פרוטוקולים/מעמד הילד/3384




21
הוועדה לקידום מעמד הילד
25/06/2001

פרוטוקולים/מעמד הילד/3384
ירושלים, י"ח בתמוז, תשס"א
9 ביולי, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מספר 95
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום ב', ד' בתמוז התשס"א, 25/06/2001, בשעה 10:00

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר

ורד דרש - מפקחת על החינוך המיוחד, משרד החינוך
ענת לאו - מפקחת אגף חינוך מיוחד - משרד החינוך
פרופ' אשר אור-נוי - ממונה על תחום התפתחות הילד, משרד הבריאות
בנימין וולר - ממונה על מערכת החינוך היסודי, עיריית ירושלים
יואל לוטפי - ממונה על החינוך היסודי והמיוחד במנח"י, עירית ירושלים
סילביה לזוביק - מנכ"ל ארגון בזכות
נעמה לרנר - ארגון בזכות
סוזן דובר נוי שוש - גננת טיפול מיוחד בגן ההרפתקאות
אורית ויסמן - גננת טיפול מיוחד בגן ההרפתקאות
סימה כהן - עו"ס של גן ההרפתקאות
יגאל צחור - ארגון הורים חינוך מיוחד
גלדיס ברזובסקי - הורה
רזי לוי - חבר בפורום שמטפל בילדים בעלי צרכים מיוחדים
דינה פיין - הורה
עו"ד טלי גל - לשכה משפטית, המועצה הלאומית לשלום הילד
אפרת טל - הקרן לירושלים
אסתר בן אסולין - בית רחל שטראוס
יצחק ממן - בית רחל שטראוס
יוחנן פלוסר - מנהל בי"ס בית רחל שטראוס
שלומית רובין - בית רחל שטראוס
דפנה שוורץ - חברת הנהלה, אקי"ם
מרים בוחבוט - הורה
סילבי די זהב - הורה
לאה נבנצאל - הורה
דני ישראל פסס - הורה
פני ממן - הורה
ישעיהו נבנצאל - הורה
חיים סוסנה - הורה

רחל סעדה

רקורד שירותי הקלטה

1. סגירת גן ההרפתקאות לילדי חינוך מיוחד בירושלים
2. העברת בית רחל שטראוס (בי"ס לחינוך מיוחד)

סגירת גן הרפתקאות לילדי החינוך המיוחד בירושלים

בוקר טוב. אני פותחת בזאת את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. על סדר היום יש לנו שני נושאים: הראשון הוא סגירת גן ההרפתקאות לילדי החינוך המיוחד, והשני הוא המעקב אחרי הטיפול בהעברת בית רחל שטראוס. נתחיל בעניין הגן. קיבלנו מכתב של ועד ההורים של ילדי הגן השיקומי, שביקשו שלא לסגור את גן ההרפתקאות - והבנתי שהיו כבר כמה התכתבויות בנושא. מי מההורים פה?

שמי דינה פיין. כרגע יש לי שני ילדים שלומדים בגן; הבת הגדולה שלי, בוגרת של הגן, השתלבה השנה בכיתה מקדמת משולבת במסגרת החינוכית בירושלים. הבן עולה לכיתה א' רגילה לחניכים, והקטנה נשארת עוד שנה במסגרת כיתת הבוגרים. המבנה של הגן השיקומי הוא מבנה ישן ברחוב ישעיהו בעיר, מול קולנוע אדיסון. החדרים צפופים; אין המרחב שיש בגנים הרגילים בעיר. בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מהילדים סובלים מבעיות בגפיים, ילדי C.P. ובעלי בעיות נוירולוגיות אחרות, החדרים המעטים שכן גדולים דיים משמשים לטיפולים, אם זה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וכדומה. החצר של הגן - הכל יחסית קטן ממה שיש בגנים רגילים. הוא גם אינו משטח ישר; יש בו סלעים; אין בו דשאים; יש מתקנים שהותאמו לצרכים של הילדים, ומחדשים גם את הציוד, אבל אין מקום לתת לילד מרווח, עצמאות ואפשרות פשוט 'להתפרק'. בהתחשב בעובדה שחלק לא קטן מהמשפחות שילדיהן נמצאים בגן גרות בדירות רגילות לחלוטין והקושי בניוד ילדים שמצריכים הליכונים וקביים, או כסאות גלגלים - בעיקר אם אין רכב מתאים והכל - הילדים האלה אינם זוכים לצאת, לא לפארקים, לא לחוגים ולא לדברים שונים אחרים.

גן ההרפתקאות, כמו שהוא נקרא, נמצא בחלק מפארק דניה, בשכונת רמת שרת. הוא הותאם בדיוק לצרכים של ילדים שיש להם בעיות ניידות. לא זו בלבד, אלא הביטוח הלאומי אף קיבל על עצמו להתאים את המבנה עוד יותר לנגישות לילדים על כסאות גלגלים ובעיות גפיים. ההשקעה הייתה אמורה להתבצע בחופש הגדול השנה, כפי שאני הבנתי. המבנה עצמו הוא מבנה חד קומתי, שכל הציוד בו - כיורים, שירותים, ברזים וכל מיני דברים - בגובה של הילדים, גם ילדים עם כסאות גלגלים וגם ילדים זוחלים, ועם כל הבעיות שיש להם. יש שם גם ציוד שהילדים יכולים לשחק בו, הפעלות - גם חברתיות, גם מיומנויות והכל - ובגלל שהוא חד קומתי ולפני המבנה יש כר דשא נרחב, שטוח ופתוח, בלי מתקנים, שהמתקנים הם רק מסביב וכוליה, הרי יש גם אפשרות לשלב פעילות גם בחוץ וגם בפנים, שהילדים יכולים להשתחרר ולרוץ כמה שהם יכולים, או 'לטעום' בחוץ מה שהם יכולים.

גן ההרפתקאות משמש גם את ילדי הגן השיקומי וגם מסגרות אחרות ברחבי העיר, כולל גנים של ילדים עם צרכים מיוחדים ממזרח העיר, מהמגזר החרדי ומכל המגזרים, כשבעיקר מדובר - כמו שציינתי לפני כן - ברגע שיש למשפחה ילד עם בעיות ניידות וכוליה, הילד הזה בדרך כלל מגיע למסגרת החינוכית, משתתף, מגיע הביתה - ואין חוגים.

כמה פעמים בשבוע הם באים לשם?

הכיתות בגן השיקומי - כל כיתה מגיעה פעם בשבוע, כשאני מניחה שיש השתתפות דומה גם מהגנים האחרים. אחת הבעיות שצוינו בפני נציגי הגן על ידי העירייה, שיש בעיה בתקצוב של ההסעות לגן ההרפתקאות מהגנים. ההצעות החלופיות שהם הציגו, כאילו שיש אופציה אחרת - ואני אסביר למה האופציה הזאת אינה פועלת ואינה יכולה להחליף את גן ההרפתקאות - אקו"ם דורש הסעה של הילדים מהגן. ברגע שיש קבוצה של ילדים עם בעיות ניידות, ומוציאים אותם מהמסגרת, מדל"ת אמות הגן, יש עניין של הסעה. לא זו בלבד, אלא קרן קזן, עמותת קזן שפועלת פה בירושלים במסגרות סוציאליות, הסכימה לממן חלק מהעלות של ההסעות האלה, בתנאי שתהיה השתתפות של העירייה וקרן ירושלים, כמו שישנה עד השנים האחרונות.

