פרוטוקולים/מעמד הילד/3633




פרוטוקולים/מעמד הילד/3633
ירושלים, ב' באלול, תשס"א
21 באוגוסט, 2001

הכנסת החמש-עשרה
מושב שלישי נוסח לא מתוקן


פרוטוקול מס' 98
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום שלישי, כו בתמוז התשס"א - 17 ביולי 2001, שעה 10:00

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - יו"ר
ח"כ חוסניה ג'וברה

משרד העבודה והרווחה
מנחם וגשל - מנהל אגף לשרותי תקון ונוער מנותק
משרד החינוך
עו"ד שוש צימרמן - מפקחת בנושא מניעת תקיפה מינית
בילדים
הדרה רוזנבלום - מינהל חינוך נוער
מירב שביב - רכזת עו"ר אגף תקציבים, משרד האוצר
עו"ד רונית אלפרין - יועצת משפטית, אב"י - אגודה
בינלאומית לזכויות ילדים
דגנית חסידים - אב"י - אגודה בינלאומית לזכויות ילדים
טל סלע - מועצת תלמידים ארצית
על"ם
נפתלי מייק - מנכ"ל
מירה בטא
ליאורה בלטינסקי
יעל גרינברג
שמחה גתהון
עידית היכל
עינת חימוביץ
אברהם טליאס - מתנדב בעכו
תמר יצחקי
ויקי כהן
צבי לוי
אגא סעיד - מתנדב בעכו
נסטיה פולונסקי
מיכאל פישר
עמית פנסו
מירב שני
אפרת שפרוט

רחל סעדה

"הפוך על הפוך" של עמותת על"ם - רשת ארצית של מרכזי מידע
וייעוץ לנוער בסכנת סגירה
1

17
הוועדה לקידום מעמד הילד






"הפוך על הפוך" של עמותת על"ם - רשת ארצית של מרכזי מידע
וייעוץ לנוער בסכנת סגירה

בוקר טוב. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. על סדר היום פרוייקט "הפוך על הפוך" של עמותת על"ם, רשת ארצית של מרכזי מידע וייעוץ לנוער, הנמצאת בסכנת סגירה.

ישיבה זו נקבעה לפני האירוע שבמהלכו הבטיח שר האוצר מה שהבטיח, ובכל זאת ראינו חשיבות לקיים את הישיבה היום. בהמשך הדיון נשמע מנציגת האוצר מה קרה עם ההבטחה של השר ואיך היא מתממשת, אבל מעבר לשאלה מה יקרה השנה, קיימת שאלה גדולה והיא מה יקרה בשנה הבאה ובשנים הקרובות. מטרת הישיבה לצאת מהשנה הזאת לשנים הבאות ולנסות לראות כיצד ניתן להבטיח שהרשת הזאת לא רק תוסיף להתקיים אלא אף תתפתח, כמענה חשוב, מקורי ובעל איפיונים חשובים לנוער הנמצא במצוקה ובמצב של תהיות, הנתקל בעימותים או מגיע לכלל עימותים, עם ההורים או עם בית הספר, מתלבט ומתקשה למצוא תשובות לבעיותיו.

החברה מנהלת כיום מערכה גדולה למניעת אלימות נוער ולמתן פתרונות לנוער שנתקל בקשיים בכדי לעזור לו להשתלב בחברה ולהפחית את הניכור ואת העוינות שהוא חש, ולהצלת נערות ונערים ממקומות שאנחנו מאוד לא היינו רוצים שהם יגיעו אליהם. לכן אנו רואים חשיבות רבה בקיום הדיון הזה ובהשתתפותם של הגורמים השונים הנוכחים, משרדי הממשלה, אירגונים ציבוריים ופעילים ובני נוער המשתתפים בפעילות של "הפוך על הפוך".

נפתח בשמיעת דיווח מד"ר מייק נפתלי. בבקשה אדוני.

תודה לך תמר. בוקר טוב לכולם. אני שמח ומברך על כך שהוועדה קיבלה על עצמה לקיים דיון שלם ומלא על התכנית הזאת שנקראת הפוך על הפוך. ברשותך אגיד כמה דברי הקדמה. ברצוני להציג את מר צביקה לוי, יו"ר על"ם, הפעיל בעל"ם כמעט שנה ובהחלט מחובר היום לכל נושא ההובלה הציבורית והמנהיגותית של על"ם, וכמובן את עמיתינו, מר מנחם וקשל שליווה אותנו בחודשים האחרונים ובמיוחד במאבק זה, ואנשים נוספים הנוכחים כאן היום.

עבורנו זהו דיון עקרוני וחשוב. אנו נמצאים היום לאחר תהליך פיתוח של כמה שנים, אשר נעשה במשותף בידי מלכ"רים, עמותת אב"י, עמותת אשלים, וכמובן בהשתתפות המוסדות הציבוריים ובראש ובראשונה משרד העבודה והרווחה, משרד החינוך ומשרד הקליטה. השנה הגענו לצומת, ואני שמח שהצומת הזאת נפגשת פה בחדר הזה.

אני לומר כמה דברים עקרוניים בכדי להאיר את משמעות התכנית הנקראת "הפוך על הפוך". בנושא עבודת נוער בישראל, מדינת ישראל התברכה בהרבה מאוד שירותים ציבוריים. אנחנו יודעים שישנם לא מעט קשיים בדרך העבודה המתואמת והמשולבת בין השירותים השונים, ולא תמיד ניתנות התשובות האופטימליות לצרכי הנוער. מדינת ישראל משקיעה הרבה מאוד כסף בטיפול בנוער, מדובר בסכום בסדר גודל של שלושה מיליארד שקל בשנה, כולל התקציבים של משרד העבודה והרווחה, השירות לילד ונוער, ומשרד החינוך, המחלקה לחינוך התיישבותי, קרי עליית הנוער, אשר רובה ככולה מכוונת לסיוע לנוער חלש. וכמובן אגף הנוער, ושפ"י, ועוד. ישנו כסף ציבורי רב המכוון לסייע לנוער שנזקק לסיוע, מעבר למערכת החינוך הפורמלי. ישראל ייחודית בתחום הנוער בעובדה שרוב רובם של המשאבים הללו מושקעים בתחום המערכת הציבורית, ויחסית מעט מאוד כסף, אם בכלל, מתועל למערכת הוולונטרית העצמאית, לעמותות נוסח אב"י או על"ם או עמותות דומות, העוסקות בצורה עצמאית ועם מדיניות מקצועית שלהם בתחום הנוער. מצב זה שונה מתחומי רווחה אחרים בארץ, כגון תחום הקשישים, הבריאות, ילדים בסיכון, או התחום של אוכלוסיות נכות, תחומים בהם קיים דו שיח מקצועי פורה בין האירגונים הוולונטריים למערכת הציבורית בכלל ובפרט בתחום המשאבים.

ישנו דבר נוסף אשר עדיין לא קיים בתחום הנוער, ויודעים חלק מעמיתי פה בשירותים הממלכתיים את דעתי הברורה בנושא. אני חושב שטוב לנוער בישראל וטוב למערכת הציבורית בישראל שאירגונים וולונטריים יספקו גם הם שירותים, ולא רק גופים ממשלתיים.

הנושא השני שברצוני להתייחס אליו נוגע למהות הספציפית של תכנית הפוך על הפוך ולמימשקים השונים שלה. שירותי הנוער בארץ צמחו רובם ככולם בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. השירות הציבורי האחרון שפותח בישראל היה השירות לנערה, בשנת 1968. מאז למעשה השירותים קיימים, משתכללים, מעבים את העבודה שלהם, אבל לא פותחה בגדול איזו שהיא דוקטרינה חדישה לעבודת נוער. אנחנו רואים בעיות בתחום עבודת הנוער בישראל בעיקר בקצוות, כלומר מצד אחד חסר סל שלם של מענים בתחום של אוכלוסיות שמאוד מתקשות, מנוער שחי ברחוב ועד בני נוער הזקוקים לפתרונות במסגרות חוץ ביתיות. אוכלוסיות הקצה נמצאות במצוקה מאוד קשה, הדבר עולה מהרבה מאוד נתונים מתוך עבודת הניידות שלנו ומתוך פרוייקטים אחרים שאנחנו עושים היום עם משרד הרווחה, כמו לימוד הנושא של קטינים שמועסקים ועוסקים בזנות.

מצד שני, בקצה השני של הרצף נמצאת האוכלוסיה שהיא קרוב לנורמטיבי, אותה אוכלוסיה הנמצאת במצבי משבר והזדקקות ראשוניים, וזקוקה למענה אולי קצר טווח באופיו, לפעמים אולי יותר חברתי באופיו, והמערכת הציבורית, כפי שקיימת היום, לא מצליחה לתת לכך מענה. אני חושב שעיקר השירותים הציבוריים מכוונים לאוכלוסיה עם פרופיל די מוגדר. הנתונים הפורמליים לפחות מדברים על סדר גודל של ארבעים עד חמישים אלף בני נוער כאלה שמטופלים במערכת הזו, וההערכה היא שישנם עוד כמה עשרות אלפים הזקוקים לשירות מסוג זה ואינם מקבלים אותו.

ברצוני לחדד את הנקודה של הנגישות. מה שייחודי לשתי התכניות שעל"ם פיתחה אשר עומדות פה לדיון היום זו הנגישות שלהם. יש לזכור שנוער לא בא בקלות למבקש עזרה ואינו נגיש לשירותים. במובן הזה הוא שונה מאוכלוסיות אחרות כגון אוכלוסיות הקשישים או המפגרים. לנוער צריך לגשת או לפתות אותו לקבל שירות. ואותם שירותים שציינתי במיגזר הציבורי כרגע פחות נגישים מבחינת דרך ההתייחסות שלהם לנוער. בהמשך הדיון נשמע דברים מפי נציגי הנוער הנוכחים כאן, אשר יתארו כיצד הם חווים היום את "הפוך על הפוך" ואת הניידות כקלים ונגישים, עונים על הצרכים ומאפשרים לנוער לקבל את אותו סוג עזרה שהוא מבקש לקבל. המדובר כאן לא במה שאנחנו רוצים לתת אלא במה שהם מבקשים לקבל.

