פרוטוקולים/מעמד הילד/2949




20
הוועדה לקידום מעמד הילד
מיום 13.3.200 מיום 26.3.2001



פרוטוקולים/מעמד הילד/2949
ירושלים, י"א בניסן, תשס"א
4 באפריל, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מספר 93
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום ב', ב' בניסן התשס"א, 26.3.2001 בשעה 09:30

חברי הוועדה: היו"ר תמר גוז'נסקי

בית רחל שטראוס:
יוחנן פלוסר – מנהל בי"ס בית רחל שטראוס
ד"ר דני ישראל פסס – פסיכולוג בית הספר

יואל לוטפי – ממונה על החינוך היסודי במנח"י

מרים כהן

עו"ד פלאי דעואל
יפה נגה

מרים בוחבוט
לאה ובנצאל
אסתר וקסמן
יגאל צחור
שלומית רובין

עו"ד טל גל – לשכה משפטית

ד"ר אסתר גולדמינץ - ירושלים

רות סיני – כתבת עיתון "הארץ"

בית ספר לחינוך מיוחד, בית רחל שטראוס בירושלים –
בסכנה

רחל סעדה

רקורד שירותי הקלטה

בוקר טוב. אני פותחת את הישיבה. על סדר היום
עתידו של בית הספר לחינוך מיוחד בית רחל שטראוס בירושלים. העניין עלה בעקבות פנייה של בית הספר, ואנחנו קיבלנו תגובות בכתב גם מאקי"ם וגם מעיריית ירושלים.


אני רוצה להדגיש בפני כל המשתתפים המכובדים בדיון הזה שנקודת המוצא שלנו היא טובת הילדים שמתחנכים בבית הספר הזה – בית רחל שטראוס. אנחנו יודעים שהם ילדים בעלי פיגור בינוני, עם תופעות מורכבות, ילדים שצריכים בית ספר מיוחד עם צוות מיוחד ועם האנשים שיוכלו לקדם אותם.


אני מבקשת מכל מי שייקח רשות דיבור שישכנע אותנו מדוע זה לטובת הילד להשאיר את בית הספר במקומו או להעביר אותו למקום אחר, אבל שנקודת המוצא תהיה בעיקר טובת הילד, כי שיקולים אחרים כמו, למשל, מי החכיר למי ומי לקח למי ומי נתן למי הם חשובים בהתייחסות בין כל מיני מוסדות, אבל נקודת המוצא שלנו היא טובת הילד.

בית הספר הוקם לפני כ30- שנה. הוא הוקם על ידי
אגודת אקי"ם ירושלים ברחוב הרכבת. בשנת 1975 נתקבלה תרומה גדולה מאוד ממשפחת שטראוס שאפשרה לאקי"ם לקבל לידיה בהסכם חכירה את הבניין שנמצא בו בית הספר היום, דרך בית לחם 81, כאשר הבניין שימש מאז ומתמיד כבית ספר ממלכתי במדינת ישראל. כל השינוי הוא שבית ספר גאולים יצא משם ובמקומו נכנס בית ספר בית רחל שטראוס.


חוזה החכירה הוא מ14.12.1975-, כאשר כל הדבר התבצע בזכות משפחת שטראוס. עד חודש ספטמבר 1997 הדברים כביכול התנהלו כשורה והיו במצב סביר. בחודש ספטמבר 1997 אני נכנסתי לנהל את בית הספר, וגיליתי, לתדהמתי, שתקציבים גדולים מאוד לא הגיעו לייעודם, אלא נשארו באקי"ם, ומדובר על תקצוב שאני הייתי צריך לעבוד איתו בחודש הראשון לכניסתי ובהמשך עם תקציב של 200 שקל בחודש לבית ספר עם אחזקת בניין ירודה, עם סיכונים בטיחותיים, כאשר ההזנחה הייתה גם כלפי צוות העובדים שהיו מועסקים על ידי העמותה, שקיבלו משכורות מתחת לכל ביקורת, בלי שום תנאים ובמצב עגום מאוד. אחוז ההעסקה היה 60-70 אחוז.


דרך אגב, בחוזה החכירה, שאינך רוצה לדבר עליו, אבל בחוזה החכירה אחד התנאים זה אחזקת הבניין, שלא נעשתה על ידי אקי"ם. כתוצאה מהמצב הזה החלטתי שאני מנסה לנתק את בית הספר מהעמותה והופך אותו למוכר ורשמי. זה עלה בידי, ותוך כמה חודשים היה אירוע בבית הספר שבזכות כל האנשים, כולל הגברת רות פן, הצלחנו להפוך את בית הספר למוכר ורשמי, והוא הפך להיות בית ספר לחינוך מיוחד ושל משרד הבריאות. ב1998- הייתה ההתנתקות.

זה שינה משהו בהרכב הילדים?

גם כיום יש מספר לא מבוטל של תלמידים שהם
דיירים של אקי"ם. כלומר, אקי"ם עם הניסיון לפלוט אותם החוצה, שהתחיל מהיום שנכנסתי לבית הספר. הגיע המנהל הכללי של אקי"ם ואמר: אתם מוצאים מפה, וקו זה התמשך לאורך 3 וחצי שנים, האיומים להוציא אותנו מהמקום, כאשר הבניין, על פי הבנתי, ניתן על מנת שיהיה שם בית ספר, והוא תמיד שימש כבית ספר.

זה ויכוח שלא ניכנס אליו.

כן.

מה יש לך לומר על הטענה שהבניין לא מתאים
לדרישות, שהוא לא מתאים לצורכי הילדים?

לא רק שהטענה הזאת לא נכונה, אלא היא הפוכה
במהותה. תלמידי בית הספר הם אוכלוסייה שלמעשה מגיעה אלינו מבתי ספר שבהם הם מיצו את עצמם, בלשון עדינה. כלומר, לא מצאו את עצמם, ואני אשמח מאוד אם ההורים יתנו מספר דוגמאות, לא מצאו את עצמם. ממספר שנים בודדות ועד 12 שנה שאנשים הסתובבו בבתי ספר שונים לחינוך מיוחד והגיעו אלינו בשל העבודה המאוד מיוחדת של הצוות ובשל כך שבית הספר נמצא במיקום שמאפשר עבודה קהילתית פורייה מאוד. למעשה, זה השינוי שעשיתי בתוך בית הספר, בעצם הפכתי מקום שהיה מאוד חם, מאוד אוהב אבל מאוד מאוד סגור למקום מאוד פתוח, קהילתי, עם יציאה לתעסוקה, עם יציאה לעבודה, חלוקת ארוחות לקשישים, אנשים שהם חלק מהקהילה ולא בתוך הקהילה, אלא חלק מהקהילה התוססת של בקעה ותלפיות, תורמים לקהילה, עובדים ויוצאים לתעסוקה מגן ילדים ועד בית ספר למנהיגות חינוכית, ששם גם הייתי שנתיים, ונמצאים בחווה החקלאית, בקלאב-מרקט, בכל החנויות, בכל הדברים שקיימים בסביבה ובאזור של בית הספר.


במתחם בית הספר יש לנו אפשרויות מיוחדות ומגוונות לעסוק בתחומים מרתקים מאוד שמביאים את התלמידים לשיקום, שזה עניין של לימוד טבע וסביבה, חממה, פינת חי.

כלומר, לדעתך הטענה שהבניין הנוכחי אינו
תואם את צורכי הילדים אינה נכונה.

היא לא נכונה.

מה לגבי הפתרונות שהוצעו לשנת הלימודים הבאה?