בינתיים, החלופה שהוצעה לגן - זה להשתמש במרכז וראייטי. מרכז וראייטי, עם כל הכבוד לארגון ולעבודה הנפלאה שהם עושים, אינו יכול להחליף את גן ההרפתקאות מכמה סיבות: אל"ף, אין קיימת האפשרות לשלב את הפעילות החיצונית בחצר עם פעילות פנימית, כי פשוט אין להם כר דשא - אין להם שטח רחב. חלק מהעניין של היציאה לגן ההרפתקאות הוא לאפשר לילדים האלו לחוות מה שכל ילד רגיל, נייד, יכול לחוות בזה שהוא יוצא לגינה ציבורית ומרגיש את הדשא מתחת לרגליים, 'מתגלגל' ועושה פעילות בחצר גדולה. זה מאפשר גם את הפעילות בפנים, או בימים קצת יותר קרים, או במקרים אחרים.

שנית - חלק מהמתקנים במרכז וריאטי, כמו פינת החי, אינם נגישים לילדים על כסאות גלגלים. זה פשוט קורה במקום שהמעלית איננה מגיעה, אין רמפות, ואי אפשר להגיד לחלק מהילדים: האחרים יורדים ואתם לא. גם הצורה שהבניין בנוי בה, ישנן הרבה מדרגות, או פיתולים, וגם המעלית שיכולה להסיע ילדים על כסאות גלגלים יכולה להסיע ילד אחד כל פעם, ואז אם מגיעים עם קבוצה של 8, 10, 15 ילדים, שזה שתי כיתות, הרי חלק גדול מהזמן 'הולך' על העלאת הילדים מהחנייה, הורדתם וכוליה, ואז "הלכה" כל הפעילות.

התקציב של המפעילה, של המורה, סוזן - היא בתקן מטעם הגן השיקומי והגנים האחרים שמשתמשים במקום, מטעם הגן השיקומי. הגן השיקומי משלם את שכרה.

האם יש עובדת אחת?

שתי עובדות. זה פשוט במסגרת התקנים שמשרד החינוך תקצב. התחזוקה של המקום היא על העירייה, אבל זה בא ממקומות שיועדו לכך על ידי קרן ירושלים, ממה שאני מבינה. העירייה מעונינת לסגור. פשוט אין זה מובן בדיוק למה, אלא אם כן ייעדו את המבנה למשהו אחר, שזה משהו שתמיד שומעים עליו, אבל איש איננו אומר זאת בפומבי.

תודה רבה. משרד החינוך. הסבירי לנו למה זה חשוב, ומי רוצה לסגור.

אני יודעת שמי שרוצה לסגור היא העירייה, ובשביל העירייה זה נטל מזה שנים. אני עובדת שם זמן רב, ויש כל פעם ניסיון לצמצם את ההוצאות בניסיונות ישירים ועקיפים. אני עבדתי עם אוכלוסייה רחבה, ועכשיו נשארתי לעבוד רק עם הגן השיקומי. אני אמרתי, ואני כל הזמן אומרת, שזוהי פגיעה בדבר הכי יפה שיש לילדים. השבוע מתבסס אצל הילדים סביב היום שהם עושים בגן ההרפתקאות.

מהם גילי הילדים?

מגיעים אלינו מגיל 3 עד שהם עולים לכיתה א'.

כמה ילדים מגיעים בשבוע?

בעבר, לפני שהעירייה התחילה לקצץ, הגיעו 250 ילדים, והיום יש 150 ילדים, וזה בגלל עניין ההסעות.

מה עושים 100 האחרים?

אינם מגיעים.

האם אין הולכים אתם לשום מקום אחר?

לא. אני חייב להגיד שהניסיון להעביר את זה לווראייטי הוא על הנייר, משום שהמסגרת שאני מייצגת לא תגיע לשם. זאת אומרת - זו פעילות שתרד. הילדים לא יוסעו לשום מקום, ולא יקבלו את החוויה הזו. זה מאד יפה על הנייר, אבל זה לא ייעשה. אנחנו לא נגיע לשם. אני חושבת שהילדים עוברים שם תהליכים מאד חשובים, כי הילדים שלנו באים ממקום שכל הזמן מטפלים בהם, וזה בעצם המקום שהם מטפלים בעצמם. אנחנו מאפשרות לילדים להגיע למקומות שהם רוצים להגיע אליהם, ואיננו אומרים להם מה לעשות. אנחנו אחרי זה מעבדים את זה בקבוצה, בכיתה או בגן, אבל זה המקום שמיועד לילדים - וזה שלהם. אני חושבת שלקחת כזה דבר יפה, שמשלב ערבים, שמשלב חילוניים, זה עוול. אנחנו בקשר גם עם הגן האנטרופוסופי. זה פרויקט כל כך יפה, שיש בו רק דברים חיוביים. אין ברור לי בכלל מה הסיבה. אני במגע עם גברת איילה כבר מזה זמן, וכל פעם יש סיבה אחרת. אנחנו איננו מפוטרות. אנו עובדות בגן השיקומי. אנחנו איננו נפגעות.

האם מישהו פעם עשה איזה מעקב?

יש פה קלטת חוזי (וידאו), שנערכה לפני שש שנים, שמסבירה גם היא. אני רק אגיד עוד משפט אחד: בזמנו דיברתי עם מר יואל לוטפי, ואמרתי שהמקום הזה יכול לפעול בשעות אחר הצהרים. הוא איננו פועל, משום שזאת לא הייתה החשיבה, אבל אני חושבת שהמקום הזה יכול לשלב חינוך מיוחד וחינוך רגיל. במסגרת הגן השיקומי, עשינו קבוצות של פעילות של הורים וילדים, שתרמה המון לילדים ולהורים.

תודה רבה. גברת סימה כהן.

דווקא על הנקודה הזאת רציתי לספר. אנחנו השנה קיימנו במשותף קבוצת הורים וילדים בתנועה, בשעות אחר הצהרים. היו כעשרה מתנדבים, ולחלק מהילדים זו בעצם הייתה היציאה היחידה במשך השבוע מהבית לאיזו שהיא פעילות. לגבי מעקב ספציפי - אינני חושבת שיש מעקב ספציפי; זה פשוט השתלב בכל התבנית של הגן השיקומי, שבאמת מקבלים ילדים פגועים, ומנסים כמה שיותר לקדם אותם למערכות רגילות ולחיים נורמליים של עצמאות, של משחק, של שמחה, של קשר עם המשפחות - ובאמת במסגרת של פעילות אחר הצהרים עם המשפחות עלו הרבה מאד דברים. בגלל מצב של ילדים עם קשיים, המשפחות אינן מבלות אתם ואינן נהנות. זה הכל עבודה, עבודה, עבודה, לימוד, לימוד, לימוד. פה פתאום היה מפגש בכלל במישור אחר, של קשר, משחק, צחוק, הנאה, בילוי - והיו הדים מאד מאד חיוביים.

יש השפעה גם על המשפחה, לא רק על הילד.

בהחלט. למפגש האחרון גם הזמנו את כל האחים, וגם חלק מהאבות באו, או ההורה השני, וממש היה שם 'הפנינג' שלם. ניצלנו גם את החוץ - הייתה אומגה בחוץ, היה מצנח בחוץ, היה בפנים; בריכת כדורים, קורקינטים, סולמות, כל מה שיש - והיה ממש מוצלח.

בנוסף לכך, גם הגן השיקומי ערך יום אביב כזה במקום, לכל המשפחות, לכל הילדים, ואלה היו ממש חוויות שחבל לוותר עליהן.

