הצגת דו"ח הפשיעה של המשטרה-עבירות מין ואלימות במשפחה.




12
הוועדה לקידום מעמד האישה
19.02.2002

פרוטוקולים/מעמד האישה/4889
ירושלים, ג' באייר, תשס"ב
15 באפריל, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 178
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שלישי, ז' באדר התשס"ב (19.02.2002), שעה 13:00

הצגת דו"ח הפשיעה של המשטרה-עבירות מין ואלימות במשפחה.

חברי הוועדה: יעל דיין - היו"ר

סגן השר לביטחון פנים גדעון עזרא
סנ"צ נורית זיו -רמ"ד נפגעי עבירות, משרד לביטחון פנים
עו"ד קרן גילאון -הלשכה המשפטית, משרד לביטחון פנים
ציפי נחשון-גליק -מפקחת על טיפול אלימות במשפחה, משרד העבודה והרווחה רבקה פרייברק -סגנית מנהלת שירות מבחן למבוגרים
רותי בן-עמי -נשיאת בית נועם
רונית איילתי -דוברת איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
יהודית שילה -אמונה
נילי ברויאר -ארגון בזכות (לקידום הנכים)
שרה דדון -ארגון בזכות (לקידום הנכים)

דנה גורדון

מיטל אמסלם














הצגת דו"ח הפשיעה של המשטרה-עבירות מין ואלימות במשפחה

אנו שמחים לארח את סגן השר לביטחון פנים. אנו מקבלים מדי חצי שנה או שנה את דו"ח הפשיעה מפי המשרד לביטחון פנים. אנו מבקשים כמנהגנו להפריד ממנו את הנושאים המתייחסים לאלימות כלפי נשים ועבירות מין. אני רוצה לציין, כי יש פער בין נתוני הדו"ח המשטרתי לבין הנתונים שאנו מקבלים מכל שאר המקומות אליהן מופנות תלונות של נשים במצוקה, כמו מרכזי סיוע וארגוניים וולונטריים. בישיבה הקודמת ראינו כי הפער הוא גדול מאוד, כיוון שלעיתים על פי חוק ונטייה תרבותית, אין כוונה כי כל סוג של תלונה יגיע למשטרה. לכן הקימו מערכים שונים, מרכזים לטיפול באלימות במשפחה של משרד העבודה והרווחה, וארגונים וולונטריים שונים. אני מבקשת מנורית זיו להציג את נתוני הדו"ח.

אני אתחיל לדווח על התחום של אלימות בין בני זוג. המערך של המשטרה לטיפול בנושא הזה, הוא מערך של 120 איש בלבד פלוס חמישים איש שהם אנשי גיבוי, חוקרים שמטפלים בכל תחום ובין היתר באלימות בין בני זוג. המשטרה לא קיבלה אף תקן עבור האנשים האלה, הכל מתוך הערכות של המשטרה עצמה.

צריך לזכור, כי היום כל מערך הצבא והמשטרה מחויבים למצב הביטחוני, כולם מוצאים לעבודה בשטח כולל החוקרים לאלימות בין בני זוג. חוקרים אלה נמצאים במצב של לחץ גדול מאוד, כיוון שבנוסף למחויבות שלהם בתחום האלימות בין בני זוג, הם מחויבים גם לסייע בטיפול במצב הביטחוני הקיים. אני חושבת כי צריך בזמנים אלו לגלות הבנה כלפי אנשים אלו, אשר חשים שחיקה גדולה מאוד, הנוצרת מעומס נפשי ועומס עבודה גדול. חשוב לציין כי הם עושים עבודה טובה מאוד. אני רוצה לציין, כי כאשר אנו מגדירים בני זוג אנו מתכוונים לכל סוג של יחסים בין בני זוג. כאשר אנו מדברים על עבירות בין בני זוג, אנו מתכוונים לכל עבירה כלשהי הנעברת על רקע של יחסים בין בני זוג, לא רק לעבירות איומים ותקיפות, אלא גם לעברת רכוש. בעבר נהגו אחרת, ובמקרה בו אישה גרושה התלוננה על בן זוג שפרץ לדירתה, היא היתה מופנית למחלקת עבירות רכוש, כך שכמה חוקרים היו מטפלים באותה משפחה ולא היה קישור בין המקרים השונים.

