פרוטוקולים/מעמד האישה/5706



2
הוועדה לקידום מעמד האישה
17.06.2002

פרוטוקולים/מעמד האישה/5706
ירושלים, ה' באלול, תשס"ב
13 באוגוסט, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 203
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שני, ז' בתמוז התשס"ב (17 ביוני 2002), שעה 14:00

ישיבה מיוחדת לציון יום הגאווה –
התייחסות היהדות להומוסקסואליות והתייחסות הקהילה ליהדות.

חברי הוועדה: היו”ר יעל דיין
קולט אביטל
חוסניה ג'בארה
זהבה גלאון
נעמי חזן
ענת מאור
משה רז

דן אלמגור, ד"ר - מחזאי וחוקר ספרות
הרב דוד גולינקין, פרופ' - נשיא מכון שכטר ללימודי היהדות של התנועה המסורתית קונסרבטיבית), יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל
יהוידע עמיר, ד"ר - חבר מועצת הרבנים בתנועה הרפורמית, המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת
הרב דוד לזר - חבר בכנסת הרבנים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית)
גלעד קריב, עו"ד - מנהל מדיניות ציבורית בתנועה הרפורמית ,המרכז לפלורליזם יהודי
סקוט גנזל - נשיא קשת גאווה, סגן נשיא קהילת בית האהבה
ענת שרבט - דוקטורנטית , החוג לתלמוד באוניברסיטת בר אילן
איתי פנקס - יו"ר האגודה ההומו לסבית
מנחם שיזף - חבר ועד במועצה הפוליטית לזכויות הגייז
נועה רוטמנש - נציגת ק.ל.פ
יאיר אמיר - המועצה הפוליטית לזכויות הגייז
לביא יוקי - המועצה הפוליטית לזכויות הגייז
שאול גונן - הפורום החיפאי
פטישי גל - הפורום החיפאי
הדס בועז - העשירון האחר
שרון הורנשטיין - הפורום החיפאי
זיו מור - הפורום החיפאי
מצליח נועה - הפורום החיפאי
פליישלר אדי - המועצה הפוליטית לזכויות הגייז
רון זאבי איריס - משרד החינוך
איילון אורי - התנועה לפלורליזם יהודי
רבקה קוסין איילון - התנועה לפלורליזם יהודי
הרב דייויד ווילפונד - התנועה לפלורליזם יהודי
אלן רוס פלדרנרג - הבית הפתוח
נורה גרינברג - שינוי מין
מיכל עדן - חברת מועצת עיריית ת"א


ליזר פלס - חרדי שביציאתו מן הארון נאלץ לחזור בשאלה.
ג'רי לוינסון - יו"ר "הבית הפתוח"

אדיר שטיינר
דורון דאון
דולגונוס קירל
יניב הלפרין
זיו מור
לורד ראסל
גיא לנץ
אסף בנרף
אייל נעמן
סער נתנאל
אבי עוזרי
פנחס פלטנר
איתי פנקס
פרומר אבינוף
צדוק יוסף
רוזן יובל

דנה גורדון

סיגל גורדון







התייחסות היהדות להומוסקסואליות והתייחסות ההומוסקסואליות ליהדות

שלום לכולם, אני מתכבדת לפתוח את האירוע השנתי של יום הגאווה בכנסת שמתקיים מדי שנה, בחסות או כחלק מעבודת ועדת המשנה לזכויות הומואים ולסביות, שהוספנו אחר כך גם את הבי-סקסואליים. כאשר אני אומרת הומוסקסואליים, מבחינת הגדרה של נטייה מינית אני כוללת כמובן את כולם. היום, כמו כל שנה, בחרנו בנושא שמעניין אותנו דווקא בבית הזה. הוא מעניין כל אחד מאתנו, אבל הנושא הספציפי שעולה לסדר היום בבית המחוקקים מאז ומעולם, מאחר וישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית יהודית, ואנחנו רואים בנושא הנטייה המינית משהו שצריך להיות ברור מאליו מטעם הדמוקרטיה. הדת היהודית איננה רואה את הנטייה המינית כחלק מהדברים השוויוניים והברורים מאליהם. אחד הקונפליקטים שנוצרים בחברה הישראלית כאשר מדברים על דת ומדינה, וכאשר מדברים על יהודית ודמוקרטית, זה אותה התנגשות בין יהודית ודמוקרטית כאשר אנחנו מדברים בזכויותיהם ובמעמדם של הומוסקסואלים ולסביות.

ביקשנו היום לעסוק בנושא של התייחסות היהדות להומוסקסואליות והתייחסות ההומוסקסואליים והלסביות ליהדות בתוקף היותם חלק ממדינה יהודית. ההזמנה שלנו לחלק הראשון כללה מספר רבנים. אני מוכרחה לומר, שלמרות כוונה באמת טובה ואמיתית של חבר הכנסת יאיר פרץ מש"ס, לתווך בינינו לבין רבנים אורתודוכסים, היו שניים שהסכימו, אחד מהם מכהן הבוקר בבית דין, אז נבצר מהם להשתתף בישיבה. אני נוטה להאמין שהכוונה כן הייתה לקחת חלק, אך הם לא יהיו אתנו היום.

הנושא שמוצג היום הוא במחלוקת, אנחנו נשכיל ונראה היכן אנחנו עומדים, יש לנו התייחסות אקדמית לנושא של יחס הומוסקסואליים ולסביות במקורות התלמודיים, יש לנו מאמר של אייל גרוס, שלא יכל להגיע לכאן היום אבל הוא כותב בצורה מעמיקה כהרגלו על ההתייחסות של הדת היהודית להומוסקסואליים ולסביות, ולטענתו – המרחיקת לכת – הוא חושב שהדת כפי שהיא במקורה איננה מתנגדת אלא זה אחד מהחטאים. כדאי לקרוא את המאמר שלו, לא יהיה לי זמן להקריא אותו, יש כאן התייחסות מאוד מעניינת וראויה לקריאה.

מאחר והאירוע הזה הוא אירוע חגיגי, אני רוצה להודות לשני אנשים בנושא הפתיחה. אני רוצה להודות לאיציק יושע, שנבצר ממנו להגיע, ואני מצטערת על כך כי איציק יושע תרם לנו את הנושא שאנחנו דנים בו היום.

אני מאוד מאושרת יחד אתכם לקבל את פניו של ד"ר דן אלמגור, מחזאי, חוקר ספרות. הקשר הישיר שלי אתו, היינו יחד הרבה שנים, עדיין יחד, בנושא של זכויות בעלי חיים והאגודות השונות, קידום הנושא של מניעת התעללות בבעלי חיים. דן אלמגור יקרא לנו שירת אהבה הומוסקסואלית שנכתבה על ידי רבנים בימי הביניים. אני אבקש ממנו לפתוח את הצהרים החגיגי הזה. תודה.

אנחנו בדרך כלל מתלוננים ואומרים, מה יהיה אם זה יימשך כך, עוד נגיע לימי הביניים. התזה שלי, הלוואי שכבר נגיע לימי הביניים, כי מבחינת הפתיחות, היחס של הרבנים והמשוררים שומרי המסורת, גם לבעיית ההומוסקסואליות ולבעיית האהבה בכלל, אנחנו עדיין בתקופת המערות.

אני רוצה להוציא היום מהארון, מארון הספרים היהודי, כמה שירים שכתבו גדולי המשוררים העבריים שלנו בימי הביניים, בתור הזהב. כולם אנשים שומרי מסורת וחרדים, כולם ראשי ישיבות, פרשני תנ"ך, פרשני תלמוד, התפילות שלהם נמצאות בספרי התפילה בימים הנוראים והקדושים ביותר שלנו. על שמותיהם יש רחובות גדולים בתל-אביב ובירושלים: אבן גבירול, יהודה הלוי, משה בן-עזרא, ויהודה אלחריזי, כולם רבנים גדולים, והנה הם בתקופת תור הזהב בספרד, במאה ה-11 ו-12 כתבו בין השאר שירים רבים, אני מדבר על מאות שירים של עשרות משוררים, שהם שירי אהבה חד מיניים של גבר לגבר, הרבה פעמים גם של גברים לנערים צעירים, בעיקר ברוח האופנה, אז הנערים שהיו במסיבות ובמשתאות, בגנים היפים, בגרנדה, סביליה, קורדובה, מושיטים את היין על המגשים ולא היססו לכתוב להם שירים שכאלה. השירים האלה זה לא גילוי גדול, השירים האלה מופיעים בכל האנתולוגיות הרציניות שעשו במוסד ביאליק, ומלמדים אותם באוניברסיטה חתני פרס ישראל. בשעתו כתבתי עליהם מחזה, "מחברות החשק", עם זאת, כאשר מדברים על ארון הספרים היהודי, מתעלמים מהשירים הללו.

ברשותכם, אני רוצה לקרוא לכם רק שני שירים קצרים ועוד שני קטעים המדברים על הדברים הללו ולא שיניתי מילה. אפשר לומר, כמו שעשו לשיר השיר, שזה אלגוריה, הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, תראו שזה לא מקבל את הפירוש האלגורי, אפשר לומר, כמו שדיברו על דוד ויהונתן, שאלה שירים על רעות ואהבה בלבד, אלה שירים מפורשים של אהבה בתענוגים.

השיר הראשון כתב רבי משה בן-עזרא, המכונה "הסלח", משום שהוא כתב הרבה "סליחות" שמופיעות בספרי התפילות שלנו והיה גדול בתורה.

"תאות לבבי ומחמד עיני
עופר לצדי וכוס בימיני!"
– עופר, צבי, איל, אלה הם כמובן כינויים לאהובים הצעירים, לאהובות הצעירות. ובכן, תאות לבבו ומחמד עינו של רבי משה בן-עזרא בשיר הזה, עופר – נער צעיר לצד אחד וכוס יין בשנייה. -
רבו מריבי – מריבי הם אלה החסודים, המתחסדים, הצבועים שבאים לריב אתי, לגעור בי שזה לא יפה.
"רבו מריבי – ולא אשמעם,
בוא, הצבי, ואני אכניעם,
וזמן יכלם ומות ירעם.
בוא, הצבי, קום והבריאני
מצוף שפתך והשביעני!
אם בעבור חטא ובגלל אשמה
אשגה ביפיך – אדני שמה!"
- אם זה חטא, אדוני שם והוא ישפוט, ובוודאי שהוא איננו מתנגד, ואז כתוב על הצבי נפתה, התפתה –
"נפתה, וקמנו אל בית אמו,
וייט לעול סבלי את שכמו, - נשא אותי על גבו, על כתפיו –
לילה ויומם אני רק עמו.
אפשט בגדיו – ויפשיטני,
אינק שפתיו – וייניקני.
אל תאנף בי, צבי, עד כלה,
הפלא רצונך, ידידי, הפלא,
ונשק ידידך וחפצו מלא!
אם יש בפנשך חיות – חיני,
או חפצך להרג – הרגני".

זה שיר שקשה מאוד לעשות לו אלגוריה בנוסח שיר השירים. שיר נוסף של ר' משה בן-עזרא והוא אומר:

"סוד לבי ומצפוני
גלו נחלי עיני.
מריב, החשה הרף!
צבי למדה טרף טרף
עז פנים קשה ערף,
חשקו העציבני
ובלי לב עזבני."
- כשהוא לא אוהב אותי, הוא מעציב אותי. והנה התיאור של הנער שאוהב מחבר השיר בשיר: -
"עפר דללו מתניו,
שמש רד למול פניו, - אפילו השמש מרגישה מסמיקה או חלשה –
ובחצי שתי עיניו
את נומי גזלני - את שנתי גזל –
ובכל פה אכלני.


לא אשכח ימי חלדי
ליל שכבו אלי צדי
על ערשי ומרבדי
עד בקר נשקני
ועסיס פיו הניקני.

מה נחמד וטוב דרכו,
מה מתוק פרי חכו!".

