פרוטוקולים/ועדת מדע/5203



2
הוועדה לענייני מחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי
4.6.2002

פרוטוקולים/ועדת מדע/5203
ירושלים, ל' בסיון, תשס"ב
10 ביוני, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 90
מישיבת הוועדה לענייני מחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי
יום שלישי, כד' סיוון התשס"ב ( 4 ביוני 2002), שעה 13:00

חקר הלב - מדינה בסיכון גבוה -

חברי הוועדה: ענת מאור - היו"ר
ויקטור בריילובסקי
אליעזר זנדברג
אליעזר כהן
מחמד כנעאן
מיכאל נודלמן

פרופ' רמי רחמימוב המדען הראשי, משרד הבריאות
ד"ר זלינה בן גרשון מנהל מדעי בכיר, לשכת המדען הראשי
גב' אביבה נמרודי בוצר אחות, משרד הבריאות
פרופ' מנפרד גרין ראש המרכז הישראלי לבקרת מחלות ICDL
ד"ר דרור גוברמן שירותי רפואה, משרד הבריאות
יהושפט הראל מנהל אגף מחקר, תכנון והכשרה, משרד העבודה והרווחה
פרופ' אלכסנדר בטלר יו"ר המועצה הלאומית למניעה וטיפול במחלות לב ולכי דם ומנהל המערך הקרדיו' מ.ר. רבין
פרופ' שלמה בכר מרכז רפואי שיבא, תל-השומר. יו"ר הוועדה לסקרים ומחקרים של האיגוד הקרדיולוגי
ד"ר שמואל בנאי מנהל המחלקה לקרדיולוגיה פולשנית וסגן מנהל מח' הלב, בית החולים ביקור חולים
פרופ' דן גילון מנהל מח' קרדיולוגיה לא פולשנית וסגן דיקן ביה"ס לרפואה, הדסה
עין-כרם
פרופ' יעקב דרורי המכון לשיקום חולי לב, מ.ר. שיבא (לשעבר, ראש החוג לחולי לב, האיגוד הקרדיולוגי)
פרידה הוברפלד מרכזת פרוייקט "ויטה לונגה" קופ"ח כללית ואחות במרכז לשיקום הלב, מרכז רפואי רבין
פרופ' חנוך הוד מנהל טיפול מנרץ לב, מרכז רפואי שיבא ויו"ר החוג הישראלי לטיפול נמרץ לב
פרופ' יונתן חסין מנהל המערך הקרדיוווסקולרי, ביה"ח פוריה ויו"ר החוג האירופאי לטיפול נמרץ לב
פרופ' אברהם כספי נשיא איגוד הקרדיולוגים בישראל ומנהל המערך הקרדיולוגי, ביה"ח קפלן
ד"ר רחל מרום יו"ר החוג לשיקום חולי לב ומנהלת המכון לשיקום הלב, מרכז רפואי רבין
פרופ' טובה חצ'ק שאול מנהלת המחלקה הפנימית, הדסה הר-הצופים
ד"ר מיקי שיינוביץ המכון לחקר הלב, מרכז רפואי שיבא וחבר המועצה הלאומית למניעה וטיפול במחלות לב וכלי דם
פרופ' גרשון גולומב מנהל ביה"ס לרוקחות וחתן פרס "KAYE" על פיתוח מתחום התרופות
ד"ר יעקב הנקין רופא בכיר במערך הקרדיולוגי לרפואה בינלאומית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוני'
פרופ' שלמה שטרן נשיא אגודת "לב אל לב ישראל" ומנהל בית החולים ביקור חולים
יוסף מילוא מנכ"ל אגודת "לב אל לב ישראל"
ד"ר צבי פיינברג מנהל אגף רפואה, מגן דוד אדום
ד"ר חיים סילבר מנהל תחום קרדיולוגיה, קופ"ח מכבי
ד"ר חנה תמיר קרדיולוגית, קופ"ח מאוחדת

ענת לוי

יפה קרינצה

חקר הלב - מדינה בסיכון גבוה -

שלום לכולם, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה בקצב פעימות הלב. אני רוצה להודות לאופיר, שסייע לנו ברעיון, ולכל המוזמנות והמוזמנים. הוועדה שלנו אחראית על המחקר, לא על ההתקפים, אבל בלי מחקר לא מקדמים דברים באף תחום, ובוודאי לא בנושא הבריאות והלב.

אני מבקשת מראש לקחת בחשבון בהצגת הדברים שאנחנו כנס ציבורי למודעות, ולקצר בדברים.

נהדר שבוועדת המדע של הכנסת דנים בבעיה שהיא קרדינלית למדינת ישראל. יש ארבע נקודות עיקריות.

1. מחלות לב וכלי דם הם גורמי המוות מספר אחת בעולם. היתה ירידה בתקופה מסוימת, שנעצרה בשנות ה- 90.
2. בשנים האחרונות חלה התקדמות עצומה בהבנת תפקוד הלב. עכשיו מתחילים להבין את הפרעות קצב הלב, מבחינה מולקולרית, זה פותח כיוון חדש וחשוב במדינת ישראל.
3. הקרדיולוגיה וחקר במדינת ישראל הן ברמה גבוהה מאוד.
4. במדינת ישראל יש זלזול מוחלט במחקר הלב. משרדי ממשלה שהקציבו סכומים למטרה זו, הפסיקו את ההקצבה כבר לפני 4 שנים. קרן המדען הראשי של משרד הבריאות, שהיא קרן קטנה מאוד - עשירית מאשר בארצות מפותחות אחרות של OECD - יכולה לממן רק מספר קטן של מלגות מחקר.

השנה פורסם קול קורא, אחרי שבשנה שעברה לא היה קול קורא כלל כי לא היה כסף, והוגשו 350 בקשות. מתוכן למעלה משלושים לוועדות לב ומחזור דם. מספר הבקשות שתמומנה, אולי אחת או שתיים בנושא הלב וכלי דם. דברים שלא ימומנו הם, לדעתי, פשע כלפי הציבור בישראל. מה שלא ימומן: גורמים למניעת טרשת עורקים, אחד הדברים החשובים במחלות לב, טיפול בנשים שסובלות מסרטן שד, שגורם גם לנזק של לב, מחקר וכן כל הקשור לשבץ מוחי.

כנסת ישראל צריכה לחשוב איך לעזור כדי שאנשים לא ימותו סתם.

בלשכת המדען הראשי במשרד הבריאות, אנחנו עוסקים, בין היתר, בשיפוט של מענקי מחקר כפי שהציג פרופ' רחמימוב. בתחומים שונים הגיעו לרמות ידע שונות, אבל עומק הידע, ההבנה ורמת האנשים שעוסקים בתחום הזה, הוא גאווה למדינת ישראל.

האם באים אלינו גם אנשים מהעולם לניתוחי לב?

אולי אחרים יענו, כי אנחנו לא עוסקים בתחומים האלה.

במדינת ישראל אין תקציב ייעודי למחקר לב. יש בקרנות המחקר התחרותיות מימון לנושאים שונים ברפואה. הקרן הלאומית למחקר נותנת היום יותר דגש לתחומים אלה. בדקתי בספר התקציב של 2001 - 2002, מופיעים שם שבעה מחקרים, מהם שניים שהתחילו בשנת 99' והסתיימו, ארבעה שהתחילו בשנת 2000, ואחד שהתחיל בשנת 2001. האם זה מספיק? אין תקציב ייעודי למחקר לב במדינת ישראל.

