פרוטוקולים/מעמד האישה/4514



2
הוועדה לקידום מעמד האישה
25.12.2001

פרוטוקולים/מעמד האישה/4514
ירושלים, ט"ז בשבט, תשס"ב
29 בינואר, 2002

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי




פרוטוקול מס' 162
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שלישי, י' בטבת התשס"ב (25.12.2001), שעה 09:00

1. דיווח על הרצח של איעתידאל חוסיין ז"ל מנצרת, על ידי בעלה.
2. טיפול בגברים מכים.

חברי הוועדה: יעל דיין -היו"ר
קולט אביטל
חוסניה ג'בארה

אורית עירון -מנהלת המרכז למניעת אלימות במשפחה, נעמ"ת
עו"ד ישראלה גרציאני –שדולת הנשים
יעל הרמל -מנהלת היחידה לרווחת הפרט והמשפחה,
משרד העבודה והרווחה
ציפי נחשון-גליק -מפקחת ארצית לטיפול באלימות במשפחה,
משרד העבודה והרווחה
עדה פליאל -ממונה על הטיפול בנשים, משרד העבודה והרווחה
עאמר ג'ראיסי –עובד סוציאלי מהלשכה בנצרת, משרד העבודה והרווחה
עו"ד ענת אסיף –משרד המשפטים
ר"כ סימה בלכר –ראש תחום בית סוהר חרמון
תג"ד יוסי בק - ראש מנהל טיפול ושיקום, משרד לביטחון פנים
עו"ד קרן גלאון עוזרת ליועץ משפטי, המשרד לביטחון פנים.
סנ"צ נורית זיו -רמ"ד נפגעי עבירות, המשרד לביטחון פנים
גנ"מ ירונה לינהרט –ראש ענף טיפול ושיקום, המשרד לביטחון פנים
עו"ד נילי קהלני –יועצת לענייני אלימות במשפחה, המשרד לביטחון פנים
רותי בן עמי - נשיאת בית נועם
חנה רוזנברג –מנכ"ל בית נועם
יהודית פינקין –הדסה ישראל
חן נרדי –התנועה לגבריות חדשה
אהוד גלעד –חבר הנהלת התנועה לגבריות חדשה
מני אנצר –מנהל מרכז למניעת אלימות ברמת גן, ויצ"ו
אברהם הופמן –מנכ"ל הרשות לשיקום האסיר
רונית לב-ארי –מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה
תלמידי המחוקק הצעיר –ביה"ס מוסינזון, רמת השרון.

דנה גורדון

מיטל אמסלם


1. דיווח על הרצח של איעתידאל חוסיין ז"ל מנצרת, על ידי בעלה
2. טיפול בגברים מכים

אני פותחת את ישיבת הוועדה. הוועדה מקבלת דיווח על רצח אישה ליד נצרת, על ידי בעלה. בפתח הישיבה אנו נקבל דיווח על המקרה. אמנם זה על חשבון זמנה של הוועדה, אך זו הוועדה היחידה שמקבלת את הדיווחים האלה ואוספת את המסקנות. אני אבקש כעת דיווח מהמשטרה.

אתמול בשעה שבע צלצל ליומן תחנת נצרת חליד חוסין, יליד 1955, נצרת, ומסר כי רצח את אשתו בביתם בשכונת ספפה. באחד מחדרי הבית נמצאה גופת האישה ילידת שנת 1955, כאשר עליה עשרות דקירות סכין בגב ובחזה. בחקירה, החשוד מסר, כי אמש לקראת חצות החל ויכוח ביניהם. הבעל האשים את אשתו בבגידה בו. לדבריו, האישה הכחישה את האשמותיו, וביקשה ממנו לעזוב את הבית. במהלך הוויכוח החשוד לקח סכין שהיה במטבח ודקר את אשתו דקירות רבות. לדבריו, אינו מצטער על המעשה, ותכנן לבצע את הרצח מזה תקופה ארוכה, והלילה ביצע מעשה אותו היה אמור לבצע שנים קודם לכן. במהלך עדותו מסר, כי התלונן לא אחת בפני אחיה של אשתו על העובדה כי היא בוגדת בו. אחיה של המנוחה נחקר, ולדבריו האישה סיפרה לו כי הבעל חשדן ועוקב אחריה, יחד עם זאת במשפחה לא היתה תחושה של מסוכנות. אחיה של המנוחה מסר, כי הבעל מעולם לא העלה בפניו טענות של בגידה. בני הזוג מטופלים על ידי לשכת הרווחה של עירית נצרת המעידה על פניות קשות והעדר יכולת לטפל בששת ילדיהם בני שנתיים וחצי עד שלוש עשרה. במהלך התקופה הועברו חמישה ילדים לפנימיות ומשפחה אומנת. העובד הסוציאלי טיפל במשפחה כאשר הבעל היה בבית הסוהר, לאחר שנידון בגין אלימות במשפחה. בני הזוג נמצאו במעקב ובטיפול קבוצתי מיד עם שחרורו.

שני בני הזוג התעקשו להמשיך לנהל חיים משותפים במהלך כל השנים, וגם לאחר השחרור מהכלא, אוגוסט 2001, כאשר האישה לא העלתה כי הבעל עלול לסכן את חייה. גם לאחר מסירת תלונתה האחרונה בגין איום, עדכנה את העובד הסוציאלי וזה נפגש עמה בבית הוריה. הוסבר לה על האפשרויות העומדות בפניה, אך היא עמדה על כך שתחזור לחיות עם בעלה. נערך על ידיו ביקור נוסף בבית המשפחה לפני מספר ימים, ומהתרשמות המבקר, הילדים טופלו במהלך החג היטב, והאווירה בבית היתה חיובית ונינוחה. לגבי העבר של בני הזוג האלה, אני יכולה לדווח, כי בתאריך 12.3.2001 הבעל תקף את אשתו בחלקים שונים בגופה. בתאריך 13.3.2001 בשעה זהה, ארבע לפנות בוקר, תקף הבעל את האישה בביתם בנצרת ודקר אותה דקירה שטחית בגב ובבטן באמצעות מברג, וגרם לשריטות בגופה. בתאריך 13.3.2001 בשעה 18:00 הוגשה תלונה בתחנת המשטרה בנצרת על ידי האישה. החשוד נעצר באותו יום והוגש נגדו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. בתאריך 17.4.2001 נידון חוסין לשישה חודשים בפועל ושניים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. הוא השתחרר ממאסר ב- 29.8.2001, והם חזרו לחיות יחד.

ביום 3.12.2001 בשעה 21:35 הגיעה המנוחה למשטרת נצרת והגישה תלונה בגין איום מצד בעלה שאיים עליה ברצח בביתם בנצרת. בסוף עדותה היא מציינת, כי עברה לגור אצל הוריה, שם היא מרגישה בטוחה ואין סכנה לחייה. בנוסף, אמרה בפני אותו חוקר בנוכחות אחיה, שתלך לבית הוריה. נאמר לאחיה על ידי החוקר, שאסור לה לחזור לביתה בשלב זה. האישה לא היתה מוכנה לגשת למקלט או למקום אחר בטוח יותר, היא רצתה לשהות בבית אחיה. בסופו של דבר היא חזרה לביתה וקרה מה שקרה. לגבי התיק השני, באותו יום נרשם מזכר לעצור את הבעל ולאחר מכן נעשה זימון נוסף ב- 18.12.2001. כרגע המחוז הצפוני מקיים תחקיר לגבי התיק השני, האם המהלכים בתיק זה היו ראויים או לא.

אני רוצה להזכיר, כי האישה מתה. כרגע, האיש הוא רוצח שהודה. התחקירים שיבצע המחוז הצפוני ראויים, אך זה רגע אחד מאוחר מדי.

אם הייתי מרגישה, כי הכל היה בסדר, הייתי אומרת שהפעולות היו בסדר. אנחנו בכל אירוע עורכים תחקיר, גם כאשר הפעילות המשטרתית היא ראויה. לגבי המקרה הזה, אני חושבת, כי יש מה לבדוק לגבי הטיפול בתיק השני.

כאשר הוא השתחרר והמשיך באלימות, והאישה הגישה תלונה והיה נגדו תלוי ועומד תנאי, מה שווה התנאי אם אחרי השחרור האלימות נמשכת? מה זאת אומרת שהיא אמרה שהיא לא בסיכון והיא תלך לאחיה? מהו המעקב בקטע הרגיש הזה לגבי התנאי? מדובר על בן אדם לאחר מאסר, ועל כן מעניין לדעת איזה טיפול שיקומי הוא עבר בבית הסוהר.

לא הועלתה בפני גורמי הטיפול תחושת סכנה, אך עדיין זה לא פוטר את המשטרה מעבודה נכונה בתיקים שלה. לגבי הפעילות בתיק האחרון, אני חושבת, שיש מה לבדוק.

הביטוי "רצח על חילול כבוד המשפחה" במקרה זה הוא אינו נכון. הביטוי הזה מתייחס לרצח שבו הרוצח על פי מסורת מסוימת, הוא מצד בני המשפחה של האישה הנרצחת ולא בן הזוג. רצח שבוצע על ידי בן הזוג נכנס למתכונת הרגילה. התקשורת עושה הקשר מידי לביטוי הזה ברגע שמדובר במשפחה ערבייה, כאשר אין כלל הבדל בין הרצח הזה לבין רצח אתיופית שבעלה לא אהב שהיא מתאפרת ועל כן רצח אותה.

