פרוטוקולים/מעמד האישה/4910



2
הוועדה לקידום מעמד האישה
18.3.2002

פרוטוקולים/מעמד האישה/4910
ירושלים, ו' באייר, תשס"ב
18 באפריל, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 187
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שני, ה' בניסן התשס"ב (18 במרץ 2002), שעה 11:30

הצעת-חוק החמרת הענישה בשל הפרת הוראה חוקית (תיקוני חקיקה), התשס"ב-
2002 – חברות-הכנסת יעל דיין, נעמי חזן וענת מאור.

חברי הוועדה: יעל דיין - היו"ר

סנ"צ נורית זיו - רמ"ד נפגעי עבירות, המשרד לביטחון פנים
מיכל אחדות-חנוך - מרכזת ארצית, משרד העבודה והרווחה
ציפי נחשון-גליק - משרד העבודה והרווחה
עו"ד גלי עציון - נעמ"ת
רות רזניק - עמותת ל"א – לחימה באלימות נגד נשים
הלית כהן - שדולת הנשים בישראל

הלית ברק

דנה גורדון

תמר מרימוביץ



הצעת-חוק החמרת הענישה בשל הפרת הוראה חוקית (תיקוני חקיקה), התשס"ב-2002 –
חברות-הכנסת יעל דיין, נעמי חזן, ענת מאור

אני פותחת את הישיבה. אני רוצה לומר לפרוטוקול, שאם ניכרת – ואכן ניכרת - ההיעדרות של נציגי משרד המשפטים, זה משום שהם לא יכולים היו לשלוח לכאן נציג. יחד עם זאת, אני הבטחתי להם שאם נקבל את הנוסח המוצע על ידם, לא תהיה מניעה מלהצביע עליו ולהעבירו לקריאה ראשונה, כאשר זה עדיין מותיר לנו אפשרות לעשות שינויים באותו עניין בין קריאה ראשונה לקריאה שנייה ושלישית.

החוק שלפנינו חוקק ביוזמת נעמ"ת. בחוק המקורי שהצענו יש שני סעיפים, ומייד נשמע מעורכת-הדין עציון מה מידת השינוי המתבקש. אנו מתייחסים לסעיף 287 בחוק העונשין, שמתייחס להפרת הוראה חוקית (א/143) (תיקון:תשמ"ח) "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים".

אנחנו מציעים לקרוא לסעיף 287 (א) ולהוסיף את (ב), כפי שנכתב בנוסח המקורי שלנו: "המפר הוראה כאמור בסעיף (א) שניתנה בנסיבות שהיה בהן יסוד סביר להניח כי יש סכנה ממשית לחייו, שלומו או ביטחונו של מי שלטובתו ניתנה ההוראה, דינו – מאסר ארבע שנים".

הגרסה שמבקש משרד המשפטים, קודם כל מעיפה את סעיף 2 שהיה תיקון סדר הדין הפלילי של סמכויות אכיפה מעצרים. אנחנו קיבלנו את התיקון הזה, זאת אומרת: כרגע אנחנו מתייחסים רק לסעיף 1.

אנחנו קיבלנו את ההצעה – תבדקו את השונות שלה מההצעה המקורית – שאומרת שסעיף (ב) יאמר "המפר הוראה מהוראות צו שיפוטי, שניתן לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר, מפני המפר, דינו – מאסר ארבע שנים." כמו שנראה לי, ויש לי עין לא מקצועית, אנחנו מדברים כאן על צו שיפוטי שהופר, ושניתן לשם הגנה על גופו או שלומו של אדם, לעומת ההצעה המקורית שניתנה בנסיבות שהיה בהן יסוד סביר להניח שיש סכנה ממשית לחייו. אני אבקש מהיועצת המשפטית לומר לנו במה מדובר, ואחר-כך ניתן את רשות הדיבור לגלי עציון.

אם כך, גם אני אתייחס אך ורק לסעיף הראשון. השוני בנוסח שמשרד המשפטים מציע עיקרו באמת באספקט של הנסיבות. בשיחות שערכתי עם נציגי משרד המשפטים, הם טענו שהביטוי "שניתנה בנסיבות שהיה בהן יסוד סביר להניח" לא מספיק מגדיר בצורה מדויקת את יסודות העבירה, ועדיף לנקוט בלשון ברורה יותר, נהירה יותר, במיוחד כאשר אנחנו מדברים על נורמה פלילית.

