פרוטוקולים/מעמד הילד/2497



2
הוועדה לקידום מעמד הילד
_מיום 18.12.2000_ _

_

פרוטוקולים/מעמד הילד/2497
ירושלים, י"ג בטבת, תשס"א
8 בינואר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מספר 84
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום ב', כ"א בכסלו התשס"א, 18.12.2000 בשעה 09:35

חברי הוועדה: היו"ר תמר גוז'נסקי

שרית גולן – רכזת השדולה למען הילד בכנסת

משרד העבודה והרווחה:
מוטי וינטר – מנהל השירות לילד ולנוער
שלוווה ליבוביץ – מפקחת ארצית לשירותי אומנה
עו"ד רינת וייגלר - יועצת משפטית

עו"ד מוריה בקשי

שלומית בוכניק – אם אומנת

מיכה הרן – חוקר ילדים

ד"ר יצחק קדמן – מנכ"ל

שרה אורן – מרכזת אומנה בירושלים
אורית ניר – שירותי אומנה – בני ברק

רחל סעדה

שירותי משפחות אומנה וצעדי הפרטה

רקורד שירותי הקלטה

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה
לקידום מעמד הילד. העניין הוא שירותי משפחות אומנה וצעדי ההפרטה. חשבנו על הדיון הזה די הרבה זמן והמתנו לתוכניות של משרד העבודה בתחום הזה ולכן אני חושבת שהעניין חשוב מאוד ונמצא גם באיזה שהוא רגע של הכרעות חשובות של המשרד. כוועדה שעניינה טובת ילדים, ובמיוחד טובת ילדים בסיכון ובמצבי הזנחה ומצוקה, אנחנו רוצים שיהיה יותר טוב, אבל אנחנו רוצים שיהיה טוב יותר לא באופן מופשט לאיזו שהיא מערכת מופשטת, אלא טוב יותר לילדים. הטיפול בילדים שנאלצים להוציא אותם מבתיהם יהיה הטוב ביותר האפשרי.


אני רוצה לומר שנכון לרגע זה, ביום רביעי הכנסת יוצאת לפגרת בחירות, ונכון לרגע זה איננו יודעים אילו בחירות יהיו, אבל כנראה שזאת תהיה הישיבה האחרונה לפני הפגרה, והשאלה שתעמוד היא האם אנחנו חוזרים אחרי הפגרה לכנסת הזאת או חוזרים אחרי הפגרה לכנסת אחרת.


אני רוצה לנצל את ההזדמנות, מאחר שאינני יודעת מה יקרה, להודות לכל מי שתרם לעבודת הוועדה, במיוחד לצוות של הוועדה בראשות הגברת רחל סעדה ולכל האנשים הטובים שבמשך השנה וחצי עזרו, שיתפו פעולה ותרמו.


יכול להיות שיחליטו מחר על פיזור הכנסת, ואם יחליטו על פיזור הכנסת, תבוא כנסת אחרת ואינני יודעת מה יהיה ההרכב שלה. אינני יודעת אם יקימו מחדש את הוועדה הזאת, הדברים אם כן הם נזילים, ולכן אינני יכולה להרשות לעצמי לא להגיד מילה לכל האנשים הטובים.


אני רוצה גם להודות לכל העמותות, למועצה לשלום הילד ולכל הארגונים האחרים, ולקוות שיהיה המשך כזה או אחר בתנאים הקיימים למה שהתחלנו. אני יודעת שחברי הכנסת עכשיו מתרוצצים בכלל במקום אחר ובעניינים אחרים, אבל אני מרגישה שזאת החובה שלנו.


אנחנו עוסקים בשירותי משפחות אומנה ואני מציעה שנפתח ונשמע שני דברים. אנחנו ביקשנו מהגברת שרית גולן, שהיא רכזת השדולה למען הילד בכנסת, אשר חקרה ולמדה את העניין הזה, להכין לנו חומר. החומר מונח בפניכם על השולחן. אני אבקש משרית לתמצת את הדברים ואת המסקנות העיקריות.

בוקר טוב. ההיכרות שלי עם עניין האומנה
הגיע מהרקע שלי. אני בהכשרתי עובדת סוציאלית ויצא לי לעבוד תקופה מסוימת עם משפחות אומנה. הדברים שכתבתי פה הם גם דברים שליקטתי מהחומר האקדמי, וגם דברים שפשוט חשבתי שאפשר לתת להם קול בפורום הזה.


בארץ יש כ1,500- ילדי אומנה בכ1,083- משפחות. ההתפלגות – 350 ילדים הם בין גיל 0 ל6-. 769 ילדים הם בין גיל 0-12. 460 ילדים בין הגילים 12-18. הנתונים האלה נלקחו ממחקר שנעשה במשרד העבודה והרווחה ואני מניחה שאתם מכירים את זה.

יש משפחות אומנה נוספות בשירותים אחרים
במשרד, זה חלק מהבעיה, אבל זה לא כלל הילדים באומנה, כי יש לשירות שיקום מערכת.

יש משפחות אומנה שכבר היום פועלות דרך
עמותות כמו האומנה הטיפולית.


הדבר הזה נכתב קצת לפני, וזה מקביל לסגירה של המחקר של משרד העבודה והרווחה. הוא מתייחס גם למצב הקודם, כי אפשר לשאול שאלות לגבי התוכניות העתידיות, מה היה הצפי של הדברים.


אני חושבת, וגם הספרות מסכימה, שזה שירות מאוד חיוני. בסך הכל, ביחס לשירותים שניתנים על ידי פנימיות, משפחות האומנה אמורות למלא פונקציה שהיא פונקציה חיונית, איזו שהיא מסגרת של חוויה מתקנת, מגיעים לשם ילדים פגועים, ילדים עם בעיות כאלה ואחרות, כאשר המשפחות הביולוגיות הן משפחות דיס-פונקציונליות.


יחד עם זאת, ויחד עם החשיבות שהמסגרת הזאת אמורה לתת לילד, יש מספר בעיות, והשאלה הגדולה שנשאלת כאן היא האם אכן משפחות האומנה מעניקות את המענים לצרכים של אותם הילדים הפגועים נפשית ולפעמים פיזית שמגיעים אליהן.


אחת הנקודות המרכזיות בדיון היא העניין של בחירת משפחות אומנה. איך בוחרים משפחות אומנה? אילו קריטריונים קיימים לבחירת משפחות אומנה? אני בניתי את הדבר הזה לפי התקנות של העבודה הסוציאלית ועברתי קצת על אמות המידה לבחירת משפחות אומנה. בין אמות המידה מופיעים הדברים הבאים: המשפחות צריכות להיות לפחות בעלות 10 שנות לימוד, בלי רקע פלילי, הן צריכות לעבור חיסון נגד צהבת, לעבור קורס במה ועוד.


השאלה המרכזית היא האם אמות המידה האלו לבחירת משפחות אומנה הן מספיקות? מניסיון, קורס הבמה לא תמיד מספיק, ואחריו בדיעבד מתגלות משפחות שאינן ממלאות את הצרכים של אותו הילד.


חשבתי האם באמת אמות המידה האלה מהוות איזה שהוא מדד לסינון המשפחות. האם אנחנו באמת מתמקדים במשפחות כקבוצות יעד שבהן אנחנו מעוניינים שיתנו את השירותים הטובים ביותר. לדוגמה, אולי אנחנו צריכים לחשוב על דרך לרכז או להביא לנו משפחות שהן משפחות "חזקות" יותר, בעלות השכלה גבוהה יותר, בעלות אמצעים כאלו ואחרים, שהם אמצעים טובים יותר.


שאלתי מספר שאלות. יכול להיות שאמות המידה האלו נועדו בעצם לפתור בעיה של הארגונים, של משרד הרווחה ואולי של העמותות להבא, שפשוט מי שמגיע הן משפחות שהן משפחות פחות נעימות, משפחות שהן יותר משתפות פעולה. ייתכן מאוד שהתוצר הוא לפעמים תוצר טוב לילד. השאלה היא אם הוא מספיק. האם הדרך שבה הדברים מתנהלים היום יכולה להביא משפחות שהן משפחות חזקות יותר.


הפיקוח על משפחות האומנה – אני חושבת שלא היה ויכוח על כך גם בספרות וגם מצד משרד העבודה והרווחה שיש בעיה. הייתה בעיה לפקח על הנעשה בתוך המשפחות. הרבה פעמים מנחות האומנה נמצאות בעומס רב, מלבד האומנה פעמים רבות יש להן מטלות אחרות כי הן מוצבות בתוך לשכות לשירותים חברתיים, ובפועל, שירות התעסוקה מגדיר, אם אינני טועה, הוא מגדיר את המחויבות של מנחת האומנה להגיע למשפחה משהו כמו פעם בחודש, אם כי זה נתון לשיקולים של מנהלת הלשכה וכן לשיקולים של המנחה. היות שאין הגדרה חד משמעית להגעה פעם בשבוע או בפרק זמן אחר, זה משאיר פתח לכל מיני מעשים ולכל מיני תופעות שקשה מאוד לעלות עליהן. השאלה היא האם באמת לאותן עובדות אומנה יש הכישורים לגלות תופעות? כי הן לא עוברות קורס כמו למשל קורס של פקידות סעד, ההכשרה שלהן היא תואר ראשון בעבודה סוציאלית או תואר שני. השאלה היא האם יש להן כישורים לגלות תופעות כמו אלימות כלפי הילד גם במשפחת האומנה וגם במשפחה הביולוגית כשהוא יוצא לביקורים. לדוגמה: סימנים של ילד בן 12 שנה שמרטיב בלילה פתאום, מה האינטרפטציה שהיא עשויה לתת לזה.


רכזות האומנה מפוזרות בהרבה מאוד מקומות, הן לא תמיד יודעות לתת את האינטרפטציה הנכונה לתמונה, לדברים שהן רואות. גם בגלל העומס שמוטל עליהן, כמו שאמרתי, לא תמיד יש להן הכלים והיכולת להגיע לאותם הילדים ולפקח על מה שקורה.