אתמול הייתי אצל המשפחה ושמעתי כעס רב על כך שבתקשורת מתייחסים לרצח הזה כרצח על חילול כבוד המשפחה. אני מתרגש מאוד, כי אני עבדתי באופן אינטנסיבי עם המשפחה הזו, ובמקום לחגוג את החג היום, אני קיבלתי את המתנה הזו. אני התחלתי לעבוד עם המשפחה בזמן שהבעל היה בבית הסוהר. הבעל בתקופה זו לא הפסיק להטריד את האישה דרך הטלפון. הוא התקשר לביתה מאות פעמים וגרם לה חרדה גדולה. הוא התקשר גם לילדים שנמצאים בפנימייה והרעיל אותם נגד האמא, על ידי כך שאמר להם שאמם גורמת לחורבן הבית. האישה היתה חסרת כוחות גם בעניין של קבלת החלטות. עזרנו לה לשכור דירה ולקבל סיוע לשכר דירה. כיוון שהיתה מצויה בתקופה זו בסף תסכול נמוך ואי תפקוד במצבי לחץ, ניסתה להתאבד פעמיים, בסוף יוני ובתחילת יולי. ליווינו אותה, העצמנו אותה והכנו אותה לקראת שחרור הבעל.

האישה אמרה שהיא חרדה, על כן הצענו לה את כל האופציות העומדות לצידה. היא כמעט הגיעה לעמותה נגד אלימות בנצרת כדי שילוו אותה ויעזרו לה בהוצאת צו הרחקה מהבית, אבל ברגע האחרון היא החליטה שלא תעשה זאת משום שהיא מרחמת על בעלה ודואגת היכן הוא יגור. מצד שני, היא אמרה שהיא מפחדת שהוא יגיע אליה לביתה ויפגע בה. אנחנו לא יכולנו להתערב בהחלטתה של האישה, אך הזהרנו אותה והודענו לה כי אנו נמצאים איתה כל הזמן. מספר הטלפון שלי היה נמצא איתה כל הזמן. ביקשנו גם מאחיה שיבקרו כל הזמן בביתה, ויודיעו לנו על כל בעיה. מדי שבוע ערכנו שיחה עם שני בני הזוג, כאשר הבעל ישב איתי והאישה ישבה עם עובדת סוציאלית אחרת. הכנסנו לתוך ביתם חונכת סומכת כדי שתתלווה אליה, ותשמע מה שמתרחש בלבה של האישה, כיוון שהבנו כי האישה הזו מסתירה דברים ומגוננת על בעלה. את העניין של קיום איום על שלומה, היא לעולם לא הזכירה בפני הרווחה.

האם ידעת כאשר היא נפגעה פיזית?

אנו לא ידענו שהיא נפגעה פיזית. אני ביקרתי אצלה לאחר שהיא ברחה ממנו לבית משפחתה, והיא לא הזכירה בכלל שהיא נפגעה פיזית. היא אמרה שהיא ראתה אותו משתמש בסמים ופחדה ממנו ועל כן היא הגישה תלונה.

כאשר הוא פצע אותה במברג לפני שהוא נכנס למאסר לחצי שנה, היה ערעור על העונש הקל שהוא קיבל? אחרי שישה חודשים הוא יצא על תנאי?

הוא יצא על תנאי.

הוא קיבל שישה חודשים בפועל, השתחרר על תנאי, ובין השחרור לרצח הוא פגע בה פיזית שוב. נורית, לאחר שהוא השתחרר ולפני הרצח, האם האישה מסרה תלונות בעקבות פגיעות פיזיות?

הפגיעה הראשונה לאחר השחרור בה היא הגישה תלונה היתה ב- 3.12.200, ארבעה חודשים אחרי שחרורו, וזו היתה תלונה על איומים בלבד. גם בתלונות הקודמות היא התלוננה על איומים ולא על תקיפות.

כאשר אני ביקרתי במשפחתה, היא לא הזכירה שום דבר ממה שהיא הזכירה בתביעה. אני ידעתי על כל מה שקרה לה דרך החוקר בלבד. אני אמרתי לה שאם היא מפחדת לחזור, שלא תחזור. היא לא אמרה לי שגם במשטרה אמרו לה שלא תחזור. אמרתי לה שרק אם היא בטוחה שלא תיפגע והיא רוצה לחזור לביתה, אני לא יכול להתערב בהחלטתה. בכל מקרה אמרתי לה כי אנחנו איתה כל הזמן. נתתי לה את מספר הפלאפון שלי, דבר שלא עשיתי באף מקרה אחר.

האם מישהו מהילדים נמצא עדיין בבית?

רק הילד הקטן בן השנתיים וחצי הוחזר לבית לאחר שהבעל שוחרר מבית הסוהר, דרך ועדת החלטה. התלבטנו הרבה אם להחזיר אותו או לא, אך לבסוף החזרנו אותו והיא טיפלה בו כראוי.

היכן נמצא הילד כעת?

הילד נמצא עכשיו במשפחה אומנת דרך סידור חירום.

היכן נמצאים הילדים האחרים?

הילד הזה ושני ילדים נוספים נמצאים אצל אותה משפחה אומנת, ושאר הילדים בפנימיות. אני רוצה להזכיר, כי בתקופה האחרונה היתה יחסית יציבות במשפחה. בחופשת החג, הילדים ביקרו בבית המשפחה בליווי עובדת סוציאלית, אשר דיווחה על אווירה טובה בבית. אחיה של המנוחה סיפר לי לפני יומיים, כי בני הזוג היו אצלו בבית והוא ראה אווירה טובה ביניהם. גם אתמול דיווח לי האח, כי בני הזוג היו אצלו בבית עד השעה תשע. לאחר מספר שעות התנהלה המריבה שהובילה לרצח. בתקופה האחרונה אנו ראינו יציבות במשפחה. אנחנו עבדנו עם המשפחה הזו כאילו שאנו נכנסים לשדה מוקשים. המשפחה הזו היא משפחה מאוד בעייתית. כאשר הבעל נשלח להסתכלות פסיכיאטרית, ראו כי אין לו שום מחלה פסיכיאטרית, אך יש לו כיוון להפרעת אישיות. אני רוצה לומר, כי קשה מאוד לטפל באנשים כאלה.

זו אחת הדוגמאות בהן המחלקה היתה מעורבת מאוד. היו שני עובדים סוציאליים שעבדו רבות עם המשפחה הזו. מקסימום הטיפול שניתן לתת למשפחה אחת, ניתן. אנחנו צריכים ללמוד משהו מהמקרה הזה בגלל שזה לא היה מקרה שהוזנח.

השאלות נשאלות בגלל העובדה שזה מקרה שלא הוזנח.

אני רוצה לציין, כי בפעם הראשונה בה האישה הותקפה, מרץ 2001, היא הגיעה למקלט לנשים מוכות, ועזבה אחרי חודש, מאחר שהוא נעצר ונאסר, לא בהמלצת המקלט. היא עזבה על דעת עצמה ואפילו חתמה על כך כי היא אחראית. במקלט רצו שהיא תישאר, כי רצו מאוד לחזק אותה ולהביא אותה לכלל הבנה לסיכון שהיא נמצאת בו, גם כאשר הוא ייצא מהכלא. הדבר הזה לא התאפשר, כיוון שלא ניתן לכפות שהייה במקלט.

אנשים שמשתחררים מהכלא בגין אלימות במשפחה, הם אלה הזקוקים לטיפול.

תמיד אנו אומרים שהיתה כתובת על הקיר, כאן היה ספר על הקיר, עם פרקים, תת-פרקים וכותרות. כל הדיבורים שלנו בישיבות האחרונות אינם שווים כאשר אנו שומעים על מקרה כזה שהתנהל בדיוק לפי הספר. כבר לא מדובר על תקנים נוספים בשביל זירוז הליכים וחובת דיווח, כיוון שגם כאשר הכל מתנהל כפי שצריך, אנו לא מצליחים למנוע מקרים כאלה. גם בכל המקרים האחרים לא היה לנו מקרה אחד שלא היה תמרור אזהרה במשטרה, או במחלקת הרווחה. העניין הזה של העצמת נשים ונתינת הזכות להחליט, אינו מתנהל כשורה. אנו שומעים, כי האישה היתה חסרת ישע. היא לא היתה מסוגלת להעריך את המסוכנות של הבעל. זה לא תפקיד האישה להעריך את המסוכנות שלו, זה לא תפקידה, אלא תפקיד הרשויות.

איזו אישה שנרצחה בשנים האחרונות חשבה שהיא בסיכון, מלבד בודדות שהגישו תלונה, אך גם לא מתוך מחשבה שהן מועמדות לרצח? לדעתי, האישה לא אמורה להחליט אם היא בסיכון או לא. כאשר הבעל יוצא מן המאסר לאחר ההיסטוריה שלו, והאישה ללא הגנה נמצאת עם ילד קטן בבית, זה מצב לא טוב. כאשר הבעל ריצה את תקופת המאסר במלואה, כאשר הוא אינו רצה להשתחרר על שליש ולא הביע חרטה ולא רצה להשתקם, אין לנו שום הגנה לתת לאישה. למרות ובגלל העונש שהבעל ריצה, הוא יוצא נחרץ עם כל הכעס והתסכול בתוכו. האישה היא אמנם עצמאית ושווה, אך בסיכון כזה גבוה, היא אינה עצמאית במידה כזו שאנו נוכל לפטור את עצמנו מאחריות פלילית על ידי זה שנגיד הצענו לה אבל היא לא רצתה. שמענו סביב השולחן הזה כי 20% מהנשים מכורות למכות. אני מציעה שנצא מהחשיבה הזוועתית הזו. אני חושבת, כי אין כאן אף אדם בחדר המרגיש כי הכל נעשה. אני לא מבקרת את העבודה הפרטנית של עובד סוציאלי או של משטרה במקום. אני מניחה שהיו אנשים נוספים שעזרו ותמכו באישה, כמו משפחתה, רופא וקופת חולים, אך למרות כל זה קרה הצפוי מכל. אני לא יודעת מי במשרדים השונים מפיק את הלקחים בצורה מפורטת ומוציא הנחיות לשטח, אשר אומרות כי אם יש לעובד סוציאלי או לשוטר חשד שהאישה היא לא מוסמכת לקבוע את גורלה ומידת המסוכנות היא גבוהה יותר ממה שהיא מעריכה, צריך להכניס כל גורם טיפולי כדי למצוא פתרון שיוציא אותה ממעגל הסיכון.

