פרוטוקולים/מעמד האישה/5289



2
הוועדה לקידום מעמד האישה
11.06.02

פרוטוקולים/מעמד האישה/5289
ירושלים, ח' בתמוז, תשס"ב
18 ביוני, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מספר 200
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום ג, א' תמוז התשס"ב, 11.6.02, בשעה 11:20

רצח אישה על ידי בן זוגה בעכו

חברי הוועדה: יעל דיין - היו"ר
מרינה סולודקין
ענת מאור

אריה אזולאי - מפקד תחנת עכו, המשרד לביטחון פנים
מפקח יניב רונן - ראש צוות החקירה, המשרד לביטחון פנים
יורם מויאל - מפקד משטרת נצרת
עדה פליאל - ממונה על הטיפול בנשים, משרד העבודה והרווחה
מונה מזאוי - עו"ס מרכז טיפול באלימות, משרד העבודה והרווחה
אמאל אלל-פאר - מנהלת לשכת הרווחה בנצרת,משרד העבודה והרווחה
שרה מרום - עו"ס, עמותת לוחמה באלימות נגד נשים
מאיה הולצמן
חני שליט - שרותי רפואה כללית

דנה גורדון

מילת - הקלטות ותמלול













רצח אישה על ידי בן זוגה בעכו

בוקר טוב, אני פותחת את ישיבת הוועדה. הוועדה העיקרית שנקבעה להיום נקבעה לשעה 11:30, והיא עוסקת בבעיות מיוחדות של נשים עם מוגבלויות. אנחנו מקדימים לישיבת הוועדה ישיבה עם אנשי משטרה ורווחה ודיווח שלהם לגבי הרצח האחרון של אישה על ידי בעלה. לצערי - ואני מציינת את זה כל פעם - כל אימת שיש רצח של אישה על ידי בן זוג, אנחנו מקיימים מיד ישיבה שבה אנחנו שומעים דיווח. לצערי הקצב הוא יותר מכפי שהיינו רוצים בשבועות האחרונים, ואנחנו רואים שאם היום נשמע דיווח על גברת מרים מורסי שנרצחה ב9.6-, קיבלנו שני דיווחים, אחד ב13.5- ואחד ב17.4- וכן הלאה וכן הלאה. אנחנו הגענו לסיכום חצי שנתי, אפילו לא מלא, של 6 נשים, וזה מתייחס רק לגבי נשים שנרצחו על ידי בן זוג.

אני רוצה לציין דבר שהתעורר בשבוע-שבועיים האחרונים - שתי רציחות של נשים על ידי הבנים. רצח אם זו תופעה - אי אפשר להגיד שזה לא קיים או לא היה קיים, אבל אנחנו שואלים, ונשאל את זה בהזדמנות נפרדת, אבל אני רוצה לציין גם לפרוטוקול, וגם אם לאנשי המשטרה יש איזה שהיא הערכה - ישנם דברים שקורים בגלים, זאת אומרת שזה מעורר, זה נותן טריגר למקרים נוספים, למרות שכל מקרה עומד בפני עצמו ואני לא עושה כאן איזה שהן הכללות, מלבד ההכללות של רצח נשים על ידי בני זוגם, ששם יש איזה שהיא מתכונת קבועה פחות או יותר ואפשר להסיק מסקנות ואפשר לקבוע מסוכנות בחלק גדול מהמקרים. אני מציינת את רצח האימהות, פשוט כי זו נראית לי תופעה קשה הראויה לבחינה, וכפי שאמרתי, אנחנו לא נדון בזה היום.

היום אנחנו מדברים על רצח של גברת מרים מורסי, בת 43 מעכו, על ידי בעלה שהודה ברצח ושחזר אותו, ואני מבקשת מאנשי המשטרה, לפי סדר שאתם תחליטו, לדווח לנו.

אריה אזולאי, מפקד תחנת עכו. אני אדבר רק על המקרה של הרצח עצמו ולא על ההשתלשלות של השנתיים האחרונות. מה שלנו ידוע כתחנת עכו - האירוע התקבל כקטטה בשכונת בן גוריון, ניידת שהגיעה למקום, לפי בירור במקום ולפי סימני הדם - הובילו עד לדירה, לא היה אף אחד בדירה. במקביל הגיע דיווח מבית החולים בנהריה לתחנת נהריה, שאשה הגיעה דקורה במצב קשה לבית החולים. לפי דברי הבת, נדקרה על ידי בעלה.

תחנת נהריה, שהגיעה לבית החולים, ובעידוד של הבת שהייתה יחד איתה, מסרה שהבעל תקף את האישה בדקירות וברח.

מדוע היא הגיעה לנהריה? זה המקום הקרוב ביותר?

זה בית החולים הקרוב לעכו.

והיא הגיעה לבית החולים, או למשטרה?