התלמידים הם לא רק כאלה שמיצו את עצמם
במקומות אחרים, אלא גם כאלה שהוצאנו אותם מבתי חולים פסיכיאטריים, מבתים שבהם הם היו 8 שנים ו10- שנים כתוצאה מכך שההורים איבדו את האמון שלהם במערכת החינוך המיוחד. הם הגיעו אלינו, ולא רק שהם עומדים על הרגליים, אלא ההורים יספרו כאן בכמה משפטים על מה שקורה.


הציעו לנו פתרונות מפתרונות שונים. התחלנו ב4-
פתרונות, שכל אחד מהם יותר מוזר ממשנהו.

הציעו – הכוונה לחינוך המיוחד?

הציעו - זה החינוך המיוחד. הפתרון הראשון
היה שכתוצאה מכך שבית הספר הוא כל כך "מוצלח" והמנהל הוא כל כך "מוצלח", אז ייקחו בית ספר אחר שהוא קצת בעייתי, עם פיגור עמוק וקשה, יסגרו אותנו ויכניסו אותנו לתוכו ואני אהיה מנהל גדול של שני בתי ספר. אני דחיתי את זה על הסף, כי אחד הדברים הייחודיים של התלמידים הכל כך מורכבים, עם תסמונות גנטיות כל כך מסובכות ונדירות, מתסמונת הזדקנות מהירה ועד דברים קשים מאוד, הייחודיות היא גם גודל בית הספר. ברגע שאנחנו נהפוך להיות 60 תלמידים או מספר מבהיל כזה של תלמידים, אנחנו נאבד את כל הייחודיות שלנו.

האם הפתרון הזה עדיין קיים?

לא, הפתרון הזה ירד אחרי שנשלחו אליהם 4 נציגי
ציבור רציניים.

ומה עכשיו?

התגלגל פתרון שני, שהוא קומבינציה אחרת של
אותו פתרון, ואז הוצע פתרון שלישי, ועכשיו אנחנו בפתרון הרביעי. הפתרון הרביעי אומר שיש מקום שנמצא במיקום טוב וסביר עבור האוכלוסייה שלנו, הבניין עצמו עוד לא נבדק כפי שצריך להיבדק, אבל הכוונה היא לקחת את המבנה של בית ספר שנקרא אורט חניכים, אורט קנדי, עם אוכלוסייתו, המונה 100 תלמידים, שאני, כשעברתי על יד בית הספר הזה לפני 7-8 חודשים נזרקו אלי משם בקבוקי זכוכית וזכוכיות למיניהן, ובית הספר הזה יישאר על תילו. בנוסף לזה, להכניס לנו עוד 140 תלמידים של בית ספר מפנה, שאלה אנשים יקרים מאוד שצריך לטפל בהם ולעזור להם לא פחות מאשר לאנשי בית רחל שטראוס, ושהאתגר לעבוד איתם הוא בלתי רגיל, אבל החיבור בינינו לבינם הוא בלתי אפשרי. הבנתי שיש בית ספר נוסף, בית ספר ליפטה, שעליו גם חשבו, אבל בינתיים הוא ירד מהפרק.



הבעיה העיקרית היא שכל הדברים נעשים לא על גבי
השולחן, אלא בדרכים לא דרכים, וזה הפתרון
שמוצע.

למה זה טוב או לא טוב לילדים?

למה זה לא טוב? בגלל הסיכונים והסכנות שקיימים.

מה הסיכונים, אילו סכנות?

האוכלוסייה שלנו היא אוכלוסייה פגיעה, החל
מתסמונת הזדקנות מהירה, שהזכרתי, ילד עיוור- חרש שכבר לא יכול ללכת צעד אחד יותר, שהוא בסוף דרכו, לצערי, וכלה באנשים אוטיסטיים, שלא יכולים להגן על עצמם.

מה הבעיה שלהם שהם לא יכולים להיות בחברה
רגילה?

מר דני ישראל פסס, פסיכולוג בית הספר, יסביר על
כך.

מדוע זה מסוכן לילדים?

הם חסרי ישע.

אני פונה פה בשם התלמידים, שהם לא יכולים
לדבר פה, לצערי, אני חושב שאוכלוסייה בעלת רגישות כל כך גדולה ומוגבלות כל כך גבוהה, אינני יודע אם על פי חוק, אבל היא זכאית לסביבה מוגנת משלה. לא ייתכן לחשוף אותם לסכנות נוספות מבחוץ. אנשי מפנה, וביקרתי כמה פעמים בבית הספר הזה, והאנשים של אורט קנדי הם לא בדיוק האוכלוסייה שמתאימה לנו ושתעבוד איתנו בשיתוף פעולה, למרות שאנחנו מעריכים מאוד את עבודתם. זה יכול להביא אותנו בפני סכנות, ומי שייתן את הדין אם יקרה משהו, זה אני, ולא אלה שחיברו בינינו.

אתה מדבר בעיקר על עניין פיזי? סכנות פיזיות?

על עניין פיזי, אבל יש גם התעללות נפשית. יש לנו
תלמידים שהוצאו ממסגרות אחרות שהם היו שם אלימים ורצו לסגור אותם במוסדות סגורים, הוצאנו אותם ממקומות סגורים. מכיוון שנתנו בהם כל כך הרבה אמון, נתנו להם אהבה וחום, אנחנו נעבוד בחוסר אמון, אילו מילים יכולים להוציא מפיהם אנשים על מנת לחמם ולהרוס את כל מה שאנחנו בנינו במשך כל הזמן?


הפתרונות שהוצעו לנו הם כרגע לא פתרונות מקובלים. המקום המתאים לנו, שבו בית הספר פורח, שבו נעשים דברים בלתי רגילים בשיקומם של התלמידים, ואני מזמין את כל מי שרוצה לבקר שם, הוא במיקום שבו הוא נמצא, הודות לצוות, למבנה, למיקום הסביבתי הקהילתי, לקשר הקהילתי הרחב והעמוק שיש לנו עם האוכלוסייה והקהילה באזור.

בסיורים אחרים שלי ראיתי את המצוקה שישנה
בחינוך המיוחד, גם לגבי דיור ומבנים ובתחומים אחרים, והרבה פעמים אתה עומד ונדהם. למשל, בגוש דן, אני מדברת על בית הספר לאוטיסטים, והוויכוח הוא עם עירייה שרוצה - לא רוצה לקבל. יש לנו הרבה מאוד דעות קדומות, אבל במקרה הזה אנחנו מדברים על בית ספר קיים, והעירייה לא מתנערת מהאחריות שלה, אלא להפך, היא מבינה ולוקחת על עצמה אחריות, והשאלה שלנו היא איך לעשות את טובת הילדים.

אני מלמד בבית הספר כבר מספר שנים. אני מרגיש
שהתהליך השיקומי שנעשה שם לתלמידים שהגיעו ממסגרות אחרות בהחלט משביע רצון. אני כותב חוות דעת לוועדות השמה, ובחוות הדעת האלה בהחלט כל הקומפלקס הזה, שזה הצוות, המיקום, המבנה, הפעילויות, הוא זה שמתחזק את הילדים.

מה הסכנה בהעברה?

אני ביקרתי בכמה מהחלופות שהציעו, ואני יעצתי
למנהל בית הספר על כל מיני דברים שלא מתאימים לצורכי הילדים. המקרה הזה, של חיבור עם ילדי אורט קנדי, שהם בהחלט בעלי פוטנציאל התגרות ופגיעה באנשים שנראים ומתנהגים כחסרי ישע, הוא סיכון ממשי.