איזה פתרון?

הפתרון הוא תביעה מהירה, קיצור תהליך בתלונה השנייה. לשים את הבעל תחת זכוכית מגדלת מיד עם שחרורו מהכלא, ליצור צו הרחקה עם פיקוח מלא, ולהכניס אותו על סמך התלונה הזו לריצוי התנאי.

אני רוצה להזכיר את התופעה של הפרנויה והחשדות כלפי האישה. במקרה המדובר היום, הזוג עבר מדירה לדירה, כיוון שהבעל חשד באישה כי היא מתחילה עם השכנים. גם מקרה הרצח האחרון בחיפה היה על רקע דומה. האישה עצמה אמרה ביטוי בערבית שמשמעו הוא שהגבר סתם את כל החורים בבית כדי שלא יציצו ולא יראו אותה. יש לנו בעיה גם עם תחום הפסיכיאטריה שלא עוזר לנו. מדוע האישה צריכה להיות במצב של חוסר אונים, אם הגבר הוא פרנואיד?

אני מגיעה מהשטח ואני מכירה מקרוב את המצוקות והבעייתיות של הנשים במגזר הערבי. יכול להיות שהאישה לא רצתה ללכת למקלט או לעמותה המטפלת בנשים מוכות, בגלל השפעת התרבות הערבית. אנחנו צריכים למחוק את המחשבה כי היא נרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה. מסתכלים על הרצח הזה כאילו הוא רצח פרימיטיבי. רצח הוא רצח ואסור לנו לחשוב כאילו האישה הזו נרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה. אני מרגישה שמבחינה טיפולית מתייחסים אחרת לאישה ערבייה שנרצחה.

חוסניה, זו האשמה לא נכונה, בייחוד לאחר ששמעת כאן את כל הפרטים על הטיפול.

אני מרגישה שמייחסים רצח של אישה ערבייה לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, ומתנערים מאחריות.

בפתח הדברים הזכרנו כי הביטוי של חילול כבוד המשפחה הוא מוטעה במקרה הזה. הטיפול, כפי ששמעת, היה טיפול בצורה הכי טובה שיכולה להיות, כולל טיפול ואבחון פסיכיאטרי לגבר, וכולל מאסר. זה לא עניין של יהודים וערבים.

אני לא מתייחסת לערבים ויהודים, אני מתייחסת לקריאה של הרצח, כאשר נרצחת אישה ערבייה. אני חושבת, שצריך שיהיה מעקב מודיעיני אחרי בעל מכה שהשתחרר מהכלא, לאן הוא הולך ומה הוא עושה.

חוסניה, הבעל לא התחבא. האישה חזרה לחיות איתו.

אני יודעת, אבל יכול להיות שהיו מופעלים עליה לחצים רבים כדי שתחזור אליו. צריכים להיות במעקב אחרי הבעל.

הופעלו עליה גם לחצים כדי שהיא לא תחזור לחיות איתו ותישאר בבית אחיה. זה מקרה שיכול הכי הרבה לאפשר לנו לראות היכן נמצאים החסרים שלנו, בגלל שהכל נעשה כמו שצריך. היה טיפול בכל אחד מבני המשפחה, היה מעקב מסור, נאמן ויומיומי. זה מקרה כמעט מושלם מבחינת טיפול.

הבעל אמר שהוא היה צריך לעשות זאת כבר לפני שנים. ההחלטה שלו היתה לבצע את המעשה הזה ביום מן הימים.

נושא הישיבה היום הוא טיפול בגברים מכים. ערכנו ישיבות רבות בנושא, הוועדה ביקרה גם בבית נועם, קיבלנו דיווח מעניין לגבי המחלקה השיקומית בחרמון וביקשנו לבדוק את האפשרות להגדיל את מספר האגפים לגברים היושבים בגין אלימות במשפחה, ולהרחיב את זה לבתי סוהר אחרים. דובר על הקמת מתקן כליאה נפרד לגברים אלימים. המספר הארצי הוא מאוד גדול. הוצעו שיטות שונות לטיפול בגברים מכים. אנו מדברים על טיפול בשלבים שונים. אנו מדברים על טיפול המנסה לגמול מאלימות לפני מאסר, כאשר יש תלונה וחשד וברור כי לפנינו אלימות במשפחה וגבר אלים. יכול להיות שיש צו הרחקה, אך עדיין ישנה אפשרות למהלך קיצוני שיוביל למעצר. בשלב הזה הטיפול הוא במסגרות וולונטריות, ארגונים וסדנאות. השלב הבא הוא כאשר אנו עדים לאלימות ששולחת את הגבר למאסר, כאשר הרבה פעמים המאסר הוא מוקל, או מותנה, או יהיה קיים אם הגבר עובר טיפול שיקומי. בית נועם קולט את הגברים לפני מאסר ומטפל בהם. בית המשפט רשאי להתייחס לבית נועם כאופציה חלופית לאופציה של המאסר. השלב הבא הוא טיפול לאחר המאסר.

אנחנו מדברים על מערכת שלא מספקת אותנו ולא קיימת. ישנו הפחד הנורא של האישה לאחר השחרור. אנו צריכים לתת את הכלים המקסימליים לטיפול בתקופת המאסר בבתי הסוהר מבחינה תאורטית, מבחינת התנאים. זה כולל יציאה לחופשות, הסדרי ראייה ובחינה של סוג השחרור. אני חושבת שלא עשינו מספיק באף אחד מהשלבים, לא לפני, לא בזמן מאסר ולא אחרי שחרור. אני לא יודעת מי הגוף שיושב וחושב על כל המכלול. היתה לבית נועם דרישה תקציבית כדי להקים עוד בית, שלא נענתה, למרות שאנחנו תמכנו בה מאוד. שיקוליו של משרד העבודה והרווחה המשיכו להיות מקצועיים. בית נועם מהווה טיפה בים ביחס למספר הגדול של הגברים הזקוקים לטיפול. אנחנו חייבים לתת את הדעת גם מבחינה כמותית ולא רק מבחינה איכותית. אני לא יודעת עם ישנו תאום בין משרד העבודה לשב"ס, הכולל צוות חשיבה בין משרדי שעובד קבוע על הנושא הזה. אנחנו נשמע את הנמצאים לפי סדר ההתרחשויות. נשמע קודם על טיפול לפני מאסר או במקום מאסר.

יעל, ההערה שלך לגבי הקמת הוסטל נוסף לא ברורה לנו. אנחנו לא יודעים היכן זה עומד. אני יודעת שהתקבלה החלטה עקרונית.

העניין של תוספת התקציב לנושא האלימות כלל במקור, כאשר דובר על חמישים מיליון וגם כשדובר על עשרים וחמישה מיליון, הקמת הוסטל נוסף לגברים. כאשר התקציב קוצץ מ-25 מיליון ל-12.5 מיליון תקצבו את הדברים לפי מידת הדחיפות, והוחלט לא להקים דברים חדשים. בראש סדר העדיפויות עמד שדרוג המקלטים ושדרוג ותוספת למרכזים לטיפול באלימות במשפחה. נאמר, כי בתקציב של 2002 יהיו 25 מיליון, ובגלל הנסיבות תיערך חלוקה מחודשת. החלוקה המחודשת שאני קבלתי ממשרד העבודה והרווחה, לא כוללת את מה שנכלל בתקציב הראשון של 25 מיליון, בין היתר לא כוללת הוסטל נוסף לגברים. מחר יש לנו ישיבה העוסקת בתקציב. אנחנו נציג את מה שמשרד העבודה והרווחה מציע.

אנחנו שומעים את הדברים האלו בפעם הראשונה, ואנחנו בתמימותנו מחכים למכרז.

כל נושא המקלטים ירד מסדר היום. רק מקלט אחד שנמצא כבר בבניה יישאר. העברנו הרבה מהתקציב לנערות במצוקה. אני לא יכולה להילחם בכנסת על כך שיעבירו את הכסף ממקלטים לנערות במצוקה למקלטים לנשים מוכות או להוסטל לגברים. אני לא חלק בהכרעות, אך יש לדעה שלי משקל.

אנו נתחיל עכשיו לדון על הטיפול בגברים מכים לפני השלב של המאסר.

אנחנו מנינו עשר פעילויות שונות לגבי הטיפול בגברים אלימים, באמצעות משרד העבודה והרווחה. הפעילות הראשונה היא צווי הגנה ותזכירים. בשנת 2001 הוצאו 3,055 צווי הגנה. פקידי סעד התבקשו להגיש תזכירים בנושא הזה. אין לנו פרטים מדויקים לגבי כמות התזכירים שהוגשה, אבל זה פחות או יותר חופף למספר צווי ההגנה. בארץ מופעלים 36 מרכזים למניעה וטיפול באלימות במשפחה, ואנחנו מתכננים הקמה של עשרה מרכזים נוספים. 5,000 משפחות מטופלות במסגרת המרכזים לאלימות במשפחה הנותנים טיפול פרטני וקבוצתי, הכולל קבוצות לנשים מוכות, קבוצות לגברים אלימים, קבוצות לילדים עדים לאלימות ובחלק מהמרכזים טיפול במשפחות ובזוגות.

האם כאשר אתם מציינים 30% טיפול ישיר בגברים אתם מדברים על טיפול וולונטרי, או שחלקם מופנים לטיפול?

חלק קטן מאוד מופנה על ידי בית המשפט. רוב הפניות הן פניות עצמאיות בעידוד המשטרה, או שהם פונים בעצמם כתוצאה מהשינויים שהאישה מבצעת.