תודה. האם נציג האוצר אתנו? אני רוצה להביע מחאה חריפה שממשלת ישראל, דרך משרד האוצר, לא מצאה לנכון לשלוח נציג ולכבד את הציבור שנמצא פה, וגם להתייחס לנושא התקציבי.

אני מזמינה את פרופ' חנוך הוד, מנהל טיפול נמרץ, מרכז רפואי שיבא תל- השומר, יו"ר החוג הישראלי לטיפול נמרץ, ונציג ההסתדרות הרפואית. תודה לך על הסיוע בארגון ובהזמנת האנשים.

אני מודה לוועדה על ההזמנה להופיע בפני הפורום המכובד הזה. בשבילי אירוע של התקף לב, הוא אירוע שאם הוא לא מטופל נכון על ידי אנשים שהוכשרו לכך, באמצעים הטכנולוגיים שקיימים היום בעולם, ובמסגרת של מחלקות קרדיולוגיות, עלול להסתיים במוות, או, בחלק מהמקרים, בנזק בלתי הפיך, שהוא לא רק טרגדיה לחולה ולמשפחה אלא גם עומס סוציו-אקונומי לחברה שצריכה לתמוך אחר כך באנשים מוגבלים.

חבריי יציגו חלק מנתוני הסקרים שמבצעים החוג לטיפול נמרץ, האיגוד הקרדיולוגי ועמותה הישראלית למנע התקפי לב אחת לשנתיים, בכל המחלקות לטיפול נמרץ לב בישראל, מזה כ -10 שנים. אנחנו עורכים את הסקר בחודשי פברואר - מרץ ב - 26 מחלקות לטיפול נמרץ, על מנת להבין, ללמוד ולשפר את מה שלא עושים טוב, ולהמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים טוב. הסקרים הללו משקפים רק חודשיים, אבל נותנים מבט, והם היחידים שמהם אפשר ללמוד על הנתונים האמיתיים במדינת ישראל.

כמו שתראו בהמשך בסקירה של פרופ' בכר, לצערנו הרב, למדנו מסקרים אלו שכשליש מהאנשים שלוקים בהתקפי לב - למרות הידע הרב שקיים בקרדיולוגיה וביכולת שלנו לטפל בחולים אלה במחלקות הקרדיולוגיות - לא מגיעים למחלקות הקרדיולוגיות בגלל מחסור במיטות במחלקות אלה, ובטיפול נמרץ לב. אני מקווה שלפחות נקודה זו תועבר פה.

נעבור כעת לשלב הנתונים. פרופ' בטלר, אני מבינה שעבדת בביה"ח סורוקה עד לפני שנתיים, ואני אבקש את התייחסותך לשאלה אם יש פערים בין התקפי לב במרכז ובין הפריפריה.

פרופ' בכר, בבקשה.

אני יו"ר הוועדה לסקרים מחקריים של האיגוד הקרדיולוגי. אני רוצה להציג נתונים של הסקר האחרון שעשינו, סקר 2000, בתחום התקפי לב. עשינו סקר גם ב- 2002 אבל התוצאות עדיין לא מוכנות, לכן נסתפק בתוצאות סקר 2000.

כפי שאמר פרופ' הוד, מידי שנתיים האיגוד הקרדיולוגי עורך סקר בנושא התקפי לב. בשנת 2000 עשינו את הסקר בשיתוף פעולה עם האיגוד הישראלי לרפואה פנימית.

תסמונת כלילית חדה בישראל שנת 2000, סקר ארצי להתקפי לב. הוא נערך בחודשים פברואר - מרץ 2000. בשיתוף האיגוד לרפואה פנימית - הרבה מאוד חולי לב מאושפזים במחלקות הפנימיות - מגן דוד אדום, כי רצינו לדעת גם מה קורה מחוץ לכותלי בית החולים, והמרכז הלאומי לבקרת מחלות ממשרד הבריאות. הנתונים עובדו במטה העמותה למנע התקפי לב בישראל.

בסקר השתתפו 82 מתוך 99 מחלקות פנימיות במדינת ישראל, בנוסף ליחידות לטיפול נמרץ לב ב- 26 בתי חולים ציבוריים בישראל, ביחד 125 מחלקות שמאשפזות חולים כאלה. באותה תקופה היו 19 מעבדות צנתורים בישראל, שזה אחוז נכבד, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, 10 מחלקות לניתוחי חזה, שגם זה רמה מאוד גבוהה של קרדיולוגיה. אני מצטרף למה שנאמר על ידי הדוברים הקודמים, שהקרדיולוגיה עומדת במצב טוב.

בסקר הזה אושפזו 3,656 חולים עם התקפי לב, מהם 41 אחוז בלבד זכו לטיפול ביחידה לטיפול נמרץ, ו- 59 אחוז קבלו טיפול במחלקות הפנימיות.

לפי ההגדרה המקצועית היו צריכים להיות ביחידות לטיפול נמרץ?

לפי הקריטריונים המקובלים בעולם המערבי, חולה לב צריך להיות מטופל על ידי קרדיולוג במחלקת לב. הדברים האלה משתפרים מידי פעם, אבל בשנת 2000 אנחנו עדיין רואים שיש פער גדול. באותה תקופה נפטרו 700 חולים מחוץ לכותלי בית החולים, ונזקקו להחייאה בטרם הגיעם לבית החולים. לרובם לא היה המזל להגיע לבית החולים.

לגבי הנקודה הקודמת, אם אין לאדם מיטה במחלקה קרדיולוגית, הוא נשאר בבית?

לא, הוא מאושפז במחלקה פנימית.

מה שיעור הפטירות עקב אשפוז במחלקה פנימית?

זו בחירה של חדר המיון, ושם הם יודעים את הסיכון לקרדיולוגיה. סיכון נמוך יותר, או מקרה מסובך שזקוק גם לרפואה פנימית, מועבר למחלקה פנימית.

במצגת אנחנו רואים של- 4000 חולים יש התקפי לב מידי חודשיים, 2000 חולים מאושפזים בחודש. למחצית מתוכם יש אוטם שריר הלב - שזה ההתקף הרציני, ומחצית תעוקת חזה בלתי יציבה, כלומר התקף קל או פרה-התקף. לפי חלוקת הרופאים בחדר מיון, 2 מתוך 3 חולים הולכים לטיפול נמרץ, ורק אחד מתוך 5 חולים עם תעוקה בלתי יציבה מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, וכל זה בגלל חוסר מקום.

נתונים על חולים עם אוטם שריר הלב: הרוב הם גברים, 73 אחוז, 27 אחוז נשים. הגיל הממוצע של חולים עם התקף לב בישראל הוא 66, 63 אצל הגברים ו- 73 אצל הנשים. יש פער של 10 שנים בין ההתקף של האישה ושל הגבר.

בהתקפי לב עד גיל 50, מתוך 10 חולים אחת, בקושי, תהיה אישה. שיעור המחלה אצל נשים לפי קבוצת גיל הולך וגדל, והשוויון מתקבל החל מגיל 80, גם אז יש יתרון לגברים.

90 אחוז מהחולים הגברים עם התקף לה הם נשואים, ורק מחצית הנשים עדיין נשואות, היתר הן אלמנות.

אצל גברים 42 הם מעשנים, נשים רק 18 אחוז, סיפור משפחתי ועישון בעבר הוא יותר שכיח אצל גברים. שומנים, 50 אחוז אצל גברים ונשים, אבל מה שמיוחד לנשים זה שיש להן יותר לחץ דם ויותר סוכרת.

תמונת התקף לב בחדר מיון יותר אופיינית לגברים מאשר לנשים, וזה יכול להסביר מדוע יש קושי בדיאגנוזה של התקפי לב אצל נשים בהשוואה לגברים.

