פרוטוקולים/מעמד הילד/378

1
הוועדה לקידום מעמד הילד
29/3/2000

פרוטוקולים/מעמד הילד/378
ירושלים, ג' באייר, תש"ס
8 במאי, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מספר 42
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
שהתקיימה ביום ד', כ"ב באדר ב', התש"ס, 29/03/2000

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי – יו"ר

משרד החינוך:
חגי יהודאי – ממונה על עמותות

יוסי פרחי – מנהל אגף הכשרה ופיתוח כוח אדם

עדי בן עמי – יו"ר האגף לאיגוד מקצועי
אהוד סופרן – מנהל מחוז דרום
דורון קרני

עו"ד מנשה קפלן – יועץ לענייני חקיקה

אברהם גרנרייך – הורה
עמית גרנרייך – תלמיד
רונית גרנרייך – הורה
צילה דץ – מנהלת פדגוגית
נורית חג'אג' – הורה
אברהם יעקובוביץ' – הורה
יעקב יעקובוביץ' – הורה
מירלה יעקובוביץ' – הורה
אלה לויטס – הורה
אהוד סרפיצק – תלמיד
ויקי פרץ – הורה

סגירתו הצפויה של ביה"ס התעשייתי מלט"ב
בחולון.

רחל סעדה

רקורד שירותי הקלטה

אני פותחת את ישיבת הוועדה לקידום מעמד
הילד. על סדר היום סגירתו הצפויה של בית הספר התעשייתי הטכנולוגי מלט"ב בחולון. הדיון עולה בוועדה לפי בקשת ההורים והתלמידים, שמזה כמה חודשים מודאגים מאד נוכח האפשרות והסכנה שבית הספר לא ימשיך לפעול בשנה הבאה. אנחנו כבר קיימנו דיונים פה, על כל העניין הזה של בתי ספר תעשייתיים וכל הניסיון לסגור את המסלול הזה. אתמול, בהקשר אחר לגמרי, קיימנו דיון על הטיפול בילדי אסירים, ושם כולם הדגישו את האופציה של לימוד מקצוע, כדבר האמיתי שיכול להציל את בני הנוער האלה, ברובם, בגיל 13-14, אם מפנים אותם למקום שבו הם לומדים מקצוע ומחלצים אותם. אני אומרת את זה רק כדי לחזק את החשיבות, ואדוני יודע שדעתי האישית ודעת הוועדה היא שהמגמה הזאת של חיסול הכיוון הזה, היא מגמה אנטי חברתית, היא מגמה אליטיסטית, היא מגמה שמנסה למדוד את כל הנוער בארץ באיזה שהוא סרגל אחד, שמישהו המציא אותו, כאשר בפני כל הנוער בישראל עומדת כאילו מטרה אחת ויחידה – להגיע לתעודת בגרות ולהגיע לבגרות מסוימת וכן הלאה; ומי שלא – שיעוף לנו מהעיניים, כי הוא בכלל לא מעניין אותנו. על כן ניסינו, ואנחנו מנסים, להציל את זה – אני אומרת ברמה הכללית. אבל היום אנחנו לא נדבר ברמה הכללית, נדבר על בית הספר הזה, הנמצא בחולון, במבנה מאד יפה ומסודר, ומהפגישה שקיימתי שם ביום שישי, בביקור שלי, התרשמתי מאד משביעות הרצון, גם של התלמידים וגם של ההורים, אך מצד שני, גם מהדאגה הגדולה.

אין לנו הרבה זמן לדיון, כי כפי שהסברתי לכם, אנחנו ביום האחרון של הכנסת, והדיון במליאה כבר התחיל, אז הכל פה לחוץ, וננסה להיות מאד מעשיים ולבדוק מה קורה. מי יציג את הנושא בשם ההורים?

בוקר טוב לכולם, שמי מירלה.

באיזו כיתה בנך?

בני בכיתה י"א, במגמה של תחזוקת מחשבים
אישיים. אני רוצה פשוט לתת רקע לגבי ההחלטה שלנו לרשום את הילד - וכך, בעצם, אני מייצגת את כלל ההורים - לגבי ההחלטה לרישום הילד בבית הספר מלט"ב. הבן שלי וחלק נכבד מהילדים סיימו את חטיבת הביניים, ואז התחלנו לחפש את התיכון המתאים לילדים. עשינו סבב בין כל בתי הספר בעיר, שכמובן היו מתאימים לילדים, לילד שלי, בהתאם למצוקות ולבעיות האישיות של כל אחד. בדקנו את כל בתי הספר האפשריים, הלכנו לכל בית ספר, נפגשנו עם המנהל, עם היועצת, עשינו סבב בין כל המגמות, הכיתות, התכנים הנלמדים – ממש בדיקה יסודית, כי המטרה שלנו בעצם הייתה שהילד שעבר מסכת לא קלה בבית הספר, קשיים לא קלים, יגיע בעצם לתיכון שבו הוא יוכל לממש את היכולות שלו ויוכל להגשים את עצמו, ללמוד, להגיע, לסיים י"ב כיתות במסגרת של בית ספר, ללמוד מקצוע; אם הוא יוכל, ייגש גם לבחינות בגרות – בית הספר מאפשר את הגישה לבחינות בגרות, והכי חשוב – התעודה המקצועית, שזה בעצם הפתח של הילדים, של הנערים האלה, להיכנס למעגל העבודה, במיוחד שבבית הספר הזה יש מגמה של חשמל ותחזוקת מחשבים. זו מגמה ייחודית בכל האזור הזה. אנחנו יודעים שהיום התחום של המחשבים הוא מאד חיוני, ולא תמיד מסתכלים אם הבגרות בהיסטוריה היא 5 יחידות או יחידה אחת, או בכלל לא.

בבית הספר הזה, בעצם, אנחנו מצאנו את השילוב המתאים לצרכים של הילדים שלנו, וגם לרשום את הילדים למלט"ב לא היה הכי קל, כי היו סטיגמות מסוימות, אבל הכל מופרך, כי הילדים מאד מרוצים בבית הספר ורוצים להגיע לבית הספר. זו מסגרת קטנה יותר, מצומצמת, הכיתות קצת יותר קטנות ביחס לבתי הספר של משרד החינוך עם 40 תלמידים. המורים מגיעים לכל תלמיד בנפרד, מתייחסים לכל תלמיד, משקיעים בכל תלמיד, ובעצם הילדים האלה מצליחים לממש את היכולות שלהם בבית הספר הזה. הילדים מאד מרוצים, ובפירוש הם נמצאים כרגע במצוקה אדירה.

מתי התחילה המצוקה?

בתחילת חודש פברואר נודע לנו.

רק בפברואר?

רק בפברואר נודע לנו, בתחילת פברואר, שיש
אילו שהם תהליכים לסגירת בית הספר. נודע לנו גם דרך העיתון, מר בונלי כתב בעיתון "חולון בת ים" שנמיר יעבור למלט"ב, ומלט"ב כנראה ייסגר. בטלפון הוא הכחיש את הנושא הזה, שהוא אמר לעיתונאי – עיתונאי יכול לכתוב כאוות נפשו, אני לא אחראי לדברים האלה. בדיעבד, מסתבר שהדברים האלה אכן נעשו, ושמרו על סודיות מוחלטת, ואנחנו התכנסנו באיזו שהיא פגישה בבית הספר, ההורים והתלמידים, בתחילת חודש פברואר, ומהשמונה בחודש, אנחנו בעצם התחלנו לכתוב מכתבים, כי אמרו לנו שהדרך היחידה היא לפנות בכתב. אז התחלנו לכתוב מכתבים לשר החינוך, לשר העבודה והרווחה, למר פרחי, לכל גורם אפשרי, לכל הגורמים העירוניים – פשוט רצינו תשובות, רצינו לדעת מה יעלה בגורל הילדים שלנו. אלה הילדים שלנו. הם מאד יקרים לנו.

