פרוטוקולים/מעמד האישה/3535



2
הוועדה לקידום מעמד האשה

פרוטוקולים/מעמד האישה/3535
ירושלים, כ' באב, תשס"א
9 באוגוסט, 2001

הכנסת החמש-עשרה
מושב שלישי נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 141
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום שני, ג' באב התשס"א - 23 ביולי 2001, שעה 13:30

חברי הוועדה: ח"כ יעל דיין - היו"ר
ח"כ נודלמן
ח"כ ענת מאור

משרד העבודה והרווחה
גילה אזולאי
יהודית בר-און - מנהלת השירות למשפחה
שוש לבבי
משרד החינוך
עדי ניר שגיא - פסיכולוגית ראשית
איריס צור - מרכזת נושא שיוויון בין המינים
מרים שכטר - הממונה על שיוויון בין המינים
משרד הבריאות
חנה מירז - אחות ראשית, בריאות הציבור
הרשות לקידום מעמד האישה
רונית לב ארי
בת שבע שטראוכלר
תנועת "הרבה אמהות" מיש"ע
רוחי אביטל
יעל אברהם
יפעת ארליך
יעל בן יעקב
טובה גרינוולד
אביבה וינברגר
מור זוננפלד
מלכי זוננפלד
יעלה חוצדיזן
נאוה כהן
מלכה מאיר
רחל סילבצקי
שפרה פאלק
דורית פורטוגז
מלי שטיגלר
מרים שכטר
רחל שלף
לאה שקלר
אמונה
יהודית שילת - סגנית יו"ר

דנה גורדון

מפגש עם תנועת "הרבה אמהות" מיש"ע




מפגש עם תנועת "הרבה אמהות" מיש"ע

שלום לכולם, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה. אמורים להצטרף אלינו בהמשך עוד מספר חברי כנסת. זהו יום גדוש, אנחנו בסוף מושב הכנסת וזהו השבוע האחרון לפעילותה במושב זה. אנחנו בוועדה זו ובאופן אישי ממשיכים לעבוד גם בפגרה. החיים אינם נפסקים, לטוב ולרע, לשמח ולעצוב.

נפגשתי עם נציגות של תנועת "הרבה אמהות" באופן פרטי, וחשבתי שמן הראוי להרחיב את המפגש ולהקדיש ישיבת ועדה מיוחדת לנושא הזה. לא הייתי רוצה להגדיר את "הרבה אמהות" כמגזר נפרד כנשים שגרות ביש"ע. מדובר באזרחיות מדינת ישראל, העומדות בתקופה שהינה קשה לכולנו אבל בודאי בעייתית במיוחד לתושבי יש"ע. דיברנו על הבעיות הייחודיות שיש לנשים ביש"ע, ובין השאר גם התייחסות החברה הישראלית מחוץ ליש"ע אליהם. אני רוצה לפתוח ולומר שהזכויות שלכם והמעמד שלכם הם כמובן שווי ערך לכל אזרח במדינת ישראל, וברצוני לגנות כל ניסיון שנעשה לטעון אחרת. ראינו קטעי עיתונות בנושא, בעיקר הקטע של פרופ' שטרנל, המעמיד קבוצה של נשים וגברים בצורה בלתי ראוייה. מבחינתי כולנו אחיות. יש בינינו תהום פוליטית ואינני מסתירה אותה, תהום פוליטית המתייחסת לשורה התחתונה, לסוף הסיפור הפוליטי ומה יהיה הפתרון הפוליטי הדמוקרטי שיימצא לעצם ההתיישבות ביש"ע. על כך יכולים להיות חילוקי דיעות בינינו, אבל חלילה שהם יעיבו על מחוייבותנו כחברה לשמור על שיוויון הזכויות לכל אזרחיה ולנסות להציע פתרון לבעיות הייחודיות שלכם.

אבקשכם להציג את הבעייתיות ואת הנושאים הייחודיים אותם אנו מתבקשים להבין ולהראות סולידריות למצב.

שמי לאה שקלר, אני תושבת עופרה ועוסקת בתחום החינוך לדמוקרטיה וליהדות. מכח תחום זה נחשפתי לעניין האזרחי כקוד משותף או כדרך פעולה. הרגשתי בתקופה האחרונה, בעשרת החודשים שעברו עלינו, טלטלה מאוד גדולה, בעיקר מהפן האזרחי, כאם וכתושבת מקום שחווה חוויה יום יומית של חזית, ובעצם נדרשת לנהל חיי יום יום של שיגרה ושל נורמליות במצב לא נורמלי. התחושה הקשה ביותר היתה למצוא את עצמנו מאוד מבודדים במקום הזה, ולהרגיש כאילו מדובר באיזה שהוא סכסוך אישי בינינו לבין ערפאת וכאילו עלינו להתנהל בסכסוך הזה כחיילים, כמפקדים וכרמטכ"ל, במקום שיהיה קו מאוד ברור מי האזרחים ומי החיילים ומה מקומה של מערכת הבטחון.

אי הנחת הזאת הביאה אותנו לשאול את עצמנו מה אפשר ללמוד מתנועת "ארבע אמהות" כמשל. תנועת "ארבע אמהות" חוללה שינוי, כאזרחים במדינת ישראל. הם באו אלינו למפגש והם אמרו לנו שבעצם יש לנו יסוד משותף, כולנו אזרחים במדינת ישראל המחוללים שינוי כאזרחים ולא מעמדה פוליטית. לקחנו את הדברים כאיזו שהיא צידה לדרך. המלחמה על קדושת החיים לא היתה רק נחלתם של "ארבע אמהות", אנחנו נאבקות על קדושת החיים הזאת יום יום, אנחנו אנשים חפצי חיים, יחד עם היותנו אנשים אידיאליסטים. העובדה שיש לנו אידיאולוגיה שעומדת מאחורינו אין משמעותה שאנו מוכנים ורוצים לוותר על חיינו. באנו לפה לחיות. אנחנו אמהות שרוצות לגדל את ילדינו בבטחון, אנחנו רוצים לנסוע בבטחון ולחיות בבטחון, ואנחנו מבינים שהאחראית הבלעדית לבטחוננו הינה ממשלת ישראל.

ההתעוררות הזאת הביאה אותנו לצאת עם קריאה אזרחית מוסרית שאומרת פוליטיקה הצידה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הינו הזכות לבטחון ולחיים. אנחנו אזרחים שווים במדינת ישראל. אנחנו מבינים שהבטחון שלנו הוא לא כמו בהרצליה ולא כמו בתל אביב, אבל גם בתוך המערכת שאנחנו נקלענו אליה יש הרבה יותר מה לעשות כדי לאפשר חיים של נורמליות בתוך המצב הלא נורמלי הזה. מי שערב לבטחוננו ואחראי לנו זו רק מדינת ישראל, כי אנחנו אזרחי מדינת ישראל. התוקף היחידי לישיבתנו במקומות בהם אנו יושבים זו העובדה שאנחנו חלק ממדינת ישראל, והיא הריבונות שלנו. אם מחר זה יהיה איזור של ריבונות פלסטינאית, אולי יהיו כאלה שיחליטו לשבת שם וכאלה שיחליטו שלא, אבל המשותף לכולנו זו התחושה הברורה של שייכות למדינת ישראל. אנחנו לא מובלעת ואיננו מסוכסכים עם ערפאת באופן אישי, אנחנו מדינת ישראל.

מתוקף זאת פנינו לכל גורם שהוא, גם במערכת הציבורית וגם שלא במערכת הציבורית, כדי לדבר על הצד האזרחי המוסרי ולבחון מה ניתן לעשות במרחב הזה. ברצוני להרחיב ולומר שבמובן מסויים חשובה לנו המחוייבות של ממשלת ישראל ושל כל המערכות הציבוריות האחראיות במדינה. בהיותנו חלק מהחברה הישראלית ומאחר ונראה שאנו עומדים בפני מאבקים נוספים שבהם תידרש הסכמה לאומית כזאת או אחרת, אי אפשר יהיה לבוא בשום דרישה אם לא היה חיבור ולא היתה מחוייבות ולא התגלתה אחריות. אי אפשר יהיה לבוא ולהגיד אתם מחוייבים מבלי לגלות אחריות כלפנינו בזמן היותנו במצוקה.