לאישה לוקח קצת יותר זמן לחשוב אם להזעיק עזרה במקרה שמופיעים סימני התקף, זמן האבחנה בחדר מיון הוא 70 דקות לגבר, 84 לאישה.

יש הבדל גדול בתמותה בין נשים וגברים, שנובע מנושא הגיל ומחלות נלוות. 10 אחוז מהחולים בישראל הם ערבים, והחולה הערבי הוא ב- 6 שנים יותר צעיר מהחולה היהודי. יש קצת יותר גברים בקרב הערבים.

30 אחוז מהחולים מגיעים לבית החולים בניידת טיפול נמרץ, 26 אחוז באמבולנס, והשאר מגיעים ברכב פרטי או ציבורי. בסך הכל יש אלף חולים בחודש עם התקף לב, 12,000 בשנה. 1,000 עם תעוקה בלתי יציבה, על כל חולה כזה ישנו חולה שמתאשפז עם כאבים בחזה. 5,000 חולים מגיעים לחדר מיון, ושם שולחים אותם הביתה. יחד יותר מ- 100,000 פניות לחדר מיון בגלל חשש לבעיות לב.

בקרב חולים עם אירוע לב מחוץ לבית החולים, רק 8 אחוז שורדים, והיתר נפטרים, וכאן יש צורך לעשות עבודה. הנתונים האלה דומים למה שקורה בעולם.

אנחנו רואים שיש שיפור בטיפול בצנתורים משנת 1990, יש ירידה מסוימת בתמותה. בסוף שנות ה- 90 התמותה נעצרה וצריך לשמוע מדוע. ניתנות תרופות יותר מודרניות, והתמותה בישראל בירידה, אבל עדיין במקום גבוה.

בלי מחקר, כלומר רישום וסקרים, אנחנו לא יודעים על מה אנחנו מוציאים את הכסף, ואם הטיפול שלנו הוא יעיל.

אני רוצה לברך על הדיון הזה. הכותרת לדעתי לא נכונה, המדינה אינה בסיכון גבוה. מדינת ישראל עומדת במחלות קרדיווסקולריות בחזית, גם בכך שהתחלואה אמנם גבוהה, אבל גם תוצאות הטיפול הן מצוינות. אנחנו נוהגים להגיד שכל אדם הוא מועמד בפוטנציה לקבל אירוע לב, והשאלה היא כמה זמן הוא יחיה. זו אחת הסיבות, שלמרות שיראו נתונים שיש ירידה מסוימת לאורך שניים שלושה העשורים האחרונים בתחלואה ממחלות לב, אין ספק שתהיה לקראת 2010, 2020 עליה מאוד גדולה בתחלואה בעולם כולו, גם בעולם המערבי. אחת הסיבות המשמעותיות לכך היא הגיל, הזדקנות האוכלוסייה.

אנחנו עוסקים במחלות שהיו, הינן ויהיו, לפחות במהלך 20 השנים הקרובות, גורם התמותה המרכזי בעולם בכלל. לכן כשאנו רואים את הנתונים של ההורדה בתמותה, והטיפול הטוב ביותר שקיים במדינת ישראל אין פירושו של דבר שצריך לעבור למחלה הבאה.

מה לגבי מחלת הסרטן, האם הפער הוא גדול, ואם לפני 20, 30 שנה זה היה אחרת, וחלק מהעוצמה של מחלות הלב זה בגלל ההישגים בטיפול במחלות אחרות?

לא. בישראל, מבחינת מחלת הסרטן, יש 23 אחוז של תמותה, ואילו במחלות קרדיווסקולריות, לב וכלי דם, מדברים על 40 אחוז בערך. הפער הוא גדול. במדינות העולם השלישי בעיקר, צופים שהפער שהיה בנושא מחלות זיהומיות ואחרות שמהן האוכלוסייה סבלה, יעבור למחלות הלב. שם הולך להשתנות המאזן, ולכן באופן גלובלי, אין ספק שבעשרים השנים הקרובות יהי פער מאוד גדול.

אנחנו מתעסקים בבעיה של משאבים. אנחנו מנסים להיערך בכמה מישורים לעובדה שצריך להמשיך ולהלחם במחלות לב וכלי דם. למשל, תקני כוח אדם, אחד ההישגים שיש בהתקפי לב זו היכולת לצנתר מהר את החולה ועל ידי כך למנוע תמותה, ולשפר לאין ערוך את איכות החיים. זה אומר שצריך להיערך בצורה אחרת לכוח אדם בחדרי צנתורים. אחת הבעיות הקשות ביותר של מחלות לב זה הנושא של מוות פתאומי, אנשים מתים לפני שמגיעים לבית חולים. צריך להיערך בשביל זה באופן ארצי למכשירים הנותנים מכה חשמלית. כאשר היא ניתנת בזמן, תוך דקות, אדם יכול לא רק להישאר בחיים, אלא גם להישאר ללא נזק.

מאגרי מידע שהאיגוד האירופאי רואה אותם היום כדבר מרכזי, שיתנו נתונים לגבי מה שקורה מבחינת בעיות הלב, זה נכון בכל מחלה, אבל בטח מחלה שמתים ממנה 40 אחוז מהחולים.

היום יש לנו את המוחות הטובים ביותר בנושא של מחקר בסיסי, ונושא זה חשוב מאוד. חלק גדול מהחולים שנשארים עם נזק אחרי התקף לב, מגיעים היום להשתלת לב. יש היום אמצעים יוצאים מן הכלל שיש לפתח אותם, כדי להחליף את הלב הכושל, אתם יודעים איזו בעיה גדולה היא השתלת לב. הצמחת כלי דם, תאים, יש מחקר מתקדם שצריך בשבילו כסף, להתוות כספים מיוחדים למטרה זו.

תחום המניעה שהוא תחום מרכזי, גם בו צריך הרבה מאוד כסף. נושא נוסף הוא נושא הפריפריה. במדינה יש שירות רפואי יוצא מן הכלל. מניסיוני, בבית חולים סורוקה, לא חסר היום לחולי הלב דבר. החולה מקבל שירות ברמה מאוד גבוהה, הן מבחינת כוח אדם, והן ציוד. פרופ' חסין הקים מערכת יוצאת מן הכלל בפוריה, יש בצפת, עפולה, אני לא רואה בעיה ברמה הפריפריאלית. אני רואה בעיה ברמה הארצית, בכל מקום ישנו חוסר בכוח אדם.

צריך לרדת מהאמירה שנשים זוכות היום לטיפול פחות טוב מהגברים. אני חושב שזה נכון גם בארץ וגם בעולם. היתה תקופה שהיתה בעיה במודעות. היום, זה מתקשר לצורך להשקיע במחקר, הפיזיולוגיה של הנשים היא שונה. צריכים לחקור בנושא.

הקרדיולוגיה במדינת ישראל היא כוח מוביל ברפואה מובילה. בדנמרק, למשל, מספר היחידות המצנתרות בזמן התקף לב חריף הוא 5 יחידות על אוכלוסייה דומה לישראל. וראיתם את הנתונים של פרופ' בכר.

אני חושב שדור הביניים של הקרדיולוגיה, שחלקו נמצא באולם זה, רשם הישגים לרפואה זו במדינת ישראל.

בנושא התקציבים למחקר, חה"כ טל ואני, היינו בכנס יוריקה של כל הקהילה האירופית, ואירחנו את נושא המחקר ושיתוף הפעולה האירופאי והאמריקאי. באיזו מידה אתם עובדים היום על השגת קרנות ושיתוף פעולה אירופאים, או בינלאומיים, על מנת לקדם את נושא המחקר?

