פרוטוקולים/מעמד הילד/3246




13
הוועדה לקידום מעמד הילד
04.06.2001

פרוטוקולים/מעמד הילד/3246
ירושלים, כ"ג בסיון, תשס"א
14 ביוני, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס'
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום שני, י"ג בסיוון התשס"א (4 ביוני 2001), שעה 09:15

חברי הוועדה: היו"ר תמר גוז'נסקי

שר העבודה והרווחה, שלמה בניזרי
יצחק חזן - מנכ"ל משרד העבודה והרווחה
נחום עידו - עוזר מנכ"ל משרד העבודה והרווחה
מנחם וגשל - מנהל אגף לשירותי תיקון ונוער מנותק
נאוה קידר - מנהלת מבחן שירות לנוער
חיותה שנבל - מנהלת השירות לטיפול בנערות ובנשים במצוקה
מוטי וינטר - משרד העבודה והרווחה
אבי לוי, ד"ר - מנהל אגף שח"ר, משרד החינוך
דבורה מרחבי - מפקחת ארצית למעונות, משרד החינוך
אילנה בן-שחר - מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות
רותי מטוט - מנהלת היחידה לילד בסיכון, עיריית ירושלים
רונית אלפרון, עו"ד – יועצת משפטית, אב"י – אגודה בין-לאומית לזכויות הילד
פיליפ וירמן, ד"ר - מנכ"ל אב"י – אגודה בין-לאומית לזכויות הילד
ברברה רייכר - מנהלת מרכז קליני, אגודה להגנת הילד – אל"י
דניאל חייק - אגודת "עזרה ליעקב"
נתן וטין, עו"ד - אגודת "עזרה ליעקב"
לינדה דאנה - אגודת "עזרה ליעקב"
רותי דריהם - קבוצת אשא"ל
הילה דנצינגר - קבוצת אשא"ל
שרלי בראון - הדסה ישראל
קלינור כרפס - הדסה ישראל – יו"ר פרויקטים לקליטה בקהילה
תמר זמני - סגנית יו"ר המחלקה לרווחת המשפחה – ויצ"ו
איילה טירר - אחראית חינוך בנושא ילדים במחלקת רווחה – ויצ"ו
יוחנן שטסמן, פרופ' – מנכ"ל הביטוח הלאומי
יחזקאל בקל - סמנכ"ל גמלאות, המוסד לביטוח לאומי
שמואל אבואב - מרכז השלטון המקומי
חנה נידורף, ד"ר - יו"ר המועצה הירושלמית לילדים ונוער
יצחק קדמן, ד"ר - מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד
יפעת בויאר, עו"ד - לשכה משפטית, המועצה הלאומית לשלום הילד
אסתר לובוחינסקי - יו"ר המועצה לילד החוסה
בתיה מאיר - דוברת המועצה לילד החוסה
מישל טופז - פסיכולוגית, הסתדרות הפסיכולוגים
לאה אהרונוב - יושבת-ראש מועצת ארגוני נשים
דליה בן-רבי - חוקרת, מכון ברוקדייל
אסתר גולדמינץ, ד"ר – "מעורבות"
מירב שני - עלם
אפרת שפרוט - על"ם
חני לוי - פורום הורים לילדים עם נכויות רב תחומיות
בתיה קראוס - פורום הורים לילדים עם נכויות רב תחומיות
חיה יגודה - יו"ר צח"י
אורית יעקובסון - אחות ראשית, קופת-חולים כללית
אורנה כהן - עובדת סוציאלית ביחידה להתפתחות הילד, קופת-חולים לאומית
שולמית לוסטינג - מנהלת שוחרי גיל"ת
רות שטייניץ - חברת ועד מנהל, שוחרי גיל"ת
מוחמד אבו ג'באר - קואליציית החינוך, שתי"ל
אברהים אלקרינאוי – הרשת לגיל הרך, שתי"ל
איתן מיכאל - קואליציית החינוך, שתי"ל
צ'אלצ'וב מנגסטו - האגודה למען יהודי אתיופיה

רחל סעדה

שלומית כהן

מדיניות משרד העבודה והרווחה לגבי ילדים בסיכון.


מדיניות משרד העבודה והרווחה לגבי ילדים בסיכון

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. אני מאוד שמחה ששר העבודה והרווחה, חבר הכנסת שלמה בניזרי, נאות לבקשה לבוא לישיבה. יחד אתו נמצאים גם מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, מר יצחק חזן, ומנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופסור שטסמן, וצוות העובדים של המשרד, וכן נציגים של ארגונים ומוסדות.

ביקשנו שהישיבה היום תתרכז בעיקר בנושא של ילדים בסיכון. לפני שאדוני השר יציג את עמדת המשרד בנושא הזה, אני רוצה בקצרה להציג לך כמה נושאים.

אדוני השר מודע לקרב שאנחנו מנהלים בנושא ילדים בסיכון בכלל, ובנושא פעוטות בסיכון עד גיל שלוש. משרדך אישר בינואר 2000 מסמך מדיניות בקשר לגיל הרך, מסמך יוצא מן הכלל, שבו במסגרת ההמלצות מדובר רבות על הצורך בשירותים אוניברסליים לילדים בסיכון. יש בו שורה של הצעות מפורטות ויוצאות מן הכלל, ומדובר גם על הצורך להאיץ את החקיקה בנושא הגיל הרך בכלל וילדים בסיכון בפרט.

כידוע, חוק פעוטות בסיכון, שאמור היה להיכנס לתוקפו ב-1 במאי השנה, הוקפא בחוק ההסדרים. אני חושבת שזה היה אחד המסרים השליליים ביותר שהיו במסגרת התקציב הנוכחי, כי דבר אחד זה לקיים אין-ספור דיונים על ילדים בסיכון ואלימות במשפחה, ודבר שני זה להקפיא את החוק הזה, שאפשר היה לנהל עוד הרבה מאוד דיונים איך הוא בדיוק יתבצע. בישיבות של ועדת הכספים שדנו בהקפאה היתה התחייבות של משרד העבודה ושל משרד האוצר, שבכל שנה יוסיפו אלף מכסות במעונות היום בעבור פעוטות בסיכון. אודה לך אם תשיב מה קורה עכשיו עם המכסות האלה והאם ההחלטות על קיצוצים עלולות לפגוע בנושא הזה.

הנושא השני זה החוק היותר כללי על ילדים בסיכון, שבעצם נולד במשרד וגובש כמדיניות. אנחנו עכשיו אחרי קריאה ראשונה, והשאלה היא איך אנחנו פועלים ביחד כדי לקדם אותו לקראת קריאה שנייה וקריאה שלישית.

הנושא הבא הוא בקשר לטיפול בילדים שהם קורבנות אלימות ותקיפה מינית. אני לא יודעת בדיוק מה הרקע האישי של אותו צעיר בן 17 שרצח את חברו בגלל תקליטור, הבוקר אמרו שהוא הסגיר את עצמו. אבל כבר מאותם תיאורים שפורסמו עד היום, ברור שהוא ילד שהיה זקוק לטיפול ולמעקב, וגילו את התופעות הקשות של ההתנהגות שלו כבר קודם לכן, כלומר זאת לא היתה הפתעה. השאלות האלה הן מאוד רציניות כשאנחנו רוצים לקבוע מדיניות. בהקשר הזה, כמובן, קשה מאוד לדבר על קידום הנושא הזה בלי לדבר על המצוקה הבלתי נסבלת של פקידי הסעד.

