פרוטוקולים/מעמד הילד/900

1
הוועדה לקידום מעמד הילד
25.7.2000

פרוטוקולים/מעמד הילד/900
ירושלים, כ"ט בתמוז, תש"ס
1 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 61
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום שלישי, בתמוז התש"ס, 25 ביולי 2000, שעה 11:00

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר
אליעזר זנדברג

יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד
עירית ליבנה - ממונה על תחום הבריאות במערכת החינוך, וממונה על פרסומת מסחרית במוסדות החינוך, משרד החינוך
עו"ד יצחק קמחי - משרד התעשייה והמסחר
אברהם סנפירי - יו"ר ארגון ההורים הארצי
אורי מלכין - מועצת התלמידים הארצית
נעמה גאוי - מועצת התלמידים הארצית
הדס פישר - מועצת התלמידים הארצית

רחל סעדה

ימימה פרלס

המסרים הבוטים והמסוכנים ביומני תלמיד.

המסרים הבוטים והמסוכנים ביומני תלמיד

אני פותחת את ישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד על הנושא - המסרים הבוטים והמסוכנים ביומני תלמיד. אני שמחה על ההשתתפות של חברי מועצת התלמידים, ושל הנציגים שהגיעו לישיבה. אני רוצה לדווח למשתתפי הישיבה שכמה וכמה גורמים שמעורבים ישירות בהוצאת היומנים מצאו דרך להתחמק מלהגיע לישיבה, ביניהם ערוץ הילדים, שהוא אחד המוציאים לאור המרכזיים של הסוג הזה של הפרסומים, וכן הגברת סמדר שיר, שהיא עורכת של יומן. הסיבות שהם הביאו לעניין הן לא משכנעות.

לגורם של יומן תלמיד יש משמעות מיוחדת, מאחר שהוא נרכש בקיץ, ונמצא על שולחנו של התלמיד או בתיקו, משך כל השנה, בהבדל מעיתון נוער או עיתון ילדים, שקונים, קוראים וזורקים. לכן, היומנים האלה הם גורם מאוד חשוב בעיצוב עמדות ודעות אצל התלמידים, ולכן חשבנו שיש מקום לקיים דיון בנושא הזה. בשנה שעברה, המועצה הלאומית לשלום הילד פרסמה מחקר בנושא הזה, והביאה כל מיני דוגמאות מהנושא הזה. בשנה שעברה הדיון היה מאוחר, והחומר הגיע אלינו מאוחר. חשבנו שטוב לקיים דיון כזה לפני פתיחת שנת הלימודים ולא באמצעה, כדי לנסות להיות בעלי משמעות אקטואלית לנושא הזה.

ישנה שאלה של מחיר המוצר הזה, שבדרך כלל הוא מחיר יקר של 35-40 שקל. יש לחץ חברתי חזק מאוד לרכוש אותו, ואתם אחר כך תספרו לנו איך הלחץ הזה באמת עובד. נדבר גם על זה, אבל בעיקר אנחנו רוצים לדבר על התכנים, על איך אפשר לנצל את הכלי הזה, ולהפוך אותו לבעל משמעות עם מסרים ברוח הדברים שאנחנו רוצים. הכוונה שלי היא למשל במערכה הגדולה בנושא אלימות – אלימות בבתי ספר, אלימות בין בני נוער, אלימות כלפי נוער. באיזו מידה למשל היומנים האלה תורמים למערכה שכולנו רוצים להצליח בה, לצמצום האלימות. דוגמא שניה, מבחינת בריאות התלמיד, יש לנו עניין רב להיאבק בעישון, להיאבק בסמים, להיאבק בהתמכרויות של תלמידים, לנסות להסביר להם את המשמעויות האלה. באיזו מידה היומנים האלה בכלל חושבים שהם צריכים להירתם למסע כזה. אלה רק שתי דוגמאות.

אני לא חושבת שהיומנים זה בדיוק המקום ללמוד על ביאליק וטשרניחובסקי, כי לשם כך יש שעות לימוד, אבל זה בהחלט מקום שבו אנחנו, כמבוגרים, יכולים לומר משהו לבני נוער. אנחנו אומרים להם גם לגבי הערכים המוסריים של החברה שאנחנו חושבים שהם נכונים, למשל לגבי הגישה הסקסיסטית כלפי נשים ונערות, האם זה נושא שבו אנחנו יכולים לשחות עם זרם של רייטינג, או שאנחנו רוצים לומר משהו בנושא המרכזי הזה. קיימנו דיונים על היבטים שונים של אלימות, ואחד ההיבטים של אלימות, שאנחנו לא כל כך עוסקים בו, הוא אלימות של דייטים, כלומר, אלימות של פגישות, אלימות של חיזור, כאשר נערות נחשפות לאלימות לא מצד בעל, אלא מצד בן זוג, מצד חבר, וכו'. יש לנו הרבה מאוד בעיות שאנחנו יכולים להתייחס אליהן, ואני רוצה לומר שלמקרא היומנים האלה, עם כל ההבדלים שביניהם, התוצאות הן בהחלט לא משביעות רצון, שלא לומר שיש כמה יומנים שאני חושבת שאין להם מקום בחברה שלנו. הוועדה לא מתכוונת לעסוק בחקיקה ולחפש איך להעניש, כלומר, על סדר היום לא עומדת הצעת חוק שאומרת שמי שהוציא יומן יעשו לו כך וכך, אבל ברמה של אווירה ציבורית, אנחנו רוצים לומר משהו, על מה שאנחנו חושבים שצריך להיות.

מאחר שמי שהסב את תשומת לבי לנושא היה ד"ר יצחק קדמן, מהמועצה הלאומית לשלום הילד, נשמע אותו בתחילה. בבקשה.

אהיה מאוד קצר, כי חלק גדול מהדברים את אמרת. לבקשת העיתון "ידיעות אחרונות" אני כבר שנתיים בודק למענם יומני תלמיד, ובמקביל אנחנו מקבלים מעט פניות מהורים. הורים כנראה היום לא יודעים ולא רוצים לדעת מה הילדים שלהם קונים, במה הם עוסקים, עם מי הם מתכתבים באינטרנט, ועוד כל מיני צרות אחרות, ולכן אני קופץ כבר לאחת המסקנות שלך. אנחנו מוכרחים לדעתי לצאת מפה עם קריאה גם להורים. לא יכול להיות שהורים אומרים לילד: קח ארבעים שקל, תקנה איזה יומן שאתה רוצה, כאשר אחר כך הילד פותח את היומן, ואני שמח במרכאות כפולות לגלות ששום דבר לא השתנה בשנתיים האחרונות, ולקרוא על מציל החוף שאוהב לסחוט חזה ושהוא מסתובב עירום בשפת הים ומנסה להנשים מפה לפה כל בחורה בגילאי שתים-עשרה עד תשעים, בין אם היא טובעת, ובין אם היא סתם משתזפת על החוף, ואחר כך יש שם גם הגשת מועמדות למנהל קייטנה שמגיש מר אברהם פדופילי, עם כל התכונות שלו. זה אחד הדברים שאנחנו צריכים ליידע בו את ההורים. אגב, יומני התלמיד נקנים בעיקר על ידי השכבה הצעירה של גילאי הילדים.