הקרדיולוגיה בישראל היתה אחד הלהיטים בנושא של מחקרים קליניים בעולם. היינו שותפים ברוב המחקרים הקליניים הגדולים שנעשו בעולם בעשור האחרון. אבל המצב הפוליטי משפיע קשות גם על המחקר שלנו. יש אי רצון, עד כדי התנכלות לפעמים, במדינות כמו אנגליה וסקנדינביה, עד כדי פטיציה שיצאה מאנגליה לאיסור שיתוף פעולה אקדמי שעברה באינטרנט. נפגענו קשות במישור האקדמי.

בשנים שלא היו קולות קוראים, התקציבים הגיעו בעיקרם מחברות תרופות, מ- NIH, או מקבוצות אירופאיות. חלק מרכזי של תקציב זה נוצל לקידום הרפואה והתשתית במדינת ישראל.

אם נסכם את הבעיות שנאמרו, הבעיה הראשונה המרכזית היא האשפוז. עדיין חלק גדול של האשפוז של חולי אינו נעשה בפיקוח קרדיולוגי ובמיטות קרדיולוגיות, וזה לא טוב.

אני רוצה לקבל תשובה ממשרד הבריאות, הרי המיטה היא אותה מיטה, מדוע יש מיטות במחלקה הפנימית ובמחלקות הקרדיולוגיות אין את המיטות הראויות?

עלות הציוד הנלווה למיטה קרדיולוגית, וכוח האדם הנוסף הדרוש הם הרבה יותר גבוהים.

זה נכון, אבל חלק מזה זה קיפאון מחשבתי שלנו במישור הרפואי. אנחנו עוד לא בשלים לחלוקה נכונה של משאבים וחלוקת סמכויות, יש לדון בבעיה זו, אבל לא כאן.

אנחנו בכל זאת רוצים לדעת איפה ואיך לקדם את העניין. גם אני מתרשמת שזה לא רק נתונים תקציביים.

אני מסכים אתך. זה נושא שיש לו פן פרופסיונאלי, אבל יש לו פתרון, ולא רק על ידי תקציב. תקציב אינו החלק הקרדינאלי, היום כובד הציוד הקרדיולוגי הוא פחות. יש צורך להכשיר קרדיולוגים בדרכים יותר קצרות, שוב, האשמה ברובה הגדול היא שלנו, הרופאים, כי אנחנו עדיין מכשירים את הקרדיולוגים בדרך חתחתים של השתלמות ארוכה, ואנחנו מנסים היום לעבור להתמחות ישירה בקרדיולוגיה, בלי לעבור את המסלול הארוך, דרך כל ההתמחויות, כפי שזה נעשה היום.

ההסברה והמניעה הם מרכיבים עיקריים, ויש להתרכז בהם. לבסוף, המחקר. אין שום דבר טוב ברפואה, ובוודאי לא בקרדיולוגיה בלי המחקר הבסיסי. אם אין בסיס מלמטה שידחוף מחקר והבנה, האיש בקצה הדרך, ייצא נפסד. לכן אנחנו משוועים לתקציבים בנושר המחקר הקרדיולוגי. תודה.

אני כאן כנציגת הנשים. בשנים האחרונות התמקדנו קצת במחלות כלי דם בנשים, שגם הן חולות במחלות אלה. בגילאים הצעירים השכיחות היא יותר נמוכה, ויש פער של עשר שנים לעומת גברים, בכל הסקרים. נשים חולות במחלות כלי דם ולב הן חולות יותר.

אני מציגה עבודה שעשינו בבית החולים הדסה, עם פרופ' הוכנר ופרופ' לוטן, עברנו על נתונים של 264 גברים ו- 179 נשים בגילאים שבין 45 ל- 65, כולם מצונתרים. ניתן לראות שבנשים המחלה היא יותר קשה. אחוז יותר גבוה של נשים סובלות מחסימה של מעל 80 אחוז בשלושה כלי דם ויותר, זה מצביע על חומרת המחלה. התמותה בקרב נשים עקב מחלות לב היא יותר גבוהה. רצינו לבדוק את הפרופיל של אישה צעירה יחסית, שמוביל להתקף לב ואם אנחנו יכולים לאתר את הנשים האלה מראש ולטפל בהן.

נשים צעירות שעברו אוטם שמוכח בצנתור, סובלות מאחוז יותר גבוה של סוכרת ויתר לחץ דם, וכן עודף כולסטרול, כל אחד בצורה מובהקת לעומת אוכלוסיית הגברים. כלומר לנשים אלה יש מראש יותר גורמי סיכון. ליותר נשים יש שניים או שלושה גורמי סיכון. ל- 90 אחוז מהנשים יש לפחות גורם סיכון אחד, ול- 75 אחוז שניים ושלושה, לעומת זאת 30 אחוז מהגברים שאין להם בכלל גורמי סיכון, ורק ל- 5 אחוז יש שלושה גורמי סיכון. כלומר אישה צעירה שיש לה סוכרת, לחץ דם, היפר כולסטרולמיה, או כל הגורמים האלה יחד, מועדת להתקף לב ועם טיפול מונע אפשר לדחות את המחלה, ואף למנוע אותה.

נשים יותר שמנות בגילאים אלה, יותר נשים לא מבצעות פעילות גופנית בצורה הנדרשת, אחוז המעשנות שווה בנשים אלה לגברים, לעומת האוכלוסייה בכלל. אנחנו חושבים שעם איתור מוקדם של גורמי הסיכון אצל נשים בגילאי 40 פלוס, אפשר לעשות עבודה טובה.

התייחסנו גם ל- CVA, אירועים מוחיים. נשים שיש להן סגירה של כלי דם במוח, מתות יותר מאשר גברים. אחוז התמותה אצל גברים היה 3.6 אחוז בתוך האשפוז, של הנשים 11 אחוז. בדומה למחלת לב, שטענו בעבר שנשים מתות יותר כי לא מתייחסים אליהן בצורה שווה, אבל באירוע מוחי אין מה לעשות ברגע שכלי דם נסגר, ובכל זאת כשנשים מקבלות אירוע הן מתות יותר. זה נכון גם לאירועים של דימום, אם כי בצורה פחותה. שוב הסתכלנו על גורמי הסיכון, שהם סוכרת ויתר לחץ דם, ולנשים יש באחוז מובהק כולסטרול גבוה יותר, ויותר סוכרת. שוב, ניתן לאתר נשים אלה ולטפל בגורמי הסיכון, ולפי הנתונים העולמיים אפשר להשיג לפחות דחייה. גם כאן ליותר נשים יש את כל גורמי הסיכון גם יחד. אפשר על ידי ביקורות אצל הרופא הראשוני, שיבדוק לחץ דם, כולסטרול, משקל וגובה, לאתר אותן ולמנוע את השבץ. זה כרוך במשא ומתן עם קופות החולים והפעלת לחץ על מנת להשיג מניעה למחלות אלה.

המניעה היא הכרחית, כי אני מבינה שאחר כך עוצמת המחלה יותר גדולה.

אני, ברשותכם, יוצאת לוועדה מקבילה וחה"כ זנדברג יחליף אותי.

