פרוטוקולים/מעמד האישה/5432



2
הוועדה לקידום מעמד האישה
25.06.02

פרוטוקולים/מעמד האישה/5432
ירושלים, כ"ח בתמוז, תשס"ב
8 ביולי, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי

פרוטוקול מספר 206
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום ג', ט"ו תמוז התשס"ב, 25.6.02, בשעה 09:10

פרידה ממנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, הגב' טל קורמן

חברי הוועדה: יעל דיין - היו"ר

עדה פליאל טרוסמן - סגנית מנהלת השירות לנשים ונערות
סנ"צ נורית זיו - רמ"ד אלמ"ב, המשרד לביטחון פנים
עו"ד נאווה בן אור - המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים
עו"ד אפרת ברזילי - מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות
יהודית אילני - מרכז סיוע תאיר
מיכל בלאס - איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
צביה בר - מרכז סיוע רעננה
מירב דדיה - מרכז סיוע תל אביב
רונית פלג - מרכז סיוע חיפה
טלי פרץ - מרכז סיוע קרית שמונה
נוגה שילוח - מרכז סיוע ירושלים
עו"ד טל קורמן - יו"ר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
רונית לב ארי - מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה
מרי חדייר - הרשות לקידום מעמד האישה
רות רזניק - יו"ר עמותת ל"א - לחימה באלימות נגד נשים
דניאלה במברגר אנוש - האגודה לזכויות האזרח
עו"ד שמרית רגב - שדולת הנשים בישראל
עו"ד ישראלה גרציאני - שדורת הנשים בישראל

דנה גורדון

מילת - הקלטות ותמלול













פרידה ממנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, גברת טל קורמן

אני פותחת את ישיבת הוועדה. זו ישיבה שניה החודש הזה שהיא פרידה, ויש שוני בין שתי הישיבות - אנחנו נפרדנו מגברת חדווה אלמוג, שלא נבחרה לכהונה נוספת - הייתה ישיבה מרגשת מאד - ואנחנו נפרדים היום מטל קורמן, משום שהיא בחרה - ובצדק, ככל שאני רואה את זה מהצד - בתוספת למסלול, או שינוי - שהוא גם שינוי חיים - זו בחירה פרטית שאני מכבדת וסומכת עליה - אני חושבת שזה אדיר שקיבלת את האפשרות לשנה בבוסטון, בהרוורד, והלוואי כולנו.

הנושא בפרידות, מבחינתי זה לא רק להביע דברי הערכה למי שאנחנו נפרדים ממנה, אלא באמת לראות אם קיימת המשכיות באותו גוף שממנו העומדת בראש נפרדת - כך עשינו לגבי נעמת, ואנחנו נבחן את זה תוך כדי.

בוודאי היינו רוצים לראות בגוף כמו מרכזי סיוע גוף שבזכותה של טל קורמן עומד מבלי להיות מוגבל, או מקודם יתר על ידי האישיות שעומדת בראשו. זאת אומרת, המטרה של גופים, בעיקר כאלה שהם חדשים - חדשים זה במושגים של עשור - המטרה היא שתהיה להם עצמאות שלהם, ופעילות מהסוג שגם שולחת שורשים לעומק, למחויבויות, לערכים, ונשענת על תפיסת עולם, וגם רוחבית בצורה המבנית והפעילות והתקצוב והדברים הטכניים זה פועל. שני הדברים האלה אני חושבת שטל ביססה במרכזי סיוע - גם תפיסת עולם, גם עומק של מחשבה, מתחדשת כל הזמן - אנחנו לומדים וחושבים במונחים חדשים, מתקנים טעויות, וגם רוחבית - ארגון שהוא פרוש על כל הארץ, התוצאות שלו ברורות, הוועדה כאן מקבלת דיווח חצי שנתי - שנתי בטוח, לגבי הפעילות. אנחנו גם ביקרנו ומבקרים, נמצאים בקשר עם מרכזים ספציפיים, אנחנו בקשר בענייני חקיקה, כאשר צריך ליישם חוק, או להפעיל חוק, או ליזום חוק.

אנחנו עובדים היום בנושא האלימות כלפי נשים - אני קוראת לזה אלימות כלפי נשים, אבל נקרא לזה עבירות מין, עבירות אלימות ומין - אנחנו עובדים מול מספר גופים ואני לא מדרגת אותם, אבל יש הגוף הממשלתי שהוא משרד העבודה והרווחה, משרד המשפטים בחקיקה, משרד הבריאות בקצה של זה, בחלק מסוים של זה, אלה הגופים הממשלתיים.

אנחנו עובדים מול ארגוני הנשים, כלומר נעמ"ת, ויצ"ו, אמונה והשדולה, ואנחנו עובדים מול ארגונים ספציפיים שעוסקים בנושא אלימות כלפי נשים. מוביל אותם - זה גם כן ארגון וולונטרי, אבל היעד שלו, שלא כמו נעמ"ת, ויצ"ו, אמונה והשדולה, שזה יעדים כלליים חובקי עולם ולא רק בנושא האלימות - נוצרו ואנחנו לא רק מברכים עליהם, אלא יש חשיבות עצומה, גופים שעוסקים בדברים ספציפיים, בנושאים ספציפיים, במקרה הזה באלימות - וכמובן בראשם מרכזי הסיוע, כאשר יש גם ארגונים מקומיים, ספציפיים לעיר כזו או אחרת, וגם ארגונים שלוקחים על עצמם פלח מסוים - הם עדיין פרטיים - אני לא מדברת על המקלטים, המקלטים מתחלקים גם בין הגופים שהזכרתי וגם מקלטים עצמאיים, והם ממומנים כפי שאנחנו יודעים על ידי משרד העבודה והרווחה, בנוסף לתרומות ומימון עצמי.

בתוך כל הפרישה הזו יש גופי על - לא במובן ההיררכי, אלא במובן שהם אמורים להיות בלתי תלויים - הרשות לקידום מעמד האישה והוועדה הזו, שהם מנסים, אני לפחות כיושבת ראש הוועדה, מנסה לבדוק שהפרישה תהיה נכונה והחלוקה בין מה ממשלתי, מה פרטי, מה תפיסת עולם, איזה תפיסת עולם, כדי שלא יהיו מגזרים שייפלו בין הכיסאות. אלימות כלפי נשים עולות אינה דומה לאלימות כלפי נשים במגזר הערבי, או נערות במצוקה, או אלימות בבתי ספר, אלימות מינית בבתי ספר - הנושאים האלה, מצד אחד הם חופפים, מצד שני חייבים לטפל בהם פרטנית בכל מגזר ובכל נושא ובכל קבוצת גיל בפני עצמה. אני רוצה לחשוב שמהחדר הזה אנחנו מקיימים מין תרשים של זרימת הפעילות, שבוודאי יש בו עדיין ליקויים, אבל אנחנו יכולים, כמו הרשות - וזה תפקידה של הרשות - אנחנו יכולים לראות את מכלול התמונה ולראות: רגע, כאן יש לנו אור אזהרה, כי כאן חסר משהו, או יש איזה מגזר, או יש איזה קבוצה, או יש איזה מקום גיאוגרפי שלא הגענו אליו, ואז לראות איפה אפשר, במסגרות הקיימות, מבלי להקים מסגרות חדשות, כי זה אני חושבת שאין היום אפשרות ביצועית.

במפה הזו, שהיא מפה לא סימפטית - מפת האלימות כלפי נשים - אבל היא כוללת גם את החקיקה - חקיקה זה כלי, כמו שתקציב זה כלי - אנחנו מכאן עובדים גם על חקיקה, מכאן ומוועדת חוקה כמובן, וגם בנושא תקציבים. זאת אומרת, יש דברים שהמפה הזו, מעבר לתפיסת העולם, שהיא לא משותפת בבית הזה לכולם - שלא יהיו אי הבנות - אם אני מרגישה שאני מובילה את זה, יש לי שותפים ושותפות במידה מזערית, ולא תמיד בשביל ללחוץ ממש על כפתורים לצורך חקיקה - זה לא ש120- חברי כנסת - הלוואי 60, והאמת גם לא 60 שהם שותפים לתפיסת העולם - ולפיכך גם לא למתן הכלים.

לצערי יש פער גדול בין מתן הכלים לבין תפיסת העולם המוצהרת - אנחנו רואים את זה ביום האלימות, יום המאבק הבינלאומי באלימות, כשכולם עולים לדוכן, מכל הגוונים, מכל הצבעים, מכל המפלגות, וכולם מזועזעים וכולם מסבירים שאי אפשר להמשיך ככה, וכל פעם שיש רצח כולם מזדעזעים מחדש, וכשזה מגיע לחקיקה שצריך להצביע עליה, זה קריעת ים סוף. יש לי חוקים שאני יכולה להעיד שלקח 6 שנים, 5 שנים, 4 שנים - החוקים בצנרת כבר 4 שנים, כלומר יותר מכנסת אחת ועדיין לא השגתי את מספר הידיים שילחצו כדי להעביר, או כדי לקדם את החוק. לפעמים העיכוב הוא במשרד המשפטים - הרבה פעמים - אבל זה עיכוב שיותר קל להתגבר עליו מאשר העיכוב שנובע מתפיסת עולם של מפלגות מסוימות.

זו התמונה, ובתוכה טל תופסת מקום רחב, לא רק משום שהוספת משקל אחרי הלידה, אבל יש לך תוצאה מרהיבה - נוגה יכולה למלא כאן ולהצדיק - אלא באמת המקום במפה הזו הוא מרכזי ביותר. אני יכולה להביע, מלבד הערכה ותודה, וגם בקשת סליחה על כל התקלות שהיו, ובוודאי גם ימשיכו להיות, משום שזה טיבם של דברים שיש אי הסכמות, יש אי הבנות, ואני מצטערת אם זה פורש אי פעם אישית, ודאי זה אף פעם איננו אישי, ורוב הדברים אני חושב שגם נפתרו - אבל החסר הזה חייב להתמלא מיד. אין לנו שום אופציה שיהיה כאן ואקום של הובלה - ואני מדברת על מנהיגות של ארגון, אני לא מדברת שבאיזה שהוא מרכז מישהי יוצאת לחופשת לידה, או שמישהי חסרה ומחפשים מועמדת.