שמירת הקשר בין הילד למשפחה הביולוגית שלו – אני חושבת שזהו לב לבו של תחום האומנה. הילד אמור בהגדרה לשמור על הקשר עם המשפחה הביולוגית. הוא אמור לצאת לביקורים תדירים. הן עובדות הרווחה של המשפחה הביולוגית והן הרכזת או מנחת האומנה אמורות בעצם להניח את הבסיס לכך שהקשר בין הילד לבין המשפחה האומנת לבין המשפחה הביולוגית יהיה קשר רציף וקשר שמתקיים בצורה כזאת שהיא טובה לילד ויוצרת איזה שהם יחסי עבודה. יחסי עבודה שהם בריאים, טובים, כאלה שהוא יוכל לחיות בהם עם מינימום קונפליקטים.


בגלל האופי של האומנה עובדות מערכות רבות. הקישור ביניהן הוא לפעמים מסובך ומסורבל, בין השאר משום שאין הגדרת זמן מדויקת לעבודתה של משפחת האומנה, זה משהו שהוא נתון להסכמים. יש איזו שהיא פגישת עבודה בין מנחות אומנה ללשכות לשירותי רווחה, לנציגים מכל מקום, ומחליטים כל כמה זמן הילד יוצא לביקור בבית.


המצב הזה מסתבך כאשר יש מצבים שבהם כאשר הילד יוצא לביקורים, הוא נפגע במשפחה הביולוגית או עובר איזו שהיא התעללות ויש בעיה. צריך להביא את המצב ולגלות אותו כשהילד נמצא במשפחה הביולוגית כי השאלה היא מי מבצע את המעקב כאשר הוא שם. כאשר הילד יוצא ממשפחת האומנה למשפחה הביולוגית בעצם אין כל כך מעקב, כי הילד נמצא תחת הפיקוח של מרכזת האומנה, וקשר לקוי בין הגורמים במקרים האלה, הרבה פעמים יכול להביא למצב שהוא ימשיך להיפגע גם כשהוא נמצא במסגרת של אומנה כשהוא יוצא לביקורים.


יחסי העבודה – איך הדברים האלה עובדים? איך באמת אפשר ליצור מערכת שהיא מערכת מתפקדת? איך אפשר לוודא שאותם הקונפליקטים בין המשפחה הביולוגית למשפחת האומנה לא ישפיעו על הילד? איך אפשר להפגיש את כל המערכות האלה לאיזה שהוא דו-שיח שבו הילד הזה יוכל באמת לחיות במצב שבו הוא לא יצטרך להעמיד את הנאמנות שלו למבחן בכל ביקור או כתוצאה מזה?


מספר ילדי האומנה הנמצאים במשפחה אחת – אני מודעת לכך שיש מחסור במשפחות אומנה, וזה פתרון שהוא הרבה פעמים רצוי על פתרונות כמו פנימיות או כל מיני ארגונים אחרים. אני חושבת שבהגדרה של שירות התעסוקה מספר הילדים המקסימלי למשפחה הוא 4 או 5 ילדים. הם הרבה פעמים לא אחים, הם גם מגיעים ממשפחות שונות. לא תמיד הם מגיעים אחרי הכנה מתאימה. המשפחה עצמה, המשפחה הקולטת אינה עוברת הכנה מתאימה. החשש שלי שבמקרים האלה השיקול המרכזי כשאתה הופך למין משפחתון, אני חושבת שכבר אפשר לקרוא לזה משפחה אומנת ל5- או ל4- ילדים, השיקול הכלכלי יכול להוות פה שיקול מרכזי לקליטת ילדים נוספים, ולאו דווקא הרצון לתרום לילד כזה או אחר.


מצב של 4 ילדים מ4- משפחות, למרות שלפעמים מדובר על אחים, מביא לאיזה שהוא איזון לקוי בתוך המשפחה. אם ילד נכנס או ילד מוצא וילדים אחרים נשארים, המצב הזה יכול לעורר אצל הילד הנשאר חרדות, הוא יכול לשאול מה קורה אצלו, מה גם, לאור כל הדברים שאמרתי קודם, הרבה פעמים אין הכנה מתאימה לילדים, אין הכנה מתאימה למשפחות, וזה פותח פתח להרבה מאוד דברים כמו משפחות שלוקחות עוד ילדים אליהן משיקולים כלכליים.


האומנה הפרטית – מישהו הזכיר את העניין שיש ילדים שנמצאים בעמותות כמו "אור שלום". אני חושבת שזה רלוונטי יותר למצב שהיה לפני שהמכרז נפתח ונסגר, היה מצב שבו הגיעו ילדים למשפחות דרך משרד העבודה והרווחה, ובמקביל היו ילדים שלפעמים הגיעו מעמותות פרטיות כמו "אור שלום" לאותה המשפחה. זה קיים אצל משפחה שאני אישית מכירה. זה לא קיים הרבה כי יש העדפה, אבל יש משפחות שלפעמים קורה שהן עובדות מול שתי מערכות, מול אומנה פרטית כמו "אור שלום".

זאת לא אומנה פרטית. אין אומנה פרטית.

אלה שתי מסגרות. מעמותה כמו "אור שלום"
שיש לה משפחות אומנה ומגיע ילד למשפחה מסוימת, שכבר יש אצלה ילד ממשרד העבודה.

כל הילדים ממשרד העבודה.

זה תמיד באישור המפקח. אני יודעת שזה
תמיד מגיע באישור. מגיעים לשם שני עובדים סוציאליים, כאשר קיים האינטרס של כל עובד סוציאלי ולא תמיד יש לו ראייה מערכתית. הוא דואג נקודתית לילד שלו, הוא מטפל, למרות שאני מניחה שנשאלות שאלות.

מה זה ראייה מערכתית.

ראייה מערכתית היא איך המשפחה מטפלת
ב2- ילדי האומנה. ראייה מערכתית – אני מדברת על מצב שבו יש 2 ילדים מ2- גופים ו2- עובדים סוציאליים לפחות שמטפלים באותה המשפחה. השאלה שלי היא האם במצב כזה יש עובד סוציאלי אחד שרואה את המשפחה כמכלול או שמטפל נקודתית בצרכים של אותו הילד שמגיע אליו.


במצבים כאלה שבהם יש 2 ילדים, חשוב מאוד שיהיה שיתוף פעולה בין 2 העובדים או בין הגופים, שתהיה איזו שהיא תוכנית עבודה אחת למשפחה ולא ל2- אנשים.


חובות משפחות האומנה – היות שאין היום חוק שמגדיר בדיוק מה הן החובות של משפחת האומנה כלפי הילד, זה פותח פתח לכל מיני מצבים שבהם המשפחות לפעמים מסרבות לקבל עליהן עובד סוציאלי או לא ששות לקבל עליהן עובד סוציאלי או מנחה אומנה לשיחות, למרות שבדרך כלל הן אמורות לקבל את זה. משום שזה לא מעוגן באיזה שהוא חוק, המצב הזה הוא אמורפי. כך שבמצב הזה הרבה פעמים נוצרות נקודות מחלוקת. יש מצבים שבהם המשפחות מטילות אחריות על שירותי הרווחה, למשל, לשליחת ילד לטיפול פסיכולוגי, הן טוענות שזה באחריות שירותי הרווחה. יש כל מיני נקודות שבהן המשפחות מנסות להוריד מעליהן את האחריות ולהטיל אותה על גופים אחרים, כי החובות שלהן כלפי הילד אינן מוגדרות.
משפחות אומנה במגזר הערבי – אני מניחה שהן סובלות מכל הנקודות האחרות שהזכרתי, והבעיה הנוספת היא שאנחנו מדברים על משפחות שהרבה פעמים בכלל לא מודעות לזכויות שלהן. אינני יודעת כמה מסבירים להן ועד כמה הן באמת מבינות מה מגיע להן, החל מהסבר איך למלא טפסים של טפסי הוצאה מיוחדת למושם וכלה בעניין אם לילד מגיע חוג כזה או אחר, אם הילד זכאי לעזרה בלימודים, אם המשפחה זכאית להחזר על התשלומים. הרבה מאוד פעמים הן פשוט נמצאות במצב שבו יש להן הרבה מאוד רצון טוב, אבל אין להן יכולת להוציא את הרצון הטוב הזה אל הפועל. זהו מגזר שמלכתחילה הרבה פעמים השירותים שניתנים בו הם שירותים שאינם שווי ערך לאלה במגזרים אחרים. פעמים רבות המשפחות אינן יודעות מה לבקש משום שהן אינן יודעות מלכתחילה מה מגיע להן.

גברת שרית גולן, אני רוצה להודות לך על
עבודתך, שמבטאת הן ידע כללי והן את
ניסיונך האישי.

בשנת 1998 התפתחה הביקורת מצד המועצה
לשלום הילד סביב הפנימיות, באותה עת אני אך נכנסתי לתפקיד. אני במקביל בחנתי את המצב של האומנה, ומצאתי כ3- עבודות שהיו בזמנו על האומנה שבחנו את מצב האומנה בלשכות לשירותים חברתיים. אחת מהן הייתה של פרופסור אליעזר יפה.

הדבר שעלה מהעבודות בצורה חד משמעית הוא שהלשכות לשירותים חברתיים בעצם אינן רואות את העניין של האומנה כשייך להן. דה-פקטו זה סידור חוץ ביתי, ובעצם הן היו אמורות לקחת אחריות על הילדים שנמצאים בתחום שטח שיפוטם, ובעצם הן לא עשו את העבודה על אף שזה הוגדר לפי הכללים. אני פניתי בזמנו לדוקטור בריק, שהיה אחראי, והצעתי לו שאנחנו נקצץ חלק מהתקציב ונפתח מערכת הנחיה של אומנה, מערכת מידע קליני וכדומה. אז באמת קיצצנו מהמכסות ובנינו מערכת שהיא קיימת עד היום הזה.

כמה אנשים מועסקים?

54 אנשים ב60- משרות.

אז זה איפשר לנו למנות 32 משרות שהתחלקו
בצורה כזאת או אחרת, וגם אז הם לא כיסו
את כלל מדינת ישראל.


