פרוטוקולים/מעמד הילד/1664



1
הוועדה לקידום מעמד הילד
16.8.1999


פרוטוקולים/מעמד הילד/1664
ירושלים, י"ג בתשרי, תשס"א
12 באוקטובר, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון






פרוטוקול מס' 4
מישיבת הוועדה לקידום מעמד הילד
יום שני, ד' באלול התשנ"ט (16 באוגוסט 1999), שעה 12:00

חברי הוועדה: תמר גוז'נסקי
עסאם מחול

יהודית לוי - מפקחת בירושלים, "אמונה"
ד"ר יצחק קדמן - יו"ר המועצה הלאומית לשלום הילד
גליה אפרת - המועצה הלאומית לשלום הילד, עיריית ירושלים
גולדי ילין-מור - מנהלת המחלקה לטיפול בילד, ויצ"ו
חנה ששון - מנהלת יחידה לגיל הרך, עיריית ירושלים
איבט סעדון - מנהלת אגף למעונות יום, משרד העבודה והרווחה
מוטי וינטר - מנהל שירות ילד ונוער, משרד העבודה והרווחה

תמר מרימוביץ

מחסור במכסות לילדי רווחה במעונות יום.

מחסור במכסות לילדי רווחה במעונות יום

אני פותחת את הישיבה. אני לא יודעת למה נציגי נעמ"ת לא מופיעים ברשימת המוזמנים, כנראה לא שלחו שם.

הנושא הוא נושא שחזר ועלה גם בדיונים קודמים במסגרת הוועדה לגיל הרך, וזה הנושא של המכסות.

הדיון הוא בעקבות הצעה לסדר היום? זאת יוזמה שלך?

זאת יוזמה של הוועדה. עקרונית אני לא מקבלת את הגישה - ויש על זה ויכוח ארוך עם משרד העבודה והרווחה ועם משרד האוצר - וגם הגשתי הצעת חוק בנושא, שתקבע שברגע שילד נקבע כילד בסיכון, צריך להבטיח לו מקום במעון יום. לצערי הרב, לא הצלחתי להעביר את החוק הזה בשל התנגדות הממשלה, וננסה להעביר אותו שוב.

יש פה עניין עקרוני, שמצד אחד הרשויות שמוסמכות לקבוע, קובעות שהילד הוא בסיכון, והקביעה שילד בסיכון היא לאחר מעבר מבחנים מאד קשים שמוכיחים שהוא במצב מאד קשה. רשות אחת אומרת שהילד בסיכון והשנייה אומרת שאין לו מקום במעון יום, או במשפחתון לצורך העניין. לכן יש פה עניין עקרוני, שנמשיך עוד לטפל בו.

הדבר השני שרצינו להמשיך לטפל בו הוא להבטיח שכל מה שהוקצב אכן מגיע לילדים. בשנה שעברה התגלה שכ1,500- מכסות הועברו למועדוניות, דבר חשוב לכשעצמו.

1,700.

כן, אבל לאחר הערות וביקורת החזירו את המכסות לילדים בסיכון עד גיל 3, ועניין המועדוניות - אמר לי מנכ"ל המשרד - נפתר או בשלבי פתרון.

הנושא השלישי הוא עד כמה המכסה הקיימת של 14,000, שהיא כבר לא משתנה כמה שנים - -

זה שנתיים, המכסה היתה 12,000 ילדים.

אני זוכרת בהצעות התקציב שאנחנו מקבלים שמופיע המספר 14,000 כבר כמה שנים, כשאין לו קשר להתפתחות האובייקטיבית. למרות שהמודעות גדלה למצבם של ילדים בסיכון, לילדים שסובלים מהתעללות ומאלימות וקורבנות, אני חושבת שיש חוסר גידול בתקציב. לכן אני רואה גם בדיון הזה דיון מקדים לקראת התקציב, שנדע מה לדרוש בתקציב לקראת שנת 2000.

לכן, מכל הנושאים האלה אני מציעה להתרכז בשני דברים: אל"ף - לקבל דיווח כמה בפועל בשנת הלימודים שנסתיימה כבר, 1999-1998, היו מכסות וכמה נוצלו בפועל; בי"ת - מה מצב המכסות לקראת השנה הבאה.

אגב, הנושא הבא שנגיע אליו אחר כך קשור בבעיה של שילוב ילדים חריגים במעונות יום, נושא שדוקטור קדמן הסב את תשומת ליבי אליו, אבל אני מציעה שאחרי שנדבר על המכסות נדבר על הנושא הזה. האם מישהו רוצה לתת לנו סקירה על המצב בשנת הלימודים הקודמת ועד כמה נוצלה המכסה.

קודם כל, אני היום למדה שכל ה14,000- מכסות נוצלו השנה, ואפילו יש לנו גירעון. זאת עובדה. אבל העובדה הזאת לא מספקת אותי כאיבט סעדון, וכבר כתבתי שני מזכרים למנכ"ל ולשר, והודעתי חד משמעית שיש תסיסה בשדה, שיש צרכים שאנחנו פשוט לא מצליחים לממש כתוצאה מזה שיש די הרבה אטימות, והתשובה שאנחנו מקבלים לרוב היא שמכסת רווחה עולה יקר מאד ואי אפשר להוסיף.