מבחינת כל הדברים שאנחנו מכירים, לדוגמה: אין עונשין אלא מזהירין, צריך להסביר לאדם שכלפיו ניתן הצו בדיוק מה מותר לו ומה אסור לו לעשות. זה לגבי ההיבט של השוני העיקרי בין שני הנוסחים. לכן, גם לטעמי הנוסח של משרד המשפטים ברור יותר, ובכך אני מתייחסת לבהירות הנוסח.

הוראות צו שיפוטי בשוני מנסיבות.

הוראות הצו השיפוטי, למעשה, כבר קיימות, כי נכתב "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט". לגבי צו שיפוטי, הרי אנחנו בעצם מדברים על צווי הגנה, על צווי הרחקה וכו'.

מבחינה עניינית, סעיף 287 מדבר על האינטרס המוגן של סדרי השלטון והמשפט. מי שמפר הוראה של בית-משפט ייענש, כלומר: מי שלמעשה מבזה את בית-המשפט ואת ההוראות שהוא נותן, ייענש.

בהצעת-החוק שלפנינו לא רק המפר הוראה מהוראות צו שיפוטי ייענש, ולא רק מדובר על האספקט של סדרי השלטון והמשפט, אלא אנחנו מוסיפים כאן אינטרס מוגן נוסף, והוא האינטרס של הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר, כלומר: יש לנו אינטרס מוגן אחר ונוסף על פני מה שכבר קיים בסעיף 287.

לגבי עצם הרעיון שמאחורי הצעת-החוק בעניין ההחמרה, משרד המשפטים הבהיר שהוא בהחלט תומך בהצעת-החוק במובן הזה שהיא מחמירה את הענישה. נציגי המשרד רואים בזה דבר ראוי. הם חושבים שהפרה של צו כזה, כלומר: הפרה של צו שניתן לשם הגנה היא חמורה כשלעצמה, ובהחלט מצדיקה את ההחמרה בעניין העונש. מבחינת מידת העונש שלה, מאסר ארבע שנים, אני בדקתי את העניין, ושאלתי את עצמי למה דווקא ארבע שנים, ולמה לא שלוש שנים לעומת שנתיים, או למה לא שש שנים לעומת שנתיים.

ניסיתי לראות, האם בחוק העונשין במיוחד יש הקבלות אחרות, ומצאתי שסעיף 382 קובע הכפלה של עונש על תקיפה, כאשר מדובר באלימות במשפחה, וכאשר העונש על תקיפה הוא שנתיים מאסר, באמת ההכפלה מדברת על ארבע שנות מאסר. לכן אני בהחלט מסכימה, שהבחירה במאסר ארבע שנים היא נכונה בהקשר הזה. מעבר לזה, כמובן שאנחנו יוצרים כאן הרתעה מיוחדת וספציפית לנושא של צווים כאלה.

כאשר בית-המשפט מוציא צו הגנה וצו הרחקה, האם זה מכסה את העניין של שלומו של אדם אחר? האם אפשר להבין לגבי כל צווי ההגנה, שהם ניתנו לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם?

למעשה, הנוסח הזה הוא קצת יותר מקל, כי מעצם טבעם של צו הגנה ושל צו הרחקה, הם נועדו להגן. יש פה הקלה מסוימת מההיבט הזה, זאת אומרת: יותר קל להיכנס להגדרה הזאת. ההגדרה של הוראה חוקית, כוללת גם הוצאת צווים על-ידי המשטרה, ואנחנו מקבלים את זה. משרד המשפטים רצה שיהיה ייחוד רק לצווים שהוצאו על-ידי בית-משפט. זה לגבי החלק שצומצם, כאשר בעצם ההגדרה הזאת היא יותר מרחיבה.

אנחנו היינו חששנים, ורצינו שיהיה ברור שאנחנו לא מתכוונים לדברים קטנים, כמו: אי החזרת ילדים, או צווים כאלה, אלא ממש לנסיבות חמורות. נציגי משרד המשפטים הביאו לכך שיהיה אפילו קצת קל יותר להיכנס להגדרה הזאת.

