, הייתה ועדה משותפת במשרד הבריאות לקורס לסייעות התפתחותיות, אני חושבת שהיה גם משהו בנגב עם האוניברסיטה, עם בית הספר המרכזי של המשרד לסייעות התפתחותיות, שלמדו בצמוד למקצועות הפרה-רפואיים, כשעובד מומחה רק מדריך אותן והן עושות את העבודה ביום-יום, ואז אתה לא צריך את המרפא בעיסוק, או המרפא בדיבור ביום-יום, נגיד ברהט. זאת אומרת, שתהיה סייעת התפתחותית שתקבל את ההדרכה והיא תעשה את העבודה השוטפת, שזה דבר שהוא יותר קל ויותר נגיש, ויש חומר על זה ויש אפשרות לפתוח קורס, זה יותר פשוט, ואני יודעת שגם היה איזה קורס בנגב.

היה קורס בנגב בכיוון של פיסיותרפיה-שיקום, וגם זה היה בייסורים בגלל הגילדות, ואני לא בטוח איך זה יעבור. אם את שואלת על הרעיון - הרעיון מצוין. דרך אגב, זה גם מקור פרנסה, ולא צריך להתבייש. באבטחלה הגדולה שיש במגזר, אם מוצאים בחורות ובחורים צעירים שמלמדים אותם איך ללוות את הילד - אם לא יתנו את הטיפול, הם לא יודעים, אבל יש קטעים גדולים מאד של אימון שאפשר בהם ללוות את הילד.

אני מזהיר מראש, מהיותי חי את הנושא הגילדה של המרפאים בדיבור, או בשמיעה, הם לא יתנו לזה לעבור. תאמינו לי, אני אגמור לבנות שני בתי ספר לפני שזה יעבור. זה להוציא המון אנרגיה על משהו שלא יצליח. הלוואי ויצליח. אני מנסה לעשות את זה, עוד פעם בהתנדבות, על ילדים פגועי מוח, בזה שאת הפיסיותרפיה הפשוטה, באמת לא צריכים את זאת שגמרה תואר שני - לא מצליח להעביר את זה. רוצים להרוג אותי בכל מיני פורומים, כי אני גוזל פרנסה למישהו.

אני חוזר ואומר, אני מאד רוצה לעזור, אני מוכן לממן ממקורותי - לי יש מקורות פרטיים שלי, אבל אני לא יכול לתת תשלום יותר גבוה ממה שמשלים בארץ, כי באותו רגע הורג אותי מנכ"ל קופת חולים, כי אני משנה תעריפים בכל הארץ. בתעריפים שמשלמים היום, אי אפשר למצוא אנשים, לא יעזור כלום. אנשים בורחים, ובטח בנגב. ואם יש מישהו בנגב, הוא רוצה לשבת בסורוקה ולא ברהט.

כמנהל בית חולים סורוקה, למה שבית חולים סורוקה לא יתן את המענים הרפואיים והאודיולוגים הכי חדישים, כמו שנעשים היום בכל המקומות האחרים בארץ, כמו למשל, שתל קוכליארי? למה אנשים צריכים לנסוע לפתח תקווה, או לירושלים, או לתל השומר ולא יכולים לקבל את זה בנגב? אתה, כמנהל בית חולים, בוודאי יודע שזה כרוך בנסיעות יותר תכופות מאשר פעם או פעמיים.

יש לי כמה תשובות לזה. אחת היא שזה בסדר שאני יושב בוועדה הזו ומסבירים לי ששתל קוכליארי נורא חשוב לעשות בסורוקה - בכל חדר יסבירו לי - ובצדק, שלא יהיו אי הבנות - מה הדבר הכי חשוב, ויש סדרי עדיפויות. אני אומר לך שאנחנו מאד רחוקים בסדרי העדיפויות מהשתל הקוכליארי.

חשבתי שאת הולכת לשאול אותי שאלה אחת, למה בכלל בית חולים סורוקה צריך להתעסק בנושא של שמיעה וריפוי דיבור? אם שואלים אותי באמת, זה עיוות היסטוריה. הקהילה הייתה צריכה להתעסק בזה.

הבטיחו לנו שקופות חולים יעשו את זה, אבל בקופות החולים אין בנגב שירות כזה.