עוד לפני ההצעה לסדר הגשתי למנכ"ל משרד העבודה והרווחה את התכנית שלי, כאשר בין הדגשים ובין הבעיות המיוחדות שמתי מכסות רווחה, כי עדיין אנחנו נתקלים בתופעה שבלשכה אחת - כי אין מספיק מכסות - מחלקים, יש תאומים, אז לוקחים אחד והשני נשאר בבית, או תופעות יותר קשות מהסוג הזה שמגיעות אלינו עכשיו. כשהשר מודע למקרים קשים, הוא מפנה תלונות שמגיעות אליו. מה קורה עם כל המקרים שלא מגיעים לשר?

מה שאני אומרת ושאני בטוחה בו זה שכאשר המשרד שלנו החליט שיש תכנית של ילדים בסיכון, הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות - וכתבתי זאת, לכן אני גם אומרת - זה להקצות יותר מכסות רווחה.

יש לך הערכה מספרית כמה חסר?

לדעתי, 4,000-3,000 מכסות כמו כלום. ביקשתי את זה ונתתי את ההצעה שלי גם למשרד האוצר. לא צריך לשחק את מדיניות בת היענה. אנחנו יודעים דבר אחד, שמבין שמונה הרמות של חריפות, אנחנו בקושי מצליחים לספק את הרמה הראשונה לילדים בסיכון גבוה. מה קורה למניעה? מה קורה לילדים שבאמת מגלים סימנים ראשונים, ולו יכולנו מייד להתמודד איתם? את זה אני חוזרת ומשננת כל הזמן. עוד אתמול בדיון עם המנכ"ל אמרתי לו זאת, שזה לא יילך, ושאם נשאר עם 14,000 מכסות, קשה לומר שאנחנו כמשרד מתמודדים בצורה יעילה עם כל הנושא הזה של ילדים בסיכון.

הצורך קיים. אני ביטאתי אותו. ביטאתי אותו גם בכתב, למנכ"ל, לשר וגם למשרד האוצר.

אבל מחסור יש. אני יודעת לפחות נתון אחד מהלשכות הגדולות. עיריית תל אביב מבקשת 2,000 מכסות, בירושלים חסרות 1,250 מכסות, בחיפה חסר, ואני לא רוצה לדבר על עיירות פיתוח.

אז את יודעת שלפני שנתיים יכולתי להיות קצת מקורית, אבל גם היום לא מרשים לי לעשות מה שעשיתי לפני שלוש שנים, וזה נתן לנו עוד 2,000 מכסות. לכן, כל התערבות בנושא היא התערבות חשובה.

אני רוצה להרחיב קמעא ולא לעסוק רק בנושא של מעונות יום, אלא יותר לעסוק בהיבטים של הגיל הרך. מספרית, אנחנו מקצים 15,038 מכסות לילדים. מתוכן 535 ילדים בסיכון מהפרוייקט הלאומי.

אין ספק שכאשר אנחנו מסתכלים על המספר הזה, אנחנו נותנים את המכסות לילדים הקשים ביותר, וחלק מהילדים שהיו עשויים ליהנות מפעילות מונעת במסגרת מעון יום לא נכללים במספרים האלה.

יש לך הערכה?

כל הערכה זה דבר כללי. מדברים על מספר בין 2,000 ל5,000-, אם אכן אנחנו רוצים לממש את המדיניות שלנו במלואה.

את ציינת מקודם את המועדוניות לגיל הרך. אני חוזר ואומר בניגוד למה שאמרת, הגענו בעשר השנים האחרונות ל1,700- מכסות, שירות חשוב מאין כמוהו. זה היה גלוי ועל השולחן, זה לא היה בניגוד לשום דבר.

זה רק לא הופיע בספר התקציב.

כן.

אז זה לא היה גלוי.

זה היה בתיאום עם מרכז השלטון המקומי, וזכותך וזכותם של האחרים לומר שהחוק מיועד אך ורק למעונות יום מהבוקר עד אחר הצהריים, אבל האוכלוסייה הזאת לא פחות מורכבת וקשה מהאוכלוסייה האחרת ולא היה לה שירות, וכרגע בעקבות ההחלטה, לכל הילדים הרבים האלה, ל1,700- ילדים, אין מענה.

זה לא מה שהמנכ"ל אמר לי. אין מענה ל1,700- ילדים?

אמרתי שהיו 1,700 ילדים שאין להם מענה, להוציא חלק מהרשויות המקומיות שנטלו על עצמן אחריות מעבר למה שמחייב אותן החוק והמשיכו לתת את השירות. היה דיון בוועדת העבודה והרווחה, ואני חושב שגם דוקטור יצחק קדמן היה בו וגם את נכחת בו, ואז היתה הבטחה של המשרד לממן.

מה שקרה מאז שלאחרונה המנכ"ל נתן לנו הוראה להוריד, דומני, כ700- מכסות ממעונות יום ולהפוך אותם לתקציב פעולה, כך שלחלק מהם, כנראה לכ700- ילדים, יהיה מענה.

כן, אני לא רציתי להגיד.

זה באשר לנושא הזה. המנכ"ל מחפש פתרונות נוספים לנושא של מועדוניות בגיל הרך.

אז זה אחורה פנה?

לא.

מה לא?

אמרתי שהמנכ"ל מחפש פתרונות.

אבל אמרת להעביר 700 מכסות מהמעונות.

אמרתי שלאותם מקומות, היתה פה הבטחה על ידי אותן רשויות שהבטיחו - -

אבל מאיפה תקחו את הכסף?

אני אומר לך את העובדות. מעבר לזה, מה שקורה פה זה שכל הזמן אנחנו מדברים אך ורק על מכסות למעונות בגיל הרך, ובעצם שוכחים שיש לנו אוכלוסייה גדולה בגיל הרך שאיננה זוכה למענים.