אני מאוד מודה לך יעל על המפגש הזה ומאוד שמחה על הדברים שאמרת, אני חושבת שיש בינינו הרבה חשיבה משותפת, בקול הנשי, האנושי והמוסרי, שהוא ציר הפעולה שעליו אנחנו מבקשות לפעול.

בהמשך הישיבה נקבל סקירה של משתתפות כאן שהכינו סקירה יותר מפורטת, על ענייני החינוך, הבריאות והרווחה. ברצוני לשוב ולהדגיש שאנו מדברות בתמונה מאוד כוללת, וכי אנו רואות בכם הנמצאות כאן, נציגות של ועדות שונות, של תנועות ומשרדים שונים, כזרוע פעולה שאיתה ברצוננו לשתף פעולה. הבאנו עמנו תיקים מסודרים שבהם תוכלו לראות את הנתונים מוצגים בפירוט. חשוב לנו מאוד שתרימו את הכפפה ותציעו את דרכי הפעולה הנראות לכם, בהתאם לכוחכם וליכולתכם לפעול. מעבר לזאת ברצוני להזמין אתכם לסיור. אני חושבת שאינה דומה שמיעה לראיה, וחשוב מאוד שתבואו, תבקרו, תראו איך אנחנו נוסעים, תראו את חיי היומיום שלנו, תראו כמה ג'יפים אתם פוגשים בדרך, או לא פוגשים. אנו מציעים ביקור בכדי לדעת מה באמת נמצא במקום הזה, שיש מי שרוצה להגיד שהוא מעבר להרי החושך, אבל הוא בעצם מאוד קרוב ליד הבית. תודה על המפגש ועל הנכונות, ואני מקווה שהדברים יקבלו גם ביטוי מעשי.

תודה רבה. הזמנתי לישיבת הוועדה נציגים ממשרד הבטחון אבל הם אמרו שהם חייבים דיווח רק לוועדת חוץ ובטחון ולכן לא ישלחו משתתפים. מאחר ובנושא הבטחוני מטפלות כל וועדות הכנסת והמליאה אני רואה בזאת התחמקות לא להופיע לוועדה זו אלא בנושאים צה"ליים נשיים או בנושאים של הטרדה מינית במערכת הבטחון.

לעומת זאת נמצאת איתנו רונית לב ארי, שהינה האחראית על הרשות הממלכתית לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, וכן נציגים ממשרדים אחרים.

שמי מלכי זוננפלד, אני גרה במושב מעון שבדרום הר חברון. אני אמא לשישה ילדים ובמקצועי אני דוברת המועצה האיזורית, מורה ובימאית. הצטרפתי ליוזמה הברוכה הזאת של "הרבה אמהות", שעדיין מתגלגלת וצוברת תאוצה בימים אלה, משום שגם אני חשתי כבר חודשים רבים את החסר הזה, הרגשתי שלא מספיק שומעים את הקול הנשי ואת הקול של החיים היומיומיים במציאות הקשה שנקלענו אליה, שנכפתה עלינו.

מונחת בפניכם התיקיה שקיבלתם, בתחילה יש שלושה דפים שנותנים איזה שהוא מבוא, ואחר כך אנחנו נכנסים לתחומים השונים, שהראשון בהם הוא נושא הבטחון, ועל כך אני מבקשת לדבר. מכיוון שהדברים רשומים בפניכם, לחלקם אתייחס ועל חלקם אדלג משום שתוכלו לקרוא אותם וחשוב לי יותר להציג את הדברים באופן עקרוני.

לפני כמה ימים סיפר לי מישהו סיפור ששמע מחברו, המתגורר באחד היישובים ביהודה ושומרון. אותו חבר הוא קצין בקבע. הוא נסע עם משפחתו לו מהיישוב לירושלים, הילדים ישבו מאחור ואישתו לידו, ושמע את הילדים מדברים, בעוד הוא עסוק בנהיגה ובלהסתכל לכל הצדדים. פתאום הוא נדרך כאשר הבין על מה הם מדברים. הוא שומע שהילדים מתווכחים ביניהם מי עדיף שימות ראשון, אבא או אמא. הם ניהלו ויכוח ענייני והציגו שיקולי דעת לכאן ולכאן, למשל אם אבא ימות אז הפיצויים של הצבא אולי יותר טובים, אבל מצד שני בבית אמא יותר חשובה ואולי אבא לא כל כך יסתדר, אבל לשניהם נתגעגע. הם ממש הציגו סעיפים, בעד ונגד ואיך יסתדרו יותר בחיים אחר כך כמשפחה. דרך אגב הם גם הגיעו לשורה תחתונה והחליטו שבאמת עדיף שאבא ימות משום שמבחינה כלכלית זה יותר יעזור למשפחה, והעיקר אצלהם היה באמת הנושא שאת אמא הם יותר מרגישים בבית והם הרגישו שאולי אבא ילך לאיבוד ולא יצליח. אני מספרת את זה כסיפור מהחיים של עשרת החודשים האחרונים בכדי להבין מה עולה על השולחן של ארוחת ערב, ועם מה מתמודדים ועל מה מדברים, כי אנחנו במשפחה מדברים על מה שקורה לנו בחיים, ואם מה שקורה לנו עכשיו זה שכל יציאה לדרך בבוקר עלול מישהו לא לחזור, אזי זה הנושא שעליו אנחנו מדברים ליד השולחן בארוחת הערב. זהו מצב שקיים בודאי גם בנתניה ובחדרה, הוא קיים בכל מיני מקומות בהם אנו חווים בצורה אינטנסיבית מציאות זו, מצב של איום טרוריסטי על כולנו. אין לי ספק שהמצב אינו רק נחלת יהודה ושומרון, אבל ודאי שביהודה ושומרון הנושא של הכבישים הוא קריטי באופן מיוחד.

בנושא זה ברצוני להדגיש שהיום היציאה לדרכים היא יציאה שונה לגמרי מאשר בעבר. ראשית אנשים ממעטים לצאת מהיישובים. הם יוצאים רק למה שהכרחי ואין ברירה. אנשים הפסידו מקומות עבודה, או שעובדים הרבה פחות שעות. בעלי רואה חשבון במקצועו, הוא עובד בירושלים וכל הלקוחות שלו בירושלים. הוא העביר השנה את המשרד שלו למעון ועובד הרבה בשלט רחוק. כשהוא מגיע לירושלים הוא נשאר ללון בעיר למספר ימים כדי לא לעשות את הדרך הלוך וחזור שוב ושוב. אנשים עושים את המקסימום בשביל להבטיח את שלומם ואת קיומם, בגבולות האפשר במציאות הנוכחית, כי עדיין עליהם לפרנס את משפחתם. נשאלת השאלה מה ניתן לעשות מול מציאות כזאת, מה ביכולתי לעשות כשאיני רוצה שהילד שלי ידאג כל כך לשלומי כשהוא יודע שהיום אני בירושלים ואני צריכה לחזור הביתה. בנוגע לפתרונות לטווח הארוך, לכל אחד מאיתנו יש עמדה פוליטית מדינית מה עליהם להיות. אני מדברת כרגע על מצב ההווה אליו נקלענו ברגע זה. אנחנו חיים כאן. אני חיה באיזור שבע עשרה שנה, יש אנשים שחיים עשרים וחמש שנה ויותר. אנשים מגדלים את משפחותיהם. המציאות הזאת הגיעה וכעת עלינו לבחון מה נוכל לעשות בכדי לשמור על חיי ילדינו ועל בטחונם בצורה הטובה ביותר, וכמובן גם על חיי הוריהם.