אתחיל עם משוהו פרובוקטיבי: אם צריך לבחור איך למות, מחלת לב זה לא רע. מה שחשוב להדגיש, זה לאו דווקא שמחלת לב היא סיבת המוות העיקרית, אלא מתי. המטרה שלנו היא לא למנוע את תוצאת המחלה, אלא לדחות אותה. בשקף שלפניכם ניתן לראות שמוות מסרטן הוא 22 אחוז, וממחלות לב מסוגים שונים 30 עד 40 אחוז. אני חושב שנתון יבש זה אינו חשוב במיוחד. לדעתי לא חשוב לעקוב אחרי זה, מפני שלדוגמא, אם כל אוכלוסיית מדינת ישראל היתה מתה מהתקף לב בגיל 100, זה לא רע.

בהשוואה למדינות האיחוד האירופאי, רואים שהנתונים לגבי ישראל הם יחסית נמוכים. ביטוי המספר אינו היקף הבעיה, אלא הגיל בו מופיעה המחלה. אנחנו מתים מהתקפי לב בגיל מבוגר יותר מאנשים באירלנד ופינלנד, ובגיל צעיר יותר מצרפת, פורטוגל וכו'.

אצל נשים, התקפי לב הם לא יותר שכיחים, אלא נשים מתות ממחלות לב בגיל צעיר יחסית. אנחנו במקום שלישי באירופה. באירלנד זה הכי גרוע, אחר כך פינלנד, ואחר כך ישראל. זה מתבטא בתוחלת החיים של נשים במדינת ישראל שהיא יחסית נמוכה לנשים במדינות המוצגות בשקף.

יחס התמותה בין נשים לגברים ממחלות לב הוא נמוך. כלומר, הפער הוא יותר גדול במדינות אחרות. לגבי הנתונים על צנתורי לב, טיפולים וניתוחי לב, במדינת ישראל ההשקעה התקציבית במידע היא מינימלית. אני, למשל, לא יכול להגיד כמה מהצנתורים המוצגים בטבלה, היו לגברים או נשים, אני לא יכול לציין באיזה גיל זה היה, כי לא משקיעים כסף באיסוף המידע הזה. הרבה מהדיונים שלנו מבוססים על מידע דל מאוד.

יש בארץ בסך הכל 20 מקומות בערך, זו בעיה לאסוף נתונים?

יש רצון של כל הקרדיולוגים לעשות את זה, הסכומים הם לא גבוהים, אבל בכל זאת צריך תוכנה, מחשבים וכן הלאה. אני חושב שזו טעות לחשוב שמידע זה רק עניין של משרד הבריאות. המידע חשוב לכל המשק, גם כלכלית ולתעשייה. אם לא נעשה מאגרי מידע, נמשיך לגלגל את זה מגורם אחד לאחר, להגיד: אנחנו עסוקים בטיפול ואין לנו כסף למידע.

למה זה לא נעשה למשל על ידי הלשכה לסטטיסטיקה?

האגף לבריאות בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא מאוד קטן, וההשקעה שם באיסוף מידע, רק על תמותה, היא דלה מאוד. יש להם צוות מצומצם שצריך לאסוף נתונים בתחומים שונים.

אנחנו, באופו גס, דומים לאוכלוסייה בארה"ב. אנחנו קצת יותר גרועים מחלק מהמדינות באירופה, ומחלק מהן קצת יותר טוב. השכיחות של סוכרת, בייחוד במגזר הערבי, היא גבוהה, ומדובר רק על סוכרת מדווחת, כלומר שזה תת-אמדן. לגבי מעשנים, אנחנו גבוהים יחסית לארה"ב, ונמוך יחסית לאירופה. השמנה בישראל מגיל מסוים, יותר גרועה מארה"ב.

למרות מחלות הלב, יש עליה בתוחלת החיים במדינת ישראל. לדעתי, בשנים האחרונות לא רואים עליה בגיל התמותה מהמחלה, זו המשמעות של העצירה ב- 7, 8 שנים האחרונות. אין לנו נתונים אמינים על תחלואה.

אני בכל זאת חושב שאנחנו מדינה בסיכון גבוה, לא בגלל שאיננו נותנים שירותים, אלא בגלל דרך החיים שלנו. לקחתי על עצמי את החלק של מודעות, מניעה ותקצוב. צריך להבין שאנחנו מדברים במגיפה, זו מחלה מאוד שכיחה הפוגעת בנו בצורה קשה. זו מחלה שבחלקה הגדול ניתנת למניעה, אבל אין מודעות מספקת. ישנם נתוני בסיס אתם אנחנו נולדים, וישנן על העוולות שאנחנו מוסיפים לעצמנו באורח החיים שלנו בלי להיות מודעים לכך שאנחנו מגבירים את השכיחות, ומקדימים את הופעת המחלה. השאלה מה ניתן לעשות להגברת המודעות. חלק עשינו בסדרת הטלוויזיה, ובפרסומים אחרים, כאן עיקר הכסף. אם נילחם במחלה מתחילתה, לא נצטרך לטפל בה בהמשך.

המודעות היא לא רק לגורמי הסיכון, אלא גם לתסמיני המחלה, וקריאה לעזרה בזמן, והגשת עזרה בזמן. רציתי להציע לכנסת מספר הצעות. למשל, אם תהיה הנחה למס בריאות למי שלא מעשן, עוסק בפעילות גופנית סדירה ויומיומית, מבצע בדיקות שגרה כמומלץ, נוקט בצעדים המקובלים למניעה ראשונית, זה בוודאי יעלה את המודעות ואולי גם את המוטיבציה של האוכלוסייה.

אם כנסת ישראל תחוקק חוק שבכל המקומות הציבוריים הגדולים יהי חינוך להחייאה ראשוני, יהיה כלל לפיו צריכים לרכוש דפיביולטור במרכזי הקניות הגדולים, בבנקים, איפה שיש הרבה קהל. אני לא חושב שלמכשיר כשלעצמו יהיה תפקיד, אבל זה יעלה את המודעות ואת הקשר לאמבולנסים, יעלה את התודעה לקרוא להם בזמן. ברגע שמתחיל ההתקף, אנחנו נלחמים נגד השעון, כל דקה עוד שריר לב הולך לאיבוד. עיקר הזמן המבוזבז הוא הזמן שלוקח לאדם שחולה בהתקף לקרוא לעזרה. אם נצליח להעלות על ידי "טריקים" תחוקתיים את המודעות בקרב הקהל, אין לי ספק שנרוויח הרבה בהקטנת שכיחות המחלה.

באורח חיים נכון המחלה אינה קיימת. אצל התימנים שבאו ארצה המחלה לא היתה ידועה בכלל. בארץ, קיבלו את אורח החיים שלנו ואיתו את המחלה. זו דוגמה בוטה שכולנו מכירים היטב.

נושא התקצוב הוא בעיה כאובה. אני חושב שהבסיס לתקצוב הוא בעייתי. אנחנו נקראים להוריד הוצאות, משרד האוצר קובע שחלק הבריאות בתל"ג צריך להיות אחוז נתון. אף אחד לא עושה חשבון מה הערך המוסף שאנחנו מוסיפים לחברה בהוצאות שלנו, מה ההכנסות שאנחנו מכניסים לחברה על ידי ההוצאות שלנו. צריכה להיות פרופורציה בין השניים. אם לוקחים גבר או אישה בריאים, בשנות הפעילות העיקריות שלהם, ומסוגלים תוך טיפול יקר אבל קצר מאוד להחזיר אותם למעגל העבודה, הרי יש לנו ערך מוסף אדיר לחברה.

הבסיס לחישוב ההוצאות שלנו צריך להיות שונה. לא צריך לקבוע לנו הרופאים גבול של הוצאות. צריך לקבוע את גבול ההוצאות לחברות שמוכרות לנו ציוד. למשל, בצרפת יש כללים, מחיר של סטנט (תומך שמשתילים בעורקים כדי שלא יתמוטטו מחדש), לדוגמה, הוא סכום קבוע. ובכל זאת מוכרים שם את הסטנטים.