למעשה, רוב העיסוק הוא בנושא של חבלה גופנית ממש, 67% מן העבירות הן עבירות שיש בהן חבלה גופנית, 2% הן עבירות תקיפה רגילה, 1% הן עבירות אונס. אחוזי האונס הם האחוזים הנסתרים, כיוון שאנו לא משוכנעים כי הדיווח על מעשי אונס הגיע למשטרה, הוא דיווח במלואו. אנו מוצאים גם 2% גרימת נזק לרכוש, 21% איומים, 6% הפרת ההוראה החוקית, 1% הטרדה טלפונית. כאשר אנו מציינים הפרת הוראה חוקית, אנו לא מתכוונים רק לנושא של הפרת צווי הגנה, אלא גם על הנושא של הסדרי ראיית ילדים, המהווה לפחות חצי מאחוזי עבירות הפרת הוראה חוקית. למרות שלא תמיד הנושא הזה מוביל לאלימות, המערך כולל זאת בתוך הקטגוריה הזו.

אני חושבת כי לייחס רק 3% מהתלונות להפרת צווים, זה מעט.

כדי לדייק אני מציינת כי לפחות חצי מהקטגוריה של הפרת הוראה חוקית היא בנושא של הסדרי ראיית ילדים. זה לא מעט, אלו נתוני הסטטיסטיקה.

אני דיברתי הרבה פעמים עם שוטרים שאמרו לי, כי אם אין ארבע או חמש הפרות צו על ידי אותו אדם, הם לא ייגשו לבית משפט. זה נושא שצריך להביאו לדיון בדרגים מאוד גבוהים. אני חושבת, כי זו בעיה של מערכת השיפוט המדברת על הפרה בוטה והפרה לא כל כך בוטה של צווים. בשל כך הנתונים של הדו"ח המשטרתי נמצאים בפער גדול מנתוני המציאות.

אני בעבר הייתי אחראית על תביעות בתל אביב ועסקתי בנושא הזה רבות. היום המצב מעט השתפר, כיוון שהנושא של הערכת מסוכנות והטרדה המאיימת נמצא יותר במודעות הציבורית. כאשר היינו מגיעים לבתי המשפט התובעים היו מבוישים מכך ששופטים היו קובעים כי הפרת צו מסוימת היא אינה הפרה בוטה. בעקבות מקרים אלו, מי שצריך לשלוח את אותו טוען מעצרים לבית המשפט, בסופו של דבר מתייאש. גם המסר הנמסר בבית המשפט, הוא כזה שהמשטרה לא תמיד מעונינת לשמוע. מבחינת האמירה הציבורית, לא רצוי להימצא במצב כזה. ישנו שיפור קל בהחלטות השופטים, אך עדיין צריך לפעול רבות כדי לשנות את הגישה.

לחה"כ דיין ישנה הצעת החוק לזירוז הליכים. אני יכולה לומר בנוגע לכך, כי אם בשנים קודמות לקח לתיק שנה ושנתיים להגיע לתביעות, היום 50% מהתיקים מגיעים תוך חודשיים לתביעה ולפרקליטות. ההליך זורז מאוד, דבר המצריך עבודה אינטנסיבית תחת לחץ גדול של המשטרה. העבודה על תיק אלימות בין בני זוג אינה מסובכת מבחינת החקירה עצמה, אלא מבחינת משך הזמן שנדרש בכדי לבדוק את כל הנתונים אשר סובבים את המקרה.

בשנים 1999-2000 הכפלנו את כמות המעצרים, ומעצרים עד תום ההליכים. המצב הגיע לידי כך שהחלו להישמע טענות על כך שאנו מרבים במעצרים ולא מפעילים שיקול דעת נכון במעצרים של גברים. תופעה שצוברת תאוצה בשנה האחרונה, היא תופעה של גברים שלמדו שכאשר עוצרים אותם הם צריכים להגיש תלונה נגדית. המאזן הוא מאוד קשה, כיוון שאנו מצד אחד רוצים לעצור את הגבר ואנו עושים הערכת מסוכנות מסודרת מאוד, אך מצד שני מופנות אלינו טענות רבות על כך שאנו עוצרים יותר מדי גברים. אני לא מהססת לענות לטענות אלו, ולומר כי זו המדיניות וכך אנו מקדמים דברים.