בעקבות אותה תוכנית, אנחנו לא יכולנו בעצם, לא קיבלנו תקנים. אנחנו קיבלנו תקציב, ואנחנו מינינו מנחי אומנה במשרות על פי תקציבי פעולה והם הועסקו מההתחלה באמצעות עמותה. עמותה אחת הייתה עמותת "אסי", ואז, בעקבות כמה שנים של עבודה, זאת אומרת, מבחינות מקצועיות כל העניין הזה של הכנסת מנחי אומנה ללשכות שינה את ההתייחסות למשפחות אומנה מהקצה אל הקצה, כי בעצם סוף סוף היה גורם מקצועי שהיה אחראי על עניין הלשכה בלשכה לשירותים חברתיים.


עם זאת, לאחר מספר שנים היה פה דיון, ואני חושב שגם את השתתפת, חבר הכנסת רן כהן הוביל אותו, על העניין של ההעסקה שלהם, ודרשו מהמשרד להחזיר אותם ללשכות לשירותים חברתיים. אנחנו קיבלנו את זה והחזרנו אותם ללשכות לשירותים חברתיים, אבל גם אז זה לא היה באמצעות תקנים, אלא זה היה באמצעות משרות ובאמצעות תקציבי פעולה. כך זה פעל מספר שנים. אני אישית חסיד גדול של מתן שירותים באמצעות הלשכות לשירותים חברתיים ושמחתי מאוד על המעבר הזה.


מה שהתברר לנו במהלך הזמן הוא שיש לנו קושי גדול לתת שירות לכל האוכלוסייה, מכיוון שהיה לנו גם מספר קטן יחסית של משרות ביחס להיקף הצרכים, אבל מה שהיה בעייתי יותר הוא שהסתבר לנו שיש יישובים קטנים מאוד שצריך לחלק את המשרות לחלקים קטנים מאוד ואין כמעט יכולת לבצע את זה. במיוחד אז היה כל השינוי במגזר הערבי, היו עשרות רשויות חדשות, ואז מצאנו את עצמנו שבמיוחד באזורי הפריפריות, שאלה אזורים שמטבע הדברים הם מאגר כוח אדם רציני מאוד למשפחות אומנה, אנחנו בעצם לא יכולים לפקח ולא יכולים להנחות אותם, ופעם אחרי פעם גברת שלווה ליבוביץ באה אלי בבקשה לעשות משהו. ניסינו למצוא כל מיני פתרונות במסגרת המשרד כדי לשפות לשכות גדולות יותר שייתנו שירותים ללשכות קטנות. כל מה שאתה רק רוצה ויכול להעלות בדעתך ניסינו וכשלנו.

מה פירוש המילה כשלנו?

שהרשויות לא רצו להפעיל.

אבל מה המשמעות המעשית? יש משפחות בלי
פיקוח?

על 25 אחוז מהמשפחות אין פיקוח.

יש פה אם אומנת שהייתה פעם בפיקוח ופיטרו
את מנחת האומנה.

ואז הלכנו לפתרון של ההפרטה, שבעצם מה
שאנחנו עושים פה זה בדיוק מה שאנחנו עושים עשרות שנים במסגרת הפנימיות, בסידור החוץ ביתי. זאת אומרת, זה לא משהו שונה בשירות שלנו שהוא מופרט בעניין החוץ ביתי עשרות בשנים ואיש איננו מתלונן על עצם העניין של ההפרטה.

האם הפיקוח על הפניות מופרט?

בוודאי.

הפיקוח על הפניות מופרט?

לא. הפיקוח לא מופרט פה. אנחנו לא
מפריטים את הפיקוח. אנחנו רק מפריטים את השירות. אנחנו גם לא מפריטים את דמי הקיום שאנחנו נותנים.

האם הפרטת השירות הוסיפה מפקחים?

לא מפקחים.

אלא?

היא תאפשר גמישות רבה יותר של ניהול
מערכת האומנה.

מי יפקח?

אנחנו.

אבל אם עכשיו אינכם
מצליחים לפקח, אז למה שתצליחו?

אנחנו לא אמרנו שאנחנו לא מצליחים לפקח.
אמרנו שאנחנו לא מצליחים לתת הנחיית אומנה לכל היישובים הקטנים, לא לפקח, לפקח יש לנו מפקחים, ובעניין של הפיקוח זה לא השתנה, ואנחנו לא הולכים להפריט את הפיקוח.

מי יעסוק בהנחיית האומנה? מי יהיה אחראי
לזה?

עובדים של חברות שיזכו במכרז.

אני רוצה לתת הקדמה בשני משפטים ואחר כך
להיכנס לעובדות בנוגע למה שקורה היום בשטח. חלק מהדברים שהגברת שרית גולן העלתה הם תשובה לעניין של היציאה לגופים, שייתנו את המענה לחלק מהבעיות שהיא העלתה, ואני יכולה להעלות עוד בעיות רבות שהיא לא העלתה שאנחנו הולכים לתת להם מענה על ידי הצעד הזה.


המציאות היום בישראל היא שרק 15 אחוז מהילדים שמוצאים אל מחוץ לבית על ידי ועדות החלטה מגיעים למשפחות אומנה, כאשר בעולם המצב הפוך: בארצות הברית 80 אחוז אומנה ו20- אחוז פנימיות, באירופה זה בין 60 אחוז ל80- אחוז אומנה ורק הילדים הקשים במיוחד הולכים לפנימיות. אנחנו מסיבות היסטוריות, ולא ניכנס לניתוח של העניין, נמצאים במצב של 15 אחוז.


אני רוצה גם להזכיר שמדינת ישראל אישרה את "אמנת זכויות הילד", שבסעיף 20 שלה בסעיף קטן 3 נותנת גם איזה סדר עדיפות ומעמידה את האומנה לפי הפרשנות לפחות של הוועדה, ואנחנו לא יכולים לתת שירות כי אנחנו תמיד אומרים: אין לנו משפחות.


קודם כל זהו מהלך מקצועי גרידא. לא מהלך תקציבי או אחר, אלא מהלך מקצועי לשפר את כמות משפחות האומנה.

כמה עולה השירות הזה היום?

בכלל האומנה כ48- מיליון שקל
לשנה. יש לי פה ניתוח תקציבי, ואנחנו מדברים על תוספת של 4 מיליון שקל לעניין של היציאה לעמותה.

ואתם רוצים להגדיל את מספר הילדים
ב50- אחוז ואתם רוצים תוספת?

לא. אני מדברת על הילדים שהיום נמצאים,
כלומר, אני מסתכלת כמה עולים לנו היום באומנה 1,500 הילדים שנמצאים היום, עליהם אנחנו מדברים על תוספת. על הילדים הנוספים בעצם המשרד יתחיל לחסוך כי הם ילכו לפנימיות, שהעלות שלהן היא הרבה יותר גדולה.


אני חושבת שלפחות לגבי ילדים מגיל 0 עד 8 האומנה צריכה להיות בסדר עדיפות ראשונה ושתמיד תהיה לנו משפחה שתוכל לתת את המענה. ההערכה שלי היא שמדובר בכ3,500- ילדים ובכ2,000- משפחות.

תוספת?

לא. זה הסך הכל.

תוספת של 2,000 משפחות?

אני מדברת על 35 אחוז מהילדים.

תוספת של 2,000 משפחות.

בהחלט. כמובן שזה יהיה הדרגתי. זה לדעתי
היעד שלנו בתוך 5 שנים, כאשר זה יביא במקרה של המבנה גם למומחיות הרבה יותר גדולה. היום יש עובדת בחלקיות משרה באיזו מחלקה, בלי הדרכה מתאימה, אינני מדברת על 25 אחוז מהמשפחות והילדים שאינם מכוסים, שלגבי המחלקות לשירותים חברתיים זה עניין שלא כל כך מעניין אותם. להפך, חלק פיטרו את עובדי האומנה, למשל "השומרון". במגזר הערבי נמצאת הבעיה הכי גדולה, יש לי פה מכתב של מנהל בטירה שאומר: קחו את מנחת האומנה, תעבירו אותה ללשכה אחרת, ואנחנו מתחננים: חכה עד שאנחנו נביא לשינוי המבנה, תחזיק את המשרה.

למה הוא לא רוצה?

מפני שהוא צריך לשלם 25 אחוז על תפקיד
מנחת האומנה, כי היחס הוא 75-25 והוא אומר: הילדים באים מבחוץ וזה גם אזורי. לפי ההצעה שדובר בה אנחנו ניסינו אזורי, ובמגזר הערבי זה היה נחוץ מאוד כי היישובים מאוד קטנים, אז הוא צריך לעשות בטירה, בטייבה ובכל היישובים והוא אומר: לא רוצה, תעבירו, וזה עובר פעם לטירה, פעם לטייבה. יש לנו מקום שאין לנו אפילו משפחה אומנת אחת, שהמנהל בקושי הסכים, בתחנונים, לקבל את 1/4 המשרה כדי לתת מענה לכמה משפחות אומנה שנמצאות, אי אפשר לבנות שירות.


אנחנו צריכים לבנות שירות כשאנחנו מוציאים ילד מהבית, שהוא יהיה מקצועי, שכל עניינו ובניינו זה האומנה, שזה הדבר הכי חשוב לו. אין לו דבר אחר, לא הילדים בסיכון ולא פקידי סעד ולא קשישים, אלא זה מה שמעניין אותו והוא מפתח מומחיות ויש לו אינטרס לגייס משפחות אומנה ויש קבוצה של עובדים שעובדת ביחד והיא מקבלת הדרכה ממדריך שיודע אומנה. מה שקורה היום במחלקות מדריכי ראש צוות לא יודעים אומנה, כי עבודה עם אומנה זאת עבודה עם שותפים, זה לא פונים, זה עולם אחר, זה עולם של אנשים חזקים, לפעמים הם אפילו יותר חזקים מהעובדים הסוציאליים מבחינות מסוימות, ולעבוד בשותפות עם אנשים זאת מיומנות מיוחדת, שצריך גם לדעת איך לעבוד איתם ולקבל הדרכה לכך, ואת זה לא קיבלו העובדים ברוב המקרים, לבד מ4- הערים הגדולות ועוד 2-3 יישובים שהיו בהם הרבה משפחות, זה לא קיים.