לבית החולים. קיבלנו דיווח במקביל, גם מאזרחים על קטטה, במקביל, הנוהל המקובל שפצוע שמגיע לבית החולים מדווח לתחנה הקרובה, זה תחנת נהריה. תחנת נהריה קיבלה את האירוע, דיווחה לתחנה הנוגעת, זה תחנת עכו, שכבר הייתה למעשה בזירה עקב אירוע של קטטה, ואז קישרה את הנושא והתחלנו לטפל באירוע. מאוחר יותר היא נפטרה, תוך כדי ניתוח, היא נפטרה בבית החולים.

הבעל ברח מהזירה. יצרתי קשר - על פי פרטים במסוף, עלה שהזוג מוכר בנצרת, וגם טופל שם באלימות במשפחה. דיווחתי למפקד התחנה, במקביל ניסינו לאתר את הבעל, ואחרי מאמצים הצלחנו לעצור אותו בסיועה של המשפחה. כרגע אני מטפל בתיק של הרצח, נושא הטיפול המקדמי טופל בתחנת נצרת.

איפה הייתה זירת הרצח?

בדירה עצמה, בדירה שלה. סליחה, אני אוסיף עוד כמה פרטים - היא עברה לגור בעכו בחודש האחרון. בחודש האחרון היא עזבה את נצרת, הגיעה לעכו, יש לה משפחה בעכו. אני לא רוצה להיכנס פה ליותר מדי פרטים, כי זה עדיין בחקירה, אבל אנחנו יודעים שהיא הייתה בקשר עם הבעל יום לפני, היו במשפחה, אצל אחותה, היו אצל המשפחה שלו, אצל הדוד - כנראה ניסו לעשות איזה שהיא סולחה במהלך הלילה, והם היו מוזמנים לבית דין בבוקר, כנראה לגירושין, והוא עלה אליהם לדירה לישון לקראת הבוקר, ובסלון היה הרצח. יותר פרטים אני לא אכנס בדיוק מה קרה שם, כי זה בחקירה.

אבל זה לא נשק חם, מדובר על סכין.

סכין, סכין מטבח.

וילדים?

הבת הגדולה בת ה25- וחברה שלה נכחו בחדר הסמוך, שמעו צעקות, יצאו, ואז ראו כבר את השלב הסופי של הדקירות.

והילדים הקטנים יותר?

מה שאני יודע, שהם בטיפול של הרווחה, במעונות.

אבל איפה הם היו?

בנצרת. מה שאני יודע, הם בנצרת. הם לא היו איתה בדירה.

אנחנו יודעים שנקבע להם מועד לגירושין למחרת?

זה מהעדות של הבעל. קבעו לגירושין - היא רצתה, הוא לא רצה כל כך, זה הוויכוח שאנחנו כרגע יודעים, תוך כדי החקירה.

מי יכול למסור לנו על הרקע שקדם?

הרקע הקודם - המשפחה החלה בתחנת נצרת, התלונה הראשונה הוגשה בחודש 6.2000, הגישה תלונה על איומים מצד בעלה, 8 חודשים לאחר מכן היא הגישה עוד תלונה על תקיפה הגורמת לחבלה ממש, זה היה ב21.3.01-. הוא נעצר, הובא לבית משפט, בחודש 9.01 קבע השופט 16 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשי מאסר בפועל שיבצע בעבודות שירות. ב15.12.01- הוא החל לרצות את עבודות השירות בעיריית נצרת, וזה מה שידוע לנו. מאז לא שמענו עד הרצח.

צו הרחקה? צו הגנה? איזה שהוא כיסוי להגנת האישה - אתה יודע אם היה משהו? מאחר והוא לא היה במאסר בפועל, האם היא נחשבה כאישה בסיכון גבוה?

אין לי את הפרטים האלה.

מה קרה לה אחרי זה?

היא המשיכה לגור בנצרת, לפני כחודשיים - וזה אני יודע מתחנת עכו - היא עברה למשפחתה בעכו. עד אז, מאותו יום, או מיום מעצרו באמצע שנת 2001, ולאחר מכן כשנגזר דינו והוא התחיל לרצות את המאסר, לא שמענו שום דבר מהמשפחה. פסק הדין של בית משפט לא נמצא אצלי.

לפי העדויות שעולות בתיק, מהמשפט האחרון, במהלך עבודות השירות הם היו בקשר. הם התחברו מידי פעם, כל הזמן נפרדו וכל הזמן חזרו, גם משיחות הילדים יש עדות שהם היו גם במצרים.

ולא היו תלונות על אלימות.

לא היו תלונות. עד הרצח לא היו שום תלונות.

והייתה יוזמה לגירושים על ידי האישה, ככל שאנחנו יודעים.

זה מה שאני יודע מחומר החקירה כרגע.

כי שוב פעם, מבחינתנו זה אור אדום, אם יש מצב של אלימות ואחר כך בקשה לגירושים - אני אומרת לך מבחינה חברתית - מצד האישה, שהגבר איננו שלם איתה, זה בדיוק הרגע שאנחנו אומרים: כאן יש ממש רמזור אדום שדורש לשים לב. בדרך כלל גם המשפחה מעורבת בצורה כזו או אחרת.