כמה תלמידים יש בבית הספר?

168 תלמידים, מכיתה ט' עד כיתה י"ב. בעצם
אנחנו לא קיבלנו שום תשובה. ניסינו ליצור קשר בטלפון, ואמרו לנו, אל תדאגו, הכל יהיה בסדר. מה אתם דואגים? הכל יהיה בסדר, לילדים שלכם יהיה מקום לימוד. אבל בכתב, אף אחד לא היה מוכן להעביר לנו תשובה כלשהי.

אם בית הספר המסוים הזה יפעל.

בודאי. שהתלמידים יסיימו, שבית הספר
ימשיך לתפקד כבית ספר ויעניק לילדים את כל מה שהוא התחייב, בעצם, בעת הרישום. הוקמה מגמה של תחזוקת מחשבים, יש לה סימול מקצועי, הם התחייבו שבסוף הלימודים יקבלו את התעודה המקצועית מטעם משרד העבודה והרווחה, יעשו את הפרויקט; ומצד שני, אנחנו רואים שההתעלמות היא טוטאלית.

עכשיו, בפסח, זאת תקופת הרישום לבתי
הספר.

נכון. משרד העבודה והרווחה לא נקט שום
עמדה לגבי הרישום.

יש רישום לכיתות ט'?

לא. הוצא בכתב, לא לרשום את התלמידים
לשנת הלימודים הקרובה. זה מכתב שמר טובי
הוציא לנו.

מתי?

בימים אלה.

מי זה מר טובי?

מר טובי הוא סגן ממונה מחוזי בתל אביב.
ניסינו גם ליצור פגישות ולא הלך. פשוט חסמו אותנו באופן טוטאלי. פנינו להרבה חברי כנסת, בכתב. חלקם ענו לנו, חלקם טרחו תוך יומיים ליידע אותנו, ואכן אמרו, שהמגמה היא לסגור את בית הספר ולהעלים את הילדים שלנו בין בתי הספר השונים. זה הכל.

יש בחולון משהו דומה למלט"ב?

לא. אין בחולון בית ספר דומה למלט"ב.

התלמידים במלט"ב הם מחולון ומאין עוד?

מירלה יעקובוביץ' מאזור ומראשון לציון. זה בית ספר שמשרת
אוכלוסייה די נרחבת ופשוט עונה על הצרכים של הילדים האלה. לילדים האלה יש קשיים בתחומים מסוימים, אבל יש להם יכולות אדירות בתחומים אחרים ובתחומים שהם נדרשים להם בחיי היום יום. כשילד, או אדם מבוגר, רוצה להתקבל לאיזה שהוא מקום עבודה, בקורות חיים שלו, הוא צריך לציין כמה שנות לימוד.

הדרישה שלכם היא שבית הספר ימשיך ויפעל
במתכונתו הנוכחית. נכון?

בוודאי. זו הדרישה שלנו, החד משמעית, כי
זאת טובת הילדים. אנחנו מרגישים שמזלזלים בילדים, פוגעים בזכויות שלהם, כילדים וכתלמידים, ללמוד היכן שהם בחרו והיכן שמתאים להם. אזי אינני חושבת שמישהו יכול לדעת יותר טוב מההורים ומהצוות המקצועי, היכן המקום הטוב ביותר לתלמידים האלה ולילדים האלה.

תודה רבה. מישהו מהתלמידים.

אני יושב ראש מועצת התלמידים בבית הספר
מלט"ב. רציתי לציין שאנחנו, התלמידים-

באיזו כיתה אתה?

בכתה י'.

ואתה לומד מחשבים?

כן. אני לומד מחשבים. מצאנו דרך חדשה,
גישה לחיים. פשוט בבית הספר הזה התייחסו אלינו באופן שונה, היחס באמת היה יחס מתאים לכל תלמיד, ופשוט אהבנו לבוא לבית הספר.

מה זה, אהבתם? זה עוד לא עבר, זה בהווה,
לא? זה עוד לא סגור.

איך אומרים? יש לנו חשק לבוא לבית הספר.

ילדים נושרים? בורחים מבית הספר?

כששמענו שסוגרים את בית הספר, פשוט
החשק התחיל לרדת לכל תלמיד. או שתלמיד
לא בא, או שתלמיד-

אתה מעריך שבית הספר הזה ייתן לך אפשרות
להיקלט בעבודה אחר כך?

כן.

האם אתה כבר עובד באיזה מקום?

בינתיים לא.

עוד לא? אתם עדיין לא עושים עבודה
מקצועית? הכשרה?

בכיתות י' עדיין לא. בכיתה י"א ו-י"ב.

אתה רוצה להשלים?

שמי קובי. אני התחלתי השנה לעבוד.

באיזו כתה אתה?

אני בכיתה י"א.

גם במחשבים?

כן. אני רוכש ניסיון בעבודה עצמה, וזה
מאד עוזר בחלק המקצועי.

כמה ימים בשבוע אתה עובד?

יומיים.

יפה.

אני רוצה פשוט לציין, שמהרגע שקיבלנו את
התשובות שבית הספר נסגר, הילדים נמצאים במצוקה אדירה, האנדרלמוסיה בבית הספר אדירה, כי הם בעצם אינם יודעים מה יעלה בגורלם. העתיד, שהיה להם די ברור וודאי, והם ידעו שהם יסיימו במגמה של תחזוקת מחשבים אישיים – פתאום הכל מתנפץ להם ואין מערכת מקבילה לזה.

ברור. ראו, אנחנו, מהמידע ששלחו ההורים,
הבנתי שהתיכון הזה נוהל על ידי עמותה, שההרכב שלה היה משרד העבודה, הסתדרות עובדי הבניין, התאחדות הקבלנים וסולל בונה. אני לא יודעת מה עלה בגורלה של העמותה הזאת, אבל לפחות יש לנו פה גם נציג של משרד העבודה, ואני מבינה, גם נציג של הקבלנים; אזי נוכל לשמוע מה עלה בגורלה של העמותה, כי אני מבינה שיש פה נושא אחר. נושא שני, זה, אני מבינה, הבניין עצמו, שאינני יודעת בדיוק – הוא בניין ממשלתי, מה הייעוד שלו – והאפשרויות שעומדות, בעצם, האופציות, כדי למנוע את הסגירה. היינו מאד שמחים, מר יוסי פרחי, אם תעזור לנו, איך נוכל לחשוב ביחד, כדי לעצור את הדברים האלה. אילו פתרונות מעשיים אפשר לעשות, מאין בעצם הלחץ לסגירה, כי הבנתי שחלק מהצוות קיבל כבר הודעות פיטורים, מחודש מארס, אזי אלו כבר לא רק דיבורים על סגירה, אלא בעצם יש כבר צעדים. בבקשה מר יוסי פרחי, מנהל אגף הכשרה ופיתוח כוח אדם.