את, כבוד היושב ראש, במהלך השנה שעברה במסגרת הוועדה לגיל הרך פרסת יריעה שלמה של מה שצריך לעשות, וכאן אני רוצה למחות על העובדה שאנחנו מדברים אך ורק על מעונות יום, ואנחנו לא מדברים על מצוקתם של ילדים בסיכון גבוה בגיל הרך. אין לנו תקציבים.

יש כסף בפרוייקט הלאומי, ואני אומרת את זה כל הזמן.

אני מדבר על העובדות, יש הרבה כספים בכל מיני דברים. יש כל מיני החלטות. כאן אנחנו עוסקים בגיל הרך.

אני רוצה לתבוע את עלבונם של אותם ילדים שלא זוכים לתכניות ילדים בגיל הרך. יש להם תכניות מעטות מאד, כי יש פה מעגל קסמים, כל הזמן אנחנו מדברים על מעונות יום ומשקיעים, למרות מה שאמרתי קודם, הרבה מאד כסף במעונות יום. כדי שנבין על מה מדובר, בערך כ80%- מהתקציב של השירותים הקהילתיים לילדים בסיכון בשירות לילד ונוער הולכים לטובת מעונות יום.

למה זה צריך לבוא אחד על חשבון השני? יש לכם סעיף של תמיכה במוסדות ציבור, ויש שם המון כסף.

מה שאני אומר - ואני אומר את זה בכוונה פה וגם לך כיושבת ראש הוועדה - הוא שהדיון הציבורי כל הזמן נסב על מעונות יום, כאשר שוכחים תכניות טיפוליות לאוכלוסיית הגיל הרך, וכאשר אנחנו בסופו של דבר מקצים סכומים גדולים למעונות יום. זה מאד חשוב, אבל שוכחים שבנוסף למעונות יום צריכים גם ליזום ולפתח תכניות טיפוליות לילדים בגיל הרך ובסיכון גבוה, בכדי למנוע סידורם מחוץ לבית ובכדי למנוע העברתם לאימוץ או למשפחות אומנה.

אבל בסעיף תקציבי נפרד.

אתה אומר "שוכחים", מי שוכח?

אני אומר שבדרך כלל הדיון הציבורי מתמקד בנושא שנוסיף עוד כך וכך מכסות למעונות יום. אני בא ואומר שאני שם סימן שאלה, זה לא הדבר היחיד שצריך לקיים עליו דיון.

מה למשל?

אמרתי, תינוקות, פעוטות. אני אומר שצריך לטפל בהם בכדי למנוע פגיעה והתעללות, יש פגיעות מיניות, יש פגיעות פיסיות, יש פגיעות רגשיות בילדים, ואין לנו תכניות ומסגרות, מלבד מעונות היום והמשפחתונים.

אז למה לא פיתחתם את זה?

כי כל הזמן הדיון נסב אך ורק בנושא של מעונות יום. הרי סך הכל המשחק הוא משחק תקציבי, העוגה כללית, ואז אומרים: נתנו לך תוספת של עוד 250 מכסות למעונות יום, עוד 500 וכו', וגם אתם אנשי הציבור כל הזמן ממקדים את תשומת הלב בנושא של מעונות יום. אני אומר שלא די בכך. דוקטור קדמן, זה לא שאני מתווכח על מה.

אני לגמרי מסכים איתך, אבל למה כל הזמן הפתרון שצריך להיות הוא לקחת מהיתום נעל אחת ולתת למסכן את השנייה? תביאו נעליים חדשות.

גם אתה בדיונים לא ממקד את השאלה על אוכלוסיית הגיל הרך ותכניות לגיל הרך. הוויכוחים בדרך כלל נשאבים לתוך הנושא של מעונות יום ומשפחתונים. יכול להיות שאני לא פופולרי, אבל זאת המציאות.

אבל מר וינטר, אתה חלשת על כל התכניות של ילדים בסיכון.

אני לא חלשתי.

ראיתי שהכנסת סעיף נפרד לגבי מועדוניות.

קודם כל, אני חושבת שמעולם לא אמרנו שהפתרון היחיד לבעיות בגיל הרך הוא מעונות יום ומשפחתונים. אף אחד לא אמר את זה, אבל כאשר באה עובדת סוציאלית ואומרת שהילד נמצא בסיכון גבוה וחיוני להוציא אותו לשמונה שעות מהבית ושזה המקום שבו הוא יקבל פיצוי על כל החסך שיש לו בבית, יש לך פתרון אחר? איפה נשים את הילד?

זה שבמקביל צריך לתת טיפול להורים, זה שבמקביל צריך לעשות דברים אחרים - נכון. אבל אם לא נדאג לילדים האלה במעונות יום, איפה הם יהיו ? בבית שמתעלל בהם? בבית שלא נותן להם את השירות המתאים? שלא נותן להם את הטיפול המתאים? שלא נותן להם את האוכל בזמן? שלא מחליף את החיתול בזמן? שלא מדבר איתם? על מה אתם מדברים?

אני רואה בשירות שניתן במעונות יום ובמשפחתונים לילדים בסיכון שירות הצלה. זה כמו הצלה, זה כמו מגן דוד אדום לילדים האלה. אחרת מה? אחרת צריך להעביר אותם לפנימיות, אחרת צריך להוציא אותם מהבית. אנחנו אומרים: לא נוציא אותם מהבית בגיל הרך, אבל ניתן להם שמונה שעות. אתה יודע שהיו מקומות שהאריכו את השהות הזאת עד הערב.

