פרוטוקולים/ועדת מדע/5240



הוועדה לענייני מחקר ופיתוח מדעי
2
וטכנולוגי – 28.5.2002

פרוטוקולים/ועדת מדע/5240
ירושלים, א' בתמוז, תשס"ב
11 ביוני, 2002

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי

פרוטוקול מס' 88
מישיבת הוועדה לענייני מחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי
שהתקיימה ביום ג', י"ז בסיון התשס"ב, 28.5.2002, בשעה 13:00


ס ד ר ה י ו ם

השלכות המחקר אודות טיפול תרופתי בפדופילים

חברי הוועדה: ענת מאור – היו"ר
ויקטור בריילובסקי
אליעזר זנדברג
אליעזר כהן
נחום לנגנטל

פרופ' חגית מסר-ירון - המדענית הראשית, משרד המדע
ד"ר יהודה ברוך - ראש מינהל שירותי רפואה, משרד
הבריאות
ד"ר זלינה בן-גרשון - מנהל מדעי בכיר, לשכת המדען הראשי,
משרד הבריאות
פרופ' אבנר אליצור - יו"ר הוועדה לבחינת ההיבטים של
הטיפול התרופתי, משרד הבריאות
ד"ר משה בירגר - בריאות הנפש, שירות בתי-הסוהר,
משרד הבריאות
עו"ד שרונה עבר הדני - הלשכה המשפטית, משרד הבריאות
רחל גוטמן - אגף הרוקחות, משרד הבריאות
פרופ' ישראל ברק - המדען הראשי, המשרד לביטחון פנים
סנ"צ מאיר זוהר - ראש מפלג עבירות מחשב, משטרת
ישראל, המשרד לביטחון פנים
ד"ר סג"ד שמעון וינר - משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים
פקד ירון שטרית - מחלק הנוער, משטרת ישראל, המשרד
לביטחון פנים
פרופ' אליעזר ויצטום - הפקולטה למדעי בריאות, אוניברסיטת
בן-גוריון
פרופ' אריאל רסלר - המחלקה לאנדוקרמינולוגיה, הדסה,
עין-כרם
שמעון צפריר - עוזר בכיר למדענית הראשית, משרד
המדע
עו"ד רחל גרשוני - מחלקת חקיקה, משרד המשפטים
אומיה סאלח - מתמחה, משרד המשפטים
רוני דיין - מנהל גף ישומי מחשב בחינוך, מינהל
מדע וטכנולוגיה, משרד החינוך
בלה שניידר - אחראית על נושא האינטרנט, משרד
החינוך
חוה ברנע - שפ"י, משרד החינוך
לילי דוידוביץ - סגן קצין מבחן מחוזי בתל-אביב, משרד
העבודה והרווחה
יונה קליפר - מנהל גף מערכות מידע וענ"א, משרד
העבודה והרווחה
עו"ד לימור סולומון - המחלקה המשפטית, המועצה לשלום
הילד
רונית אילתי ממן - דוברת מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית
מידד גיסין - יו"ר צב"י, צרכני בריאות ישראל
אסתר שליין - עוזרת למנכ"ל ברק תקשורת
ד"ר אסתר אמיר - סמנכ"ל חברת "פרינג", יבואנית
תרופות
יניב פרידמן - מתמחה בבית-המשפט העליון

מירב ישראלי

ענת לוי

חבר המתרגמים בע"מ





השלכות המחקר אודות טיפול תרופתי בפדופילים

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לענייני
מחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי.
אני רוצה להדגיש שהישיבה מיועדת למאבק כולל בנושא הפדופילים ועברייני המין. לא נקראנו רק לרגל האירוע הטראומתי והחמור שקרה לפני כעשרה ימים, אלא אנחנו מלווים את הנושא ולפי עניות דעתי זו ישיבה שלישית שאנחנו מקיימים בנושא ומקבלים דיווח תמידי.

הישיבה היום מורכבת משתי ישיבות נפרדות.

הנושא הראשון, פרוטוקול 88, הוא בנושא השלכות המחקר אודות טיפול תרופתי בעברייני מין. אנחנו היינו עדים לממצאים מחקריים ושמחנו לשמוע מהתקשורת על מחקרים שכבר נעשים בארץ. לשם כך הוזמנו לישיבה פרופסור אליעזר ויצטום מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון ופרופסור אריאל רסלר מהמחלקה לאנדוקרמינולוגיה אשר יתייחסו לנושא וידווחו לנו מה קיים באופן אמין ומהימן. קיבלנו חומר רקע מחברת התרופות עצמה והמידע שפורסם הוא על-דעתה. לאור שמיעת המומחים נראה מה עמדתנו ודעתנו.

תופעת עברייני המין החוזרים היא כל כך קריטית, שאם נשתכנע שיש מקום להעביר את המלצתנו לשר הבריאות בדבר הכנסה לשימוש תרופה שעברה בדיקות וממצאים מחקריים, בהחלט נעשה כן.

בהקשר זה אני רוצה לעדכן את המוזמנים על הליך מקביל שנעשה בוועדת החוקה חוק ומשפט שיש לה זכות להיות אחד מהיוזמים, כאשר היוזמים הם אנכי, חבר הכנסת זבולון אורלב, חברת הכנסת תמר גוז'נסקי וחבר הכנסת נחום לנגנטל. עוד בכנסת ה14- העברנו יוזמות להצעת חוק לגבי יידוע על עברייני מין, אולם לצערי הרב הממשלה לא שיתפה פעולה בקצב מספיק מתקדם ועוד קורבנות נפלו. בכנסת הנוכחית עברה הצעת החוק של חבר הכנסת יובל שטייניץ בקשר לאיסור העסקת עברייני מין במוסדות חינוך והחוק הזה קיים.

לשמחתי הממשלה התחילה להבין שמוכרחים לקדם את החוקים שלנו ויש לנו הצעת חוק שהוכנה כבר בוועדת חוקה חוק ומשפט לקריאה ראשונה וצריכה להגיע למליאת הכנסת, דבר שאני מקווה שיקרה לפני צאת הכנסת לפגרה. נדמה לי שהצעת החוק הזו היא טובה ומתייחסת לסוגייה הזו של טיפול תרופתי. הצעת החוק הזו טרם עברה קריאה ראשונה במליאה. גם אנחנו התחייבנו – כחברי כנסת פרטיים שמציעים אותה – להמתין עד סוף שנת 2002 להצעת חוק ממשלתית. עם זאת אנחנו בהחלט מתקדמים בינואר 2003 לקדם את הצעת החוק אם הממשלה לא תגיש את הצעתה היא, כך שבאמת נביא בשורה.

הדבר השני שקיים בהצעה הוא נושא היידוע, כולל הגדרות רמת מסוכנות, שזו תרומה שהממשלה תרמה להצעת החוק וזה מאוד חשוב. זה לא מעניין הוועדה שלנו, אבל הנושא נדון בוועדת חוקה חוק ומשפט שהיא אמונה על קידום הצעת החוק.