כאלה שירים, דומים מאוד, ארוטיים מאוד, בלתי ניתנים לפירוש אחר, למרות שיש אומרים, שזה בעצם שירים של בחורה לבחור, שזה בעצם אופנה ספרותית, מה שכנראה ייתכן נכון, אבל עצם העובדה שגדולי הרבנים והמשוררים שלנו, אנשים שומרי מצוות ומחמירים לא היססו לתרגם, להשתתף באופנה הזאת, מדברת בעד עצמה. כאמור, יש לנו עוד עשרות משוררים כאלה בשירת ימי הביניים. אני אקרא שתי שורות מכל אחד, ר' יהודה אלחריזי המספר שהוא פגש גבר אי שם במסעותיו, והגבר אמר לו, שיש בביתו נער:

"ולי נער, ישרתני כחפצי
ארסנו בכל עת רעננה,
ועלי חוב להשלים לו צרכיו
ולתת לו שאר, וכסות ואונה".
· אצלנו מתווכחים בני זוג על עניין הזכויות, הנה אדם שאומר, שלי חובה, כמו לגבר לאישה, לתת לו את שארו, את בשרו, את בגדיו, ואת אונתו, את תשוקתו המינית.
· ובשיר אחר אומר אלחריזי על משה רבנו: -
"לו שר, היה רואה, בנו עמרם,
פני דודי מתאדמים בעת שתת שכר
ויפי קבוצותיו והוד ידיו
לא חק בתורה ועת זכר". – אילו היה רואה את החבר שלי, כמה שהוא יפה, היה מוציא מן התורה את הפסוק הזה, ועת זכר לא תשכב משכבי אשה, משה רבנו. הם עשו את זה בהומור אבל בהחלט בפתיחות רבה.

אני אחתום בשלוש שורות של שירת אהבת נשים לנשים. גם זה מופיע אצלנו יותר נדיר כי נשים לא כתבו אז שירים, אבל במציאות ההיא, של הרמונות, של מאות ואלפי נשים ופילגשים שחיות לבד ומחכות שפעם בשלוש שנים וחצי, כבוד האמירו, המלך, יזמין אותן אליו, פרחה כמובן ולבלבה חברות וגם אהבה בין הנשים.

והנה שיר נחמד, אחרון, של ר' טורוס אבולעאפיה, משורר עברי, הפעם בספרד הנוצרית, שהרבה לכתוב שירי אהבה וחשק, וכך הוא כותב על תשוקתו להיות אישה:

"באהבה חלתי ולא ילדתי/ – סבלתי חבלים וצירים אבל לא ילדתי –
ובפח צביה בת ערב נלכדתי. – נלכדתי בפח של צביה בת ערב –
לנשק בפיה אותה נפשי, עדי/
להיות נקבה בעדה חמדתי - כל כך אני מתאווה לנשק אותה שאני רוצה להיות נקבה –
כי הנקבות היא מנשקת,
ובשביל שאני זכר אני הפסדתי".

שיר בהומור רב, אבל מגלה לנו גילויי חיבה בין נשים, אינני יודע אם הכוונה ממש באותה רוח.

אני רוצה לסיים בהערה אישית מכל הלב. יש להניח שעכשיו בטח יתחילו לשאול, מה גם הוא? אז הוא לא, אבל אם הוא היה, הוא היה בוודאי מודה ורואה בזה דבר טבעי וחופשי. רבים מאוד מחבריי וחברותיי הקרובים והאהובים הם גייז. אני גאה מאוד להיות חבר שלהם, אני גאה מאוד לעמוד לצדם בכל המאבקים למען החלש, המדוכה, למען הסובל במאבקים, למען בעלי החיים, ובעיקר במאבקים למען בני האדם ובהפגנות למען השלום. אני רואה בהם אנשים יותר נחמדים, יותר מצפוניים, יותר רגישים, יותר אסתטיים, יותר מוסריים, ויותר יהודים מאשר רבים מאלה המתהדרים ביהדותם ומנצלים איזו שהיא הבטחה כדי להתעלל באנשים אחרים.

תודה רבה לדן אלמגור. כאשר משרד החינוך יחזור לידיים מרצ, כפי שהיה, לידיים הטובות והאמונות של מרצ, מאחר ויש פרק שנלמד לבגרות, שירת ימי הביניים, הייתי מציעה להוסיף את זה, וכמובן בלי שום פרשנות, לא מתבקשת כאן, לא אלגוריות ולא מטאפורות, הדברים יותר ברורים אולי מאשר שירים מודרניים. ברור שזה נכתב בתקופה שהעניין הוא נושא לשירה, ולא נושא לחקיקה, ולא נושא לרדיפה, אלא פשוט לאהבה. ואם האהבה היא בין שני גברים או המעט שקראת לנו בין שתי נשים, זה נושא לשיר ולכתר לו כתרים, ולא איזה שהיא צורה בחשאי. לכן, לדעתי לא היה צורך להחביא את זה באלגוריות.

אני רוצה לשאול את חברי וחברות הכנסת של מרצ, כמה והאם כולכם מוגבלים בזמן?

סיעת מרץ משתתפת בחגיגה ואומרת חג שמח.

אני מדברת בשם חברת הכנסת נעמי חזן, מוסי רז, חבר הכנסת אבשלום וילן וזהבה גלאון, שהיו פה, בשמי ובשם כל מרצ. אני רוצה לומר, ראשית, הרבה ברכות לחברי וחברות הקהילה שאנחנו מלווים אותם לאורך עשר שנים. קראתי בגיליון האחרון שלכם, שזו הייתה שנה מאוד מוצלחת ומאוד קשה. צריך לראות את המוצלחת. היא הייתה מוצלחת במובן שאנשים בעלי עמדה גבוהה נחשפו, בין אם זמרים ובין אומנים, הם נחשפים ושותפים. אני זוכרת את היציאה מהארון של פרופ' עוזי אבן, לפני עשר שנים, וגם את יכולת הגאווה, שלא כל אחד חייב לצאת מהארון, כל אחד לפי בחירתו. העובדה שהתקיים מצעד בירושלים, ביוזמתכם ובגיבוי שלנו היא פריצת דרך אדירה. יש שקמים ורוצים להחזיר אותנו לתקופת המערות. אז אני רוצה לומר, אנחנו אתכם לאורך כל הדרך.

דבר נוסף, אני רוצה לברך מאוד את הרבנים. אני רוצה לומר לכם, שהמפגש היום הוא אחד המרגשים ביותר. אנחנו מצטרפים לדברים שאמר דן אלמגור ואנחנו גאים בכם. כנגד אלה שהם החולשה ורוצים להחליש את הכוח המוסרי והציבורי שלנו, אנחנו אתכם, הרבה הצלחה, ולחברת הכנסת שמובילה את העניין, תודה רבה ובהצלחה.

נפתח עם פרופסור הרב דוד גולינקין, הוא הנשיא והרקטור של מכון שכטר ללימודי היהדות בירושלים, הוא גם יו"ר של ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, ועד שכותב תשובות, פוסק הלכה עבור התנועה הקונסרבטיבית בארץ.

צהרים טובים, התנועה הקונסרבטיבית היא תנועה בינלאומית המונה כמיליון וחצי חברים. התנועה מחויבת להלכה אבל גם מנסה להתמודד עם שאלות מודרניות באופן כן ומעמיק. אנסה להציג כאן בקצרה את העמדה הרשמית של ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית בחו"ל, מכיוון שהם הקדישו כשנתיים לדיון בנושא ההומוסקסואליות ביהדות, בראשית שנות התשעים, וכתבו על כך 12 תשובות שהתקבלו על ידי אותו ועד. יש לי כאן את ספר התשובות שלהם המכיל 120 עמודים העוסקים בנושא הספציפי הזה. כמובן, אי אפשר להציג את מגוון הדעות בשבע דקות, ולכן אציג חלק מהדברים בראשי פרקים. הנושאים בוודאי רגישים, אנסה להציג את המקורות, ואני מתנצל מראש אם הדברים פוגעים במישהו.

האיסור הבסיסי בתורה לעניין משכב זכר נמצא בויקרא פרק י"ח: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא". אותו פרק בספר ויקרא רושם רשימה של כ-15 "עריות". כלומר, יחסים אסורים בין גברים, נשים וכדומה. העניין הזה חוזר בויקרא פרק כ': "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם". גם כאן, ההקשר הוא רשימה של כעשרה סוגים של עריות.

תלי תלים של פרשנות נאמרו על המילה "תועבה" באותם פסוקים במשך הדורות מתקופת התלמוד ועד ימינו. ברור שאי אפשר לפרט במסגרת הזמן העומד לרשותנו, וגם ספק אם אפשר להגיע לפשוטו של עניין. אבל הרבה מחברי ועד ההלכה סברו, שהפירוש למילה הספציפית הזאת לא כל כך משנה. "משכב זכר" איננו אסור ליהודי מאמין, שומר מצוות מפני שהוא "תועבה", אלא מפני שהוא איסור מדאורייתא – כלומר איסור מן התורה – המופיע ברשימת העריות בספר ויקרא. כלומר, כשם שכתוב בספר ויקרא, פרק י"ח: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערוותה" בלי שום הסבר והדבר בכל אסור, כך כתוב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", וההסבר "תועבה היא" בסוף הפסוק, לא מעלה ולא מוריד לגבי עצם האיסור מן התורה.

אותו פרק בספר ויקרא מתחיל ומסתיים במילים "אני ה' אלהיכם", ומדגיש שש פעמים "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם". חז"ל – החכמים של המשנה והתלמוד – הבחינו בהדגשות אלו לפי 1800 שנה, וכך דרשו בספרא, שהוא מדרש קדום לספר ויקרא:
"דבר על בני ישראל ואמרת עליהם: אני ה' אלהיכם".

אני ה' שקבלתם מלכותי עליכם במצרים?

הן והן!
קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי!
אני הוא שקבלתם מלכותי בסיני?

הן והן!
קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי!

כלומר, העריות בספר ויקרא פרק י"ח הן גזרות של הקב"ה, ויש לקבל אותן אפילו אם לא מבינים את כולן.

מה לגבי הלסביות? הדבר הזה לא נאסר במפורש בתורה, אבל חז"ל למדו את האיסור מפסוק אחר באותו פרק, ויקרא י"ח. והנה הדרשה שלהם:

"כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האישה נושא לאיש והאשה לאשה. לכך נאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו".

כלומר, לפי המקור הזה מתקופת חכמי המשנה, הלסביות אסורה מן התורה על סמך הפסוק "כמעשה ארץ כנען לא תעשו". הם עשו את המעשים האלה, לכם אסור להתנהג כך.

הרמב"ם, ר' משה בן-מימון, סיכם את העניין הזה בספרו הגדול משנה תורה, הלכות איסורי ביאה:

נשים המסוללות זו בזו – אסור, וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו. אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל (אבל) ראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור.

כלומר, הרמב"ם אומר, שאין מצוות לא תעשה מיוחדת ללסביות, אבל מכין אותן מכת מרדות – שהיא העונש הקבוע לכל איסור דרבנן. הרמב"ם מסכם, שיש כאן איסור מהחכמים ולא איסור מהתורה.

עד כאן ראינו שמשכב זכר הוא איסור דאורייתא ושהלסביות היא איסור דרבנן, איסור של החכמים. אבל יש פן נוסף לעניין, המקרא וחז"ל סברו, שהדוגיות האידיאלית היחידה היא בין איש ואישה.

וכך נאמר למשל בספר בראשית פרק ב': "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". בהמשך הפרק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". והתלמוד דורש: ודרש באשתו – ולא בזכר; ולא באשת חברו; ולא בבהמה.

וכן דרשו חז"ל במסכת סנהדרין: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – לא איש בלא אישה
ולא אישה בלא איש
ולא שניהם בלא שכינה"

כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. כלומר, יש כאן אידיאל משפחתי בין אלפי שנים, וההומוסקסואליות לא מתאימה לאידיאל הזה.

על אף ההתנגדות של ההלכה ושל היהדות הקלאסית להומוסקסואליות, אין זאת אומרת שיש להתייחס בצורה שלילית או אכזרית להומוסקסואלים, לאותם בני אדם שיש להם נטייה כזאת. רעיון זה מתבטא בסיפור קלאסי במסכת ברכות, שם מסופר על בריונים שגרו בשכונתו של ר' מאיר והציקו לו. ר' מאיר התפלל שימותו. אמרה לו אשתו: למה אתה מתפלל כך? מפני שכתוב בספר תהילים "יתמו חטאים מן הארץ", - האם כתוב יתמו חוטאים? לא. כתוב חטאים. כלומר, מותר להתנגד לחטא מסוים, אבל לא לחוטא. וכשם שיש להתייחס יפה ליהודי שמחלל שבת או אינו שומר כשרות, כך יש להתייחס יפה לכל יהודי, אפילו אם אתה לא מסכים עם התנהגותו.