הטענות מופנות בצורה מודעת על ידי מספר ארגונים, ועל ידי עורכי דין סנגורים. בעוד הפרקליטות מייצגת את הקורבן הם מייצגים את הגברים. חלק מהפעולות שהם נוקטים הם הגשת תלונות נגדיות. גם בתוך הבית הזה ישנם חברי כנסת אשר תומכים בצד הגברי ומאשימים את הנשים בכל העניין. ניתן לשמוע מפיהם כי ניתן להכות, וכי היינו משנים את המבנה החברתי אם היינו מפסיקים לעצור גברים מכים.

יש לנו בעיה נוספת והיא עם העמדה לדין של נשים. המשטרה צריכה לשמור על איזשהו איזון. לא תמיד היא יכולה לדעת במפורש מה קרה לאותו גבר. העלות של התופעה החדשה הזו, הגשת תביעה נגדית של הגבר מיד עם המעצר, היא עלות של כתב אישום ובירור הדברים בבית המשפט.

אני חייבת לציין, כי אנו עובדים תוך כדי שיתוף פעולה יפה עם המרכזים למניעת אלימות, ומול המחלקה לשירותים בכל מקום. כל החוקרים יודעים בברור מי אותו עובד סוציאלי מולו הם עובדים, וזאת הודות לפרוייקטים של הכרויות שאנו ערכנו. בעיני, העניין של הכרה אישית משותפת כדי להכיר טוב יותר מול מי הוא עובד, הוא חשוב מאוד. מדובר על ארגונים שונים עם תרבות ארגונית שונה לחלוטין. תחילה היתה בעיה לחבר בין הדברים, אך היום ישנו חיבור מצוין. אני רוצה להזכיר את הפרוייקט של העובדים הסוציאליים, המלווה על ידנו, ועובד יפה באחת עשרה תחנות. אני הצעתי בשנה שעבירה להכפיל את מספר התחנות בהן יפעל הפרוייקט, כך שלפחות התחנות בהן יש ריכוז רב של עבירות ייכנסו לפרוייקט זה. הפרוייקט הזה הוא עוזר מאוד בהפניית נשים למרכזי הסיוע. ציפי יכולה לאשר, כי היום רוב המטופלים במרכזי הסיוע הם קליינטים הנשלחים על ידי המשטרה. כרגע, איני יודעת אם אנו נקבל תקציב מתאים כדי להפעיל את הפרוייקט בתחנות נוספות.

אני העליתי את הנושא הזה, אך משרד העבודה והרווחה לא אישר זאת.

אני חלק מהוועדה הבין-משרדית, ואני יכולה לומר כי נושא של תקציב של 25 מיליון לעולם לא הובא בפני הוועדה הבין-משרדית.

הוועדה הבין-משרדית, חזרה לפעולה בלחץ אדיר שלי ושל רונית לב-ארי, הרבה אחרי התקציב הראשוני, ועל כן קבלה משהו מוכן. הוועדה הזו היא לא הכתובת לאישור תקציב, או לאישור עדיפויות, חמישה חודשים אחרי שנתקבל התקציב, ובטח לא אחרי שנה וחצי של שיתוק מוחלט.

אני אומרת, כי ברגע שיהיה תקציב נוסף, אנו מוכנים להרחיב את הפרוייקט של העובדים הסוציאליים. אני הבאתי מספר נתוני סטטיסטיקה מהשנים 1995 עד 2001. ניתן לראות כי אין הבדלים גדולים מבחינה מספרית. לכאורה ניתן לחשוב כי בשנת 2001 ישנה ירידה, אך הדבר נראה כך כיוון שאנו עורכים בינואר את הסטטיסטיקה של דצמבר והיא אינה משקפת את הכל.

לאורך תקופה זו הוגשו 22,000 תיקים. אנו רואים חלוקה לשני סוגים של תיקים תיק פ"א, תיק חקירה מלאה, תיק א"ת זהו תיק של אי תביעה שיש בו חקירה ראשונית שלאחריה התיק נסגר. בשנת 1995 50% מהתיקים נסגרו. במשך השנים אחוז התיקים שנסגרו הלך וקטן. ישנה פעילות מלאה סביב כל תיק המגיע למשטרה. בשנה האחרונה אחוז התיקים שנסגרו הוא 11.6%.

כאשר אני נכנסתי לתפקידי לא היה נדיר לראות אדם שיש לו חמישה תיקים הממתינים לטיפול על ידי התביעות. היום רצידיביסט הוא אדם שיש לו שני תיקים. זאת אומרת שבמסגרת מספר התלונות המצוין, מספר התלונות החדשות הוא הרבה יותר גדול, כיוון שמתוך 22,000 תיקים, אין הרבה אנשים שיש להם חמישה תיקים הממתינים לתביעה.