עדכנו אותי - יש פה פשוט את פסק הדין שהביאה תחנת עכו, ועל פי הפרוטוקול, השופטת רואה כאילו סיכוי שהם ימשיכו לחיות ביחד, ולכן היא מסתפקת באותו עונש של עבודות שירות.

"הנני סבורה כי העונש העולה במקרה זה הינו עונש שיאפשר לבני הזוג להמשיך בחייהם, תוך ניסיון לשקם".

יש לציין שהתביעה ביקשה מאסר בפועל והדגישה שזה יהיה בפועל.

אבל משלא נפסק, אז לא היה ערעור. ואתה אומר שהשופטת חשבה שיש סיכוי לשיקום?

כן. יש פה בקשה מהתובע למאסר בפועל, אבל

זו הייתה תביעה משטרתית, עוד כשהיה מותר לכם? עכשיו מי יתבע את מי? היה איזה שהוא קשר ביניכם לבין הרווחה באיזה שהוא שלב?

יש כל הזמן.

במקרה הזה?

אז עוד לא הייתי מפקד תחנה, אבל אני יכול להגיד לך מ8- החודשים שאני מפקד תחנה, שיש קשר רצוף עם שירותי הרווחה והעובדים הסוציאליים. לנו באזור אין מעון לנשים מוכות, אנחנו שולחים את הנשים שנמצאות באזורנו לכפר יאסיף. יש לנו רק נערות במצוקה, אבל נשים מוכות אין לנו.

היה קשר בין הרווחה בנצרת לרווחה בעכו.

גם זה, וגם בין תחנות המשטרה. כשהיא עזבה את נצרת ועברה לעכו, האם משהו הובא לידיעת התחנה בעכו?

לא משהו שאנחנו יודעים שהיא עברה. זה החלטה שלה.

לי לא ידוע שהיא עברה. ידוע שהיה קשר בין הרווחה בנצרת לרווחה בעכו - הם סידרו לה את הדירה שם. אני כמפקד תחנה, הזוג הזה לא מוכר לי. בתחנה גם לא ידוע שהם גרים אצלי בכלל.

זאת אומרת, ברגע שהיא עזבה את נצרת, מבחינת המשטרה הוא ריצה את עונשו, כפי שנפסק.

הוא עדיין מרצה.

אבל בתוך הזמן הזה היא הגיעה למקלט, בגלל שהוא תקף אותה.

תכף נגיע לזה, כי יש לנו כאן דיווח גם מהמקלט. בתוך כל זה, מה שאנחנו מבינים, היא הגיעה למקלט בחיפה, לא לכפר יאסיף, והשאלה - האם כשאישה נתונה לאלימות מגיעה למקלט, מישהו יודע על זה מלבד הרווחה? האם המשטרה יודעת על זה?

באזור שלי, בעכו, כשמגיעה אישה מוכה לכפר יאסיף, אנחנו בקשר איתם - מקבלים דיווח. מה קרה בחיפה? לא קיבלנו דיווח. במקרה הנוכחי לא קיבלנו.

אצלנו יש חוליה שהיא בקשר והיא יודעת והיא בתיאום עם הרווחה והעובדים הסוציאליים והם מתואמים בנושא הזה.

מה שאני רואה, לפחות מהדיווח של המשפט - ואני מביאה את זה לתשומת לב כולם - פשוט נקעה נפשנו מהעניין הזה של סימנים מוקדמים שנגמרים ברצח. פשוט עברנו כאן מקרה-מקרה, כל המקרים מובאים לשולחן הזה. היו מקרים שבתיאום ובהסכמה עם המשטרה אי אפשר היה לדעת קודם - לא היו תלונות קודמות, לא היו מטופלי רווחה, פשוט מתוך הכלום כאילו, בגלל יחסים בין-אישיים, או בגלל - אני לא אוהבת לקרוא לזה רגע פסיכוטי, כי זה כאילו מצדיק רצח - אבל קורים המקרים האלה כשאין לנו דרך לשים את האצבע ולהגיד: רגע, כאן היינו יכולים למנוע.

עכשיו אני מקבלת דיווח, גם מכם וגם מהמקלט, שאומר: האישה הייתה מטופלת לשכת רווחה, אלימות הייתה ידועה 20 שנה, בעלה אלכוהוליסט כבד, מובטל ואלים, היו אשפוזים בבתי חולים עקב אלימות, ניסיונות קודמים וכן הלאה. אנחנו רואים כאן בנוסף, אם ל8- ילדים, שזה גם כן צריך בכל אופן להכניס אותנו כאן לאיזה שהוא סימן קריאה. אישה בעלת מקצוע, אוהבת חיים, בעלת כוחות ויכולות ליצור חיים עצמאיים בנפרד מבעלה - זאת אומרת, אנחנו מדברים כאן על איזה שהוא דגם שהוא צריך לעורר את כל סימני האזהרה. אישה עצמאית, בעל אלכוהוליסט, מאושפז ואלים משך שנים, היא פונה, היא מגיעה למקלט, היא מגיעה לבית משפט - ואין לי מה להגיד, אני לא מאמינה שהחומר לא עמד בפני השופטת, שבקלות כזו נמנעה ממאסר בפועל.