רק בתי החולים קונים את זה?

קונים את זה בתי החולים, קופות החולים, אבל המחיר נקבע על ידי החברה. בצרפת המחיר לציוד הוא קבוע ונמוך יחסית, ועדיין משתלם למכור אותו.

לגבי הפריפריה, אני בחילוקי דעות עם פרופ' בטלר שאמר שאנשים מקבלים אותו טיפול כמו במרכז. בפריפריה יש קיפוח אדיר בנושא של תקציב מחקר בסיסי, הוא כמעט לא קיים שם, זה בהכרח מוריד את רמת הטיפול. פרופ' בטלר היה בבית חולים מרכזי בפריפריה והפך אותו מבחינה קרדיולוגית, לאחד המרכזים המובילים. זה לא פריפריה יותר, זה בית חולים אוניברסיטאי פנטסטי. יש הבדל עצום בין התקצוב בפריפריה ובמרכז. אני הקמתי בבית חולים פוריה מחלקה קרדיולוגית, שמשרד הבריאות אישר להקים אותה, אבל לא תקצב אותה כלל.

איך הסתדרתם?

מחוב אדיר שבית החולים חייב היום, מכך שהאוכלוסייה וההנהלה הבינו את הצורך העצום לטפל באנשים, ויעלה ככל שנדרש. אנחנו לא מתוקצבים, ואנחנו פושטי רגל.

אני מייצג את אגודת לב אל לב ישראל, העוסקת במניעת מחלות לב. שמעתם כבר את המילה מניעה כדבר מרכזי, אבל לא שמעתם פרטים. אני רוצה לומר שאגודת לב אל לב ישראל נוסדה על מנת להפיץ את מניעת מחלות הלב. מהיותי רופא צעיר, מסוף שנות ה- 50 עסקתי בקרדיולוגיה פולשנית ועסקתי בזה 35 שנה,, לפני כ- 15 שנה, כשנוסדה האגודה הבינותי כי הצטרפות לאגודה זו היא חיונית עבורי, כקרדיולוג. אני לא אוכל לסיים את הקוריקולום שלי רק כרופא שמטפל במחלה שהיא כבר קיימת, ויהיה זה באמצעים המודרנים ביותר. הבעיה המרכזית במאה ה- 21 היא, לדעתי, איך למנוע את מחלת הלב. אפשר למנוע מחלות לב, בניגוד לסרטן, למשל, שאנחנו עוד רחוקים מכך. אמצעי המניעה אינם מתוחכמים הם חינוכיים, הדרכת האוכלוסייה בכוחה למנוע מחלת לב.

אגודת לב אל לב ישראל נוסדה לא על ידי קרדיולוגים, אלא אנשי ציבור שהרימו את הדגל של הפצת המניעה של מחלות לב. האגודה היתה רוצה להגיע לכל בית בישראל, במיוחד דרך הנוער. חינוך למניעת מחלות לב מתחיל בגיל צעיר, גיל בית הספר. הדרכה לתזונה נכונה, מניעת עישון וכל יתר הגורמים.

איזה פעילות חינוכית מתבצעת היום שנוגעת למודעות למחלות לב.

אנחנו מקיימים הדרכה בבתי הספר, דרך משרד החינוך. אנחנו מקיימים יום בריאות בבתי ספר, מנסים להחדיר תודעה למניעת עישון מוקדם ככל האפשר, בגילאי 13 עד 15, פעילות גופנית נכונה. אנחנו מנסים להגיע למקומות העבודה במפעלים גדולים, דרך הצבא. אנחנו פועלים דרך מערכת השלטון המקומי, ארגון נכי צה"ל, בין הקשישים, דרך משרד העבודה והרווחה. יש לנו פעילות עניפה בעיירות הפיתוח.

ניתן לראות בשקף שלפניכם, שמספר היישובים בהם פעלנו בבתי הספר, גדל מ- 79 ל- 122, מספר בתי הספר מ- 104 עד 300, מספר כולל של קורסים והדרכות מ- 300 למעל ל- 1000 קורסים בשנת 2001, והמספר הכולל של המשתתפים בקורסים גדל מ- 12,000 ב- 1999 עד ל- 46,000 אנשים, כולל בני נוער. ערכנו 200 ימי בריאות בשנת 2000, קורסי החייאה, תזונה התמודדות במצבי לחץ, בסך הכל מעל ל- 1,000 פעילויות שונות שהאגודה מקיימת.

תמיכת משרד הבריאות בתקציב אגודת לב אל לב היא בערך בסכום של עשרה צנתורים. לכן, אנחנו יכולים לשמוע על המחקר החשוב ביותר שמתקיים דרך איגוד הקרדיולוגים והאוניברסיטאות, אבל אין דבר יותר חשוב ממניעת מחלות לב.

אני מייצגת תחום שרק בעשור האחרון הוכרה חשיבותן כחלק בלתי נפרד מהטיפול הכוללני בחולי הלב, כהשלמה לצנתורים ולטיפול התרופתי. המטרות העיקריות של השיקום הן להחזיר את החולה לאחר אירוע לב לתפקוד יומיומי רגיל. המטרות ארוכות הטווח הן הפחתת התחלואה והתמותה, תוך נסיגת התהליך הטרשתי.

ניתוחים כלכליים של תרומת שירותי השיקום מצביעים בפירוש על מאזן עלות תועלת חיובי באופן חד-משמעי. הוכח כי החיסכון מתבטא בשני כיוונים: בהפחתת ההוצאות הישירות של שירותי השיקום, על ידי הפחתה במספר האשפוזים ומספר ימי האשפוז, ועלות פחותה יותר של חופשות מחלה. מצד שני, יש לנו הכנסה בלתי ישירה על ידי הגברת התעסוקה היצרנית. יש שיעור גבוה יותר של חוזרים לעבודה הקודמת, חזרה מוקדמת יותר לעבודה, תפקוד משופר בעבודה, ושיעור גבוה יותר של מתמידים בעבודה, כאשר בודקים את זה 5 שנים לאחור.

המחקרים הללו נעשו בארה"ב ובאירופה. בארץ, אחד המחקרים שבוצעו ב- 94 ופורסמו ב- 97 הראו שקבוצות החולים שהשתתפו במכוני השיקום, חזרו לעבודה מהר יותר, אחוז גבוה יותר חזר לעבודה. נמצא מספר אשפוזים קטן יותר, הוכחה איכות חיים הרבה יותר גבוהה בקבוצה זו, ושביעות רצון גבוהה יותר משירותי השיקום.

בארץ קיימת תשתית טובה וכוח אדם מיומן, וידע שיכול להפעיל את מכוני השיקום. ישנם 18 מכוני שיקום בארץ, שרובם נמצאים ליד בתי החולים, מתוכם כ- 5 מכונים פרטיים. בשנת 92, פרופ' דרורי עשה את הסקר הראשון בארץ, ורק 2 אחוז מהחולים שעברו התקף לב וניתוח מעקפים השתתפו בתוכניות השיקום. ב- 96 ערכנו סקר נוסף, והאחוז עלה ל- 5. ב- 98 הגענו ל- 7 אחוז, הסקר האחרון בשנת 2000, 10 אחוז.

