תיאום בין משרדי בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים




21
הוועדה לקידום מעמד הילד
מיום 13.3.200 מיום 21.5.2001



פרוטוקולים/מעמד הילד/3194
ירושלים, י"ד בסיון, תשס"א
5 ביוני, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מספר 100
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום ב', כ"ח באייר התשס"א, 21.5.2001, בשעה 11:30

חברי הוועדה: היו"ר תמר גוז'נסקי

משרד הבריאות:
פרופסור אשר אור-נוי – ממונה על הגיל הרך
דוקטור דליה גלבוע – פסיכולוגית ארצית

לאה שקד – ממונה על שח"מ
חנה ברונר – עוזרת אחראית על החינוך המיוחד לגיל הרך

דוקטור בנימין גליק – קופת חולים מאוחדת
אירית גיל – קופת חולים מכב"י – התפתחות הילד
עפרה דיאמונד – מכבי – הוד השרון, פסיכולוגית

דוקטור איזבל לובצקי כהן

עו"ד אטקה שטריינבאום

סילביה לזוביק – מנכ"ל ארגון בזכות

יגאל צחור – ועד הורים עירוני – ירושלים
רבקה שינפלד

חני לוי – חברת הנהלה
בתיה קראוס – חברת הנהלה

גילה שרון – מרפאה בעיסוק

חיה יגודה – יו"ר
בת שבע גרנית – תסמונת טורת
יעל מונר


הסתדרות הפסיכולוגים
ליאורה ברק – יו"ר החטיבה ההתפתחותית

חברה למתנ"סים
גליה חובסקי – רכזת ילדים ונוער בעלי צרכים מיוחדים

תיאום בין משרדי בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים

רחל סעדה

רקורד שירותי הקלטה

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום
מעמד הילד. על סדר היום תיאום בין משרדי בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו תיאמנו את הישיבה עם פרופסור אשר אור-נוי ממשרד הבריאות, שהיה שותף לדיונים הקודמים שלנו שנגעו לתיאומים בין המשרדים וגם בין משרד החינוך והתרבות למשרד הבריאות ומשרד החינוך והתרבות מול קופות החולים וכן הלאה. אני מקווה שפרופסור אשר אור-נוי יצטרף אלינו במהלך הדיון, ומאחר שנמצאים פה נציגים מכובדים של המשרדים, אני מניחה שנוכל לקבל תשובות.


העילה המיידית לדיון הייתה פניה של פסיכולוגיות אחראיות מכפר-סבא, אשקלון והוד השרון, שעסקו בעניין של איבחון ילדים צעירים לצורך השמה במסגרות לחינוך מיוחד, והוויכוח הגדול הוא על תקצוב האיבחונים האלה והעניין שבו ילדים שעברו במכונים אינם יכולים לקחת עימם בעצם את האיבחונים שהיו, כי הוויכוח הוא שכאן מדובר בקופות חולים וכדומה, והתוצאה הייתה שבסך הכל הזכויות של הילדים וטובתם והסיוע המקצועי בשילובם במערכת החינוך - כל העניינים החשובים האלה - נפגעו. יחד עם זאת מצאנו לנכון להרחיב קצת את העניין ולא לעסוק רק בעניין המאוד ספציפי הזה, ואני שמחה שנמצאים אתנו גורמים שונים, שאני מניחה שיעלו את הבעיות הקיימות.

אנחנו יזמנו את הכתיבה של נייר העמדה, והפניה
לחברת הכנסת תמר גוז'נסקי בעקבות הבעייתיות שעלתה סביב העניין של איבחונים פסיכולוגיים לצורך הסכמה של ילדים בגיל הרך, ילדים מתחת לגיל 5 ומתחת לגיל 6, אשר זקוקים למסגרות החינוך המיוחד – שאנחנו, כעובדי קופות החולים ועובדי המכונים להתפתחות הילד במשרד הבריאות, קיבלנו הוראה שלא לאבחן את הילדים איבחונים פסיכולוגיים לצורך השמה, דבר שהיו עושים אותו במשך כל השנים שהמכונים קיימים בהן. אחת המטרות של המכונים להתפתחות הילד היא להעריך את הצרכים של הילדים עם הצרכים המיוחדים באופן הכוללני ביותר.


אנחנו יזמנו את הפניה הזאת משום שרצינו לפתור את הבעיה המיידית המאוד בוערת הזאת של ההשמות ולמנוע טלטלה של ההורים בין המכונים להתפתחות הילד לבין השירותים הפסיכולוגיים החינוכיים - שמתוך ההיכרות שלנו עם השטח, הייתה לנו הרגשה שהם לא יוכלו לתת את המענה של איבחונים הולמים לילדים האלה - ורצינו למנוע מההורים אשר נמצאים בשלב מאוד עדין של התמודדות עם הידיעה שהילד שלהם, בגיל מאוד רך, לא יוכל להשתלב - כמו כל ילד אחר - במסגרת החינוך הרגיל, אלא יזדקק לעזרה מיוחדת ולכל המשאבים הכרוכים בכך. רצינו למנוע ממשפחות במצב הזה את הטלטלה בין שתי רשויות; רצינו להמשיך וללוות אותם בתור המכונים להתפתחות הילד, על הפסיכולוגיים שבהם, דרך התהליך הקשה והכאוב הזה. אנחנו יודעים שחשוב שזה ייעשה תחת קורת גג אחת, שכלפיה יש למשפחות כבר קשר רציף, וגם במקום שמבחינה מקצועית יכול לתת מענה לעניין הזה. זאת הייתה מטרה אחת מאוד מיידית, עם דאגה מאוד רבה למשפחות האלה, להתארגנות שלנו לכתיבת המכתב.



מטרה נוספת – הייתה הרגשה שלנו, כאנשי מקצוע, כפסיכולוגים התפתחותיים, שנעשות החלטות שנוגעות לעבודה המקצועית שלנו כפסיכולוגים לגבי מה ייעשה, איפה ואיך, בלי כל התייעצות אתנו. אנחנו קיבלנו את ההוראה כשהיא "מונחתת" עלינו - איש לא שאל לדעתנו. בהמשך המהלך אנחנו ניסינו לבדוק עם השותפים שלנו במערכת החינוך בשפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי), ונפגשנו עם הפסיכולוגית האחראית בשפ"י, הגברת עדי ניר-שיא. התברר לנו שהם במצב לא כל כך שונה במובן הזה, שגם הם לא היו שותפים בתהליך, ומצאנו שהשפה המשותפת המקצועית בינינו קיימת. הרצון לשיתוף פעולה לעבודה משותפת, לחשיבה משותפת, קיים, אלא שישנם גורמים אשר מפריעים לעניין הזה להתקיים.


רצינו להשמיע את הקול המקצועי שלנו עם האמירה שאנחנו חושבים שאיבחונים לצורך השמה של ילדים בגיל הרך הם חלק מעבודתו של הפסיכולוג ההתפתחותי בתוך המכון להתפתחות הילד. שם מקומה של העבודה הזאת.


יש אולי גם מקום לעבודה של פסיכולוגים התפתחותיים במערכת החינוך. צריך לחשוב מה תהייה החלוקה. אנחנו במשך שנים רבות עובדים בשיתוף פעולה, שברמת השטח, לפחות מהניסיון שלי באזור השרון, הוא טוב ומספק לשני הצדדים, עם הרבה מאוד הערכה הדדית, עם הרגשה שאין דורכים זה לזה על היבלות, ואנחנו סומכים על השיפוט של המערכות החינוכיות לגבי החלטות, לגבי איזו מסגרת חינוכית ילד מסוים אכן מתאים ולגבי פתיחה של מסגרות חינוכיות חדשות. אני יכולה להעיד שבאזור השרון פתחנו במשותף מסגרות רבות מאוד לתועלתם של הילדים ולהקלה על ההורים, והעבודה בשטח נעשית. חבל שיהיו גורמים שיפריעו להמשך העבודה הזאת. זאת בעצם הפניה שלנו - אלה הם עיקרי הדברים.


אני חושבת שהדוגמה של עניין ההשמות היא דוגמה אחת מטרידה מאוד, אבל היא מדאיגה גם לגבי דברים אחרים, במיוחד אם יש "דיבור" על החשיבה לעתיד של ירידה נוספת בגילים, בכניסה של מערכת החינוך לגילים 0-3 גם כן, שם כל השילוב עם המכונים להתפתחות הילד הוא אפילו יותר חיוני, משום שהבעיות הן יותר מורכבות רפואיות-התפתחותיות. מאוד חבל שלא קיים שיתוף פעולה כזה, ואנחנו קוראים לקיומו.


אני חושבת שיש מרכיב שלישי, שלצערנו היום עדיין לא היה, אבל לאט-לאט צריך ללכת שלב אחר שלב, וזה משרד העבודה והרווחה, שגם אתו אנחנו עובדים בשיתוף לגבי ילדים שסובלים מפיגור וצריכים שיקום. אני חושבת שגם שם צריך שיתוף.


אנחנו קוראים להקמה של איזו שהיא ועדה מקצועית משותפת שתדון בעניינים האלה ברמה המקצועית - שברמות התקציביות אנחנו איננו מתיימרים להבין או לפסוק. אנחנו רוצים שקולנו המקצועי יישמע לטובתם של הילדים והמשפחות.

פרופסור אשר אור-נוי, ספר לנו בבקשה איך זה
קרה.