אם אנו מסתכלים על הנתונים הקשורים לעבירות נגד נשים, אנו רואים כי מספר של תיקי האי-תביעה הוא פחות עוד יותר, כ-8.3%. השנה נרצחו 13 נשים. ב-7 מקרים לא הוגשה כלל תלונה, ובני הזוג לא היו מוכרים כלל למשרה. ב6- מקרים הוגשו תלונות למשטרה. ב-2 מקרים התלונות טופלו, הוגשו כתבי אישום והנאשמים הורשעו, אך על אף ההרשעה הרצח אירע. במקרה הרצח באשדוד, נערך תחקיר על ידי ממ"ז דרומי והופקו לקחים שהופצו בכל המשטרה. כל תיק של רצח עובר תחקיר, ואנו מפיצים את הלקחים לכל גורמי השטח כדי ללמוד מכך. לאחר אירוע הרצח באשדוד נערפו ראשים והיתה התמרמרות מאוד גדולה בקרב החוקרים, כיוון שהצביעו עליהם כמי שרצחו את האישה. הרבה אנשים החליטו כי הם לא מעונינים יותר להיות במערך הזה. הרבה פעמים אנו חוקרים את התיקים כדי ללמוד לקחים ולא כדי לערוף ראשים.

באירוע רצח בחולון בו היתה תלונה ראשונה, התיק הועבר לפרקליטות ולא נתקבלה הצהרת התובע על ידי הפרקליטות למעצר עד תום ההליכים, למרות העובדה שהיחידה ביקשה שתינתן כזו הצהרת תובע. באירוע נוסף בראש העין היו תלונות הדדיות, ובשני תיקים בהם הובא החשוד לדין, הוא זוכה על ידי בית המשפט. באירוע בתל-אביב נתקבלה תלונה אחת שהועבירה למחלק תביעות אלימות בשעה 04:09 והרצח בוצע בשעה 06:09.

אנו קיבלנו דיווח בזמן אמת על כל מקרה רצח, במסגרת הוועדה. האם המספר הזה כולל גם רצח של נשים ערביות?

אלו הנתונים המדויקים של רצח על רקע של יחסים בין בני זוג. רצח נשים שאינו התבצע על ידי בני זוגן לא נכנס לקטגוריה הזו. ישנם 13 מקרי רצח על רקע יחסים בין בני הזוג.

האם בתוך המספר הזה נלקח בחשבון מספר הנשים הערביות שנרצחו?

כן.

האם המקרה של אישה שנרצחה על ידי אנשים מהכפר, שנשלחו לרצוח אותה ביפו, כי מצאו אותה עם חבר, נכנס לקטגוריה הזו?

המקרה הזה לא מופיע בקטגוריה הזו. ישנו הבדל גדול בין הנתונים שנורית מציגה לבין הנתונים שיש בידנו. אנו לא סתם מוסיפים עוד 10 רציחות בשנה. אלו מקרים שהיו ותועדו. אני חושבת שרצח של נערות צעירות לא מופיע בנתוני המשטרה.

עם מדובר על נערה שנרצחה על ידי חבר שלה, זהו רצח על רקע של בני זוג והוא יכול להיכנס לקטגוריה הזו.

הנתונים שנורית מציגה גם אינם כוללים רצח על רקע חילול כבוד המשפחה.

זה לא נכנס בקטגוריה הזו.

מדובר על רצח נשים על רקע מיני.

אבל אני מדווחת על משהו מסוים אחר.

אני רק מציינת, כי אנו לא ממציאים 10 רציחות נוספות, אלא הדיווח המשטרתי כולל חלק מן המקרים ואיננו כולל חלק אחר מן המקרים. מבחינתנו גם הרציחות האחרות נכנסות לאותה מסגרת, כיוון שכל הנשים שאנו כוללים בתוך הקטגוריה הזו נרצחו בשל היותן נשים.