בתחום הזה, במרכזיות של העבודה שלכם, אין אפשרות לואקום, אפילו לא יום אחד, ואין אפשרות לואקום במובן של שיתוף פעולה איתנו. זאת אומרת, אסור שתהיה איזה שהיא תקופה של כאילו רה-ארגון. אנחנו מתייחסים למרכזי הסיוע לא כמשהו חדש, לא כמשהו שראוי או זקוק לימי חסד, אפילו פוסט-טל, אין ימי חסד למרכזי סיוע שאנחנו יכולים להגיד: עכשיו ניתן לכם 100 ימים להתארגן מחדש. אני אומרת את זה כאילו קשוח, אבל הכוונה שלי זה באמת לתת לכם את הקרדיט לזה שאי אפשר בלעדיכם, שהמשבצת שאתם ממלאים, אחרים לא ממלאים אותה, היא לא בת חלופה, ולכן נמצאת כאן גברת הילה קרנר-סולימן?

הילה ילדה.

דיברנו על זה שהיא צריכה ללדת השבוע, אבל ככל הנראה - ככה היא חשבה - היא חשבה שהיא יולדת בערך יומיים אחרי היום, זה היה התכנון, ואני אמרתי עוד שיש כאן אחות ורופא - אז מזל טוב ואני מבינה שהיא יוצאת לחופשת לידה, ויש לה ממלאת מקום?

לא, אין לה ממלאת מקום בינינו, בין המנהלות של מרכזי הסיוע.

אני מבינה, אז תיידעו אותי מי עושה מה ומתי, והיא תחזור מחופשת הלידה - חופשת לידה זה דבר טוב, זה לא מחלה - זה עייפות וזה ראש אחר וכן הלאה, אבל זו לא מחלה, אז אני מבקשת לאפשר לי להיות בקשר איתה גם בזמן חופשת הלידה, פשוט טלפונית, אם יש משהו שאני רוצה להתייעץ או לשאול, פשוט להיות בקשר.

אחרי ההקדמה הארוכה מאד, אבל היא לא דיה כדי להביע את כל הדברים שאני מרגישה, אני אבקש מטל להחליט האם את רוצה שנעשה סבב ואז את תסיימי, או שאת רוצה לפתוח.

לתשומת לבכם, היום יש בעיתון "הארץ", וקיבלנו גם התכתבות על זה, וזה ישירות שייך לכם, ריבוי בתקשורת של דיווח על עבר מיני של נאנסות, או קורבנות של תקיפה מינית. יש חוק שמתייחס לבתי המשפט, אין חוק - ואני מהמגינות הגדולות של חופש הביטוי - שמתייחס לתקשורת. עד עכשיו זה היה די בהבנה, בעיה הייתה לנו עם הסנגורים של החשודים, של הנאשמים ולא עם התקשורת. התקשורת באיזה שהוא מקום פרצה קווים לאחרונה, ואני רוצה שבהתייחסות נחשוב יחד האם יש אפשרות לחוק שהוא לא נוגד בשום צורה חופש ביטוי ושבכל זאת נטיל איזה שהיא אחריות על התקשורת בנושא הזה, וזה בנוסף למכתב שאני אוציא היום, מחמיר ככל האפשר, למועצת העיתונות ולעורכי העיתונים, שיתגייסו כדי לקיים את המערכת בקרה הפנימית. אנחנו נעבור סבב לפי סדר הישיבה.

אפרת ברזילי מפרקליטות המדינה. כיוון שגברת נאווה בן אור איתנו, אז היא תאמר את עיקר הדברים, אבל בכל זאת שני משפטים: אנחנו נמצאות כאן הן בגלל החשיבות הרבה ביותר שאנחנו רואים לעיסוק שלנו כפרקליטות בתחום הזה ולקידום המאבק בתופעות של אלימות נגד נשים בכלל ואלימות נשים נגד נשים בפרט, וגם בגלל ההערכה יוצאת הדופן, גם שלנו כמערכת, וגם שלי אישית לעבודה שלכם, לעזרה שאתם נותנים לקורבנות, לנפגעות, ולעזרה שאתם נותנים לנו בקידום המטרות המשותפות שלנו - וזה נכון לגבי מרכזי הסיוע בכלל ולגבייך בפרט, אז תודה רבה ובהצלחה.

כל מי שנמצא כאן זה נשות מקצוע ברמה הגבוהה ביותר בנושא הזה, ואני רוצה לציין משהו ביחס לפרקליטות, שאני מקווה לשמוע שעדיין קיים, וזה - בשעתו, עוד בזמן גברת דורית בייניש, ואחר כך עסקנו בזה, היה נתון אחד מובהק, שכל פעם - זה עוד היה לפני עונשי מינימום - כל פעם שהייתה הקלה על ידי בית המשפט - בדרך כלל זה במחוזי - הפרקליטות ביקשה החמרה וערערה על פסקי דין קלים. זה הגיע לנתונים של כ90%- החמרה. כאשר הגיע ערעור של הפרקליטות לעליון על קולת העונש, כמעט ולא היו מקרים - ובשעתו בדקנו את זה - של הקלה נוספת, וב90%- הייתה החמרה, עד כדי כך שכמעט עברו מן העולם ערעורים מטעם הסנגוריה על חומרת העונש. כלומר, הם יודעים שעדיף להם לשבת בשקט ולא לנסות להקל, כי הם לא יזכו בזה. זה היה בשעתו מדיניות ומעניין אותנו לדעת אם המדיניות הזו עוד קיימת.

דבר נוסף, הפרקליטות בשעתו הייתה די שותפה בעבודת החקיקה בשלבים שונים, והיום אני מרגישה קצת רפיון בזה. היה לנו חוק ראשי - כמובן יחד עם מרכזי סיוע וארגונים אחרים, בנושא זכויות נפגעי עבירה, שלא הושלם, ואם לא היה חוק פרטי שלי ועוד כ20- חברי כנסת, אז גם החוק הממשלתי לא היה מקודם, ועכשיו אנחנו לקראת החלק השני של הפיצויים, ואני לא רואה שום סימנים ממשרד המשפטים שיש להם איזה שהיא כוונה ללחוץ שם - אולי בגלל שזה תלוי תקציב - אבל זהו.

ראשית אני רוצה להתנצל בשמה של פרקליטת המדינה, שמאד רצתה להיות פה, אבל היא נסעה הבוקר לחו"ל ולכן היא איננה נמצאת. לפני שאני אומר מה שיש לי לומר לטל ולארגון החשוב הזה, שגברת אפרת ברזילי כבר הקדימה ואמרה מה אנחנו חושבים עליו, אני רוצה להתייחס באמת למספר עניינים שהעלתה יושבת ראש הוועדה, שנראים לי מאד חשובים.

העניין האחד, שהפנית את תשומת ליבנו לכתבה בעיתון "הארץ" הבוקר על פרסומים לא ראויים. אני בהחלט שותפה לתחושה הלא טובה שיש בכל מה שנוגע לעניין הזה. אני רוצה להפנות את תשומת לבך לכך שתלויה ועומדת החלטה שלנו להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד כתב הערוץ הראשון, איתי רפופורט, שפרסם קלטת פרברטית של אדם שאנס את שכנתו וגם מצא לנכון להסריט בוידיאו ביתי את המעשה הנוראי הזה. הקלטת הזאת הגיעה בדרך שאנחנו מאד רצינו לדעת איך, אבל לא הצלחנו בגלל חיסיון מקורות עיתונאיים, איך היא הגיע לידיו של הכתב. התנהלה חקירה משטרתית, חקרנו גם את עצמנו בעניין הזה, מפני שייחסנו לכך חומרה מרובה. מאחר שהוא אחראי לפרסום ובחינה זאת אין בעיה של ראיות, אנחנו הכנו טיוטה של כתב אישום, כשהעבירה העיקרית שמיוחסת לו היא פגיעה בפרטיות.

אני מוכרחה לומר שיש לי תאבון גדול להתעסק בתחום הזה, נדמה לי שאפשר לנצל את חוק הגנת הפרטיות, מפני שגם בהינתן חופש הביטוי, יש דברים שהם איסור לפי החוק. יכול מאד להיות שצריך לשקול אם יש עוד צורך בחקיקה נוספת - זה עניין שלא נתתי עליו את דעתי, אבל חוק הגנת הפרטיות הוא חוק חשוב, שאני חושבת שאנחנו צריכים לעשות בו שימוש במקרים ראויים.

כפי שהוא, הוא שראוי להכניס.

אני לא הרגשתי בעיה סביב הסיפור הזה. נדמה לי שאין הגנה מן ההגנות שמצויות בחוק - אני לא חושבת שיש לעיתונאי איזה שהיא חובה מקצועית כזו או אחרת לפרסם קלטת כזאת.

אבל למשל בעניין תיאור עבר מיני של נאנסת - על איזה סוג הפרה זה ייכנס? כללית על הגנת הפרטיות?

זה שוב עניין של צנעת הפרט. צריך לשקול את המקרה המתאים - זה צריך להיות בוטה, ואני אשמח מאד לכל הפניית תשומת לב, אנחנו נבדוק אותה. נדמה לי שזה עניין שיש חשיבות רבה לקדם אותו ויתכן שהמוצא הזה דרך חוק קיים הוא מוצא נכון. כמובן נצטרך לבדוק, ואם באמת יתברר לנו שיש קושי וצריך לתקן את החוק, אז זה דבר שאנחנו ברצון רב נשתף איתו פעולה.

נדמה לי שתגובה של הוועדה, שתרתום את מועצת העיתונות ועוד ארגונים, היא חשובה ביותר. אני חושבת שגם יצירת אווירה של מה לא נסבל ומה לא לגיטימי, גם אם זה לא עבירה פלילית, אלא שזה פגיעה באיזה שהוא קוד אתי, קוד חברתי שלא מכובד, יש לזה תרומה מרסנת.

אני בהחלט חושבת - ומעבר לכך שאני אזרחית במדינה הזאת, והעניין הזה כאזרחית מן השורה מרתיע אותי - אין לי ספק שהפרסומים הפרועים הללו, יש להם תרומה שלילית, כפי שהדברים מובאים היום בכתבה, לאכיפת החוק. זאת אומרת, נשים שיודעות שמעבר לכל מה שהן צריכות לעבור, יהיה גם זה, אין לי ספק שזה שיקול שנשקל אם הן רוצות באמת לחשוף את עצמן להליכים פליליים, וזה מאד מצער אותי.

זה מסכן את העניין שמספר התלונות עלה, ואנחנו מברכים על זה, וחס וחלילה שעכשיו תהיה ירידה בגלל הנושא הזה.

נכון, אין לי ספק שיש לזה השלכה קשה, ולכן בעינינו יש חשיבות לכתב האישום הזה שאנחנו רוצים להגיש - אני נזהרת שוב ואומרת, יש שימוע, אני חושבת שיהיה בו מסר חברתי מאד חשוב.

