ילדים לקויי שמיעה במגזר הבדואי בנגב

וועדת מעמד הילד 3

31
וועדת מעמד הילד
הכנסת החמש-עשרה
מושב שלישי נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 108
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום שני, ה' בחשון התשס"א - 22 באוקטובר 2001

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר
אילן גילון

משרד החינוך:
מוחמד אלקרנאוי - מפקח המגזר הבדואי
שרה זנדברג - מפקחת ארצית ממונה על החרשים
דניאלה מונטל - מפקחת על החינוך המיוחד במחוז הדרום
שתי"ל
איתן מיכאלי - קואליצית החינוך + שתי"ל
חסאן אבו כף - חבר חינוך מיוחד
סעיד אלנסאסרה - יו"ר ו. הורים מרכזי לחינוך מיוחד
אלנססרה עלי
באנה שגרי בדארנה - האגודה לזכויות האזרח
מיח"א (ילדים חרשים)
תמי מירון - מנכ"לית
ג'וינט
עמוס פז - מנהל תכניות
מועצה לאומית לשלום הילד
ג'יאד חאג' יחיה

רחל סעדה

ילדים לקויי שמיעה במגזר הבדואי בנגב
1

3
ועדת משנה לבריאות האשה, לחינוך ולספורט

בוקר טוב, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. על סדר היום ילדים לקויי שמיעה במיגזר הבדואי בנגב. באחד הסיורים שערכנו בנגב עסקנו גם בנושא זה, והתקיים דיון בהשתתפות נציגי משרד החינוך וגם משרד הבריאות. כמו כן ביקרנו בבית ספר בו היו כמה וכמה כיתות לילדים הסובלים מליקויי שמיעה. בעקבות הפנייה של ועד ההורים לחינוך מיוחד בנגב מצאנו לנכון לקיים את הדיון בנושא החשוב הזה.

אני מציע שסעיד, שהוא יו"ר ועד ההורים בחינוך המיוחד, יתחיל בהצגת הנושא, ואחר כך אם יהיה צורך אני אשלים.

בבקשה, סעיד אלנסאסרה שהוא יו"ר ועד הורים מרכזי לחינוך מיוחד.

בוקר טוב לכולם. אני שמי סעיד אלנססרה, אני אב לארבעה ילדים חרשים. אני אתחיל מההיסטוריה שעברנו עם הילדים משנת 96', כשהילדים עברו כמה מקומות, מתל שבע ללקיה, מלקיה לתל שבע, בקיצור היה טרטור גדול. עד שהסענו אותם לתל שבע ישבו הילדים, ועם כל הכבוד למשרד החינוך היה שיתוף פעולה. ריכזנו בתל שבע את כל הילדים, משנת 96' עד לפני שנה בדיוק. אולי זכור לכם, היו כל מיני העברות, העבירו את הילדים האלה בין חמישה מוקדים, ממקום למקום. אני מדבר רק על מה שקורה היום.

בני כמה הילדים שלך?

הילדים שלי מגיל גן עד גיל כיתה ד'. בשנה שעברה החליט משרד החינוך לפזר את הילדים לכמה מוקדים. הסכמנו, למרות שלא ידענו מה הולך עם הילדים. באנו לשנה חדשה, לקראת התחלת השנה הנוכחית, בה העבירו את הילדים למוסד שניגשנו אליו. לצערנו לא מצאנו שום דבר. לא ידענו מה לעשות עם הילדים. לא ראינו לא כיתה, לא ציוד, ולא מנהל.

לאן הופניתם?

נפתחו שתי כיתות בכסייפה ושתי כיתות בשגב. אפילו כסא לילד לא היה.

האם היו מורים?

היתה מורה אחת בתוך הבית ספר עצמו. שאלנו איפה אנחנו עומדים ומה אנחנו עושים. אם משרד החינוך חשב להעביר את הילדים האלה, עליו להיות ערוך לשנה חדשה כיוון שהילדים באו ממסגרת שהיא באמת טובה. הילדים שלנו רכשו ידע וידעו איפה לשבת, פתאום פיזרו אותם, שמו אותם במסגרת אחרת, שהיא המסגרת הנוכחית והילדים שלנו מתחילים
וועדת מעמד הילד 2

4


מחדש. הם היו בסדר בתל שבע. למדו שלוש שנים, הכירו את המערכת, הכירו את הצוות, כלומר המצב היה מאה אחוז בתל שבע.

היום אנחנו בסוף חודש אוקטובר, מה קרה בחודשיים האחרונים?

עד עכשיו הילדים היו מושבתים לחודש וחצי ועד היום טרם נקלטו כולם.

כמה ילדים נקלטו וכמה לא?

נקלטו תשעה ילדים מתוך עשרים. שני ילדי גן ושבעה ילדי בית ספר. אני ראיתי אותם, אתמול הייתי בבית הספר. אני מדבר על עשרים ילדים של כסייפה. עכשיו לדעתי צריך משרד החינוך להיות ערוך לשנה החדשה כאשר הוא מעביר ילדים. לצערי לא היה כלום עד היום.

מישהו רוצה להשלים ולהוסיף? איתן מיכאלי משתי"ל בבקשה.

אני רוצה לנסות למקד איפה ההסכמות ואיפה הויכוחים. יש הסכמה על כך שיש יתרון בפיזור פתרונות על פני כל הקהילה בנגב, ולא ריכוזם רק במקום אחד. יש הסכמה מבחינת ההסעות, מבחינת תחושת השייכות והזמינות לקהילה, וגם מבחינת הסיכוי לשלב ילדים במערכת חינוך רגיל, עם עזרי שמיעה, שזו המטרה בסופו של דבר, לשלב את מקסימום הילדים במידת האפשר בחינוך רגיל. על זה יש הסכמה.

על מה אין הסכמה, באופן כללי חסרים פתרונות לילדים החרשים. זאת אומרת הפתרונות שעבדו עד שנת הלימודים הנוכחית היו בתל שבע, לילדי גן עד בערך כיתה ד', בבית הספר ניב בבאר שבע, שהוא בתהליך הצטמצמות לילדים גדולים יותר, ולמעשה לילדים הבוגרים אין פתרון באיזור.

כוונתך לילדים מכיתה ה' ומעלה?

לא, הבוגרים יותר. לילדי חטיבה עליונה, אם הם לא ישתלבו במערכת החינוך הרגילה, אין למעשה פתרון באיזור. הבנים מופנים לפנימיית אונים בכפר סבא, והבנות מסיבות שקשורות בתרבות ומסורת למעשה נשארות בבית. אין פתרון של ממש. גם הפתרון של הפנייה לאונים כפר סבא הוא לא פתרון מלא.

דבר שני, ברור לכל שלא מאה אחוז מהילדים הם ילדים שמשתלבים בסופו של התהליך. ישנם ילדים שלא מגיעים לשילוב. הציפייה של ועד ההורים היתה, והיא מתועדת במסמכים שחלקם מצויים כאן, שבתל שבע יקום מרכז שבסופו של דבר יתן פתרון מלא לילדים החרשים עד סוף תיכון, לפחות לכל אותם ילדים שלא נכנסו למעגלי השילוב. הפתרון שצמח בתל שבע הוא אולי לא פתרון בית ספר, לא פתרון מלא, אבל היתה תחושה להורים שיש התקדמות הדרגתית ומכירים בזה.

מה שקרה בסוף שנת הלימודים הקודמת, התקבלה החלטה על פתיחת שני מרכזים נוספים, אחד בכסייפה ואחד בשגב שלום. הטיעון הראשון, רמת אי ההסכמה הראשונה היא על ההכנה. הציפייה שלנו היא שכשמשרד החינוך מחליט על הקמת מסגרת חדשה המעבר לא יוריד את רמת השירות שהילדים מקבלים. בפועל, אם אני אחדד את מה שאמר סעיד, ישנן כשלוש רמות של מוכנות. אחת היא המוכנות של כיתה רגילה. גם זה לא היה מוכן, ודאי לא בכסייפה. בשגב שלום יותר, בכסייפה פחות, אבל גם זה לא היה מוכן.

הרמה השניה של מוכנות היא אותו ציוד מיוחד שנרכש בסיוע המוסד לביטוח לאומי, שתחילת הטיפול בו למעשה בשגב שלום היתה במהלך הקיץ ובכסייפה היתה במהלך חודש ספטמבר. מנסיוני במקומות אחרים התהליכים מול המוסד לביטוח לאומי הם תהליכים ארוכים. זאת אומרת סביר להניח שבמהלך שנת הלימודים הנוכחית אותו ציוד מיוחד לא יהיה, במהלך רגיל, מוכן בבית הספר.

המרכיב השלישי הוא מרכיב של כח אדם. לשגב, אם אני זוכר נכון את הנתונים, עברה מורה בעלת הכשרה, בעלת ניסיון בעבודה עם ילדים חרשים, וסייעת אחת או שתיים בעלות ניסיון. בכסייפה עברה מורה אחת, והמורה השנייה אין לה עדיין שום הכשרה בכיוון הזה. מובן שזה שינוי לרעה מבחינת כח האדם העומד לרשות התלמידים. גם בתי הספר עצמם, אם מדברים במושגים של שילוב, לא עברו איזו שהיא הכשרה, לא המנהלים ולא המורים, ואין בהם אנשים שמתמצאים בשפת הסימנים. כך שאנחנו עוד רחוקים משילוב. מדובר על כך שבמהלך השנה יוכשרו אנשים. אני פגשתי את המנהל בשגב, הוא דיבר על זה שהוא רוצה להכשיר את כל המורים שלו, וזה ראוי להערכה, אבל זה תהליך ארוך, ומבחינה זו השנה התלמידים שהועברו נפגעים.

המוקד הנוסף בכח אדם הוא כח אדם פרא-רפואי, קלינאיות תקשורת. יש קלינאית תקשורת אחת, שההנחיה שהיא קיבלה, נכון ליום שאני דיברתי איתה, היתה שהיא מפסיקה את עבודתה בתל שבע, מה שמשאיר את המרכז בתל שבע ללא קלינאית תקשורת, ונותנת יום בשבוע בכסייפה ויום בשבוע בשגב שלום. יום בשבוע זה אומר שש שבע שעות. זה בודאי לא מכסה את כל התלמידים שנמצאים במרכזים האלה, ולא עונה על הצרכים. אני יודע שיש בכלל בדרום בעיה של קלינאיות תקשורת, ועוד יותר בקהילה הערבית בנגב, אבל עדיין זהו שינוי לרעה.

אני רוצה לסכם את הבקשות שלנו. בקשה אחת היא להגיע להסכמה שבמקביל לפתרונות שנמצאו יוקם מרכז לילדים חרשים, שיקלוט ילדים בתהליך לקראת שילוב וילדים שלא מצליחים להשתלב.

בנוסף לתל שבע?

מצידנו שזה יהיה בתל שבע. נראה לנו סביר שזה יהיה בתל שבע.

אתה אומר מרכז. האם לא מדובר בבית ספר?

מדובר בבית ספר שיכסה את כל הגילאים בסופו של דבר, מגיל הגן עד סוף יב', לאותם הילדים שהם לקראת שילוב ולילדים שלא מסוגלים להשתלב, וישמש גם איזה שהוא מרכז פדגוגי דידקטי, מרכז תמיכה למורים, להורים ויספק שירותים נוספים לתלמידים.

דבר שני, לגבי המסגרות החדשות שהוקמו, אנחנו חושבים שצריך לעשות את הצעדים הנדרשים כדי שהילדים לא יפסידו השנה מהמעבר לבתי הספר האלה, לכסייפה ולשגב שלום. צריכה להינתן תכנית עם לוח זמנים ברור וקצר להצטיידות של הכתות האלה. צריך להינתן לוח זמנים ברור להתמודדות עם נושאי כח האדם, כולל כח אדם פרא-רפואי, תגבור של משימתה של קלינאית התקשורת וחדר מתאים עם ציוד זמין.

נקודה נוספת, אנחנו חושבים שלא צריך לחיות בחששות מה יהיה בשנה הבאה. אנחנו צריכים לקבל איזו שהיא תכנית רב שנתית שאומרת השנה יש שתי כיתות בבית הספר שייח' חמאד בכסייפה, בשנה הבאה תהיינה שלוש, אותו הדבר בשגב, על פני חמש שנים, כך שלהורים תהיה תמונת מצב ברורה מה הולך לקרות עם הילדים שלהם בשנים הקרובות והיכן יקלטו ילדים חדשים בשנים הבאות. אני חושב שאם נגיע להסדר הזה לא יהיה ויכוח בינינו לבין משרד החינוך.

עוד נקודה אחת אחרונה, צריך להיות ברור ששילוב באמירה זו סיסמה. צריך לבדוק מה נעשה בשטח. ילדים צריכים לעבור איזו שהיא הכשרה בסיסית ולרכוש איזה שהם מיומנויות בסיסיות לפני שהם משתלבים. כמו כן צריך להכשיר כח אדם מתאים לשילוב, כולל הצוות שנמצא בכיתה הרגילה, וקולט את הילדים. אנחנו היינו רוצים לקבל תכנית מובנית לשילוב, כיוון שלהורים יש ביקורת על תהליכי השילוב שנעשו בעבר בתל שבע, ובודאי שאם היום לא ניתן בסיס מתאים לילדים בשגב וכסייפה אין על מה לדבר.

שמי באנה, אני עורכת דין מהאגודה לזכויות האזרח. ברצוני להעיר נקודה עקרונית אחת. כל הזמן עקבתי אחרי ההתפתחות בתחומים האלה, וכל הזמן דיברו על שילוב. לי נראה שאנחנו בעצם מדברים על כיתות מקדמות. ויש הבדל משמעותי לעניין כל התקציב וחובת משרד החינוך לגבי שילוב פרטני של ילד בכיתה רגילה, והקמת כיתות מקדמות על פי חוק החינוך המיוחד במסגרת החינוך הרגיל. ולכן מאוד חשוב לי שההבדל יהיה ברור ונבין על מה אנחנו בעצם מדברים.