נכון, אנחנו יזמנו את זה, אבל גם לזה אין תקציבים.

אני מסכימה איתך, אבל אני רואה בשירות הזה את התשתית של השירות לילדים. אם אתה לוקח את השירות הזה - לכן אני המומה - ושוב מדברים על לקיחת 700 מכסות מהמשפחתונים וממעונות היום, קודם לקחתם 1,700 מכסות ועכשיו אתם לוקחים 700 וזה בניגוד לחוק. החוק קבע באופן חד משמעי שהמכסות למעונות יום הן מכסות למעונות יום.

אתם רוצים לפתח שירות של מועדוניות אחרי הצהריים? זה מצויין, פתחו את השירות הזה, אבל למה על חשבון הקטנטנים? למה על חשבון ילדים בסיכון? עשיתם את זה במשך כמה שנים בלי ליידע את הכנסת, ואתה יודע את זה.

זה היה על השולחן.

לא. בכנסת קיבלנו תקציב והיה כתוב 14,000 מכסות למעונות יום, ובפועל נתת 12,000 ומשהו מכסות. זאת היתה המציאות. רק אחרי שחשפתי זאת, ראיתי שלא נתתם את ה14,000- מכסות. כל שנה זה חזר וחזר וחזר על עצמו. אני חושבת שהמספר הזה הוא לא מספר קדוש, אבל בטח אי אפשר להוריד ממנו.

אני רוצה להביע את זעמי, ואשלח את הפנייה החריפה הזאת גם למנכ"ל, שהוא לא יחזור על הדבר הזה. אם הוא רוצה למצוא, יש תכניות לילדים בסיכון, יש תכניות מניעה - בבקשה, שיטפלו בדברים האלה. לכן אני רוצה קודם כל להגיב על הנושא הזה.

אין תכניות.

מה זה אין תכניות?

המציאות דה-פקטו היא שבאמצע השנה הודיעו לנו על קיצוץ של 1,700 מקומות לילדים. אי אפשר כל פעם להגיד: יש פרוייקט ילדים בסיכון, פרוייקט ילדים בסיכון. אנחנו צריכים להתמודד עם זה הלכה למעשה, ולא באוויר ולא בסיסמאות. כשאומרים לי שמחר בבוקר אין לי 1,700 מקומות, אז אין לי 1,700 מקומות.

זה היה באמצע השנה, כבר התכנית פעלה ואושרו תכניות וכו' וכו'. אז יש בעיה. אז אין כל פעם לזרוק: "התכנית הלאומית". זה לא פותר את הבעיה.

אני מאד מצטערת שהנציגה של משרד האוצר לא משתתפת פה, אבל אתה מעמיד אותנו במצב מביך. אתה מתייצב מהצד שלנו של הביקורת על המשרד, בזמן שאתה צריך להסביר לנו מה המשרד מתכוון לעשות, למשל: בנושא הזה.

1,700 המקומות האלה במועדוניות הן נושא שמשרד העבודה והרווחה לקח על עצמו לטפל בו ולפתור אותו. הוא אמר שהוא יפתור את הנושא, ואני מוכנה לדבר שוב עם המנכ"ל ולבדוק איך הוא רוצה לפתור אותו, ואם זה באמת יהיה על חשבון הילדים.

אבל בכל מקרה אני חושבת שאנחנו לא יכולים להגיד שלא נטפל בבעיה של מעונות יום כי יש עוד 300 בעיות אחרות מאד חשובות. אתה צודק שיש בעיות חשובות. אתה צודק שבשירותי הרווחה העירוניים באים הורים והעובדים הסוציאליים עומדים חסרי אונים. הם יודעים שהם יכולים לתת טיפול מונע שיציל את הילדים האלה, אבל בסופו של דבר, הילדים האלה וההורים שלהם לא יקבלו את השירות.

אני בעד שיתנו טיפול למשפחות. אני בעד שהילדים ישארו בבית. אני בעד שיקדמו את המשפחה כיחידה.

אבל אף אחד לא מדבר על זה, משום שכולם כרגע מדברים אך ורק על מעונות יום.

אני מוכנה לקיים דיון נוסף בנושא הזה. אשמח מאד אם תציג לפנינו תכניות.

עושים פרוייקטים ניסיוניים בכמה מקומות בארץ, והם כנראה פרוייקטים מצליחים. זה יפה מאד שעושים את הפרוייקטים האלה, אבל מספר הילדים שנהנים מהפרוייקט הזה הוא מאד מצומצם. אחרי שייגמר הפרוייקט כולם יגידו שהוא היה מוצלח, נו ומה הלאה? אין תכנית רב שנתית שאומרת שאם פרוייקט א' יצליח, נוסיף לו עוד 3,000 ילדים, ולפרוייקט ב' נוסיף עוד 10,000 ילדים.

כולם כמובן אוהבים לבכות על מר גורלם של הילדים המסכנים, ואנחנו שומעים על אלה ששברו להם את הראש, ששכחו אותם באוטו וששרפו אותם. אבל אנחנו לא שומעים על הרבה מאד ילדים אחרים שלא הגיעו למצב הקריטי הזה, אבל מצבם מספיק גרוע. התפרסם התחקיר ביום שישי שמדבר על 100,000 ילדים בגיל הרך שנמצאים בסיכון גבוה, כי בסופו של דבר אלה המספרים.