מה זה צעירה?

בעיקר חטיבת הביניים ולמטה, לאו דווקא על ידי השביעיסטים והשמיניסטים, שעליהם אני גם יותר סומך, כי יש להם גם איכשהו בקרה עצמית. אבל לך תסביר את הבדיחות על אברהם הפדופילי לילד בכיתה ג' או ד', שקונה את יומני התלמיד האלה. אמרת נכון, יש הרבה מאוד לחץ קבוצתי בעניין הזה. מדובר פה בתעשיית ענק, כל שנה מתווספים עוד ועוד גורמים לשוק הזה. הנושא הזה הוא בלתי מפוקח לחלוטין. אני לרגע אעצור את ההמשך לגבי אלימות ותכנים מיניים שיש בחלק מהיומנים, ואני רוצה לומר לכם שחלק מהיומנים הם פשוט מעשה הטעייה חד-משמעי. כשמופיע יומן וכתוב עליו "יומן NBA", אני יודע שמדובר על יומן שעוסק בכדורסל. פתחתי את יומן "קליק NBA" שיצא בשנה שעברה, ולא מצאתי מלה אחת לא על כדורסל ולא על NBA. התגובה של מי שהוציא את היומן היתה שהמוצר פתוח, והילד יכול לדפדף לפני הקנייה, ולראות שהיומן איננו מכיל אינפורמציה על NBA. אז למה על הכריכה צריכים לקרוא "יומן קליק NBA", עם צילום של שחקן NBA שמשחק כדורסל? למה להטעות ילדים? יש חלק אחר של היומנים, שהם פשוט ברמה טכנית מעליבה ביותר. אי אפשר לקרוא את הדברים? הם עושים מעשה של הדבקה – ראיתי ביומן התלמיד שמיועד לילדים קטנים, מדור אינפורמציה, שהיתה בו השוואה של מידות חליפות גברים באנגליה, בארצות הברית, ובעוד איזה ארץ. הם כנראה צילמו את זה מיומן אחר לאנשי עסקים שצריכים לדעת מידות של חליפות, העיקר שיש להם מדור אינפורמציה ביומן, של מידות חליפות גברים.

חלק מהיומנים, גם מבחינת התוכן, הם ברמה שקודם כל יש בה כדי להעליב את הילדים, גם מבחינת רמת הבדיחות. אני תמיד עומד, גם בחוק זכויות התלמיד, לימינם של התלמידים, גם כאשר לא תמיד זה מוצא חן בעיני המורים, אבל כאשר יש בחלק מיומני התלמיד הסתה לאלימות כלפי המורים, אני הראשון שאצעק שזה לא יכול להיות. חלק מהיומנים מתמחים בזה, כי זה נורא נחשב על-הכיפאק איך לרסק למורה את הפרצוף. זה לא מצחיק אותי. בעידן שיש כל כך הרבה אלימות, אני לא רוצה לראות ביומני תלמיד הצעות איך לרסק למורה הזאת והזאת את הפרצוף.

יש בעיה אחרת שקשורה בחלק מהיומנים, וזו ההצפה של פרסומות שמופיעות ביומן, חלקן פרסומות גלויות, וזה ניחא, אם כי כאשר אתה משלם כל כך הרבה כסף ליומן, למה אתה צריך לשאת על גבך גם את כל הפרסומות ששילמו הרבה מאוד כסף למי שהוציא את היומן. בחלק מזה, כולל ביומנים מאוד מכובדים, כמו של החברה להגנת הטבע, יש שם פרסומת סמויה, למשל למי עדן. מסופר על טיול שבמהלכו שתו מי עדן. אני חושב שכשאתה קונה מוצר של החברה להגנת הטבע, זה לא הוגן להכניס פרסומת סמויה, גם אם אלה לא מוצרים שמזיקים לתלמידים.

לגבי חלק גדול מהיומנים, אני לא יודע למה קוראים להם יומן. אי אפשר בכלל לכתוב כלום ביומנים האלה. בחלק גדול מהיומנים או שאין מקום, או שהנייר מצופה, שאי אפשר לכתוב עליו. אז תקרא לזה אוסף בדיחות, אבל לא יומן.

בחלק מהיומנים יש שגיאות עובדתיות. למשל, חלק מהיומנים רצו לעשות מעשה טוב ופרסמו מספרי חירום, והם פשוט צילמו את זה מתוך עיתון ישן, והמספרים הם בני שש ספרות, כשכל הארץ כבר בשבע ספרות. אלה כל מיני דברים שמעידים על עבודה קלה, לא רצינית, מטעה את התלמידים בכוונה. השיא הם אותם יומנים שחושבים שהדרך היחידה להיות אטרקטיבי כלפי תלמידים, זה על הבסיס של ההנאה בגיל מסויים של ילדים לומר קקי ופיפי. אם אין שם בדיחות על איברי ההפרשה, או דברים כאלה, הם חושבים שהתלמידים לא יקנו את זה. אני מסכים עם גבירתי היושבת ראש, שמדובר בכל זאת ביומן תלמיד, והמוכר רוצה למכור את זה, והתלמידים לא רוצים רק לוחות טריגונומטריה בפנים, אבל אני בטוח, ונמצא פה איטו אבירם שיש לו הרבה מאוד ותק בכתיבה לבני נוער, שאפשר לכתוב לבני נוער גם בלי להשתמש בכל מלה שניה במלים כמו פדופילים או במה שהמציל עושה למשתזפות על החוף. אני בטוח שיש דרכים, וזאת גם צריכה להיות לדעתי קריאה שלנו, לאנשים שעוסקים בחברות למטרות רווח, ואני רוצה שהם ירוויחו. שיקומו גורמים שיוכיחו שאפשר להוציא יומן אטרקטיבי גם בלי להיות מלא באלימות. אני חושב שאפשר לעשות את זה. בעבר ראיתי דוגמא של יומן תלמיד שהוציאה חברת אל-על לילדי העובדים שם, לא למכירה. בעקבות התערבות שלנו הם תרמו גם כמה אלפי עותקים לתלמידי פנימיות, שההורים שלהם לא עובדים באל-על. הם הוציאו יומן מאוד יפה, מאוד אטרקטיבי, בלי שהוא גורר איתו את כל הדברים שעליהם דיברתי. אני לא יודע למי אנחנו צריכים לפנות, מעבר להורים, ולהפניית תשומת ליבו של הציבור בעניין הזה, ואולי של ההוצאות. בחלק מהמקרים מדובר בהוצאות מכובדות, אבל בחלק מהמקרים אתה בכלל לא יודע מי הוציא את היומן. או שיש איזו תיבת דואר עלומה, שלך תדע מי מסתתר מאחורי זה, או שלפעמים גם זה לא קיים. אני לא יודע אם זה עניינו של משרד החינוך, או עניינו של משרד התעשייה והמסחר, אבל זה בוודאי לא עניין למשטרה, או כמו שאמרת קודם בצדק, זה לא עניין לחקיקה, אבל אני חושב שאנחנו מוכרחים לעורר את המודעות, גם של התלמידים מהכיתות היותר גבוהות, גם ובמיוחד של ההורים, וגם של הציבור הרחב, אולי גם של הוצאות שעוסקות בנושא הזה, שיעמדו באתגר להוציא יומן מעניין, אטרקטיבי, על רמה, בלי לרדת לשוליים כפי שחלק מהיומנים עושים.