אני ג'יאד מהמועצה לשלום הילד, עובדת סוציאלית. יש כמה נקודות שאני לא צריכה לעבור עליהם שוב מאחר וכבר ציינו אותם. רציתי לדעת האם יעלה בפגישה כאן נושא עלות מכשירי השמיעה ואיפה ההורים והמשפחות עומדים בעניין הזה. מגיעות הרבה פניות למועצה בנוגע לעניין של בעיית קניית המכשירים.

אני אחראית על החינוך ללקויי שמיעה במשרד החינוך. קודם כל אציג קצת נתונים. אנחנו מדברים על האוכלוסיה שיש לה את אחוז הילדים החרשים הגדול ביותר בעולם. אנחנו מקבלים ילדים במצבים מאוד לא מטופלים, מה שמאוד לא אופייני למדינת ישראל.

האם את יכולה לנקוב בנתונים?

נכון לעכשיו יושבים במערכת מאתיים חמישים ילדים מגיל שלוש עד גיל עשרים ואחד. בעצם לא עד גיל עשרים ואחד כי אני לא כוללת את הילדים שנמצאים באונים כפר סבא. כשאנחנו מדברים על מאתיים חמישים ילדים, לו היינו מסתכלים על המיגזרים השונים במדינת ישראל, אחוז השילוב של הילדים בשילוב האינדוידואלי היה משהו כמו שבעים וחמישה אחוז, ורק עשרים וחמישה אחוז היו ילדים שלומדים או בכיתות מקדמות.

צריך לזכור שהילדים האלה מקבלים קיצבה מיום הגילוי, קיצבת ביטוח לאומי שהיא בסביבות אלף שש מאות שקל, וככל שיש יותר ילדים יש מכפלה ותוספת. זאת אומרת שאנחנו מצפים שהילדים יגיעו לפחות עם מכשיר שמיעה, שזה תנאי בכל הארץ לחינוך חרשים. שמעתי שמדברים על הצטיידות. אנחנו מגיעים למצבים שאני מוצאת אותם כרמיה כלפי הביטוח הלאומי. כאשר עשינו את רשימת ההצטיידות, אשר נבנתה עם טובי המומחים בארץ, היא נעשתה מתוך הנחה שלילדים יש מכשיר שמיעה פעיל, תקין, מותאם, וכל הציוד הוא ציוד נלווה למכשיר האישי. כשאנחנו מגיעים לאוכלוסיה הבדואית אנחנו בעצם עושים רמיה, ואני עושה אותה ראשונה, מול הביטוח הלאומי. אני מזמינה מכשיר אישי לילד כי ההורה לא קונה לו את זה. חמישים או שישים אחוז מהילדים בכלל מגיעים לבית הספר בלי מכשיר שמיעה. במצב כזה בכלל לא ניתן להתחיל לטפל בילד.

האם לדבריך את פוגשת ילדים מגיל שלוש בלי מכשיר שמיעה?

כן. אני מדברת על הרצף של גיל שלוש והלאה.

אבל הרי בגיל שלוש את לא פוגשת את הילדים.

אני פוגשת אותם בגנים המיוחדים. אנחנו פתחנו בתל שבע גם גנים. מדובר בילדים מגיל שלוש, מגיל החינוך. יש לנו שלוש כיתות גן השנה בתל שבע ובסך הכל חמש כיתות גן. מדובר על ילדים שחלקם מגיע בלי מכשיר שמיעה וילדים שעשו ניתוח של שתל כוחליארי והמכשיר נמצא בבית. כלומר מדובר באוכלוסיה שאיננה מסייעת לילד, ואין לי הסבר לזה, כי באמת להדביק את המגנט לראש של הילד בבוקר זה הדבר הכי פשוט. אנחנו מגיעים לכיתה שבחמישים אחוז מהמקרים לילד אין מכשיר שמיעה, וכשיש מכשיר זה הביטוח הלאומי קנה לו בגין זה שאנחנו עושים כזאת מניפולציה שהיא איננה חוקית, אבל אנחנו עושים אותה כי אחרת הילדים נשארים בלי מכשירי שמיעה.

דבר נוסף הוא שהמכשירי שמיעה בנויים על בטריות, והבטריות האלה, היות וזה מכשיר של שימוש יומיומי, והם קטנות כי המכשיר עצמו הוא קטן, צריך להחליף אותם אחת לשלושה ימים. הייתי בסיור השבוע וראיתי שהמכשירים לא מצפצפים. זאת אומרת שאין להם בטריות. יש מחקרים בעולם המראים כי שכשיש מכשיר דו צדדי בחמישים אחוז מהפעמים מכשיר אחד לא פועל כי הילד לא יודע לאותת. פתרנו את הבעיה הזאת בישראל, אנחנו מורידים לילדים מכשיר אחד, כלומר עושים בדיקה בבוקר של מכשיר אחד, מורידים את המכשיר השני, מלבישים אותו וכו'. כאן כשעושים את הבדיקות פעמים רבות המכשירים לא פועלים.

המכשירים האלה הינם נתונים שהילדים צריכים לבוא לכיתה איתם. יש צורך באיזו שהיא פעילות עם משרד הרווחה או פעילות רצינית אחרת. המשמעות של כיתה מיוחדת אצלנו הינה שהפער של הילד מקבוצת בני גילו בשפה הוא לפחות שלוש ארבע שנים מינימום. אנחנו מדברים על ילד שיגמור את התיכון ברמת קריאה של כיתה ג' ד'. זאת אומרת שתהיה סטגנציה של כמה שנים. יש ילדים שיש להם לקויות נוספות, אבל כאן זו אוכלוסיה שהפגיעה היא גנטית, שיש אינטלגנציה ביצועית ואין פגיעות נוספות רחבות, כלומר אלה ילדים עם הרבה מאוד פוטנציאל. אלה ילדים שהיו יכולים להגיע, בדיוק כמו במיגזר הערבי והמיגזר היהודי בישראל, לאחוזים הרבה יותר גבוהים של שילוב, ואין להם את הנתונים הבסיסיים הדרושים. זה המצב שהמערכת מתמודדת איתו.

בקשר למצב הילדים עד גיל שלוש, שאינו באחריות משרדכם אלא באחריות משרד הבריאות, שמפעיל את המרכזים להתפתחות הילד, המרכזים האלה אמורים גם לעזור להורים, ללמד אותם וכו'. באיזו מידה יש לכם קשר עם המרכזים להתפתחות הילד, כדי להבטיח שבגיל המתאים, שאני לא יודעת בדיוק מהו, נניח שנה או שנה וחצי, ינתן מכשיר שמיעה וירגילו את הילד והמשפחה לנושא הזה. כי העובדה שהילד רק מגיל שלוש באחריותכם יוצרת מצב שאתם מקבלים ילד שמישהו אחר היה איזה שהוא זמן אחראי לטיפול בו. ברצוני לדעת האם נעשה משהו בנושא הזה, כי אני רואה בזה את העניין הקריטי. אם המשפחה מתרגלת מגיל מאוד צעיר לעניין הזה של מכשיר השמיעה והטיפול בו וזה הופך להיות הרגל ומישהו עוקב אחרי הנושא, הרי אתם לא תצטרכו להתמודד והילד לא יפסיד שנים קריטיות בלימוד שפה.

דבר שני ברצוני להבין האם בעקבות מה שגבירתי תיארה אפשר לבוא בטענות להורים שהם לא ממלאים את חלקם, למרות שהקצבאות של הביטוח הלאומי הם לא לכל החיים לילדים חרשים.

קודם כל הקיצבה היא עד גיל ארבע עשרה. כמו כן הקיצבה של יותר ילדים חרשים במשפחה היא כבר מאוד גדולה.

אני יודעת שלקצבת ילד נכה יש אחד וחצי, הדבר עבר בוועדה הזאת. הבעיה שלנו היא חוסר מודעות והשאלה היא מה אתם עושים מול חוסר המודעות הזה.

אנחנו מזמינים הורים באופן קבוע. אנחנו היינו מוכנים בשנה שעברה אפילו לממן קורס להורים בבאר שבע ואני הקציתי לזה במיוחד שעות מהמטה הארצי. ההורים לא הגיעו לקורס. עשינו עבודה גדולה עם המורים, הקצינו להם קורס מיוחד להכשרה ללקויי שמיעה. בכלל, תיכף אדבר על הכשרת מורים, זה לקח לנו הרבה מאוד עבודה עם המורים ונדרשנו להפעיל הרבה לחץ כדי שהם יגיעו לקורס.

מה קורה עם משרד הבריאות עד גיל שלוש, האם יש לכם קשר עם המשרד?

יש לנו קשר עם תחנות מיכ"ה, יש לנו קשר עם בית חולים סורוקה שם בודקים את הילדים, יש לנו אפילו קשר וקיימנו מפגש עם פרופ' כרמי, אשר בדקה ומצאה את הגן המיוחד של חרשות והציעה לאוכלוסיה הבדואית לעשות איזה שהוא ייעוץ גנטי לאור העובדה שמדובר במספרים הגדולים ביותר בעולם, ולפי דבריה נכון ללפני שנתיים ולפי הגידול של הילדים, למרות שהמחקר יצא והגילוי הוא באמת אדיר כי מתוך מאה ועשר גנים של חרשים נמצא הגן של החרשות שבקרב האוכלוסיה הבדואית, איש לא מגיע לייעוץ גנטי.

ייעוץ גנטי זה סיפור מעניין, אבל לא על כך היתה שאלתי. אנחנו רוצים שהילדים יגיעו למערכת החינוך בגיל שלוש אחרי שיש להם כבר מכשיר שמיעה. גבירתי הציגה את זה כאחד הנושאים. מה אתם עושים לשם כך, הרי יש לכם אינטרס ישיר בזה. האם עשיתם משהו עם משרד הבריאות לקידום הנושא. אם לא, אנחנו נזמין את משרד הבריאות.

אכן עשינו. אנחנו פוגשים גם את תחנות מי"כה, ומשרד הבריאות מפנה את הילדים לתחנות מיכ"ה לקבלת ייעוץ להורה. יש תחנת מיכ"ה בבאר שבע ובכל עיר גדולה בישראל, בסך הכל יש חמש תחנות, ומכל הארץ אנשים נוסעים אליהם, וזה לא משנה אם זה מיגזר יהודי או מיגזר ערבי או מיגזר חרדי. לא תמיד ההורים מגיעים, לא כולם משתפים פעולה. נכון גם שיש הורים שמאוד משתפים פעולה. נכון גם שאין קלינאיות תקשורת בכלל בארץ עכשיו. אנחנו כבר לא מדברים על מיגזר בדואי, ערבי או יהודי. אני מחזיקה בתל אביב כיתות ללקויי שמיעה בלי קלינאיות תקשורת. עשרים שעות אני אחזיר לאוצר כי אין לי קלינאית תקשורת למלא אותם. המצב עוד יותר חמור בבאר שבע. ככלל אנחנו שולחים קלינאיות תקשורת יהודיות כדי ליצור מודעות. כאשר קלינאית תקשורת באה לשש שעות המטרה היא לא שתעבוד עם ילדים אלא בעיקר תיתן הדרכה למורים ותפגוש הורים ותעשה פעילות בתוך בית הספר. כל הדברים האלה כל הזמן נעשים. הם נעשים גם במיגזר היהודי בצפון הארץ וגם בתל אביב היום כבר, כשאין מספיק קלינאיות תקשורת.

יש לי תחושה שמגלגלים את האשם לכיוון ההורים, וזה קורה הרבה פעמים מאוד בקלות. ודאי שלהורים יש חלק באחריות, אבל אני הייתי רוצה לדעת אם יש לכם איזו שהיא תכנית מעבר למה שאמרת.

אני רק תיארתי איזה שהוא נתון שאנחנו כל הזמן עוקבים אחריו, והיינו מאוד שמחים אם יהיה שיתוף פעולה של משרד העבודה והרווחה. בעבודה בשדה אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אנחנו גם נותנים שירותים שהם מעל למה שניתן בשירותים של אוכלוסיה רגילה.

אנחנו פעלנו במשך שש השנים האחרונות מול סמינר קיי וביקשנו מהם להתחיל להכשיר כח אדם להוראה לחינוך לקויי שמיעה. פתחנו את כל המסגרות שלנו, גם כשלא היה לנו מקום וגם כשלנו בעצמנו בבאר שבע אין כל כך הרבה מורים לחרשים ומסגרות לחרשים, יש שמונה כיתות בבית ספר וזהו, ומרבית הילדים משולבים. פתחנו את כל המסגרות בכל הצורות לסמינרים על מנת שהמורות הבדואיות יקבלו הכשרה בתוך בתי הספר הרגילים. הגענו לאיזה שהוא מצב שיש לנו בערך שלוש או ארבע מורות שיש להם התחלת הכשרה ללקויי שמיעה, וזה היה המקום לפתוח את המסגרת הראשונה בתל שבע. כלומר אי אפשר להכניס ילד לקוי שמיעה כשאין אפילו מורה שמוכשר לנושא הזה ובודאי אין קלינאיות תקשורת.

גם בנושא הזה היו לי מגעים עם ברוורמן ועם פרופ' סגל ראש בית הספר לחינוך, ועכשיו אנחנו בוועדת היגוי של אונ' באר שבע לצורך הקמת בית ספר להפרעות בתקשורת ואנחנו מבקשים קדימות לקבלת בדואים. משרד חינוך הביא לידיעת כל הרשויות את הנושא לגבי הכשרת כח אדם, שזה הבסיס. היות ומדובר על פתרון שיהיה רק מהשנה הבאה ועוד שלוש שנים תארך ההכשרה, מדובר בעוד ארבע חמש שנים בלבד. מה שאנחנו מנסים לעשות זה הכשרת מורים יותר רצינית. מלבד זה שהמורים סיימו מוסדות להשכלה מוכרים במדינת ישראל, אנחנו מקיימים באופן קבוע, כבר השנה השלישית, קורס מיוחד למורים אחר הצהריים. יש בו הרצאות כלליות, לימוד שפת הסימנים והדרכה של מדריכים שבאים לתוך המסגרות.

