פרוטוקולים/מעמד הילד/2498



2
הוועדה לקידום מעמד הילד
_מיום 25.12.2000_ _

_

פרוטוקולים/מעמד הילד/2498
ירושלים, י"ג בטבת, תשס"א
8 בינואר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מספר 85
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום ב', כ"ח בכסלו התשס"א, 25.12.2000 בשעה 09:35

חברי הוועדה: היו"ר תמר גוז'נסקי

משרד העבודה והרווחה:
אברהם בן שושן – מנכ"ל משרד העבודה והרווחה
מוטי וינטר – מנהל השירות לילד ולנוער
עו"ד מיכל ברגר
ליאורה עופרי – עוזרת מנכ"ל

אילן בורנשטיין – מורה באוניברסיטת חיפה

ליאורה אילון – יו"ר נעמ"ת ירושלים
גולדי טו ילין מור – ויצ"ו

עו"ד לימור סולומון

סימי גפני – מנהלת התוכנית בחברה הערבית, ילדים בעלי
צרכים מיוחדים
מייסה חטיב

קלרה פלדמן

רבקה בורנשטיין – עיריית חיפה – מנהלת המחלקה לילד ונוער
באגף הרווחה
מרים דידי – עיריית נתיבות – מנהלת מחלקת הרווחה
ברוריה זינו – עיריית נתיבות – עובדת סוציאלית

שולמית לוסטיג - מנהלת

רחל סעדה

1. היערכות משרד העבודה והרווחה וארגוני נשים
ליישום חוק פעוטות בסיכון
2. תקציבים לילדים בסיכון ברשויות המקומיות
3. עמותת "יד לאדם"

רקורד שירותי הקלטה

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה
לקידום מעמד הילד. אני רוצה להודות למנהל הכללי של משרד העבודה והרווחה שהגיע לישיבה. אנחנו זימנו את הישיבה הזאת כישיבת עבודה מעשית, כי איננו מדברים לא על חקיקת חוק ולא על עניינים כאלה, אלא רצינו לדבר על שלושה עניינים, עניין אחד ירד עכשיו, ולכן נדבר על שני עניינים.


העניין הראשון שרצינו לדבר עליו הוא שאלת יישומו של חוק פעוטות בסיכון, הזכות למעון יום. החוק הזה שהתקבל בכנסת ייכנס לתוקפו ב1- במאי 2001, פירושו של דבר שמדובר על ילדים שיתחילו ללמוד במעונות היום בספטמבר 2001. בכל זאת מצאנו לנכון לכנס את הישיבה בדצמבר 2000, כי אנחנו מניחים שארגוני נשים, רשויות מקומיות מתנ"סים וכל מי שאמור להפעיל מעונות יום או משפחתונים צריך להיערך לעניין.


מאחר שהצעת החוק לשנת 2001 טרם אושרה, יחד עמה גם לא אושר חוק ההסדרים ששם, יש הצעה ממשלתית לדחות את יישום החוק הזה בשנתיים, אני רואה את החוק הזה כעומד בתוקף.


אינני מדברת על סך הגידול במספר הילדים במעונות יום ובמשפחתונים, כי איננו עוסקים בכלל בהקשר הזה בעניין של ילדי אמהות עובדות. לגבי ילדי אמהות עובדות יגדל מספר הילדים כאשר יגדל לפי הכללים הקבועים במספר, ואני מקווה מאוד שתוכניות שונות שנדונות במשרד לגבי מובטלים יביאו לכך שתעשו שימוש במעונות יום כדי לסייע ולעודד נשים לצאת לעבודה, וזה מבחינתי דבר טוב מאוד.


אני מדברת על עניין המכסות. עד שנגיע למצב שבו יתבטלו למעשה המכסות, אי שם בעוד 4 שנים, אנחנו בעצם צריכים בשנים הקרובות הגדלת מכסות. החוק בעצם אומר: מתישהו בסוף לא יהיו מכסות, הרי אי אפשר להתחיל מ14,000- מכסות ולהגיע פתאום למספר כפול ללא שום הכנה מוקדמת, ולכן זאת השאלה הראשונה שביקשתי לשמוע עליה.


השאלה השנייה, שהיא גם שאלה מעשית, עלתה בהקשר של נתיבות, אבל אני מניחה שהיא נכונה גם לגבי מקומות אחרים. מדובר בכך שרשויות מקומיות שנמצאות בקשיים תקציביים, לא מנצלות את התקציבים שהמשרד מעמיד לרשותן בטיפול בילדים בסיכון. זה אומר: סידור בפנימיות, מועדוניות, צהרונים ושאר כלים שבהם אנחנו עוזרים לילדים בסיכון. הבעיה שלנו היא שהרשויות האלה אינן יכולות להוסיף את 25 האחוז וכתוצאה מכך כל העניין בעצם לא מתממש וכל התוכניות לא מתממשות, או לגמרי לא או לפחות בחלקן. לגבי נתיבות, הם אמרו לי שאישרתם להם תוספת של התקציב לעניין סידור חוץ ביתי והם חושבים שנחוצה להם עוד תוספת של מקומות בסידור חוץ ביתי אבל אין להם הכסף למימון. השאלה שלי היא איך אפשר למצוא דרך שהילדים שבהם מדובר, ילדים בסיכון, לא ייפגעו, והאם חשבתם איך למנוע מצב שבו הרשויות החלשות, שממילא שם שיעור הילדים בסיכון הוא גבוה יותר, הן אותן רשויות שלא יכולות להשתתף.

אני שמח שאני כאן. אני מוכרח לומר שרק
מפני ששני העניינים שהעליתם הם חשובים וגם מעשיים, ולא עוסקים בכותרת, חשבתי שראוי שאבוא, ואני לפחות אגיד מה המדיניות.


מבחינת חוק פעוטות בסיכון יש כוונה לפי חוק ההסדרים לדחות את הביצוע. אנחנו ביקשנו, דרשנו, התחננו, תבענו, שלמרות ההחלטה הזאת, יתנו לנו בשנת 2001 להתחיל להתניע את התהליך. ההתנעה הזאת חשובה לנו מאוד מכמה סיבות. קודם כל, נדרשים פה גורמים רבים לעבוד במשותף וצריך להכין את התשתית, להכין את התקנות ולהכין את הוועדות על מנת שבספטמבר 2001 נוכל להתחיל. אני כרגע לא מתווכח אם זה יהיה 500 מכסות או 700 מכסות או 800 מכסות, אני מדבר על התהליך.

זה לא ידוע כרגע?

אני כרגע לא יכול להגיד לך משום שכל
המספרים משתנים, ועוד יותר חמור הוא שאני מתחיל את שנת 2001 בעצם עם תקציב ינואר 2000. הפירוש המעשי של זה הוא שגם התוספות שהתקבלו במהלך שנת 2000 בטלות. במילים אחרות, אותן תוספות שקיבלנו לטובת ילדים בסיכון בחודש מאי 2000, לא נכנסות לתוקף. אני בינואר 2001 מתחיל לעבוד עם תקציב ינואר 2000. אין ספק שבמציאות הזאת קשה לי בכלל להגיב.


העיקרון הראשון הוא להכין את התקנות, ולהערכתי, עד חודש אפריל נסיים להכין את התקנות, נעביר אותן לכל הגופים לעיון ולהערות על מנת שזה יהיה מוכן.


העיקרון השני הוא ועדות ההחלטה. אנחנו לא מסוגלים להפעיל את המעונות ואת המשפחתונים בלבד ללא ועדות החלטה. זהו הכלי החוקי המקצועי היחיד שישנו. אינני מכיר שום כלי אחר. לטובת זה צריך להקצות כוח של עובדות סוציאליות, להגדיל מ100- תקנים, על מנת שנוכל לעשות את העבודה. אי אפשר להטיל על העובדים שישנם היום ועל הוועדות שישנן היום, עם העומס שישנו היום, את הדבר הזה, ואת זה האוצר מבין, יודע, עוד לא מקבל.


העיקרון השלישי הוא בעצם שאם אנחנו מקימים מסגרת חדשה, צריך שיהיה לה במקביל פיקוח. פיקוח שמחייב שכל מה שמתנהל שם, מתנהל לפי הסטנדרטים של משרד העבודה והרווחה. אנחנו גם לטובת העניין הזה נצטרך כ25- תקנים.


סך הכל החבילה לא כל כך יקרה. אם את זוכרת כשדיברנו פה בחדר, דיברנו בין 14,000,000 שקל ל17,000,000- שקל, זאת החבילה. עליה אנחנו מדברים, אם אותה יאשרו לנו, אני אומר: יאשרו, כי בלי זה אי אפשר יהיה להתחיל את התהליך.


ילדי הרווחה – בילדי אמהות עובדות הייתי אומר שיש "טייס אוטומטי", אבל בילדי הרווחה אין שום "טייס" לשום דבר. כלומר, כמות ילדי הרווחה הולכת וגדלה והמכסות אינן גדלות בהתאם. כאשר אני אומר מכסות, אל תטעו, אינני מתכוון בהכרח למכסות במעונות יום. זה יכול להיות משפחתונים, זה יכול להיות כל מסגרת בקהילה שהיא עדיפה על פני הוצאת הילד מהבית.


אני אומר את כל הדברים האלה כי עכשיו במסגרת ילדים בסיכון בחנו את עצמנו באילו נקודות כדאי להתמקד. קודם התפרסנו על פני כל הקשת. היום צריך להתמקד על מנת שנראה גם את ההשפעה של התוכנית הזאת על הילדים. אני מזכיר ששלב א' של ילדים בסיכון, 3 שנים ראשונות הסתיים, שלב התהייה, בדיקה, בחינה, עכשיו אנחנו הולכים ל4- השנים הבאות, וצריך לדעת בדיוק לאילו כיוונים ללכת. לטובת העניין הזה גם בתוך המשרד בין כל האגפים עשינו עבודה, וגם מול "אשלים", על מנת שנדע לאן הולכים בשנים הבאות.


שימוש במעונות יום – כלי מעולה שאני אישית השתמשתי בו בין השנים 1994 ל1996-. הוא מעולה להוצאת נשים לעבודה, אבל הוא לא מספיק והוא לא תנאי בלעדי. יש נשים שנכון שמעונות יום יעזרו להן לצאת, אבל יש דברים נוספים שבהם צריך לתמוך, ואנחנו העלינו את הדרישות האלה. אני מכין עכשיו את התוכנית של יזמות קהילתית על מנת להוציא נשים לעבודה, כאלה שנמצאות בהבטחת הכנסה, חד הוריות ואחרות לעבודה בקהילה, על מנת שנוכל לראות איך מעודדים נשים לצאת לעבודה.


הארגונים – אם אנחנו רוצים ב1- בספטמבר שנת 2001 לפתוח את המסגרות האלה, הארגונים, אני לא מניח שתהיה להם בעיה להתארגן בנהלים הרגילים של פתיחת מסגרות, להתארגן ולפעול, אלה לוחות הזמנים כפי שהם נראים לי נכונים, ואני מציע למרות כל המגבלות התקציביות שהצגתי, לא לשנות את לוח הזמנים. זה תהליך העבודה. יהיה כסף - נעשה. לא יהיה כסף - נילחם, אבל זה התהליך.