בעניין זה ברצוננו להציג שלוש הצעות פעולה, שאינם הצעות לטווח הארוך אלא מתייחסות למציאות הנוכחית. הצעה ראשונה נוגעת לנושא של נוכחות צבאית בדרכים, דבר שלקח זמן להעלות את המודעות אליו גם בקרב צה"ל, בגלל שזו באמת מציאות חדשה ולא ידעו לכמה זמן נערכים. עלי לציין כי ישנן גזרות שבהם קיימת פריסה צבאית מרשימה גם היום. חטיבת יהודה היא אחת החטיבות, ואני אומרת זאת מניסיון אישי, בה באמת עובדים יום ולילה ונמצאים כמעט בכל מקום אפשרי. אנחנו פוגשים את החיילים הרבה בדרך והדבר נותן תחושה נפלאה. אני עוצרת, פותחת את החלון ואומרת להם שלום, תודה שאתם כאן. מעבר לבטחון האמיתי העולה ברגע שנמצאת עמדה צבאית במקום, דבר הדוחה את המחבלים למקומות אחרים, מעבר לכך תחושת הבטחון היא לא פחות חשובה בעיניי. כאשר אני נוסעת עם ילדיי ורואים את החייל ומודים לו התחושה הזו לא פחות חשובה מעצם הקניית הבטחון בדרך.

איפה קיים חוסר בנוכחות צה"ל בדרכים?

קיים חוסר באיזור שומרון ובאיזור בנימין. אני אומרת זאת מניסיון. בתי לומדת שם, אנחנו נוסעים קילומטרים רבים כדי לבקר אותה, ואנחנו לבד על הכביש. בודאי שיש גם שם פריסה צבאית, אני לא נכנסת לנתונים הכמותיים כי הם לא בידי, אני מדברת כאם הנוסעת לבקר את בתה בבית הספר וחשה שאני לבד בשטח. אני לא רוצה שגם היא תהיה לבד בדרך הזאת.

התחום השני המתחלק לשניים הינו הנושא של מיגון הניוד. ראשית בנושא מיגון הרכבים הציבוריים, יש אוטובוסים של אגד ממוגני ירי, הנכנסים לתחומי יהודה ושומרון. הם מאוד מעטים ומאוד יקרים. למושב מעון נכנס אוטובוס שלוש פעמים ביום, ולוקח נוסעים דרומה לבאר שבע וצפונה רק עד קריית ארבע, עשרים קילומטר צפונה ליישוב. בדרך כלל קריית ארבע זו תחנת מעבר בדרך לירושלים, ולכן עליו לקחת מספר אוטובוסים וזה עולה המון כסף. עלות כל נסיעה כחמישים שקל לאדם מכיוון שזו תחבורה מאוד יקרה ומאוד מעטה. אדם לא יכול לבנות את העבודה שלו והסידורים שלו על סידורי תחבורה כאלה. באוטובוסים משתמשים בעיקר תלמידים וחיילי צה"ל. בנוסף ישנם הסעות של המועצות האיזוריות, גם כן מעטות מאוד יחסית לצורך בשטח. לא אכנס לנתונים, הם נמצאים בידיכם. ההסעות עונות על כעשרים וחמישה אחוזים בלבד מתוך הצורכים של מוסדות החינוך וגורמים ציבוריים. גם אם נקבל את כל מה שצריך בתחום הזה, זה עדיין לא מתחיל לשרת את צרכי הפרט, אותי כאם, את בעלי ואת המשפחה עם הצרכים שלה. אתן לכם דוגמא, עוד מעט מתחילה שנת הלימודים וכדי לקנות ספרי לימוד צריך לצאת לעיר. אנשים התארגנו בהסעה פרטית ושילמו מכספם כדי לצאת ביחד לסידורים בעיר, סידורים פשוטים שכל אזרח אינו נדרש להתארגנות מיוחדת בכדי לבצעם. אירגנו את ההורים לאחר צהריים אחד מרוכז ויצאו בהסעה ממוגנת ירי. דבר זה אינו מעשי כסידור יומיומי. אנחנו לא יכולים להמשיך כך. אני כפרט זקוקה לאיזו שהיא עזרה בתחום הזה.

העזרה שקיבלנו עד היום בתחום הזה הינה מעטה וגם לא ברורה מידת יכולתה להגן. מדובר בשחפ"צים וקסדות שקיבלנו. הם התקבלו במועצות האיזוריות, ומי שקיבל אותם בפועל אלה עובדי מועצה ועובדי חינוך. גם עובדי החינוך עדיין לא קיבלו כולם, ולתושבים לא נשארו בכלל. התארגנו לאיזו שהיא תרומה והצלחנו בחלק מהיישובים לפתוח מה שנקרא גמ"ח שכפ"צים. מי שמשתמש בשכפ"צ מגן בערך על ארבעים אחוז מגופו. חשוב לציין שההגנה הזאת מוטלת בספק רב משום שמאידך היא מסכנת את הנוסע בסכנת תאונות דרכים, בגלל קושי בשליטה ברכב. מדובר בעשרות קילוגרמים שיושבים על הגוף, זו תחושה של גבס. אני ניסיתי את זה כמה פעמים כשנסעתי וראיתי שאני מסתכנת יותר. יש לי מכשיר ברק, שהוא מכשיר החירום שאיתו אני יוצרת קשר מיידי עם מוקד החירום, ולא הצלחתי להגיע אליו עם השכפ"צ. כלומר הנושא הזה אינו נותן פתרון. היינו רוצים כמובן שלא תהיה בעיה כלל, אך מאחר והבעיה קיימת ועלינו לנסוע בכביש היינו רוצים לקבל אפשרות לרכוש רכב ממוגן ירי, כפי שבעבר קיבלנו את הזכות לרכוש אוטובוס ממוגן נגד אבנים.

הנתונים הכספיים נמצאים בפניכם. אנחנו מבינים שדברים כאלה דורשים המון פרוצדורות, חקיקה וכו'. לפי מה שהבנו ישנה ועדת מנכ"לים שתרכז את המשרדים השונים לתוך ועדה אשר תתייחס לבעיות הספציפיות של הבטחון והחיים ביהודה ושומרון בפרט, והצרכים של אזרחים בכלל במדינת ישראל. אולי ועדה זו תוכל לתת פתרון לקידום וליישום הדברים אשר נראים לכאורה מובנים מאליהם, הזכות לבטחון ולחיים של אנשים באשר הם במדינת ישראל. תודה על ההקשבה.

אני בהחלט בירכתי את חברת הכנסת יעל דיין יושבת ראש הוועדה על קיום הדיון. הייתי שותפה לסיור בשטח יחד עם חבר הכנסת בני איילון. אני חושבת שכל אזרח ואזרחית צריכים לקבל את התנאים והזכויות שהם זקוקים להם. כמו כן העובדה שנשים מתארגנות לפעילות מאוד מקובלת בעיני, בין אם הדבר תואם את דעותיי, כמו תנועת ארבע אמהות, ובין אם אלה דעות הנוגדות לדעותיי הפוליטיות.

ברצוני להציע הצעה לסדר. אני רוצה לומר לך, יושבת ראש הוועדה, שלדעתי עמוד הפתיחה של החומר שחולק לנו מהווה פוליטיזציה של הנושא וכתיבתו הינה שימוש לרעה ברצון הנכון והטוב של יושבת ראש הוועדה. מהעמוד הזה ואילך, כל הנושאים של בטחון, היסעים, חינוך ורווחה, הינם בדיוק הנושאים שעל סדר היום. אני פונה לוועדה שלא לקיים את הדיון כאשר יש פה דף הצהרה שהוא כתב אישום לממשלה, אגב לא הממשלה שאני בחרתי בה. אני רוצה כחברת כנסת לומר לכם שאוזני אינה קשובה לצרכים כאשר נאמר: אנו דורשות ממשלת ישראל לקחת על עצמה את האחריות. ממשלת ישראל והחיילים עושים המון בכדי להגן עליכם. אינני סבורה שצריך "להחזיר את הבטחון", אלא צריך להמשיך. זו אכן משימה קשה. אני חושבת בכך שכותבים לנו, חברי כנסת, נייר פוליטי בו נאמר שבמצב הנוכחי חיי אדם מופקרים, מובע חוסר הערכה אדיר למה שבנים ובנות שאני מכירה אישית עושים בשטח. כמו כן קיימת התנהגות פוגעת של מתנחלים בחיילים וחיילות צה"ל.