קרה לנו מה שקורה בכל אחת מהמסגרות, יהודיות, ערביות וחרדיות בישראל. כאשר בית הספר הרגיל קולט כיתות מקדמות יש איזה שהוא אחוז שבית הספר חייב להישאר בית ספר רגיל אם הוא צריך להיות פנוי לפעילות שילוב. צריך לזכור שהכיתה המיוחדת זו כיתה בתוך בית ספר רגיל. יש לנו ארבעים ושלושה ילדים בשילוב אינדבידואלי במיגזר הבדואי. אלה ילדים ממשפחות שמאוד משקיעות בהם, שהרכיבו להם מכשירי שמיעה בגיל מאוד צעיר. הם מקבלים מאיתנו שיעורי עזר והדרכה, עוברים איבחונים אחת לכמה זמן לראות את ההתאמה, בית הספר מודרך וכו'. אנחנו מדברים על ילדים עם פערי שפה מאוד גדולים. כלומר התיכנון של השילוב הוא בעיקר במה שנקרא האקסטרא- קוריקולרי, כגון מסגרות של התעמלות ושעות חברה, שעות פעילות חברתית בבית הספר ופעילויות אחרות.

אנחנו גם עוקבים אחרי הילדים ובמידה ויש ילד שבאחד המקצועות הוא גבוה יותר מכיתת האם שלו ומתאים להיכנס לכיתה הרגילה הוא ייכנס עם הסייעת לעשות תיווך. שוב, הכל במידה ונמצא פער של שנה, שנה וחצי, כך שהילד יכול לשרוד בכיתה הרגילה. מרבית הילדים שאנחנו מדברים עליהם ירגישו מאוד מנוכרים ולא יבינו את מה שנאמר. במסגרות מסויימות אנחנו נותנים תרגום בשפת סימנים, אבל אי אפשר לתרגם למשל הרצאה בפיזיקה, גם אם יעבירו אותה מערבית לעברית, כי צריך ידע עולם וידע תוכן. כלומר גם כאשר הילד הולך לכיתה הרגילה ויש לו בעיה בקריאת דיבור או בעיות של תפיסה שמיעתית וכו', כאשר נשלח מתורגמן שיקול הדעת הוא שרמת השפה שלו היא בהשוואה לרמת הכיתה הרגילה. כלומר הפתרונות שיכולים להיעשות בבית הספר יכולים להכיל פתרונות של שילוב במידה ויש קבוצת ילדים מוגדרת.

מצב דומה קרה השנה בתל אביב. העברנו שתי כיתות לבית ספר שזר בתל אביב ולבית הספר אין מורים שהוכשרו לקבלת לקויי שמיעה. יש לו צוות של מורים עם נכונות לנושא. חשוב להבין כי גם לפני ההכנה הזאת קיימנו ימי עיון בבאר שבע ובתל שבע, למנהלים שתמכו בכך. אני באופן אישי נפגשתי איתם ונתתי יום שלם של הרצאות, עם פתיחות מלאה. כל הקיץ היינו בקשר עם המנהלים האלה.

כמה ילדים הועברו מתל שבע?

מתל שבע הועברו עשרים וחמישה ילדים.

כמה מהם הועברו לשגב שלום?

בסך הכל הועברו ארבעים ושלושה ילדים, עשרים וחמישה לכסייפה ועשרים ושניים לשגב, שזה דבר מקובל מבחינה מערכתית.

אף אחד לא מתווכח על כך. כמה כיתות הייתם צריכים לפתוח בכסייפה וכמה בשגב?

שתיים בשגב ושתיים בכסייפה.

כלומר מדובר בשנים עשר ילדים בכיתה. האם זה התקן?

התקן המקסימלי הוא עד עשרה ילדים בכיתה.

זאת אומרת שהייתם צריכים לפתוח שלוש כיתות בכל מקום, כי זה למעלה מעשרה בכיתה.

הכיתה היום מונה בכסייפה שבעה ילדים, ועוד שני ילדים של הכיתה הנמוכה. היום המצב הוא בפועל שבכסייפה יש שתי מורות ושתי סייעות על תשעה ילדים. זה שהעברנו את הילדים זה לא אומר שההורים עברו. יש הורים שבחרו להישאר בתל שבע. אני אומרת בתור אשת חינוך שאני מצטערת שהמלחמה הזאת היא על גב הילדים.

ברצוני להבין את הנקודה. אתם העברתם ילדים והם לא עברו, אתם צריכים לדעת איפה הילדים. אז אי אפשר להגיד העברנו לכסייפה עשרים וחמישה ילדים אם לא העברתם אותם בפועל.

ביקשנו לעשות את המערך החדש בנושא של ארבעים ושלושה ילדים שיועברו. בפועל מה שקרה זה שבכסייפה היום יש עשרה ילדים, ועשרה ילדים לא עברו.

ואיפה עוד חמישה?

החמישה האלה חדשים.

חמישה כנראה יושבים בבית.

מי אחרי לביקור סדיר?

אנחנו נפגשנו עם ועד ההורים. אני אישית נסעתי לפגוש את ההורים כדי לראות את הכיתות בפועל, ולראות שיש את המורות, העברנו דווקא מורה מאוד מוכשרת לכל אחת מהמסגרות האלה. ברור שמה שלא יהיה אנחנו תמיד נקלוט מורים חדשים. זאת מערכת החינוך, אנשים פורשים, או שיש גידול טבעי, ונכנסים אנשים חדשים. לכן דאגנו לכך שבכל מסגרת תהיה מורה שיש לה הכשרה ותיקלט מורה חדשה. אין לנו במלאי מורים. אנחנו מכשירים אותם ומלוים אותם במהלך השנה. אני נפגשתי עם ההורים אישית, הייתי במועצה המקומית וביקשנו לעשות פעילויות בכדי לשלוח את הילדים. קיוויתי שהילדים יגיעו אחרי המפגש הזה.

מהו טווח הגילאים בכיתה?

עד שלוש שנים, כמו שכתוב בחוזר המנכ"ל, ולא יותר מזה. אנחנו עמדנו על כך, וגם בחלוקה שחילקנו עמדנו על החלוקה הזאת. האידיאל הוא שנתיים, שלוש זה מקרים יותר חריגים. אבל זה נתון שאין לי מול עיני, אני אבדוק ואמסור לך אותו.

זאת אומרת שיש לכם כיתה אחת לחובה א' וכיתה אחת לב' ג'. ומה עם ילד בכיתה ה' או ו'?

היות והאירגון נעשה לפני חמש שנים, עם הכשרת כח אדם, דיברנו עם מוחמד ועם האנשים בסביבה על כך שנעשה את אותו תהליך שקורה במיגזר היהודי ובמיגזר הערבי היום, כלומר כאשר כיתת הילדים הראשונה תגיע לחטיבה, אנחנו לא נעשה מרכז, כי לא עושים מרכזים לילדים חרשים, משום שהמטרה היא ללמוד תכנית לימודים שגם אם אין לך את ידע השפה בשפה הערבית יהיה לך את ידע העולם בשפת הסימנים. כלומר המטרה היא לשלב ילדים או לשים אותם ביחד עם ילדים שומעים. זה מעלה את רמת המודעות של שני הצדדים לצרכים ולחיברות של התהליך הזה.

הדבר השני שקורה, תכנית הלימודים של כיתת לקויי השמיעה מקבילה לתכנית הלימודים הרגילה. אנחנו לא מבטיחים שהילד יצא עם רמת השפה הערבית. אנחנו מבטיחים לפחות שיהיה לו ידע עולם, מושגי יסוד, הבנה של תהליכים, הסקת מסקנות. אנחנו לא רוצים לפגוע בתהליכים קוגנטיביים שהם כל כך חשובים, משום שהפוטנציאל של הילד הוא תקין בסופו של דבר. כלומר כל התהליכים האלה יכולים להיבנות רק במסגרות מקבילות. כך גם לגבי הצרכים החברתיים של ילד בגיל בית ספר יסודי.

האם גבירתי חושבת שאפשר להעביר את הילדים לבתי ספר דוברי עברית?

לא, אני אומרת שכאשר הם יגיעו לחטיבה הכיתה תיכנס לחטיבה קיימת במיגזר הבדואי, בהתאם לשיקולי דעת של מקום מגורים. כלומר אנחנו היינו מצפים שנוכל לבנות מצב שהחטיבה תהיה גם קרובה למקום מגוריו של הילד וגם תיתן לו את האפשרות ללמוד עם קבוצת הילדים השווים, שהיא גם מהווה קבוצת תמיכה וגם קבוצה חברתית. אלא שבכל הארץ אין לנו את זה. מספר הילדים החרשים הוא קטן מידי ואז בכל הארץ אנחנו בונים כיתה בחטיבה והילדים מוסעים אליה. אנחנו נבחר חטיבה שיש בה מגוון פעילויות, קודם כל נבחר חטיבה שממשיכה לתיכון כדי שלילדים יהיו רצף והמשכיות, ובמידת האפשר חטיבה שיש בה אולי גם תיכון טכנולוגי.

כמה תיכונים יש בנגב?

יש שבעה תיכונים בשבעה יישובים מוכרים, ובעוד יישוב או שניים נוספים.

אנחנו צריכים בסך הכל תיכון אחד. כבר היינו בכסייפה ודיברנו עם המועצה, וקיימת שם נכונות לפתוח את כסייפה להמשכיות. גם בתל שבע יש נכונות כזו. אנחנו נבחן את הדברים. יש לנו זמן מאחר ואת הפעילות הזאת עושים לקראת פסח. בפסח נבחן את האפשרויות מול מנהלי התיכונים. אנחנו גם ניפגש בשמחה עם ועד ההורים ואז נחליט. בדיוק כמו שהתהליך נעשה בכל המיגזרים בארץ. מה שאנחנו מעדיפים לא תמיד מתאפשר לנו. בתל אביב למשל, למרות שהיינו מעדיפים שהחטיבה והתיכון יהיו ביחד, הרי בשל אילוצים התלמידים לומדים בתיכון ביהוד ובחטיבה במקום אחר, ואין מה לעשות, הם עושים שני מעברים. לילדים חרשים זה לא קל. לעומת זה במיגזר הבדואי, בגלל שזה דבר שצומח עכשיו, אנחנו נוכל לבנות את זה בצורה מאוד טובה, על תיכונים שהם חטיבה ותיכון ביחד, שש שנתי, ואפשר יהיה לעשות את זה.

דבר נוסף שברצוני לומר, היות וחוק החינוך המיוחד מקנה לילדים האלה זכויות עד גיל עשרים ואחד, אנחנו חושבים היום על איזו שהיא פעילות למיגזרים חלשים, כמו המיגזר הבדואי והערבי, שעדיין צריכים תמיכה מאסיבית בלמידה כי לא תמיד יש בית שתומך. קיים נתון עולמי המורה על כך שהורים בעלי השכלה לילד חרש זה הנתון מספר אחת להצלחה שלו בשילוב. אנחנו בונים תכניות מיוחדות להשלמת בגרויות. המטרה שלנו היא לתת לילדים האלה, למרות הפערים בשפה, ילדים שיש להם פערים בשפה בכל המיגזרים, את האפשרות לעשות השלמת בגרויות מגיל שמונה עשרה עד עשרים ואחת. זו תכנית מאוד ממוקדת, שהתחלנו אותה השנה בטירה ובתיכון יהוד, במטרה להביא יותר ילדים למסלולי בגרות, היות והביטוח הלאומי מקנה להם הכשרה מקצועית, וככל שיש להם יותר יכולות הם יוכלו לממש את ההכשרה המקצועית בתנאים יותר טובים או לכיוון מקצוע שהוא יותר נדרש ופחות צוארון כחול.

דבר נוסף לגבי ההצטיידות, כשאנחנו מדברים על הצטיידות של כיתות לקויי שמיעה, הרשימה שבנה משרד החינוך לביטוח לאומי והתקבלה על ידו במלואה היא רשימה שברובה מבוססת על זה שלילד יש מכשיר שמיעה אישי. כלומר כשאנחנו מדברים על איטום אקוסטי של הכיתה, הדבר נעשה כי מכשיר השמיעה מטבעו מכניס יותר רעש מאשר דיבור, ולמרות ההתקדמות בפיתוח מכשירי השמיעה מדובר במכשיר שכאשר עושים הגברה של דיבור לילד מגבירים את כל הרעש, והרעש עושה מיסוך לדיבור. צריך גם לזכור שמרכזי ערים, כמו בתי הספר בתל אביב או בחיפה, יושבים על צמתים מאוד ראשיים והרעש שנכנס הוא רעש גדול. הייתי בכיתה בכסייפה לפני שבועיים. זו כיתה מאוד שקטה ממילא. כלומר זה לא שאנחנו לא עושים תהליך של הצטיידות. המועצה הסכימה לממן עשרים אחוז מהעלות, ובנוסף דיברנו על פיתוח החצר של הילדים, כדי שאם נעשה תשתית של גנים בשנים הבאות כבר תהיה לילדים חצר. כלומר אנחנו רואים ראיה רחבה.