רשויות מקומיות – יש פה איזה שהוא אבסורד בלתי נתפס לחלוטין והוא צריך להיבחן. אני כל יום יכול רק לדבר עליו. תקצוב רשויות מקומיות לא בידינו, הוא בידי משרד הפנים. הוא מקצה כסף ואינני יודע לפי איזו אמת מידה. תקצוב הרווחה בידינו על פי כללים של 75 אחוז – 25 אחוז. רשות שאין לה 25 אחוז, אנחנו גורמים לה לא רק שהיא לא תפעל, אלא שהיא גם לא תוכל לעשות דברים מיוחדים שהיא צריכה לעשות. אין בידי היכולת לעשות ויתור בעניין הזה, כי עניין התקצוב וכללי התקצוב הם קשיחים. אם אני נותן למישהו אחרת, אני צריך לתת לכולם. יבואו מחר, את אמרת לי נתיבות, אני אראה לך עוד 34 יישובים ואפילו 60 שיגידו לי אותו הדבר. פה אין לי שום גמישות. המחוקק והתקציב לא נותנים לי שום גמישות.


העניין הזה עולה חדשות לבקרים. אני רק יכול להגיד שיש מקומות שבעניינים מסוימים, ואני עכשיו עובר לתוכניות הלאומיות, שזה בהגדרה צריך להיות בתוך התוכנית. אם יש תוכנית לאומית של אזורי עדיפות לאומית, ואינני יודע אם נתיבות בפנים או לא, אני כבר לא זוכר מרוב תוכניות, אזי זה צריך להיות חלק מהתוכנית. זאת אומרת, למי שנמצא באזור עדיפות לאומית.

אז זה בלי 25 אחוז?

כרגע זה עם. אבל אני רוצה להכניס את זה,
שאם מישהו נמצא באזור עדיפות לאומית, הוא יקבל מימון של 100 אחוז, כי אחרת הוא לא עושה את התוכניות, ונתיבות זו דוגמה אחת. אמרתי, יש כאלה עוד 60 דוגמאות.

יש לך הערכה כמה ילדים בסיכון לא מיצו את
זכותם בשל חוסר יכולת של הרשות להוסיף
את 25 האחוז?

לי אין את ההערכה. אינני מסוגל לתת את
הנתון הזה.

מדובר בעשרות, מאות?

אינני יכול להגיד לך.

מישהו יכול לבדוק פחות או יותר?

לבדוק - בוודאי. אבל אינני אוהב
להמציא נתונים. כשאין לי אני אומר שאין
לי. יותר פשוט להגיד את האמת.

כדי שנוכל גם באוזני האוצר לטעון שאם
מדובר ב300- ילדים, ב3,000- ילדים…

את אומרת שנדבר אל "הכותל", בסדר. לאוזני
האוצר אנחנו מדברים כל הזמן.

גם ציבורית.

ציבורית זה בסדר. אבל אנחנו ניתן לך את
המספר. אני רוצה להגיד לך עוד דבר אחד שהוא מאוד חשוב ואני רוצה שאת תהיי שותפה לעניין כי זה חשוב.


יש לנו התלבטות קשה מאוד בהרבה תחומים בעניין מימון אפילו לא לפי הכללים האלה. נניח בעניין של אלימות. שם יש תחומים שבהם אנחנו מממנים רק 50 אחוז, כי כשהקימו, הסכימו, ובלבד שיוקמו מקלטים, שהמימון יהיה 50 אחוז, אפילו 35 אחוז. לאט לאט הארגונים גם הם מתחילים להגיד: למה הכללים לא יהיו כמו אותם הכללים של תקצוב רשויות. שאלה נכונה ולגיטימית, ואנחנו מנסים לחפש פתרון. אבל הכסף הזה מתמודד מול הקמת מקלטים נוספים. בדין ודברים בין שניהם אני אומר לארגונים: תתאפקו, בואו נגיע למספר הרצוי של מרכזים, ואני כרגע לא אומר אם זה 20 מרכזים או 30 מרכזים, ואחר כך נילחם על ההגדלה. זה תחום שיש בו הרבה מאוד עיוותים, חלקם היסטוריים, וחלקם הם המציאות שאף אחד לא מוכן להתמודד איתה. אומרים: עובדה שהארגונים עד עכשיו התקיימו, זה שחלק מהם עוד מעט גוסס, זה לא מעניין את אף אחד. הם לא דוקטורים, הם אחראים על הקופה.


יש לנו תחום שלם של תקציבים שבהם אנחנו מנסים לתת קודם כל על פי חוק. אם את שואלת אותי מה את יכולה לעשות בתחום הזה, קודם כל, משרד הפנים הוא המתקצב הראשי, הוא צריך לתת על פי אמות מידה את התקציבים שמגיעים, ולרשויות חלשות הוא נותן, אני רק לא יודע כמה ואני לא יודע לפי מה.


כאשר מציגים תוכניות לאומיות, ואת ודאי שותפה שם, יש לשים לב שתוכניות רווחה יהיו משולבות בפנים. זאת אומרת, מלבד ביוב, תשתיות ואזורי תעשייה והיי-טק, שמישהו גם יגיד מה עושים לרווחה בכל התוכניות, והם יגיעו אליך עוד מעט. בואו נבדוק מה עשו בתוכנית על קו העימות בעניין הרווחה. מה עשו בתוכנית טיפול נקודתי בעניין רווחה. מה עשו בתחום הבדואים, עכשיו עושים תוכנית חדשה, אז אני דואג לזה. אנחנו עכשיו בתוך העניין, אבל, לצערי, בחלק מהתוכניות כבר באתי אחרי שהכסף חולק.


אלה הדברים, זו המציאות, יש לנו 40 יום אחרי שזה ייגמר, לחזור ולהתחיל לעבוד על זה. אנחנו חייבים לקבל בתחומים האלה את המימון הנכון, את הנזקים את יודעת.

אני רוצה לומר לך שהיה לנו דיון על העניין של
התוכנית המכונה 4 מיליארד שקל, וכשבדקנו שם בסופו של דבר במיליון השקלים שהמדינה אמורה להוסיף ב4- שנים מה משקל הילדים בכלל, יצא 100 מיליון שקל. בחינוך הם לא מוסיפים כלום. במקום שישנה השורה של הממשלה היא ריקה. אני מדברת על דברים אחרים חוץ מחינוך, כי בחינוך הם אומרים שיש התוכנית של זבולון המר זיכרונו לברכה, ולכן הם אומרים שיש תוכנית. כששאלתי את השאלה הזאת, הם אמרו שהם לא חשבו על זה, האנשים ממשרד ראש הממשלה.


בסעיף 7 של החוק כתוב שהשר צריך להוציא צווים. זאת אומרת, חוץ מתקנות שמופיעות בסעיף 5, צריך צו. הצו יצטרך לקבוע כנראה את המספר או משהו כזה.

למיטב ידיעתי, הצו נעשה במשותף לשר האוצר
ולשר העבודה והרווחה.

לא, כתוב שאת הצו ייתן השר. את שר האוצר
לא הכנסנו פה.

נהדר.

אחרי קרב גדול.

בסדר גמור.

לגבי העניין הזה של הילדים בסיכון. אני
אקבל את הצעתך, אני אפנה לשר הפנים ונראה מה לעשות, כי אני מדברת על רשויות שהן בפועל במצב של פשיטת רגל. אם בבנה 18 חודשים לא שילמו שכר, וכל כסף שמגיע לשם מתנופף שם, אז איזה תוכניות ואיזה ילדים ואיזה סיכון. עכשיו התחכמנו, והכנסת אישרה חוק שאומר ששכר המורים ילך בחשבון נפרד.

שאלתי למה לא שכר עובדים סוציאליים?

ואז האוצר אמר כן, אבל מבחינת חופש
העיסוק וכבוד האדם אי אפשר לעשות את זה רטרואקטיבית, ולכן אפשר יהיה לקחת מהחשבון הזה חובות עבר. יום אחד נכנס לשם כסף, חודש אחד שילמו למורים, בחודש הבא קפצו כל הקבלנים וכל אלה שחייבים להם, עיקלו את כל הסכומים בחשבון החדש, שום דבר לא הועלנו, והחשבון החדש גם הוא מעוקל.

ואני תליתי בכם תקוות.

גם הוא מעוקל. זאת אומרת, הדרישה
שאמרה שצריך להשאיר אותו פתוח לחובות עבר, גרמה לכך שבעצם זה חסר ערך. החוק הזה בפועל הוא חסר ערך היום, והמורים ממשיכים לא לקבל שכר, אלה שמקבלים דרך הרשות המקומית. לכן הקרב הזה הוא על כך ששירותי חינוך ושירותי רווחה בעניינים האלה לא יהיו בני ערובה של משבר ניהול או משבר אחר, בלי להיכנס כרגע לפרטים למה יש שם משבר, הם פשוט בני ערובה של עניינים שלא קשורים לתחומים האלה, והסבל הוא פשוט בלתי נסבל. בבנה בבתי ספר אין מים. עכשיו תגיד לי באיזו מדינה מתוקנת מישהו שמע שלומדים בבית ספר בלי מים.


המנהל הכללי של משרד העבודה והרווחה כשהגיע לישיבה, הוא הזהיר אותנו מראש שהוא לחוץ מאוד ויצטרך לצאת, אנחנו מודים לו על המידע שהוא מסר, ויושב איתנו מר מוטי וינטר, ואני מבינה שהוא יוכל לענות לנו על יתר השאלות.

הוא יוכל בבקיאות רבה. אני את ההערכה של
100 העובדים הסוציאליים נתתי כהערכה ראשונית מול הכמות שאנחנו חושבים שנצליח לארגן לשנת 2001. זאת לא הדרישה הסופית שלנו. זאת אומרת, שלא יחשבו שאם יוסיפו 100 עובדים סוציאליים לוועדת החלטה, אנחנו את בעיית החוק נפתור.

עד סוף הדורות.

עד סוף הדורות, כי פה מדובר על תוכנית רב
שנתית, ומדובר על התחלה, וזה בסדר שאנחנו מתחילים עם זה. אם בשנת 2001 נקבל את העובדים האלה לוועדות החלטה, דיינו. תודה רבה.

אנחנו נמשיך בדיון. על סדר היום כפי שאמרתי
שני עניינים. אחד זה חוק פעוטות בסיכון והשני ילדים בסיכון. בקשר לחוק פעוטות בסיכון, אנחנו הזמנו את נציגי ארגוני הנשים וגופים אחרים שעוסקים ומפעילים בעצם מסגרות לגיל הזה, כלומר, משפחתונים או מעונות יום או כל הגופים שייכנסו מתחת לעניין הזה.

האמת היא שאני באתי יותר על מנת לשמוע.