יוסי פרחי קודם כל אני רוצה להודות לך, גברת מירלה
יעקובוביץ', על מה שאמרת. אני רוצה שתדעי שאני עברתי שלוש שנים קשות מאד בתפקיד שלי, במלחמה על העתיד של הנוער, ובסופו של דבר, העתיד של בתי הספר האלה שלנו, בכללותם, הוכרע על ידי בית המשפט העליון, בשתי פסיקות שלו, שקבע שבתי הספר נשארים במדינת ישראל, ולא רק זה, אלא הוא גם קבע שהחל מהחודש הבא, התיקצוב שלהם יהיה זהה למשרד החינוך. כלומר, זה היה מאבק. אני מקבל כל מילה שאמרת, ומי שליוותה אותנו, בצורה מאד טובה ואמיצה, זאת גברת תמר גוז'נסקי. מה שדיברת, את דיברת כרגע אלינו, ואנחנו מבינים מאד על מה את מדברת, ואני תומך מאד במה שאמרת. אני רוצה להבהיר מה בדיוק קרה פה, במלט"ב.

מלט"ב היה מוסד להכשרה בנושא בנייה, שכלל גם בית ספר להנדסאים, גם בית ספר למבוגרים וגם בית ספר לנוער. הגוף הזה הופעל על ידי גוף שנקרא מוסד לייעול ולבנייה, כשהחברים במוסד הזה, ההנהלה של המוסד הזה, הייתה תאגיד משותף של ממשלת ישראל, התאחדות הקבלנים, עיריית חולון, ההסתדרות ואולי מישהו שכחתי – סולל בונה, או משהו כזה.

מתי זה הוקם?

לפני 12 שנים. משהו כזה, אולי אפילו יותר.

מה הייתה המטרה? להכשיר כוח אדם לבנייה?

המטרה הייתה להכשיר עתודה של כוח
אדם לבנייה במדינת ישראל, וזה הוקם כחלק מהפיצויים של ממשלת גרמניה למדינת ישראל, מכספי השילומים, ולמעשה המבנה מומן, בחלקו הגדול, על ידי ממשלת גרמניה, והוא נחשב מבנה מפואר.

סליחה שאני מתערבת, אבל הם עמדו על כך
שתהיה שם חטיבה לנוער, בית ספר לנוער, כי היה להם מאד חשוב להכשיר את הנוער, וזה כתוב במגילה של אותם התורמים.

מה שקרה, היה איזה שהוא עניין, שאני לא
בקיא בו לפרטי פרטים. התאחדות הקבלנים השתתפה מדי שנה ב2- מיליוני שקלים בהחזקת המקום, והם הודיעו ביום מסוים, שהחל מה1.1.2000-, בעקבות איזה שהוא הסדר אצלם, של הפסקת גבייה או משהו כזה, הם אינם יכולים לעמוד בנטל הזה, והם מבקשים פירוק של העמותה, או של התאגיד הזה, שניהל את המקום. כלומר, אנחנו כממשלה, עמדנו בפני עובדה מוגמרת, בגין הפירוק.

זה לא פירוק המוסד, זה פירוק העמותה.

פירוק העמותה. נכון. לא סגירת בית הספר,
אלא פירוק העמותה.

אבל נשארתם, בכל זאת.

היו שתי החלטות לאחר פירוק העמותה: האם
לצאת למכרז ולתת לעמותה אחרת לנהל את זה, כמו רשת אורט, רשת עמל, זכיין פרטי, או שהמיתקן הזה, שהוא מיתקן ממשלתי, בסופו של דבר, יהפוך להיות מרכז הכשרה ממשלתי. אני לא מסתיר – היו אצלנו, במשרד העבודה, חילוקי דעות בגין העניין הזה. בסופו של דבר, קיבלתי הנחייה מהמנכ"ל, שהמיתקן יהפוך להיות מרכז הכשרה ממשלתי.

מתי קיבלת את ההנחיה? מתי זה התקבל
בערך?

ב2- במארס. הנה, יש לי את ההנחיה פה.

אה, זה טרי לגמרי.

כן, כן. שהמיתקן יהפוך להיות מיתקן
הכשרה, ומכאן אתם גם מבינים, שאנחנו עצמנו לא ידענו מה קורה עם המיתקן הזה, כי לא התקבלה החלטה סופית בהנהלת משרד העבודה, עד ה2- במארס.

אז מה זה שונה מהמצב הנוכחי? גם עכשיו זה
מרכז הכשרה.

רק דקה, אני אסביר. כרגע הוא הופך להיות
מרכז הכשרה ממשלתי.

גם כפוף לכם, לאותו אגף, נכון?

כפוף אליי. זאת אומרת, זה הופך להיות
חלק מתוך האגף.

יפה. עוד יותר טוב.

וכאן יש לנו דילמה גדולה מאד. כלומר, אם
היינו נותנים את זה לזכיין פרטי, קיומו של בית הספר לנוער בתוך הגוף הזה הוא טבעי ונורמלי. קיומו של בית ספר לנוער, כגוף שהממשלה מפעילה, הוא מצב שאנחנו איננו מכירים אותו עד היום. כלומר, אין במדינת ישראל מצב שממשלת ישראל מפעילה, באופן ישיר, בתי ספר תיכוניים, אלא היא עושה את זה דרך רשתות, או גופים כאלה או אחרים.

אבל יש הרבה, אני מניחה, מתנדבים. יש
עירייה, יש-

עוד שתי דקות, אני אבהיר את העניין עד
הסוף. במקביל, אני רוצה שתדעו, הבאנו פנייה – אולי את מכירה אותה – מבית ספר יד שפירא, מאורט, להעביר את בית ספר גאולה ליד שפירא. בית ספר גאולה הוא בית ספר של משרד החינוך. הנימוק של אורט היה, שביד שפירא יש הרבה מאד שטח ריק והרבה מאד כיתות ריקות. אז עלתה על השולחן סוגייה, אם מלט"ב הופך להיות מרכז ממשלתי, שהוא מפעיל בעיקר אוכלוסייה שהיא אוכלוסייה בעייתית קצת בממשק שלה עם נוער.

לא הרגשנו את זה בבית הספר.

דקה. תזכרו שאנחנו רואים את זה כגאווה,
אבל חלק גדול מהקורסים שמפעילים שם, במלט"ב, זה גם המקום המרכזי שלנו להכשרת אסירים משוחררים. עכשיו, לא בטוח תמיד – ואנחנו עושים את זה באהבה, ואני משקיע 6 מיליוני שקלים בהכשרת אסירים כל שנה – אבל לא בטוח שהמפגש הזה בין אסירים משוחררים לבין בני נוער, הוא המפגש האידיאלי. אז בגין העניין הזה, שתדעו, אני אומר לכם את כל האמת, בגין העניין הזה, עלתה האופציה להעביר את התלמידים ליד שפירא.

דיברתי עם מנכ"ל אורט, מר חיים בן עמי, על הסוגייה הזאת, והוא קיבל אותה, מה שנקרא, על פניו, וסוכם שבשבוע הבא, יש אצלי דיון על איחוד בין שני בתי הספר, מלט"ב חולון ואורט יד שפירא. אני רוצה שתדעו, שנקודת המבט שלנו, הייתה נקודת מבט של מה טוב לתלמידים, מה טוב לילדים. אם אתם כהורים, באים היום ואומרים, תשמע – ואני מוכן לקבל את זה – הידיעה שלכם לגבי מה טוב לילדים שלכם, בעיניי יש לה משקל גדול מאד. אני לא יכול לבוא ולהגיד לכם ממרומי האולימפוס שאנחנו נמצאים בו, שבמלט"ב חולון אני, יוסי פרחי, אחראי לזה שאני יודע יותר טוב מאימו של הילד מה טוב לילד. אני חושב שיש משקל עצום מאד לסוגייה שלכם. יחד עם זאת, אני ממליץ לשקול אותה בראייה היותר רחבה, של האוכלוסייה שאמורה להיכנס-

כשאתה אומר, בית הספר עובר, אתה מתכוון
בית הספר – על תכניות הלימודים שלו, על המגמות המקצועיות שלו, על הייחודיות שלו – לזה אתה מתכוון?