יחד עם זאת יש לזכור שכולם מדברים על ההצטיידות הזו כאילו אין בלתה. היא מאוד חשובה, אבל ההצטיידות הזאת במקרה דנן תבטיח לפחות לכל הילדים מכשיר שמיעה אישי, בדרך של מניפולציה שאנחנו עושים. אנחנו אומרים לביטוח הלאומי לתת איזה שהוא מכשיר מסויים, שהוא מכשיר תוצרת ישראל, שהוא היחיד שיש בו גם מכשיר אישי וגם מכשיר FM, כי הביטוח הלאומי אינו מאשר לנו מכשיר אישי. בגין זה יש קצבת נכות ויש קצבה של משרד הבריאות, אלא משום שהאוכלוסיה הזאת לא מממשת אותה הגענו לאיזה שהוא הסדר בעצימת עיניים ועכשיו הילדים יקבלו את המיכשור. התהליך בביטוח הלאומי הוא ארוך. היות וחוק החינוך המיוחד איננו כולל את ההצטיידות, אנחנו גם תלויים בביטוח הלאומי. עשינו הכל מול מסגרות הלימוד. הכנו להם רשימת הצטיידות והגענו עם הביטוח לאומי להסכמה על הרשימה הזאת. הכנו את העלויות כך שלא יצטרכו להגיש הצעות מחיר, והסכמנו עם הביטוח הלאומי על תקציבים לקלינאית תקשורת, למשחקים, לכיתה, כלומר כמעט הכל מוכן. לוועדות של ביטוח לאומי יש את הקצב שלהם. הדבר הוגש, וזה יקח קצת זמן. בינתיים לילדים לא יהיו מכשירי שמיעה. אין לי מושג כמה זמן זה ייקח מאחר ואני לא אחראית על הביטוח הלאומי. זה יכול לקחת שלושה חודשים או חצי שנה, וזה תלוי גם במהירות שבה חותמים על החוזה.

יש לזכור כי השנה, בנוסף לכך, חוזר מנכ"ל הבא שיתפרסם מעלה את אגרת ילדי חוץ של ילדים חרשים. אנחנו מודעים לכך שהילדים שנמצאים במסגרות מיוחדות, גם כשהם בכיתות מיוחדות ויש להם מורה וסייעת ושעות שח"ם, שלא תמיד אנחנו יכולים לממש אותם בכל הארץ בגלל מחסור בכח אדם מתאים. העלינו את אגרת ילדי חוץ בגין זה שגם אם בית הספר עושה פעילות כלשהי, תרבותית, כמו ללכת להצגה, או שיש איזו שהיא פעילות של משחק והילדים האלה צריכים את התיווך של שפת הסימנים, אגרת ילדי חוץ עלתה בגין זה שהיא לקחה בחשבון שיהיה אדם שיצטרך לתווך בשפת הסימנים לפרקי זמן שונים במהלך השנה, והעלויות האלה ישולמו על ידי אגרה כזאת.

כשאת נכנסת היום לכיתה, כמה ילדים שומעים בעזרת מכשירים באופן מעשי?

אותו חמישים אחוז ממשיך להגיע עם מכשירי שמיעה לכיתות.

במילים אחרות הילדים מגיעים לכיתה ומכשיר השמיעה לא פועל, או משום שהוא איננו או משום שאין לו בטריות, ואז הם באים, יושבים כמה שעות בכיתה והולכים הביתה מבלי שקיבלו שום דבר, כי הם לא שמעו שום דבר. משרד החינוך לא מופקד על חינוך ההורים ואיני רואה איך ניתן בבת אחת לשכנע את כל ההורים וללמד את הנושא, למרות שאני חושבת שזה אולי הדבר הכי חשוב שצריך לעשות, בעיקר לגבי האמהות. אם הייתם עושים פעולה טובה עם האמהות אני חושבת ששום אמא לא היתה שולחת את הילד שלה בלי מכשיר שמיעה ו/או בלי בטריה, כל אמא היתה יודעת שהמשמעות היא שהילד שלה לא ילמד שום דבר, בעצם לא יקרה שום דבר והוא סתם הולך לבית ספר. באופן מעשי, אחרי שדיברנו על ההורים, אחרי שאמרנו שיש לנו פה בעיה ואנחנו לא יודעים מי יחנך את ההורים, חצי מהילדים יושבים בכיתה סתם. נשארו הילדים, שאם הם באוקטובר בלי מכשיר שמיעה אז גם בינואר וגם במרץ הם יהיו בלי מכשיר שמיעה. ואז בעצם שנת הלימודים תתבזבז לה, והילד רק באופן נומינלי כאילו הלך לבית ספר.

אני אומרת את זה לא כדי להצדיק את חוסר השיתוף פעולה של ההורים. את פעולת ההסברה להורים צריך לעשות, אבל בינתיים אני לא רואה איך מערכת החינוך יכולה לומר שהיא מלמדת את הילד כשהוא לא שומע.

דבר שני, אני מבינה שבכל שנתון בנגב יש בסביבות שלושים ילדים חרשים. אם כך מה קורה עם שלושים הילדים שהם היום בני שתים עשרה וחמש עשרה ושבע עשרה, איפה נמצאים הילדים האלה, האם הם בבית או האם יש להם מסגרות לימוד?

הדבר השלישי, ברצוני להבין האם שפת הסימנים היא עברית או ערבית, כי בזמנו שמענו שהילדים מגיעים מבית ספר ניב ומוסדות אחרים ובעצם בבית לא יכולים לתקשר עם ההורים, עם הסביבה ועם הקהילה שלהם. האם אתם מתמודדים עם נושא זה.

כמו כן ברצוני להבין כמה ילדים במיגזר הזה זוכים בשילוב בסופו של דבר. נאמר כאן ששבעים וחמישה אחוז מהילדים היהודים משולבים, עם איזה אחוז מהילדים הבדואים הגעתם לשילוב.

ברצוני לשאול שאלה נוספת, בנוגע לבעיה של מחסור בקלינאיות תקשורת, זה כבר כמה שנים שאין קלינאיות תקשורת, וגם אין עתודות. האם יש איזו שהיא מדיניות במשרד החינוך כיצד לעודד את זה, האם משהו נעשה בנושא הזה, כי זו כבר שנה שלישית או רביעית שאין קלינאיות תקשורת.

ישנם מצבים מסויימים שהריצ'ינג-אאוט צריך להיות יותר חזק. ההשקעה יותר גדולה. הדבר דומה להורים שאף פעם לא שילמו אגרה לבית הספר, ואז הילד היה נענש פעמיים. אני לא אומר את זה לגבי הבדואים, כאן יש בעיה אחרת, אבל זאת הפרספקטיבה בה צריך לראות את הדברים. כנראה שאין מנוס אלא לגשת אל המקום במצב שהמקום לא יכול לגשת אלינו. זה מה שנראה לי שכאן צריך לעשות.

לגבי מכשירי השמיעה אכן תיארת מצב עגום. אנחנו פותרים את המצב בשתי דרכים. ראשית לגבי מה שנקרא תהליך הלמידה של ילדים. תהליך הלמידה של ילדים יכול להיות אוראלי ויכול להיות בשפת סימנים, שהינה שפה לכל דבר. לכן אנחנו מכשירים כל כך את המורים ונותנים להם, גם לאלה שלמדו שפת סימנים, קורסי המשך. כלומר שליטה בשפה מסויימת והעברת התוכן באמצעות שפה יש לה משמעות לפיתוח אינטלקטואלי, שפתי, של ידע העולם, והיכולת של הילד להגיע להתפתחות יותר גבוהה. מהבחינה הזאת יום הלימודים של הילד הוא יום לימודים לכל דבר.

בכל המסגרות, בכל הארץ, בכל העולם, הלמידה של השפה העיקרית, ברמה האורלית, היא דרך הכתיבה והקריאה. כלומר ילדים חרשים את מרבית למידת השפה שלהם עושים בתיווך של קריאה. התהליך הזה הוא מאוד מאוד לא פשוט עבורם, כי לקריאה צריך להגיע עם ידע עולם, עם אוצר מילים ועם ידע מורפולוגי, ואת כל זה אין להם. כלומר כשאנחנו עושים את התהליך עם ילד חרש הוא אינו דומה לתהליך שקורה לילד הרגיל. דרך התיווך של הקריאה אנחנו מלמדים שפה, והתהליך הזה הוא תהליך איטי. לכן ציינתי כי המחקר בכל העולם מציין שילד חרש בוגר בית ספר לחינוך מיוחד לחרשים או כיתות מיוחדות גומר את בית הספר התיכון ברמה של כיתה ג' ד'. זה מחקר שהתחיל ב1904-, על ידי פינטו, ואנחנו עברנו כבר מאה ועדיין נמצאים באותם סטטיסטיקות בכל העולם. זה רק אומר לנו שזו פגיעה מאוד קשה בשפה. אין לנו יומרות להיות יותר מהעולם המערבי. אנחנו מאוד משתדלים, אנחנו מאוד רוצים, אבל גם לנו יש נתונים דומים לגבי ילדים חרשים בוגרי מסגרות מיוחדות, כיתות מיוחדות, לא משולבים. זו סטטיסטיקה עולמית והיא לא שונה אצלנו. לפני שנה הגענו לרמת כיתה ה',כלומר לפעמים יש לנו סטטיסטיקות יותר טובות בגין השקעה באמת מאוד מאסיבית ומגיל צעיר.

דבר נוסף שאנחנו עושים, אנחנו קונים לילדים דרך הביטוח הלאומי מכשירי שמיעה אישיים. אנחנו לא שולחים אותם הביתה כי הם יתקלקלו ולא ישמרו אותם, או לפעמים אפילו מוכרים אותם. בעצם אני לא רוצה להגיד כלום בעניין זה. בתום יום הלימודים אנחנו מורידים את המכשיר לצערנו, ממש לצערנו. ילד צריך להיות חשוף לרמת שמיעה במהלך כל היום, אבל הוא לא יחזור תמיד עם המכשיר. אז כשאנחנו מקבלים מהקרן לפיתוח שירותים לנכים מיכשור שנשאר בבית הספר ואז ביום הלמידה של ילד הוא נמצא כל היום עם מכשיר שמיעה. אנחנו גם דואגים דרך "שמע" ודרך קרנות מיוחדות לקנות בטריות.

האם כל ילד שמגיע בשמונה בבוקר בלי מכשיר מהבית מקבל מכשיר בכיתה?

חלקם מקבלים. לא לכולם יש לנו.

אני הייתי בשגב בביקור, והיתה קבוצה לא גדולה של ילדים בכיתה. היו שם שני ילדים מבין קבוצת החרשים בשגב עם מכשירי שמיעה. כמובן, היות ועוד לא היתה הצטיידות, אז לא היה שום מכשיר שמיעה בשגב שלום להשאיל לילדים למשך אותו יום. זאת אומרת שמרבית הילדים למעשה לא היו להם הכלים.

אכן אין ציוד כל עוד אין הצטיידות מהביטוח הלאומי, וגם זה נעשה ברמיה. אני מצהירה כאן שזו רמיה מוחלטת שאני משתתפת בה ומודה ברישה גלי בנושא, אבל אחרת לילדים לא יהיה מכשיר שמיעה. אז אנחנו מחכים שתגיע הצטיידות, ואז יהיו מכשירי שמיעה.

אני רוצה דבר נוסף. הדברים מוצגים כאילו הכל יהיה בסדר אם רק יהיה מכשיר שמיעה. תהליך של שפה מתחיל מגיל הלידה. יש לנו שנה של הכנה לצורך הוצאת המילה הראשונה. אם הייתי מביאה לוועדה הקלטה איך ילד חרש שומע דרך המכשיר הייתם מבינים שהמכשיר הזה זה דבר מאוד מאוד עלוב, כי הוא שומע רעשים ולא דיבור. זאת אומרת גם התהליך של ללמוד לשמוע, ואימוני השמיעה דרך המכשיר זה תהליך של שנתיים שלוש. כלומר אין לנו פה מקסמי קסם ולא דברים שבבת אחת יעשו איזה שהוא תהליך.

לגבי אחוזים, מתוך מאתיים שלושים ילדים ארבעים ילדים היום משתלבים. ומשתלבים יפה, הייתי אומרת. זה השילוב האינדוידואלי.
הכיתות המיוחדות, גם במיגזר היהודי וגם במיגזר הערבי משתלבות בפעילויות חברתיות של בית הספר. התהליך קורה בכל העולם וגם בישראל. פעם הילדים היו הולכים לבי"ס ניב. היום בגין הזכאות של החוק ללכת למסגרת הכי פחות מגבילה הילדים וההורים בוחרים ללכת לכיתה מיוחדת בתוך בית ספר רגיל. אלא שמדובר בילדים עם פערי שפה מאוד גדולים. אנחנו מדברים על השלב החד מילי, זה השלב של שנה וחצי. מרבית הילדים שנכנסים לכיתה א', ולא משנה אם במיגזר יהודי, בדואי או ערבי, נכנסים ברמה של השלב החד מילי. זה ילד שיש לו רק מילים. מקסימום הוא הגיע לשלב הצירופים. אנחנו מדברים על פערי שפה מאוד מאוד גדולים.

סליחה, אני לא קונה את זה. אני חינכתי בבית הספר התעשייתי בפריקלס, לימדתי בן של רב העיר ערד, הייתי מורה שלו למתמטיקה והייתי מחנך של הבן השני מט' עד יב'. הוא היה קודם בבית ספר ניב, אני מדבר על אי אלו שנים אחורה, והוא היה התלמיד המצטיין שלי בכיתה, כי היכולות שלו היו כאלה.

לפני חמש עשרה שנה ועשרים שנה היה רק בית ספר ניב. הלכו לשם הילדים שהיום נכנסים לשילוב אינדוידואלי, והלכו לשם הילדים שיש להם רמות שפה מאוד גבוהות. סטטיסטיקה לא נבנית ממקרה בודד.

האם במיגזר הבדואי מדובר בעשרים אחוז שילוב?

לא, זה בכלל, בכל הארץ. לכיתה מיוחדת בכיתה א' הילדים נכנסים בשלב החד מילי או הדיקדוקי המוקדם, לא יותר מזה, ועל זה אני יכולה לספק לך נתונים, כי אנחנו בודקים את כל הילדים ואנחנו בודקים אותם כל שלוש שנים.