השאלה שלי לארגונים היא כזאת. קודם כל
רציתי לנער את הארגונים משלוותם ולהגיד שיש עניין שאני הייתי משוכנעת שברגע שהחוק עבר, כל הארגונים עשו שיעורי בית ויבואו לוועדה וישימו על השולחן הצעות שונות. למשל, ויצ"ו תגיד שהיא מוכנה לקלוט כבר בשנה הראשונה עוד 300 ילדים בסיכון, ומישהו אחר יגיד משהו אחר, ואז נבוא מול המשרדים כדי ליצור את הדבר הזה.


אני חושבת שזה יהיה מצב רע מאוד לילדים ורע לנו כחברה אם נניח משרד העבודה והרווחה יגיד: יש אישורים, והארגונים יגידו: לא ידענו ולא התכוננו ולא חשבנו שאנחנו צריכים לפתוח עוד כיתות, כי צריך לחפש את המטפלת ואולי צריך לשכור מקום ואולי לא. לכן אני חושבת שזה יהיה חשוב מאוד שכל הארגונים ייערכו לעניין הזה.


פנו אלי כמה מנהלות של נעמ"ת. אחת מהן באזור תל-אביב, וטענו שהשנה היה קיצוץ במכסות, יש פחות מכסות לפעוטות בסיכון. אני חשבתי שזאת ההזדמנות להעלות גם את העניין הזה, למה יש קיצוץ ומאיפה הקיצוץ. אם 14,000 המקומות נותרו בעינם, אז מדוע יש קיצוץ.

למיטב ידיעתי, גם בירושלים היה קיצוץ
במכסות, ובאופן כללי נעמ"ת משתדלת מאוד לקבל את כל הילדים בסיכון. הבעיה היא שהילדים פשוט לא מקבלים את המכסות.

את יודעת כמה קיצוץ היה?

לא.

גברת גולדי טו ילין מור, רצינו לדעת למה
הארגונים נערכים, מה הם יודעים, מה הם חושבים לעשות. אנחנו מדברים על שנת הלימודים הבאה. מה המצב אצלכם עם ילדי הרווחה?

אני קצת מודאגת מלוחות הזמנים שהוצגו כאן
בגלל בעיית הרישום כמובן. אני חושבת שבשלב הזה אם באמת התוכנית תופעל מספטמבר, זה בכל זאת מחייב תהליכים מוקדמים.

ההרשמה היא במאי?

ההרשמה היא באפריל. זה מחייב בכל זאת
לדעת את העדיפויות מבחינת אותם היישובים שהם יהיו היישובים הראשונים שייכנסו לתהליך, צריך איזה שהוא תיאום עם הארגונים לגבי הימצאותם של מעונות באותם היישובים והיקף הקליטה.

האם יש לכם מעונות שאתם יכולים
לקלוט בלי בנייה נוספת?

אם אנחנו מסתמכים על תקופת הרישום,
אנחנו יכולים לקדם את הקליטה כאשר מראש העדיפות שנקבעת היא לילדים בסיכון. בכל מקרה במסגרת הקיים הדברים שאמר המנהל הכללי של משרד העבודה והרווחה הם בהחלט תקפים. במסגרת הקיים, העדיפויות הקיימות, תינתן מראש עדיפות בקליטה לילדים בסיכון.


מעונות שהם בתפוסה גדולה ושכמות הילדים הממשיכים היא גבוהה, יכולה להיווצר איזו שהיא בעיה שמותנת בגילי הילדים. לכן, אני חושבת שצריכה להיות איזו שהיא היערכות מוקדמת לגבי אותם היישובים שייבחרו לצורך כניסה לפרוייקט לקראת הרישום. אני מניחה שהרישום יהיה בסביבות אפריל, כל שנה הוא באפריל.

אתם רוצים לדעת את הכמות איך זה מתפלג
גיאוגרפית?

בדיוק. אם אתם לא מפעילים את התוכנית
ארצית אלא בהדרגה, לפי מה שאני הבנתי.

בהדרגה. אבל היא שואלת האם התוספת
הראשונה תהיה בירושלים או בכרמיאל או
בנתיבות?

ישנו דבר נוסף שלא הועלה כאן אבל הועלה
בישיבה שדנה בילדים בסיכון במעונות היום בעבר. הבעייתיות של האיזון במעון בין ילדים בסיכון לבין ילדים שאינם בסיכון אלא ילדים של אמהות עובדות. כאשר אנחנו מפעילים את המעונות הרב תכליתיים, בכל זאת התגבור שניתן לצורך הטיפול בילדים בסיכון הוא תגבור משמעותי מאוד. אני מבינה שאי אפשר להפעיל את כל המעונות כמעונות רב תכליתיים, אני עדיין חושבת שאם אנחנו נגדיל בצורה משמעותית את מספר הילדים בסיכון במעונות, זה מחייב התייחסות גם ברמה הטיפולית, בין אם היא פרטנית, בין אם היא קבוצתית, בכל דרך שתיקבע, ולעניין הזה אני חושבת שצריכים לתת את הדעת כבר היום.


יש מספר מעונות שציינתי אותם בעבר, שבהם אחוז הילדים בסיכון הוא גבוה, הקשיים הם קשיים גדולים, כי זה שהוא לא נקרא מעון רב תכליתי, זה עוד לא אומר שאין לילדים צרכים מיוחדים.

מה זה גבוה ומה זה נמוך?

במעון רב תכליתי מספר הילדים בסיכון הוא
כ40- ילדים.

מתוך?

מתוך 100 ילדים.

ובמעון רגיל?

20 אחוז – 25 אחוז. זה בערך הממוצע.

ויש מעונות שאין בהם כמעט ילדי רווחה?

כמעט שלא קיימים. במסגרות שלנו אין
מעון שאין לו עדיפות לילדי רווחה או שאין צורך בילדי רווחה. יש גם את ילדי האמהות העובדות בדרגות הנמוכות, שאי אפשר לשכוח שאלה ילדים שחיים במשפחות שמרוויחות שכר מינימום.

אני חושב שצריך להתייחס בדיוק כמו שיש לנו
בעניין של הפנימיות, סיווג שונה. אנחנו נותנים שירותים לכל הילדים, אבל יש סוגים שונים של ילדים ומקבלים שירותים שונים. במעונות זה לא כך. אנחנו הכנסנו את העניין של המעון הרב תכליתי, שמוכיח את עצמו. אני חושב שאנחנו נעשה את זה בתקנות שתהיה דיפרנציאציה. כי אחרת אנחנו לא נוכל לפתח את העניין הזה. אני התווכחתי איתך בזמנו על העניין הזה, על הצורך של הילדים הקשים ביותר, ואת רצית קודם את החוק, ובצדק אולי, עכשיו יש החוק, אבל עכשיו צריך גם לדאוג. אני חושב שחייבים לתת את הדעת על זה, כי אם כבר הגענו עד הלום, אז כדאי שהם לא יהיו רק במעון יום אלא יקבלו שירותים נוספים, ולדעת כל הגורמים ששותפים לעניין הזה, אין ספק שזה מוכיח את עצמו, כשם שגם העניין של שילוב ילדים חריגים מוכיח את עצמו, אז צריך לתת את הדעת על הדברים האלה. יכול להיות שבתקנות, אבל כדאי שתהיי מודעת לכך.

אני חושבת שמעונות היום יכולים לפעול גם
במסגרות ולתת שירותים שהם לאו דווקא מחייבים את שהותו של הילד במעון במשך כל היום, ואנחנו רואים היום את המסגרת.

למה את מתכוונת?

אם מדובר על שירותים לאמהות ואם מדובר
על שירותים אחרים שבהם המעון יכול לתת שירותים חלקיים שהילדים נזקקים להם, אנחנו רואים היום את המסגרת שמסוגלת להיות יותר גמישה ולאפשר כיווני פעולה נוספים תוך ניצול של המסגרת הקיימת.

אבל בכל מקרה הילד נכנס למעון או שהוא ילד
של אם עובדת וזה לפי אמות המידה האלה, או שהוא ילד רווחה ואז הוא באמת מידה כזו. נכון?

כן, היום אנחנו התחלנו להפעיל גם תוכניות
קבוצתיות בשעות אחר הצהריים. אני חושבת, בהתחשב בעובדה שיש לנו כ170- מעונות פזורים בכל הארץ, שיש אפשרות לראות במעון גם בסיס להפעלת תוכניות נוספות בקהילה לצורך החוק.

זה נכון, אבל זה לא כלול בחוק וזה לא מחייב
אף אחד.

לגבי דברים נוספים. החשוב הוא באמת
הדיפרנציאציה מבחינת השירותים שנתנו
במעון בהתאם לצרכים.

את יודעת כמה משפחתונים יש לכם היום
במתנ"סים?

יש לנו 46 כל-יומיות, משפחתונים אין לנו
הרבה.

מה זה מסגרת כל-יומית?

מעונות יום.

46 מעונות יום?

כן.

לחברת המתנ"סים?

כן. משפחתונים יש הכי הרבה בירושלים
ובמעלה אדומים, אבל אין לי כרגע המספרים.

מעונות היום ממוקמים בתוך בניין
המתנ"ס בדרך כלל?

או שזה מבנים נפרדים או שזה מבנים שכורים
או שזה מבנים שמוקמים בתוך המתנ"ס, מסגרות בתוך המתנ"ס. אחת הבעיות שהחברה למתנ"סים מזהה זה בעניין של החברה הערבית. אם מדברים על ילדים בסיכון בחברה הערבית, ואנחנו מזהים את זה בתוך מקומות שבהם פועלים מתנ"סים, אין לנו אפשרות לתת להם מענה. הן לארגוני נשים והן לחברה למתנ"סים אין מעונות יום.

הבעיה היא שהם כמעט לא מופיעים.

כן. אין מעונות יום, אין מבנים של מעונות
יום. נתבשרנו לאחרונה ש10- מעונות יום יתחילו להיבנות בכפרים הערביים השנה, אינני יודעת באיזו מידה זה יצא לפועל.

איזה ארגון בונה?

הממשלה. יש החלטה של הממשלה לבנות.

הממשלה בונה מעונות יום?

כן. בנו ראשון באבו-סנן, התחילו לבנות
בשפרעם, התחילה בנייה של מעונות יום.

מי בונה? משרד העבודה בונה מעונות יום?

אינני יודעת מי אחראי על הבנייה, אבל אני
יודעת שהתחילו בבנייה. באבו-סנן הקימו סוף
סוף מעון יום ראשון.

מר מוטי וינטר, משרד העבודה והרווחה בונה
מעונות יום?

לא.

משרד העבודה לא שמע על זה.

הממונה המחוזית של משרד העבודה נתנה לי
רשימה של 10 יישובים ראשונים
שייכנסו לבנייה של מעונות יום.

בונים מעונות באותם יישובים שבהם
מספר הילדים הצפויים באכלוס של אותם היישובים החדשים מצדיק הקמה לפי אמות מידה שנקבעו בוועדת ברודט.

זה בחברה הערבית?