אני מבינה שעל ההוסטל לגברים אלימים יורחב הדיבור בהמשך על ידי עמותת נועם. ההוסטל של בית נועם מופעל על פי תעריפים במימון של משרד העבודה והרווחה. ההוסטל מטפל ב-40 גברים בשנה. אנחנו מתכוונים להקים הוסטל נוסף. 265 מחלקות לשירותים חברתיים עובדים בנוסף למרכזים לטיפול באלימות במשפחה גם בנושא של טיפול במשפחה וטיפול קבוצתי ופרטני בגברים. מדובר בעיקר באותן מחלקות שאין בהן מרכזים לאלימות במשפחה, או במקומות שיש בהם מרכזים לאלימות במשפחה, אבל נעשה טיפול גם במרכזים וגם במחלקות, בעיקר בערים המרכזיות, כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, שבהן נעשה סימולטנית גם במרכז וגם במחלקות. אנחנו מפעילים 59 מרכזי קשר הורים וילדים, שטיפלו בשנת 2000 ב-1,300 משפחות. עיקר העבודה במרכזי הקשר, שאנו רואים בהם חלק מרצף הטיפולים בתחום האלימות במשפחה ובתחום הגברים האלימים, הוא פיקוח על הסדרי ראייה. במקרים רבים מדובר במשפחות בהן הנשים נמצאות במקלטים עם ילדיהן ויש צורך בפיקוח על הסדרי ראייה. מדובר גם על מקרי גירושין קשים ואלימות קשה במשפחה, בהם הדרך היחידה שאב ייפגש עם ילדיו היא במסגרת מפוקחת ומוגנת שמסייעת לקיום הקשרים הקבועים והמפוקחים. יש לנו בעשר רשויות מקומיות עשרה עובדים סוציאליים שעובדים בתחנת המשטרה.

אני יודעת על אחד עשר עובדים סוציאליים.

בפועל יש אחד עשר עובדים, אך המימון של הוועדה הבין משרדית הוא לגבי עשר רשויות. יש רשות אחת המפעילה את זה בתקציבים שלה. בשנת 2000 בוצעו עד כה במסגרת הזו 1,080 פגישות בתחנות המשטרה, כאשר מדובר על גיוס האישה והגבר לטיפול מיידי עם הגשת התלונה. מתוך 1,080 פגישות שנערכו, 31% היו עם גברים, כאשר רובם הגיעו בסופו של דבר לטיפול, למרות שלא כולם נשארו בסופו של דבר בטיפול. אנחנו מקווים להרחיב את הטיפול הזה לעשר רשויות נוספות, כיוון שזה מאוד אפקטיבי. 2,132 תזכירים של הערכת מסוכנות הוגשו על ידי פקידי סעד לסדרי דין בנושא של הערכת מסוכנות על פי חוק למניעת אלימות במשפחה. אנו מפעילים קו חירום ארצי שמקבל 4,500 פניות בשנה, שמתוכם 30% הם מגברים. קו החירום הזה נותן מענה בארבע שפות. הוא מיועד ם לאלימות במשפחה וגם לילדים בסיכון. אנחנו מקווים להרחיב את הפעילות שלו על ידי שיווק נכון, כיוון שאנו רואים עלייה מאוד גדולה כאשר יש שיווק נכון ופרסום נכון של הקו. הקו הוא אפקטיבי ויודע לעשות את ההפניות בצורה נכונה לשירותים הקיימים בקהילה. אנחנו מקיימים גם תכניות הכשרה לעובדים סוציאליים וגם לגורמים מחוץ למשרד במסגרת תקציבים שקיבלנו דרך הוועדה הבין משרדית. ההכשרות ניתנות לשב"ס, משטרה ומשרד החינוך. אנחנו כרגע נמצאים בשלב הסופי של הכנת חוברות מידע בכמויות מאוד גדולות בשפות שונות, על מנת להפיץ אותן בכל מקום שרק ניתן כדי שזה יהיה זמין ונגיש לאנשים הזקוקים לסיוע ועזרה ברמות שונות. אנחנו סיימנו באמצעות אוניברסיטת חיפה, מחקר על היקף ומאפייני האלימות במשפחה, אלימות כלפי נשים, והממצאים יפורסמו בתקופה הקרובה. אנחנו מתכוונים לערוך בתקופה הקרובה יום עיון שאליו יוזמנו כל מי שמתעניין בנושא.

אנו נשמח אם תתייחסו אלינו כמתעניינים בנושא.

אני רוצה לציין, כי אותו מכון התבקש לאסוף תיקוף של הכלי של הערכת המסוכנות. עד היום השתמשנו במודלים שבנינו על בסיס ידע מחו"ל. המכון בדק את הנושא ובשלב הראשון קבלנו כלי שלא עבר את כל הערכות המחקריות, אך בסופו של דבר תוקף כלי, ואנחנו מקווים שבפורום של יום העיון שנערוך יוצג הכלי הזה של הערכת מסוכנות, שישמש לא רק עובדים סוציאליים אלא גם אנשי מקצוע אחרים הנתקלים בתחום של אלימות במשפחה.

אני מודה ליעל על שהציגה בפנינו דו"ח מעודכן טוב. הישיבה היום נוגעת בנושא הטיפול בגברים אלימים באופן כללי. הייתי רוצה שהמשתתפים בוועדה יתייחסו לטיפולים עצמם ולתוצאותיהם. עד עכשיו שמענו את העובדות ואת הצהרת כוונות. אני לא יודעת אם הדו"ח של מכון נרבה, שהציגה יעל, מתייחס גם לדרכי טיפול, או שהוא סיכום תוצאות.

יעל הזכירה, כי הטיפול היה אפקטיבי בכמה מן המקרים. יעל, תרחיבי מעט על עניין האפקטיביות.

אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה, כיוון שאין לי כאן את הפרטים המדויקים. אני רוצה להזכיר, כי אנו עורכים כעת מחקר מקיף בנושא של דרכי טיפול ותוצאותיהם במסגרות טיפוליות שונות לגברים אלימים. אנחנו נציין את ההוסטל, שירות המבחן למבוגרים ומרכזים לטיפול באלימות במשפחה. מכון מנרבה גם דיבר במחקרו על עניין שביעות הרצון של נשים מוכות, מטיפולים שונים.

אנחנו כבר די בוגרים במסורת הטיפולית. ישנן 260 מחלקות ו-36 מרכזים ועוד כמה גורמי טיפול, כפי ששמענו קודם. כדי לייעל את עצמנו, אנחנו חייבים לבדוק את תוצאות דרכי הטיפול השונות.

אני רוצה לציין, כי אנו עומדים לערוך מחקר ליוצאות מקלט.

מדוע זה בלשון עתיד?

זה היה אמור להתחיל, אך ישנה איזו בעיה. אני מקווה שהבעיה תיפתר, ואנחנו נתחיל במחקר.

אנחנו דנים בנושא כבר הרבה זמן, ועדיין אין לנו נתונים לגבי הצלחותיהם של הטיפולים השונים.

שירות המבחן למבוגרים היא חוליה נוספת הלוקחת חלק בהליך הפלילי. האנשים שמגיעים לשירות מבחן הם מופנים ואינם פונים באופן וולונטרי. בשלבים של המעצר, ובשלב הדיון בעונשם, בשנת 2000 הופנו 4,458 גברים אשר מתוכם 6% נשים על אלימות כלפי בן זוג, הכוללת גם איומים. במהלך הדיונים לקביעת העונש, שירות המבחן מתערב בעריכת חקירה פסיכו-סוציאלית ובעריכת הערכת מסוכנות. אנו משתמשים בכלים מקובלים כמו שאלונים שקבלנו מהעולם. המראיינים הם אנשים עם הרבה שנות ניסיון ולמידה. בשלב הטיפול, כאשר כבר נגזר הדין או שמוחלט אם האדם ישתחרר ממעצר, נשארים בשירות המבחן 870 אנשים בשנת 2000 ו-1,268 אנשים נשארו בשירות לתועלת הציבור. אם אדם נשאר אחרי הצוהריים כדי לתרום לקהילה במשך שנה, זה עונש. הטיפול מבוסס על עיקרון של התניה, או שתשתף פעולה בטיפול או שתקבל עונש אחר. כאשר אנשים מקבלים יחד עם שירות מבחן מאסר מותנה, השופט לא יכול להעניש אותם פעם נוספת, כיוון שהוא כבר גזר את עונשו. אנחנו מעדיפים במקרים החמורים יותר, להמליץ שיהיה מבחן ללא עונש נוסף, כדי שרק כאשר יפר האדם את הכללים הוא ילך למאסר. ישנם טיפולים שאנשים עוברים במרכזים בקהילה, בלשכות, בבית נועם. הרבה מהאנשים שמופנים אלינו, אנו מפנים לבית נועם, מכינים אותם לקראת הכניסה לבית נועם, עוקבים אחריהם ומטפלים בהם גם לאחר שהם יוצאים, כאשר הם צריכים להשתלב מחדש בקהילה. האנשים הקשים יותר אשר מופנים אלינו על ידי לחץ של בית משפט ואיום, בהם אנו מטפלים בטיפול קבוצתי שהוא הכלי העצמתי יותר, אך גם בטיפול פרטני ומשפחתי. לאחרונה התחלנו להפעיל מועדון תעסוקה, הנועד לעזור למובטלים להשתלב בשוק העבודה.

האם בשירות המבחן אתם מבצעים את הטיפול עצמו?

כן, במקרים הקשים יותר. כאשר תואר קודם מקרה הרצח, שאלתי את עצמי מה היו החוליות הטיפוליות שקיבל הגבר הזה לפני המאסר הראשון. באנשים שהיו כבר פעם במאסר, קשה יותר לטפל, ועל כן צריך לעזור לאנשים אלו כאשר האיום של העונש הוא עוד איום. למרות זאת, ידוע בעולם ובארץ, שיש עדיין מספר גדול של אנשים ששום דבר לא יעזור להם.

לכן אני אומרת שהטיפול בנשים צריך לקחת בחשבון, כי לא ניתן לטפל בגבר האלים, ולכן צריך לשנות את כל רמת הטיפול באישה ולתת לה את כל הטיפולים וההגנה האפשרית.