לגבי מסגרות המשך, כיום בעצם הבנים לומדים באונים כפר סבא,

חלקם, לא כולם. יש נשירה, באופן טבעי.

כן, אבל יש לנו היום שבעה עשר ילדים באונים כפר סבא.

בכמה כיתות?

הפ מפוזרים על פני הכיתות, החל מכיתה ט'.

יש לנו שלושים ילדים בשנתון, חמישה עשר בנים, חמש עשרה בנות. הלימודים באונים נמשכים שלוש או ארבע שנים?

חמש שנים.

אם כך לפי החשבון שלי שבעים וחמישה ילדים היו צריכים ללמוד שם כעת.

יש בערך עוד עשרים בנים, ויש ילדים שלא מממשים את זכאותם. חלק מהבנות הולכות לניב, וגם זה היה מאבק עם ההורים. חלק מהילדים, גם במיגזר היהודי וגם במיגזר הערבי, לא מממשים את זכאותם. חוק החינוך הוא חינם, הוא לא חובה החל מגיל שש עשרה.

אני רוצה שהילדים ילמדו בתיכון מסודר באיזור מגוריהם בהתאם לזכאות של כל הילדים החרשים במדינת ישראל.

אני מבין את זה. אני רוצה לחדד את הדברים. אותו גרעין קשה של ילדים שמכל מיני סיבות, בין אם הפוטנציאל שלהם היה פחות תקין ובין אם קלטנו אותם וטיפלנו בהם במועד מאוחר מידי או מכל סיבה אחרת, יש גרעין קשה של ילדים שלא משתלבים. הם לא משתלבים גם כשהם מגיעים לכיתה י' וגם כשהם מגיעים לכיתה יא'. הם משתלבים בפעילות אקסטרא-קוריקולרית, וזה חשוב, למרות שההורים לא בדיוק תמיד מודעים לזה. הם לא משתלבים בלימודים. איזה פתרון חינוכי אנחנו מציעים להם. אני סבור שלקחת אוכלוסיה מוחלשת
ומסורתית מהנגב ולשלוח אותה באופן הזה, להגיד יש אונים כפר סבא, תממשו את זכאותכם אם אתם רוצים, אל תממשו אם אתם לא רוצים, זו לא תשובה הולמת.

כפי שאמרתי אותה קבוצה של ילדים שהתחילה בניב תסיים בניב. דיברנו על חטיבות המשך, ומי שלא מתאים יהיה לו הפתרון בדיוק כמו הפתרון הארצי. אונים כפר סבא בנוי לילדים כאלה, לכן יש תנאי פנימייה לאותה קבוצת ילדים. זו קבוצה קטנה.

המקום לא מתאים לבנות ולא מתאים גם לחלק מהבנים.

לכן אנחנו נעשה את המסגרות בתוך הקהילה, מסגרות בחטיבה ובתיכון, כפי שתיארתי.

ברצוני להתייחס לשאלה על שפת סימנים. שפת סימנים ישראלית היא שפה מאוד אקלקטית. היא שפה שנולדה מתוך מה שנקרא פזורות מאוד רבות, וכתוצאה מכך היא היתה עשוייה להיות שפת הסימנים של הייקים, שפת הסימנים של הבולגרים וגם של הבדואים בנגב. שפת הסימנים יש לה דיקדוק ותחביר בכל העולם, והמילים הם שונות לעיתים. גם מרבית המילים הם די דומות כי יש בה איקונות. כלומר יש מספר מילים שיש להם כמה וכמה סימנים, בהתאם לקהילות. אני מסיימת בימים אלה את כתיבת המילון הממוחשב בשפת סימנים ישראלית, שבו בדקנו את הסימנים של אוכלוסיות בקצוות שונים של פזורות והכנסנו את הסימנים שלהם גם כן. המטרה של המערכת היא שכמו שיש שפה עברית רשמית ויש שפה ערבית רשמית יש גם שפת סימנים רשמית, שבה תהיה יכולת של תקשורת של כל הילדים החרשים בארץ, ללא הבדל דת גזע ומין, ואנחנו נתנו כבוד לכל אחת מהפזורות. למשל לאבטיח יש שישה סימנים, כדי שכולם יהיו מרוצים אבל גם יכירו את הסימנים של האחרים. המילון, אם אגמור לכתוב את ההקדמה, יצא לאור בעוד חודש חודשיים ויחולק חינם לכל מסגרות החינוך. הוא מילון בעברית, ערבית, אנגלית ורוסית, כך שהוא יענה לצורך מאוד רחב של אוכלוסיות שונות, ואז גם כאשר מורה נתקל בזה שהוא לא יודע איזו מילה מסויימת והיא חסרה לו יהיה לפניו מילון ממוחשב שיראה בתמונת וידיאו מלאה על מסך המחשב את כל הסימן וההתפתחות שלו, המיקום שלו, התנועה שלו, ותוסבר לו גם במילון נוסף שחיברנו כל המשמעות של המילה.

בעניין החטיבות, מטיפול שלי בנושא אחר הקשור לחינוך בנגב נודע לי ממשרד החינוך שבעצם הנוהל ביישובים הבלתי מוכרים הוא שאין חטיבות ביניים, ולא מוכנים בכלל לעשות חטיבות ביניים, אלא בתי הספר הם עד כיתה ט' בלבד. צריך לדבר על המשכיות באותו בית ספר שהילדים נמצאים בו, כי זה הכי יציב לילדים, והילדים לא ישנו את מקום מגוריהם. בעצם עד היום אין פתרונות לילדים בוגרים יותר. הפתרונות ניתנים במסגרת חברתית תרבותית מאוד מאוד לא מתאימה.

אני אמנם עורכת דין אבל עבדתי כשש שנים בחינוך המיוחד לפני כן, מתוכם כשנה וחצי עם ילדים לקויי שמיעה. עם כל הכבוד, נכון שיש שפת סימנים שנקראת שפת סימנים ישראלית, אני עבדתי בבית ספר שיש בו גם ילדים יהודים וגם ילדים ערבים, ויש פער ענק בשפה ופער מאוד גדול בתרבות. נאמר כאן ששפת הסימנים הישראלית היא שפה אחידה אך בפועל זה לא מתממש. כמו כן עצם העובדה שהילדים הערבים לומדים שפה שהיא שפה ישראלית הופכת אותם למנותקים מהתרבות שלהם ומנותקים משפת הסימנים בשפה הערבית, הנמצאת בעולם הערבי מסביבם, ואם הם רואים חדשות מירדן למשל, כמובן שהם לא יודעים אף מילה.

זה בכלל לא נכון מה שאת אומרת. עם כל הכבוד לזה שעבדת בתחום, צריך לדעת הרבה על שפת סימנים בשביל להבין. כשאנחנו נוסעים בעולם, לכנסים שונים, אנחנו מבינים אנשים גם מצ'כיה ומהונגריה, שכולם מדברים בשפת סימנים. צריך ענווה מסויימת כשאתה לא יודע על נושא מסויים.

יש לי שאלה להורים שנמצאים פה איתנו. נשמעה פה ביקורת שחזרה כמה פעמים על חוסר שיתוף פעולה מההורים, ושבעצם ההורים לא מבינים שהם צריכים, מייד כשמגלים שילד סובל מבעיית שמיעה, אפילו אם זה בגיל כמה חודשים, עליהם להיות הראשונים לטפל. עד כמה אתם מכירים את הבעיה והאם ניסיתם לעשות משהו לפתרונה. אני מבינה שקשור בנושא גם משרד הבריאות והמרכזים להתפתחות הילד. אולי מישהו מכם יכול לדבר על איך זה כשנולד ילד חרש, ומגלים בגיל שלושה או חמישה חודשים שיש בעיה של שמיעה. אני מבינה שכאשר כבר יש ילד חרש אחד אז נעשים יותר רגישים לילד השני. ברצוני להבין מה קורה אצל ההורים, איך אתם רואים את הדברים.

יש לי ילד שהוא בגיל שנה. עשיתי את כל הבדיקות והסתבר שהילד הזה הוא חרש. נשמעה כאן הרבה ביקורת על ההורים, ולא שאני שולל את הדברים אבל גם לא מצדיק. לשבעים אחוז או שמונים אחוז מהילדים יש מכשיר שמיעה. למשל שני הילדים שלי מגיל אפס יש להם מכשיר. ההורים היום יודעים, לא חסרה מודעות. כבר הבינו מה צריך הילד. הבעיה היא הכלים. באיזה כלים צריך להשתמש עם הילד. אין להם את הכלים המתאימים. אם אנחנו פונים למשרד החינוך, אין לו את הכלים לספק לי. למשל ציוד ומורים מוסמכים.

איך אפשר להבטיח שכל ילד יגיע עם המכשיר מהבית, כדי שגם כשהוא הולך הביתה הוא ילך עם המכשיר, כי מכשיר שנותנים לו מהביטוח הלאומי נשאר בבית ספר ואז כשהילד הולך הביתה הוא לא שומע.

תמר, עדיין אין מכשיר מביטוח לאומי. אני אבא לארבעה ילדים, זה נקרא רב גילאי. אין מכשירים מביטוח לאומי. אני מדבר על בעיה פרטנית, רק על שני ילדים שאני מטפל בהם. אם אני נמצא בתל ערד קשה לי לקבל שירות בבאר שבע. אני צריך לנסוע, או שאני צריך לנסוע לפתח תקווה לעבור טיפולים. אם רוצים לעשות בדיקה לגלות אם הילד חרש, צריך להיות שנה שלמה בתהליך.

האם בבאר שבע אתם לא יכולים לעשות את זה?

זה לוקח חצי שנה. אם היום אתה רוצה בדיקת שמיעה עליך לחכות חצי שנה לפחות.

ואז מה אתם עושים?

בחצי שנה הזאת אתה לא יודע מה לעשות. אומרים לך לפעמים כשאתה הולך לרופא אף אוזן גרון, יש לך בדיקת שמיעה. הילד חיכה מגיל אפס עד גיל שבעה חודשים עד שאני זכיתי לקבל תור בבאר שבע, רק בכדי שאגלה בדיוק, שאקח כמו שאומרים את האו.קיי., מאה אחוז שהילד הזה חרש. יש פה באמת בעיה, ההורים מתקשים הרבה בקטע הזה, מגיל אפס עד חצי שנה.

אם כך בעיה ראשונה זה לקבל את האיבחון.

לקבל את האיבחון זה טירטור אחד גדול.

למה הזכרת את פתח תקווה?

בפתח תקווה איפה שטיפלתי זה לוקח זמן קצר, אך לא כל אחד יכול ללכת לפתח תקווה, לבית חולים שניידר.

נסעת לשניידר כדי לקבל איבחון?

כן, אני סיימתי כבר כל הטיפולים בילד בגיל שנה. עם הילד הקודם
בבאר שבע לקח לי שנה וחצי עד שידעתי אם הילד חרש או לא חרש. אבל היום בגיל שנה אני כבר יודע, יש לי אבחנה, אני מופנה למיכ"ה והולך לגן מיכ"ה.

כלומר הבעיה הראשונה היא ההמתנה לתור לאיבחון. מה הבעיה השניה?

הבעיה השניה היא שלהורים נמאס מההמתנה. בנוסף לכך כאשר הם קונים את המכשיר, הם צריכים לדעת איפה לקנות ואיך להתאים את המכשיר. זה לוקח חצי שנה נוספת. אני לא יודע איפה אנחנו באמת עם העסק הזה, אם משרד הבריאות או משרד החינוך אמורים לסייע.

בגיל הזה הנושא באחריות משרד הבריאות.

למשל הילד שלי בגיל שנה וחודשיים, אני מטפל בו, ואף אחד לא מסתכל או מפנה אותו.

האם במרכז להתפתחות הילד לא דיברו איתך?

אף אחד לא דיבר איתי, אני לא קיבלתי ידע משום מקום.

במכון להתפתחות הילד הם לא עומדים בעומס. המכון להתפתחות הילד קטן על אוכלוסית באר שבע והאיזור.

יש את המכון להתפתחות הילד ויש את המרכז של ד"ר ... שגם עושה איתור.

מדובר פה על תורים, תור אחד שצריך לחכות לאיבחון, אחר כך מגיע תור שצריך לחכות להתאמת המכשיר המדוייק. נאמר שכל הזמן הארוך הזה בעצם נכפה על ההורים בלי רצונם. נניח שהם רוצים לעשות וכבר טורחים להגיע, עליהם להמתין עד גיל שנה וחצי ורק אז אולי יהיה לילד המכשיר המתאים, ובינתיים הוא הפסיד את התקופה הארוכה הזאת. לכן שאלתי אתכם קודם על העניין של משרד הבריאות והקשר ביניכם, כי אם אנחנו לא נדאג לכך שהמשפחה תהיה כבר ממש מגיל מאוד צעיר בתוך המודעות הזאת והתיפעול, אנחנו בבעיה.

אחרי שהתאימו את המכשיר, איפה הבעיה הבאה?

הבעיה הבאה הינה השילוב לגן המתאים. אתה הולך לגן מיכ"ה, נותנים לך שם שעה שבועית, עד גיל שלוש, ואתה צריך לקחת את הילד. יש אנשים שיש להם יכולת ויש אנשים שאין להם יכולת להסיע את הילד. אתה מקבל שעה עם קלינאית תקשורת ואתה צריך לקחת את הילד לבאר שבע. זה יוצר בעיות.

אין גן, מעון או משפחתון ביישובים?