נושא נוסף קשור להרחבת שירותים לילדים ונוער ערבים. בהקשר אחר דיברנו על הממדים הגבוהים של הנשירה בקרב הנוער הערבי, ששליש מהם לא מגיעים לכיתה י"ב, בעיקר בנים. השאלה היא מי מטפל בנושרים האלה ואיך אנחנו מכסים את הפערים שקיימים בכל התחומים. לאחרונה גם שמענו על סגירת מעון "גליל" לנערים במצוקה בעכו, שהמשרד רוצה להסב אותו למעון לנערות במצוקה. אז נכון שצריך מעון לנערות במצוקה, אבל הצורך בהרחבת שירותים הוא לא באמצעות שירות לנערים בשירות לנערות.

עוד שני דברים שלא קשורים לנערים בסיכון. בזמנו אושרה בוועדת העבודה והרווחה, בעקבות ועדת אורנוי, הרחבת רשימת הזכאים לילד נכה. אנחנו עוסקים הרבה בוועדה בנושא של ילדים עם מוגבלויות. אני מבקשת לדעת האם יש למשרד מדיניות לגבי בתי הספר הטכנולוגיים והתעשייתיים, שיש לכם ויכוח גדול עם משרד האוצר. החשש שלי הוא, שסגירת המוסדות האלה תשאיר הרבה ילדים במצב שלא יהיו להם הפתרונות שמתאימים להם.

אדוני השר, בבקשה.

אני אפתח בנימה אישית כלפי חברת הכנסת גוז'נסקי. אנחנו עובדים יחד כתשע שנים, עם הרבה שיתוף פעולה, ואני יכול לציין לשבח את הפעילות הענפה. חברת הכנסת גוז'נסקי היא אחת מחברות הכנסת הבולטות ביותר בכנסת ישראל, שפועלת רבות למען השכבות החלשות במדינת-ישראל.

אני אציין כמה נתונים. במדינת-ישראל יש כשני מיליון ילדים, בגילאים 0-18, שמהווים 35% מכלל האוכלוסייה. ילדים מתחת לקו העוני הם 23%, כלומר כל ילד רביעי. במגזר החרדי והמיעוטים אנחנו מדברים על למעלה מפי שניים.

ילדים שבקשר עם שירותי הרווחה – 320 אלף ילדים, שמתוכם בטיפול אינטנסיבי, כלומר במוסדות או בשיקום, 60 אלף ילדים. כ-40% מתקציב משרד העבודה והרווחה מנותבים לצורכי ילדים ומשפחותיהם והטיפול הקהילתי בילדים הוכפל במהלך ארבע השנים האחרונות.

כ-7 מיליארד שקלים מועברים כקצבאות ילדים, ולאחרונה לצערי הרב יש ניסיון של האוצר לצמצם את הקצבאות למשפחות הגדולות. יש כ-140 אלף משפחות, ש-62% מהן עניות. אנחנו מדברים על חוק הלפרט, שחבר הכנסת הלפרט הוביל אותו וכולנו סייענו בידו, מכיוון שסברנו שיש כמה שיותר לחזק את המשפחות החלשות במדינת-ישראל, שזה נתן להם מרווח נשימה מסוים.

האוצר, כרגיל, החליט לנגוס בחלשים במקום בחזקים. הם מדברים אתנו על קיצוץ של החוק מהילד החמישי ואילך, שלביטוח הלאומי זה אמור לעלות ביחד כ-570 מיליון שקלים. החלוקה היא 280 מיליון שקלים הביטול של החוק, אבל למעשה הם הוסיפו עוד סעיף קטן, שאם עד היום יש השתתפות של הממשלה בעבור קצבאות הילדים, למשל על כל שקל הם משלמים 1.60 שקלים, אז הם רוצים עכשיו להוריד את זה ל-150%. המשמעות היא שזה עוד קיצוץ של 290 מיליון שקלים, בסך הכל 570 מיליון שקלים, פלוס כ-74 מיליון שקלים מתקציב משרד העבודה והרווחה, ויש התעלמות ממאה המיליון הקודמים, שעוד מעט אתייחס אליהם. אני יכול להבטיח לכם, שאני לא אשקוט ולא אתן שיבטלו את הקצבה של הילד החמישי, כי למשפחה עם שמונה ילדים המשמעות היא הורדה של אלף שקלים, ולמשפחה של 12 ילדים אנחנו מדברים על כאלפיים שקלים. כשאני יושב עם פקידי האוצר או עם אנשים מהאקדמיה הם מדברים אתי במספרים, ואני אומר להם שאני בא אליהם בשם המציאות, המציאות שאנחנו חיים אותה ורואים אותו מדי יום ביומו. אנחנו רואים את אותן המשפחות שאין להן ממה להתקיים, אין להן מה לאכול, ובדיוק באותן משפחות אנחנו נכה שוב. עד שעשינו חוק כל-כך מצוין, האם צריך להכות דווקא באותם חלשים?

המפלגות שקשורות לכך, ש"ס ויהדות התורה, לא יתנו לזה לקרות. אנחנו מנהלים משא-ומתן ונביא חלופה לתקציב. אני מבין את הצרכים של ממשלת ישראל ושל הצבא, שאנחנו צריכים להוסיף תקציבים, אבל לנו יש פתרון אחר, דרך מסוימת שאנחנו יושבים עכשיו בדיונים עם האוצר כדי לבטל את רוע הגזרה הזאת, שמבחינת משפחות רבות אכן זאת גזרה.

כשאנחנו עוסקים בזכויות הילדים, המשמעות היא שחובה על המדינה ליצור הכרה בזכויות הילד, להגדיר ולעגן את הזכויות בחוקים ולהקצות משאבים למימושם המלא. אני חייב לציין לטובה, שבישראל יש התקדמות בחקיקה בתחום זכויות הילד וההשפעה של דעת הקהל על הכנסת וגם אמנת האו"ם ואמנות נוספות שהוכנסו, וברוך השם יש התקדמות נפלאה. מדינת-ישראל אשררה את האמנה הבין-לאומית לזכויות הילד בשנת 1991. ישבה ועדה ציבורית בראשות השופט רוט-לוי, שהיא בוחנת את מכלול החקיקה כדי להציע תוכנית גדולה לקידום מעמד הילד. אני חושב שזה צעד חשוב מאוד לקידום מעמד הילד במדינת-ישראל.

