פרוטוקולים/מעמד הילד/1669



1
הוועדה לקידום מעמד הילד
15.11.99

פרוטוקולים/מעמד הילד/1669
ירושלים, י"ג בתשרי, תשס"א
12 באוקטובר, 2000


הכנסת החמש-עשרה
מושב שני





פרוטוקול מס' 14
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום שני, ו' בכסלו התש"ס (15 בנובמבר 1999), שעה 10:30

חברי הועדה: תמר גוז'נסקי - היו"ר

דר' פיליפ וירמן -מנכ"ל אב"י
גדעון ברוידא -חבר הנהלה אב"י
רמי בר גיורא - מנהל תחנה בירושלים, ארגון הפסיכולוגים
ישראלה קריב - ארגון הפסיכולוגים
דינה עמית - מנהלת תכניות לימודיות, הטלויזיה החינוכית
דר' יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד
דר' בלהה נוי - מנהלת אגף שירותים פסיכולוגים, משרד החינוך
דר' יאיר סמוכה - סגן ראש המנהל הפדגוגי, משרד החינוך
קרין תירוש - אחראית על לימודי מדיה בחינוך היסודי
חיותה שנבל - מנהלת השרות לטיפול בנשים במצוקה, משרד
העבודה והרווחה.
מאיה להט-קרמן - עיתונאית "ידיעות אחרונות"

רחל סעדה

איה לינצ'בסקי

1. אלימות במשפחה ורצח ילדים בידי הוריהם - בהיבט של השפעת התקשורת על ילדים

אני רוצה לפתוח את הישיבה לקידום מעמד הילד בנושא אלימות במשפחה ורצח ילדים בידי הוריהם בעקבות הצעות לסדר יום של שורה של חברי כנסת. קיימנו כבר שני דיונים בעקבות ההצעות האלה. דיון אחד עסק בנושא של תעודות עניה ומה אפשר לעשות, והדיון השני עסק במדיניות המשטרה מעורבותה השפעתה וכן הלאה. החלטנו לקיים את הדיון השלישי על השפעת התקשורת על ילדים בעיקר בהיבט של התקשורת והדיווחים ושל התקשורת והמאבק נגד אלימות במשפחה.

אני מוכרחה לציין בצער שלא זכינו לשיתוף פעולה הצפוי והמצופה מכלי תקשורת שונים למשל חברת נוגה שהיא המפיקה של ערוץ הילדים חשבה שזה לא מספיק חשוב לה להגיע לדיון זה. יש משהו מהטלויזיה הישראלית? לא. הטלויזיה החינוכית מצילה את הכבוד. זה לא מקרה שרוצים לסגור את הטלויזיה החינוכית כנראה היא מפריעה לקונצנזוס שקיים שלתקשורת האלקטרונית יש השפעה דרמטית על ילדים ובני נוער, ושהתקשורת לא צריכה לשמוע מה דעתינו מה אנחנו חושבים או איך לעבוד יחד בנושא זה.

קיימנו דיון בקשר לערוץ הילדים בשנה שעברה ולדאבוני הרב בעקבות אותו דיון לא נוצר אותו שיתוף פעולה שהיה צפוי רצוי ונחוץ ואני חושבת שיש פה פגם בסיסי בהבנה של התקשורת ותפקידה, ואחרויתה כלפי הציבור. בין היתר כלפי הכנסת. ואנחנו נתפסים כאנשים שמתערבים בתחום שלהם ושנתעסק בעניינים שלנו, והם יודעים מה לעשות. למרות זאת, אחרי שנכתוב להם מכתבי מחאה על אי השתתפותם, אחרי כל זה אני מציעה שנקיים את הדיון ואת המסקנות נשלח להם.

כפי שציינתי, התקשורת בעלת השפעה גוברת על כל מה שקורה עם ילדים ובני נוער וללא ספק יש נטיה להגזים ולהטיל על התקשורת את כל האחריות על כל מה שקורה. אני חושבת שזו הגזמה וגישה לא נכונה. אבל מצד שני זה יהיה אוילי להתעלם מההשפעה. לכן ביקשתי את ד"ר יצחק קדמן מנכ"ל המועצה לשלום הילד שעסק הרבה בנושא הזה, לפתוח את הדיון ואח"כ נמשיך ונשמע את הגורמים השונים.

תודה. אבקש לפתוח בכמה הערות כלליות. בניגוד למה שקורה אצלינו, בעולם הרחב יש הרבה מאד עיסוק בשאלות של השפעת התקשורת על ילדים בכלל, והשפעת תקשורת אלימה על ילדים. אני מחזיק פה לפני חומר שקיבלתי ממוסד שקיים בשוודיה ושעוסק באופן ספציפי בנושא של ילדים ואלימות בתקשורת. הם אספו ומצאו שמאז 89 כלומר במהלך 10 שנים נעשו למעלה מאלף מחקרים רק בנושא הזה של השפעת אלימות בתקשורת על ילדים. הם מוציאים גם מידי שנה את הספר הזה שנקרא "ילדים ותקשורת" שבו יש חומר מאלף, מי שירצה לדעת יותר אני אשמח לתת, אני מציין את זה כי בניגוד אלינו, גם באקדמיה, מלבד דפנה להט, שתמיד חוזרים לאותו שם, אין כמעט עיסוק בנושא הזה של השפעת התקשורת על ילדים והשפעת התקשורת אלימה על ילדים, כמעט ואין עיסוק בזה. גם משרדי הממשלה אינם נוגעים בדבר, למרות שאת נמצאת כאן, בכלל גם משרד החינוך וגם משרדים אחרים, כמו משרד התקשורת ומשרדים אחרים שיש להם נגיעה, כמעט ולא עוסקים בנושא למרות שבעולם הרחב יש הרבה מאד ידע בנושא והרבה מאד מחקרים.

מילה אחת לגבי התוצאות, וכאן אני אולי אאכזב את מי שציפה אחרת. אין תוצאות חד משמעיות לשאלה האם תקשורת אלימה משפיעה על ילדים או על אלימות של ילדים התוצאות הן מאד לא חד משמעיות. בצד מחקרים שהראו שבפרוש כן, יש הרבה מאד מחקרים שהראו שבפרוש לא. המסקנה ברוב המחקרים היא קצת יותר מורכבת, אבל היא חשובה כי פה נמצא מוקד ההשפעה. התקשורת משפיעה כשהיא אלימה, גם על ילדים וגם על משפחות, אבל בצירוף מרכיבים נוספים. כלומר אם מבודדים רק את התקשורת לא מוצאים תוצאות אבל אם מביאים בחשבון שצריך לשאול שאלה יותר מכובדת, יותר מורכבת מאשר האם התקשורת משפיעה או לא אלא איזה סוג של תקשורת על איזה סוג של ילדים ואיזה סוג של מסרים, כשמחדדים את השאלה הזו מוצאים תשובות. כך למשל נמצא, שלגבי ילדים או גם מבוגרים שמראש יש להם נטיה לאלימות או שיש להם הרבה פחות בקורתיות על צריכת תקשורת, אגב בעניין הזה אני זורק הערת ביניים שזה אחד התפקידים החשובים של מערכת החינוך, ללמד ילדים מגיל צעיר לצרוך תקשורת באופן בקורתי. זה אחד הדברים שהמחקרים מראים שכשלא יודעים לצרוך תקשורת באופן בקורתי אזי לתקשורת יכולה להיות השפעה נגטיבית. התקשורת, כשיש בה אלמנטים אלימים, צריך גם לשאול איזה אלמנטים. אי אפשר לשים את כל האלימות באותה קופסא. למשל יש הבדל גדול בין אלימות שבה בכל זאת יש נסיון להצמדת ערכים של שוטרים וגנבים של "הפשע לא משתלם" של יש אלימות אבל האלימות נגמרת רע, לבין מסרים אלימים שבהם המסר הוא שהאלימות משתלמת. ההבדל הוא הבדל גדול. לצערי הרב אנו עדים בתקופה האחרונה ללא מעט מסרים תקשורתיים שבהם לא רק יש אלימות אלא יש גם מסר שהאלימות משתלמת. זה קיים גם בפרסומת, מי שראה את הפרסומת האחרונה של דני של שטראוס שיש שם מכות בין אחים ואח"כ האח שקיבל את המכות אוכל דני והוא מקבל כוחות על אנושיים, דבר שהוא בלוף בפני עצמו, ואז הוא מצליח לפרוץ את הדלת של אחיו לעקור את המיטה ממקומה ולהרימה עם האח לתקרה, לבעוט בכדור שהורס את הקיר. המסר הוא, לא רק שיש אלימות אלא שהיא בסופו של דבר משתלמת.

יש דבר נוסף שצריך להזכיר, יש הבדלים גדולים מאד בתגובה לתקשורת אלימה בין סוגים שונים של ילדים, הדבר קשור גם במצב האישיותי של היחיד, אבל גם בעניינים חברתיים יותר, מאיזה רקע הילד בא, איזה נוגדנים הוא מקבל בבית. אני תמיד מצטט את חבר הכנסת לשעבר בני טמפקין שעמד בראש הועדה לבדיקת אלימות בני נוער כשהיה דיון בנושא של השפעת התקשורת הוא אמר " הילדים שלי, כל ילדותם ראו סרטים מאד אלימים בטלויזיה ואף אחד מהם לא אלים" אז ענה לו משהו "מה לעשות שלא כל הילדים גדלים בבית של בני טמפקין." כאשר יש לך מסרים נוגדים, כאשר הבית המשפחה, לעיתים ביה"ס, מצייד אותך בנוגדנים, התקשורת לבד לא תהפוך אותך לאלים, אבל כשאין את כל אלה, הסיכוי הולך וגובר שהדברים האלה משפיעים.