במובן זה אני חושב שעשינו כברת דרך מאוד יפה בשנים האחרונות, בפיתוח של הפוך על הפוך. אני מבקש להדגיש, למרות שהיינו במחלוקת עם הממשלה בחודשים האחרונים, שבסך הכל התכנית הזאת מתפתחת כחלק בלתי נפרד ממערך השירותים הציבוריים, כאשר הביטוי הממלכתי הינו יותר ברמה של ועדות היגוי, אשר יש לציין, ויודעים זאת חלק מעמיתי פה, שלא היו פעילות במיוחד בשנה האחרונה. אמרתי לעמיתי בממשלה שאני כעל"ם, כגוף שאחראי על ההפעלה של התכנית הזאת, לא אנהל דיאלוג פורה עם הממשלה כל עוד הממשלה לא תתרום את חלקה הפיננסי. חשבתי שזהו מצב אבסורדי שעל"ם וגופים וולונטריים אחרים יביאו את מלוא המשאבים לפרוייקט והממשלה תשתתף בקביעת מדיניות הפיתוח. משהסתמן הכיוון לפיו הממשלה הולכת להיות פרטנרית גם בנושא המימון, ואני מקווה שנשמע על כך היום מנציגי הממשלה, היא הופכת לפרטנרית משמעותית בתחום הפיתוח. ודאי שכל מדיניות הפיתוח של הפוך על הפוך צריכה להיקבע במשותף.

עם זאת, כפי שמופיע פה בחוברת, ואני בא מדיון פורה אתמול בנושא עם עמותת אשלים, אנחנו בהחלט מאמינים שזו תכנית שבראייה ממלכתית צריכה להיות פרוסה בכל הארץ. מן הסתם יעלו ויכוחים אם לפרוש אותה בשישים, בשמונים או רק בחמישים יישובים. כמעט שאין רשות מקומית היום במדינת ישראל שלא באה וביקשה להפעיל בתוכה את התכנית, עם התאמה לצרכי היישוב הייחודיים. קיים רצון משמעותי ביותר בקרב הרשויות המקומיות להפעיל את התכנית פחות או יותר במתכונתה הנוכחית, קרי עבודה וולונטרית, עבודה של הממשלה ותרומה של הרשות המקומית.

אנחנו הצענו נוסחה, שאינה נוסחת קסם, אבל נראה לנו לאוצר לבחון אותה ברצינות, והיא חלוקה של שליש שליש שליש, כלומר שהממשלה תיתן שליש מהתיקצוב, הרשויות המקומיות יתנו שליש - הם מוכנות לזה, וזה יותר מעשרים וחמישה האחוזים שהם בדרך כלל נותנות לתכניות רווחה אחרות, ועל"ם, יחד עם גופים וולונטריים ציבוריים אחרים, יקחו על עצמם להבטיח את השליש הנוסף. אני חושב שזו מתכונת מאוד טובה למאה העשרים ואחת בהפעלת שירותי רווחה, ואני באמת מקווה ומאמין שהאוצר יהיה קשוב למתכונת הזאת. ראוי לציין כי בבית הזה, משכן הכנסת, זכינו לאהדה רחבה מאוד. קרוב לשבעים או שמונים חברי כנסת גילו עניין רב והביעו תמיכה רבה בתכנית, ושני שליש משרי הממשלה שלחו לנו מכתבי תמיכה סביב הדיון הציבורי שהיה בנושא. אני בהחלט מקווה שהדבר משקף את חוויתם של הציבור, המנהיגות הציבורית, וכמובן של בני הנוער, לגבי התכניות שפותחו.

כמה מרכזי הפוך על הפוך נפתחו עד עכשיו, ומה התחזיות לשנים הקרובות?

אני מפנה את הנוכחים לעמ' 23 בחוברת המונחת לפניכם. מרכזים פעילים קיימים היום בערים הבאות: קרית שמונה, עכו, נצרת, מגדל העמק, קרית ים, נתניה, כפר סבא, רמלה, קרית גת, ובאר שבע, וחולון. בחיפה עומד להיפתח מרכז ממש בימים אלה. יש כבר צוותים ומבנים שיועדו למטרה זו. בנוסף קיימים המרכזים הותיקים בתל אביב. בירושלים וברחובות המרכז הסטאטי לא קיים. ברחובות הוא אמור להיפתח במשך השנה, ובירושלים אנו שוקלים פיתוח מודל חלופי, אשר נועם, מנהל סניף על"ם בירושלים, עוסק בפיתוחו. בירושלים קיימים רק חלק מהאלמנטים של התכנית, בעיקר החלק של עבודת הרחוב. חמישה מרכזים נוספים עומדים להיפתח עד סוף השנה, ארבעה בוודאות והמישי עוד לא בטוח. בטירה, באחריות עמותת אב"י. בשדרות, שם למעשה כבר נסגר העניין סופית וכעט יש למצוא מנהל ולסגור את החוזים התקציביים, כאשר הכסף חלקו כבר שוריין מהמוסד לביטוח לאומי, מהרשות המקומית ומאיזו שהיא קרן. ביפו יש דיאלוג בשלב מתקדם עם עיריית תל אביב לגבי פתיחת סניף הפוך על הפוך. ברצוני להדגיש כי יש לנו עניין רב להרחיב את היקף העבודה במיגזר הערבי. כמו כן נראה שייפתח מרכז גם באשדוד. לפני חמש שנים פתחה שם עמותת אב"י מרכז ייעוץ, והיום אנחנו נמצאים בסיומו של תהליך הפיכתו למרכז הפוך על הפוך. יש גם דיבורים בנוגע לפתיחת מרכז במזרח ירושלים, אבל הדבר נמצא עדיין בשלב של התדיינות מאוד מוקדמת.

זאת היא, פחות או יותר, תמונת המצב להיום - תשע עשרה מרכזים פעילים עד סוף השנה. לגבי השנים הבאות הכל פתוח. בדיון שהתקיים אתמול עם אשלים עלה הרעיון שצריך לשים דגש גדול מאוד בשנה הבאה על הפיתוח הפריפרי במועצות איזוריות ועל הפיתוח במיגזר הערבי, ואם בדרך נס או בדרך אחרת נמצא הרבה מאוד משאבים ניענה לבקשתם של ערים שרוצות בפרוייקט ומוכנות להשקיע כסף למטרה זו, כמו לוד ועפולה. בעמ' 25 בחוברת מוצג מיפוי של האפשרויות לפיתוח בשלוש השנים הבאות. הלוואי והיינו יכולים לפתוח עוד שלושים וחמישה מרכזים כאלה, אך אני לא רואה את האוצר נערך לאפשרות כזאת.

ברצוני לציין מספר נקודות נוספות. עמותת אשלים, אשר היתה פעילה מאוד בפיתוח ובהשקעה בתכנית, מסיימת את מעורבותה בסיום שנה זאת. משמעות הדבר שיידרש מינימום של שישה שבעה מיליון שקל תקציב ציבורי בכדי להמשיך ולהפעיל את תשעה עשר המרכזים הקיימים בפעילות הנוכחית. העמותה מוכנה להשקיע משאבים רבים בהמשך הפיתוח, אך אינה מוכנה להשקיע כרגע בתיפעול המרכזים הקיימים.

בשנת 2000 הגיעו אלינו למעלה מארבעים אלף פניות, למרכזי הפוך על הפוך ולניידות על"ם. הניידות טיפלו בכשבעת אלפים בני נוער, כאשר הטיפול בניידות הינו יותר מתמשך, ובמרכזי הפוך על הפוך הגיעו שלושים ושתיים אלף פניות.

שמי עינת חיימוביץ, אני מנהלת סניף הפוך על הפוך בתל אביב. הפוך על הפוך בפיתוח המקומי שלו כיום מתרחב להרבה מאוד פרוייקטים העוסקים ועושים למען בני נוער. אני חושבת שבכל עיר, למרות שמדובר במודל משותף, קיימים הבדלים משמעותיים והדבר בא לידי ביטוי בפעילות הבלתי פורמלית של יצירת הקשר עם בני הנוער. לכל עיר יש את הצרכים שלה, את הייחודיות שלה, את בני הנוער שלה, את העבודה הייחודית ואת השותפות עם הקהילה, ולכן בכל עיר ישנן האפשרויות והיכולת לפתח הרבה מאוד מענים משותפים בחשיבה משותפת יחד עם השירותים בעיר. זהו מודל של מרכז העוסק בבני נוער, אשר ביכולתו גם לתמוך בשירותים שקיימים בעיר, גם לעבוד יחד איתם במתן מענה לצרכים נוספים שעולים, יחד עם יכולת מאוד ייחודית להגיע לאוכלוסיות שפחות מגיעות לקבל שירותים, לא לכיוונים המאוד מנותקים של הרצף, להם מיועדים השירותים של שירות לנערה במצוקה או קידום נוער, אבל גם לא בני נוער החברים במועצות תלמידים ותנועות נוער.

מה הם הבעיות שמועלות בדרך כלל במסגרת הבקשות או הפניות, באיזה תחומים הם עוסקות?