בתחום הגנת הילד, קיים מערך שירותי הגנה סביר, שמבטיח את שלומם של הילדים בסיכון ובסכנה, כלומר מרכזי חירום, פנימיות, אומנה. מדינת-ישראל חייבת לקיים את זכויות הילדים, אך במקביל היא חייבת לטפל היטב בצורכיהם המיוחדים של ילדים ממשפחות חלשות וזנוחות. כיום אנחנו מספקים רק צרכים חיוניים של ילדים בסיכון ובסכנה, והתקצוב המוגבל משדר נורמה של מתן בחסד ולא בזכות שמעוגנת בחוק. לצערי זאת בדיוק הבעיה, ומשרד העבודה והרווחה הוא יותר כעני שואל על פתח. אנחנו לא צריכים כל הזמן לבוא ולהיות מתדפקים על הדלתות שיעשו לנו חסדים. אנחנו צריכים להבין שהם אזרחי מדינת-ישראל והם ראויים לקבל את הכל בזכות, בחברה הנורמלית שאנחנו חיים בתוכה, ולא לבוא כל פעם ולהתחנן.

בשנים האחרונות משרד העבודה והרווחה הציב את צורכי הילדים בעדיפות גבוהה, וכך גם הצגנו דרישות לתגבור תקציבים. אמנם בשנת 2001 יש לנו תגבור תקציבי של כ-30.5 מיליון שקלים, אבל ביקשנו סכומים נוספים שלצערי הרב הם מעוכבים היום באוצר, שעדיין לא קיבלנו אותם. יש אותם מאה מיליון שקלים, שמתוכם חלק זה גם לנושא של עובדים סוציאליים, אותם 20 מיליון שמדברים על כ-200 עובדים סוציאליים שלמעשה הרשויות המקומיות כבר קיבלו הודעה, כולם יודעים שצריכים לקבל אותם, והאוצר אומר שהוא לא מכיר במה שהתחייב שר האוצר הקודם, מכיוון שזה היה שוחד. כך הגדירו את זה פקידי האוצר. אבל אני לא אוותר, אני הבטחתי לארגון העובדים הסוציאליים שלא אוותר. ראיתי היום בעיתון שוב איום על שביתה בקרוב, ואני סבור שבימים כאלה זה לא הסגנון שבו אנחנו צריכים לדבר. אירוע רודף אירוע וצרות רודפות צרות, אני מבין את המצוקה של העובדים הסוציאליים, אבל גם אנחנו במצוקה ואין לי ספק שבסופו של דבר נקבל את כל התקנים, עד התקן האחרון. את זה אני יכול להבטיח חד-משמעית, לא אוותר בדבר הזה. אני מקיים בימים האחרונים משא-ומתן עם שר האוצר, ולי ברור שאנחנו נקבל את הכסף. אם לא, אני אתן את ידי לאותה שביתה. כמובן שאף שר לא אוהב שיש שביתות במשרדו, אבל אם לא תהיה בררה אנחנו נצטרך לפעול גם דרך הכנסת ובכל דרך ובכל כוח פוליטי שיש לי, כדי שאותם מאה מיליון, שמתוכם מועבר הכסף גם לילדים, גם לעובדים סוציאליים, גם לאבטלה וגם לנשים מוכות, לא יקוצצו. מדובר בסכום כסף שהובטח על-ידי שני ראשי ממשלה, גם ברק וגם שרון, ועדיין לא קיבלנו את אותם כספים כי האוצר מנסה לעכב.

המטרה היא, כפי שאני רואה את משרד העבודה והרווחה, לשפר את ההגנה והשירותים לילדים. אולם אין בתקציב הקיים תשובה לכלל הצרכים ולזכויות שהם חובתנו לקיים כלפי ילדים בהזנחה קשה ובסיכון. עדיין לא מובטח מעון יום ופנימייה לכל ילד בסיכון. מי שביקר במעון "צופייה" וראה שם את הדברים מקרוב יכול להזדעזע. שוחחתי עם הבנות שם, וזה קורע את הלב. במקרה את אחת הבנות אני מכיר באופן אישי, ושוחחתי גם אתה. כל אותן בנות הן בסיכון יום-יומי לחייהן. ישבנו עם וגשל ועם מנהלי המעון ב"צופייה", והבהירו לנו חד-משמעית שלפעמים להמתין לתור להתקבל ל"צופייה" צריך שמונה חודשים, בשעה שכל יום שעובר בלי שהבנות היו שם זאת סכנה ממשית לחייהן. מי ששומע שם את הסיפורים מזדעזע ומסתמרות שערות ראשו, כי קשה להאמין שזה קיים בחברה שלנו במדינת-ישראל. אנחנו מכירים את ארץ ישראל היותר יפה, אבל מי שחי את אותם פרטים ומסייר ונכנס לעובי הקורה בסוגיות של משרד העבודה והרווחה מזדעזע. לצערי הרב, עם תקציב של עשרות מיליונים יכול להיות שהיינו יכולים לפתור חלק גדול מאותן הבעיות של ילדים, שקוראים עליהם אחר-כך בעיתונים בהקשר להתעללויות קשות שנעשו בהם הן בבתים שלהם והן במקומות אחרים שאליהם הם נאלצו להגיע.

לא כל נער בסיכון יזכה למסגרת השיקומית הדרושה בעיתוי המתחייב. אמנם בשנים האחרונות היה מפנה מסוים בגישה ובעשייה בתחום הזכויות החברתיות של ילדים, כפי שציינתי לטובה את חברת הכנסת גוז'נסקי וארגונים אחרים מצוינים שפועלים ועוזרים. אם כן, התוצאות הן חלקיות אבל הכיוון הוא צודק.

באפריל 2001 החל חוק המעונות השיקומיים. פעוטות בגיל 1-3 שאובחנו עם פיגור או מקבלים גמלת ילד נכה יהיו זכאים לסל השירותים החינוכיים-הטיפוליים במסגרת מעונות יום שיקומיים באזור מגוריהם, והמדינה תשלים את המימון הדרוש. החוק מקדם את זכויות הילדים המוגבלים ואת ריכוז השירותים במסגרת המעונות הללו.

נפגשתי לפני זמן מה עם פרופסור אורנוי. בזמנו הוקמה ועדת אורנוי כדי להרחיב את הזכאות לגמלת ילד נכה לכ-4,000 ילדים עם נכויות קשות. זאת בנוסף ל-15,000 ילדים המקבלים היום גמלת ילד נכה. למדתי את הנושא יחד עם פרופסור אורנוי ואנשי המקצוע, ואימצתי בחום את ההמלצות, אבל זה תלוי כמובן בשר האוצר שאפגש אתו בימים הקרובים ובממשלה, כדי שהממשלה והאוצר יממשו את המסקנות. יש הרבה ועדות שהמסקנות שלהן לא יוצאות לפועל.