המערך הזה אמור לחקור את כל הנושא של עבירות מין. בנושא הזה ישנן הנחיות המתחשבות מאוד בנפגעת העבירה, לרבות האפשרות שלה לבחור בחוקר בת מינה, האפשרות שלה לקרוא לאדם קרוב שילווה אותה בחקירה. אם האישה אינה מסוגלת להיות נחקרת בתחנת משטרה, ההוראה היא שניתן במידת האפשר לחקור אותה במקום אחר. האישה מקבלת ליווי צמוד לבית החולים ולמרכזי הסיוע, שם היא יכולה לבקש משהי שתלווה אותה בחקירה, כאשר בנוסף, בשלוש ערים, האישה יכולה לדרוש גם ליווי בהליך המשפטי.

אני חושבת שאין פער גדול בינינו ובין ארגוני הסיוע מבחינה סטטיסטית. ארגוני הסיוע מצביעים על קריאות, בעוד שאנו מצביעים על תיקי חקירה. כאשר פילחנו את הנתונים הסטטיסטיים, גילינו כי לפי ארגוני הסיוע, בנושא של תקיפות מיניות חמורות ואונס היו 6,000 פניות, כאשר אצלנו היו 5,000 פניות. ישנו קהל משותף הפונה אלינו ופונה גם למרכזי הסיוע, אך ישנו קהל שאינו משותף לנו ולמרכזי הסיוע. סך הכל אין פער גדול בדיווחים על עבירות חמורות המגיעות לידיעת מרכזי הסיוע ולידיעת המשטרה. צריך לקחת בחשבון גם את העובדה שלהגיע למשטרה זה אינו פשוט. לפי הנתונים, אנו רואים כי ישנה ירידה בעבירות מין מדווחות. רוב עבירות המין בהן המשטרה מטפלת הן עבירות מין חמורות. מתוך 4,000 עבירות מין 3,113 אלה עבירות מין חמורות. העבירות הקלות יותר, יכול להיות שמדווחות במקומות אחרים ולא אצלנו. בשנת 1999 בעקבות הדיווח של לינור אברג'יל על המקרה הפרטי שלה, ראינו עלייה גדולה מאוד בדיווחי נשים.

האם ישנו פילוח של המעשים המגונים בכוח, פילוח של גילים, מוצא גיאוגרפי, בתוך המשפחה?

ישנם פילוחים כאלו, אך אני לא הבאתי אותם לכאן.

חבל שאין בידך את הנתונים האלה. את הנתונים שהצגת עד עכשיו יכולנו לראות בעיתון. מבחינת המסקנות, ההתייחסות החברתית ודרכי טיפול, הנתונים האלה של פילוח מאוד חשובים לנו. לדוגמא, נתונים לגבי עבירות של גילוי עריות חשובים מאוד עבורנו, כיוון שזה סוג אחר של פשיעה שדורש התייחסות אחרת. כך גם לגבי עבירות מין כלפי קטינים. בשנים האחרונות התוודענו לתופעה של אונס קבוצתי. הוועדה הזו היא מאוד מפורטת בגישה שלה. כל מקרה של רצח, אונס קבוצתי, אלימות באזור מסוים, נידון כאן בפרוט רב. אנו מנסים להפיץ אחר כך את המסקנות לגורמים המטפלים כדי שיהיה ערך לישיבות שלנו.

אני הבנתי שהתבקשתי להביא נתונים שהובאו בדיווח של המפכ"ל.

אני לא מבקשת את הדיווח שהובא בפני המפכ"ל, אלא נתונים הרבה יותר מפורטים. נורית, האם יש לך הערכה כללית על המצב הקיים בנושאים אלו? האם ישנה החמרה, או מיקוד בתחום מסוים, בסוג של אוכלוסייה, או בגיל מסוים וכו'?

אני כרגע לא רוצה לתת הערכה כללית לגבי עבירות מין. אני יכולה להעביר את פילוח הנתונים בכתב. בנושא של אלימות בין בני זוג, אני יכולה לומר כי במרכזים בהם יש עולים רבים מחבר העמים, ישנם מקרי אלימות רבים יותר. גם בחלק ממקרי הרצח מדובר בעולים חדשים.

מהי ההשפעה של מצוקה כלכלית על מקרי האלימות?

אני לא גוף שעורך מחקר בעניין הזה, ועל כן איני יכולה לומר כי ישנה החמרה במקרי האלימות במשפחה בעקבות המצב הכלכלי הקשה. באותה מידה אני יכולה לומר כי ישנה החמרה במקרי האלימות בעקבות המצב הביטחוני הקשה בארץ. אין עלייה מבחינת כמות התלונות.