מגוון הנושאים הוא אדיר. ישנם בני נוער המגיעים פעם או פעמיים לשאול לגבי מידע בתחומים שונים, כגון יחסי מין, אמצעי מניעה, ונושאים מהסוג הזה. נושא הסמים הוא נושא שעולה הרבה, שאלות כמו איך לעמוד בפיתוי, האם כן להשתמש או לא להשתמש, איך להפסיק, שימוש מזדמן, שימוש קבוע, וכדומה. אנחנו רואים הרבה מאוד התמודדות של בני נוער עם נושא של זהות, של בדיקה עצמית, של כיוונים, של ציפיות מצד המשפחה, הסביבה ובית הספר כלפיהם.

האם בני הנוער מחפשים במרכז אוזן קשבת?

בני הנוער המגיעים למרכז מחפשים אוזן קשבת, מקום חם, ויחס אמפתי. הם מחפשים הקשבה, מישהו שיקבל אותם ללא שיפוט, יאפשר להם להיות הם, כמו שהם ויסייע להם לראות עוד אפשרויות לבחירה. אני חושבת שאחד הדברים המרכזיים שהם מחפשים אלה אפשרויות נוספות, דרכים אפשריות להסדיר את הדברים בצורה שתהיה יותר טובה עבורם

פעמים רבות אנו דנים על מצוקות נוער, ואנחנו חושבים על נערים ונערות במצבי מצוקה קיצוניים, אלא שיש טווח רחב הרבה יותר של בעיות בקרב הנוער. בביקורי בהפוך על הפוך בתל אביב התרשמתי שחלק מבני הנוער שמגיעים אינם שייכים לקבוצות הקיצוניות האלה. נושא זה מתקשר לאותו מחקר בינלאומי בנושא כמות הנוער שלא אוהב את בית ספר ולא מרוצה מבית ספר. מחקר זה העמיד את ישראל, לדאבוננו, במקום הגבוה ביותר. הדבר מדגיש את הניכור בין הנוער לבין המערכת הנורמטיבית המרכזית שאליה הוא משתייך, שזה בית הספר. נראה שבית הספר, לדאבוננו, לא נותן אוזן קשבת לבעיות שבני הנוער רוצים להעלות ושלא נמצאות על סדר יומו של המורה. ולכן הצורך הוא כנראה רחב יותר ממה שנתפס פעם כשירותים לילדים שיצאו מהנורמה. כנראה שישנם הרבה מאוד ילדים שלא יצאו מהמסגרת, הם ממשיכים אולי לבקר בבית הספר וחלקם אולי גם יגשו לבגרות, ובכל זאת חסרים להם מענים מתאימים לצרכיהם.

בעיה נוספת הינה שהמערכות בתוך בית הספר, מערכות התמיכה, מצומצמות ביותר. הזמינות של הפסיכולוג, היועץ, הרופא או האחות בבית הספר עבור התלמידים היא מוגבלת.

שמי ויקי כהן. אני מתנדבת בהפוך על הפוך בנתניה. אני תלמידה בכיתה יב'. אני מתנדבת במרכז כבר שנה בערך. הפוך על הפוך משמש כמרכז מידע וייעוץ. מבחינת מידע יש במרכז קלסרי מידע, הקיימים במרכזי הפוך על הפוך נוספים, בהם ניתן למצוא מידע כמעט על כל נושא שאפשר לחשוב עליו, החל במיניות וסמים ועד אופנועים וסוגי מוזיקה. קיים מידע רב על הצבא, ומד"נית מטעם הצבא שנמצאת במרכז, ויש אחות שמגיעה בכל יום ראשון. מתנדבים בני נוער נותנים ייעוץ לפונים, ויש את הצוות המפעיל ומנהל את המרכז.

האם את הגעת למרכז כמתנדבת?

אני הגעתי כדי להתנדב. חברתי התנדבה שם מרגע שנפתח המקום, ואני חיכיתי שיהיה לי יותר זמן, ובסופו של דבר הגעתי גם אני. אני משתמשת במקום בדיוק כמו שאני מתנדבת שם. זוהי נקודה שאני רוצה להבהיר, גם המתנדבים שבאים למרכז משתמשים ביועצים שנמצאים ובבני נוער אחרים. הדבר מעשיר מאוד, אנחנו לומדים המון, גם מהצוות וגם מהשיחות שאנו מקיימים.

לאן הייתם פונים לפני שהיה קיים מרכז הפוך על הפוך?

היינו פונים לחברים. לא ליועצת בית ספר.

ברצוני לשמוע את נציגי הגורמים הממשלתיים, ולאחר מכן נדבר על העתיד. אנו סקרנים במיוחד לשמוע את עמדת משרד האוצר, מפי גב' מירב שביב, שהיא רכזת עבודה ורווחה. בבקשה גבירתי.

ראשית, לפי מיטב ידיעתי וכפי שנאמר בתחילת הדיון, שר האוצר אכן הבטיח לשר העבודה והרווחה שני מיליון שקלים לפתרון הבעיה המיידית של פרוייקט הפוך על הפוך.

ברצוני להתייחס לשאלה רחבה יותר הנוגעת להמשך קיומם של פרוייקטים מהסוג הזה. עמותת אשלים הוקמה בסיוע משרד האוצר ובהשקעה ניכרת של עשרות מיליוני שקלים לאורך מספר שנים, כחלק מעמותה המשותפת לממשלה ולג'וינט, במטרה לפתח שירותים חדשים או יוזמות בנושא ילדים בסיכון. המחשבה היתה, בדומה לעמותת אשל שפיתחה שירותים לזקנים, לצאת מחוץ לממשלה ולנסות לפתח פרוייקטים שבתוך הממשלה קשה להם להתגבש, לא בגלל שחסר ידע בממשלה אלא מכיוון שצריך לפעמים לצאת החוצה כדי ליצור את הגמישות ואת היכולת לפתח פרוייקטים חדשים מהסוג הזה. ישנם עשרות פרוייקטים מדי שנה שעמותת אשלים מפתחת, וביניהם גם הפוך על הפוך.

אני מכהנת כיושבת ראש ועדת הכספים של אשלים. אחד הנושאים שאנו דנים בהם הינו המשך הפעלתם של הפרוייקטים הללו. עמותת אשלים נועדה לקחת חלק בפרוייקט כשהוא נמצא בשלב הפיתוח, והמצב משתנה כשרוצים להפיץ את הפרוייקטים. אחד מהעקרונות שקבענו לעצמנו, ואנו מנסים להקפיד ולשמור עליו, הינו שמשרדי ממשלה השותפים לפרוייקטים ישנו סדרי עדיפויות ויקצו מהתקציבים שלהם להמשך הפעלת הפרוייקטים. משרד האוצר הרי השקיע את כל עשרות מיליוני השקלים של עמותת אשלים, ולכן בהמשך הפרוייקטים אנחנו מצפים ממשרדי ממשלה אחרים שיקחו על עצמם את המשך התמיכה בפרוייקטים בצורה הדרגתית, במקום עמותת אשלים שתצא מהתמונה. בכל ישיבה של ועדת הכספים ושל הוועד המנהל של אשלים אנו בודקים איזה משרדים שותפים והאם יש לנו התחייבות או מקור תקציבי להמשיך את הפרוייקט. פרוייקטים שאין להם התחייבות או מקור תקציבי להמשך קיומם אנחנו בדרך כלל לא מאשרים.

בפרוייקט הפוך על הפוך בעצם התחלנו ייזום שהוא אולי גדול מידי ויש לבחון אותו מחדש. שר האוצר לא ייצא מגידרו בכל פעם שפרוייקט צריך לעבור מתמיכת אשלים לתמיכת ממשלה. עם כל החשיבות של הפרוייקטים באשלים, הרי אנו הקמנו את העמותה ואנחנו שותפים לה, איננו רוצים שדברים כאלה יקרו בעתיד, ויתכן שעלינו לשנות את החשיבה ולא לאשר פרוייקטים שהם ייזומים בסדר גודל כזה. בנוסף עלינו לשאול את עצמנו מה קורה עם עמותת אשלים בהמשך, האם נוכל להמשיך לאשר פרוייקטים חדשים כאשר אנחנו רואים שהממשלה לא יכולה לתמוך בהם לאחר הקמתם. חייבת להיות שותפות של הממשלה וסדר עדיפויות מתאים של כל משרדי הממשלה ולא של משרד האוצר בלבד. עלינו לשוב ולדון בנושא במסגרת עמותת אשלים ולראות כיצד ניתן להמשיך לקדם את הפרוייקט הזה שנקרא פיתוח שירותים לילדים בסיכון, מבלי שהדבר יהפוך לנטל בצורה לא ראוייה.

אם אני מבינה נכון את דבריך, הדברים הם חמורים ביותר. אני מבינה שמנקודת הראות של הניסיון שלך המסקנות הן שיש להקפיא את המשך הפיתוח של הפוך על הפוך.

לא התייחסתי בדבריי לתכנית הפוך על הפוך באופן ספציפי.

אנחנו דנים כרגע על הפוך על הפוך. ביתר התכניות של אשלים נוכל בהזדמנות אחרת. נושא הדיון היום הוא פרוייקט הפוך על הפוך, המערכת הזאת שעל"ם פיתחה. המסר שלך, למיטב הבנתי, הוא שאינכם מוצאים את הכסף למימון ולכן אין טעם להמשיך בכל הפרוייקט המופלא הזה, שמדבר על הרחבת פעולתו לשנים 2003,2002 ו2004-. למעשה אתם אומרים שבמסגרת משקלכם ומעמדכם באשלים אתם תייעצו לא לפתח את התכנית, אם אני מבינה נכון את דבריך.