זאת אומרת שזה לא כולל את ה"או" בסעיף 287, שהוא פקיד, או אדם הפועל בתפקיד רשמי. זאת אומרת שאנחנו רואים כאן תוספת ולא ביטול. סעיף 287 ייקרא סעיף (א) בצורתו היום, וסעיף (ב) יהיה הסעיף הנוסף שלנו. סעיף (א) דינו יהיה מאסר שנתיים, אבל לעומת זאת ירחיב לא רק על בית-משפט, אלא על כל אדם או פקיד, כאשר כאן אני מניחה שהכוונה היא בעיקר למשטרה, או להוצאה לפועל.

בעיקר למשטרה, כי סעיף 287 לא מדבר אך ורק על הנושא של אלימות במשפחה, אלא על כלל הצווים.

ואז נאמר שסעיף (א) יהיה הסעיף הקיים היום, וסעיף (ב) יתחיל במילים "המפר הוראה מהוראות צו שיפוטי". האם זה יכלול עוד צווים, מלבד הצווים שאנחנו מכירים לגבי אלימות במשפחה ולגבי מניעת הטרדה מאיימת?

אם בית-המשפט ייתן אותם בהקשר הזה, לדעתי אין שום סיבה שזה לא יכלול גם אותם. אני אומרת שזה לא חייב להיות דווקא מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, או דווקא מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת.

מה קורה אם אני מאוימת על-ידי השכן שלי, שאומר לי שהוא קודם ירעיל את החתולים שלי שמפריעים לו, ואחר-כך אותי, ואני מוציאה צו נגד הרעלת החתולים?

זה בהחלט ייכנס לכאן, גם אם זה לא מכוח אחד משני החוקים הספציפיים שהזכרתי.

בחוקים האלה זה יותר קל, כי הכותרת שלהם היא כבר צו הגנה וצו הרחקה, שאוטומטית מדבר על העניין של שלומו וביטחונו של אדם, אבל פעמים רבות אנחנו למשל עובדים עם צווי מניעה אזרחיים, שמשך הזמן שלהם הוא הרבה יותר ארוך. זה נותן פתרון יותר מעשי לנשים המאוימות.

אני יודעת שמשרד המשפטים בעיקרון תמך בסעיף השני שלנו. אנחנו עובדים בשיטת הוועדה, שלפיה עדיף לשים רגל בדלת ולקבל מה שיש, אבל אני חושבת שבהחלט היה מקום להוסיף את זה לעבירות שעונשן מעצר עד תום ההליכים. הרעיון היה כפל עונש בהצעה. גם צריך לזכור שמדובר באנשים מסוכנים, שהצו לא מרתיע אותם, ולכן צריך שתהיה אפשרות הגנה מפניהם.

ההוכחה של המסוכנות היא לא הסבירות, לא ה"סביר להניח", כי זה לא מצדיק מעצר עד תום ההליכים. זה כן מצדיק הוצאת צו שיפוטי, ולטעמי גם הוצאת צו על-ידי המשטרה. אני חושבת שהיום בלתי אפשרי לקבוע מעצר עד תום ההליכים על בסיס של סבירות שתתקיים סכנה.

מה גם שסעיף 21(1) לחוק המעצרים מדבר על מישהו שמסכן את ביטחון האדם וביטחון הציבור, וזה בהחלט מכסה צווים כאלה שמפירים אותם.

את זה אנחנו יודעים אחרי הרצח.

לא, זה לא שייך לרצח. אני מדברת על פרשנות משפטית, אני לא מדברת על רצח.

אני כן מדברת על רצח. אני מדברת על המוטיבציה של החקיקה הזאת, אחרי שיותר מדי צווים מופרים והסוף הוא רע, בלי שיהיה כלי - -

יש כלי, אנשים נעצרים היום על הפרה. איך הם נעצרים? הם נעצרים בגלל שבסעיף 21 קיים סעיף (1) שמדבר על סיכון ביטחון אדם. אם באמת יש סיכון ביטחון אדם, לבית-המשפט יש כלי בחוק לעצור אדם עד תום ההליכים, גם אם הוא לא עבר עבירת אלימות, ויש לנו גם מקרים כאלה.