אין שום דבר עד גיל שלוש. אחרי שיש לילד מכשיר אני מחפש לו מקום מתאים. במיכ"ה נותנים לילד שעה שבועית. דרך אגב, לפני שבע שנים קיבלתי מכתב שלא אקבל טיפול בגן מיכ"ה. אפילו לגיל שלוש. וחבל שפיספסתי. באתי ואמרתי לה שאני אזרח ישראלי, הייתי אולי הראשון שדפק על השולחן ודרש תנאים לילד שלו במועצה. ואז הילד שלי בגיל שלוש ושמונה חודשים בא לבית ספר ניב. קראו לו הילד הקטן, מוחמד הקטן. היה סיפור ארוך עם הילד הזה. אני לא סולח לעצמי ששלחתי ילד בגיל שלוש שנים ושמונה חודשים ללמוד עם ילדים בוגרים שהיכו אותו כל יום. כל יום הוא היה בא מוכה, חתוך שיער, גזרו לו את הסוודר, כל יום היה לו סיפור אחר. אני יכול לכתוב ספר על הילד הזה.

זה היה כשאחרי גיל שלוש חיפשת גן עבורו,

חיפשתי גן, ומצאתי בית ספר. לקחתי את הילד לבית ספר.

האם לילדים היותר קטנים מצאת גן אחר?

לילדים הקטנים עכשיו הטירטור מתחיל. תאמיני לי, כל שנה הבעיה חוזרת. אותה הבעיה. בשנה הבאה אני אפתיע אותך, נשב כאן שוב ונדבר על אותה הבעיה. כל פעם שמבשלים את העוגיה ובא לי לאכול, מוסרים אותה למישהו אחר. זה לא טוב, זה עושה לי סחרחורת. ילד בכיתה א', ב', ג', ד', לצערי השילוב הרב גילאי בכסייפה, שאתם אומרים רק ב' וא' ביחד, ובכל כיתה צריכה מורה לעבוד עם תכנית אישית לכל ילד, זה לא נכון, וזה גם ייכשל ולא יסתדר.

בכיתה אחת לומדים מא' עד ד'?

א' עד ד', כן. היום עדיין גם הגן כלול.

ילדים מגיל מגן עד כיתה ד' יושבים באותה כיתה?

עד היום הם יושבים ביחד. בכסייפה עדיין יושבים ביחד כולם. אני מזמין אתכם לבוא לראות.

מה תעשה עם הילד בשנה הבאה, אתה יודע?

את יודעת מה, זו בדיוק השאלה שאני רוצה לשאול. בשנה הבאה, מה לעשות עם הילד בשנה הבאה, בכיתה ה'. אני שואל שאלה, ואני שאלתי אותה דרך אגב כבר לפני שלוש שנים, והיא נשאלה גם כאן. מה יקרה בעוד שלוש שנים. מה יקרה בעוד שנה. תנו לי תכנית.

אני לא בטוח שמנהל בית הספר שייח' חמאד מוסא אבו-רביע, שלא היה המנהל המקורי שהיה אמור לקבל את הילדים האלה בכסייפה, מעוניין להמשיך במסגרות עד סוף כיתה ו'. בשגב שלום המנהל עבדאללה יש לו עניין לפתח מספר שירותים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. יש לו עניין אבל יש שם אלף ואחת בעיות.

אני הייתי שם ופגשתי את מנהל בית הספר, את אנשי המועצה ואת מנהל מחלקת החינוך. אף אחד לא התנגד. להיפך, הם מאוד שמחו ומוכנים לעשות תכנית פיתוח לבית הספר. סעיד צודק כשהוא שואל על העתיד. הילדים יסיימו ללמוד עד החטיבה בבית הספר שהם נמצאים בו, ומהחטיבה אנחנו נפתח חטיבה צומחת, שש שנתית.

אנו זקוקים לתכנית עם התחייבות, לחמש שנים הקרובות. עד לחטיבה.

אני רוצה להוסיף לגבי האשם שמטיל משרד החינוך על ההורים שהם לכאורה שולחים את ילדיהם בלי מכשיר. אני לא מסכים עם האשם הזה. יש לי ילדה שלומדת בבית ספר ניב, ואני הרבה שנים בבית ספר הזה.

בת כמה הילדה?

הבת שלי בת שלוש עשרה. מרבית ההורים כן שולחים את הילדים שלהם עם מכשירי שמיעה. לא במאה אחוז, אבל עם האשם הזה אני לא מסכים. יש באמת חוסר מודעות להורים חדשים. אנשים שיש להם ילדים חדשים יש להם חוסר מודעות בנושא. הם פשוט לא יודעים שהם צריכים לדאוג למכשיר ולשלוח את הילד עם מכשיר לבית הספר. בסך הכל ההורה לא משתתף בהרבה אחוזים בקנייתו של מכשיר השמיעה. שבעים וחמישה אחוז מממן משרד הבריאות, ולכן אין הוצאה גדולה מלבד הבטריות, שזה לא כל פעם. אני לא מסכים עם האשם הזה של משרד החינוך שההורים מזניחים את הילדים ולא שולחים אותם עם מכשיר. זה פשוט לא נכון.

לילדה שלי יש מכשירים. היא בת ארבע עכשיו ומגיל שנה וכמה חודשים עם המכשיר.

איך הגעת לטיפול, האם הגעת בעצמך?

רציתי להכניס אותה לגן מיכ"ה אבל לא קיבלו אותה שם, בבאר שבע.

למה?

לא יודע. פניתי לכולם. עשו לה ועדה ועשו הכל ובגן מיכ"ה לא קיבלו אותה, אפילו לא לשעה בשבוע. לא מקבלים שם.

למה?

לא יודע.

הבנתי שמיכ"ה מספק את השירות לכל איזור הדרום,

מיכ"ה היא אגודה וולונטרית, אין להם מספיק כח אדם גם בבאר שבע. זו אגודה וולונטרית הנמצאת בקשיים. צריך לזכור שהיחידה בבאר שבע לא מקבלת תרומות מהקהילה.

אני רוצה להבין, הרי הזכות של הילד לקבל טיפולים פרא-רפואיים, כולל קלינאית תקשורת, מעוגנת בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. מיכ"ה או לא מיכ"ה, זה לא שייך לעניין. בחוק ביטוח בריאות ממלכתי ילד שיש לו ליקוי אורגני, וחרשות זה ליקוי אורגני, אין הגבלה בכלל למספר הטיפולים וגם לא לשנות הטיפול שהוא זכאי להם. ליקוי אורגני זה לכל החיים. כלומר הילדים האלה זכאים מכח חוק ביטוח בריאות לטיפול, ולא משנה אם זה באמצעות מיכ"ה או באמצעות מישהו אחר. זה לא חשוב מי נותן את השירות, אבל קופת חולים שהוא מבוטח בה חייבת לתת אותו.

הבעיה היא לדעתי שלהורים אין מושג על כך שבעצם קופת חולים צריכה לתת להם את כל השירות הזה. היא חייבת למצוא את הספק כל זמן שזה נחוץ. מה שנעשה בבית הספר ובכיתות הלימוד זה בכלל משהו אחר. ברגע שמדובר במגבלה שהיא גופנית כמו חרשות או פיגור למשל, והרופא או המאבחן במרכז להתפתחות הילד קבע שהילד הזה צריך לקבל שעתיים, שלוש או ארבע שעות בשבוע קלינאית תקשורת או פיזיותרפיה, מה שהוא צריך לקבל מגיע ללא כל קשר מי נותן את השירות. הבעיה היא שנראה שההורים האלה לא יודעים שהם צריכים לדפוק על השולחן בקופת חולים קודם כל. עד גיל שלוש, באופן חד משמעי, אין אף אחד אחר. משרד החינוך לא קיים עד גיל שלוש. זה החוק. הם הרי משלמים ביטוח בריאות ומבוטחים בביטוח בריאות, והם לא מקבלים את זה.

דבר שני, משרד העבודה והרווחה צריך לספק להורים פתרונות של מעונות/משפחתונים לילדים האלה. מאחר שכל המערכת הזאת, שהיא בעצם המערכת הראשונית, מרגע שהילד רק נולד, הינה כל כך לקוייה, הרי שאתם מקבלים אחר כך את הפירות של המערכת הלקוייה הזו.

אתם שומעים פה שיש הורים שכן מודעים ושכן נלחמו ועשו לקידום ילדיהם, אבל תשמעו את הקשיים הלא יאומנו. הורים צריכים לנסוע מהנגב לשניידר, אתם תופסים את המרחקים שצריך לגרור ילד כדי לקבל את האיבחון בזמן, כי בשניידר עושים את זה יותר מהר. לכן אני אומרת שאם אתם רוצים את טובת הילדים, ומאחר שנקודת המוצא היא שאתם רוצים את טובת הילדים ואתם בדיוק אלה שאחראים לתחום הזה, הרי חייבים לדאוג לכך שהילדים האלה מגיל אפס יקבלו את השירותים, את כל ההדרכות האלה וכן הלאה. נאמר פה שעשרים וחמישה אחוז ממחיר המכשיר זה לא כל כך הרבה כסף. בזמנו כשהיינו בתל שבע דיברו על הבדיקה. דובר על זה שהילדים האלה אי אפשר להתאים להם מכשיר, כולל של הביטוח לאומי, כי לא עשו להם בדיקה. אין להם את הנייר של הבדיקה. ואז אמרו להם להורים תביאו נייר בדיקה, וחלק מהילדים הביאו וחלק לא הביאו. בישיבה חגיגית התקבלה החלטה שהביטוח הלאומי יבוא יום אחד לבית הספר, תארו לעצמכם את הדבר המדהים הזה, ויעשה לכל הילדים שאין להם בדיקות את הבדיקה במקום, כי אם ההורים שלהם לא לקחו אותם זה לא אומר שהם צריכים לסבול. ואחר כך הם נתנו את המכשירים וכן הלאה. פתרון יצירתי כזה שהוא בסך הכל דבר קטן. אינני יודעת כמה עולה לביטוח הלאומי להביא את הרופא אל הילדים במקום את הילדים אל המאבחן, מכל מקום זה מסוג הדברים שעליהם אני מדברת.

משרד החינוך עשה את זה ולא הביטוח הלאומי. רק שיהיה נתון מדוייק. .

בסדר, יכול להיות שמשרד החינוך עשה את זה, וכל הכבוד לו. מה אני רוצה לומר זה שבמערכות כאלה, בעיקר מי שגר בפזורה ולא בתוך יישוב גדול, אם המערכות לא יגיעו אל הילדים אנחנו נישאר תקועים. האחוזים של ההצלחה יישארו כל הזמן מצומצמים.

פתחתי את דבריי ואמרתי שאנחנו מדברים על אוכלוסיה שאין לה באחוזים אח ורע בעולם, לא רק בעולם הערבי. לא סתם אמרתי את זה. זאת אומרת שאנחנו משרד החינוך נעשה הכל. אנחנו פותחים עוד מסגרות כי הילדים גדלים. היתה לנו חשיבה על מורה מיומנת מול מורה, ואנחנו גם רוצים לפתוח את המסגרות כך שלא נישאר בדקה התשעים תקועים, ואז יהיו לנו חטיבות והכל. אין מה לעשות, דור המדבר לפעמים עובר קשיים, אבל אנחנו נעשה את הכל כדי שזה יהיה הכי פחות שניתן.

יחד עם זאת אני מקווה שמהוועדה הזאת יצא משהו. אולי בגלל האחוז הכל כך גדול של הילדים החרשים ובכלל אנשים חרשים, התאמת מכשיר שמיעה לוקחת לתינוק חצי שנה, זאת אומרת שחצי שנה הורה צריך לבוא לבדיקות שמיעה, ללכת הביתה, מתקינים מכשיר אחד ומחזירים אותו. המכשירים ניתנים בהתחלה בהשאלה כי לא יודעים איזה מכשיר מתאים. כלומר התהליך הוא ארוך בכל מקרה, זה לא משנה איזה ילד מאיזה מיגזר. אם אנחנו מדברים על אוכלוסיה שגרה רחוק, שאין לה תנאים וכו', גם האוכלוסיה היהודית נוסעת המון. מי שגר בקיסריה למשל מקבל את השירות שלו רק בתל אביב, אז בשביל פעם בשבוע או פעמיים קלינאית תקשורת הוא נוסע לתל אביב. מחדרה עד גדרה השירות הוא בתל אביב. אז צריך לקחת את זה בחשבון. ולא לכולם יש את היכולת ואת האמצעים.

אני חושבת שצריך להקים איזה שהוא פורום בין משרד החינוך למשרד העבודה והרווחה והבריאות, ולהקים יחד מרכז אודיולוגי, שיהיה נגיש לבדיקות שמיעה. גם הקלינאית שלנו, כשאני שולחת אותה, אני שולחת אותה לעשות הסברה, לעשות איזו שהיא הדרכה למורים, ואם הורה מגיע היא גם מדריכה אותו לשיחה בבית ולתקשורת ולאמצעים. אני אפילו הייתי מפנה כמה שעות ממנה לתוך מרכז כזה, ומשרד הבריאות היה תורם את שלו וכו' על מנת שנעשה להורים איזה שהוא מרכז בו הם יוכלו לקבל שירות מקצועי, במיוחד את החלק הרפואי שבו. למשל אם ילד מגיע וכבר שמו לו מכשיר שמיעה, אבל יש לו פקקים באוזניים, דבר כל כך טריויאלי לילדים, אז אני כבר בודקת את המכשיר, אז יש לו בטריות ויש לו מכשיר וזה פנטסטי, ואז אני מסתכלת על האוזן של הילד והיא כולה צהובה, כלומר אין מעבר בכלל של אויר. הטיפול צריך להיות משהו מאוד יומיומי אפילו, ואין לנו את זה שם. המטרה היא שאוכל לחייב הורה לבדוק לילד את האוזניים או לבדוק את המכשיר.