ייתכן שצריך לשנות גם משהו במצב החוקי, כיוון שכרגע, טיפול ניתן להציע, אי אפשר לכפות.

הברירה המוצגת היא כפייה למי שמוצעת לו דרך שיקומית במקום מאסר.

אנחנו מדברים על האישה. אנו לא יכולים לכפות עליה טיפול, אנחנו יכולים רק להציע לה.

אתם לא אפילו לא מוכנים לכפות עליה את עצם הדיווח, אתם לא מוכנים להיות כתובת לקבלת דיווח. הדבר היחיד שהגענו עליו להסכמה, הוא שרופא ייתן לאישה המוכה מספר טלפון. אם אתם באמת רוצים לכפות על האישה טיפול, אז היעד הוא עשרות אלפי נשים שלא מגישות תלונות. מי שכבר מגיעה למקלט, היא כן מקבלת טיפול.

מחקר שהתפרסם בשנת 2000 ובדק את שירות המבחן למבוגרים, בדק 3000 גברים שסיימו טיפול, כאשר המדד היה רצידיביזם. הוא לא חולק לפי קבוצות של עבירות שונות. אחוזי הרצידיביזם במהלך ביצוע העונש לא הגיע לעשרה אחוז. כעבור חמש שנים אחוזי הרצידיביזם לא הגיע לעשרים אחוז, בעוד שאנו יודעים כי אחוז הרצידיביזם בכליאה הוא הרבה יותר גבוה.
השירות שלנו גם לוקח חלק באותו מחקר שיעל הרמל הציגה.

בשנים האחרונות אני מטפל בגברים שמתנהגים באלימות. הגברים האלה מביעים המון בדידות. אין מי שיקשיב להם וידבר איתם על מה שמציק להם. הם חשים חוסר אונים ואובדן שליטה. הם חשים שהם לכודים בתוך מסגרת הנישואין. אנחנו מדברים על 200 אלף משפחות בישראל החיות בתוך אלימות. המספר הזה אומר, כי חסר מענה מעבר לשירותים המקובלים. אני מדבר על קווי מענה כמו הקו הארצי למניעת אלימות. חסרים קווי מענה לגברים, אליהם יוכלו הגברים לפנות ולדבר על הבעיות המציקות להם, וכן קבוצות תמיכה. אנו מדברים על פעולות הרבה יותר זולות מכל יתר דרכי הטיפול. הגברים הפונים אלינו מדברים על כך שחסר להם נעמ"ת וויצ"ו לגברים. צריך שתהיינה יותר נקודות שיסייעו בהליך הגירושין, וכן ייעוץ זוגי ומשפחתי. המון גברים מתלוננים שאין מי שמקיים את הסדרי הראיה שיש להם עם בת הזוג שלהם, ועל כן הם נשארים במסגרת הנישואין, כדי לראות את הילדים.

האתגר הגדול הוא לא לטפל בגברים הנוהגים באלימות, אלא למנוע את האלימות. אני לא מדבר על גברים רוצחים, אלא על המס הגדולה של אלימות בתוך המשפחה. אני מסתכל בקנאה על רשת הביטחון האדירה של ארגוני הנשים הלא וולונטריים. הגברים הנמצאים בשלב שלפני ביטויי האלימות, חשים בדידות, קנאה גדולה בארגוני הנשים, היוצרים לחץ אדיר עליהם. לאור מה שאני שומע כאן על הבעיה התקציבית, אני לא מצפה מהממסד שיפתור זאת. אני הייתי רוצה שתהייה אווירה חברתית שתאפשר לארגונים וולונטריים, כמו התנועה שלנו, שרואים בשוויון תרופה לאלימות, לתקוף את האלימות לפני שהיא מתרחשת. אנו מפעילים קו סיוע לגברים שאינו נתמך על ידי אף אחד, אנחנו מפעילים אותו בהתנדבות. אנחנו מנחים קבוצות תמיכה בלי תשלום. אני חושב שמה שצריך להשתנות זו האווירה, אשר תאפשר לגברים לפנות ולספר על מה שכואב להם, הרבה לפני שהם מכים. אסור לתייג גבר שמגיע לקבוצת תמיכה כגבר מכה. גבר יוכל לפנות לקבוצת תמיכה כאשר הוא בבעיה כלכלית, כאשר יש לו מחשבות התאבדות, שאין לו חברים, שאין לו עם מי לדבר, כאשר הוא שרוי בלחץ אדיר ועדיין לא הכה אף אחד. אנחנו צריכים למצוא את הגברים כאשר הם מצויים במצב הזה ואז לטפל בהם. אנו צריכים להעביר את המסרים האלו על ידי פרסום ענק בשלטי חוצות, בפרסומות, בטלוויזיה, בעיתונות וברדיו.

אני מסכימה עם דברייך. הוועדה נמצאת בקשר עם העמותה שלכם הרבה שנים. יש דברים שהן נכונים מאוד וצריכים לקבל תמיכה גדולה, כמו קווי החירום וקבוצות תמיכה. אכפת לי מאוד, מבחינה חברתית, שהגבר הישראלי לא יהיה שוביניסט ומצד שני שלא יאבד את הביטחון שלו ויתמוך בשוויון, אך במסגרת הדיון שלנו עכשיו, אנחנו חייבים לדבר רק על עניין האלימות כיוון שהמשוואה האומרת שאם יהיה שוויון האלימות תיפסק, זה כמו להגיד אם יהיה מצב כלכלי טוב יותר והאבטלה תרד לאנשים יהיה ביטחון עצמי והאלימות תרד. הטיפול באלימות לא יכול להיות רק טיפול בשורשים, כי המחיר הוא יקר מדי אם אנו לא מטפלים בתופעה עצמה. מערכת החינוך התקדמה מאוד בעניין הזה, והיא מקדמת את ערכי השוויון ומאבק באלימות. המנדט שלנו הוא הטיפול בגברים ככל שהם נוגעים לא למארג החברתי במדינת ישראל, אלא בהקשר לאלימות במשפחה.

יעל, אם לא נקשר בין שתי התופעות האלו, לא יהיה לזה שום פתרון.

במסגרת ההגנה שהוועדה הזו נותנת לנשים, אני יכולה להמליץ על דרכי טיפול בגברים. כיוון שהחברה היא גברית, יש בעיה עם כך שגבר יוכל להודות שיש לו בעיה ויפנה לקבל עזרה. אם היית פונה לחברות הכנסת כולן היו מגיעות, אבל אם היית פונה לחברי הכנסת לא בטוח שכולם היו מגיעים.

הם היו מגיעים. רונית לב ארי פרסמה במשך שבועיים מודעות בעיתונים, אשר בעקבותן 120 גברים פנו לקו הסיוע, ואלינו פנו עוד 20 גברים. צריך להשקיע בעניין הזה, כדי שגברים יפנו לקבל עזרה. אתם צריכים להשקיע בנושא הזה.

מי זה אתם?

יושבות כאן מקבלות החלטות.

אתה טועה. ארגוני נשים קמו בגלל הפליה חמורה ואי שוויון קשה שקיים עד היום. הממסד רק לאחרונה נותן לארגונים האלה את הסיוע.

שיתוף הפעולה של רונית לב ארי, היא דוגמא נהדרת.

תפנו לשר העבודה והרווחה, כמו שאני פונה בעניין תקציבים, ותגידו שחיוני לחברה הישראלית שיהיה קו חירום.

אנחנו נפנה, אך אני חושב שנשים וגברים צריכים ביחד לעשות את זה.

המנדט של הוועדה הוא אלימות כלפי נשים. אנחנו מדברים על טיפול בגברים שמוגדרים כאלימים. אתה מציע שנטפל בכל הגברים בחברה, כדי שיהיו פחות גברים אלימים. אני אומרת שנטפל בכל הנשים בחברה, כדי שיהיו פחות נשים שמתעללים בהן.

מדוע זה סותר אחד את השני?

כאשר יש פערי שכר של 40%, כשיש הפלייה נגד נשים בקידום בעבודה בדיני אישות ובתי- דין, אנו צריכים לטפל בבעיות אלו.

מדוע אנו לא יכולים לטפל בבעיות של שני המינים ביחד?

לוועדה הזו יש מנדט כדי להגיע למצב של שוויון הזדמנויות. אנחנו פועלים מנקודה של מצוקה, אי שוויון, אפלייה, כדי להגיע לנקודה בה הגברים כבר נמצאים. אתה אומר לי שאני אטפל גם בהם.

יעל, הגברים לא מחכים שיהיה שוויון, הם חשים לחץ פנימי ואנו צריכים לטפל בזה.

אני לא מצליחה לתת לקהל המופלה שלי את המענים.

שוויון הוא העסק שלי ושלך יחד.

אנו לא מצליחים להשוות את הנשים לגברים.

בתור אדם שעובד עם מאות גברים מכים במרכז למניעת אלימות במשפחה, אני יכול לומר כי חלק גדול מהבעיות ניתן היה לחסוך אם היתה כתובת לגברים. מה שחן אומר הוא שיש אפלייה לרעת הגברים, בגלל נתינת יתר לנשים, בעניין של תשומת הלב הציבורית.

תמצאו דרך כדי לגרום לגברים לפנות, ולהרגיש כי המרכזים פתוחים גם עבורם.

במחלקות לשירותים חברתיים, מזמינים את בני הזוג ומעונינים לטפל בכל המשפחה. גברים פשוט לא מגיעים.

גברים מעונינים להיות מטופלים במסגרת שרוצה לטפל בהם, קשה להם מאוד להיות מטופלים במסגרת מעורבת. לכן שירות המבחן מצליח לטפל בהרבה מאוד גברים.