משרד המשפטים מסר לנו, שאחד הנימוקים להתנגדות שלו לסעיף השני בהצעת-החוק היה היעדר נתונים, כך שיכול להיות שאם בשלב שבו החוק יחזור מקריאה ראשונה אלינו, אתם או אולי המשטרה תעבירו נתונים למשרד המשפטים, ואולי אפשר יהיה להביא את העניין הזה מחדש לוועדת שרים לענייני חקיקה, ואולי היא תשנה את דעתה.

כשאדם כבר קיבל צו, והוא מפר אותו, מדובר במישהו שהוא מסוכן וצריך לעצור אותו. לא מדובר על איזשהו חשש סביר שהוא עלול לעשות משהו, אלא מדובר על משהו שהוא כבר עשה, זאת אומרת: הוא הפר את הצו שנועד להגן על אדם אחר. דווקא בנטייה הדי מקילה, בצדק, של מעצרים עד תום ההליכים, בנושא הזה צריכה להידלק איזושהי נורת אזהרה ברורה.

זה נכון, אבל אנחנו מדגישים את העילה לבחינת הצו, זאת אומרת: העובדה שיש בחוק הפרת צו כלשהו, שניתן על-ידי מישהו והענישה המיועדת שלו כמעט שלא מבוצעת, מדברת על עצם הפרת הצו. אנחנו אומרים שאנחנו נפריד בין צווים שעניינם לא לדרוך על הדשא, למשל, שאין בהם סיכון וגם אין בהם נזק מי יודע מה, לבין קבוצה של צווים שניתנים מתוך מחשבה של הגנה על חייו, גופו ושלומו של אדם.

אני חושבת שזה גם נותן כלי למשטרה וגם למי שקיבל את צו ההרחקה או צו ההגנה, כלי המאפשר לא ללכת על הפרה של איזה דבר ערטילאי, אלא על טיעון מיידי, שהפרת הצו מהווה סיכון, כשם שנתינת הצו ניתנה בשל סיכון.

אני קצת התבלבלתי, ואני רוצה לדעת מה נשאר בדיוק אותו דבר. יש שתי הפרדות: אחת – צו שניתן על-ידי בית-משפט, או שלא ניתן על-ידי בית-משפט, והשנייה – צו כללי, לא מוגדר בדיוק, או צו שמסכן אותי. דינה של ההפרדה הראשונה היא שנתיים מאסר, ושל השנייה ארבע שנים.

דינה של ההפרדה הראשונה הוא כמו הדין היום.

אבל זה לא כתוב במפורש.

אבל לומדים את זה מהנסיבות. אם מדובר על מצב ניתן, על רקע של הפעלת אלימות בבית, לומדים מהנסיבות שההרחקה נועדה כדי להגן על שלומו של אדם, וזה לא צריך להירשם בצו, כי מבינים מהנסיבות שהצו ניתן לשם הגנה על שלומו של אדם.

והפרת הצו מחזירה את האדם למצב של סכנה, והופכת את האדם שנגדו הוצא הצו למסוכן, זאת אומרת: יש כאן דבר שאיננו מופיע בצווים האחרים.

גם אם בסופו של דבר זה לא ייכנס לחוק המעצרים, אני חושבת שכבר מהבחינה הרעיונית זה נותן לבית-המשפט את ה-INPUT לעניין, שההפרה בנסיבות האלה צריכה להביא למעצר עד תום ההליכים. אני חושבת שכאשר רף הענישה עולה, יש לזה השפעה גם על הנושא של מעצרים ושל מעצרים עד תום ההליכים.

שלא בהקשר להצעת-החוק הזאת, דיברו פה על צווים של קצין משטרה וצווים של בית-משפט. החוק הזה מתייחס רק לצווים של בית-משפט, וזה בסדר, כי אני מבינה שהוא מדבר על המקרים החמורים ביותר. אני פונה גם ליועצת המשפטית, ואומרת שזאת אמנם לא צריכה להיות יוזמה שלי, אבל אני רוצה שתחשבו על מה שאומר. מפריע לנו לא פעם, שכאשר מדובר בצווים של קצין משטרה - כשלא פונים לבית-המשפט - ומתרחשת הפרה, למעשה, לפי פקודת הראיות יש כלל כללי שאישה אינה יכולה להעיד כנגד בעלה, והחריגים הם מקרי אלימות, או הפרת הוראה חוקית רק של צו שיפוטי. אני חושבת שזה אבסורד, ואני לא מדברת על מעצר או על דבר נלווה כמו מעצר עד תום ההליכים וכו', אלא על עצם העובדה שאישה לא יכולה להעיד על צו שיפוטי שניתן על-ידי קצין משטרה.