יתר על כן, יש מצוות עשה לאהוב כל יהודי, על סמך הפסוק בספר ויקרא "ואהבת לרעך כמוך". אומנם, יש המגבילים את המצווה הזאת "לאחיך בתורה ובמצוות", כלומר, רק לאלה שומרי המצוות. אבל פוסקים אחרים קבעו: ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל גם יהודים שאינם שומרי מצוות, והם נותנים את הדוגמה מהמשנה, שם נאמר, שמי שחייב מיתה, ברור לו מיתה יפה. כלומר, יש לאהוב אפילו את היהודי שנידון למוות על מעשיו.

על רקע כל הנ"ל, אקריא שתי החלטות של "כנסת הרבנים" (The Rabbinical Assembly), הארגון הבינלאומי של רבנים קונסרבטיביים. ההחלטה הראשונה היא משנת 1990, התקבלה בכנס השנתי של כנסת הרבנים בחו"ל. כמובן אני מתרגם מאנגלית: אנו תומכים בגישה המסורת של להטרוסקסואליות, אבל בו בזמן, אנחנו תומכים בשוויון אזרחי להומוסקסואלים. אנחנו מוקיעים אלימות נגד הומוסקסואלים. אנחנו חוזרים ואומרים שהומוסקסואלים, כמו כל היהודים, מוזמנים להיות חברים בבתי הכנסת שלנו. ואנו קוראים לכל אגפי התנועה הקונסרבטיבית לתגבר את ההבנה והדאגה שיש לנו ליהודים הומוסקסואלים.

ההחלטה השניה מ-1992 והיא עוסקת יותר בנושא של נישואין הומוסקסואלים והיא אומרת: לא נבצע טקסי מחויבות (Commitment Ceremonies) של הומוסקסואלים; לא נקבל הומוסקסואלים גלויים לבית ספר לרבנות או לבית ספר לחזנות. מצד שני, לא "נחפש" הומוסקסואלים "בארון" שהם כבר רבנים ומחנכים. אנחנו חוזרים ומדגישים, ההומוסקסואלים יתקבלו בצורה יפה בקהילות, בתנועות הנוער, במחנות ובבתי הספר של התנועה הקונסרבטיבית.

ניסיתי לסכם נושא מסובך מאוד על רגל אחת. באשר לשאר יש לומר: "ואידך זיל גמור", זה נושא מסובך ומכובד וחייבים להמשיך ללמוד וללמד את הנושא הזה. תודה רבה.

אני מודה לפרופסור הרב דוד גולינקין. אנחנו יודעים פחות או יותר מה החלוקה ביהדות העולם, קונסרבטיבים, רפורמים, והמשקל הענק שיש לכם ביהדות מחוץ לישראל. כאן, אתם יחד אתנו בסירה אחת, מבחינת הכנסת וחברי הכנסת. זאת אומרת, לנו לפחות יש את הכוח להציע חוקים וגם ליפול בחוקים. אתם תלויים בנו ואנחנו עדיין לא מיעוט בבית הזה, אבל ברגע שעברת או נכנסת דרך נמל התעופה בן-גוריון או דרך נמל כלשהו ונכנסת למדינת ישראל, לצערי הרב, על זה יש לנו מאבק משותף, הסמכות שלך כרב לבצע דברים שאתה יכול לבצע בקהילה שלך היא נשללת ממך. זאת אומרת, זה לא אם רואים אותך בעין יפה, מראש אומרים לך, – זו הבעיה של הרפורמים, של הפלורליזם ושל הקונסרבטיבים – זה לא שלא מכירים בקהילה עצמה, אלא שלא מכירים בסמכות הרבנים שלהם. כלומר, יש לך חשיבות גדולה בעינינו, אבל הסמכות שלך לבצע את אותם הדברים שהוסמכת אליהם נשללת ממך במדינת ישראל ועל זה, בוודאי כל מי שמזדהה עם הקהילה ובוודאי כל מי שמזדהה עם זכויות אדם, על זה המאבק הרחב שלנו. אני חושבת, שגם הקונסרבטיבים וגם הרפורמים עוד ילכו דרך ארוכה, גם בעניין של ההומוסקסואלים. זה לא רק שאלה לבצע טקסים של נישואין, אלא הכרה של הזוגיות של בני אותו מין. אני חושבת שהלכתם דרך ארוכה, אצה לי הדרך, אבל אני יכולה להבין אתכם, שאתם עושים את ההתפתחות והדינמיקה שלכם, שכל צעד שאתם פוסעים מרחיק אתכם מהקהילות האורתודוכסיות יותר. זאת אומרת, לא רק לאן פניכם, אלא גם, מה המקום שלכם בהשוואה לזרמים אחרים ביהדות, ובחרתם להיות זרם מרכזי ומכאן הנהייה הגדולה אחריכם. אני חושבת, שגם הזרם, בסופו של דבר, ירגיש מחויבות לקדימה יותר מאשר לפער ביניכם לבין האורתודוכסים.

אני רוצה להתחיל ולומר, יש לי כבוד עצום לוועדה למעמד האישה בכלל ולפעולה הזאת שאתם עושים היום. אם מישהו היה מדמה בלבו לפני אותו כינוס עם עוזי אבן, שבכלים האלה אפשר לשנות כל כך הרבה בחברה הישראלית, להפוך אותה, לתת לה לצעוד צעד כל כך חשוב לקראת זה שהיא תהיה חברה ראויה יותר, היו צוחקים עליו. והנה, ועדה – כך אמרת - שמייצגת מיעוט, מצליחה לעשות כל כך הרבה, יישר כוחכם, ואני שמח להיות שותף, ולו לרגע, למאמץ הגדול הזה.

אני במיוחד רוצה לברך על כך, שאנחנו מוציאים את הדיון בשאלת מקומם של בעלי הנטיות המיניות השונות בחברה, הומוסקסואלים, הטרוסקסואלים, מן המשבצת שבה אנחנו אומרים, מבחינת הדמוקרטיה, ברור שאנחנו צריכים לתמוך בכך, וכחבר מרצ אני לא יכול אלא להצטרף לכל מה שנאמר כאן בשם סיעת מרצ, זה ברור לגמרי שאני שותף לכל זה, אבל השאלה היא, מהי נקודת המבט היהודית. חשוב מאוד שאנחנו פותחים את השאלה הזאת, אנחנו מוציאים אותה מן הגטו, ואיננו מוכנים יותר לקבל את ההבחנות האלה כאילו באופן מובנה חייבת להיות כאן התנגשות.

הערה אחרונה לפני שאגע בעניין עצמו. אפשר לגעת בשאלת מקומם של בעלי הנטיות השונות בחברה משתי זוויות ראייה, בדומה לשאלה בדבר מקומם של בני המינים השונים בחברה. אפשר לגעת בשאלה, צריך לעשות את זה ולא נוכל לעשות זאת היום - מנקודת המבט של העושר, שהחברה מתעשרת מכך שהיא כוללת את כל רבדיה וכל קבוצותיה כיוצרים וכפועלים בתוכה, והעוני שהיא נעשית ענייה כאשר היא מוציאה החוצה, אנשים, נשים, קבוצות, עמדות, סוגים של תרבות.

אבקש לדבר על משהו מצומצם יותר והוא בשאלה של פני החברה מבחינת הזכויות והמקום שהיא מעניקה לבני הקבוצות השונות. כאן נדמה לי, שהמאבק שהתנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית, כל אחת בדרכה, נאבקת בחברה הישראלית, והמאבק של הקהילה ההומו-לסבית נאבקת, ויש כמובן לא מעט חפיפה, כמו שיש הטרו-סקסואליים בשתי התנועות, בוודאי יש גם הומוסקסואליים לא מעטים בשתי התנועות, המאבק הזה דומה מאוד בין השאר שהוא איננו יכול להיות רק עניינם מצד אחד של יהודים קונסרבטיבים או רפורמים, אלא הוא נוגע לאשיות חייה היהודיים של המדינה והוא צריך להיות יקר לכל יהודי במדינת ישראל ובעצם לכל אזרח ישראלי. באותה מידה, המאבק על זכויותיהם ובעלי הנטיות ההומוסקסואליות ולסביות צריך להיות עניינו של כל אדם במדינת ישראל בלי שום קשר לשאלת נטייתו או נטייתה המינית, מפני שהוא נוגע לאופן שבו אנחנו חיים ולא באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.

המסורת היהודית, שמענו על כך דברים, בוודאי אפשר היה להאריך בכך עוד הרבה, המסורת היהודית בעיקרה בוודאי כמו מסורות דתיות רבות מאוד, שוללת את הנטייה המינית ההומוסקסואלית ורואה בה איסור. המסורת היהודית שוללת במידה רבה מאוד את שוויון הזכויות לנשים, לפחות כמו שהמסורת הזאת התגבשה במשך אלפי שנים בפסיקה הלכתית. אנחנו, כיהודים רפורמים, איננו רשאים מבחינה דתית לקבל, לא את העמדה האחת ולא את העמדה השנייה. זאת חייבת להיות נקודת המוצא לכל דיון.

כשאנחנו ניגשים לבנות את גישתנו אל המסורת, לבנות את יחסינו אל ההלכה, לבנות את האופן שבו ייבנו הקהילות שלנו, לבנות את האופן שבו יפותח סידור התפילה שלנו, לבנות את האופן שבו נהיה יהודים דתיים, איננו רשאים לקבל את הקביעה הזאת וחייבים לראות בה קביעה ששייכת להיסטוריה של עם ישראל – גם על ההיסטוריה הזאת שמענו דברים רחבים יותר, מבעד לעמדה הרשמית הזאת, בוודאי ביטויים של הומו-ארוטיות אפשר היה להביא רבים, אתה הבאת משירת ספרד, אפשר היה מלוא חופניים להביא מספרות התלמוד ומכל מקום שבו חיו אנשים כי בכל מקום שבו יש חיים אנשים היו הטרו-סקסואליים, היו הומו-סקסואליים, והעניין ברור לגמרי. אנחנו חייבים לראות בזה חלק מההיסטוריה ולשאול עצמנו מנקודת מבט שבה איננו מוכנים בשום פנים ואופן לראות בנטייה מינית עניין "תועבה" מבחינה מוסרית או דתית, מה צריך להיות יחסינו לשאלת שילובן של קהילות שונות, בתוך החברה שלנו, בתוך הקהילה הקטנה שאנחנו בונים.

לצורך העניין הזה צריך להדגיש שלושה ערכים חשובים, אני חושב שהמסורת היהודית, אולי בניגוד לחלק מהמסורות הדתיות שאנחנו מכירים מסביבנו, רואה במיניותו של האדם, באהבה הזוגית, חלק משלמותו של האדם. היא רואה במין לא רק דבר שצריך להסכים אתו, אלא חלק מאושרו, חלק מיכולתו לתרום רוחנית, חברתית, תרבותית, להיות תא יוצר בתוך העם היהודי. זה נכון לגבי הטרוסקסואלים, זה נכון לגבי הומוסקסואלים.

ולכן, כל נטייה לומר, אנחנו לא נשאל ואתם לא תספרו, נסו להיות בתוך הארון או לפחות אצלנו, אל תבליטו את עצמכם, היא נטייה מסוכנת מאוד, היא נטייה הרסנית מבחינה דתית, היא נטייה הרסנית מבחינה אנושית, נטייה שאסור לנו לקבל אותה. פירוש הדבר, ראשית, כמובן מאליו, שהתנועה ליהדות מתקדמת רואה עצמה שותפה מלאה במאבק למען זכויות ההומוסקסואלים והלסביות בכל רחבי החברה הישראלית. בכוחה הדל – ואני לא צריך להסביר עד כמה הוא דל – רוצה לתרום לכל מאבק שיש בו כדי להרבות את השוויון, להמעיט את הדיכוי ואת האפליה, גם בשאלת היחס המשפטי של החברה אל נישואין הומוסקסואלים, גם בשאלת היחס המשפטי של החברה אל זכויות בני זוג וכיו"ב.

אנחנו כמובן מקדמים בברכה את כל אלה הרוצים להיות חברים בקהילותינו, הרוצים לבוא ללמוד במוסדותינו, הרוצים להיות רבנים ורבות ולהנהיג יחד אתנו את הזרם שאנחנו שייכים אליו, אבל כל זה הוא בחזקת מובן מאליו.