לכן, אני מוכנה להילחם יחד איתך, אבל אני מבינה שנצטרך להזמין את השר כדי לקבל את התשובות, כי הצטרפת לשואלי השאלות.

נתתי לך את העובדות, אין עובדות אחרות.

רציתי לחזק את דבריך, גברתי היושבת ראש, בקטע הזה. מר וינטר מדבר על ילדים שהם מחוץ למעונות היום, ובעצם אנחנו חוזרים לבעיה שהוצגה קודם, שאם היו יותר מכסות לילדים, פחות ילדים היו נכנסים למעונות היום ואז לא היינו צריכים לדאוג להם.

מספר המכסות של ילדי רווחה אצלכם נשאר אותו מספר? גדל? ירד?

אולי איבט סעדון יכולה לומר זאת.

אני חושבת שכדי להגיע למצב של המעון כמסגרת מונעת ילדים בסיכון, אולי צריך לשנות קצת את הקריטריונים של ילדי רווחה. קרה לנו הרבה פעמים שהייתי בקשר עם עובדות סוציאליות, והן אמרו לי: לפי הבדיקה בבית והמצב הסוציאלי בבית הם ממש מתאימים להגדרה ילדים בסיכון, אבל בגלל שהאישה עובדת זה בלתי אפשרי - ויש באמת משפחות טובות שהאשה רוצה לעזור בעול המשפחה - כי אחד הקריטריונים הוא שהאישה לא תעבוד. זאת אחת הבעיות הגדולות בקטע הזה.

מה שהם אומרים זה שאישה עובדת יכולה לקבל את ההנחה דרך משרד העבודה והרווחה. זה כדי לשחרר עוד מכסות ילדים בסיכון. יש לה פתרון, אז צריך לראות את זה בחיוב ולא בשלילה.

כן, אבל ההשתתפות המקסימלית היא דרגה 3 בעבודה, ולמשפחות כאלה דרגה 3 לא מספיקה להם. אני אומרת לך את הדברים מפי חוות דעת של עובדות סוציאליות. זה לא מספיק להן, וחבל.

חושבים שאם ניתן פתרונות של מעונות יום, הכל ייפתר. הנחת המציאות היא שמסדרים מעונות יום, והבעיה היא גם ללוות את הילדים ולראות תכניות נוספות.

אם מדברים רק על ילדים בסיכון, בבירת ירושלים אנחנו צריכים לפחות -בהגדרה המינימלית, לא הרחבה - עוד 200 מכסות.

כמה היום יש לכם?

1,000.

לא, יש לנו 1,200 עם הפרוייקט הלאומי ועם עולים חדשים. יש אזורים שכל יום אני מקבלת משם טלפון שחסרות מכסות.

ואילו ההגדרה היתה קצת יותר רחבה?

הבעיה היא לא ההגדרה.

לא, היא לא מתכוונת לשלושת הסיבות.

אפשר ללכת עד 800,000. היום אנחנו נותנים עזרה בעיקר לילדים בסיכון.

שלושת הסיבות הראשונות היא 200 ושבע סיבות זה 1,000 פה.

ומה קורה עם ילדים שלא מגיעים לשירות הזה ולא מקבלים את המכסה? איפה הם ישארו?

או בבית או במסגרות של ש"ס או כל מיני מקומות אחרים שהם יותר זולים. הקשרים שלנו איתם יותר בעייתיים. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קורה שם.

במעונות ש"ס לא מבקשים ילדים - -

יש כאלה שאנחנו נותנים ויש שלא.

יש, הם מקבלים כמו כל רשת.

אבל יש כל מיני מעונות פרטיים של כל מיני ארגונים, או שיש ילדים שמסתובבים בכל מיני מקומות ולא מקבלים את השירות הזה.

רציתי רק להתייחס לשלוש נקודות. ראשית, מבחינת ויצ"ו סך כל המכסות נותרו כפי שהיו בעבר. אנחנו לא רואים צמצום, אבל אני כן יכולה לראות הרבה מאד קושי מצד המחלקות לשירותים חברתיים, כולל במיון של המשפחות ובאיזו נקודת זמן הן יכולות בסופו של דבר לומר: הנה, המכסות נמצאות לפנינו, מה שמקשה לא פעם על ההיערכות שלנו לפתיחת שנת הלימודים.

למה, אתם לא יודעים מה לגבי ספטמבר?

כן. יש הרבה מאד קושי עם הנושא הזה דווקא בגלל צמצום וצורך במיון של הצרכים.

אנחנו כן מרגישים החמרה מבחינת הקריטריונים של אותם הילדים שמגיעים למעונות היום. זו בהחלט האוכלוסייה היא יותר קשה. אמנם אני תקופה קצרה בויצ"ו - פחות משנה - אבל ממה שיכולתי לבחון ולראות גם במעונות שבהם סיירנו, התחושה היא תחושה של אוכלוסייה קשה יותר, אוכלוסייה בסיכון גבוה יותר.

פה אני רוצה לגעת בנקודה נוספת, שהיא הבעייתיות של מספר מעונות יום שיש לנו, שאחוז ילדי הרווחה בהם הוא גבוה במיוחד. הדוגמה הבולטת היא אולי נהריה. יש מעל ל50- ילדי רווחה במעון יום אחד. זה מעון שמעבר לשירותים הרגילים שניתנים, לא ניתן בו שום שירות תומך נוסף, מטפל, מונע - איך שלא נקרא לו - לאותם ילדים. ההתמודדות היא קשה. לאותו מעון יש קושי רב מאד לתת שירות שלא יפול מהסטנדרטים המקובלים ושלא יפגע באוכלוסייה. שלא נדבר על ניצול בצורה טובה יותר, כמו במעונות הרב תכליתיים שאנחנו מרחיבים, את המסגרת שאנחנו מפעילים.