אולי היה ראוי לתקן את פקודת הראיות.

אני אומרת זאת, מאחר שאנחנו מדברים פה על צווים ועל תיקונים.

בסדר גמור, לא נציין בפקודת הראיות צו שיפוטי - -

והאם אי אפשר לחזור למצב שיאמר, בנוסף לצו שיפוטי או צו כמו שמופיע בסעיף הראשון - -

בסמכות הוועדה בהחלט להכניס פה נושא נוסף.

אני שואלת האם אפשר להכניס את זה בין קריאה ראשונה לשנייה ושלישית, אם זה נושא חדש?

לפי התקנון, הטענה של נושא חדש יכולה להיטען אך ורק על-ידי חבר-כנסת או על-ידי נציג ממשלה, כלומר: גם אם אני אטען במלוא ריאותיי שאין מדובר בנושא חדש, עדיין ברגע שלמשל משרד המשפטים יטען שמדובר בנושא חדש, אנחנו מחויבים להעביר את העניין ישירות לוועדת הכנסת להכרעה, שהיא בדרך כלל מטבעה פוליטית. השאלה היא האם את רוצה לקחת את הסיכון הזה, או להכניס את זה עדיין בשלב הזה, כשאז אין יכולה להישמע הטענה של נושא חדש.

אבל אז אני לא אוכל להצביע על התיקון. אני מציעה שאחרי שנשמע הערות נוספות, נצביע על התיקון כפי שהוא מאושר על-ידי משרד המשפטים. דיברתי על זה עוד לפני שהתיקון עבר את הקריאה הטרומית, כי אחרת היתה התנגדות לכך שהתיקון יעבור כאן. דיברתי עם דפנה בוסתן, והיתה בינינו הסכמה שנעביר את התיקון בקריאה טרומית כפי שהוא. אחר-כך דיברתי עם דליה איש שלום ממשרד המשפטים, והיא אמרה לי שאם נצביע היום על התיקון, יש להצביע רק על הנוסח הזה, כי אם אני אשנה את הנוסח הזה, עליי לקיים עוד ישיבה בהשתתפותם, ורק אז נצביע. אם תהיה להם התנגדות, הם ימשיכו איתה לשלב הבא.

אם לומר את האמת, אני חושבת שזה תיקון מאד חשוב בפני עצמו. כל התודות צריכות להגיע לנעמ"ת, כי כולנו מדברים על הפרת צווים ועל הצורך לעצור את הנגע הזה. יש דרך אחת של מעצר, שהיא בלתי אפשרית. אחרי ששינינו את האפשרות לעצור רק ל-24 שעות, הראשונים שייפגעו מזה הם אלה שיהיו מעורבים במקרים של אלימות לא קשה מאד. זה יצר פער ענק בין מעצר ל-24 שעות, שפעמים רבות הזיק לאישה, אם הוא הופעל, ובין מעצר עד תום ההליכים שלא רק מבחינת מקום בבתי-מעצר, היה בו משהו שצריך להיות מיועד לעבירות הרבה יותר קשות. זה נועד למלא חלל, כדי שתהיה הרתעה מספיקה.

אני מקווה שבתי-המשפט ילמדו את התיקון הזה ושהוא יעמוד מול עיניהם, דבר שהם לא עושים לגבי חלק גדול מהתיקונים. אני מקווה שכאשר הם נותנים צו, הם ייקחו בחשבון את הפרת הצו שהם עצמם נתנו. אני מקווה שזאת לא תהיה עוד הוראה משפטית, אלא צו שבית-המשפט נתן - ורק בית-המשפט מוסמך לתת – בגין סיכון כזה וכזה. גם אם הם לא כותבים את זה, זאת מהותו של צו הגנה. אחר-כך כשיש הפרה וחוזרים לבתי-המשפט, צריך להזכיר שיש תיקון.

אפשר היה להפיץ את ההרתעה הזאת בקרב הגברים האלימים דרך בתי-המשפט, כלומר: לבקש מהנהלת בתי-המשפט, שכאשר ניתן צו הגנה בגין אלימות מסוכנת, שתהיה רשאית לומר למי שניתן נגדו הצו: אתה אמנם לא במעצר ורק מדובר בצו, אבל הפרה של הצו הזה תביא לאפשרות של מאסר, והרף כאן הוא גבוה.