מדיניות המשטרה היא אי סגירת תיקים בשילוב עם ריבוי מעצרים וזירוז ההליכים, תוך הערכת מסוכנות. התוצאה של המדיניות הזו הביאה בשנתיים האחרונות לפחות רצידיביזם. אם בעבר היה מצב של אדם שיש לו שבעה תיקים פתוחים, היום רצידיביסט בשבילי הוא אדם שיש לו שני תיקים פתוחים. אנו נמצאים ברמת תיקים שנתית בכמות זהה, אך מאחר שיש פחות רצידיביסטים, אנו מסיקים שהתלונות החדשות רבות בתוך אותו מספר. המגמה שלנו היתה שאותה משפחה לא תחווה שוב ושוב את האלימות. בנוסף לזה אנו פועלים באכיפה לצד הפניה לטיפול. חלק גדול ממרכזי הטיפול ניזונים מהמשטרה.

זו המטרה של תיאום מערכות.

בדו"ח שהנחתם על השולחן, כתוב שטיפול בדוגמת בית נועם הוא שיביא לשינוי. אני די מבולבלת, כיוון שהתחלנו את הדיון בדיווח על רצח ובשאלה כיצד היה ניתן למנוע זאת. במסמך של הכנסת כתוב כי טיפול בדוגמת הטיפול של בית נועם, הוא הטיפול שיכול למנוע זאת.

את היית מקבלת אדם כזה לבית נועם? אדם שעושה 70 טלפונים ביום?

היה לנו מטופל שנתבקש בהתחלה לכתוב כמה שיחות טלפון יש לו. הוא התחיל עם 60 שיחות טלפון. בשיטת ההוסטל יש פריצת דרך. בכל זאת אנו חייבים להמשיך ולדבר על מניעה וטיפולים, כמו קו חם, מרכזים, שירות מבחן ומסגרות טוטאליות. אנו חייבים להבין, כי בישראל יש 200 אלף גברים אלימים ורק 1,300 מהם נמצאים בכלא. רוב הגברים עדיין נמצאים בחוץ. החובה שלנו כחברה, היא לפתח דרך לטפל בהם. אני שואלת, כיצד טיפול כדוגמת בית נועם לא מורחב. הטיפול הזה מצליח. גברים בבית נועם אומרים לי שנפסיק למנות גברים שרצחו, ונתחיל למנות גברים שלא רצחו בגלל שהם טופלו בבית נועם. אני הולכת למקומות ושואלים אותי כיצד יש רק בית נועם אחד. אני לא יודעת מה לענות להם.

חנה, זה לא הנושא היום, וזו לא הכתובת.

אני רוצה לומר, כי צריך להמשיך ולעשות כמו רונית לב ארי, כלומר, להפיץ את המסקנה כי למרות כל מה שנעשה לא ניתן היה למנוע את מעשה הרצח עליו דווחנו היום, כדי להגיע ליותר אנשים. אני חושבת כי אנו חייבים לנסות לפתוח דלתות כדי שארגוני הגברים יקבלו יותר תמיכה ממשרד הרווחה.

אנחנו רוצים יותר גברים מטופלים במרכזים ואין לנו תקציב לכך.

אני מנסה בכל דרך כדי להתגבר על נגע האלימות ובית נועם מסייע בכך. אתם מקבלים תמיכה מלאה מאיתנו, וכנראה לא תמיכה מלאה מהמשרד שצריך לתקצב אתכם. בשבוע הבא אנו נערוך ישיבה בעניין התקציב, ונראה מה מציע משרד העבודה והרווחה.

אני רוצה להוסיף מעבר לנתוני המחקר, המדבר על הפסקת האלימות הפיזית ועל נשים המרגישות יותר בטוחות, אני למדה כי טיפול באור החוק, הוא טיפול מאוד אפקטיבי. כאשר יש חשש מסנקציה, הטיפול הוא מאוד אפקטיבי. 80% מהגברים האלימים הם אנשים פחדנים וחלשים, והם חוששים מאוד מסנקציות. בפחד הזה צריך להשתמש. רוב הגברים היום מעורבים בהליכים פליליים. יש חקיקה ואכיפה, ואנו צריכים לתת התערבות טיפולית. אני רוצה להקריא משהו שימחיש את האפקטיביות הגדולה של הטיפול בבית נועם: "לכבוד מרי בריין מבית נועם! אני אשתו של פלוני, רוצה להגיד לך תודה, כי מאז שאבי היה אצלכם הוא השתנה בהרבה וההתנהגות שלו איתנו השתנתה לטובה. במיוחד הוא מתנהג טוב מאוד עם הילדים ועם הבן הגדול, כמו שני חברים הם מדברים הרבה על בית הספר והחברים. אפילו הבן שלי עשה רשיון נהיגה והוא קנה לו אותו בשם שלו. בנוסף הוא עוזר לי הרבה בבית ומדבר מילים יפות ועם הרבה אהבה. אפילו ניתן להרגיש את זה אצל הילדים שחיוך לא יורד מהפנים שלהם. אפילו בבית הספר היה להם עובד סוציאלי שהיה מדבר איתם כל שבוע ועכשיו כבר אין צורך. וגם לפני כמה חודשים הוא פתח חנות והוא עובד קשה, ולפעמים גם הילדים עוזרים לו מתי שהם יכולים. לכן מצאתי לנכון לכתוב לך ולהודות לך על כל מה שעשית למעני ולמען הילדים וגם למען פלוני, תודה רבה מאוד". מכתב כזה מאוד מחמם לי את הלב.

מאחר ואנו דנים במה שקיים ולא במשאות הלב, ואולי כיוון שמדובר בוועדת מעמד האישה, אנו גולשים ומדברים על מה שהיינו רוצים לראות ותפיסות העולם. אני השתתפתי בדיונים כמעט בכל ועדות הכנסת, ובאף ועדה לא לוקחים כל נושא שנמצא על סדר היום של הוועדה ועוברים לרמת דיון עמוקה מצד אחד, אבל קצת אבסטרקטית מצד שני של משאות לב. אני מברכת על זה, ואם אני מקצצת בזה, זה כיוון שאנו חייבים לעסוק בדברים עצמם. אנחנו יכולים לערוך הרבה דיונים פילוסופיים ביחס לתפקיד הגברים והנשים בחברה. ברור שאנו רואים את כל מה שפוגע בנשים כנגע חברתי ולא כבעיה של נשים. מיותר לציין, שכדי להקים את הוועדה הזו ולהפוך אותה לסטטוטורית, היינו צריכים לקיים מאבק גדול. עד היום יש מפלגות בכנסת שמתנכלות לוועדה הזו על בסיס יומיומי, ועל כן נובעת תפיסת העולם האומרת כי אנחנו גם לרשות עמותות הגברים, אך אנו רוצים להגיע לסגירת הפער שיש בין הנשים לגברים. בינתיים אנו מברכים על השותפות של ארגוני הגברים איתנו. עדיין היא לא יכולה להיות הדדית ושוות ערך.

איזו ועדה בכנסת עוסקת בגברים מוכים?

ועדת הרווחה. אמיר פרץ ויוסי כץ מובילים את העניין של השוואת פנסיות של אלמן ואלמנה, ששם הגברים מקופחים בצורה ברורה. אנחנו שותפים לכך. אני לא חושבת שהגברים בהכללה גדולה, היא קבוצה מופלית.

היא רק סובלת מאלימות הכי גדולה בעולם חוץ מאשר במשפחה, היא נהרגת יותר, חולה יותר, מתה יותר צעירה, מתאבדת יותר. יש מצוקות של גברים.

הם נכללים בטיפול המרכזי השותף והמתוקצב של כל מדינה.

זה לא נכון. יש רתיחה בקרב הגברים.

תפנו אותם לממסד הקיים.

אני רוצה קודם כל לברך על העשייה המרשימה של משרד העבודה והרווחה. לא במקרה התיאור מתחיל כתיאור כללי ואחר כך נוגע לגברים מכים, הדברים קשורים זה לזה. כל עוד האישה לא עושה צעד ומוגדרת כחסרת ישע, אין סיכוי לטיפול בגברים. אני חושבת שהמקרה של הרצח, שהוצג קודם, המחיש לנו את העובדה שיש גברים שלא ניתן לטפל בהם. אני עומדת על זה שהגבר שתואר פה הוא נכלל בקבוצה של 20% גברים, שלא ניתן לטפל בהם. הגבר הזה היה צריך להיות נעול כל חייו. אני חושבת שיש כאן מה לבדוק על ידי המשטרה ומערכת השיפוט. אני התרשמתי מהמסירות של העובד הסוציאלי ואני חושבת שהוא ייקח את זה איתו כל החיים. הרשות לקידום מעמד האישה במסגרת הקמפיין שעשינו עכשיו לציון היום הבינלאומי, פרסמה את הקו של העמותה לגבריות חדשה, וגם את קו החירום הארצי שמופעל על ידי העמותה ומשרד העבודה והרווחה, השירות לרווחת הפרט והמשפחה. היתה לי הנחה סמויה בקריאה המכוונת לגברים, כי גבר מסכן הוא גבר מסוכן לבת הזוג שלו, וכשפונים לגברים כמסכנים הם פונים לעזרה. אם נפנה אליהם כאלימים הם לא ייפנו.

במשך שבועיים היו 600 פניות, אשר מתוכן 120 פניות של גברים שחלקם הגדול גברים מכים, למרות שהם אינם מכריזים על עצמם ככאלה. מני, אני רוצה לומר לך, כי אני קיבלתי מספר פעמים גברים מוכים לטיפול, ותוך כדי הטיפול הסתבר שהם מכים. לכן תמיד אמרתי למטפלים, כי גברים מכים ומוכים נמצאים באותה קבוצה. אנו נוטים לדבר על גמילה מהאישה ולא גמילה מאלימות. הגברים האלה מכורים לאישה שלהם. אני חושבת שצריך לשאוף לכמה שיותר תגבור מרכזי הטיפול בגברים. השבוע נתקלתי במקרה של גבר שפנה לאחד המרכזים ואמרו לו שאין להם מענה, כי הוא לא נראה גבר מכה. אני מבקשת מציפי נחשון-גליק, שכל גבר הפונה לקבל עזרה במרכזים, יקבל מענה. צריך מאוד לחזק את הנושא של מידע, של קשר, של תיווך. זה אולי לא כל כך יוקרתי בעיני אנשי הטיפול, אבל זה מענה שצריך להינתן. יש גברים שמאוד חשוב להם לקבל עזרה בגישור עם הביטוח הלאומי והסיוע המשפטי, וכן אינפורמציה. לא כולם מגיעים לטיפול.