אני אמו של רפאל, למרות שמכירים אותי בתור
אמא של נחשון. רפאל בסך הכל בן 13 וכבר עבר 5 מסגרות של בית ספר. יש לו תסמונת דאון והוא בתפקוד די נמוך. מ5- בתי הספר שהוא היה בהם, אף אחד לא התאים לו, בכולם הוא לא הגיע למימוש הפוטנציאל שלו בגלל כל מיני דעות קדומות או אידיאולוגיות של בית הספר שהוא היה בו שלא התאימו לילד. אני אפילו אביא דוגמה אחת, ולא להשמצה חלילה, של בית הספר של פרופסור פרוינשטיין.

בואי נעזוב את זה.

אני רוצה להגיד שניסיתי למצוא בשבילו את הכי
טוב שיש. התייעצתי עם עובדים סוציאליים, עם פסיכולוגים, עם יועצי חינוך, עם ועדות השמה, עם הפסיכולוגית הראשית של עיריית ירושלים, משום שהוא לא מצא את מקומו בשום מקום. כל הייעוץ שקיבלתי בתחילת שנת הלימודים הזאת היה שהפנו אותי לבית רחל שטראוס. הוא אכן התחיל שם רק השנה, אחרי 5 מסגרות קודמות. זה המקום היחיד שמסתכלים לא רק מההיבט המקצועי אלא על הילד כבן אדם. זה לא תסמונת דאון, אלא זה כל ילד בתפקוד אחר, כמו באוכלוסייה הרגילה שיש לנו I.Q שונים, זה אותו הדבר באוכלוסייה המיוחדת.

מה החשש שלך מהעברה?

החשש שלי הוא קודם כל הגודל. אחד היתרונות,
אחד הדברים הכי משמעותיים עבורי היה הכיתות הקטנות והמסגרת האינטימית עם האכפתיות ותשומת הלב לכל ילד, ולילד שלי שיודעים שהוא לא זה עם התסמונת דאון אלא רפאל, ושהם דואגים לו.


הדאגה השנייה היא המיקום. אני מחכה ליום בעזרת השם שהילד הזה גם יוכל להשתתף בפעולות שתיאר כאן מר יוחנן פלוסר, שהוא יוכל לצאת לחברה ושיוכל לעבוד בכל הדברים. הוא לא בשל לזה כרגע, אבל אני מחכה לרגע הזה, זאת תפילתי ותקוותי.


אני אישית לא בדקתי את המוסדות האלה שמציעים לנו, אבל שמעתי בפירוש, ואני מקבלת את חוות דעתם של הפסיכולוג ושל המנהל, שאלו מקומות שיש בהם סכנה לאלימות פיזית ונפשית. את האלימות הפיזית והנפשית חווינו על בשרנו, גם במוסדות חינוך וגם בשכונה וגם בכל מיני מקומות. יש לילד שלי אח תאום שהוא מחונן, והאח הזה מלידה מגן על אחיו, מקריאות הגנאי שאנחנו שומעים ועד להתעללות פיזית. כאשר אני שומעת שבמקומות שמציעים לנו הדבר הזה יכול לגבור, זה פשוט מפחיד אותי, ואנחנו בקושי רב, במאמצים עליונים מחזיקים את הילד הזה בבית, אנחנו משפחה ואנחנו מאמינים שמגיעה לו מסגרת ביתית והורים אוהבים ואחים אוהבים. אם לא תהיה לנו העזרה הסביבתית שיש לנו, פשוט לא נוכל להחזיק אותו. אינני רוצה לשלוח אותו למוסד בגיל הזה. אני רוצה את כל ההטבות ושהוא יישאר בבית.

אני אמו של דני. לדני זו השנה השנייה בבית
רחל שטראוס. הוא גם עבר כמה מסגרות שבהן הוא לא הסתדר, וברוך השם מאז שהוא הגיע לבית רחל שטראוס, הוא פשוט מצא את עצמו. הוא נהיה שקט יותר, הוא מקבל את כל מה שילד כמוהו צריך, את האהבה, את החום. לבית הספר לא באים רק כדי ללמד או לשמור על הילדים בתור
בייבי-סיטר. אני מבקרת בבית הספר לפחות פעמיים בשבוע, והצוות החינוכי יכול להעיד. אני רואה מה הם עושים עם הילדים. אני חושבת שזה מתאים לכל הילדים האלה. לקום ולחבר אותם למבנה הזה של בית ספר אורט קנדי זה ממש אסון לילדים. נמצאים בבית הספר הזה נפלטים מהחברה למיניהם. לנו יש ילדים חולים, לא נפלטים, הלוואי שהיו בריאים והיו נמצאים במעמד של אותם ילדים, זה מספיק, ולא במצב שהם נמצאים היום. הילדים שלנו צריכים הגנה. הגנה יותר מאשר כל דבר אחר. לאכלס אותם ולשים אותם עם אותם ילדים זה פשוט לגרום לילדים שלנו עוול. אף אחד לא יכול לדבר ולהעיד על דבר כזה, רק מי שיש לו ילד כזה. אף אחד לא יכול לקום ולהגיד: הבן שלך יכול להיות בבית ספר כזה והוא יסתדר, אלא אם כן הוא הורה שמגדל ילד כזה ויודע מה ילד כזה עובר גם אצלו בבית. הילד שלי - אין לו חברים בבית. אני צריכה לקחת אותו ולשחק איתו ברחוב. אם אני אביא אותו לבית ספר כזה, ומספיק שילד יקרא לו מפגר, אני איבדתי את הרסן של הבן שלי, הוא יכול להשתולל וזה יגרום לו לצאת מהכלים.


יש המסגרת הזאת של בית רחל שטראוס, שהם סגורים בתוך תוכם והם נותנים לילדים את הכל. למה במקום להילחם ולסגור את בית הספר הזה, לא יקומו כולם ויתאחדו לתרום למסגרת הזאת, לראות מה הם נותנים לילדים, לבוא ולבקר, לראות כמה עוזרים לילדים האלה. הבן שלי לא ידע מה זה ללכת למכולת, היום הוא הולך בלוויית מחנכת או מדריכה, הוא הולך והמחנכת אחריו, היא נותנת לו כמה שקלים: תקנה חלב, תקנה משהו. מקנים לו עצמאות, דבר שהבן שלי לא ידע אף פעם. אז לקום ולסגור מסגרת כזאת או לחבר אותה עם בית ספר שקד, שזה פיגור הרבה יותר גדול מהפיגור של הילדים שלנו, זה פשוט עוול גדול לילדים שלנו.


אני חושבת שבמקום הזה כולם צריכים לקום ולהרים קול זעקה גדולה. לעזור לילדים שלנו לחיות, ולחיות בתנאים שמתאימים להם. לא לחבר אותם עם ילדים טעוני טיפוח או עם ילדים קשים יותר. פשוט לתת להם את המקום שהם נמצאים, עם מי שהם נמצאים, והמנהל שלנו, מר יוחנן פלוסר, יודע לעשות את העבודה נאמנה, והוא עושה אותה בצורה המכובדת ביותר.

על זה אין ויכוח.

אני חושבת שאת העניין של המבנה צריך להוריד
מהפרק. בית רחל שטראוס מתאים כמו טבעת על האצבע לילדים שלנו. לא צריך יותר מזה, לא ביקשנו פאר ולא ביקשנו שום דבר אחר. לא להוציא אותנו מבית הספר.

