פרוטוקולים/מעמד הילד/3124




28
הוועדה לקידום מעמד הילד
14/05/2001

פרוטוקולים/מעמד הילד/3124
ירושלים, כ"ט באייר, תשס"א
22 במאי, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מספר 98
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום ב', כ"א באייר התשס"א, 14/05/2001, בשעה 11:00

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - יו"ר

משרד העבודה והרווחה:
ד"ר שלומי אלישר - מנהל אגף השיקום
נילי דניאל - אחראית משפחות אומנה

ענת נובוסלסקי - רכזת אומנה, אגף רווחה

אוגניה ישראל - נכות

מוניקה פרי - מנהלת אילן בירושלים
רינה בלונדר - עובדת סוציאלית
מירה ברקאי - עובדת סוציאלית

מיקי כהן - מנהלת הסניף בירושלים

עו"ד טל גל - לשכה משפטית

חני לוי - חברת הנהלה
בתיה קראוס - חברת הנהלה

חיה יגודה - יו"ר

טיפול בילדים נכים על ידי משפחות אומנה

רחל סעדה

רקורד שירותי הקלטה

גבירותיי ורבותיי, אני מתכבדת לפתוח את
ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד. על סדר היום: משפחות אומנה שמטפלות בילדים נכים. אנחנו קיימנו דיון כללי על משפחות אומנה לרגל תכניות של משרד העבודה שקשורות להעברת ריכוז הנושא והטיפול הישיר בנושא לגופים מחוץ למשרד וכן הלאה, וקיימנו סביב זה דיון, ובין היתר עלו שם בעיות של משפחות האומנה עצמן במערכת היחסים שלהן עם המשרד, עם מי שאמור לכסות את ההוצאות.

הבעיה ככל הנראה חריפה הרבה יותר כאשר מדובר במשפחות אומנה שלוקחות על עצמן את התפקיד החשוב והדורש מאמץ מיוחד של טיפול בילדים נכים, והסיבה מובנת - ילדים נכים דורשים טיפולים נוספים מסוגים שונים, והמשפחה, משפחת האומנה, אמורה לתת את הטיפולים האלה לטובת הילד, אבל כאשר ההוצאה אינה מוכרת על ידי המשרד או כאשר כיסוי ההוצאה נעשה בדיחוי רב פוגעים בעצם גם בילד, אבל גם במשפחה, ולכן השאלה היא כזאת: אנחנו יודעים את היתרון האדיר שיש לטיפול בילדים בכלל ובוודאי בילדים נכים במסגרת משפחתית ולא בפנימייה, ואנחנו מעריכים שבישראל עדיין העדיפות המכרעת של הפנימיות היא לרועץ לילדים, ואנחנו צריכים לשאוף להגיע למצב שנמצא במדינות מתוקנות מבחינת מספר הילדים במשפחות אומנה, אבל אי אפשר לשנות את הדברים האלה אם המשרד לא יפתור את הבעיות הקשות שבהן נתקלות המשפחות.

אנחנו ביקשנו שיגיעו גם משפחות, אני מבינה שלא הגיעו משפחות, אז נשמע את מי שיכול לייצג אותם. מי שפנה אלינו בנושא היו נציגי אילן, ואני מבקשת מהם להציג את הנושא. מי יציג את אילן? בבקשה גבירתי, מנהלת אילן בירושלים.

שלום לכולם. אני רואה שמופץ לכם המכתב
שלנו. במהלך העבודה שלנו עם האוכלוסייה שאנחנו אמונים עליה איתרנו בעיה מעצם העובדה שהם פנו אלינו לסיוע, וזה כשלעצמו היה תמוה. משפחת אומנה אמורה בעצם לקבל מהמדינה את מה שהילד שבטיפולה נזקק לו, ואנחנו בהחלט סייענו גם למשפחה כזו, ואחר כך התברר שהבעיה עדיין לא נפתרה, וזה בעצם המקרה הראשון שהצגנו כאן - מדובר בבעיות של אי שמירה על חום הגוף, והמשפחה הייתה צריכה לחמם חימום יתר ממה שמקובל, ולא היה לה אמצעי חימום, אנחנו סייענו ברכישת אמצעי החימום, ואז התחילה הבעיה של חשבונות החשמל שלא כוסו במלואם, ומעבר לסיוע הזה של לתת את הדחיפה למשפחה, בעצם המשפחה המשיכה להיות איתנו בקשר וזה די התמיה אותנו.

אחר כך התברר לנו שיש מקרה נוסף של איזה שהוא טיפול ייחודי או שירות מיוחד שהייתה הערכה שיקדם את הילד, ואמרו למשפחה: תשלמו, אחר כך נראה אם נחזיר או לא. זאת אומרת, אני חושבת שבמקום לתמוך במשפחות הללו, שלוקחות על עצמן מעמסה שפשוט אי אפשר לתאר - מדובר בילדים פגועים קשה, ומדובר בטיפול סיעודי צמוד, אז במקום שהממסד או הממשלה יסייעו להן עם כל האמצעים שהן צריכות כדי שיוכלו לתת לילד הזה את מה שצריך ויעריכו את זה שהן לקחו על עצמם, מקשים עליהן, וגם אם כבר מחזירים, אז זה באיחור רב, ולא פעם חלק מההוצאות הן גדולות מאוד, המשפחה פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה.

עכשיו, לפי הידוע לכם, אם הילד או הילדים
כדוגמת הילדים האלה היו נמצאים בפנימייה,
מה היה קורה?

אני מכירה את הילד השני, אני מכירה את
הילד שנמצא ב"צעד קדימה" בראשון. הילד הזה היום הולך עם הליכון בצורה עצמאית לחלוטין. הוא ילד בן 8 בערך, אני מתארת לעצמי שכשהוא יגמור את "צעד קדימה", הוא ילך לבית ספר רגיל, ויהיה אזרח למופת כשהוא יגיע לגיל 18. הסיכוי שזה היה קורה, הסיכוי שהוא היה משתמש בהליכון בצורה כזאת אפקטיבית אם הוא היה הולך לבית ספר אחר מעבר ל"צעד קדימה" הוא עדיין קיים, אבל הסיכוי שהוא היה עצמאי, כמו שנמצא היום, הוא אך ורק בגלל המשפחה הזאת. המשפחה הזאת מקדישה את כל כולה לילד הזה.

את שומעת מהמשפחה מה הבעיות
שלה מעבר למה שסופר לנו כאן?

המשפחה גרה במושב והיא לא גרה קרוב לבית
הספר. כל הנסיעות לבית הספר הן עליה, היה בהתחלה - הילד הזה, לא שלהם, היה עושה להם בייבי-סיטר אחר הצהרים, והיה מצב שהילד הגדול הלך לצבא, מה אפשר לעשות, ואז הנושא של אחר הצהרים נפתר בסוף, אבל זה היה נושא שהטריד אותם, הנושא של רכב היום פחות עקרוני, אבל הוא היה עקרוני יותר כשהוא היה קטן יותר. גם זה נפתר על ידי "חלטורה". נוסף עוד ילד למשפחה - לא נוסף עוד מקום באוטו ואין כל הנושא של ניידות. ילדים רגילים באומנה נוסעים לבית, והמשפחה המקורית שלו לא רוצה אותו. אינני מבינה איך ילד מצד אחד מתפתח מבחינה רגשית ופיסית כל כך יפה בתנאים קשים מאוד, ומצד שני חווה דחייה גדולה מאוד מהמשפחה הביולוגית שלו ועדיין ממשיך לפרוח. המשפחה הסופית היא משפחה של צדיקים גמורים, פשוט צדיקים גמורים.

אני לא חושבת שמדובר על אותו ילד, כי פה
מדובר על ילדה שלא הולכת ל"צעד קדימה".

דוגמה נוספת.

אני רוצה להוסיף שמשפחה אומנת לא זכאית
לקבל גמלה לילד נכה וקצבת ניידות. בעצם
אינני יודעת למה.

המשפחה הביולוגית מקבלת אותה?

לא, אני חושבת שאף אחד לא מקבל את זה. המשפחה האומנת לא מקבלת בעצם שכר עבודה, אלא מין החזר הוצאות כזה, כמו שכתוב כאן, למרות שמדובר בעבודה של 24 שעות ביממה עם אחריות גדולה מאוד ועומס פיסי ורגשי, ולא מקבלת את מה שהיו מקבלים ההורים הביולוגיים לו היו מחזיקים את הילד אצלם, זאת אומרת, גמלת ילד נכה והוצאות ניידות.

העיקרון פה הוא שאם המדינה מממנת שירות
לאזרח, הוא לא מקבל את הגמלה. אותו דבר, למשל, במקרה של חולי נפש, חולי נפש שמאושפזים לא מקבלים גמלת נכות כי הם מאושפזים, כי כאילו הכסף עובר לאשפוז. זאת אומרת, המדינה לא תשלם פעמיים. אבל זה ויכוח אחר. אינני רוצה להיכנס עכשיו לשאלה של גובה התשלום, שהוא דיון כללי, הוא נוגע לכל משפחות האומנה. אנחנו רוצים להתרכז בשאלת הצרכים המיוחדים של ילדים בעלי נכויות ומוגבלויות שנמצאים במשפחות אומנה. עוד מישהו רוצה להוסיף לתיאור המצב לפני שאנחנו ניגש לדיון?

שמי ענת נובוסלסקי, אני רכזת אומנה באגף
הרווחה בעיריית ירושלים לילדים עם צרכים
מיוחדים.

כמה ילדים כאלה יש לכם?

ילדים ששייכים לאגף השיקום, שמוגדרים
כנכים, יש לנו 22.