הדבר החמור בעיני הינו שאינכם תופסים את המשך התכנית כהרחבת פיתוח שירותים אלא כשירותים מחליפי שירותים קיימים. לא ברור לי איזה שירותים קיימים התכנית מחליפה. מדובר בשירותים לקבוצות נוער שלא קיבלו שירות עד כה. זה לא כמו שיקום נכי נפש בקהילה, אשר במקום שיהיו בבית חולים יהיו עכשיו בקהילה. במקרה הזה אנחנו מדברים על רבבות בני נוער שלא קיבלו שירות. משרד העבודה לא נתן להם שירות. הוא לא מחליף שירות א' בשירות ב'. השירות לא היה קיים כלל. אתם מחזירים את הדרישה למשרד העבודה, משרד העבודה טוען שמדובר בקבוצה של נוער שלא היתה בטיפולו ומפנה את האחריות למשרד החינוך, או למשרד הקליטה, וכך כולם יעבירו את הכדור מאחד לשני. התוצאה תהיה שעל"ם תישלח לחפש נדבות במקומות שונים ובסוף לא יהיה כסף להמשך הפעלת התכנית. אני רואה זאת בדאגה גדולה מאחר ונראה שהתוצאה העולה מדברייך תהיה הקפאת הפרוייקט, וכבר ראינו גם במקומות אחרים שפרוייקט שאינו מתפתח וצומח מתחיל לעבור רגרסיה. אני רוצה להגיד לך שדבריך מאוד כואבים.

ברצוני להבהיר, לא אמרתי שהכוונה המיידית הינה לעצור את פרוייקט הפוך על הפוך. דיברתי באופן כללי על נושא פיתוח פרוייקטים לילדים בסיכון במסגרת אשלים. אם אנחנו מקצים כסף היום לפיתוח של פרוייקטים חדשים, יכול להיות שעלינו לעצור את הפיתוח של הפרוייקטים החדשים ולהפנות כסף לאותם פרוייקטים קיימים שהיום כבר נמצאים בצנרת כדי לא לעצור אותם. באופן אישי אינני חושבת שהפרוייקט הוא רע וצריך לעצור אותו. צריך לעשות את כל המאמצים לכך שהממשלה בשנים הבאות תמצא את הדרך לממן פרוייקט זה, שהינו יפה וחשוב.

יחד עם זאת עלינו לראות את התמונה הכוללת, ולהמשיך עם אותה הבטחה, ששותפים לה כל משרדי הממשלה השותפים לאשלים, להמשיך ולתמוך בפרוייקטים מהסוג הזה בשלב ההטמעה. כאשר אנחנו מדברים על שינוי סדר עדיפויות, ברור לנו שמדובר בפרוייקטים חדשים. גם כשאשל פיתח שירותים לזקנים הוא פיתח שירותים חדשים, ובאמת משרד העבודה והרווחה, יחד עם משרד האוצר, הוסיף את הכספים הדרושים כדי לקחת אותם על עצמו. לכן כשאנחנו מדברים על שינוי סדר עדיפויות, ישנם כספים רבים המגיעים למשרד העבודה והרווחה מדי שנה לנושאים שונים ורבים, ויש להתכוונן לאותם סדרי עדיפויות שהמשרד מעוניין בהם. על המשרד לעשות את השיקולים בהתאם.

היה לנו ניסיון עם הפרוייקט החשוב של ילדים בסיכון, אשר במשך שנתיים או שלוש הושקעו בו כספים, ואחר כך הודיעו שנגמר הכסף ואין יותר תקציב לפרוייקט הזה, וכל מיני ניסויים ונסיונות מאוד חשובים ומלמדים נשארו תלויים באויר. זה מצב רע מאוד. אם אנחנו מתחילים פרוייקטים אנחנו מנסים משהו כדי לראות אם הוא טוב, ואם הוא טוב כדאי ללכת איתו הלאה. אלא שמה שקורה בפועל הוא שמנסים, מוצאים כי טוב, אבל לא אצלנו, כי אין תקציב.

עלי להודות שאני מסובך עם עצמי בדיון הזה. ברצוני לפתוח ולהבהיר מספר דברים. אני חושב שיש כאן דוגמא מצויינת לייזום של תכנית, כאשר גוף ציבורי, כמו על"ם במקרה זה, ביקש את עזרתה של עמותת אשלים. אם על"ם לא היה יוזם את המהלך הזה, הדבר לא היה קיים כלל. ידוע שהחוכמה במדינת ישראל היא שאנחנו ממשכנים את העתיד לטובת ההווה. אנחנו מבטיחים את היום יום, ואף אחד לא מסתכל שני צעדים קדימה. אני חושב שיש פה דוגמא הפוכה, והדבר ראוי לציון. יש לברך את על"ם על הכיוון.

הסיבה לכך שאני מסובך בדיון הזה עם עצמי הינה מכיוון שמטבע הדברים אני אזרח במדינת ישראל ורואה את הצרכים הכוללים. אני משתדל מאוד לא לראות רק את מה שאני אחראי עליו, אבל אם נדבר על מה שאני אחראי עליו פה בדיון, אני אחראי על האוכלוסיות של קצה הרצף. אלה האוכלוסיות שאני אמור לייצג. הסיבה שאני רואה את עצמי מאוד דומיננטי בתוך הפרוייקט הזה הינה שאני יודע שאם אני לא אהיה שם אז האוכלוסיה הזאת לא תהיה שם בכלל. מאוד נוח לשירותים להתמקד באוכלוסיות שהם יותר בתחום הנורמה ולתת להם שירותים, והאוכלוסיה הזאת שעליה אני מדבר היא אוכלוסיה שתישאר בחוץ. ולכן למרות שהאוכלוסיה אותה אני מייצג אינה רוב האוכלוסיה, אני מרגיש הרבה מאוד אחריות להישאר בתוך הפרוייקט הזה כדי להוביל אותו. יחד עם זאת אני לא רואה שהפרוייקט הזה צריך לשרת רק את האוכלוסיה הזאת. הוא צריך להיות פרוייקט מערכתי במדינת ישראל, ששותפים בו משרדי הממשלה השונים, והוא נותן פתרון רחב ככל האפשר. אבל אני לא שוכח את המקום שממנו אני באתי ולמי עלי לדאוג.

ברצוני לציין, והדבר נדון לפני שנתיים או שלוש, כי כשמדובר על אוכלוסיית קצה הרצף בקהילה, במשך שנים גם השירותים הממלכתיים והמוניציפליים שאחראים לעניין הזה זזו מאוכלוסיית קצה הרצף מבחינת צורת הטיפול בה והתחילו לטפל בה כאילו היא אוכלוסיה נורמטיבית. פרוייקט הפוך על הפוך והניידות של על"ם יצרו מצב שהחזיר חזרה את השירותים לאוכלוסיית קצה הרצף, על ידי ירידה חזרה אל הרחוב ויצירת קשר עם האוכלוסיה הזו באופן לא שיפוטי ובגובה העיניים, באופן הדרוש בכדי שירצו לשתף פעולה. חשוב להבין כי בני הנוער הללו ברוב המקרים מרגישים טוב במצב שבו הם נמצאים. אנחנו חושבים שהמצב שלהם לא טוב אבל להם במצב שהם נמצאים טוב באותה נקודת זמן. העתיד זה כמובן סיפור אחר.

אם מירב, נציגת משרד האוצר, לא היתה אומרת את הדברים שאמרה, אני הייתי אומר את אותם הדברים. קיימת בעיה בתפיסה של פיתוח תכניות ייזום במדינת ישראל. על"ם עשתה את פיתוח הייזום במקרה זה, וגם אני חושב שהייזום היה גדול מידי. לא יכול להיות בתכנית ייזום שעמותה ציבורית מהסוג של על"ם מגיעה למצב שאם באופן דחוף הממשלה לא לוקחת אחריות הדבר ממוטט את העמותה. אני לא רוצה שעל"ם תתמוטט. שר האוצר יצא באותו יום והמבטיח את שני מיליון השקלים, מכיוון שאני לחצתי לקבל אותם ויצרתי את כל המגעים עם מירב ועם כל יתר הגורמים. לפני ששר האוצר הבטיח את מתן הכסף הזה, ניגשו אלי, בתוך המשרד וגם מחוץ למשרד, ואמרו לי מנחם, אין שום בעיה. אתם קיבלתם כסף, תבטיחו מהכסף הזה את שני מיליון השקלים הנחוצים. כמובן שאיש לא יכול לומר לי מאיפה להבטיח את זה, על חשבון מאות ילדות מצופיה הנמצאות ברחוב, על חשבון קציני מבחן או על חשבון כל מיני תכניות למאבק באלימות שמירב הזכירה, שהם תכניות למניעת אלימות במשפחה, במישור אחר, שנוצר להם לובי ציבורי מאוד מאוד חזק, ולא יכולתי, אפילו לו רציתי בכך, לעשות בהם שינוי. ושוב אנו חוזרים לאותה אוכלוסיה שאין לה פה, ושאין לה לובי, אוכלוסיית בני הנוער בסיכון ובמצוקה שהפה היחיד שלה זה הגוף הזה שיושב פה ועוד שניים או שלושה גופים נוספים. זאת אוכלוסיה שאין לה פה במדינת ישראל. אם אנחנו לא נילחם עליה, כאשר להם טוב במצב שהם נמצאים בו וההורים כבר מיואשים ומרימים ידיים, במצב הזה אנחנו יכולים פשוט להשלים עם המצב הזה ולומר זהו, בזה נשארנו.