אני אמא של מיכל, שהיא חניכת בית הספר,
המאובחנת כבעלת אוטיזם מסוים. להרבה מאוד מהילדים של בית רחל שטראוס, המקום הזה הוא לא בית שני בשבילם, אלא כמעט בית ראשון. ישנם ילדים שבאים מכל מיני מסגרות. הדבר אשר קסם לי במבנה הזה שיש לו משהו של בית. בתי הספר הגדולים והמנוכרים האלה, אין בהם שום משהו חם ושום
דבר משפחתי. חוץ מזה שכאן יש מערכת שלמה של מטבח ושל שירותים מיוחדים וכל הדברים שנבנו באופן מיוחד, למשל, לעבוד עם בנות על היגיינה אישית, לעבוד בעצמך במטבח ולשרת את עצמך. יש שם כמו דירה לדוגמה, שאתה יכול ללמוד קיפול כביסה וסידור, והדברים האלה הם חשובים מאוד, ואין אותם בבית ספר רגיל בתוך מבנה, גם במבנה שהוא כאילו רחב ידיים, וכל הזמן אומרים לנו שיהיו להם שם הרבה מרחבים, בעצם גם כך אחרי שדיברנו עם העירייה יצטרכו לשמור עליהם, אז יבנו חומות כדי שהילדים האחרים לא יוכלו להיכנס.


הבת שלי היא ילדה בעלת תפקוד גבוה מאוד והיא ילדה נאה מאוד ונראית יפה מאוד, אבל ילדה שכמעט ולא מדברת. אם קורה לה משהו, היא לא יכולה לספר. אינני יודעת איך אפשר בכלל להעלות על הדעת להכניס ילד שלא יכול לדבר עם אוכלוסייה שיכולה לפגוע. יש לי בן שלומד בבית ספר בוייר, והוא סיפר לי על אחד הילדים שלמד איתו בחטיבה ובאמצע השנה עבר לבית הספר מפנה, הוא סיפר לי על ההתנהגות שלו, שהיא הייתה לפגוע בחתולים ולהוציא סכינים.


אינני מבינה איך בדיוק יכולים להגן על ילדים כאלה חסרי ישע, על ילדים שחלקם הגדול לא מדבר, שחלקם הגדול לא יכול לספר בכלל מה קורה להם, הרי זה יהיה הבידור של הילדים האלה. הבן שלי הגדול יותר אמר לי: זה לא כמו לזרוק אותה לרחוב, כי ברחוב יש כל מיני, פה כאילו אספו את כל הקשים של הרחוב ושמים אותם על ידם. אני 14 שנים מגנה על הילדה הזאת, מפתחת אותה, מביאים אותה למצב של ילדה שיכולה להשתלב כל כך יפה.


אנחנו ההורים, כולנו, עושים דברים, ולא יכול להיות שכל הזמן המערכת, אני צריכה כל הזמן להתעסק במקום לעבוד עם הילדה, במקום להשקיע, אני כל הזמן צריכה להתעסק, אנחנו כבר עשינו חלוקת עבודה ביני לבין בעלי שהוא יותר יעבוד איתה ואני אצטרך לעשות את המלחמות כל הזמן. על הסעות, לא היה לה ליווי, כל הזמן יש דברים. היא עברה כבר כמה בתי ספר. אנחנו 3 שנים החזקנו אותה בבית עם תוכנית מיוחדת. הכל משום שכל הזמן זה מלחמות עם עיריית ירושלים על כל תחום. אני חייבת לעבוד כי זאת ילדה שמכיסי אני מממנת בנות שירות, מממנת מורות, סוסים, שחייה, ופשוט מנסים ומנסים וכל הזמן אתה צריך להילחם עם עוד איזו שהיא שטות של המערכת. היא כבר סוף כל סוף נמצאת במקום, זה מקום חם, זה מקום אוהב, זה מקום שמקבלים אותה, שהיא אוהבת ללכת לשם, שהיא שמחה ללכת לשם, שעובדים איתה, שמקדמים אותה, אז עכשיו סיפור חדש. אין לנו שום דבר נגד אקי"ם, אבל למה זה צריך להיות על חשבון הילדים שלנו? שימצאו להם מקום אחר.

על סדר היום לא עומדת השאלה של ייחוד בית
הספר ורמת הלימודים בו, ואנחנו יוצאים מתוך הנחה שזה מעולה. אנחנו רוצים להתרכז בשאלה של המעבר, ואני מאוד מודה להורים ואני שמחה מאוד לשמוע את שביעות הרצון שלכם מהמוסד החינוכי הזה, ואנחנו רוצים ששביעות הרצון שלכם תימשך ושהילדים יקבלו את מה שמגיע להם.

משרד העבודה והרווחה נותן שירותים בדרך כלל
לילדים מגיל 3 עד 21, אבל בעניין החינוך זה משרד החינוך. יחד עם זאת, אנחנו מממנים את המסגרות במשותף. כשמשרד החינוך מממן עד 2.5, אינני יודעת אם בית רחל שטראוס נכנס לתוכנית, ואנחנו מ2.5- עד 6 כדי בהחלט לעזור להורים להחזיק את ילדיהם בביתם עד כמה שרק ניתן ועד שיוכלו לצאת למסגרת כמו כל ילד בוגר, וגם אז אנחנו דואגים שאם מישהו מתאים לעבוד בקהילה, שהוא יעבוד בקהילה, אם מישהו במסגרת אחרת ועושים את זה גם בתהליך כי עובדים עם המסגרת, סל השירותים והטיפול הוא מקצועי ביחד עם ההורים ויחד עם כל צוות בית הספר. בדרך כלל יש תוכנית משותפת ומחלקים אותה לפי הצרכים של אותם ילדים.


העניין המבני הוא עניין של העיריות ומשרד החינוך, כשאנחנו כן שותפים לעזור מטעם הקרנות שאנחנו עובדים איתן כאגף, אם זה המוסד לביטוח לאומי הקרן לנכים ואם זה קרן שלם, שהיא לתחום הפיגור, כדי להשביח את אותם מבנים עם מסגרת נכונה, עם חדרים מתאימים, עם ציוד מתאים.

יש לך משהו קונקרטי על בית רחל שטראוס?

אני יודעת שבית רחל שטראוס שוכן למערך דיור.
מסגרת דיור ותיקה ביותר של אנשים שהולכים ומזדקנים, ויש הבעיה. אנחנו לא נכנסים מאיפה לוקחים ואיך.

גברת מרים כהן, לכם אין עמדה?

שיתנו איכות טיפול גם בדיור. אינני יכולה לתת
עמדה בדברים של משרדים אחרים.

יש לנו מערכת חינוך מיוחד רחבה מאוד בירושלים.

כמה בתי ספר לחינוך מיוחד יש לכם?

עם המוכרים יש כ25- בתי ספר, שהם משרתים
למעלה מ2,000- תלמידים. אנחנו מערכת מרכזית שמשרתת גם את המחוז ולא רק את העיר ירושלים, כשליש מאוכלוסיית התלמידים הם תלמידים לא ירושלמים שמגיעים אלינו כדי לקבל את שירותי החינוך.


יש לנו מערכת מגוונת ביותר שנותנת היום פתרון לכל ילד מגיל 3 עד גיל 21 על פי הצרכים שלו. אנחנו השנה עושים מאמץ להתפתח.



בית רחל שטראוס הוא אחד ממוסדות החינוך הוותיקים, ולכן יש לנו הערכה רבה לעשייה החינוכית שנעשית בבית הספר הזה. היום הוא משרת מגזר מסוים של אוכלוסייה, מהווה מסגרת אחת מתוך מערך רחב יותר של מוסדות שמטפלים באוכלוסייה בעלת פיגור.