ביקשתם?

אנחנו פנינו מספר פעמים, ואני מבינה שישנו קושי עם אישור של הפעלת מעונות רב תכליתיים נוספים.

ואם המעון מקבל את התואר רב תכליתי, מה קורה? מופיע פסיכולוג?

יש שם אוכלוסייה קשה מאד. לא מזמן היינו צריכים בין היתר לאשר שם תוספת שמירה, במקרים שבהם יש הורים אלימים. אנחנו זקוקים שם לעובדת סוציאלית שתטפל במשפחות ולתכניות עם ההורים. מדובר ב55- ילדי רווחה קשים מאד, שנמצאים במעון של 80-70 ילדים. גם מבחינת פרופורציה, בלי תגבור, אנחנו באמת רואים בזה טעם לפגם, כשיש איזשהו איזון שאנחנו חייבים לשמור עליו על מנת לתת את הטיפול הנכון.

התמונה לא חוזרת באותה צורה במעונות אחרים. באמת נהריה היא קיצונית, אבל יש בקריית מלאכי צרכים ואוכלוסיית רווחה רבה שנהנית מהשירותים שלנו. יש בעיה שלא הועלתה כאן ושלא נוגעת ישירות לשני התחומים שנידונים כאן, אבל זו בעיה של ילדים עם צרכים מיוחדים שמשולבים במעונות.

כן, הזכרנו את זה לפני שנכנסת. מייד נדבר על זה.

אני מתנצלת, אבל זאת בהחלט בעיה שלדעתי גם צריכה לזכות לתשומת לב.

זאת בעיה חדשה שנוספה אחרי שנשלחה ההזמנה. אנחנו נדבר על זה.

ראשית, אני רוצה בשם הוועדה למחות על כל ניסיון לגעת במכסות ילדי רווחה. בכלל לא מעניין אותי התירוץ. לא חשוב לי שזה הולך למטרה קדושה אחרת. מי שחושב שמועדוניות לילדים בני 3 פלוס הם דבר חשוב - אני חושבת שבארץ יש יותר מ1,700- ילדים שצריכים מועדוניות - שימצא לו מתוך המקורות המתאימים את המימון. לא יעלה על הדעת לחזור על אותה פרשה, שעל חשבון הילדים הקטנים עד גיל 3, שגם כך מגיעים מקרים קשים ומקרים קשים רבים אחרים נשארים מחוץ למעונות האלה, נעשה את הטיפול הזה. עם כל הכאב, הילדים האלה שמקבלים את המועדונית או את הצהרון הם בבוקר בכל מקרה בגן, נותנים להם שירות נוסף. הילד שלא מקבל את המקום במעון כל היום לא נמצא באף מסגרת. זה לא נכון שזה תחליף מול תחליף, זה לא ככה.

לכן, אני חושבת שהמסגרות שצריכות להיות לילדים האלה הן מסגרות מאד חשובות, אבל לא על חשבון זה. אם אכן משרד העבודה והרווחה רוצה לחזור שוב על התרגיל הזה, אני חושבת שאנחנו צריכים למחות ולבדוק באופן הברור ביותר שזה לא יקרה.

לגבי הקריטריונים, אנחנו נמצאים היום במצב שאפילו לפי שלושת הקריטריונים הראשוניים חסרים - שמענו פה הערכות שונות - בין 2,000 ל5,000- מקומות. אם היינו קצת מרחיבים את הקריטריונים, אם היינו מביאים בחשבון משפחות שאולי לא עומדות בקריטריון הקשה ביותר, אבל יש שם ילד חולה, או הורים שמתקשים לטפל בפעוט הקטן וכו', ברור שהמספר היה גדל.

כאשר מדברים על תכניות לאומיות להצלת ילדים בסיכון, כאשר שמים את זה בראש סדר העדיפויות ולא נותנים את הפתרונות בשטח לא למעונות יום ולא למשפחתונים ולא למועדוניות, כמובן שהסיסמה נשארת באוויר.

אני חושבת שיש פה חוסר הבנה מוחלט של איפה צריך להשקיע את הכסף. הסיפור שסיפרת על המקרה בנהריה רק מחזק את העניין הזה. אני חושבת שבמקום שיש שיעור גבוה של ילדי רווחה, בתוקף נסיבות כאלה או אחרות, מוכרח להיות תגבור של כל הגורמים שנוגעים בדבר, כי אחרת הם לא מקבלים את מה שהם יכולים לקבל במעון הזה, ובעצם ההשקעה לא חוזרת. אני חושבת שצריך לפנות גם בנושא הזה לשירותי הרווחה.

זה תגבור אחר מסעיף אחר. זה בערך 300,000 שקל תוספת בכדי שיהיה מעון רב תכליתי נוסף למכסה.

לכל מעון לשנה?

לא, 300 שקל לכל ילד לחודש בכדי שנוכל להפעיל מעון רב תכליתי עד הערב.