זו בעיה, אבל לגבי, כשקיבלתי את בית חולים סורוקה, הדבר האחרון שאסגור זה את זה, מתוך אחריות לאומית, אבל בינינו - פה אפשר להגיד בחדר - זה בכלל לא צריך להיות בבית חולים.

בערים אחרות קופות החולים נותנות את השירות הזה בעצמן, בלי בית חולים?

תראה, כשמדובר על תינוקות, אז זה בדרך כלל מכון אודיולוגי בבית חולים. יש בדיקות של מכונים אודיולוגיים פרטיים, אבל בהמשך הדרך מרבית הילדים עושים את זה במכון פרטי, נשלח על ידי קופת חולים. אלה בדיקות מאד פשוטות. לדעתי אפשר יהיה אפילו עם קלינאי תקשורת - אני יודעת שאילת מוכנה לשלם הון תועפות, נותנים לאדם טיסה, נותנים לו משכורת מפתה, הרי מישהו ירד לנגב לבדוק יום בשבוע, אם יתנו לו משכורת כמו שצריך.

אם הבעיה זה חדר אודיולוגי - אני, אסור לי להקים לפי החוק, מחוץ לבית חולים.

לא, יש את הקרן לפיתוח שירותים,

יש קרן לפיתוח, אני יכול למצוא יזם שבאמת ייקח את זה וידאג לבדיקות. אבל הבעיה היא לא הבדיקות, רבותיי. אחרי הבדיקות יש תשובה, מה עושים עם התשובה? ועם זה תהיה הבעיה. חדר אני אמצא. אני אמצא יזם שמחפש להשקיע כמה גרושים בנגב ולהרוויח גרוש.

גם אם יתירו מכשיר שמיעה, זו אוכלוסייה שצריכה חינוך איך לטפל במכשיר השמיעה, איך להרכיב אותו. הם לא מבינים את זה. אתם לא מבינים שגם ילדים שיש להם מכשיר, כשאני מורידה את המכשיר, הוא לא עובד בכלל. שמים אותו בבוקר. זה הרבה יותר מזה, זה עבודה מאד רצינית ומעמיקה, ליצור תודעה והבנה ו-REACHING OUT, ילדים עשו שתל קוכליארי שם ובאים רק עם הצלקת, את המכשיר השאירו בבית.

אני רוצה לענות לך על שתל קוכליארי. אם היה לי X מיליונים עכשיו, או מאות אלפי דולרים להשקיע, לא הייתי משקיע בשתל הקוכליארי, כי זה, עם כל הכאב, יותר טוב שתל השומר ושניידר יהיו מומחים בזה, במקום שאני אעשה 3-4 ניתוחים. ותאמיני לי, בכסף הזה - הרי אני לא לוקח אותו הביתה - נוכל לתת אפילו לילדים האלה שירות יותר טוב.

אני לא מסכימה איתך, כי אני בצד של השיקום.

את רואה מצוין, והתפקיד שלך זה לצעוק עלינו שלא מספיק, אבל את רואה רק קטע קטנטן, כי שיקום חולי לב צועק את אותו דבר ושיקום כללי צועק את אותו דבר, ואנחנו רק בשיקום, עוד לא דיברנו על כל בית החולים. יש סדרי עדיפויות.

אני רוצה לחשוב בקול רם - יכול להיות שעשינו שגיאה שלא הזמנו היום לפגישה את נציגי קופות החולים, שכולן פעילות בדרום, לכולן יש לקוחות בדרום. אני שואלת כך: קופות החולים מחויבות לפי החוק לתת את השירות הזה, או לקנות את השירות הזה, נכון?

התחלנו את הרעיון של הוועדה הזאת בזה שבסדר, אז יהיה שם מישהו שיבדוק שמיעה. אנחנו מדברים על איזה שהוא מרכז, זה מרכז שעושה REACHING OUT לאוכלוסייה, אז בסדר, אז תהיה לו בדיקת שמיעה והוא לא ירוץ, הוא יקבל את התוצאות, ואפילו יגידו לו שזה דנווקס מסוג X, והוא ירכיב את המכשיר דנווקס מסוג X, וכל יומיים הוא צריך להחליף בטריות והוא לא מחליף בטריות. כל שלושה חודשים צריך לשים את המכשיר בDISTORTION- בדיקה, והוא לא יעשה את זה. אז זה שווה משהו? והוא לא מדבר אל הילד שלו, זה אלף ואחד דברים.