הנושא השלישי, ובנושא זה תדון הישיבה השנייה שלנו היום, פרוטוקול 89, הוא המאבק למיגור תופעת הפדופילים באינטרנט. בנושא זה לפני כששה-שמונה חודשים שמענו את סגן-ניצב מאיר זוהר שאמר לנו שאין צוות ואין תקציב. כבר אז הודענו ואני חוזרת ומודיעה שנבקש לקבל דיווח כדי לדעת מה נעשה בכיפה, מה נעשה למיגור הנושא, הקשר עם מדינות אחרות וסוגיות אחרות שחברי הוועדה או הנוכחים כאן יעלו.

הוועדה זירזה את הנושא כי אני אישית התוודעתי עליו כשהייתי ראש השדולה למען הילד ואנחנו יודעים שזו מכת מדינה אמיתית. קיבלנו את הנתונים העדכניים מהמשטרה – ואני מדברת רק על נתונים ולא על שמועות או על נתון שפרסמה חברת התרופות, נתון שאני חושבת שהוא קצת גורף – ואין ויכוח על כך ש700- עברייני מין נמצאים כרגע בבתי-הכלא. זאת אומרת, 700 עתידים להשתחרר ואז החזרה של עבריינות מין היא חלק מנושא הדיון. אין ויכוח על כך שנפתחו בשנת 2000 כ2,500- תיקים בנושא עבירות מין ועוד כ700- תיקים או מעל 700 תיקים בנושא התעללות בקטינים שחלקם גם התעללות מינית. אלה נתונים שהכנסת והחברה לא יכולה להישאר אדישה אליהם, שלא לדבר על כך שמאחורי כל נתון סטטיסטי יש סיפור אישי כואב וקשה שמחייב את כולנו להתגייסות לטיפול בנושא.

אני חושב שחשובות ישיבות מהסוג הזה ושיהיה
לחץ ציבורי לקדם את הנושא הזה שכולם יודעים שהוא דחוף, אבל כבר מספר שנים עדיין עומד במקום.

אני עוסק בנושא הזה למעלה מ15- שנים כאשר באותה תקופה שירות המבחן פנה אלי וביקש התערבות שלי אחרי שאף פסיכיאטר לא רצה לגעת בנושא הזה. אני שמח שבשנים האחרונות פיתחנו את הכלי הזה כאשר מדובר בתרופה שבעצם גורמת לכך שההורמון הגברי – הטסטורון – יורד לרמות נמוכות ביותר והתוצאה של הדבר הזה היא שהאנשים האלה, שיש להם דחף פנימי גם גבוה מאוד וגם סוטה, בעצם הדחף המינוי שלהם כמעט נעלם ואתו נעלמת כל ההתעסקות העודפת בנושאים המיניים שזה כולל גם פנטסיות, גם תוכניות, גם אוננות של האנשים האלה מספר פעמים ביום. אם כן, כל ההתעסקות הולכת ודועכת. עד שלא רואים את זה, קשה מאוד אפילו להאמין. אצל האנשים האלה הנושא הזה היה קודם לכן נושא מרכזי בחייהם ושלט על כל חייהם, אבל עכשיו מפנה להם מקום לדבר אחר.

במשך השנים השתכנעתי שיש תת-קבוצה אחת של האנשים האלה שהם באמת חולים. האנשים האלה נופלים בקטגוריות של המחלות עם קלסיפיקציות פסיכיאטריות בינלאומיות מקובלות, אבל חשוב להבין שאת הקבוצה הזו אפשר לחלק לשלוש תת-קבוצות:

1. אנשים שסובלים מפדופיליה, מציצנות, חשפנות, ויש להם פחות או יותר רק את הבעיה הזו. זו תת-קבוצה מאוד חשובה ולה אפשר לעזור.

2. תת-קבוצה שנייה היא יותר בעייתית, אבל עדיין ניתן לעזור לה. אלו הם אנשים שסובלים גם ממחלות פסיכיאטריות קשות כמו סכיזופרניה, מניה-דיפרסיה וגם הפרעות בדחף מיני.

3. תת-קבוצה שלישית כוללת אנשים מאוד בעייתית. מדובר באנשים שהם גם פוגעים פגיעות מיניות והם גם סובלים מהפרעות אישיות קשות. כאן אני בכלל לא משוכנע שהטיפול הזה יכול לעזור, דבר שעדיין לא נבדק ויש לכך כל מיני שיקולים לכאן או לכאן.

לגבי תת-הקבוצה הראשונה אני יכול לומר לכם שאנחנו טיפלנו עד היום בכששים אנשים כאלה, כאשר פרסמנו לגבי שלושים ולדעתי העבודה הזו קיבלה לגיטימציה בינלאומית באחד העיתונים הרפואיים החשובים ביותר בעולם, שם בעצם נתנו את הלגיטימציה לסוג הזה של העבודה.

המדגם שלנו כלל מדגם של אנשים מאוד קשים שחצי מהם כבר ישבו בבית-הסוהר, שהיו להם כבר 15 שנים עבר של התעסקות סוטה בנושאים האלה ושלושים אחוזים מהם היו אנשים שבעצמם עברו התעללות מינית. אם אנחנו נטפל באנשים האלה, נמנע יצירה עתידית של חלק מהאנשים שסובלים מהבעיות האלה מכיוון שאנחנו יודעים שלפחות שלושים אחוזים מהם עברו בעצמם התעללות מינית. על-ידי כך שנטפל, ניתן מניעה ראשונית.

אנחנו גם סבורים שבנוסף לטיפול התרופתי צריך להיות ליווי של התערבות פסיכולוגית. זה יכול להיות ברמה קוגניטיבית התנהגותית וזה אומר ללמד אותם לא להיכנס לסיטואציות מסוכנות, גם בזמן הטיפול וגם אחרי הטיפול. זה מאוד מאוד חשוב שלא יקבלו רק זריקות אלא הטיפול יהיה מלווה בסוגים מסוימים של פסיכותרפיה וזה באמת מה שעשינו עם שלושים אנשים ואנחנו משתדלים לעשות את זה גם עם האחרים.

יחד עם זאת צריך לקחת בחשבון שישנם היום במצב הקיים כמה מכשולים. קודם כל, ישנה תת-קבוצה שבחוק כלל לא התייחסו אליה. למרות שבמשרד הבריאות אומרים שזה רק עניין של כסף, אני כן רוצה לשים את הנושא הזה על השולחן. דעו לכם שיש כמה מאות אנשים בשנה שרוצים טיפול, הם לא ידועים למערכת, הם מרגישים רע מאוד עם מה שהם עושים והם אולי עם פסיכו-פתולוגיה פחות קשה ולהם אפשר לעזור. הסיבה היחידה שהם לא מקבלים היום טיפול היא בגלל שאין להם כסף לממן את מחיר הזריקה.