בגילאים שונים?

בגילאים שונים, כן, מתינוקות ועד מעל גיל
14, 18. בנוסף, אנחנו מטפלים גם בילדים ששייכים לאגף של הפיגור, האגף לטיפול באדם המפגר, ויש לנו 45 ילדים, אנשים. את המקרה שתואר כאן אני מכירה גם כן באופן אישי, זה מקרה שבאמת מטופל מאז שהיא מסודרת באומנה, מגיל חודש, על ידי עובדים סוציאליים באופן צמוד, מקבלת את מלוא העזרה האפשרית, זאת אומרת, על פי חוקים ותקנות וכללים שקבע משרד הרווחה או אנשי התקצוב והחשבות של משרד הרווחה, לא תמיד זה אנשים שמקצועם זה עבודה סוציאלית, ופה אנחנו באמת לפעמים נתקלים בקשיים, כגון המקרה הזה של החימום, שזה באמת מקרה חריג. המשפחה הזאת מקבלת הרבה מאוד החזרי הוצאות על כל מיני דברים אחרים, כגון חונכות, העלאת הילדה במדרגות אפילו מההסעה הביתה הלוך וחזור, כל מיני דברים כאלה שמעבר לרובריקות הקבועות. המקרה הזה של החימום איכשהו נפל, למרות שניסינו והעברנו קבלות ומכתבים והסברים - לא אושר. היינו שמחים אם זה היה מאושר. לא אושר על ידי אנשי התקצוב של משרד הרווחה, לא דרך חשיבה מקצועית.

אז מה? שלא יחממו את הבית?

שיחממו את הבית. הם לא הצליחו להבין - לא
יודעת, אני לא יכולה לתת תשובה בשמם למה לא. אני יודעת שקיבלנו תשובה שלילית. ניסינו, שלחנו, שלחנו אפילו עם קבלות של החשמל, הכל, כל מה שאפשר.

האם בתקנות שאת מדברת עליהן יש רשימה
מדויקת של הדברים שמותר לשלם?

כן, יש רשימה.

וחריגים שנובעים מצרכים מיוחדים?

יש רשימה, ולגבי חריגים יש ועדת חריגים
שהיא דנה, אפילו בדברים מתוך הרשימה שנראים חריגים מבחינת הסכום או התאריך או אני לא יודעת מה - הכל עובר לוועדת חריגים, ולפעמים בגלל זה דברים נסחבים, זה לוקח הרבה זמן לפעמים כשזה משהו חריג. דברים לא מאושרים, זה לוקח זמן עד שהם חוזרים אלינו לטיפול נוסף אולי, לניסיון נוסף, להסבר נוסף, אבל יש רשימה ארוכה מאוד של דברים שכן מוחזרים באופן שוטף.

מה זה שוטף? כמה זמן מחכים להחזר?

מינימום חודשיים. משפחה מביאה קבלה, היא
תקבל הכי מהר בסוף החודש הבא. כך הולך התשלום בכלל, כל תשלום שמשפחה אומנת מקבלת הוא עבור חודש שהיה קודם. בסוף חודש עבור החודש שהיה קודם.

מין בנק קטן, נותן לכם אשראי. עכשיו, אם זה
לא מסתדר מהר, אזי זה יכול להיות גם
ארבעה חודשים?

יכול להיות גם ארבעה חודשים, כן. עכשיו,
דברים גדולים - באמת היו צריכים להיות פה נציגים של אגף השיקום, שמשום מה לא הגיעו לכאן - דברים שהם בסדר גודל של הוצאות גדולות יותר, כמו כיסא גלגלים או אפילו משקפי ראייה יקרות או טיפול פסיכולוגי יקר, בדיקה, המשרד נותן מקדמות למשפחות ואחר כך הן מביאות את הקבלות והן מקבלות את ההחזר ומתקזזים איתן, כך שאפשר לבקש מקדמה על חשבון רכישה יקרה והמשפחות לא צריכות להוציא את כל הכסף מכיסן, בפרט שבדרך כלל אין להן.

כנראה שהפרוצדורה מסובכת כי, למשל, פנו
אלינו במקרה מסוים כדי לקבל את המקדמה
הזאת.

זה אני לא יודעת. לא, מקדמה זה עניין של
פחות מחודש. שבועיים.

תגידי לי, אם ילדים בעלי נכויות כאלה כמו
הילדים שנמצאים במשפחות אומנה היו
נמצאים היום בפנימייה, כמה הם היו עולים?

למיטב ידיעתי, יותר. אינני יודעת.

הרבה יותר. כפול.

המפקחת האחראית על היחידה של האגף
לטיפול במפגר אמרה בכנס האחרון שזה עולה 7,000 שקל לחודש. נכויות פיסיות זה יקר יותר.

תראי, גם בפנימייה, הפנימייה לא משלמת את
הרכישה, יש מישהו אחר שמשלם, אבל השהות בפנימייה, העלות שלה, היא לפחות כפליים אם לא יותר, תלוי בסוג הפנימייה, אבל העלות היא לפחות כפליים. יש לנו עניין הן אנושי והן כלכלי שהילדים יהיו במשפחות אומנה ולכן צריך ללכת לקראת המשפחות, כדי ליצור את העידוד למשפחות שייקחו, כי למה שמשפחה תיקח אם היא צריכה לשלם את האקסטרה מ3,500- השקלים שהיא מקבלת? את יודעת כמה, למשל, משלם אגף השיקום במשרד הביטחון לפצוע צה"ל שצריך סיוע 24 שעות ביום? לא תנחשי אפילו כמה משלמים. זאת אומרת, במדינה יש לוחות תשלום פשוט אחרים. האם עוד מישהו רוצה להתייחס לנושא?

אני מהמוסד לביטוח לאומי, ואנחנו לאחרונה,
בעקבות בקשתו של מר יצחק קדמן, דנו בנושא, האם יש מקום לשלם למשפחות אומנה, ואינני איש בשורה פה.

לשלם מה?

גמלת ילד נכה. גמלת ילד נכה לא משתלמת
לילד שנמצא אצל משפחת אומנה, ואנחנו הגענו למסקנה, לאור הנתונים שקיבלנו, שישנו הסדר עבור כל הטיפולים הנוספים בנוסף למשכורת הבסיסית, הגענו למסקנה שזאת תהיה אפליה לגבי שאר הילדים הגדלים במשפחות לתת גמלת ילד נכה.

אילו ילדים?

הילדים שנמצאים במשפחות שלהם ושכל
התמיכה שהמשפחות מקבלות זה כ1,700- שקל לחודש, ופה מדובר על משפחה שמקבלת החזר של כל ההוצאות הנוספות.

אבל זה לא הילד שלהם.

נכון, נכון, אבל אנחנו צריכים לחשוב על כך
שעדיין רק 10% מילדים נכים במדינת ישראל מקבלים גמלת ילד נכה ועדיין הגמלה היא נמוכה.

ועדיין יש קריטריונים קשים.

קשים מאוד. ולכן ההחלטה הסופית, כשנשקלו
דברים לכאן או לכאן, הייתה להמליץ להישאר בתקנות כפי שהן היום ולא להעניק גמלת ילד נכה לילדים הנמצאים במשפחות אומנה.

זאת אומרת, משפחות שלוקחות על עצמן
לטפל בילדים בעלי נכויות קשות, כאלה שמגיע להם קצבת ילד נכה, אתם לא חושבים שצריך לתמרץ אותן קצת יותר מאשר משפחות שלוקחות ילדים פחות או יותר רגילים או בעלי נכויות קלות. זאת אומרת, בעצם הוויכוח הכספי הוא ביניכם לבין משרד העבודה. אם אתם הייתם נותנים את קצבת הילד הנכה, הכסף הזה היה יכול לשמש לחשמל במקרה אחד, למדרגות במקרה שני, להסעה במקרה שלישי או לדבר אחר. ובעצם משרד העבודה היה אומר: יש לכם 3,500 שקל ממני, יש לכם 2,000, או 1,700 מביטוח לאומי וזה הסך הכל וההוצאות. הרי בסך הכל היה מדובר שאתם משתתפים במימון ההוצאות של הילדים האלה, כשהעובדה שהמדינה משלמת למשפחה זה משום שהמשפחה המקורית ויתרה על הילד. אנחנו לא יכולים להשוות. מי שמגדל את הילד שלו זה דבר אחד, ומי שמתנדב לגדל ילד לא שלו זה בכלל משהו אחר.

נכון, אבל מה שאנחנו שקלנו, שלמשרד
העבודה והרווחה יש מעקב אחרי ההוצאות. המוסד לביטוח לאומי לא מנהל מעקב שכזה. זה כסף שיינתן למשפחה, ולא כל משפחה תשתמש בכסף הזה לטובת הילד.

זה נכון לגבי כל המשפחות בארץ.

דווקא לאומנה יש מעקב רציני מאוד.

רציני יותר מאשר לגבי המשפחות הרגילות.

משפחה רגילה שמקבלת, מה את יודעת מה
עושים עם הכסף?

אני מניחה שלאן שהיא לא מפנה את הסכום
הזעום הזה, ובמידה שהיא מטפלת בילד, אנחנו עדים לכך שיש תמיד ירידה בהכנסות, כי אימא שנולד לה ילד נכה, לרוב לא יכולה לתפקד כפי שהיא תפקדה קודם, וגם הסכום הוא כל כך נמוך שזה לא מעניין אם היא מפצה באותו כסף ילד אחר במשפחה או שהיא לוקחת שמרטף לילד אחר, ובלבד שהילד הנכה מטופל.