לא, זה באופן כללי. זו הרשימה של
היישובים, אבל זה לא משרד העבודה.

ועדת ברודט, נניח שהיא רואה איזה
שהוא עיקרון כפי שגבירתי אומרת, אבל
עדיין ועדת ברודט לא בונה. ועדות לא בונות.

משרד השיכון בונה.

משרד השיכון בונה?

כן. יחד עם הסוכנות, שבנתה חלק מהמעונות
האלה.

הידיעה הגיעה ממשרד העבודה והרווחה,
מאגף למעונות יום, שיש החלטה על בנייה של 50 מעונות יום בחברה הערבית, 10 יתחילו במהלך השנה הקרובה, כל שנה ייכנסו עוד 10 יישובים.

ומי יפעיל את המעונות האלה?

אלוהים יודע. אינני יודעת מי יפעיל. השאלה
היא אם זה ארגוני נשים, מתנ"סים, אולי תקום סוף סוף עמותת נשים ערביות שתצליח לעשות את זה.

התקציב של 4 מיליארד שקל עוד לא הוקצב.
התקציב של 4 מיליארד שקל הוא על הנייר.
הוא עוד לא מופיע בספר התקציב בכלל.

לא ברור מי יפעיל, ואני מקווה שתהיה
איזו שהיא יוזמה של נשים ערביות, שסוף סוף יקום איזה שהוא ארגון נשים ערבי שייקח את היוזמה.

יש ארגוני נשים ערביות שמפעילים אבל הם
חלשים.

זה עמותות. זה לא ארגוני נשים גדולים כמו
ויצ"ו ונעמ"ת שיכולים לקחת אחריות
מקצועית.

גם ויצ"ו ונעמ"ת הן עמותות לצורך העניין
המשפטי.

אבל ידועות כארגוני נשים.

בואי נעשה הבחנה בין מה שאת רוצה להגיד
עמותה פרטית לבין עמותה ציבורית. עמותה שמאחוריה עומד ארגון נשים כזה או אחר לבין עמותה שמאחוריה עומד מישהו. את יודעת כמה ילדי רווחה יש?

לא, אבל אם את זקוקה לנתונים מסודרים,
אני אוכל בהחלט להעביר את זה.

איך אתם נערכים ליישום החוק?

ברמה העקרונית, כל מתנ"ס ביישוב שלו
יצטרך להיערך לעניין. בגדול עוד לא פרסמנו, עוד לא דיברנו עם המתנ"סים שלנו, לא הבאנו את הידיעה לאנשים.

אבל מדובר ברישום באפריל, ואנחנו כבר
בדצמבר. זה לא כל כך רחוק.

יש זמן להיערך. בעיקרון, אינני חושבת
שבמתנ"סים נזקקנו לחוק כדי לקלוט ילדים
בסיכון.

הבעיה היא לא שאינכם רוצים או כן רוצים
לקלוט. הבעיה היא שיש מכסות. אם אתם לא מקבלים מכסות, אתם לא יכולים לקלוט. יש 14,000 מכסות כבר כמה שנים, עכשיו זה אמור לגדול. מישהו צריך לקלוט את הגידול הזה. משרד העבודה והרווחה כמשרד לא מפעיל ולו משפחתון אחד ולו מעון אחד. הוא מעביר לכם את התקציב. נניח שמשרד העבודה יקבל החלטה שיהיו עוד 1,000 ילדים. מי יקלוט אותם? איפה הם ייקלטו? ולכן מה שמטריד אותי זה הארגונים, כולל חברת המתנ"סים, שתהיו ערוכים.

אנחנו צריכים ללכת ולהכין שיעורי בית ולבוא
מסודרים. לא ידענו שזאת מטלה לישיבה הזאת. אבל אם זה כך, אפשר להתחייב להגיש את המסמך.

כי אנחנו יכולים בעצם, בעקבות גם הדברים
ששלושתכם אמרתם, אנחנו יכולים לעבוד במקביל משני הכיוונים. משרד העבודה והרווחה יש לו הראייה הכוללת הארצית, ולכם יש הראייה של השטח. אתם יכולים להגיד שמבחינת השטח אתם מרגישים צורך שאם היו מוסיפים לכם 20 מכסות פה ו30- מכסות פה ו100- מכסות פה אתם ערוכים לקבל ואתם יודעים שיש דרישה, ואז אנחנו נעביר את הנתונים. בסופו של דבר, אנחנו רוצים להגיע לילדים שצריכים. אנחנו לא רוצים שיהיה באיזה שהוא מקום כאילו לא יודעים מאיפה נפל עליהם, וגם לא צריך חלוקה טכנית, שלמישהו יש היום 50 מכסות ומחליטים להגדיל ב10- אחוז, אז הוא יקבל את 5 המכסות. למה? אולי 5 המכסות חשוב יותר שהן תהיינה במקום אחר. בגלל הקשר שלכם ובגלל זה שאתם נמצאים למטה ואתם פוגשים את האנשים, אם תעבדו ותעשו אתם תהיו מוכנים, והמשרד, לדעתי, יקבל עוד מידע שיעזור לו בהחלטה. אני חושבת שאנחנו בסך הכל רוצים להתחיל מהמקומות ששם המצוקה הכי קשה, כמו שהתחלנו בחוק 34. חוק יישום 34 קבע שהיישום שלו ילך לפי אשכולות יישובים. הוא התחיל עם האשכול הראשון ועכשיו הוא תקוע באשכול השני ולא מצליח להגיע לאשכול השלישי. אבל עם כל הקשיים, ויש המון קשיים בביצוע של החוק הזה, ועם כל זה שמכעיס לראות ילדים לומדים בקרוואנים במקום בכיתות מסודרות, העיקרון שאומר שמתחילים מהחלשים ביותר את יישום החוק ולחזקים נגיע בסוף, אני חושבת שהעיקרון נכון, בעיקר כאשר אנחנו מדברים על העניין הזה.

בחברה למתנ"סים יש מחלקה לאוכלוסיות
מיוחדות, ואנחנו גם במחלקה לגיל הרך עוסקים בתחום ילדים בעלי צרכים מיוחדים. אני אדבר על הבעייתיות של החברה הערבית. אני גם מהחברה הערבית, ואנחנו כמובן יודעים ש1/3- מהאוכלוסייה הערבית מוגדרת כילדים בעלי צרכים מיוחדים מכלל האוכלוסייה הכללית בארץ, וזה אחוז גבוה מאוד. כאשר מדברים על החוק, אנחנו תמיד שוכחים את התשתיות שנמצאות במגזר הערבי. נכון שיהיו מכסות במגזר הערבי, אבל אין התשתיות שתקלוטנה את הילדים האלה בהחלת החוק החדש. השאלה היא בדיוק כמו בחוק של הגיל הרך הרגיל, תהיה בעייתיות גם בחוק הזה.

כמו בחוק 34 יהיה אותו הסיפור.

מה שאת אומרת זה חשוב.

השאלה היא איפה משרד העבודה והרווחה
וגם הוועדה הזאת והחוק ביישום בבניית
התשתיות.

אני אביא לך דווקא יתרון שיש באוכלוסייה
הערבית ביישובים הערביים. הרבה מאוד בוגרות תיכון התפתו בשנים האחרונות ללכת ללמוד במכללות להיות מטפלות. ידוע לך?

ידוע.

אז את יודעת שיש, אני אוסיף, אינני
רוצה להגזים, אבל אני חושבת שיש יותר ממאות, אלפים. מדובר בנשים צעירות שגמרו תיכון, לא הלכו לאוניברסיטה, הלכו למכללה ללמוד וקיבלו תעודה של מטפלת. הנשים האלה ישנן, ככוח עבודה פוטנציאלי הן ישנן. החוק מאפשר לפתוח משפחתונים. אם מישהו יארגן את הנשים האלה, הן תוכלנה לפתוח משפחתונים.

זה לא כל כך פשוט מה שאת אומרת.

אני לא אמרתי שזה פשוט, אבל אני אומרת
בהבדל למשל כשדיברנו על חינוך חינם מגיל 3, גילינו שבאזורים מסוימים פשוט אין גננות מוסמכות, תחפשי ואין גננות, ואז לוקחים כביכול גננות וחצי גננות וכל מיני דברים כאלה. בהבדל מזה, במטפלות יכול להיות שבנגב המצב הוא שונה, אבל לפחות בגליל ובמשולש אני בטוחה שיש מטפלות. הבעיה שלנו היא שמצד אחד יהיו מטפלות עם תעודה, ומצד שני יהיו ילדים, עכשיו איך מחברים את זה, אני לא יודעת. אבל לפחות יש נשים בעלות השכלה מתאימה שאולי צריכות איזו שהיא הכשרה נוספת, אבל הן לפחות סיימו, לפחות מישהו ראה ובדק והן עשו איזו שהיא עבודה מעשית וכדומה. כאשר את מדברת על תשתיות, אני רוצה להבחין בין עובדות, שזה חלק מהעניין, לבין העניין הפיזי.

אני דיברתי על התשתיות הפיזיות.

מה הבעיה לפתוח משפחתונים?

זה לא רק שיהיו מטפלות וילדים, צריך גם
שהמקום הפיזי יהיה מתאים. זה לא רק לשלוח את הילדים או לזרוק אותם במקום אחד. זה גם לשמור עליהם היטב בתנאים הנורמליים.

משרד הרווחה קבע כללים למשפחתונים.

אם אנחנו למשל לוקחים את
זסר-א-זרקא, שאנחנו נכנסו לשם בצורה רצינית מאוד בהחלת החוק, הם לא יכלו להחיל את החוק כי לא היו התשתיות הפיזיות המתאימות לזה. במקביל להכנת החוק צריך שתהיה עבודה בשטח.

אם למשל ביישוב כלשהו יהיה ידוע
שבשנת הלימודים הבאה הם יקבלו עוד 15 מכסות, שזה מאפשר לפתוח עוד 3 משפחתונים. אפשר להיערך לזה, לא?

אני אומר לך מה הם יעשו. יהיו להם עוד 15
מכסות. הם ייקחו את 15 המכסות, יתנו
למשפחתונים הנוכחיים ויכניסו אותם לשם.

איך? המשפחתונים זה עד 5 ילדים, אי אפשר
יותר.

5 ילדים, אז ייקחו רק את הילדים עם
המכסות לתוך המשפחתונים, כיוון שזאת הכנסה בטוחה למטפלת המשפחתון, היא הרבה יותר משתלמת לה.

מאשר?

מאשר לקחת ילד של אם עובדת. כי אם עובדת
בדרך כלל לא משלמת את ההפרש שהיא צריכה לשלם, ומה שמקבלים מהמשרד, זה מה שיש למטפלת המשפחתון בשכר שלה. יש בעיה בשכר של מטפלות משפחתונים בחברה הערבית. אם תבדקי כמה מטפלת ערבייה מקבלת שהיא מנהלת משפחתון בפועל לעומת מטפלת יהודייה, תראי שיש פער של לפחות, אם לא יותר, מ50- אחוז. ההכנסה הכי בטוחה שלהם זה ילדי רווחה, כיוון שרוב התקציב מגיע ממשרד הרווחה, היא יכולה לוותר בקלות על ההשתתפות של האם שם.