חוק פעוטות בסיכון, מעון יום. חוק זה בא לקבוע זכות לכל פעוט, בגילאים 0-3, לקבלת סידור במעון יום או במשפחתון, כדי להבטיח את התפתחותו התקינה ובלא צורך להוציאו מחיק משפחתו וסביבתו הטבעית. החוק קובע למעשה נורמה שמחייבת את המדינה, שכל פעוט בסיכון יזכה לסידור במעון יום בסבסוד המדינה. כיום בידי המשרד 15,500 מכסות למעונות יום לילדי רווחה, שמאפשרות סידור לילדים במצבי סיכון גבוהים ביותר. יתר הילדים שבסיכון, לצערי הרב, עדיין ממתינים לפתרון. בשנת 2001 תגברנו את המכסות בעוד כאלף. יישום החוק יביא להכפלת הילדים בסיכון שיגיעו לסידור במעון יום או במשפחתון. החוק היה אמור להיות מופעל, כפי שציינה תמר, במאי 2001, אך על-פי החלטת ממשלה במסגרת חוק ההסדרים התחולה תידחה בשנתיים. אבל באותה הזדמנות, כאשר ניהלנו את המשא-ומתן, אמרנו שאם פוגעים בחוק של הפעוטות בסיכון, לפחות שיתנו לנו תגבור מכיוון אחר. כתוצאה מהלחץ שהיה לנו במשא-ומתן הקואליציוני קיבלנו תגבור נוסף.

הצעת חוק זכויות ילדים ושירותים חברתיים הוכנה למעשה על-ידי משרד העבודה והרווחה, ובגלל מחלוקת עם משרד האוצר היא הוגשה כהצעת חוק פרטית על-ידי 61 חברי-כנסת והיא מצויה כיום בהכנה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. אנחנו רואים חשיבות רבה בהצעת החוק הזאת, שמבטיחה סל שירותים לכל ילד בסיכון, לו ולמשפחתו, על-פי קריטריונים מוגדרים. בוודאי שאשמח מאוד לתמוך בהצעת החוק, שהיא מסמלת למעשה חידוש בחקיקה החברתית למען ילדים ומשפחות בישראל, והיא מתיישבת עם תוכן רוח אמנת האו"ם לזכויות הילד במושגים בין-לאומיים. אבל יש בעיה אחרת, והיא עלות החוק. בזמנו הבאתי את דבריו של אביו של יושב-ראש הכנסת, בורג, שהופיע בישיבה לפני 18 שנים ואמר שההבדל בין רצוי למצוי הוא כסף, כי אם ניקח את המלה "רצוי" בגימטרייה ונפחית ממנה את הגימטרייה של "מצוי", נקבל 160, שזה בגימטרייה "כסף". מבחינת הרצוי, אין לנו ספק בכך שאנחנו מעוניינים בחוק. אבל אל נשכח, שלפי האומדנים שיש בידי אנשי המשרד אצלי, עלות החוק היא כשני מיליארד שקלים. אנחנו בוודאי לא מדברים בבת אחת, אנחנו מדברים על כ-200 אלף ילדים שיובטחו להם השירותים הטובים והמקיפים ביותר, ילדים שנמצאים בהזנחה קשה ובסיכון. עם כל זאת, אני לא זוכר תקציב אחד שעבר במדינת-ישראל ולא אמרו שהמצב קשה והוא בלתי אפשרי, ותמיד ידעו למצוא את ההסדר. אני סבור שעם מאבק נכון וצודק ודעת קהל נכונה יש באפשרותנו להשלים את החוק. כדי להתחיל לקדם את יישום החוק במשרד שלי השלימו תכנון של ניסוי בארבעה יישובים. הניסיון יתחיל בחודשים הקרובים ויימשך כשמונה חודשים. כששאלתי מניין הכסף הבנתי שבינתיים זה מהמקורות התקציביים של משרדינו. למעשה החוק בנוי בצורה דומה לחוק ביטוח סיעוד, ויישומו הוא הבסיס לקידום הטיפול בילדים בסיכון ובמשפחותיהם. עם זאת, השלמת החקיקה צריכה להתבסס על תוצאות הניסוי.

תרומה נוספת של החוק היא צמצום הפיצול בתחום הטיפול בילדים על-ידי חיזוק התיאום והעבודה בצוותים רב-מקצועיים, הפקת יותר נתונים ומידע על הילדים, העמקת הידע, הלמידה והמחקר בתחום הצרכים והשירותים לילדים.

חוק נוסף שאנחנו מדברים עליו הוא קידום חוק סל שירותי רווחה שהוא חובה. שירותי הרווחה לאוכלוסיות החלשות, אנחנו מדברים על משפחות, ילדים, קשישים ומוגבלים, אינם מעוגנים לצערי במסגרת חוקית מחייבת. יש לכך השפעה קשה על יכולת העזרה לנזקקים, כולל ילדים, ועל תפקודה של המערכת. לפיכך בכוונתי להוביל לחקיקת חוק סל שירותי רווחה חובה. בימים הקרובים ימונה במשרדי צוות שיגבש את הצעת החוק.

אלה הם הדברים בקווים כלליים לגבי תוכניות משרדי בחודשיים-שלושה שאנחנו נמצאים במשרד. הבעיות במשרד הן קשות ביותר. חשבתי שמשרד הבריאות הוא למעשה המשרד הקשה ביותר, אבל כאשר נכנסתי למשרד העבודה והרווחה, אני רואה שהקשיים הם באמת גדולים. לצערי הרב חלק גדול מזמני נלקח לי דווקא על-ידי משרד העבודה, בגלל האבטלה הגואה וההתמודדות עם העובדים הזרים הבלתי חוקיים. איו בכוונתי להצהיר הצהרות גזעניות, וגם כשאמרתי "מלוכסני עיניים" זה היה בתגובה לכך שנאמר לי שכאשר אוכלים במסעדה סינית חשוב שיהיה שם מישהו מלוכסן עיניים. לא היתה לי כוונה גזענית, ובקדנציה הקודמת בהיותי שר הבריאות ישבתי על הכיסא הזה וקידמנו את החוק של הילדים של העובדים הזרים הבלתי חוקיים בנושא של שירותים רפואיים. מצד שני אני אמור להתמודד עם לשון החוק במדינת-ישראל, שתהיה אפשרות לשהות במדינה רק למי שהוא בר תוקף על-פי החוק במדינת-ישראל.

ביקשתי בכוונה את התפקיד הזה ולא תפקיד אחר. אמרתי בכמה הזדמנויות, שצריך לחבר את שני המשרדים, רווחה ובריאות, מכיוון שהנושאים נושקים, ואילו שמשרד העבודה יהיה בנפרד. יש לי רצון גדול, ואני מאמין שיחד עם הוועדה שאת עומדת בראשותה נצליח לקדם את הדברים.

תודה רבה, אדוני השר. מכאן הבנתי שאלף המכסות קיימות.

אכן כך, מספטמבר.

נחמת עניים. התברכנו היום בנציגים של הרבה מאוד קבוצות וארגונים ומוסדות, וזאת הזדמנות להציג בפני השר ובפני צוותו נושאים.

דוקטור יצחק קדמן, המועצה הלאומית לשלום הילד, בבקשה.

הסקירה של השר היתה מאוד מעניינת, היא הזכירה ל את ההגדה של פסח. כידוע בחלק הראשון יש דיבורים מאוד יפים, אבל לא צריך לשכוח שאחר-כך מגיעים לכופתאות. אני מאוד מודאג מהעניין הזה. יש לי הרגשה, גם מהדברים שהשר אמר, שמדיניות ממשלת ישראל לגבי ילדים בסיכון נקבעת על-ידי משרד האוצר ולא על-ידי משרד העבודה והרווחה. אני חושב שזה דבר מאוד חמור.