עדיין אינני מבינה מה ההבדל בדיוק כפי שאת
מתארת משפחה רגילה עם ילד נכה או משפחת
אומנה. אינני מבינה את ההבדל.

ההבדל הבסיסי הוא ש1,700- שקל הם פיצוי
הניתן ותו לאו למשפחות הטבעיות ואין לאותן המשפחות שום אפשרות לקבל החזר עבור הוצאות נוספות. אם היא צריכה טיפול פסיכולוגי, היא חייבת לממן אותו, אם היא צריכה סידורים כאלה או אחרים, היא חייבת לממן אותם מתוך 1,700 השקלים, ולמשפחת אומנה מוחזרות ההוצאות שהיא מוציאה עבור הילד הנכה. זה ההבדל.

מוחזרים? שמענו איך שזה מוחזר.

אז יש פה בעיה, שאולי לא מוחזרים בתדירות
הרצויה ובמהירות הרצויה, אבל מבחינת כיסוי, המדינה נותנת כיסוי לזה, ולילד הנמצא במשפחתו הטבעית אין כיסוי כזה.

תודה גברתי. כן בבקשה, עורכת דין טל גל.

אני רוצה להגיב על מה שנציגת הביטוח
הלאומי אמרה, אני מהמועצה לשלום הילד. אני ממש מצטערת על ההחלטה של הביטוח הלאומי, ואינני יודעת עדיין מה נעשה עם זה, אבל, לדעתי, זאת החלטה בלתי סבירה והיא מפלה ילדים. הילדים במשפחות אומנה מתחילים מלכתחילה בנקודת מוצא נמוכה יותר. הילדים האלה חיים לא במשפחה הביולוגית שלהם ולכן מה שניתן להם...

הם כבר עברו מפה לשם, משם לפה.

מה שניתן להם על ידי האומנה או גם על ידי
השיקום, זאת אומרת, גם ההוצאות המיוחדות ניתנות מתוך הנחה שאלה לא ההורים הביולוגיים, הם מוציאים הוצאות - הרי מה שהם מקבלים לא מכסה מה שהם מוציאים, זה מכסה חלק. ואלה דברים שניתנים להם בגלל שזו לא המשפחה הביולוגית. להגיד ש1,700- שקל ניתנים רק להורים הביולוגיים מפני שהם לא מקבלים כל דבר אחר - בוודאי שלא, הורים ביולוגיים מוציאים על הילדים שלהם כסף גם אם יש להם צרכים מיוחדים. הורים אומנים, ההנחה היא שאמנם הם גם מוציאים, אבל רוצים להקל עליהם כדי לעודד את זה.

הילדים של משפחות אומנה הם ילדים של

אני ההורים שלכם,
ואני דואגת לכם. למה? ככה.

נכון, והביטוח הלאומי בעצם פה רוצה לחסוך
על גב הילדים האלה מפני שהוא אומר: בסדר, עכשיו הם במשפחה אומנת אז בואו נחסוך עליהם, הם כבר מקבלים ממקום אחר, בואו נחסוך את 1,700 השקלים האלה. אנחנו שומעים פה, וזה לא מקרים יחידים. אני יודעת ממשפחות אומנות - אין להן זמן לאסוף קבלות בכלל.

משרד העבודה והרווחה יודע את זה יותר טוב ממני, כי לי אין...

אינני חושבת שילדים נכים ממשפחות
אומנה, שמגיע להם קצבת נכות, כמה יש? 100
במדינה? 150.

1,700 שקל בחודש.

זה הסכום שעליו מדובר, זה לא...

החשש שלי שגם אם תינתן הגמלה לילד נכה,
משרד העבודה והרווחה ייקח את זה בחשבון
בסכום שהוא ייתן והוא יקזז את הסכום.

אני עובדת אילן ומכירה מקרוב את שני
המקרים שמדובר עליהם פה. אם הולכים אפילו לפי המספרים היבשים, כמו שציטטת, אני חושבת ששכחתם לקחת פה בחשבון מה שמשפחה ביולוגית מקבלת. הכוונה גם קצבת ילד נכה וגם קצבת ניידות. היום אם מוסיפים את שתי הקצבאות, אנחנו מגיעים בערך למה שמשפחות אומנות לפעמים מקבלות עבור ילדים שהם לא שלהן או אפילו לסכום גבוה יותר. אני רוצה פשוט רק לתאר מקרה שבדיוק קרה בשבועיים האחרונים: משפחה אומנת של ילדה חולה מאוד, נכה, שהגיעה לבית חולים עם סכנת חיים, והייתה בטיפול נמרץ, למשפחה האומנת לא היה כסף לשלם למוניות כי היא הייתה צריכה להוציא את זה מהכסף השוטף שלה, כאשר את ההחזרים היא תקבל במקרה הכי טוב בעוד חודשיים וחצי, בבית שמש זה אפילו אחרי שנה, והמשפחה הייתה צריכה פשוט לאסוף, לפנות לדלתות לקבל כספים. אותה משפחה - וזאת הסיבה שפניתי לאילן - בחורף אין לה אמצעים פשוט לחמם את הבית לאותה ילדה, כפי שהרופאים ממליצים. זאת אומרת, שזאת ילדה שצריכה לפנות לאילן כדי לעזור לאותה משפחה אומנת להחזיק את הילדה.

משפחה מקבילה - ילד ששייך לשירות למפגר, זאת אומרת, לא נכות אלא ילד שהוא גם נכה וגם מפגר, בבית שמש, המשפחה מקבלת בסביבות 2,000 ש"ח לחודש להוצאות החזר, זה נקרא שכר עבודה, האבא הוציא 2,500 ש"ח לכיסא גלגלים, הוא חיכה שנתיים וחצי להחזר, היו גם חוגים שאנחנו המלצנו עבור הילד, חוגים של פיזיותרפיה, שהעלות השנתית שלהם הייתה 3,400 ש"ח - האבא חיכה גם שנתיים וחצי, אחרי המון מלחמות, כדי לקבל את ההחזרים, והתוצאה הייתה שבשנה אחרי זה האבא כבר סירב, כמובן, לרשום את הילד. כאשר אני פניתי למשרד הרווחה בבקשה שהספק יגיש ישר את החשבון למשרד הרווחה ושהוא לא יעבור דרך ההורים, נאמר לי שבעצם אי אפשר לעשות סידור כזה, כי מי שמוכר ומי שיש לו תיק זה בעצם המשפחה האומנת. אני חושבת שעם מאמץ היינו יכולים לפתור את הבעיה הזו, שעבור הוצאות גדולות יחסית הספקים יגישו את החשבונות ישר.

מה שאמרתם לגבי מקדמה, אני פעם ראשונה שומעת את זה. המשפחות לא יודעות על זה. גם העובדות הסוציאליות לא יודעות על זה.

גם המשפחה שאת מדברת עליה קיבלה
מקדמה, אני חושבת מיום חמישי, לאור
המצוקה שאנחנו ידענו שקיימת...

איזה יום חמישי? זה?

יום חמישי שעבר. ואני לא קיבלתי עוד הזמנה
לדיון, זה לא קשור.

זו מקדמה בדיעבד, היא כבר שילמה.
המקדמה הייתה על החזר משקפיים, אני
יודעת בדיוק על מה את מדברת.

זה לא חשוב.

זה כן חשוב. משקפיים של האימא שנשברו על
ידי אותה ילדה באומנה, כי זאת ילדה בעייתית. הוצאה שהייתה מזמן, וזאת לא מקדמה, זה החזר של הוצאה שדרך אגב, אם אנחנו כבר מדברים, נכנס לחשבון שלה, זה לא עזר לאימא, לאימא יש משיכת יתר, זה נספג מיד, האימא הייתה צריכה לשלם מוניות, היא הייתה צריכה לשלם הוצאות.

גברת רינה בלונדר, אני מוכרחה לענות לך
משהו, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להיכנס כאן לפרטי פרטים של המשפחה הזאת. המשפחה הזאת מנהלת את הכספים שלה באופן מסוים, אולי לא באופן תקין. אנחנו בדרך כלל לוקחים משפחות אומנות שלא נשענות רק על הכספים שהן מקבלות עבור האומנה, שיש להן הכנסה משלהן גם כן, כי אי אפשר להסתמך רק על ההכנסה מהאומנה של שלושת ומשהו שקל - במקרה הגבוה ביותר - כמקור הכנסה לכל המשפחה וגם מזה לתת את הטיפולים לילד.

אבל זה תפקידכם - לבחור את המשפחה
המתאימה.

זה תפקידנו לבחור את המשפחה. המשפחה
הזאת היא משפחה נהדרת, מצוינת, מטפלת נהדר בילדה. יש פה בעיה כלכלית שאנחנו לא נפתור אותה.

זה לא רק משפחה אחת, יש הרבה משפחות
אומנות, לקחתי את זו כדוגמה.

אני לא הבנתי. אם למשפחה הזאת אין שום
מקור קיום, אסור לכם להכניס לשם ילדה.

אבל הילדה כבר שם, אנחנו לא נוציא אותה
היום בגלל זה.

אבל ידעתם שאין להם מקור קיום. לא בדקתם את זה קודם? אתם לא יכולים להכניס ילדה למשפחה כשהמשפחה מתכננת לחיות על זה. זה לא הגיוני, זה לא הגיוני מה שגברתי אומרת.