זו דוגמה למקרים לא מעטים, שבהם עלול להיעלם
משהו טוב שעבד שנים בגלל ענייני תקציב. עד לסוף שנת 2000, קופות החולים מימנו את כל מה שכרוך בתהליך ההשמה, ואני רוצה להדגיש שתהליך ההשמה הוא לא רק האיבחון הפסיכולוגי או האיבחון הרפואי או האיבחון המקצועי. אין הוא פחות חשוב מבחינת הליווי של העובדת הסוציאלית של המכון להתפתחות הילד, של ליווי להורים ואבחנה שלהם לקבל את החינוך המיוחד. לא פחות חשוב הוא שהפסיכולוג ההתפתחותי שבדק את הילד יישב בוועדת ההשמה ויציג שם את הילד ויהיה שותף בתהליך ההחלטה.


לפני כ8- חודשים או קצת יותר מזה, באו נציגי קופות החולים ואמרו: עניין האיבחון לקראת השמה איננו מופיע בסל השירותים בתחום חוק בריאות ממלכתי - וזה אומנם נכון. כאשר בדקנו את העניין במשרד הבריאות לא הייתה לנו ברירה - וזאת המציאות - קופות החולים לא תוקצבו לעניין הזה מהרגע הראשון. הן עשו את זה במשך כל השנים מטוב לב, גם את זה מותר להגיד, ובסופו של דבר, כאשר הן חושבות שיש צורך בקיצוצים כאלו או אחרים של שירותים שהם אינן מחויבות לתת, "יצא הכורת" גם על השירות הזה.

כמה הוא עולה לשנה?

אנחנו מנסים ככל האפשר שלא לפגוע בילדים. קודם
כל, ילדים אשר מאובחנים במכונים להתפתחות הילד עם בעיות התפתחותיות כלשהן, חובה להעביר את כל הדוחות, וחובה לבצע גם איבחון פסיכולוגי כחלק מהאיבחון ההתפתחותי הכוללני. האוכלוסייה הזאת היא לפחות מחצית מכלל הילדים אשר מגיעים להשמה בגיל הרך. לגביה אין בעיה פרט לנקודה אחת: הפסיכולוג לא יוכל להשתתף יותר בוועדת ההשמה, מפני שזה גם כן עניין של מימון.


מדובר באותם ילדים, שהם כ1,000- ילדים בשנה. אלה המספרים שקיבלנו ממשרד החינוך, שבהם למעשה גורם חינוכי או קהילתי או הורים – אין זה חשוב מי – חושב, או מתעורר צורך לשקול את ההשמה על החינוך המיוחד, והילדים הללו מופנים להערכה התפתחותית לאחת המטרות המרכזיות, שהיא שאלה של השמה או אי השמה. לגבי הילדים הללו, קופות החולים אינן מחויבות לספק את השירותים הפסיכולוגיים-איבחוניים; הן אינן מחוייבות לספק את כל מה שמסביב לזה – שירותים סוציאליים, ישיבה עם המשפחה וכל הדברים הללו.


כאשר איבחון פסיכולוגי לצורכי השמה עולה כ700- שקל, וכאשר נאמר שלגבי כל מה שמסביב מדובר בעוד 200 שקל או 300 שקל, אנחנו מדברים על כ1,000- שקל לילד - מדברים על מיליון שקל לשנה, שזהו התקציב לדעתי, אינני יודע מה דעת קופות החולים, שלו הוא היה עובר לקופות החולים, היה מכסה את כל שכרוך בהליך הזה של השמה לגיל הרך. אני אומר את עמדתנו כמשרד הבריאות.

מאין עוברים מיליון השקלים?

אינני יודע. אני אומר שלנו אין המקור התקציבי
הזה. לקופות החולים אין המקור התקציבי הזה. השאלה היא אם זה חלק מחוק החינוך המיוחד או לא - זאת אחת הנקודות שבעצם לא לובנה בעבר, כי לא היה צורך ללבן אותה. ברור שמבחינת החוק או חוק בריאות ממלכתי אין תקצוב לעניין הזה. אנחנו מדברים על אגורות, ואינני צריך שוב להדגיש עד כמה זה פוגע בילד, במשפחה, בעצם הליך ההשמה - ובמקצוע הזה שיש לו ייחודיות יוצאת דופן, של פסיכולוגיה התפתחותית, שהפסיכולוגים החינוכיים גם לו היו משופעים בכוח אדם וגם לו היו רוצים לעשות את זה, לא היו יכולים לעשות זאת.

אנו איננו אומרים שלא צריך. אנחנו חושבים שכן
צריך. אני דוחה בשאט נפש את העניין שנתנו הוראות שלא לעשות. אנחנו כן עושים את ההערכות האלו, אבל אנחנו איננו עושים את זה במערכת שהיא "תלוית זמן". אנחנו גם איננו ערוכים לעשות זאת במערכת שהיא "תלוית זמן".

משנת 1995 ועד סוף שנת 2000 עשיתם זאת.

לא, אנחנו לא עשינו זאת.

אלא?

אני יודע שאנחנו נתנו הוראות אצלנו לעשות את
ההשמות, אבל אנחנו לא נשלם שעות נוספות לאנשים שיעבדו סביב השעון, כמו שעשו בעבר. אין שום כורח עלינו מבחינה כלכלית- חוקית שבכלל נעשה זאת; על אחת כמה וכמה שניתן שעות נוספות לבנות שלנו כדי שיעבדו יומם ולילה לעשות את זה – זה איננו בא בחשבון. אנו נשתף פעולה, ונשתף פעולה עם המערכות של משרד החינוך והתרבות, ואני חושב שאפשר לפתור את זה בקלות מאוד גדולה. אני חושב שאם זה מיליון שקל, צריך למצוא את התקציב, ואנחנו נעשה את זה. אני אינני חושב שיש כאן שאלה. אני אינני חושב שצריך להקים גוף שפתאום יתחיל ברמה של תת-מקצוע אחד לדבר עם המשרד האחר. זה צריך להיות מאורגן מלמעלה - הכל בצורה מקצועית. זאת מערכת שפעלה.

הוויכוח הוא ויכוח, ופרופסור אשר אור-נוי אמר
שלאחר בחינה אכן האיבחון הזה איננו מופיע בסל, ולכן אין זה מחייב לפי חוק ביטוח בריאות את קופות החולים. אם שירות כזה ניתן במשך 6 שנים, מ1- בינואר 1995 ועד סוף שנת 2000, במשך 6 שנים הוא ניתן, ויש עכשיו ויכוח על מיליון שקל - מדוע קודם מפסיקים, וקודם אומרים: אל תמשיכו את השירות הזה. ועכשיו לכו להתווכח, ולמה לא להפך: לומר לגורמים הנוגעים בדבר, אם זה משרד הבריאות, משרד האוצר, לומר להם שיש פה בעיה: זה איננו מופיע בסל; משרד הבריאות מאשר וכדומה, ולכן חסרים מיליון שקל וכדומה. אני חושבת שכאשר זה נעשה על גבם של ילדים, זה דבר שפשוט מוציא מן הדעת. אני אינני חושבת שמיליון


השקלים האלה שחולקו בין 4 קופות החולים הם שגרמו להתמוטטות הכלכלית של הקופות האלה. אבל הילד הבודד האחד, שבגלל שלא ניתן לו האיבחון הזה הוא נתקל בקשיים בהשמה, אני חושבת שאנחנו עושים לו עוול שאי אפשר למדוד אותו אף בשקלים. השאלה מופנית אליך, באותה המידה גם לנציגים של קופות החולים האחרות.

אני חושב שאנחנו עובדים היום בצורת מינהל תקין.
אין זה דבר חדש. זה לא פרץ לפני חצי שנה. קופת חולים מאוחדת לא נתנה מתחת לגיל 5. היום יש החרפה בעניין הזה משום שצריך לעבוד בצורה מסודרת.

מה לא נתתם מתחת לגיל 5?

לא נתנו השמות של גיל 5.

אבל חינוך מיוחד מתחיל בגן.

אני אומר שאין זה דבר שניתן בעבר בצורה גורפת.
הייתה אנרכיה בשטח. יש קופות חולים שכן נתנו, ויש קופות חולים שלא נתנו. כל מיני דברים נעשו. זה היה בצורה לא מסודרת.

מתי באופן רשמי פניתם למשרד הבריאות?

לפי דעתי לפני שנתיים.

לא. לפני פחות משנה. למעשה, מה שאת ביקשת
מקופות החולים, אנחנו ביקשנו מהם בשנה שעברה - והם עשו את זה. כלומר: זה התעורר בשנה שעברה, וביקשנו מהם: אל תקבעו בהסכמה של שנה קודם; וקופות החולים לקחו את זה על עצמן. הן אמרו: יש לכם זמן של חצי שנה. העניין הוא שהמקור התקציבי לא נמצא עד היום.

עניין ההערכה של מספר הפונים איננו נכון
בעליל.

משום מה?

כי אנחנו מדברים על מה שמשרד החינוך והתרבות
יודע. אבל אלינו מגיעים גם כך וכך ילדים, שבחלקם המכריע אנחנו מוצאים אותם תקינים שאינם מתאימים למערכת. זאת אומרת: לנו יש העבודה הכפולה והמכופלת, שאף אחד איננו יודע עליה, שנעשית על ידי הפסיכולוגים. אתם תגידו לי גם כמה ילדים אינם צריכים להגיע להשמה מכל אלו - הרי לא כולם מגיעים להשמה.

הרי רוב הילדים צריכים להגיע להשמה!

אין אנו אומרים שאנו איננו רוצים. יש לנו עומס
גדול מאוד במערכת - לא של 1,000 ילדים שהפסיכולוגיות עושות. אנחנו מעריכים שיש לנו 3,000 ילדים שאנחנו צריכים להעריך אותם. אין לנו גם כוח האדם, כמו במקצועות אחרים, שיכול לעמוד בזה, מעבר לעניין התקציבי של מיליון השקלים או 2 מיליון השקלים.

אבל זה לא להשמה.