בעיה נוספת, כשהבאתי את האודיולוגית שבדקה לילדים את המכשירים והתאמתי להם את המכשירים, כי אני גם קלינאית תקשורת ואודיולוגית במקצוע שלי, לאחר מכן היתה לנו בעיה שלכל אוזן יש תנוך אחר, וההורה חייב לקחת את הילד שלו לדגימה כי החוק אוסר עלי לעשות לו דגימה בבית הספר, אחרת תאמיני לי שהייתי עושה גם את זה. עד היום יש ילדים שיש לי מכשיר עבורם, שכבר עשיתי להם בדיקת שמיעה, ואין לי את הפלסטיק הפשוט הזה בשביל להחדיר להם את זה לאוזן.

ברצוני להתנצל אם אמרתי שאני מאשימה את ההורים. אני איך שהוא מאשימה את הכל ביחד על כך שהדבר הזה לא דופק. אבל העובדה היא שהוא לא דופק. היינו בכסייפה וראינו שמתוך עשרה ילדים שניים היו עם מכשיר שמיעה. בשגב שלום אותו מצב. בתל שבע המצב כבר יותר טוב.

אני מקבלת את ההצעה שלך. אני יכולה להוסיף שבנושא של קלינאיות תקשורת הוועדה הזאת, גם בגלגולה הקודם, טיפלה בנושא והיה מדובר על פתיחת מחלקות להפרעות בתקשורת בעוד שתי אוניברסיטאות. היתה גם הצעה להכשיר סייעות שבינתיים לא יהיו ברמה של קלינאיות תקשורת אבל לפחות יהיו ברמה כזו שיוכלו לסייע במשהו. ניסו לעשות את זה ואחר כך היתה התנגדות של בעלי המקצוע, והעניין הזה ירד. לכן הבעיה הזאת היא קריטית. אני חושבת שהיום כשמדובר על כל כך הרבה אבטלה בארץ אפשר היה למצוא כמה וכמה אקדמאים ולעשות להם הסבה, גם ממקצועות פרא-רפואיים אחרים. יש גם לפעמים התאגדות סקטוריאלית של בעלי מקצוע שיותר מידי חושבים על המקצוע שלהם ועל הסגירות שלו ופחות על כך שמדובר בגורלות של ילדים. אבל זה ויכוח אחר.

אם אנחנו מדברים על קלינאות תקשורת כפרופסיה, זו פרופסיה. אני חושבת שצריך לשאוף לכך שהפרופסיה תגדל, ואכן עשינו את המאמצים מול שלוש אוניברסיטאות.

נכון, אבל את מבינה שבינתיים גדלים דורות של ילדים שלא מקבלים אפילו שעה שבועית, אני כבר לא מדברת על יותר מזה. אז יכול להיות שזה לא יהיה המושלם, אבל פעם בימים עברו לימדו בוגרות עשר שנות לימוד כמורות, כי זה מה שהיה במדינה. מכל מקום אני לא רוצה לפתוח את הויכוח הזה. זה ויכוח גדול בין משרד החינוך למשרד הבריאות על הנושאים האלה. אני מקבלת את ההצעה הזו.

גבירתי לא ענתה על השאלה איך זה שלומדים ילדים מגיל מגן עד כיתה ד' באותה כיתה.

אני הייתי במקום, היתה שם ילדה אחת בגן. ההורים לא שלחו את הילדים. הם יצאו מתחילת השנה נגד זה שאנחנו העברנו את הכיתות, ואי לכך באותו יום היו שתי כיתות עומדות מוכנות, שתי מורות ושתי סייעות. כל יום הגיעה ילדה אחת בלבד לגן. לשים אותה לבד לבד זה לא מתאים משיקולים אנושיים. הילדה ישבה עם המורה שלה, עם הסייעת שלה, אבל לא לבד. אז היא נשארה בכיתה. לא הייתי רוצה שילדה כזאת קטנה שתשב לבד. היא לא צריכה לקבל עונש בגלל שכל האחרים לא שלחו את הילדים.

שמי תמי מירון ואני מייצגת את מיכ"ה. הוזכרנו בנושא של מיכ"ה באר שבע. רציתי להבהיר שמיכ"ה באר שבע כרגע פועלת בתוך מקלט, אין לה מקום. כרגע בונים מבנה למיכ"ה ואני מקווה שהוא יהיה גמור בקרוב.
לגבי הטיפול שהיה לפני שלוש או ארבע שנים אני באמת לא יכולה לענות. אני יודעת שכיום מיכ"ה שולחת מדריכים אל הפזורה, כדי להדריך הורים.

איפה הם פוגשים את ההורים?

אני לא יודעת בדיוק באיזה מקומות. בתל שבע בודאי.

להערכתי אין מספיק מידע להורים מה המערכת עושה. יש לנו ועדה במשרד, אנחנו נוכל לעדכן אתכם.

אני מציעה שמיכ"ה ייצרו קשר עם ועד ההורים, כי הם אומרים שיש להם מדריכים ושבמקום לגרור את הילד לבאר שבע הם שולחים את המדריך אליכם.

המדריכים מגיעים לבית הספר. גב' חסיה בן ישראל שהיא מנהלת מיכ"ה באר שבע.

אחרי גיל שנה, לאן ילך הילד, איפה יש לו מסגרת, איפה יישב עד גיל שלוש?

אני רוצה לספר לך על משהו שהוא כרגע באמת בשלבים ראשוניים לחלוטין של התהוות. ישבה ועדה עם פרוייקט אשלים של הג'ויינט, ישבנו בבאר שבע, באוניברסיטה, והמטרה היא להקים פרוייקט איתור ואחר כך גם טיפול בילדים בגילאי לידה עד שלוש. בין היתר הועלתה גם הצעה לשלב מדריכות מקומיות בהדרכה של האמהות, בכפרים במקום.

למה קופות חולים לא צריכות לעשות את זה? זה לא התפקיד שלהם?

אני חושבת שבהחלט. אנחנו באנו בעקבות פניה של פרוייקט אשלים, שהציע לנו להיות שותפים בתוך הפרוייקט הזה, וכמובן שאנחנו נתנו את ידינו. שוב, מדובר בשלבים ראשוניים שבראשוניים.

בינתיים איך ההורים יידעו על קיומם של המדריכים, והאם המדריכים מטפלים בילדים למטה מגיל שלוש נכון להיום.

המדריכים היום נותנים הדרכות, כמה ששמעתי מחסיה, להורים לגילאי לידה עד שלוש שנים, בהדרכה של קלינאית תקשורת, שהיא בעצם מדריכה הורים שמדברים עברית וההורים אחר כך, פשוט משום המצוקה הגדולה, מעבירים את הדברים האלה בבית.

אני רוצה להבין, למה ההדרכה מועברת בעברית?

משום שאין קלינאית תקשורת דוברת השפה הערבית.

האם זו הדרכה להורים?

זו הדרכה שניתנת להורים על מנת שיוכלו בבית באיזו שהיא צורה לטפל בילדים.

איך אתם מגיעים להורים, איך מיכ"ה מאתר את ההורים האלה?

דרך טיפות חלב. טיפות חלב ברוטינה שלהם בודקות ילדים, וצריכות לאתר ילדים עם ליקויי שמיעה.

אבל טיפות חלב לא עושות איבחונים. מאחר וטיפות חלב קיימות גם בפזורה, יש להם יתרון. האם אתם מכירים מדריכים שבאים לטיפות חלב?

המדריכה של מיכ"ה לא מגיעה לטיפת חלב אלא לבתי הספר להדרכה.

השאלה הנשאלת פה רק לגבי גילאי אפס עד שלוש. מגיל שלוש והלאה יש לנו כתובת, אבל מגיל אפס עד שלוש קיימת בעיה.

עד כמה שידוע לי חסיה מטפלת גם בהדרכות.

נראה שבפועל ההורים לא יודעים על זה. אני מציעה ליצור קשר ישיר, תחליפו כתובות וטלפונים ותנסו לבדוק איפה המדריכות האלה והאם הם אכן מסתובבות בשטח.

זה חבל כי המדריכות האלה, לפחות אחת מהם משולמת על ידנו. כל עוד לא יוקם מרכז מסודר אני מאוד מזדהה עם הסבל של ההורים. חייבים להקים מרכז שההדרכה בו תהיה נגישה להורה. זו לא הדרכה של יום, זו הדרכה של כמה שנים. מדובר בתהליך מאוד ארוך ומוכרחים לעשות משהו איתם. אני מבטיחה בשם משרד החינוך, כמו שאנחנו נותנים עכשיו את ההדרכות של הגנים, למרות שזה לא הגיל שבאחריותנו, אני מבטיחה שאנחנו נקצה משהו לתוך המרכז הזה על מנת שיהיה איזה שהוא מערך טיפול.

אני לא בטוח למה מתכוונים כשאומרים מרכז. שירות ומרכז זה לא דבר זהה בעיני, ומרכז זה לא דבר עם ארבעה קירות שיושב. אנחנו עמותה שמטפלת בסיכון. ברור פה מי המסכן - אנחנו המסכנים. אם אדם נוסע לשניידר הוא לא צריך את השירות. נחוץ כאן שירות מלידה עד שלוש וגם אחרי זה שיהיה רגיש תרבותית במובן שהוא מספיק פזור והוא מספיק מבצע אינטגרציית שירותים בין תחומית, משרד החינוך, משרד הבריאות, ביטוח לאומי ורווחה. לי נראה שצריך להיות, גם אם יש מרכז מקצועי, שירות מאוד מבוזר. אנחנו מדברים עם מיכ"ה על רמת הניידת. אני לא בטוח שזה הרעיון הכי טוב, אני כן חושב שמערכת החינוך המיוחד, לכשתתפתח וגם תבצע את הביזור שלפי דעתי היא צריכה לבצע, בעיני הטריטוריות הבית-ספריות הם טריטוריות שיכולות לזמן אליהם גורמים שונים. ואני רואה את בית הספר המיוחד ... לבית ספר רגיל גם כפוטנציאל אפשרי למרכז בין תחומי ובין משרדי ובין עמותה. נדמה לי שזה שם המשחק בגדול.

הבעיה היא שבינתיים מרוב הדברים האלה שאתה אומר כאן אנשים לא יודעים את הדבר הפשוט מאוד שממך יש להם מדריך במקום מסויים. בינתיים לפי דעתי יש לקות גדולה מאוד ברמת התקשורת והמידוע של אנשים שהנגישות שלהם לזכויות שלהם ולמידוע שלהם היא יותר נמוכה מטבע הדברים. אז אולי צריך לעסוק גם בזה.

אני מקבל את מה שאתה אומר. נשאלה שאלה על האסטרטגיה שלי, וזו האסטרטגיה שלי בגדול. באופן הכי קונקרטי אותו דבר שמיכ"ה התחיל לדבר עליו, אגב גם במזרח ירושלים, מדובר באיזה שהוא שירות נגיש, מלידה עד שלוש, שידע לצאת לשטח, בין אם בניידת או בדרך אחרת, או פזור בסוכנויות מקומיות, מטיפת חלב ועד דברים אחרים. זה הפרוייקט שעליו דיברתי.

עם מי אתם משתפים פעולה בנושא זה?

אני יודע שהאוניברסיטה מעורבת בזה, שמשרד הבריאות מעורב, שטיפות חלב מעורבות וכן מפקחת השיקום.

מפקחת מטעם משרד העבודה והרווחה?

כן. הגורמים שאני כולל ברשימה הם גורמים מקומיים. לא אני אישית מפעיל את הפרוייקט. אני מחליף כאן את רבקה שר שהיא מנהלת שלי.

נשאלת השאלה האם הפרוייקט שלכם דומה למה שדובר פה על המרכז שהציע משרד החינוך. האם אתה חושב שאיפה שאתם נמצאים ומה שמשרד החינוך מציע זה אותו דבר?

אני חושב שזה שני קצבים שונים. בסופו של דבר אם יהיה מרכז הוא יהיה חייב לפתח איזו מודולת ביזור. מחר בבוקר מה שדובר עם מיכ"ה זה מודולת הביזור.

כאן יש ועד שמרכז פחות או יותר את מרבית האוכלוסיה שהיא הצרכנית. מישהו צריך לרכז בחבילה אחת את כל מה שאפשר לקבל, קודם כל, כדי שנראה מה יש. כרגע אנחנו לא מנצלים את הפוטנציאל של אפילו מה שיש. לאחר מכן צריך לעשות את הדברים האחרים, את האפ-גרייד של העניין הזה.

ברמה הכי וולגרית אני באמת רואה ניידת שתעמיס עליה את כל מי שצריך ויכול ותסתובב איתם באוהלים ובפחונים.

אני רוצה לענות לגבי הוועדה. משרד החינוך איך שהוא נכנס לוועדה, משום שכתבתי למנכ"ל הג'וינט שהוועדה הזאת חייבת לכלול אותנו משום שאנחנו הכי מכירים את הנושא.

אני רוצה להתייחס לנושא הניידת. אני מדברת על מרכז ולא על ניידות. ניידות יכולות לצאת מתוך מרכז. מכשיר שמיעה לא נמכר לא על ידי משרד החינוך ולא על ידי משרד הבריאות. זאת אומרת שאם יהיה מרכז יהיה סוכן שיבוא יום אחד וימכור להם את המכשירים. אוזניות לא נעשות לא על ידי משרד החינוך ולא על ידי משרד הבריאות. תנאי בסיסי שצריך להחליף אותו לפעמים לתינוק כל חדשיים וחצי, כי האוזן גדלה. חייב שיהיה להם מרכז שמי שיעשה את הריצ'ינג-אאוט מהמרכז הזה, אנחנו מדברים על בדיקות שמיעה, כל הציוד הזה צריך מיקום בשבילו, והוא כל כך יקר שאי אפשר להעלות אותו על שום ניידת. יש פה אוכלוסיה בסיכון גבוה. צריך לאחד פה את כל הקצבים של כולם כדי לסייע להם.