אחוז נמוך של משתתפים נובע מכך שזה עולה כסף, זה לא נמצא בסל, החולה צריך לשלם ומקבל מימון חלקי מקופות החולים. כמו כן, חוסר מודעות גם בקרב ציבור הרופאים ומערכת הבריאות ובקרב המטופלים עצמם. נקודה נוספת, רוב מכוני השיקום מרוכזים במרכז הארץ. אין דרומה לראשון לציון מכון שיקום, חוץ משני בתי חולים בירושלים, ואין צפונה מחיפה. מישהו שצריך לנסוע למכון שיקום, לא יעשה זאת, גם לשלם וגם להגיע למקום, אין אפשרות.

מכוני השיקום שקיימים אינם עובדים בתפוסה מלאה, אין עדיין סטנדרטים למכוני השיקום, הנתונים שנתתי מתבססים על איסוף נתונים ידני, ללא מיחשוב. בשנה שעברה הוקמה ועדה על ידי משרד הבריאות, בראשותו של פרופ' דרורי, והיא המליצה על הגדלת מספר המטופלים על ידי העלאת המודעות בצוותים ובין הצוותים לחולים, לפתוח מכוני שיקום, למנות אחות מתאמת שתעלה את מודעות החולים המאושפזים בבתי החולים, ושתציע להם להגיע למכוני השיקום.

היום הרופאים לא ממליצים? למה צריך אחות מיוחדת לעשות דבר שלכל רופא צריך להיות האינטרס לעשות?

הרופאים אמורים, אבל לרוב לא מספיקים, לדבר עם החולה לפני השחרור. חשבנו שאם נכתוב חוזר מנכ"ל בו נאמר שבכל מכתב שחרור יהי כתוב להגיע למכון שיקום בהמשך, כך אולי נעזור גם לרופאים להיזכר להמליץ על שיקום.

כמה עולה תהליך השיקום?

תלוי במכונים השונים, במסגרת קופות החולים, בין 350 ל- 450 לחודש, כשמדובר על שני מפגשים לשבוע. מדובר על 4 עד 6 חודשים.

כלומר, כ- 3,000 שקל לחולה לב.

כן. החולה מקבל במסגרת הקופות השונות החזר חלקי. אנחנו הערכנו 500 עד 700 שקל לטיפול נאות.

מה מטרת האנשים שמגיעים לשיקום?

המטרה שלנו היא לגרום לכך שהחולים יחזרו מהר יותר לפעילות יומיומית רגילה כפי שהיתה לפני המחלה. חזרה מוקדמת יותר לעבודה מלאה, שיפור באיכות חיים, והרגשה טובה גם לאחר האירוע שעברו.

אנחנו גורמים להעלאת המודעות לגורמי הסיכון, ולשינוי באורח החיים, כמו שראינו בתוכנית שבעקבותיה כונסה הוועדה הזו. בקשנו ממשרד הבריאות רישוי למכוני השיקום, מעקב ובקרה, והכנסה לסל השירותים. לפני שנה הגשנו המלצות וטרם זז דבר במשרד הבריאות. זו שאלתנו בנושא.

אני מתנצלת על היעדרותי, אבל זה חלק מהדינמיקה של עבודת הכנסת.

אני רוצה לברך את פרופ' גרשון גולומב, מנהל בית הספר לרוקחות שקיבל הבוקר פרס יוקרתי מהאוניברסיטה העברית על פיתוח בתחום התרופות. נשמח לשמוע אותך.

איני יודע עד כמה מגיע פיקוח הוועדה על משרד הבריאות, כי רוב המסקנות של הדוברים לפני הן ביקורות קשות כלפי משרד הבריאות, ולא למשרד המדע שהייתי חושב שנמצא בתחום אחריות הוועדה. אנשי התקציבים של משרד הבריאות גם הם לא נמצאים פה.

אני מסכים לכותרת הדיון, מדינה בסיכון גבוה. ועדת המדע צריכה לפקח על גורמים בארץ שהם תחת פיקוחה, ושיתנו יותר כסף לגורם התמותה מספר אחד ממחלות. היה טרנד שנתנו יותר תקציבים לפיתוחים בטכנולוגיה אבל צריך להבין שהשקעה בבריאות שווה המון כסף, לא בגלל שפיתוחים שונים מביאים כסף מחברות מחו"ל, אלא בעיקר משום שאנחנו מצילים חיים ומקדמים את המדע בישראל. זה ממנדט הוועדה לדאוג לעניין הקצאת המשאבים.

יש ללחוץ על האוצר שיקצו יותר כסף למדע. לפיתוח מדעי אנחנו מוצאים מימון בחו"ל, אבל צריך את העזרה המקומית. על ידי קידום המדע בנושא חקר הלב, לא רק שנגיע לפתרונות, אלא שנקדם את המדע באופן כללי.

תודה.

הוועדה שמעה בסיפוק רב על מעמדה הבינלאומי הגבוה של מדינת ישראל בתחום הקרדיולוגיה ועל הישגי הרפואה הישראלית בטיפולים החדשניים התורמים רבות לירידה בתמותה.

הוועדה שמעה בסיפוק כי צעדים מושכלים וראיה מערכתית יכולות להגביר את היכולות להצלת חיים, ועל כן היא קוראת למשרד הבריאות ומשרד החינוך לפעול להכנת תוכניות לימודיות שיגבירו את המודעות בקרב בציבור הרחב, וחינוך בקרב בני נוער לחשיבות שבאורח חיים בריא ופעיל שיקטינו את ממדי מחלות הלב.

הוועדה חוזרת ומתריעה בפני ראש הממשלה ושר האוצר על המשבר החמור הקיים במחקר הרפואי בכלל, ומחקר הלב בתוכו, וקוראת לממשלה ולוועדת הכספים לאשר למועצה הרפואית שהוקמה זה עתה, לתת חשיבה מחודשת למימון מחקרים.

הוועדה מוחה על היעדרות נציג משרד האוצר, על אף עומס הדיונים בו הם נמצאים כרגע בנושא הקיצוצים. איינו יכולים לקבל זאת, בשל חשיבות הנושא בטווח הבינוני והארוך, ולא רק המיידי.

הוועדה פונה למשרד המדע, התרבות והספורט להקציב תקציבים יעודיים למחקר בנושאי חקר הבריאות, וחקר הלב בפרט.

הוועדה פונה למשרד הבריאות לבחון את מדיניות הגדלת מספר המיטות הקרדיולוגיות בבתי החולים, שיאפשרו מתן טיפול לכל חולי הלב על ידי המומחים בשטח זה. אני מבקשת להגביל את קבלת הדיווח בנושא מדיניות המיטות, יחד עם ועדת העבודה והרווחה, לשלושה חודשים.

הוועדה פונה להסתדרות הרפואית לקדם מסלולי הכשרה לקרדיולוגיה ישירה.

הוועדה רואה בחיוב את הצורך בשיפור הידע בכלל האוכלוסייה, וקוראת למשרדי הממשלה השונים לארגן לעובדים קורס עזרה ראשונה והחייאה בסיסית.

הוועדה פונה למשרד הבריאות להעביר לה נתונים על התפלגות המשאבים והטיפול בנושא הלב בין בתי החולים במרכז ובפריפריה. אנו מופקדים על בריאות כל האזרחים במדינה, גם אלה שבפריפריה, ובמגזר הערבי.

אני רוצה להתמקד בכך שאין מחקר לב, הכנסת טכנולוגיה חדשה ופיתוח ניסויים עתידיים, בלי ניסויים בבעלי חיים. יש היום גל בכנסת ובתקשורת נגד ניסויים בבעלי חיים, שזה גל עכור מאוד, ומספר קטן של אנשים עומדים נגד גל זה. אני רוצה לקרוא לכל מי שנמצא פה להשתתף אתנו נגד הגל הזה שיעצור את התקדמות הרפואה, וכניסה של טכנולוגיות חדשות לטיפול בחולי לב.