כל הרקע כאן מראה ממש על צורך לעצור, לאסור, לטפל - אני בעד שיקום והכל, אבל זה נראה לי ממש, מעבר לעניין השיקום, יש כאן הדבר המובהק ביותר של צורך לתת הגנה לאיזה, כשהכתובת מה זה על הקיר - באותיות קידוש לבנה, עם כל הסממנים. לפעמים אנחנו מוצאים אחת שהייתה במקלט, עוד אחת אחרת שהיו תלונות, עוד אחרת שהיו צווים - כאן הכל יחד, והוא מגיע עם הסכין, ברגע הכי ברור, כשזה לפני פרידה, לפני גירושין. זאת אומרת, נוסף לכל זה היא גם נוטשת אותו. הוא מגיע עם הסכין, הוא חותך אותה לגזרים והיא נרצחת.

אם במקרה כזה אנחנו לא יכולים להאשים את עצמנו שלא הבחנו, שלא ראינו, שלא חשדנו, אז כל המקרים האחרים ודאי שאנחנו פטורים מלשים לב אליהם. אני אומרת את זה לא ככתב אשמה - ודאי שהמשטרה נהגה כאן כראוי, אני הייתי רוצה לחשוב שבכל זאת מישהו שמרצה עונש בגין אלימות בנצרת, והאישה שבגללה הוא קיבל את העונש עוברת לעכו - הייתי רוצה לחשוב שמשטרת עכו תדע על זה, כי היא קורבן, והיא קורבן מוכח, והיא בסיכון. מה זה עבודות שירות? זה אדם חופשי. היא בסיכון, היא לא ידעה, או לא יכלה להוציא צו הגנה ולדאוג שידעו - אבל הקשר - ושוב פעם אנחנו חוזרים לזה - בין לשכות לבין משטרות חייב להיות קיים. בנצרת ידעו שהיא עוברת לעכו, במשטרה.

המשטרה לא ידעה, הרווחה ידעה.

הרווחה ידעה, אז חוזרים לאותו עניין.

יש נתק. בקטע הזה היה נתק.

הישיבה הזו היא באמת קצרה ולדיווח - אני מנסה לשים את האצבע על דברים שצריך לעשות - הרי אנחנו לא בית דין. אם הרווחה ידעה, וידעה בדיוק את כל הדברים שתיארתי, וידעה שהיא עוברת לעכו - אני לא רואה סיבה שהרווחה - בכל ההחלטות שלנו על הצלבת מידע והעברת מידע, זה דבר אלמנטרי. אישה בטיפול הרווחה שעוברת מנצרת לעכו, או ממקום אחד לשני, יחד עם התיק שלה שעובר לרווחה - חייב להיות איזה שהוא אור אדום, נצנץ, יידוע של המשטרה באותו מקום שאליו היא עוברת. אני חושבת שזה אלמנטרי.

אני קוראת לכם באמת, ואני אומרת לנסות ליצור פשוט נוהל קבוע - אני מאד מאמינה בחוזרים ובפקודות השוטפות שהמשטרה מחלקת, כי אני נוכחתי שאנשים קוראים אותם, או ברמה של מפקד תחנה ומודיעים לכפופים להם, וזה כלי יעיל, תשתמשו בו. תשתמשו בו. תשתמשו במקרה הזה כדי להבהיר מדוע אתם עושים את זה. זה לא עבודה קשה. אנחנו נבקש אותו דבר כמובן מהרווחה.

כשהוא ביצע את עבודות השירות, הייתה פניה של המשטרה אליה לברר מה המצב, והיא אמרה שהמצב בסדר וכיום הם חיים.

גם כן למדנו לקחים, למדנו את הלקח שכשאישה אומרת: אני מסתדרת, והבעל באותו הזמן עושה עבודות שירות בגלל אלימות, מקרים של אלימות שנמשכים עשרות שנים. אנחנו אומרים לעצמנו: אל תקבלו דעתה של אישה, כי בדרך כלל זה מראה על עוד איזה שהוא פער בינה לבינו. היא אסרטיבית, היא בעלת מקצוע, היא יכולה להיות עצמאית - כל זה יביא אותה להגיד: אל תדאגו, אני מסתדרת, וזה יביא אותו לקחת את הסכין ולבוא אליה, בגלל הפער הזה. אני אבקש לשמוע רגע מן הרווחה.

שמי אמאל, אני מנהלת אגף בעיריית נצרת, וגברת מונה מזאוי היא המטפלת באלימות במשפחה באגף. אכן המשפחה מוכרת לנו מזה שנים, הרקע הוא אלכוהול של הגבר, וזה שהביא לאלימות פיזית ונפשית כלפיה. היא נהגה בתקופות הראשונות לחייהם לצאת למשפחתה, לעכו, לאחותה, ולחזור לשלום בית, וזה מתוך לחץ שלו והתלות שלו אליה. הדפוס הזה נמשך כמה פעמים, בזמן הזה אנחנו עזרנו להם עם הילדים בכל השירותים שאנחנו כן יכולים לעזור, שזה משפחתונים, סידור חוץ ביתי, כל שירות שיכול לעזור למשפחה להמשיך, כל עוד שהם ביקשו.