לפני מספר ימים הייתי ביחידה שעוסקת בחקירות נוער. אני שאלתי אותם באיזו מידה ישנה השפעה של המצב הכלכלי על עבירות גנבת רכוש. הם אמרו לי כי אין שום השפעה. ביקרתי גם ביחידה של אלימות במשפחה בירושלים, וראיתי כי אמנם מקרה הרצח באשדוד גרם למשטרה לטראומה מסוימת, אך הפגיעה ביחידה לאלימות במשפחה בירושלים הרבה יותר קטנה מאשר ביחידות אחרות במשטרה. אני התרשמתי כי מנסים לשמור על המסגרת של היחידה המטפלת באלימות במשפחה, ולא לקחת אותה לתגבורים רבים יותר מאשר לוקחים יחידות אחרות.

הם משתדלים.

ישנן כמה יחידות במשטרה בהן משתדלים לא לפגוע. היחידה הזו היא אחת מהיחידות האלה.

אני מבקשת בשם הוועדה להעמיד את שוטרי היחידה הזו בעדיפות אחרונה לתגבורים. אם נצמצם במספר השוטרים אשר מטפלים בפגיעות המיניות ובמקרי האלימות בתוך המשפחה, ייגרם נזק הרבה יותר עמוק מאשר אם נצמצם בכוחות השוטרים המטפלים בעבירות רכוש.

היום משתדלים כמה שפחות להוציא את השוטרים האלה לתגבורים, למרות שישנם מקרים בהם לא ניתן לעשות זאת. אני רוצה לציין כי כל העבירה מהמערך דורשת אישור שלי, כיוון שאנו מדברים על אנשים מקצועיים שעברו הכשרות רבות. אני חושבת כי היום מתייחסים מאוד ברצינות לכל הנושא של אלימות כלפי נשים.

איזה כלי נשק שימש את רוצחי הנשים?

ברוב המקרים אין שימוש בכלי נשק. הרבה ממקרי הרצח מתבצעים על ידי חניקה, או דקירה בסכין.

האם ידוע על מקרי רצח שנעשו על ידי כלי נשק?

כן. כאשר מגיעה אלינו תלונה, אנו קודם כל בודקים אם יש נשק. אם נמצא אצל החשוד נשק, אנו מיד עם קבלת התלונה לוקחים אותו מידו.

זאת אומרת גם אם אין בידי הגבר הרוצח כלי נשק, זה לא מונע ממנו לבצע את הרצח.

אם מישהו מחליט לרצוח הוא יכול להשתמש אפילו בסכין מטבח.

לעיתים ישנה זמינות של נשק אשר מפתה מאוד. מילואימניקים רבים נמצאים עם הנשק בבית.

האישה חיה בחרדה גדולה מאוד אם היא נמצאת עם גבר שמאיים עליה ויש לו נשק בבית.

בתלונות רבות המגיעות אלינו, האישה מספרת כי הגבר מאיים עליה על ידי כך שהוא משחק עם הנשק לידה ומתחיל לנקות אותו כל יום. הוא לא אומר ולא עושה שום דבר, אך המשחק עם הנשק גורם לה לחרדה עמוקה. החוק למניעת אלימות בכל המקרים של הוצאת צו הגנה מחייב הודעה לצבא, והצבא היום מוציא ממערך המילואים את האנשים שיש צו הגנה נגדם. אנחנו גם כן עובדים מול הצבא ומודיעים להם על המקרים הללו.

השאלה אם זה צודק. היום מדינת ישראל נמצאת במצוקה ביטחונית גדולה, והיא לא יכולה לתת נשק, בגלל סיבות שונות, לחצי מהאוכלוסייה כמעט.

כיוון שהיו מקרים של אלימות בהם היה נשק זמין, אנו דורשים שבמקרים בהם ישנה תלונה, הנשק יילקח.

כמה מקרי רצח התבצעו על ידי נשק?

היו הרבה יותר מקרים אם הנשק היה זמין.

האם היו מקרים בהם היו לרוצחים נשק זמין, אך הם רצחו בעזרת סכין?

במקרים שבדקנו השנה ובשנה שעבירה, לא.

כאשר יש נשק זמין, הרוצח לא יהסס להשתמש בו.

כל המקרים של רצח האישה והתאבדות, התבצעו בעזרת נשק.

ההתרשמות שלי היא שבדרך כלל מעשי הרצח נעשות בדקירות סכין או בחבטות.