מבחינה מקצועית – לפעמים צריך להפריד בין מי שמלווה את המשפחה האומנת למי שמטפל בילד. היום אי אפשר לעשות את זה. אם יש עובדת ב1/2- משרה או ב1/4- משרה, היא לא יכולה להתפצל לשניים. כל מיני מענים – מומחיות – מומחיות לגיל הרך, מומחיות לגיל ההתבגרות, מומחיות למגזר מסוים, כל המומחיות לא יכולה להתפתח, כל העבודה הקבוצתית. לכן אני חושבת שהמהלך הזה הוא הכרחי אם אנחנו רוצים לבנות אומנה ברמה טובה במדינת ישראל.


הגיוס – זהו העקב אכילס שלנו. מנחת אומנה יכולה להיות עובדת מעולה ברמה הקלינית, בדו-השיח שלה עם המשפחה האומנת, בליווי של הילד, במעקב אחריו, היא לא תמיד מומחית בגיוס. אני לא מצפה לזה ממנה. מה שמצפים הוא שמנחת אומנה תהיה איש שיווק טוב, היא תגייס אותם, היא תכשיר אותם בעבודה הקבוצתית, היא תלווה אותם. לכל אדם יש החלקים היותר חזקים. לכן, במבנה של סניפים שיש בהם קבוצה של עובדים, אחת תתפתח יותר לכיוון של הגיוס והשיווק, השנייה יותר לכיוון של הכשרת משפחות אומנה, השלישית יותר לכיוון של הנחיית משפחות אומנה. הדברים האלה יוכלו לבוא לידי ביטוי מכל הצדדים החזקים של העובדים, שכל אחת תמצא את מקומה ותיתן את המקסימום שהיא יכולה בתוך התחום הזה.


כמו שאמרתי, יש הרבה רשויות שהפסיקו את האומנה, וזה ילך ויחמיר, מפני שככל שהמצב של האגפים ברשויות המקומיות הולך ונעשה קשה יותר, האומנה היא הראשונה שנפגעת. בגליל התחתון הייתה ועדה קרואה שהם עשו, הם אמרו: הפסיקו את מנחת האומנה.


היישובים בגליל התחתון הם הפוטנציאל הגדול לאומנה, והם גם הכי טובים כי מדובר בבתים פרטיים עם שטחים, עם צמחייה, עם חי. דברים שחשובים מאוד לחיזוק ילדים שמוצאים מהבית.

וגם אין צורך בהרבה מקורות פרנסה.

לכן המקומות האלה הם הפוטנציאל, ואנחנו
לא מגיעים, אין לנו מנחי אומנה. אתמול בחדשות דיברו על הילד בן ה12- שהאבא רצח את האמא, ומחפשים משפחה אומנת עבורו. אני רואה תעודת כישלון בכך שלא יכולתי לבוא ולהציע להם משפחה אומנת שהיום כבר תלווה את הילד בתוך בית החולים. אני חייבת שיהיה שירות, שברגע שיש מצב כזה, יהיה לנו מאגר של משפחות אומנה. אין לנו היום מאגר של משפחות אומנה.

לא יכולתם להקציב לזה 5 משרות של
אנשים שתפקידם לחפש משפחות אומנה? אתם עכשיו אומרים שאתם הולכים להקציב ולהקציב. למה חיכיתם עד היום? לוקחים 5 עובדים מאותם מוכשרים שאת אומרת שיש להם כישורי שיווק ואומרים להם: עכשיו שנה כל תפקידכם הוא לחפש משפחות אומנה, וקובעים להם מכסה. כל אחד חוזר עם 100 משפחות אומנה.

דרך איזו רשות?

בלי רשות, המשרד.

מה זה המשרד? המשרד לא מפעיל ישירות.

לא להפעיל, לעשות מבצע גיוס. המשרד לא
יכול למצוא כמה תקנים? אלא שהאוצר לא
ייתן להם את התקנים.

זה ויכוח אחר. חסר לכם אנשים מוכשרים?

הסיפור של הגיוס הוא לא כל כך פשוט.

לא אמרתי שהוא פשוט.

אנחנו ניסינו לעשות מבצעים מהסוג הזה של
גיוס בכל מיני דרכים, וזה לא הביא לנו כל כך הרבה משפחות. אנחנו בשנים האחרונות למדנו מקבוצה של מומחים בארצות הברית, באטלנטה, בדרך מסוימת לגייס, ואנחנו מנסים את הדרך הזאת שמביאה לנו יותר משפחות, ומשפחות ברמה גבוהה יותר. הדברים האלה לא נעשים בצורה שלוקחים 5 אנשים, זה חייב להיעשות באמצעות הרשויות המקומיות, שהן קשורות לאוכלוסייה וכדומה. זה לא דבר שאפשר ככה לעשות אותו, מה עוד, כמו שמר יצחק קדמן העיר קודם, אף אחד לא נתן לנו כוח אדם מיוחד.

כל הזמן הסברת לנו למה המערכת כפי שהיא
עכשיו אינה טובה כל כך. מה ההצעות שלכם
לשיפור?

אני מאמינה שגוף שזה יהיה העניין שלו, יקים
בתוך מחוז מספר סניפים שבהם תהיה קבוצה של עובדים, וזאת אחת הנקודות המשמעותיות, עם הדרכה מתאימה, עם מישהו שם שגם יעסוק בגיוס.

איזה תמריץ אתם נותנים לו לעשות את כל
הדברים הטובים האלה?

אנחנו משלמים עבור השירות, חישבנו את
עלות השירות הזה. דרך אגב, במכרז יש דרישות מקצועיות מפורטות ביותר אחת לאחת על כל העניינים, על החלק עם ההורים הביולוגיים, יש שם מה שנקרא הנספח המקצועי, עם דרישות כמותיות הרבה יותר גדולות משירות התעסוקה, גם מבחינת התשומות וגם מבחינת התפוקות. יש פה דרישה גדולה מאוד, כאשר אנחנו בהחלט עשינו חישוב מה העלויות של הדבר הזה.


היום העלות של מנחות אומנה בממוצע לילד, ההכשרה של משפחות אומנה, תוכנית במה, היא כ230- שקל לילד לחודש. בחישוב שלנו אנחנו מוסיפים את ההדרכה, שהיום כביכול ניתנה בשירותים במחלקות לשירותים חברתיים, וריכוז, שהוא תפקיד שהיה אמור להיות במחלקות ולהינתן והוא לא ניתן, כי החליטו לתת אותו לעניינים אחרים, וזאת זכותם של מנהלי המחלקות. את כל הדברים האלה אנחנו היום אמורים לשלם באופן מלא כדי באמת לבנות מערך מקצועי שייתן את המענים לכל העניינים המקצועיים שילד באומנה ומשפחה אומנת זקוקים להם.

אני רוצה להזכיר לכבוד היושב ראש חברת
הכנסת תמר גוז'נסקי, שבעצם כל המהלך הזה נולד פה בכנסת. הייתה ביקורת על מקרה אחד של משפחת מזרע בתל-אביב לגבי 6-7 ילדים, מישהו ממר"צ העלה את זה והיה פה דיון בוועדת העבודה והרווחה. המנהל הכללי שלנו השתתף, וההחלטה של ועדת העבודה והרווחה דאז הייתה שהמנהל הכללי מר יגאל בן-שלום ייקח על עצמו לבדוק את העניין ביסודו ולהציע תוכנית אב. הוא מינה אותי, הייתי יושב ראש הוועדה כשהבאנו את הממצאים לכנסת. בעצם כל מה שאנחנו מציעים פה הוא תוצאה של דיונים של הוועדה שהשתתף שם גם משרד האוצר, גם הביטוח הלאומי ובעצם, הם כולם הביעו את תמיכתם בעניין הזה, בניגוד למה שקורה בדרך כלל.

גם הבאנו לפטור של משפחות אומנה ממס
הכנסה ומביטוח לאומי.

אבל מה זה קשור?

כל הדברים האלה הם חלק ממהלך גדול כדי
לשים את האומנה במקום אחר.

החברה או הגוף הפרטי כזה או אחר שייקח על
עצמו את העניין הזה, ככל שהוא יצמצם
בהוצאות שלו, הוא ירוויח יותר. נכון?

הוא לא יכול לצמצם הרבה מפני שיש פה
דרישות ברורות מאוד שהוא חייב להעסיק עובדים סוציאליים, והכל לפי שירות התעסוקה ולפי ההסכמים, ואפילו לפי הסכמים קיבוציים. הדברים סגורים מכל הכיוונים. אין פה מקום למשחק.

מי יפקח עליהם?

אנחנו. היום מפקחת מחוזית לאומנה עומדת
מול 50-80 יישובים.

יישובים או ילדים?

יישובים. ל46- יישובים בארץ יש מנחות
אומנה ל107- יישובים אין מנחות אומנה. זאת כדי לקבל את התמונה מה קורה, למרות שזה 25 אחוז. האפשרות של מפקחת אומנה להגיע ובאמת לפקח שואפת לאפס. במבנה החדש יהיו 3-4 סניפים במחוז. היא תוכל לשבת בסניף פעם בשבוע ולפתוח תיקים. יש כאן דרישה לתוכנית טיפולית מובנית.

אבל הדרישה לתוכנית הטיפולית הזאת כבר
קיימת.

אבל היום אנחנו לא יכולים לבצע אותה, מפני
שהיום מפקח במקום לעסוק בפיקוח עוסק בהדרכה, והוא לא מסוגל לפקח על 50-70 רשויות. פה הוא יהיה מול 4 סניפים, זה יהיה הרבה יותר ממוקד, ולכן הפיקוח יהיה הרבה יותר מובנה. בנוסף לזה, יש לנו מערכת מחשוב קלינית, שגם זה חלק מהדרישות שלא הצלחנו דרך המחלקות להפעיל כמו שצריך, אלא רק ברמה של 50 אחוז, ופה אנחנו דרך העמותה, זה חלק מתנאי העבודה שימלאו את המערכת הזאת, שהיא נותנת לנו בקרה על כל ילד, היא גם מערכת קלינית לעובד, אבל היא גם נותנת לנו בקרה שדברים נעשים ברמה המקצועית כפי שאנחנו חושבים שהם צריכים להיעשות.