לכן, אני חושב שהמאבק כרגע הוא לא אם עמותת אשלים כן או לא תמשיך לתמוך בתכנית. גם אם אשלים תמשיך בתמיכתה זה יהיה לפרק זמן מוגבל מאחר ולא נועדה לתמוך בתכניות לטווחים ארוכים אלא רק לשלב הייזום. נשאלת השאלה האם כיום ניתן להבטיח, לטווח ארוך, שמשרדי הממשלה השונים יקחו על עצמם את אחריות לתכנית הזאת, ובאיזה היקף הם יקחו אותה. אם הולכים לפתח מאה עשרים מרכזי הפוך על הפוך, יחד עם הניידות, מדובר בעלות של מאה ועשרים מיליון שקל. אינני רואה כיצד גוף ציבורי יוכל לקחת על עצמו הבטחה לעד, לא רק בתקופת הייזום, לגייס ארבעים מיליון שקל כל שנה כדי להחזיק את העניין הזה בטווח ארוך. זו צריכה להיות חשיבה מערכתית ממשלתית, על היקף הפיתוח האפשרי לעניין הזה. אני יודע להגיד כמה אני יכול לתת לעניין. חלק בודאי יצטרך להיות הסבה של משאבים. כי לא נראה שיהיו בחמש השנים הקרובות מאה עשרים מיליון שקל להקצות להפוך על הפוך. כיום אנו נלחמים על חוק ילדים בסיכון, ושם יהיה עלינו דברים מאוד בסיסיים. לכן צריכה להיעשות חשיבה מסודרת בכדי לראות איך לוקחים את הדבר הזה ואיך ממשיכים לפתח אותו. ואני חוזר לראשית דבריי, אני אומר את הדברים ואני שמח שאפשר היום לומר את אותם, אם לא היה נעשה ייזום והפיתוח הזה בכלל לא היינו מדברים כאן היום. אנחנו מדברים כי יש כאן משהו מוצלח שחבל לוותר עליו.

מאה עשרים מיליון שקלים זהו סכום גדול, אבל חשוב לראות שאם הממשלה משקיעה עשרים מיליון שקלים בשנה מסויימת, היא נותנת מנוף לפעולה שערכה שישים מיליון שקלים. הממשלה צריכה להבין שבלי העשרים מיליון שלה לא יהיו העשרים מיליון של התורמים, וגם העיריות יוכלו לעשות שום דבר עם עשרים מיליון שקלים בלבד, כי בכל מקום קונקרטי הכסף שהם יתנו לא יספיק. במקרה של על"ם, להבדיל ממוסדות שהם כולם ממלכתיים ומאה אחוז במימון הממשלה, ברגע שאתה נותן עשרים מיליון שקלים אתה מהווה מנוף לשישים מיליון, ואם אתה לא נותן עשרים מיליון, הפסדת עוד ארבעים מיליון. התורמים יחפשו מקום אחר לתרום בו. הם לא מחוייבים לתרום. הם רוצים לעשות זאת בתנאי שתהיה נכונות של הממשלה לפגוש אותם ולהשתתף מצידה. לכן הגישה של משרד האוצר מעוררת בי הרבה תהיות. מירב אומרת, ובצדק, שמעבר לשירותים הממשלתיים עלינו לפתח שירותים קהילתיים שבהם משתתף גם כסף לא ממשלתי, או לפחות לא ממשלתי ישיר. כלומר כסף עירוני, ממשלתי וכספי תרומות. ואם אנחנו מבינים שהכסף הזה יכול לעשות יותר מאשר רק כסף ממשלתי, כלומר להגיע לשישים מיליון שקלים, אזי אני מתפלאה על חוסר ההבנה לגבי הרעיון הזה. הדבר מזכיר את הפתגם הידוע על כך שהכלה יפה מידי.

ברצוני להדגיש כי אין בינינו ויכוח על הרעיון העקרוני. הויכוח הוא רק על דבר אחד, איפה צריך לעשות את המאבק, ולא אם צריך לעשות אותו. אני מסכים שבכל מקום שהממשלה יכולה לקבל על אגורה אחת שלוש, זו טפשות לא לעשות את המהלך הזה. הבעיה היא שהנושא הזה צריך להיערך בלובי ציבורי מאוד חזק, בכדי שמשרד העבודה והרווחה ומשרד החינוך ומשרד הקליטה יבינו שיש להם הזדמנות כאן לשלש את הסכום שלהם בשביל פעולה חשובה. שם צריך למקד כרגע את הפעולה. אני בטוח שגם משרד האוצר ישתף עם זה פעולה ואולי אפילו יתן את ההתאמה שלו לעניין אם משרדי הממשלה יעשו את המאמץ מבחינתם.

ברצוני לחדד את הנקודה. ומירב, דבריי מופנים במיוחד אליך. המנוף הגדול הוא לא רק שישים מיליון שקל. אין אח ורע לתכנית הפוך על הפוך בתחום הנוער בישראל, שמפעילה כל כך הרבה מתנדבים ומגייסת כל כך הרבה תרומות ישירות ועקיפות. כמי שעוסק בהתנדבות הרבה שנים ברמה האקדמית אני יכול להגיד לך בצורה הזהירה ביותר שההתנדבות בהפוך על הפוך שווה קרוב לעשרה מיליון שקל היום, בהיקף הפעילות הנוכחית שלה. עם למעלה מאלף מתנדבים, עם השקעה מתמשכת של מתנדבים, זאת אומרת כמאה וחמישים שעות לשנה, כפול שכר ממוצע של שישים שקל לשעה. והמתנדבים הם טובים. המתנדבים הם אנשים מצויינים, כמו רוב האנשים שיושבים פה סביב השולחן הזה. הם נותנים תשומה עצומה לנוער, ולמשק. המנוף הזה לא קיים בשום פרוייקט אחר באשלים. אני מכיר את אשלים, אני חבר ועדות מקצועיות שם. הוא גם לא קיים בשום תכנית נוער אחרת. הדבר הייחודי להפוך על הפוך ולניידות הינו שהוא התרומם בראש ובראשונה לא באמצעות מאה ועשרים העובדים, אלא באמצעות אלף המתנדבים. זהו רווח עצום לחברה הישראלית, שלא לדבר על כל הרווחי משנה שלא ארחיב עליהם כרגע, כגון המשמעות של נער שמדבר אל נערה מתנדבת או אל מבוגר מתנדב. את כל זה אפשר להוסיף בצורה משמעותית ביותר לאותם שישים מיליון שקל.

מייק, אינך צריך לשכנע אותי בחשיבות הפרוייקט. מספיק לי שמנחם וגשל ממשרד העבודה נמצא פה, והוא מכיר את התחום.

הישועה תבוא בודאי ממשרד החינוך. אבקש לשמוע את עמדת המשרד.

מעבר למה שנאמר כאן אינני יכולה להוסיף הרבה.

הדרה רוזנבלום, האם הבאת לנו בשורה תקציבית?

אין לי בשורה תקציבית, אבל ברצוני להביע את תמיכתנו בפרוייקט. אני נמצאת פה במקום חיים להב. משרד החינוך תומך בפרוייקט בכל דרך שניתן, אם זה בצוותי היגוי, אם זה בחשיבה, בעידוד ובפירסום הנושא. אנחנו מוכנים לסייע בהכשרות, בהפקה ובגיוס בני נוער. אבל בכספים אינני אשת בשורות. בנושא התקציב כידוע בכל מה שקשור בחינוך הבלתי פורמלי זה הדבר האחרון שנשאר. קודם נותנים לחינוך הפורמלי, לצערי.

האם ידוע לך על תכניות המשרד לשנת התקציב הבאה? האם את יודעת כמה המשרד משתתף היום במימון הפרוייקט הזה?

כיום המשרד לא משתתף במימון.

אנחנו מבקשים באמצעותך להעביר למשרד את המסר, שאם המשרד לא יתן כתף, הפרוייקט הזה יקרוס. על כל אחד מהמשרדים הנוגעים בדבר לתת את חלקו ועליכם לשבת ולתאם את החלוקה הנכונה ביניכם. זאת בהתחשב בכך שחלק לא קטן מבני הנוער הם בני נוער שאתם הייתם אמורים לטפל בהם, אבל בשל מצוקתכם ובשל בעיות מבניות, אינכם יכולים לעשות זאת. בסופו של דבר אתם משיגים פה תוצאה עדיפה. אם תרצו להשקיע את הכסף הזה במסגרות של המשרד תקבלו על אותו כסף שליש תוצאה, ואולי פחות, כי הממשלה לא בנוייה לגייס מתנדבים.

חלק מהאנשים שעובדים בפרוייקט, למשל בתל אביב, עובד שייך לקידום נוער עובד חצי משרה שהוא מקבל מאיתנו במסגרת על"ם.

אני חוזרת ואומרת, על משרדי הממשלה, שלכל אחד מהם יש עניין מקצועי ישיר בנושא הזה, להתגייס מצידם, ועל האוצר ליצור את התיאומים הדרושים עם כל המשרדים, כך שכל אחד יבין כמה זה משתלם לו לעשות ויתן את חלקו. שכשמחלקים את הסכום לשלושה או ארבעה זה כבר לא כל כך הרבה כמו אם רק גוף אחד צריך לתת. מדובר במשרדים גדולים ועתירי תכניות, וגם התכנית הזאת צריכה להיכנס לתוך הרשימה, במיוחד לאור התפוקה הטובה שלה, והמענים שהיא נותנת במקומות שמשרד החינוך מאוד רוצה לפעול בהם. ידוע כמה משקיע מחשבה משקיע משרד החינוך בנושאי מאבק באלימות וצימצום הנשירה. והנה ישנו פרוייקט קיים ומצליח המתמודד בהצלחה עם הטיפול בבעיות קשות אלה. הרי בסופו של דבר כשנגמור לדון על נשירה, נגיע למסקנה שצריך פרוייקטים.אני חוזרת ואומרת, אם לא תהיה חשיבה כזאת, אינני צופה עתיד מזהיר. אבקשכם להעביר את המסר למשרדים הנוגעים בדבר.