תודה. אני רוצה להתייחס לעוד נקודה אחת, נוסף לדברים החשובים שאמר ד"ר קדמן. ביומן שאני מחזיקה עכשיו, יש אמירות או בדיחות שהן או גזעניות, או עדתיות, למשל בדיחה על דוד לוי שלא מבין אנגלית, ביומן לתלמיד, ואפרופו על כל המרוקאים שלא יודעים אנגלית, ולכן לא מבינים מה שמדברים אליהם. דוגמא שניה היא בדיחה על ילד פרסי קמצן, כי כידוע הפרסים הם קמצנים, וזה עובר להם בגנים, וכבר ילד, שהוא עוד לא מבוגר, רכש את התכונות הפרסיות הידועות. כמובן שכולנו מכירים את הסוג הזה של הבדיחות, אבל זה בא לחזק סטריאוטיפים ולפגוע בדימוי של חלק מהילדים. אם הילד שקנה את היומן ראש צעיר, הוא במקרה בן לעדה הפרסית, מה הוא בדיוק צריך לחשוב? אני לא אומרת שהתרבות הישראלית לא מלאה בזה, ראה תוכניות הטלויזיה, אבל זה לא אומר שזה צריך להיות ביומן. חברינו ממועצת התלמידים, בבקשה.

אני לומד בחטיבת ביניים בגין בנס ציונה, ועולה לכיתה י'. לגבי עניין הלחץ החברתי, בנושא של יומנים, או כל פירמה או כל דבר אחר, העניין של הלחץ החברתי באמת תופס כאן מקום. אתן דוגמא פרטית שלי. אני זוכר שכל תחילת שנה, ילדים בעיקר מבתי הספר היסודיים, מציגים לראווה את הדברים שנרכשו במהלך החופש, והפריט העיקרי שמוצג לראווה הוא היומן, וזו בעצם תחרות שחוזרת על עצמה כל שנה ושנה, למי יש את הדברים הכי מעניינים והכי יקרים, פשוט כדי להרשים אחד את השני. השאלה היא עד כמה הלחץ החברתי משפיע, ולדעתי, כן, הלחץ משפיע.

לגבי נושא הפרסומות, ברור לי שהיומנים צריכים לממן את עצמם, ומן הסתם הם צריכים להכניס פרסומות. הדבר שאנחנו צריכים להתמקד בו, הוא המחיר הגבוה של היומנים. על מחיר של ארבעים שקל ליומן שאין בו אפילו מקום לכתוב, כלומר, מבחינת יומן הוא לא יומן, נשאלת השאלה האם המחיר הוא מוצדק, ומי מפקח בכלל על המחירים, כי המחירים גם שונים מחנות לחנות.

לגבי החומר המוצג ביומן, קודם כל, אני יודע למשל על יומני בדיחות למיניהם, שהבדיחות בהם הן ברמה מאוד נמוכה, ולפעמים הן גם לא מצחיקות, אז השאלה עד כמה השיגו עורכי העיתון את המטרה שלהם, האם הם הכניסו בדיחות על מנת להעלות את מצב הרוח, או סתם כדי למלא מקום. לגבי האמירות והבדיחות הגזעניות והעדתיות, אני חושב שהדבר הזה הוא טעות, ובמדינת ישראל שמשולבת כל כך יפה, כשאנחנו באמת מנסים ליצור חברה שווה ומאוחדת, אין מקום לחשוף ילדים לדבר הזה, או לכל נושא פורנוגרפי או אלים. הפניה הזאת מצד ד"ר קדמן היא באמת מוצדקת.

איך אתם מחליטים מה לקנות?

אני באופן אישי בודק איפה יש לי הכי הרבה מקום לכתוב, אבל אם יש דוגמן או דוגמנית על העטיפה, זה גם גורם, כי כולם אוהבים את הסלבריטי הזה.

יש לי פה יומן שגיבורי התרבות של ערוץ הילדים מופיעים בו שלושים פעם. אין אנשים אחרים בעולם שלנו, יש רק את דנה דבורין, וכו', וכל הזמן מופיעים ההגיגים שלהם.

אני עולה לכיתה י"א בבית ספר "פלך" בירושלים. אני חושבת שהנושא קצת חורג מהיומנים, כי אם מדברים על ערוץ הילדים, יש גם טענות על התכנים של ערוץ הילדים, בלי קשר ליומנים, למשל על התוכנית "זבנג", שיש לו גם ספרים שהרבה ילדים קוראים. אני לא חושבת שאפשר לעשות משהו בקשר ליומנים, ואני חושבת שזה יותר קשור להורים, כלומר, איך אנחנו פונים להורים. יש לי אחים קטנים, ובשנה שעברה אחי הקטן רצה לקנות יומן "זבנג", וההורים שלי פשוט אמרו לו: לא, אתה לא יכול לקנות את זה. להורים שלי יש את הכוח לאסור. אני יודעת שלהרבה הורים אין את הכוח הזה. ההורים שלי הציבו גבולות, שהוא לא יכול לקנות יומן מעל ארבעים שקל. אני חושבת שזה מה שצריך לעשות, אולי לפחות להגיד להורים שישימו לב מה הילדים שלהם קונים.

אני מייצגת את מועצת התלמידים הארצית, וסיימתי את בית הספר "טביב".

לגבי העניין של מספרי טלפון שגויים, גם אני נתקלתי בכל מיני בעיות.

אחרי ששמענו את התלמידים, נשמע את עורך היומן מר איטו אבירם.