אשר למעורבות שלנו בהליכי חקיקה - בדרך כלל כשמבקשים את תרומתנו ועזרתנו, נדמה לי שהרקורד שלנו רקורד טוב. אני מוכנה לשמוע כל דבר ולסייע בכל דבר. כמובן שלא תמיד אנחנו מסכימים, אבל הניסיון שלי הוא שהדיונים הם מאד חשובים ומאד פוריים משני הצדדים - אם בכלל אפשר לדבר פה על צדדים, כי האינטרס פה הוא אינטרס משותף. יכולה להיות השקפת עולם מקצועית כזו או אחרת שאפשר ללבן אותה.

אני מאד מוטרדת מהעניין של התקציבים. כל המשימות שמוטלות עלינו, כמו טיפול בנפגעי עבירה, כמו יידוע, כמו כל דבר אחר - אנחנו רוצים ומעונינים לקבל אותם באהבה. זה בהחלט חשוב, יש עכשיו דיונים אצלנו במשרד על הקמת צוותים של טיפול בנפגעי עבירה לפי החוק בכל פרקליטות. הקושי שלנו הוא - ואני מצטערת שאני צריכה לדבר על העניין הזה - אבל כל דבר כזה עולה כסף, ומישהו צריך להחליט שהוא משקיע את המשאבים. הכסף הזה הוא לא כסף שלנו, הוא לא בא מאיתנו.

כאשר פרקליט צריך להגיש כתב אישום בתוך 24 שעות, או 48 שעות כפי שהיום חוק סדר הדין הפלילי מחייב, הוא יהיה עסוק בזה. הקדימות היא תמיד למה שיש בו DEAD-LINE, כשהחשיבות היא כמובן להשיג מעצר בתיקים שבהם רצוי וראוי להשיג מעצר - וזה בדרך כלל סוג התיקים שאנחנו מדברים עליהם - והשקעת המשאבים היא תמיד כזאת.

אנחנו סובלים - אני חושבת שאנחנו, כארגון ממשלתי, סובלים מתת תקצוב ברמה של - אני לא רוצה להשתמש במילים חריפות - אבל היא באמת כבר פוגעת באופן משמעותי ביותר ביכולת התפקוד שלנו. נאמר לנו לאחרונה שכמות התיקים הפליליים בבית משפט העליון עלתה ב25%-, אנחנו לא קיבלנו 25% תוספת כוח אדם - לפי דעתי לא קיבלנו 1%. מישהו צריך להופיע בבית המשפט. אני לא מהססת להשתמש במילים: המצב הוא חמור, הוא מצב קיצוני, הוא מאד מדאיג אותי. הוא מדאיג אותי מפני שיש לנו חובות גם כלפי נאשמים, אנחנו צריכים לשמור על זכויות נאשמים, אנחנו צריכים להקפיד על כך שכתבי אישום יוגשו כשהם מבוססים בראיות, מישהו צריך לבדוק את הראיות הללו, אנחנו צריכים שאדם ילך לבית משפט כשהוא מוכן - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טעויות בעניין הזה - זה גם עניין ציבורי חשוב, ואנחנו צריכים להיות פה לקורבנות עבירה. כל זה הוא עניין של משאבים.

גם מפילים עליכם דברים נוספים, אבל חלק מזה ביוזמתכם. גם כל העניין של מה במשטרה, בתביעה המשטרתית ומה אצלכם, אז זה כבר צעד זיג-זג, מצד אחד רצו להעביר מהמשטרה, מצד שני זה עומס עליכם שיוצר עיכוב. לפני שבוע או שבועיים הגיע לוועדת חוקה העניין של ביטול המלצות המשטרה כאשר הם מגישים תיק, כלומר, המשטרה לא תיתן המלצה לגבי כתב אישום. זה בעיה - וזה חוק שנובע מכם. השאלה אם בין כה זה היה מיותר, כי בין כה הפרקליט

זה לא חוק שנובע מאיתנו, למיטב הבנתי זו הייתה יוזמה של השר לביטחון פנים. יש איזה שהיא הבנה של ניסוחים אחרים, שיהיו, מבחינה ציבורית אולי פחות קשים, אבל יתנו את השירות שאנחנו זקוקים לו של השורה התחתונה. אין ספק שאנחנו חייבים - אי אפשר לקרוא תיק בלי לדעת לאן המשטרה מכוונת. לא יתכן שהמשטרה תכתוב 50 עמודי סיכום חקירה ורק לא תכתוב בסוף שלפי דעתה העבירה התיישנה. זאת אומרת, יש איזה שהם כללים של עבודה שאנחנו חייבים לשמור עליהם.

אני רוצה שיהיה ברור בפורום הזה, אנחנו רוצים לעבוד, רוצים לעבוד קשה ורוצים לקדם את הנושאים שמרכזי הסיוע הם דוגמה לסוג הנושאים שאנחנו רוצים להיות מעורבים בהם ורוצים לתרום את התרומה, שלפי החוק אנחנו אחראים לה.

אנחנו לא יכולים להטיל על פרקליט לעבוד יותר מ24- שעות ביממה, ואני יכולה להגיד באחריות שאנשים יושבים במשרד.

זה נשים, כפי שראינו בתביעה של אביגדור פלדמן.

זה הרבה נשים - זה כנראה הפך להיות גם פגם.

צריכה להיות העדפה מתקנת לגברים, לפי טענתו.

אני לא יכולה להבין את הטענה הזאת בכלל, אבל באמת אנשים יושבים - אני חושבת שאם יוציאו פעם את טופס השעות הנוספות הממוחשב - זה לא עניין של דיווח אישי, אלא הכרטיס עובר ויוצא בבוקר ובערב - אני לא חושבת שיש משרד ממשלתי שימצאו בו גודש כזה של שעות נוספות אמיתיות ובלתי נסבלות מבחינת הכמות כמו שיש היום בפרקליטויות השונות.

אני אומרת את הדברים פה בחדר הזה, אני יודעת שיש אהדה רבה לעניין הזה, ואנחנו מבקשים את העזרה. זה באשר לחקיקה, שאני באמת רוצה ומוכנה - אני מדברת בשם המערכת שאני מייצגת - להיות שותפה ולעזור בכל יוזמה, לתרום מהניסיון שלנו.

עכשיו לעניין שהתכנסנו לכבודו - אני חושבת שאני כבר חוזרת על עצמי, אבל אני לא מתעייפת מלומר את זה, כי אני חושבת שזה חשוב. המודל של שיתוף הפעולה בין הפרקליטות לבין מרכזי הסיוע הוא בעיני מודל שהוא בבחינת פתרון בית ספר, הוא מודל אידיאלי - תמיד אפשר לתקן, או לשפר, אבל המבנה הבסיסי הוא מבנה נכון וראוי להערכה ולהעתקה - שיתוף פעולה בין משרד ממשלתי לבין ארגון חוץ ממשלתי. שיתוף פעולה מכובד, ששמר מצד אחד גם על המבנה הנכון של ארגון חוץ ממשלתי שמטפל במצוקה של קורבנות עבירות מן הסוג הזה, שהיא מצוקה ייחודית - אנחנו הרי יודעים שקורבנות עבירות מין יש בהם קורבנות מיוחדת, שמחייבת התייחסות מיוחדת, והשמירה של המבנה הזה, של ארגון שהוא מחוץ למערכת הממשלתית, יש לו בעיני חשיבות מרובה מבחינת הטיפול בקורבנות וההזדקקות שלהם דווקא לארגון מן הסוג הזה, ומצד שני, היכולת של הארגון מצד אחד - שאני בהחלט נותנת הרבה מאד קרדיט לארגון ולמי שעומדת בראש - להביא אותו לתוך המערכת, למצוא את מערכת האיזונים הנכונה בין המשרד הממשלתי לבין הארגון, שמצא את הדרך - אני חושבת שגם לנו מגיע קרדיט בעניין הזה - של מערכת יחסים נכונה בין שתי המערכות.

אני חושבת שטל קורמן, בתבונה שלה ובאישיות שלה, הצליחה באמת לפתוח את הדלתות, לשכנע אותנו לקבל את שיתוף הפעולה הזה, לבנות מערכת יחסים נכונה ובונה. אני חושבת שהיום כולנו יודעים להעריך את החשיבות מבחינה זו שאינו דומה קורבן עבירה שעבר את הטיפול, העזרה והסיוע שמושיט הארגון של מרכזי הסיוע, כשהוא מגיע לבית משפט, לבין מי שלא עבר את הטיפול הזה ואת הסיוע הזה. מבחינה זאת המערכת הממשלתית נשענת ונסמכת, במודע ומתוך הכרת תודה, על העזרה הזאת שמשפרת לפי הבנתנו את ההליך הפלילי, את יכולת העמידה של מתלוננת כזאת בבית המשפט, את התובנה שלה בכל מה שנוגע למשמעות של ההליך, ואז כמובן, כאשר אנחנו באים לבית המשפט, אנחנו נראים אחרת והתיק נראה אחרת, והסיכויים נראים אחרים.

אני חושבת שגם החשיבות של ההעמדה של הדברים מבחינה ציבורית, שזאת לא בושה להיות קורבן עבירה מן הסוג הזה, ושיש דרך לטפל ויש דרך לצאת בסופו של דבר מחוזקת, אחרי כל הטראומה - אלה דברים שלא יסולאו בפז, וטל באמת הצליחה להביא את הדברים לתודעה הציבורית, להפוך את הארגון הזה לארגון רציני ביותר, שהוא מבחינתי, כשאני חושבת על ארגון ציבורי מן הסוג הזה - זה המודל שצריך לעמוד לנגד העיניים.

אני מאד מעריכה ומודה, אני חושבת שזכית בצדק רב במילגה, אני גם גאה כאישה שאת מייצגת אותנו, את מדינת ישראל, את הסוג הזה של הארגונים שמדינת ישראל מצמיחה בתוכה - בתוך כל הקשיים הנוראיים מסביב, יש לנו גם זמן ויכולת להוציא מתוכנו ארגונים מהסוג הזה, וזה מקור גדול לגאווה בעיני. דרך צלחה.

מה אפשר להגיד אחרי הנאום הזה?

תוסיפי נדבך קצר.