מה עלות הזריקה?

אנחנו חושבים שיש 300 אנשים כאלה בשנה.
העלות של הזריקה – במחיר שהחברה תמכור אותה למשרד הבריאות – היא 250-200 אלף שקלים בשנה. אמרנו שאלה שיושבים בכלא, ההערכה היא שחמישים אחוזים מהם הם פדופילים, כך שמדובר על 350 אנשים. אנחנו יודעים על עשרות אנשים שרוצים טיפול ופונים אלינו, אבל אין להם את הכסף. אנחנו חילקנו כמה אלפי זריקות שקיבלנו אבל המתנות נגמרו לנו ואנחנו לא יכולים לספק יותר. במצב הקיים היום קופות-החולים לא מוכנות לתת את התרופה כאשר חלק מהן מעלימות עין ומנסות לעזור מתחת לשולחן, אבל אני אומר שזה צריך להיות בצורה ממוסדת.

מהי עלות הטיפול לאדם אחד במשך שנה וכמה
שנים להערכתך הוא צריך לקבל את הטיפול הזה?

אני חושב שחלק גדול מהאנשים האלה יצטרכו
טיפול לתקופות מאוד ארוכות ואולי אפילו לכל חייהם, כיוון שחלק מהם אנשים שסובלים כרונית.

אני באופן אישי עברתי כמה מהפכים. הייתי בהתחלה יותר אופטימי וחשבתי שאולי אפשר יהיה להפסיק את הטיפול ולעשות שינויים, אבל היום אני יודע – ואני לא אומר את זה בלב קל – שלחלק מהאנשים האלה יש עוצמה כזו של דחף מיני שהם יצטרכו את התרופה לתקופות ארוכות. אני אומר לכם שלראות אנשים כאלה עם טיפול ובלי טיפול, אלה לפעמים שני אנשים שונים לחלוטין כי מתרחש גם שינוי ברמת האישיות.

אם יש רצון, זה ברור, אבל אם לחולה אין רצון
לקבל את הטיפול, יש דבר כזה כמו טיפול הכרחי?

עמדתנו כרופאים היא שאנחנו לא רוצים בכפייה
לתת טיפול שכרוך בשינוי ביולוגי כל כך גדול. אפשר לתת לאנשים ברירה של טיפול כפוי, אפשר אולי לומר להם שאו שהם יקבלו טיפול או שהם יקבלו עונשי מקסימום. יש מדינות נאורות כמו אנגליה שעושות מעצר לא מוגבל. נסעתי לבדוק חולה כזה שמפחדים לשחרר אותו כבר שנתיים אחרי המעצר, ובאנגליה מאוד מקפידים על הליכים כאלה, מכיוון שיש הרגשה שהאיש מסוכן. אני חושב שלקחת מישהו ולהזריק לו בכוח, זה דבר שהוא לא יהיה נכון ויכול להיות תקדים מסוכן מבחינות אחרות. אנחנו לא היינו רוצים לעסוק בזה. אנחנו טיפלנו רק באנשים שהסכימו לקבל טיפול.

אין ספק שהשיקול פה הוא בין כפייה לבין זכויות
האזרח של הנפגעים. בהצעת החוק שניסחנו לקריאה ראשונה ניסחנו את זה בצורה הפוכה. אמרנו שאנחנו לא כופים ולא מחייבים אף אחד אבל עם זאת לחולה, לפני שחרורו, לאחר מיצוי גזר הדין, עומדת הבחירה והוא צריך להודיע האם הוא בוחר בטיפול כדרך ליציאה לשחרור או שהוא בוחר לסרב לטיפול ואז הוא נשאר בבית הכלא.

הפדופילים ואנשים עם סטיות אחרות שהזכרתי
מוזכרים בקלסיקונים של מחלות הנפש - אבל שיהיה ברור שזוהי מחלת נפש שלא מהווה הגנה משפטית – אבל הם לא נמצאים בפרוטוקולים הרשמיים בסל הבריאות. כדי שהחוקים שאתם מחוקקים יעברו צריך תשתית וזה אומר שכל רפואה במדינת ישראל צריכה להיות רשומה באופן חוקי וצריכה להיות לה התוויה. אני יכול לומר שפרופסור רסלר ואני נאבקים באופן אישי כבר כמה שנים ליצירת התשתית החוקית הזו ולשמחתנו העניין הזה עבר בוועדה העליונה אבל אולי צריך עוד איזה לחץ מהוועדה שלכם כדי שזה יבוא לידי ביטוי בתהליכי הרישום של התרופה, אולי יהיה כתוב בצורה יותר ברורה שאפשר לטפל בפדופיליה ולא צריך להיות כתוב באופן קצת חורקני שמותר לטפל באנשים שיש להם תוקפנות מינית או להוריד להם את רמת ההורמונים. אני חושב שהבעיה היא מספיק חמורה כך שאפשר להיות כתוב שלגיטימי לטפל בעניין הזה בפדופיליה.

שאלו אותנו גם בוועדה העליונה איך זה יכול להיות שהתרופה כל כך יעילה. המטפאורה שאני משתמש בה היא מטפאורה שכולכם מכירים. זה כמו עם המכונית והבנזין. המכונית לא נוסעת אם אין בנזין. הטסטורון בהרבה מאוד מובנים אצל הגבר הוא הבנזין של המכונית וכאשר אין טסטורון, בדרך כלל הדחפים המיניים יורדים. לכן גם מבחינה ביולוגית זו אחת התרופות שעובדות כי מדובר על עיקרון ביולוגי מאוד מאוד פשוט ובהמשך פרופסור רסלר יסביר לכם איך הדבר הזה נעשה.

אני חושב שזה מאוד חשוב שנבין שזה פתרון אולי לא הכי טוב, אבל נדמה לי שבינתיים הוא הפתרון הכי טוב שיש ואני חושב שצריך להצמיד לזה מערכת טיפולית התנהגותית מהסוגים שהזכרתי קודם לכן כי אני חושב שהצירוף הזה חשוב מאוד.