תראו, כשהם באים בטענות, זה גם חוסר מודעות שלהם, וזה כל כך כואב לשמוע שאין ידע. ילד חרש מציג הישגים שפתיים הרבה יותר נמוכים מאשר האוכלוסייה הכללית, ורק 10% מהילדים החרשים, גם באוכלוסייה היהודית, משיגים הישגים כמו הילד הרגיל. תמיד נוצרים פערים, זה מצב מאד כואב. אף אחד לא בודק ילד ציפי, כמה מהר הוא רץ. ככה אי אפשר להגיד לילד חרש: כמה אתה מדבר שפה כמוני וכמוך. אנחנו הולכים על תקשורות אלטרנטיביות, בגלל סוג הנכות.

משרד החינוך עשה ויעשה, ואני חושבת שהזכרתי בוועדה הקודמת, ואני רוצה לשים את זה - פינטר, ב1904-, עושה מחקר בארצות הברית ומגיע לזה שבוגרי בתי ספר לחרשים גומרים את התיכון ברמת כיתה ג', ד'. עברנו מאה והגענו לזה שהם לא גומרים בג' ד', הם גומרים בד', ה'. אדיר! ממש התקדמנו. אז עכשיו נראה מה השתל יעשה, אבל אנחנו מדברים על נכות מאד מאד קשה, והיא לא נפתרת ככה בשירות אודיולוגי, או באיזה שהיא בדיקת שמיעה. זה מערך של שירותים והשקעה מאד גדולה.

אם אנחנו מכניסים עמותה, מיח"א או גוונים או משהו אחר - העמותה הזאת יש לה דרכים משלה להתמודד עם כוח האדם?

העמותה תצטרך לעבוד בשיתוף עם איזה שהיא ועדה בין משרדית והדברים ייבנו במשך הזמן באופן מודולרי. אני לא מאמין שאפשר ברגע אחד לבנות את כל השירותים. אלה דברים שנבנים במשך שנים, זה ייקח שנתיים, 3, 4, 5 שנים, עד שיבנו את כל השירותים בתוך אותו מרכז.

אז מה שאני רוצה לבקש - אנחנו נפנה אל המנכ"לים של שלושת המשרדים בבקשה כזו. אנחנו גם נבקש שיזמינו את נציגי סורוקה, כמי שהם בעצם המובילים בהגשת השירות הזה נכון להיות. המנכ"לים יפנו למיח"א או למישהו אחר, אני לא יודעת מה הם יעשו, מי עוד נחוץ בוועדה כזו?

המוסד לביטוח לאומי.

אשלים, גוונים, מיח"א.

אלה בעצם הגורמים נכון לרגע זה. אני לא יודעת אם עשינו צעד גדול, אבל העניין הוא בזה שמודעים למחסור שאתה דיברת עליו, על המצוקות, אבל דווקא משום שאנחנו בתחושה שבהבדל מתחומים אחרים, הילדים האלה לא מזנקים את אותו זינוק שהיינו רוצים לעשות, ושבעצם מה שאפשר לעשות עדיין לא נעשה, ושמענו כאן את כל הסיבות, ועד כמה אי אפשר בלי הקהילה ואי אפשר בלי ההורים, ובלי זה ובלי זה, אז לאור הדברים האלה, אנחנו רוצים להמשיך ולעסוק בנושא הזה.

אנחנו נוציא את המכתבים, נהיה במעקב אחרי הנושאים האלה, ונזמן אתכם. בינתיים אל תבזבזו את הזמן, תנהלו שיחות, תבדקו מה קורה, מה אתם יכולים לפתור מהיום לעכשיו, איך אפשר לעזור שיותר הורים ילמדו יותר, ידעו יותר, גם מה שקשור לבטריות, כל הנושאים האלה שהם כאילו קטנים, אבל זה מה שעושה את המכשיר מכשיר. אם יש לכם טענות על החינוך, שבו איתם, בסדר? אז אני מקווה שזה יסתדר. תודה רבה לכם.




הישיבה ננעלה בשעה 13:15