קודם כל שמספר הילדים במשפחתונים לא
יגדל.

הוא לא יגדל. כיוון שתהיה העדפה. עד היום
הם רבים ביניהם מי מקבל את ילדי הרווחה, לא מתוך הכרה שזה משהו שהוא שירות חשוב יותר למען הילדים האלה, אלא בפירוש מתוך שיקולים כלכליים.

במשפחתונים אין הגדרה שאומרת 2 ילדי
רווחה ו3- ילדים?

בוודאי שיש. יש הגדרה ברורה מאוד. אז מה?
אז ברשות המקומית ראש המועצה עושה לפי העניין שלו. אם בת אחותו היא מנהלת משפחתון, אז הוא יעביר לה את ילדי הרווחה. אם השכנה היא בוגרת קורס מטפלות ויש לה תעודת סיווג מקצועי ואילו לבת אחותו אין תעודה אבל הוא רוצה לפתוח אצלה – הוא יפתח אצלה.

זה ויכוח אחר. מישהו צריך לפקח על
כך שמי שמנהלת מעון תהיה בעלת תעודות
מתאימות. זה עניין אחר.

לכן אסור להשאיר את המסגרות בחברה
הערבית.

אנחנו יוצאים מהנחה שהפיקוח עובד. את
מעריכה שלא יהיה צריך להגדיל את
המסגרות ואת מספר המשפחתונים?

בוודאי שצריך יהיה להגדיל את מספר
המשפחתונים, כיוון שיש המון ילדים בסיכון בחברה הערבית. אני רק טוענת שאסור לנו להינעל על המסגרת של משפחתונים בלבד, ואנחנו חייבים לדחוף לבניית מעונות יום, כדי לתת אפשרות בחירה גם לנשים ערביות בין משפחתונים לבין מעונות יום. אנחנו יודעים שבגלל הפיזור של המשפחתונים, אפשרות הפיקוח היא קשה מאוד ומספר המשפחתונים שיש לרכזת מקצועית לפקח עליהם הוא יותר מ20- והיא לא מספיקה לעשות את העבודה. יש לה 26 משפחתונים, שזה המון לעובדת אחת, 28 משפחתונים לפקח עליהם, גם לתת הדרכה למטפלת, גם לבדוק את הילדים, גם לעשות הדרכה קבוצתית, גם מערכת השתלמויות, וגם היא יוצאת להשתלמויות. מה היא מספיקה לעשות? אם נעשה בדיקות פתע במשפחתונים, אנחנו נגלה מצב מאוד לא טוב.

חברת המתנ"סים יכולה לפתוח מעונות יום
נוספים במגזר הערבי?

אין. אנחנו רק בקטע שאם נעבוד מול רשות
מקומית בצורה נכונה, בעניין של לשכור מבנים שהרשות לוקחת חלק בעניין, אם יהיה תקציב לשכירת מבנים עד שייבנו המעונות.

כמה יש לכם היום במגזר הערבי מעונות יום?

יש אחד באבו-סנן והוא לא שלנו. אין לנו
מעונות יום.

אין לכם במתנ"סים שלכם?

אין מעונות יום. אין לנו איפה לפתוח מעונות
יום.

אנחנו בחברה למתנ"סים עובדים בכמה
תהליכים מקבילים. אנחנו גם עובדים על העניין של העלאת מודעות בקרב הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים או בילדים בסיכון. אני מסתכלת על החוק ואני גם רואה שאלכוהוליזם וסמים והתמכרויות ופיגור, וגם יש בחברה הערבית הרבה ילדים לקויי למידה שהם לא מאובחנים ולא מוזכרים. אני חושבת שגם הם ילדים בסיכון או ילדים בעלי כל מיני נכויות אחרות. אנחנו בחברה עוסקים בעניין של העלאת מודעות בקרב ההורים, וזה עניין חשוב מאוד. אנחנו עוסקים בשני מישורים, של תשתיות פיזיות ומעונות יום, ובמקביל אנחנו עוסקים בעניין של הורים והעלאת מודעות והכשרת אנשי מקצוע, והנישה של החברה למתנ"סים גם מתמקדת במרכזי העשרה, שתפיסת העולם שלנו שזה גם שילוב הילד החריג במסגרות הללו. זאת גם נישה מאוד חשובה לעניין.

את צודקת לגבי החשיבות של העלאת מודעות
הורים, והיו כמה וכמה אירועים בשנים האחרונות, והשתתפתי וראיתי את זה. אני רוצה לומר לך לגבי ילדים בעלי לקויות למידה עד גיל 3, זה לא העניין בדרך כלל. בקשר לילדים בעלי צרכים מיוחדים במצבים קשים שאי אפשר לשלב אותם במעונות יום רגילים אפילו עם סייעת, יש חוק אחר שהוא חוק מעונות יום שיקומיים שעוסק בילדים הקשים האלה, שלגביהם קבענו שמשרד העבודה והרווחה ומשרד הבריאות יפתחו ויפעילו מסגרות מיוחדות לילדים האלה. מדובר בילדים בעלי נכויות קשות, עם פיגור קשה וכדומה, שהם לא יכולים להיכנס למעון יום. מדובר בילדים שבגיל 3 ואילך כנראה חוק חינוך מיוחד יחול עליהם. אבל מה לעשות איתם עד גיל 3? לכן כדאי בקשר לילדים האלה לקיים דיון נפרד, כי אני יודעת שעכשיו מכינים את התקנות לגבי מעונות היום השיקומיים, שזה סוג אחר של מעונות יום ומבנה אחר בתקצוב אחר, בעיה קשה אחרת.

יש ילדים שאנחנו לא הצלחנו להגיע אליהם,
שהם נמצאים במסגרות הרגילות והם ידועים כילדים בסיכון או כילדים בעלי צרכים מיוחדים. איפה משרד העבודה והרווחה או ועדת הגיל הרך בעניין הזה? מי אחראי על איתור האוכלוסייה הזאת? היא נופלת בין הכיסאות.

למה היא נופלת?

כי הם לא מאותרים ולא מאובחנים ואף אחד
לא יודע על הקיום שלהם.

אני מוכנה לקיים דיון נפרד על העניין הזה,
אבל זה מתחיל עם תחנות לאם ולילד, לבריאות המשפחה, ששם באים לקבל את החיסונים ובאותה הזדמנות חגיגית גם צריך לבדוק את הילד וכדומה. זה מתחיל עם חוק ביטוח בריאות שקובע כל מיני דברים. הזכויות של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים הן לא מתחילות ונגמרות בחוק הזה, בהחלט לא. הבעיה היום היא מודעות של הורים וקיומן של אותן מסגרות ששם צריך לטפל.

כי בקיומן של אותן מסגרות יש ילדים שהם
לא מאובחנים.

למה הם לא מאובחנים?

לא יכולים להגיע אליהם.

לאן הם לא יכולים להגיע?

לאתר אותם.

למה?

אינני יודעת. או שאין כלים.

למי אין כלים?

יש הרבה ילדים במגזר הערבי שאינם
מאובחנים.

אינני מבינה למה. ההורים לא הולכים
איתם?

זאת לא רק הבעיה של ההורים. אם להורה אין
מודעות. אני לא יודעת התפקיד של מי. יש הרבה ילדים בחברה הערבית שהם ילדים בעלי צרכים מיוחדים או בסיכון והם לא מאובחנים.

המודעות איננה, המערכות לא משומנות היטב,
השירותים לא קיימים במידה מסוימת.

השירותים של תחנות לבריאות המשפחה
קיימים בכל מקום. אחר כך שולחים למרכזים
להתפתחות הילד.

צריך לנסוע לעיר הגדולה.

זה נכון, צריך לנסוע.

אם עובדים מול קרנות, לפתח מרכזים
להתפתחות הילד בחברה הערבית, באום-אל-פחם, ולמה צריך תרומות של קרנות ולא משרדי ממשלה, אני לא מבינה. באום-אל-פחם פותחים מרכז התפתחות הילד.

אני אומר לך מי צריך לפתוח מרכזים
להתפתחות הילד? קופות החולים.

משרד הבריאות.

קופות החולים.

ומשרד הבריאות.

השירות הזה הוא שירות בתוך חוק ביטוח
בריאות ממלכתי. קופות החולים צריכות או לפתוח בעצמן או לרכוש את השירות אצל מישהו. אבל זה בתוך חוק ביטוח בריאות. לא צריך חוקים בשביל זה, יש חוק ברור שקובע כי לכל ילד הזכות לקבל אבחון ולקבל טיפול, לא רק אבחון. גם אבחון וגם טיפול, ועד גיל 6 הטיפול הוא בלי הגבלה. אין הגבלה למספר הטיפולים. החוק נדיב מאוד בתחום הזה.

זה עניין ששווה דיון.

העניין הזה שווה דיון נפרד. אבל אני רק
מבקשת שלא תתלו בחוק את השירות הזה, כי השירות הזה הוא בכלל במקום אחר, ואם הוא לא ניתן, ואם יש לך הערכה לגבי מקומות מסוימים שאת חושבת שיש ילדים כאלה, אז תשלחי לי מכתב לגבי המקומות שאת חושבת שזה קיים.

לגבי העניין של החוק עצמו. אני מבינה שהוא
מוגבל רק לתחום של מעון יום.

ומשפחתון.

ומשפחתון. זאת אומרת, מסגרות שפועלות
משעה 07:00 עד השעה 16:00. האם תהיה אפשרות לגמישות של המסגרות? אם למשל יש לנו קבוצה של ילדים אתיופיים בני 2-3 שנים ואנחנו יודעים שהם ילדים בסיכון, אין משאבים לרשות מקומית כדי לקלוט אותם למסגרת, אין מכסות, המתנ"ס עצמו בעצם נערך היום לפתוח איזו שהיא מסגרת שבעצם יכולה לתת שירות עד השעה 13:00. האם החוק יכול לחול גם על מסגרות של עד שעה 13:00? כיוון שאין תשתיות לקלוט את הילדים עד לשעה 16:00. כדי לפתוח מעון יום, אתה צריך תשתית אחרת לגמרי.

אני רוצה לברך על החוק הזאת. אני
חושבת שזה ממש ראוי לברכה, ואנחנו מקווים
שהוא ייושם כמה שיותר מהר.


מהניסיון שלנו בחוקים שהתקבלו לפחות בשירותי הרווחה, גילינו שהתקבלו חוקים יפים מאוד ונאורים אבל באמת לא היה לזה גיבוי תקציבי וגיבוי בכוח אדם. הבנתי מהמנהל הכללי שהרעיון הוא שיהיה לזה גיבוי, ואנחנו באמת מקווים שכך זה יהיה.