אני רוצה לומר מילה על הצד החיובי של התקשורת. בעקבות מחקרים שנעשו לאו דווקא לגבי ילדים וישנם מחקרים לא מעטים שהתחילו בשנות החמישים לגבי עצם השאלה של השפעת התקשורת על הקהל. אני לא אלאה אתכם, אבל זה מרתק לעבור לאורך המחקרים ולראות את ההתפתחות של מחקרי הקומוניקציה בעניין. בראשית שנות החמישים היתה אמונה שהתקשורת היא כל יכול. שלתקשורת יש השפעה אדירה. חלק גדול מהמחקרים נעשה על ההשפעה של התקשורת בזמן בחירות. היתה אז אמונה שאם התקשורת נוקטת עמדה הקהל כך הולך להצביע ושלתקשורת יש השפעה כמעט מאגית. אח"כ בא גל הפוך בעיקר בשנות השישים, שטען על סמך מחקרים, שלתקשורת אין שום השפעה וזה בכלל לא משנה אם התקשורת נוקטת עמדה זו או אחרת, היא לא משפיעה בכלום. בשנות השבעים בא גל נוסף שהוא הגל שעד היום למעשה תקף, ואלו מחקרים שאמרו שמחקרי שנות החמישים והשישים טעו, לתקשורת יש השפעה, היא לא בלתי מוגבלת, היא בעיקר מותנית בשורה של מרכיבים נוספים. יש את כל התאוריה שהתקשורת משפיעה על קבוצה מסויימת של אנשים והם מצידם, מה שקרוי מנהיגי דעת קהל, בהשפעה האישית שלהם, או בבין אישית שלהם, מעבירים את העניין הלאה.

בין התאוריות שהתפתחו בשנות השבעים הכיוון הזה של יש השפעה אך היא מוגבלת, יש את התאוריה שאני רוצה לגעת במשפט אחד שנקראת "אג'נדה סטינג". תאוריה זו אמרה שלתקשורת אין שום השפעה לגבי שינוי עמדות או לגבי התנהגות. היא יכולה להגיד מהיום עד מחר למי לבחור או לנסות להעביר איזה מסר, הציבור לא קונה את זה. הציבור פועל לפי מערכת ערכים אחרת, לא התקשורת מכתיבה לו עמדות ולא התנהגות. אני יודע שאצלינו כל הזמן מזכירים את הקמפיין של איסור קטיפת פרחים כקמפיין שהצליח לשנות עמדות ואם תשימו לב, בכל הדיונים שיש בנושא תמיד חוזרים לדוגמא הכמעט יחידה הזו של השפעה של קמפיין תקשורתי, כמעט לא מוצאים את זה בכל הנסיונות שנעשו.

זה היה קמפיין תקשורתי או חינוכי?

זה היה משולב. התחיל כחינוכי. אני אומר שבמקרים אחרים כמעט ולא הצליחו. מה שנמצא במחקרים הוא שהתקשורת אולי לא משפיעה ואין לה יכולת להשפיע לאיזה כיוון תלך, יש לה כן השפעה, ומסתבר שהשפעה אדירה, ביכולת שלה להשפיע על מה ידברו ומה יחשבו או במה שקרוי קביעת סדר היום. כלומר לתקשורת בהחלט יש אפשרות, וראו נא את שביתת הנכים האחרונה, בשבוע ראשון התקשורת לא עסקה בנכים, בכלל הנושא לא היה אישיו. ברגע שהתקשורת נכנסה והתחילה לדבר על העניין התחילו לדבר עליו גם במקומות אחרים. במקומות אחרים זה אצלי ואצלך בבית. דבר שיש לו השפעה מאד מהותית על מה מדברים בערב שבת או באסיפות אחרות. אבל גם על סדר היום הפוליטי. בעניין הזה שוב יש מחקרים מובהקים שלא הפוליטיקה מכתיבה לתקשורת את סדר היום התקשורתי אלא להפך, התקשורת , במידה רבה מאד מכתיבה לעולם הפוליטי את סדר היום שלו ונעשו בעניין הזה מחקרים גם בעולם וגם לגבי פרלמנטים אחרים. הכיוון הוא מאד ברור.

אני אומר את כל זה כי כאן נכנס דווקא אלמנט חשוב של התקשורת בצורה החיובית. לתקשורת יש אפשרות, והיא עשתה זאת בשנים האחרונות להציב על סדר היום נושאים. בנושא, למשל של פגיעות בילדים, לתקשורת היה תפקיד עצום בהצבת הנושא על סדר היום. יש לזה ערך רב מאד מפני שהצבת הנושא על סדר היום משפיעה גם על תקציבים. דברנו בישיבות הקודמות על המצב המשברי שעדיין לא נפתר אבל צריך לזכור בכל זאת שעד לפני 7,6,5 שנים לא היה בארץ אפילו לא מקלט או מרכז חירום לילדים בסיכון. היום יש שמונה. גם בנושאים אחרים, בנושא של נשים היו התפתחויות דומות. השפעת התקשורת על עיצוב סדר היום הציבורי והפוליטי הוכח כבעל ערך עצום ותרם גם בנושא הזה תרומה משמעותית. התרומה היא לא רק במישור של מדיניות אלא גם במישור הפרטני חלק מכם אולי קרא על סיפורה של ילדה שחשפה סיפור של גילוי עריות קשה מאד שלא יכלה לדבר עליו. הסיפור התגלה במפגש בינה לבין היועצת כשהיא באה עם כתבה מהעיתון עם מקרה דומה ושמה לה על השולחן. לעניין הזה יש השפעות ברוכות רבות מאד בעצם העלאת הנושא שהרבה פעמים קבור מתחת לפני השטח על פני השטח. דוגמא קטנה, לפני כחודש ימים פעם ראשונה בהסטוריה אחרי אלפיים שנה שבעיתון חרדי התפרסמה כתבה על נושא של התעללות בילדים. מי שמכיר את העולם החרדי וסגירותו וחוסר הנכונות שלו להתעמת ציבורית עם בעיות שונות שקורות בתוכו יודע שיש פה מהפכה. לעניין הזה תהיה השפעה אדירה גם במגזרים סגורים או בחברות סגורות.

יחד עם זה, היו בעניין הזה, וישנם עדיין, חטאים גדולים. לא בעצם הכיסוי התקשורתי, אלא בעצם החשיפה. בתפקיד ההצבה על סדר היום הציבורי לתקשורת יש תפקיד חיובי ממדרגה ראשונה. הרבה פעמים העניין מלווה בחטא לא בעצם הפרסום אלא איך התקשורת מסקרת דברים כאלה. הבאתי איתי שלושה אירועים מהזמן האחרון שהתקשורת כיסתה בצורה בלתי נסבלת, לפחות חלקה. הראשון היה אתמול, היה דיווח בשלושה עיתונים על מקרה שבו נעצר בחור בן 19 בחשד שאנס את בת דודתו בת השש, מעניין שבעיתון אחד היא בת שש ובעיתון אחר היא בת שמונה, מה חשוב הפרטים, יש לה גיל לילדה זו. בשני עיתונים הכתבה היתה בהחלט הוגנת עם מינימום פרטים עם הבאת העניין כפי שהוא. עיתון אחד, ואני לא מסוגל להבין למה, כתבתי לעורך אבל לא קיבלתי תשובה, עשה מעשה שלא יעשה. הוא לא הסתפק בעצם הפרסום שבעניין אלא כתב איפה זה. לרוע המזל זה באתר הקראונים חצרות יסף, זה לא בעיר ת"א. אתר זה אומר מי האוכלוסיה שם, גרים שם עולים יוצאי אתיופיה, זה מקום מאד קטן, מבנה חברתי שכולם מכירים את כולם. אבל זה לא רק זה, הוא גם הוסיף פרטים רבים על איך העניין התגלה כמו למשל שהילדה שוחחה במועדון האתר עם אב הבית שהוא דמות מאד מיוחדת וזה יצא מאב הבית והגיע הלאה למי שהגיע. אני יודע באופן מעשי, כי דברתי עם ראש הרשות המקומית של חצרות יסף, הוא סיפר לי שהפרסום עם הפרטים האלה גרם שם מהומה רבה. כולל נסיונות קשים של לחץ על הילדה אשר התברר שקל מאד לדעת מי היא כולל אובדן אימון מוחלט באב הבית שהיה לו תפקיד בלתי רגיל שם, גם אם לא פורמאלי בקשר עם ילדים. למה צריך היה לעשות זאת אין לי תשובה.

משהו ביקש שלא לעשות זאת?

כן, הסתבר שהמשטרה, ששחררה את האינפורמציה העבירה ביפרים לכל הכתבים וביקשה בפירוש לא לציין את שם המקום ולא לציין שום פרטים מזהים והעובדה היא ששני עיתונים גדולים עמדו בזה ועשו זאת בצורה כזו. זה לא המקרה היחידי, לפני מספר שבועות היתה כתבה בערוץ השני על חיילת שאחרי הרבה שנים התלוננה על כך שאביה פגע בה מינית. החיילת צולמה מהגב, השד יודע למה, במסגרת הכתבה. היתה לה בכתף את הכומתה בצבע תכלת, כך שברור שזה מחיל אויר, עוד באותו ערב החיילים שמשרתים איתה, כולל הקצין הממונה, זיהו אותה באופן ברור והתקשרו אליה הביתה על דבר שאיש לא היה אמור לדעת עליו. יש לי התכתבות מאד מרגיזה עם יו"ר הועד המנהל של הרשות השניה אחרי שדברתי עם מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל והוא הודה שזו היתה טעות נוראית, מפני שלא היה צריך לצלם אותה. הצילום שלה לא היה חשוב, מעבר לזה שזה אסור חוקית, והם מתחמקים בכך שצילמו אותה מהגב ולא מהפנים, אבל יו"ר הועד המנהל של הרשות השניה לא רואה שום פסול בעניין וכתב לי שהכל היה בסדר גמור.