אני ישבתי עם כל אחד משלושים האנשים שהשתתפו במחקר ואמרתי שאני רוצה לספור בכמה ילדים הם פגעו. אני אומר לכם ששלושים כאלה פגעו באלף ילדים. זאת אומרת, אנחנו כאן עושים מבצע מאוד מאוד חשוב מבחינת אפידמיולוגיה מיידית. זאת אומרת, אנחנו מורידים את כמות הילדים הנפגעים באופן משמעותי. אם מדברים על חסכון, הרי צריך לקחת בחשבון כל ילד כזה, את הנזק שנגרם לו, את הטרגדיה והצורך בטיפול, וכל זה עולה כסף. כאן אנחנו פועלים ברמה ראשונית ובטיפולים האלה אני חושב שאנחנו באמת עוזרים לאנשים האלה. חלק מהם הביעו זאת במכתבי תודה ועובדה ש60- מהם מצביעים היום ברגליים, כי מי שיכול קונה היום את התרופה מכיסו והם באים פעם בחודש לקבל את הזריקה. זה כולל אנשים שיצאו כבר לפני כמה שנים מהכלא ואף אחד לא מכריח אותם לקבל את התרופה. אני חושב שזה חלק מהדרך הנכונה להסביר את הדבר שכאן אנחנו בעצם מספקים להם דרך לשיקום ואני מאמין בשיקום שלהם.

אני מברכת על כך שהטיפול נכנס לתשתית. הייתי
רוצה שתעבירו אלינו את המידע כדי שנדע מה צריך לעשות מבחינת הפרוצדורה.

מה הם הסיכונים מבחינת האדם שנוטל את התרופה והאם אתם מיידעים אותו? מה המשמעות מבחינת הכושר המיני שלו בהמשך, האם הביטוי סירוס הוא מדויק? באיזה מידה האדם מיודע לגבי בחירתו.

אני אסביר בכמה מלים ואומר איזה סוג של
טיפולים קיימים בפדופיליה כאשר פדופיליה זו מילה גדולה שכוללת כל מיני סטיות מיניות. אנחנו התרכזנו בפדופיליה – חשפנות, מציצנות ועוד כמה דברים קטנים. בפירוש לא דיברנו על אונס, אבל הדברים שציינתי, אלה הן העבירות הכי בולטות והכי נפוצות שיש.

את הטיפול אפשר לחלק לכמה סוגי טיפולים. טיפול פסיכותרפי בלבד וזה אומר לשכנע בן-אדם שהוא סוטה מין לא לעשות עבירות מין, זה כמו לומר לאדם שמן שלא יאכל. התיאבון הוא כל כך גדול שכלום לא עוזר. יש כל מיני שיטות אבל זה לא עובד אלא במקביל צריך להינתן טיפול תרופתי.

טיפול תרופתי שמוריד הורמוני מין, ובארצות-הברית משתמשים בתרופות אלו כאשר מדובר בהורמון נשי שנותנים אותו בכמות גדולה והוא מדכא את המערכת המינית, אבל יש לו כל כך הרבה תופעות לוואי, כולל אפילו מוות, כך שאנשים שמציעים להם טיפול כזה, הם לא רוצים בו. יש תופעות של סכרת, לחץ דם גבוה ודברים אחרים.

בשנת 2000 הייתי בארצות-הברית, הוזמנתי על-ידי מדינת טקסס להופיע בפני ועדה שדנה בהתחייבות אזרחית ומה עושים עם עברייני מין שיוצאים מהכלא. זה היה אחרי שפרסמנו את המאמר שלנו שגרם להדים בכל העולם. מתברר שיש במדינת טקסס בלבד 23 אלף עברייני מין, וזה נכון לשנת 2000, שנמצאים בבתי הכלא. הם רצו לתת לאנשים ברירה, או שהם מקבלים את התרופה הזו שגורמת להרבה תופעות לוואי – ואני לא רוצה לומר שזו תרופה שצריכים לקחת אותה כל יום – או שהם נשארים בכלא לתמיד, אבל זה לא הפתרון. מדינת קליפורניה, גם היא נותנת את אותה ברירה ובנוסף לזה נותנת ברירה של התערבות כירורגית, אבל מתברר שאין רופאים שמוכנים לעשות את העבודה הזאת וכך צריך להיות.

יש תרופה אחרת - גם היא גורמת לתופעות לוואי קשות מאוד - שנפוצה באירופה והייתה כאן בארץ בשימוש חלקי. עם לקיחת התרופה הזאת יש תופעה של צמיחת שדיים לגבר ותופעות אחרות. גם התרופה הזו לא באה לידי ביטוי.

מה ההבדל בין התרופה החדישה לעומת התרופות
האלה? הדוגמאות שנתת מארצות-הברית – טקסס ופלורידה - הן משתי מדינות שידועות בגישתן השמרנית גם בתחומים אחרים. מה המצב ברוב מדינות ארצות-הברית בהתייחסותן לשיטות ולתרופה?

במרילנד נעשה מחקר גדול ושם נותנים טיפול
תרופתי ביחד עם פסיכותרפיה. בקנדה הם נותנים תרופות נגד דיכאון, שפרופסור ויצטום ואני חושבים שהן לא יעילות. יש כמה מדינות באירופה שהתחילו עם טיפול כמו שלנו.

בשנת 1993 התחלנו בתרופה כאשר זו תרופה שרשומה בארץ למטרות אחרות והתפקיד שלה הוא לדכא את היצר המיני בלבד. זה עובד כך שהתרופה שולטת על האשך או על השחלה. התרופה בשימוש בארץ למטרות אחרות כמו הפריה חוץ-גופית, כמו סרטן הפרוסטטה ועוד כמה דברים קטנים. התרופה היא מאוד אלגנטית, לא גורמת נזק, וכשנותנים אותה באופן קבוע, פעם אחת בחודש – באיזה מקום קראתי שנותנים אותה אחת לשלושה חודשים – אפשר להשיג רמה נמוכה מאוד של הורמוני המין ועל-ידי כך השתחררות טוטאלית מכל הפנטסיות המיניות הסוטות וגם הנורמליות. אנשים שמקבלים הופכים להיות כמו ילדים שאין להם שום חשק למין ובוודאי הם לא עושים שום דבר.

אנחנו טיפלנו עד עכשיו בכששים אנשים, למרות שראיינו מספר גדול יותר אבל לא כולם התאימו וחלק לא יכלו לעמוד בהוצאות התרופה. ברגע שמקבלים את התרופה, כעבור חודשיים-שלושה אותם אנשים יכולים להסתובב באופן חופשי בכל מקום ואין שום סכנה. היו אנשים נשואים שחזרו לחיק משפחתם. לא צריך לחשוב שאיש כזה הוא קרימינל והוא מפלצת אלא הוא איש מן השורה שצריך לקבל טיפול.

אני מבקשת התייחסות משרד הבריאות שיאמר
לנו באיזה מצב עומד הנושא ומה עם אישור התשתית וגם מבחינת סל הבריאות. השאלה מדוע הנושא לא נכלל בסל הבריאות והאם דנים בזה.

כרגע הנושא נמצא בתהליך רישום. רישום
התרופה כרגע הוא אך ורק להורדת רמות ההורמון. כדי שהרופא שנותן את זה לא יהיה חשוף לתביעות, חייבים לתת את הרשיון כהתוויה לפדופיליה. אנחנו פועלים במטרה להביא לרישום התרופה.