נראה שמה שנחוץ הוא באמת שהרעיונות והכוונות הטובות האלה יתחברו באיזה שהוא מקום. יש דברים שהם בהישג יד. כל אחד מהגורמים יכול לתרום משהו. קופות החולים תורמות משום שהם מחוייבות. אנחנו עשינו את זה בגנים השיקומיים ובמעונות יום שיקומיים, שם מדובר על ילדים נכים מתחת לגיל שלוש. מדובר על ילדים שמקבלים קצבת נכות ולא יכולים להשתלב במעון רגיל אפילו עם סייעת. החלטנו שקופות החולים יממנו את החלק של הטיפולים הפרא-רפואיים והילד יקבל שם ולא יקבל בבית. ואז פתאום הסתבר שיש אמצעים. קופות חולים לא אהבו את זה בהתחלה אבל בשלב כלשהו הם הבינו שהם לא יכולות להמשיך להילחם בזה. ואז הסתבר שאם נותנים אלה ואלה וגם קופות החולים את הטופס שבע עשרה לצורך העניין הזה אז פתאום יש משאבים.

אותו דבר נכון במקרה שלנו. מדובר על ילדים שהלקות שלהם מובהקת. זו לקות מאוד קשה. אנחנו מדברים על ילדים שהקריטיות של הטיפול בגיל עד שלוש היא מוסכמת, לא צריך להוכיח אותה. אנחנו מדברים על איזור בו יש ריכוז בלתי רגיל של ילדים עם לקות כזאת. אז אחרי שאמרנו את כל הדברים האלה אני אומרת שיש לנו בעיה של תת מיצוי של זכויות של הילדים האלה בכל המוסדות האלה. עלינו לגרום לכך שכל המוסדות האלה יעבדו ביחד ויהיו במקום זמין.

אני רוצה להציע מספר דברים בעקבות הדיון הזה. ראשית, היתה פה הבטחה שעד חטיבת ביניים הילדים ימשיכו ללמוד ברצף. דבר שני, צריך לבדוק עם ההורים שלא הגיעו למה הם לא מגיעים, ואם צריך שמפקחת או מישהו ילך לבתים, להסביר, לשכנע וליצור את המצב שיהיו שתי כיתות. במקום שיש כיתה אחת זה בעיה, כי יהיו יותר מידי גילאים בכיתה אחת. רצוי שיהיו שתי כיתות בכל מקום כדי שבאמת אפשר יהיה לפצל את הגילאים, ואפילו שלוש אם צריך.

לגבי הציוד, כבר היתה פנייה לביטוח לאומי, וכל מה שנותר לעשות זה שגם אנחנו נכתוב מכתב לביטוח הלאומי ונאיץ בהם, שבהתחשב בכך שמדובר בילדים.

לגבי העתיד, מדובר פה על התחייבות של משרד החינוך שימצאו חטיבת ביניים שתמשיך לתיכון והילדים יקלטו בחטיבת ביניים שתמשיך לתיכון. לזה ניתנה כאן התחייבות של המשרד.

יחד עם זה אנחנו עדיין תקועים עם הנושא של הגיל הרך, ולכן אני מציעה שנקיים עוד ישיבה והפעם נזמין את משרד הבריאות, ביטוח לאומי, שיקום של משרד העבודה והרווחה, וכמובן כל הגורמים שיושבים פה. חשוב שמשרד החינוך יבוא, למרות שמדובר בילדים מתחת לגיל שלוש, כי אתם יכולים להבהיר את חומרת הנושא, ולהסביר איזה ילדים אתם מקבלים בגיל שלוש, ארבע וחמש כאשר הדברים האלה לא מטופלים, ומנקודת הראות של מה שאתם רוצים שהילד יגיע אליו, מה אתם ממליצים לעשות.

אם נעשה את הדבר הזה, אני חושבת שבלחץ נכון של ההורים ולחץ נכון שלנו ושל כל הגורמים האלה נוכל לקדם את הנושא. בזמנו קיימנו דיון במשרד העבודה הרווחה עם השירות לחרש, והם אמרו שאין להם בעיה תקציבית. הבעיה היא שאין להם זרועות להגיע לכל מקום, אבל הם טענו שאין להם בעיה תקציבית, זאת אומרת לא הבעיה התקציבית מונעת את הפעילות שלהם, כי הם אמרו שהאוכלוסיה שלהם כל כך קטנה שגם אם מוסיפים עשרים אחוז לתקציב זה לא בשמיים, זה סביר. אז המרכז הזה קיים, והם רוצים לתת שירות. האוכלוסיה רוצה את השירות. אם ההורים האלה לא ידעו על כך שמיכ"ה יש לו משהו באיזור שלהם אז יש פה בעיה. לכן אני מציעה לקיים ישיבה שתדבר על נושא הילדים החל מהלידה ותראה אותם אחר כך ממשיכים הלאה ותנסה לפתור כל מיני בעיות, גם של ההורים. ואם צריך הדרכות שיגיעו הביתה, השאלה מי צריך לספק אותם. נברר את הנושא הזה, נביא גם את המשפטנים שיגידו מי אחראי לנושא הזה, מי צריך לאתר את הילדים וכן הלאה.

יש לי שתי הערות, הערה ושאלה. ברמת השאלה, אם המצב להכשרת קלינאי תקשורת כל כך קשה, נפתחו מסגרות חדשות ומדברים על עוד מסגרת בשנה הבאה, האם אין מקום לעשות איזו שהיא פעולה של הכרזה על מקצוע מועדף, לתת תמריצים, לעודד גם מתוך הקהילה בנגב.

אני ופרופ' אתי דרומי יושבות בתוך הוועדה וזו אחת הבקשות שלנו שידונו בכך שתינתן קדימות בכלל לאוכלוסיה הבדואית.

קדימות זה טוב, אבל מדובר גם על תימרוץ לאנשים שילכו ללמוד את הנושא, אולי בצורת מילגה.

המועצות בעצמם מוכנות לממן את האנשים שילכו ללמוד, בדיוק כמו שעשינו בטירה, טייבה וקלנסואה, שם המועצה שילמה את שכר הלימוד. אבל זה יקח זמן.

הדבר השני, אני רוצה להציע מבחינתנו, נראה שיש מחסור בידע על הזכויות והשירותים למשפחות. הולך להיות סקר של מכון ברוקדייל בנושא ילדים ונוער כללי, עם הדגשה מסויימת על בעלי צרכים מיוחדים.

זה מצויין, שיהיו מאה סקרים, תנו את מה שיש.

זה סקר ארוך טווח. אני מניח שבתום הסקר הזה, שאנחנו מתחילים בצעדים הראשונים שלו בארבעה בנובמבר, נדע יותר איזה שירותים באמת קיימים ואיזה צרכים יש. אבל יש משהו שאפשר לעשות היום. אנחנו מפעילים תכניות של העצמת נשים. בתחום בריאות, בתחום זכויות ובתחום דיאלוג עם בית הספר. אני אשמח אם גורמים מפה יבואו ויכניסו את האינפוט שלהם לתוך העצמת הנשים והנשים האלה בסופו של דבר המטרה היא בין היתר שהן תהיינה שגרירות מידע.

אנחנו עושים העצמת מורות.

אפשר יהיה לתת אינפוט בנושא של ילדים חרשים, ואולי בהעצמת נשים בנושא בריאות אפשר יהיה לחבר לנושא.

הכוונה היא כזאת, אתה עושה קורסים לנשים שרוצות לבוא. הנשים האלה, אחרי שהם עברו את הקורס, הולכות ומדריכות נשים האחרות.

ברצוני לבקש להזמין לוועדה את ד"ר נוץ מחיפה, מבית חולים בני ציון, משום שאנחנו עושים איתה איזה שהוא פרוייקט. ישנם ילדים רבים שהינם מועמדים מאוד טובים להשתלה כוחליארית. זה עושה שיקום לגמרי לגמרי אחר, זה כבר לא מכשירי השמיעה שדיברתי עליהם. אנחנו עושים איתה עכשיו פרוייקט לגבי הצפון, עם ילדים מהאוכלוסיה הערבית שם באמת יש בעיות איתור. הם מגיעים לבני ציון והיא מתחילה איתם ניתוחים. היא מנתחת מוצלחת מאוד. אני חושבת ששווה לשמוע אותה משום שזאת אוכלוסיה שאם כבר אנחנו מתחילים טיפול רצוי שנעשה טיפול הכי טוב שיש.

האם מישהו מכם השתמש באפשרות הזאת של השתל?

יש לנו שני ילדים לאבא אדם אקדמאי מתל שבע שעשו את השתל זה. אין להם את האנשי מקצוע המתאימים. הילדים האלה הם נמצאים בבית ספר לילדים חרשים בכיתה של ילדים חרשים. הילדים האלה לא צריכים להיות בכיתה הזאת בכלל. הם צריכים להיות בבית ספר רגיל לכל דבר אך אין את אנשי המקצוע המתאימים שילוו אותם. מי שעשה את השתל הכוחליארי לא צריך להיות בבית ספר מיוחד בכלל, לפי דעתי.

העניין הוא קודם כל מתי עושים את השתל. יש לנו בכיתות המיוחדות ילדים עם שתל כוחליארי. עכשיו מתחילים לעשות את הניתוח בגיל שנה ואפילו מתחת לזה, ואז אותם ילדים יהיו קנדידטים לשילוב. כשאתה עושה את זה בגיל שלוש או ארבע אתה לא מכניס אותו לכיתה רגילה רק בגלל ששמת לו שתל. השיקול הוא רמת השפה של הילד. זה השיקול היחיד, וגם באוכלוסיה הבדואית. כשיש לנו אוכלוסיה יותר טובה, כמו האבא הזה שדיברנו איתו וקיבלנו אותו, הילדה יושבת בכיתה המיוחדת ומקבלת שם את השעות של הקלינאית תקשורת ומורה וכבר יש התקדמות. אני ראיתי אותה פעמיים ויש אצלה התקדמות שפתית מאוד מאוד רצינית. זאת משפחה שמאוד משקיעה. כלומר יש לנו שיקול דעת לגבי כל ילד.

אני רוצה לברך על ההבטחות שניתנו כאן על ידי משרד החינוך.

אלה לא הבטחות, בפועל אנחנו עושים את הדברים.

אני רוצה לברך על ההתחייבויות שניתנו. הייתי רוצה לראות את הדברים האלה באמת בתכנית מסודרת כדי שההורים ידעו מתי תיפתח עוד כיתה, איפה הכיתה הזאת תיפתח, שהדברים יהיו מתוכננים מראש ולא נגיע לשנת הלימודים הבאה ופתאום מנהל כזה כן ירצה לקבל את הילדים ומנהל אחר לא רוצה לקבל את הילדים. הייתי מאוד שמחה לראות שיש תכנית, כתובה, מפורטת, מפורשת, שתגבש את ההבטחות.

כפי שאמרתי אותם עקרונות שקיימים לגבי כלל המיגזרים לקויי השמיעה בארץ מופעלים היום על המיגזר הבדואי, בדיוק באותם קריטריונים.

כדי לשכנע את ההורים להגיע לכסייפה למשל, כי הרי הם לא הגיעו ואנחנו רוצים לשכנע אותם להגיע, צריך לשלוח מכתב שאומר ככה, תדעו לכם שהילדים בכסייפה ישארו לא רק עד כיתה ד'. תדעו לכם שבכסייפה הם יישארו עד כיתה ו'. תדעו לכם שהתכנית שלנו היא שבחטיבת ביניים יהיה כך וכך.

יש לנו ועדה שנפגשת במשך השנה ואנחנו דנים על כל הבעיות האלה, ובוועדה האחרונה הבהרנו לועד ההורים שאנחנו נחלק את הילדים לעוד שתי מסגרות, שבמסגרות האלה יש מא' ועד ו' ומז' עד יב'.

ההורים שמקבלים הרבה מכות בדרך, בגלל המחסור העצום שיש בשירותים. הורים מאבדים אמון כי המצב לא פשוט כל כך. לכן רצוי לעשות מאמץ ולכתוב מכתב בערבית שיסביר את הדברים האלה באופן מאוד פשוט, שיגיד להורים הנה, זאת המחוייבות שלנו, והם ירגישו שמתייחסים אליהם ברצינות. אם ההורים חושבים שהמכתב יעזור אז בואו תעשו את זה. ואם התוצאה תהיה שכל ההורים שצריכים להגיע לכסייפה יגיעו לכסייפה אז יצאנו נשכרים מהעניין. אפשר יהיה להקים שתי כיתות או שלוש לפי הצורך, אפשר יהיה לעשות את כל מה שצריך. כשאני הייתי בתל שבע וראיתי את שורת הכיתות האלה לא יצאתי בהרגשה טובה. חשבתי לעצמי כמה ילדים עם בעיה אפשר להכניס לבית ספר רגיל ושהבית הספר לא יהפוך כולו בעצם לבית ספר לחינוך מיוחד. אז הערנו על זה בשקט, כי כמובן יותר טוב שהילדים יהיו בבית ספר מאשר בשום מקום, אבל דיברנו על זה שלא צריך מכל הנגב לגרור את כל הילדים בדיוק לתל שבע כשאפשר לפזר.
אז זה שמשרד החינוך פיזר, הכוונה היא טובה. אבל אם להורים אין אמון במערכת אנחנו צריכים להתגבר על זה. אני חושבת שהדבר הכי פשוט הוא להגיד להם הנה, אתם רואים, מחוייבות. ואם ההורים חושבים שמחוייבות בכתב היא יותר מאשר מחוייבות בעל פה, למרות שגבירתי משוכנעת שמחוייבות בעל פה היא שווה באותה מידה, מוחמד יוכל לכתוב מכתב כזה.

אחרי שנתאם עם כל הגורמים האחרים, נקיים את הפגישה הבאה בהקדם, ונבדוק גם עם בעלי המקצוע אם צריך להזמין עוד אי אלו גורמים. אני מודה לכולם.



סוף הישיבה.