אני חושבת שבכל זאת כדאי לבקש אחרי קריאה ראשונה – או כשהתיקון יהיה מוכן לקריאה ראשונה - מהיועצת המשפטית שלנו לדבר עם נציגי משרד המשפטים, ולבדוק האם הם עומדים על הרגליים האחוריות, לא לגבי הסעיף השני, אלא לגבי העניין הזה של צו שיפוטי והאפשרות לכלול בו, ואולי גם להזכיר ספציפית, צו שניתן על-ידי שוטר, ולא להשאיר את העניין בצורה ערטילאית כפי שמופיע בסעיף הראשון.

אני לא מדברת על זה, כי זה דווקא מקובל עליי. אני מדברת על פקודת הראיות.

כמנסחת, אין לי מניעה לתקן שני חוקים בהצעת-חוק אחת. אנחנו קוראים לזה תיקוני חקיקה. אם זה בהקשר דומה, אין שום בעיה לעשות את זה.

אני רוצה לשאול, מתי אדם הוא בר ענישה ונשלח לכלא, ומתי מחליטים שהוא נשלח למקומות כמו בית נועם? האם זה תלוי בהכרעת השופטים, או שיש איזו חקיקה בעניין?

יש חקיקה, והחקיקה הובאה לשופטים.

כאשר מדובר בהרשעה, גם אם היא חמורה, יש בהחלט הוראות בחקיקה הראשית, שקובעות מתי שופטים רשאים שלא לתת מאסר בפועל. למרות שאני לא זוכרת במדויק, אני יודעת שישנם קווים כלליים שמנחים את השופטים בעניין הזה, למשל: לגבי חומרת העבירה, האם מדובר בעבירה ראשונה וכו'.

המלצת קצין המבחן.

יש עניין של רמת מסוכנות, וזה כלי שנכנס לשימוש יותר ויותר. לפי המדד הזה, בית-המשפט יכול להחליט לתת או "גם וגם", או "או", כלומר: לתת אפשרות לשיקום במקום מעצר, אבל קצין מבחן יכול לקבוע גם את רמת המסוכנות וגם את האפשרות של אדם להיות מטופל, אם יש חילוקי דעות. באחוז די קטן יחסית של אנשים שמעורבים במקרי אלימות קשה ניתן לטפל, ולכן אנחנו אומרים שעדיף במקרים רבים, שהטיפול ייעשה תוך כדי המעצר. זו מערכת שלמה שפועלת, לא מתוקצבת די ואין לה מספיק תקנים, אבל היא פועלת בהצלחה.

השיקום וההערכה של מידת השיקום מהווים אפשרות לשחרור מוקדם, לשחרור אחרי ריצוי שליש העונש, וכן לגבי חופשות. כל הדברים האלה יכולים להיקבע לא בבית נועם, אלא בבית-הסוהר, כאשר אדם נידון, מרצה את עונשו, ובית-הסוהר נותן לו את האפשרות להקטין את עונשו בצורה כזאת או אחרת. יחד עם זאת, שופט יכול להחליט שניתנת האפשרות לתקופת שיקום, אם בסיומה האדם לא עומד בתנאים שמכתיב בית-המשפט, ואז עדיין יהיה תלוי ועומד עונש המאסר.

זה מעין מאסר על תנאי.

עד היום כל המחקרים שנעשו בעולם, מדברים על מעקב של עד 18 חודש. מדובר במעקב הממושך ביותר של 18 חודשים, לאחר שאדם עבר איזה תהליך טיפולי. לא מדובר על בית נועם, אלא על תהליך קבוצתי שאורך עד שנה. המעקב הממושך ביותר התבצע 18 חודש אחר ההשתתפות בקורסים האלה.

לא עשו, או פחדו לעשות מעקבים נוספים. לנו יש מידע על גברים שהשתתפו בקבוצות, בבית נועם או בקבוצות טיפוליות אחרות, שחזרו לסורם. מה דינם? האם יש מאסר על תנאי שהוא בלתי מוגבל, כאשר האישה חוזרת להתלונן?