תראו, אורט יד שפירא נחשב היום בין בתי
הספר שלנו לספינת הדגל. הוא נחשב בית ספר שופרא דשופרא. הוא בית הספר הטוב ביותר היום במדינת ישראל לנוער מהסוג הזה. כלומר, אני חושב שאם מסתכלים על העניין הזה – בואו נאמר ככה, נשים את הדברים על השולחן – אם אנחנו נשתכנע שאכן אתם נחרצים בעניין, וטובת הילדים שלכם היא אכן זאת, אפשר שאני וגברת תמר גוז'נסקי נלך לשר העבודה וננסה לשנות את החלטת המנכ"ל שכתובה פה. בואו נאמר שזה תהליך שאפשר לעשות אותו. השאלה היא – וקחו לכם ארכה של זמן, עוד יום, עוד יומיים, לא יקרה כלום – ותהיו אתם ביד שפירא, ותסתכלו על בית הספר - זה נחשב בית הספר הטוב ביותר של משרד העבודה, ואינני אומר את זה כסופרלטיב. בואו אתם ותגידו, היינו ביד שפירא, שוחחנו עם המנהלת, וזה לא מוצא חן בעינינו, חזרו עם התשובה הזו לגברת תמר גוז'נסקי, ואני מבטיח לכם שאנחנו נעשה הכל כדי להגיע לאיזה שהוא עמק שווה.

אבל בכל זאת, לא ענית לי על השאלה, האם
ביד שפירא לומדים מחשבים – את המקצוע
המסויים הזה.

בוודאי.

לא. אין תחזוקה למחשבים.

ביד שפירא אין תחזוקה למחשבים?

בכל גוש דן אין מגמה כזאת.

דרך אגב, אין בעייתיות להכניס את המגמה
הזאת. זאת אומרת, זה דבר שתלוי בי. זה לא דבר שהוא בשמיים. כלומר, אם נחליט שהמגמה הזאת ממשיכה, זאת מגמה שיכולה להמשיך. אבל זכרו, אני איתכם בעניין הזה הרבה יותר מאשר אתם חושבים. צריך להגיע באמת להחלטה מה טוב לילד, ולא להיות כרגע נעול רק על מלט"ב. צריך להבין את הסביבה שהילד נמצא בא, כי זה אמור להיות מרכז מתוגבר במבוגרים ולא תמיד המובטלים שלנו, זאת האוכלוסייה שנכון להתממשק איתה, בנושא הנוער. זה מאד נכון שיש בית ספר לנוער ורק לנוער. אל מול זה, החלופה היא לא חלופת ביניים. היא החלופה הטובה ביותר שמשרד העבודה יודע להציע.

תכף אני אשמע גם את ההורים, אבל מאחר
שנמצא איתנו פה נציג של התאחדות הקבלנים, עו"ד מנשה קפלן, האם אתה מוכן לתרום את תרומתך? ספר לנו, למה יצאתם.

העמותה שמדברים בה, התאחדות הקבלנים
איננה חברה בה.

היא איננה חברה כבר מחודש ינואר.

לא, לא. ההעברה מהעמותה הייתה קודם, זה
אל"ף. בי"ת, כמה קורסים של בנייה יש
בבית הספר? לא כל כך הרבה.

דרך אגב, אני חולק על הנתון, אבל הוא
אינו רלוונטי.

אני חושב שהוא כן רלוונטי למה שאני הולך
להגיד. הקרקע היא של עיריית חולון, הבניין נבנה על ידי חברה שיוצגה על ידי ההתאחדות בהתאחדות קבלני גרמניה, לא במסגרת השילומים.

תרומה למדינה, כן?

לא. תרומה ספציפית של קבלני גרמניה לבית
הספר הזה. הם הקימו את הבניין הזה.

אזי אין אנו חייבים להם להמשיך את בית
הספר?

זה אינני יודע. אנו איננו שם. אינני רוצה
להגיד דברים שאני לא-

זו הייתה תרומה ייעודית.

כן, ודאי. הקימו את הבניין ו-

מה התפקיד של אדוני?

אני יועץ משפטי.

של מי?

של התאחדות הקבלנים.

אתה יודע, אנחנו במשך כשלושה חודשים,
קיימנו לפחות 12 ישיבות עם התאחדות
הקבלנים ועם יועץ משפטי אחר, אינני יודע.

אם כן הם ארגון גדול, לא חשוב. הוא
מייצג מבחינתנו, את ההתאחדות.

אנחנו איננו נמצאים בעמותה. כל השנים
הללו, שזה עוד היה בעל אוריינטציה של בנייה – זה כבר היום לא כל כך בעל אוריינטציה של בנייה, מכוח ההסכם הקיבוצי, הופרשו 86 אגורות – נדמה לי זה היה הנתון האחרון – ליום, לפועל. מתוך זה באו כ2- מיליון שקל, במשך כל ה20- שנה, שזה כמה עשרות מיליוני שקלים. בהסכם הקיבוצי האחרון, שנחתם בסוף דצמבר, בוטלה הפרשת הסכום הזה, ה86- אגורות הללו, בין היתר, מהסיבה הפשוטה, ששם לא כל כך מכשירים למקצועות הבנייה.

אז שני הצדדים הסכימו?

ודאי, יש הסכם קיבוצי. הקרן לעידוד ענף
הבנייה מקיימת קורסים חינם, כמה שרק רוצים, למי שרק רוצה, חיילים משוחררים, פלוגות שלמות.

באמצעות המרכז?

לא, לא. במסלול נפרד, כך שענף הבנייה,
מבחינתנו, ההכשרה שלו מסודרת וקיימת,
ואין לנו בעצם כל כך חלק ב-

דרך אגב, אני מוכרח לפרוטוקול, אני מסתייג
מכל מה שהוא אמר – שום נתון לא נכון. שום נתון. לא הקרן מקיימת קורסים - מי שמקיים את הקורסים זה משרד העבודה והרווחה-

מר פרחי, רגע, רגע, אנחנו-

הקרן איננה מממנת. תרשמו בפרוטוקול,
ותרשמו מה שאמרתי.

רגע, מר פרחי, אבל תן לו לסיים. מה קרה לך,
מר פרחי?

איזו מין בדיחה זאת, באמת.

מר פרחי, זה לא הנושא.

קודם כל, מהכעסים שלך. אני כנראה נורא
צודק.

אתה לא צודק בכלום. שום מילה שאמרת
איננה נכונה.

עכשיו, ראו. מי שדואג לבית הספר זה משרד
העבודה. זה הכל.

כן. אני יכולה רק להביע צער, שאיזה שהוא
כסף ייעודי שהלך להכשרה מקצועית-

לא, לא. הכסף-

אבל עכשיו הוא כבר לא יילך לשום מקום.

הבניין נבנה. לא האקדמיה שבו.

כשאדוני אומר שלא מלמדים שם בנייה, אזי
ריצוף לא שייך לבנייה?