שתי תפניות היו בחיים שלהם - כשהוא פנה על ידי הביטוח הלאומי למרכז לטיפול באלכוהול, ושם הם עברו טיפול מובנה, אינטנסיבי, גם קבוצתי וגם פרטני, והוא היה יבש. זאת אומרת, עבר את התהליך המוחלט, ואיתנו הם היו בקשר מאד רציף.

הצומת השניה הייתה באמת בשנת 2000, כשהאלימות הנפשית יותר - והיא תמיד דיווחה על אלימות נפשית שמאד מפריעה לה, וההחלטה שלה שהיא יוצאת מהבית - ופנה אז לראשונה ללכת למקלט, כשהיא מחליטה להיפרד ממנו סופית.

בין ההחלטה הזאת של היציאה הראשונית למקלט, שזה היה בהרצליה, כי לא היה מקום לא בחיפה ולא בכפר יאסיף, והדפוס חזר, שלחצו עליה הילדים הגדולים - הגדולים היום הם בני 26, הקטנים הם בני 8. שלושת ילדיה מסודרים דרכנו, אבל בכפר עדלין משנת 2001, והיא תמיד חזרה הביתה. אחרי 15 ימים במקלט היא חזרה, ואז הם נעלמו. היו ניסיונות של ביקורי בית - נעלמו ממש. שינו פלאפונים, בזמנו גם לא היה טלפון בבית, זה היה תמיד מנותק בעקבות המצב הכלכלי שלהם המאד קשה.

הדפוס הזה חזר כשהם התפייסו, בכלל לא ראינו אותם. הטיפול שלנו היה תגובתי אליהם, כשהם באו עוד פעם, או שהיא הייתה מתקשרת מחוץ לאגף - אני נמצאת במקום הזה, תסדרו מקלט עבורי, ואני שוב רוצה לקבל את אחזקת הילדים שלי, הילדים שלי היום הם בסדר, הם במצב טוב, ולהיפרד ממנו - וזה נמשך.

אתם עודדתם אותה בעניין הגירושים? בעניין ההיפרדות מהבעל?

בתקופה הזאת כן, כי כל הזמן הוא בא ולחץ שהיא כן תחזור אליו, ובמקלט אנחנו לא איפשרנו שיחות, כי היא לא רצתה את זה והיא עמדה על שלה - הפעם החלטה סופית שלי שאני לא חוזרת, אבל היא תמיד חזרה והמעגל הזה לא נפסק. עד ששכנענו אותה: בואי לקבל טיפול מאד אינטנסיבי, מאד מתמחה בתחום טיפול באלימות.
זה דומה למה שהיא דיווחה במשטרה, שהיום זה לא נגדי, זה לא פיזי, הוא שולט בעצמו - אמנם יש לו צו באמת, אבל אני לא חוששת פיזית ממנו - ואז העברנו אותה לטיפול המתמחה של גברת מונה מזאוי, שעכשיו תדווח על התהליך.

אני רוצה להסביר לנוכחות כאן והנוכחים - היה עוד רצח של אישה על ידי בן זוגה והוועדה תמיד פותחת, כאשר יש מקרים מצערים כאלה, אנחנו מקבלים דיווח לפני הישיבה, שתתחיל עוד כמה דקות, מקבלים דיווח מהמשטרה ומהרווחה לגבי הרצח. אני שמחה שכולכם כאן ואנחנו נעבור לנושא שלכם עוד כמה דקות. מולי על המסך יש תמלול של מה שקורה כאן, וזה עבור החרשים והחרשות שישנם כאן והם יכולים לעקוב אחרי המתרחש בוועדה. בבקשה, גברת מונה מזאוי.

שמי מונה, אני מטפלת בתחום האלימות במשפחה ביחידה לטיפול באלימות בעיריית נצרת. בסוף פברואר גברת מרים מורסי הופנתה אלי לטיפולי דרך האגף, כשהייתה התרשמות שהיום היא יותר מוכנה לפרדה ולליווי מקצועי מעמיק באמת בנושא הזה - בשנת 2000 היא התחילה לחשוב על זה באופן רציני ולחשוב לעבור לעכו, מקום מגורי המשפחה שלה.