לפחות בעיריית חיפה, בכל מה שקשור לעניין של הגיל הרך, משנה לשנה חלו צמצומים במכסות ילדים למעונות יום. משנה לשנה יש ירידה. יש לנו עולים חדשים, מעל 20 אחוז ילדים עולים בחיפה, קרוב ל15- אחוז ילדים מהמגזר הערבי בחיפה, אין לנו מעון יום אחד למגזר הערבי. בגלל הקיצוץ במכסות משנה לשנה נסגרו מעונות היום דווקא בשכונות החלשות ביותר.

כמה הקיצוץ? את יכולה לתת מספר?

יש לנו היום 320 ילדים.

וכמה היו?

היו לנו לפני שנה 325 ילדים, כל שנה יש לנו
קיצוץ של בערך 5 אחוז או 10 אחוז, משהו כזה. זה לא קיצוץ. המשרד קורה לזה התאמה לפי אמות מידה. לפחות לגבי עיריית חיפה זה לא עובד. יש לנו בפועל משנה לשנה פחות מכסות.


מפני שיש לנו קיצוץ, נסגרו כיתות במעונות יום דווקא בשכונות החלשות, כי שם לא היו ילדי רווחה. בשכונות החזקות המעונות עובדים והולכים ומשגשגים. אם אני חושבת לעצמי שהחוק הזה אמור להיות מוחל מ1.9- אולי לא בחיפה, אני לא יודעת איך זה בדיוק יהיה, אני לא רואה איך זה יכול להיות מיושם. אפשר אולי יהיה לפתוח פה עוד כיתה, להרחיב עוד כיתה, אבל בגדול אינני רואה, לפחות בחיפה ואולי בעוד יישובים דומים.

אולי לפתוח את המעונות שנסגרו.

המבנים של המעונות שנסגרו כבר
מזמן משמשים לדברים אחרים. חלקם כבר
עברו כל מיני הסבות.

האם המבנים עירוניים?

המבנים היו עירוניים. חלקם היו במצב
תחזוקתי, יש לנו מעון של ויצ"ו שהוא ממש ריק, אי אפשר להשתמש בו. כל שנה באים אלינו המעונות ושואלים כמה מכסות יהיו לנו בשנה הבאה כדי להיערך. אם אנחנו לא יכולים להגיד להם את זה עכשיו, איך הם יוכלו להיערך, אני ממש לא מצליחה להבין את זה. זה מין מעגל קסמים כזה שאם לא תהיה לנו עכשיו התייחסות מיידית, אינני רואה איך נערכים.


את שאלת קודם לגבי משפחתונים. יש לנו משפחתונים בחיפה, חלק גדול מאוד במגזר הערבי, משום שאין לנו מעון יום. הבעיה היא שהמבנים, הבתים דווקא בשכונות המצוקה, הדירות לא מתאימות לזה. אז יכולות להיות מטפלות מוכשרות וכשירות, אבל הבית שלהן לא מתאים.

אז איך אתם נותנים אישורים?

אנחנו נותנים, אבל אם נקבל עוד מכסות
ונצטרך להיערך בפתיחת משפחתון, גם במגזר היהודי וגם במגזר הערבי, בשכונות המצוקה הדיור לא מתאים ואני שוב לא רואה אותנו מצליחים להתכונן לחוק המבורך הזה. צריכה להיות פה היערכות מוקדמת מאוד לעניין הזה.

הערה לגבי המגזר הערבי. היו מספר פניות
לויצ"ו להפעיל מעונות במגזר הערבי, ואנחנו נתקלנו בבעיה שבאמת אין מבנים, וההתאמה של המבנים גם אם היא תיעשה, היא לא עונה לאמות המידה הקיימות.

את מתכוונת שאין מבנים עירוניים.

כן. אין שום מבנה שיכול לענות. אנחנו בדקנו
אפשרות להפעיל את זה, גם אם לא לפי מודל המעון. הצרכים של האוכלוסייה הם שונים, הם למשל פחות זקוקים למעונות עד 16:00 אחר הצהריים, כי למשל מרבית הנשים העובדות עובדות עד השעה 14:00, זה מה שנאמר לי ב2-3- יישובים שאנחנו בדקנו, וצריך לבדוק את זה הלאה.

אלה יהיו מעונות שמשרתים את הילדים של
הגננות המורות. זה הדבר האחרון שאנחנו
רוצים.

כמנטליות הנשים לא משאירות את הילדים
שלהם עד 16:00 במעונות יום בחברה הערבית,
גם לא במשפחתונים.

העניין דורש איזו שהיא זיקה. אבל בראש
ובראשונה צריך לבדוק אם אנחנו לא יכולים לעשות איזו שהיא חשיבה שהיא שונה, כי עד אשר ייבנו, בכל זאת צריכים פתרונות, ויכול להיות שבאמת זה לא המשפחתון וזה לא המעון הקלאסי עם שלוש כיתות, אבל בכל זאת שיהיה פתרון כי אנחנו עמדנו בסיטואציה שבסיכומו של דבר באמצעים הקיימים היום, היינו צריכים להגיד: אנחנו לא יכולים להפעיל מעון לא תקני ואי אפשר היה לעמוד בזה. אני חושבת שצריכה להיות חשיבה אחרת כאשר זה גם משליך על עלויות של מעון, כי להפעיל כיתה זה שונה מאשר להפעיל שלוש כיתות וכך הלאה. אני חושבת שזה עניין שכאשר רצינו לבוא ובאמת לתת איזה שהוא מענה, באמת לא הייתה אפשרות.

רציתי לשמוע קצת מה הם עושים במגזר
הערבי. איפה יש להם מעונות יום?

התשובה היא שאין.

אני חושב שמדי פעם עולה כל הבעיה של
המעונות במגזר הערבי. באים ואומרים לערבים: אתם אשמים בעניין משום שאין לכם ארגונים וולונטריים וכדומה. כאילו מרגישים נוח עם העניין הזה, שבעצם לא רק המדינה אשמה.


אני יודע שבסוגיות שונות המדינה לוקחת איזו שהיא אחריות ועוזרת לאוכלוסיות חלשות במנגנונים מסוימים, בתקופת מעבר או משהו כזה. אני חושב שאם לא תהיה פה איזו שהיא יוזמה שמסייעת להקים ארגונים כאלה או עמותות כאלה, אז לא יקרה שום שינוי. התיאור שגברת סימי גפני תיארה הוא נכון בעיקרו של דבר. רוב הילדים במשפחתונים הם ילדי רווחה ויש בעיות בסיכון ויש בעיות עם 25 האחוז וכדומה. יש כסף במגזר הערבי, זה לא שאי אפשר להשיג, זה איזה שהוא עניין של תהליך. אם תוקמנה העמותות האלה, אם יוקמו הארגונים, ויש פה כל מיני תהליכים, יש תהליכים של הכשרה של גופים. אני יודע שאני מנסה עכשיו לעשות איזו שהיא יוזמה, אני מקווה שאני אצליח באזור הצפון להביא להקמת עמותה שתפתח כל מיני שירותים שהיישובים אינם יכולים לפתח. אני יוזם, אני מנסה לעשות עם "אשלים", עם כל מיני גורמים. זה דבר אולי יותר גדול, אבל השאלה היא אם אי אפשר ליזום, כי יותר מדי פעמים מדברים ושום דבר לא עושים בעניין הזה וגם, לצערי, במגזר לא מי יודע מה מתאמצים בעניין, למרות שיש התחלות בעניין הזה. השאלה היא אם אי אפשר לקחת חלק מארגונים קיימים שנותנים בתחומי רווחה כאלה או אחרים ולעשות להם התאמות והצלבות ולהשתמש במבנים קיימים כאלה ואחרים. הרי מה שמאפיין את המגזר הערבי זה העובדה שיש שם בנייה צמודת קרקע, ויש סוגים כאלה של מבנים, אבל צריך לעשות את זה.


אני אומר לך את זה כי יש לך אינטרס לחוק הזה. אבל כל השאלה של פיתוח אין לה פה ביטוי. גם במגזר היהודי אין פה ביטוי לצורכי פיתוח. אם יהיו נניח כמה אלפים של ילדים, אז זה אומר כך וכך מטר בנייה, ואין לזה ביטוי פה. אינני יודע למה לא חשבו על זה. אין פה חשיבה גם על כל העניין של הכשרת כוח אדם. הרי זה אומר שיהיו פה צרכים של מאות אנשים שיצטרכו להכשיר אותם. החוק הזה לפי דעתי הולך לעשות מהפכה בתחום.


את יכולה לקדם דיונים בעניין שיחייבו את
המשרדים לדחוף את עצמם, כי זאת הזדמנות
היסטורית.

מה אתה יכול לענות לידידתנו מחיפה. היא

אני עירייה גדולה, אני כן יכולה
להיערך, אבל תגידו לי בזמן.

אנחנו נעשה הערכת מצב לפני אפריל, שנדע מה
המספרים פחות או יותר ונוכל להקצות. זה לא דבר פשוט, אבל נעשה את זה כמה שיותר מהר כדי שאתם תדעו, אבל אתם יכולים פחות או יותרלהעריך. זה לא דבר שאי אפשר לחזות אותו.

זה יותר קל לעשות את זה ברשות מקומית
גדולה שיש לה כל הנתונים ויש לה מבנים וכדומה. אם אנחנו מדברים על תקציב באפריל, שוב אנחנו נמצא את עצמנו בכך שאין את 25 האחוז ושוב נמצא את עצמנו שהרשויות המקומיות החלשות לא תוכלנה לתת. אין להן לא היערכות, לא מבנים וגם לא תקציבים, ויש פה איזו שהיא בעייתיות בכל האיתורים ואיך העניין הזה מתבצע. התקציבים היו צריכים להיות לפני ינואר כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה להיערך לקראת אפריל, כדי שיאתרו את המבנים.


הבעיה השנייה היא העניין של המבנים. אם אנחנו מדברים על רשויות שאין מבנים, יש בעיה של תשתיות, ואם אנחנו מדברים על תשתיות, זה הרבה מאוד כסף. אנחנו מדברים על רשויות חלשות שאין להן אפשרויות היום למימון או לבנייה או לשכירות של מבנים, ואין תשובה לדברים האלה במסגרת החוק.

הרשות המקומית בדרך כלל לא מפעילה
ישירות.

לא מפעילה, אבל היא מעמידה לרשות מבנה.

היא מחליטה מי מפעיל.

היא גם זאת שזכאית להחליט מי הגוף שיפעיל
את העניין. החוק מצד אחד באמת מבורך מאוד.

מה אתם הולכים לעשות כשלטון מקומי
לקידום העניין הזה?

אחת הבעיות שיש לנו עם המשרד היא העניין
של מתי מתקצבים ומתי מודיעים ומה יהיה היקף התקציבים כדי להיערך מראש, ואנחנו אף פעם לא יודעים. כאשר אנחנו מדברים במאקרו לא יודעים, אז עוד יותר גרוע שהרשות הבודדת לא יודעת.

כדי לעשות משהו באפריל-מאי, אתם צריכים
עכשיו לדעת.