בית הספר נמצא, כפי שכבר הוזכר כאן, במתחם שנמצאים בו גופים נוספים של אגודת אקי"ם. יש מערך הדיור בין לבין ופונקציות אחרות של אקי"ם. על פי אמות המידה והסטנדרטים של היום, המבנה ללא ספק אינו מתאים לשמש כמוסד חינוכי. הוא מבנה מאוד לא תקני, הוא מבנה ישן, אין לי הנתון המדויק בנוגע לוותק שלו, אבל הוא קיים עשרות שנים, והיום בוודאי אנחנו לא בונים ולא היינו בונים מוסד חינוך במבנה כפי שהוא פועל היום.

קיבלתם תלונות על המבנה מההורים או מהצוות?

בעבר בוודאי. רק לאחרונה נדרשנו להשקיע לא מעט
כדי לעשות אי אילו התאמות בסיסיות כדי לענות לצרכים. אבל גם ללא טענות של הורים, יש לנו אמות המידה והסטנדרטים כדי להעמיד מבנה מתאים.


יש שתי סיבות להחלטה שלנו להעביר את בית הספר בית רחל שטראוס ממקומו. האחת – התנאים הקיימים. הדבר השני – המבנה הזה הוחכר לאגודת אקי"ם כבר לפני 25 שנה. יש הסכם משפטי שעיריית ירושלים החכירה את המבנה לאקי"ם. זה לא רק ההיבט המשפטי של הדבר. אנחנו יודעים שאקי"ם שואף ויש לו עניין רב לפתח את כל מערך הדיור על מנת לתת תשובה לאוכלוסייה בוגרת נוספת של אקי"ם, על מנת לפתח את מערך הדיור.


לתוך זה נכנס שיקול נוסף שלישי שלנו, מאחר שהמערכת שלנו היא דינמית מאוד ומפתחת, אנחנו בשיקולים המקצועיים שלנו חשבנו שנכון לעשות רה-ארגון במערך החינוכי באוכלוסיית הפיגור. בתוך זה שילבנו את שלושת הדברים האלה וחשבנו על הצורך לפנות את בית רחל שטראוס ממקומו ועל הצורך לעשות רה-ארגון במערכת החינוכית. בתכנון שלנו יש לנו תוכנית לפנות את בית רחל שטראוס ממקומו הנוכחי, להעביר אותו למבנה שיש בו שיפור תנאים מפליג, הרבה יותר מרווח, עומד יותר בסטנדרטים ובדרישות של מוסד חינוך, ובוודאי לאוכלוסייה מוגבלת, על פי פרוגרמה שמנהל בית הספר הגיש לנו, פרוגרמה חינוכית.


כל החלטה שלנו, כל שינוי שיהיה עם בית הספר אך
ורק יבוא להיטיב עמו ולשפר את תנאיו ולא להרע.

אדוני מוכן לענות לטענות שהועלו בדיון? אדוני שמע
את הטענות?

לצערי, אני לא שמעתי.

הטענות המרכזיות היו:

I. חיבור של אוכלוסיית התלמידים של בית הספר רחל שטראוס עם אוכלוסיית התלמידים של מפנה ושל אורט קנדי, החיבור הזה עלול לסכן את התלמידים של בית רחל שטראוס, שהם רגישים ופגיעים.

II. הפתרון לא יכול להיות חומות, משום שגם ילדים יוצאים ונכנסים. החומות לא פותרות לך את הבעיה של הכניסה והיציאה של הילדים.

III. האווירה האינטימית תלך לאיבוד בבית ספר כל כך גדול.


אלה היו הטענות פחות או יותר, כי לא התייחסנו לתפקודו של בית הספר עצמו, אלא לחיבור. אני הבנתי שאין דבקות מסוימת במבנה כזה, אבל הבקשה היא שיהיה מבנה נפרד, שיהיה מבנה מתאים ושיביא בחשבון את הצרכים של התלמידים האלה.

אני מקווה שאנחנו לא חשודים בזה שיש לנו עניין
להרע את התנאים ולפגוע באוכלוסייה הזאת. אנחנו עושים הכל, וכל מה שנעשה זה רק, כמובן, לבוא ולשפר.


לגבי כל מה שנטען, התנאים היום הם פי כמה
פחות מתאימים לשמש את בית הספר.

גם היום יש קומות.

היום יש קומות, היום זה כמו בית מגורים. זה
קומות עם מדרגות לא צרות ולא מתאימות.

הוויכוח פה הוא על התנאים הפיזיים.

המבנה בתכנון המקורי שלו לא נבנה לשמש
כמוסד לחינוך מיוחד. אבל בוודאי שאנחנו יכולים לעשות את ההתאמות, את הנגישות המתאימה לאוכלוסייה שבבית הספר בית רחל שטראוס. המבנה הוא מרווח עם מסדרונות רחבים, עם גרם מדרגות רחב מאוד ועם יכולת לעשות בו התאמות לנגישות, כך שלבעיית הנגישות יש פתרון.



הסמיכות למוסד חינוכי אחר – ראשית, עדיין לא התקבלה החלטה איזה מוסד חינוכי נוסף ישכון במתחם הזה. המתחם הזה הוא ענק. אורט קנדי, ששימש כמוסד חינוך למאות נערים בירושלים, הידלדל, ותוך שנה הוא אמור להיסגר ולהפסיק את פעילותו. זה בעצם מה שאפשר לנו לעשות את כל המהלך הזה. בית הספר אורט קנדי לא ממשיך לפעול.

מה קורה עם התלמידים שם?

היום?

כן.

למיטב ידיעתי, יש כ50-70- תלמידים, אבל חלק
מסיימים כי הם בוגרי כיתה י"ב. תישארנה שם 2 כיתות שלומדות 3 ימים בשבוע ו2- כיתות שלומדות ב3- ימים נוספים. זה בדיוק העניין שאנחנו עוסקים בו היום עם רשת אורט ועם משרד העבודה והרווחה.

מה עם תלמידי מפנה?

עדיין לא התקבלה החלטה סופית מי המוסד החינוכי
הנוסף שישכון במתחם הזה, כי זה מתחם גדול. ייתכן שזה יהיה מפנה. אני מצפה דווקא מהורים לילדים מוגבלים, שעוסקים באוכלוסיות מיוחדות, שיקבלו בהבנה שיש גם אוכלוסיות מיוחדות אחרות.

אין ויכוח בזה.

יש ויכוח. כי הטענה הזאת לא מביאה כלום.

כי הילדים של מפנה סובלים מבעיות אחרות.

עדיין זה לא אומר שאי אפשר לחיות זה לצד זה.
עדיין לא התקבלה החלטה. בכל מקרה, גם אם נחליט שזה יהיה למסגרת של מפנה, אנחנו ניצור את התנאים, כל מסגרת תהיה לה האוטונומיה הניהולית, הפיזית והחינוכית שלה.

כמה מבנים יש בבית הספר הזה?

זה מבנה ענק שיש לו 2 אגפים גדולים עם כניסות
נפרדות.

זה מבנה אחד?

מבנה אחד אבל אפשר בוודאי לחלק אותו ל2-
אגפים, עם כניסות נפרדות, עם אגפים נפרדים ועם שטחים נפרדים. אפשר שאחד לא יראה את השני.