אני לא כל כך מסכימה עם זה. אני לא מדברת
רק על משפחות אומנה, אבל יש משפחות לילדים נכים שגם רמת ההכנסה שלהן נמוכה מאוד ובכל זאת הן מעניקות המון חום ואהבה לילדים והמון תמיכה והילדים יכולים להתקדם. לפי מה שאני שומעת פה מהדברים, הילדה כן מתקדמת שם, מקבלת המון אהבה, המון חום, אבל צריך לדאוג לכיסוי ההוצאות של הילדה, ובטווחי זמן הגיוניים ונורמליים, ולא למשוך, או כמו במקרה השני, שנתיים, ששנה אחרי כן האבא יגיד: מצטער, אבל אני לא לוקח את הילד לחוג שנחוץ לילד וחיוני לילד, עם כל התמיכה, עם כל האהבה, עם כל החום שנתנו לילדים. דרך אגב, זה נכון גם במשפחות עם ילדים רגילים, גם במשפחות רגילות יש גבול למעמסה הכלכלית שהורים יכולים לסבול. אז שנה ראשונה ושנה שנייה ושלישית הם באמת נותנים לילדים, ואחר כך, כשההוצאות הולכות וגדלות, הם מפסיקים לאט לאט את כל החוגים האלה. זאת אומרת, זה לעשות אחד מול אחד. פה מדברים על הוצאות בסיסיות ביותר למשפחת אומנה, זה לא לוקסוס, זה להעניק את הדברים הבסיסיים עבור הילדה.

כן, אבל את המאמץ משפחה ביולוגית מוכנה
לעשות, ואת יודעת את זה, בשביל הילד שלו.

אשלים הגדירו את כל הילדים עם נכויות
התפתחותיות כילדים בסיכון. הילדים במשפחות אומנות, שהם בעלי צרכים מיוחדים, הם יותר ילדים בסיכון מאשר ילדים רגילים במשפחות הרגילות שלהם. עכשיו, אני לא רוצה להתווכח, אני מבינה שזה החזר הוצאות וכך המדינה רוצה להגדיר את זה, והיא רוצה לחשוב שאנשים הם טובים מעצם עצמם, אבל אף אחד לא עושה את זה בלי איזה שהוא רצון לתגמול, ולא כל המשפחות האומנות יכולות להגיד שהתגמול היחיד שהן מקבלות הוא פילנתרופי. לכן אני חושבת שצריך להיות ריאליים ולקחת בחשבון שגם המשפחות מתבססות על הכסף הזה. אני לא חושבת ששום משפחה יכולה להיות במאה אחוז צדיקה.

עכשיו, בהתייחס לזה, מה שאמרה גברת אוגניה ישראל פשוט לא הגיוני. יש משהו שיכול להגיע לילד מעצם זה שהוא יכול לקבל ממנו טיפולים, לא משנה, כמו שאמרת עם המשפחה הרגילה, לאן הכסף הזה הולך. מה שמשמעותי הוא שהולך הכסף למשפחה הספציפית הזאת ואנחנו מעלים את רמת שביעות הרצון של המשפחה ושל הטיפול שמקבל הילד, וזה מה שצריך להיות לנגד עינינו. דבר נוסף שצריך להיות עכשיו ברור הוא שאי אפשר להיכנס לפרטים קטנים של כל משפחה. מה שהביאו לפה היום הוא שהמצב של ה-INPUT הכלכלי שמקבלת משפחת אומנה הוא לא מספק והעניין הוא איך להעלות את זה. אנחנו לא באים כרגע כמתקפה עליהם, אנחנו באים יחד אתכם לראות בבקשה איך כל הגורמים שמטפלים במדינה הזאת בילדים של המדינה מעלים את יכולת המשפחות לתפקד.

שמי נילי דניאל, אני ממשרד הרווחה.

מאיזה אגף את?

מאגף השיקום. אני מתנצלת על האיחור. אינני
יודעת אם הנוכחים פה יודעים מה אגף השיקום נותן למשפחה אומנת. משפחה אומנת לילד נכה מקבלת 3,500 שקלים דמי אחזקה, שזה דמי האחזקה הגבוהים ביותר במשרד, ובנוסף יש כיסוי כמעט מלא, למעט מקרים חריגים מאוד שאותם אנחנו מעבירים לוועדת החריגים כי אין לנו סמכות לאשר אותם, לכל ההוצאות המיוחדות שהילד זקוק להם. זה כולל מכשירים, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולים פרא-רפואיים, נסיעות לטיפולים רפואיים, נסיעות ברכב מיוחד, נסיעות במוניות. כלומר, בסך הכל מבחינת הצרכים של הילד אני חושבת שאנחנו נותנים כיסוי די רחב.

לנושא הפערים, הפער בין זמן ההחזר לזמן ההוצאה - קודם כל אני עקרונית מסכימה עם כל מילה, אינני חושבת שמשפחות אומנות יש להן איזה שהוא גב, יש איזו שהיא הצדקה שהן יספגו את הפער הזה, המשרד מודע לזה, הדרך שלנו להתמודד עם זה היא באמצעות מתן המקדמות, ואני קצת מופתעת שאת אומרת שהמשפחות לא יודעות על כך, אנחנו עובדים עם זה יום יום. מקרה כמו שאת מספרת של הילד מבית שמש, שלא הולך שנתיים ל"צעד קדימה" מפני שהוא לא יכול לשאת בפער הזה, הוא לא אמור לקרות. קיים הנוהל של המקדמות, זה נוהל שבהחלט עובד ומתפקד כבר למעלה משנה וחצי.

כמה מקדמה?

נותנים מקדמה על כל סכום משמעותי, כלומר,
אנחנו לא ניתן על כל 20 שקלים, אבל כל סכום משמעותי, לדוגמה, טיפול פסיכולוגי למשך חודש או חודשיים שאנחנו יודעים שזאת הוצאה שתוצא, כיסא גלגלים, "צעד קדימה", כלומר, בהחלט יש פה איזה שהוא סדר.

יש על זה הוראה? זה כתוב באיזה שהוא
מקום? בכללי אני לא רואה את זה, או שיש
מיוחד.

יש נספח כי זה נוהל שיצא - מאחר שהיינו
מודעים פה לבעיה שהייתה קיימת, הנוהל הזה יצא בנפרד.

זה חדש יחסית.

זה חדש יחסית. אנחנו אימצנו אותו. בסך
הכל, אינני אומרת שזה פותר את כל הבעיות, אבל בהחלט אנחנו מרגישים הקלה מבחינת המשפחות.

כמה כסף הקדשתם לנושא הזה של המקדמות?

אין לזה חסימה. כלומר, הצרכים של הילד
שהם מוכרים ומאושרים על ידי העובדת הסוציאלית, ברגע שזה צורך מאותר ומאושר, אנחנו לא מסתכלים על סכום.

יש לכם מידע לגבי הנושא של קצבת נכות?

אנחנו יזמנו דיון עם הביטוח הלאומי בנושא
הזה ונענינו בשלילה.

אתם הייתם שותפים לדיון?

כן.

אני יכול אולי להוסיף כמה דברים. לגבי
השאלה האחרונה שלך, הנושא של גמלה לילד
נכה, אנחנו קיימנו מספר דיונים במהלך ...

אדוני לא היה פה, גברת אוגניה ישראל
מהביטוח הלאומי הסבירה לנו את הסירוב.

אם היא הסבירה, אז...

לא, היא הסבירה את הסירוב שלהם, אז עכשיו
אדוני יאמר את מה שיש לו לומר.

אינני חושבת שזה היה סירוב, אני חושבת
שהגענו למסקנה כולנו במשותף.

בסדר, אתם עניתם ב"לא", אז בעברית
קוראים לזה סירוב.

כן, אבל הם היו שותפים לדעה שלנו.

בסדר, אדוני יאמר את דעתו.

בבקשה. היום הסכומים, או היעדים יותר
נכון, שמגולמים בגמלה לילד נכה, שניתנים לילדים שגרים בביתם, בבית הוריהם הטבעיים, למעשה רובם ככולם מגולמים בדמי האחזקה שמשרד העבודה והרווחה משלם למשפחת אומנה.

שוב אותה תשובה.

3,500 השקלים?

3,500 שקל ועוד הוצאות מיוחדות, שיכולות
להגיע לסכומים של בממוצע בין 500 לחודש ועד 2,000, תלוי בסוג ההוצאה, בסעיף ההוצאה, בטווחים. יכולים כאן להגיע לסכומים גבוהים. כמובן שתגמול כזה בהחלט לא קטן של ילדים שנמצאים במשפחות אומנה לעומת מספר גדול מאוד של ילדים שאינם עומדים בקריטריונים, למרות שיש להם נכות קשה למדי, שאינם עומדים בקריטריונים של המוסד לביטוח לאומי...

טוב, את זה אנחנו יודעים, כי אתם לא
חותמים על מה שהוועדה שהכנסת הקימה המליצה, ואנחנו מחכים כבר שנה שתחתמו. לא אתה אישית.

צריך לקחת בחשבון גם אספקט נוסף של
העניין - אני מבין שהאספקט הזה נדון על ידי גברת אוגניה ישראל, שהיא נציגת המוסד לביטוח לאומי. אספקט נוסף שיכול לבוא לידי ביטוי כאן, שזה יכול גם לשמש - עלול לשמש תמריץ להוצאת ילדים למשפחות אומנה, שיקבלו סכומים גדולים מאוד, זה יוצר פער גדול מאוד בין משפחות...

רגע רגע, תמריץ להוציא אותם מאיפה לאיפה?
מהמשפחות הטבעיות?

משפחות שמתנדנדות, שמקבלות את הסכום
של גמלת ילד נכה, שמתנדנדות.

אז מה? אז אם ימסרו את הילד הם לא יקבלו
את הגמלה. אז מה התמריץ?