היו חייבים לדעת את זה עכשיו. לא רק שלא
יודעים את זה, גם לא יודעים את הדברים האחרים, זה לא רלוונטי לישיבה הזאת, אבל לא יודעים. כך שאני רואה פה בעייתיות מהמבחינה הזאת שיש חוק ויש צורך, ולא יוכלו לתת מענים, והאשמה תופנה לרשויות המקומיות.


הייתה כאן התייחסות לעניין של 25 האחוז. בעבר הרחוק, אני עוד עבדתי במשרד הרווחה, הייתה איזו שהיא התאמה בין משרד הרווחה למשרד הפנים לגבי 25 האחוז. היה הסדר כזה שכל 25 אחוז הובטחו ממשרד הפנים אוטומטית, אני הייתי אחראית על ההסדר הזה. היה לי 3 פעמים בשנה תיאום עם משרד הפנים לגבי עדכונים מהתקציבים על 25 האחוז. היה גם שינוי בכל התהליך החקיקתי של הקשר של המענקים למה הם מיועדים ואיך המענקים מחולקים. אבל אני חושבת שזאת שיטה שאת יכולה לחזור אליה, כי זה בהחלט יכול לאפשר. יש רשויות שאין להן מענק, אז לגבי הרשויות האלה המצב שונה. זה לא יפתור את בעיית חשבונות הבנקים, אבל זה לפחות יפתור שהרשות המקומית יודעת שצבוע לה לעניין של הרווחה והיא לא יכולה להעביר לסעיף אחר.


אנחנו מדברים על 75-25 אחוז. אני רוצה להזכיר שזה לא חוק. זה היה הסדר. הסדר העבר, והיו רשויות שהיה להן 90 אחוז והיו רשויות שהיה להן 100 אחוז. אני לא אומרת שטוב לחזור לדיפרנציאציה, אבל גם יש בין השלטון המקומי לבין המשרד הבנה שכל תוכנית חדשה או תוכנית שמתבצעת באמצע השנה, לא יכולים להטיל את 25 האחוז על הרשויות המקומיות. כלומר, הדברים האלה צריכים להיות מתוקצבים ב100- אחוז על חשבון המשרד עד שזה לא נכנס לתוכנית העבודה של הרשות המקומית. כי אם יבוא עכשיו המשרד בחודש אפריל ויגיד שהוא ייתן 75 אחוז תקציב במסגרת החוק, לא יהיה 25 האחוז. ברור שיש פה איזה שהוא סידור איך לעשות את זה, כי מה שעושה המשרד, הוא נותן ישירות לארגון,
ואת הרשות המקומית רק מחייבים ב25- אחוז, אבל החיוב הזה פוגע בכל מערכת התקציבים של הרשות והחשבונות, כי העניין הזה לא יקבל אף פעם מענק, כי אין היום עדכון צבוע באמצע השנה, והרבה מאוד רשויות מקומיות חלשות היום מופנית אליהם האשמה כבדה, וגם לחזקות. יש ביניהן, גם בחזקות, איזו שהיא עילה שזה לא בדיוק חזקות, אין להן את 25 האחוז, וחיפה ביניהן. אם הן מקבלות את התקציב באמצע השנה, הן מוותרות על תקציבים.

אם הפרוייקט הזה בפועל מתחיל בספטמבר,
בשליש האחרון של השנה.

כשכבר הקופה ריקה.

ואז נניח שמשרד העבודה יממן את 100
האחוז של 4 החודשים האלה, מה יקרה
בינואר? הם יתרגלו לזה?

לא. יש בינינו קשר קבוע שזה עובד.

אם אתם באפריל, השנה תדעו שבינואר הבא
אתם צריכים לתקצב.

אז נערכים לזה. ככה התקציב ייבנה.

את מדברת שתקופת המעבר הזאת, אם היא
לא תיעשה, אז גם לא יהיה התקצוב של 2002.

בדיוק. ואם זה לא ייעשה בתיאום ואומרים:
עכשיו אנחנו מתקצבים את זה ונערכים ונבנה את זה בצורה נכונה ביחד, יש פה בעיה של הבנייה המשותפת. אנחנו מקבלים את התוצאה ולא שואלים אותנו אם אנחנו יכולים לשאת בתוצאה הזאת ומתי ובאיזה עיתוי. זה לא שלא רוצים, הרי הבעיות הן ברשויות המקומיות, והרשויות המקומיות יש להן האינטרס לתת את המענים לא פחות מאשר למשרד העבודה והרווחה.


מה שצריך לעשות עכשיו הלכה למעשה, זה לתת בדיוק על מה מדובר, להגדיר על איזה היקפים מדובר, שזה יינתן בספטמבר ב100- אחוז. רוב הילדים מגיעים אחרי החגים. אל תשכחו שהמשרד בתחילת דצמבר סוגר את השנה התקציבית, כלומר, דצמבר זה כבר עובר לשנה הבאה, ולהתחיל להיערך נכון.

אני רוצה להתייחס למסגרות עד
הצהריים, שהן זולות יותר מבחינת כולם, גם המשרד וגם הרשויות המקומיות, ולפעמים נותנות תשובות מספקות. אנחנו קוראים לזה תתי גן והפעוטונים. למשל, בחיפה יש 7 מסגרות.

עד גיל 3?

עד גילים 2-3 שנים, עד גיל גן טרום חובה
לאוכלוסיות בעיקר חלשות של עולים חדשים, אתיופים, ערבים. הילד נמצא במסגרת, מקבל איזו שהיא התייחסות, אבל הוא לא צריך להיות שם עד 16:00, כי האמא שלו בכל זאת היא בבית ויכולה לטפל בו, אבל הוא לפחות מקבל את ההתייחסות הטיפולית החינוכית. זה עולה הרבה פחות כסף וזה מכין אותו לפחות לגן.

אם הוא לא צריך את זה, הוא יכול לעבור
לצהרון.

בדיוק. אנחנו רואים את התוכנית הזאת יותר
ויותר מתאימה לאוכלוסיות מיוחדות
והיא הרבה פחות יקרה ממעון יום.

יהיו תעריפים דיפרנציאליים.

בדיוק.

המנהל הכללי אמר שאנחנו נבחן את התוכניות
ואולי לא הכל יהיה בדיוק כמו מעון יום עד 16:00. למרות שהחוק לא מדבר על זה, אבל אם השר יוציא צו, ובצווים ובתקנות יתנו פרשנות לחוק שיאפשר למשרד גמישות מסוימת בעניין הזה. אני חושבת שאם הברירה היא בית או עד 13:00 בשיעור מסוים, כי אנחנו לא רוצים להרוס את השירות הזה בכלל, כי יש לו המשמעות שלו, בעיקר מתוך מחשבה בסופו של דבר שאולי בכל זאת חלק מהנשים האלה כשהילד יהיה במסגרת, כן יצאו לעבודה, בעיקר כאשר מדובר בחד הוריות וכדומה, שהיכולת לצאת לעבודה או בכלל המחשבה ליציאה לעבודה, יכול להיות רק כשהילד מסודר. אם הילד לא מסודר, אין מה לדבר בכלל על יציאה לעבודה.


האוכלוסייה הערבית – השאלה כפי שמר מוטי וינטר ציין פה, של שירות והצורך בשירות היא שאלה מורכבת מאוד, והטענה שנשמעת שהאוכלוסייה הערבית לא רוצה את השירות הזה והזה, היא טענה שכבר המציאות הפריכה אותה. ישנה דוגמה ידועה של הכפר עמרר, זה כפר דרוזי, נשים דרוזיות בדרך כלל לא יוצאות לעבודה. אז הייתה התיאוריה שחבל על הזמן להקים שם גנים 3-4, טרום חובה, ואז קרה המקרה שהכפר הזה נכנס לאזור עדיפות. קורה לפעמים שאיזה
כפר ערבי נפל לתוך אזור עדיפות והם קיבלו את 90 האחוז, הם קיבלו את ההנחה של 90 אחוז בגני ילדים. זאת אומרת, ההורים היו צריכים לשלם במקום 450 שקל, 45 שקלים לחודש. ברגע שהודיעו להורים שיש גן ב45- שקלים לחודש, 90 אחוז מהילדים מסודרים.

כל הילדים בעמרר מסודרים.

זה בבת אחת כל הילדים בגיל 3-4 הלכו לגן.
כל התיאוריה התנפצה. התיאוריה שאמרה שאמהות דרוזיות לא תשלחנה את הילדים בגיל 3 לגן כי אצלם במסורת לא מקובל. ברגע שהשירות היה זול וזמין והמדינה לקחה על עצמה משום שזה אזור עדיפות, גם לבנות את הגנים וכן הלאה, וראש המועצה יכול היה מהר לפתוח את הגנים וכן הלאה, הגענו למצב החשוב והנפלא הזה. זאת רק דוגמה אחת לכך ששירות זמין וזול מוליד את הביקוש לאותו שירות. גם מעונות יום וגם משפחתונים וגם כל המסגרות האחרות, ברור שזה לא קיים, אז אף אחד לא חושב על העניין הזה.


בדוח האחרון על ממדי העוני, בסופו של דבר אחרי תשלומי קצבאות, באוכלוסייה הערבית שיעור העוני הכי גבוה, 40 אחוז מהמשפחות מתחת לקו העוני, כאשר אתה בודק את הסיבות, יש בעיה של קצבאות שאני לא אכנס אליה, אבל הבעיה השנייה, שהיא חשובה מאוד, היא העובדה שבאוכלוסייה הערבית יש מעט מאוד מפרנס שני. זאת אומרת, שבדרך כלל יש רק מפרנס אחד בעוד שבאוכלוסייה היהודית היום למעלה מ60- אחוז יש כבר שני מפרנסים. ברגע שיש שני מפרנסים כל התמונה משתנה. לכן, השאלה של עבודת נשים היא קריטית בעניינים האלה. אינני אומרת שמעונות יום זה אוטומטית מוליד מקומות עבודה. איך שלא נתסכל על זה הדבר הזה קיים.



לאור הדברים שנאמרו פה אני חושבת לעשות כמה דברים. לפנות למשרד השיכון ולבדוק איפה בונים מעונות יום, מה בונים, למי נותנים. אני אבדוק את זה גם מול גברת איווט סעדון וגם מול משרד השיכון, כי מעניין מי בונה ולמה בונה, מתי המעונות האלה יהיו מוכנים כמבנים.

למה לא לעשות עוד דברים.

ומי מתוכנן להפעיל אותם בכלל. העניין השני
שאני רוצה לברר הוא שאני מציעה שנקיים ישיבה, אולי נעשה אותה אפילו בצפון כדי להקל, ולהזמין את ועדת המעקב לעניין הגיל הרך של האוכלוסייה הערבית, שעוסקת רק בגיל הרך. הם עושים כל מיני דברים, ימי עיון וכדומה. דרכם לנסות להגיע לכל הארגונים הערביים שכבר היום עוסקים בעניין. יכול להיות שיש 5 כאלה, יכול להיות שיש 10 כאלה, אינני יודעת. אני מכירה כמה, אבל ההיכרות שלי עוד לא אומרת כלום. לנסות להגיע לכל הארגונים שכבר עובדים בעניין הזה, ברוח הדברים שאתה אומר. אם יש ארגונים שכבר יש להם ניסיון מעשי, שיש להם כבר רשיון של עמותה, הם כבר מתוקצבים, אתם כבר מכירים אותם. למשל, אני מכירה עמותה אחת שעובדת בעכו העתיקה והם מפעילים שם גם מעון יום וגם גן. הם קוראים לעצמם "סינדיאנה".