היה לי ברור שזו לא הולכת להיות פגישה של מחמאות, אבל אני חושב שצריך בהחלט לשמוע, ואני חושב שגם צריך להשמיע. העובדה היא, קודם כל, שזו תעשיה שבהחלט לא מנותקת מההוויה הישראלית, ולא לחינם זו תעשיה מצליחה של עשרות או מאות אלפי יומנים בשנה. יש לזה דרישה, בעבר היתה לזה פחות דרישה, והתעשיה הזאת גדלה בשנים האחרונות, משום שקרה משהו במשך השנים בישראל. התחילו השידורים של הערוץ השני, והתחילה הטלויזיה בכבלים, ונפתחנו לכל העולם, וזה בהחלט עוד כלי תקשורת, כלי שנתי שמתעדכן פחות או יותר מדי שנה. בקשר של האנשים עם התקשורת חל מהפך, וזה כולל את העובדה שמשפחה שלמה צופה לפעמים בזוועות שמשודרות במהדורת החדשות, ובתוכניות שהן למטה מכל רמה. אם תרשו לי להעיר הערה אישית, אני חושב שהערוץ השני זו חוצפה שאין כדוגמתה ועבודה עלינו בעיניים, כמעט בתשעים אחוז מהשידורים שלהם, ורוב העם רואה אותו, צורך אותו, יונק אותו, ומכניס אותו לווריד. המציאות היא כזאת.

אין ספק שהיומנים קמו מתוך צורך כפול. קודם כל, לעניין תלמידים, לספק סקרנות לילדים ונוער, ושנית, לספק להם כלי עבודה שכל אחד יוכל להשתמש בו במשך השנה ולכתוב בו את מה שהוא צריך. דבר כזה כבר היה. כשאני הייתי ילד, היה יומן הגימנזיסט, והיו רשומים בו שיאי ערים, ותאריכים ביהדות, והמון דברים נורא חשובים. לפני כשתים-עשרה שנה הקמתי והוצאתי את יומנו של איטו אבירם, שהיה בעצם תחילתו של המהפך. האמת היא שכאשר אני מסתכל היום אחורה, אני לא יודע אם אני כל כך גאה במה שקרה כתוצאה ממה שעשיתי, אבל ביומן הראשון, החזקתי מעמד כיומן בודד לנוער, בדיוק שנה אחת. מיד קפצו המתחרים, כולל מתוך בית מעריב עצמו. בכל אופן, המטרה אז היתה לתת לתלמידים כלי שהם יאהבו אותו, שיותר יסקרן אותם, איזשהו יומן שחוץ מהאפשרות לכתוב בו את שיעורי הבית ולקבל מעט אינפורמציה גיאוגרפית או הסטורית, ייתן תשובה להרבה הרבה תחומים אחרים, שבהחלט מעניינים תלמידים. אם תבדקו, תראו שיש ביומנים אינפורמציה בתחומים של בידור, של ספורט, של בריאות, של בנים ובנות, של כל מיני תוספות, כשזאת היתה המחשבה המקורית, ולעניות דעתי, ביומנים שלי היא פחות או יותר נשמרת.

יש פה בריאות? דפדפתי ביומן שלך ולא מצאתי שום דבר בריאותי.

אז אולי לא ביומן השנה, אבל בשנים אחרות. בכל אופן, יש סיבה שיומנים מסחריים שיש בהם יותר מהחומרים שאתם מבקרים אותם, נמכרים בסופו של דבר יותר טוב. הרי אורי פינק הוא אבא טוב מאוד לילדים שלו. זה אדם נחמד, שתורם למדינה, ובטח לא איזו מפלצת איומה ונוראה, אבל יש עולם, הוויה של ילדים ונוער, שצורך חומרים שמגיעים אליהם גם ממקורות אחרים. אם אורי פינק רוצה למכור את היומן שלו, לפי מיטב שיפוטי, הוא צריך להיות מעודכן, ולהיות מעודכן זה גם שאם במשכן הכנסת אנשים הולכים מכות, מקללים בצורה שמעליבה ופוגעת - -

אנחנו ממש לא הולכים מכות.

אתם כמעט הלכתם מכות לפני שבוע.

אתה אומר שהולכים מכות, וזה נשמע כאילו כל היום פה רק הולכים מכות.

אני עיתונאי, אז אולי אני עושה מניפולציה קטנה. האמת היא שאני לא רוצה להשמיץ את הכנסת, אבל זאת הוויה הרבה יותר מורכבת היום. אתם מדברים על הבדיחות העדתיות, אבל ישנה הזכות להצחיק. מדינה שיכולה לצחוק על עצמה, זאת מדינה שהיא יותר מחוסנת לדעתי. אני בן לעדה מסויימת, ואני נשוי לבת לעדה אחרת לגמרי, ואני לא חושב שהיתה איזושהי בדיחה, למעט אם זה חומר פורנוגרפי באמת, שהעליבה אותי, גם אם היא נגעה לעדה שלי. היכולת לצחוק על עצמך, היא יכולת מאוד גדולה. הרגישות המוגזמת הזאת – לא לצחוק על זה, ולא לצחוק על זה, תביא אותנו למצב שאסור לצחוק על ג'ינג'ים, ואסור לצחוק על קיבוצניקים, ועל מרכיבי משקפיים, ובעצם אסור לצחוק על הכל. זאת איזושהי טוטליטריות. מצד שני, אני גם מסכים שבדיחות עדתיות, אם הקו הוא לגמרי עדתי, אם הקו פוגע, זה גם לא ראוי.

ובלונדינית טיפשה זה בסדר?

כן, כי בלונדינית חכמה הרי לא תיעלב מזה. זה כמו שכאשר צוחקים בבדיחות על היהודים, ואני יהודי גאה, אני לא נעלב, כי אני יודע טוב מאוד מי אני ולמה אני שייך. זה יכול להצחיק אותי או לא להצחיק. לפעמים זה מאוד מצחיק. אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר פתוחים בקטע הזה של הבדיחות, אבל אני מסכים עם זה שיש בעיה עם היומנים.

אתה אומר שאתה מנסה לאזן בין הכוונות הטובות שלך, לבין האינטרס המסחרי, אבל למה אתה לא מנצל את היומן שלך להגיד משהו על הנושאים של הבריאות, על העישון, וכו'?

כי זה יומן לילדים, ולא חשבתי שזה מתאים.

אתה יודע מתי מתחילים לעשן עכשיו?