אותן פסיכולוגיות עושות את זה גם לא להשמה.
אנחנו מפזרים את זה על פני שנה שלמה, ואנחנו איננו ערוכים לפזר את זה על פני חודשיים לפני תחילת שנת הלימודים. גם אם יהיה התקציב, אנחנו איננו ערוכים לעשות היום את ההשמות האלה.

אני מצטרפת לדברים של דוקטור בנימין גליק.
פרופסור אשר אור-נוי הוציא את המסמך הזה, שמחייב אותו או מאשר לנו שלא לעשות איבחונים, כבר לפני 8 חודשים. אנחנו חיכינו עד לחודש ינואר. אני חושבת שחלק מהבעיה הוא התיאום, כי אם פרופסור אשר אור-נוי היה מוציא לנו מסמך כזה, שמשרד החינוך והתרבות היה מוציא מכתב שתומך בזה, ולא יורד לשטח ברמה של משרדי שפ"י, ולפסיכולוגים בשטח אין שום מושג במה מדובר - ועובדה שזה מטלטל את ההורים ממקום למקום -אני מסכימה עם זה בהחלט. מן הצד האחר, אין שום הצדקה שאנחנו נמשיך ונעשה את זה, שהעומס ימשיך להיות עלינו, ללא תקצוב.

ומה יהיה עם הילדים?

אני מסכימה שנצטרך לפתור את זה באיזו שהיא
צורה, אבל אי אפשר לפנות לקופות החולים
בטענה הזאת.

מי יעשה את זה "במקום"?

אני חושבת שמבחינה מקצועית נכון שזה יהיה
בתוך המכונים, אבל צריך לתת את התקצוב הראוי. זה לא ייתכן שאנחנו נמשיך שנה אחרי שנה לעשות את זה בלי שום תקצוב לכך. אין ויכוח שמבחינה מקצועית מן הראוי שזה יהיה כתהליך אחד.

אני חושב שבשלב הזה אנחנו צריכים להיות
משתפי פעולה ולגמור את הבעיה, כי ההורים מאוד סובלים, והילדים יהיו ניזוקים בשנה הבאה. אני מציע שאנחנו נשתף פעולה ברמה זמנית ונקבל התחייבויות ממשרד החינוך והתרבות.

זאת הייתה ההצעה של משרד הבריאות כל הזמן,
אלא שמשרד החינוך והתרבות איננו מוכן לרכוש את
השירותים.

אני רוצה "לחדד" פה נקודה שמאוד מפריעה לי,

שמתייחסים לתהליך ההשמה כאיזה שהוא מנגנון של "זבנג וגמרנו". בעינינו הדיון סביב: 'האם הילד יופנה לחינוך מיוחד?' הוא סיכום של תהליך טיפולי שמאוד ממושך, ואנחנו גם איננו רואים את עצמנו כמשרד החינוך והתרבות קבלנים המפנים ילדים לאיזה שהוא גוף חיצוני, או אף פנימי, שהוא יחליט אם הילד צריך לעבור בדיקה לחינוך מיוחד או לא, כי זה ייצור איזה שהוא מנגנון אחר, שאנחנו כל הזמן רוצים למנוע אותו - וזה הפניה של ילדים לחינוך מיוחד. אנחנו רוצים לשלב כמה שיותר ילדים. רוח החוק אומרת שצריך לשלוח ילדים לחינוך המיוחד רק אם זה חיוני, וצריך למצות את הכל בתוך החינוך הרגיל.


בשנים הקודמות זה עבר מאוד יפה, והשתמשנו במידע של ילדים שממילא טופלו על ידי המכונים להתפתחות הילד, וביקשנו מאוד יפה שאם מישהו במכון להתפתחות הילד, או הצוות, חשב שהילד הגיע לאיזה שהוא צומת שבו אין הוא יכול ליהנות משירותים קיימים בקהילה, שהוא יפנה לחינוך המיוחד; ולא רצינו להתחיל את כל תהליך האיבחון מנקודה של אפס, כי זה אכן גם איננו דבר נכון לעשותו.


כל המהומה לפני שנה התחילה מסיפור שבו גברת כרמה, שותפתי במשרד, פנתה לפרופסור אשר אור-נוי והודיעה את התאריכים שבהם אנחנו מסיימים את ועדות ההשמה, מפני שמתוך הניסיון של השנה הקודמת, ונכון מה שדוקטור בנימין גליק אומר, שהמכונים להתפתחות הילד לא סיכמו את הצמתים של הטיפולים של הילדים שטופלו אצלם. אין מדובר בילדים חדשים, ומצאנו את עצמנו בתחילת ספטמבר עם קבוצות של עשרות ילדים שלא יכולנו לספק להם מסגרות. אתם יודעים שהתקציב בנוי בצורה כזאת שבקיץ מכינים את המסגרות החדשות, ואז אמרנו, מתוך הרצון לשיתוף פעולה: 'תהליכי ההשמה שלנו הם כאלו.'. לא אמרנו שנפנה אליכם לעשות את הערכה של ההשמה - זה נעשה במקום אחר ובצמתים אחרים - אלא אמרנו, כדי שהורים אחר כך לא "יטורטרו" ונצטרך להסיע אותם מרחקים בלתי אפשריים, כי אחרי פתיחת שנת הלימודים אי אפשר לפתוח מסגרות חדשות: נסו
להתכנס לתוך התאריכים שלנו, כדי שנוכל לפתוח את המסגרות בזמן, אבל עשו דברים שלא עשיתם קודם, אלא אותם הילדים שחלקם מטופלים אצלכם מגיל 0, מגיל לידה - ואם אתם חושבים שאכן הילד זקוק לחינוך מיוחד, פשוט סכמו את הטיפול כדי שאנחנו לא נתחיל מההתחלה; וזה פתח איזו שהיא "תיבת פנדורה" שהפכה לבלתי אפשרית. אנחנו נתפסים עכשיו כצורכים של שירותים לצורך של השמה. אני אינני אוהבת את זה קונספטואלית. אני חושבת שההשמה היא בסיכון, ושאין זו איזו שהיא התחלה. אם אנחנו נתחיל - כמשרד החינוך והתרבות - לקנות שירותים, אתם תראו שבעוד שנים אחדות מספר התלמידים בחינוך המיוחד ישלש את עצמו וירבע את עצמו.

מדוע?

כי לגבי כל ילד שנמצא היו בגנון רגיל, באופן קבלני
אנחנו נפנה לאיבחונים.

אין זה מובן.

לא רק מי שעבר את המכון להתפתחות הילד הולך
להשמה, וחלק מהילדים אכן מגיעים לוועדת השמה גם בשיקולי דעת כאלה או אחרים, שהם לא תמיד רק התפתחותיים, אלא הם יותר חינוכיים. אנחנו עושים את כל המאמץ שלא להפנות ילדים לחינוך המיוחד ללא צורך.

יש לנו שני מסלולים או "שתי משוכות". יש
המשוכה הראשונה – הילד נכנס למערכת חינוך, בין שזה לגיל 3, אחר כך לגיל 5 ולגיל 6. אלה גילים שבהם יש ההתחלה של משהו. המכונים להתפתחות הילד אחרי גיל 6 כבר בעצם אינם עוסקים בילדים. והיה שילד, בגלל קשיים בתוך המערכת, הוא בחינוך הרגיל, וחושבים שאולי צריך להעביר אותו לחינוך המיוחד - זה כבר מערך שלכם, מתוך שיקולים של הניסיון שלכם שרכשתם עם הידע. הבעיה היא שהניסיון שלכם כמערכת חינוך איננו קיים כאשר הילד הוא חדש. הוא חדש במערכת. אני לא עשיתי חשבון כמה ילדים מתחילים מההתחלה, וכמה ילדים מועברים אחר כך לכאן או לשם. אני אינני יודעת את המספרים, והמדיניות הכללית היא שאנחנו מעדיפים שהילדים יהיו בחינוך הרגיל, עד כמה שניתן, וזו מדיניות נכונה מכל בחינה שהיא. משרד החינוך והתרבות בעצם רוצה לדעת את המידע. עכשיו נשאלה השאלה: האם אין אתם יכולים לשלם בעבור המידע הזה? השאלה היא אם זה ניתן, כי כמסגרת הרי במילא אתם צריכים את המידע הזה. אם תפעילו שירות נוסף לשירותים האלה, זה כמובן בזבוז מוחלט. השירותים שלכם הם שירותים של ייעוץ וחינוך, וזה בסדר גמור. עכשיו אתם צריכים פה את השירות הזה. נשאלה השאלה: האם אתם יכולים לרכוש את השירות הזה?

מתוקף החוק בוודאי שלא.

חוק החינוך המיוחד.

מתוקף חוק החינוך המיוחד בוודאי לא. שפ"י יצטרך
להחליט אם הוא רוצה במסגרת השירותים הקיימים אצלו לקחת את תוספת התקציב ולבדוק את כל הילדים, או אם הוא רוצה לקנות את זה כשירות חיצוני.

אני רוצה להבהיר:

I. היו התכתבויות ברמה של מנהלים כלליים בין שני המשרדים בעניין הזה לפני כשנה, ולא יצא מזה שום דבר.

II. אם אנחנו מסתכלים על תהליך ההשלמה לא לגיל הרך, אלא לילד מעל לגיל 6, כל האיבחון לצורכי השמה הוא על משרד החינוך והתרבות - זה חלק מחוק חינוך מיוחד.


לכן באו יועצים משפטיים של משרד הבריאות ואמרו לנו שגם לגיל הרך, כל מה שכרוך באיבחון של הילד לקראת ועדת השמה הוא בעיה של משרד החינוך והתרבות. אינני יודע אם זה נכון או לא - אני אינני משפטן, ואינני נכנס לזה.