אני בא מדיון אחר ואמרו לנו שם שתוך שלושה
חודשים בדרך כלל התרופות נרשמות. השאלה כמה זמן זה אצלכם ולמה זה לא נרשם עד עתה.

זה בשלבים. אני חושב שמדובר בסדר גודל של
חודשיים-שלושה.

יש כאן שתי בעיות כאשר בעיה אחת היא
ההתוויה והשנייה השימוש.

לא, יש שלוש בעיות. אנחנו חשבנו שמספיקה
ההגדרה של הרישום להפחתת ההורמון הזכרי, שזו דרך הפעולה של התרופה ולכן הלכנו לתהליך הזה והתהליך הזה נגמר והוא מופיע כבר ברישום, כך שטכנית אפשר להשתמש בתרופה. חלק מהרופאים מביעים חשש והם אומרים שהם עושים כאן משהו שעדיין לתקופות ארוכות לא הוכח מה הנזק למטופל ומה קורה כאשר אותו אדם בכל-זאת מבצע תקיפה. אין מאה אחוזי הצלחה בשום טיפול והשאלה מה קורה אם אותו בן-אדם מבצע תקיפה, האם הרופא שמבצע את הטיפול נושא באיזושהי אחריות. אלה שתי השאלות שכרגע אנחנו דנים בהן ולכן הבעיה כרגע עומדת לפתחנו מעבר לרישום. התחלנו בתהליך הרישום.

מתי הוועדה תוכל לקבל מענה לשתי השאלות
האלה?

לגבי הרישום, אני מניח שתוך חודשיים יסתיים
הרישום כיוון שהלכנו לזה ללא כל קשר. לגבי המענה השני, חלק תלוי בכם ובהצעת החוק. אנחנו נבקש שינויים בהצעת החוק כך שתגדיר לפחות מה מידת האחריות של הרופא כאשר הוא יודע שהוא מטפל בבעיה. אותם חולים שהגיעו ללא הרשעה, אנחנו פחות מוטרדים כיוון שהם שולטים על עצמם גם לפני התחלת הטיפול התרופתי.

התרופות שניתנות בארצות-הברית ובאירופה לא
רשומות והן בשימוש. יש תרופה שניתנת בארצות-הברית והיא לא רשומה למטרת הורדת הדחף המיני אלא היא רק מדכאת את המערכת. גם באירופה ניתנת תרופה שבסוגריים כתוב שהיא ניתנת כנגד יתר פעילות מינית, אבל לא כתוב שהיא ניתנת לפדופילים ולא לבעיות אחרות.

מה קורה אם אדם בא ומבקש שייתנו לו?

ברגע שיהיה כתוב שהתרופה הזו היא להתוויות
אלה ואלה בכל מצב הדורש הורדה של הורמון מין, לפי השיקול של הרופא, לפי דעתי יש כיסוי מלא.

נכון להיום התרופה הזאת לא נמצאת בסל
הבריאות.
לגבי העלויות. צריך לקחת בחשבון שיהיו מטופלים שיגיעו שלא דרך בתי הכלא. בהנחה שהחברה תיתן את התרופה למשרד הבריאות במחיר של 500 שקלים לזריקה - במידה שנקבל תוספת טכנולוגיות כפי שאנחנו מקבלים כל שנה – להוסיף סכום של 300 אלף שקלים לנושא זה בתוך הסכום של 150 מיליון שקלים, זאת לא תהיה בעיה. השאלה היא האם הרופאים יהיו מוכנים לתת את התרופה.

אם האדם מוכן לשאת בעלות הכלכלית ומוצא את הרופא שמוכן לתת לו את התרופה – שנכון להיום זה פרופסור ויצטום וחבריו – הוא יכול לקבל את התרופה. אני הבנתי שהשאלה היא יותר רחבה והיא האם האדם יכול לקבל את התרופה חינם אין כסף.

יש אנשים שאומרים שהם רוצים אבל מבינים
שקשה לך היום בסיטואציה הנוכחית לבוא ולספק את ההגנה לרופא במצב שבו הוא חצי כופה – או אנחנו חצי כופים – על האדם את הטיפול. אם אדם בא באמת מרצונו הטוב, מדוע לא לאפשר לו גם בסיטואציה הזאת, גם היום, לפני שעברנו את המבחנים הנוספים, לקבל את התרופה באופן מסובסד? אנחנו מדברים על אלפי ילדים ועל הוצאה של 300 אלף שקלים.

נתתי את ההסבר. ההסבר הוא לא אלפי ילדים, כך
שזה לא הוגן להציג את זה כך. אותם אנשים ששולטים על עצמם, כמות הנפגעים היא יותר קטנה. כאשר הם באים לקבל את התרופה, עדיין אין לנו את הקריטריונים.

כשדנו השנה בסל הבריאות, האם הנושא עמד על
סדר היום?

למיטב ידיעתי הוא לא עמד על סדר היום.

אני רוצה לדעת אם פניתם כדי שזה יעמוד על סדר
היום השנה, לפני שנה ולפני שנתיים. בכל-זאת אנחנו מתבשרים כאן שהמחקר מתבצע מאז שנת 1993, בהצעת החוק אנחנו דנים משנת 1997, כך שמדובר בחמש שנים. אנחנו מבינים שעל כל שלושים עבריינים אלף ילדים וילדות נפגעים. זה לא דיון אקדמי אלא הדיון הוא בנפשות חיות. השאלה הנוספת שהוועדה צריכה לקבל עליה תשובה היא האם הדיונים יתחילו בשנה הבאה או איזה תהליך אתם עושים כדי להתחיל להכניס את התרופה לסל הבריאות באופן מיידי.

הוקמה ועדה בראשותו של פרופסור אליצור והיא
אמורה לסיים את עבודתה תוך חודש, שזה לוח הזמנים כדי להכניס את זה להכנת סל הטכנולוגיה לקראת השנה הבאה כאשר סל הטכנולוגיות נכנס בתחילת שנה.

אם כן אנחנו מדברים על חודש ינואר.

להערכתי בצורה שזה מתקדם, גם מעבר לינואר
לא יהיה כלום. כל עוד לא ניתן הגנה לרופאים, וזה לא בגדר היכולת שלנו לתת הגנה לרופאים, זה לא יהיה. אני מזכיר שבארצות-הברית כבר היה מקרה, לא בנושא עבריינות מין, כאשר פסיכיאטר הורשע בגלל שהוא לא הזהיר מראש צד שלישי לגבי תוכניות של מטופל שלו לעשות משהו. הפסיכיאטרים, אלה האנשים שייתנו את הטיפול, חרדים מהדבר הזה ולכן הם לא ייקחו את זה על עצמם.

לעשות ניסוי כאשר לוקחים שלושים אנשים
ונותנים להם תרופה ומנגד לוקחים שלושים פדופילים פעילים ונותנים להם תרופה לא יעילה, זה דבר לא אתי. אף אחד לא יעשה ניסוי כזה.