אמרתי מעט. אתה לוקח-

מבוגרים לומדים רק בניה. מי שמממן – הקרן
אמנם עובדת איתנו-

מר יוסי פרחי, ראה, מה שקרה פה, זה שנעשו
דברים בין שני ארגונים, שכל אחד יש לו זכות להחליט; הם חתמו הסכם קיבוצי, לא טרחו, כמובן, לידע כל מיני גורמים, שאולי זה משפיע עליהם, אבל הם עשו את הדבר הזה - וכרגע, המצב העובדתי, שאתם קיבלתם את כל הירושה, ואני מבינה, מר יוסי פרחי, שאתם אפילו אוהבים את הירושה הזאת. אתם אוהבים את המשימה הזאת, שיש לכם, לגדל נוער. הוויכוחים ביניכם, הבה נעזוב אותם עכשיו.

אני רוצה באמת לומר לך, שאנחנו היינו
אוהבים יותר אם המצב היה נשאר כפי שהוא,
ולא היה צריך לזעזע את המערכות.

אבל זה בידכם.

ולא היה צריך לזעזע את האנשים.

ההסדר הקודם. ההסדר הקודם, עם העמותה
שהתפרקה וכולי. אבל, כרגע, אנחנו כנראה, מר יוסי פרחי, אחרי שהחלב נשפך, נכון? אנחנו לא נקים מחדש את העמותה. כן, היו פה כמה הורים שרצו להגיד, או אולי מהנוער העובד? מי שרוצה להצטרף לדיון, אתם מוזמנים. מר עדי בן עמי, אתה רוצה להגיד משהו? בתור מי שמכיר.

אני יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי
בנוער העובד. נפגשנו עם מר יוסי פרחי; בפגישות שלנו, אנחנו עושים פרויקטים משותפים רבים, וכנציגם של החלשים, שמלמדים אותם ביום יום ומניסיון שלנו, ההורים במצוקתם פנו גם אלינו, ואני מקבל בהחלט את הטיעון שלהם. נפגשנו עם לא מעט תלמידים, ואנחנו מרגישים את זה באוויר – תלמידי י"א – מעטים מאד מהם יעלו למסגרת בבית ספר אחר. לא פעם אחת ולא פעמיים, גם אם לחצנו עליהם שנמצא להם את המסגרת המתאימה, הם מדברים על זה שהם, את פרק הלימודים שלהם מסיימים היום. הם לא יעברו לשום מסגרת, הם באים מהמסגרות שאם עיריית חולון – וצר לי שעיריית חולון לא הגיעה הנה היום – הם אמרו, נמצא להם מסגרת מתאימה, אם זה בקוגל, או בבית ספר אחר – הם לא יחזרו למסגרות האלה. הם באו משם, הם נשרו משם, הם הגיעו למסגרת היחידה שהתאימה להם; ואני חושב שבמסגרת בתי הספר התעשייתיים -שאני חושב שעדיין לא נמצאה הנוסחה של גם אם בית המשפט – הוגש בג"צ לגבי העניין הזה, ומשרד החינוך רוצה להעביר אותם אליהם.

לא, אבל שמעת שיש כבר הכרעה. שהם
ממשיכים.

אזי חושבני שעדיין לא נמצאה הנוסחה. אני
מאד בעד בתי הספר התעשייתיים.

ההכרעה שהייתה היא לגבי התיקצוב שלהם.

זה מה שחשוב.

בג"צ החליט שתי החלטות. החלטה אחת
שהייתה לפני כחצי שנה, או יותר, לפני שנה, לאשר את אותם בתי ספר חדשים שפתחנו, לתקצב אותם ב40- מיליון שקל, והחלטה שניה שהתקבלה, לפני כחודשיים, שדיברה על השוואת תנאים בין בתי הספר שלנו לבין בתי הספר של משרד החינוך.

אז יהיה לכם אגף שח"ר - שירותי חינוך
ורווחה – סוף סוף.

לא, יש לנו אגף טוב – האגף להכשרה
מקצועית. הוא אגף מצויין.

לא, אני מתכוונת היתרונות שיש לאגף
שח"ר שנשללים מהילדים האלה.

נכון. זאת אומרת, בהיבט של התיקצוב. לגבי
הסוגייה על מיקומו של בית הספר, בית המשפט לא נכנס לזה, והוא אמר שהוא ישמח שהעניין הזה ייסגר ברמה הפוליטית.

ברור. כן, מר עדי בן עמי. אז מה קרה?

מה שרציתי להוסיף, זה שבית הספר מלט"ב
נתן פתרון לנוער שבא מערים לא גדולות, זאת אומרת, חולון, בית ים, אזור, ראשון לציון – בראשון לציון אין בתי ספר תעשייתיים, יש בתי ספר-

כל שלוש הערים האלה בלבד הן משהו כמו
שש מאות אלף נפש?

אנחנו מלווים את בית הספר הזה, מלווים את
בתי הספר האלה כבר הרבה שנים, ואני יודע שהייחודיות של מלט"ב – ואנחנו מכירים את בית הספר כולנו – שהוא באמת מבנה מפואר, עם סדנאות מפוארות, והייחודיות של מלט"ב הייתה שזה היה גם בית ספר לנוער וגם למבוגרים, והנוער ראה איכשהו גם את העתיד שלו בהכשרה של המבוגרים שם, וזה היה שילוב, מין פנינה כזו. זה בית ספר ייחודי, באמת אחד מבתי הספר היחידים שיש כמוהו בארץ. זאת אומרת, אני לא מכיר עוד בית ספר כזה, שיש נוער ומבוגרים. זה היה בית ספר שהתחום של הנוער התנהל בצורה מאד מאד שקטה, והחבר'ה למדו שם, ובית הספר שמר על שקט, והחניכים שהגיעו היו חניכים-

אתה יודע שסביבה כל כך מטופחת משפיעה על
כל האווירה בבית הספר.

גם אני חושב. ולכן, כשההורים פנו, אמרנו,
תשמעו, ישנו משרד העבודה, יש האגף של מר יוסי פרחי. הנוער העובד גם מנהל רשת של בתי ספר של "מקצוע ועבודה", אבל זה לא התחום. זאת אומרת, מבחינתנו, כאיגוד מקצועי, אמרנו, זה יכול להיות אורט, זה יכול להיות עמל, זו יכולה להיות כל רשת אחרת. צריך לשמור על המסגרת הזאת. אני חושב שהמסגרת הזו היא מסגרת שנותנת פתרון לאוכלוסייה שכולנו מכירים; וחשוב שהיא תישמר שם בחולון, וחשוב שהיא תישמר שם, בסדנאות האלה, בבית הספר הזה, עם הצוות שיש שם, ונמצא את הפתרון איך נותנים את התשובה לתחום של הנוער שם.

אני כבר חודשיים נמצא בקשר עם ההורים, עם הילדים, עם הצוות שם. אני חושב שהמצוקה הכי קשה, זה לשמוע את הילדים. זאת אומרת, הילדים – לשמוע מילדים שהגיעו ממסגרות שהם נפלטו מהן, או עזבו אותן, והיה קשה מאד לשבץ אותם במסגרת חדשה – לשמוע מהם שבשלבים האלה הם נכנסים לאיזה שהוא משבר נוסף, ויכול להיות שהם לא ימשיכו ל12- שנות לימוד; ומי כמוך יודע כמה החבר'ה האלה נפגעים במסגרת הזאת של בתי ספר תעשייתיים, ודיברנו על זה עם גברת תמר גוז'נסקי, שאם הוא אינו עובר בחינות גמר של משרד העבודה, הוא איננו מקבל 12 שנות לימוד, גם אם הוא לומד 12 שנות לימוד. אם הוא הולך לבחינות בגרות, אין לו ציון מגן, כי הוא נחשב לאקסטרני; ועוד כל כך הרבה דברים שהם נפגעים מהם, ואנחנו עוד פעם פוגעים בהם.