בחודשיים האלו יצא לי לפגוש אותה 5-6 פעמים והיו הרבה שיחות טלפון, כי היא גם הייתה יוצרת קשר מעכו - היא לא הייתה הרבה בנצרת. ליוויתי אותה בהתחלה בכל העניין של האם היא באמת משוכנעת להיפרד, כמה זה סופי, מה העניין של הצורך לחזור הביתה, מה עוד ישכנע אותה לחזור לבעלה ולילדים. שם אני ראיתי אישה שמאד משוכנעת בפרידה ויש לה כוחות - עצמאית, כמו שאת יודעת עכשיו עליה - מפרנסת את עצמה, יש לה אוטו, נוהגת, חיפשה עבודה בעכו, ליוויתי אותה בתקופה הזאת והעברתי אותה גם לרווחה של עכו. ליוויתי אותה עד לפגישה הראשונה שלה עם העובד סוציאלי של אגף הרווחה בעכו, ועזרתי לה בכל העניין של הסיוע למצות את כל הזכויות שלה בדיור, שינוי מקום מגורים והכל.

בזמנו גם בדקתי את כל העניין של תגובת הבעל, וההתרשמות שלי הייתה שהבעל כנראה גם נכנס לשביל הזה והוא פנה לבית הדין השרעי והגיש תביעת גירושין, והוא משוכנע - ודווקא אחרי שהיא עברה לעכו, הבעל הגיע אלי, הייתה לי פגישה איתו, ואני זוכרת אותו מאד משוכנע בזה שכל אחד ילך בדרך שלו - ניסינו את הכל. הוא ביקש שאני אעזור לו רק שהילדים לא ילונו אצלה בעכו - מדובר על הקטנים, הם מסודרים במוסד, בפנימייה. הוא לא אסר עליה לראות אותם, אלא שילונו בנצרת - ויש לו צו מבית דין שרעי שהילדים באחזקתו הזמנית.

ההתרשמות הייתה שזה כנראה סוף הסיפור, שיהיה סוף משמח ולא סוף כל כך קשה. הוא לא איים, האישה גם הייתה מאד רגועה, וזה היה השלב שטיפלתי בו.

העברתם לעכו.

כן, ודיווחנו לעובד סוציאלי עכו, תיאמנו פגישות.

האם יש כאן מישהו מהרווחה מהמשך הדרך?

לא, אני לא רואה.

בכל אופן הם היו מדווחים מלא, כל פרטי התיק וכן הלאה. גברת שרה מרום בבקשה.

שמי שרה מרום, אני עובדת סוציאלית במקלט לנשים בהרצליה ואני יכולה לדווח על התקופה שהיא שהתה אצלנו. היא הגיעה ב15.6.00- ושהתה אצלנו כשבועיים, כשבמהלך השבועיים האלה הופעל עליה לחץ די מסיבי באמצעות עובדי הרווחה - עובד רווחה - אבל זה היה באמצעות המשפחה שהגיעה אליו - לחזור. היה שם אירוע משפחתי, הבת התארסה והלחץ המשפחתי, העניין לחזור אל הילדים ולמשפחה בסופו של דבר שכנע אותה לעזוב, וזה מה שאני יכולה לדווח.

לצערי הרב, הטרגדיה כאן התחילה עוד בילדותה של מרים - אמה נרצחה על ידי אביה. הנקודה היא שהיא מוכרת במקלטים שלנו מלפני 20 שנה. פעם ראשונה הגיעה למקלט חיפה הישן, לפני 20 שנה. היא שהתה שם מספר שבועות, היה הסכם לשלום בית - כמו שדיברו כאן, כל פעם שהיא הייתה במקלט היו עליה לחצים לחזור, גם מצד הילדים ומצד כל המשפחה, לחזור, והיא עשתה שיקולים וחזרה.

בפברואר 2001 היא הופנתה למקלט החירום דווקא על ידי משטרת עכו - היא הייתה אז בעכו והיא הופנתה על ידי משטרת עכו, גם באמצעות מחלקת הרווחה, והיא הגיעה למקלט החירום, הייתה בו חודשיים ואחרי חודשיים שוב פעם כל המשפחה הגיעה לבקש אותה שתחזור, ואז היא הועברה למקלט אחר, והיא גם הגישה - יש צו הגנה, אני נורא מצטערת, יש פה צו הגנה - היא הגישה צו הגנה והיא קיבלה צו הגנה ב15.4.01-, "הצו יהיה בתוקף עד להחלטה אחרת של בית המשפט".

והיו תלונות על הפרת צו?

לא אצלנו.

אבל לחירום היא הגיעה כשהיא עבדה - עכשיו רק קישרתי את הדברים - בדיוק בתקופה שהוא היה בעבודות השירות.

לא, הוא החל לרצות עבודות שירות למעשה בדצמבר 2001. 15.12.01 החל ריצוי עבודות שירות.

הצו עדיין היה בתוקף.

הצו הוא ללא הגבלת זמן, הבנתי.

כן. מ15.4.01- זה צו ללא הגבלת זמן.

אני מאמין שזה במעמד צד אחד, שאף אחד לא ידע על זה אם ככה.

זאת הנקודה, שזה לא מגיע - שמבית המשפט זה לא מגיע למשטרה - זאת הנקודה המרכזית כאן.