דוגמא אחרונה ששלחה לי מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים הדסה בירושלים. כתבה על מישהו שאנס את אחותו בת 13 והכניס אותה להריון. הפעם זה כבר ממש גובל בסכנת נפשות. עיתון פרסם יותר מידי פרטים על העניין כולל העובדה שמדובר בתושב מזרח ירושלים הדבר יעמיד בסכנת חיים של ממש את הילדה שבה מדובר. לכן אני אומר שגם על ההיבט הזה אנחנו צריכים לחשוב כי בעצם העלאת הנושא למודעות ישנו חשיבות עצומה, זה לא אומר שצריך להתיר כל רסן. יש חוק שאוסר פרסום מהסוג הזה, אבל זה לא מספיק שמשהו יצמד בדקדקנות בפורמאליות לחוק, אפשר לעבור ליד החוק ולגרום נזקים עצומים. הרבה פעמים אני שואל את עצמי אם זו חשיפה תקשותית או שזה פשוט יצר מציצנות כאשר מספקים את כל הפרטים, שאני אומר בכנות, זה לא משום סיבה תקשורתי אפשר לפרסם כתבה גם בלי לחשוף פרטים, בלי לצלם את החיילת מהגב כדי שלא יוכלו לזהות אותה.

עוד שני דברים לסיום, האחד נושא ספציפי שבו התברר לנו שכן יש השפעה ישירה וזה הנושא של צפיה בסרטים פורנוגרפים. בהרבה פעמים כשמדברים על תקשורת נוטים לראות את העיתונים היומיים, או את מהדורות הטלויזיה. תקשורת המונים הוא מושג הרבה יותר רחב במיוחד היום. אי אפשר להתעלם מזה אבל כל נושא האינטרנט הוא סוגיה בפני עצמה. גם כאשר לעיתונות יש כללים מסוימים, באינטרנט כמעט הכל פרוץ וזו בעיה שצריך להתיחס אליה. גם כלים אחרים הם כלי תקשורת, יומני תלמיד למשל, זה כלי של תקשורת המונים והוא כלי מאד בעיתי למי שמכיר את התחום הזה. בנושא של סרטים פורנוגרפים. אנו מוצאים את זה שוב ושוב בפסקי דין במיוחד כאשר יש לנו מקרים של ילדים שפגעו מינית בילדים אחרים, לרוב ילדים קטנים מהם. לחלק לא קטן מהמקרים יש רקע של צפיה קודמת בסרטים פורנוגרפים או סרטים כחולים. בעניין הזה, בניגוד למה שאמרתי, יש השפעה, אבל שוב זה לא כל ילד, זה לא השפעה של אחד על אחד. לא כל ילד שצופה בסרט פורנוגרפי הולך ומבצע אח"כ עבירת מין בילד אחר. לא מעט ילדים שמימלא המערכת שלהם לא לגמרי יציבה בעניין הזה, סרטים פורנוגרפים בהחלט נותנים רעיונות. הילדים עצמם מספרים אם וכאשר הם נעצרים בחשד לעבירה כזו הם מספרים שהם לקחו רעיונות מסרטים. גם ילדים מאד קטנים שלא היתה להם חשיפה לקשרים מיניים קודם לכן, אני לא מדבר על ילדים שהיו קורבנות לעבירת מין שאנו יודעים שגם לזה יש השלכה. פה יש בעיה מאד חמורה ופירצה שהולכת וגדלה במיוחד בעידן האינטרנט מפני ששם יש אתרים שזנ עניינם ויש פה סכנות גדולות.

הדבר האחרון היא סוגיה שענינה את הציבור הישראלי בגל מעשה הרציחות האחרונות של ילדים. היתה השאלה של אפקט הדומינו או מגיפה. האם יכול להיות שאדם שקרא על אב ששרף את ילדיו הושפע מזה והלך ועשה דבר דומה? לא מצאתי במחקר התיחסות ספציפית לעניין הזה אלא בתחום אחד שבו יש הוכחות ונתונים וזה תחום ההתאבדות. בתחום זה יש מחקרים שנעשו בכמה מקומות בעולם וכן מצאו שם אלמנט של מגיפה וחיקוי, כלומר פרסום של כתבות שהיו בהם הרבה מאד פרטים. גם אלמנט של פרסונליזציה התברר כמשפיע מאד, בגלל זה הכנסת אסרה לפרסם שמות של קטינים שניסו להתאבד או התאבדו. מסתבר שפרסום מפורט בנושא הזה כן נמצא בעל קשר חיובי למגיפה של התאבדויות. צריך להבין. אדם רגיל לא קורא עיתון רואה שהיה משהו שהתאבד תחת גלגלי הרכבת ואומר איזה רעיון נפלא למה שאני לא אנסה את זה. זה לא המצב, יש הרבה משתנים מתערבים אבל כן נמצא שכיסוי תקשורתי רחב ומפורט למעשי התאבדויות הביא לגל של התאבדויות בעקבות הפרסום. אם אפשר להשליך מכאן גם על דברים, כמו שראינו לאחרונה, אני לא יודע, יש בעניין הזה לפחות סימני שאלה. אני מעלה את זה רק כנושא בסימן שאלה כי לפי מיטב ידיעתי לא נעשה מחקר בנושא של פגיעות בילדים ורצח ילדים על ההתנהגות של אנשים שאולי היו קודם במצבי לחץ והדחיפה שלהם לעשות מעשה.

תודה רבה. אני מבקשת לחדד כמה נושאים שהעלה פה ד"ר יצחק קדמן, אלה נושאים הקשורים יותר לדיון שלנו:

אחד, זאת עובדה, רצח ילדים בא בגלים, ז"א היה מקרה של רצח וכעבור שלושה ימים עוד רצח, אח"כ היתה הפסקה, למה היתה הפסקה אני לא יודעת. השאלה האחרת היא האם התקשורת צריכה, למען זכות הציבור לדעת, לתת תיאור מדוקדק של איך האבא חנק את הילד ואיך הוא הצית וקשר אותו , פירוט מדויק בהחלט. אני רוצה להציג את זה משני היבטים: א. מההיבט של החשש מאפקט הדומינו, שמשהו יעלה בדעתו, אחרי שכבר חשב על הדברים האלה. ישנו ההיבטי השני, גם ילדים ובני נוער מקשיבים וצופים באותם שידורים. מה הם אמורים להבין מזה, שככה זה בחיים? אבא שורף קושר ומצית? אם הם חיים בבית שיש בו רמה מסויימת של אלימות, ויש הרבה בתים בישראל שיש בהם רמה מסוימת של אלימות, מה הם אמורים להבין? שזה השלב הבא?האם יש לתקשורת אחריות בפני הציבור מעבר לחובה שלה לדווח?
מה שקורה גם שהתחרות בין כלי התקשורת, בעיקר בין ערוצי הטלויזיה מביאה לכך שכל כלי תקשורת רוצה להביא עוד יותר פרטים מהמציצנות, איך בדיוק זה קרה. במיוחד זה היה במקרה של הרצח והשריפה של שני הילדים והאם מת"א, שם לא היה גבול לרמת החדירה שהיתה לנושא זה. גם ברצח האחר של התנוקת היה תיאור מדויק איך הוא הוציא את הסכין איך הוא דקר ופעל. אני לא חושבת שיש לזה קשר לזכות הציבור לדעת. הציבור צריך לדעת שהיה מקרה שאב רצח וכו" אבל לפרטים אין לדעתי חשיבות לעצם הידיעה ובודאי מבחינת השפעה ציבורית.

הנושא השני, בענין אלימות ורצח, היא באיזה מידה התקשורת אומרת מה אפשר לעשות, איך מתמודדים ואיך היא בכלל עוסקת בנושאים האלה. אחרי שהיא מספרת איך קורים הדברים האלה מה היא צריכה לעשות. אני לא מדברת על תכניות של הטפה. יש עכשיו מערכת של שלטי חוצות שעלם חתומה עליהם וכתוב שם "מלחמה באלימות" איך אפשר להילחם באלימות. מעבר לקופירייטר הגאוני שהמציא את צמד המילים, ומעבר לשאלה ולקריאות נגד אלימות, מה בעצם מביאים? והאם התקשורת מוכנה להתמודד עם מקרים שבהם היתה אלימות אבל העניין הגיע לכלל פתרון אחר. האם לתקשורת יש בכלל איזשהו תפקיד חברתי או שיש לה רק את תפקיד הרייטניג בצילומי דם ואש ועשן?

דבר נוסף, באיזו מידה התקשורת מלווה מיקרים ומנסה להבין את המקרים יותר לעומק. יכול להיות שזה בכלל לא תפקידה ובכלל לא המסר שלה.

דבר נוסף הוא לגבי הבקרה על השידורים לילדים. ניסינו בדיון הקודם לנסות לגעת בנושא הזה. בארצות שונות יש מועצה ציבורית או גוף אחר שיש לו בקרה על מה שמשודר בערוץ הילדים. כידוע, אין בקרה כזו בערוצים המסחריים בארץ, יש את הבקרה הפנימית של מי שרוצה לעשות בקרה. בדיון הקודם עם נוגה הפקות שעסקה בערוץ הילדים, הסתבר שזה היה הדיון הראשון למרות שהם מפיקים כבר 10 שנים את הערוץ, שבכלל שאלו אותם שאלות, והם בכלל כ"כ נעלבו שכבר לא באו פעם שניה. העניין הוא מאד רציני, איך בכלל נעשית בקרה ואיך אנחנו כהורים וכאנשי חינוך וחברה יש לנו בקרה על זה.

דבר נוסף, באיזה מידה אנו משתמשים בביקורת במערכת החינוך בהקשר הזה של האלימות, ובאיזה מידה משרד החינוך יוזם דברים כדי לעשות תקשורת.