אני רוצה שוב להדגיש שלגבי העברת מידע אין בעיה. ילד שמוכר למכון - כל המידע יועבר. מדובר באותם ילדים - זה לא רוב רובם; זה בערך 50-60 אחוזים - אותם ילדים שבעצם מישהו בא ומפנה אותם בגיל 3 או גיל 4 או גיל 5 למכון להתפתחות הילד בשאלה מאוד ספציפית. עכשיו שמנו לב אם יש מקום להשמה.

הוא מדבר על חלק מ1,000- הילדים.

שמהם חלק כן עוברים להשמה, וחלק אינם עוברים.

אני פותחת את הדיון להערות נוספות.

אני חושב שקצת מוזר שמכנסים כל כך הרבה
יהודים, כל כך הרבה אנשים, לדון במיליון השקלים. יש לי פתרון, אולי מצחיק, ואולי זה יהיה "רעיון מבריק". היות שאנחנו יודעים כמה ילדים זכאים להחזר טיפולי מקופות החולים, וקופות החולים - בלי להתנצח אתן - קצת מעייפות את ההורים בקבלת ההחזר, אני חושב שזה הרבה יותר ממיליון השקלים.

הדגם.

אנחנו מפעילים מכונים. לצערנו הרב הם פרטיים, כי
התורים בקופות החולים הם מאוד מאוד ארוכים ורחוקים עד שמבלבלים את האנשים. ההורים הולכים לקבל החזר, אם בקופות החולים שהם עושים אתן הסכם ישיר, כמו מכב"י, ואם בהסתדרות או בקופות חולים אחרות שאנחנו צריכים לתת להן את החשבוניות… ועד שמחזירים להם ובאיזה תעריף… אני יודע על הורים שלקחו עורך דין להתמודד בתיק הזה וקיבלו כמעט את כל מאת האחוזים בחזרה. הורה חלש, מסכן, שאין לו כוח מחליט לשלם את ה120-130- שקל, והקופה איננה מחזירה לו. אם קופות החולים יחפשו את מיליון השקלים בחיסכון של ההחזר להורים, הן ימצאו הרבה יותר ממיליון שקלים - ואני מוכן לעמוד מול כל מנהל מחוז ולהמציא לו את רשימת הילדים.

אני חושב שזב חסר רסן, שזאת חוצפה ממדרגה
ראשונה. אני חושב שקופות החולים מחזירות מה שמגיע, וחבל על הזמן; ומה זה קשור למיליון שקל של ההשמה?

דוקטור בנימין גליק, יכול אדם לומר את כל מה
שעולה על דעתו, והבה לא ניתן ציונים לאנשים. העניין היה תיאום בין משרדי - באו אנשים ומעלים את הבעיה. אין לנו בעיה בעניין הזה.

צר לי מאוד על העובדה ששירותים או איבחון של
פסיכולוג הם דבר שאיננו נכלל במסגרת החינוך המיוחד. עד כמה שאני מבינה את החוק, הוא כולל שירותים נלווים - ובשירותים נלווים כלולים גם שירותים פסיכולוגיים. אני חושב שגם איבחון של פסיכולוג התפתחותי כלול במסגרת החינוך המיוחד, וחבל שיתחילו להוציא דברים מתוך סל החינוך המיוחד מתוך חוסר תשומת לב או מתוך רצון לחסוך.


אינני מבינה את הדחייה של ההצעה של קופות החולים שיכול להיות שיהיה פתרון לזה - שמשרד החינוך והתרבות ייתן את השירותים. לא בדקתי את זה לעומקו של עניין, אבל יכול להיות שזה יהיה הפתרון.


אני הייתי רוצה לשמוע איזה הסבר על מקור ההנחה שיגדל מספר הילדים שהולכים לחינוך המיוחד כתוצאה מרכישת השירות הזה. דווקא לי זה נראה אחרת: אולי דווקא מטעמי חיסכון תהיה סכנה הפוכה. אני אינני רואה שום הבדל בין המצב שבו משרד החינוך והתרבות יעשה את זה בעצמו ובין האפשרות שהוא ישתמש בקבלן משנה.

לכן אמרתי שאין אני האדם שיכול לענות על זה.

בסדר, אבל אני מקווה שההצעה לא תידחה על הסף.

היא נדחתה על ידי משרד החינוך במקומות
העליונים.

מדובר כאן כל הזמן בגיל הרך. רציתי הבהרה
אם זה כולל הורים שפונים לקופות החולים לעשות איבחון לילד או לקבל טיפולים לילד - האם זה כולל או מדובר רק במכונים?

זה רק לעניין של השמה. כל דבר אחר - מחויבים
לתת לו שירותים במסגרת החוק.

הבעיה היא במעבר בין הילד כצרכן בריאות לבין
הילד כצרכן חינוך. זה אותו ילד כמובן. זה בדיוק אותו ילד, אלא שפעם אחת קוראים לו צרכן בריאות - ופעם אחת הוא צרכן חינוך. הוויכוח הוא שכאשר מדובר בהשמה, זה עניין של החינוך או עניין של הבריאות. כמובן שהכל תלוי באיזו זווית מסתכלים. כאשר מסתכלים בצורכי הילד אומרים: לא! זה עניין של הבריאות שלו, כי איך הוא הגיע? חינוך זה אומר: לאן הוא יגיע? השאלה מאין הוא מגיע או לאן הוא מגיע, ובאמצע צריך לעבור איזו שהיא ועדה ואיזה שהוא מנגנון שאומר את זה. המידע צריך להגיע למנגנון, ואומרים: אין בעיה! נעביר להם את המידע, אבל ישנם ילדים שהולכים רק לצורך השאלה של ההשמה. הם לא באו כי בגיל שנתיים הם מפגרים בהליכה או אינם מדברים, ואז באים למכון ושואלים שאלות, אלא הגננת אמרה, או מישהו אמר שיש פה בעיה 'כדאי ללכת לבדוק במכון, כי הילד שלכם צריך בעוד שנה ללכת לכיתה א'', ואז הם הולכים למכון. אבל אז אומרים שהמכון הזה הוא רק בשביל משרד החינוך והתרבות וכן הלאה.

חוק החינוך המיוחד קובע שוועדת השמה יכולה
קובע שעל כל ילד או משפחה לעשות איבחונים שונים. אולי הדבר יכול להוות איזו שהיא פתיחה.

אבל מי משלם?

לא כתוב מי משלם.

אותי מדאיג לא רק מי משלם, אלא גם מי מבצע -
ופתרון שנרמז כאן על ידי הגברת לאה שקד: יש אפשרות לחזור לשירות הפסיכולוגי חינוכי, וכאפשרות - שהם יעשו את זה במסגרתם. כאן אני אוכל להגיד, כמי שמכירה היטב את כל התפקודים של הפסיכולוגים בתחומי המומחיות השונים, אני רואה בעיה, מכיוון שמי שמומחה באיבחון, בטיפול בגיל הצעיר מאוד - ואנחנו מדברים על הגיל הזה - הם הפסיכולוגים ההתפתחותיים. במסגרות השטח, השירות הפסיכולוגי החינוכי, יש בעיקר פסיכולוגים חינוכיים שהמיומנות שלהם היא טובה מאוד בתחום של בתי הספר, מעט בגנים - אבל לא בגיל הרך. לכן אני מודאגת ממצב שבו אם אנחנו נמצא איזה שהוא פתרון כדי לפתור את הבעיה הכלכלית ולא נחשוב על השילוב הכספי עם המקצועי, נמצא את עצמנו בבעיה במתן שירות לא נכון לאוכלוסייה שאנחנו רוצים לשרת נכון.

אני רוצה להתייחס לאותם ילדים שכרגע כן
מטופלים על ידי המרכזים להתפתחות הילד והגיל הבוגר שלהם. אמרה עכשיו הגברת דליה גלבוע שהפסיכולוגים החינוכיים מאוד מאוד טובים, אך הללו אינם מתאימים תמיד גם לאבחן את הילדים היותר גדולים עם הבעיות ההתפתחותיות. קורה מצב שאת באה להשמה חוזרת בכיתה ג' ובכיתה ו', ואת רוצה לחזור לאותו פסיכולוג התפתחותי שראה אותך קודם, כי אולי - ורק אולי - בגלל המורכבות של הילד שלי והמורכבות של הילדים שנמצאים סביבי, אולי הוא יכול לאבחן - ואולי לא. אבל לפסיכולוג שיושב בשטח אין היכולת - ולא בגלל שאין הוא בסדר; פשוט בגלל שזה איננו התחום שלו. התחום ההתפתחותי גם בילדים הגדולים יותר איננו התחום שלו, וזה בכלל התחום שעדיין לא שמענו עליו הסבר.


אני רוצה לשאול עוד שאלה שקשורה לישיבה האחרונה שהייתה פה בחודש פברואר, שעדיין לא קיבלנו עליה תשובה - שהייתה פה איזו שהיא התדיינות בין קופת חולים כללית לבין פרופסור אשר אור-נוי, וניסיתי על ידי חוק חופש המידע למצוא מי האחראי לזה במשרד הבריאות, ולא הצלחתי. קופת חולים כללית העלתה פה בפעם שעברה את זה שהם הוציאו מדיניות לגבי אילו טיפולים יכולים לקבל ילדים שנמצאים בתוך מערכת החינוך המיוחד, והם אינם מוכנים לתיתם לנו.

לבקשת הוועדה שלנו, פרופסור אשר אור-נוי הכין
את סל השירותים בתחום התפתחות הילד. אנחנו
נצלם ונעביר זאת לכל משתתפי הישיבה.

זה מסמך שמקובל גם על דעת קופות החולים, וזה
מה שהיה חשוב.