הגוף הפרטי הזה.

לאו דווקא פרטי.

מה הקשר שלו למשפחה הביולוגית? אנחנו
אומרים שהשירות הזה בתפיסה שלנו הוא
שירות זמני.

נכון.

עד שהמשפחה הביולוגית תתחזק. העניין של
הגוף הזה הוא שיהיה לו הרבה ילדים. אין לו שום עניין להחזיר את הילדים למשפחה הביולוגית. למה שהוא יחזיר אותם? ברגע שהוא מחזיר, הוא מפסיד כסף.

מי שמקבל החלטה על יציאה ועל חזרה של
ילד הביתה זו ועדת החלטה בלשכת המוצא. לא הפנימייה ולא האומנה. אחד הדברים בפילוסופיה של תוכנית במה שהיא תוכנית הכשרה של משפחות אומנה, היא לא רק תוכנית הכשרה, אלא היא פילוסופיה מקצועית שמדברת על שותפות בין הורים אומנים, הורים ביולוגיים והשירותים. גם היום האומנה לא עובדת עם המשפחה הביולוגית.

מי יודע מה קורה לו פה ומה קורה לו שם?

גם היום, וזה יישאר אותו הדבר, מי שהוא
ה-CASE MANAGER זה עובד המחלקה לשירותים חברתיים, העובד הסוציאלי של המשפחה. הוא ממשיך עם המשפחה הביולוגית כי יש עוד ילדים, אחד יוצא, אחד בפנים, אחד במעון רב תכליתי, אחד בפנימייה. כלומר, הוא האיש שגם היום ממשיך לטפל במשפחה הביולוגית. האומנה עוסקת רק בקשר בין הילד והאומנה למשפחה הביולוגית, זה הקטע שלה וגם לזה יש פה מענה.

אבל זה בדיוק המצב שקיים היום.

נכון.

המרכז של אומנה לא מתעסק עם המשפחה
הביולוגית.

נכון, זה לא משתנה.

כי הילד הזה פעם בשבוע או פעם בשבועיים או
פעם בחודש יוצא הביתה, ואיך העמותה פה בעצם באה לפתור את המצב הזה שיש איזה שהוא פער של מידע?

זה לא התפקיד שלה לפתור. בעניין הזה לא חל
שום שינוי. מה שהיה הוא שיהיה עם הילד, הוא בחוק נוער ולכן פקיד הסעד הוא שאחראי לראות מה קורה בביקורים. אחד הדברים שבהחלט אנחנו כן נצטרך לבנות זה איך נוצר הקשר בין הגוף המפעיל לבין לשכת המוצא, שזאת בהחלט נקודה שהיא חלשה גם בפנימיות, אבל אנחנו מודעים לה ואנחנו נעשה את כל המאמץ שהקשר יהיה חזק מאוד.

אתם מדברים על כך שלפי התוכנית שלכם
אתם מעריכים שמספר המשפחות יגדל בצורה משמעותית ומכאן גם מספר הילדים שיקבלו השמה במשפחות. אתם טוענים שיהיה יותר כוח אדם מקצועי. האם איכות הטיפול במשפחה תשתפר? האם לילד יהיה טוב יותר במשפחה? האם הילד יחזור מהר יותר למשפחה הביולוגית? האם השינוי הזה הוא רק כדי להשיג יותר משפחות?

לא, בפירוש לא. אני הסברתי קודם שלמשל
הפרדה בין מי שמלווה את הילד לבין מי שמלווה את המשפחה האומנת נחוצה לפעמים מבחינת התהליך המקצועי, במיוחד לקראת גיל ההתבגרות, שלפעמים הילד מרגיש שיש קואליציה בין מנחה האומנה לבין המשפחה האומנת. תהיה לנו אפשרות לעשות הפרדה.

למה יהיה יותר טוב לילדים?

כי תהיה לנו אפשרות שיהיה עובד שיעמוד מול
הילד.

מי זה העובד הזה?

אותו מנחה אומנה. בגוף הזה תהיה חלוקה
כך שמי שמלווה את המשפחה האומנת ומי שמטפל בילד יהיו שני אנשים שונים, וזה לא יהיה אדם אחד שממלא את 2 הפונקציות, כפי שהמצב היום.

הוא מייצג את המשפחה, לא את הילד.

מה זה שייך?

ואם יש קונפליקט, ואם המשפחה לא כל כך
מוצלחת כלפי הילד? הרי לא יהיה לו אינטרס להעיף את המשפחה. הוא יצטרך לחפש משפחה אחרת.

היכולת להפריד בין מי שמטפל בילד, שישמע
את הילד, והילד לא ירגיש שיש פה קואליציה בין משפחה לעובד, תאפשר לנו להגיע גם לילד הרבה יותר טוב.


בחלק של העבודה הקבוצתית, באומנה אחד הכלים היותר משמעותיים הוא עבודה קבוצתית, גם עם משפחות האומנה וגם עם הילדים באומנה. במיוחד בשלבים מאוד מסוימים כמו לקראת גיל ההתבגרות, כמו הכנה לחיים עצמאיים, כל מיני דברים שאנחנו יודעים שצריך לעשות אותם ואנחנו לא יכולים לתת להם מענה, מפני שעובדת ב1/2- משרה או ב1/4- משרה אין לה הזמן.

אבל אותה עובדת שתעבוד פה במשרה שלמה,
יהיו לה הרבה יותר ילדים. לא יהיה לה יותר
זמן להקציב לכל ילד. איפה בתוך כל הדבר הזה יש יותר זמן לילד? איפה האינטרס של הילד? איפה הגוף הפרטי הזה מתוגמל על זה שיותר טוב לילד? לא יותר טוב למשפחה, יותר טוב לילד. איפה הוא מתוגמל על זה? איפה הוא מתוגמל על טובת הילד? אם המשפחה באמת מצליחה, מי מתוגמל על זה? אם התגמול הוא על החזקה פיזית של הילד, אז זה מובן. אבל אנחנו מדברים שזה לא רק עניין של לתת לו לאכול 3 פעמים ביום, אנחנו מדברים על מערכת שצריכה לשקם את הילד. איפה התגמול לגוף הפרטי הזה על איכות העבודה? יש תגמול או אין תגמול?

ההנחה היא שתהיה גם תחרות, ומשפחות

אנחנו שייכות לגוף כזה או גוף אחר לפי השירות הטוב יותר שהם יקבלו, וגם הרשויות וגם הפיקוח יפנו לאותו מקום שיהיה טוב יותר וייתן מענים טובים יותר. ככל שהוא ייתן מענים טוב יותר, אז יהיו לו יותר ילדים, הוא יקבל את הסכומים עבור יותר ילדים ואז תהיה לו אפשרות לפתח יותר. גופים כאלה יכולים גם לגייס כספים לדברים שלמשל היום המשרד לא נותן אותם, כמו נסיעות לחוץ לארץ של ילדים באומנה, לפולין או במסגרת לימודים בחוג מסוים שנוסע. כל מיני דברים שהיום אנחנו לא מצליחים לתת לילדים. יש הרבה מאוד דברים גם ברמה הקלינית וגם ברמה של השירות מסביב שיהיו הרבה יותר טובים, משום שהגודל יאפשר לנו לעשות פעולות.

הגודל היה עוזר לכם גם אם הייתם אתם
נותנים להם במקום ל1,500- משפחות, הייתם נותנים ל3,500-. גם אז הגודל היה אצלכם. גודל זה בכל מקום נכון.

אבל לא הצלחנו להגיע לזה. אני לפחות היום
נמצאת 5 שנים בתפקיד.

האם הפקתם לקחים מהניסיונות של המשרד
בתחומים אחרים?

כן. יש לנו ועדה מעצבת שיושב שם פרופסור
הלל שמידט, שנדמה לי שהיה אמור להיות פה, וגורמים אחרים, ובהחלט סיפרו לנו על מה שקרה ומה הנקודות החזקות ומה הנקודות החלשות. אני חושבת שהמהלך הזה שלנו הוא לא מהלך של מהיום למחר. הוא לקח 3 שנים, עברנו ועדת תיאום של שלטון מקומי כשנה, עברנו 3 מנהלים כלליים. זה היה סיפור לא פשוט בכלל.

השאלות שלך הן בהחלט צודקות ונכונות. אני
מרגיש שבפעם הראשונה מתייחסים לאומנה אצלנו במשרד בצורה שמבינים את היתרון היחסי של האומנה, עובדה שהמנהל הכללי נתן הוראה חד משמעית לגייס עוד כסף שלא היה לו על השולחן. מיצבו את האומנה וזאת הנקודה, זאת בעצם הנחת העבודה המרכזית של כל העניין הזה, למצב את האומנה במקום אחר מזה שהיא עמדה בו, גם במספר הילדים ובתשומת הלב של המשרד.


אני חושב שכל הדברים האלה באים לידי ביטוי במכרז. צריך גם לזכור שהכסף למשפחות עצמן לא מגיע באמצעות העמותות. הכסף מגיע ישר כפי שהוא קיים היום דרך המשרד. זאת אומרת, זה לא עובר תהליך תיווך, זה לא עובר שום אפשרות לשחק בבנקים בכסף שלהם וכדומה. זה הולך ישר כמו שהיה. הכסף היחידי שהם מקבלים זה עבור מערכת כוח אדם מקצועי, שאנחנו יכולים לפקח עליה.


מהניסיון שלנו בפנימיות, הדבר שהכי בר פיקוח מבחינתנו הוא העניין של כוח אדם מקצועי. זאת אומרת, הם יכולים לשחק בדברים של מזון – על זה קשה יותר לפקח, אבל בעניין של כוח אדם - תמיד יותר קל לנו ואפשרי לנו לפקח, ואני חושב שבעניין הזה תהיינה לנו יכולות לפקח, ומתוך מה שהבנו ניגשות גם הרבה עמותות ולאו דווקא גופים פרטיים.