זאת הצרה של כולנו, לא רק של משרד העבודה והרווחה.

במקרה הזה צרת רבים היא לא חצי נחמה, בוודאי לא נחמה שלמה. אני חושב שנכון אמרת בוויכוחים שלך עם אנשי האוצר, שהם מסתכלים על הסטטיסטיקות ולא מחוברים לשטח. אני חושב שאם מחוברים לשטח, תמונת המצב היא הרבה יותר חמורה מזאת שהצטיירה פה. אני רואה שיש פה כמה אנשים שעובדים בשטח, כמו רותי מטוט מעיריית ירושלים ואחרים. בשבוע שעבר הייתי בראשון-לציון, שנחשבת לכאורה עיר מבוססת, והיו שם בשנה האחרונה 1,600 דיווחים על התעללות בילדים, ולפי מה שאומרות העובדות סוציאליות הן לא מגיעות אפילו לבדוק את כולם, לא לטפל בכולם.

הדברים שציינת על מוסד "צופייה" נכונים לא רק על "צופייה". בנווה חורש, שזה מעון האבחון היחידי שיש לנוער עבריין, יש אותה רשימת תור המתנה, אולי יותר ארוכה. אנחנו מדברים על ילדים רבים שמסתובבים בהיעדר פתרונות בסיסיים, ולפעמים לגביהם זה עניין של חיים ומוות. התקשרה אתי מנהלת בית-ספר בירושלים, שקולט את כל אלה שנפלטו מכל המסגרות האחרות, ואמרה לי שיש לה ילד שכולם יודעים שזאת שאלה של זמן, או שהוא ידקור מישהו בסכין או שמישהו ידקור אותו בסכין, והיא מתריעה כבר חודשים בפני כל הגורמים ואין פתרון. בעניין הזה אני רוצה להעיר, שמעבר לעוול החברתי שיש בעניין הזה יש בו איוולת כלכלית בלתי רגילה, כי הרי כל אותן הזנחות שהשירותים החברתיים נאלצים להזניח, בסופו של דבר לאחר זמן עולים למדינה הרבה יותר כסף. מי שלא הולך למעון יום משולב, שעולה 1,500 שקלים לחודש מ-07:00 עד 19:00, מגיע לאחד ממקלטי החירום של משרדך, ושם הוא עולה פתאום 15,000 שקלים. מי שלא מגיע ל"צופייה" ולא מגיע לנווה חורש ומגיע לכלא השרון, עולה לאותה מדינת-ישראל אחר-כך פי כמה. אז איפה החיסכון המדומה? למי חוסכים ועל חשבון מי?

לגבי הרשויות המקומיות, נתקלתי לאחרונה במצב שבו גם כספים שיש למשרד, הרשויות המקומיות לא מנצלות אותו, מפני שלטענתן אין להן אותם 25% בנוסחה של 75%-25%. יש ילדים שצריכים להיות מופנים לסידור חוץ ביתי, כי הם בסיכון גבוה, למשרד יש כסף אבל זה לא מתבצע מפני שהרשות המקומית אומרת שאין לה 25% והיא מוותרת על ההשמה, מוותרת על התקן. אני אולי לא מחדש דבר, אבל אני חושב שאם אנחנו נמשיך בדרך הזאת מדינת-ישראל היא במתכונת בטוחה להתאבדות חברתית, לא פחות מזה.

תודה רבה.

רותי מטוט היא מנהלת היחידה לילד בסיכון בעיריית ירושלים, ולא במקרה הזכירו אותה פה. היא אחת הנשמות הטובות שיש לנו.

המצב הוא קטסטרופלי, בלתי נסבל. פקידי סעד בחוק נוער אצלנו מטפלים במשרה בלאה בכ-210 ילדים. כשצריך לטפל בו בזמן ב-210 ילדים, לא יכולים לעשות מעט, אפילו לא רבע ממה שצריך.

כמה עובדים יש שם?

יש 30 פקידי סעד עם 17 תקנים. הם עובדים בחלקיות משרה. היו לנו 1,700 חקירות בשנה שעברה, עם דיווחים שצריך ללכת לבית הספר או לגן ולבדוק. כל דיווח כזה להערכתנו לוקח 20 שעות, 10 שעות במקרה הפחות חמור. כאשר עובד מקבל בשבוע 2-3 מקרים, בחודש הוא מקבל כ-20 מקרים, הוא לא מסוגל לטפל בו-זמנית בעבודה השוטפת שלו ולחקור את אותם מקרים ולבדוק ולהגיע לעומק הדברים. הרבה פעמים הוא באמת נאלץ או לדווח ישירות למשטרה, כי אין הזמן לבדוק, ואז אנחנו חוטאים לאמת כי אנחנו לא יכולים להגיע לא להורים ולא לילדים. וגם כשדיווחנו למשטרה, איפה הטיפול באותם ילדים שנפגעו? הרי זאת רק תחילת הדרך. מודיעים על ילד מוכה, היתה חקירה, מה אחר-כך? מי מטפל בקשרים שבין הילד לבין ההורים ובילד עצמו?

יש לנו מצב של המתנה למרכזי החירום. מרכזי החירום הם אף פעם לא מקלטים, הם פנימיות, משום שבמצב שיש לי היום ילד בסכנה אין לי מקום להכניס ילד למרכז חירום, הוא חייב להיות בהמתנה, וכך זה בכל הארץ לצערי הרב.

כשיש לי נערה בת 12, שנעלמת לכפרים ערביים, שנמצאת ברחובות ומקיימת יחסי מין לא מבוקרים, האם אני צריכה לחכות חצי שנה עד שהיא תיכנס ל"צופייה"? זה לא ייתכן. והגיל יורד. זה לעמוד יום יום מול אותם ילדים, מול אותם הורים שלפעמים מתחננים שנכניס את הילדים שלהם למקום מוגן, לעמוד מולם ולראות איך הילדים האלה מידרדרים עוד ועוד. אז אני לא מדברת על מה שמוטל היום על שירותי הרווחה בירושלים, כשיום יום יש יריות בגילה ועל האסון שקרה עכשיו באולם "ורסאי", שכל המשפחות האלה מטופלות על-ידי האגף. לזה אני לא מתייחסת כרגע. אבל באופן שוטף וקבוע אנחנו נמצאים במצב של ייאוש.

תודה, רותי.

גברת אסתר לובוחינסקי, המועצה לילד החוסה, בבקשה.

לפני כמה שנים משרד העבודה והרווחה פנה אלינו וביקש שהמועצה לילד החוסה תיקח על עצמה להיות אפוטרופסית על ילדים שאין להם אף אחד מחוץ לפנימייה. יש קבוצה גדולה, שהיא הולכת וגדלה, של ילדים כאלה, כולל ילדים מהעלייה הרוסית, ששמו אותם בפנימייה ואין להם אף אחד מחוץ לה. רק עובדים סוציאליים מסוגלים לעשות את העבודה הזאת, לא מתנדבים, ואנחנו מגייסים הרבה מתנדבים. עד היום שום תמיכה לא באה ממשרד העבודה והרווחה. אנחנו מוצפים בפניות, פונים אלינו מפנימיות שניקח עוד ילד ועוד ילד, ואנחנו לא יכולים מפני שהעובדים הם עובדים סוציאליים, שאנחנו חייבים לממן אותם. אחר-כך אפשר למצוא גם משפחה מתנדבת. עד היום אין תמיכה ממשרד העבודה והרווחה בתחום הזה של ילדים שאין להם איפה להיות. אני קוראת את הדוחות של העובדים הסוציאליים והשערות שלי סומרות מהמקרים הקשים.