באורלנד משתמשים בתרופה אבל היא לא רשומה
אלא עושים זאת אד-הוק לפי הצורך. גם בכמה מקומות בצרפת משתמשים בה. יש כמה מרכזים בקנדה שהתחילו להשתמש בה. באשר לתופעות לוואי, אין תרופה שאין לה תופעות לוואי. אלה התופעות הכי קלות שיש לטיפולים האלה ואלה תרופות שמיועדות להורדת הורמון מין זכרי שזה אומר כמובן היעלמות הדחף והפעילות המינית ואולי בריחת סידן במשך הזמן כמו שקורה לאישה בגיל המעבר, דבר שיש לו טיפול.

שאלת היעילות הייתה השאלה הראשונה שעמדה
בפני הוועדה העליונה להתוויה כי הם הסמכות המקצועית. אנחנו הסברנו להם שיש כמה דברים שלא זקוקים להוכחה. למשל, לא צריך היום להוכיח שאם אין טסטורון, אין דחף מיני וזה דבר מאוד מאוד ברור. התרופה עושה את זה באופן טכני.

אמרתי שאני מרגיש לא נעים כי אין אחוזים ברפואה. אנחנו יודעים שאפילו אנשים שסורסו, לפעמים לא סירסו אותם סירוס גמור. אני יכול לומר שמהניסיון שלנו – והיו לנו את החולים הכי קשים שקיבלו גם את כל הטיפולים האחרים – אין אחד שקיבל תרופה ולא הגיב לה. אחרי שמפסיקים את התרופה – וזה החסרון והיתרון של התרופה בשבילי כאיש מקצוע – אחרי ארבעה-חמישה חודשים האדם חוזר להיות במצב נורמלי.

האנשים עליהם אני מדבר היו אצלנו כל חודש והיינו בקשר גם עם המשפחות שלהם, עם הנשים שלהם ועם קרוביהם מדרגה ראשונה. הפעולה החשובה של התרופה היא לא רק העניין האינסטרומנטלי שאין לגבר זקפה אלא היא עושה דבר יותר חשוב, שזה השינוי המהותי. בעצם היא גורמת לכך שאין דחף מיני וזה השינוי הגדול, מכיוון שכאשר לאדם אין דחף מיני, אין לו עניין לקחת ויאגרה כי כל הנושא הזה לא מעניין אותו.

אני רוצה להיות בהירה. יש פה אחריות כלפי
האנשים ודאגה שהרפואה תוכיח את עצמה, אבל אני רוצה לומר שהטוב מאוד במקרה הזה הוא האויב לא רק של הטוב אלא הוא האויב של הילדות ושל הילדים שהם הנפגעים. חמש שנים, מאז הגשנו את הצעת החוק הפרטית, מרוב רצון להיות מצוינים, עברייני המין יוצאים מהכלא וחוזרים על העבירות שביצעו קודם לכן.

הוועדה רוצה לשמוע ממשרד המשפטים, אחרי שאנחנו מציעי הצעת החוק חתמנו שאנחנו ממתינים עד ה1- בינואר, מה בכוונתו לעשות כך שבתוך המידע הקיים ובתוך הנתונים הקיימים החברה תוכל לקדם את הטיפול באנשים ולהגן על ילדיה.

את צריכה להעמיד דברים על דיוקם. אני זוכרת
שהמכון לקרימינולוגיה הגדיר את הדבר הזה כפאניקה מוסרית. לגבי הטיפול התרופתי, מבחינת משרד המשפטים בהחלט יש מקום לטיפול זה אבל כמו שפרופסור ויצטום הגיש מדובר בטיפול משותף וניתן כטיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי.

האם להערכתך הצעת החוק שלכם תהיה מוכנה
ב1- בינואר?

אני מאוד מקווה.

השאלה השנייה היא לגבי הנושא התקציבי וכאן
נצטרך את נציג האוצר שיאמר לנו האם יהיו תקציבים לאותו מיפוי של מסוכנות, לאותו יידוע בקהילה ולאותו טיפול תרופתי.

אני לא יכולה לדעת לגבי התקציבים אבל אני
יכולה לומר שעכשיו אנחנו משלמים יותר ממה שנשלם אם תתקבל הצעת החוק. אנחנו משלמים תשלומים סמויים משום הנזקים שנגרמים לחברה והישיבה בכלא שהם הרבה יותר יקרים. אפשר אולי להתחיל בנושא בשלבים כאשר מדובר בגילאים מסוימים או באזור מסוים, כך שהחלק התקציבי בהתחלה לא יהיה כל כך גבוה.

הדבר היחיד שמעכב את הצעת החוק זו ההחלטה
המקצועית. ברגע שהוועדה המקצועית תאמר שיש בזה פתרון הבעיה, איזה עוד מכשולים קיימים?

הצעת החוק שלנו היא לא רק בנושא המשפטי.

אני שואל איך את מתקדמת עם הדברים
האחרים, אם לבודד את הנושא הרפואי.

אני לא מבודדת את הנושא הרפואי.

ביום שהם יחליטו, אנחנו יכולים לרוץ קדימה עם
ההצעה. אני לא רוצה שאז יבוא משרד המשפטים ויאמר שיש לו עוד שיקולים ולכן השאלה כיצד הם מתקדמים בתחומים אחרים.

אנחנו חייבים לשקול את הכל.

אני רוצה להתייחס לסוגיית העלות ולהזכיר
שהשנה – שזו שנה ראשונה, אבל אני משער שכך יהיה גם בשנים הבאות – משרד הבריאות החליט לקחת מתקציב הטכנולוגיות סכום של שבעים מיליון שקלים לשלושת הנושאים שבאחריות משרד הבריאות כאשר פסיכיאטריה הוא אחד הנושאים. אם אנחנו קושרים את הנושא התרופתי הזה לנושא הפסיכיאטריה, אם משרד הבריאות יחליט – ואני מקווה שהוא יחליט – שהנושא הוא חשוב, יש לו מהיכן לקחת את הכסף כבר השנה. כאמור, שבעים מיליון שקלים ירדו השנה מתקציב הטכנולוגיות לטובת שלושת הנושאים שבאחריות משרד הבריאות.

העלות של התרופה, בהנחה שהמספרים
שפרופסור ויצטום מסר, היא לא גבוהה. מתוך שבעים מיליון, להקדיש 300 אלף או 400 אלף שקלים לתרופה אחת, זה לא הרבה. הבעיה היא מכלול התרופות, מכלול הטיפולים וכולי ולזה אני מציע שיתייחס פרופסור אליצור. זו הבעיה של העלות הנוספת והיכולת לטפל בשילוב טיפול פסיכולוגי. אנחנו יודעים שבעבר לגבי מקרים אחרים – לא עברייני מין – טיפול פסיכולוגי בכפייה הוא לא בדיוק משאת הנפש. לגבי עצם עלות הטיפול הרפואי אנחנו נפנה לאוצר, אבל בהנחה שהם ייתנו לנו מקדם טכנולוגי דומה לשנה שעברה, אני לא צופה כאן את הבעיה.