חבר הכנסת דיין צודקת לגמרי, שמנקודת המוצא הזאת עומדת עכשיו לפנינו המשימה לחשוב את דתיותנו, לחשוב את דרכינו לעומק מחדש, ממש באותו אופן שבו האימוץ של עמדות שוויוניות בשאלת מעמד המינים בחברה, מחייבת מייד חשיבה תיאולוגית חדשה, חשיבה חברתית חדשה, חשיבה שחורגת הרבה מעצם העובדה שנשים עולות לתורה, שהומוסקסואלים ולסביות מוזמנים מאוד להצטרף אל הרבנות הרפורמית, אל הקהילה הרפורמית, אל כל מעשינו שאני מקווה שיפרחו ויירבו.

אנחנו נמצאים בשבוע שלקראת פרשת בלק, אנחנו קוראים בפרשה על בלעם שהיה משוכנע בכל לבו מה הוא צריך לעשות, האינטרסים שלו, השכנוע הדתי שלו, עמידתו לפני אלוהיו למדו אותו שהוא צריך לקלל. הפרשה שלנו מספרת, שהוא בא לקלל ונמצא מברך. שמשהו, תרצו לומר הקדוש ברוך הוא, תרצו לומר משהו בקרבו, פרשו זאת על פי דרכם, לא נתן לו לקלל. אתם חיים עדיין בחברה שבה מרבית הנציגים של התנועות הדתיות, בין מקללים, בין מודים בחצי פה, בין מבקשים שתניחו אותם לנפשם, ממש כשם שהן בעולם הקונסרבטיבי זה כבר קרה, והן בעולם האורתודוכסי זה מתחיל לקרות, אפשר לראות את הניצנים הראשונים של שינוי במעמדן של נשים בעולמה של תורה, ובמעמדן של נשים בפסיקה ההלכתית. אנחנו נמצאים אולי חודשים ספורים לפני שנראה את הנשים הראשונות שרואות עצמן כאורתודוכסיות מוסמכות על ידי רבנים הרואים עצמם כאורתודוכסים, חודשים לא שנים. ייקח קצת יותר זמן, גם הפסיקה הקונסרבטיבית תשתנה, עוד תשמעו עמדות קונסרבטיביות אחרות, גם בעולמה של אורתודוכסיה, הבקיעים יגברו, וגם אנחנו הרפורמים נדע טוב יותר כיצד לנהל את הדו-שיח הזה שהוא כל כך יקר וחשוב.

הופנתה אליי שאלה, אם יש מועמד לגיור והגיור היחיד שקיים בארץ הוא גיור אורתודוכסי - - -

לא מדויק.

עדיין הגיור המוכר, האפשרי והזמין הוא גיור אורתודוכסי. אני שואלת, אם יבוא אדם שהוא מוצהר הומוסקסואל או לסבית, ורוצה לעבור הליכי גיור, האם תהיה למי מהזרמים בעיה לגייר אותו?

אני לא יודע לענות על מי מהזרמים. הגיור היחיד שלמדינת ישראל קל להכיר בו הוא הגיור האורתודוכסי. בארץ מתקיימים גיורים קונסרבטיביים ורפורמים, את מכירה היטב את המאבקים על ההכרה בהם, השאלה מסובכת ומורכבת. באשר לגיור רפורמי גם בארץ וגם בחו"ל, לפחות לצרכים מסוימים אפשר להיאבק על ההכרה בו, כנ"ל בכל הקשור לתנועה ליהדות מתקדמת, אין שום ספק, שנטייתו המינית של אדם כמו כל יתר מכלול הזהות שלו, זה דבר מעניין, גם המקצוע, גם ההשכלה, אך בוודאי ובוודאי איש לא יעלה על הדעת לפסול אדם לגיור או לכל הכשר אחר מפני שהוא או היא בעלי נטייה הומוסקסואלית. זה מובן מאליו לחלוטין.

לגבי גיור קונסרבטיבי של הומוסקסואלים, אני אישית לא נתקלתי בזה, אבל הגישה של התנועה היא, שהמתגייר אינו חייב לקבל על עצמו לקיים את כל תרי"ג המצוות, אלא שהוא חייב לקבל על עצמו את מערכת המצוות ולהבין את החשיבות של שמירת מצוות ביהדות. אי לכך, בדרך כלל אנחנו לא עושים תחקיר ולא סופרים את מספר המצוות שמקיים המתגייר, ולכן מן הסתם, הומוסקסואל כן יכול להתגייר בבית דין קונסרבטיבי.

נשאר הקטע של האורתודוכסים. השאלה, אם הדבר ידוע, האם רב אורתודוכסי יעשה את הליכי הגיור? אני לא בטוחה שהתשובה היא חד משמעית: לא ולא. זה שווה בירור.

לעומת סיעת מרצ שהתייצבה במלואה, אני מבינה שבינתיים רק חברת הכנסת יעל דיין ואני מייצגות את דגל מפלגת העבודה, אבל אני מוכרחה לומר, שרוב חברי הסיעה שלנו בדרכם לתל-אביב להצבעות בנושא חברתי-כלכלי ולכן אני מניחה שאנחנו במיעוט היום.

רציתי להתחיל בחצי הכוס המלאה, ולומר, אם להשוות עבר לא כל כך רחוק להווה, אפשר לראות שכולנו כאן עברנו דרך ארוכה, שחלו שינויים די גדולים בחברה הישראלית, לא רק בחברה הישראלית, בהתייחסות האנושית, החברתית של הרבה מאוד מבני עמנו, שנופצו הרבה דעות קדומות, ולפחות הדור הצעיר היום מתייחס לנושא ההשתייכות המינית בצורה הרבה יותר מובנת מאליה. ככלל, אני מתרשמת שיש יותר ויותר פתיחות ועל זה צריך להודות קודם כל למנהיגי הקהילה ההומו-לסבית, גם על מאבקם הציבורי, אבל גם באופן אינדיבידואלי להרבה אנשים שהוכיחו הרבה יושר והרבה מאוד אומץ לב.

באשר לחצי הכוס הריקה, ואולי יותר ממחצית הכוס ריקה, נשאר הרבה מאוד לעשות בתחום האזרחי והדתי, היום אני מבינה שעיקר השיח הוא בתחום הדתי, אבל ודאי שהוועדה שבראשה עומדת חברת הכנסת יעל דיין, שוקדת על כל התחומים המשפטיים כדי להגיע ליותר שוויון אזרחי. לחברים שלנו מהתנועה הקונסרבטיבית ומהתנועה הרפורמית אני רוצה לומר משהו שאני אומרת אותו מזה שנים, נכון הוא שאורתודוכסיה בהגדרתה אומרת מונופול ובהגדרתה אומרת, חוסר רצון כלשהו להביא לידי שינוי, אבל אנחנו גם חיים במדינה שבה לצערנו אין הפרדה בין דת ומדינה ולכן אין מנוס מלבקש גם מכם להפעיל יותר מאשר כוח שכנוע אלא גם כוח פוליטי. דהיינו, עד שלא תהיה התארגנות, ההתארגנות היחידה היא של שינוי, שהיא יותר אנטי-דתית מאשר למען הפלורליזם, אני חושבת שלא יחולו שינויים רבים במעמדן של התנועות האלה במדינה. הייתי רוצה לחזור על המלצתי, בנוסף למה שנעשה כאן, שתהיה התארגנות פוליטית יותר חזקה.

לכל הציבור כאן, וגם לך, חברת הכנסת דיין, תודתי על עבודה שאת משקיעה שנים רבות. אני מניחה שכולנו נמשיך במאבק הזה, גם לזכויות האזרח וגם לקדמה של כולם. בהצלחה.

חילקנו חומר שהוועדה הכינה על התייחסות דתות שונות, בנוסף ליהדות מופיעות גם הנצרות והאיסלאם. הומואים שמתעתדים להיות כמרים למשל, בכנסיה האנגליקנית, תהיה להם בעיה, כי העמדה היא – וזו העמדה הליברלית לעומת הקתולים – העמדה לגבי כמרים הומוסקסואלים אצל האנגליקניים היא, כל עוד אין הם פעילים מינית הם יכולים לשמש בתפקידם ככמרים. אני חושבת שיש כאן בעיה לגבי האנגליקניים. כמובן שהאיסלאם, לפי החומר שקיבלנו, באיראן הוצאו להורג באשמת הומוסקסואליות בשנים האחרונות לפחות 4,000 גברים. זה עוד מקום שבכל מקרה אנחנו שמים אותו בתחתית הרשימה. כדאי לפעמים לראות גם את המספרים האלה כדי להבין לאיזה חשכה אפשר להגיע.

אני אספר לכם על ההתייחסות להומוסקסואליות במקורות התלמודיים. התקופה שאתייחס אליה היא מהמקרא עד תקופת התלמוד, שזה המאה החמישית, סוף תקופת התלמוד. האיסור במקרא נכתב בשני פסוקים: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא". והפסוק השני: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם". השאלה שמתעוררת כאן היא לגבי הלסביות, האם הלסביות נכנסת לקטגוריה של הפסוקים האלה, האם האיסור על ההומוסקסואליות, שכאן ברור שהוא מוחל על זכר, האם הוא מוחל גם על האישה הלסבית?

המעשה האסור כפי שהוא מוגדר אצל חז"ל, בעקבות הפסוקים במקרא, מוגדר מרגע החדירה האנאלית, זה המעשה האסור, ההומוסקסואלי. שוב, נשאלות כמה שאלות: 1. האם יחסים הומוסקסואליים ללא האקט האסור מותרים? 2. האם לסביות מותרת כי אין בה אין את האקט האסור? 3. האם מותר לזוג חד מיני להתחתן, נאמר שהם לא עושים את המעשה האסור, את האקט שהגדירו חז"ל כאסור.

מדרש הלכה לספר ויקרא, מדבר על האיסור של נישואין. אני אצטט רק חלק קטן רלבנטי: "ובחוקותיהם לא תלכו", שזה פסוק בספר ויקרא, "האיש נושא לאיש והאישה לאישה". חלק מהפרשנים דיברו על העניין של האיש נושא לאיש והאישה לאישה, מדובר ביחסים מיניים ולאו דווקא בנישואין עצמם. חיפשתי לגבי המילה נושא בספרות התלמודית, ומצאתי, שרוב המקרים שמתייחסים למילה הזאת מתייחסים בהקשר של נישואין ולא בהקשר של יחסים מיניים. יש מדרש אגדה בבראשית רבא שמדבר על מיסוד קשר חד מיני על ידי כתובה. פרופסור שאול ליברמן אומר, שמיסוד הקשר הזה היה מוכר לחז"ל כבר מנהגי מלכים בעולם הרומי.

ההתנגדות ללסביות במסורת קשורה להתנגדות הכוללת להומוסקסואליות. ההתייחסות ללסביות במקורות נעה בין הקביעה שמדובר באיסור משפטי חמור לבין הגינוי המוסרי החלש ביותר. בכל מקרה, לא מצאתי שום התייחסות שמאפשרת לסביות, ההתייחסות לא נותנת לגיטימציה ללסביות. אני כותבת מאמר ביחד עם המנחה שלי, ד"ר קוסמן, במאמר אנחנו כותבים שיש שתי גישות לאיסור הלסבי, גישה אחת היא חמורה יותר ואומרת שהאיסור הזה הוא איסור דאורייתא, איסור מהתורה. זאת אומרת, שהפסוקים שהזכרתי קודם מוחלים גם על האנשים כמו שהם מוחלים על הגברים, התפיסה היא תפיסה כוללת. הספרא שהזכרתי קודם כמובן תומך בעניין הזה כי הוא דן יחד ב"איש נושא איש ואישה נושאת אישה" ולא מפריד בין השניים. הגישה השנייה אומרת, שזה איסור דרבנן - רוב המקורות שמתייחסים ללסביות תומכים בגישה הזאת, מקורות שמתייחסים ללסביות בנפרד מהומוסקסואליות, כל האיסורים, העונשים, הם אחרים לגמרי מהומוסקסואליות גברית.