אני חושבת שאנו חייבים לשאוף לחיזוק מרכזי הקשר, כדי שלאב יהיה מקום מפגש טוב עם ילדיו. אני חושבת שחשוב להרחיב את הידע על טיפול באסירים משוחררים, כדי שינתן לכל אסיר משוחרר מענה בנושא של אלימות. צריך לחזק את המענה הרחב אצל כל מי שמטפל באסירים, כמעט בכל כלא צריכה להיות הדרכה לכל אנשי הטיפול, וכן ברשות לשיקום האסיר. אני מדברת על רצף שירותים ומענה רחב וארוך טווח בקהילה, כיוון שיש הרבה מאוד גברים שצריכים ליווי כל החיים. אני מודה ליו"ר הוועדה שהקדישה זמן לנושא, כיון שאני חושבת שהוא נושא מאוד חשוב.

אנחנו מתייחסים לבעיה של אלימות במשפחה לא כעוד בעיה בשירות בתי הסוהר, אלא כאחת משלוש הבעיות המרכזיות: סמים, עבריינות מין ואלימות במשפחה. אנחנו פועלים בכמה מישורים. המישור הראשון הוא מערך החינוך הכולל את כל ציבור האסירים. יש פעילות רבה מאוד על מנת להכניס למודעות של האסירים את קיום הבעיה והצורך לקבל טיפול. כך אנו מנסים להרחיב את המעגל של האנשים שיפנו לקבלת טיפול. יש אנשים ששפוטים על אלימות במשפחה, אך אנו גם מאתרים את העבריינים שאינם שפוטים על אלימות במשפחה, אלא אנו מבחינים שקיימת אצלם הבעיה הזו ואנו נותנים להם פרופיל של אלים במשפחה. לצורך העניין הטיפולי לא חשוב לנו מי נשפט על העניין הזה ומי לא, אנו מטפלים בכל האסירים שיש להם את פרופיל האלימות. בתחום של האלימות במשפחה, השב"ס שומר על קשר הדוק עם מוסדות הקהילה. הקשר הזה מתחיל מהרגע שהאסיר נכנס לכלא, אז נוצר קשר עם לשכת הרווחה והמטפל באותו אסיר, ודרכם גם קשר עם המשפחה. הוועדות לא קיימות רק לצורך חופשות ושחרורים, אלא אלה ועדות אשר מתאמות את הטיפול הדרוש במשפחת האסיר ובאסיר.

ישנו צוות חשיבה אשר נפגש ודן בסוגיות העקרוניות שצריך לקדם אותן. אנחנו העברנו וגם נעביר בשנת 2002 קורס הכשרה ייחודי לטיפול באלימות במשפחה, למטפלים שלנו, קורס אשר ניתן על ידי משרד העבודה והרווחה. בקורס זה אנו נותנים את הכלים לטיפול נכון, בשיתוף עם משרד העבודה והרווחה. המתכונת האחידה והמשותפת הזו חשובה מאוד להמשך כאשר האסיר משוחרר. בעקבות הקורסים שאנו עורכים, ברוב בתי הסוהר מתקיימות קבוצות טיפוליות על ידי אותם מטפלים שעברו את ההכשרה המקצועית. לצד זה קיימת גם עבודה פרטנית, אך מטעמי נוחות ומקצועיות העבודה הקבוצתית נחשבת ככלי יעיל יותר לטיפול בבעיה זו. בשנת 2001, 250 אסירים עברו את הטיפול בקבוצות האלה מתוך 1,400 אסירים עם פרופיל לאלימות. חשוב לציין, כי חלק מהקבוצה הזו הוא לא בר טיפול, מתוך חוסר רצון מוחלט ומוצהר והכחשה של הבעיה. אנחנו גם אז מנסים עדיין על ידי פעילות החינוך והשיחות לעזור. כמובן שאחר כך אנו מונעים חופשות ומתן שליש מאלה שאינם מוכנים לשתף פעולה בעניין הזה. חלק אחר מתוך קבוצה זו הם נרקומנים, שאין טעם להתחיל ולטפל בבעיית האלימות הקיימת אצלם לפני שמטפלים בבעיה של הגמילה. מכיוון שלא ניתנים משאבים נוספים, אנחנו החלפנו מחלקה של גמילה, במחלקה לטיפול באלימות במשפחה. אני אבקש מסימה לספר על התוצאות של המחלקה הזו, בית התקווה, שהוקם באוגוסט 2000.

מחלקת בית התקווה הוקמה כדי לתת מענה לצרכים של הגברים האלימים בבית הסוהר. בהתחלה לא ידענו איך לגשת לזה. את הפרוייקט לקחנו מאחד העובדים בבית נועם, שהעביר לנו גם קורס של משרד העבודה והרווחה בנושא. המחלקה מאכלסת ארבעים אסירים. בצוות המטפל נכללים שני עובדים סוציאליים, מנהל מחלקה, סמ"ל וקצין חינוך. המחלקה קיימת שנה. בתקופה זו 21 אסירים סיימו טיפול, מתוכם רק אחד חזר לכלא ולא על עבירת אלימות, אלא על עבירת רכוש. אנו מקיימים קשר עם אותם מטופלים ששוחררו, אך עדיין אין קשר הדוק עם שירותי הקהילה להמשך טיפול באסירים. אנחנו לא כל כך שומעים על פיקוחו של שירות המבחן. הגברים האלימים שיוצאים מאצלנו יכולים לשמש כמדריכים בעמותה נגד אלימות, אנו ננסה ליצור את החיבור הזה. לצערנו, יש הרבה אסירים שהם אינם ברי טיפול. כדי לשמור על המסגרת שבית התקווה תוכל לתת ביטחון לאלה שכן מעונינים בטיפול, צריכים לשמור על כללים מאוד נוקשים. אנו מלמדים אותם לקחת שליטה על עצמם, וחלקם שלא מסוגלים נפלטים. עם אסירים אלו יש לנו בעיה מאוד קשה. למרות שהם נפלטים מבית התקווה, הם עדיין זכאים לחופשה ולשחרור מוקדם. מול בתי המשפט אנו לעיתים מרגישים כקורבנות, כיוון שאנו צריכים לתרץ את העובדה שהאדם לא מעוניין לשתף פעולה ולעבור טיפול, ועל כן לא צריך לתת לו חופש. בסופו של דבר משחררים את האסיר. אני הרבה פעמים מפקססת ברגש לציפי את ההחלטות האלה.

שלום לתלמידים שהצטרפו אלינו. אנו מדברים היום על דרכי הטיפול בגברים מכים. אנו מדברים על הטיפול לפני הכלא, על הטיפול בכלא עצמו ועל הטיפול בקהילה לאחר שחרורם מהכלא.

סימה, אין דרך ביניים? אנו מגינים על זכויות הנאשם וזכויות החשוד, אך מה קורה במצב כזה? האם ניתן לבטל חופשות לאסיר שמסרב לעבור טיפול?

רוב האסירים לא מקבלים חופשות ולא מקבלים שליש.

מה קורה כאשר יש החלטה של בית המשפט הסותרת גישה זו?

אנו משתדלים במצב כזה לתת לאסיר חופשה עם תנאים מגבילים שיבטיחו את שלום האישה.

אני רוצה לומר כי יש לנו בעיה עם העניין של בת זוג המוגדרת חברה. מי שלא מוגדר על פי חוק למניעת אלימות כבן משפחה, יש לנו קושי גדול מאוד בהפעלת הנוהל בבית הסוהר כלפי אותן נשים. לאחרונה יש אלינו פניות רבות מעורכי דין המבקשות שלא נפעיל את החוק במקרים אלו. אנו עד היום מכילים את החוק לגבי כל מי שיש לו פרופיל של אלימות גם אם הוא לא שפוט על כך. עכשיו אנו יותר ויותר נדרשים, שכאשר מדובר על חברה או על כל קשר שלא מוגדר כאלימות במשפחה על פי החוק, לא להפעיל את הנוהל. בראשון לינואר נכנס חוק שחרור על תנאי, המגדיר כי רק מי ששפוט על אלימות במשפחה על פי הגדרת החוק, נוכל להכיל עליו את החוק. בשירות בתי הסוהר נושא האכיפה הוא מאוד בעייתי. אנחנו חייבים לעמוד במגבלות האלה, אנחנו לא יכולים להתנגד לבג"ץ.

אתם יכולים לומר לנו, כי צריך לעשות שינוי בחוק. אנחנו ערכנו עכשיו שינוי בהגדרה של "בן זוג", שנכנסה לקיצור הליכים והטרדה מאיימת. הפרוש הנוכחי הוא כל מי שקיים מערכת זוגית. לא יכול להיות שהתא שבו נוצרת אלימות, אפילו שהוא על בסיס של חברות, לא יטופל. אנו עובדים בקשר הדוק עם משרד המשפטים, ועל כן אתם יכולים להעביר אלינו הצעה לשינוי.

אני חושבת, כי צריכים הגדרות בכל הסעיפים שנוגעים לאלימות בחוק העונשין ובחוק למניעת אלימות במשפחה, כמו בחוק הטרדה מאיימת. זה מה שישלים את מעגל הטיפול. אותה אוכלוסייה תהיה מטופלת בכל מקום.