לא הבנו גם את הקטע הזה לגבי הנושא של גיבוי
לרופאים כך שלא יעמדו בפני איום בתביעה משפטית. האם יש ממש בטענת משרד הבריאות, ואם כן, איך פותרים את זה בהצעת החוק.

מהצעת החוק כפי שהועברה לקריאה ראשונה
עולה שהיא תחול על עבריין מין שהוא מי שהורשע, מי שבית-המשפט קבע שהוא עבר עבירה, גם אם הוא לא הורשע.

אנחנו מדברים בעצם על שלוש אוכלוסיות כאשר אוכלוסייה אחת מכילה אנשים שהורשעו, אוכלוסייה שנייה מכילה אנשים נגדם יש צו בגין ביצוע עבירת מין, ואוכלוסייה שלישית מכילה אנשים שבאים מרצונם למרות שיכול להיות שלא ביצעו עבירות או יכול להיות שביצעו ואף אחד לא יודע. כאמור, יש כאן שלוש אוכלוסיות בהן אנחנו מטפלים. הצעת החוק הזו קובעת פרטים ותנאים מאוד מדויקים.

הבעיה היא לא החולה אלא יידוע. צריך ליידע
מראש שאותו אדם מגיב בשמונים אחוזים לטיפול וכי אין לו מחיקה מלאה של הדחף המיני.

אני חושבת שהלשכה המשפטית של משרד
הבריאות צריכה לבחון את העניין ולבדוק אם משרד הבריאות רוצה לבוא באיזושהי הצעת חוק שתלווה את נושא אישור התרופה.

לדעתי לאספירין יש הרבה יותר תופעות לוואי
מאשר יש לתרופה הזו.

אני מוניתי על-ידי משרד הבריאות כיושב-ראש
ועדה לטיפול בכל הנושא הזה על כל היבטיו. בוועדה הזו יושבים גם פרופסור ויצטום וגם פרופסור רסלר ועוד אנשי מקצוע בנושא.

אני רוצה להזהיר מכמה דברים. מה שמתארים במחקר פרופסור רסלר ופרופסור ויצטום זה ניסוי קליני בחולים שבאו מרצונם. ברגע שרוצים להעביר את זה למה שאני מאוד מזדהה עם רצון הוועדה, להגן על הציבור, אנחנו מדברים על הפיכת דבר שהוא במסגרת ניסוי מחקרי מקצועי למשהו שמטפל בציבור רחב, ובשבילנו זה ההבדל העצום בין אפיקסי ואפקטיבנס. הקשר בין זה לזה הוא לא תמיד גדול ואני אסביר למה.

אנחנו צריכים להיזהר כי מדובר באוכלוסייה הרבה יותר גדולה. הם מדברים על אוכלוסייה מאוד ייחודית ומאוד ספציפית שמגיעה מרצון בנושא פדופיליה אקסביציוניזם.

ברשותך, אני מבקשת שתלך הפוך ותאמר מה
המשמעות של מה שאתה אומר ומה ההמלצות שלך לאור האזהרות.

צודקת נציגת משרד המשפטים. מוכרחים לראות
את כל הטיפול ולא רק במכלול צר של כמה עולה התרופה כי זה בכלל לא זה. צריך לקבוע הנחיות לאיזו אוכלוסייה ניתן הטיפול ומי יקבל אותו.

מתי זה ייעשה משרד הבריאות, משרד המשפטים
ומשרד האוצר?

אני רוצה להסביר ולהזהיר. יש תופעה של
נון-קומפליינס, כלומר, חוסר היענות ומישהו העלה את זה כאן. זאת אומרת, מטופל לוקח את הטיפול, הולך הביתה, מזריק לעצמו אנטי-דוט – כלומר, טסטוסטרון - והוא יכול לעשות את העבירות. כלומר, זה צריך פיקוח מאוד רציני וצריך לעקוב אחרי ההיענות. ידוע לנו שכל אלה שיש להם אלמנטים אגרסיביים, לא זו בלבד שזה לא עוזר אלא זה מחמיר את התופעה. כלומר, אם רוצים להגן על הציבור, אנחנו צריכים להיזהר לא להחמיר את הבעיה.

אני רוצה לשמוע מאנשי המקצוע לגבי הטענה
שבחלק מן המקרים לא רק שהטיפול לא יעזור אלא הוא יחמיר.

צריך לדייק. באופן עקרוני אני מסכים עם דבריו
של פרופסור אליצור. אני חושב שאנחנו מדברים על אותה קבוצה של אנשים שמתאימים לטיפול וזה חשוב מאוד להבין את זה. אנשים שמתאימים לטיפול אלה אנשים ששייכים לקבוצה הראשונה של פדופילים עם מחלות נפש.

לגבי הקבוצה השלישית, זה נכון. אני קודם כל לא הייתי ממליץ לתת לכל מיני אנסים עם עבירות פסיכופטיות מפני שהדבר הזה עדיין לא נבדק ואני לא בטוח שחלק מהם בכלל מוגדרים כחולים מבחינת התפיסה שלי.

אנחנו יודעים שזה עובד לגבי קבוצה ראשונה ושנייה. אני חושב שצודק פרופסור אליצור שאנחנו צריכים במשרד הבריאות באמת להתמקד באותו חלק שאנחנו
יודעים שזה עוזר לו, אבל לגבי הטענה הזו אני רק אומר שנשמעה טענה כזו ובטענה כזו יש הגיון. אני לא ראיתי נחקר אחד שהראה את זה ולא ראיתי אפילו שהיה מקרה שמישהו קיבל תרופה והפך ליותר אגרסיבי. זה נכון שיש טענה כזו אבל אני חושב שאפילו בגלל שיש טענה כזו במישור התיאורטי, צריך להיזהר. לכן אני הייתי ממליץ שאנשים שילכו לטיפול יהיו אנשים באוכלוסייה שתיבדק על-ידי גורמים מקצועיים ותימצא מתאימה לטיפול.

כמה אחוזים מונות שתי הקבוצות הראשונות שכן
מתאימות לעומת הקבוצה השלישית שלא מתאימה?

אחוז קטן.

אין למעשה שום רקורד מבחינה סטטיסטית לגבי
האוכלוסייה שלא נפתחו נגדה תיקים או לא ידועה למסגרות המשפטיות או מגיעה אולי למרפאות של פרופסור ויצטום ופרופסור רסלר. הנתונים שקיימים הם לגבי מעצרים ולגבי כתבי אישום בנושא של עברייני מין.