מטרת הישיבה הינה לשמוע ולנהל דיון. אני לא עושה צנזורה לחומר שמתקבל בוועדה. זה לא חומר ועדה אלא חומר שמגישות אורחות הוועדה. אני לא קוראת את החומר המוגש מראש.

ברצוני לומר לנשים כאן , וגם לך כיושבת ראש ועדה, שאני חושבת שיש פה התעלמות שלנו בזה שמביאים לנו נושאים שלגופם הם צודקים,

לא מביאים לנו שום דבר, אנחנו בוחרים ומחליטים במה ברצוננו לדון..

הפתיח כאן הוא פוליטי ביותר. אני חושבת שהדבר מעיב על כל צורת הדיון כאשר באים עם כתב אשמה כזה לממשלת ישראל ואחר כך רוצים שנדון לגופו של עניין בבטחון ורווחה.

זו לא הצעה לסדר.

ההצעה לסדר היא שאני חושבת שהדף הזה צריך לצאת מפרוטוקול הישיבה.

החוברת שהוגשה לא נכנסת לפרוטוקול הדיון. אני מבקשת שתסיימי את דברייך משום שאת לא ברשות דיבור אלא ברשות של הצעה לסדר.

אני מבקשת בכל זאת להוסיף שתי מילים.

אנחנו שומעים כרגע דיווח וזוהי רק ראשיתו.

עם כל הכבוד, אנחנו שומעים דיווח אחרי דברי מבוא, שהם דברי התקפה.

דברי המבוא האלה הונחו על שולחננו. אני לא מעמידה את הנושא לדיון, בודאי לא כהצעה לסדר. את יכולה להגיד שאת מבקשת שאטיל צנזורה.

אינני מבקשת ממך להטיל צנזורה, אני פונה אל אורחות הוועדה בבקשה להסיר את הדף הזה משולחן הוועדה.

ברצוני להעיר שלוש הערות לגופו של הדיון, מאחר ובשעה שתיים וחצי עלי לצאת לישיבת סיעה.

גם אני מפסידה את ישיבת הסיעה. אני מאוד מצטערת. זה לא ענייננו ואני קובעת את סדר הדוברים. אם לא היית מבקשת הצעה לסדר לא היינו מפסיקים כאן את הדיון.

הדבר נתון לשיקולך. אני מבקשת לאפשר לי לדבר לפני השעה שתיים וחצי.

שמי יעלה. אני מגיעה מהיישוב ניל"י ומנהלת את בית ספר ני"לי. ברצוני להציג את המצב בנושא חינוך ביש"ע. כמנהלת בית ספר אני שומעת שבכל מדינת ישראל בתי ספר לא מוציאים בכלל טיולים. לא לאיזור ירושלים, ואפילו לא למקומות הנחשבים בטוחים, כמו תל אביב, חיפה או ראשון לציון. כמנהלת בית ספר הדבר מרגיז אותי מאוד. כאדם העוסק בחינוך אני חושבת שזו פשוט קטסטרופה. ולכן אני פה. אני חושבת שעלינו לאסוף את הכוח שלנו, ואני לא עוסקת בפוליטיקה, עלינו לאסוף את הכוח שיושב פה, לא חשוב מה עמדתו הפוליטית, ולהתאחד בכדי שנוכל להרגיש בטחון במדינה שלנו.

אציג בקיצור קצת מהצרות שלנו, שאני חושבת שאלה צרות של כולנו. כל יריה שנורית בשטח, ולא חשוב היכן היא, משפיעה ישירות על בית הספר. לנו, ביישוב ני"לי, יש מורות המגיעות מאיזור המרכז, מאיזור מודיעין, רעות ושילת. ברגע שהמורות שומעות על יריה כלשהי הם מרימות טלפון ומודיעות שלא יגיעו לעבודה. על אחת כמה וכמה בכל יש"ע. הם פשוט לא מגיעות. מדובר במורים ואמורים להוביל ולהיות ראש החץ, ומצד שני הם אמהות לילדים והם אומרות בפירוש שהם חוששות לנסוע בכביש. אני מסבירה להם שגם אם יסעו לקניון יש בכך סיכון ומתחננת שיבואו לעבודה. מתברר שכיום רובם באמת לא נוסעות גם לקניון ולא לשום מקום אחר שאינו הכרח. כלומר המצב הוא שהיום בכל מקום מסוכן, ובעניין הזה אנחנו חייבים לטפל.

כיצד לדעתך ניתן לטפל, האם את סבורה כי יש לחייב את אותה מורה לנסוע לבית הספר?

חס וחלילה. מבחינה מוסרית אני לא יכולה לחייב את המורות. יחד עם זה המצב האמיתי הוא שאנחנו פותחות יום לימודים, ומלבד המורות מהיישובים עצמם והמזכירה קורה שאני פשוט עומדת לבד, מול כיתות א' עד ח'. יש לי כבר פטנטים כיצד ללמד את כולם ביחד, והדבר גם חוסך בשעות תקן.

בנושא חוגים לילדים יש הרבה מאוד אנשים שהפסיקו לנסוע. אני לא מדברת על המקומות הכי מסוכנים. אנשים מאוד מבוהלים. אני מדברת על עם ישראל בכלל ולא רק על יש"ע. מייד לאחר פיגוע, כל פיגוע, ואני יכולה לדבר גם בשם עצמי כאמא, כולנו עם היד על השלט של הטלויזיה. בכל פיגוע המערכת נכנסת להצפה. כולם מפסיקים לתפקד. היינו רוצים לקבל עזרה בהשתלמויות שיעזרו לנו להתמודד עם מצבי הלחץ. אני חושבת שההשתלמויות האלה רלוונטיות בכל בתי הספר במדינת ישראל, בכל הגנים ובכל המעונות.

בני"לי מופעל מטעם המועצה צח"י - צוות חירום יישובי, בכדי שאם חלילה קורה משהו נוכל לאסוף את הכוחות שלנו. אבל גם לזה צריך קצת מימון. לא מדובר על מיליונים.

בנושא טיולים, כידוע להוציא טיול היום זה שגעון. אני עומדת מול כל התושבים, ויש עוד הרבה כמוני. כשאני מוציאה טיול, אני מפסיקה לישון בלילה. שלושת רבעי מההורים כועסים עלי ואני מתפללת כל זמן שהילדים נמצאים בטיול שרק יחזרו בשלום.

יש ילדים בחינוך מיוחד שהוריהם חוששים לשלוח אותם בדרכים ובוחרים להשאיר אותם במוסדות החינוך ביישובים. אני חושבת שהם צודקים כהורים, יחד עם זה לנו אין את הכוחות המקצועיים לטפל בהם ולכן צריך לחשוב גם על זה. כמו כן יש הרבה מאוד הורים שבגלל מיעוט ההסעות ממוגנות הירי ילדיהם נמצאים הרבה שעות לבד. אני חושבת שעל מערכת החינוך לדאוג להשאיר את הילדים האלה יותר שעות בבית הספר ולתת להם חוגים בשעות אלה. יש לנו הרבה כוחות משלנו, אנחנו לא חסרי אונים לחלוטין וגם מאוד יצירתיים. אבל אני חושבת שצריך לארגן את הנושא באופן מסודר ורישמי, כדי שבתי הספר יהיו פתוחים יותר שעות ויהיה סידור לילדים שהוריהם נאלצים להתעכב. לא מדובר על סכומי עתק. אצלנו בני"לי אנחנו עושות כבר שנים הרבה מאוד שעות בהתנדבות. אלה לא בקשות בשמיים.

בנושא הטיולים ברצוני להוסיף ולומר שכאשר אני מוציאה ילדים לטיול משרד החינוך הוא מאוד נוקשה. אני חייבת להוציא אוטובוס ממוגן ירי. אני חייבת לעמוד בכל התקנונים וזו אחריותי להבטיח זאת. יש מעט מאוד אוטובוסים ממוגני ירי, והם לא יודעים לאן לנסוע קודם. כולם חשובים. הדבר מגביל מאוד את האפשרות לצאת לטיולים, ואנחנו משתדלות לא לסטות משום ביורוקרטיה בעניין הזה כי זו באמת אחריות לחיי הילדים.