אני מתנצלת על האיחור. אני תומכת מאוד בפרוייקט הזה ומברכת את ד"ר מייק נפתלי ניהולו. אלא שאינני חושבת שמשרד ממשרדי הממשלה יבוא מעצמו ויציע לתרום את חלקו בפיתוח הפרוייקט בתמיכה בו. אני סבורה כי יש להקים ועדה בין משרדית, שתדבר על תכנית חומש לפרוייקט, דבר שיכריח את המשרדים לדאוג לפרוייקט ולאוכלוסיה בה הוא מטפל. יש צורך בהתחייבות. על הוועדה לצאת בהמלצה להקמת ועדה בין משרדית שתחייב את המשרדים, האוצר, החינוך, העבודה והרווחה לשבת להחליט ולגבש תכנית חומש למשך תקופה של חמש שנים על תמיכתם בפרוייקט הזה. אם לא נעשה זאת הדבר לא יקרה מעצמו. כל משרד מטפל בהמון נושאים שונים, וקיימת בעיה רצינית בין המשרדים למשרד האוצר. הסכום שהבטיח שר האוצר, שני מיליון שקל, הינו סכום יחסית מצומצם שישרת את הפרוייקט למשך תקופה קצרה בלבד.

ברצוני להדגיש את חשיבות הפעלת הפרוייקט בקרב בני נוער וילדים מהמיגזר הערבי, שם הם מהווים אחוז גדול עוד יותר מאשר שאנחנו רואים בפרוייקט הזה. יש הרבה מקומות שאפשר להשקיע בהם בנוער במיגזר הערבי. יש נשירה גדולה מהלימודים, במיוחד אחרי חטיבת ביניים ולפעמים כבר אחרי יסודי. לכן אנחנו צריכים באמת לצאת מכאן מגובשים בעמדה אחת בכדי להתחיל לפעול. תודה.

ברצוני לומר משהו שעשוי להישמע בוטה, וכבר נרמז כאן. אני חושבת שהדברים שעולים ממה שאמר מייק וממה שאמרו בני הנוער, הם שלמעשה ברמה הקונספטואלית הנכונות של בני נוער להידבר עם אותם נציגים לא פורמליים שנתפסים כלא מימסד הינה גדולה יותר מנכונותם להשתמש בשירותים הקיימים. המסקנה המתבקשת, ואני ממשיכה את דברייך לעניין הזה, הינה הצורך בהקמת ועדה בין משרדית, בכדי לבדוק בצורה רצינית, אמיתית וכנה את השירותים הקיימים. הרי לא תתווסף פתאום עוגה חדשה למשק שלנו. זו אותה עוגה וצריך לחלק אותה ולראות איך עושים הסבה בתוך המערכת הקיימת לתוך השירות הזה, אשר יתן שירות חלופי לשירות קיים שאולי אינו אפקטיבי. הרושם הוא שקיימים היום במשק משאבים, אנשים או פונקציות שאולי אינם ממלאים את ייעודם. המשאבים האלה צריכים להיות מוסבים ביתר יעילות. עלינו לבדוק כיצד ניתן לחלק את אותה עוגה בצורה אחרת.

ברצוני להגיב על שני דברים שנאמרו. האחד, ועדה בין משרדית זה לא פתרון. אני יושב בוועדה בין משרדית אחת וחבר בשלוש אחרות, ומה שקורה זה שאחת מנטרלת את השניה. זה לא פטנט לפיו בוועדה בין משרדית נוצרים תקציבים. ועדה בין משרדית הינה ניסיון להביא את אנשי המקצוע הקשורים לתחום כלשהו לנסות לעשות ביניהם עבודה מערכתית. במקרה שלנו כל אנשי המקצוע הקשורים בתחום של הפוך על הפוך מכירים טוב אחד את השני, אפילו ברמת ידידות. הבעיה היא לנסות להגיע למצב שיהיו מוכנים להשקיע את המשאבים שלהם.

כשמירב דיברה על חמישים ותשעה מיליון שקל, ועל כך שיכולתי לעשות שינויים, ברצוני לציין שאחד השינויים שיכולתי לעשות היה לקחת כספים ממקלטים לנשים מוכות, ואני מזכיר לך את הדיונים שלך איתי בנושא זה שם.

הדבר השלישי שברצוני להתייחס אליו הוא הרעיון שהוצג כאן של חלוקת שליש שליש שליש במשאבים למימון התכנית. כאשר מדברים על השליש שאמורות לתת הרשויות המקומיות חשוב לזכור כי הרשויות המקומיות היום במדינת ישראל כולם צועקות הצילו. אין כמעט רשות מקומית היום שיכולה להחזיק מעמד. כאשר מדובר על השליש של הרשויות המקומיות, חשוב לדעת שמדובר על אותם תקנים שאנחנו נותנים לרשויות המקומיות, ומזה הם נותנים את החלק שלהם. וחוץ מזה ובנוסף לזה אמורים משרדי הממשלה להוסיף את החלק שלהם.

מדובר במרכזי הפעלה, במבנים ובתשתיות.

כוונתי לומר שאנחנו מדברים פעמיים על אותו כסף. פעם אחת הכסף שהממשלה מעבירה לרשויות המקומיות והרשות מקצה אותו כרשות מקומית, ופעם שנייה הכסף שמצופה מאיתנו להעביר. אני לא מתנגד לזה, אני פשוט רוצה שנדע על מה אנחנו מדברים. בעצם מדובר כאן על שליש שיתנו העמותות הציבוריות, ושני שליש שצריכה לתת אותו הממשלה. הרשויות המקומיות, ובעיקר החלשות יותר, מתקשות לתת היום אפילו עשרים וחמישה אחוז כאשר הדבר נדרש. משמעות הדבר ששוב נבטיח את השירותים רק לרשויות החזקות, ולא לכך כוונתנו.

נמצאים עמנו שני נציגים מעכו. אברהם טליאס, בבקשה.

שמעתי פה כמה זויות של הנושא. אני באתי לדבר על עכו, וברצוני להודות לך תמר בהזדמנות זאת על שהזמנת אותי. אני רוצה להציג זוית שונה מכל מה שהוצג עד כה. ראשית ברצוני להודות למייק וליעל, על שהבאתם לעיר שלנו את פרוייקט הפוך על הפוך, אני חושב שזוהי ברכה לעכו. אני מתנדב בהפוך על הפוך כבר תשעה חודשים, מיום הקמת המרכז. אני אגיד למה אני חושב שהפוך על הפוך הוא ברכה לעכו. אני השתמשתי בסמים עשרים ואחת וחצי שנים. הייתי עשר שנים אסיר בכלא. אם כשאני הייתי בגיל ארבע עשרה וחמש עשרה היה קיים מרכז הפוך על הפוך, יכול להיות שלא הייתי מגיע לכלא בכלל. אני מעריך שהשתמשתי בסמים בסכומים של מיליון וחצי דולר, בלי להגזים. השתמשתי בסמים בעלות של אלף עד אלפיים דולר ליום בתקופות מסויימות. קשה להעריך כמה נזק אני יצרתי. עשקתי את הורי לאורך שנים. כל אדם שהגיע אלי ונתן לי עשרה שקלים גנב משהו שעלה מאה שקלים למישהו אחר. גרמתי נזק רב במשך שנים, לעצמי ולחברה. אילו היו משקיעים בי מאות דולרים כשהייתי בגיל ארבע עשרה או חמש עשרה, הייתי חוסך להמדינה מיליוני דולרים. לא הייתי אדם יצרני, לקחתי כסף מביטוח לאומי, התגרשתי וגם אישתי לקחה כסף מביטוח לאומי, קיבלה הנחות בארנונה, קיבלה הנחות בבית ספר ועוד. התפיסה החכמה צריכה להיות להשקיע היום.

אני רוצה לחדד עוד נקודה. אני חושב שהיום במדינת ישראל קיימת תרבות סמים, דבר שבזמני לא היה קיים. אז זה רק עניין של נוער עבריין. היינו שלושה ארבעה בעיר שלמה, ילדים בני ארבע עשרה חמש עשרה שהשתמשו בסמים. אני התחלתי להזריק סמים בגיל שש עשרה וחצי. קשה לתאר נער בן שש עשרה וחצי שמתחיל להזריק לעצמו סם. אני חושב שזה מצב מטורף. כיום יש תרבות סמים בנוער הישראלי. בני נוער הולכים לבלות יום שישי ולוקחים אקסטזי או LSD. אם בגיל שבע עשרה שמונה עשרה אתה לא מעשן גראס, אתה נחשב חנון בחברה. אני יודע את זה כי אני חי עם הנוער, אני מסתובב איתם, נכנס לשכונות. אני מדבר איתם ועושה עבודה אישית. אני אוהב את הנושא. אני חושב שזה נושא מאוד חשוב. הנזק של שימוש באקסטזי הוא אדיר. כל נער שמתחיל לעשן גראס ולקחת אקסטזי וLSD- הוא בדרגת סיכון גבוהה מאוד להיות נרקומן. רוב הנרקומנים מתחילים מגראס וLSD-. אף אחד לא מתחיל ישר מהרואין ומהזרקה. לפי דעתי רוב הנוער בארץ היום, אם לא כולו, הוא בדרגת סיכון. בעיר כמו עכו לדוגמא, אני חושב שכל העיר שלנו היא בדרגת סיכון. שליש מתושבי עכו משתמשים בשירותי הרווחה. חמישים אחוז מתושבי עכו מקבלים הנחה בארנונה. זה מראה על המצב הסוציואקונומי בעיר. כל השכבה החזקה בעיר בורחת ואנחנו כל הזמן בקו ירידה. עשרים וחמישה אחוז מתלמידי בית הספר בעכו מקבלים סיוע בספרים. עכו היא עיר בקריסה.