מאסר על תנאי נקבע בבית-משפט.

הוא נקבע לתקופה מסוימת, אבל לא לתקופה בלתי מוגבלת. במקרה כזה, כאשר האישה מאוימת כל הזמן, צריך לחזור שוב לבית-המשפט לעיון מחדש.

צריך לזכור שלפחות ההצעה הזאת מדברת על אנשים שכבר הפרו צו. הם בעצם קיבלו צו הרחקה וצו הגנה אחרי שהפרו אותם, בנסיבות שהן כבר בעייתיות.

רות מדברת על התקופה שלאחר גזר דין, כשכבר אין שום משמעות לצו.

אני אומרת שצריך לחשוב בשלב הראשוני, לפני שנכנסים למסלול הזה, האם המסלול הזה בכלל מתאים לאנשים עם רמת מסוכנות גבוהה יותר מלכתחילה.

כאשר השופטים מבצעים את עבודתם, אולי הם לא כל-כך מתחשבים בעובדה, שכאן לעתים תכופות הקורבן ממשיך לחיות בכפיפות עם האדם האלים, וזה שונה ממקרה של אנס מזדמן, או פורץ מזדמן שבמקרה פורץ אליי הביתה, שודד אותי, או אונס אותי.

לגבי חלק מהמקרים, אנחנו רואים - וזה הודות גם לטיפול במקלטים וגם בלשכות הסיוע של הארגונים – שתוך כדי המאסר, או תוך כדי צו ההגנה, מתחילים הליכים; אי אפשר לכפות גירושים, אי אפשר לכפות פרידה, אבל יותר ויותר נשים מבינות את חוסר הסיכוי לשינוי.

אם מדובר באישה שיש לה ילדים קטנים, האב הוא המפרנס, והיא רוצה שהאב יהיה בבית, כי הוא מבטיח לה הבטחות, אנחנו יודעים מהניסיון שלנו שבחלק גדול מהמקרים תהיה אלימות מחודשת. אני יכולה להכשיר את האישה לעמוד במקרים כאלה, ואני יכולה לנסות לגמול אותו מאלימות, ואני גם יכולה להציע איזושהי מסגרת – אבל זה גם תלוי בחומר האנושי – כדי שהיא תוכל להשתקם בלעדיו. אני מדברת על מסגרת כזאת או אחרת, בתנאי שהילדים לא ייפגעו. כל העניין המשפחתי הוא מאד סבוך. אנו עדים למקרים רבים, שבהם לא מדובר על תא משפחתי ועל אלימות שנמדדת אחד על אחד, ואז הבעיה היא פחותה.

חלק גדול מהדברים האלה הם אינם עניין של חקיקה. אפשר לחוקק חוקים מהיום עד מחרתיים, אבל אין חובת גירושים ואין חובת פרידה. צריך לתת לאישה את כל הסעד שאפשר לתת לה גם על-פי חוק, אבל בעיקר את כל הסעד הסביבתי, ובזה אנחנו רואים תוצאות.

מה שהזכרת, בכל אופן נמצא בתחום של הגנה על הנאשם, זכויות הנאשם, או זכויות האשם לצורך זה. כאן אנחנו מאד זהירים מפני ענישה כפולה, זאת אומרת: אם אדם נענש, אי אפשר לבוא ולהגיד: אני רוצה אותך. לשם כך יש ענישה על תנאי ויש אי שחרור. אנחנו רואים שיש מקרים שבהם לכאורה אדם ריצה עונש כבד, ואשתו נמצאת בפאניקה מוצדקת ביום השחרור. הוא לא רצה לקבל הקלה בעונש, הוא לא רצה להשתקם, וביום השחרור הוא הודיע לאשתו שברגע שהוא משתחרר הוא עומד לנקום בה.

היו מקרים קשים מאד כאלה, שידעו עליהם מראש, משום שאדם שאיננו רוצה בשיקום ומוותר על ההקלה בעונש, הוא מקרה די קשה לשיקום.

והוא ייצא לחופשה.