אם אני מפרסמת את זה, האם הורים יכולים לבוא
אליכם עם זה? אתם טוענים שאתם נותנים שירותים מצוינים, ואני בטוחה שאתם חושבים כך. אנחנו, כהורים, נתקלים בהרבה מאוד בעיות - ולא רק של החזרי כספים, אלא בעיות בהכרה בכך שמגיעים לנו טיפולים. אם אנחנו מקבלים מסמך כזה שמקובל על דעתכם על פי פרופסור אשר אור-נוי, האם זה מסמך שנתקבל על ידי קופות החולים? אני מאוד מצטערת על השאלה הפרובוקטיבית.

זה לא פרובוקטיבי כלל. במסמך מצוין שמחליט
בעל מקצוע. אם את חושבת שאת רוצה לקבל טיפולים של רכיבה על סוסים, ואנחנו חושבים שזה לא נכון - לא נאשר את זה. נאשר כל דבר מקצועי לפי החוק.

כל דבר מקצועי על פי החוק. האם מצוין שם מה
מקצועי על פי החוק?

מצוין שיש רופא שיקומי או רופא התפתחותי. שהוא
קובע.

"אחרית הימים". מבחינתי תודה רבה.

מידע זה כוח. ישנה עמותה שמלמדת צרכני בריאות
איך למצות את הזכויות שלהם, והסיפור הוא על אישה אתיופית שהלכה לפגישות האלה, ולימדו אותה מה שלימדו אותה, והיא הגיעה לרופא; והרופא אמר: 'את צריכה לעשות כך וכך!', ואז האישה האתיופית אמרה: 'אני רוצה חוות דעת שניה'. הרופא אמר לה: 'מה פתאום? לא היה ולא נברא!', ואז היא הוציאה את הנייר הזה ואמרה: 'אבל כתוב'.


ההתייחסות לקבוצות די גדולות באוכלוסייה שהן אינן יודעות, ושאם אנחנו נאמר: "לא מגיע לכם"!, האוכלוסיות ה'לא יודעות' האלה יוותרו וברגע שלקוח… וההורים האלה שבדרך קבע באים אלינו לדיונים שקשורים בילדים עם צרכים מיוחדים, אני רוצה לומר שהם עושים עבודה מדהימה בהעברת מידע להורים. יש בעיה של מידע, זאת אומרת מה מגיע "בגדול" לילד - לאו דווקא בעניין של ההשמה. אנחנו מדברים על תחומים נרחבים יותר.

יש לי ילדה עם CP שהייתה צריכה השמה בגיל 15
ולא בגיל 5. כאשר ניגשתי לשירות הפסיכולוגי, הפסיכולוג אמר לי בפירוש: אני איני יכול לעשות את ההשמה הזאת. אינני יכול לעשות לה את האיבחון. "את חייבת לגשת איתה לנוירו-פסיכולוג". לקח לי 4 חודשי מלחמה עם קופות החולים כדי לקבל התחייבות, ואני מתארת לעצמי שישנם עוד הרבה ילדים, אם זה ילדים אוטיסטיים, אם זה ילדים נוירולוגיים עם ניוון שרירים - והפסיכולוגים אינם מסוגלים לאבחן את הילדים האלה. זה לא רק השמה; זה לא רק העניין של: "הוא ילמד ככה", אלא מה הוא מסוגל. דרך כיתת הגן זו דרך לפתוח את הילד - זה לא רק ההשמה, שהוא נכנס לחינוך המיוחד, זה גם איך להדריך את ההורים. אנחנו צריכים הדרכה בבית. אנחנו איננו יכולים להביא אותו פעם בשבוע לאיבחון ולהגיד: 'עשיתם לו ככה, או אז אני אקח אותו הביתה".

אני חושבת שזאת אחת הבעיות הכאובות ביותר שיש

ברגע שהילדים עוזבים את המכון שלנו, לאן הם מגיעים, ואיך מטפלים בהם? נכון. יש בעיה מאוד קשה בעניין הזה. לכן אולי הפניה שלנו באה לצורך כזה של איזו שהיא ועדה בין משרדית, כי עם ירידת הגיל של חוק חינוך חינם, ובעצם המכונים והמרכזים לגיל הרך, שהיו אמונים על הילדים בגיל הזה - זה יוצא קצת משליטתם, וזה יעבור למשרד החינוך והתרבות.


אני חושבת שאת הבעיה הזאת צריך יהיה לפתור במסגרת של איזו שהיא ועדה שיהיו בה אנשי מקצוע - לא רק אנשי תקציב, אלא גם אנשי מקצוע, שיגידו קודם כל ויבנו את מערכת הצרכים של הילדים האלה לאורך השנים. הילדים שמגיעים למכון - גם אם החוק שלנו היום 'מכסה' אותם, ואני יודעת שהוא 'מכסה' אותם עד גיל 9. נכון, פרופסור אשר אור-נוי?

עד גיל 6. מגיל 6 עד גיל 9 זה 'טיפה בים'.

אבל החוק אומר שהוא צריך 'לכסות' אותם. אנחנו
איננו עומדים בזה לא בגלל שאין אנו רוצים, אלא כי אין לנו שום כוח אדם לעשות את זה. אנחנו איננו מסוגלים. זה איננו נגמר בגיל 9. זאת אומרת: רוב הילדים האלה - אנחנו מדברים על האחוז היותר קטן של הילדים עם הצרכים המיוחדים - זה איננו מסתיים; זה נמשך עד סוף החיים, ואחר כך רק עם המוות זה נגמר. אנחנו צריכים לתת את הדעת בעיקר לילדים עד גיל 18, שיהיה להם איזה שהוא 'כיסוי' בתוך המערכות; וזה רב תחומי - זה איננו יכול להיות רק של משרד אחד.

אני מדברת בתור אם. אני די ב"צומת" בין מר
יהודה מורמונשטיין לבין דוקטור בנימין גליק עם הסיפור האישי שלי. נולד לנו ילד שהוא היה היפוטומי לחלוטין. באיזה שהוא שלב הוא הלך למשפחה מאמצת, ביחד עם הבת שלי שגרה יחד איתו כדי שהוא ירגיש משפחתיות.

משפחה אומנת?

משפחה אומנת, כדי שהוא יקבל את השירות של
"עלה". כאשר הרופא ראה את הילד עומד, הוא התחיל לבכות, כי הילד הזה בשלושה השבועות הראשונים היה רק פוקח עין - יותר מזה הוא לא עשה כלום. אחר כך עברנו לירושלים. הוא עבר לחינוך המיוחד, ובמקביל היינו בקופת חולים מאוחדת. עד שיש התור לרופא, לדוקטור בנימין גליק שהכיר אותי, ואחר כך: חכי לתור עוד פעם לאיבחון; הילד הוא כבר בחינוך המיוחד, ואו אז הוא אינו צריך לקבל את הטיפול. אזיי עכשיו נחכה להעביר אותו לחינוך הרגיל, ואז צריך לעשות איבחון בשביל לקבל את החינוך הרגיל. אזיי עכשיו הוא כבר עבר לחינוך הרגיל, אבל עכשיו הוא כבר בן 6, הוא כבר עבר את הגיל - הוא איננו זכאי לטיפול. לכן אנחנו עכשיו כותבים מכתבים, ואומרים לנו שבאופן מיוחד הוא יהיה זכאי עד גיל 7. עכשיו שוב צריך לחכות לתור אצל דוקטור בנימין גליק במכון להתפתחות הילד.

מחכים 3 ימים.

3 חודשים. אני מדברת על נכון ללפני שנה. 5
ימים לפני שהוא היה בן 6 וחצי הוא קיבל את התור לדוקטור בנימין גליק. דוקטור בנימין גליק מאוד התפעל מההתפתחות שלו ואמר שבאופן מאוד מאוד חריג הילד יקבל 20 שיעורים של טיפול הידרותרפיה - שזה דבר מאוד חריג מבחינת הקופה - והוא ציין שהילד התפתח מאוד.



אני רוצה לשלב גם את משרד החינוך והתרבות, כי אני ישבתי בוועדת השמה בעניין המעבר מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל, ושם אמרו לי: אם את רוצה תלמוד תורה לילד שלך - ו19,000- ילדים בירושלים לומדים בתלמודי תורה - הילד שלך לא יקבל שום עזרה. זה נקרא 'חינוך פטור'. בחינוך הפטור אין כיתות מקדמות. אין סייעות התפתחותיות. אין שילוב. אין שום דבר. כל הנטל נפל עלינו בתור הורים. באיזה שהוא שלב, כשהייתי אצל דוקטור בנימין גליק, הבאתי לו ספר שאני כתבתי. אני אמרתי לו שהורים לילד בחינוך המיוחד צריכים לשלם במכולת וצריכים לשלם שכר דירה. ילד עם צרכים מיוחדים הוא 'פרוייקט' להורים, וההורים לא תמיד מסוגלים לעמוד בפרוייקט הזה. כרגע הפרוייקט שלי זה לשלם במכולת. אני אינני מסוגלת לשלם לילד את כל הצרכים הנוספים שהוא זקוק להם.

אינני יודעת אם דוקטור בנימין גליק יודע או איננו יודע, אבל הילד שלי לא נהנה מהשיעורים של ההידרותרפיה שהוא "רשם" לו, בגלל ש5- ימים אחרי זה, באופן פתאומי, נפטר הילד שלי, ואז התברר שמתח השרירים שלו היה נמוך, והוא לא קיבל נגד זה שום טיפול באותה תקופה, והדבר גרם לו לחנק בשעת השינה.

מה אנחנו יכולים לומר לך, גבירתי, מלבד הכעס
והצער בשל חוסר היכולת שלנו לעזור.