עכשיו אני אהיה חוצפן ואבקש משהו. אנחנו זקוקים לרכב לילה בעכו, ניידת של הפוך על הפוך שתסתובב בלילות. אם לא תיתנו לנו ניידת אחת, אנחנו ניקח לכם את כל הרכבים באיזור. את כל המכוניות. תעשו חשבון, או רכב אחד, או כל הרכבים. זה עובד ככה. לא יעזור כלום לאף אחד. או שתיתנו לנו או שניקח בכח. אני מזמין את חברי הוועדה ואת יו"ר על"ם, כל מי שרוצה לבוא, להיכנס איתי לשכונות בעכו. אתם תראו תופעה שלא תאומן. עשרות בני נוער מסתובבים ברחוב, גם מהמיגזר הערבי וגם מהמיגזר היהודי. ההורים חלשים וחסרי מודעות, או שעסוקים באיזה עבודה שניה כדי לנסות להביא עוד כמה שקלים הביתה. העיר קורסת.

ולא מדובר רק בעכו. גם נער ברעננה נמצא בדרגת סיכון. אולי אצלו יש בעיות מסוג אחר, כמו אבא שעסוק מידי בקריירה שלו. אין לנו ברירה, הנוער שלנו זה העתיד שלנו. ואני חוזר ואומר, עכו נמצאת במצב קשה, ואתם צריכים לעזור לנו. אם לא תעזרו לנו, אז אלוהים יעזור לכם. תודה רבה.

קוראים לי סעיד אגא, ואני מעכו. אני חושב שצריך לקיים דיון בוועדה לקידום מעמד הילד בנושא בתי ספר במיגזר הערבי בעכו. יש לנו בתי ספר מתחת לכל ביקורת. בכל יום יוצאים מעכו חמישה שישה אוטובוסים ללמוד בכפרים.

האם ההורים רושמים את הילדים למקום אחר?

ההורים רושמים את הילדים לבית ספר אחר, כדי שלא ינשרו. בית הספר לא מתפקד לגמרי. יש לנו בתי ספר יסודיים מהמעולים ביותר באיזור. אבל בתיכון וחטיבת הביניים אין מנהל שמתפקד, לא מורים מתפקדים ולא הורים מתפקדים. יש לי שלושה ילדים שהולכים ללמוד בכפר מאכר. צריך להקים בית ספר, קרית חינוך, וחשוב לקיים דיון מיוחד על הנושא הזה, עם כל הגורמים הנוגעים בדבר, משרד האוצר ומשרד החינוך. אולי צריך להפסיק את התמיכה לעיריית עכו עד שתבנה בית ספר ראוי. הילדים מסתובבים ברחובות. אני רוצה להזמין כמה חברי כנסת ללבקר יום אחד בעכו, על חשבון התושבים.

מועצת התלמידים והנוער הארצית תומכת בצורה מלאה בפרוייקט הפוך על הפוך. אם לדבר כרגע על תקן של בן נוער, אני מסכים עם רונית, נציגת אב"י, שהחשיבות הגדולה של הפרוייקט הזה הינה שהוא מציע משהו שמסגרות פורמליות לא יכולות להציע. אני בתור נער זוכר מצבים שהייתי במצוקה, אבל לא חשבתי אף פעם לפנות ליועצת בית ספר. אילו היתה לי נגישות למרכז של הפוך על הפוך אני חושב שהייתי בהחלט פונה אליו. לנו כמובן אין אפשרות לסייע כלכלית להפוך על הפוך.

אבל יש לכם השפעה על משרד החינוך.

אני חושב שכל גוף המועצות, שפועל ברמה של בית ספר, רשות, מחוז ורמה ארצית, יתגייס לטובת הפוך על הפוך אם נוכל באיזו שהיא דרך לעשות את זה. הדרך הטובה ביותר שניתן לפעול בה היא הרמה הארצית והרמה של המועצות העירוניות. בכל דרך שתוצע לנו, אנחנו נשמח לפעול.

ברצוני לפתוח את הדיון לכיוון נוסף. חידדנו פה שתי סוגיות מאוד עקרוניות, אחת שעוסקת בנושא של המיגזר הערבי. הדגשתי שבתפיסה שלנו ושל אשלים אנחנו רוצים לשים דגש על פיתוח מרכזי הפוך על הפוך מול אוכלוסיה ערבית וגם בערים מעורבות, כרגע אין שום תיקצוב לנושא הזה. וזה לוקח אותי לנושא הנוסף, הנושא של הנוער העולה. לצערי אין פה נציג של משרד הקליטה. אני רוצה לשים נתונים על השולחן. בשנה שעברה קיבלנו סיוע של כמעט שמונה מאות אלף שקל באופן ישיר ועקיף ממשרד הקליטה לפרוייקט. נכון לאתמול אושרו מאה שבעים וחמישה אלף שקל בלבד. זה היה המיליון הנוסף, נזכיר לך מירב שחסרים לעל"ם שלושה מיליון שקלים להפעיל את הפרוייקט כפי שתוכנן בשנת 98'. בשנת 2000, עם היציאה של אשלים והפיתוח הטבעי, היו צריכים להיות שלושה מיליון שקלים. אני מברך את משרד האוצר ומשרד הרווחה שהתגייסו לשני מיליון. מיליון אחד עוד חסר. אמר לי לפני מספר ימים נציג משרד הקליטה שמתוך שמונה מאות אלף שקל הם הולכים לאשר, בפרוצדורה של תמיכות, מאה שבעים וחמישה אלף שקל בלבד. לצערי הם לא נוכחים פה. אם יש נוער שנזקק ומעורב ונתמך בפרוייקט הזה יותר מכל זה נוער עולה, גם יוצאי אתיופיה וגם יוצאי חבר העמים. בכל מרכז כזה יש עובד במשרה מלאה, חצי וחצי, יוצא אתיופיה ויוצא חבר העמים. נעשית שם עבודה נפלאה. לצערנו חלק מהנפגעים באסון הדולפינריום היו מטופלים של הפוך על הפוך בתל אביב. סביב זה יתקיים אירוע הנצחה ביום שישי. אני אומר זאת על רקע העובדה שכביכול בסך הכל נפגעו שבעה עשר בני נוער נורמטיבים. שהלכו לדיסקוטק. ועובדה היא שארבעה מהם הגיעו להפוך על הפוך. וזו סטטיסטיקה מקרית לחלוטין. שתי נערות נוספות היו בתכניות ההכשרה המשותפות לנו ולמשרד העבודה בתל אביב. הנוער העולה זקוק להמון המון עזרה, והוא, יותר מכל נוער אחר, לא מגיע כרגע לשירות פורמלי. אם קשה לנוער הנורמטיבי לבקש עזרה, קל וחומר קשה לנוער העולה. שליש מהאוכלוסיה שמגיעה למרכזי הפוך על הפוך ולניידות על"ם הם נוער עולה, ואין משאבים של משרד הקליטה כדי לתמוך בזה. אני שב ומיצר על כך שאין בדיון נציג המשרד. אני מניח שתהיה לנו הזדמנות הבלתי פורמלית להיפגש עם השרים ביום שישי. חשוב שנשמע את שמחה ואת נסטיה לגבי מהות ואופי המצוקה של הנוער העולה והיכולת הייחודית של המרכזים והניידות לעזור להם.

שמי שמחה, אני אחראית בנושא של נוער עולה מיוצאי אתיופיה בעל"ם. אני יכולה להסביר כמה קשיים של נוער עולה המגיע להפוך על הפוך. נוער עולה בכלל, יוצאי אתיופיה ויוצאי חבר העמים, בדרך כלל לא מגיע לשירותים פורמליים קיימים. קיים חוסר מידע. למשל נוער עולה יוצאי אתיופיה לא כל כך מודע לקיומם של שירותים כמו השירות לנערה ושירות קידום נוער. קיים גם הקושי של עובדי משרד העבודה והרווחה, אותו אני מכירה באופן אישי. הם כל כך עמוסים בתיקים רבים שאין להם זמן לחפש את האנשים שמסתובבים. הם קורסים תחת עומס הפניות ואין להם זמן לחפש את הנוער העולה.

אני חושבת שהפוך על הפוך מהווה את הכתובת הכי חשובה לנוער עולה. הם מגיעים למרכזים ושואלים את כל השאלות המציקות להם. אני בתור נערה עולה ותיקה אני יכולה להגיד שאם היה הפוך על הפוך בזמני הדבר היה לי לעזר רב. כיום הפוך על הפוך מעסיק מדריכים דוברי שפות העולים והם עוזרים לבני הנוער ומכוונים אותם, אפילו בבעיות משפחתיות. משפחות שלמות מגיעות להפוך על הפוך. אמנם המרכזים לא מיועדים לטיפול במשפחות אך הם נותנים מענה בעת הצורך. וזה חשוב. כאשר מטפלים בבן משפחה אחד, ויש ארבעה, חמישה ילדים בתוך הבית, בו זמנית אתה נותן הרבה שירותים לכל הילדים בבית.

אני חושבת שחשוב מאוד לפתח את השירותים האלה ביישובים בהם ריכוז גבוה של נוער עולה. אני פונה בבקשה לוועדה, בתור עולה ותיקה, אני חוזרת ואומרת, משרד הקליטה מטבע הדברים זה תפקידו לטפל בנוער עולה, אבל הם מטפלים באחוז קטן מאוד. המגשרים במרכזים עובדים בחצאי משרות, ובפועל הם עובדים במשרה מלאה, אבל גם זה לא מספיק. צר לי על כך שאף אחד ממשרד הקליטה לא נמצא פה היום. אני חושבת שאם לא נשקיע בנוער עולה היום, אחרי שנתיים שלוש נשקיע כפליים אחרי שהבעיה תהיה כרונית ויהיה קשה הרבה יותר לטפל בה.