אבל במציאות בה אנו חיים, הרוב לא יוצא לחופשות. יש נתון שמאד קשה לקבלו, שעדיין רובם לא עוברים תכניות טיפול בכלא, ועדיין כמעט 80% חוזרים לאותה אישה, שלא בהכרח בהיותה אשת אסיר עברה תהליך טיפולי. היא מבחינתה מרגישה שהיא "פורחת", כי היא אומרת שהאיום הפיסי לא קיים, ולכן אין סיבה שהיא תלך לטיפול. היא כן מזדעזעת חודש לפני שהוא משתחרר או יומיים לפני כן. אז היא מבקשת איזושהי הגנה או התערבות, ואנחנו במשרד מוצאים את עצמנו פעמים רבות מבקשים צו הרחקה, מרגע שהבעל משתחרר מהכלא, וזה צו שניתן לו עדיין ביום שהוא משתחרר מהכלא. זאת מציאות קשה מאד של מאות אסירים שמשתחררים כל שנה, שלא עוברים תהליך שיקום בכלא.

חיה לאונוב דיברה אתי הבוקר, וסיפרה לי על מקרה של רוצח שלא רצח את אשתו, אבל הוא רוצח ידוע שיצא לחופשה ולא חזר, ולכן אשתו במשך חצי שנה חיה במקלט. הוא לא נמצא עד עצם היום הזה. אנחנו נמצאות לפעמים בסיטואציות בלתי אפשריות, כי אותה אישה לא תוכל להתחבא במקלט כל חייה. המשטרה לא עולה על עקבותיו של הרוצח. יש לנו בעיות מאד קשות עם נשים, שאנחנו יודעות שהן ממש מועדות לרצח, ואין לנו פתרונות לגביהן.

גם הצו הכי נוקשה לא יעזור במקרה כזה. יש נשים שפונות בדרך כזאת או אחרת למשטרה, והן חושבות שהמשטרה יכולה להעמיד שומר ספציפי לעניין. מציעים להן פעמים רבות לשנות כתובת, אבל בארץ בגודל שלנו זה לא דומה למקרה בו אישה עוברת ל-STATE אחר או מהחוף המזרחי לחוף המערבי בארצות-הברית.

לפעמים לא מוציאים צווים, מכיוון שאי אפשר להוציא איזשהו צו ערטילאי במסגרת הצווים, שיאמר שאין להתקרב אליה, כי זאת פגיעה בזכויות יסוד. עושים זאת כדי לא לתת עליה אינפורמציה. אני מדברת על העדפה להיות בסיטואציה שבה האישה "נעלמת", למרות שאין לה שום הגנה משפטית.

את מלוא הבעיה לא נפתור בישיבה הזאת, אבל מכיוון שהחוק הזה נולד על השולחן של נעמ"ת, ואנחנו רואים בו חשיבות, אני פונה לכולם. אנחנו לא יכולים לעשות הכל, כי החוק השני לגבי בני זוג שהנחתי באותו זמן לא עבר ועדת שרים לענייני חקיקה. אני עומדת לערער על עובדה זאת, אבל אני אומרת שחלק עובר ועדת שרים לענייני חקירה וחלק לא, וחלק אחר-כך יתוקן. אתם מנוסים הרבה יותר מהמחוקק. כשיש הצטברות של דברים מסוג מסוים, הכל ניתן לתקן, ומן הסתם כל חוק דורש תיקונים מול המציאות.

אני רוצה להצביע על החוק הזה.

אני אקרא את התיקון: "הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת ענישה בשל הפרת צו שיפוטי), התשס"ב-‏2002:

תיקון
סעיף 287 1. בחוק העונשין, התשל"ז-1977, בסעיף 287, האמור בו יסומן "(א)", ובסופו יבוא:
(ב) המפר הוראה מהוראות צו שיפוטי, שניתן לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של
אדם אחר, מפני המפר, דינו – מאסר ארבע שנים."

מי בעד?

הצבעה

בעד – 1
נגד – אין
נמנעים – אין
התקבלה ההצעה להעביר את הצעת-חוק העונשין (תיקון – החמרת ענישה בשל הפרת צו שיפוטי), התשס"ב-2002, לקריאה ראשונה.

אני רוצה לומר שהישיבה בשבוע הבא מבוטלת, משום שעבר גם החוק הזה וגם החוק הקודם שהחיל את השיפוט הצבאי על חוק הטרדה מינית, והוא ייכלל עכשיו בשיפוט הצבאי בדין המשמעתי.

אני מודה לכם מאד. חג שמח לכם, אני נועלת את הישיבה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:10