דבר אחרון שרציתי לספר זה שלקראת האירוע שהיה שבוע שעבר על האמנה לזכויות הילד פנינו ל - 250 מגמות קולנוע בבתי ספר תיכוניים בבקשה שיפיקו סרטים. בפגישה עם האחראית על התחום ממשרד הלחינוך, אחד הדברים שהיא אמרה שרוב הסרטים הם מאד עצובים. אין בהם שמחה. חשבתי איך זה מתקשר לאלימות ולתחושות עמוקות של הילדים. קראתי שלשום בעיתון שבמחקר השוואתי של ארגון הבריאות הבינלאומי הסתבר שאנחנו מגדלים את הילדים הכי עצובים בעולם. 14.5% מהילדים אמרו שהם עצובים לעומת 3-4% בארצות אחרות. היא ספרה לי על הסרטים שהם עצובים כהים ולא אופטימים ואני אמרתי זה מתקשר ל-14.5% האלה. אולי אנחנו מגדלים ילדים באוירת אלימות והם מפנימים את זה שזו החברה שבה הם חיים.
השאלות הן מורכבות ואני לא מתכוונת לקחת תשדיר ולומר שמצאנו את האשם ישנן ועדות בכנסת שבהם חבר כנסת, בעיקר מהסיעות החרדיות מאשימים את התקשורת החילונית בכל העוולות והדברים שקורים, לא זאת הכוונה. אם יש לנו כלי כזה חברתי ציבורי השאלה מה קורה איתו, מי מפעיל אותו, מה מטרותיו ואיך אנחנו, כמי שרוצים לקדם ילדים רוצים שיהיו גם שמחים יותר בחייהם, איך אנחנו משפיעים. אלה עוד כמה רעיונות שרציתי להציג לדיון, אז בבקשה:

אני יושב על כסא הפסיכולוגים אך אני גם איש של זכויות ילדים. אין לי ספק שהשורה התחתונה צריכה להיות שצריכה להיות ועדת היגוי ממלכתית עבור כל כלי התקשורת שיש להם השפעה מאסיוית לפי מס' שעות הצפיה אצל ילדים או הפוטנציאל שיש להם אצל ילדים. לא יתכן שיהיה אחרת, את אומרת ש"נוגה" לא באו כי הם נעלבו, ואני חושב שאם היה פה דיון על ההשפעה הרעה של הטבק על בריאות האוכלוסיה, יכול להיות שפיליפ מוריס...

הם באים אני הולכת לישיבות כלכלה והם באים.

מפני שעכשיו התחילו לתבוע מהם תביעות על גרימת נזק. אנו בד"כ מעלים את הגרא של ארה"ב, לוקח כמה שנים עד שזה עובר את האוקיאנוס ומגיע אלינו, קומישין ראשון משנת 72 של ה"סרג'נט ג'נרל" אלו המוסדות הכי חשובים ובעלי מוניטין מדעי בלתי רגיל בארה"ב. 10 שנים אח"כ ב - 82 ה"אינסטיטיוט אוף מנטל הלס" באותו סדר גודל, מוכרים באופן בינלאומי. ב - 92 ה A P A , ארגון הפסיכולוגים האמריקאים קבל משימה לבדוק את הקשר בין טלויזיה והתנהגות אלימה. הם כותבים בזהירות של אנשי מדע שמסכמים את כל 30 השנים האלה: (תרגום): "חשיפה רבה לטלויזיה אלימה, היא אחת הגורמים העיקריים של אלימות בחברה." הם אח"כ מפרטים שזה מוסיף פחד אצל ילדים , וזה עושה דה סנטיסיזציה לאלימות ז"א שיש התרגלות. בהתחלה נבהלת מבוקס קטן אח"כ זה מתקרב לסכין קטנה, ארוכה, אח"כ אקדח, וזה הולך וגובר. מחקרים שהם עושים מצביעים על כך שילדים שכבר מגיל 8 שהיו חשופים לכמה שעות לסרטים שאנו רואים היום בלי סוף, קשורים קשר הדוק לכשלונות מאוחר יותר בגיל 22, הם מרביצים לאישה יושבים בבתי סוהר וכך הלאה. אנחנו לא נמצאים במצב של התמימות של אריסטו, להיפך, אם אנחנו רואים משהו אחר מכה את אביו או את אימו עד זוב דם אז אנחנו מתנקים ע"י זה מרחשי לב דומים שיש אצלינו, וצדיקים מלאכתם נעשית ע"י אחרים ודוקא פה יש קטרזיס. אנחנו יודעים שזה לא נכון.

לגבי הטענה שלא כל אחד מושפע לרעה אני חושב שטענה זו לא באה בחשבון. אם היו מבטלים את מעברי החציה ברחובות לא כל אחד היה נדרס, ובכל זאת לא יעלה על דעתו של איש לעשות את זה כי זה עלול לסכן כמה, אולי רק את החרשים או העוורים. התפקיד שלנו הוא להגן על ילדים. לקראת סוף המאה אין לנו ספק בזה שהסרטים שמידת האלימות שלהם הולכת וגוברת משפיעים. גם התמונה שהם מציגים בקשר ליחסי גבר ואישה, המימד של ה"שד והאקדח" לא יתכן היום סרט בלי כמויות מסוימות שלהם, הוא משפיע על ילדים ועל תפיסת העולם שלהם ולא יתכן דבר כזה שלא תהיה ועדת היגוי. התקשורת במובנה הכללי דומה למים, אף אחד לא יוותר על שתית מים בגלל שיש שם חומרי רעל אבל זו מצווה להילחם בחומרים המסרטנים והמלכלכים שישנם במים ולהגיש תביעות נגד מי שמזהם את המים. אני חושב שיש פה זיהום של אויר תקשורתי שכולנו נושמים אותו אף אחד לא עושה מרד נגדו וכשזה מדובר בילדים אז אי אפשר שלא לתבוע ועדת היגוי כזו עם כל הפחדים שיש פה, צנזורה חופש ביטוי, אנחנו יודעים עכשיו בעליל שזה משפיע לרעה על ילדים והתפקיד שלנו למנוע את זה.

מהנסיון הישראלי מתוך הארגון שלכם, בקשר לחשיפה לתיאורים הפלסטיים של רצח ילדים ושל המקרים הקשים שהיו בשנה האחרונה, האם שמעתם על השפעה?

ילדים לא מדברים על זה כי זה נראה להם מובן מאליו כמו כיור וברז במטבח. רואים בטלויזיה דברים כאלה וזה לא נתפס ע"י ילדים כביג דיל. זה לא נתפס מפני שהסרטים והחדשות נהיים יותר ויותר דומים אחד לשני. אני לא יודע מה מתקרב למה אבל אין הבדלים גדולים, יש בשניהם קטסטרופות ויש דרישה הולכת וגוברת לקטסטרופות בגלל חוק ההתרגלות. הדבר הכי אלמנטרי שישנו בעולם הוא חוק האיזון ז"א אם היו שולחים ל - 250 ביה"ס לקולנוע הזמנה לפרס על סרט על חיים מתוקנים, או על ברוגז שנגרם בשלום, או על קונפליקט שפתרו אותו בדרכי גישור, אני לא חושב שלילדים יש הרבה הזדמנויות לראות התמודדויות מסוג אחר בגלל שהפורפורציה שבין פתרונות קונסטרוקטיבים למצוקות חיים ובין פתרונות דרמטיים לא מציגה את החיים כמו שהם באמת או כמו שהם יכולים להיות. לכן לתקשורת יש גם כח מיטיב שמטעמים של רייטינג היא מתנזרת ממנו.

תודה.

אני מנהלת את השירות לנשים ונערות במשרד העבודה והרווחה. אני מתנצלת על האיחור, יש לנו יום עיון שאני חייבת להיות שם, אז אני רוצה לומר את דברי.
לפחות ממה שאני הבנתי מנושא הדיון למרות שהפסדתי את הפתיחה. האירועים האחרונים של רצח ילדים שזו תופעה שאולי לשמחתינו לא היתה בעבר אבל עכשיו היא הלכה והתפתחה וכל אסון כזה הוא נורא. אנחנו מטפלים ואחראים על המקלטים לנשים מוכות והיום אנו מפקחים על 12 מקלטים לנשים מוכות במדינת ישראל. אירועים אלה שקרו בשנה האחרונה של ילדים שנרצחו, היתה להם השפעה קשה ביותר כאשר החשיפה היתה מיד בתקשורת גם בעיתונות הכתובה ששם הילדים פחות קוראים אבל כמובן בטלויזיה ובכל מהדורות החדשות.

מה זה נקרא השפעה?

ההשפעה שהיתה על הילדים, ואולי קצת בשונה לקטע ההתרגלות וההסתגלות, ילדים שחיים במשפחות ספוגי אלימות ובשלב מסויים כבר הצליחו, כשהאמהות קבלו את ההחלטה ויצאו מהבית ולקחו איתם את הילדים למקלטים. הילדים האלה, כאשר הם שומעים ונחשפים לאירוע כזה שאב רצח את ילדיו, במיוחד האירוע שקרה במרכז הקשר בויצו, של אב שרצח את שני הילדים שבאו מהמקלט לראות את אבא. הטראומה שילדים אחרים בתוך המקלט עוברים, ההתבטאויות שלהם החרדות שלהם כל מה שעולה במסגרת השיחות במקלט, אם עם הגננת המטפלת, בשיחות הלא פורמאליות בתוך המקלט, בישיבות של העבודה הקבוצתית עם האנשים. בשיחות היומיומיות בבית שזה המקלט כרגע ששם הדברים מתנהלים. ההשפעה היא בעיקר לגבי הילדים הצעירים יותר אם אנחנו מטפלים בילדים המתבגרים זו נשפעה מסוג אחר כאשר רואים שזה יכול להשפיע על דפוסי האלימות שלהם ועל ההתנהגות שלהם כמתבגרים בעתיד. דווקא לילדים הצעירים והרכים, במקלטים שוהים בד"כ ילדים עד גיל 12, ילדים יותר גדולים לא יכולים לצאת עם האמהות למקלטים, שם ההשפעה המידית, והתהליך הקשה שהילדים האלה עוברים מתבטא בהתנהגויות שלהם במצבי חרדה ומצוקה ולפעמים גם בהתנהגות הפוכה של אגרסיוויות.