כן, אבל אני לא בטוח שאת צודקת שכבר מכיתה ג'-ד' צריך לפמפם להם שלא יעשנו, כשברובם המכריע הם לא מעשנים. אגב, בעיתון שאותו אני עורך, שנקרא "ראש צעיר", יש בהחלט מסרים שקשורים בעישון ובסמים. ביומן שלי יש כתבה למשל על חג השבועות, מה אומר לכם חג השבועות, מאכלים ומנהגים, וכדומה, יש פה כתבה על דובים בטבע, יש פה נושאים שמתייחסים לאיכות החיים. אני יודע שיש הרבה חומרים, שברובם הם חומרים בידוריים, ויש פה גם ספורט ובדיחות, אבל בשום אופן לא אצליח למכור יומן שיהיו בו רק את החומרים שאתם רוצים. אני גם חושב שזה לא הוגן לא לתת לילדים דברים שכן מסקרנים אותם, והם בתחום האפור מבחינת מה שנשמע פה. התחום האפור הן בדיחות שהן אולי לא לגמרי מאה אחוז חינוכיות ומותרות, וזה תחום הבידור. אני לא בעד הערצה של כוכבי בידור בצורה עיוורת, אבל אני חושב שזה מאוד מאוד מעניין את הילדים.

זה מעניין את הכוכבים.

אני יכול להגיד לך שילדים מאוד אוהבים כוכבים ולהקות, ואלה החומרים שהם אוהבים. הדרך הנכונה היא לעטוף בתוך הסוכריה של החומרים היותר מסחריים ופופוליסטיים, גם מסרים אחרים. אני מאמין שעשיתי את זה כמיטב כוחי. אני לא אומר שאי אפשר לעשות את זה יותר טוב. אגב, בהשוואה ליומנים אחרים, אני חושב שאני עשיתי את זה הרבה יותר טוב ומוצלח. זו לא חוכמה להטפל לשתיים-שלוש בדיחות עדתיות, ולהציג אותן. למה לא הצגת מתוך היומן שלי דברים טובים? אני בטוח שאפשר למצוא שם גם כמה דברים טובים.

יושב ראש ועד ההורים הארצי, מר סנפירי, בבקשה.

אני מסכים שיש כאן בעיה, ואני מסכים שיש כאן בעיה ציבורית שצריך לחשוב איך להתמודד איתה, ואני בטוח שאפשר לשפר את המוצרים שאפשר למכור לילדים ולהורים. צריך לעשות את זה גם בנושא של המחיר, גם בנושא של התכנים, וגם בנושא שימשוך את הילדים וייתן להם את המקסימום שאפשר בתנאים הקיימים. אין לי ספק שאנחנו לא מתכוונים לעשות מהפיכה, אבל צריך לחשוב איך עושים את זה קצת יותר טוב, ולראות מה צריך לעשות כדי שזה יקרה. יש רקע מאוד בעייתי לעניין, כי שר החינוך אמר שמשרד החינוך מפסיק לפקח על הספרים לבתי הספר. הוא הודיע את זה בוועדת החינוך של הכנסת לפני חודשיים, בניגוד לעמדת ארגון ההורים. אם זה כך, זה הולך להיות בעייתי באופן עוד הרבה יותר רחב. אין לי רעיונות איך לפתור את זה. אני מסכים שכל מה שעלה כאן הוא נכון, וצריך לפנות גם להורים וגם לעורכים, כדי לראות איך עושים משהו יותר טוב, וצריך גם להסב את תשומת לב התלמידים. אין לי רעיון פלא שדווקא היומנים היותר טובים יהיו בידי התלמידים.

משרד התעשייה והמסחר, האם יש לכם איזושהי בקרה או פיקוח על המחירים?

לא, אין לנו בקרה, ואין לנו פיקוח על המחירים. אין לנו סמכות לעשות את זה. הייתם רוצים שהמפקח של משרד התמ"ס יהיה זה שיחליט על התכנים, אם הם בסדר או לא בסדר? אז למה רק יומן, אולי גם אבדוק את הסרטים שמשאילים בספריות הווידאו? השאלה היא היכן זה נגמר. יושב ראש ועד ההורים אמר כאן מספר דברים שצריך באמת להתייחס אליהם. הוא רוצה את הכל מכל, שגם הילדים יקנו, ושגם זה יהיה בסדר, וגם שהכנסת תאשר, ושכולם יהיו מבסוטים. אבל אנחנו צריכים להסתכל באיזו חברה אנחנו חיים, להכיר במגבלות שישנן. אני הייתי פונה במקרה הזה דווקא לוועד ההורים, כדי להטיל פה אחריות מאוד מאוד גדולה על ההורים. אם הילדות שלי רוצות למשל לקנות את יומן "זבנג", אגיד להן מה דעתי עליו, אבל זו דעתי האישית, והיא לא רלבנטית כאן לאף אחד. ישנה אחריות על ההורים לגבי התכנים שהילדים שלהם מביאים הביתה. אני לא יודע כמה יצליחו לשכנע את הילדים שהבדיחות האלה הן עדתיות ולא טובות ולא במקום, אבל להורים יש אחריות. גם כצרכן נבון, אתה צריך לקחת אחריות, לקבל את המידע, ולהחליט. לעשות בצרכנות נבונה, זו סיסמא יפה, אבל זה מתחיל מאיזשהו מקום. מי שנותן את הכסף לילדים הם ההורים. אני לא יכול להגיד לחברות לא לייצר. יש לי יכולות בחוק לפקח על הנושא של פרסומות, אבל ביומן "זבנג" שבדקתי אותו, יש פרסומת אחת. אין לי שום סמכות , ובוודאי שאני לא חושב שמישהו מצפה ממני להיות הצנזורה, או להחליט מהו חומר טוב או לא טוב. משרד התעשייה והמסחר הוא בוודאי לא הגוף שיכול לעשות את זה.

יש לי שאלה לנציג התמ"ס. אנחנו מכירים את הנושא הזה גם מהתכתבויות, אבל יש לי בכל זאת שאלה על דברים שקשורים בהגנת הצרכן. אם יש יומנים שקוראים לעצמם "יומן NBA", ובפנים, מעבר לצילום השער, אין שום דבר שקשור ל-NBA, לכדורסל, או לספורט, האם גם זה לא מעניינכם, כי יש פה עניין של הטעיית הצרכן.