אני רוצה רק לומר שעצוב מאד שמערכת שלמה - אנשים עובדים, יודעים את המצב, 20 שנה היכרות ובסופו של דבר אסון. וכמו שאנחנו עכשיו מבינים, זה אסון משפחתי שני בדור. אני חושבת שמה שאנחנו עושים - אנחנו לא מבינים את כל הסכנות שיש לנשים.

בסך הכל היא הייתה במקלטים, היא ביקשה עזרה והיא קיבלה, והיא הייתה מסוגלת, ופשוט זה נקטע - חבל.

אני רוצה לסכם - זה אולי הסיכום הקשה ביותר שעשינו סביב הנושאים של רצח נשים. כפי שאמרתי קודם, הכל עבר סביב השולחן הזה ואף פעם לא היה לנו צירוף כל כך מובהק של כתובות על הקיר, של אזהרות, של נקיטת האמצעים, כל אחד במקומו ובדרכים הטובות שאנחנו מעודדים אותם, בין אם זה הטיפול באלכוהוליזם, בין אם זה הליווי שניתן לאישה עצמה, כדי שבאמת היא תרגיש בסדר, בין אם זה בתי הדין השרעים, שבטוח היו נותנים את הגט, נכון? אני מניחה, כי אם לא, אז כדאי שנדע. בדרך כלל יש לנו הבנה עם בתי הדין, גם הרבניים וגם השרעיים, שכאשר יש מרכיב של אלימות בתביעת האישה, אז הם הולכים לקראתה ולא מחילים את אותם אמות מידה שמקשות הרבה פעמים על הנשים. זה בהסכמה, ובדרך כלל מקיימים את זה.

חבל שלא הזמנו נציגים מבית הדין השרעי, אולי הם יכלו להוסיף לדיון שלנו.

מאחר והכל מאתמול להיום - אנחנו צריכים לשבת בנפרד עם בתי הדין של כל הדתות, לראות אם באמת ההסכמה הזו נשמרת.

אבל אנחנו רואים כאן - ואני אומרת את זה לכל הנוגעים בדבר, וגם ארגונים שנמצאים כאן - זה לא מספיק להבין לאחר מעשה. אנחנו מחפשים כל הזמן איפה יכולנו למנוע ולא מנענו. וכאן אני רואה כמה נקודות של הצלבת מידע לפחות שלא נעשו - לא נעשו בין נצרת ועכו, ברמה המשטרתית. כן נעשו ברמת הרווחה בין נצרת ועכו, אבל עכו, כשקיבלה את החומר, שהכיל את הכל - עכו לא דיווחה למשטרת עכו שיש כאן מקרה כזה.

באיזה שהוא מקום, המערכות שטיפול - וטיפלו נכון - לא היו מדווחות. אפילו עניין של צו הרחקה, צו הרחקה שהוא בתוקף, והאישה עוברת ממקום למקום - מישהו צריך להגיד. ברגע שהיא בעכו ויש נגדו צו הרחקה, למי היא מתקשרת? היא מתקשרת לנצרת אם הוא מפר את הצו? במקרה הזה אנחנו לא יודע, היא כנראה לא התקשרה.

אבל גם האישה הייתה צריכה לקבל הדרכה שכאשר היא מקבלת צו הרחקה, היא חייבת להשתמש בו. אם היא לא משתמשת בו, אז יותר מדי מקרים נגמרים בסכין. היא ידעה, אבל היא לא עשתה את זה. בשביל מה קיים צו הרחקה? בשביל שתהיה לאישה שנמצאת בסיכון, יהיה לה הכלי להודיע למשטרה - ולצורך זה היא הייתה יכולה להודיע גם למשטרת עכו, למרות שהמקרה לא היה רשום אצלם. להגיד: אני כך וכך מנצרת, יש לי צו הרחקה, ואני רואה אותו מסתובב, היה ביניהם קשר.

האחריות עליה להגיש את צו ההרחקה - יש מקרים שאי אפשר למנוע.

אין דבר כזה מקרים שאי אפשר למנוע. בתנאים כאלה ממקלט למקלט.

עשרים שנה.

אם את זה אי אפשר למנוע, אז באמת שום דבר אחר. המקרה הזה הוא קלאסי למה שכן אפשר למנוע, והדיווחים כתוצאה מהשהייה במקלטים, היו צריכים לשלוח אותו אזהרה לכל מי שבידיו המשך הטיפול. אישה שחוזרת למקלט אחרי פעם ראשונה, חוזרת לפעם שניה - מה זה כתובת ענקית שהדברים לא נפתרו.

אם מקרה כמו שלפנינו אי אפשר למנוע, אז אנחנו צריכים להרים ידיים. לסיום, אנחנו אומרים שאלימות ורצח קורים בכל מקום, ואחר כך מנסים להקל ואומרים: בסדר, יש רקע קשה, כלכלי, מצוקה - אנחנו רואים אישה שהייתה אמנם במצוקה, בעל אלכוהוליסט ששוקם - אבל בעלת מקצוע, נוהגת, לצורך זה, כשאני אומרת שזה יכול לקרות באופקים וזה יכול לקרות ברמת אביב ג' - האישה הזו היא רמת אביב ג' במשוואה הזו.