אני עובדת בתור רכזת ילדים במינהל הקהילתי,
ובעזרת הגברת גליה חובסקי מחברת המתנ"סים פתחנו מרכז קידום לילד, ואנו מאוד מקווים שנמצא את הכלים ואת שיתוף הפעולה של כל הגורמים האמורים לתת מענה לילדים האלה.

כל הכבוד לגבירתי על שמצאתם את הכוח לדאוג
לילדים נוספים הנמצאים במצב כל כך קשה.

החינוך המיוחד מקבל מעט - הוא מקבל "פירורים".
החינוך העצמאי בירושלים, למשל, של מעיין החינוך התורני מהווה 42 אחוז מהחינוך. 58 אחוז מהילדים - שזה 19,000 ילדים, נמצאים ב"תלמודי תורה", הנחשבים למוסדות 'פטור'. הילדים האלה אינם מקבלים ולא כלום.

מבחינת תלמידים הזכאים על פי חוק החינוך
המיוחד, אין אפליה בין ילדים - לא מבחינת מגזרים, ולא משום בחינה אחרת. ילדים דוברי ערבית, ילדים יהודים, ילדים מהמגזר החרדי, מקבלים את אותו הדבר. יש ויכוח, ואנחנו רק יכולים להצטער על כך שילדים בחינוך הרגיל אינם זכאים לפי הסטטוס של החוק היום לטיפולים פרה-רפואיים, וזה נושא הוויכוח עם ההורים. הוויכוח איננו ויכוח עקרוני - הוא ויכוח כספי. בחינוך הרשמי היו, ועדיין יש, 80,000 שעות שבועיות המיועדות לשילוב, שאינן קיימות במגזר החרדי.

למה אין הן קיימות?

מפני שצילמו מצב קיים, ולו היו מצרפים ולוקחים
את 80,000 שעות השילוב ומחלקים למגזר הערבי ולמגזר החרדי, היינו "עושים צחוק מעצמנו", ואז לגבי כל ילד - אם היום במגזר הרשמי הממוצע בחינוך הרגיל ניתנת בערך שעה לילד, היינו מגיעים אולי ל10- דקות לתלמיד, וכמובן אין בכך שום היגיון.


ההיגיון היה לנסות להעלות את האוכלוסיות
האחרות לאותו מינימום שגם אנחנו איננו
מאושרים ממנו.

האם ישנה תוכנית?

היה בג"ץ במגזר הערבי. המדינה התחייבה להוסיף,
למשך 3 שנים, כל שנה 4,000 שעות.

או אז זה יחול באופו עקרוני גם על החרדים. לא?

את מה שעדיין אינו קיים, ולא הגיעו להסדר
לגביו - בהחלט עושים מאמץ לנסות "לסגור".

חברים, אנא פנו לבג"ץ, כדי שמשרד החינוך
יתחייב גם לכם.

אבל מתוך ידיעה שבמגזר החרדי אין שעות שילוב
- בכיתות המקדמות במגזר החרדי - אנחנו תקצבנו את זה לפנים משורת הדין לגבי כיתות לחינוך מיוחד בבית ספר רגיל, כאשר בחינוך הרשמי זה מתוך תוכנית השילוב; זאת מפני שאי אפשר היה להגיד להם: 'קחו שעות שילוב, ותתנו באמצעות זה טיפולים פרה-רפואיים'.


הדבר שאיננו "מכוסה" לחלוטין, לא בחינוך הרשמי ולא בחינוך המוכר, זה תלמידים המשולבים על בסיס פרטני במסגרת הרגילה, מתוך איזו שהיא הבנה שאלה אותם הילדים שמקבלים את זה באמצעות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כי הם אינם "מכוסים" על ידי חוק חינוך מיוחד.

האם קופות החולים יודעות שילד הנמצא בחינוך
רגיל ואיננו מקבל שם דבר, הן אמורות לתת לו?

חוק הבריאות הממלכתי בא להוסיף על חוק
הבריאות המיוחד.

ביוזמת צח"י מונח על שולחן הכנסת חוק השילוב,
שהמטרה שלו היא להביא למצב האידיאלי: שניתן לשלב ילד בחינוך הרגיל, שהוא יבוא לחינוך הרגיל עם סל אישי, שהוא יוכל ללכת, ושהשירותים לא יינתנו לפי המוסד אלא לפי הילד. מאחר שאנחנו מסכימים הסכמה מלאה עם משרד החינוך והתרבות שצריך, ככל שניתן, לשלב ילדים רגילים, ברור שקשה לילדים האלה לשבת יום שלם בלי סיוע מסוג כזה או אחר; אמנם עדיין דברים כאלה מתקדמים לאט לאט, אבל הרעיון הוא נכון. הרעיון הוא לנסות להתמודד עם המצב שגבירתי תיארה, של ילד שיושב על כיסא גלגלים, ילד שסובל מבעיות - אבל יכול ללמוד בחינוך הרגיל; אבל הוא יצטרך את הפיזיותרפיה פעם בשבוע או פעמיים בשבוע, כמובן לא בהיקף של החינוך הרגיל וכל המוסד שקיים. ואני חושבת שאם נעשה את זה, בסופו של דבר זה לא יכביד על המערכת - להפך, זה יקל על המערכת, כי ברגע שיש לך שירות מיוחד זה תמיד יותר קטן - הכיתות יותר קטנות. אנחנו מדברים על ילד שנכנס לכיתה רגילה של 30 תלמידים או 40 תלמידים, אבל מישהו צריך לעזור לו. אני חושבת שהרעיון הזה הוא מאוד מבורך, אבל אנחנו עדיין 'תקועים' עם אי אילו עניינים קודמים שצח"י עסוקה בהם.

אני רוצה 'לחדד' את הדברים שהאם אמרה פה
- הוויכוח של קופות החולים עם כל מיני גורמי מימון לכל מיני דברים. הוויכוח הזה לפעמים יכול למנוע מילדים טיפול בגיל הצעיר וגם בגילים קצת יותר בוגרים, שיכול להיות מאוד מאוד מכריע ובלתי הפיך למעשה לעתיד, ואחר כך בעתיד הטיפול הוא הרבה הרבה יותר יקר. אם לחבר את זה לכל הצרכים המיוחדים של הילדים, אני רק רוצה לסבר את אוזניכם שהייתה "ועדת מרגלית" לגבי ועדות השמה, ואחת ההמלצות הבולטות של "ועדת מרגלית" הייתה שוועדת השמה תעבור מסטטוס של ועדת השמה לוועדת זכאות, שהיא תגדיר את הצרכים של הילד ולא תקבע את הזכאות שלו לחינוך מיוחד או לאי זכאותו, שזה בעצם מה שהוועדה עשתה עד היום.


הגדרת הזכאות של הצרכים של הילד קשורה לתשומתיות של הילד - מה הוא יקבל, איפה הוא יקבל, מתי הוא יקבל, וכדומה. אנחנו ממתינים כבר חודשים ארוכים לפרסום הדוח ממשרד החינוך והתרבות איך הם מיישמים בעצם את 'ועדת מרגלית'.

והם כבר גמרו "לשבת".

הוועדות גמרו מזמן "לשבת". אולי הגברת לאה שקד
תוכל לספר לנו מה קורה.

אני אינני מוסמכת לענות על זה. אכן הוועדות
סיימו "לשבת." מה שאני כן יודעת לומר הוא שאין סיכוי ללכת עם סל פר תלמיד. התוספת התקציבית, גם בכנסת, היא בלתי אפשרית - מדובר במיליארדי שקלים, שכמובן אני אינני רואה שאנחנו עומדים לקבל. כן ייערכו התאמות בתוך מערכת החינוך. זה אורך זמן. היום הם מונחים אצל המנהלת הכללית של משרד החינוך.

יש לי הצעה. במסגרת ישיבות הוועדה, אנחנו נזמין
את משרד החינוך והתרבות ואת הנוגעים בדבר, והם יספרו לנו מה קורה באותן ועדות, ונשמע אם העלות היא מיליארדים או מיליונים.

מצוין.

אנחנו תמיד יודעים שבמהפכות מהסוג הזה, וזאת
איזו שהיא מהפכה תפיסתית ומהפכה בשטח, בוודאי שזה יהיה הדרגתי. אף אחד איננו מצפה שמהיום למחר כל המערכת תקפוץ ותשנה. אין קורים דברים כאלה. בחינוך המיוחד זה לקח 10 שנים - ועוד לא סיימנו – או אז, גם בעניין הזה אף אחד איננו מצפה שמשרד החינוך יישם את זה בבת אחת. אבל אני חושבת שרעיונות טובים הם כמו טיפות מים - מחלחלים, ואנחנו שמחים מאוד שהיו ועדות, ואנחנו נעסוק בעניין הזה.

רציתי לשאול: הטיפולים שמדברים עליהם, האם
מתכוונים בתוכם גם לחונכים לילדים עם צרכים מיוחדים שהם בחינוך הרגיל, אבל מבחינת בעיות התנהגותיות אינם יכולים לשבת בכיתה וזקוקים לחונך? האם זה כולל גם את החונך?

לא. כאשר אנחנו מדברים על תוספת למה שאנחנו
קוראים במערכת "סל שח"ם" - טיפולים פרה-רפואיים, רפואיים וסוציאליים אינם מתייחסים לא לכוח אדם שמיועד להוראה וגם לא לסייעות טיפוליות, שמתוקצבות באופן נפרד, ולטעמי אף לגמרי לא רע, בשנים האחרונות.

מי אמור לתקצב אותם?

משרד החינוך מתקצב. יש מנגנון שמתקצב סייעות
בתוך המערכת.

יש, או אמור להיות?

יש.

אני לא נתקלת ב"יש".