מדובר במקרים לא רבים, ועל כן לא ניתן לערוך מחקר בנושא. אני זוכרת מקרים בה היה נשק בבית, והוא שימש לרצח במשפחה. בן רצח את אביו כשהיה נשק בבית, אישה ירתה בבעלה וכו'.

נורית, אנו נזמין אותך שוב כאשר יהיה בידייך פילוח של המקרים השונים. אני מעונינת בנתונים על מידת ההשפעה של הגורם הכלכלי על האלימות כלפי נשים. אני רוצה לראות מה קורה במוקדי אבטלה. יכול להיות שהמקרים האלו אינם מגיעים למשטרה, אלא מטופלים על ידי המרכזים לאלימות במשפחה. מהדיווחים שאנו מקבלים אני יכולה לומר, כי נמצאה קורלאציה בין המתח הכלכלי לבין האלימות כלפי נשים. בין המצב הביטחוני לאלימות כלפי נשים לא נמצאה קורלאציה. את הנושא הזה בדקו בעת מלחמה אקטיבית וגילו כי ישנה בזמנים אלו אחדות של המשפחה. לעומת זאת במצב של מצוקה כלכלית, משפחות נמצאות בייאוש מוחלט ואובדן כבוד בעיקר של המפרנס, הבעל, בעיקר בחברות מסוימות, אשר מובילה לעיתים את הבעל לפרץ של אלימות נגד האישה.

זה בא לידי ביטוי בסקר הלאומי שאיציקוביץ' עשה. שם ניתן היה לראות כי הממצאים מעידים על כך שאבטלה ואלכוהול מנבאים אלימות במשפחה.

זו אחת השאלות שנשאלות באופן שגרתי בהערכת מסוכנות שאנו עושים. למרות זאת, אני לא יכולה לומר כי בתקופה האחרונה ישנם יותר מקרי אלימות בתוך משפחות בגלל המצב הכלכלי.

אני מקווה שמקרי אלימות כאלה לא יגיעו אליכם, אך הניצנים של מתיחויות על רקע כלכלי יכולים להיגמר ברצח. לעיתים בני הזוג נמצאים בטיפול כדי למנוע את התפרצות האלימות הזו. לא כל דבר מתבטא בתלונות המשטרתיות, כיוון שאם אין מי שיתלונן, לא ניתן לדעת על המקרה. נשים נותנות הנחות לבעלים מכים בעת מצוקה כלכלית, הן כאילו מבינות אותם.

זה הגיוני, אבל השאלה היא אם זה מוחך.

זה מוכח. אני חושבת כי במקרים אלו צריכות לטפל לשכות הרווחה. על סוג מצוקה כזה אישה לעולם לא תתלונן במשטרה. אני אפנה אישה כזו ללשכות הרווחה, ולא למשטרה.

יש בידי נתונים ממשרד העבודה והרווחה, שירות המבחן למבוגרים, על מקרים בהם תיקים נפתחים, ובשלבים שונים של המשפט מופנים לשירות המבחן להכנת הערכות. חלק מהאנשים על פי צווי בית משפט נשארים אחר כך בטיפול בקהילה. האנשים מגיעים מהמערכת המשפטים בשני צמתים. אחד בעת המעצר עד תום ההליכים. המשטרה מבקשת לעצור אנשים אלה לאחר כתב האישום, והם מופנים לשירות מבחן לשם הערכת מסוכנות. המקרה השני הוא כאשר הדין נידון לפני גזר הדין, ואחרי שהוא נמצא אשם הוא מופנה לשירות המבחן. רוב המקרים הם כאלה.

הנתונים של שנת 2001 מראים כי 5,700 תיקים הופנו לשירות המבחן על רקע אלימות במשפחה הכוללת גם אלימות בין בני זוג, מתוכם ישנן מקסימום 10% תלונות נגד נשים המגיעות למשפט, וגם אז אנו מוצאים כי האישה פעלה כך כיוון שהיתה אישה מוכה. בנוסף בתוך הנתון הזה אנו מוצאים מקרים של אלימות כלפי ילדים. בשנת 2,000, הנתונים הם זהים לשנת 2,001, ומראים כי נשארו בטיפול של שירות המבחן 1,116 מקרים על רקע אלימות במשפחה. מעט פחות מרבע מן המקרים הם מקרי אלימות כלפי ילדים, ושאר המקרים הם מקרי אלימות בין בני זוג.