קשה, כי כל מילה קולעת בדיוק למטרה. אולי רק ברמה האישית, משום שאני לא הייתי רוצה פה להתייחס לקשרי עבודה - גם בתפקידי הקודם, אנחנו מדברות על 5 שנים של כהונתה של טל בתפקיד יושבת ראש איגוד מרכזי הסיוע, שבאמת זו מערכת של כולנו ביחד וכל אחד לחוד - יש פה משהו מאד מיוחד של אופי של כל מרכז, עם הפעילות ועם הצוותים המובילים - ואסור שם להגיד מנהלת, זה צוותים ומרכזות ועל פי כל הכללים שמנחים אותם - ובכל זאת, עם איגוד שאני בהחלט מקווה - ופה יושבת חברתי גברת רותי רזניק - אני חושבת שמן הראוי באמת לדחוף לכיוון הקמת מודע למקלטים לנשים מוכות, ואני מאד מקבלת את דעתה של גברת נאווה בן אור לגבי המודל, גם כלפי הפרקליטות - להקים איגוד של המקלטים, כי יש היום פורום מנהלות מקלטים, אני חושבת שזה לא מספיק, והמודל הזה הוא מודל מצוין בכל מיני היבטים.

ושוב לחזק ולהוסיף את העניין האישי - טל, כיושבת ראש האיגוד, חברה בוועדה המייעצת של הרשות לקידום מעמד האישה, אנחנו בעיצומו של תהליך של לסייע למרכזים ולדחוף עוד יותר מעורבות של הקהילייה העסקית - מה שהן עושות לבד, גם בלי ראש הממשלה - אבל אנחנו משתדלים להניע את הגלגלים ביתר חוזקה, ואנחנו בעיצומו של תהליך.

פה באמת צריך לומר על האישיות המיוחדת של טל קורמן - אני חושבת שאת משלבת ידע, הרבה ידע מצד אחד, שזה כבר כמעט מובן מאליו בעיני, ודווקא ידע משפטי - המחליפה היא לא משפטנית אני מבינה, אז לא נציג את זה כאילו שזה תנאי, אבל בעיני זה היה יתרון. ולמרות שאת משפטנית, יש לך את ההיבטים הנוספים, ויש פה משפטניות שיש להם את ההיבטים הנוספים, והיות ויש לי משפטן בבית, אז אני מרשה לעצמי להגיד שלא לכל עורכי הדין יש את הנופך הנוסף, כמו שאנחנו שמענו פה משתי עורכות הדין המכובדות, שמייצגות באמת את האידיאל - אני חושבת שפה זו בדיוק קבוצה של משפטניות שיש להן את ההיבט הנוסף, שזה לא מובן מאליו.

טל, תשמרי גם על הנאיביות שלך - לפעמים הרגשתי שממש מתוך נאיביות את נכנסת לפעמים לאיזה חנויות חרסינה, ולא בכוונה, פה ושם, אבל ממש מעולם לא הרגשתי אצלך שום מילימטר כוונת זדון או משהו בכוונה, אל באמת יש איזה נאיביות כזו שאני מאד מקווה שהיא תמשיך להיות חלק מהאישיות שלך, כי אני חושבת שזה מאד מסמל אותך ומאד מיוחד, למרות הנחישות והחכמה - זה משהו מאד מיוחד שבעיני הוא נחמד אפילו.

אני חושבת שאת שילוב מאד מיוחד, ואני גם גאה בייצוג שלך, אני בטוחה שאת תפיקי המון תועלת ותחזרי אלינו עם הרבה חוויות והרבה דברים שנוכל ללמוד ממך, בהצלחה.

כבר נפרדנו כמה פעמים, ואפילו ניפרד עוד פעם, כי במרוצת החודשים האחרונים טל גם הפכה לחברה טובה שלמדתי ממנה הרבה. כבר נאמר הכל, אבל "אחלה", כאילו מהרחוב כמו שאומרים: אחלה, אחלה, אחלה, ואני אישית, מטעם השדולה, לנהל איתך את פרויקט הליווי בשנה האחרונה זאת הייתה חוויה מרתקת - גם נהניתי באופן אישי, גם הרגשתי ששיתוף הפעולה שלנו עבד כהרכב מנצח, ובאמת תודה - אני מאד מצטערת שאת עוזבת, אבל אני מאד שמחה בשבילך.

אני זוכרת שהייתה לנו שיחה לפני כ10- חודשים שהתלבטת כן להגיד, לא להגיש - אמרתי לך: תגישי - בתור מי שעברה את זה במילגה אחרת - תהני מכל שנה, תשכחי קצת את האיגוד במובן מסוים ואת הארגונים - זה בריא לנפש, זה בריא לחזק את האנרגיות, ותחזרי אלינו מהר, ואני אוהבת אותך. ימים יבוא ויגידו, ואנחנו מן הסתם עוד נפגש.

לעניין החקיקה, יש פסיקה לא מעטה כבר לנושא של הצגת עבר מיני בהליכים משפטיים ואני חושבת שכדאי לנסות בשתי אופציות לתקוף את הבעיה - אני גם דיברתי על זה ברשת ב' בשבוע שעבר ב"דוקומדיה", עם הכתבה שהייתה על האונס הקבוצתי בצפון ופרשו שם יריעה רחבה על עמוד שלם מפי האנסים לכאורה. אני חושבת שיש לנצל את מה שיש פה בפסיקה וצעד ראשון לפנות למועצת העיתונות, אם כי אני ממועצת העיתונות לא מחזיקה כל כך מבחינת ההשפעה שלהם.

אני ראיתי את הפנייה, קיבלתי עותק - אנחנו דיברנו על הפנייה שלי ואנחנו עכשיו מנסות לארגן ישיבה של הוועדה בתחילת שבוע הבא, שאליה יזומנו כל הגופים. פשוט יש הבדל בין מכתב לבין לשבת סביב השולחן הזה - לא כבית דין, אבל להגיע להסכמה ברורה מפי האחראים.

בסופו של דבר עורכי העיתונים הגדולים הם אלה שקובעים את הטון ולא מועצת העיתונות, וחשוב, אם כבר, גם למען את המכתבים האלה, או העתק, גם אליהם.

הם גם יוזמנו. אם נתאם לשבוע הבא, הם יוזמנו.

בדיונים שיש בוועדה של גברת זהבה גלאון - אם הם כבר מגיעים, הם שולחים את עורכי הדין שלהם. אני חושבת שזה מאד חשוב לנסות, כשמזמינים אותם, שיבואו הפרסונות עצמם. בתור מי שהייתה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות" הרבה שנים, זה בסופו של דבר ה-INPUT של העורך, ואם העורך אומר כן, אז כן, ואם לא אז לא.

אני חושבת שכשפונים במכתב, אם תפני במכתב, זה באמת לא יביא את הנושא של הפסיקה שמדברת על אי הבאת העבר המיני, ולהגיד: בעצם מה שאתם עושים זה מעין משפט זוטא בחוץ, ומביאים משהו שאסור. אני הייתי מנסה אולי לקשור את זה פה לשיבוש הליכי חקירה במובן מסוים. למשל בכתבה שהייתה ב"ידיעות אחרונות", זה היה פשוט אבסורד, הם ממש דיברו על פרטים טכניים, עובדתיים קטנים, שאחר כך, או בהמשך החקירה המשטרתית או בדיון המשפטי, זה פשוט פוגע בבירור ההליך המשפטי.

אם הייתי סניגורית - ואני אף פעם לא אהיה סניגורית בצד השני - אני יכולה באמת לחשוב על מישהו שיבוא ויגיד: רגע, היא בטח קראה את זה בעיתון, או היא שמעה את זה בעיתון, כי ממש היו שם פרטים עד העובדה הכי קטנה.

חוק הגנת הפרטיות יכול בהחלט להיות אופציה שדרכה אפשר לאכוף את הדברים האלה, אבל אני חושבת שבמתכונת הנוכחית שלו אולי הוא לא מספיק חזק ספציפית לסיטואציה הזו, ואולי כדאי כן לשקול תיקון לחוק הגנת הפרטיות. אני יכולה לנסות לבודד את הסיטואציה אולי, כי בעצם הנשים האלה, לולא העובדה שהן היו נהפכות לקורבנות, אף אחד לא היה מדבר על העבר המיני שלהם, אף אחד לא היה נכנס לפרטיות שלהם. צריך עוד לעבד את זה, אבל זה נראה לי בגדול הכיוון.

שמי שירית רגב, אני דוברת שדולת הנשים ומתנדבת במרכזי הסיוע. לי היה הכבוד לעבוד במחיצתה של טל באיגוד מרכזי הסיוע תקופה מסוימת, ואני מודה גם לטל וגם למרכזים על אפשרות של גדילה ולמידה, ולמידה מבפנים, שמרכזי סיוע זה גוף מקצועי, גוף מקצועי ומומחה בנושא של אלימות מינית, ואני גאה להיות חלק מהם.

גם מבחינת שדולת הנשים, אני שותפה למאבק הציבורי שצריך להתנהל בנושא של חשיפת העבר המיני של מתלוננות וחשיפה המסכת העובדתית על גבי העיתונים, חשיפה של פרטים אישיים. אני חושבת שבית המשפט גם הוא צריך לומר את דברו בעניין הזה, זה בהחלט יכול לסייע. ושוב תודה לטל ולמרכזים.

אחרי אינספור פרידות מטל, עכשיו זה רשמי יותר. אני חושבת שבאמת יש משהו בעבודה שטל עשתה במשך 5 שנים, מארגון, שהיה ארגון קטן ואפשר להגיד אפילו קצת שולי, ולהביא אותו לאיזה שהיא מודעות ON-GOING, שזה נושא שאף אחד לא רוצה ממש לשמוע עליו - כמו שכולנו יודעות ועסוקות בו כל היום. אני חושבת שממקום שאנחנו באמת מומחיות, אנחנו יודעות ואנחנו לא מוצגות כקורבות, לא רק כקורבנות. אני חושבת שהיה משהו בעמידה האיתנה הזאת של טל, בידענות, בלהגיד את הדברים פנים אל פנים, לא מסביב, שיצרה לנו דימוי תקשורתי אחר, ואחר במקום שאנחנו נלחמות על זכויות ואף אחד לא עושה טובות לאף אחד. אנחנו נלחמות כי אנחנו מאמינות במלחמה הזאת.

אז קודם כל אני רוצה להגיד תודה לטל, כי לי ולה יש מסכת ארוכה, מימי פרויקט ליווי ההתחלתיים, בכל מיני כובעים שלי ושלה, ושאנחנו עצובות ומפרגנות, אם את יכולה להגיד את זה ביחד, ושאנחנו בטוחות שאת המאבק לא עוזבים אף פעם, רק יוצאים ממנו לאיזה שהיא הפסקה. הרבה בהצלחה ואנחנו גאות.