שמי גלדיס ברזובסקי. אני מהגן השיקומי - יש לי ילד שם, בגן השיקומי. בבוקר, מה שמאפשר הגן הזה, זה תצפית על הפעילות של הילדים בצורה חופשית. הם אינם צריכים שם לעשות מה שהפיזיותרפיסטיות אומרות להם, אלא פשוט מסתכלים איך הילד מתמודד בחברה הפתוחה. אחר הצהרים, מה שדובר על הפעילות של ההורים - אני יכולה להגיד על הניסיון שלי - אני את הילד שלי, בן השנתיים, בן השלוש, אינני לוקחת ל"קיפצו בה", כי שם הוא הולך לאיבוד. ואם יפתחו את זה אחר הצהרים, אני אוכל לקחת אותו. גם הילדים הרגילים שלי יוכלו להיות אתו - ולא להיות שם צפופים. זו פשוט אפשרות לילד הנכה, לילד המוגבל, להרגיש כמו ילד רגיל, ומאד מאד חבל שסוגרים את זה.

שרוצים לסגור.

שמי אורית ויסמן; אני מטפלת בכירה. אני עובדת עם האוכלוסיות האחרות, ואלה אוכלוסיות עם בעיות התנהגות מאד קשות, שאינן מסתובבות במסגרות אחרות. עבדתי גם במסגרות חרדיות וגם עם מסגרות ממזרח העיר - עם מזרח העיר יש קשר כבר מעל 10 שנים - שבאים אחת לשבוע - וזה קשר מקסים. המסגרות האלה גם נפגשות בפעילויות מיוחדות זו עם זו. יש קשרים בין האוכלוסיות הרגילות שבאות למקום, גנים שמשתמשים במרחב החוץ, לבין אוכלוסיות של ילדים פגועים. הגן הזה נקרא פעם "גן הילד החריג", והשם שונה ל"גן ההרפתקאות" - ויש בשינוי הזה משהו מאד מהותי.

במשך השנים שאני עובדת שם התפתחה שיטת עבודה מאד ייחודית - ונכון, לא כתבנו על זה ולא ערכנו מחקרים - שזה אולי חבל - אבל אני למדתי על עבודה יצירתית עם ילדים, ויש פה משהו מאד ייחודי, שמאפשר לילדים פגועים גם עבודה טיפולית המשלבת את הצוות; כי אין פה, כמו בתפקודים אחרים, שהצוות בחוץ, ואנחנו מטפלות ועובדות עם הילדים - נעשית פה עבודה משותפת של הצוות, שרואה את הילדים, ויש לי פה דברים שהצוות אמר, שזה נותן טעם לכל השבוע, וזה נותן היכרות אחרת לילד, גם מצד הצוות וגם מצד הילד עצמו. "ילדים אף פעם לא חולים ביום שלישי.", "זו נקודת אור בחינוך המיוחד בירושלים.", זה גם משהו התפתחותי ולא נקודתי. הם באים אחת לשבוע, אנחנו מלמדים אותם ועובדים אתם בפעילות מתמשכת, שזה לא משהו שללכת ל"קיפצו בה" אחת לשבוע יכול להחליפו. זה הפנים והחוץ - בגן ההרפתקאות הוא משהו מאד מיוחד.

ישנם המתקנים בחוץ, שבאמת שופרו; ישנו כר הדשא, וישנו החדש, המצויד בצורה באמת מתאימה. היציאה למקום כזה מאפשרת לנו, למטפלות, לתת לכל צורך, אם זה לילד עם פיגור, או אם זה לילד עם הפרעת התנהגות, או הפרעה רגשית, או בעיות שפה – השילוב של בעיות שפה היה נפלא - ורואים איך


הילדים לוקחים את מה שהם עשו בגן הרפתקאות ומיישמים את זה אחר כך בפעילות בגן. זאת אומרת, הגננות כל הזמן רואות את התמונה, שהמקום הזה, שהוא מקום אחר – אין הוא כמו פעילות בתוך הגן, ופעילות זו איננה יכולה למלא את מקום האחרת. זה משהו מיוחד, שבאמת קיים והתפתח.

האם עוד מישהו רוצה להוסיף?

אני אינני מכירה את המקום, אך שמעתי עליו הרבה. עוד פעם - יש כל כך מעט שירותים בקהילה, ומה בסוף יהיה אתנו? ילדים אינם יכולים לחיות בקהילה, בגלל תשתית וכדומה, וסגירת מקום כזה היא נסיגה לאחור רצינית באמת בגן, שאנחנו בכל זאת מתקדמים בו.

אני ענת לאו, מפקחת לחינוך מיוחד. יש מכתבים שהורים כתבו לי בנושא הזה, וגם חלק מהגננות. אחד הדברים המאפיינים הוא השמחה שהילדים חווים במקום, שמותר להם לעשות שם דברים שבדרך כלל במקומות אחרים אסור: לדחוף, לקפוץ, לטפס, לגעת, למשוך, לסחוב - אלה דברים שבגן ובמקומות אחרים אסור. יש פה הורים שמתארים התקדמות רבה של ילדים - גננת אחת שכותבת שביום הזה שום ילד אף פעם אינו חולה. יום שלישי הוא יום גן ההרפתקאות - אף פעם לא היה ילד חולה ביום זה.

או אז, למה משרד החינוך מעוניין לסגור?

זה לא שלנו; זה של העירייה.

את כל היתרונות כבר שמענו מהעובדים ומההורים. עכשיו הסבירי לנו את, כמשרד החינוך.

אנחנו היינו בישיבה - אני נכחתי בישיבה בכל אופן במקום, עם הרשות המקומית, שטענה שאין אפשרות לממן.

כמה אתם מממנים? כמה עולה לכם הגן?

אני מממנת את העובדות לפי שעות. הגנים עצמם מממנים מהתקן שלהם - כל אחד מהתקן שלו. במקום לתת להם מרפאה בעיסוק בגן, נותנים להם שם, ולפי מספר הכיתות שמגיעות לגן, אנו מקצים שעות.

אני מצטער שלפחות בהקשר הזה, עיריית ירושלים מוצגת באור לא חיובי, בניגוד למה שניתן לציין בוודאי לגבי מערכת החינוך המיוחד בירושלים. אני רוצה להזכיר שבירושלים יש לנו מערכת חינוך מיוחד מאד מאד רחבה, שמשרתת לא רק את תושבי העיר. דווקא התחום של פעילות העשרה וסל התרבות - זה אחד התחומים היותר מפותחים, ונדמה לי שאנשים פה יכולים להעיד על כך, בחינוך המיוחד בירושלים. אין כמעט מוסד תרבות או כל מקום פעילות אחר בעיר שילדי החינוך המיוחד אינם שותפים לו ונהנים ממנו בפעילות יזומה מטעמנו. אנו מבקרים בכל המוזיאונים, ממוזיאון ישראל באגף הנוער, המוזיאון למדע, מוזיאון המקרא, גן החיות, טיפול בבעלי חיים, סיורים מודרכים, אירועים, הצגות וכל אירוע אחר. אנחנו חושבים שזה חשוב לילדים, ולכן אנחנו גם עושים את זה.

באשר לגן המשחקים, גן ההרפתקאות - זו גם יוזמה שלנו; זו איננה יוזמה לא של העובדות כאן ולא של הגן השיקומי - זה גן שאנחנו הקמנו אותו, ואנחנו בהחלט חושבים שהוא עשה עבודה יפה. הגן הזה, גן ההרפתקאות, כמתקן, לא נסגר. המפעל הזה ימשיך להתקיים, ואין צריכים את רשותנו. הוא ממשיך להיות מתוחזק על ידי עיריית ירושלים. יש שינוי במתכונת בשני מובנים: ראשית, חלק מהפעילויות, אנחנו חושבים שאפשר וצריך לעשות אותן במוסדות החינוך. צריך להביא בחשבון שכל פעילות כזו, מבחינת הניוד, היא מאד יקרה, כי מדובר כאן גם בזמן נסיעה, גם בליווי וגם בהסעות ובכוח אדם. שעת פעילות שקולה כנגד שלוש שעות פעילות בגן. אלה דברים מאד לא פשוטים. משרד החינוך איננו משתתף, וכל הנטל הזה נופל עלינו. כמובן, כמגרש משחקים, המתקן הזה לא נסגר, והוא ימשיך לשמש, בוודאי בשעות אחר הצהרים. זה איננו מונע קיום יום אירועים.