דבר אחרון שאני רוצה לדבר עליו זאת הריאלייה, האם חז"ל כשדיברו על הומוסקסואליות ולסביות דיברו על איזה שהיא מציאות. המציאות הארצישראלית שונה מהמציאות הבבלית, הירושלמי שצמח בארץ ישראל מביא סיפור, שההומוסקסואליות חדרה לשירותיו של בית המדרש: ר' יהודה בן-פזי עלה לעליית הגג של בית המדרש וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה, לעומת הירושלמי שהגיב למציאות ריאלית של הומוסקסואליות והיה צריך ליצור איזה שהם גדרים והתעסקות עם הנושא שיש בו אולי איזה שהוא סיכוי להומוסקסואליות. מייד נכנס לדיון על ההומוסקסואליות התלמוד הבבלי שדיבר על הומוסקסואליות רחוקה, פחות מאיימת. ההומוסקסואליות במציאות הפרסית כנראה הייתה פחות נפוצה, ולכן דיונים כמו האם לתלמיד חכם מותר ללכת מבושם בשוק, בירושלמי זה הלך לכיוון ההומוסקסואלי ונאמר שם, כדי שלא יחשדו במשכב זכר, בבבלי העניין הזה נפל והיו תירוצים אחרים ללמה הוא לא יכול ללכת מבושם בשוק.

לסיכום דבריי אני רוצה לומר, התופעה הייתה קיימת, אני לא יודעת מה היה ההיקף שלה, לפי מספר ההתייחסויות, מספר ההתייחסויות קטן ולא גדול ולכן יכול להיות שזה היה שולי, אבל אי אפשר לדעת כי מדובר בטקסטים. כל מקור התייחס לתופעה ביחס לכמה שהיא הייתה רחבה בסביבה שלו וכמה שהייתה מציאותית.

אני רוצה לשאול אותך בעניין הענישה, הוזכרה כאן מכת מרדות, איזה מן מכה זו?

מכת מרדות היא לגבי לסביות.

זו צורת ענישה שונה ממלקות, שונה ממות יומת.

מכת מרדות זו רק המלצה של הרמב"ם, הוא לא אומר שזה איזה שהוא עונש שחייבים לבצע אותו. לגבי העונש עצמו, מהי מכת מרדות, אולי הרב גולינקין יוכל לענות על כך.

יש מכות שהן על איסור דאורייתא, כלומר כאשר מדובר במצוות לא תעשה. ויש מכת מרדות שהיא עונש על כך שעברת על איסור דרבנן, זה כאילו קנס שהחכמים המציאו על עבירת איסור דרבנן. זה לא קשור באופן ספציפי לחטא הזה, זה דבר שמופיע בהרבה מקומות.

ראשית, חג אהבה שמח לכולם. אני מאוד שמחה להיות כאן, אני חושבת שעצם קיום המושב הזה וקיום ההעלאה של נושא הומו-לסבית-בי-טרנס בכלל למשכן הנבחרים של מדינת ישראל זה חשוב ולא מה משנה מה נושא הדיון אלא עצם הנוכחות שלנו ועצם הקיום שלנו כאן.

מתחילת היום אנחנו מדברים על יחס היהדות להומואים, ללסביות, ביחס שלנו כהומואים ולסביות אל היהדות, אני חושבת שהבעיה המהותית והממשית שקיימת כאן היא לא ביחס היהדות, שהרי היהדות היא דת שבנויה על המון אהבה והמון קבלה, אלא על היחס של הממסד היהודי הרשמי, קרי, הרבני, האורתודוכסי, החרדי, אל הקהילות ההומוסקסואליות, הלסביות והבי-טרנס פה בארץ.

כלסבית, הרבה פעמים אנחנו צריכות להתמודד עם אפליה שבאה מכמה מקומות, שתופסת אותנו בהפוכה מימין ומשמאל. אנחנו נתקלות באפליה כי אנחנו נשים, כי הממסד הרבני מתייחס לנשים, אם נרצה ואם לא, באופן מבזה, משפיל, באופן לחלוטין לא ראוי ממוסד שהוא כביכול רשמי או ממשלתי. מצד שני, אנחנו זוכות ליחס משפיל, מפלה או מתעלם – שזה אפילו רע יותר מהכל – מכיוון שאנחנו לסביות, כי אנחנו נשים שבוחרות לבטא את מה שאנחנו, את מי שאנחנו ולחיות כמו שאנחנו. זה משהו שמבחינתו הוא מהותי, זה משהו שאני אישית מאוד מתפלאת שהממסד לא יכול לקבל. לאורך כל המסורת היהודית אנחנו רצופים בסיפורים שמספרים על אנשים ששרפו עצמם למוות כי לא נתנו להם להיות יהודים, כי לא נתנו להם להיות מי שהם ומה שהם. לא ברור לי איך אנשים שבמשך אלפיים שנה נלחמו על המהות שלהם פוסלים בקלות כל-כך את המהות שלי, את המהות שלנו, זה נראה לי לא הגיוני.

החברה החרדית או הדתית הפטריאכלית, זו שהיום קובעת לנו, לפחות מבחינה חוקתית, איך אנחנו נחיה, היא חברה שמתייחסת לנשים לסביות בצורה מזעזעת, לא חסרים סיפורים על נשים שיצאו מהארון, נשים דתיות שבמהלך תהליך הגירושין נאלצו להיפרד מכל מה שהיה להן, אם זה רכוש, ילדים, משפחה ואם זה זהות. רבות מהן מצאו את הדרך שלהן למטוסים וישר לזהות חלופית, העיקר שלא יידעו, העיקר שלא יהיו כאן, רחוק מהמשפחה, רחוק מהילדים, רחוק מעצמן. זה יחס שנותן הרגשה מאוד רעה.

הרבה פעמים אנחנו נאלצים לומר – אפילו כאן בדיון – אנחנו כהומואים, כלסביות, צריכים להילחם על הזכות להכרה שווה מצד היהדות, להכרה שווה מצד הממסד. למה? הרי אנחנו חלק מהחברה הזאת, אנחנו חלק מהקהילה הזאת, אנחנו חלק מהמדינה הזאת, אנחנו לא שונים, אנחנו לא אחרים, אנחנו לא נפרדים, אנחנו אנשים שחיים את החיים שלהם כפי שהם רואים לנכון. ולמה אנחנו צריכים להילחם על הזכות הכל כך בסיסית הזאת שהיא אמורה להיות טבעית לנו, ואולי פה במדינה שלנו, שאנחנו לא יכולים לחיות את החיים שלהם ולחיים של אנשים יש ערך כל כך נמוך, אנחנו מוצאים עצמנו נדחקים לפינה, למקום של חולשה, למקום של בושה, למקום שממנו אנחנו צריכים להגן על עצמנו. זה לא אמור להיות כך, אין לי סיבה להגן, אני לא עושה שום דבר שהוא לא בסדר, שהוא רע, שהוא לא נכון, אני בסך הכל חיה את עצמי.

לסיום, נאמר בהגדה של פסח – יתקנו אותי הרבנים אם אני טועה – המוציא את עצמו מן הכלל כופר בעיקר. אני רואה עצמי כחלק מכלל החברה בארץ, חבל מאוד שהממסד הרבני שאמור לייצג כאן כל כך הרבה מוציא אותי בכוח מהכלל הזה, באמת חבל.

אני שמחה – כל אימת שאני נפגשת בתום לב – כאשר אומרים, היהדות היא מלאת אהבה, אלא יש כאן משהו שהתקלקל. זאת אומרת, בין היהדות ובין הממסד הדתי, כאילו משהו התקלקל. לכן, אני יהודיה מלאה ואני מקבלת את היהדות כדת אוהבת וכדת מלאת אהבה, דת מכבדת, דת שוויונית. היהדות בעד שוויון. זה חוזר לכבודה של בת מלך פנימה. אז אני לא מצפה מהיהדות ולא מהממסד שלה שוויון לנשים, זה לא אומר מלחמת עולם, אבל אני לא אומרת, היהדות במקור תופסת האישה כשווה, ממש לא. אז אם בעניין הומוסקסואלים ולסביות אתם רוצים להרגיש שהיהדות בתפיסה הכללית שלה היא דת אוהבת, מאמצת ומחבקת ומה שמתקלקל כאן הוא המעבר בין האמונה לבין הרב בניזרי או הרב רביץ, בבקשה, אבל כשנכנסים לזה, אני לא רוצה לא מהדבש ולא מהעוקץ כי אני גם לא נוכחתי בכמות האדירה של הדבש שנשלח לדרכינו ולכן העוקץ עדיין די כואב.

(הדברים הבאים נאמרו באנגלית, ותורגמו לעברית על-ידי תמר בהירי)

רשות הדיבור לסקוט גנזל, שישב כאן בסבלנות והקשיב, למרות שאינו מבין עברית. אבקשך שלא להאריך בדברים. אני משוכנעת שכל הנוכחים כאן מבינים אנגלית במידה שאינה מחייבת אותנו בתרגום. תודה על שהגעת להיות אתנו כאן.

תודה לך. שמי סקוט גנזל, ואני הנשיא של הקונגרס העולמי של הומוסקסואלים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנס-ג'נדרס יהודים. אכן, זהו כבוד ועונג להיות כאן. לפני לא יותר מ-4 שעות הגעתי לכאן מהעיר ניו-יורק.

אני מתכוון לדבר היום על "קשר גאווה" שהוא הקונגרס העולמי של "LGBT Jews" . בשנות השבעים המוקדמות התחלנו להגדיר את זכויות ה-LGBT (לסביות, גאים, ביסקסואלים וטרנס-ג'נדרס. באותו זמן, יהודים שהוגדרו כ-LGBT שהיו מעונינים לשמור על זהותם היהודים, היו גורם שוליים אפילו בקרב הקהילות היהודיות הליברליות. זה היה הרקע להקמתן של הקהילות הראשונות שלנו באזורי מטרופולין מרכזיים כמו אלה שבלונדון, בניו-יורק, בפילדלפיה, בלוס-אנג'לס ובוואשינטון.

הכל החל ב-1975, כאשר עצרת או"ם קיבלה את ההחלטה האנטי-ציונית. קהילת "בית שמחת תורה" בניו-יורק, שלה בית הכנסת הגדול ביותר של הקונגרס שלנו, קראה לכינוס חירום בנושא האנטישמיות.

מה גודל הקהילה?

קהילת CBS בניו-יורק מונה כ-1200 חברים. בחגים המרכזיים מגיעים אליה בין 3500 ל-6000 איש. הקהילה קראה לכינוס חירום בנושא האנטישמיות, אליו הגיעו נציגים גם מ"בית אהבה" (קהילתי בפילדלפיה), "בית משפחה" בעיר הבירה וושינגטון ו"בית שמחת תורה" מניו-יורק.

מה שהחל בשעתו, הפך לוועידה הבינלאומית של יהודים הומוסקסואלים ולסביות. ועידות כאלה התקיימו מדי שנה. היתה תגובה עצומה כנגד החלטת האו"ם בעניין האנטישמיות. החלטה זו ליכדה נגדה ארגונים יהודיים רבים בארצות הברית, לא רק אלה שלנו אלא כאלה שנטייתם ליברלית.

המשבר מסביב להחלטת או"ם ב-1985, אשר השוותה ציונות לגזענות, נתפסה כמתקפה על ישראל ועל היהדות. התחושה של ארגוננו היתה שזהו משבר מרכזי שיש להילחם בו בכמה חזיתות. מכיוון שארגוננו לא התקבל למסגרת הקהילות היהודיות, התארגנו במסגרת הארגון הנקרא Communities GLBT, כאשר תחת שם זה התאחדו כל אלה שהזדהו עם מיעוטים נרדפים שנטו לכיוון הליברליזם הרדיקלי, כאלה שבאופן מסורתי לא נטו חיבה לציונות, לישראל וליהדות.

היהודים שהיו מוגדרים כ-GLBT נקרעו אז, כפי שלצערנו הם נקרעים גם היום. על רקע זה נוצר "קשר גאווה" – הקונגרס העולמי של יהודים המוגדרים כ-GLBT . היום, "קשת גאווה" מאחדת 75 ארגונים, 6 מהם בישראל. בצפון אמריקה מדובר בעיקר בקהילות דתיות, בקהילות תרבותיות ופוליטיות. גם באירופה ובישראל, רוב הקהילות שלנו מאורגנות על רקע תרבותי ופוליטי.

הקהילות הדתיות התפתחו במהלך השנים, ויש להן טכסים המשקפים את הרוח הפתוחה, השוויונית והאנטי שוביניסטית של הקהילות שלנו. במהלך השנים, קהילותינו התקבלו על-ידי התנועות היהודיות המבוססות, ואף השפיעו על מנהגיהן.