תודה רבה לך על ההשקעה, על זה שאפשר להתקשר אליך ביום שישי ולהכין נייר עמדה בשבת וביום ראשון להפיל הצעת חוק, ובאמת אני חושבת שעוד ניפגש, אבל זה גם טוב לנוח, כי אנחנו גם אינטנסיביות וקשות. תודה.

שמי רונית פלג, מנהלת מרכז סיוע חיפה ובשנה וחצי האחרונות גם יושבת ראש איגוד מרכזי סיוע - לשם תיקון: טל קורמן היא המנהלת הכללית של האיגוד, ואני יושבת ראש הוועד המנהל.

אנחנו מכירות רק 3.5 שנים, אז קודם בקטע של ניהול מרכז מול טל קורמן והעזרה הגדולה של כל האיגוד, ואני חושבת שזה נכון שאיפה שהוא עם כל הקושי של האיגוד בהרכב המאד מסוים שלו, שזה לא קל להיות ועד מנהל במקום שיש מעלינו ועדים מנהלים, שההחלטות הן בעצם החלטות שלנו ולא שלנו - ארגון מאד קשה, אבל בכל זאת אני חושבת שהאיגוד מצליח לעשות הרבה, ואני חושבת שהרבה מזה שהיום הנושא של נפגעות תקיפה מינית נמצא איפה שהוא נמצא, הוא בגלל שלא כל מרכז עושה בלבד שלו ובפני עצמו, אלא כיוון שאנחנו גם עובדות ביחד, ואני חושבת שטל קורמן ניהלה את העניין הזה ביד רמה ובנועם, והיא ידעה לעשות את זה ביחד - לדעת לבקש מאיתנו דברים ולהעביר חומרים מ10- מרכזים למשרדי ממשלה ב-DEAD LINE, זה לא פשוט, כשכל אחת יש לה עוד מיליון דברים אחרים על הראש כשהיא מנהלת מרכז, ובכל זאת למדנו לעמוד בזה, כי טל קורמן ידעה איך לעשות את זה.

אני חושבת שבגלל זה גם היום אנחנו נמצאות איפה שאנחנו נמצאות, ויכולת בשנה שעברה לעשות ישיבה שבה הופענו בכנסת, באולם הגדול, וידעו מי אנחנו, זאת אומרת זה לא שלא ידעו מי זה איגוד מרכזי סיוע, אלא איגוד מרכזי סיוע הופיע שם, המרכזים הופיעו, אני חושבת שזה היה מאד מכובד, וזה מראה שהלכנו מאד קדימה. אני מקווה שזה לא ייעצר

זה המדד שלנו, אם אנחנו ממלאים רק את חדר ההרצאות. זאת אומרת, כל פורום מתאים לחדר הקטן הזה, אנחנו רוצים שהוא יהיה מפוצץ. אחר כך, הבא בתור זה האם נושא מסוים יכול למלא את חדר ההרצאות, שזה קשור באישור כנסת כי זה קשור גם בשידור ישיר, ויש נושאים שאני חושבת האם אני יכולה למלא בהם את האודיטוריום - זה היה אז השיקול של ההתכנסות של מרכזי סיוע.

אני חושבת שהמיוחדות של טל קורמן זה באמת לדעת ולעשות את הקשרים עבורנו, עבור המרכזים, ברמה הזו וזה היתרון באמת של איגוד מרכזי סיוע, וכשיודעים לנהל אותו כמו שטל קורמן עשתה את זה, אז אני חושבת שבהחלט הגענו לאן שהגענו, ואני מקווה שנדע להמשיך ולצמוח הלאה מכאן למקומות נוספים. כמו שאת אומרת, זה מקום אחד ויש מקומות נוספים שאפשר להגיע אליהם, ואני מקווה שנוכל גם להגיע לשם.

אני לא נותנת לך חופש - אמנם את נוסעת, עם כל הפירגון שלי, אבל אנחנו נהיה בקשר איתך, אנחנו ננצל את שהותך בבוסטון, ואנחנו נדאג לשמוע ולהשמיע. זה שאת תצליחי אני יודעת, ושתעשי את זה הכי טוב מכולם אני גם בטוחה, אבל אני עדיין מקווה שבכל זאת קצת תנוחי ולא תעבדי 20 שעות ביממה ותסתפקי אולי ב12- שעות וכשתחזרי נמשיך להנות מכישורייך הנוספים. בהצלחה.

שמי צביה בר, מרכז סיוע בשרון וחברה בוועד המנהל של איגוד מרכזי הסיוע. אני מצטרפת לחברותיי מהמרכזים ובשם המתנדבות תודה על המכתב המרגש ששלחת להן ותשלחי צ'קים - אנחנו אוהבות אותך, ובהצלחה.

שמי טלי פרץ-כהן, מנהלת את מרכז הסיוע בקרית שמונה. אני יכולה להגיד, ואני אשתדל בקצרה, שהתגובה הראשונה שלי לדברים, לבשורה של טל הייתה: איזה כף לך, השניה הייתה: היא הראויה מכולן. אחרי כן היה איזה שהוא תהליך של עיבוד, להתחיל להבין מה המשמעות. אוקי, מגיע לה וכף לה, אבל מה המשמעות שלנו כמרכזי סיוע כשטל לא כאן.

לנוכח הדברים שאת דיברת עליהם בפתיחה, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו איזה שהוא ואקום, או איזה שהם ימי חסד, אני בתחושה שאנחנו יכולות לעשות את זה, גם עם המורכבות המיוחדת של מי שעומדת להיכנס לתפקיד ונמצאת בחופשת לידה, וזה משתי סיבות עיקריות: האחת זה באמת כי אני חושבת שאנחנו נמצאים במקום שאנחנו באמת מאד מאמינות בעשייה שלנו בצדקת קיומנו, והשניה היא כמובן טל, שהצליחה לעשות את מה שהיא עשתה, בנוכחות שלה, באישיות שלה, להנחיל איזה שהיא תרבות של נחישות, להירתם לדברים במלוא הרצינות ועם כל כובד המשקל. אני מאד אוהבת אותך ובהצלחה.

תודה רבה. דווקא כמי שבאה כל כך מרחוק, הייתי נותנת לך עוד דקה, אבל מיצית.

שמי נגה שילוח, מנהלת מרכז סיוע ירושלים. אני וטל המקבילות הנשיות לנושא הסיירת והצבא, אנחנו בנות קורס מתנדבות, וכשטל חזרה משיטוטים בהודו, גייסתי אותה אלינו, ואני לא יודע אם היא מקללת או מברכת - אני חושבת שבהתחלה לפחות היא קיללה, כי אני לא בטוחה אם אתן יודעות לאן היא נכנסה - לאיזה חדר קטן ועלוב בתל אביב, עם כמה ארגזים, ומשם באמת לאן שהאיגוד הגיע היום - עם צוות ועם הרבה עשייה וגם הרבה הכרה שהביטוי שלה הוא כאן, בפרידה ובישיבה שאת מקדישה לנו.

בתפיסה שלי לפחות אנחנו עוד לפעמים ארגונים מאד מאד קטנים וחדשים, אבל אני חושבת שמבחינת ההתייחסות גם של הכנסת וגם ציבורית, אנחנו באמת במקום אחר והרבה בזכות טל כמובן. אני מאחלת לה בהצלחה, אני בטוחה שהיא עוד תחזור ושאנחנו עוד נעבוד ביחד

רציתי גם להתייחס לנושא שדיברת עליו בנושא של התקשורת - אני חושבת שזה נושא שאנחנו כבר עוסקות בו כמה שנים בתחושה מאד קשה, לפחות של איזה שהיא הידרדרות שהשיא שלה הוא עכשיו, בפניות שאנחנו מקבלות: תביאי לנו נאנסת, וזה כבר לא "תביאי נאנסת" אלא זה "תביאי נאנסת בלי כיסוי, לא מוסתרת", ועכשיו זה גם "תביאי נאנסת עם סיפור קשה, כי כבר שמענו את כל הסיפורים". זה מגיע לזה שעיתונאיות עכשיו נאנסות בתקשורת, לא רק כולנו.

אני בתחושה שמעבר לעבודה של חקיקה שצריכה להיעשות, לנו לפחות יש תפקיד מאד חשוב בעשייה חינוכית מול העורכים, מול מנהלי התחנות בתקשורת, ואני מקווה שנרים חלום ישן שלנו בנושא של אונס ותקשורת, ב25- בנובמבר השנה - אולי, הלוואי.

אם כן, אני אבוא מבוסטון.

נראה אם באמת אנחנו מצליחות למלא את הואקום ואת החסר ולא לנצל את מאה ימי החסד שלא ניתנו לנו.

דרך אגב, תזכירי לי לתת לך שם של עורך דין בוסטוני פעיל בקהילה היהודית ופעיל בנושא של מה ששם נקרא DOMESTIC VIOLENCE - אלימות במשפחה, ואני בטוחה שנוכל אולי לארגן - ודאי כבר ארגנת, ודאי כבר יש תאריך, אבל אם לא - איזה ערב התרמה בוסטוני. דרך אגב, קבענו ליום שני הקרוב ישיבה בנושא של פרסום בתקשורת.

ב30.6- אנחנו חוזרות לא להתבייש שנשים גם כן צופות ונהנות במשחקי המונדיאל. כל הזמן אני צריכה להתנצל.

אני רוצה לומר כמה מילים לטל ואני מרגישה את עצמי כמו שהיו הותיקות בהסתדרות, כמי שהייתה - אתם מכירות את הביטוי: אני הכרתי אותך עוד לפני שהיה הנצנוץ בעיניים של האבא. אז אני הייתי שם כשהיה הנצנוץ בעיניים של האימהות, ובשם האימהות האחרות שלא היו כאן, של כל הנושא של תקיפה מינית, ג'הניה רון, אסתר עילם, דבורה פרידמן, שרה סייקס ומשפחת צור, על האימא והבנות, ועוד נשים מאד רציניות וחשובות מהתנועה הפמיניסטית - וחבל שחלקן הגדול לא נמצאות כאן היום לברך אותך, לראות לאן הגענו עד עצם היום הזה, מה קרה כשמתוך אידיאולוגיה תנועה פמיניסטית מתחילה עם כלום - עם אמונה, עם רצון, ואיך שאנחנו יושבים כאן במעמד הזה, במקום המכובד הזה, כשבראש הוועדה עומדת גברת יעל דיין, חברת הכנסת יעל דיין, שלא כל כך צמחה בתנועה הפמיניסטית, אבל הפכה לפמיניסטית לוחמת ונועזת עד עצם היום הזה, וזה כבוד גדול עבורנו שנציגה של הנושא היא זו שנשלחת מטעם משלחת ישראלית לקרן וכסלר לשנה להשתלמות בארצות הברית. זה כבוד גדול למי שיזם והתחיל לראות לאן הגענו עד הלום.