אני חושבת שמתוך השיקול שזה בית ספר כל כך
גדול, אתם כל הזמן תוסיפו עוד ועוד מוסדות חינוך לשם, כי אתם רוצים למלא את המקום, לדעתי, זה לא ייגמר בזה. יכול להיות שהמבנה הוא מצוין, אני לא מכירה, ומתאים לאיזה שהוא בית ספר גדול עם ילדים שיסתובבו שם, שילמדו שם, זה בסדר. המסגרות של החינוך המיוחד מעצם טבען דורשות אינטימיות, דורשות שגם במבנה וגם בכל מה שמשודר מסביב תהיה אינטימיות. זה לא מה שילד רגיל יכול, להתרוצץ בחצר עם עוד 1,000 תלמידים וטוב לו ונחמד לו והוא לא סובל מזה. גם אם יש מקרים של אלימות, אנחנו מתמודדים עם זה. כשמדובר במסגרות של חינוך מיוחד, כולל מסגרות של מפנה, שזה סוג אחר של ילדים, הכל דורש מסגרות אינטימיות. איכשהו זה לא נתפס לי שטוב להכניס מסגרות כאלה, עם ילדים מיוחדים בעלי צרכים מיוחדים, במסגרות לא אינטימיות. זאת הבעיה שאני מרגישה. אני מרגישה שצריך משהו בחשיבה. נכון שיש לכם מבנה פנוי ואתם רוצים להשתמש בו, וזה בסדר, יכול להיות שהמבנה מצוין, אבל מה עם האינטימיות?

אני מקווה שאת מבינה שאנחנו חושבים על
השיקולים האלה.

בסדר, ולכן אני שואלת.

מאחר שאמרתי שהתנאים שאנחנו ניצור יהיו כאלה
שלא יפריעו, מסגרת אחת לא תפריע לשכנתה לפעול, האינטימיות תישמר בכל מסגרת. גם בית ספר ליפטה הוא בית ספר קטן. אנחנו לא מדברים על מאות או אלפי ילדים. אנחנו מדברים על מסגרות קטנות.

גם בית ספר ליפטה ייכנס, אז זה 3 בתי ספר.

למה?

כך אמרת, לא?

אני אמרתי 3 בתי ספר? מי השלישי?

בית רחל שטראוס, ליפטה ומפנה, זה יוצא 3 בתי
ספר.

ושכחת את אורט קנדי.

לא הזכרתי את ליפטה, התכוונתי למפנה, סליחה.
יישמר העיקרון של שמירה על עצמאות ועל אינטימיות. יימנע מפגש בין אוכלוסיות מיוחדות, שיש בזה כביכול מטען של סיכון, זה לא יהיה בשטח. אני חושב שמאחר שמדובר במתחם גדול מאוד, הסמיכות של 2 מסגרות במתחם הזה לא תפגע בבית רחל שטראוס, לא תיצור שום בעיה, ואני אומר שבוודאי יהיה שיפור של התנאים.

האם ביקשתם איזה שהוא סקר או חוות דעת של
פסיכולוגים לגבי העניין הזה?

בוודאי.

יש לכם חוות דעת של פסיכולוגים?

כל מה שאנחנו עושים ונעשה, אנחנו כולנו אנשי
חינוך, ואנחנו משתפים בזה את הפיקוח המקצועי של משרד החינוך, את השירות הפסיכולוגי-חינוכי-ייעוצי שלנו, אנחנו לא מקבלים החלטות ללא שיתוף של אנשי מקצוע.

אני שואלת האם מונחת לפניכם היום חוות דעת של
השירות הפסיכולוגי החינוכי שאומרת שהפתרון המוצע הוא טוב לילדים? יש לכם חוות דעת כזאת כבר?

ברור לנו שלא נעשה צעד שתהיה עליו חוות
דעת מקצועית שתשלול אותו.

במילים אחרות, חוות דעת כזאת לא מונחת לפניכם.

נכון לרגע זה - לא.

היא מונחת אצלנו.

אבל אין גם הפוכה.

מאחר שאנחנו מדברים בטובת הילד, כפי שהדגשתי
בתחילת הדיון, אני אומרת שעם כל החשיבות של לפתור בעיות של מבנים כאלה או אחרים, שזה הגיוני, עירייה צריכה לנהל משק, נוסף לשיקולים האלה שלכם, אני חושבת שנקודת המוצא צריכה להתחיל עם חוות דעת של השירות הפסיכולוגי החינוכי שאומרת: זה טוב לילדים או זה לא טוב לילדים. אני אומרת את זה גם לגבי ילדים רגילים. היה מאבק עכשיו בעיר בת-ים שלא שייך לחינוך המיוחד, דווקא לחינוך הרגיל, האם להזיז ממקומו את בית הספר היסודי או להזיז ממקומה את חטיבת הביניים שצריכה להיות שם, כי הם מכינים רפורמה, והשיקול היה טובת הילד, ואני שמחה מאוד שבסופו של דבר משרד החינוך והעירייה וכולם אמרו: לטובת הילדים הקטנים צריך לשמור אותם במקום שהכי טוב לילדים קטנים. המקום הכי טוב לילדים קטנים זה מקום שאין לו יציאה לכביש, למשל. השיקול הזה - הוא גבר על כל הדברים.


עם כל הכבוד לכל מיני שיקולים שהם לגיטימיים בעירייה, אני לא שוללת אותם, אני חושבת שאתם צריכים להתחיל עם הייעוץ הזה, כי אני אומרת שאם תהיה לכם חוות דעת כזאת ואם תשתפו פעולה עם ההורים ביחד עם הצוות המקצועי של בית הספר, אז אפשר יהיה להגיד: זה טוב לילדים וזה לא טוב לילדים. הבעיות הפיזיות הן בעיות רציניות, אתה אומר: גרם מדרגות צר וכדומה. מעבר לבעיות הפיזיות ישנה התחושה וההרגשה שהילדים נפלטו מבתי ספר אחרים, ושמענו פה שהם עברו כמה וכמה בתי ספר לפני שהגיעו לבית רחל שטראוס, לא בגלל רוחב המדרגות. ילדים לא נפלטים מבית הספר בגלל רוחב המדרגות. הם נפלטים בגלל סיבות אחרות, לא בגלל רוחב המדרגות, לכן אני אומרת שטוב שיהיו מדרגות רחבות וחדרים מוארים וקירות נקיים, אבל העניין הוא האם המקום מתאים מבחינת התפיסה שלו למסגרת הזאת, וזאת נקודת המוצא. לכן אני מצפה שאתם תבואו ותגידו: יש לנו חוות דעת של השירות הפסיכולוגי-החינוכי או של כל גורם מקצועי אחר.

אני נתתי סקירה של דברים הרבה יותר רחבים.

אתה לא אמרת לי שזה משפר את התנאים שלהם.

אני ציינתי בהחלט גם את האלמנט הפיזי, אבל זה
לא היה העיקר וזה לא הדבר. אמרתי שיש לנו בהחלט מכלול של שיקולים. אני רוצה להזכיר לך שאנחנו דיברנו על רה-ארגון במערך החינוכי של האוכלוסייה הזאת. אני דיברתי על פיתוח והרחבה של המסגרת הזאת. אני אמרתי שלא תהיה פגיעה באוטונומיה, הן הפדגוגית המקצועית, הן הפיזית והן הניהולית של בית הספר. אני דיברתי על כל השיקולים האלה.



טובת הילדים עומדת לנגד עינינו. מי שחושב אחרת, אני מבקש שיאמר את זה אם אנחנו חשודים. יש כאן הורים שאישית מכירים אותי ואת החינוך המיוחד, ויודעים שכל החלטה שלנו - נקודת המוצא שלה היא טובת הילד ולא שום שיקול אחר. לא השיקול הפיזי הוא מה שמנחה אותנו. טובת הילד הבודד וטובת כלל הילדים. לכן אנחנו לא נעשה שום החלטה שתהיה בה פגיעה בילדים. אנחנו נבחן את התוכניות שלנו על פי חוות דעת מקצועיות, ובתהליך קבלת ההחלטות שלנו שותפים אנשי המקצוע. דיברתי עם הפיקוח החינוכי ודיברתי עם השירות הפסיכולוגי. לא תהיה פגיעה בילדים.