זה יכול לשמש כתמריץ להשמת ילדים
במשפחות אומנה.

רגע, אתה אומר שכאילו אנשים ירצו להיות
משפחה אומנת לילד נה, בגלל הכסף שהם
יקבלו? זה מה שאתה אומר?

לא. הוצאת ילד, ההחלטה על הוצאת ילד
מהבית יכולה בהחלט לשמש - התוספת הזאת יכולה לשמש כתמריץ לגבי משפחות שמתנדנדות בהחלטה שלהן אם להוציא את הילד.

אני חושבת שזה יהיה תמריץ למשפחות
האומנה, לא למשפחות הטבעיות.

אולי זה יגדיל לך קצת את המאגר של
המשפחות האומנות.

נכון. זה גם שיקול הדעת אצל פקיד סעד בדרך
כלל או אצל אדם מקצועי. זה יתמרץ אותו
לעשות את זה?

אני עוד פעם חוזר ואומר שמשפחות ביולוגיות
שמתנדנדות בהחלטה שלהן אם להוציא את הילד או לא להוציא את הילד, תוספת של כספים למשפחה אומנת יכולה לשמש תמריץ בהחלטה של משפחות מתנדנדות להוציא את הילד מהמשפחה.

המשפחה הטבעית מתעניינת בכסף שמקבלת
המשפחה האומנת?

ולהעביר את הילד שלהן למשפחה אומנת?

כי אם משפחות אינן מסוגלות להתמודד -
משפחות עם נכות קשה אינן מסוגלות
להתמודד...

כן, אבל הם לא יודעים, המשפחה לא יודעת
אם ההחלטה תהיה לשים את הילד במוסד, בפנימייה, במשפחה אומנת - הם לא יודעים את זה. הם יודעים דבר אחד, שהם באים למשרד ומודיעים שהם מוותרים על הילד או שהם לא יכולים או משהו כזה, לא חשוב. אבל אין להם שום יד ורגל בהחלטה לאן הילד מגיע, הם לא קובעים לאן הילד מגיע.

יש כאן אי הבנה לגבי מה שהבחור הישר
אמר. המגמה היא תמיד, במידת האפשר, להשאיר את הילד בחיק משפחתו הטבעית, אם המשפחה מסוגלת מכל הזוויות המקצועיות שמסתכלים על זה לגדל אותו.

נכון, זה הצד השני של המטבע.

על זה אין לנו ויכוח. לכן אנחנו נשמח אם
נגדיל את המאגר של המשפחות שמקבלות את הקצבה ונשתול בהן את הילדים, ילדים בעלי נכויות קשות, אבל על זה כבר יש דיונים ויש מסקנות וכל מה שצריך זה חתימה, ומשר לשר זה עובר והשרים לא חותמים או המנכ"ל או מי שצריך לחתום, אבל אנחנו מדברים על דבר אחר, אנחנו מדברים על סכום של כ3- מיליון שקל בשנה שהביטוח הלאומי היה אמור לשלם לילדים האלה שנמצאים במשפחות אומנה. זה לא סכום בשמים, זה לא סכום כזה, ואינני יודעת כמה ההוצאות שלכם על כל 150 הילדים במשפחות אומנה מעבר ל3,500- שקל. אינני יודעת כמה זה עולה, זה יותר משלושה מיליון, פחות משלושה מיליון. יכול להיות שאתם לאור התשלום הזה הייתם עושים איזו שהיא חשיבה מחודשת על אי אילו דברים, אבל בגדול, הרי אין גבול למה שאפשר לתת לילד נכה.

נכון.

ההנחה שלנו היא שכמה שלא נותנים, תמיד
אפשר לתת יותר, ויושבים פה הורים שבדיוק הם מתמודדים עם הנושא הזה. כמה שהם לא נותנים, כמה שהם לא משקיעים בילדים, הם קמים בבוקר והם מגלים שיש עוד משהו שאם היו נותנים, זה גם היה עוזר, אבל הם לא יכולים לתת כי זה לא מכוסה על ידי סל בריאות ולא מכוסה פה ולא מכוסה שם, והאמצעים הפרטיים שלהם נגמרו. אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא היינו יוצרים פשוט תנאים טובים יותר, אם היינו מגדילים, מרחיבים את מספר המשפחות, שלא 150 משפחות היו, אלא היו 300 משפחות או 500 משפחות, פחות מוסדות, יותר משפחות, אז לכן נדמה לי שלטובת העניין, זאת אומרת, גם לטובת הילדים הקונקרטיים, אבל גם בואו נראה לטווח ארוך - אנחנו רוצים שהם יהיו במשפחות אומנות? אנחנו רוצים לתמרץ? זה לא אותו דבר לקחת ילד רגיל ולקחת ילד עם נכות קשה.

נכון.

זה לא אותו דבר, מי שלוקח ילד עם נכות
קשה כובל את עצמו ל24- שעות עם הילד הזה, זה לא דבר פשוט. רק 150 ילדים לקחו עד היום.

יש לנו 183 ילדים, זה לא הרבה יותר. אני
רוצה לומר משהו, אני בוודאי לא אתנגד להגדלת דמי האחזקה לתשלום לילדים נכים במשפחות אומנה, בוודאי שלא. אני באתי בהצעה למוסד לביטוח לאומי וביקשתי לעשות איזו שהיא הקבלה בין קצבת נכות, שלמעשה על פי החוק אנחנו מורידים, מפצלים אותה לגבי הנכים שנמצאים במוסדות, ו80%- מהקצבה למעשה חוזרים למדינה, כאשר הם מתחלקים באופן הבא: 50% הולכים לסעיף התקציבי שממנו ממומנים דמי האחזקה עבור אותו אדם עם נכות שנמצא במוסד, ו30%- הולכים לקרן. אני הצעתי למוסד לביטוח לאומי בדיון האחרון שהיה לנו ללכת באותה מדיניות גם לגבי הנושא של גמלה לילד נכה, לגבי משפחות אומנה, שהרי למעשה אף אחד לא רוצה לעבור על הכלל שהקופה הציבורית איננה מממנת פעמיים את אותו שירות. מכיוון שחלק מהשירותים מגולמים גם בגמלת ילד נכה וגם בדמי אחזקה של המשפחה, אפשר היה לחלק את זה, אולי לא על פי מפתח של 20-80, אלא על פי מפתח של 50-50 ואותו כסף יעמוד לרשותה של המשפחה בצורה כזאת או אחרת, כאשר ועדה תקבע אילו צרכים ימומנו מעבר לצרכים המיוחדים שמוכרים וממומנים, ומפורטים כאן בחוברת שלנו.

זה נראה הגיוני מאוד.

כן בהחלט, אני הצעתי את זה למוסד לביטוח
לאומי. עוד פעם, גברת אוגניה ישראל יכולה להציג את העמדה של הביטוח הלאומי יותר טוב ממני, אבל הטענה הייתה שיש במדינת ישראל מספר גדול מאוד של ילדים נכים בעלי נכות בהחלט לא קלה שעל פי הקריטריונים של המוסד לביטוח לאומי אינם זכאים לקבל גמלה לילד נכה, ומה שאנחנו נעשה בשינוי הזה עלול ליצור איזה שהוא מצב של עיוות מבחינת תקבולים שהמוסד לביטוח לאומי משלם למשפחות עם ילדים נכים.

גברת אוגניה ישראל, את רוצה להשיב
בבקשה?

כן, אני רוצה להתייחס שוב לטיעון שכבר
העליתי, שהמוסד לביטוח לאומי, יחד עם מכון למחקר, ערכנו מחקר והגענו למסקנה שבמדינת ישראל יש 160,000 ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לצערי הרב, עם כל הכבוד, שאנחנו כמה פעמים בשנה משנים את התקנות, עדיין, נכון להיום, 16,000 ילדים נכים מקבלים גמלה. דהיינו, לנגד עינינו עומדים אותם 80% שבוודאי ובוודאי עוד 30% מהם הם נכים קשים מאוד והם גדלים במשפחות שלא מקבלות שום פיצוי, והמשפחות האלה מתדפקות על הדלתות שלנו ומגישות כל חצי שנה תביעות מחדש, ואנחנו שוב בודקים את הילדים ושוב דוחים אותם. ואותם הילדים שלא מקבלים שום פיצוי, אותן המשפחות שמגדלות את הילדים הנכים שלהן ללא קצבת נכות, הם בראש סולם העדיפות של המוסד לביטוח לאומי, להרחיב את חוג הזכאים. כשבא מר שלומי אלישר וטוען שהוא מקצה למשפחות אומנה 3,500 שקל פלוס החזר הוצאות, אנחנו לא יכולים לתת יד לתשלום גמלת ילד נכה לאותם הילדים שהוצאות גידולם משולמות. זאת אומרת, אם הם צריכים טיפול פסיכולוגי, אם הם צריכים כיסא, כל זה חל על משפחה טבעית כשאין שום פיצוי עבור ההוצאות האלה. אז המוסד התנגד לתגמול נוסף מסיבה פשוטה מאוד.

גברתי, אנחנו אומרים שהילדים האלה הם לא
ילדים של המשפחה האומנת, הם ילדים של המדינה. המשפחה האומנת התנדבה לקחת אותם ולגדל אותם תמורת תשלום מסוים, שאפשר להתווכח על הגובה שלו, אבל משפחת אומנה היא לא משפחה טבעית, ולכן מה זה שייך שהיא מקבלת את הכסף, את 3,500 השקלים? מה המשוואה בכלל? מה הקשר בכלל? אנחנו אף פעם לא בודקים - יש משפחות טבעיות ברבדים שונים של החברה, נכון? יש רבדים שונים של החברה, והילדים - רמת החיים שלהם נקבעת על ידי הרבה מאד גורמים. הקצבה היא קצבה אחידה ללא כל קשר למצבה הכלכלי של המשפחה, מתוך שיקול, כפי שהוא שיקול. בסדר, אבל אנחנו פה לא נכנסים לשאלה הזאת, אי אפשר להשוות משפחת אומנה למשפחה הטבעית במובן הזה שהיא קיבלה כסף, 3,500 שקל.