לא. מבחינה תרבותית לא. מבחינה תרבותית הפער היה פער גדול בינה לבין בעלה.

בדיוק, אז על זה אנחנו מדברים. אנחנו אומרים שיש שני סימנים למסוכנות: אחד זה הפער בין האישה והגבר, כאשר הגבר מרגיש נחות מבחינה תרבותית, מבחינה השכלתית, הוא מובטל והיא עובדת, הוא אלכוהוליסט והיא מתפקדת. זאת אומרת, הפער הזה הוא כבר מציב איזה שהוא סימן - אני לא אומרת חס וחלילה שנשים משכילות לא צריכות להתחתן עם גברים שאינם משכילים, אבל כאשר יש מסוכנות, העסק הזה הוא מאד מאד משמעותי.

הדבר השני שמשמעותי זה שאישה כזו לא מתלוננת. היא הולכת למקלט, הולכת לעוד מקלט, ולא ממשיכה להתלונן - זה צריך לעורר סימן שאלה איפה היא באמת נמצאת, מדוע היא אומרת: אני אסתדר עם זה.

דרך אגב, ברמה הפרקטית, כשאדם נחוש בדעתו, או בעל נחוש בדעתו לבצע את זה, אז גם אם הסימנים מעידים - אנחנו, משטרה, רווחה וכל הרשויות, נוכל למנוע פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, אבל בסופו של דבר הוא יעשה את זה.

אני לא מקבלת את זה.

זכותך גבירתי לא לקבל, אבל מהידוע לי, ואני יכול להגיד לך שבאזורי מתקבלות עשרות ומאות תלונות בשנה. מעל שלושת רבעי מהחשודים מובאים תוך תקופת מעצרם לדין. רק במקרים הקלים עוד באים לקראתם. אבל כשבן אדם נחוש - ונתקלנו בזה כבר - כמה שהרווחה והמשטרה ושאר הגופים פועלים - אם הוא לא ישב בבית סוהר תחת סורג ובריח, או באיזה שהוא מקום - לאבחן אם באמת הוא יעשה את זה או לא.

בשביל זה נתנו כלים טובים, אולי לא מספיקים, בידי כל אחד מהשלבים. וכשאנחנו אומרים: יש כאן אבחון כזה למסוכנות מתמשכת ואלימות שפשוט אי אפשר לטפל בה, אז בבקשה, אז אנחנו פונים לבתי המשפט ואומרים: בבקשה לפסוק מאסר בפועל, ובבקשה להחמיר עם מפרי הצווים - אין לנו כלי אחר.

ולא רק זה, אני רציתי להוסיף שאולי ההחלטה לגור בעכו גם הייתה שגויה.

את לא יכולה להתערב בהחלטות שלה.

למה? אני יכולה לייעץ.

אבל ההחלטה להיות בעכו זה ליד האח שלה, ליד אחות שלה.

יש לנו כאן בעיה - כדאי לזכור שאנחנו מדברים כאן על בני זוג מוסלמים, ואי אפשר להגיד להם: תעברו למצפה בגליל העליון. הם גרו בעיר מעורבת והיה טעם רב שאם היא עוברת, שהיא עוברת למקום קרוב למשפחתה, ובעיר מעורבת שיש אוכלוסייה ערבית - אנחנו מדברים על ילדים וכן הלאה.

אז אולי במקרים אלה אנחנו צריכים לשנות את השגרה - לעיר יהודית, לאופקים.

אני לא רוצה להאריך, כי זה על חשבון הישיבה הבאה. אני רוצה רק לומר שכשאמרתי לידידנו במשטרה שזה לא מקובל עלי - זה לא מקובל עלי כראייה שהיא בסך הכל להרים ידיים.

לא, חס וחלילה.

זאת אומרת, להגיד על רצח שזה היה בלתי נמנע - אני כחברת כנסת ויושבת ראש הוועדה הזו, אני לא יכולה לקבל את זה, אני חייבת לצאת מהנחה שאם יעשו הכל ואם כל הדברים יהיו מתואמים, ואם ניתן לאישה את ההגנה המתבקשת, וזה כולל את בתי המשפט וזה כולל את הערעורים של התביעה על החלטות בתי המשפט, שהם לא בוחנים די, התביעה לא בוחנת די - בסדר, אז נתנה עונש של עבודות שירות - אבל אילו בית המשפט היה בוחן מספיק, או לפחות התביעה, בשלב של ערעור, היו בוחנים באמת מה קורה כאן, וקצת צופים קדימה - לא על העבירה לבד, אלא על המסוכנות של בן הזוג, אז הם לא היו מסתפקים, הם כן היו מגישים ערעור ולא היו מסתפקים בעונש כזה.

אני מודה לעובדות הרווחה ולנציגי התחנות בנצרת ובעכו, ולצוות החקירה שהצטרפתם אלינו, ואני נועלת את הישיבה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:10