אם אנו רואים שבמקלטים בארץ היום שוהים במשך השנה למעלה מאלף ילדים וכמוהם יש עוד הרבה מאד ילדים במדינת ישראל בגיל הזה, לאו דווקא שחיים במשפחות אלימות אלא ילדים בכלל שרואים טלויזיה. ברגע שילד קטן כזה רואה ושומע את הדיווח על אבא שרצח את שני ילדיו או שחנק ילד, יש לזה בהחלט השפעה נפשית על התפתחות הילדים, ואת הדברים האלה רציתי להציג בצורה ברורה.

מנסיונך, אנחנו לא יכולים להגיע למצב שבו לא נדווח, אנחנו יודעים שהדיווח והחשיפה הוא גם חלק מהמערכה לביאור התופעה ולהצלת הילדים רגע לפני וכו". השאלה היא האם יש הבדל מבחינת ההשפעה, אם יש תיאור כללי או אם יש את פרטי הפרטים עם הצגת החדר השרוף ןהתיאורים הפלסטים של הדברים.

התיאורים הויזואלים והפלסטיים משפיעים על כל אחד מאיתנו, גם כשאנחנו פותחים את העיתון ורואים את זה, כשאני שומעת את זה בחדשות ויודעת כבר מה מחכה לי מעבר לזה בעבודה, זה עושה משהו. ברגע שהדברים היום כ"כ חשופים וכ"כ פתוחים הצילומים מגיעים לכל פרט ופרט אני חושבת שאפשר לעשות איזושהי צנזורה, חשיבה שלא להראות את הכל בצורה הפלסטית שכרגע זה קורה.

זה מה שטוענים האמריקאים שזה דה סנטיסיזציה לאלימות. אחרי שרואים מכוניות מתפוצצות ובתים נופלים בסרטים, אז ישנה כהות לא בריאה, ואנשים נהיין כהים לדברים שצריכים להיות רגישים אליהם וזה נזק.

נמשיך הלאה

אני חושב שההסטריה שנוצרה בתקשורת סביב המעשים הנוראיים האלה יצרה, מהנקודה של זכויות הילד, חרדה מאד גדולה באותן משפחות שיש פירוד בין גבר ואישה וזה העלה את רמת החרדה אצל נשים שהילדים כן הולכים לבקר את האבא מחוץ לבית. אני מכיר מקרים שרמת החרדה עלתה ונוצר מאמץ להפריד את הילד מהאבא שלו מתוך החרדה שיקרה לו משהו, ואת זה גם צריכים לתקן, דרך תקשורת מתקנת, לתת איזשהו מענה לכך שבאמת יש דברים נוראיים אבל לא כל האבות הן מפלצתות ולא כל האבות מסוגלים להרוג את הילדים שלהם. מכיוון שהאמא היא דמות כ"כ דומיננטית בחיים של ילד, גם בלוגיסטיקה של היומיום וגם מבחינה אמוציונלית, אני חרד מזה שאמהות יכניסו חרדה בילדים ע"פ הקרנה שאבא הוא מסוכן ולזה אני מאד חרד.

אני רוצה להצטרף לרמי ולהציג זאת מעט בצורה שונה. אין ספק שהתקשורת יוצרת את הסטנדרט. התקשורת יוצרת את הנורמה שויכוח מסתיים באגרופים, לכן זה התפקיד של ועדת היגוי, ליצור את האיזון. אין לנו שום דרך, לא למשרד החינוך ולא לאף אחד אחר להתחרות באותם אירועים שמושכים את תשומת הלב. אם תהיה ועדת היגוי שתעשה איזשהו איזון יש לנו את היכולת להשפיע יותר.

כמשרד החינוך, עשיתם משהו עם כל מעשי הרצח בשנה האחרונה?

היתרון שלנו, אם אנחנו מפעילים תכניות רב שנתיות הן מוצאות את הילד בכל נקודה בה הוא נמצא.

אבל מה קרה במערכת החינוך בקשר לרצח ילדים?

לא נעשה שום דבר מיוחד.

בלהה את רוצה להוסיף?

אנשי המקצוע שלנו פועלים נקודתית לא נתנו שום הוראה מהמטה לעשות משהו.

אתם לא חושבים ששמונה ילדים רצוחים עושה משהו למיליון קטינים במדינת ישראל.

אנו ממוקדים בנושא האלימות במובן הכי רחב. אנחנו יותר ויותר מעצימים את השטח בנושא האלימות. אני בטוחה שלא צריך לתת הוראות מגבוה, אלא אנשים עושים זאת במהלך השנה, משוחחים עם הילדים בונים תכניות, המטה מתערב פחות בהנחיות. אני שואלת אתכם איזה הוראה של המטה צריכה להיות בעקבות רצח של ילד? שיחה בכיתה על הפחדים? כדי שלא תבואו אלי בשאלה למה לא?

למה לא לעודד ילדים לדווח על מקרים של אלימות ולהגיד שיש פתרונות?

אנו עושים זאת חד משמעית. לא נגענו ספציפית בנושא הזה.

נניח שבמהלך השבוע יש שני מקרי רצח מזעזעים, בשיעור המחנכת היא לא מדברת עם הילדים? לא נותנת להם לפרוק? לספר כמה הם פוחדים ומה זה עשה להם?

אני לא חושבת שאנו יכולים בכל אירוע שקרה לפרוט להוראה מהמטה. זו לא הגישה של המטה היום כלפי השטח.

אז אתם יודעים אם זה קורה או לא?

לא, אין לנו מערך של בקרה. אך הגישה היא כן להעצים את השטח ולתת להם כלים יש אין סוף השתלמויות, ישנו אבחון בית ספרי של הנושא, אבחון מאד ספציפי איפה זה קורה איך זה קורה. אנו מגייסים את כל המערכת לטיפול אבל אין מערכת של דיווח מה כל ביה"ס עושה.

אני אציג את השאלה על צריכה בקורתית של תקשורת אחרת, שילדים ידעו שבמהלך אותו סרט מופלא שהם ראו אתמול נורו למוות 30 איש שידעו שזה סרט, כך זה נראה בסרט עם במה ושחקנים וכל הדם זה קטשופ, לעשות להם את האבחנה, כי בסופו של דבר רוב מעשי הרצח שהם רואים הם מבויימים. לילד בן 3 אי אפשר להסביר, או שכן. אבל בודאי לילדים מעל גיל 3. בסופו של דבר אם זו סתם הצגה אז בחיים זה לא כך ואדם לא פותר כך סכסוכים, במעשי רצח. לכן אני שואלת אם זה נעשה ואם אתם דנים בנושא תקשורת ביה"ס ילדים.

אני לא רוצה לענות לך מיד על זה כי אני לא כ"כ מכירה. שפ"י לא עוסק בזה כרגע. קשה לי עם השאלה שלך כי היא תחמה רק את נושא הרצח. השאלה היא הרבה יותר רחבה, אז לא הראו את הרצח ולא תארו איך הוא רצח אבל הראו את הפיגוע בדיזינגוף עם כל הקרבים והרגלים. השאלה היא כללית יותר, האם אנו מצנזרים מעשים של אלימות באופן כללי ולא ספציפי. כי ילד יכול לקבל את הרעיונות או הפחדים גם אם הוא רואה פיגוע. השאלה צריכה לכלול לא רק מעשי אלימות בתוך המשפחה אלא מעשי אלימות בכלל בתקשורת.

בקשר לסרטים של משרד החינוך, הלכנו לראות את הסרטים בתמימות רבה וגמרנו בוכים. זהו אוסף של כ - 8 סרטים של ילדים שיצרו בעצמם ללא הנחיה. זו היתה מעין תחרות בין בתי הספר בנושא של חיבור סרט שקשור בשנת הכבוד. הנושא היה כבוד האדם או כבוד הילד. הבנליזציה של האלימות שעלתה משם, וההקשר בין הכבוד לאלימות היה גם בשבילי, כאיש מקצוע הפתעה, כמעט שלא היה סרט שהיה נקי מאלימות. כולם עסקו בנושא האלימות בצורה מאד חזקה כולל אלימות במשפחה שאם מתעללת בילדיה, ולבסוף הילדה קופצת מהמרפסת. הם בקשו מאיתנו עזרה בהפצת הסרטים ואנחנו מוציאים עכשיו מערך של שיעור או שיחה כיתתית על מה הילדים ראו? למה הם יצרו כך? ומה בעצם עולה לגבי המחויבות שלהם בנושא של מניעת אלימות וגם כמובן איך הם מרגישים. הילדים גם חיברו את הטקסטים וגם מלהקים ומשחקים ואת הצילומים עשו אנשי מקצוע כך שהסרטים מאד איכותיים. אתה בא לסרט של ילדים ומצפה לראות משהו ילדותי וראשוני ורואים משהו מקצועי שהעלה אצלינו המבוגרים ריחות של ילדות ששכחנו, ופחדים. סרטים מאד חזקים. כאן השירות הפסיכולוגי כן התערב, בצורה מאד עדינה.

אני אחראית על לימודי התקשורת בבתי הספר היסודיים בחינוך היסודי ממשרד החינוך.
אני רוצה להציע קודם משהו ממה ששמעתי אצל שלי יחימוביץ', אישה שאמרה "תפסיקו לקרוא לזה מעון לנשים מוכות, תתחילו לקרוא לזה מעון לנשים שבעליהן מכים." זה מצא חן בעיני לשים את הדגש על זה שהבעלים מכים, אולי זה יעשה משהו.

מעון לנשים אמיצות

רק לא מוכות, זה קורבני. בקשר לתקשורת, לפרסומת של דני, אני שמחה לבשר לך שהפרסומת ירדה.

אני עצוב לבשר לך שהם הגישו ערעור והפרסומת חזרה.