הוועדה צריכה לקבל סדר גודל של נתונים לגבי
אלה שיושבים בכלא ולגבי אלה שהואשמו לאחר משפטים ולדעת כמה מהם כן ברי טיפול. הבנו שיש קבוצה שצריך להיזהר כי היא לא ברת טיפול, אבל השאלה כמה כן ברי טיפול.

בכלא יש בין 300 ל350- סטי מין פדופילים, שהם
מונים חצי מעברייני המין.

כמה מתוכם כן ברי טיפול?

דווקא בתוך האוכלוסייה שנמצאת בכלא, הרוב
שייכים לקבוצה השלישית של פרופסור רסלר, כאלה שעברו את סף ההרשעה כאשר להרבה מהם יש תווים פסיכופטים, להרבה מהם יש הרשעות מיניות קודמות, להרבה מהם יש הרשעות בתחומים לגמרי שונים. דווקא מאותה קבוצה נשקפת הסכנה הכי גדולה היה והם ישתחררו מהכלא. לדעתי זו הקבוצה שזקוקה בצורה מאוד מאוד חיונית והכרחית לטיפול התרופתי.

אני רוצה להדגיש שבכל מדינות המערב הטיפול הזה משולב בשני אלמנטים כאשר האחד הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי גם באוכלוסיות אלה, והשני הוא מעקב ופיקוח צמודים שכוללים כל מיני אלמנטים של קצין מבחן, שימוש בפוליגרף, ביקורי פתע בבית וכולי. אני רוצה לומר שלדעתי הטיפול מבחינת מניעת הנזק לציבור צריך להיות בסדר עדיפות ראשון לאותם אנשים שנמצאים בכלא ושעד היום היו משתחררים ללא שום פיקוח וללא מעקב.

אלה החולים המסוכנים, אלה החולים שהציבור
צריך להיות מוגן מפניהם.

זה חלק מהוויכוח על יידוע החולה.

אני רוצה להזהיר שלא נחשוב שהתרופה היא כל
יכולה אלא צריך להיות זהירים כדי שלא נעשה כיסוי ומתחת לכיסוי יהיו בעיות קשות בציבור. מה שבארצות אחרות הוזהר מבחינה אתית זה האם לפרסם בציבור שאותו חולה מקבל תרופה, כלומר, שהשכונה תיזהר ותהיה ערה. עד כדי כך אנשים מזהירים מפני זה.

בהצעת החוק הפרטית שהגשנו במפורש מדובר על
יידוע.

לכן אני מציע לתת לוועדה אפשרות לסיים בצורה
יסודית את עבודתה אולי בשיתוף פעולה עם משרד המשפטים וזאת כדי ליצור מסגרת כזו שלא נמצא את עצמנו מזיקים בסופו של דבר.

מה לוח הזמנים שהוועדה צריכה?

אנחנו בשלבים סיום.

הוועדה התחייבה לסיים את עבודתה כדי שתוכל
להציג את המלצותיה בפני הועדה לסל טכנולוגיה. לקראת הדיון לגבי סל הטכנולוגיה הוועדה אמורה לסיים כמה שלבים ולתת את המלצתה, ובהנחה שההמלצה חיובית לקבוע את ההנחיות הקליניות ולומר לאיזה קבוצות אנחנו נותנים. משרד הבריאות ישמח לקבל עליו את האחריות לגבי אלה שמתאימים להגדרות שתקבע הוועדה, דהיינו לאלו שיוגדרו כחולים.

אני מודה על האינפורמציה כי זה דבר מאוד

1. אין ויכוח שהידע צריך להישקל בצורה זהירה אבל אסור שתחת המטריה של זהירה יחשבו שידע יכול להיות מוחלט וסגור הרמטית כי תמיד יש חידושים ועם הידע שמצטבר צריך לעשות שימוש מושכל כך שיגן על הילדים והילדות, כי צריך לזכור במה מדובר כאן.

2. הוועדה רושמת בפניה שמשרד הבריאות יסיים את הבדיקה המקצועית שתעשה שימוש בידע שהצטבר עד כה גם ברמה של האישור התשתיתי של הנושא וגם כהכנה להמלצה מה נכנס לסל הבריאות ומה לא נכנס.

3. הוועדה פונה ומבקשת שלגבי אותם תקציבים שכבר הוקדשו לנושא הפסיכיאטרי או לכל הסדר אחר, ייעשה קידום והקצאות לאלה שלגביהם יש הסכמה מקצועית שהתרופה יכולה לסייע להם. אנחנו מבקשים לקבל ממשרד הבריאות עדכון בנושא זה תוך חודשיים.

4. ב24- ביולי הכנסת יוצאת לפגרה ואני מבקשת שהוועדה תקבל מידע לגבי המסקנות וזאת לאור המידע שקיבלנו ולאור הנזק האדיר שנגרם לילדים ולילדות. נרצה לדעת האם התרופה נכנסת לסל התרופות באותם תקציבים שעומדים לרשות סל הבריאות הנוכחי.

5. אני רוצה לומר משהו לגבי הצעת החוק שאמנם הוא לא שייך לוועדת המחקר אבל זה חשוב מאוד בהקשר הכולל. מאחר שאנחנו יודעים שלא כל הנושאים ייענו בצורה תרופתית ומחקרית, אנחנו מבקשים ממשרד המשפטים לקדם את מה שהוא הבטיח למחוקקים. כלומר, במקביל הצעת החוק הפרטית – שאנחנו מקווים שתסתיים לקראת קריאה ראשונה – תוגש הצעת חוק ממשלתית כשהיא מגבה, מרחיבה ודייקנית לרבות הנושא התקציבי, כשהיא אומרת מה מתאים לטיפול תרופתי על-מנת להגן על הילדים, מה מתאים ליידוע הקהילה, כך שאנחנו נדע שהנושא החשוב בא על פתרונו. אני מזכירה שנקודת המוצא היא הגנה על כל ילד וילדה שמועדים היום לפורענות של עברייני מין, תוך שמירה על זכויות האזרח של העבריינים אבל צריך לזכור שטובת הנערים והנערות, המשפחות והחברה, חייבת לעמוד לנגד עינינו.

6. הערה למשרד האוצר. אני רוצה למחות על העובדה שנציג משרד האוצר לא נכח בישיבה כל כך חשובה. אנחנו יודעים שבסוף, לאחר שנמצאים הממצאים, מגיעים לנושא התקציבי. אני רוצה לומר שיש פה ראייה קצרת טווח כאשר טוענים שהעלות היא של כ250- אלף שקלים או 300 אלף שקלים, בעוד שצריך לקחת בשיקול את העלויות שנגרמות בגין הנזקים – ואני לא מדברת על הנזקים הנפשיים והפיזיים – האיומים שנגרמים. אני מקווה שהממשלה לא תעצור את הדברים האלה על רקע תקציבי.

אני מודה לכם.






הישיבה ננעלה בשעה 14:00