אנא, ספר לנו כמה זה עלה.

אנחנו מספקים את ההסעות. אלה הסעות שאינן ממומנות על ידי משרד החינוך.

מי מממן את ההסעות? נאמר לי כאן שקרן ירושלים מממנת את ההסעות, ושקיימת עמותה שמסכימה לממן חלק מההסעות.

עד היום אנחנו מימנו את ההסעות.

אתה אומר שזה עולה 100,000 שקל, ואף אחד איננו עוזר לכם. האם הכל על חשבון העירייה?

נכון. כך גם לגבי כוח האדם. אם משרד החינוך חושב שהנושא הזה חשוב, צריך לשבת אתם ולראות מה לעשות. זה הדין גם לגבי כל שעות הפעילות.

הגנים מתקצבים את זה על חשבון שעות הפעילות שלהם.

נכון להיום, מרבית הפעילות ממומנת על ידינו.

אדוני אומר כך: המתקן ימשיך להתקיים ויפעל בתפוקה הרבה יותר נמוכה.

לא. הוא לא יפעל.

הגנים לא יבואו. או אז, הוא יפעל בתפוקה נמוכה. אם קיבלנו דיווח שבעבר היו מבקרים בו במהלך השבוע כ250- ילדים, היום הפעילות ירדה ל150- ילדים. בעקבות השינוי שאדוני מתאר, הפעילות תרד עוד יותר. או אז, ייצא שהבזבוז של הכסף הציבורי הוא עוד יותר בולט. אני חושבת שמקום כזה צריך היה, לא רק לחזור ל250- ילד, אלא לנסות להגדיל עוד יותר. האם עיריית ירושלים הזמינה איזו שהיא חוות דעת מקצועית של ריפוי בעיסוק, וכדומה?

אני חושב שלעשות פעילות של מרפאה בתנועה - זה יכול להיעשות גם בתחומי הגן השיקומי, בצורה לא פחות יעילה ומקצועית מאשר בגן המשחקים.

יש לי שאלה: האם יש לך חוות דעת מקצועית בנושא הזה?

לא.

אזיי האם יש לך חוות דעת מקצועית של מישהו שהוא מקצוען בנושא, שיבוא ויגיד כך: "מה שהילדים מקבלים בגן, די בו, ומה שהם מקבלים בגן ההרפתקאות זה מיותר", או מישהו שיתן לנו חוות דעת שאין חלופה לסוג הפעילות המסוים הזה, לילדים הפגועים האלה? ומאחר שאתם מוציאים בכל זאת את רוב הכסף על הילדים הבריאים, הילדים הפגועים יוצאים מקופחים.

אני טוען שיש חלופה.

אבל, אדוני - אתה טוען שיש לך חלופות, בלי שיש לך חוות דעת מקצועית. הרי יש לנו ויכוח כזה עם אדוני.

לזה אני מוכן לדאוג, והחלופות האלה אינן פחות טובות.

אתה אומר כך: אני אביא איש מקצוע שיוכיח שהחלופות אינן פחות טובות. לא כך ניגשים לבדיקת נושא. ניגשים לבדיקה, ואומרים כך: אני אשאל בעל מקצוע, מומחה בנושא, אם השהות של הילדים פעם בשבוע בגן הזה היא משמעותית לגבי התפתחותם. זה לדעתי העניין. זאת השאלה - השאלה אם המקום הזה נותן משהו מיוחד. אנשי המקצוע ששמענו פה טוענים שכן.

את יכולה לנסח את השאלה. אני לא עסקתי כרגע בניסוח שאלות.

מה אפשר לעשות כדי למנוע את הסגירה? מה ביקשת ממשרד החינוך?

כרגע, מבחינתנו, הגן ימשיך לפעול. כדי להפעיל את הגן צריך לאשר את כל שעות הפעילות ואת כל עלויות הוצאות ההסעה של הילדים.

ועם שום קרן ואף גורם לא ניהלתם משא ומתן?

אני בקשר הדוק ושיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם קרן ירושלים. אני אינני יודע על הצעה מוגדרת של קרן כגן. אם יש הצעה, אני אשמח גם לקבל אותה.

יש לי פה מכתב שקיבלנו מקרן כגן.

מאיזה תאריך?

גלדיס ברזובסקי

21.5.2001 - שהם מוכנים לממן את ההסעות, בשיתוף עם עיריית ירושלים.

האם הייתה לכם פגישה כזו אתם? כן, האם עוד מישהו רוצה להעיר?

שמי יגאל צחור. אני יושב ראש ועדת החינוך המיוחד בארגון ההורים של ירושלים, ואני רוצה ראשית לדייק. הסיבה לסגירת גן ההרפתקאות איננה סיבה מקצועית. אף אחד לא בא ואמר את זה. הסיבה גם איננה סיבה פוליטית. זה לא כאילו שאיזו שהיא מפלגה או מישהו לוקחים את המקום. הסיבה היא כלכלית גרידא. עיריית ירושלים ניסתה להציג את העלות של הגן במונחים, ללא הוכחות או נתונים שנבדקו על ידי כלכלנים - דובר על רבע מיליון שקל לשנה. זה הרבה מעל ומעבר למה שהגן הזה עולה לכל הגורמים ביחד, כולל משרד החינוך, כולל משכורות.

דיברתי עם מר חיים קורן מקרן כגן. הוא מאד התנצל על שאיננו יכול להגיע היום. קרן כגן איננה מוכנה לשלם 100% מהעלויות. זו גישה שאני מכיר ממקומות אחרים, ולהבנתי היא גישה מוצדקת. קרן כגן מוכנה לשלם חלק מההסעות. קרן כגן שילמה בשנה שעברה יותר מ15,000- שקלים. אם מר יואל לוטפי איננו יודע על כך, אולי זה בגלל שמישהו הסתיר זאת ממנו.

בעבור ההסעות?

כן. קרן כגן שילמה יותר מ15,000- שקלים בעבור ההסעות בשנה הקודמת.

אם הגן נסגר לביקורים במשך היום בצורה מאורגנת מהגן, כי אז הילדים עצמם פחות יידעו שהמקום קיים, ושניתן להגיע לשם לפעילות אחר הצהרים.

אחר הצהרים זה רק להורים שיש להם אמצעים להגיע.

אבל המקום סגור אחר הצהרים!

אני חושבת שיש הבדל בין המבנה והמתקנים בחצר. עכשיו, שוב, מדובר במקום שמאד רחוק מתחבורה ציבורית, שגם לילדים יותר ניידים מהמסגרות שמגיעות לשם מתחייבת הליכה של לפחות רבע שעה בממוצע - לילד שמסוגל ללכת - מתחנת האוטובוס הקרובה ביותר. כמו שציינתי, להרבה מהמשפחות, לפחות בגן השיקומי שאני מכירה את המשפחות שם, אין כלי רכב, וחוץ מזה, לנייד ילד עם כסא גלגלים, הליכון, קביים, ביחד עם הילדים האחרים במשפחה וכוליה, זו משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית.