המון בתי ספר שלומדים תקשורת כתבו מכתבי מחאה לטלעד על הפרסומת מלאת האלימות הזו והיו בתי ספר שהציעו כיצד אפשר לעשות פרסומת פחות אלימה ויותר נעימה. התשובות היו מדהימות, תשובות של טלעד היו שהם לא אשמים ויש לפנות לרשות השניה. יש בתי ספר שלא התיאשו ופנו לרשות השניה ואנו מחכים לתשובות. תשובות אחרות היו שאנו מאד מודים לכם על ההארה אבל מה אפשר לעשות, זה הרייטינג. זה אחד הדברים בחינוך למדיה בחינוך היסודי, מלבד הצריכה הבקורתית של המדיה, צריך לשים דגש על התגובה. איך כילד יש לך זכויות אתה יכול להגיב על מה שקורה במדיה אם זה מפריע לך, אלימות סטריאוטיפים. אני מאד מקווה שלאט לאט נתחיל לגדל דור של ילדים שיודעים גם לצרוך תקשורת בתבונה וגם להגיב על דברים שמפריעים להם.

הייתי רוצה להפנות שאלה לפסיכולוגים, אנחנו נמצאים באיזשהי דילמה,יש לנו סרטים שעוסקים בבעיות של ילדים מכים או מוכים, יש בעיות של אלימות, האם יש לנו מנדט לעסוק בזה. יש בתי ספר שבאה היועצת ואומרת שזה השטח שלה.

מה, יש אחוזות פאודליות?

אולי הן חושבות שאין לנו כלים לעסוק בזה, אבל הסרטים מדברים בעד עצמם והשיעורים שעוסקים במדיה הם יוצאים מהכלל וכן טיפלנו בנושא של רצח ילדים, וילדים מאד מושפעים. מה קורה שילדים יודעים על מקרים שילדים אחרים מתעללים בהם בבית? מה לגבי דינם? אני יודעת שמלמדים את המורים איך לזהות ולהגיב , למה לא מלמדים גם את הילדים בביה"ס מה לעשות עם זה? אתה יודע שיש בכיתה שלך ילד שמתעללים בו, אף אחד לא מלמד אותם למי לפנות ואיך לעשות את זה.

זה לא נכון

כדאי שמשרד החינוך יהיה מתואם אחד עם השני

אז אני מאד אשמח שתגידו לי מה עושים עם זה.

הנושא האחרון , שהייתי מאד רוצה שיקרה, הגיע הזמן שכל הנושא של חינוך למדיה בבתי הספר היסודיים יהפך להיות לנושא חובה. שילמד כמשהו חובה כמו יתר המקצועות, היום אי אפשר להתעלם מזה, לא יתכן שיגידו שזה כלום ואפשר להכניס את זה דרך מקצועות אחרים. יש לנו תכניות לימוד ואנשים שהוכשרו לנושא, אולי דרך אותה ועדת היגוי. זה תחום שחייבים שכל ילד וגם המורים ידעו איך לגשת בזה ואיך לטפל בזה. אני מזמינה את כולכם ל - 30 בנובמבר לסינמטק להצגה רישמית של אותם סרטים של סילוון הפקות שעובדים עם האחראית לנושא המרכז ועם הפיקוח על התקשורת והקולנוע, והוציאו סרטים שבעיני לא רעים , ואני מסכימה שיש שם הרבה אלימות.

קרין התיחסה לנושא שכנראה ילדים, בלי לזלזל במה שנעשה, הם עדיין לא מרגישים מספיק חזקים להגיב על הנושאים האלה. הם עדיין רואים את עצמם כקורבנות ולא כשגרירים או לוחמים לשינוי מעמדם ומצבם של ילדים. אני חושבת שזו המטרה שצריכה להיות למערכת. הילדים הם לא רק בני חסות ולכן כבני חסות אפשר גם להתעלל בהם אלא הם גם לוחמים לשינוי מעמדם. הסרטים באמת מבטאים את התחושה הפנימית שלהם גם כאשר נעשות הרבה פעולות בכיוון ההפוך.

אחד הסרטים בדיוק עוסק בנושא הזה וחובר ע"י ילדים. ילד שמתעללים בחבר שלו בבית והילד במקרה תופס את החבר ברגע שהוא מוכה והחבר מבקש שלא יספר את זה והדילמה של הילד האם הוא מלשין או לא. זה עלה מתוך עולמם של הילדים, ואנו עושים לזה עיבוד. חוץ מזה יש לנו יחידה שלנו "הזכות לומר לא" ויש שם פיתוח שלם של הנושא איך תבוא למורה ותומר זאת. הרווחה טוענת שהיו 15 אלף דיווחים ו - 70% מהם הגיעו באמצעות מערכת החינוך.

שמעתי הרבה הבדלים ואני חושב שאנו הולכים לדיון עם עו"ד חיים צדוק מועדת אתיקה של עיתונאים או עם אנשי תקשורת. אנחנו רוצים דיון פתוח עם אנשים אלו.

אני יכולה לומר שאמצעי תקשורת כמו נוגה הפקות והטלויזיה ישראלית הוזמו לדיון ולא הגיעו. יש פה שאלה רצינית, עד כמה כלי תקשורת אלו שיש להם השפעה רצינית על ילדים מוכנים בכלל לבוא ולדבר איתנו. זה ל רק חיים צדוק, גם אלה שמקבלים את ההחלטה איזה סרט להפיק מתי להקרין, ואיזה מינון . מצד אחד הם יוצרים עולם דמיוני של סופרמנים ומצד שני יש את האלימות ובו גדלים לנו ילדים עצובים.

אני מהטלויזיה החינוכית. אני באמת לא חושבת שכל זה מהטלויזיה, צריך לזכור גם את הסרטים שהילדים רואים. במשך חמש שנים ערכתי את "חדש בעיניים" ועקבתי אחר סרטים אלו ואלו רק סרטי אלימות. כמעט אין ביקוש לסרטים רומנטים נחמדים.

את מתכוונת רואים בקולנוע?

כן. לא כל האשם בטלויזיה ובעיתונים, הלואי שהיו קוראים הרבה עיתונים.

הם קוראים המון עיתונים, מדינת ישראל היא אלופת העולם בצריכת עיתונות כתובה ע"י ילדים. עיתונים יומיים לא מעריב לנוער.

אני רוצה להתיחס לטלויזיה החינוכית. טלויזיה זה לא רק מה שיש בה אלא גם מה אין בה. ז"א, אחת ההנחיות הכי בסיסיות שלנו זה להימנע מכל דבר שנוגע באלימות אם במסרים גלויים ואם בסמויים. מסרים סמויים זו הדרך בה אנו עושים את הדברים, צורת הדיבור הגשת הדברים, בחירת האנשים, בחירת החומרים. הדבר הגלוי הוא טיפול באלימות. יש לי דוגמא מהזמן האחרון, עשינו תחרות בזומביט צעיר בנושא משחקי מחשב. מי שמכיר את משחקי מחשב הם רובם משחקים מאד אלימים, לא טיפלנו במשחק אחד אלים. כעסו עלינו מאד, גם הילדים, אבל אמרנו לא במסך שלנו. אנחנו מאד משתדלים להשאיר מסך נקי, אולי בגלל זה אין לו הרבה רייטינג. מבחירת אמירה, יש לנו הימנעות בכל דרך מטיפול בסרטים שיש בהם אלימות. לפעמים זה אולי אפילו סטרילי מידי מפני שיש אלימות בחיים שלנו. אז יש לנו בעיה.

אז מה השיקול שלכם?

יש לנו אמירה שאלימות זה דבר רע ולא צריכה להיות אלימות בחיים שלנו. אבל בתכניות אקטואליה כמו ערב חדש, חדש בעיניים, תיק תקשורת, מתיחסים. למשל במקרה הנורא שאב שרף את אשתו וילדיו בת"א גם ה"חדר של חני" התיחס לסיפור הזה, דברו עם ילדים כדי לעלות על הפחדים שלהם. תיק תקשורת הביא ילדים לתכנית ודיבר איתם על הפחדים שלהם בעקבות מה שהם ראו, כי הם ראו את הדברים דרך התקשורת. כשאנו כן מביאים את האלימות היא טיזר לדיון. לטיפול אח"כ, אם באמצעות אנשי מקצוע או מהתקשורת או פסיכולוגים. אני עובדת הרבה מאד עם מיכל רוזמן ומתיעצת איתה הרבה פעמים מה להעלות ומה לא להעלות , האם שווה לדון עם ילדים בזה או לא שווה לדון.

הערה נוספת, אנו פונים לילדים ובגלל זה מה שאמרתי עד עכשיו הוא מאד נכון, יכולתי למצוא שלושה סרטים שמשודרים שעוסקים באמת באלימות במשפחה, כי סרטים אלו פונים יותר להורים ולמבוגרים. צריך לתת לילדים כלים כדי להתמודד עם זה. אלימות התחילה איפושהו, מילדים שלמדו ממבוגרים, והילדים היום אלימים ותורמים לחברה להיות אלימה. בתכניות שלנו של מבוגרים "מבט נשי" למשל, עוסק המון אלימות במשפחה, עברתי על החומרים וזה מטפל בהרבה מאד רובדים, מוסדות שמטפלים באישה, כיצד המשטרה וכיצד הרשות השופטת. כלומר לחומרה ולכולה. יש לנו תכנית שנקרת "בגובה העיניים", מגזין אתיופי, ששם הסיפור הפרובלמטי של המשפחה הוא בגלל הבעיה של החברה, המשפחה התפוררה ולא ברורה חלוקת התפקידים, אז יש המון טיפול בעניין הזה. יש לנו בתוך”ענין של זמן" סרט העוסק באלימות של אם כלפי בת ואב שמתעלם מזה ולזה יצא מערך שניתן לרכוש אותו דרכינו.

לאיזה גיל זה מיועד?

חטיבה עליונה. בכל מה שיש לנו לילדים, אין תכנים, אם זה "פרפר נחמד", "סומסום", "החדר של חני", או "חדש בעיניים", בכל דבר יש טיפול אבל לא יצאנו בקמפיין. היתה החלטה ברורה שהטלויזיה הישראלית, בניגוד לערוץ 6, שהכריז השנה על קמפיין נגד אלימות, לנו אין קמפיין. אנחנו רוצים להתעסק בזה לאורך כל הזמן גם מתוך תופעות קיימות וגם בדרכים שלנו.