דרך אגב, אני רוצה לתמוך בדבריה של גברתי
בשתי נקודות נוספות. מדובר בילדים - חלק מהילדים במשפחות אומנה הם בהחלט ילדים בעלי נכות קשה ביותר, והרבה פעמים משפחות עומדות ומתמודדות מול סכומים שהמשרד הקצה. אני חושב שהחלופה של משפחה טבעית זה מוסד, זה מעון, שבסופו של דבר יגלגל, יחזור שוב לפתחנו, במימון של 9,000 ו10,000- ו11,000- שקל לשנה...

לחודש, אדוני.

סליחה, לחודש. המדינה תצא נפסדת גם
מהעניין הזה, גם מהשיקול הכלכלי, ובנוסף לזה אפשר לציין שבסך הכל לא מדובר על סכומים גדולים, מכיוון שאם מקבלים את העיקרון של 50%, של פיצול, 50% מתוך 1,700 שקל זה לא סכום גדול. כפול נגיד 200 ילדים.

יצא לי 3 מיליון שנתי.

זה 1,750,000 שקל, זה לא סכום בשמים
ולדעתי זה נותן למשפחות עוד כלי. עוד פעם, העניין הזה של השירותים המיוחדים שאנחנו נותנים, אפשר לתת את זה מעבר לשירותים האלה. אפשר למצוא איזו שהיא נוסחה למימון של כל מיני שירותים והוצאות מיוחדות מעבר למה שהמשרד שלנו מכיר, שבהחלט נותן למשפחה איזו שהיא תמיכה נוספת.

אני רק רציתי לחדד את זה שכמו שאני רואה -
קודם כל אני בהחלט מסכימה עם ההצעות שאתה מביא, אני חושבת שהן בהחלט יכולות להיות פתרון - כמו שאני רואה את הכספים שמשרד העבודה והרווחה נותן, זה בעצם איזה שהוא תגמול למשפחה ובאמת לצרכים של הילד, בהחלט גם המשפחה משלמת איזה שהוא מחיר, שבהחלט זה זכות שלה לקבל תגמול על זה. גמלת ילד נכה, כמו שאני רואה, זה זכות של הילד. זו הנקודה שבעיניי היא קריטית פה לעצם הדיון.

מה שאת אומרת, שצריך לפתח איזו שהיא
אוריינטציה ספציפית בתגמול הזה, שתהיה
כלפי הילד.

נכון, נכון.

בוודאי.

יש לראות את זה כזכות של הילד שלא יכולה
להישלל.

אנחנו הצענו גם קריטריונים בנושא הספציפי הזה, הצענו קריטריונים ספציפיים ודרכים
לפקח על ההוצאות האלה.

תודה רבה. כן, יש עוד מישהו שרוצה להגיב
בעניין?

אני רוצה להוסיף שמה שבעצם הביטוח

אנחנו לא צריכים לשלם את הגמלה לילד נכה כי ההוצאות מכוסות באופן אחר. אבל המשפחה הביולוגית מקבלת את זה אוטומטית לחשבון הבנק שלה ולא מפקחים מה היא עושה עם זה, ומשפחה אומנת, שזה לא הילד שלה, ושלא מקבלת שכר עבודה, זר הכספים הזה כרוך בטרטור אין-סופי ובפיקוח עצום, הרבה יותר גדול, כשמצד אחד אומרים: אנחנו, יש לנו אמון בהם, שהם אנשים טובים ולקחו את הילד, ומצד שני אנחנו מפקחים על כל גרוש שהם מוציאים.

כן. הם צריכים להביא קבלות על כל דבר,
נכון?

סליחה, אני הבנתי ש3,500- שקל זה כן שכר
עבודה.

לא, זה התנדבות.

זה הוצאות אחזקה.

אם זה היה שכר עבודה, היו יחסי עובד
-מעביד.

העניין הוא שהמוסד לביטוח לאומי בגישתו
הבסיסית אומר שכל אדם שווה בפני החוק. היות שהזכאות היא מכוח הנכות של הילד אינני רואה מדוע צריך להפלות את הילדים הללו.

רק להוסיף דבר אחד. אני חושבת שנשכח פה
שילד שנמצא באומנה אפשר לקרוא לזה נכות מבחינה מסוימת. הוא סובל מקושי מסוים.

זו נכות חברתית.

נכות חברתית. ההוצאות של הטיפול
הפסיכולוגי, הרבה פעמים זה בכלל בלי קשר לנכות, הוא מתמודד עם משפחה שהוא הגיע אליה פתאום, עם הניתוק מההורים שלו, מהאחים שלו, לפעמים טראומות קשות שאנחנו לא יודעים - או יודעים מה הן, אבל אין פה טעם לפרט אותן. ומעבר לזה, עוד יש לו הנכות - זה שני דברים שונים לגמרי. הטיפול הפסיכולוגי, קשיים נפשיים אחרים, בית ספר מיוחד, כל הדברים האלה בכלל לא קשורים הרבה פעמים לקשיים האורגניים שלו. זה שני דברים שונים, ואסור לשכוח את זה.

אנחנו גם לא משלמים גמלה לילד שנמצא
במוסד.

וגם כאן נשאלת השאלה מדוע לא. מדוע לא?

מכיוון שהאמצעים העומדים לרשותנו הם
כאלה.

אני לא מבינה, המוסד פועל מכוח חוק, אנשים
משלמים דמי ביטוח כדי שיהיו להם זכויות באיזה שהוא שלב, אז לא כל כך ברור לי למה יש איזו שהיא הפליה. שיהיה איזה שהוא הסדר עם משרד העבודה על איזה שהוא פתרון של חלוקה גם לגבי ילדים במוסדות.

אין שום ספק שתיקון העיוות הזה לגבי שכבות
באוכלוסייה עם ילדים נכים, שעל פי מבחני הזכאות שלכם אינם זכאים. התיקון הזה יכול בהחלט גם לתת איזו שהיא לגיטימציה מוסרית, הייתי אומר, אתית, לתת גם לילדים אלה.

אבל קודם כל צריך לבוא תיקון ושאנחנו
נרגיש שאנחנו משלמים את גמלת ילד נכה לכל
הילדים הנכים הגדלים בקהילה.

גברת אוגניה ישראל אמרה משהו שלי זה ממש
הפתעה. אני הבנתי שילד שנכנס למוסד, המוסד מקבל 80% מהקצבה ו20%- להורים.

רגע, מדובר פה: ילד נכה שהוא עד גיל 18
ותשעים יום לא מקבל גמלה כשהוא נמצא במוסד. קצבת נכות משתלמת לאנשים בוגרים הנמצאים במוסדות ולא לילדים נכים.

גם קצבת נכות משתלמת לכל נכה, אלא מה?
נכה בגיר שזכאי לגמלת נכות ליחיד ומושם במוסד ציבורי והקופה הציבורית מממנת את דמי האחזקה, על פי הכלל שאין הקופה הציבורית משלמת כפל תשלום וממילא הדברים מגולמים גם בקצבה וגם בדמי האחזקה, מפצלים את הקצבה כך שהאדם מקבל במוסד 20% כדמי כיס ו80%- הולכים לקופה הציבורית. 30% ממילא חוזרים לקרן 30%, שזה לרווחת הנכים במעון.

טוב, בקיצור, 20% מקבל הנכה הבוגר, 30%
נכנסים לקרן ו50%- מגיעים למדינה, אבל
ביטוח לאומי משלם את הקצבה לבוגר.

לבוגר כן.

אז עכשיו העניין הוא בזה שבוגר אמור לדאוג
לעצמו לבית ולכל מיני דברים אחרים שילד לא אמור לדאוג. אני לאחרונה קראתי זיכרונות של אישה שבהיותה ילדה גדלה במשפחות אומנה - היא לא ילדה עם צרכים מיוחדים, ילדה רגילה - והתיאורים של המשפחות והחוויות שלה והיחס המאוד אמביוולנטי כלפי ההורים האלה, שהיא קוראת להם הורים, אבל מצד שני, היא כל הזמן בעימות איתם וכן הלאה, ואחר כך צצים פתאום ההורים הביולוגיים FROM NO WHERE ואז יש לה גם וגם וגם, אז היא מגלה שיש לה עוד 5 אחים בכלל ואז החיים שלה מסתבכים עוד יותר, וזה אני אומרת: היא לא נכה והיא לא מפגרת והיא לא שום דבר, סתם ילדה. ואתה קורא את זה ואתה מבין את העומס של החוויה ואת הנכות הנפשית שהיא כנראה סובלת ממנה, כפי שהיא מתארת במערכת היחסים שלה אחר כך, כאישה בוגרת, איך כל זה השפיע עליה וכן הלאה. לכן משפחות אומנה זה לא גן עדן, זה לא איזה שהוא מקום שהילד בחר, הוא קם בבוקר והוא החליט שהוא רוצה להיות במשפחת אומנה. משפחה אומנת זו החלופה.

האמת היא שאת בהחלט צודקת. ישנן משפחות
שהן יוצאות דופן. יש מספר לא קטן של
משפחות שהנושא הזה של האמביוולנציה, של קבלה, דחייה, הטמעה בתוך המערכת, בנוסף לזה עם המרכיב של הנכות והדחייה הוא בעייתי.