שלום, שמי יעל אברהם, אני תושבת שיל"ה, אם לשישה ועובדת סוציאלית במקצועי. אני עוסקת עשרים שנה במקצוע. בשנתיים האחרונות אני מלמדת פסיכולוגיה וסוציולוגיה באולפנה בעופרה ובמקומות אחרים. ברצוני לנסות להציג את אותו אספקט שאנחנו כעובדים סוציאליים מיומנים נדרשים לעסוק בו, ואני מבקשת לצרף אתכם לתוך המהלך הזה.

בעבודה סוציאלית קהילתית מלמדים אותנו שצריך להסתגל לשינויים המתרחשים בקצב התרחשותם, ולפתח תכניות מתאימות, תוך כדי תנועה. כך קורה שאצלנו, לאור ההתרחשות של עשרת החודשים האחרונים, כל יום מביא איתו איזו התרחשות חדשה, צורך חדש שלא הכרנו קודם, ועלינו לפתח פרוייקט חדש או שירות חדש לאור המתרחש. למשל בתחום התפתחות הילד, ילדים קטנים, בגילאי אפס עד שלוש או אפילו עד שש, צריכים לנסוע לפסגות, שזה מקום מרכזי אחד, לקבל שם טיפול או איבחון. פחות ופחות אנשים עושים זאת ופחות ופחות ילדים מוכנים ובשלים לעשות את זה. יש להבין שילדים עם בעיות התפתחות מוטוריות על פי רוב סובלים גם מאיזו שהיא תחושה ריגשית לא כל כך פשוטה. מספיק שירו על הרכב פעם אחת בדרך, וקיבלנו בעיה הרבה יותר מועצמת במובן השלילי שלה. יש צורך לפתח בגושים שונים מרכזים להתפתחות הילד, להביא מרכזים פרא-רפואיים, לשלוח ניידות לטיפול קליני, משפחתי, פרטני וקהילתי. היישובים שלנו מפוזרים מאוד. רק בבנימין מדובר על שלושים ושניים יישובים, במרחקים גדולים מאוד זה מזה. כשצריך להגיע אל המשפחות, לפעמים כשנוסעים בדרך יש מחסומים צה"ליים ואי אפשר לעבור, ואז משתמשים בכוחות מקומיים, שפחות מכירים את המשפחות, הם מכירים את ההתרחשות הכוללת אבל בצורה פחות ממוקדת. הדבר יוצר בעיה תפקודית קשה. כמו כן יש מחסור ממשי בכוח אדם מיומן ומספק לצרכים הללו.

מה עשו קודם?

קודם היתה ניידות גבוהה יותר. בכבישים לא היו בעיות ואנשים נסעו למרכזים בפסגות. היו אוטובוסים מאורגנים לפעילויות של התפתחות הילד ולא היתה בעיה. אמנם לא היה כל כך נוח לנסוע עד חמישים דקות למרכזים מרוחקים אבל לא היתה בעיה אקוטית של חיים ומוות. כיום מוכרחים לפצל את המרכזים ולהפוך את הנושא למבוזר. הדבר דורש משאבים, גם בכוח אדם וגם בתקציבים.

האם ניתן לומר באופן מובהק שיש היום ילדים הזקוקים לטיפול ולא מקבלים אותו כראוי?

ראוי לעשות מחקר אמפירי לעניין הזה מבחינת אחוזים. אנחנו יודעים שמדובר על מקרים רבים.

אין כל ספק, ואין בזה עניין פוליטי, שמצב הלחץ המתמשך יוצר מצוקות, והם מתגלגלות לפתחן של מחלקות הרווחה והשירותים לעבודה הקהילתית או משפחתית. יש תשובות כך, יש דברים שניתן לעשות. הדבר הכי חשוב לנו הוא לבנות את החוסן הנפשי של האדם, של הפרט. בסופו של דבר אם נתפרק ברמה של פרטים המדינה תצטרך להשקיע הרבה יותר אחר כך בטיפולים קשים וממושכים יותר. חברה בריאה בנוייה מפרטים בריאים וחזקים. ככל שאדם יהיה בריא יותר בנפשו, הוא מסוגל טוב יותר לעמוד על שלו ולהתמודד, במישור התפקודי, השגרתי והיומיומי. יותר ויותר חברות שלי מתקשות לעשות סלט בערב. כלומר התיפקוד פוחת והולך. לא מדובר במצב קטסטרופלי, אבל אין ספק שצריך יותר שעות מניעה, שניתן לפרוס בכל מיני אופנים, כגון סדנאות תמיכה וסדנאות של וינטלציה, ואפילו יציאה לעיר כדי להתאוורר ולראות סרט. אנשים רבים לא יצאו כבר זמן רב בערב לכוס קפה לחברים בירושלים או בפתח תקוה, משום שהמחיר כבד מידי.

לא יאומן עד כמה אלה דברים משמעותיים לחוסן הנפשי. בעבר היינו יוצאים באופן קבוע לעיר, למסעדה, לשבת עם ההורים, או לסרט מפעם לפעם. היום לא עושים זאת. אנשים לא לוקחים אויר.

לפני יומיים נסעתי מפתח תקווה הביתה, הייתי רכב יחידי על הכביש, יחידה ברכב, בשעה עשר וחצי בלילה. לא יכולתי לעשות זאת לפני כן. מאריאל עד שילה, במשך שלושים דקות, ראיתי ג'יפ אחד בלבד בדרך. לבד, אני עם עצמי, יכולתי לצעוק על כולם ולחסל חשבונות על כל היום, אף אחד לא היה שם ואף אחד לא שמע. הייתי לבד על הכביש כי אנשים ממעטים לנסוע. אם לא חייבים לא נוסעים.

הייתי רוצה ליצור נגישות יותר גבוהה של מטפלים ואופציה יותר זמינה של אנשי מקצוע מיומנים לפי הצרכים להגיע ליישובים.

קיימת גם אוכלוסיית הזקנים, קיימת בתחומי המועצות אוכלוסיה מבוגרת, שתמיד פסגות היתה המרכז הקהילתי שלהם וכיום יש בעיה בנושא זה, וגם בחלוקת מצרכי מזון ובנושא התעסוקה. בכל יישוב יש מספר זקנים ובסך הכל נוצרה קבוצה של עשרות אנשים ברמה המועצתית. ברמה הפרטנית היום קשה להגיע אליהם וזו עוד מצוקה.

יש גם יותר מובטלים, אנשים שויתרו על מקורות פרנסה מסויימים או עובדים פחות שעות, וזו בעיה של ממש.

נושא מנהיגות הנשים ביש"ע הינו רלוונטי במיוחד לדיון הזה. הרבה מאוד נשים לקחו על עצמם אחריות של יושבות ראש ועדות של מצב חרום. היום יש תרגיל גדול באריאל, נערכות סימולציות, שלמעשה הם כבר ממש פרקטיקה. הרבה נשים נמצאות בתפקידי מפתח התנדבותיים לגמרי, וזקוקות להכשרה, למערך תומך ולסיוע מקצועי בכדי לדעת איך לעשות זאת, איך מתקשרים למישהו שנפגע או למשפחתו, איך מודיעים וכדומה. אלה דברים התלויים במשאבים והקצבות. היום אנחנו עושים זאת בכוחות מקומיים. יש צורך להביא אנשי מקצוע בתחום ההתמודדות במצבי לחץ.