אנחנו בקרוב נערוך ישיבה שתעסוק רק בענייני תיקוני חקיקה, ונזמין את המשטרה, משרד המשפטים, משרד הרווחה. נעמוד על הניואנסים הקטנים שהניסיון שלנו הראה כי חייבים לשנותם.

אני מבינה שיש 250 אסירים שמטופלים קבוצתית בבתי סוהר אחרים. מהם התכניות לגבי הרחבת המחלקה? האם המחלקה נמצאה עדיפה על הטיפול הקבוצתי? האם ישנה מגמה לפתח את הרעיון לבתי סוהר אחרים?

יש רצון להרחיב מחלקה כזו בבית סוהר חרמון, אך ישנה בעיה כיוון שבית סוהר זה הוא ברמת ביטחון מזערית ולא כל אסיר יכול להגיע לאותו בית סוהר. יש צורך בבית סוהר אחר שהוא ברמת סיווג גבוהה יותר, ליצור מסגרת טיפולית כזו. הקמת מסגרת כזו מותנית בצוות טיפולי אינטנסיבי, וכרגע יש מצוקות כספיות קשות מאוד המקשות על השב"ס לממש את המדיניות הזו.

לפחות יש את קבוצות הטיפול.

נכון, לכן אנו עורכים השנה קורס נוסף כדי להכשיר עובדים סוציאליים נוספים שיוכלו לטפל בשיטה זו.

אני רוצה להדגיש את האפקטיביות של הטיפול במחלקה. במחלקה עובדים בסימולציה על החיים ואינטראקציה אחד עם השני.

במחלקה בבית כלא חרמון, ישנה גאוות יחידה? האם אנשים שמחים להשתייך למחלקה זו, או שנוצרת סטיגמה למי שמגיע למחלקה?

אני סיפרתי אתמול לאחת הקבוצות שאני משתתפת היום בוועדה העוסקת בנושא טיפול בגברים אלימים. הם בקשו ממני להגיד לכם, כי הטיפול מאוד חשוב. עצם העובדה שהם בבית הסוהר כבר מעיד על מה שהם עשו, ולכן הם רוצים לטפל בעצמם ולא כל כך חשוב להם מה יגידו עליהם. הם אומרים שעצם העובדה שהם רוצים לטפל בעצמם זו גאווה. בהתחלה קשה להם להודות בהיותם אלימים.

החודש הושלמה עבודה המנתחת את כל הנושא של האלימות במשפחה, הכוללת את כל הסוגיות המשפטיות הכבדות והקלות יותר, הסוגיות המשפטיות והתקציביות. בשנה הבאה אנו נדון מול כל הגורמים כדי למצוא פתרונות לכל הנושאים האלה.

במהלך החודש האחרון יצאנו לקהילה עם מסר לבני נוער בבתי ספר. אחד מהמטופלים שלנו שהכה את חברתו, דיבר בפני כיתות יב' וספר את סיפורו. לאחר הספור ניגשו אליו כמה נערים וספרו לו כי גם הם לעיתים מתעצבנים. אנו רוצים להרחיב את הפעילות הזו בשיתוף עם התנועה לגבריות חדשה.

אני יצרתי במדינת ישראל את העניין של הטיפול באסירות משוחררות, וכן את מערכת ההוסטלים והתעסוקה לאסירות משוחררות. לפני הפעילות הזו לא היו פתרונות לאסירות המשוחררות. העובדה שהרצידיביזם ירד בכלא הנשים ל-40% הוא כתוצאה מפעילות אינטנסיבית מאוד עם האסירות המשוחררות, גם לאסירות עם ילדים. ברשות לשיקום האסיר כל עובד עובר קורס. ציפי נחשון דואגת למורים ולמסגרת בנושא אלימות במשפחה. כל העובדים במרכז, במטה ובשדה, עוברים קורס. בהוסטלים שלנו לגברים ישנם 124 איש, כאשר לא כולם נכנסים בגין אלימות, אך לאחר עבודה איתם מתברר, כי כמעט כולם הם ילדים מוכים לשעבר, או גברים מכים. אנחנו מטפלים בנושא הזה, אך אנו הגענו למסקנה כי זה לא מספיק. לאחר שהתייעצנו עם טובי המומחים בארץ ובעולם, אנו עומדים להקים הוסטל לאסירים אלימים משוחררים. היתה ועידה של נציבי בתי הסוהר ואחת ההחלטות היתה, המשכיות הטיפול בקהילה. נעשה מחקר באנגליה על טיפול בכלא בו הושקע חמישים מיליון סטרלינג, והוכח כי הכל מתמוטט ללא המשכיות בקהילה. לכן אנו רוצים להקים שלושה הוסטלים לגברים אלימים. אני כרגע נאבק על התקציב להקמת הוסטל אחד, אך אני אקים אותו בסופו של דבר כמו שהקמתי את כל הדברים האחרים. אנו נקים השנה את ההוסטל לגברים אלימים שיהיה בנוי על מחזורים של שישה חודשים ובכל מחזור יהי שניים עשר איש, כאשר יהי שתי קבוצות. קבוצה אחת הכוללת גברים המעונינים להתגרש. לפי המשטרה, הרבה ממקרי הרצח נעשים בתקופה של הליכי גרושים, ועל כן אנו רוצים לשמור מקרוב על גברים אלו. אנו נעשה מאמץ שתהליך הגרושים ייעשה במהלך אותם שישה חודשים. הקבוצה השנייה תכלול גברים שהנשים שלהן מוכנות שהם יחזרו הביתה. אנחנו נדאג לכך שהנחיתה שלו תהייה נורמלית, זה לא הגיוני שמיד עם שחרורו הוא יחזור הביתה. בהוסטל אנו נקיים טיפול זוגי עם האישה, כאשר יהיה מקום שיטפל בילדים בזמן שההורים יהיו בטיפול זוגי. אם במשפחה יהיו נערים ונערות, אנחנו נערוך טיפול משפחתי. העובד הסוציאלי של ההוסטל ילווה את אלה שלפני גרושים לבית דין או בית משפט, ואת אלה אשר עתידים לחזור לנשותיהם בטיפול הדרגתי. הם יקבלו חופשות בהדרגה, ולאחר שחרורם הם יהיו מלווים על ידי עובד סוציאלי במשך שנה. בינתיים אנו מפעילים קבוצות תמיכה של 12 גברים אלימים בחולון, בת ים וראשון לציון.

האם הטיפול בהוסטל ובקבוצות התמיכה יתנו חיזוקים כדי להגביר את המוטיבציה של האסיר להגיע אליהם?

לפי החוק החדש שאישרה ועדת החוקה, חוק ומשפט שיכנס לתוקפו בראשון לינואר, אך אנו פועלים לפיו כבר חצי שנה-אני חייב להגיש תכנית שיקום לוועדת השחרורים בה יהיה כתוב: האדם בתכנית שיקום, או האדם אינו זקוק לתכנית שיקום, או האדם אינו ראוי לתכנית שיקום. אנחנו נוכל לחייב את האנשים האלה דרך הוועדה לבוא. כאשר שאלו אותנו איך בתקופה של אבטלה אנו מצליחים למצוא לכל האסירים עבודה, ענינו כי זה בגלל הכוח המחייב שיש בידנו. עם אנשים כאלה אנו חייבים לשלב סמכות עם חיבוק.

עסקנו היום בנושא של מניעה וניסיון לטיפול טרם זה מגיע לאלימות המביאה למאסר. דיברנו על השלבים הניסיוניים להגיע לפישור וגישור או להרחקה הפרדה וטיפול נפרד. כאשר ישנה תלונה על אלימות קשה, אנו לא רוצים לאבד זמן. שם אנו צריכים לתת הגנה מלאה לאישה. הטיפול בגבר יהיה בפעימה אחת אחר כך. אם לא ניתן לעצור עד תום ההליכים, אז צריך להוציא מיד צו הרחקה שיהיה בפיקוח מלא. בשלב זה צריך להגן על האישה ולפקח על הגבר. בשלב הבא של חקירה וכתב אישום, אנחנו מתחילים לנקוט בפעולות במקום מאסר ואז אנו יכולים להפנות לבית נועם, שצריך לבדוק את האופציה להרחבה שלו. בשלב זה יש לנו גם את הניסיון המוצלח של בית התקווה בבית כלא חרמון, וכן טיפולים קבוצתיים בבתי כלא נוספים. בשלב האחרון ישנה את התכנית הטובה של הרשות לשיקום האסיר.

אנו צריכים להגדיל את הממדים של מרכזי הטיפול. צריך לתת מענה אולי מעט פחות טוב, אבל שיכיל כמות גדולה הרבה יותר של אנשים, בדיוק כפי שנוהג השב"ס. אני חושבת, כי חשוב שיהיו בידנו נתונים מדויקים לגבי תוצאות הטיפולים השונים. נעשים הרבה מאוד מחקרים לגבי הכלים והערכת מסוכנות, אך אנו רוצים נתונים לגבי תוצאות הטיפולים. אנו מנסים הרבה שנים לקבל נתונים מהמשטרה וממערכת בתי המשפט ולא מצליחים. אני הייתי צריכה להעסיק בן אדם פרטי שיעבור מבית משפט אחד לשני, ובתחנות משטרה כדי לאסוף עבורי נתונים. העבודה שלנו לא תוכל להתבצע אם לא יהיו לנו נתונים. גם נתון פשוט כמו מספר האסירים שקיימים בבתי הכלא, בגין אלימות במשפחה, אנו לא מצליחים לקבל. גם בחקיקה נוצרים עיכובים עקב מחסור בנתונים מדויקים. כאשר אני רוצה להציע חוק, אומרים לי כי החוק יהיה יקר מאוד כיוון שמדובר באלפי אנשים. כאשר אני בודקת אני רואה כי מדובר בעשרה אנשים. המקרה הזה היה ביחס להפריה חוץ גופית. אני חייבת לציין, כי אני אשמח לבקר בבית כלא חרמון.
תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:30