ועכשיו לך אישית - אני רוצה להגיד שזה נפלא לברך אישה שעושה, שמאמינה, בהחלטיות ובתקיפות, אבל בדרכי נועם, ושעוד במאה ה20- הצליחה להצעיד את מרכזי הסיוע לתוך המאה ה21- בתעוזה ובאמונה ובאיחוד כוחות. אני יודעת שאת תפיקי המון וכולנו נצא נשכרות מהשנה שלך בבוסטון - את תחזרי לכאן עם הרבה כוחות, עם הרבה ידע, עם המון קשרים בקהילה, ותמשיכי לקדם נושאי נשים.

גברת נורית זיו, את הגעת לפני שרציתי להגיד שחסרים לי כאן שני נציגים: משרד העבודה והרווחה והמשרד לביטחון פנים, אבל דברי תוכחה לא נכנסים לפרוטוקול ואני שמחה שאת איתנו. למרות שאנחנו בקטע הראשון, דיברנו על כמה דברים שנוגעים ישירות למשרדך, גם כלול בחקיקה ובעבודת הפרקליטות, ובהעברת תביעה מהמשטרה לפרקליטות, אבל אלה נושאים בשוטף ואינם שייכים לנשואת שמחתנו היום.

אני בקשר עם טל קורמן ועם האיגוד מאז שנכנסתי לתפקיד לפני שנתיים וחצי. אני חושבת שהקשר שלי הן עם טל קורמן והן עם חברותיה לעבודה הם הן קשרים מקצועיים אמיצים ונכונים - אני כבר אמרתי לא פעם שאני חושבת שיש חשיבות רבה לקיום ארגוני הסיוע הן במתן השירות לנשים שלא מגיעות למשטרה והן במתן השירות לאותן נשים שמשותפות לנו, זאת אומרת שהן בטיפול המשטרה יחד עם ארגוני הסיוע. זה לא סוד וזה ידוע שאנחנו גם עובדים היום בשיתוף פעולה - הם שולחים אלינו, אנחנו שולחים אליהם, ואני חושבת שהדרך הזאת היא הנכונה ביותר מבחינת נפגעת העבירה. הקשרים האלה הם קשרים נכונים וימשיכו בעתיד, בכל מה שקשור במשטרה בוודאי.

מעבר לעניין המקצועי, הקשרים היו גם קשרים אישיים, הקשרים היו קשרים חמים וכמוטו לעבודה אני חושבת שכשהקשרים הם טובים, חמים, אישיים ומבוססים על בסיס איתן, גם העבודה לאחר מכן קולחת בצורה טובה וראויה יותר. אני מאחלת לטל קורמן הצלחה ולכל מי שיגיע אחריה הצלחה גדולה, פריחה וכוליה. תודה.

אני מאד מצטערת שטל קורמן עוזבת, כי אני חושבת שהיא קידמה מאד את הנושא של הסיוע לנתקפות תקיפה מינית בארץ. אני מצטערת ואני גם שמחה בשבילה מבחינה אישית, שהיא הולכת ללמוד, ואני בטוחה שהיא תחזור אלינו בדרך זו או אחרת ותמשיך לקדם בכל דרך שהיא תמצא לנכון את הנושא של נשים. בבוסטון יש פעילות נהדרת, אני הייתי שם, אני אתן לך גם כתובות.

אני רוצה להגיד שבעצם מאז שטל קורמן עומדת בראש מרכזי הסיוע, מבחינה תקציבית היא שדרגה את התמיכה של המדינה באמצעות השירות לנשים ונערות של משרד העבודה והרווחה, היא ממש שדרגה במאות אחוזים את תמיכת המדינה בנושא.

בשנת 1988, כשעברתי מנערות לנושא של נשים בשירות שלנו, אני זוכרת שתמיכת המשרד למרכזי הסיוע הייתה 37,000 שקל - היו אז 8-9 מרכזי סיוע וזה היה התקציב השנתי. כשטל קורמן נכנסה היה כבר קצת יותר, 300,000 ומשהו, וכשהיא עוזבת, התקצוב למרכזי הסיוע הוא כ2.5- מיליון שקל ל11- מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. יש עוד מרכז חיפאי לנשים ערביות שלא מאוגד באיגוד מרכזי הסיוע, אבל גם הוא מקבל תמיכה בנושא הזה. אז זה מבחינה כספית.

אני חושבת שמבחינת הטיפול והסיוע במרכזי הסיוע היה לטל קורמן תפקיד מאד מאד נכבד בלהעלות דברים מצורות בודדות, מארגונים בודדים שפעלו כך ואחרת, היום יש רמה מסוימת של אחידות בסיוע לנפגעות תקיפה מינית - מאד נכנס הנושא, מעבר לסיוע הטלפוני, של קבוצות התמיכה - ליווי תמיד היה, אבל יש היום הרבה יותר, וגם בתקופה הזאת נכנסה פעילות שלא הייתה בשנים הקודמות של מפגשים עם הקורבנות או עם בני משפחותיהם - לא לפרק זמן ממושך, לא טיפול.
מה שטל קורמן מאד עומדת מאחורי זה, יחד עם כל מרכזי הסיוע, שהם לא נותנים טיפול אלא נותנים את הסיוע הראשוני, את הליווי, את הליווי לבתי החולים, למשטרה, לייעוץ משפטי, ואחר כך מפנות לטיפול לאן שיכולות להפנות.

אז אני חושבת, טל, שהייתה לך תקופה של פוריות בנושא ושל קידום הנושא, ואני מאחלת לכולנו ולכל מרכזי הסיוע להתפתח ולענות על כמה שיותר - כל שנה יש יותר ויותר פניות - אני יודעת את זה, אני רואה את זה בדיווחים, ואני מאד מאד מקווה שהמדינה וכולנו נוכל לעזור, לסייע ולפתח את הנושא.

אנחנו התחלנו קצת בנושא של טיפול בנפגעות תקיפה מינית, בהמשך לוועדה הבין-משרדית. אנחנו הקמנו מרכז ניסויי בינתיים לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, טיפול אחרי הסיוע במרכזי הסיוע, בראשון לציון, כאשר זה מרכז אזורי ניסויי. זה התחיל בסוף השנה שעברה בעקבות תקצוב שקיבלנו מהוועדה הבין-משרדי, ואני מקווה שנוכל להמשיך.

שם גם הפרויקט של המשטרה, נכון? יש שם פרויקט של המשטרה יחד עם אזרחים בקהילה.

בין היתר הנושא של ליווי קורבנות שם מאד חזק.

את הנושא של ליווי קורבנות עוד לא הצלחנו לקדם, אני מקווה שאנחנו נקדם את זה באמצעות הוועדה הבין-משרדי, זה בתכנית, זה רשום בתכניות. טל ואני דיסקסנו הרבה מאד את הנושא הזה של עובד סוציאלי שלומד את כל הנושא המשפטי, והוא בעצם מין עובד סוציאלי משפטן שמלווה את הנאנסת בכל ההליך המשפטי.

אני רוצה לסיים בזה שאני באמת מברכת את טל, מצטערת על שהיא עוזבת, שמחה בשבילה, מקווה שהמחליפה שלה תלך בעקבותיה, ושכולנו נירתם ונשתף פעולה ושנוכל גם תקציבית לקדם את הנושא. נעשתה הרבה עבודה, אני זוכרת באמת משנת 1988 - כל שנה אני רואה את הפעילות העניפה והקידום. אז שלא יהיו לנו קורבנות של אונס ותקיפות מיניות, אבל כל זמן שיש, שנוכל לטפל בהם ולקדם את הנושא.

אפרופו כסף אני רוצה להזכיר את עצמי אחרונה, אבל את חברותיי, שהתארגנו יחד לתמיכה חיצונית וגיוס כספים במסגרת שנקראת "עזרת נשים", עם מירב מיכאלי, שלי יחימוביץ', ועוד ועוד. כל שם של מפורסמת, בעיקר בתקשורת, אבל לא רק - לימור ואני היינו הפוליטיקאיות שהצטרפנו בעסק הזה וככה עשינו כמה אירועים מעניינים, חשובים, מתרימים, וזו קבוצה שנותנת את התמיכה מבחוץ ואני חושבת שעשתה רבות גם בתקשורת. כשאנחנו אומרים "העלאת מודעות" בצורה אבסטרקטית - צריך שמישהו ייזום שאני אבוא, שטל תבוא, שגברת רות רזניק תבוא לדבר - זה לא מעצמו. אילו זו לא הייתה שלי ולא הייתה מיקי ולא היו הנשים המחויבות האלה, אז גם לא הייתה חשיפה בצורה שיש. היום כבר כולנו בנות בית והנושא הוא ברור וברור גם למי לפנות, אבל זה לקח תקופת מעבר, כי הגברים במערכות האלה - עד היום, אבל בשעתו: שוב פעם עם הנאנסות שלך? כמה אפשר?

אני דניאלה במברגר אנוש, היום מטעם האגודה לזכויות האזרח, בעבר גם בשיתוף פעולה דרך שדולת הנשים וכמתנדבת במרכז. טל לא התחילה מקטן, היא התחילה כאיגוד המרכזים מאפס, כלומר יש את האימהות המקימות, וגברת רות רזניק סיפרה על זה לפני, והקרדיט הראשוני בוודאי בתחום של סיוע לנפגעות תקיפה מינית מגיע לאימהות המקימות, אבל בנושא של איגוד המרכזים, טל התחילה פשוט מאפס מוחלט ולכן הדברים שהיא עשתה הם כל כך משמעותיים.

אני זוכרת שיחה מלפני אי אילו שנים, נדמה לי באחד הכנסים הפמיניסטיים, של קצת תסכול על העומס הענק שמוטל עליה, וכשדיברנו על איך אפשר לעבוד, התברר שהיא הדוברת, היא הלוביסטית, היא המנכ"לית והיא המזכירה - טכנית זה בלתי אפשרי במשרה אחת לעשות את כל הדברים, ועובדה שאיכשהו זה כן אפשרי. יש אנשים טובים שגם אם זה לא סביר, וזה כן צריך לגדול, וזה כבר גדל - יהיה נפלא אם בתקנים זה יגדל עוד יותר - אני חושבת שבאמת בתבונה, בכישרון, ביכולות, באמונה בנושא הצלחת לעשות פשוט עבודה נהדרת, ואני מאד מאד מקווה שהמחליפה תוכל ללכת באותה דרך - גם אם הכיוונים יהיו אולי מעט שונים, אבל הרוח תהיה אותה רוח - עם כל הקושי של הקשרים העדינים של מי מנהל את מי, כשלא קל גם ללכת על החוט הדק בתחום הזה.