אתה יודע מה היה הדבר שהכי זעזע אותי
ששמעתי בביקור? שהם רצו להשתתף בתחרויות ספורט של נוער בחולון, וועד ההורים של חולון אמר שהם אינם יכולים, כי הם לא תלמידים רשומים של העירייה, במסגרת משרד החינוך, ועל כן הם אינם יכולים להשתתף בתחרויות ספורט – שמעת פעם דבר כזה?

זה כל כך נכון בכל האזור הזה. אני פה מייצג
את רשת החינוך של הנוער העובד, "מקצוע ועבודה". עיריית ראשון לציון למשל אינה מוכנה – ואנחנו יש לנו פגישות – בשום פנים ואופן, להיות שותפה לבית ספר דוגמת מלט"ב, למשל. אינה מוכנה. יותר מזה, בכל גוש דן, העיר המרכזית, העיר תל אביב, אבל עיריית תל אביב, כעירייה – זה לעג לרש התמיכה שלה, אם בכלל, בבתי הספר. יש פה דברים באמת מדהימים. קחי נושא קטן: שמירה בבית ספר. המדינה מחייבת את בתי הספר לשים שומר, ועיריית תל אביב אינה מוכנה לממן את ה33% שהרשות צריכה לממן לבתי הספר בפיקוח משרד העבודה. זאת סתם דוגמה. זאת אומרת, שההורים או הרשת צריכים לממן את זה. עכשיו, הילד הזה, נניח ילד חולוני, לצורך העניין, שלומד בתל אביב, הוריו משלמים ארנונה לעיריית חולון. ילד אחר בחולון נהנה מהשמירה. הילד הזה איננו נהנה מכלום. יש פה המון קיפוח בעניין הזה.

טוב, אז הבה נעשה ככה. בשלב זה של הדיון, מה שאני רוצה להגיד, אני מציעה לקבל את נקודת המוצא שמר יוסי פרחי ניסח כל כך טוב, וזה טובת הילדים. זה, נדמה לי שמוסכם עלינו, שזה מה שאנחנו רוצים. הדבר השני, מר יוסי פרחי הציג שתי אופציות. אחת – להמשיך; והשניה - הוא חלק שבחים רבים ל"יד שפירא". הוא הציע לעשות ביקור, ואחרי זה לקיים פגישה נוספת.

אני מוכן לבוא איתם ל"יד שפירא".

אלה ההצעות המעשיות כרגע, ומה שאני
מציעה, שנעצור רגע מתיאורים, כי פשוט אין זמן, על כל מיני בעיות חשובות, כמו יש ציון מגן, אין ציון מגן – לזה נגיע באיזה דיון אחר, על הזכויות של הילדים וכולי. כרגע אנחנו עומדים בשאלה: בית הספר עומד להיסגר, יש החלטה של משרד העבודה להפוך אותו למרכז הכשרה למבוגרים, כרגע, או שאנחנו נלחמים לשינוי ההחלטה הזו של משרד העבודה, או שאנחנו הולכים, גם לבדוק, כאופציה, את מה שהציע מר יוסי פרחי. אם אתם מוכנים להתייחס לפתרונות, כדי שנצא מפה עם איזה שהיא מסקנה. הולכים - לא הולכים, עושים - לא עושים. בבקשה.

צריך לזכור שהילדים של כיתה י"א של היום,
הם היו הדור הראשון של הרפורמה בחינוך בחולון. הם כיתות ז' הראשונות שנכנסו לחטיבות הביניים. הם עברו משבר של כיתה ז', הם עברו משבר של כיתה י', להגיע לתיכון, כאשר שם כבר יש כיתות ט' שמתקדמות; והם היום, אחרי שנה שניה, הם עוד לא נרגעו – הם נכנסו למשבר שלישי. זאת אומרת, מבחינתנו ומבחינת הילדים אין עומד על הפרק שום מעבר לשום מסגרת אחרת. זו המסגרת שהילדים בחרו בה, זו המסגרת שהילדים רוצים בה, מכל מסגרת אחרת הם ייפלטו פשוט החוצה. כל מסגרת אחרת היא מתכון מדוייק שהם ינשרו, וחס וחלילה יתדרדרו לרחובות ויתדרדרו לפשע. אם ילד אחד מתוך 168 ילדים יתדרדר לפשע, זה פשוט יהיה על המצפון של כולנו. אנחנו לא נוכל לישון עם זה בשקט.

ברגע שאנחנו נעבור, אז שוב ייווצר מצב –
כשנעבור לאורט "יד שפירא" – שיהיו להם כיתות גדולות, עם הרבה ילדים. זה מה שאנחנו איננו רוצים. הילדים האלה מסתדרים עם 20 ילדים, נגיד, בכיתה – זה מה שמתאים להם. ברגע ששוב יהיו להם 40 ילדים בכיתה, כי אני יודעת שבאורט "יד שפירא" יש המון ילדים – מעל 400 שמעתי. אז שוב ייווצר מצב שהם יהיו בכיתה גדולה מאד. אני יודעת, מהניסיון של הבן שלי, שהוא בכיתה גדולה ממש הלך לאיבוד. כאן זאת ממש כיתה קטנה, ומורה יכול ממש להתייחס ולגשת לכל ילד, וזה מאד חשוב.

אצלנו, דרך אגב, הכיתות הם עד 22
תלמידים. הממוצע הארצי הוא 15-16. כלומר, גם ב"יד שפירא", למרות שיש 400 תלמידים, עדיין הכיתות עומדות על 20-22 תלמידים.

ובית הספר מכיל 600 תלמידים, ופה 168
תלמידים.

הוא בית ספר גדול, אבל זה יתרון, זה לא
חסרון, כי בית ספר גדול יכול להעניק את התקורות הפדגוגיות שבית ספר קטן אינו מעניק. אני מציע כזה דבר: בואו נקבע לשבוע הבא. אני אישית אתפנה ואבוא עם ההורים ל"יד שפירא". בסדר? נעשה שם ביקור. אם בתום הביקור תחליטו שלא, אני מציע שתרימו טלפון לגברת תמר גוז'נסקי ואני מתחייב שאני וגברת תמר גוז'נסקי ניכנס לשר העבודה ונשנה את ההחלטה, אם צריך. בסדר?

מקובל?

ראו נא, אנחנו, הנציגים של ההורים, מאד
מאד חשוב לנו שבית הספר ימשיך להתקיים. על זה בעצם המאבק שלנו, ולא כל כך על הפתרונות. כי ההתייחסות שלכם היא העברת בית הספר. זה המכתב שקיבלתי ממר טובי, העברת בית הספר. אבל, בתוכן שלו, מה שנכתב בפנים, זה פיזור הילדים ל3- אפשרויות: "יד שפירא", עמל בתל השומר ועמל מקס פיין. אלה לא פתרונות. אנחנו רוצים את בית הספר שימשיך לתפקד, כי אנחנו יודעים מה המורים השקיעו בילדים שלנו. אתם אינכם מכירים את המסגרת הזאת מקרוב.