אני משערי תקווה. אני משמשת משפחה
אומנת זה 12 שנה וגם גדלתי בבית של הורים שגידלו ילדי אומנה. אני מכירה את העניין על כל צדדיו, על כל גלגוליו ועל כל האפשרויות שהיו פעם וכדומה.



השיווק – אני חושבת שאני אשת השיווק הכי טובה של משפחות אומנה לכאורה, 12 שנה במקצוע. לדאבוני הרב, בגלל קשיים כאלה ואחרים אינני יכולה להיות אשת השיווק.

לא הבנתי.

אינני יכולה לשמש אשת שיווק מכיוון שאינני
מקבלת היום את הדברים שהייתי מצפה
היום כמשפחה אומנת.

למשל?

כמו למשל שהכסף לא מגיע בזמן. זה לא
ישתנה גם אם יהיו עוד 10 עמותות.

מיד נדבר על הכסף, זה באמת הפרט השולי
האחרון. אני רוצה לדבר דווקא על מנחת האומנה שהייתה ונלקחה. פשוט יום בהיר אחד היא הודיעה שתוך זמן קצר היא לא תעבוד יותר מסיבות כאלה ואחרות. היא הייתה מנחת אומנה של כל השומרון. היא הגיעה מהר מאוד כשהיינו צריכים, אבל יותר מזה היא תמיד הייתה ב-ON LINE. 24 שעות ביממה, אני יכולה להגיד כאחת שמטרידה, בכל זמן שהייתי צריכה היא הייתה ב-ON LINE.


אני רוצה לספר על משהו קטן שהיא עשתה. היא הייתה עושה מפגשים חודשיים של משפחות אומנה. כל פעם במקום אחר, אפילו בבתים של אנשים, של משפחות האומנה, ששם הייתה תמיכה של עובדת משפחה ושל משפחה במשפחה. היא הייתה באה עם עניין שהוא בעייתי ומוכר, והמשפחות היו דנות ומזינות זו את זו, ועשינו את זה בשלב מאוחר יחסית שלי בתור משפחה אומנת, אבל התמיכה הזאת תמיד הייתה לי טובה ולא הפסדתי את המפגשים, למרות שאני הייתי תמיד המשפחה האומנת הוותיקה יחסית.


משפחה אומנת זקוקה לשירותים שונים לגמרי ממשפחה נתמכת. נכון להיום אני אמורה לקבל סיוע מהעובדת הסוציאלית התומכת הקהילתית, ב3- השבועות האחרונים השארתי לה 3 הודעות בגלל בעיות כספיות שהיו לי, עד היום היא לא חזרה אלי. צירפו לי הביתה ילדת אומנה נוספת לפני כשנה וחצי והעובדת הסוציאלית הייתה צריכה לבוא לראות את הבית, עד היום היא לא הספיקה להגיע לראות את המשפחה, אם אנחנו מתאימים לעניין.

שנה וחצי לא יודעים אם את מתאימה?

הם יודעים מלפני 12 שנה. מה שעשיתי זה

תשאלו את העובדות שעבדתי
מולן לאורך הדרך, בגלל שינויי השיטות.

לילדה המסוימת הזאת, אולי את מתאימה
ואולי את לא מתאימה.

לא. את הילדה היא בכלל לא מכירה. מי
שמכיר את הילדה זאת העובדת של המוצא.

והיא כן מגיעה אליך?

היא באה לבקר גם.

היא באה לבקר?

כן, אבל זה היה שירות שהיא לא הייתה
אמורה לתת אותו לכאורה. העובדת של המשפחה הביולוגית, גם לילדה יש פקידת סעד, גם היא הייתה פעם אחת מאז שהילדה אצלי.


אני חושבת שאני מייצגת את מה שאמרה קודם הגברת שרית גולן, את הצד של משפחה חזקה, משפחה של אנשים בהחלט לא נכשלים, שלא עושים בשביל הכסף, למרות שזה תיק בפני עצמו שאני לא מתנגדת, אם בן אדם עושה את זה בשביל הכסף אבל הוא מתאים, אז זה יכול להיות טוב מאוד, אני לא רואה בזה שום פסול.

הבעיה העיקרית שלך היא שאין מנחה.

חוסר תמיכה יום יומי.

ועובדת סוציאלית שלא ראתה...

לא זמינה, ויש גם העניין הכספי, שאני
חושבת שלא צריך להתעלם ממנו. אני צריכה לספר את הסיפור האחרון שקרה. אמו של הילד עברה לפני שנה דירה. איך אני יודעת שלפני שנה? כי לפני שנה בחנוכה הוא נסע לבקר אצלה וכבר באזורנו. היא גרה בטבריה. אני יודעת יותר טוב מכל עובדת סוציאלית איפה ומה וכדומה, משום שהיא באמת בקשר. באוגוסט האחרון הייתה לי הודעה במענה הקולי: שלומית שלום, אני רוצה להודיע לך שרבקה עברה דירה לתל-אביב. זה אחרי שאני 3 חודשים קודם, לפי דעתי, יידעתי אותן. מפסיק תשלום בעירייה אחת, עובר תשלום לעירייה אחרת. את זה לימד אותי ניסיון החיים. אני כבר מייד מתחילה לחפש איפה היא גרה בתל-אביב, ולאיזה לשכה היא שייכת. כאשר אנחנו קיבלנו אותו קיבלנו אותו מעיריית תל-אביב.

מה פתאום זה התפקיד שלך?

זה לא התפקיד שלי, אבל אין עם מי לדבר.

אני שלחתי לתל-אביב, היא גם לא יודעת לאן היא שלחה, היא גם לא עובדת אומנה. היא עובדת מסוג אחר. אני התקשרתי למשפחת המוצא שלי, שזאת עיריית תל-אביב, מהם קיבלתי את הילד בזמנו, ובזמנו הם גם טיפלו במשפחה. זה היה אותו גוף שטיפל במשפחה הביולוגית ובמשפחה האומנת. שם אני מכירה את כולם, את ראש המחלקה שלהם וכדומה, והם ניסו לעזור לי, והגעתי גם עד לגברת שלווה ליבוביץ, ובמשך 3 חודשים לא קיבלתי תשלום. ברוך השם הילד מקבל לאכול, את הבגדים קנינו לו, הוא התחיל את שנת הלימודים בסדר, אבל ישנה בעיה של טיפול שיניים, ואני מתחילה לחפש מי העובדת שאליה אני צריכה לפנות.


אתם מדברים על פיקוח, ומבחינתי, הפיקוח זה עניין שלכם. אני מדברת על מנחה. על מישהי שתבוא הביתה, וכאשר יש לי בעיה, הילד למשל עכשיו בגיל ההתבגרות, אני קיבלתי אותו בגיל שנתיים ורבע עם התפתחות של 9 חודשים, ברוך השם, באמת קידמנו אותו, התקדמנו איתו, אבל נכון להיום פורצים תסכולים של הפערים שבכל אופן הולכים וגדלים כי ככל שהוא גדל הוא נהיה עוד יותר קטן בעצם. בעקבות התסכולים האלה אני אתקשר לגברת שלווה ליבוביץ, מתי? בלילה הביתה? הדברים האלה הם בעייתיים ביום יום. אני עובדת ב"אמי"ת" פתח-תקווה, שזה מוסד מוכר על ידי הרווחה, אני באה בבוקר לילדים כאלה, אני חוזרת הביתה בצהריים לילדים האלה, אני אוהבת אותם, אני חושבת שיש לנו מה לעשות איתם. אני רוצה לתת להם. העניין הכספי הוא עניין חשוב ומשמעותי ואסור להתעלם ממנו, כיוון שההוצאות גדולות מאוד. זה ילד שקורע יותר מכנסיים, ויותר חולצות מלכלך, הוא צריך טיפול שונה לחלוטין, מעבר לטיפול פסיכולוגי וכדומה.


אני מצפה שבאמת יהיה לי גוף שאוכל לפנות אליו בעניין של הנחיה, גם בעניין של ההנחיה הכספית, למרות שהוא לא יהיה הגוף המשלם, אבל אני אוכל להתייעץ איתו. הוא יהיה גוף מתמחה בכל מה שקשור באומנה.

אבל לא יהיה לו שום תפקיד בקשר לכסף?

לא, אבל הוא אולי יוכל להכיר, אולי הוא יוכל
לאסוף מקורות שאליהם אני אוכל לפנות ויהיה לי יותר, משהו דומה ל"שילוח" אם אני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי, משהו באזור שלי שהוא יכיר, גופים כאלה ואחרים.


אני בזמנו הייתי צריכה לקחת את הילד לנוירולוגית, התקשרתי לרווחה ואמרתי להם: אני הולכת רק לטופ, שערי צדק, לא הולכת לפחות מזה. אחרי שנכנסתי לאיזה שהוא רופא נוירולוג ועל איזה שהיא תנועת יד של הילד הוא עשה לי תנועת ביטול באמת ובתמים, ומי שהביאה אותי אליו זאת הייתה מרפאה בעיסוק שהייתי הולכת אליה, אמרתי לה: הרופא לא יפגוש אותנו יותר. כי אני אלך רק לטוב ביותר.


איך אני יכולה להגיד למשפחות, לחברים טובים שלי שאני נפגשת איתם בערב על כוס קפה: שמעו, יש פה אתגר, כדאי, בואו נעשה ביחד. איך אני יכולה להגיד להם כשאין לי הדברים היום-יומיים? אני מתעסקת לפעמים בדברים שוליים שחבל לי על כל מילימטר של אנרגיה שאני מבזבזת עליהם.

אני רוצה להקדים ולומר, ואני אומר את זה
באמת בכל הכנות, שיש לי הערכה עצומה לעבודה שהגברת שלווה ליבוביץ עושה במשרד בעניין הזה זה שנים. הלוואי שהיו אנשי מקצוע רבים כאלה במשרד. היא מסורה לעניין, איכפת לה מהעניין, היא מעולם לא טייחה כשהיו בעיות, שלא כמו בחלקים אחרים של המשרד. אני אומר את זה לשבחה, אני בטוח גם מעל לכל ספק שהמהלך שהיא מאמינה בו, היא רוצה אותו אך ורק כדי שזה יהיה לטובת הילדים ולטובת המשפחות, אין לי בזה שמץ של ספק.