אנו יודעים על 612 עבירות מין בשנת 2001 אשר הופנו להערכות שירות המבחן, 562 מקרים של עבירות מין שאינם בתוך המשפחה שהופנו אלינו, ו- 50 מקרי עבירות מין בתוך המשפחה, בדרך כלל של אב כלפי בנותיו.

האם מדובר על אינוס בעיקר?

אני לא עשיתי פילוח, ועל כן מדובר גם באינוס וגם במעשים מגונים. אני רוצה לומר, כי לעיתים כתב האישום מתחיל באינוס ומסתיים במעשים מגונים בגלל עסקאות טיעון. העונשים שנותנים היום הם עונשים הרבה יותר כבדים מאשר היו לפני שנה.

אני לוקחת כמעט את כל הקרדיט לעצמי, כיוון שהצלחתי לעשות זאת על ידי חוק עונשי המינימום.

פונקציה מסוימת בשירות המבחן מכינה גם את התזכירים על הקורבנות, וזה שינוי מאוד מבורך. זה גרם לעובדים בשירות להבין הרבה יותר טוב את הדינאמיקה של העבירות, ולראייה הרבה יותר מאוזנת, על מקום הפגיעה בקורבן בתוך העבירה. אני יכולה לומר, כי עדיין לא פונים מספיק בהליכי המשפט לתזכירי הקורבנות, בגלל עסקות טיעון. אני שמעתי על מקרה בבית משפט עליון, כי סנגור העז לטעון שהוא מבקש הקלה בעונש של האב, על מנת להוריד מרגשי אשם של הבת. השופט ביטל את דבריו.

ישנו מקרה בו תזכיר קורבן הוגש בבית משפט מחוזי. לפי בקשת הסנגור, בית משפט פנה לשירות ושאל האם ניתן לשקול להזמין את המתלוננת מחדש, כדי להשלים תזכיר קורבן. העובדת הסוציאלית שערכה את החקירה של הקורבן בשלב של בית משפט מחוזי עבירה על החומר, והעריכה כי אם היא אפילו תטלפן לנערה הזו לשאול אותה האם היא מוכנה לכך, זה יגרום נזק, כיוון שזה יעביר לה את המסר כי החברה לא מאמינה לה. הסנגור והפרקליטות לא הבינו מדוע לא ניתן לפחות לטלפן אליה. השופט ענה יפה, ואמר כי הם המומחים, ואם הם אומרים כי זה עלול לגרום נזק, הוא מקבל את חוות הדעת שלהם.

המקרים שהזכרת מעידים על שינוי גדול.

אמנם החוקרים מפנים את הגברים לטיפול, אך עד שהם מגיעים למשפט הם לעיתים שוב מתבצרים בהכחשות כי כביכול הכל שקט והכל חוזר לקדמותו. רק אימת הדין יכולה לגרום לאדם להגיע לטיפול בשירות המבחן, שבכוח בית משפט מחזיק את האיש עד שהוא משלים את הטיפול.

אבל אתם טוענים כי אין לכם יכולת לטפל בכמויות הגדולות של המקרים.

עדיין, בשנת 2001, נערכו 20,000, חקירות ו8,000- טיפולים.

אנו מעריכים זאת מאוד.

כל בית נועם היום מורכב מאנשים שנשלחו על ידי שירות המבחן. היה מקום לעוד בית נועם כזה.

אני מבקשת להכניס נתון נוסף לפלחי הנתונים, והוא הנושא של נשים עם מוגבלות. לפי נתונים מחו"ל, ישנם מקרים רבים של אלימות במשפחה כלפי נשים עם מוגבלות, בגלל החוסר אונים של אותם נשים.

ננסה לבדוק את העניין הזה. אני אשאל את מרכזי הסיוע אם בפניות המופנות אליהם הם מוצאים אלימות רבה כלפי נשים עם מוגבלות.

אני יכולה לומר כי בשני גזרי דין שניתנו לאחרונה בבית המשפט עליון בהם דובר על מקרי אלימות כלפי נשים עם מוגבלות, הענישה היתה כבדה. נאשם אחד קיבל 6 שנים והעלו את זה ל-11 שנים בגלל שהוא פגע באדם עם מוגבלות, ובמקרה השני בית משפט מחוזי נתן לנאשם 11 שנים, ובית משפט עליון אישר ולא הקל בדין.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:50