הבה נעשה קצת סדר במה לגיטימי שהורים
דורשים, ומה לא לגיטימי שהורים דורשים. זה מאד לגיטימי שהורים דורשים שני דברים: פעם אחת את טובת הילד, ופעם שניה - את ההתחייבות הממשלתית לעצם ההרשמה. באתם ונרשמתם אצלנו – זה לגיטימי מאד שתבואו ותגידו, התחייבתם לנו על הכיתה, על המסלול, רשמנו את הבן אצלכם, אתם חייבים לתת את ההשלמה למה שנרשמנו לבית הספר, כי יש פה מעין חוזיות בינינו לביניכם. זה לא לגיטימי לקבוע לנו, כמחליטים, אם בית הספר הזה יתקיים או לא יתקיים. יכול להיות שאנחנו נקיים אותו, בעקבות הבקשה שלכם, אבל, אם אנחנו נגיע למסקנה, ביחד, שבאורט "יד שפירא" הכיתה עוברת שלמה, והילדים אינם נפגעים, והם באים לסביבה יותר תרבותית ובאים לסביבה יותר טובה – אז אתם לא ועד עובדים, לא של המורים ולא של שום דבר. אתם צריכים לייצג את טובת הילד. יכול להיות שהמורים יבואו – וזה לגיטימי מבחינתם – לבוא ולדרוש את קיומו של בית הספר, כארגון, זה בסדר גמור. מנקודת מבטכם, כהורים, אתם צריכים לתבוע באופן חד משמעי – ואני אתכם בעניין – את טובתו של הילד. מאחר ועוד לא ראיתם את החלופה, קשה לכם לדעת.

מר יוסי פרחי, אני מציעה ככה: אני לא
חושבת שאפשר על הסף להגיד, אני לא רוצה לראות. למה לכם להגיד את זה? למה לכם? תעשו משלחת, 10-20 הורים, כמה שאתם רוצים – תעשו משלחת, תלכו ל"יד שפירא" - תראו, אחר כך תתכנסו שוב ותגידו, השתכנענו או לא השתכנענו. אבל באיזה שהוא מקום, כשמר יוסי פרחי מציע את זה, והוא איננו שולל את האופציה של המשך בית הספר, אבל הוא אומר, אולי אני אצליח לשכנע אתכם שאני מציע לכם פתרון יותר טוב. עכשיו זכותכם לבדוק, בעיניים שלכם, את הפתרון הזה. בעיניים שלכם, מבחינת המטרות, מבחינת כל הדברים שלכם.

אני אגיד לכם איפה החשש שלי. החשש שלי הוא שמשרד העבודה יגידו, בסדר, יש לנו איתכם, עם ההורים, הסכם. נרשמתם בכיתה ט', או י' – בבקשה, תלמדו. אבל אם לא תהיה הרשמה לכיתה ט' ובשנה הבאה עוד פעם לא תהיה הרשמה לכיתה ט' – אתם מבינים, בית הספר יגווע. הוא ייראה כמו בית ספר גווע. זאת אומר, אפילו – אני אומרת לכם – אפילו אם הוא יגיד, בסדר, אתם תלמדו עד י"ב. אבל בית הספר – הצוות שלו יצטמצם, כי במספר ילדים יותר קטן, יגידו, אין כסף לממן את הכל, אז יהיה לכם פחות צוות, ובסופו של דבר אתם תגיעו למין, לא בית ספר, אלא משהו שמאד לא מתאים. אזי, הם כאילו יעמדו בחוזה, אבל זה לא כל כך ישתלם.

אם כן מה אני אומרת? אני לא מבטלת כרגע, ויכול להיות שהקרב יהיה גם על הרשמה לט' וגם על כל הדברים האלה. מה שאני רק מבקשת, בשבוע הבא – לא לדחות – בשבוע הבא, אחרי הישיבה נפתח יומנים.

אני כבר אומר להם, ביום שני. אני מתפנה
ביום שני.

בבקשה. פתחו יומנים ביום שני, תעשו
משלחת, תגשו ותראו את הדברים, ואחר כך תחזרו, תדווחו, תעשו אסיפה – יש לכם אסיפת הורים, מתי?

הערה: הייתה כבר.

הייתה כבר? טוב, תעשו עוד אסיפה.
אני אומרת, תדווחו להורים מה היה, ואז בשם כל ההורים תקבלו החלטה. אם מר יוסי פרחי ישכנע אתכם, המציאות שם בבית הספר תשכנע אתכם – בסדר. אם היא לא תשכנע אתכם – האופציה השניה עומדת בפנינו, וכפי שמר יוסי פרחי אמר, נלך יחד לשר העבודה – המנכ"ל החדש נכנס כבר?

בשבוע הבא.

בשבוע הבא. וננסה לשנות את רוע הגזירה.
נפעיל את כל אמצעי השכנוע וכולי. אבל אני רוצה שאתם גם תהיו משוכנעים, שההצעה של "יד שפירא" איננה הצעה שנראית לכם. בסדר?

אנו רוצים התחייבות למגמת מחשבים.

זה מסוג הדברים שאתה מנהל, כשאתה כבר
בודק את העניין ואתה רואה ככה: תבדוק אם יש שם מחשבים, תבדוק אם יש שם בדיוק מה שאתם רוצים – אתם הרי יודעים היום כבר מה הילדים מקבלים. נכון? כן, גבירתי. רצית להעיר משהו?

אני חושבת שדעתי כדעת ההורים. אנחנו, את
האופציות של בדיקת בית ספר כמו "יד שפירא" כבר בדקנו, ובתחילת הדרך העלינו על הפרק, כי חשבנו, כמו שאתה אומר, שבית הספר אורט "יד שפירא" הוא אולי ברמה קצת יותר גבוהה. אנחנו איננו מחפשים כאן את הרמה. אנחנו מחפשים כאו אך ורק את טובת הילד. אנחנו בחלופות האלה כבר היינו. אנחנו ביקרנו באורט "יד שפירא". אנחנו יודעים מה קורה שם, ומה מתרחש שם. אני חושבת – שוב, דעתי כדעת ההורים – שאנחנו רוצים להיאחז בעניין הזה, שאת בית הספר מלט"ב ישאירו, ואולי אף יעודדו את הכניסה של תלמידים חדשים, וישקיעו בבית הספר הזה, שוב מאותן הסיבות שהעלתה גברת מירלה יעקובוביץ' מלכתחילה.

אני שוב פעם אומר לכם: ראו, יש נקודת מבט
מקצועית, שאינני בטוח – גם כשהייתי הורה, לא תמיד הסתכלתי עליה – יש יתרון עצום לבית ספר גדול עם כיתות קטנות. זה האידיאל החינוכי – בית ספר גדול וכיתות קטנות. את זה "יד שפירא" מציע. מעבר לדבר הזה, "יד שפירא" זה בית ספר מאד מושקע מבחינת תקורה פדגוגית. מאד, מאד מושקע. אני כבר לא מדבר על זה שיש שם ניהול טוב והרבה מאד דברים. זה יותר מדיי לא אחראי, מנקודת מבטכם, כהורים, לא לראות מה אנחנו מציעים. בואו וראו מה ההצעה. אולי תבוא קבוצה של 12-13 הורים, בואו וראו מה ההצעה. תגידו, תשמע, ראינו את הכלה, ראינו את הנכס, בכל זאת איננו רוצים – אנחנו נגיד לכם מה החלופות שיהיו במלט"ב, ואז נקבל החלטה ביחד.