שמי נסטיה, אני רכזת תחום עולים מחבר העמים בעל"ם. משנת 90', מתחילת העליה הגדולה מחבר העמים, אחוזי הנשירה, הריונות ושימוש בסמים מגיעים לשיאם. רוב המסגרות הפורמליות היום מודעות לעובדה הזאת. אני חושבת שהפוך על הפוך, מתוך נסיוני מהשטח, הוא הכלי המערכתי היעיל היום לעבודה עם נוער עולה, שיכול למנוע ולהקטין את האחוזים האלה.

הבעייתיות, שכבר עלתה כאן בחדר, הינה חוסר משאבים. אני רואה מול עיני ילדים שמתדרדרים בכל יום, ויודעת שאם אשב ולא אעשה כלום המצב יימשך. במצב היום מבחינת נוער עולה מחבר העמים בארץ ניתן לומר אני עולה - משמע אני בסיכון. אתמול עשינו חישוב ומצאנו כי בנתניה ארבעים ושמונה אחוז מכלל הפניות להפוך על הפוך הם נוער עולה מחבר העמים. במשך שלושה חודשים פנו שש מאות בני נוער למרכזי הפוך על הפוך, מתוכם שלוש מאות בני נוער עולים. מדובר גם בפניות חדשות וגם בפניות חוזרות.

ברצוני לסכם את הדיון. אני חושבת שאבטא פה את דעתם של כל הנוכחים בחדר, גם פעילי על"ם וגם נציגי משרדי הממשלה ואירגונים ציבוריים לגבי החשיבות של פריצת הדרך שעשתה על"ם בגישה לנוער. לאחר שהרבה מילים נאמרו על כך שצריך לתת לנוער מה שהנוער צריך, ולא מה שאנחנו המבוגרים חושבים שהוא צריך, ולשאול אותו מה הוא צריך ומה מתאים לו, הגיע הזמן שנפתח שירותים הבאים לענות על צרכים אמיתיים אלה. אני חושבת שהשירות הזה מאוד חשוב ואין לו תחליף. זאת מבלי לבטל את תרומתם של משרד העבודה ומשרד החינוך. השירות הזה ייחודי במתכונתו, בצורתו, בדרך הפעולה שלו, באלף המתנדבים שלו, אשר לדעתי היו רבים עוד יותר אם היו עוד רכזים, ובאוירה החדשה שהוא יוצר סביב האמון בין הנוער לבין רשויות, ובכך קצת מנפץ את הניכור הקיים, ופותר בעיות לפני שהן הופכות להיות קשות ביותר. אנחנו חייבים לא רק לשמר את השירות הזה אלא לפתח אותו.

אינני חושבת שמישהו עשה מחקר רציני כמה בני נוער בארץ צריכים את הפוך על הפוך. אנחנו יודעים היום שבקבוצת גיל, בשנתון, יש מאה אלף נפש. אם ניקח רק את בני ארבע עשרה עד שמונה עשרה, זה ארבע מאות אלף בני נוער. מגיל שלוש עשרה מדובר בחמש מאות אלף, חצי מיליון נפש בקבוצת הגיל הזאת של חטיבת ביניים ותיכון. מתוכם יש בערך עשרים אחוז ערבים, ועוד חמישה עד עשרה אחוז עולים, וכבר יש לנו את קבוצות הסיכון. אנחנו מדברים על קבוצה מאוד גדולה. זו לא קבוצה שאפשר להכניס אותה למעון או פנימיה. מדובר בקנה מידה אחר לגמרי. אינני חושבת שאנחנו צריכים לצאת בהכרזה שכל החצי מיליון הם ילדים בסיכון, אבל ודאי לא אגזים אם אומר שלשליש עד חצי מהם יש להם הרבה שאלות והם מחפשים סיוע ותשובות.

חשוב לומר בגלוי שלמערכת הפורמלית יש בעיה. לנוער יש בעיה להגיע למערכת הפורמלית, וזו עובדה קיימת. לבני הנוער היום יש בעיה להתייעץ עם ההורים, וגם זו עובדה. להרבה מאוד בני נוער אין שפה משותפת עם הוריהם. הם מגיעים לעימותים, שמתחילים עם שאלה אוילית כמו מה לובשים ובאיזה שעה חוזרים בלילה ומתגלגלים לפעמים לעימותים קשים בהרבה. אין להם למי ללכת להתייעץ כשיש בעיה עם ההורים וכשיש בעיות נשירה של הילדים מהמסגרות המשפחתיות והחינוכיות. שירות הפוך על הפוך לא בא במקום המשפחה ולא במקום משרד החינוך, אבל אנחנו לא יכולים לעצום עיניים מול המצב, מול הניכור ואי האמון של בני הנוער במערכת.

עלינו לספק לנוער שירותים אחרים. אנחנו צריכים לתת שירותים במקום שהבעיות מתחילות, ולא בסוף הדרך. מנחם וגשל אמר פה שהוא מטפל באוכלוסיות הקצה. אנחנו רוצים להגיע לכך שמה שפחות יגיעו לקצה. נכון שלא כל מי שיש לו בעיה בגיל ארבע עשרה בסוף מגיע למנחם וגשל, אבל אם נתפוס אותם בשלב מוקדם מספיק, פחות יגיעו לשם. צריכה להיות בתוך בתי הספר ובקהילה שאם רואים מישהו שמתחיל להתדרדר, אנחנו עוזרים לו. אם מישהו היה תופס את אברהם בגיל ארבע עשרה, חמש עשרה ואומר תשמע, אברהם, אנחנו אוהבים אותך, מה הבעיה שלך, יתכן שלא היה מגיע לאן שהגיע. לכן אני חוזרת אומרת שאין תחליף לשירות הזה.

עלינו לדאוג לכך שיימצא הכסף לפעילות עד שנת 2001, ולוודא שהכסף החסר יגיע. יש לעדכן את משרד הקליטה, אינני יודעת מדוע הם לא הגיעו לדיון, אולי לא הוזמנו.

דבר שמטריד אותי יותר הוא המשך הפעילות בשנים הבאות. אני מסכימה עם מנחם שועדה בין משרדית אינה הפתרון. אבל אני רוצה להביא דוגמא, ומירב מכירה את הנושא, בנושא של מעונות יום שיקומיים. בפרוייקט זה שותפים שני משרדים, משרד העבודה מצד אחד, משרד הבריאות מצד שני. שניהם אמרו אנחנו מוכרחים את הפרוייקט הזה, והם שיתפו פעולה לא רק בקביעת המדיניות אלא גם בחלוקת המימון והאחריות וכל הפרטים הנדרשים. ובאמת הפרוייקט עכשיו מתחיל להתממש. נקודת המוצא היתה ששני המשרדים היו שותפים לכך ושניהם לקחו את הנושא כחלק בלתי נפרד מתחומי הטיפול שלהם. באופן דומה אנחנו צריכים נציגים של המשרדים שיישבו ביחד וכל אחד ייקח את על"ם ומרכזי הפוך על הפוך כעניין ואינטרס שלו ובטיפולו. אני לא רואה דרך אחרת לעשות זאת. נכון שאין תקציבים אבל זה תמיד המצב. שכל אחד מהמשרדים יגיד אם הוא מוכן שעל מצפונו יהיה סגירת על"ם, או שיש לו איזה תכניות חלופיות טובות יותר.
מירב, אני מבקשת ממך, הוועדה מוכנה לתת כל עזרה, אם את חושבת שעלי לדבר עם משרד ראש הממשלה לצורך התיאום אני מוכנה לעשות זאת, או עם כל מי שצריך לדבר איתו, ונגיע לתיאומים האלה. הגענו לתיאום בנושא מגרשי משחקים לילדים, נושא חשוב בתחום אחר, והדברים התחילו לזוז, בין היתר בזכות בטר"ם, מרכז לא פורמלי, שהוא עמותה, והוא דחף את קידום הנושא. העמותה הזאת קיימת, ואנחנו חייבים להבטיח את קיומה, ואנחנו חייבים לעשות זאת עד אוקטובר, מועד תחילת דיוני התקציב. התקציבים של על"ם צריכים להיות בבסיס התקציב לשנת 2002. הם לא יכולים להיות איזו שהיא החלטה שמקבלים מהרזרבות של משהו. כמובן אם למישהו יש רזרבה בסוף השנה ורוצה להעביר לעל"ם משהו, הדבר יתקבל בשמחה. אבל חייבים להכניס את המימון לבסיס התקציב. בתכניות משרד החינוך צריך להיות סעיף של על"ם לשנה הבאה ולשנים שאחריה, עם איזו שהיא ראייה מערכתית בנושא.

אנחנו לא יכולים לסכם שמונה שנים של פעילות על"ם ולהגיד תודה רבה, היה נחמד להיפגש אתכם, עכשיו אנחנו לא יכולים. את הנתונים על אלימות נוער כולם מכירים, וכך גם הבעייתיות של הנשירה מבתי הספר. משרד החינוך יוכל לקרוא לזה טיפול בנשירה ומשרד אחר יקרא לזה טיפול במשהו אחר. אם יש תכניות של המשרד שאומרות שצריך לטפל בנשירה תכניסו את זה לשם, או למקום אחר. אנחנו צריכים החלטה של כל משרד שהנושא במסגרת תכנית הפעולה שלו לשנה הבאה. יש לו המון דברים חשובים לטפל בהם, וגם זה אחד מהם. אם זה לא יקרה יהיה עלינו לשלוח את על"ם להיות מקבצי נדבות, וזה לא נכון תפיסתית ולא נכון כתשובה שלנו כמימסד לכל המתנדבים ולכל המערך הזה. הסיפור ששמענו על עכו והניידת נותן איזו שהיא דוגמא לאן אנחנו צריכים להגיע ועדיין לא הגענו. אני מציעה שנהיה בקשר עם כל הגורמים וננצל את החודשים הקרובים בהם מעצבים את הנושאים כדי לפתור את הבעיה. תודה רבה לכולכם.


סוף הישיבה.