האם יש עוד מקום בירושלים שבו ריכזתם במתחם
אחד יותר מבית ספר מיוחד אחד? כי אני יודעת שהמדיניות בכל הארץ היא שבתי הספר המיוחדים יהיו משולבים בקהילה ויתפזרו. אין שום עניין שבאיזו שהיא עיר יהיה מתחם המפגרים. אין עניין בזה, ואני רואה שבכל הארץ מפזרים אותם, משתדלים שזה יהיה בשכונות, ושזה יהיה מפוזר. האם יש לכם בירושלים מתחם שבו חיברתם?

המערכת שלנו בהחלט מפוזרת, אבל היו ויש לנו גם
היום מוסדות חינוך ששוכנים בסמיכות.

סמיכות זה לא באותו מבנה.

אני יכול לומר לך גם באותו מתחם, באותו מבנה. יש
לנו היום מעון שנמצא בסמיכות לבית ספר, יש
בו שילוב של ילדים אוטיסטיים.

זה מצוין.

יש באותו מתחם, וזה עובד באופן יוצא מן הכלל.

על בית ספר רגיל ובית ספר מיוחד אני לא מדברת.

דיברנו על מוסדות חינוך מיוחד. מעון זה מסגרת
לגיל הרך, לילדים מגיל 3 עד גיל 8, בצמוד לבית ספר שמשלב, שיש בו בית ספר של ילדים אוטיסטיים בתוך בית ספר רגיל. יש שם 30 ילדים.

זה המשכיות. מתחילים בגן ואחר כך עוברים לבית
ספר.

לא. זאת מסגרת נפרדת. המסגרת ביד המורה,
שמשלבת ילדים אוטיסטיים, זאת מסגרת נפרדת. היו לנו מסגרות שפעלו בסמיכות, ולא זכור לי שהייתה בעיה, ויש כאן אנשים שבוודאי זוכרים את זה.

אני, עצמי, אם לבחור עם תסמונת דאון שמתגורר עד
היום בבית, כך שאני מבינה יפה מאוד את כל מצוקות ההורים עם כל מה שכרוך בטיפול, בשיעורים, בהסעות וכדומה.


אני אומר שהייתי 5 שנים יושבת ראש ועד הורים של חינוך מיוחד, בחדר הזה בשנת 1983 הגענו כוועד הורים של חינוך מיוחד לגברת אורה נמיר, שהייתה הראשונה שפתחה בפנינו את הדלת, ואז באמת עמד בדיוק אותו סיפור על הפרק, עמד בית ספר ניצנים, שהיה בבניין מאוד יפה, היום משמש כיד לקשיש, אבל לא התאים, ודרשנו את העברתו למבנה אחר, אכן העירייה אז שלפה בית ספר ענק, גדול, ובית הספר עבר.


מאז העברנו מספר בתי ספר, ובכל העברה, עלי להודות, תמיד היה קושי להורים להסתגל, ואני זוכרת שהרבה פעמים הייתי צריכה להכריע בזה, כי ההורים היססו מאוד. בית ספר תדהר, למשל, שהוא סמוך לבית ספר אחר ויש גדר, וזה בית ספר לא פשוט, באיזה שהוא מקום ביחד עם מר מיכאל גל הכרענו והעברנו.


בית ספר בית רחל שטראוס הוקם על ידי אקי"ם. הוא הוקם עבור נערות בעלות פיגור קל, עם סכנה לעזובה. הן שוקמו על ידי לימוד תפירת קונפקציה, וגם שוקמו אחרי כן בעבודה. בשנת 1975 קיבלנו את הבניין, יש בפניך את חוזה החכירה, שהיה מיועד באופן כללי לנו, בלי לומר שום דבר למטרות העמותה, זה כתוב ואני לא אתחיל פה לצטט, אבל לא דובר בכלל על עניין של בית ספר, שזה צריך לשמש כבית ספר. זה שימש את הנערות הללו. לא הייתה בעיה, הן יכלו לדלג מלמעלה עד למטה, זה בית ספר על 3 קומות, עם מפלסי ביניים, והוספנו אז לצורך זה את המקום שבנות למדו להתרחץ, את הטיפול האישי.


אנחנו המשכנו להחזיק את בית הספר הזה למרות שאחרי חוק החינוך המיוחד, העברנו את גני הילדים וגם את בית הספר לרשות העירייה, את זה עוד המשכנו להחזיק, את בית רחל שטראוס, למרות שבינתיים משרד החינוך והעירייה החליפו את האוכלוסייה. אנחנו צעקנו חמס, כי המקום הוא בלתי מתאים ביותר לאוכלוסייה מסוג זה שלומדת היום בבית רחל שטראוס, שהם ילדים או צעירים שסובלים גם מנכויות פיזיות. משרד החינוך הוא זה שקובע מי ייכנס.


אני חייבת לומר שאחרי שמר יוחנן פלוסר נכנס, ואחרי שנים של קיפאון, הוא באמת ניער את האבק מעל בית הספר, ומנהל שם בית ספר יפה מאוד שמקדם את הילדים, וכל המחמאות והתשבחות מגיעות לו.




אנחנו העברנו את בית הספר הזה לפני כ3- שנים לרשות העירייה. קבענו איתם שהם מקבלים את האחריות לבית הספר. ביקשנו את המבנה כשם שעשינו בגן, גם הגן שהיה במתחם שלנו, העירייה אחרי שנה-שנתיים העבירה את הגן והחזירה לנו את המבנה.


למה זה כל כך לוחץ עלינו? צמוד למבנה הזה יש לנו הוסטל. הוסטל מגן שנמצאת בו אוכלוסייה קשה שבקשות. זאת המסגרת הקהילתית היחידה בירושלים לסוג זה של אוכלוסייה, שהחלופה האחרת היא סידור במוסדות, וההורים, כמובן, לוחצים שהם רוצים מסגרת קהילתית. כך מ19- אנשים שהיו מלכתחילה, והתחייבנו להורים בשעתו כשקיבלנו את העניין שלא נוסיף אנשים, הגענו היום ל34- איש. הוספנו עוד קומה, אז יש חדרי שינה, יש עדיין חדר שישנים בו 3 בחדר, שזה גם כן רע. חדרי יום אין בכלל. יש למטה איזה שני נקיקים שמשמשים גם לאוכל וגם לפעילות. האוכלוסייה סובלת מבעיות נפשיות קשות, שהצפיפות רק מחמירה אותן. אנחנו זקוקים לבניין של בית רחל שטראוס אתמול.

למה?

כי אחרת אנחנו מתחילים להוציא את האנשים האלה למוסדות.

גברת נגה יפה, נשמעה טענה שאתם מתכוונים
להקים שם משרדים.

לא מני ולא מקצתי. רק בשבוע שעבר סיכמתי,
קיבלתי הסכם עם המפקחת.

אני אעיד על זה, זה לא משרדים, זה דיור.

הבניין הזה מיועד ל2- ואולי 3 דברים. הקומה
התחתונה – אנחנו מבקשים להרחיב, לתת חדרי יום לפעילות יום ל34- דיירים שהם כמו במצב של סרדינים. אנחנו רוצים לקחת חלק מהדיירים שהיום מתגוררים בבית רחל שטראוס וזקוקים לשקט, כי הרעש מפריע להם, ולשכן אותם בבניין, ואולי, אם תהיה לנו עוד אפשרות, אין לי עדיין התוכניות, אנחנו רוצים שם יחידה לטיפול פיזיותרפיסטי לאוכלוסייה שלנו שהולכת ומזדקנת.