מדוע כאשר אנחנו באים לטפל בילדים שהם כבר קורבנות של כל ההזנחה הזאת, אנחנו מוצאים את הפסיכולוג ומוצאים את השירות הזה ונותנים את השירות הזה כי הוא כבר הגיע לבית ספר ושם צריך לטפל בו? למה כשמדובר במניעה, אנחנו לא יכולים למצוא תקציב הולם שיטפל ויעזור לילד ולמשפחה? כל הסיפור של הגיל הרך הוא סיפור של מניעה. כל הסיפור אומר לתת לילד נקודת זינוק יותר גבוהה בחיים שלו להבא.

לכן אני מבקשת - מעבר למה שאמרתי עד עכשיו - לקבל בכתב את החלוקה של המכסות. אני מתקשה לקרוא את הדוח הזה. אני מבקשת לקבל בכתב איך מתחלקות המכסות בין מעונות יום, משפחתונים, ילדי עולים, ילדי תכניות מיוחדות וכו' וכו'.

מוטי וינטר יכין את זה.

לגבי תכניות נוספות לגיל הרך, היינו צריכים לפתוח בקהילה שירות שקיים בכמה מקומות בהתנדבות, וזה שירות שבו כל משפחה יכולה לבוא ולקבל סיוע. בירושלים זה נקרא "הבית הירוק". שם העיקרון של השירות הוא שהוא פתוח לכל אחד, לא צריך הפנייה, לא צריך שמישהו יגיד לך ללכת.

אפילו לא צריך לקבוע מראש.

שום דבר, באים עם הילד, הילד משחק, וההורים באותה הזדמנות חגיגית מתייעצים, מחליפים דעות, מבקשים לשאול שאלות וכו'. תחנות טיפת חלב, לצערי הרב, לא מגישות את השירות הזה. הן מוגבלות מאד בנושא הזה.

אני חושבת שאם היו חושבים על המבנים של תחנות טיפות חלב, והיו הופכים אותם בהשקעה קטנה יחסית למקום שבו אפשר אחרי הצהריים לבוא - לא רק בבוקר - ולקבל את הסיוע הזה, הרבה מאד משפחות היו עולות מדרגה. אני יודעת שיש תכניות, אבל התכניות האלה בדרך כלל מכוונת להורים שיודעים ולהורים שמבינים.

אני כבר לא מדברת על זה שעובדים סוציאליים ייצאו לשטח, יגלו את המשפחות ויטפלו בהן, שזה כמובן חלום שלא הגענו אליו.

אני מבקשת להעלות בהמשך את הנושא הבא. דוקטור קדמן העביר לידיעתי חוזר שנשלח על ידי משרד העבודה והרווחה מחוז ירושלים שיקום, חתום על ידי מרכז שירות ילד ונוער ומרכז אגף שיקום. שם נאמר: התקציב שעומד לשילוב ילדים חריגים במעונות יום ומשפחתונים לא יאפשר לנו לאשר פניות לשנת הלימודים הקרובה תש"ס. לכן הם מפסיקים את התכנית.

מדובר על ירושלים, אבל לפי המכתבים שהגיעו, לא מדובר רק בירושלים, אלא מדובר גם על מקומות אחרים. גברת גולדי ילין-מור גם הזכירה את הנושא הזה, אז אולי תגידי מה אמרו לכם?

ציינתי את מה שציינת לפני ששמעתי על החוזר, עוד לא ידעתי על זה.

זה לא חוזר, במחוז מסויים נגמר כסף.

זה לא רק במחוז הזה.

אני חושבת שנעשה שילוב בצורה מוצלחת מאד של ילדים עם צרכים מיוחדים במעונות היום.

מדובר בילדים עיוורים, חרשים עם נכויות פיסיות בדרך כלל ולא נפשיות.

כן, יש באמת קשת רחבה מאד של צרכים מיוחדים של אותם ילדים.

כמה ילדים כאלה משולבים אצלכם?

אני לא יכולה לומר.

במה מתבטאת העזרה בשילוב הזה?

בגן ילדים בדרך כלל אמורים לקבל מספר שעות של סייעת. האישור של שעות הסייעת הוא קשה מאד ולוקח זמן רב מאד. ישנם ילדים שמאותרים למסגרת המעון, אם הם נקלטו כתינוקות, ואז הם כבר ממילא נמצאים שם ולא צריך לקלוט אותם, וגם אז הדרך עד שאנחנו מקבלים סייעת היא ארוכה מאד. מספר השעות שמאושרות בדרך כלל לא מספיק, ונוצר איזשהו אבסורד.

כיום, כאשר אושרו המכסות המיוחדות לילדים עם צרכים מיוחדים, הן מאפשרות תגבור במעון. אותם ילדים באזורים שבהם אין מסגרות מיוחדות נמצאים במעונות היום. במעונות היום מאשרים להם שעתיים-שלוש שעות עם סייעות, בעוד שבמסגרות האלה - ואני מברכת על כך - יש קשת רחבה של שירותים פארא רפואיים ואחרים שמאשרים.

אני חושבת שבהחלט הנתונים חשובים, ואבדוק אותם במסגרת שלנו. אנחנו מוכרחים למצוא מענים מהירים יותר לנושא של הסייעת. בלי זה, או שזה פוגע בילד, או שזה פוגע בילדים האחרים.

אבל גם לא תוכלו לקבל ילדים בלי סייעת, איך תקבלו אותם?

חלקם נמצאים במעונות, ועד שמאושרת סייעת, העבודה היא עבודה עם הצוות. עבודה קשה מאד, כאשר לא פעם זה פוגע גם בפעילות שמתבצעת בכיתה עם ילדים אחרים.