בדקתם השפעה על ילדים?

על סומסום יצא מחקר נורא גדול שעסק בעיקר בסבלנות ויצא שההשפעה היתה רדיקלית, אני לא בטוחה שההשפעות של התקשורת בדברים האלה הם רדיקלים. אני מאד צנועה במה שאני חושבת שאנחנו יכולים להשפיע, בטח בדברים של ללמד ולחנך. אנחנו יכולים להראות דברים ולהאמין שישנה השפעה מצטברת אם המסך של הטלויזיה הוא מסך נקי. אבל אנחנו ניצפים מעט, צופים יותר בערוץ 2 ובכבלים.

רציתי להוסיף על ועדת ההיגוי שהיתה פותרת את השאלה איך כ"כ הרבה אנשים עוסקים באותו דבר ויש הרבה מחשבה שיכולה להפרות אחד את השני והיא לא מספיק מוצאת את הפורום להיפגש, וזה מאד חבל. לגבי קמפיינים ולגבי חינוך. אנחנו מדברים הרבה על הילדים ופחות על ההורים. בנושא של המדיה והתקשורת אולי חסר גם קמפיין שאפשר היה לכפות על הטלויזיה לעשות, כמו סרטים שהטלויזיה מציינת סביבם מגיל 16 ומעלה או לא לצפיה לילדים. אני חושבת שזה נעשה מעט מידי, ונעשה מעט מידי חינוך ההורים והמבוגרים להיות אלה שאחראים על מה שיצחק קדמן ורמי הביאו בנושא של ההשפעה בין האלימות בתקשורת ובין האלימות שילדים אח"כ מזדהים איתה והופכים להיות חלק ממנה. לא מספיק משפיעים על ההורים שהם בכל זאת המתווך שיכול גם לעשות את החינוך הזה, לא רק הילד.

אצל רוב ההורים הטלוויזיה משמשת כשמרטף.

אני יודעת, אבל זה מאפשר את ההתעלמות הזו. יש מסרים שאם יגידו אותם יותר, אז חלק מההורים ישמע אותם יותר.

יצאה לפני שנתיים תכנית יפה באגף לחינוך מבוגרים שנקראה "מסביב למדורה" תכנית שאמורה לשוחח עם ההורים על איך צופים יחד עם הילדים שלהם בתכניות טלויזיה, עוסקת בנושא אלימות סטריאוטיפים ואקטואליה. מורים מתוך בתי הספר אמורים לקבל הדרכה ולשבת עם ההורים ולשוחח איתם. התכנית נפלה, ולא הצלחנו ליישם אותה כי אין תקציבים לעשות הדרכה, ימי עיון, והשתלמויות. אני מוכנה להעביר לך את התכנית, תכנית יפה. בבתי ספר שכן הצלחנו לעשות זו היתה הצלחה ברורה.

אני בשם ידיעות אחרונות. אני מאד עצובה לראות שאנו נציגות התקשורת היחידות פה. אנחנו מודים לכם שאתם עורכים את הדיון הזה. אני רוצה להענות לכמה דברים שנאמרו פה:

ראשית, בתור רכזת כתבים בעיתון אני רוצה לעשות הבדלה ברורה בין חדשות לבין פיקציה. כשאנחנו7 מגישים כתבות, וד"ר קדמן הוא רעינו לעניני פקסים זועמים, אנחנו לא ממציאים שום דבר, נהוג לחשוב כך על עיתון, ובמיוחד על ידיעות אחרונות. אנשים שמגיעים לדסקה חדשות לא מאמינים כמה אנשים שם כ"כ רוצים להיות אחראים, וכמה הם מסורים לעבודה ולהוציא דברים במדויק. בדוגמא על הילדה שהיא או בת 6 או בת 8 לעיתים פשוט קשה לדעת מפני שהדברים האלה חסויים והפקיד במשטרה אומר כל מיני פרטים. האמן לי שאני וכל העורכים בדסק היו שמחים להיפטר מכל הטעויות האלה. רגש האחריות אצלינו הוא הרבה יותר ממה שמיחסים לנו.

אני רוצה לדבר על חדשות ולא על פיקציה. בעניין חדשות, מי שקצת קורא יודע שאלימות בחברה הומצאה הרבה לפני שהומצאה המדיה. זה קצת מצחיק להגיד שהתקשורת מעודדת אלימות. גם מעשי רציחות המוניים שהיו הרבה לפני שהומצאה המדיה פשוט לא הונצחו. אנחנו חייבים להביא את הדברים שקורים והעלית את השאלה האם צריך להביא לפרטים. אז אני מעלה את המילה הגסה רייטינג. בניגוד לטלויזיה החינוכית, אין לנו בעיה של רייטינג, הפוך לפעמים יש בעיה של אובר רייטניג, אחריות ציבורית שלא יודעים איך לעמוד בה. אסור שיחשבו שהוא ימני או שמאלי, תקפני או רך מידי. לרייטינג יתרון עצום, יש לו תשומת לב ציבורית לדברים שהוא מעלה. אבל איך יוצרים רייטינג, הדברים שברייטינג, מה שאנשים נוטים לקרוא לו צהוב, הוא חלק מהדבר שמעלה תשומת לב תקשורתית, ואני אתן דוגמא: הילדה שהביאה למורה של פריט עיתון, אתה זוכר איזה פריט עיתון היא הביאה? שני הדברים היו בידיעות אחרונות, זו היתה ילדה אחרת שציירה ציור על דוד שלה שיושב על כסא והילדה מציירת את עצמה אומרת לו בבועה "די תפסיק" והדוד יושב על כסא. צלצל אלי כתב ואמר "עוד ילדה נאנסה" אני שומעת ביום עשרה מקרים כאלה, ככה זה. בעודו מספר לי את הפרטים הוא אמר היא ציירה ציור. אני אומרת לו שהוא חייב להביא את הציור. יבוא משהו ויטען שזה צהוב. אני חושבת שדווקא בגלל שהצלחנו להביא את הציור הזה, ואגב, מחקנו ממנו את איבר המין הזכרי שהופיע בו ואי אפשר היה להתבלבל.

למה מחקתם?

טעם טוב. שמנו את הציור בגדול, ודווקא בגלל שירדנו לפרטים ושמנו את הציור ושמרנו פחות או יותר על חסיון, הדוד היה רב מקובל, וכתבנו איש מקובל בציבור שלו. דווקא הפרטים האלה זה מה שגורם לאנשים להתישב ולקרוא ולהזדעזע ולהגיב ולדבר עם הילדים והשכנים. אולי לא צריכים לכתוב בפירוש "חצרות יסף".

זה לא אתם

הפרטים זה מה שגורם לאנשים לדבר על זה בסלון. עצוב לי להגיד, במיוחד כאישה, אני שומעת על עשרה מקרים ביום על עוד אבא שעשה כך וכך ובעלים שרוצחים את האישה יש כ"כ הרבה מקרים שהם אפילו לא נכנסים לעיתון. כרכזת, התפקיד שלי להגיד לכתב לנסות למצוא משהו שבעזרתו אוכל למשוך תשומת לב לעניין הזה. דווקא אני כאישה, שרוצה שהדברים יופיעו בעיתון וימשכו תשומת לב ושיעוררו עניין ציבורי.

אני מסכימה שהכל בפרטים, שהאמירה הכללית "אבא רצח", או "גבר אנס" הם כבר לא חדשות. השאלה שלי, במקרה של הרצח והשריפה הנוראי בת"א האם צריך לספר בפרטי פרטים איך הוא כבל אותם למיטה, איך הוא שיסף את גרונם וכו", או שאפשר לספר שהילדה אהבה לצייר והילד אהב לשחות בבריכה ונבאו לו שיהיה אלוף בשחיה, והאישה... אני בעד להאניש. לא סתם משהו רצח מישהו. או לתת את הדגש באיך בדיוק הוא עשה ואז רואים רצף של מקרים בשימוש סכין. את יכולה להגיד שסכין הוא נגיש אבל אולי זה לא מקרי. אני לא נגד פרטים, אני בעד, אני חושבת שלפעמים לקורבנות אין פנים וצורה וחוץ משם אנחנו לא יודעים שום דבר. רק על הרוצח אנחנו יודעים שהיתה לו ילדות עשוקה ומראיינים את כולם כדי להראות כמה הוא היה מסכן. השאלה אם להיכנס לפרטים איך בדיוק רצחו ושרפו?

הבעיה היא גם התחרות, אם לא כותבים את זה בידיעות אחרונות אז במעריב...

כמה דוגמאות: היה סיפור של ילדה שהתיתמה המהוריה בגיל צעיר, עברה לדודתה בעפולה, זה לא היה כתוב בעיתון, ושם הבן של ההורים אנס אותה והוא איש בצבא קבע והוא בנוסף קיבל עונש להיות סגור בבסיס חיל האויר שלו. יום אחרי זה הגיע לנו וידוי מדהים של האמא של האנס , אנס לכאורה כי הוא עוד לא הורשע, שמדברת איך היא אוהבת את הילדה ואיך היא יקרה לליבה, ולמטה למטה אחרי הכל היה כתוב "חוץ מזה, הבן שלי הוא בן אדם והוא לא היה עושה את זה". לא פרסמנו את זה, ולמה? הרי זכות הציבור לדעת. היתה לנו ילדה בת 6 ילדה לא תמציא כזה דבר. זו זכות הסינון ההגיונית הרי בודאי שהיא תגן על הבן שלה. ויתרנו על ראיון בלעדי עם האמא, אז שלא תגיד שהילדה נהדרת וכו" לא מטובה ולא מעוקצה.