האם גבירתי, בתור מי שמייצגת גם ילדים ומבוגרים
בעלי נכויות ובעלי בעיות וצרכים מיוחדים וגם כמי שקשורה עם ההורים, האם את בדקת את המתחם השני?

אני לא בדקתי. זה לא ענייני לבדוק.

אני שואלת אם יש לך דעה לא בכובע של מי שהולך
לנהל שם משהו במקום הזה, אלא בכובע של טובת
הילדים.

אני מוכנה ללכת לבדוק.

את לא יודעת?

אני לא בודקת מתחמים אחרים. אנחנו זקוקים
באופן דחוף למבנה הזה.

המשפחה של גברת רחל שטראוס אינה מיוצגת פה.
לכן אני רוצה למסור 3 דפים של פקס שהגיעו ממר אמריך, הנכד של הגברת רחל שטראוס. יש לי די עותקים לכל מי שרוצה לקבל. אני חושב שמגיע להם ייצוג כי הם נתנו את הכסף.


אני מאוהב בבית הספר ללא תקנה מזה מספר חודשים. אני אוהב את כולם שם, את הילדים ואת הצוות ואת מי שלא יהיה. זה בית הספר היחיד מכל בתי הספר לחינוך מיוחד בירושלים שהייתי בו יותר מפעם אחת.


מצד שני, אקי"ם הוא ארגון שהוקם מתוך כוונות טובות ומטרות טובות, והילדים, כשיעזבו את בית הספר, הם יגיעו לארגון אקי"ם ויקבלו טיפול במסגרת של אקי"ם.


הבעיה של הנכס עצמו – הנכס הוחכר לאקי"ם. לא נראה לי שיש לאקי"ם בעיה עם בית הספר בית רחל שטראוס, כמו שלא נראה שיש לבית הספר בית רחל שטראוס בעיה עם אקי"ם. הבעיה היא בעיריית ירושלים. עיריית ירושלים חתומה על הסכם החכירה, ויחד עם אקי"ם צריכה לפתור את הבעיה. תחת המטרייה של עיריית ירושלים יושב בית הספר, תחת החינוך המיוחד, וצריך לפתור את הבעיה.


החלופות שהוצעו, והוצעו מספר רב מאוד של חלופות, לא מסתדרות עם דעת מנהל בית הספר, אם זה ההורים ואם זה גורמים אחרים כולל הפסיכולוג של בית הספר, שהוא הפסיכולוג הבכיר ביותר בפורום הזה. אילו היו לי 3 מיליון דולר, הייתי פותר את הבעיה ברגע, אבל אין לי. אני מאחל רק טוב, גם לבית הספר וגם לאקי"ם.

כל הפתרונות שהוצעו בעבר על ידי עיריית ירושלים
לא היו סבירים. כרגע יש פתרון סביר אבל עם חיבור של אוכלוסייה בלתי אפשרית. לגבי אקי"ם, הציגו כאן מצב שבו הם לא יכולים להתקיים. אקי"ם לקח במשך השנים מבית הספר נתחים קרוב ל100- מטר מרובע, ולקח נתח מההוסטל עצמו שהוא צועק חמס, בשיפוץ שלו שטח ההוסטל צומצם, עומדים שם למעלה מ150- מטרים למעלה משנה ללא שימוש, של מטבח תעשייתי שצריך לקום שם. אני מוותר על כל השטח הזה שנכנס לבית הספר, שייקחו את 150 המטר האלה, לא יעשו שם מטבח.

זאת דמגוגיה.

זאת לא דמגוגיה.

היה שם תמיד מטבח.

הגברת מוזמנת לראות בשטח. 150 מטר נלקחו מבית
הספר ועומדים שם כאבן שאין לה הופכין.

אנחנו מקיימים הידברות רצופה עם הנהלת בית
הספר. מנהל בית הספר ימשיך להיות שותף איתנו
לגיבוש כל התוכניות.

אני מבקשת מכל הגורמים, משרד החינוך, שלא
טרח לבוא, ועיריית ירושלים, ההורים, הנהלת בית הספר, השירות הפסיכולוגי, משרד העבודה והרווחה וכל מי שיש לו קשר לעניין הזה, שהבעיה תיפתר מנקודת המוצא של טובת הילד. נקודת המוצא של טובת הילד אומרת שהילדים האלה צריכים להמשיך לקבל את המסגרת האינטימית שלהם והם צריכים להמשיך לקבל את המקום שלא יהיה בשכונה מרוחקת, הם צריכים להיות בתוך הקהילה, ואני מאוד מבקשת מעיריית ירושלים לבדוק מחדש את הרעיון של חיבור כל בתי הספר החשובים, שכל אחד חשוב מאוד בפני עצמו.


אני בהחלט בעד חיבור כזה או אחר של ילדים מהחינוך הרגיל עם ילדים מהחינוך המיוחד. יש מקומות שזה עובד נפלא, ושזה טוב לשתי האוכלוסיות, ובמיוחד אני אומרת שזה טוב לאוכלוסייה של הילדים הרגילים, שלומדים להתייחס נכון לילדים נכים, וחיבורים כאלה עושים פלאים. אבל חיבורים של קבוצות של ילדים שסובלים מבעיות התנהגות קשות, שגם להם מגיע הכל, לילדים שסובלים מפיגור והם חלשים מאוד ורגישים מאוד, לפעמים זה עלול ליצור בעיה.



אני אומרת לעיריית ירושלים, גם אם הסכנה הזאת היא לא הדבר הכי בולט בסידור שאתם מדברים עליו, אבל גם אם היא קיימת כסכנה כלשהי, זה מספיק. אני לא הייתי רוצה שילד אחד ייפגע, כי המחיר אחר כך יהיה בלתי אפשרי.


אנחנו לא ניכנס לשאלה של התרומה של הגברת רחל שטראוס. אנחנו רוצים מאוד בהצלחת אקי"ם ושיהיו להם הרבה הוסטלים. לכן אני אומרת שהתשובה היא הידברות. מקום שבו כולם מסכימים, הנהלת בית הספר, ההורים, עיריית ירושלים, אקי"ם, כולם יושבים ליד השולחן ומגיעים להסכמה. אם זה אפשרי לחודש ספטמבר הקרוב, אז זה אפשרי לחודש ספטמבר הקרוב. זה לא אפשרי לחודש ספטמבר הקרוב, נדחה את זה קצת עד שזה יהיה אפשרי. מה שמושג בהסכמה וכולם מתגייסים להצלחה שלו, זה המתכון, ולכן אני אומרת שנשמור על המסגרת הזאת שכולם שרו לה הלל פה, לא שמעתי מילת ביקורת אחת על זה, בואו נשמור על המסגרת הזאת. עיריית ירושלים כל כך חזקה ויש לה כל כך הרבה כוח להוביל מהלכים חשובים לטובת הילדים, שאני חושבת שאם תעשו את זה כך ועם טובת הילד, אני מקווה שתדווחו לנו בעוד חודשיים-שלושה שמצאתם פתרון שכולם מסכימים לו. אנחנו לא נשב פה ונכפה פתרון, אנחנו קוראים לכם, ובמיוחד לעיריית ירושלים, למצוא את הפתרון שכולם חושבים שהוא הפתרון הטוב. אני מודה לכם על הדיון.

הישיבה ננעלה בשעה 10:45