שלישית - השאלה אינה לגבי המתקנים בחצר בלבד, אלא יש שם מבנה קיים. השאלה באמת היא מה התכנית שיש לעיריית ירושלים לגבי אותו מבנה, וזה משהו שאיננו שומעים. יש מבנה מצויד, מאובזר, עם הסכמה של הביטוח הלאומי לאבזר אותו ולשפץ אותו אף יותר, ואז פתאום אומרים: המתקן בחוץ יהיה פתוח, אבל המבנה בפנים - אין גישה למבנה אחר הצהרים אם אין שם מישהו שיפעיל אותו, ואם אין מפעילים אותו בשעות הגן, בשעות היום, אין טעם שמישהו יהיה שם רק בשעות אחר הצהרים.

כמו שציינתי, הדבר החשוב מבחינת גן ההרפתקאות, שאין באף חלופה אחרת, לפחות במה שהוצג בפני הגן השיקומי ובמה ששמעתי בכל מיני מקומות אחרים, שמשלב את האפשרות הזאת של פעילות בתוך מבנה מאובזר ומצויד כהלכה עם כר הדשא החיצוני, עם אותם מתקנים והאפשרות שהילדים פשוט יקפצו החוצה ויוכלו להרגיש עד כמה שיותר כמו ילדים רגילים לכל דבר; ועל זה לא קיבלנו מענה.

מה אתה אומר? מהן התכניות?

אולי צריך להבין איזו שהיא נקודה. יושבים כאן נציגים של הגן השיקומי. צריך לזכור שמבחינת היקף הפעילויות, מדובר בכ30- שעות שבועיות של פעילות במתקן - אינני יודע מה מספר השעות שילדי הגן השיקומי מגיעים בהן לשם - אני מניח ש- 5-6 שעות בשבוע. אני רוצה להגיד לך: מה שמייחד את המקום הזה הוא בעיקר המתקנים בחוץ - לא הפנים.

לא נכון.

סליחה, הניחי לי בבקשה לדבר. מה שיש במבנה יש בלא מעט מקומות. זה לא ייחודי; זה בסך הכל מבנה של כיתה. מה שיש במבנה בגן ההרפתקאות הוא המתקנים שבחוץ והמרחבים שבחוץ. מה שיש במבנה איננו מייחד אותו, כי מה שקיים במבנה הזה, אין לי ספק שאפשר להקים בגן השיקומי, וניתן!

על הגג בוודאי. אתה רוצה לבנות את זה על הגג.

לגבי מה שיש, אנחנו כן הצענו חלופה - ולדעתנו החלופה היא טובה יותר. יש לנו מרכז וראייטי, שמקיים כבר היום - בשנים האחרונות - מגוון מאד גדול של פעילויות, עם כל אותם מתקנים שכאן הציגו החברים.

האם יש שם כר דשא ומקום פתוח?

לא. דיברנו על המבנה.

או אז אתה רוצה להסיע למבנה, בעודך אומר שהעיקר הוא המתקנים בחוץ?

אבל החוץ קיים.

אבל אי אפשר להסיע פעמיים את הילדים, פעם לווראייטי ופעם לכאן. המיוחד זה השילוב. ראה נא, יש לכם דבר כל כך יפה וכל כך טוב, שכל העיריות בארץ היו צריכות ללכת בעקבותיכם. אני אומרת שהמקום הזה, עם הפנים ועם החוץ שלו, הוא מקום שכל עירייה הייתה צריכה לפתח אותו. אני חושבת שזה דבר נפלא שקיים כבר 12 שנה, כפי ששמעתי. הבעיה שלנו היא לא ללכת אחורה וכן לתת הזדמנות לילדים - זאת הבעיה העיקרית.

אני רוצה לסכם את הדיון בנושא הזה. ברצוני לבוא ולהגיד למר יואל לוטפי שאנחנו גאים במה שעושה עיריית ירושלים. לכן הוויכוח אינו כזה שאנחנו עושים פה איזה חשבון כללי על עיריית ירושלים, כאילו על כל מעשה - זאת איננה הכוונה. הבעיה שלנו היא שאנחנו מכירים את הלחצים שיש לכל עירייה - אנחנו יודעים שיש לחצים, והמטרה שלנו היא להגן על ילדים בכלל ועל הילדים הפגועים בפרט, כי ילד רגיל שמורידים לו משהו שהוא קיבל, הרבה יותר קל לו לפצות את עצמו. ילד עם בעיות התפתחות אינו יכול לפצות את עצמו; אין הוא יכול לרדת לבדו לגן, או לעשות כל מיני דברים מהסוג הזה.

עכשיו, אולי אין זה נראה הכי חשוב - אולי הכי חשוב נראה שהילד ילמד ללכת, ושהילד ילמד לדבר. אלה דברים מאד חשובים, אבל מאחר שלא נעשה מחקר - כשאני באה למקום של החינוך המיוחד, הדבר הראשון שניתן לראות זה אם הילדים מחייכים, אם הם שמחים. כל היתר חשוב גם הוא, אבל באיזה שהוא מקום, החשוב ביותר הוא שהילדים האלה מרגישים שהעולם מחייך אליהם.

אני הבנתי כך - יש פה שני קשיים: קושי אחד זה ההסעות, ואדוני נקב במחיר של 100,000 שקל - אין לי מחיר אחר, אבל בערך, נגיד שזה אמיתי, נקבל את זה - ועוד משרה של מנהלת. נכון? או אז, אני הבנתי שהוצאות הפעולות ממומנות על ידי החינוך המיוחד, שממילא הגנים מקבלים - ולכן הם מעבירים את המימון. אזיי אלה כנראה שני הקשיים העיקריים.

עכשיו, קרן כגן גילתה נכונות לעזור; אם גם קרן ירושלים תעזור וגם אתם - אם תהיו 3 גורמים - אני חושבת שהתוצאה צריכה להיות הרבה יותר סבירה אולי, מבחינתכם.

לכן מה שאני רוצה לבקש, בשם הילדים ובשם ההורים - גם משרד החינוך יכול לעזור בנושא הזה. הבקשה שלי, אם אדוני יכול לכנס את כל הגורמים - כולל משרד החינוך, כולל קרן כגן, כולל קרן ירושלים - כבר בימים הקרובים, ולראות אם ניתן לפתור את הנושא הזה, עם רצון טוב של העירייה. אני איני סבורה שאנו צריכים ללכת אחורה. אם הגעתם לאיזה שהוא 'שיא' כזה, למקום יפה שכזה, למקום חשוב שכזה, הרי למה ללכת אחורה? הבה ננסה למצוא מקומות אולי פחות כואבים ופחות משמעותיים לקצץ בהם.

אל"ף - הגן לא ייסגר, גן ההרפתקאות. בי"ת - יחד עם הורים - וההורים, אני מבינה, מוכנים לתרום את השותפות שלהם, וכל מי שיכול לעזור לכם בהשגת עזרה במימון - אבל לא לסגור את המקום הזה בהיקף הפעילות הקיים. יכול להיות שצריך להגדיל את היקף הפעילות - זהו ויכוח אחר - אבל לפחות בהיקף הפעילות הקיים, שיישאר. הניסיון במקומות אחרים מלמד שכשאתה מוריד כל פעם היקף פעילות, המקום מתנוון ובסופו של דבר נסגר. זאת אומרת, יש איזו שהיא מסה קריטית - כשאתה יורד ממנה, זה כבר איננו זה, זה כבר איננו נראה, כבר לא כדאי להפעיל. אני חושבת שזה מה שיקרה, זאת אומרת: יביאו 250 תלמידים, 150 תלמידים, אחר כך יורדים ל70- תלמידים - ואחר כך פתאום המקום נעלם, וזה יהיה רע מאד לילדים ורע מאד לעירייה, שרוצה להשיג דברים לילדים.