אני אומר לשבחכם שגם נמנעתם לכתוב שזה בעפולה. מהנסיון שלי אני יכול לומר שיחסית, ובמיוחד בהשוואה למדינות אחרות, בעניינים האלה יש לנו תקשורת אחראית. בגדול, התקשורת הכתובה היא תקשורת אחראית. הבעיה היא שאין מספיק רגישות. פיליפ זרק קריאת ביניים חשובה. התלונות הכי רבות שאני מקבל הם דווקא מעיתונאים. עיתונאי אומר לי, ידעתי את כל הפרטים, נזהרתי ואח"כ העורך אמר לי "אדיוט, תראה מה כתוב בעיתון השני, באת עם משהו דל וההוא הכניס את כל העניין." עיתונאים הם הקבוצה הכי גדולה של מתלוננים על עיתונאים אחרים. יש בעיה של גילוי אחריות מצד עיתונים שעומדים בתחרות עם עיתונים אחרים. המקומונים, אגב, הורסים לנו את השטח, כי הם כותבים דברים איומים. הבעיה היא, ואני חושב שפיליפ בהערתו צודק באופן עקרוני אבל טועה באופן מעשי, זה הנושא של מועצת העיתונות. לו היתה לנו מועצת עיתונות ראויה לשמה, מועצת העיתונות שלנו חסרת שיניים, חסרת השפעה ויכולת, לא מעריכים אותה גם בעיתונות עצמה. אם היה לנו גוף רציני כזה זה יכל להשפיע.

לגבי הרצח הספציפי. אני הייתי ביום שהגיע המכתב של האבא. זו חוויה מאד קשה לעיתונאי. מערכת מלאה אנשים, מגיע מכתב כזה עם שליח "שלום, שמי ... אני הולך לרצוח את הילדים שלי" מכיון שמגיעים כל מיני תמהונים לעיתון חושבים 1:00 בלילה עוד פעם מישהו מנסה לעבוד עלינו? חמש דקות אחרי זה אנחנו שומעים בקשר המשטרתי שכבר דירה עולה באש מהכתובת שהמכתב נשלח ממנה. מרגישים חסרי אונים, הוא מהתל בנו? הוא כבר שרף בזמן שהמכתב יצא. כל הרצח הזה יצר בעיתונות הכתובה תחושה של חוסר אונים וכעס, הרי אם היה נותן לנו חצי שעה היינו טסים לשם, עושים משהו, הרגשנו כ"כ חסרי אונים. האמא התכתבה באינטרנט, את המאהב שלה עד היום לא יודעים מי זה, אולי המשטרה יודעת, הילדים לא ניתן היה להגיע אליהם ובצדק והרצון היה בקרב העיתונאים להוכיח שנורא רצינו לעשות משהו אבל לא יכולנו, בגלל זה הפירוט של מתי בדיוק הוא שרף, בגלל המכתבים האלה היה לנו מאד חשוב להגיד רצינו לצאת לשם אבל לא היה לנו מתי כי הוא כבר שרף בזמן שהגיעו המכתבים. בקשר לפירוט איך הוא בדיוק עשה את זה, ברוב המקרים אנחנו לא יודעים איך בדיוק, יש לנו את המידע, יודעים איך הוא שיסף, המידע זורם מהמשטרה השוטרים שיוצאים המומים מהבית ואומרים לכתבים "תשמע ראיתי הרגע את הגרון של הילד משוסף, זו שאלה קשה במיוחד לאור העובדה שהגיע לנו הסרט שבו רואים את גרונה המשוסף של הילדה שאבא שלה רצח אותה ברחוב בקרית מוצקין.

שאתמול החליטו שהוא לא אחראי למעשיו

שטען שיש לו כספית. להגיד בעיתון " האב רצח את ביתו בעודו מצ87מיד לה סכין" היינו אומרים. להראות את מה שראינו בסרט וידאו לא נראה לעולם. גבול הטעם הטוב והסקרנות הוא מאד דק. התחושה של השוטרים שעלו לבית וראו את הילדים חתוכים ושרופים, אי אפשר לא לכתוב כי זה חלק מהצורך שלך כאדם להבין איך אדם פשוט הולך ועושה את זה.

את נוגעת במשהו חשוב. את מדברת בעצם על איך העיתונאים שחשופים לדבר הזה, עוברת עליהם טראומה לא שונה ממי שנפגשת עם ילדים בסיכון. העיתונות לא יכולה להיות המקום ששם עושים את העיבוד של הטראומה הזו. אני באמת חושבת שאתם אוכלוסיה בסיכון. אתם נחשפים לדברים מאד קשים יומיומיים קונקרטים מולכם, לא בתמונה ולא במרחק ואתם עוברים טראומה מצטברת ואין לכם איפה לטפל בה. אז העיתונות הופכת לכלי, כמו שאת מתארת, לעשות משהו עם מחה שהם עוברים. הנקודה חשובה, צריך למצוא דרך לעזור לעיתונאים אבל לא דרך העיתונות.

אני לא חושבת שזה ממש כך, חוץ מכמה עיתונאים שמטפלים בעצמם. אחד שבא ואומר לי לא יכולתי לראות את זה. אני אומרת לו בוא ננסה להעביר את התחושה הבלתי אפשרית הזו גם לכתבה שלך.
בקשר לילדים העצובים, חשבתי כשקראתי את זה, שבמקום שבו ההורים כ"כ עצובים ילדים עצובים. אין לי משהו יותר חכם להגיד מזה. כ"כ ברור שזה המצב לא הייתי מטפלת בזה בנפרד, והייתי אומרת איזה ילדים עצובים אלא איזה אוכלוסיה עצובה.
כמי שהולכת הרבה לדבר בבתי ספר ומדברת על איך עושים עיתון וכו" אני הרבה פעמים מביאה את העיתון איתי. הלוואי שבשיעורי מחנך שלי היו עושים את זה, פשוט להביא עיתון ולהגיד יש רצח היום בעמוד ראשון, זה מפחיד אתכם? רוצים לדבר על זה? בואו נפתח את העיתון ונקרא איך הוא עשה את זה הרי אבא שלכם לא יעשה לכם את זה. אתם מכירים ילד שמרביצים לו בבית, בואו נדבר על זה. דווקא העיתון, בגלל שהוא לא סרט, בגלל שהוא שיקוף של המציאות, וצריך ללמד איך לקרוא עיתונים, ואחרי שמלמדים אותם את זה להביא את העיתון ולדבר על המציאות שמשתקפת בעיתון זה לדעתי יותר טוב מכל סרט משיעור מחנך. זה היתרון של עיתונים, זו המציאות ואפשר לדבר עליה ללא משוא פנים ובגובה העיניים.

אני מודה לכולם על הדיון ואני חושבת שמי שלא בא הפסיד. רק התחלנו את הנושא, לא נרפה, אדבר גם עם יו"ר הכנסת ואני אברר מה אני יכולה לעשות מבחינה נוהלית בקשר להתיחסות המחפירה של נוגה הפקות. העניין הוא שבניגוד לידידים שלנו מידיעות אחרונות הם לא הבינו שזה חשוב להם, כאילו הם עושים לנו טובה שהם מגיעים, הם לא מבינים שאנחנו נמצאים באותה קלחת כל אחד מהמקום שלו.

דבר שני הוא בקשר לעניין ועדת ההיגוי, אני לא יודעת איפה קיימת ועדה כזו, אני אפנה לאנשים שהעלו את הרעיון שאולי ינסו להעלות בכתב מה הם מתכוונים.

דבר שלישי שלא עסקנו בו היום אבל הוא כן קשור הוא עניין הפרסומות. בועדה לקידום מעמד האישה עסקנו הרבה בנושא פרסומות ונשים. פעם אחת עסקנו בנושא פרסומת לטיטולים עם התנוקות המענטזים שהיו בהם מסרים מיניים. לא הצלחנו אגב, הם קיצרו קצת, אבל לא הצלחנו להוריד את זה.

שוודיה, שהיא לא בדיוק ארץ קומניסטית, אסרה כליל שידור פרסומות לילדים. התהליך היה שבהתחלה הם אסרו שידור פרסומות בתוך תכניות ילדים ואחרי זה איסור פרסומות שמיועדות לילדים, כמו דני. זו ארץ חופשית ודמוקרטית והם הורידו את זה.

אני מציעה לעצמנו לעסוק בנושא הזה של הפרסומות, להזמין את איגוד המפרסמים, את צרכני הפרסומת למינהם ואני חושבת שגם על זה צריך לדבר.

דבר נוסף, אני בכל זאת אפנה לאגודת העיתונאים בעקבות הדברים החשובים שאמרת כאן, מאיה, ולהציע להם דיון אני לא יודעת באיזה הרכב, אבל לשבת איתם כדי שעיתונאים כמוך ישפכו את מה שהם מרגישים בנושא ואנחנו נאמר את הדברים ובסופו של דבר דיאלוג כזה יפה כי אנחנו לא באים להילחם בתקשורת, זה עוד רעיון שנראה לי חשוב. לגבי האינטרנט נראה לי שאף אחד מאיתנו לא יודע מה להציע, אין לי שמץ מושג מה אפשר להציע.

זה קרה לי במוצאי שבת שחיפשתי אתר של אוכל ופתאום הגעתי לסקס, שאלו אותי אם אני מעל 18 קליק היר ומשם יכולתי להגיע לאן שרק יכולתי, כיביתי, כי שאלו אותי שאלות לא לטעמי, והנה במקום אוכל הגעתי לשם.

דבר נוסף, נבקש הזדמנות להקרנה של 8 הסרטים האלה. אני חושבת שצריך להביא אותם פה, להזמין חברי כנסת, להזמין את יו"ר הכנסת. אני מציעה, כדי לקדם את עיסוק משרד החינוך בתחום הם צריכים לקבל את העידוד מאיתנו, ואנחנו, שלא רק נשמע, נתרשם באופן בלתי אמצעי איך ילדים רואים את עצמם, את הכבוד, מה הם מבינים ולמה הם כ"כ לא שמחים.
אני מודה לכם ונמשיך לעסוק בנושא.


הישיבה ננעלה בשעה 12:15