אני לא יכול לחוות דעה בעניין הזה, כי לא ראיתי את היומן, ואני לא יודע על מה מדובר שאני אחווה דעה. השאלה היא מה מצפים מאותו יומן NBA. אם יש פה הטעיה או אין פה הטעיה, תעביר אליי את התלונה, אני אבדוק ונקבל איזושהי החלטה. בשנה שעברה ראיתי יומן של אחת הכוכבות, מישהי מערוץ הילדים, וזה היה יומן עם השם שלה, והיו שם גם הגיגיה מחדר השירותים. השאלה היא אם היומן נושא את שמה של אותה כוכבת, ובפנים נמצאים הגיגיה, האם זה הופך את זה כבר ליומן שלה, ולא רק התמונה שלה על העטיפה. אם היתה רק התמונה שלה, והתכנים לא היו הגיגיה, זה גם כן יכול היה להיות במסגרת של אותה הטעיה. בריטני ספירס מופיעה בשער של היומן "בראש צעיר". אם זה היה נקרא "יומן בריטני ספירס", השאלה היא אם זו היתה הטעיה לקרוא לו כך, גם אם לא היה שום דבר שקשור אליה בפנים. אני לא יודע אם אפשר להפוך את זה לגדר של עבירה פלילית או הטעיה. בכל אופן, יומן זה משהו שהילד יכול לדפדף בו לפני שהוא קונה, זה לא משהו סגור הרמטית, והוא יכול לבדוק מה יש בפנים. העסק הוא מאוד בעייתי, כי אנחנו מדברים פה על עבירה פלילית, וצריך קצת יותר בשביל לפתוח בחקירה פלילית ולהגיש כתבי אישום. צריך גם להסתכל על הדברים האלה. לא לכל דבר החקיקה הפלילית היא מזור ומרפא, כי זה דבר מסובך, עד שאתה פותח בחקירה, ועד שאתה מגיש כתב אישום, ועד שזה מגיע לבית המשפט, עברה שנה וחצי.

הבעיה היא גם שכל איזכור בתקשורת של איזושהי בעיה עם איזשהו יומן, מניסיוני, מקפיץ את המכירות. לכן, אני שומר לעצמי את הזכות להציע כמה הצעות ברוח חיובית, לא בדרך של מקל, אלא של גזר.

אני יוצאת מתוך הנקודה של איך אנחנו מכוונים. כמו שעו"ד קמחי הזכיר, הנושא של חקיקה הוא נורא מורכב, וכשאין אפשרות של אכיפה, יש לנו בעיה. יש לנו הצעות לפרסם בתוך בתי הספר. אנחנו פועלים מתוך חוק, כי הפרסומת אסורה על קטינים, וברגע שזה נכנס פנימה, ואנחנו נותנים את האישור, פה אנחנו יכולים לפעול. אם יש עלון שרוצה לפרסם ולהיות מחולק חינם בבית ספר, אסור לו לעשות פרסומת. אנחנו קצת מקילים היום, כי יש יזמים, אז אנחנו מגבילים בסוג הפרסומות ובאחוז הפרסומות, ואיך זה נראה, וכו'. ברגע שזו מכירה חופשית, יש לנו עם זה בעיה. אני כן רואה את הנושא של חינוך, כמו שהפנינו את זה לארגון ההורים, שאני חושבת שהוא הצרכן המממן. כתבתי לעצמי סעיף של הנחיה, שהזכרנו את הצרכנות הנבונה, מה זה אומר לגביי, למה יועד היומן. הוא יכול להיות מסחרי ויפה ואסתטי ומפתה, אבל באמת צריך ללמד את הילד לבדוק את המוצר, ולצרוך מוצר שהוא קצת יותר חינוכי לטעמנו. יכול להיות שבעקבות ההנחיה, גם הסמויה וגם הגלויה שלנו, של מערכת החינוך, זה יכוון או יאלץ את היצרנים והמפיקים להיענות לאותה הכוונה, או ללכת בהתאם לאותם קווים מנחים של המשרד. בנושא של הנחיה מפורשת, יכול להיות שכן אצא בהנחיה מפורשת דרך חוזר מנכ"ל, לומר שהיומן יועד ל – ותשומת הלב והאחריות צריכה להנתן ל –

אין סיכוי.

יכולה להיות הנחיה של המשרד, לא דרך חוזר מנכ"ל. בעיקרון, אנחנו צריכים לקבוע את הקווים המנחים של איך אנחנו מכוונים את הילדים, מה היעוד שלו ומה כדאי לצרוך, וכן ללמד אותם מה טוב ומה לא. אנחנו מוכרחים לכוון ולחנך אותם, והם ילמדו לאט לאט. אני רואה במשרד אחריות מסויימת כן לפעול.

אני מסכים עם הדברים של הגב' ליבנה בנושא של איך לחנך את הנוער, על מנת לצרוך טוב יותר, ולבחון את מה הוא רוכש, ומה יש לו בפנים, אבל יש מקום להורים גם לעסוק בזה, ולבתי הספר בוודאי. אני אישית מנסה לדחוף תוכנית לחינוך לצרכנות בבתי הספר, ומנסה לקדם את הנושא, ברמות גילאים שונות, אבל אני רוצה להפנות את תשומת הלב למשרד החינוך, כי יש יוזמות של מורים שאומרים לתלמידים שאת היומן הזה אסור להם להביא לכיתה. אני יודע שזו יוזמה מקומית של מורה, אבל אני יודע שאנחנו לא תורמים פה להפנמה של משהו, אלא בדיוק יוצרים את הגירוי למה כן לקנות את היומן ולהסתיר אותו מהמורה. אין לי כישורים פדגוגיים בנושא הזה, מעבר להשכלה הכללית שיש לי, אבל לא נראה לי שזה משיג את המטרה, אלא זה משיג את ההיפך. קיבלתי בעניין הזה מכתב משר החינוך, וגם משר החינוך הקודם יצחק לוי. כולם כותבים לי, ואני עונה להם – אתם רוצים שאני אחליט על התכנים?

כשהייתי בכיתות הנמוכות, היה לנו היומן של המחברת החומה, כמו שהזכירה חה"כ גוז'נסקי בתחילת הישיבה. הסוג הזה של היומן לא היה ממש אטרקטיבי, ולאחר מכן היו יומנים אלקטרוניים, שהיו יקרים מדיי, וסוג היומנים שיזם מר איטו אבירם. היומנים עברו תהליכים, עם ההתפתחות הטכנולוגית, והפתיחות שלנו לעולם, ועם הכבלים והערוץ השני. השאלה היא למה אנחנו דנים על זה עכשיו, והאם היינו יכולים לעצור את זה עוד אז. כי השנה הדברים יחסית מתונים לעומת מה שהיה לפני שנה או שנתיים, כשלגמרי לא היה על זה פיקוח.

גם עכשיו אין פיקוח.

השאלה היא איפה אנחנו באמת יכולים לשים את הפיקוח הזה.