אולי לא מצאת אותו, אבל יש מנגנון שמטפל בכוח
אדם מקצועי במשרד החינוך. הכוונה היא למורים, מורות, סייעות וכדומה. ישנו מנגנון שאינו שייך לשח"ם - הוא שייך למדור אחר. איך נקרא המדור?

"סייעות טיפוליות".

הייתי רוצה לחזור לאחת מהמטרות שאמרנו
שהיא מהווה את הסיבה של הוועדה היום מעבר לעניין של ועדת ההשמה, וזה העניין של: האם יש צורך לוועדה בין מקצועית, בין משרדית, לענות על הצרכים של כל הילדים - הצרכים המיוחדים?


אני חושבת שהרבה דברים עלו היום מעבר לוועדת ההשמה. דיברנו על טיפולים שאנשים צריכים ומקבלים או אינם מקבלים, ודיברנו על הנטייה והמגמה שיהיו יותר ויותר ילדים מעורבים בחינוך הרגיל, שיצטרכו טיפולים פרה-רפואיים, וגם הילדים שנמצאים היום במסגרת של המכונים להתפתחות הילד וגם בתוך מערכת החינוך - ואנחנו יודעים שאין רצף של התייחסות לצרכים של הילדים. יש צורך גדול מאוד בוועדה שתעמוד ותתייחס לעניין הזה.

אני רוצה להעלות איזה שהוא היבט שאני נתקלת
בו גם מהזווית של ההורים וגם מהזווית של פסיכולוגית חינוכית בתוך הוועדה. הזווית של ההורים – דובר פה בצורך במתן שירותי איבחון וטיפול תחת קורת גג אחת. אני חושבת שבפועל, חוק החינוך המיוחד גרם - ובין היתר גם ועדת מרגלית - זה שבאמת הפסיכולוגיים ההתפתחותיים אינם יכולים לקבוע סוגים מסוימים של חריגויות לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים. קרי: ילדים עם פיגור אינם יכולים להיות מאובחנים על ידי פסיכולוג התפתחותי, וילדים עם אוטיזם... כתוצאה מזה ההורים מופנים לשירותים נוספים - למשרד הרווחה לצורך קביעת פיגור; והוא כשלעצמו אומר שלילדים בגיל הזה לא ניתן לקבוע את דרגת הפיגור מכיוון שהילד צעיר מדי, וההורה נשאר עם איזו שהיא אבחנה ערטילאית. אותו הדבר לגבי ילדים עם PVV ואוטיזם.

האם גבירתי טוענת שההחלטה מבחינה מקצועית
איננה נכונה?

לא. אני אומרת שכאשר הורה מגיע אל פסיכולוג
התפתחותי, ככתובת ראשונה שאמורה לאבחן את הילד ואת הצרכים שלו, הפסיכולוג איננו יכול לקבוע - גם אם הוא רואה בפועל, ובהחלט רואה, את הילד גם על רצף של טיפולים, אין הוא יכול לקבוע את הצרכים שלו. כתוצאה מזה, כאשר הילד מגיע לוועדת השמה, הפסיכולוג החינוכי שיושב בוועדה - כשהוא צריך לקבוע את אפיון החריגות של הילד - איננו יכול להגיד שום דבר מחייב, במיוחד לשתי הקטגוריות האלה. זה אומר שהקצאת המשאבים לילד לטיפול ולחינוך במסגרת שאליה הוא מופנה תהיה מופחתת בצורה משמעותית, וזהו היבט שמאוד מאוד פוגם.

בעניין הזה אני רוצה לומר שחוק החינוך המיוחד
יצר… ובוודאי החוק שקובע את הפיגור מוסדר על פי חוק, לא היה המקצוע של פסיכולוג התפתחותי. המקצוע הזה נוצר יותר מאוחר, למעשה הוא ב'תפר' שבין חקיקת חוק החינוך המיוחד - וזה היה בשנת 1987 - והחוק כאמור נחקק בשנת 1988, אבל עבדנו עליו; ואז הכנסנו פסיכולוג חינוכי, כי זה מה שהיה. אני חושבת שהגיע הזמן לדרוש שינוי חקיקה בעניין. אין זה דבר שהוא 'בשמיים'.

שינוי חקיקה לחוק החינוך המיוחד?

כן. בוודאי. ישנה מציאות חדשה, וצריך להתאים את
זה.

יש בלבול. נאמרו כאן כמה דברים בעת ובעונה
אחת, שאינם בהכרח קשורים זה בזה. הפסיכולוג חבר ועדת ההשמה שמאפיין את חריגותו של התלמיד - זה לא אפיון לצורך של מתן אבחנה, אלא זה כדי לומר משהו למערכת החינוכית באיזו קטגוריה של שירותים הילד יכול להשתלב, ובעקבות זה גם איזו קטגוריה של שירותים הוא יקבל. אלה שני דברים שאינם קשורים - בין האבחנה לבין 'באיזה סוג של כיתה ישתלב הילד אחר כך?'.


הייתה פה אי הבנה, גם שלנו וגם של משרד העבודה והרווחה, בעניין הגורם על פי חוק שיכול לקבוע מי הוא האדם המפגר, ואנחנו - לצערנו - כולנו מודים בזה שטעינו, ועבדנו בעבר הרחוק מתוך אי ידיעה.


חוק הטיפול באדם המפגר קובע שהגוף היחידי שיכול לקבוע מי הוא האדם המפגר מבחינת אבחנה הוא ועדת האיבחון של השירות למפגר. אין זה עניין שנתון לוויכוח. כל היועצים המשפטיים - גם של משרד החינוך, גם של הכנסת וגם של משרד העבודה והרווחה - נאמר בו שהגוף היחידי שזכאי לתת 'כותרת' מי הוא האדם המפגר, ולכן גם משרד החינוך יכול לתת 'כותרת' של אדם מפגר - זה רק להשתמש בוועדת האיבחון של השירות למפגר.

ממתי החוק?

הוא ישן. הוא איננו מהתקופה הזאת.

הוא מצדד בחוק החינוך המיוחד. אלא שאנחנו,
בתמימותנו הרבה, שאנשים ישבו בוועדת ההשמה, בעבר פסיכולוגים קבעו מי הוא בעל הפיגור הקל ומיהו בעל הפיגור הבינוני - עד שמישהו העיר את תשומת לבנו שאנחנו עוברים על החוק, ולכן תוקנו ההנחיות, גם של משרד החינוך.


בין זה לבין הילד שעד היום עומד בתור לאיבחון אם הוא כן מפגר או אם אינו מפגר… אין לזה שום קשר לגבי רמת השירותים. אני אומרת לכם מתוך ידיעה, מפני שאני זאת גם שקובעת את סוג החריגות הכיתתית. מותר שיישבו בכיתה לתלמידים עם פיגור קל חלק מהילדים שוועדת האיבחון איבחנה אותם כפיגור קל וחלק של ילדים שיש להם אילו שהם צרכים אחרים - אלה ואלה יקבלו את אותה רמת השירותים.


הדבר היחידי שאנחנו ביקשנו, שאותו פסיכולוג חבר הוועדה לא יקבע כפרט על אדם שהוא אדם מפגר, מפני שאם לאו - הוא עובר על החוק, והוא גם מכתים אותנו. עדיין אותו תלמיד שיש לו צרכים כאלה או אחרים יכול ללמוד בכיתה לתלמידים עם פיגור קל או בכיתה לתלמידים עם פיגור בינוני, והוא לא ייפגע מבחינת רמת השירותים; ולכן עשו נא את האבחנה הזאת.

אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות קצת סדר בין
החוקים השונים. ועדת השמה קובעת על פי חוות דעת, שאנשי מקצוע מביאים בפניה את ההחלטה לגבי לאן ילד צריך ללכת. אנשי המקצוע הם פסיכולוגים ואנשי חינוך. אותו הדבר לגבי חוק טיפול במפגרים. ישנה ועדת איבחון על פי החוק, שהיא קובעת מה הם דרכי הטיפול של האדם המפגר; אבל גם ועדת האיבחון הזו ניזונה מחוות דעת שהיא מקבלת מאנשי המקצוע - שהם פסיכולוגים, אנשי חינוך, פסיכיאטריים, עובדים סוציאליים. בחוק החינוך המיוחד, בקביעת הזכאות, כתוב שאם מגיע ילד שאובחן כבר - אזיי ועדת ההשמה תתחשב בקביעה של ועדת האיבחון על פי חוקת הטיפול במפגרים.

השאלה של הסמכויות של קביעת הפיגור השכלי
נקבעה בחוק כפי שנאמר פה. השאלה היא איך זה עולה בקנה אחד עם הסמכויות שניתנו למשרד החינוך לקבוע את השירותים, והשאלה היא אם יש או אין סתירה. בחוק משנת 1969, הכוונה הייתה לתת למי שאובחן שירותים על ידי משרד העבודה והרווחה, שיש לו אגף, והוא נותן שירותים שהם חשובים מאוד למי שסובל מפיגור; ואנחנו היינו רוצים שהם ימשיכו לקבל את השירותים האלה. במקביל, אותם ילדים, או אותם בני נוער, זכאים גם לחינוך - ולכן גם משרד החינוך כמובן צריך להתייחס לילדים האלה.


השאלה שהועלתה פה, אין לי מושג - לא למדתי את העניין - אני מציעה שנקיים עליה דיון בצורה יותר רצינית – האם העניין הזה של חוק הסעד לטיפול במפגרים – האם "עבר זמנו - בטל קורבנו"? או שיש פה רק בעיית תיאום, אם בכלל, או משהו אחר; אבל נוריד את זה עכשיו מסדר היום. העניין הוא מאוד חשוב. אני אינני מציעה שנדון בו באקראי. הייתי רוצה שאז יבוא מי שאחראי על השירות למפגר במשרד העבודה, כדי שכל הגורמים האלה שיכולים לתת תשובות יישבו אתנו - ולא שאנחנו נקיים דיון כבדרך אגב.