שאלות מסובכות מאוד.

גם אם המשפחה נהדרת, ילד שלא חי וגדל עם
ההורים הביולוגיים שלו מרגיש דחוי, וזה
לא משנה.

מה שאני רוצה להגיד, זה שאנחנו עושים -
ואני חושבת שהמשרדים הנוגעים בדבר, וקודם כל משרד העבודה והרווחה - עושים את כל המאמצים כדי שהילדים יישארו במשפחה הטבעית שלהם, וקצבת ילד נכה נועדה, בין היתר, לעזור למשפחות האלה. זה מעט, זה לא מספיק, לא כולם מקבלים, לא זה - בסדר, אבל זה הרעיון. אני חושבת שמה שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לילד להישאר במשפחה הטבעית זה הישג, אבל אחר כך מגיע שלב שבו שיקולים מקצועיים כאלה או אחרים, שלא ניכנס אליהם, אומרים שהילד יוצא מהבית. ואז עומדת השאלה: הוא הולך לפנימייה או הולך למשפחה אומנת. או אז באים כל אנשי המקצוע ואומרים: משפחה אומנת עדיפה. משפחה אומנת עדיפה - לא ניכנס כרגע לכל הנושא, ובלי להיכנס מאחר שכמובן קיימות כל מיני משפחות וקיימים כל מיני מוסדות. אבל אחרי שאמרנו את כל זה, עכשיו הבעיה שלנו היא כזו, אנחנו סובלים ממחסור במשפחות שלוקחות ילדים, בוודאי ילדים נכים, ואנחנו כמדינה בסך הכל יש לנו עניין לתמרץ את זה. אז יש צורה אחת של המרצה, שיש כיסוי הוצאות כזה ואחר, ויש איזה שהוא כיסוי הוצאות גלובלי, ויש כיסוי הוצאות ספציפי. ואחר כך יש לנו בעיות וכולי. אבל זה לא מכסה, זה לא מכסה את הצרכים.

אנחנו כמדינה צריכים לתת לילדים האלה את המרב שאנחנו יכולים בתנאים שלנו. לכן הוועדה מבקשת שהמוסד לביטוח לאומי יעשה שיקול מחדש ולפחות יקבל את ההצעה שד"ר אלישר גיבש כאן. אינני חושבת שיש לזה קשר לאותם רבבות ילדים שאנחנו מדברים עליהם, שאתם חושבים מקצועית שמגיע להם קצבה ושעדיין לא מקבלים את הקצבה. הרבבות האלה לא עומדים מול 150 הילדים האלה. כאן מדובר בבעיה מוגבלת מאוד בהיקפה. שם מדובר ברבבות ילדים, שם מדובר בהוצאה משמעותית, שם באמת צריכה להיות החלטת ממשלה וכולי. פה זה לא ברמה של החלטות מהסוג הזה, וההצעה שלפחות חצי מהסכום הזה יהיה באיזו שהיא קרן עם הוצאות מיוחדות מאוד, אני חושבת שהיא הצעה נכונה. בואו ניקח אותה, נעבוד עליה, נגיד אחרי שנתיים-שלוש נסכם.

אנחנו גם נאפשר, אני חושבת, למשרד לראות שירותים נוספים שאולי בהדרגה, בעתיד, הם ייכנסו לסל שלהם בכלל. זאת אומרת, נתחיל עם איזה שהוא שירות, בהתחלה הוא יהיה מהקרן הזאת, אחר כך יבינו שהוא כל כך חיוני שהוא ייכנס לסל, ואז עוד פעם נוסיף איזה שהוא שירות קטן לסל. אני חושבת שזה יאפשר בדיקה של הרלוונטיות של השירות הנוסף הזה, או הכיסוי של ההוצאות מהסוג הזה.

לכן אני מציעה שמשרד העבודה והרווחה - העבר לנו את ההצעה שלך בכתב ואנחנו נפנה אליכם שוב ונבקש מהנוגעים בדבר, ללא כל קשר לבקשה ההיסטורית, שאתם תאשרו את מה שצריך להוסיף לילדים כאלה.

הדבר השני שעמד פה זה העיכוב בתשלומים, גברתי סיפרה שיש עכשיו מקדמות וכולי. אינני יודעת, אבל המשרד צריך לבדוק את עצמו. אם יש חודש-חודשיים, נגיד שזה בגבול הסבירות, אבל שנתיים - זה לא בגבול הסבירות. אנחנו שמענו פה סיפור עם עובדות ופרטים - אינני יכולה לבדוק את זה ולא נעשה פה ועדה, אבל אני מאוד מבקשת, את הסיפור הזה תעבירו בבקשה לד"ר אלישר כדי שהוא יוכל לבדוק את הנושא הזה. אני מציעה שהמשרד יקבע לעצמו כלל, שיש איזה שהוא גג של התשלומים האלה. זאת אומרת, חודשיים-שלושה - זהו. זה המכסימום שאפשר לשלם.

הדבר השלישי, נשאל למה אי אפשר הוצאות גדולות - כלומר, כיסא גלגלים או דברים שעולים אלפי שקלים, למה אי אפשר ליצור לזה איזה שהוא מסלול נפרד. זאת אומרת, לעשות הבדל בין הוצאה למונית, 20 ש"ח או 50 ש"ח, לבין הוצאה של 5,000 או 15,000 ש"ח.

30,000 שקל כיסא גלגלים ממונע.

זאת אומרת, אני חושבת שצריך שני מסלולים:
מסלול של ההוצאות הקטנות, שמביאים קבלות ומתחשבנים עליהן, ומסלול ההוצאות החד-פעמיות, הרי לא קונים כיסא גלגלים כל שנה.

אני רוצה להתייחס לשתי נקודות. הנקודה
הראשונה זה לנושא של ההחזר. אנחנו למעשה קיבלנו החלטה של מנכ"ל משרד העבודה והרווחה שאנחנו לא מעבירים לאישור הרשויות המקומיות את תקציבי הדיווח על הוצאות מיוחדות כדי בעצם לקצר את כל התהליך.

ואז איך זה יגיע?

אז למעשה הם מקבלים מאיתנו - אנחנו
אמונים בעיניהם, המנחות במחוזות חותמות על תקציבי דיווח, מעבירות את זה אלי לאישורי ואני מביא את זה למיכון לצורך תשלום. באופן עקרוני, התהליך הזה לגבי ילדים במשפחות אומנה, בשירות ילד ונוער, שם ישנם 1,700 ילדים, הם צריכים לעבור גם את המסלול של הרשות המקומית, מכיוון שהרשות המקומית מחויבת ב25%- מהעלות. אצלנו אנחנו ביקשנו לדלג על זה. אני מוכרח לציין את זה כאן ויכול להיות שכאן יש מקום אולי שגברתי תפנה לשר העבודה והרווחה או למנכ"ל - אני פניתי לאחרונה למנכ"ל ולשר וביקשתי לאשר לנו להמשיך עם הסידור הזה לגבי ילדים נכים במשפחות אומנה ולמנוע מאיתנו את הצורך לפנות לרשויות, דבר שעלול לעכב את התשלומים בחודשים ארוכים. אני חושב שהדברים האלה חשובים מאוד.

אדוני צודק. כל מה שקשור לרשויות
המקומיות נתקע ולא מגיע.

זה חשוב מאוד אם מתוך הוועדה הזאת
גברתי תוכל לפנות למנכ"ל או לשר בנקודה
הזאת.

נעשה את זה, נאמץ את זה.

בנושא כיסאות גלגלים והעלויות
האסטרונומיות באמת, הדבר הזה גם בולט במוסדות. אנשים בעלי נכות שנמצאים במוסדות יש להם קרן 30%, שזה לרווחת המשתכן במסגרת החוץ ביתית. מרבית הכספים האלה אמורים לצאת לשעות פנאי, לבילוי, לטיולים, לנופש, לחוגי העשרה וכולי, אבל באופן הדרגתי במעונות לנכים, נכויות פיסיות קשות, הנושא של עלויות של כיסאות גלגלים וכולי זה נושא מרכזי מאוד. מתוך 1,700 נכים ומוגבלים במסגרות חוץ ביתיות יש לנו כ400- אנשים בעלי נכות פיסית שזקוקים לכיסאות גלגלים ולמיטות פאולר ולסנוזילנד, ויש בעצם עשרות פריטים בתחום המוגדר הזה של אביזרי עזר שיקומיים שעולים מליוני שקלים, והעסק הזה הולך ותופח בהדרגה.

אני מסכים איתך, כאן צריך ליצור איזה שהוא סעיף תקציבי. הבעיה המרכזית היא שאדם שהיה מועמד למוסד ובמשך 5 שנים טופל בלשכת בריאות מחוזית, הרי ישנה הבחנה בין אדם בעל נכות שגר בקהילה לבין אדם שנמצא במוסד. אדם שגר בקהילה צריך לקבל 90% לפחות מעלות המכשיר השיקומי מלשכת בריאות מחוזית שבאזור מגוריו. ברגע שנודע ללשכת בריאות מחוזית שהאדם עומד לעבור מהקהילה למסגרת חוץ ביתית, למרות שהטיפול בבקשתו נדון במשך 5 שנים, הם מפסיקים באופן מיידי את הטיפול בעניין הזה ומגלגלים לפתחנו.

באיזה חוק זה כתוב?