כפי שלי ידוע, המקורות שהזכרת אותם, נכון להיום יוצאים בהצהרות לא מחייבות.

או אז, הבה נעמיד אותם במבחן.

לא מבחינת תקן מנהלת גן ממשרד החינוך - אפשר לומר על זה מילים יפות, אבל בפועל! והכיסויים האלה של הוצאות ההסעה, שגם קרן כגן - אני רוצה לומר משפט אחד לגבי זה: לצערי, התגלו כשל ניהולי וגירעונות כספיים מאד גדולים שקיימים בקרן הזו.

אני מבקשת מההורים לנסות ולבדוק עוד פעם את הנושאים שעלו פה. אני מבקשת ממשרד החינוך לבדוק אצלכם, עם עיריית ירושלים. ננסה שכל אחד יתרום לכך שאנחנו נוכל להשיג את הגן הזה, לפחות לגבי אותם ילדים. לא שהגן לא ייסגר, כי אדוני אמר שאין סוגרים את הגן, אלא שהיקף הפעילות שלו לא תרד. בסדר? המטרה הזו צריכה להיות. אני חושבת שהיה טוב לו ההיקף היה גדל עוד יותר, אבל הבה נגיד, בשלב זה: לא להוריד מהיקף הפעילות. אם זה 150 ילדים, הבה נמשיך עם 150 ילדים.

אדוני יודע שמספר הילדים הפגועים הולך וגדל, מכל מיני סיבות שלא נפרט אותן פה. מספר הילדים שנולדים פגועים - מכל מיני סיבות - הולך וגדל. אזיי, הצרכים שלהם הולכים וגדלים. פעם לא הבנו את הצרכים שלהם, אבל היום אנחנו מבינים. אני חושבת שאתם יכולים להמשיך ולעשות את הדבר הזה, וזה הסיכום שלי לגבי הנושא הזה.























העברת בית רחל שטראוס (בי"ס לחינוך מיוחד)

אנחנו עוברים לנושא הבא, שגם הוא קשור לעיריית ירושלים. קיימנו דיון על נושא בית רחל שטראוס, שהוא בית ספר לחינוך מיוחד. מדובר היה בהעברתו, והדיון היום הוא בעצם דיון מעקב. אני שמעתי שעיריית ירושלים סבורה שהדיונים בוועדה אינם משמעותיים, ואז מובן שאנחנו איננו משטרה, ושאין אנו יכולים לעשות משהו - אבל אני מציעה שלא לזלזל בשום דבר שיש לו היבט ציבורי. הרי לעיריית ירושלים חשוב מאד שיהיו לה התשובות הנכונות. נמצא עמנו המנהל. נכון? האם אתה יכול לספר לנו מעט על מה שקורה?

אני רוצה לתמצת את הדברים: בפגישה שהייתה עם ראש עיריית ירושלים וגורמים נוספים - הבעיה כרגע היא שבכל רגע יש איזה שהוא שינוי - אינני עומד לספר את כל ה'סיפור', כי אנחנו "לא נצא מפה". כרגע יש שינויים תכופים, וכל יומיים-שלושה חל איזה שהוא שינוי. כרגע מדובר בהעברה שלנו למתחם של אורט קנדי, כאשר היה מדובר, והובטחה שכנות אחת עם אורט קנדי, ששכן שם למשך שנתיים - זה בית ספר שמתפרק ועם סדנאות רכב וכוליה, והם חייבים להיות במיקום מסוים בתוך אותו מבנה.

אני עשיתי פעולה מאד נחרצת למציאת שותף מתאים לנו. מצאתי שותף מאד מהימן - שזה בית ספר "רעות", בית ספר דתי פלורליסטי, מאד פתוח, שעושים שם עבודות מאד יפות, שמאד מתאימות לנו: של בית תמחוי ופעילויות שאנחנו עושים בצורה אחרת, אבל שיתוף פעולה בינינו יכל להיות במישורים רבים. הגילים מאד מתאימים לנו. זה בית ספר תיכון, ויש לי הבנה טובה כבר מחוץ למערכת החינוך עם המנהל הזמני של המקום הזה - וראינו כבר כל מיני פעילויות מאד יפות.

כבר מספטמבר הקרוב?

אינני יודע. עכשיו, הובטח, למרות שמאד רציתי להתקדם פנימה, והם רצו אותנו - הובטח על ידי עיריית ירושלים, אפילו בכתב: ב- 4.6.2001 נשלח מכתב, ובו כתוב שבית ספר רעות אכן יצטרף - אני מאד שמח שזאת באמת הייתה ההחלטה - ויהיה שותף שלנו, אבל הוא ייכנס רק לאחר שבית ספר אורט יעזוב את המתחם, והתקווה של עיריית ירושלים באמת הייתה שבתוך שנה יהיה אפשר לפנות את המקום.

כידוע, בארץ הכול מופעל בלחצים ובצעקות, וההורים של תלמידי בית ספר אורט עשו את זה בהצלחה גדולה מאד, ותוך כמה ימים נודע לי - לא מהעירייה, אלא נודע לי על ידי בית ספר אורט עצמו, שהתקשרו אליי והודיעו לי: היום הייתה ישיבה בעירייה, ואנחנו נכנסים פנימה.

עכשיו נוצר מצב שבו המבנה - יש לו צורה של האות H באנגלית - לא היה ניתן לנו להגיע, לחלק משם, מהמתחם - 50% מהמתחם לפחות – כי בית ספר רעות בעצם חוסם את המעברים. המצב הגיע לידי אבסורד, מכיוון שבאותו מקום שהילד ייכנס פנימה, אנשי אורט צריכים לעבור מצד לצד; ואנשי רעות, יש להם פתח דומה, ולנו דרושה הפרדה מוחלטת. התלמידים שלנו הם בני הגילים 13-21, המוגדרים כבעלי פיגור בינוני מורכב - בלתי צפויים לחלוטין. אני אינני יכול, עם כל האווירה של רעות - אי אפשר לקחת סיכונים. שיתוף הפעולה ייעשה בבקרה, אבל לא בצורה שהיא בלתי מבוקרת, יציאה וכניסה וכוליה, ואולמות, דרך בית הספר רעות. לא הייתה כניסה; לא הייתה חצר - לא היה שום דבר אחר – ו"עמדנו בפני שוקת שבורה", עד שביום חמישי האחרון ישבתי עם האדריכל עוד פעם, והפכנו את הכל על פניו: את הרגל הימנית של ה-H נקבל אנחנו, ואת הרגל השמאלית של ה-H יקבל בית הספר השכן.

כתוצאה מכל העניין הזה, גם השותפים של בית הספר עברו להיות מאד מצומצמים, ובנוסף לזה - מאז הביקור האחרון, עם הסדנאות ודברים כאלה, יש רצון בעיריית ירושלים שנקלוט אוכלוסייה שונה מהאוכלוסייה שלנו, מבית ספר 'שקד', העומד כנראה בפני פירוק בתוך שנתיים. פשוט אוכלוסייה שונה. כלומר, גם להיכנס לתוך מתחם, גם לקבל שני שכנים, גם לקלוט יחד עם זה אוכלוסייה קשה - זה דבר שאני אישית, יש גבול לאחריות שאני יכול לקחת על עצמי.