המתנ"ס מפעיל שם פעוטון, גן, ומרכז הכשרה.

אנחנו דיברנו על חשיבה איך לתת לאוכלוסייה
לעזור לעצמה, שיש לזה חשיבות מעבר לזה שיפתחו מעון או לא יפתחו מעון, אלא ללמד אותם את החשיבה העצמית ואת הניהול העצמי. אם מישהו מפעיל מעון אחד, הוא יכול להפעיל גם שניים.


אני רק מציעה, אני לא נותנת פתרונות, אני חושבת שברוח הדברים שאמר מר מוטי וינטר, לנסות לקיים פגישה עם ועדת המעקב, עם הארגונים, עם ויצ"ו, עם נעמ"ת ועם כל מי שמוכן בכלל לבוא לאזור הזה, נשב בחיפה או באיזה שהוא מקום אחר בצפון ונראה מה באמת קיים כבר, ועד כמה מה שאתה אומר, מה נחוץ להם כדי לקדם, כי אני חושבת שהארגונים האלה צריכים לדעת למשל שבונים מעונות יום. אולי הם רוצים להתמודד על ההפעלה של המבנים האלה. אני חושבת שזה עניין חשוב אם אנחנו רוצים לקדם את העניין הזה.


נצטרך לדבר עם ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, לגבי השאלה אם אנחנו רוצים משפחתונים או כל דבר אחר, כי הם יקבלו בסופו של דבר את ההחלטות, אז גם כדי להגדיל את המודעות שלהם, כי בתוך ים הבעיות שיש להם, זה לא תמיד בראש סולם העדיפויות שלהם. אני חושבת שאם נעשה כמה פעולות כאלה, נגביר את המודעות, ואז לפחות נראה אולי כיווני פעולה, אולי הצעות, אולי מחשבות וכדומה. בין היתר נשאל אותם לגבי העניין הזה של המסגרות עד השעה 13:00 וכל העניינים האלה. האם מה שדיברנו פה זה תקף במקום זה או במקום אחר.

לאו דווקא לערבים.

אני דיברתי עכשיו על הערבים, כי העלו פה את
העניין של המגזר הערבי. אבל אני מסכימה איתך שזה לא רק, אבל בין יתר השאלות שנשאל אותם, נניח שנפתח מסגרות עד השעה 13:30, האם זה יהיה יעיל יותר, אם את אומרת שממילא הם הולכים ב14:00- הביתה.

הם יגידו 13:30.

זה עניין אחד שאנחנו נעשה. העניין השני הוא
מה שדיברנו על משרד הפנים והשאלה של לצבוע או לא לצבוע וכל העניין הזה. יחד עם זה, אני חושבת שהעלה לדיון פה מר מוטי וינטר, וחשוב מאוד להעביר למשרד, את שאלת תקופת המעבר. זאת אומרת, בין ספטמבר לדצמבר השנה. מאחר שנכון לרגע זה, זה לא מופיע בתקציבי הרשויות המקומיות לשנת 2001 ואם זה יהיה תלוי בתקציבי הרשויות המקומיות, אז בספטמבר לא יקרה שום דבר. לכן צריך משהו לעשות בתקופת מעבר, שאולי יהיו קצת פחות ילדים אבל ייכנס משהו כדי שבשנת 2001 נוכל מול מרכז השלטון המקומי להגיד להם: תכניסו את זה לתקציבים שלכם, אחרת לא יקרה שום דבר.


הארגונים, המתנ"סים והמפעילים – אני חושבת שאתם צריכים ליזום כארגונים מה שאתם חושבים שהיה כדאי שייעשה. גם אם זה לא יתבצע בדיוק בשנת 2001, אולי זה יתבצע בשנת 2002. אבל תנו אתם פידבק. אתם יכולים לשלוח למשרד העבודה והרווחה ולשלוח אלי העתק, כדי שנוכל לעקוב אחרי העניין הזה.

צריך גם את העניין של המרכזים להתפתחות
הילד בחברה הערבית שלא קיימים.

בקשר לזה אני ערכתי לאחרונה סיור בתמרה
ודיברנו על העניין הזה של הריחוק מהשירות וכן הלאה, לאן הם צריכים לנסוע. הם דיברו על כך שהם הולכים להקים באזור הזה מרכז להתפתחות הילד וכן הלאה.

גם יש במרכז הבעיה לגבי ההשתתפות של
קופות החולים.

הן המממנות. החוק לא מאפשר לקופות
החולים להגביל אבחונים או טיפולים עד גיל
6.

הן מגבילות.

אם את יודעת על מקרה כזה, אני אשמח מאוד
לטפל בו. הבעיה היא כזאת, החיסכון שלהם נובע מכך שברגע שהשירות לא זמין, פחות משתמשים בו. ברגע שפחות משתמשים בו, הקופה משלמת פחות. זה כל הסיפור. במקום שיש הורים חזקים, זה לא יעזור לקופות החולים, הן כבר יוציאו מהקופות את כל השירות עד הסוף וכל מה שמגיע. במקום שההורים חלשים או שאין להם כוח ואולי אין להם רכב ואולי אין להם יכולת ואולי אין להם מודעות אולי הם מטופלים ביותר מדי ילדים והם לא יכולים, יהיו הסיבות אשר יהיו, הם לא מתעקשים לקבל את השירות ואז התוצאה כפי שאת תיארת, אבל זה עומד בניגוד לחוק. הבעיה שלנו היא שהשירות יהיה קרוב. אם צריך מתמרה לנסוע לבית החולים בנהריה או לבית החולים בחיפה ולקבל שם טיפול... קופות החולים יכולות להקים מרכזים לטיפול, לא קשורים למרכז להתפתחות הילד, כל קופות החולים יכולות להתארגן יחד ולהקים יחד. הבעיה היא שהן לא רוצות לעשות את זה.

משרד הבריאות לא צד בעניין הזה?

לא.

אז למה דורשים כל הזמן את האישור של
אור-נוי, כאילו אם אור-נוי אומר כן, אז יש.

יש תקנות שקובעות רישוי למרכז. אי אפשר
לפתוח מרכז בלי רשיון. הרשיון אומר שיהיה שם רופא שהוא מומחה בהתפתחות הילד, ויהיה שם ריפוי בעיסוק ויהיו כל מיני דברים. צריך להוכיח שיש כל הדברים האלה.

ואור-נוי נותן את האישור?

משרד הבריאות נותן את האישור, אבל משרד
הבריאות לא פותח את המרכזים האלה. באופן היסטורי יש מרכזים ממשלתיים אבל אלה מרכזים שהוקמו לפני קום המדינה אולי. יש למשל בירושלים מרכז להתפתחות הילד איפה שאור-נוי.

הוא לא ממשלתי.

מה הוא?

הוא עמותה ציבורית, אבל הוא מתוקצב חלקו
ממשרד הבריאות וחלקו השני מקופות חולים. בנוסף לתפקידי אני גם עובדת עמותה ופתחנו יחידה להתפתחות הילד במזרח ירושלים ואנחנו עומדים לפתוח עכשיו אחת ברהט. במזרח ירושלים יש לנו יחידה מוכרת בכל מה שהועלה פה, ובסופו של דבר קופות חולים מוגבלות, האוכלוסייה כבר יודעת ופונים בהמוניהם לשירות חשוב זה, והן מוגבלות במספר, הן אומרות: מותר לכם בחודש כך וכך טיפולים לתת. אנחנו נותנים יותר כעמותה.

אנחנו נקיים דיון נפרד על העניין הזה.

אני אתן לך מכתב ומידע.

אנחנו צריכים בעניין הזה לעבוד מול משרד
הבריאות ומול קופות החולים. אלה הכתובות שלנו לשירות הזה, ומכאן כמובן נובעים הרבה דברים אחרים, כי בעצם כל הסיפור של חינוך מיוחד אחר כך מתחיל מזה וכל העניינים האחרים מתחילים מהעניין הזה.


דיפרנציאציה בתשלומים – אני מקווה שזה ייכנס לתקנות ביוזמת המשרד, כי זה בידכם. בידכם לפרש את החוק ולבקש אישור של הוועדה לדיפרנציאציה, ולדעתי, אם יש לזה ביקוש ואם תבואו עם נתונים, אז אני אומר שיכול להיות שלפחות כתקופת מעבר, לפחות ל5-6- השנים הבאות, בואו נתחיל עם משהו. אם זה או כלום או שירות עד הצהריים, אז אני חושבת ששירות עד הצהריים עדיף לאוכלוסיות האלה. בערים במרכז הארץ הייתה בדיקה של משרד החינוך, 9 מכל 10 בתי ספר לא עברו את הבדיקה. בתי ספר שמופעלים על ידי הרשות המקומית, אבל הם חינוך ממלכתי, לא איזו שהיא עמותה שהיא לא בסדר, ובכולם נמצאו ליקויי בריאות ותברואה רציניים ביותר. לאן אנחנו שולחים את הילדים בכלל?

אני מציעה לך לבקר במרכז קליטה בצפת
ולראות לאן שולחים את הילדים האתיופים.
תראי באיזה מקלטים מפעילים אותם.

אני הייתי באור עקיבא. ראיתי שם את הצהרון
שמופעל במקלט בלי חלונות. יש שם איזה שהוא מיזוג אוויר ומחזיקים את הילדים האלה במקלט בלי חלונות. השכנים אומרים שהמקלט זה מקלט, זה לא מוסד חינוכי. אנחנו לא רוצים בין 14:00-16:00 לשמוע ילדים. אז לא נותנים להם לצאת לחצר, כי בין 14:0-16:00 השכנים לא מרשים שיהיה רעש. גם אם היו רוצים להוציא אותם לחצר כדי שהם לא יהיו כל הזמן במקום המחניק הזה, אי אפשר להוציא אותם מהחצר, ולכן הם יושבים כל הזמן בתוך המקום הסגור, בלי חלונות.


אם כולנו, החל במשרדים הנוגעים בדבר, ברשויות המקומיות ובארגונים, לא נתחיל לעבוד על זה מעכשיו, אז נשכח מזה שבספטמבר יקרה משהו. זאת בעצם הייתה המטרה של הישיבה הזאת, לדחוף, לדרבן וליצור לחץ ליישום החוק הזה. אני מקווה שאנחנו נעשה עוד ישיבה אחרי הבחירות, כדי לראות מה קרה בינתיים. אני אנסה לעשות את כל הבירורים שלקחתי על עצמי עד לישיבה הבאה, ונבוא יותר מסודרים לישיבה הבאה. אני מאוד מודה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 11:05