אני מדבר כרגע על מה שקורה במציאות,
בשטח. הם מפסיקים לטפל בעניינו מכיוון שהם יודעים שבעוד עשרה ימים, בעוד שבועיים, בעוד חודש, הוא עובר לאחריות מלאה, טוטאלית של משרד העבודה והרווחה, ואז למעשה כל הצרכים שלו נופלים וחלים עלינו, כולל העלות של כיסא גלגלים, כמו שאמרתי קודם, זה יכול להגיע ל25,000- שקל.

בחוק בריאות ממלכתי כתוב הסידור הזה,
שמי שמגיע למוסד? איפה זה כתוב?

זאת המציאות בשטח.

רק להעיר משהו פה, מבחינת הורה. אני
מצטערת מאוד, אותו ילד שיעבור למוסד, בסופו של דבר משרד העבודה והרווחה ימצא את המימון לכל הכיסא. אותו ילד שנשאר בביתו, אדם מבוגר שחי עם הוריו, ההורים יצטרכו לשלם 50% מאותו כיסא.

פחות.

אני עשיתי את זה. או יותר מ50%-.

יש תעריפים ויש מציאות.

יש קריטריונים לא סבירים לסיוע של משרד
הבריאות.

לא רציתי לדבר על זה, אבל ככל שהילד מוגבל
יותר והכיסא שלו עולה יותר, ההשתתפות של משרד הבריאות קטנה יותר. אבל תראו מה קורה, אנחנו חוסכים להם את אותם 11,000 שקל ואנחנו אפילו בבית לא נותנים לנו את 100% ההשתתפות למה שאנחנו צריכים בתוך הבית. אז הוא אומר: תראו איך "דופקים" את הילדים שהלכו מהבית למוסד, ואני אומרת: תראו איך "דופקים" את כולם.

אז במכתבך לשר העבודה והרווחה יכול
להיות שצריך להוסיף גם בקשה לתוספת תקנה תקציבית למכשירי עזר שיקומיים החל משנת 2002 חוק תקציב.

היום באיזה סעיף זה מופיע?

זה לא מופיע.

יש הוראות, קריטריונים של משרד הבריאות
להשתתפות במימון. אני מדברת על אלה שחיים בקהילה, שהקריטריונים אינם סבירים לחלוטין.

התעריפון של לשכת הבריאות הוא לא רק
נמוך, הוא גם מאוד לא מעודכן. היום יש מכשירים הרבה יותר מפותחים, הרבה יותר משוכללים, שעולים כמובן הרבה יותר. אני טיפלתי ממש לפני שבוע בפנייה של אימא שקנתה כיסא ב7,400- שקל כי זה מה שהומלץ לה ממש מהגן על ידי הפיזיותרפיסט שמטפל בילד, וקיבלה השתתפות של 1,000 שקל מלשכת הבריאות.

יתרה מזאת, זה תלוי תקציב ולא פעם התקציב
מסתיים במרץ או באפריל, וכל המשפחות
ממתינות לשנת התקציב הבאה.

אנחנו לפעמים גם מוצאים את עצמנו מוציאים 60-70 אלף שקל עבור אדם אחד. מנוף, מיטת פאולר וכיסא גלגלים ממונע מגיעים ביחד ל70,000- שקל.

זה לגבי אלה שחיים במוסד. אני מדברת על
אלה שחיים בקהילה.

אנחנו נאמץ את ההצעות שד"ר אלישר הביא לנו לגבי סעיף תקציבי נפרד וגם לגבי הסידור הזה. אני צריכה להבין איך משרד הבריאות נעלם כשמדובר בילד נכה.

אין כסף.

אין כסף - זה אותה מדינה, זאת אומרת,
אנחנו מדברים על הזכות בתוקף היותו חולה או מוגבל. היה לנו פה ויכוח בהקשר אחר בין משרד הבריאות למשרד החינוך לגבי שירותי בריאות שניתנים בבתי ספר, ובסופו של דבר הטענות ממשיכות להגיע, למרות שכאילו פתרנו את הבעיה, אבל הטענות ממשיכות להגיע והעניין הזה - זה לא אצלי, זה לא אצלך, זה כן אצלי, זה לא אצלך וכל הויכוח הזה שלא נגמר, והאם באמת מי שנמצא במוסד הוא לא מבוטח בביטוח בריאות?

ודאי, באופן אוטומטי.

אז לכן הוא מקבל את השירותים הרפואיים מכוח החוק, נכון?

ודאי, אנחנו אבל מוסיפים שירותים. אנחנו
נותנים גם שירות רפואי כללי, גם שירות רפואי מומחה, פסיכיאטרי כמובן, רופאים מומחים שונים.

זאת אומרת, מה שנמצא באחריות משרד
הבריאות ישירות אתם לוקחים על עצמכם?

לא. אני אומר דבר כזה, שאנחנו, בנוסף
למטרייה שכל אדם בעל נכות שנמצא במסגרת חוץ ביתית מכוסה על פי חוק ביטוח ממלכתי, בנוסף לזה, כדי לחזק ולתגבר את השירותים הרפואיים והפרא-רפואיים במסגרות שלנו, אנחנו גם מממנים בחלק גדול מאוד מהמוסדות והמעונות רופא כללי לכל מעון, יש שעות מסוימות .

שלא שייך לקופה.

הוא לא שייך לקופה, אנחנו מממנים את זה,
כי הרבה פעמים יש צורך במעקב צמוד מאוד אחרי מה שקורה, בעיקר במעונות לאנשים בעלי נכויות פיסיות קשות, שנמצאים במצבים של מחלות ניווניות, ניוון שרירים, טרשת נפוצה, דיסאוטונומיה משפחתית, אפילו אנשים עם C.P., שזה מחלה, למרות שהיא נחשבת לסטטית, יש הידרדרות לאורך זמן. צריך כאן מעקב ופיקוח רפואי אינטנסיבי אחרי מה שקורה עם האדם בתוך המסגרת ואנחנו לא יכולים לחכות לזה שהוא יגיע למרפאה וייסע לשם. אז יש קודם כל את המעקב של הרופא, יש אחיות במסגרות שלנו, יש שירותים פרא-רפואיים כמובן: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, SPEECH THERAPY וכולי, ובנוסף לזה, הרופא עצמו מפנה לרופאים מומחים.

לא דרך הקופה?

דרך הקופה, אבל הוא מפנה לרופאים.

שאלה קטנה לגבי המסלול של ההוצאות
הקטנות. האם היה אפשר לחשוב על איזו שהיא קופה קטנה שעומדת לרשות העובדת הסוציאלית שעובדת ישירות עם המשפחה?

זה מהפכה.

למקרים שיש הוצאות ממש דחופות.

את חושבת שהעובדת הסוציאלית רוצה לנהל קופה קטנה?

אני חושבת שאם יש מוניות או דברים
שלוחצים על המשפחה ודברים שצריכים להיפתר מהר, במקום לפנות למשרד הרווחה ולקבל אישור וכולי.

יש פירוט של כל הצרכים המיוחדים שעובדת סוציאלית במחלקה לשירותים קהילתיים יכולה לאשר. השאלה כמה כסף זמין בתוך התקציב הזה של סעיף צרכים מיוחדים.

הדבר היחידי שאפשר זה שהעירייה הנוגעת
בדבר תעשה משהו, אבל לפי מיטב ידיעתי, העיריות לא מתנדבות לעשות שום דבר בתחום הזה. יש לנו בעיות אדירות עם עיריות שמקבלות כסף ממשרדים ממשלתיים והכסף לא מגיע לאן שהוא צריך להגיע, לרבות משרד החינוך, תחזוקת בתי ספר וכן הלאה - יש כיסוי מלא ובתי הספר - שלא נדע איך הם נראים, כי הכסף לא הגיע ליעדו, וכן הלאה וכן הלאה. אבל אני לא רואה שאנחנו יכולים באופן מעשי לדבר על זה שעובדים סוציאליים יחזיקו כסף. זה פתח לכאלה בעיות לעובדים הסוציאליים עצמם, שהם לא יצאו מזה. לדעתי, זה לא ילך, אלא אם כן העירייה במחלקת רווחה רוצה לקבוע איזה שהוא כלל לגבייה, ואז את תהיי שליחה של מחלקת הרווחה. אני אומרת שאם באמת זה ייפתר כך שאת מגישה בהתחלת החודש, ובסוף החודש שאחרי זה הכסף אצלך, זה בגבול הסבירות.

לי ידוע שבמקרה הטוב זה באמת כמו אצלכם, זה לוקח חודשיים וחצי, שזה נחשב מהר.

השאלה אם לא ניתן, כיוון שהמשפחות הללו
תחת מעקב צמוד של אנשי מקצוע, אני מניחה שמגדירים איזו שהיא תכנית שיקומית לילד המטופל, שבאמת ההוצאות הגדולות יועברו ישירות למשרד. אחרי שיש תכנית וכולם מסכימים שזאת התכנית ואלה השירותים שהוא צריך, למה צריך להכניס את המשפחה באמצע ולגרום לה חסרון כיס וריצות?

בתנאי שהילד יוגדר כמי שכאילו נמצא
בפנימייה, ואז כאילו אתם משלמים, וכן
הלאה.

צריך למצוא את הערוץ הביורוקרטי, הרי זו
בעיה ביורוקרטית בסך הכל.

אפשר לקבוע אולי רשימת דברים
ספציפיים. אז כפי שאתם רואים, לקחנו על עצמנו להמשיך ולטפל בנושא הזה ואנחנו נבקש אולי פגישה עם הצוות המקצועי שלכם, של המוסד לביטוח לאומי וננסה לשכנע, נמצא את הפתרון. תודה רבה לכולכם.
הישיבה ננעלה בשעה12:20