נושא נוסף הוא הזוגות הצעירים. יש לנו הרבה מאוד זוגות צעירים שרק נישאו, הנמצאים באופן טבעי במצב משברי. זוג שאך נישא עומד בפני הרבה אתגרים של בניית התא הזוגי, על פי רוב כבר בתוספת של ילד אחד וזקוק להדרכה ותמיכה. אנו חשים בחוסר אפילו ברמה של אומנים שיבואו אלינו. כשבקרית שמונה היה משבר אמני ישראל ראו זאת לכבוד לעצמם לבוא ולעודד את הילדים, את הנוער ואת המבוגרים. אצלנו זה קורה פחות, גם מטעמי מכוניות מוגנות ירי. רציתי להביא הצגה במסגרת האולפנה, למדנו פסיכולוגיה התפתחותית על התפתחות ילדים ורציתי להביא הצגה מתיאטרון הקרון כדי שנוכל לנתח אותה על פי הנלמד בכיתה. הם לא הסכימו לבוא, היינו צריכים לנסוע לירושלים. לפעמים זה אפשרי, אבל אני מדברת על תופעה כללית, אני לא יכולה לקבל כמעט שום פעילות הפגנתית שתיתן לי איזו שהיא תחושה שאני גם אדם, שאני יכולה לצאת, להשתחרר ולהנות. זה בהחלט מצב מעיק.

הבאתי לכם משהו לסיום. במסגרת הלימודים שלנו בפסיכולוגיה יש לנו פרק שמדבר על התמודדות במצבי לחץ. נושא זה היה מאוד רלוונטי השנה. אמרתי לבנות בואו נעשה פרוייקט כסיכום נושא, אתם תכתובנה על רקע הנלמד ועל רקע המתרחש הצעות לחברות שלכם כיצד ניתן להקל על המצב. בארבע מאות שקל הוצאנו כמה מאות חוברות, ואני רוצה שתעיינו בהם. זה לא מאוד מלומד, זה לא אקדמי וללא ביבליוגרפיה מרשימה, וזה עלה לנו ארבע מאות שקל. לעומת זאת מדור עבודה קהילתית והמחלקה לפיתוח שירותים חברתיים במועצה האיזורית שומרון פיתחו משהו שיוכל להיות על המקרר של כל משפחה ביש"ע, ואולי גם בארץ בכלל. יש כאן דברים שהם מאוד רחבים ולא ממוקדים מיגזרית, והפורמט מאוד יפה, תוכלו להציץ גם בו. הוא חדש ובמקרה לגמרי הוא מוכן כבר היום. זה עולה הון תועפות להוציא כזה דבר. אנו זקוקים לכסף מיוחד לצורך הדברים האלה. אין ברירה. תציצו בזה, אני חושבת שזה דבר חמוד, פרקטי, ומרכז את כל התיאוריות שאנחנו לומדים הרבה שנים.

וקיים כמובן נושא בני הנוער, שהינו חלק בעייתי מאוד, ואני רוצה לשים אותו כאן על השולחן. הנוער נמצא בשלב של התבגרות, יש לו הרבה בעיות של זהות והרבה שאלות. הוא חושב שאנחנו מאוד מתונים ומבליגים. כשם שאנחנו מאשימים את שרון בני הנוער מאשימים אותנו. הנוער הזה צריך הרבה תמיכה, סדנאות לפיתוח יכולת לדבר על העניין, לעבד אותו ולהתפתח כאנשים בוגרים ותורמים לעם ישראל. גם זו סוג של אחריות נשית, אישית ולאומית.

לסיכום וכפי שעולה מדבריי, אנו זקוקים להרבה הקצאות, והעניין בוער מאוד. תודה לכם.

הייתי רוצה לשמוע מכם איזו שהיא התמקדות למי אנחנו פונים, כלומר מי הכתובת. בדברים מסויימים אני מניחה שמצאתם פתרון קהילתי, גם אם אינו אידיאלי. אני חושבת שבכל מקרה אנחנו חייבים להסתכל על התקופה הזאת כתקופת מעבר. חילוקי הדיעות שלנו הם מה יהיה בסוף תקופת המעבר. אבל לא הייתי רוצה להסתכל על התקופה הנוכחית כמצב של קבע בהערכותנו לכל הדברים שהזכרתם. בסך הכל הדברים מתמקדים בעיקר בנושא של מעברים, זאת אומרת נסיעות ממקום למקום לצרכים שונים, ובתיפקוד בתנאי לחץ. והדברים קשורים זה בזה, כי גם מצבי הלחץ בחלקם נובעים מתוך ההגבלות על התנועה. יתכן שאם היינו פותרים את הדבר הקרדינלי הזה, לא היתה תחושת הבדידות, לא היתה תחושת הסגר הזו, ההרגשה שאני לא יכול ללכת לראות את הסבא והסבתא ושלא באים אליכם. במידה מסויימת זו אולי הצגה פשטנית של הדברים, אבל נראה לי שכל כך הרבה מתרכז לעניין של המעברים, של הנסיעה המוגנת ממקום למקום, שפתרונו יציע פתרון גם לדברים אחרים. ברור שגם בתי הספר והמורות זה נושא בעייתי. עכשיו אנחנו בחופשת הקיץ ואפשר לקוות שתקופת המעבר תיגמר עם פתיחת שנת הלימודים הבאה. זה פחות רלוונטי בחודש הקרוב.

הייתי רוצה לשמוע ממשרדי הממשלה שנמצאים כאן הצעות ממוקדות לפתרונות אפשריים. עלינו לנסות לשים את האצבע איפה אפשר לתת פתרונות, ואם זו רק שאלה של רצון טוב אני בטוחה שהוא יימצא. כמובן שקיים גם העניין התקציבי שצריך לקחת בחשבון, כי כל תיקצוב נוסף הוא תמיד על חשבון משהו אחר.

ברצוני להתייחס לנקודה הראשונה בעניין המצוקות החברתיות ובחינוך בתנאי אי ודאות. אני חושבת שזו תביעה מאוד לגיטימית לסייע בתחום זה. הצעתי היא שאנחנו כוועדה נפנה למשרד החינוך ולמשרד העבודה והרווחה. לפני שנה בערך יזמנו פה כינוס גדול בנושא רמת הגולן, והופיעו אנשי מקצוע שהסבירו שבתנאי אי ודאות הצרכים עולים וגדלים. בזמנו יוסי שריד שר חינוך דאז באמת הגדיל את התקציב ליישובים שם. אני חושבת שזו דרישה אלמנטרית. כך גם לגבי משרד העבודה והרווחה בתחומי אחריותו. מבחינה זו אני עומדת לרשות הוועדה לפעול ככל שנדרש.

ברצוני להזכיר כי במקביל קיים גם מאבק של יישובים בתוך הקו הירוק הנמצאים במתח מאוד גדול, וגם פה הממשלה לא עושה דבר. אישית אני כבר חודשיים נוסעת בליווי באיזור נחל עוז, ניר עוז, ניר עם ושדרות, וקיימת אטימות ואי עשייה באופן מוחלט בנושא זה. חשוב שמבחינה זו נדבר על מה שנקרא קו עימות. כל זמן שמצב זה קיים, מוכרחים לסייע.

הערה שלישית, אני חושבת שאתם הורים ריבוניים, ואל לנו לומר לכם מה אתם צריכים לעשות. ברצוני רק לספר את ההיסטוריה ולהציע מה אני מוכנה לעשות בנושא. בילדותי הייתי ילדה מפונה. במשך שנה ורבע הוריי ז"ל החליטו שאני לא אהיה בנגבה והם הוציאו אותי מהקיבוץ. אני יודעת שזו סיטואציה אחרת, אבל אם יהיו משפחות שיהיו מעוניינות בכך, אני מתחייבת לעשות כל שביכולתי בתנועה הקיבוצית בנושא זה.

ענת, לכל משפחה אצלנו יש שמונה ילדים.

נקבל גם שמונה ילדים, לכך אני יכולה להתחייב. אם יהיו משפחות מעוניינות אני מתחייבת לנסות לסייע בכך ככל שניתן.

הדבר הבא נוגע לנושא הבטחון, מעבר למחלוקת הפוליטית, שהיא גדולה מאוד. ישנם יישובים שמבחינה בטחונית אי אפשר לדאוג להם. מעבר לכל המחלוקת הפוליטית אני סבורה שצריך לסייע לכוחות הבטחון ולא להביא למצבים שפשוט בלתי אפשרי להגן עליהם.