אני חושבת שעשית את זה בדרך הטובה ביותר, המון המון בהצלחה ובוודאי ניפגש בהמשך באירגונים כאלה או אחרים.

שמי מיכל בלס, אני רכזת גיוס כספים של האיגוד. היום שאני הגעתי הוא אותו יום שבו טל הודיעה שהיא עוזבת, אבל בגלל שיש לי מה להגיד, אני אגיד. בתור מי שנמצאת בפנים בצוות, שרואה את העבודה היומיומית שלך, זה אולי יהיה נכון שאני אציין את המעברים והרפרטואר שנמצא בתוכך. היכולת לקפוץ ממיקרו למאקרו, היכולת ללוות תהליך משלב המילה לשלב הפרויקט, היכולת לשמור על ראש קשר, שכלתני ואסרטיבי בבטן שהשכילה להיות רכה למרות ועל אף הכל, זה משהו שרואים אותו בתהליך התעשייה לפעמים הרבה יותר מאשר בשורה התחתונה. זו זכות בשבילי לראות את זה מבפנים, זו זכות לשמוע את הגלגלים המתקתקים, וזה אני חושבת רפרטואר שתקחי איתך לכל מקום שאת הולכת. אני מקווה שתרחיבי אותו, אני מקווה שתחזרי אלינו אפילו עם עוד יותר אם אפשר, והמון המון בהצלחה.

שמי יהודית אילני, אני מנהלת מרכז הסיוע תאיר מאזור השפלה.

איפה פיסית אתם יושבים?

פיסית אנחנו יושבים ברחובות.

זה כל אזור 08? לוד-רמלה זה אצלך?

לוד, רמלה, מודיעין, קריית מלאכי, אשקלון, אשדוד, נס ציונה וכל מה שבאמצע - אזור מאד גדול ולא פשוט. בעצם כל כך הרבה מילים טובות נאמרו כבר שאני מתקשה להמציא מילים טובות שלא נאמרו וגם הזמן קצר, אז אני רק אגיד שבזמן הקצר שיצא לי להכיר אותך ולעבוד איתך מאד התרשמתי, את פשוט נפלאה. אני כמובן מאחלת לך המון הצלחה, ואני גם בטוחה שתצליחי, תחזרי ובטוח שגם נשמור על קשר.

לגבי נושא העיתונות, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אני רק רוצה להעיר נקודה נוספת - אני לאחרונה ליוויתי אישה בחקירה מאד קשה, חקירה במח"ש, אחרי זה התיק הועבר לפרקליטות, ובעצם האישה הזאת באמצע נשברה והוחלט לא להגיש כתב אישום - אני מבינה טוב מאד למה ההחלטה הזאת התקבלה, כי האישה פשוט לא הייתה מסוגלת לעמוד בעומס של החקירות. אחד הדברים שמאד היקשו עליה בכל הנושא הזה, שהיא בעצם נרדפה גם על ידי עיתונאי שכל הזמן התקשר אליה. היא לא רצתה להגיד לו שום דבר, הוא פירסם כתבות בעיתון, שלא היו בלתי אוהדות, אבל עצם הרדיפה הייתה מאד קשה לה. היא החליפה את הפלאפון שלה, הוא עלה גם על המספר החדש שלה - אין לנו מושג איך.

אני בטוחה שזאת לא הסיבה היחידה שהאישה החליטה שהיא פשוט לא מסוגלת יותר, כי היו עוד הרבה סיבות אחרות, אבל זה בהחלט הוסיף, ונדמה לי שגם לדבר הזה צריך להתייחס.

אני כמובן מצטרפת לכל הברכות, לכל מילה שנאמרה כאן. באופן מיוחד אני רוצה להודות לך אישית - אני רוצה להודות לך גם על תרומתך - מה שלא נאמר בבירור כאן - על תרומתך כחברה בוועדה המייעצת - על ההכוונה, על הייעוץ, על נועם הליכותייך, למצוא את הפתרון הנעים, ההולם - על כל אלה אני ממש רציתי להודות לך באופן אישי. אני מאחלת לך בהצלחה, אני בטוחה שתעשי חייל, ולמחליפה אני מאחלת הצלחה רבה בתפקיד.

מאחר ואנחנו נפרדים מטל - בנושא של הפרסום דיברנו עם משרד המשפטים שלא פעם הרדיפה של העיתונאים אכן מתבצעת, ובהרבה מקרים - ואני אומרת שברוב המקרים - הפרטים נמסרים מהחשוד עצמו, מהסניגור ולעיתונאי. אנחנו צריכים במסגרת חקיקה אולי - הרי יש עניין של פרסום, באמת אסור לפרסם את הפרטים של אותה אישה, אבל אם החשוד והסניגור מוסרים לעיתונאי, למעשה אין לאף אחד מאיתנו שליטה. צריך אולי למצוא פתרון חקיקתי שהפרטים לא יוכלו להגיע לעיתונאי, לתקשורת - אין לי כרגע את הפתרון החקיקתי, אבל ברוב המקרים הפרטים לא מגיעים מהמשטרה, אל מגיעים מהחשודים עצמם, דרך הסניגורים לעיתונאים.

באיזה שלב? אנחנו מדברים על שלב של אחרי כתב אישום, או חקירה?

החשוד הרי יודע כלפי מה הוא חשוד לפני חקירה ובזמן החקירה. לפעמים האינטרס של הסניגור - הלחץ על הנפגעת כמובן גורם לה לפעמים לסגת מהעמדה שלה, היא לא יכולה לעמוד בו - והרבה פעמים האצבע המאשימה - ואני לא מסנגרת או לא מסנגרת על המשטרה - האצבע המאשימה היא שהמשטרה גילתה את הפרטים. תבינו שלא תמיד המשטרה בעסק, ובהרבה מקרים בכלל לא.

נקבע לשבוע הבא, יום שני בשעה 11:30, דיון סביב העניין - אני פשוט חוזרת ומזכירה כי אני מניחה שחלק מהנוכחות כאן תרצנה לבוא, מלבד אלה שיוזמנו - אנחנו נדון בעניין הזה של פרסום שמתייחס לעברה המיני של נאנסת או של קורבן, דבר שבתי המשפט מכבדים וככל יכולתם עוצרים, אבל אם זה יוצא, וזה לא קיים בחקירה, וזה קיים בחקיקה מובהקת - איסור חקירה בדבר עברה המיני - מאחר וזה קיים בחקיקה לגבי בתי המשפט - קיים ומקויים, מי כמוני יודע, רוב החוקים אני חתומה עליהם - אבל הבעיה שנתקלנו עכשיו זה לקונה שאני לא יודעת איך להתגבר עליה, שאותם פרטים שאסורים בהזכרה על ידי בתי המשפט, מתפרסמים - ובדרך כלל לפני, או תוך כדי - בעיתונים. זאת אומרת, פרטים בדבר עברה המיני של קורבן תקיפה מינית.

בחוש אני נגד חקיקה, כי אני די מובילה בבית הזה כל דבר שנוגע במידתיות לא ראויה בחופש הביטוי, אבל חייבות להיות דרכים אחרות, ובזה נדון כפי שאמרתי ביום שני הקרוב עם עורכי העיתונים, עם מועצת העיתונות, עם הטלוויזיה - עורכים ואחראי הרשתות, ואני כללתי גם דבר נוסף - את האינטרנט, כי זו בעיה, דברים שלא מופיעים בשום מקום אחר - את פותחת אינטרנט וכל מה שאנחנו מנסים ומצליחים למנוע - פתאום את רואה סיפורי סיפורים. אז גם זה נלקח בחשבון.

טל, אנחנו השתמשנו בך כמנוף היום - יש לי לא הרבה הזדמנויות לשבת באווירה יותר מעמיקה ויותר בוחנת ולהשתמש במאגר טוב של מוחות ודעות. אני חושבת שהדברים שנשמעו כאן הם דברים שתשמחי לקחת באמתחתך כצידה, חומר למחשבה, חומר לתגובה שלך, אם יידרש. את עוברת - הנוף מחלונך יהיה בוודאי נבחרות השייט בקיימברידג', אבל אני בטוחה שלא תיפטרי מהמצוקות שלנו - זה לא משנה אם בפרשנות של ה-CNN, שעכשיו היא נבחרת, או ב-E-MAIL מכולנו, לכן אני לא רואה את זה כבזבוז. אנחנו נפרדים ממך, אבל אנחנו גם מציידים אותך, וגם נמשיך לבדוק שאת עושה שימוש בציוד הזה וקולטת - יהיו בחינות, ובוודאי תהיה בחינת סיום כשתחזרי, לראות שאכן עודכנת משך התקופה הזו. המילה האחרונה היא שלך, והיא כמובן לא אחרונה.

האמת היא שרק בשביל שהמילה האחרונה תהיה שלי היה שווה לארגן את כל האירוע הזה. שתי נשות הצוות האחרונות שהתקבלו לעבודה באיגוד, התקבלו אחרי שאני דיברתי עם הממליצים שלהם, סגרתי את הטלפון ואמרתי לעצמי: איך אני מקווה שידברו עלי ככה אחרי שאני אמות - ומדברים עלי ככה ואני עדיין בחיים.

המון תודה על כל המילים החמות שנאמרו. יחד עם זאת אני חייבת להחזיר חלק גדול מהקרדיט לכל מי שיושבות פה סביב השולחן הזה, כי אני חושבת שזה יהיה חוסר צדק לקחת את כולו איתי, אפילו לבוסטון.

קצת אני רוצה לדבר - אני אעשה את זה קצר, גם אני מתרגשת וגם לא כתבתי אז בטוח ינכו לכם לפחות שליש על התנהגות טובה - קצת על המקום שממנו אני באה, שזה המרכזים, וקצת על מה שאני לוקחת איתי מהחדר הזה, מהשולחן הזה לבוסטון, כי אני חושבת שבלי זה אני לא אוכל.

קודם כל אני רוצה להגיד תודה למרכזים שנתנו לי את אחת המתנות - נגה נולדה לי בכל זאת בדרך - אבל את אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי בחיים שלי, וזה את התקופה של החמש שנים האחרונות, באשמת גברת נגה שילוח - שאני כבר מזמן לא מקללת אותה על זה - וזה את הזכות המאד גדולה לייצג אותם ולהיות הפה שלהם בכל מיני פורומים.