יחד עם זה, אני חושב שהמהלך הזה שגוי בצורה בלתי רגילה. קודם כל, אני חושב שהוא בלתי הפיך. מר מוטי וינטר אמר: נראה בעוד שנתיים איך המצב, ואם זה לא יהיה טוב, אז אפשר יהיה אולי לשנות.

עובדתית יש מקומות שנשארים במבנה הנוכחי
ובהחלט גם בוועדת התיאום נאמר שחוזרים לוועדת התיאום בעוד שנה וגם אצל המנהל הכללי. זה לא בלתי הפיך. נמצאת פה עיריית ירושלים שנשארת במבנה.

את חושבת שהוא הפיך. הניסיון שלי אומר
אחרת. אני חושב שכשלוקחים כל שירות ומפריטים אותו, הסיכוי להחזיר אותו חזרה הוא קלוש ביותר. כאן אני רוצה שיובן שצריך לדעתי לראות את העניין בספקטרום רחב הרבה יותר.


אני לא מתפלא שהאוצר נתן לכם תוספת של
4 מיליון שקלים.

הוא לא נתן.

זה מה שאת דיווחת.

לא האוצר.

אמרנו שהמשרד, שהמנהל הכללי.

על כל פנים אני לא אתפלא אם גם האוצר
יתמוך בעניין הזה, כי לאוצר יש אינטרס להפריט כמה שיותר שירותים ממלכתיים. הוא לא איכפת לו לזרוק סוכרייה פה או סוכרייה שם, אני אומר לכם כמו שאנחנו אומרים לילדים אל תיקחו סוכרייה מזר. בעניין הזה האוצר מוכן יהיה לפזר סוכריות, באותו זמן יכייסו לכם את כל הכיסים.


יש היום נטייה להפרטה, זה מוליך חדש לפחות בעיני אלה שמוליכים את המהלכים הכלכליים של המדינה. הם מצידם ישמחו להפריט את כל שירותי הרווחה ואת שירותי החינוך וכל מה שזז בשטח. זה זול יותר בסופו של דבר לאוצר. זה לא התפקיד שלנו פה, אבל חברת הכנסת תמר גוז'נסקי תוכל להזדהות איתי, זה גם יחסוך הרבה מאוד בתנאי ההעסקה של עובדים. היום מעסיקים הכל בעזרת חברות כוח אדם, יש פה נציג של איגוד העובדים הסוציאליים, אני מקווה שהוא יגיד משהו בעניין הזה. יש העסקות מאוד זולות של עובדים. זה נהיה מאוד אופנתי. אין להם תנאים, אין להם יציבות, אין להם פנסיה מוסדרת. אפשר היום בעזרת חברות כוח אדם להפעיל כל מיני דברים, זה זול מאוד. האם זה יעשה גם טוב יותר לשירות בטווח ארוך? לדעתי, לא.


אני חושב שנעשה פה מהלך שהוא מהלך פזיז מפני שלא נלקחו בחשבון ההשלכות של העניין. זה נכון שיש בעיות היום באומנה. השאלה היא האם המהלך הזה ייתן פתרון? לדעתי, לא. הוא רק יביא בעיות חדשות. נאמר פה שיש כוונה להגדיל בהרבה, הבנתי ביותר מפי 2 את מספר הילדים במשפחות אומנה. שום עמותה לא תעזור בעניין אם התקציב היום הוא 48 מיליון שקלים, זה דורש לפחות 48 מיליון שקלים נוספים. הם לא קיימים.

הם קיימים בפנימיות.

אתה עוד לא מעביר אף ילד משום מקום לשום
מקום.

לא, אבל זה כל הרעיון.

ההגדלה של התקציב לא קיימת. אני עוד לא
ראיתי שהאוצר הסכים.

מר יצחק קדמן, אתה לא צריך להגדיל אותו.

קל מאוד לנסות להגדיל משהו אחד על חשבון
משהו שני. אתה תצמצם משהו שני, נראה שמישהו יאפשר לך להגדיל את זה בדבר אחר.


אני בכוונה זרקתי קריאת ביניים, ואני מתנצל בפני האמא של המשפחה האומנת, מפני שהיו בעיות עצומות במהלך השנתיים האחרונות בהעברת תשלומים למשפחות אומנה, שגם משפחות שהן צדיקות, וחלק באמת עושות את זה לשם שמיים, לא יכלו לעמוד בזה. גברת שלווה ליבוביץ יודעת.

נכון.

קיבלנו בעניין הזה קריאות נואשות: לא
מעבירים לנו תשלומים, יש טופס מחשוב חדש, משגעים לנו את השכל, מאלצים אותנו להחתים גזבר של איזו שהיא רשות מקומית שאנחנו לא מכירים וכל מיני דברים שעדיין לא נגמרו סופית. שלא לדבר על התחינות שכל פעם מחדש צריך לעשות, על טיפול שיניים לילד או על משקפיים או על דברים אחרים. זה לא ייפתר אם תהיה העמותה. זה לא ייפתר מפני שהדברים האלה באים ממקום אחר לגמרי. עמותה אינה פתרון קסם והפרטה אינה פתרון קסם שפותר בעיות בסיסיות.


בעניין הזה אנחנו שותפים למהלך שנמשך כבר הרבה מאוד זמן. אם היו שואלים אותי מה התרופה המיידית שצריך - צריך לקדם את חוק משפחות אומנה. לא יכול להיות שהמשפחות האלה יעבדו בלי שיש חוק שמגדיר גם את הזכויות אבל גם את החובות שלהן וגם את הזכויות של הילדים. יש בעניין הזה הסכמה בינינו, העניין הזה נמשך, אבל אני חושב שאם רוצים לקדם את עניין האומנה, צריך לקדם את החוק שמגדיר את הזכויות והחובות של משפחות אומנה.


העניין של הפרטה לבדו - לא רק שהוא לא יפתור את הבעיות, הוא ייצור בעיות חדשות, מפני שלעובד עמותה כזה או אחר לא תהיה כל סמכות לאשר טיפול שיניים או לאשר שירותי רפואה פרטית, מאיפה הוא יכול לאשר סכום כספי כזה או אחר? יש לו?

בוודאי.

יש לו אפשרות?

בוודאי. הוא כמו מנחה. זה בדיוק התהליך של
היום, אותו הדבר, לא משתנה, להפך. אני מודיעה לך שיותר ילדים יקבלו טיפולים, כי אנחנו ל25- אחוז מהילדים לא הוצאנו אגורה אחת, כי אף אחד לא נכנס שם הביתה.

אני חושב שהכוונות פה טובות, אני חושב
שהתוצאה יכולה להיות לא רק לא טובה, אלא מסוכנת מאוד, וצריך לראות אותה בקונטקסט כללי. אני חושב שזה לא נכון להמשיך בתהליך שכבר התחילו בו. העמותות של אימוץ חוץ לארץ הן לא הצלחה כל כך גדולה. אני מציע לכם לבדוק מה קרה שם. זה לא עשה טוב לילדים, גם לא להורים מאמצים, כולל עמותות שפשטו את הרגל, כולל כל מיני דברים אחרים, ואני עוד לא רואה את יכולתו המופלאה של המשרד לפקח על עמותות כאלה ואחרות, במיוחד שאם יצטרכו לסלק עמותה כזו או אחרת, יישארו עם חוסר אפשרות לפעול.


את אומרת שיש בעיות בלשכות רווחה, מחר מישהו יבוא ויגיד שצריך להפריט גם את לשכות הרווחה מאותן הסיבות. אני חושב שלא חשבו פה על המהלך הזה עד הסוף, אני חושב שהוא מסוכן מאוד.

אני מבין שהמכרז כבר יצא, אז מה המטרה של
הדיון? האם אנחנו רוצים להשפיע על תנאי המכרז? אז אני חושב שנהיה לי פה משהו מפוספס. האם נכון היה לעשות משהו ארצי או לעשות איזה שהוא פיילוט כדי לבחון את זה ואחר כך להפיק מסקנות?

1. שיובטח שהאומנה לא תהפוך מאמצעי למטרה. כאשר אנחנו מדברים על עמותות, אז המטרה שלהם באמת תהיה להחזיק ילדים יותר ויותר.
2. שתובטח מערכת פיקוח בקרת איכות, ליווי ומעקב ממלכתיים וישירים אחרי התקדמות המצב של הילדים ולא באמצעות קבלנים או קבלני משנה.
3. שיובטח טיפול מקצועי ראוי לילדים על ידי הכשרה נכונה של משפחות שהתקבלו כמשפחות אומנה.
4. שתובטח האפשרות להחלפת עמותות כושלות.



האיגוד מביע דאגה לעובדים סוציאליים מיומנים, כמו שד"ר יצחק קדמן ציין כבר, הן ברמה המקצועית והן ברמה האתית. כי העמותות תכתבנה את מי לקבל והן תהיינה האדונים, וזה מביא אותי לזכויות של העובדים הסוציאליים, שמי שמטפל בעניין של עמותות אלה עובדי הרשויות המקומיות. במעבר שלהם לעמותות, מן הסתם, התנאים שלהם עלולים להיפגע באופן חמור. השאלה היא אם מישהו נתן את הדעת לעניין הזה, במיוחד מדובר בעניין של פנסיה תקציבית, שנדרשת פה רציפות של 10 שנים, והעובדים יצטרכו לנהל משא ומתן לבד מול עמותות, ומן הסתם, העמותות תכתבנה את התנאים, ומישהו שהוא בעל ניסיון ידע ומיומנות לא ירצה להגיע לשם בכלל. זה מלכתחילה מציב את כוח האדם ברמה ירודה יותר.

זה מספר שנים יש מהלך משותף למשרד שלנו
יחד עם המועצה לשלום הילד לקידום חקיקה בעניין הזה. יש הצעת חוק שהיא בשלבי גיבוש בתוך המשרד. במקביל ישנה גם עבודה מאוד אינטנסיבית שאני שותפה לה בוועדת רוט-לוי באחת מתת הוועדות בהשמה חוץ ביתית. אנחנו עובדים על עניין האומנה כבר שנתיים, גם גברת מוריה בקשי ממשרד המשפטים חברה שם.