העניין הוא שאנחנו יודעים שהילדים שלנו
אינם מסוגלים לעבור את המעמד הזה, של העברה לבית ספר אחר והשתלבות בבית ספר אחר, במיוחד י"א שעולים לי"ב, גם י' שעולים לי"א – קשה להם לעמוד במעמד הזה, במעבר הזה, במצוקה הזו. אין המגמות – אנחנו נבוא, אנחנו נראה, נתרשם, אבל אנחנו יודעים מה טובת הילד. טובת הילד נמדדת – לפי מה בעצם אנחנו קובעים מהי טובת הילד? על פי המכלול. מי קובע בעצם את טובת הילד? מי שנמצא בסביבתו, מי שמלמד אותו, מי שמדריך אותו, מי שמשקיע בו, הנתונים הסביבתיים. לכן, זה לא שאנחנו באים לדרוש צרכים אחרים, אלא את צרכי הילד.

הפתיחה של מלט"ב כמרכז הכשרה ממשלתי,
מנקודת מבט של האוצר, היא אומרת שאנחנו צריכים לסגור שני מרכזי הכשרה ממשלתיים אחרים בתל אביב. אחד זה בקרית המלאכה והשני בנמיר. זאת המשמעות של העניין. זה אומר, שאנחנו מכניסים לתוך המיתקן הזה כאלפיים-אלפיים חמש מאות מובטלים מידי בוקר. זה אומר שבמקצועות הבניה שיישארו, זה יהיה המרכז של משרד העבודה והרווחה, להכשרת אסירים – יש לנו פרויקט כזה של הכשרת אסירים. יש מכלול שלם של שיקולים, שאתם צריכים לשקול אותו. אני לא יודע, אחרי שתראו ב"יד שפירא" מה טוב לילד, למרות מה שאמרת – ואני מאד מבין את מה שאמרת – האם טוב לילד יום שלם להסתובב עם ילדים בני גילו, במיתקן שהוא מיתקן מצוין לכל הדעות, או האם זה נכון שאותו ילד מסתובב יום שלם, עם אלפיים חמש מאות מובטלים במדינת ישראל - ויש להם הכבוד הראוי שלהם, אני חס וחלילה לא מקצה אותם מבחינה חברתית – אני רק בא ואומר, שאנחנו צריכים להסתכל על טובת הנער הפרטית שלך כאימא, ועל טובת כל קומפלקס הנערים שימשיכו לזרום לבית הספר הזה בעוד שנים קדימה. את מבינה? כשאני אומר, טובת הנער, זה טובת נער פרטי וגם כללי, של עוד נערים שייכנסו לשם. אלה שיקולים כבדים מאד. אני לא יודע איך אתם מרגישים – אני לא ישן עם זה הרבה מאד לילות, לגבי ההחלטה.

גם אנחנו לא. גם הילדים שלנו לא.

אזי אני מציע, שבכל זאת נדון שוב.
המפגש הזה ביום שני גם יאפשר לנו לקיים עוד פעם דיון בינינו, ונחליט אחרי זה מה טוב. היזהרו ממוקש אחד. האם יש פה נציגי מורים?

הערה: כן. שני מורים.

מצוין. היזהרו ממוקש אחד. יש בעיה מאד
אנושית, וגם אותה אנחנו צריכים לראות איך פותרים. יש בעיה מאד אנושית, מאד קרדינאלית – הבעיה של המורים. כי פתאום המורים האלה מאבדים מקום עבודה.

אולי חלק ייקלטו ב"יד שפירא"?

זאת בעיה אנושית קשה מאד. אסור אבל –
ואני מוכרח לומר את המילים האלה – אסור-

הערה: אין שום קשר.

אני מודה לכם שאתם מחזקים אותי.

הערה: אתה רומז משהו, שהוא לא הוגן. ההורים
פועלים על דעת עצמם. אנחנו כאן איננו חשובים. אנחנו נמצא את דרכנו בכל מקום שהוא. אנחנו מדברים על הילדים בלבד.

או, זה בדיוק. לדעתי אתם כן חשובים, אבל
נקודת המבט שלנו צריכה להיות מה טוב
לילדים.

זו הנקודה שלנו, כי המורים סיימו
אוניברסיטה, יש להם תואר אקדמי, יש להם המלצות ממקומות עבודה, ותק וניסיון. הילדים שלנו בתחילת הדרך, אזי המורים ממש אינם קשורים. כל העבודה היא של ההורים, כי אנחנו צריכים לדאוג לילדים שלנו לעתיד.

שמי חגי יהודאי, ממשרד החינוך. איני יודע
לשם מה הוזמנתי הנה – אני אומר את זה כפתיחה, כיוון שאני מהמינהל הפדגוגי, ואני אחראי על תהליך ההעברה של אותם בתי ספר תעשייתיים, שעברו השנה, ביניהם חלק של הנוער העובד ומשרד העבודה, למשרד החינוך.

בסדר, מה שעבר – עבר.

לא, לא. זה לא ככה. אני – כיוון שזה איננו
נוגע ישירות אלינו, אלא רק באופן עקיף, כי אנחנו מנענו עכשיו את תהליך ההעברה של אורט גאולה ל"יד שפירא" – ביטלנו את זה, כי שם טובת הילדים לא עמדה כנגד עיני אלה שתכננו את התהליך, כדי להעביר לאורט "יד שפירא", למרות שהוא באמת בית ספר טוב – אני מסכים פה עם מר יוסי פרחי. לי חסרים פה נציגי העירייה. יש להם אחריות קהילתית.

אתה מבין כמה העירייה מתנערת מאחריותה
לילדים האלה.

יש פה בעיה אמיתית, גברת תמר גוז'נסקי.

הם הוזמנו ולא באו.

יכול להיות. כי יש פה אחריות על בני גיל
תיכון מבחינת המערכת הקהילתית,
החינוכית והמוניציפלית.

הם לא מגלים עניין. מה לעשות?

אזי יש פה בעיה, שכוועדה, אני קורא
לכם לבדוק את ההיבט הציבורי של ניתוב תלמידים במערכת. אני חושב שבתי הספר הקיימים של משרד העבודה והרווחה עושים עבודה יפה מאד, אבל בכל זאת, כאחריות גלובלית של המערכת, אם רוצים את טובת הילדים, צריך לבדוק מה עם התלמידים שאינם פה, ויש לנו אפשרות להשתלב במערכות הכשרה מקיפות יותר. אני חושב שזה נושא שצריך לתת עליו את הדעת.

אני הבנתי שהקשר היחיד של המערכת, זה
שיועצות חינוכיות בחטיבות ביניים מרימות טלפון לבית הספר ואומרות, יש לנו כזה ילד, תלמיד וזה – אולי תקלטו. היועצת הזאת קשורה לבית הספר של העירייה, כן? אבל אחרי שבית הספר קולט את הילד, העירייה נעלמת. האם אתה מבין איך שזה פועל?

אבל יש דברים בגו.

שמע נא, אני מוכרח לומר, דווקא לזכותה
של העירייה, שנציגים מהעירייה כן פנו אלינו הרבה מאד פעמים, לכל הסוגייה של בית הספר. כלומר, יכול להיות שהם לא הגיעו לדיון, אבל אי אפשר לומר שהם לא היו מעורבים.

נו, אז יש עוד מידע. אז הבה נסכם ככה: ביום
שני, בשעה שתכף תקבעו ביניכם, אתם הולכים לסיור. מיד אחרי זה, אתם ביניכם מקיימים דיון ומגיעים למסקנה. אתם מודיעים את המסקנה, ומר יוסי פרחי ואני ממשיכים את הטיפול. מקובל?


הישיבה ננעלה בשעה 10:10