כרגע המצב הוא שנפלה עוד הצעה לפני שבוע, שכתוצאה מלחצים של בית ספר אחר, שהוא בית ספר יסודי, ההורים לחצו - וזה מה שעובד כאן, בארץ - ואז עיריית ירושלים מרגישה מחויבות לתת לו בית ספר חלופי, מוציאה את השכן ששמו רעות - בית הספר שסוכם עליו - ומכניסה פנימה בית ספר אחר. דרך אגב, הישיבה הזאת, שזומנה למעקב על ידיך, אני מאד מברך עליה. בית הספר הוא עד כתה ה', ושוו בנפשכם ילד בכתה א' מתמודד עם מישהו בעל צרכים מיוחדים שגילו עד גיל 21 - ומה שאותו ילד בכתה א' רואה באותו אדם חריג הוא שאלה מאד מורכבת. זאת החדשה האחרונה. כלומר, יש כל הזמן שינויים וכוליה.

היתרון של בית רחל שטראוס כרגע הוא שהוא שוכן בתוך מתחם שבתוכו אין צריך להיכנס בית ספר אחר. כלומר, אני ביקשתי ונעניתי בחיוב על ידי ראש מנח"י, שאנחנו - אם נעבור, איך שנעבור - נעבור ברגע שהכל יהיה מוכן מבחינה בטיחותית והגנתית ומוגנות מלאה לתלמידים, עם כניסות ויציאות ועם חצר וכל מה שנדרש.

לסיכום אני יכול להגיד שיש לנו 4 נקודות: אחת, היא הבטחת המוגנות של התלמידים שכרגע איננה ברורה, והאדריכל "יושב" על זה - ואני באמת עושה כל מאמץ, אני אפילו דוחק למצוא פתרונות - ובאמת התקיימה ישיבה כבר ביום חמישי בקשר לפתרון שמנהל בית ספר רעי ייגש ישירות לעירייה. בהתחלה היו הסתייגויות, והם קיבלו. הם הבינו שלא נהפוך את המיקום, ושבסך הכל המוגנות של התלמידים והאחריות עליהם היא מעל ומעבר לכל יופי וחיצוניות.

צריך להבין שהמעבר קשה לתלמידים - צירוף של 3 אוכלוסיות, שאיני יודע מי הן. זאת אומרת: אחת אני יודע - אורט קנדי, שצריך להגיד שזו אוכלוסייה די מורכבת, שאני הבעתי את חששי מפני מה שיקרה, כי אני עברתי שם לתומי ברחוב - לא עכשיו, בזמנו, במקרה, לפני כשנה וחצי – ו"חטפתי מבול" של זכוכיות ובקבוקים מלמעלה. מי ייתן את הדין אם יקרה משהו בין שני בתי הספר האלה? מי ייתן את הדין אם תלמידה שלי תיפגע על ידי מישהו? כמובן שהמנהל ייתן את הדין - זה תמיד כך. המעבר כאמור קשה. חיבור האוכלוסיות הוא מורכב; ויחד עם זה, קליטת אוכלוסייה של בית ספר אחר היא נושא מאד מורכב. אני מקווה שהכול בסופו של דבר יגיע לפתרון, אבל מיום חמישי אני יכול להגיד שנראה אולי איזה שהוא אור בקצה המנהרה - עדיין עם המון בעיות, המון שאלות והמון בעיות של מוגנות והבנה.

אני רואה בחיוב מאד גדול את המעבר של בית הספר שטראוס למתחם של אורט קנדי לשעבר, דבר שיגרום באמת להתפתחות מאד רצינית של השירותים שהתלמידים יקבלו - אבל חובה היא באמת שקודם כל המבנה יהיה לטובת בית הספר שטראוס. זאת אוכלוסייה מאד חריגה, וכל הנתונים הפיסיים צריכים להיות לטובתם. אני בזמנו גם הצעתי שהחלק שבו היה אמור להיות אורט קנדי, שיהיה חלק שלם שיהיה רק של בית הספר שטראוס. זה מאפשר עבודה הרבה יותר טובה, שליטה יותר טובה במה שקורה. ככל שתהיה הפרדה יותר גדולה - כך אנחנו חושבים, לכל קמפוס משולב שאנחנו חושבים עליו - גם החיבור יותר בין בית ספר לחינוך מיוחד לבית ספר רגיל יהיה נכון יותר.

האם התנאי הזה מתקיים?

אני, בצער רב, שמעתי על ההחלטה של העירייה לשכן את "מקור חיים". הובאו בפנינו טענות של: בית ספר רשמי למול בית ספר מוכר שאינו רשמי; תכונות של בית ספר ותיק יותר מבחינת המבנה שלו. הצירוף של בית ספר "רעות" למבנה עדיף מבחינת הגיל של הילדים. אני הבעתי את הדעה המקצועית שלי בפני מר יואל לוטפי, שאני חושבת שבאמת ילד בכיתה א' לא יוכל להתייצב נוכח ילדים בני 21. ילדים בני 12 יכולים - אפשר לעשות אתם עבודה די מאוזנת; ויש ילדים באמת בכתות ח' וט', שזה כבר אפשרי. ילדים בכיתה א' אינם יכולים. אין הם יכולים מבחינה רגשית לעמוד בעניין הזה. צריך לעשות עבודה.

אני מבינה את האילוצים של עיריית ירושלים. יש להם אילוצים עירוניים כלליים. הגדרתי את זה בתוך הישיבה שזהו 'חלום שנגוז'. רצינו לבנות כבר באחד בספטמבר עבודה מאד יסודית בין בית הספר "רעות" לבין בית הספר "רחל שטראוס", ואני חושבת שגם מר יואל לוטפי מצר על כך, כי הנושא של קמפוס משולב הוא נושא שהעיר ירושלים צועדת בו לפני כל הארץ, וכבר חשבנו שאנחנו יכולים ליצור את הנושא הזה של קמפוס משולב - חינוך רגיל ליד חינוך מיוחד - בעבודה מאד רצינית.

הנושא של אורט והמיקום שלו מתחת לבית רחל שטראוס איננו נראה בעיניי. לדעתי, צריך להעביר אותו דווקא לכיוון של בית הספר הרגיל, גם מבחינת התפישה וגם מבחינת השאלה כיצד שני הגופים הללו יסתדרו ביניהם.

לצערי, גם לא תמיד הרצונות שלי מתממשים. כפי שאמרה גברת ורד דרש, מבחינת המעבר של בית הספר בית רחל שטראוס למתחם אורט קנדי - זה רק ייטיב. יש פה שינוי אדיר. מבחינת השכנות, הכוונה הייתה לשכן במקום את בית הספר רעות. בית הספר רעות הוא בית ספר שהוקם לפני שנתיים בלבד, ללא רשיון, בניגוד לעמדת מנח"י ומשרד החינוך ויצא לשטח - כמובן בתנאים האלה - גם ללא מבנה. זה מסוג הדברים עם בעיות שאחר כך אנחנו מנסים להתמודד איתן. מוסדות שקמים - מוסדות מוכרים שאינם רשמיים - על ידי אנשים טובים שיש להם כוונות טובות, אבל הם יוצרים מציאות שאנחנו ומשרד החינוך מתקשים להתמודד אתה. הייתה כוונה, אבל מבחינת הקדימות של הצרכים, אין ספק שבית הספר היסודי הוא בית ספר שכבר שנים נמצא במצוקה - והיא מאד קשה - ומחכה לפתרון דיור. הוא נמצא גם היום בסמיכות, באזור סמוך לבית רחל שטראוס. למרות שמקצועית, אני מסכים, הרעיון של קמפוס משולב - היינו מעדיפים שבית ספר רעות ייכנס, אבל מבחינת הקדימות למתן קבלת פתרון - בית הספר הזה קודם.