אני רוצה לסיים ולומר שבמצב זה של אי ודאות ממשלת ישראל חייבת לתת לכל מי שלא מוכן לעמוד במתחים האלה אפשרות להשתלב במקום אחר. יחד עם זאת בדברים ששמעתי בנושא החינוך והטיפול בחרדות ובנושא המבוגרים יש צורך בתוספת תקציב, ובודאי בנושאים של מיגון והגנה על חיי ילדים בתוך מצב של מלחמה.

ברצוני לומר מספר מילים בנושא. מדברים פה על דברים פוליטים ולא פוליטים. כל הדברים הם דברים פוליטים. אי אפשר להפריד איפה פוליטיקה ואיפה רק דיבורים. אני לא מסכים עם חברת הכנסת ענת מאור. היא לא התנגדה וטענה לפוליטיזציה כשתנועת "ארבע אמהות" עשו דברים פוליטיים. לצאת מלבנון, זו היתה הסיסמא שלהם. עכשיו באו אמהות שמשפחותיהם נמצאות בסכנה ורוצות להגיד פה מה שבלבם. כל האמהות צודקות בכל הדרישות שלהם.

יחד עם זאת יש להבין שאנחנו במצב מלחמה, ואין אפשרות לתת תשובות לכל הדרישות ששמעתי פה. עזרה סוציאלית, עזרה לילדים וחינוך, בזה ניתן לסייע. אני מסכים שאם בדרכים היה בטחון הבעיה לא היתה כל כך אקוטית. אלא שפה בדיוק מדובר בדבר פוליטי. ממשלה צריכה לעשות הכל כדי שתושבי ישראל ירגישו עצמם בטוחים בדרכים. זה עניין פוליטי. אני בעד העמדה שצריך לתת לאנשים בחירה, ומי שלא רוצה לחיות שם צריך לקבל הכל כדי לחיות בתוך הארץ. אבל לא זה הוויכוח.

אני מקריית שמונה. בני שירת בלבנון שנתיים וחצי. אני עבדתי ודאגתי קצת, אישתי לא ישנה בלילות כי בקריית שמונה שומעים מתי יש פיגוע בלבנון, מייד יש הליקופטרים, וכששומעים הליקופטרים בדרך ללבנון אנחנו יודעים שמשהו קרה שם. אני מבין אתכם. אני חושב שהוועדה צריכה לפנות למשרד החינוך ולמשרד הרווחה. אני בטוח שיש הרבה דיונים בוועדת חוץ ובטחון בנושא, אבל גם ועדה זו יכולה לפנות לראש הממשלה ולגורמים בטחוניים כדי לחזק ולהגביר את הבטחון בדרכים ביש"ע.

אני רוצה להודות ליעל, יושבת ראש הוועדה, על הפגישה הזאת. אנחנו כמעט חצי מצוות הרשות פה, כולל מרי סגניתי ובת שבע שטראוכלר, יועצת ברשות העובדת איתנו, אשר עשתה פעילות ברמת אביב ג' השבוע עם תושבים מהאיזור שלכם. מרי ואני פגשנו את גב' נעמה שפטר לפני כחודש וכבר אז שמענו על הבעייתיות המיוחדת. כששמעתי את גב' יעל אברהם היתה לי הרגשה שיש אולי איזו אוטופיה בנוגע למה שקורה במדינת ישראל מבחינת נתינת מענה לצרכים מיוחדים של ילדים, כאילו כל שירות פסיכולוגי עומד לרשותנו ואנחנו מצליחים להגיע לכל מקום. עלו פה נושאים רגילים של רווחה בעיקר, דברים חשובים ובסיסיים שמדינת ישראל כמדינת רווחה מעמידה לרשותנו כאזרחים, ולצערנו המצב אינו כזה והדבר פה מתחדד. כל הבעיות שיש לנו במדינה מתחדדות ומקבלות פה עוצמה יותר גדולה. לצערנו בכל הנושא של רווחה דרך ארוכה לפנינו.

כמנהלת הרשות שמעתי וכתבתי לפניי את כל הנקודות שהועלו, וגם אקרא בעיון את החומר שחולק. הכפפה שאני יכולה לזרוק היא כזו, אני רואה פה את חברתי גב' יהודית שילת, סגנית יו"ר אמונה, הצעתי היא בנושא של העצמת נשים. דיברתי גם עם גב' שפטר על נושא זה, היא העלתה את הנושא של מצוקה מיוחדת והצורך בהעצמת נשים. לכן אם יהיו דברים שאתם תעלו ותרצו שאנחנו נסייע בהם בנושא של מנהיגות נשים, העצמת נשים, נושא שהוא המנדט של הרשות, לא במקום משרד החינוך ולא במקום משרד העבודה והרווחה, ובטח לא בנושא של מיגון. זו הצעה כללית שתוכל לקבל צורה על פי הצרכים ועל פי הרצון שלכם. אני מציעה ליהודית לעשות חשיבה משותפת האם יש משהו שאנחנו יכולות לתרום למנהיגות ולהעצמה של נשים כנשים על פי הרצון שלכם, למרות שהתקציב שלנו הוא מאוד צנוע לעומת המשרדים האחרים. בעניין הזה נשמח לתת יד ולסייע ככל שנוכל.

אני כאן נציגה יחידה ממשרד החינוך, ואני רוצה בכל זאת להתמקד בכובע המקצועי שלי. אני הפסיכולוגית הראשית של המשרד. הרבה מהדברים שעלו קשורים בעבודה פסיכולוגית או פסיכו חינוכית. ישנן נקודות נוספות הנוגעות למשרד שאקח על עצמי להעבירם הלאה מאחר והם לא בתוקף אחריותי.

אין ספק שאנחנו רואים פה ילדים החיים בתנאי לחץ מתמשכים. אם באוקטובר קראנו לזה שיגרת חירום מבחינה פסיכולוגית, היום זו באמת שיגרה מתמשכת או אפילו בהגדרה מצב של לחץ קשה של חירום או על סף מלחמה. אנחנו מטפלים בכל הילדים בכל קו העימות. השבוע עסקנו בנושא של מה קורה בשדרות, בנחל עוז, בנתניה, בערים שבהם ילדים חווים לחץ וחרדה בחיי היומיום שלהם. לא מדובר רק באזורים של יש"ע. קיים מחסור מאוד גדול בכוח אדם אבל יש התגייסות מאוד משמעותית של הכוחות המקצועיים שנותנים היום עזרה משמעותית, בין אם לילדים באופן ישיר ובין אם במסגרת מערכת החינוך למורים, למנהלי בתי הספר ולהורים.

יש כמה בעיות שאנחנו נתקלים בהם במיוחד. הראשונה היא בנושא כוח אדם, כוח אדם שלנו שלא מתגורר ביישובים קשה מאוד לנייד אותו, במיוחד בשעות הערב, שעות שבדרך כלל פוגשים את ההורים. קבוצות עבודה להורים, קבוצות וינטלציה או קבוצות הדרכה מתקיימות בדרך כלל בשעות הערב וזו בעייה עובדתית. יתכן שהארכת יום הלימודים תיתן תשובה לנושא הזה.

נעשתה חבירה יפה בין משרדית, עם משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות ומשרד החינוך ליצירת צוותים, אותם צוותים יישוביים שהוזכרו. נעשית עבודה יפה ואנחנו פועלים באופן נקודתי. השפעת הפעולות הללו אינה מורגשת מספיק, כי הצרכים באמת רבים מאוד, מטיפול בפרט חרד ועד עבודה קהילתית שהיא עבודה מניעתית, אם כי קשה לדבר על מניעה כשהצרה כבר מתרחשת. אנחנו עוסקים בכך כל הזמן, יחד עם המרכז שחלקכם מכירים, מרכז מהות בשומרון, הנותן שירותי ייעוץ פסיכולוגיים. הגדלנו את התקן שם ואנחנו מצפים לארבעים תקנים, משרד האוצר אמור לעשות את ההעברה התקציבית למשרד החינוך. אנחנו נערכים עם כח אדם רב יותר. ברגע שיינתנו התקנים נאייש את המשרות בכל יישובי התפר בכדי לתת תשובות לצרכים. כח האדם הזה כרגע חסר.