לצברים החילונים, יש להסביר שקהילה היהודית שלנו היא מסגרת המספקת ביטחון ותמיכה בחיי היומיום, ומקלה על תחושת הבידוד של בודדים ומשפחות בסביבה המתנכרת. הקהילה מספקת מגוון של שירותים סוציאליים וחינוכיים, וכן שיחות הנוגעות למגדר ולנטיות הפרט. קהילותינו התפתחו באופן דרמטי במהלך שנים אלה. בעוד שבעבר היו חברינו נתונים לרדיפה, והיו צריכים לנהל חייהם בהיחבא, הם הפכו לחברים בארגון גדול ובעל עוצמה, המספק להם שירותים. אנו מנהלים חיים פתוחים ושווי זכויות בקהילות היהודיות.

לפני שנה, במרכז הקונגרס על שם יעקב יעבץ בניו-יורק, התכנסו יותר מ-6000 איש, מכך המגדרים, הנטיות והלאומים, כדי לקיים את טקס "כל נדרי". מערכת החינוך בקהילת "שער זהב" בסן פרנציסקו, מושכת אליה מספר גדל והולך של משפחות הטרוסקסואליות ליברליות. קהילת "קול ישראל" בלונדון המונהגת על-ידי הרב שילה שומאן, מספקת בית חם לזוגות וליחידים שאינם מתקבלים אפילו על-ידי קהילותיהם הליברליות כביכול. בשנים האחרונות, בד בבד עם קבלת ה"GLBT" בקהילות ליברליות, לסביות וגאים מרגישים נוח יותר גם בקהילות בהן נולדו, גדלו או חיו בסמוך להן. רבות מהקהילות החדשות שלנו חברות בקהילות הגדולות יותר הסמוכות להן. כך הדבר בקהילת "בני ישורון" בצד המערבי של מנהטן עילית. הורים וחברים של חברינו הקימו ארגונים משלהם, כמו קהילת "עמק בית שרון" בקליפורניה.

ל"קשר גאווה" תפקיד חשוב בארגוני גאים, לסביות וטרנס-ג'נדרס, כמו ILGA - International Lesbian Gay Association. ו-International Lesbian GAY Human Rights Coalition, Interface round table ו-Human Rights Coalition in the United States, כמו גם ב-UJC ובעצרת הכללית. הקונגרס העולמי משתתף ב-WJC.

בשנה האחרונה, "קשר גאווה" החליטה להדגיש את קשריה עם ארגונים יהודים בברית המועצות לשעבר. באזורי ברית המועצות לשעבר, יהודים אלה עדיין סובלים מרדיפה כפולה ומכופלת. על רקע זה אנו צריכים לדון בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית. "קשת גאווה" מארגנת ועידות. השנה תיערך הוועידה בגבעת חביבה . כולכם מוזמנים אלינו. הוועידה מתכוונת ליצור מפגש בין אנשים מארצות שונות ומרקע שונה, על מנת לחזק כל אחד מאתנו וכדי לחזק את קהילותינו. הוועידות הקודמות שנערכו בישראל ב-1979 וב-1994 היו אבן דרך בדרכן של קהילותינו המקומיות. הפעילים בישראל חוזקו על-ידי אלה שהגיעו לכאן מעבר לים, והקהילות הישראליות התפתחו בצורה משמעותית מאז אותן ועידות. אנחנו מקווים שהוועידה השנה גם היא תקרב אותנו אל הארגונים בארץ. הוועידה תהיה אורחת הארגון הארצי הישראלי , ה"בית פתוח" בירושלים, הפורום החיפני, קהילת "השרון" וגופים אחרים.

אני רוצה לסיים באנקדוטה מהוועידה שנערכה בפרבר של ניו-יורק בשנת 2000. קיימנו מספר מניינים של יהודים רפורמיים, "רקונסטרקשוניסטס", אורתודוכסים ומסורתיים. במלון היו יהודים אורתודוכסים חובשי מגבעות שחורות. באחד המניינים שלנו היו רק 7 אנשים, אך תוך זמן קצר הצטרפו אליהם יהודים אורתודוכסים שביקשו להצטרף למניין. כאשר סיפרו להם איזו ועידה היא זו, תגובתם היתה: זה בסדר, כולנו יהודים.

תודה לכם.

(חוזרים לעברית)

רציתי לברך ולומר חג אהבה שמח, להודות לחברת הכנסת יעל דיין על הדיון החשוב. אני חושבת שהדיון התרבותי הזה הוא מאוד חשוב, הצטערתי להיזכר בדיון המאוד לא תרבותי שהיה פה בשבוע שעבר, למי מכם ששמע את הדיון בכנסת בנושא הרישום הזוגי בת"א, שיזמו חברי הכנסת צבי הנדל, יגאל ביבי ונסים זאב. דיון מאוד לא תרבותי, דיון מבזה, משפיל, ולצערנו שמענו שם התבטאויות משפילות כלפינו, שוב קראו לנו שם בהמות, שוב דיברו על מעשה סדום, דברים שממש קשה לחזור עליהם. אני חושבת שהגיע הזמן שהדברים האלה לא יישמעו יותר בבית המחוקקים, אם נערך פה דיון כל כך חשוב וכל כך תרבותי, ראוי גם לגנות ולהוקיע דיונים כמו הדיון שהתקיים פה בשבוע שעבר. חשבתי לעצמי, אם בחודשים האחרונים היה כל כך חשוב לכנסת לחוקק חוק נגד הסתה, בייחוד כדי להגביל את חופש הביטוי של חברי הכנסת הערבים, אם כבר יש חוק נגד הסתה, אז שימנע גם הסתה נגדנו, שמגיעה במיוחד מקרב חברי הכנסת הדתיים.

חג שמח ותזכרו שהתועבה שלהם היא הגאווה שלנו.

אני חבר בכנסת הרבנים, אותו גוף שהמדיניות הרשמית שלו לא ברוח היושבים כאן. לפני עשר שנים הוסמכתי לרבנות על ידי אותו מוסד, מכון שכטר, והיות וגם לי אצה הדרך, אני חייב לצאת נגד העמדה הרשמית של התנועה הקונסרבטיבית, התנועה המסורתית, ואפילו כנגד הדעות הרשמיות של התנועה הרפורמית, התנועה ליהדות מתקדמת כאן בארץ.

אני רוצה להרחיב את הדיבור ולאו דווקא איך אפשר להתיר את הנושא מבחינה הלכתית. אפשר לעשות זאת, יש תשובות שנכתבו, שהרב גולינקין לא הזכיר אותן מפני שהן לא התקבלו על ידי הממסד, אבל נכתבו תשובות כיצד אפשר ליישב את ההומוסקסואליות גם על פי ההלכה בימינו אנו. חשובה לי יותר האמירה של הרצון לשוויון. אני אומר שאין שוויון בלי הכרה עמוקה, כנה ואמיתית באורך חיים לגיטימי לחלוטין של הומואים ולסביות. כדי להכיר באורח חיים כזה, חייבים לעשות טקסים, חייבים לעשות משהו מעבר לאמירה שאתם ברוכים ואתם יכולים להיכנס לבתי הכנסת שלנו ואפילו שאתם יכולים להיות אצלנו מורות ורבנים. מה שצריך להיעשות – וזאת אני עושה יותר משנה – צריך ליצור טקסים, למשל טקסי חופה וקידושין לזוגות, גם לסביות וגם הומואים, כדי לומר שהדבר הזה לא רק נסבל אלא שהוא מקובל לחלוטין. וכפי שאני מברך כל בוקר: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשני בצלמו, ושכל אדם נברא בצלם ה', ושאני מקבל שכל אדם שאומר לעצמו, שנברא כהומו, כלסבית, כבי או כטרנס, שכך הוא נברא, אז כך גם התכוון ה', ולכן זו חייבת להיות צורה רשמית, נורמטיבית ולגיטימית לחלוטין.

אם הרב גולינקין היה נוכח כרגע כאן הוא היה אומר שאני פועל מחוץ למסגרת של התנועה המסורתית, מחוץ למסגרת של כנסת הרבנים. למרות שהוא יושב בוועדות ומקומות רשמיים, בראשות ועדות, אותה ועדה של פסיקה הלכתית שהייתי חבר בה שש שנים, אני מייצג את העמדה מהשטח. אותם אנשים שעוסקים בקהילות בשר ודם ולא רק בספרים, ולא רק בדעות אקדמיות, אותם אנשים פוגשים הומואים ולסביות כל הזמן. ולרב גולינקין ולשאר העמיתים שלי שעומדים בהתנגדות שלהם, הייתי רוצה לדעת מה הם אומרים כאשר אותו זוג ניגש אליהם ושואל אותם, איך הם בעצם יקדשו את החיים שלהם ביחד בצורה יהודית, בצורה רוחנית, בצורה תיאולוגית? היות ולא שמעתי תשובה אלא רק שמעתי לאו מאותם אנשים, אני מרגיש חובה יחד עם עשרות ואפילו מאות רבנים קונסרבטיבים – לא צריך לומר רבנים רפורמים כי הם דוגלים בזה באופן רשמי – ואפילו כאן בארץ, המקום שכולם מניחים שהוא יותר שמרני, תמיכה רבה מאוד, גם בחתונות, גם ביצירת טקסים אחרים. עד שאנחנו, הקהילה הסטרייטית לא נשכיל להילחם למען ההומואים והלסביות, בעצמנו לתקן את החברה ולא להשאיר להם לעשות זאת, אנחנו לא נגיע לידי חברה צודקת וחברה שמבוססת על היהדות, יהדות שכל הזמן מתקדמת ומתחדשת.

בשבוע שעבר שמעתי את חברי הכנסת הדתיים עומדים מעל בימת הכנסת ומשווים הומואים ולסביות לבהמות, הם טוענים שמדובר בחולי נפש ועוד כל מיני ביטויים חשוכים שהתרגלנו לשמוע. באתי לכאן היום כדי לומר להם – וחבל שהם לא כאן עכשיו – שאני, שנולדתי למשפחה חרדית, גדלתי וחונכתי בישיבות חרדיות, אני הומו.

קשה לחיות כהומו, אבל הרבה יותר קשה לחיות כהומו חרדי. אני לא רוצה להתחיל לתאר את הקושי שרבץ על הכתפיים שלי או את הקושי שרובץ על הכתפיים של נערים ונערות, הומואים ולסביות, חרדים וחרדיות, כאשר הם שומעים את הנציגים שלהם בכנסת רואים בהם חולי נפש וסבורים שאין להם זכויות קיום ושולחים אותם להתחבא עמוק בתוך ארון הבושה וההדחקה. באותו ארון אימתני של בושה והדחקה, חשתי שנאה, פחד, ובעיקר האשמה עצמית על כך שאני שונה, על כך שאני סוטה מדרך אותה אני הגדרתי בדיוק כפי שהגדירו לי הרבנים שלי כדרך הישרה, ועל כך שאני חוטא לדרך התורה.

אז היום אני כאן, גאה ולא חרד, לא לאלוהים, לא למתיימרים להיות השליחים שלו בכנסת, ואם יש דרך שבה אני יכול להעביר מסר להומואים בישיבות וללסביות בסמינרים, אני רוצה פשוט לשלוח להם חיבוק אחד גדול ולהזכיר להם, שחביב הדם שנברא בצלם.

לפני שהגעתי לכאן שאל אותי מישהו, איך נראה לי שיכול להיות השילוב, או אם יכול להיות בכלל שילוב בין יהדות להומוסקסואליות? חשבתי על כך כמה שניות ולא הבנתי מאיפה באה השאלה. השילוב הזה קיים, אני יהודי ואני גם הומו. אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב ואת חבר מרעיו להצטרף אליי לסיור בישיבות הקודש, בירושלים עיר הקודש, ולראות איך השילוב הזה קורה ביחד.

לסיום אני רוצה להוסיף, ג'רי לוינסון, יו"ר הבית הפתוח שהיה צריך ללכת, ביקש להתנצל שלא התאפשר לו להישאר עד תום הישיבה ולכן אני אקריא דברים שהוא כתב:

אני מבקש לברך את חברת הכנסת דיין על היוזמה הנפלאה והחשובה הזאת, ודווקא בירושלים עיר הקודש ובמשכן הכנסת כאות וכסמל למאבק שלנו למען ערכים של סובלנות, פלורליזם, שוויון וחופש מדיכוי, כדי לאפשר לעשרות אלפי נשים ואנשים בעיר הזאת לחיות את חייהם באופן חופשי ושוויוני וללא חשש מדחייה ואפליה. זאת הקדושה האמיתית. ג'רי לוינסון, יו"ר הבית הפתוח.