אני חושבת שגם מוכרחים למצוא את הדרך - לא יכול להיות שתמיד זה או הכל או לא כלום, או שיש מכסות לילדים עם צרכים מיוחדים כרגע עם כל הצוות הפארא רפואי או שיש שעתיים סייעת - באותם המקרים שבהם ילדים עם צרכים מיוחדים קשים יותר משולבים במעונות, ולקבל איזשהו תגבור נוסף לשעתיים האלה. שעתיים-שלוש שעות, יותר מזה אנחנו לא מקבלים, אלא אם יש מספר ילדים עם צרכים מיוחדים, ואז יש סייעת אחת.

הולכים לקחת גם את זה.

התייחסתי לזה מבלי לדעת על החוזר המיוחד.

זה למעלה מעשור שהחלטנו על התכנית הזאת שנראתה לנו אחת התכניות היפות כדי לשלב ילדים חריגים במסגרות בריאות ורגילות, וזה "הלך". בדרך כלל תכנית הסייעת היא עד ארבע שעות. לעתים נתנו בעבר, לפני שהתכנית קיבלה מימדים רחבים, גם חמש שעות. הארגונים קיבלו את הנושא באהבה.

כמה ילדים כאלה יש היום?

כ500- ילדים. לפתע הודיעו שאין תקציב לתכנית הזאת.

מי הודיע?

במשרד אמרו שאין כסף.

וזאת החלטה ארצית?

כן, זאת החלטה של השירות. נגמר התקציב ואין תקציב לתכנית הזאת, שהיא תכנית מצויינת.

מה זאת אומרת נגמר התקציב? הרי התקציב לשנת 1999 מכסה גם את שלושת החודשים הבאים, לא?

כך אני מבינה, אבל זה לא היה מתוקצב נכון מלכתחילה.

לא תכננו שהשנה תימשך 12 חודש, זה נפל בהפתעה.

נכון, גם אפשר לומר ששנת לימודים מתחילה בספטמבר.

לא, התקציב הוא שנתי.

בדרך כלל הילד נשלח עם הסייעת, זאת אומרת: מעטים הם המצבים - כפי שאת מתארת - שקודם הילד נמצא במעון, אחר כך באה הסייעת.

ישנם לא מעט מצבים - -

ללא צל של ספק יש סחבת בלשכות.

אז מה אומר המשרד? שמספטמבר 500 ילדים ישארו בבית?

לא, הוא אומר שצריך להשיג תקציב.

כמה תקציב צריך ל500- ילדים האלה? בכמה כסף מדובר עבור 500 ילדים לארבעה חודשים? כמה זה?

בטח 200,000-100,000 שקל, זה לא הרבה.

300,000 שקל אולי.

המשרד לא יכול למצוא 300,000 שקל? טוב, אז אני מציעה שבשם הוועדה נרים את קול הזעקה ונדרוש בתוקף את השירות הזה, כי אנחנו כל הזמן חושבים איך לפתח שירותים, איך לקדם נושאים. אני יודעת שגם אצל מר מוטי וינטר וגם במקומות אחרים כל הזמן חושבים על פיתוח, אבל בסופו של דבר, כשאנחנו מגיעים לדיונים, אנחנו אף פעם לא מצליחים לדבר על שום פיתוח של שום דבר, כי כל הזמן אנחנו עוסקים רק בהצלת הבית הנופל. כל פעם איזה קיר נופל, ואנחנו מוכרחים לשים את הידיים.

קודם ניסינו להציל את המכסות של הילדים בסיכון, ועכשיו אנחנו הולכים להציל בעצם את המכסות של הילדים האלה, כי בלי סייעת הילדים האלה לא ייכנסו, ואי אפשר לדרוש מאף מעון יום שיקבל ילד עיוור, או ילד עם בעיות רפואיות קשות שצריך כל פעם לטפל בו ולתת לו תרופות, בלי סייעת כזאת.

הסייעת היא אדם לא מקצועי. השכר שלה הוא בקושי שכר מינימום לפי שעה. אנחנו לא מדברים על שירות יקר של פסיכולוג או של רופא. אנחנו מדברים על השירות הזול ביותר שקיים, אבל הוא מאפשר לילד שיש לו בעיה רפואית, אבל כושר החשיבה שלו טוב, להיות עם ילדים רגילים, כי אחרת לאן נשלח אותו? לחינוך מיוחד? נדון אותו מלכתחילה שהוא צריך להיות בחינוך מיוחד?

אנחנו גאים בזה שיש ילדים עיוורים שהגיעו לחינוך הרגיל, אבל הם הגיעו לשם אחרי שהם היו במעון יום ואחרי שהם למדו להיות עם ילדים רגילים. אם יש קבוצה חלשה שאנחנו מדברים עליה, זאת הקבוצה הזאת ואלה ההורים האלה.

הרבה פעמים שמעתי שהיו מעונות יום שאמרו להורים: נקבל את הילד, אבל תביאו את כוח העזר בעצמכם. במקומות מבוססים דורשים מההורים לממן בעצמם כוח עזר לרוב שעות היום. ברור שבמקומות חזקים ההורים יכולים לממן, אז מי נופל?

לכן אני חושבת שלא יכול להיות שמשרד העבודה והרווחה לא ימצא מתקציבו המופלא - אתם יודעים מה התקציב של משרד העבודה והרווחה? - של 36 מיליארד שקל מימון לזה. אני מודה לדוקטור קדמן שהסב את תשומת ליבי לנושא הזה.

אנחנו נפנה למשרד בכל הנושאים האלה שדיברנו עליהם. תודה רבה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00