התפקיד שלנו, כנתון, הוא ליצור את התנאים הטובים ביותר לשותפות של שני בתי הספר. המתחם הוא מתחם מאד גדול. אנחנו מעסיקים אדריכל מיוחד שיתכנן את המקום כשתי יחידות נפרדות, כדי שיאפשרו לשני בתי הספר את ההפרדה. זהו מתחם גדול שיש לו 3 או 4 כניסות נפרדות.

בשעתו דיברנו על זה שיש להם בעיה להגיע למקומות. האם תהיה פה מערכת של מעליות?

אנחנו ניצור את כל תנאי הנגישות, שבוודאי במבנה הזה הרבה יותר מתאימים, נוחים ונגישים מאשר במבנה הנוכחי שלהם. יהיו פה הטבה ושיפור, בוודאי ביחס לתנאים הנוכחיים.

האם זה יהיה מוכן לספטמבר?

בית הספר ייכנס ברגע שזה יהיה מוכן. אם יהיה צורך לדחות את הכניסה לחודש או למספר שבועות, לא תהיה בעיה.

מישהו מההורים, בבקשה.

כרגע לא התחילו לעבוד שם - אנחנו היינו שם. היום אנחנו מתחילים כבר את יולי. יש יולי-אוגוסט - זה הכול, והתכנית היא "גרנדיוזית". עכשיו, יש שם בכלל בעיה של נגישות. בכלל אין מקום לכלי רכב להגיע - זה ניצב על כביש ראשי. אין חניות; אין כלום. באמת זה לא ערוך לכך. המעקים שם אינם מתאימים - כל מיני דברים, שפשוט אי אפשר להכניס כרגע ילדים למקום הזה. אלה אינם ילדים רגילים שאתה מכניס, ובינתיים עושה. או אז, נגיד: אוקי - לא תהיה החממה, ולא תהיה פינת החי וכוליה,
אבל אנחנו איננו מכניסים ילדים; צריכים לעבוד אתם, לעשות אתם משהו. צריכים להבטיח את הביטחון שלהם למול סדנאות הרכב הנמצאות שם. יש שם לחניכים מאורט כל מיני סדנאות עם מכשירים מאד מסוכנים. מה בדיוק קורה עם החבר'ה שלנו, שהם באמת צריכים שמירה בזמן שהם נמצאים שם? צריך לחשוב על המון המון דברים.

העירייה באה כל פעם עם 'סיפור' אחר – אזיי, איך אפשר בכלל להתייחס מבחינה חינוכית, כשכל הזמן, חדשות לבקרים, כל יומיים עולה רעיון חדש. אתמול זה היה בית ספר "מפנה", אחר כך זה "רעות", עכשיו זה הדברים האחרים; פעם הם יקבלו רק שתי קומות למעלה וקומה במתחם הזה - כל פעם יש 'דיבור' אחר עם תכנית אחרת, וזה נמשך כך כבר מספר חודשים. נשארו חודשיים. כלל אין זה ברור לי מה קורה בספטמבר עם הבת שלי. לאן היא בדיוק הולכת?

אנו דרשנו מעיריית ירושלים, במכתב שלא קיבלנו עליו מענה, שאנחנו מבקשים את האפשרות הזאת שעד שהדברים לא יהיו מסודרים, הילדים יישארו במקום שהם נמצאים בו. לא קיבלנו על זה תשובה. המכתב מופנה גם אליך, מר יואל לוטפי.

צריך להבין שבעיר גדולה כמו ירושלים יש כל הזמן דיונים ומחשבות, ואי אפשר על כל מחשבה שעולה, מייד להחליט. כל פעם עולה רעיון שאנחנו בוחנים אותו - אין צורך להיבהל מזה. זה תפקידנו - לבחון רעיונות. לראות אם הם ישימים, אם הם מתאימים ואם לא. אנחנו 'מלכלכים הרבה ניירות', ניירות עבודה; וזה מותר, וטוב שזה כך ושאנחנו איננו צמודים לדבר אחד. אנו פתוחים לחשוב ולשמוע.

קודם כל, אני רוצה לציין שבהבדל מהישיבה הקודמת, מורגשת אווירה יותר של שיתוף פעולה, ואני שמחה על כך. הרבה פעמים יש לנו חשדנות, גם מוצדקת, אבל שאינה מובילה לשום מקום - אלא אם כן מוצאים פתרונות. בסך הכל, הורים מגינים על הזכויות של ילדיהם, וזה עדיף על מה שהיה פעם, שהורים קיבלו כל הוראה כמובנת מאליה; אבל כמובן שזה יוצר בעיה לגבי המארגנים - העירייה, או משרד החינוך - כי צריך גם להתחשב בדעת ההורים. אני רואה את הצד החיובי שבעניין, למרות שזה גורם קשיים - כי בלי מעורבות הורים, הרבה דברים לא היינו משיגים בתחום החינוך; ואינני מתייחסת כרגע לשאלה אם רעיון א', או ב', או ג' של ההורים הוא נכון מבחינה חינוכית או לא, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לתת אפשרויות להורים.

אני סוברת שהסיכום שלנו הוא ברוח הדברים שאמר כאן מר יואל לוטפי: אל"ף - שכל המעבר של בית רחל שטראוס יותנה בזה שיובטחו התנאים ההולמים לחינוך מיוחד לילדים המסוימים שלומדים בבית הספר שטראוס. כל עוד לא הובטחו התנאים האלה, אי אפשר להעביר את הילדים.

אני מאד רוצה לקוות שמשרד החינוך, יחד עם עיריית ירושלים, ימצאו את הצורה המיטבית של השילוב עליו דיברתם. אני מכירה שילובים מאד לא מיטביים, שנעשים רק בגלל מחסור במבנים, או מחסור במשהו - לא בירושלים דווקא. ביקרתי בדרום; היה שם בית ספר רגיל, ובחצר מיקמו 4 מבנים. בתוך הצריפים האלה הכניסו ילדי חינוך מיוחד חירשים, וקראו לזה חינוך משולב. האמינו לי בטובכם, שום שילוב לא היה שם, חוץ מזה שחסכו את השכר של המנהל, כי יש מנהל אחד גם לזה וגם להוא. אני מטילה ספק בכך אם זאת הכוונה.

אין לנו כוונה כזאת.

לא. אני מספרת לך איך למקום כזה קוראים "שילוב"; אבל זה לא נולד משום מחשבה של שילוב. לא רצו לבנות בית ספר מיוחד. או אז, שמו את הצריפים בחצר, הקטינו את החצר לילדים הרגילים, צופפו את כולם וקראו לזה "שילוב". זאת אומרת: לא כל דבר שנקרא משולב הוא באמת משולב.

אני עכשיו עוקבת אחרי ילדים שיש להם הזדמנות להיות במגע רצוף עם ילדים של החינוך המיוחד - ילדים רגילים. הם גדלים ילדים הרבה יותר רגישים, הרבה יותר פתוחים, ואני מאחלת לכל הילדים הרגילים בישראל שתהיה להם הזדמנות להיפגש עם ילדי החינוך המיוחד.

אני רוצה לקבל את הסיכום הזה שנאמר פה, שכל עוד אין תנאים, אין עוברים. ולתנאים - יש הצוות החינוכי, יחד עם הצוות של העירייה - שידאגו לזה. אני רוצה לקוות שבסופו של כל התהליך המייגע הזה, בסופו של דבר, יהיה טוב יותר לילדים, כי זאת המטרה שלנו, והמבנה באמת ישמש את הילדים וייתן להם פתרונות טובים יותר - אבל זה באמת התנאי.


הישיבה ננעלה בשעה 11:25