אם חבר הכנסת נסים זאב ייענה להזמנה שלך, לעשות אתך את הסיור הזה, אני לא חושבת שאני אהיה רצויה שם אבל אשמח לדיווח לאחר מעשה.

אחד הדברים החשובים שקורים השנה, אותו מצעד גאווה בירושלים ומצעד גאווה באילת, אלפים צעדו גם שם וזאת עוד פריצת דרך מאוד חשובה. אירועי גאווה כמו הומואים, לסביות, בי וטרנס סקסואליים יש בכל מקום, גם מצעדים במקומות שונים. השנה האירועים מקריית שמונה ועד אילת, כולל באר שבע שצוברים ניסיון.

שמחנו שראש העיר חיפה, עמרם מצנע, נענה בסופו של דבר לפניות השונות, כולל שלי, וכן השתתף בפתיחת הפורום החיפאי, מכאן אנחנו מברכים אותו.

ברכות על פתיחת בית הפורום החיפאי ליאו באק, אנחנו שמחים שבחיפה יש פעילות מאוד רצינית בשנים האחרונות. אם הזכרנו את עמרם מצנע, כאן המקום לציין, שגם גבי קדוש, ראש העיר אילת, נתן את כל התמיכה, כולל סיוע כספי, נתן גם מקום לאגודה, העירייה הקצתה סניף.

שלחתי לו ברכות דרך הרדיו "הים האדום".

רוב המשפחה שלי הם אנשים דתיים – כמובן אורתודוכסים. עלתה כאן השאלה, האם אנחנו צריכים להתקבל על ידי היהדות האורתודוכסית. אני לא בטוח שאנחנו צריכים לחכות לברכת הדרך, אם זה יגיע, זה יגיע בצורה כזאת או אחרת, אבל זה אולי שם דגש מיוחד לכל אותן התבטאויות שחוזרות על עצמן, השנה היה לנו את חדרה עם אלימות רבה, והבטחות לגבי המצעד בירושלים, שוב חוזרים אותם קולות, בהמות, מחלות וכו'. מה שצריך, להרחיק מאתנו את הדת, שבחלקה היא ברכה ובחלקה צרה, צריך להפריד את הדת מהמדינה, לפחות שבמסים שלנו לא נממן את זה - - -

"דבר של מה בכך".

אני בטוח שאם ההפרדה הייתה נעשית, במקרה הרע זה לא היה נוגע לנו בכל תחומי החיים. זה אולי היה פוגע בנו, זה בוודאי היה פוגע במאות אלפי הומואים, לסביות, בי-טרנס, שחיים כדתיים, אבל זה היה מוריד את העול מהשאר, גם מהחילונים. ההפרדה הזאת לא פשוטה לביצוע אבל היא מאוד ברורה, ככל שעובר הזמן, האמירות חוזרות ונשנות, וברור ששם הכל נמצא. בואו נפריד את הדת וכנראה שבזה תיפתר רוב הבעיה שלנו.

רציתי לברך אותך, חברת הכנסת יעל דיין, מרבית ארגוני הקהילה מכבדת אותך כיקירת הקהילה שלנו, זה קורה פעם בשנה, ביום הגאווה. את יקירת הקהילה לא מהיום, אבל מיום חמישי זה יהיה רשמי. לפחות בנושא אחד יש קונצנזוס בקהילה וזה בתפקיד שמילאת, ממלאה, ואני בטוח שגם תמשיכי למלא. ברכות ותודה.

אני מצטרף לכל הברכות והאיחולים לחברת הכנסת דיין. תודה לכל חברי הכנסת שנכחו כאן, אני מאוד גאה בהם. גראוצו מרקס, שלא היה רב ולא היה פילוסוף אמר פעם, אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני. בפרפרזה הזאת אני רוצה לומר, אני לא רוצה להיות חבר במועדון שלא מקבל אנשים כמוני. זה בערך היחס שלי לדת היהודית. אומנם היהדות האורתודוכסית היא הקיצונית בנושא זה, אבל גם היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית פחות, גם הן לא בדיוק האירו לנו פנים. אז אני אומר, לא מדבשכם ולא מעוקציכם, לא צריך. אני גם לא מבין את הריצה הזאת, שכל מיני אנשים רוצים נישואין על פי דת משה וישראל, למה לכם? המאבק שלנו צריך להיות מאבק לקבל זכויות אזרחיות. דת זה מועדון שיכול לקבל אליו את מי שהוא רוצה. אם הדת לא רוצה אותנו, אנחנו לא רוצים אותה, לא לכבודנו להתחנן אל פתחיהם כדי שיקבלו אותנו, לא רוצים – לא צריך, עד היום הסתדרנו בלעדיכם, מהיום נסתדר גם בלעדיכם. נראה אתכם מסתדרים בלעדינו, בלי הגדולים שיצאו מאתנו, כמו המשוררים, כמו רבנים שחלקם היום בכלא. מחובת כבודו של המקום, איני רוצה לסגור חשבונות עם חברי כנסת שפעם היו יונים, שמאלנים, חובשי כיפה, והיום הם נצים טורפים, הכל על מנת למצוא חן בעיני מרכז המפלגות שלהם ויש להם שיטה לכך, הם מתנפלים על הקהילה ההומו-סקסואלית. לא לחינם חבר כנסת שרואה שכוחו דועך במפלגתו והמפלגה הולכת ימינה, החליט לעקוף את כולם מימין, עבר לגור בהתנחלות ולתקוף את ההומוסקסואלים, זה לא לחינם, יש איזה שהיא מדיניות פוליטית בעניין הזה.

נולדתי כיהודי, לא שאלו אותי בעניין הזה, בדיוק מאותה הסיבה שנולדתי כהומו, אני אמשיך להשתייך לשני המועדונים האלה. לא קיבלתי את זה מתוך בחירה ולא את זה מתוך בחירה, אבל אני בהחלט נשאר במועדון שקוראים לו הומוסקסואליות, אני נשאר כגאה, ואני מצטער שאני לא יכול להישאר באותה חברה יהודית, לא בגלל שאני לא רוצה אלא שאותו מועדון לא רוצה אנשים כמוני, למרות שאני מרגיש כיהודי, אני לא מקבל עלי עול מצוות וגם לא איסורים נוספים, לא בענייני מין ולא בעניינים אחרים, אני מאוד מצטער שגם הם לא מקבלים על עצמם את כל האיסורים שקשורים ליחס של אדם לחברו שמצווים עליו בתורה, אדם אצלם הוא רק יהודי.

להלכה יש יחס מאוד מעניין ומורכב בנושא שינוי מין, אבותינו כנראה לא ידעו מה זה טרנס סקסואליות, אבל הם הכירו כמה תופעות שהחיים כופים עלינו. הם ידעו למשל, שקיימים שני סוגי אנשים שלא כל כך משתלבים בראייה המקובלת, במסורת היהודית הם נקראים האנדרוגינוס – אדם שנולד עם איברי מין של שני המינים – והטומטום – אדם שנולד כשאיברי מינו אינם ברורים, שהם בתוך הגוף או שמוסתרים על ידי כפלי עור, ואי אפשר להחליט לגביו האם הוא זכר או נקבה. שני האנשים האלה מעלים שאלות של ניהול החיים שהופכות לשאלות הלכתיות, שהן עילה לדיון ארוך ופורה, שאין לגביו דעה חד משמעית לכאן ולכאן, אם כי יש דעה רווחת ויש עמדות מקובלות על היהדות הממוסדת היום.

חייבים לומר, שהעמדה השלילית של היהדות כלפי כל חריגה גלויה מן התבנית של זהות מגדר וזהות מין היא מן המפורסמות, יש איסורים דאורייתא על גבר ללבוש בגדי אישה, וכמובן יש איסורים חמורים מאוד על סירוס, אבל בין שני הקווים האלה יש הרבה מקום לשאלות אחרות. אם ניקח לדוגמה את הטומטום, הרי הייתה ידועה תופעה של תינוק שנולד ואי אפשר להחליט לגביו אם הוא זכר או נקבה, אבל כשהוא גדל הוא עשוי לפתח איברי מין של מין זה או המין השני, ואז עולות שאלות מה יהיה דינו ומה יעשה לגביו. במסורת היהודית התופעה הזאת נקראת טומטום שנקרע. עולה השאלה העיקרית, האם מינו של אדם נקבע על פי איברי המין החיצוניים או על פי איזה שהיא מהות אחרת? לדוגמה עולה סוגייה לדיון כמו טומטום שהצמיח איבר זכרי, שהוא בבירור חייב במילה, אבל השאלה היא, האם היה זכר, האם היה גבר לפני שהצמיח את האיבר או רק מרגע שהצמיח את האיבר? על זה יש דיון ופנים לכאן ולכאן. היום הדעה הרווחת יותר, שאת המין קובעים על פי סימני המין החיצוניים. ככל הידוע לי, גם עמדת הרבנות בארץ וכל מה שנוגע לדיני גירושין ונישואין, מה קורה אצל בני זוג שאחד מהם משנה את מינו, הופך מאישה לגבר או מגבר לאישה, במקרים כאלה ברור שסוגיות כמו גירושין לא יכולות להיות נדונות.

בניגוד לדתות אחרות, אנחנו רואים שליהדות יש יחס מאוד פתוח לדיון בשאלות של שינוי מין או מיניות לא ברורה. כמובן שאין בזה משום כיבוש תופעת הטרנס סקסואליות. אני גם יודעת מקשר עם הרבה טרנס סקסואליים שבאים מבתים דתיים וחרדיים, שהעמדה גם של בני ביתם וגם של הממסד שאתו הם באים במגע היא רחוקה מלהיות חד משמעית ויחד עם העוינות שאנחנו מכירים, יש גם הרבה מאוד פתיחות והרבה מאוד הבנה.

הקטע הבא קשור בשינוי מין והוא מופיע בתורה, והוא קשור באבותינו שלנו. אם קודם קראנו שירים מימי הביניים, מהתורה והתלמוד, הקטע הבא נכתב כאן בירושלים לפני 96 שנים, ב-1906, הוא נכתב על ידי אליעזר בן-יהודה, בעיתונו הירושלמי השקפה אפשר למצוא את הקטע הזה באנתולוגיה שהוציאו דן בן אמוץ ושלמה שבא הנקראת ארץ ציון וירושלים. כמו שאני נדהמתי, אני חושב שגם לכם צפויה לכם הפתעה מעניינת. הכותרת שהופיעה כאן בירושלים לפני 96 שנה, בעיתון ירושלים היא: משכב זכר איננו חטא, הטבע אשם. וכך כותב אליעזר בן יהודה: בשנים האחרונות החלו קצת החכמים לחקור יותר במהותה של נטייה הרעה – הרעה זה השיפוט היחידי שהוא נותן לשלילה – שמרגישים בקצת זכרים לא לנקבות לפי הטבע, אלא לזכרים, לבני מינם, ובקצת נקבות, לא לזכרים, אלא לנקבות בנות מינן. ובכן בשנים האלה החלו חכמים לחקור קצת יותר את מהות הנטייה.

קודם – כותב בן יהודה – היו אומרים ומחליטים כי זה חטא נגד הטבע והחוטא בזה ראוי לעונש היותר חמור.

ידוע הוא מה שארע לפני שנים מספרים בשביל זה להגדול בעשירי גרמניה, לקרופ בעל בית חרושת כלי הזין המפורסם – כמובן מדובר כאן בכלי התחמושת, קרופ, התעשייה הנאצית – ואותו קרופ בעל התעשייה הגדולה שלח יד בנפשו מפני שנודע חטאו זה ברבים על ידי העיתון. פרסמו את שמו והוא התאבד כי נודע שהוא הומוסקסואל.

והנה – כותב בן יהודה – בזמן האחרון החלו חכמים רבים לערער על חומר הדין המחליט את הנטייה הזאת ללא טבעית ומותח עליה עונש קשה. החכמים האלה אומרים כי הטבע ולא הבריות האלה חייבים בדבר, כי הבריות האלה אינן כלל מהמין שאליו הם שייכים על פי חיצוניותם. בפרט מצטיין בחקירות אלו פרופ' ג. הרמן, חקירותיו הרבות הביאוהו לכלל החלטה גמורה, כי יש לך אדם שבחיצוניותו הוא בנוי בניין זכר ובאמת בפנימיותו הוא נקבה, ולהפך - יש אדם שבחיצוניותו הוא אישה, בנויה בנין נקבה, ובפנימיותה היא זכר. ואדם זה תשוקתו הטבעית היא לבן מינו החיצון. זכר חיצוני כזה תשוקתו הטבעית היא דווקא לזכר, ונקבה חיצונית כזאת תשוקתה הטבעית היא דווקא לנקבה.