אנחנו מדברים על דעת קהל, על דעה של תלמידים, על דעה של הורים, על איך קונים ומחליטים, ואיך נכנעים ללחצים של הרייטינג. הבעיה היא שאנחנו חיים במדינה שבה מחנכים ילדים לצרוך לפי הרייטינג, ובכלל לא להתייחס לשום נושא אחר. בהקשרים אחרים דנו לא אחת באותן סוכנויות שמוציאות את הבוקינג, שמפתים את ההורים והילדים לבוא ולעשות צילומים לצורך דוגמנות או שחקנים, כשמלכתחילה ברור שאף אחד לא מתכוון להציג את הילד או הילדה האלה לא לדוגמנות ולא למשחק, אלא המטרה היחידה היא להוציא מההורים חמשת אלפים שקל שהם ישלמו על כביכול צילומי הדוגמנות והמשחק. אתה יודע למה עושים את זה, כי הדבר הכי נעלה היום זה להיות דנה דבורין או מיכל ינאי, והדרך הקצרה לכך היא לעבור דרך סוכנויות הדוגמנות הפורחות ועולות. ולמרות שמשרד התעשייה והמסחר עשה צעדים חשובים בנושא הזה, והוגשו גם תביעות, וגופים ציבוריים לוחמים בכל כוחם, על כל אחת שאנחנו מצליחים לעלות עליה, צצות עוד עשר סוכנויות כאלה. זה עסק שאין בו הפסד, כי ההוצאות אפס, ההכנסות לא מדווחות, וזה עסק בלתי רגיל שמבוסס על הדברים האלה. אם אנחנו מדברים על פרסומת סמויה ביומנים, יוצא לי לראות עכשיו בשמונה בבוקר תוכניות קיץ לילדים, ובערוץ הראשון ישנה התוכנית החדר של חני. חני נחמיאס מתיילדת עם הילדים באולפן, ואחרי שהיא אומרת מה שהיא אומרת, היא אומרת: עכשיו, גלידה שטראוס. זו הפרה בוטה של כל הכללים, שלא לדבר על חינוך לבריאות, שבשעה שמונה בבוקר, אומרים לילדים לאכול שוקולד, סוכריות, וגלידות. לכן, נאמר פה בצדק שתפסנו דווקא את היומנים, כאילו שאין בעיה במקום אחר. זה נכון, ואנחנו כל פעם תוקפים גורם אחר. פעם אחת אנחנו תוקפים את החברות, ופעם אחרת את הערוץ, אבל כשאתה מזמין את האדונים המכובדים מערוצי התקשורת, שיבואו לכאן, הם לא באים, והם אפילו לא רוצים לשמוע. ערוץ הילדים, למשל, לא רוצה לשמוע בכלל כשאנחנו טוענים שיש לו פרסומות סמויות.

אבל הוא עובד יפה מאוד עם משרדי הממשלה.

לכן, אני מסכימה שהבעיה היא רחבה יותר, אבל אנחנו נכנסנו לנושא הזה.

לבן שלי היה יומן NBA בשנה שעברה או לפני שנתיים, אבל בעניין הזה לא ראיתי שום בעיה, כי הוא קנה אותו בשביל העטיפה. הוא לא קנה את זה כספר מידע ל-NBA.

יש יומני ספורט שיצאו, שהם מאוד עשירים במידע.

בכל אופן, אני משוכנע שמשרדי הממשלה לא יכולים לעשות כלום בעניין, מאותם נימוקים שהעלה נציג משרד המסחר והתעשייה, ולדעתי הוא אמר פה דברים נכונים. אבל, אולי יש מקום לסוג מסויים של חותמת כשרות, לתו איכות, שהוא לא תו תקן במובן הממלכתי, שמן הראוי לחשוב איך אתם, ועד ההורים, עושים את זה, באיזושהי צורה. אני בתור הורה, אם הייתי רואה שגופים וולונטריים, שיש להם מעמד ציבורי, ממליצים על משהו מסויים, סביר להניח שאקח את זה בחשבון. יש עוד דבר אחד, וזה קשור למשהו אחר, וזה העניין של עיתוני ילדים. אני בזמנו ניסיתי לגעת בנושא וירדתי מזה, כי זה גם לא היה רלבנטי, אבל משרד החינוך מתיר לעיתונים מסויימים להכנס לבתי ספר, ולעיתונים אחרים לא. הוא מתיר את זה בכל מיני טריקים, למשל, אומרים לו - אם תעשה סדנא על איך עושים עיתון, העיתון שלי יעביר את זה, ואז ברור מה קורה למחרת בבוקר. זה נושא נפרד, אבל הוא קשור באיזושהי צורה, בכך שיכול להיות שמשרד החינוך כן צריך להתיר את האפשרות להציג בפני הילדים יומנים שיש להם הסכמה של גופים ציבוריים, למשל ועד ההורים. זו תחרות לא הוגנת, אבל אם היומנים האחרים עושים תחרות לא הוגנת מכיוונים אחרים, ממילא אתם לא מקפידים על הכללים של תקינות והגינות, ואז אם כבר, אולי ללכת לצד החיובי של העניין, ואז יכול להיות שיהיה אינטרס של אחרים לקבל סוג של הכרה מגופים שהם לא ממלכתיים, כי הממלכה לא יכולה להתערב, ואז יכול להיות שהמצב יהיה טוב יותר.

יש פה כמה צדדים לסיפור הזה. צד אחד הם הילדים, והשאלה עד כמה אפשר להשפיע על הילדים לצרוך מוצר אחד יותר איכותי או פחות איכותי, זה בהחלט עניין של חינוך, של חריש לעומק, וזה לא יכול לבוא דרך פרסומת, כי איכשהו היומנים מדברים אל הילדים. יושבים בצד השני אנשי מקצוע, שהם אנשים מאוד ממולחים, שגם להם יש ילדים, והם יודעים לבקר יפה מאוד תופעות שליליות אחרות, אבל הם רוצים גם להרוויח, וגם לזכות בהכרה. הסיבה שאני פה, היא בגלל שסקרן אותי ועניין אותי, והדאיג אותי, לדעת שבאמת יש בעיה עם היומנים. תמיד ידעתי שיש בעיה, והזימון הזה היה מעין טלטלה.

על היומנים מתחילים לעבוד בחורף, ולקראת החופש הגדול הם כבר מוכנים. עם נציגים של משרדים שקשורים לעניין, כמו משרד החינוך, משרד הבריאות או משרד המסחר והתעשייה, אין לי שום קשר, ואני לא יודע מה הם רוצים ומה חשוב להם. שייקחו גם הם יוזמה. אם הייתי מקבל איזשהו דף לקראת אמצע השנה שאומר: ביומנים של שנה שעברה הבחנו בטעויות מצערות, בפספוסים ובפגיעות עדתיות אלו ואחרות, עם דוגמאות, ואנחנו יודעים שזו מדינה חופשית ודמוקרטית, אבל, אנא, השתדל לתקן את הטעויות, ואנו בטוחים שגם ככה תצליח להוציא יומן טוב - רבותיי, אני הייתי עובר שורה שורה. אותו דבר לגבי מסרים. אם היו אומרים לי שילדים מתחילים לעשן כבר בגיל צעיר, והיו נותנים לי אפילו קצת חומרים לשלב אותם, הייתי מקבל את זה בשמחה. אני מחפש חומרים ליומן. יש לי מספיק סוכריה כדי לעטוף בה גם את המסר היותר אמיתי.