אני מאוד שמחה שזה לא יהיה כבדרך אגב, כי ועדת
איבחון מכוח חוק הסעד היא הגורם היחיד שקובע אם אדם מסוים הוא עם או בלי פיגור. זאת בסך הכל איזו שהיא קביעה שיש לה השלכות לאורך שנים, ואנחנו איננו רוצים שזאת תהיה רק קביעה של אדם אחד, אלא באמצעות ועדת איבחון לפי החוק.

אני רציתי לומר משפט אחד להרבה משתתפות פה:
שיש חוסר ידיעה גדול מאוד, בעיקר להורים או
לארגונים, בנוגע למה שהילדים שלהם זכאים לו.

נכון.

צריך לפנות למנהל בית הספר; אם אין זה עוזר -
למנהל המחוז, כי מערכת החינוך המיוחד התכוונה בצעדי ענק להתמודד עם בעיות החינוך המיוחד בתוך המסגרות. המקביל השני – קופות החולים – ישלימו את מה שהן צריכות להשלים על פי החוק. אז לא היו מעלים פה הרבה עניינים.

פורום לילדים עם נכויות רב תחומיות מתעסק עם
זה שהילד מקבל הגדרה "פונקציונאלי לכיתה שלו". אין מגדירים אותו בוועדת השמה, אלא מגדירים לאיזו כיתה הוא הולך. לכיתה שהוא הולך הוא - או בשל הפיגור שלו, או בשל השמיעה שלו, או בשל הנכות שלו במקרה של הגברת חני לוי. בתוך הכיתה הזאת הוא יקבל רק טיפול בעבור מה שהכיתה מקבלת - אין להם יותר כסף. "ישבנו" עם זה מיליון פעם. אנחנו הולכים משם למשרד הבריאות ואומרים לקופות החולים שהילד מקבל בבית הספר רק על איקס. או אז, הם אומרים: 'לא נכון שהוא מקבל רק על איקס. כתוב בחוק החינוך המיוחד שהוא צריך לקבל על פי צרכיו". אני חוזרת אליהם, ואני אומרת להם שהוא צריך לקבל על פי צרכיו - הם אומרים לי: 'אבל צרכיו מוגדר בחוק הכיתה שהוא לומד בה, ובכיתה שהוא לומד בה יכולים לתת לו כך וכך.'. הולכים פורום הורים, שמאוד מודעים לזכויות שלהם ומאוד מודעים למה שכולם אמורים לתת להם, לחברת הכנסת תמר גוז'נסקי ואומרים לה: "בבקשה, שני את החוק, כדי שיהיה כתוב שילד יקבל על פי כל נכויותיו.".

אני רוצה להתייחס למה שהוחלט בתחילת ינואר
2001. אנחנו רוצים לפנות ל4- קופות החולים שעושות עבודה חשובה מאוד בתחום התפתחות הילד, ולא נגזים אם נאמר שזה דבר מאוד חשוב. אנחנו רוצים לפנות, אנחנו נפעל מול המנהלים הכלליים החדשים. יש עכשיו שלטון חדש, גם של משרד החינוך וגם של משרד הבריאות, כדי לנסות בהקדם האפשרי לפתור את הבעיה הזאת; אבל אנחנו רוצים לבקש, גם אם זה ייארך קצת זמן, לצורך ההשמה הקרובה שצריכה להיות בימים אלה, אנחנו מבקשים מכם שלמרות שהחוק איננו מחייב אתכם, ולמרות הכל תלכו לקראתנו - תנו לילדים שיפנו אליכם לצורך העניין, כפי שפרופסור אשר אור-נוי הסביר, לא ילדים שכבר ממילא אתם
מעבירים את המסמכים שלהם - לצורך הילדים האלה תנו את השירות הזה; ואני מאוד מקווה שמאחר שמדובר בסכום זניח, אם אנחנו לוקחים את התקציבים גם של משרד החינוך וגם של משרד הבריאות, זה באמת סכום זניח, ומאחר שאנחנו מאוד מקווים שהשר והמנהלים הכלליים יהיו ערים לצרכים של ילדים עם צרכים מיוחדים, אנחנו נפנה רשמית למנהלים הכלליים של 4 קופות החולים, ונפנה כמובן למנהלים הכלליים של המשרדים לצורך העניין. אבל אם קופות החולים יוכלו לתת את השירות הזה עכשיו, אני חושבת שנעשה דבר חשוב מאוד, רצון טוב, דברים שעשיתם במשך 6 שנים שהחוק לא חייב אתכם לעשותם. אני מבינה את כל הדברים האלה, אבל הבה נעשה את הדבר הזה. אני מציעה שהילדים האלה, שכרגע אין לגביהם פתרון - הרי טרם פתרנו את הבעיה - אני מקווה שכשיהיה הפתרון, הוא יהיה למפרע, כלומר: הוא יחול על כל השנה הזאת, וממילא תקבלו את התשלום על כך.


אני מציעה, עוד לפני שהובטח התשלום, שהעניין הזה ייפתר - ואני מבקשת מכם שתחזרו לקופות החולים, ואנחנו גם נשלח את המכתב המתאים כדי שהעניין הזה ייפתר; ואני מקווה גם שבעקבות הדיון הזה והצרכים שהועלו פה אנחנו נפעל.


אנחנו מודים למשרד הבריאות על הכנת המסמך על זכויות ילדים בתחום התפתחות הילד, ואנחנו מבקשים שהמשרד – בהקדם - יפרסם את זה רשמית כמסמך ויעבירו כמובן גם להורים ולכל הגורמים שעוסקים בעניין הזה, כדי שהמידע הזה ייראה; ואני מאוד שמחה שאנחנו מקדמים את הידע על זכויות, כי זה חלק מהותי מהעניין.


יחד עם זאת, בתחום הזה של התפתחות הילד, בתחום הזה של ילדים עם צרכים מיוחדים, אנחנו עדיין נתקלים בהרבה מאוד מחסורים. חלק תוארו פה, וחלק לא תוארו פה - אבל הם קיימים. המחסורים נובעים מכך שהצרכים האלה נקבעים בסל, ובהבדל מסל התרופות וסלים אחרים שעולים ומתפתחים כל הזמן - טכנולוגיות רפואיות וכן הלאה - אתם יודעים שמאז שנכנס החוק, אם איני טועה במספר, סל התרופות והטכנולוגיות גדל בסביבות 60 אחוז.

זאת תוספת של 200-300 מיליון שקל.

מישהו אמר לי שזה גדל בצורה משמעותית. לעומת
זאת, בתחומים אחרים - כמו שירותים לילדים – אין הסל עולה כפורח, וכל שנה מוסיפים עוד משהו, ועוד שנה מוסיפים עוד איזה שהוא שירות כזה או אחר, כי יש לנו בעיה של מחסור בבעלי מקצוע שיכולים לתת את השירות - במיוחד בבעלי מקצוע שמועסקים במגזר הציבורי. אולי ישנם בעלי מקצוע במקום אחר, אבל הם אינם באים למגזר הציבורי בשל בעיות שכר ובעיות אחרות, ואז אנחנו אומרים: 'מגיע לילד השירות, אבל - חכה בתור.'. זה יכול להיות קופת חולים, וזה יכול להיות תחום אחר של המגזר הציבורי.




כפי שאתם מבינים, העניין הזה הוא קרב שעוד עומד בפנינו. כלומר: הסל איננו יכול לקפוא על שמריו. סל מינואר 1995 מתייחס בעצם לסל שהיה קיים בשנת 1993 ובשנת 1994, והדברים השתנו - הדברים משתנים כל הזמן. גם בתחום התפתחות הילד הדברים משתנים. אנחנו יודעים עכשיו יותר דברים, שמתרחשים דברים, והסל צריך להתעדכן. אני מקווה שאנחנו נפעל לעדכון הסל הזה במובן הרחב של המילה וגם להרחבת השירותים שמשרד החינוך והתרבות נותן, בין אם מדובר בשירותים למגזרים שעדיין אינם מקבלים את מלוא השירות כפי שהוסבר פה, ובין אם מדובר בבעיות של ילדים שיש להם מספר נכויות - ועוד כל מיני עניינים שאנחנו היום הרבה יותר מודעים להם מאשר בעבר כשהמערכת לא הייתה קיימת. זה טיבן של מערכות. ברגע שקיימת מערכת חדשה, ואנחנו הולכים לטיפול בעניין שלא הכרנו אותו קודם, בעצם אנחנו כל הזמן לומדים שיש עוד צורך ועוד צורך.


אני חושבת שכל העניינים האלה, כולל המחסור בקלינאי תקשורת (עניין היסטורי בוועדה הזאת), ודברים שונים אחרים, אם אנחנו לא נפתור אותם, זאת אומרת: במקביל להרחבת השירות לא נרחיב את מספר בעלי המקצוע או בעלי המיומנויות שיוכלו לתת את השירות, כי אז יהיה שירות על הנייר – כלומר, צריך לתת אבל אין שירות.


אני שמעתי שבירושלים עכשיו לומדת רק צעירה ערבייה אחת פסיכולוגיה התפתחותית. המחסור הוא לא ייאמן, ואם אנחנו איננו מצליחים להביא שאנשים יחזרו אחר כך לקהילה שלהם בהתמחות המסוימת הזאת, כי אז נאמר שאנחנו ניתן את השירות הזה. אבל איך ניתן את השירות אם אין האדם שיכול לדבר עם הילד ועם משפחתו ולתת את השירות הזה?


אני מקווה שקופות החולים ייענו, ואנחנו נפעל
למען כך שהמשרדים ייענו ואז נחזור ונודיע
לכולכם. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:00