מה שקורה ב"צופייה" זועק, ואנחנו צועקים על הנושא הזה במשך שנים. אין מסגרות המשך לפניות טיפוליות לנערות ולנערים, וזה דבר שנמצא כל הזמן על סדר היום.

אנחנו נמצאים במשא-ומתן עם הביטוח הלאומי כבר שנים, שיתמכו בפרויקטים שאנחנו עושים בעבודה עם משפחות הילדים. היום כולם יודעים שצריך לשקם את המשפחה, להחזיר את הילד הביתה, לשקם את היחסים בין הילד למשפחה. מוציאים לנו את הנשמה. אני מאוד מבקשת שתסייעו לנו, כי אנחנו מגייסים דברים לעשות את הדבר הזה.

את מדברת על שוטף או על הקמה?

אני מדברת על פרויקט שאנחנו מבצעים על עבודה עם משפחות הילדים. יש בקשה של שנים, שחוזרת ונשנית, ואנחנו מגישים בקשות שוב ושוב. זה נושא כל-כך חשוב וההצלחות זה להחזיר ילד הביתה, זה להוריד עול ממשרד העבודה והרווחה בסופו של דבר, לשקם משפחה.

אני רוצה לגעת בדבר נוסף שלא קשור אלינו, והוא המועדוניות. מוכרחים למצוא דרך לאכוף. תמר מכירה את הסיפור בבת-ים, שסגרו את המועדוניות של משרד העבודה והרווחה בבת-ים והילדים ברחוב, רק אחת של ויצ"ו נשארה. בת-ים זאת עיר של חממה. מדובר במקרים מאוד קשים, וצריך למצוא את החוק שיכריח את העירייה. התקציבים ישנם במשרד העבודה והרווחה, כפי שנאמר, ואני מכירה בוגרת מוסדות שחיה שם והיא נאחזת בציפורניים כדי שאת הבת שלה לא ישימו בפנימייה.

תודה רבה.

מר איתן מיכאלי, קואליציית החינוך בשתי"ל בבאר-שבע, בבקשה.

אנחנו הגשנו כבר בחודש ינואר, במסגרת דיוני התקציב, איזשהו מסמך שנוגע לצרכים הכמותיים בתחום של משפחתונים, מועדוניות, מועדוניות שיקומיות, מועדון לנערה במצוקה, מרכז לייעוץ למשפחה – כל השירותים האלה כמעט ולא קיימים בקרב הקהילה הבדואית. אני יודע שהיה שיפור, אני יודע שהתקנים של עובדי רווחה עלו, אבל השירותים האלה הבסיסיים למעשה לא קיימים, ואנחנו מדברים על אוכלוסייה שברוב המקרים אין לה אלטרנטיבה טיפולית אחרת.

נקודה שנייה היא מוסדות החינוך של משרד העבודה והרווחה. יש ויכוח על ההסללה, האם חינוך טכנולוגי כפי שהוא ניתן בבתי-ספר תעשייתיים מוביל להסללה ולהנצחת מבנה מעמדי או לא. מצד שני, כמי שעבד שנים במערכת הזאת אני יכול להעיד, שהוא נותן לאוכלוסיות מסוימות פתרונות שמונעים את היותם ברחוב. המערכת הזאת למעשה לא קיימת באוכלוסייה הערבית בנגב, יש פתרון אחד ברהט ויש היום פתרון מסוים במחנה נתן, שהוא שנוי במחלוקת כי הוא קשור לשירות הצבאי.

הנקודה השלישית היא הנקודה של ילדים נכים. בתוך האוכלוסייה הערבית בנגב יש אחוז גבוה יחסית של ילדים נכים, אם כתוצאה ממומים מולדים, בגלל נישואי קרובים, אם כתוצאה מהשינויים מהמעבר והפסאודו-אורבניזציה שלהם. הרשויות המקומיות, במקום שיש רשויות מקומיות, והשירותים האחרים שמטפלים בכ-50% מהאוכלוסייה שאיננה ביישובי קבע, אינם מתמודדים עם מערכת השירותים לילדים נכים.

אני מבקש להעיר הערה ברמה האישית, בכובע אחר. אני גם חבר מועצת עיריית ערד. אני רוצה להצטרף למה שדוקטור קדמן אמר. הרשויות המקומיות אינן עומדות ב-matching, שהוא בפועל למעלה מ-25%.

אני מהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. אני רוצה להציג בפניכם את תמונת המצב של הקהילה באתיופיה. ילדים יוצאי אתיופיה היום נמצאים במצב כלכלי מאוד קשה. ילדים שבמקום שיהיו במסגרות חינוכיות, במעונות ובגנים, הם רוב הזמן נמצאים במסגרת משפחותיהם, וזאת בעיה מאוד קשה. על-פי נתונים ממכון ברוקדייל, ילדים יוצאי אתיופיה חיים בבית היום כאשר המצב הכלכלי קשה מאוד וזה מביא להישגים לימודיים קשים, ויש לזה גם השפעה חברתית על הילד. יש נשירה של 6.2% מהתלמידים בגילאי 14-17 שנושרים מבתי-הספר לעומת 3.5% מהאוכלוסייה הכללית. הנשירה בקרב העולים הוותיקים היא יותר חמורה מאשר בקרב העולים החדשים. יש פערים בהישגים הלימודיים בבגרות. רק 32% מקרב יוצאי אתיופיה זכאים לבגרות לעומת 50% מכלל האוכלוסייה.

אני מבקש גם להתייחס לאבטלה של המשפחות. ב-62% מהמשפחות אין הכנסה משכר. 86% מבני הנוער חיים היום במשפחות שבהן יש יותר מחמש נפשות. ילדים שמגיעים לבתי-ספר, מגיעים ללא ציוד לימודי בסיסי. זה מקשה מאוד ומתסכל ופוגע בדימוי העצמי של הילדים, וזה מאוד קשה. לכן אני מבקש בשם הקהילה להעלות את הדבר למודעות של אנשי הציבור. אדוני השר, גברתי היושבת-ראש, המצב קשה מאוד.

אני רוצה לבאר יותר את העניין של העומס בלשכות לשירותים חברתיים. אנחנו מדברים על כמות אדירה של פונים, כמעט כל משפחה חמישית היום באה בשערי הלשכות לשירותים חברתיים, גם חד-הוריות וגם קליטת עלייה וגם קשישים. לעומת זה, התקנים הוקפאו לחלוטין.