כמו למשל, מגילת זכויות הילד.

הכנסתי אותה כמה פעמים ביומנוער. כשקיבלתי אותה התייחסתי אליה כמוצא שלל רב, פירקתי אותה לגורמים, והכנסתי אותה בכל עמוד.

אם עכשיו יהיה חוק זכויות התלמיד בבית הספר.

חוק מאוד מעניין, ואפשר לתת אותו. מי עושה את הדברים האלה? יש כמה גורמים שעושים את זה, עושה את זה ערוץ הילדים, ועושה את זה עודד מודן מ"זבנג". כולם אנשים טובים, שרוצים שיהיה טוב במדינה, והם לא אנשים שליליים, ובהחלט אפשר לטלטל אותם מדי שנה במועד הנכון, ולהציג בפניהם רשימה של דברים שצרמו ופגעו. אני אומר לעצמי איך שכחתי מבריאות וספורט, דברים שנורא חשובים לי גם באופן אישי, ואיכשהו זה קצת התמסמס, כי הייתי כנראה יותר מדיי שקוע במסרים שיותר עושים רושם על הילדים. אם היה הדף הנכון, התיאום המסויים, זה היה עוזר. אפשר לעשות תחרות היומן המוצלח. הנוער מחפש את הדבר התוסס והלא מקובל, ולכן כשקיבלנו הכרה של משרד החינוך במעריב לנוער, הסתרנו את זה, כי זה היה פוגע בתפוצה של מעריב לנוער.

אם אתה עושה תחרות כזאת, אתה מתייחס לצורה החיצונית, אתה מתייחס לתכנים.

איזושהי מסיבת עיתונאים לקראת תחילת שנת הלימודים, עם ציונים ליומנים. כל יומן צריך להיות גם קצת מסחרי, ויש בו פגמים, אבל ישנו ארגון ההורים, אז תנו עצה להורים, תבליטו את הטובים. זה יעבוד מצויין, ותראו את השינוי כבר בשנה הבאה.

בסיכום הדיון, אני רוצה עוד פעם להביע את הביקורת החריפה של הוועדה על ההתחמקות של מו"לים של יומנים מלהופיע לדיון, במיוחד ערוץ הילדים, שמוציא כמה וכמה יומנים. התירוצים שהם נתנו לנו הם מתחת לכל ביקורת. יש לוועדה הזאת רומן די קשה עם ערוץ הילדים. הם פשוט לא רוצים לשמוע אותנו, למרות שהם לכאורה גוף שפועל כגוף ציבורי, כי אסור להם לעשות פרסומות, ויש עליהם הרבה הגבלות כערוץ ילדים, והם למעשה ערוץ שירות שהכבלים נותנים תמורת הזכות לעשות את הפרסומות במקום אחר. אנחנו דיברנו לא פעם על הצורך בפיקוח ציבורי יותר רציני, אבל הם לא רוצים לשמוע. זאת נקודה אחת.

נקודה שניה היא שאני חושבת שכולם הסכימו עליה פה, היא שהמאבק על איכות היומנים ועל התכנים שלהם, הוא לא מאבק בחקיקה, אבל בהחלט בצורות של יצירת דעת קהל. אני חושבת שעלו פה כמה הצעות טובות. אנחנו נפנה לגורמים, גם למשרד החינוך, גם למשרד הבריאות, וגם לגורמים ציבוריים שעניינם ילדים ונוער, לקבל את האתגר הזה, ולקראת דצמבר, שאז חושבים על היומנים, לפנות לכל העורכים, ולהציע למו"לים לכלול מסרים בנושאים שנראים חשובים לגורמים הציבוריים האלה. אני חושבת שדווקא יומן שבו אתה רואה את המסר שוב ושוב, כי היומן נמצא כל הזמן על השולחן, הוא דבר מאוד חשוב, כולל זכויות ילדים, בהקשר הזה, וכולל, מצד שני, דברים שאנחנו רוצים להסב אליהם את תשומת הלב של הילדים בצורה המתאימה, וכמובן כל עורך ימצא את הצורה המתאימה להכניס את המסר הזה.

לגבי הרעיון של תחרות היומנים או נתינת תו איכות, אני חושבת שאפשר להעביר את זה למועצה לשלום הילד, לוועד ההורים, ולכל מיני גורמים אחרים. תבדקו את הנושא הזה, אולי נוכל על ידי כך לעזור להורים לעשות את זה.

גם למועצת התלמידים.

הבעיה היא שבגיל הזה הם חושבים שזה ילדותי וטפשי, וזה כבר לא מדבר אליהם. הבעיה היא לגבי הילדים היותר צעירים, והם לא מיוצגים במועצה. אני חושבת שאם משרד החינוך יוכל להיעזר בתו התקן הזה, ואם משרד החינוך ייזום פעילות, ואם ידברו על זה בשעת חברה, המצב ישתנה. אני מציעה שנראה בזה לא את הדבר היחיד, כי ישנו גם ערוץ הילדים, ועיתוני ילדים, אבל כל פעם ניקח נושא אחד, ונטפל בנושאים האלה. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לתת הרגשה לעורכים האלה, שאין פיקוח ציבורי. רצינו לשדר לעורכים שהם עושים מלאכה שיש לה משמעות ציבורית. נכון שאתם עושים עסק, נכון שאתם רוצים להרוויח כסף, אבל לעבודה שלכם יש משמעות ציבורית וחברתית, ואולי אין לכם כוונות רעות, אבל תראו מה שיוצא מהנושא הזה. אני חושבת שלהורים גם כן יש תפקיד חשוב. לגבי עניין המחיר, כמובן אם היינו עושים שביתת קונים, המחירים היו יורדים, אבל אני לא רואה שזה יהיה. אני חושבת שאין מקום לשום אלימות, ודאי לא לעידוד אלימות כלפי מורים או אחד מול השני, או כל דבר מהסוג הזה. לכן, אני מקווה שאם נעשה את הצעדים האלה, ונפנה לגורמים, נוכל לקראת שנה הבאה לבדוק האם הלחץ הציבורי שלנו ישפיע ויביא להוצאתם מהשוק של דברים בלתי אפשריים, ולשיפורם של דברים סבירים. אני מודה לכם, הישיבה נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 12:15