אנחנו רואים חשיבות רבה מאוד בהסדרת הן אמות המידה לבחירת משפחות האומנה, הן חובות המשפחה האומנת, הן עניין הקשר עם ההורה הביולוגי, וכמובן עניין הפיקוח על הגופים הפעילים בין אם הם המשרד ובין אם הם גופים פרטיים. אנחנו נותנים חשיבות מרובה לעניין החקיקה.

ועדת רוט-לוי יכולה לעבוד עוד 10 שנים.

יכול להיות שיהיה מוצר ביניים, ועניין הצעת
החוק הוא בשלבי גיבוש די מתקדמים.

יש טיוטה?

יש טיוטה. אנחנו מקווים מאוד שעניין
האומנה באמת יגיע לאיזה שהוא שלב של סיכום וסיום, ואנחנו כמובן נביא את הדברים. חלק בלתי נפרד מהמהלך הזה יהיה כמובן הסכמים שאנחנו גם עובדים עליהם בתוך המשרד, בין העמותות ומשפחות האומנה שיצטרכו להגדיר הרבה מהעניינים שעלו כאן היום.

אני מבינה שהמכרז הזה יצא באוגוסט. עד
מתי התאריך?

המעטפות נפתחו, ביום חמישי הבחירה.

כמה ניגשו?

11 עמותות.

רק עמותות או גם חברות?

אני חושבת שיש גוף אחד. האמת היא שאינני
יודעת, כי אני לא פתחתי את המעטפות. ביום
חמישי נדע.


במכרז כתוב במפורש שהכל על פי החוקים וגם הסכמים קיבוציים. זאת אומרת, שלא יהיה מצב שעובדים יהיו בתנאים, אני לא מדברת על 10 שנים ועל העניין של הפנסיה, שזאת באמת בעיה של כל עובדת בנפרד, אבל בגדול בתוך המכרז הדרישה היא רק לעובדים סוציאליים והכל על פי החוקים.

לפי חוק יסוד חופש העיסוק, אינך יכולה
להכריח שום מעביד לחתום על הסכם קיבוצי.

אבל זה כתוב במכרז.

זה נוגד את חוק יסוד חופש העיסוק. אפשר
להכריח מישהו לחתום על הסכם קיבוצי או לשלם לפי הסכם קיבוצי אם הוא לא חתום עליו? הסכמים קיבוציים זה עניין וולונטרי. האם אני טועה?

לא, אבל מבחינת הדרישות שלנו, אנחנו נוכל
להגיד שאותו מקום לא עומד באמות המידה
של כוח האדם.

רק של כוח אדם מאורגן?

לא, אני מתכוונת מבחינת איכות כוח האדם.
אני יכולה לא להפנות לאותה חברה שתגייס
משפחה.

לחברה קוראים א' והיא צריכה להעסיק 5
עובדים סוציאליים לפי התקן.

נכון.

והיא תיקח את 5 העובדים הסוציאליים דרך
חברת כוח אדם. איזו שליטה יש לך על זה?

על זה אין לי שליטה. אבל אני יכולה להבטיח
את האיכות.

שהיא תפקח על הגוף השלישי?

כן, מה הבעיה? למה שהיא לא תעשה את זה?

אתה מכיר דבר כזה בפנימיות?

לא.

אנחנו לא מכירים את זה במציאות.

אני מבינה שהדיון התקיים מאוחר, ויכול
להיות שהיינו צריכים לדון קודם לכן, אבל אני אישית לא ידעתי שיצא מכרז, אף אחד לא עדכן אותי ולא ידעתי שזה עומד על הפרק.


אני יודעת שמסתובבים בארץ הרבה מאוד ילדים, ילדים בסיכון שמחפשים סידור. אינני מדברת על ילדים בסכנה מיידית, אבל ילדים בסיכון. לכן אני חושבת שככל שיהיו לכם יותר משפחות אומנה או יותר סידורים עם משפחות אומנה, זה לא בהכרח יקטין את מספר הילדים בפנימיות. אלא אם כן אתם כבר אומרים שמספר הילדים היום בפנימיות פלוס אומנה זה המקסימום, זה המקסימום של הילדים שצריכים סידור. האומנם? האומנם אין ילדים שהייתם רוצים שהם יגיעו לאיזה שהוא מקום, אבל הם לא הגיעו, כי אין תקציב, כי אין מכסות.

לא.

מה לא? זה עובד על מכסות, לא?

זה עובד על מכסות.

עכשיו אני אסביר למה אין מחסור במכסות.
אחת הבעיות היא שאין מחסור במכסות, זה שרשויות מקומיות עם הסיפור של 25 האחוז מחזירות לכם את המכסות ואומרות: תודה רבה. מאחר שהשיקול הוא של הרשות המקומית, עם סדר העדיפויות שלה, אז היא לא רוצה מנחה למשפחות אומנה והיא לא רוצה לשלוח ילדים לסידור והיא לא רוצה מועדוניות, לא רוצה. את יכולה להכריח את עיריית בת-ים להפעיל מועדוניות? בחיים את לא יכולה להכריח. אם עיריית בת-ים החליטה שהיא לא רוצה מועדוניות, אז אין מועדוניות בעיריית בת-ים. או אז הילדים האלה שהיו אמורים ללכת למועדונית, נעלמו? הם כבר פתאום בסדר? הם כבר לא בסיכון? לא, הם נשארו בסיכון.


אני מנסה להגיד שאנחנו צריכים להרחיב את השירות. ככל שתרחיבו את השירות בתחום הזה, אני לא בטוחה. לעומת זאת, האוצר יעשה בדיוק מה שהוא עושה לי עכשיו בחוק שיקום נכי נפש. הוא בא לחוק שיקום נכי נפש, הוא לא מקציב אף אגורה. הוא אומר שקודם משרד הבריאות יתחייב שבשנת 2001 הוא מצמצם 10 מיטות, 200 מיטות בבתי חולים לחולי נפש, ואז את הכסף הזה הוא יעביר לשיקום. אומרים לו: קודם כל יש בקהילה 50 אלף חולים, זה לא שייך לבתי חולים. אנחנו רוצים לטפל באלה. משרד האוצר לא, תשכחו מזה, גרוש אני לא נותן עד שאתם לא עושים. אותו הדבר הוא יעשה לכם עם הפנימיות. זאת אומרת, קודם תסגרו פנימיות, ואחר כך אני אתן לכם כסף. הבעיה שלי היא איפה הילדים.


אינני רוצה להיכנס בכוונה לכל מיני פרטים. עמותה תטפל טוב יותר בגברת שלומית בוכניק או לא תטפל טוב יותר בגברת שלומית בוכניק, אינני יודעת. אני לא יכולה להביע דעה. העניין הגדול שלי הוא שאני חושבת שהחשיבה שלנו הייתה צריכה להיות איך להגדיל את השירות לילדים בסיכון ואיך לעשות אותו טוב יותר, אם ההנחה היא שכל התוספת תלך רק למשפחות אומנה ולא נוסיף אפילו ילד אחד לפנימיות, אחרת אני חוששת.


יש ניסיון שונה עם עמותות. יש עמותות כמו למשל אלה שמפעילות מקלטים לנשים מוכות. עם כל תנאי המגורים הזוועתיים, מי שמכיר איך נראים מקלטים כאלה וכן הלאה. יש שם עמותות פמיניסטיות, זאת אומרת, עמותות שהמטרה שלהן היא לחזק נשים. עובדים שם אנשים עם אידיאולוגיה, לכן השירות נראה כפי שהוא נראה. אני לא קוראת לזה הפרטה, כי זה בעצם שירות ציבורי שייעשה יותר טוב מאשר במשרד, כי יש שם אנשים עם מודעות. האם יש לכם איזו שהיא אמת מידה לגבי העמותות האלה? שיהיו בכלל עמותות עם מודעות לילדים. אני ראיתי שהן צריכות לעסוק בעניינים חברתיים. הן יכלו לעסוק עד עכשיו בסיעוד לקשישים. הן עד היום לא ראו ילד מול העיניים, בטח לא ילד בסיכון. הן לא טיפלו בזה.


המהלך הזה מסובך מאוד. אני מניחה שעוד יהיו הרבה דיונים עד שתחליטו ותקבלו את ההחלטה. גם אינני יודעת כמה עמותות יישארו אחרי שנה וכמה העמותות יעמדו בתנאים. אם התנאים שלכם גבוהים מאוד, אינני יודעת כמה זמן העמותות יישארו.

לפי דעתי אתם עושים הרבה מאוד עוול למהלך
הזה. הוא היה יסודי מאוד, לא פזיז בכלל. את צריכה להבין שזה בא מתוכנו, בלי קשר לאוצר, ואנחנו לא מבקשים תוספת. אנחנו מדברים היום על לשכות לשירותים חברתיים. שולחים לפנימיות ילדים שהיו צריכים לאומנה, משום שהאומנה אינה טובה, ואנחנו מנסים לשנות את זה.

את בעיית 25 האחוז לא פתרת.

זה קשור לאומנה? יש בעיה היום במדינת
ישראל עם הרשויות המקומיות. מה זה קשור לאומנה? יש בעיה במדינת ישראל, כמו שאמרת במועדוניות ופנימיות. למה שילד בגיל צעיר ילך לפנימייה, לשם מה, אם הוא יכול ללכת לאומנה?

אל תשכנע אותי.

לכן היוזמה באה מתוכנו.

אנחנו שותפים לדבר הזה.

אבל איך עמותה תפתור את הבעיה? מר יצחק
קדמן, היום הלשכות לא נותנות את השירות
הזה.

נשארו השאלות, גם השאלות שהגברת שרית
גולן שאלה ולא הגענו אליהן, שאלות של איכות טיפול וכדומה. אם ועדתנו היקרה תמשיך לתפקד וכן הלאה, נבוא ונדבר הלאה. אני מאוד מודה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00