דבר שני, העניין של ה-matching. זאת משוכה שאם לא עוברים אותה, זה הופך את השירות ללא שוויוני. רשות שיש לה האמצעים ויש לה תקציב והיא יכולה להעביר את ה-matching הנדרש כתנאי הכרחי לביצוע השירות, מאפשר להעניק סל של שירותים מסוים. לעומת זה רשות שהכסף לא בידה, לא מעניקה את השירותים האלה. לכן זה בסדר לדרוש matching ממי שיכול, אבל לא להפוך את זה לתנאי למתן השירותים.

אין לנו כלים שיקומיים-טיפוליים ברשויות. לו בקהילות היו מספר כלים במינון, בסדר, במתן הצרכים לקהילה עצמה, היינו יכולים להפחית ולמתן ולמנוע הידרדרות של הרבה מאוד דברים שבכוחה של הקהילה או של הרשות המקומית לטפל. לא כל דבר צריך לשגר מחוץ לקהילה עצמה. אבל בגלל שאין הכלים האלמנטריים של פנימיות יום ואותם תקנים ואותם כוחות מקצועיים, אנחנו לא משתלטים ותחת עינינו הילדים מידרדרים ואחר-כך כדי לשקם אותם צריך להשקיע אנרגיה הרבה יותר גדולה.

דבר רביעי, שנבין שהמטריה של משרד העבודה והרווחה היא אחת. בבתי הספר אין כלים טיפוליים לטפל באותם ילדים שבאים עם המטען הזה. אי-אפשר להגיד לילד: תשאיר את הבעיות שלך בבית ותבוא לבית-הספר רק כדי ללמוד. הוא בא עם כל מה שיש לו, אין פסיכולוגים ואין יועצים חינוכיים ואין קציני ביקור סדיר. זה מגביר ומעצים את היקף הבעיה.

אני שמח שנמצא פה מנכ"ל הביטוח הלאומי, וזאת הזדמנות להשמיע באוזניו את הקריאה שלנו. בשלטון המקומי הקדשנו הרבה מאוד פרויקטים השנה להגברת הנגישות לנכים ברשויות המקומיות, בגנים ציבוריים, במוסדות חינוך, בספריות, בכדי לאפשר להם לבוא בשערי המקום, כי זאת אוכלוסייה שטבעי לחלוטין שהיא תקבל את התנאים המגיעים לה. התפלאנו שהכל הוקפא, ואני לא יודע מה קורה עם הוועדה הזאת. זה עלה ביתר שאת בדיונים שלנו בשלטון המקומי.

שום דבר לא הוקפא.

אני אמא של רזי, אני מנכ"ל פורום הורים לילדים עם נכויות רב-תחומיות. אני נמצאת פה הרבה מזמני החופשי כדי להרים את הצעקה של הילדים. ילד רב-תחומי הוא ילד שיש לו נכויות שונות, הוא ילד שבדרך-כלל אין לו בית-ספר, וזה לא קשור לוועדה הזאת, והוא ילד שכאשר הוא מגיע הביתה אחר-הצוהריים משרד העבודה והרווחה אומר שאין בשבילו מסגרות. בכלל, אלה ילדים שלא בדיוק ברור לאיזה שירות הם שייכים, ולכן הרבה פעמים השירות למפגר אומר שהוא שייך לשירות לשיקום, השירות לשיקום אומר שהוא גם מפגר ולכן הוא שייך לשירות למפגר, ואז קורה שבעצם זה ילד בלי שירותים.

מעבר לזה, גם אם מועצה אזורית או מקומית כבר עשתה מועדונית, ילד שנמצא במועצה מקומית ליד לא יכול להגיע לשם, כי לא תהיה לו לשם הפניה מהמשרד. יוצא שילדים נמצאים בבית במצבים מאוד קשים. אנחנו מדברים על הילדים הכי קשים במדינת-ישראל מבחינה פיסית, שיקומית ונכות. אנחנו מדברים על 4,000 ילדים שבעצם אין להם אבא ואמא בשום משרד.

אנחנו כבר לא מדברים על הילדים הגדולים יותר, שמגיעים לגילאי 12-14-16, שכבר אי-אפשר לרחוץ אותם. עזרה מהרווחה, אין לרשויות המקומיות כסף לעזור לרחוץ אותם. אני כבר ראיתי ילדים שלא רוחצים אותם חודשים, ופעם בשלושה חודשים ילד מקבל עזרה הביתה, כשכל השכנים באו לעזור לו כי כבר אי-אפשר לסבול את הריח, ומדובר בהורים שהילדים האחרים שלהם מקסימים, מטופלים, מסודרים, פשוט את הילדים האלה אי-אפשר לרחוץ, ולמדינת-ישראל אין.

תודה, בתיה.

נמצאת כאן גברת לינדה דנה, שהיא ובעלה הקימו לפני שש שנים מודל חדש של מועדונית יום לילדים ועכשיו, אחרי שש שנים, מטפלים במועדונית בשם "מפגשי הלב", שהוקמה על-ידי עולי צרפת ותיקים בשכונת גבעת מרדכי. היא מטפלת היום ב-128 ילדים בסיכון, שכולם מופנים על-ידי הלשכות של עיריית ירושלים. אחרי ארבע שנים של מאבקים קיבלנו את סמל המעון בזכות השר ישי, אבל עד עכשיו אנחנו מקבלים תקציב בעבור 12 ילדים. לא הייתי גוזל את הזמן של כל הקהל היקר בשביל פרויקט אחד כזה קטן, אבל אחרי שש שנים הוכחנו שהצלחנו להקים מודל שמטפל ב-128 ילדים בתקציב שמועדוניות אחרות יכולות לטפל רק ב-12 ילדים. אנחנו מקבלים תקציב רק בעבור 12 ילדים, שמאפשר לנו רק 20% של התקציב.

אני מנצל את ההזדמנות לנסות להזמין אתכם, השר ומנכ"ל המשרד, למועדונית ולנסות לקבוע את המודל החדש ולעזור לנו להפיץ את המודל הזה בכל הארץ. תודה.

תודה רבה.

חוק פעוטות בסיכון, שהעלות שלו היא נמוכה, מקסימום מאה מיליון שקלים, הוא הבסיס בעצם לחוסר מודעות בתחומים האחרים. כל הסל הוא חשוב, אבל אני חושבת שאם נשים עכשיו את הכף על הנושא הזה ונתחיל מאפס עד שלוש, אני מקווה שבעתיד לא נצטרך נווה חורש ו"צופייה".

אני רוצה להעיר הערה שהיא לא תקציבית. בחדר הזה התקבל חוק שינוי לפקודת העיריות של ועדה למעמד הילד בכל רשות עירונית. לפי דוח מבקר המדינה האחרון בנושא הזה של ילדים בסיכון, אחת הבעיות הרציניות היא בעיה של תיאום בין כל הגופים גם ברמה של הרשות המקומית. ההמלצה של הדוח כנראה לא היתה מודעת לעובדה שכבר עבר חוק שהעביר את הנושא של קיום ועדה כזאת, היתה שתהיה ועדה שתרכז את הנתונים ותסייע לארגון יעיל בתוך כל רשות מקומית, משום שנעשים הרבה דברים שהם מקבילים. אתמול התוודענו לעובדה שבירושלים, למשל, קידום נוער ושירות לנוער וצעירים חברו יחד כחטיבה יחד, בדיוק למגמה הזאת, כבר כמה שנים הם עובדים במשותף. שמואל אבואב החליט לסייע לנו להפיץ את הנושא הזה, וכל היושבים כאן יוכלו לפעול ביישובים שהם נמצאים בהם במסגרת ועדה כזאת.