הוועדה רואה בניסויים מבוקרים, תוך איזון ושמירה על צער בעלי חיים, הכרח והוועדה מתייצבת באופן נחרץ מאחורי החוקרים ומשרד הבריאות, שפועל לפי דו"ח הלסינקי. בוועדה שדנה בחוקים יש לנו משקל של 50 אחוז, אבל אין ספק שבגלל האווירה הציבורית והחקיקה, ההתייצבות הזו הכרחית, כמו כן איננו טוענים שלא צריך להקפיד על הכללים, ולשפר מה שניתן.

אני רוצה לחלוק על מורי ורבי פרופ' בטלר. נאמר שבכל הדרום אין מכון אחד לשיקום לב, לא פרטי ולא ציבורי. מי שרוצה לעבור שיקום לב מהדרום, צריך לנסוע הרבה קילומטרים צפונה. זמן ההמתנה של חולים בדרום לפרוצדורות ובדיקות הוא הרבה יותר ארוך מאשר בכל מקום אחר בארץ. אני חושב שזה לא ייתכן וצריך לדון על זה.

הכנסתי זאת בהצעת ההחלטה, ובנוסף נגיד שאנחנו פונים לקבל נתונים, ובאותה עת אנחנו פונים לפעול לצמצום פערים, אם הם קיימים.

אנחנו צריכים להתייחס לעובדה שמדובר על שאלות עלות מיידית לעומת תועלת לטווח ארוך. יש מדיניות תקציבית שבודקת דרך תקציבי השנה הנוכחים, להבדיל מהשלכות ותועלת תקציביות לטווח ארוך. זה צריך להיות המסר לאוצר.

לא בכל דבר אפשר לשנות סדרי עולם בוועדה. חלק מתפקידנו הוא להגביר את המודעות והלחץ גם בתוך הכנסת. אנחנו יושבים גם בוועדות אחרות, וחלק מהתועלת היא שבזמן שדנים על נושאים כספיים במקום אחר, אנחנו יכולים להפעיל לחץ בכיוונים חיוביים, בתקווה שחלק מזה יבוא לידי ביטוי גם בהצעת תקציב. הגיע הזמן שנדבר על שיקולי תועלת ועלות מסוג אחר של שיקול וחישוב.

כשקראתי את כותרת הכנס, חשבתי שאנחנו במצב קשה מאוד. אבל שמענו שהמצב אינו כה גרוע.

יש קרדיולוגים שביקשו התמחות ישירה בקרדיולוגיה. אני חושבת שנושא זה הוא הרבה יותר סבוך ממה שבמה זו יכולה להחליט, זה נושא שהמועצה המדעית וההסתדרות הרפואית עוסקות בו. זה כולל גם מחלות של ריאות, סוכרת ודברים אחרים.

אם כך, אני מציעה שהניסוח יהי יותר מתון. הוועדה פונה להסתדרות הרפואית לקדם מסלולי הכשרה לקרדיולוגיה. אני שומטת את המילה "ישירה", כי זו באמת החלטה מקצועית שההסתדרות הרפואית צריכה ללבן.

אם אפשר להכניס לסיכום גם את נושא השיקום, ולעזור לנו להכניס את נושא השיקום לסל השירותים.

בסדר.

אני מציע לפנות גם למשרד התמ"ס להשקיע בטכנולוגיות פיתוחיות ובתשתיות היי-טק שיכולות גם הן לעזור בנושא מניעה ושיקום.

מתקבל.

יש שכבות במעמד כלכלי חברתי נמוך בכל המדינה, שהן גם ברמת סיכון יותר גבוהה וגם זוכות פחות לכל מערכות הטיפולים. הן יותר בפנימית מאשר בטיפול נמרץ, הן לא מגיעות לשיקום, והתמותה בקרבן, לפי הנתונים העולמיים, הרבה יותר גבוהה.

אני חושב שיש פה רושם שהבעיה של קרדיולוגיה ותמותה מובילה היום, ותוביל גם בעתיד. אני חושב שזו הצהרה שקטה מידי, יש נתונים מבית הספר לבריאות הציבור בהארוורד, שממקם את הקרדיולוגיה, שילוב של תמותה ותחלואה מלב במקום ה- 5 בלבד, והצפי לשנת 2020 הוא שהשילוב של שני הדברים יהיה במקום ראשון.

אני חושבת שצריך לצאת מפה קול קורא לדיקנים של בתי הספר לרפואה להכניס את המודעות למחלות לב ולמניעה, לכל תוכניות הלימודים.

אנחנו נצרף.

אני רוצה להתייחס לתמותה ממחלות לב, דום לב והחייאות. התמותה ממחלות הלב קורה ב- 50 אחוז ומעלה, מחוץ לכותלי בית החולים. כל הציוד המתקדם בבתי החולים לא יכול, במקרה כזה, להציל את החולה. זה למעשה תפקיד צוותי מגן דוד אדום בשטח.

אם אני זוכרת נכון, 700 מתים בדרך.

לא בכולם מבוצעות החייאות. לפי הסטטיסטיקות של מד"א, אנחנו מבצעים כ- 250 החייאות בחודש, כשמתוכן 40 אחוז מהחולים - שלמעשה היו במצב של מוות - מגיעים חיים לבתי החולים, כ- 11 אחוז משתחררים הביתה מבתי החולים לאחר מהלך ההחייאה. אם ניקח בחתך שנתי, בסביבות 350 איש בשנה עוברים החייאה מוצלחת, לפי הסטטיסטיקה שיש לנו, אנשים אלה יחיו 8 שנים אחריה.

כדי להקטין באופן משמעותי את התמותה ממחלות לב, פרט למה שנאמר לגבי מניעה, הנושא של הדפיברילטורים (אמצעי שנותן שוק חשמלי לאנשים שבדום לב) הוא הנושא המרכזי. אנחנו, כארגון אמבולנסים לא יכולים להקטין את זמן ההגעה שלנו לבית שבו קורה התקף לב מתחת ל- 6 עד 8 דקות. חלון ההזדמנויות להציל את החולים עם התקף לב או דום לב, הוא עד 4 דקות.

הבעיה היא שהנט"ן הוא כל כך יקר שהמון מועצות אזוריות, בעיקר בפריפריה, לא מחזיקות אותו. איך פותרים את הבעיה הזו?

יש לנו 2 נט"נים ברחבי המדינה. במשך 10 השנים האחרונות לא חל שינוי במספרם, לעומת זאת הוספנו 28 אט"ן שבהם יש פרמדיק, ומבחינת הפרוטוקולים של ההחייאה הם כמעט זהים. כלומר, מבחינת הטיפול הניתן בשטח, יש שיפור ברמת הטיפול. למרות שיפור זה, בנושא של החייאות מוצלחות, הדרך העיקרים היא לא על ידי שיפור שאנחנו יכולים להכניס, אלא על ידי הכנסת דפיברילטורים חצי אוטומטיים לקהילה.

חלק מההצעות שהוצעו כאן כרוכות בעלויות תקציביות, ומאוד נודה על עזרת הוועדה הזאת גם בשיפור המצב התקציבי. אנחנו כרגע נמצאים סביב קיצוץ של 100 מיליון ש"ח בערך בתקציבי בתי החולים הממשלתיים.

השרים אחראים לתקציבים ולחלוקה הפנימית שלהם. אנחנו נמשיך בפיקוח.

תודה רבה לכולכם. הישיבה ננעלה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:53.