אני חושבת שמרכזי הסיוע הם אחת היצירות הכי יפות של החברה הישראלית. זה משהו שכל מי שעובר או עוברת את הסף של מרכז סיוע, ממש מרגישה אותו - את העשייה הזאת, את המסירות הזאת, את הנתינה לא בשביל לקבל תמורה - לפני כמעט 10 שנים הגעתי למרכז בירושלים, וזה יהיה קלישאה, אבל נכון להגיד, שנכנסתי בדלת והרגשתי שהגעתי הביתה. אז מהבחינה הזאת זה באמת פריבילגיה מדהימה לייצג את המרכזים ובאמצעותם בעצם את ציבור הנפגעות, שלמענן הם קיימים.

אני אייצג את המרכזים היום בפעם האחרונה, כי אני חושבת שכולן יהיו שותפות לאמירה הזאת שלי, שכל ההישגים שדיברו עליהם סביב השולחן הזה לא היו נחלתנו לולא הוועדה הזאת בבית הזה, עם מי שעומדת בראשה, גברת יעל דיין.

אני לא נוסעת לבוסטון, אז בואי נשאיר את זה.

לא, עכשיו תהיה לי זכות המילה האחרונה עד הסוף. הוועדה הזאת הייתה לנו בית עוד בתקופה שכולם הסתכלו עלינו כאילו שאנחנו משוגעות - וזו עוד תקופה שקדמה לי. כשאמרו: תקיפה מינית אצלנו, ובשביל זה אתם צריכות כל הרבה מרכזי סיוע ונשים שיושבות ליד הטלפון? ולנו היה מקום של כבוד בבית המחוקקים, סביב השולחן הזה, שיכולנו לבוא ולהשמיע את הקולות שאנחנו שומעות בקווי החירום של המרכזים. זה היה משהו שאי אפשר לדמיין אותו - אנחנו הקטנות בכנסת.

הוועדה הזאת הייתה לנו לבית שאפשר לבוא אליו ולשתף, לבוא אליו לסיורי מוחות, להתייעץ, לעסוק ממש ביצירה, לגבש הצעות חוק ולתת את ה-INPUT שלנו, כמי שמביא את הקולות מהשטח. הדבר הזה היה בשבילנו חסר תקדים, ואי אפשר לתאר בכלל את הערך שיש לו עבורנו. זה היה בית שאפשר לבוא אליו ולהתגאות בהצלחות, בית שאפשר לבוא אליו ולקטר על הקשיים, לחשוף את החולשות ולקבל תמיכה ועזרה. זו הייתה משפחה של כל הנשים שיושבות פה סביב השולחן הזה, והנושא הזה הוא בנפשן. מקום לבוא ולשאוב ממנו כוח, לצאת החוצה ולחזור לעבודה הסיזיפית של המרכזים, כי יש משהו בביחד הזה, שהוא גם מגולם בעבודה של האיגוד, אבל הוא גם נמצא סביב השולחן הזה.

כמו במשפחה, היו לנו את השמחות, היו לנו את הריבים, קיבלנו על הראש, אבל כשיודעים שזה בא ממקום טוב וממקום שאכפת, אז הביקורת היא חומר למחשבה והיא משהו לצמוח מתוכו - וזה אף פעם לא נלקח למקומות האישיים, ועובדה, אנחנו פה וזה מאד מרגש אותי.

ובתוך כל זה - יעל - ההשראה, השותפה, החברה, זאת שכשאת מסתכלת על הכנסת - מקום של הגמוניה גברית מובהקת - עם אישה אחת, די לבד בתחילת הדרך, שלוקחת את כל הנושאים הלא פופולריים שאף אחד לא רוצה לדבר עליהם ואף אחד לא רוצה לשמוע עליהם - לוקחת לעצמה את המקום, איפה שהוא לא ניתן לה - ובזכות, לא בחסד. בעבודה קשה סביב השעון, בלימוד של החומר, בהתעמקות, בירידה לפרטים, במשהו שאי אפשר פשוט לא להעריך אותו, אז לא הייתה להם ברירה. זה משהו שאת מסתכלת עליו, את רואה את המודל קורה פה, וזה נותן המון כוח להעתיק אותו גם למקומות אחרים.

וגם יעל החברה, שאפשר להתקשר אליה תמיד לפלאפון, עובדת 24 שעות ביממה, גם כשהיא באוטו, גם כשהיא בבית, וגם כשהיא לא חושבת שהיא עובדת, כי העיניים שלה תמיד פקוחות, האוזניים שלה תמיד כרויות והלב שלה תמיד במקום הנכון - גם אם לפעמים זה לא נדמה ככה במבט ראשון. הערך של זה בשבילי - אפילו עם היכולת הורבאלית שלי קשה לי לתאר אותו במילים - זה משהו שאני אקח איתי.

יעל שקמה ביום שישי בבוקר, לובשת בגדי מעצבים והולכת על המסלול בתצוגת אופנה אלטרנטיבית

זה באמת הקורבן הכי גדול שלי.

הייתי חייבת.

אני לא מאמינה שזה קרה לי.

שכל הכנסותיה קודש למרכז הסיוע בתל אביב - אז יש גם את זה. אני לא אעשה את מלאכתי נאמנה אם אני אתן פטור לאחת הנשים הנפלאות ביותר שהעבודה הזאת זימנה לדרכי - גברת דנה גורדון. אנחנו במרכזים כל כך יודעות מה המשמעות של לדעת לתת ומה המשמעות של הצורך לקבל. ואם יש גדולה אנושית זה לדעת לתת בלי שהצד השני ירגיש נזקק. העבודה שאת עושה היא פשוט מדהימה - מאחורי הקלעים, מתרוצצת, אף פעם לא חשוב לך לקחת קרדיט על שום דבר, תמיד את נותנת תחושה של "מה זאת אומרת? באמת זכות גדולה בשבילך להיות חלק מהעשייה שלנו". זה משהו מדהים.

בשנה שעברה עשינו - אני אומרת "עשינו", כי ככה גברת דנה גורדון נתנה לי להרגיש - אירוע באודיטוריום, שגענו אותה, היו שם למעלה מ200- אנשים שהגיעו, האישה ישבה לילות במשרד, עם רשימות מטורפות בכתב יד שהעברנו לה של כל מיני אנשים. זו הייתה הפקה שלנצח עליה היה משהו שלפרקים נדמה שהוא בלתי אפשרי. מגיע הבוקר, כולנו בחרדה והאודיטוריום אכן מתמלא. אנחנו יושבות על הבמה, אני לצד יעל, דנה נכנסת על קצות האצבעות, מתיישבת מולי - אני כולי נפעמת מזה שהכל הסתדר, והיא כותבת לי פתק: "כל הכבוד לכם". אבל זאת דנה.

יש דברים שכל פעם שאני יוצאת מהארץ לתקופה ממושכת, אני יודעת שאני אתגעגע אליהם, כי יש אותם רק פה ואין אותם בשום מקום אחר בעולם. לפעמים זה טוב - כמו במבה למשל - אין את זה בשום מקום אחר בעולם. זה ריחות, זה טעמים, זה הישראליות. הבמבה היא משל לדברים שאין אותם בשום מקום אחר בעולם, ואני חושבת שמרכזי סיוע כאלה וועדה לקידום מעמד האישה כזאת, ויעל דיין כזאת ודנה גורדון כזאת אין בשום מקום אחר בעולם.

אני אתגעגע ואני אעשה הרבה התרמה בבוסטון, אני אחזור ואני אבוא לפה למצב שייתנו לי שתי דקות וישסעו אותי. והבאתי מתנה.

זה דבר יפה: "בני אדם נולדו שווי ערך, לא דומים במראה, ביכולת, באפשרויות. הם שונים בתכונות אולם שווים בזכותם לכבוד והתייחסות אנושית." לחברת הכנסת יעל דיין, ההשראה, השותפה, החברה, בהערכה רבה, טל קורמן מנהלת איגוד מרכזי הסיוע. זה יפהפה ואני מודה.

טל, אני מתרגשת גם מהדברים שאמרת וגם מכל ההתנהלות של הישיבה הזו, אני פשוט לא מרגישה שממש תעלי למטוס והוא יסע במסלול וימריא - כל זה אמת, אבל זה עובר מאד מאד מהר, לכן תנצלי כל רגע כי זה כף, וכל הדברים שאמרו, ומי כמוך ראויה, אבל תקחי בחשבון גם שגם לדברים הטובים יש סוף, ותחזרי, אני נורא מקווה, לישראל קצת אחרת, כי היום לא דיברנו על המצב, לא דיברנו על הקשיים, ולא היה פיגוע הבוקר - אז אני מקווה שתחזרי למשהו קצת שונה, עם אווירה קצת יותר קלה.

אני חייבת להביא לתשומת לב כולנו שאנחנו מציירים משהו שהוא אדיר, אבל בואו לא נשכח, עם כל הקומפלימנטים וכל ההישגים וכל הצורה שבה הנושא הזה של המרכזים והסיוע - כל זה יוצא מן הכלל, אבל זה מבוסס על דבר איום ונורא, אז בואו לא נשכח את זה. זה מבוסס על פגע איום ונורא בחברה שלנו, שאנחנו עם הפרות המורעלים של העץ הזה מנסים להתמודד, וברמות שונות, מהבית הזה ומהשולחן הזה אנחנו מנסים להתמודד גם עם השורשים של העץ שפריו מורעל. הפרי המורעל הזה נופל בחיקכם, של מרכזי הסיוע, של המרכזים לטיפול באלימות, של כל מי שנותן ידו, אבל השורשים, השורשים שיונקים מאיזה שהיא אדמה רקובה עם מים רעים - את זה אסור לנו לשכוח, כי אנחנו יכולים לתת את מכסימום הטיפול למי שחס וחלילה נגס מהפרי המורעל, אבל הבעיה האמיתית היא השורשים ואיך להתגבר על זה.

אני חושבת שאנחנו מצליחים יותר בטיפול בקורבנות העבירה, מאשר בשורשים העמוקים שגורמים את העבירה - אני בכל אופן מרגישה פחות תסכול בטיפול בקורבנות, פחות ופחות, ולא פחות תסכול כאשר אנחנו מנסים באמת לגעת בשורשים. תודה לכולכם ובשמחות. הישיבה נעולה.




הישיבה ננעלה בשעה 10.50