אני מסכים עם מר קדמן שיש לנו בעיה עם האוצר, ויש לנו בעיה בתור שרים שמנהלים אותנו. יותר מזה, היום יש ניסיון נואל של אנשי האוצר להשתלט על הביטוח הלאומי, וזה החלק החזק של החברה החלשה במדינת-ישראל. גם שם מנסים לנגוס ולהשתלט. אנחנו משתדלים, כמובן, למנוע את זה. חלק מהגזרה האחרונה, של 280 מיליון שקלים, זה חלק מאותה מחשבה שלהם.

דיברתם פה על הזנחה שעולה למדינה יותר כסף בסופו של דבר. זה לא רק במשרד הזה, אותה בעיה היתה לנו במשרד הבריאות, ששם ניתנו 2%-3% תקציבים למניעה, כי המדיניות היתה של כיבוי שריפות.

לגבי המגזר הערבי, בשנים 1994-1998 היתה מגמה חיובית ביותר בתחום של רווחה במגזר יהודי, עלייה של 81%, ובמגזר הערבי עלייה של 144%, במגזר הבדואי 398% ובמגזר הדרוזי 117%.

פיצלו את לשכות הרווחה.

שלא ייווצר רושם שחלילה במגזר הערבי יש איפה ואיפה. אדרבה, אני חושב שהמדיניות של אפליה מתקנת חלה בשנים הללו. המשרד שלנו גיבש תוכנית פעולה לקידום במגזר הערבי, שעלותה היא 227 מיליון שקלים. הגשנו את הבקשה לאוצר.

במסגרת ארבעה מיליארד השקלים לא נכנס כלום לילדים.

לגבי השאלה המרכזית שעלתה פה, ה-matching של 75%. אני מתפלא שבעבר לא טיפלו בנושא הזה. המנכ"ל הקים בימים האחרונים ועדה, שכוללת נציגים של השלטון המקומי, אנשי האקדמיה, משרד העבודה והרווחה וגורמים אחרים, שהמטרה שלי היא לחלוקת המשאבים בצורה הנכונה לאותן רשויות חלשות שאינן יכולות לעמוד באותו נטל של 25%. הוועדה אמורה להגיש לי את המסקנות עד סוף אוגוסט, ואנחנו מקווים שנוכל להגיע לפתרון האמיתי של המצוקה הזאת של הרשויות החלשות. אני מקווה שהגענו עכשיו ל"ברוך אומר ועושה".

עו"ד נתן ויטן, המשרד הקצה את חלקו לטובת הפרויקט הזה בימים האחרונים.

לגבי עולי אתיופיה, יש ועדה ברשות מנכ"ל משרד ראש-הממשלה לשעבר, רפי פלד, שבה עלו הצרכים, במיוחד הנושא של הכשרה ותעסוקה לנוער יוצאי אתיופיה. בנושא הזה מיד עם היכנסו לתפקיד של אביגדור יצחקי הוא אמור לכנס בימים הקרובים את ועדת המנכ"לים, על-מנת לתת מענה, גם מקורות וגם משאבים וגם מסלולי הכשרה כדי שנראה את זה לטווח ארוך.

הסוגיה של מיפוי ואיתור מוקדם היא סוגיה כאובה. ברגע שמשקיעים בהתחלה אז רואים פרות בעתיד. יש לנו בעיה, כי אנחנו עוסקים היום בשוטף, בהשמה וטיפול, לא מתעסקים בקטע של האיתור המוקדם. בעוד כמה דקות אני יוצא לוועדה למאבק באלימות במשפחה, ושם בין היתר תעלה הסוגיה של עיגום משאבים כדי לעלות על בעיות שקורות יותר מוקדם. ברגע שנראה את זה לא רק בבחינת משרד העבודה והרווחה, אלא בבחינת משרד החינוך, משרד הבריאות וכלל הגורמים שמתעסקים בנושא הסיכון, אני מאמין בדרך הזאת ועל-ידי מעקב אמיתי של אחת לחודש לפחות נוכל לראות את הדברים האלה, כדי שנוכל להפנות את המשאבים כבר בתחילת התהוות הבעיה ולא כשהיא כבר שוקעת בגיל הרבה יותר מבוגר.

יש לנו גם בעיה של קיצוץ של 74 מיליון, שזאת גם בעיה שמעיקה עלינו. חלק הניכר מהסיפור של המסגרות והמכסות ולדעתי חלק ניכר מהבעיות שהועלו פה יוכלו לבוא לפתרון באמצעות אותם 74 מיליון שקלים. זה לוקח לנו את כל הרזרבות.

זמנו של השר לא עומד לרשותו, ולכן אנחנו נאלצים לסיים את הדיון להיום. בחלק מהנושאים נמשיך ונדון בהמשך, נזמין את הנוגעים בדבר במשרד העבודה והרווחה ונתאם דיונים נוספים.

אני רוצה להודות לך, אדוני השר, שהגעת. אני מקווה ששום קיצוץ לא יפגע בילדים בסיכון, ובמיוחד באלף המכסות האלה. אני מקווה שהראייה הכוללת תגבר ושנוכל לקדם את החקיקה שאדוני דיבר עליה. אני גם מקווה שיהיה רעש ציבורי, למשל אני לא ידעתי שיש כוונה לקצץ מ-1.6 ל-1.5 שקלים קצבאות ילדים. בהזדמנות חגיגית שמדברים על משפחות מרובות ילדים ועל הוויכוח שקיים, אם צריך או לא צריך, אז מקצצים בכל הקצבאות 280 מיליון? זה נעשה בחשאי, בלי להביא את זה לשום דיון ציבורי. אנחנו זוכרים מהעבר, שפעם קיצצו קצבאות ילד ראשון ושני ועשו כל מיני התחכמויות לקצבאות הילדים, ואני חושבת שזה נושא חשוב מאוד.

אני מקווה שבמקביל גם נקדם את החוק וגם נעשה את הניסוי.

אני מברך על הדיון הזה ומקווה שיהיו עוד דיונים בוועדה. אנחנו נשמח להשתתף ולשתף אתכם פעולה. אני חושב שאתם המנוף שלנו לביצוע המדיניות בכוח כל הגופים פה. למדתי מניסיוני במשרד הבריאות, שברגע שיש זעקה ציבורית, זה מועיל. הראיה היא תרופת ההרצפטין שהתאחדנו כל הכוחות והצלחנו להגיע גם לתרופת ההרצפטין וגם להגדלת סל ל-255 מיליון שקלים. אם היתה היום תקשורת בנושא הזה זה היה מסייע לנו כי אני חושב שלתקשורת יש רגישות בנושא הזה.

תודה רבה לכולם. אני נועלת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:30