וכאן מסיים אליעזר בן יהודה בשורות שתראו עד כמה שהן רלבנטיות: ואולי יבוא טוען ויטען כי דין קדימה בזה לחז"ל, שדרשו בדבר דינה בת לאה אמנו שהתפללה על העובר שבמעיה ונהפך לנקבה. אני אסביר. ליעקב אבינו אמרו שלנשותיו ייוולדו 12 בנים, לאה הולדנית ילדה לו 6 בנים, רחל הייתה עדיין עקרה ולא ילדה אף אחד, ואז שתי הפילגשים, זילפה ובלהה, כל אחת ילדה שני בנים. ופתאום, לאה בהיריון בפעם השביעית. היא ידעה שיש בן בבטנה. וכך נאמר במדרש, כשידעה שיש בן בבטנה, ואם יהיו לה שבעה בנים, ולשתי השפחות, כל אחת שני בנים, רחל המסכנה לא יוכלו להיות לה אפילו שני בנים כמו לשפחות, ואז נאמר שם כך: ילדה בת ותקרא את שמה דינה, למה דינה? לפי שדנה לאה דין בעצמה. אמרה, הקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב אישי שהוא מעמיד 12 שבטים, אני ילדתי לו שישה בנים, כל אחת מהשפחות שני בנים, אם גם זה במעיי יהיה זכר, לא תהה רחל אחותי כאחת השפחות. התפללה ושמע ה' קול תפילתה ונהפך עובר שבמעיה לנקבה. במילים אחרות, שינוי מין, כתפילה של אחת מארבע האמהות, של לאה, שאמרה, אם יש בי זכר, אנא הפוך אותו לנקבה, והאל הפך אותו לנקבה, שינוי המין הראשון שלנו בתנ"ך, אחת מאימהות האומה. ואליעזר בן יהודה אומר, אולי מבחינה פסיכולוגית גם זהו הסבר לאנשים שנוטים לשנות את מינם או שחשים נטייה לבני מינם.

אני רוצה להתנצל, חשבנו שנספיק לראות קטע מהסרט: "לפניך ברעדה" של גיל הפקות, נשמור לעצמנו את הזכות לראות את הקטע או את הסרט במלואו בישיבה הבאה שנקיים.

בשנה שעברה ביום הגאווה בכנסת, המילים האחרונות שלי בדבריי היו על חשיבות החינוך כגורם משפיע ראשוני בחברה ובתרבות שלנו. עשיתי חושבים בנוסף לשינויים ותמורות שראיתי בקהילה ההומוסקסואלית ובקהילה בכלל, המסקנה שהגעתי אליה, שחינוך צריך להיות כל כך דבר ראשוני כדי להגיע לחינוך האידיאלי שאנו מצפים לו, שהמחשבות על נטיות שונות לא יתחילו להתעורר רק בגילאי 16, אלא בעצם כבר מראש לתת את האופציה. אני יצאתי מאוד מוקדם מהארון, בגיל 14, אני חושב שהייתי יוצא הרבה יותר מוקדם, פשוט הייתה ברורה לי האופציה הקיימת, עד גיל 13 בכלל לא חשבתי על זה. מה שאני רוצה לומר, שאנשים שיש להם כוח ונמצאים בעמדות מפתח, כמו למשל מורים או אנשים שמעבירים מסרים לדור הבא, שיתחילו לספר את הסיפורים כבר בגן על הנסיך שהציל את הנסיך השני מהדרקון וכו'. רצוי לפתח את כל נושא ההרצאות בבתי הספר וכמה שיותר בגיל מוקדם. אני זוכר שאפילו בתיכון, כאשר עשו לנו שיעורי חינוך מיני, לא הוזכרה הומוסקסואליות בכלל, אני מדבר על תיכון תלמה- ילין.

זה השתנה לגבי התיכוניים, יש תוכנית עבודה ברוב בתי הספר, באשר להצעתך לשני הנסיכים בגן הילדים, תבדוק אם יש איזה שהיא ארץ שזה קיים בה, שבגיל הרך תוכנית הלימודים כוללת הצגה של תא משפחתי של חד מיני, אני בספק.

רציתי לחדד נקודה, שהכל מתחיל מחינוך, אבל גם במסגרת החינוכית יש כל כך הרבה לשפר ולא רק איך מחנכים. יחס צוות בתי הספר לנושא ההומוסקסואלי יכול להיות גם מהמניעים הדתיים שדיברנו עליהם קודם ויכול להיות מניעים חברתיים או אחרים. כפעיל בתחום הנוער אני רואה את זה, למשל, מקרה של צנזורה בעיתון בית ספר בכרמיאל, מקרים אחרים שנתקלתי בהם, של אנשים שסביבת צוות בית הספר, יועצות וכאלה לא הייתה תומכת או אפילו הייתה מפלה לרעה.

אני בסך הכל בן 20, והשנה, בפעם הראשונה אני משתתף באופן פעיל באירועי הגאווה. אני יודע באופן אישי, אם הייתה לי התמיכה ממוסדות החינוך, היה יכול להיות הרבה יותר קל להתמודד עם הדברים.

לסיום, אני רוצה להודות לחברת הכנסת יעל דיין ולכל התורמים בשביל שינויים חברתיים, חוקתיים, זה עושה את החיים קלים יותר.

תודה כפולה לחברת הכנסת יעל דיין, ראשית על האירוע הזה, שעוזר לשרש את הדעה שהומוסקסואליות ויהדות הם שני דברים נפרדים. מחיפה אנחנו שולחים לך תודה עמוקה על העזרה שלך בפתיחת בית הפורום החיפאי וזוקפים לזכותך את הגעתו של עמרם מצנע, שהפך את הטקס לטקס מרגש במיוחד. אז תודה עמוקה בשם כל הקהילה בחיפה.

החיבור בין יהדות להומוסקסואליות נשמע לנו בחיפה מאוד טבעי מאחר והפורום החיפאי מאומץ על ידי קהילת "אוהל אברהם", קהילת יהדות רפורמית שפועלת עם מתנ"ס ליאו-בק. רק בשבוע שעבר, כאשר פתחנו את בית הפורום החיפאי, הגיע רב הקהילה וקבע את המזוזה במשקוף הדלת – שאגב היא בצבעי דגל הגאווה – ואמר, שבמקומות אחרים בעולם יהודים מפחדים לשים מזוזה על דלת הבית מחשש להתנכלויות, והנה כאן, אנחנו עומדים בחיפה, במדינת ישראל, שמים מזוזה ואומרים כבל עם ועדה, אנחנו יהודים, אנחנו הומואים, ואנחנו גאים בכך. לכן חשוב לנו מאוד, שהגאווה שלנו תורכב לא רק מהיותנו הומואים אלא גם מהיותנו יהודים, שנזכור את ההומואים שבתוכנו שומרי המסורת, שנוכל להגיע גם אליהם, ונהיה גאים ברב-גוניות הפנימית ובשונות הפנימית שלנו, שנזכור שיהדות והומוסקסואליות הם לא דברים בהכרח שנוגדים אחד את השני. אז תודה לכולם, ולחברת הכנסת יעל דיין, תודה עמוקה מחיפה.

אנו עורכי הדוח השנתי לשנת 2002 של המועצה לזכויות קהילת הלט"ב בישראל שמחים להודיע, שפרק ההוקרה לשנה זו ייכתב כהוקרה לוועדה לקידום מעמד האישה שבראשה עומדת חברת הכנסת יעל דיין.

הוועדה לקידום מעמד האישה בשבתה בפורום הכללי או כוועדת המשנה לקידום מעמד ההומואים, הלסביות הבי והטרנס, הוועדה פעלה רבות לקידום המאבק ההומו-לסבי-טרנס ותיעדה בפרוטוקולים את ההתקדמות, הלבטים והעלאת נושאים על הפרק לאורך השנים ועל כך תודתנו.

אנחנו מבקשים מהנוכחים כאן ובכלל לשלוח פרטים אשר יש חשש שנסתרו מעינינו, וכן ברכות לוועדה ולעומדת בראשה.

אני רוצה שנזכור גם את אלה שלא נמצאים כאן, אם מפשעי שנאה, אלימות, וגם אלה שנפטרו ממחלת האיידס. בכל אירוע של הקהילה צריך וראוי שיזכירו אותם.

רציתי לדבר על היחס של היהדות - יהדות כמו שאני גדלתי עליה ואני מכיר אותה, יהדות של אהבה, יהדות של סובלנות - יחס היהדות כלפי הגרים, כלפי הזרים, כלפי הערבים, כלפי הפלסטינים, האנשים ששונים מאתנו. השם "גר" נגזר מהפועל "לגור", שהכוונה לאדם שגר מחוץ לארצו. הסיבות להגירתם של בני אדם עוד מתקופת התנ"ך היו: רעב, מלחמה, גירוש ובקשת מקלט מאויבים ורודפים.

המעמד המדיני, משפטי והכלכלי של ה"גר" הוא קשה גם בתנ"ך, שכן איננו יכול להישען על משפחה ובית אב, אין לו זכויות אזרחיות, וכמעט לא אחיזה ולא נחלה. גם בסיפורי אברהם אבינו, למרות שהוא השריש את שורשיו כאן, הוא היה צריך לקנות בכסף ובהמון דיפלומטיה אחוזת קבר בשביל אשתו.

היחס כלפי הגר תמיד היה קשה במדינת ישראל. התורה הזהירה במקומות רבים שלא לעשוק ולא להפלות לרעה את הגר. בתלמוד נאמר כי ב-36 מקומות הזהירה התורה על היחס לגר, יותר מכל מצווה חרת החוזרת בתורה, בצורת מצוות עשה והן במצוות לא תעשה. הרוח העומדת כאן היא כי אין כמו עם ישראל המסוגל להבין לנפשו וסבלו של הגר מאחר וגם אבותינו היו גרים במצרים ומקומות נוספים, והתייסרו שם בעבודת פרך ובגזרות.

בספר ויקרא י"ט 34 נאמר: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגם אתכם". זו דרישת השוויון האזרחי והמשפטי בתנ"ך, יחס של סובלנות וצדק, וכן "ואהבת לו כמוך", דרישה ליחס של חסד ורחמים.

בספר הברית אנחנו מוצאים את פרק כ"ב פסוק 20: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". וכן בפרק כ"ג פסוק 9: "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". בשניהם מדובר על הימנעות מעשי עוול.

הגר נזכר בתנ"ך בנשימה אחת גם עם מצוקתם של האלמנות והיתומים ללמדכם כמה חשבה והעריכה התורה את היחס אל הגר, להדגיש את החובה לסובלנות ולצדק. וכן בספר ירמיהו, פרק ז' פסוק 6: "גר, יתום ואלמנה לא תעשוקו".

הן על פי ההלכה והן על פי המוסר החילוני, עלינו להבין את המצוקה הנוראית שבהם נמצאים גייז ערבים וגייז פלסטינים שברחו מתחומי הרשות למדינת ישראל, וכן את אותה מצוקה נוראית של זוגות שהם זוגות מעורבים במדינת ישראל.

אני קורא מפה לכל חברי הכנסת, כולל אלה משינוי – הצטערתי לראות שאף אחד מהם לא הגיע, בטח יש להם סיבה טובה – אני קורא לכולם לעשות ככל שהם יוכלו על מנת להקל את המצוקה של הגייז הערביים והפלסטינים שחיים בתוכנו. תודה רבה.

חודש גאווה, חודש של שיתוף פעולה בין הארגונים, בעיניי כל מה שאנחנו עושים כאן שייך לחזון אחד שאני חי לפיו וזה ליצור עולם שעובד על פי כל אחד, מתוך אהבה, אכפתיות ושיתוף פעולה. אני חושב שצריכים להתגאות ולשמוח. תודה.

במילים האלה, ואין טובות מהן, גם להתגאות וגם לשמוח, אני נפרדת מכם ותודה שבאתם. אני חושבת שכולנו למדנו משהו היום. שוב, אני מודה לכולם.




הישיבה ננעלה בשעה 16:30.