כמו כן ברצוני לומר שלא מדובר בקושי של הילדים בלבד. הקושי הוא בכל הרבדים. בני הנוער למשל לא יכולים לעשות את ההתרחקות הטבעית שהם זקוקים לה במצב הזה, כי ההורים דואגים לבטחון האמיתי הפיזי והבטחון הריגשי נשאר במקום אחר. זוגיות מתפתחת בצורה מורכבת ושונה, לא רק אצל זוגות שמתחילים את דרכם המשותפת. נשים נשארות יותר ביישובים ולא יוצאות ולא מתאווררות, אמהות נמצאות בקונפליקט בין הצרכים ההתפתחותיים של הילדים לבין הקושי לקבל שירותים של התפתחות הילד.

בנושא המחקרי, אנחנו היום מתחילים לאסוף נתונים לצרכי מחקר אך זהו מחקר ארוך טווח. אני חושבת שההיסטוריה נכתבת עכשיו. ניסיתי לחפש חומר מחקרי על ילדים בסרייבו או בקוסובו, שם לא היתה התערבות פסיכולוגית מהסוג שאנחנו נותנים כאן בארץ. חשוב לזכור שהשירותים הפסיכולוגיים נותנים עזרה בזמן חירום ולחץ בצורה שאין לה אח ורע בראיה בינלאומית, ואנו יכולים להתגאות בכך. ברגע שיהיה יותר כוח אדם נחבור אליכם, אל האמהות בקהילות ואל הגורמים השונים, כי מומחה חיצוני פחות משמעותי מאשר העצמת אנשי היישובים עצמם, שהם המשאב המיידי הגדול ביותר שיכול לעזור לעצמו. אנחנו ערוכים לתת את העזרה הזאת, אלא שאנחנו במצוקה אמיתית של כוח אדם ואנשי השירותים הפסיכולוגיים ביש"ע יודעים איזו נתינה אנחנו נותנים, כל תוספת תקנים ושעות שרק ניתן. ביום חמישי זה אנחנו עושים לכל הצוותים יום עיון בנושא טיפול בפוסט-טראומה, בשיטה מאוד מיוחדת קצרת טווח, שיתקיים במשרד. אנחנו נותנים תשובות מותאמות אך אין ספק שצריך עוד.

לקראת פתיחת שנת הלימודים אנחנו רואים כיעד את העצמת המורים, כי אם המורה חרדה, ארבעים ילדים משלמים את המחיר. יש גם צד יפה באילוצים שנוצרים, כשמנהלת בית ספר עושה כיתה רב גילית מא' עד ח' קורים תהליכים פסיכו-חינוכיים מאוד יפים. מעבר לזה כמובן שמגיעים לילדים תנאים יותר מתאימים ויותר טובים. השירותים הפסיכולוגיים ניסו להתמודד עם בעיית הניידות, על ידי זה שעל אוטובוס שנכנס בתשע ליישוב ויוצא באחת עשרה, במקום לשלוח פסיכולוג אחד אנחנו שולחים שלושה והם מתפזרים לתוך היישוב. גם אנחנו מתמודדים עם הנושא ומשתדלים להיות יצירתיים. כאמור עוד כוח אדם יעזור, ואנחנו מקוים ומצפים לקבלו בהקדם. כרגע הדבר נמצא בין האוצר למשרד החינוך. אנחנו רוצים לעודד העצמה ולחבור לפעולות משותפות. יש כיום עשייה יפה מאוד בין שירותי הרווחה לבין השירות הפסיכולוגי, אבל גם כאן צריך יותר.

עלו פה עוד כמה נושאים שרלוונטיים למשרד החינוך. הארכת יום לימודים באמת תיתן תשובה יפה לבעיות שהוצגו, ובתוכה ניתן יהיה לתת גם יותר מענה ריגשי וגם הילדים יהיו יותר שעות במסגרת מוגנת כך שהאמהות יהיו יותר פנויות לדברים נוספים. אני חושבת שצריך למצוא את הדרך להגיע לזה, אני אעביר את זה הלאה בתוקף תפקידי. המשרד מודע למצב, אני חושבת שהשרה והמנכ"לית מודעות לנושא ואני מניחה שיש תשובות אך אינני מוסמכת לתת אותם כאן. אני מבטיחה בכל ההיבט הריגשי, החברתי והסוציו-יישובי, לדאוג ולעשות ככל שניתן. חשוב לזכור כי במקביל למצב הקשה בעיות למידה לא נפסקו, וגם לא משברים בין ילדים או משברים בתוך משפחה, ואולי לפעמים אף הועצמו. עם זאת לפעמים הדינמיקה הזאת עושה גם דברים טובים במשפחה. כמו שראינו בתקופת מלחמת המפרץ החדר האטום יצר יותר גירושים אבל גם יותר חיבורים. בכל משבר יש גם את ההזדמנות וגם את הקושי. אני אומרת באופן כללי, כמומחית למצבי חירום ולחץ, שהילדים אכן משלמים מחיר, כי ההורים שלהם משלמים מחיר ושגרת חייהם נפסקת, ואנחנו כאנשי טיפול צריכים באמת לעשות את המקסימום, ואנחנו עושים זאת במסגרת הקיים כרגע.

שמי גילה אזולאי, אני מפקחת בשירות העבודה הקהילתית באיזור המרכז וגם מרכזת ארצית ליישובים מעבר לקו הירוק. אנחנו במשרד העבודה והרווחה עובדים באמצעות המחלקות לשירותי רווחה. אנחנו רגישים לצרכים של התושבים ביש"ע. דובר כאן באמת על צרכים רבים הקיימים וזקוקים למענה. חשוב לי לציין כי כבר כיום נעשית עבודה רבה וטובה על ידי המחלקות לשירותי רווחה ועל ידי העובדים הסוציאליים, למרות התקציבים המוגבלים.

לכל יישוב ולכל קהילה יש המאפיינים והדינמיקה שלה. המשותף לכולם כפי שנאמר כאן זהו המתח והלחץ המתמשך, ולזה יש מחיר כבד מאוד, הן בקרב הילדים, הן בקרב ההורים והן בקרב הקהילה. ישנן השפעות והשלכות בכמה רמות.

ראשית הנושא של רשתות תמיכה שקרסו. לא מדובר בקריסה מבפנים, מבפנים רשתות התמיכה, בין חברים ובין הנשים דווקא מאוד התחזקו. הבעיה היא בתמיכה מבחוץ. כפי שנאמר המשפחות לא מבקרות ביישובים, החברים מבחוץ לא מגיעים ויש בדידות חברתית קשה מאוד.

נושא שני הוא הנושא של הנוער. זו בעיה קשה מאוד. כשיש פיגועים הנוער נשאר בתוך בית הספר, כי הציר חסום ואי אפשר לחזור הביתה. יש בעיה של בילוי שעות הפנאי, ומחקרים הוכיחו ששיעמום ואי מימוש שעות הפנאי אצל נוער וילדים גורם לנזקים בינם לבין עצמם, בתוך המשפחה ובקהילה.

ישנה בעיה של זוגיות והורות, בעיות שהיו קיימות בעבר הוחצנו והוקצנו כתוצאה מהמצב והלחץ החיצוני. נוצר לחץ פנימי קשה ביותר. דובר כאן גם על אוכלוסיית הזקנים ואינני רוצה לחזור על מה שנאמר.

העובדים הסוציאליים שנמצאים בחזית הם תושבי המקום וגם הם נתונים בלחצים ומתחים. הם צריכים למצוא את האיזון בין השיגרה לבין מצב חירום, ומנסים לשנות את אופי ההתערבות שהיתה קיימת עד כה לכיוון של חיזוק וחוסן אישי וקהילתי. נאמר כאן שגם בעיות נורמטיביות ומשברים נורמטיבים ממשיכים לקרות גם בתקופה זו, וגם להם צריך לתת מענה. לא היתה ברירה אלא לשנות את שיטת ההתערבות ולהתמקד בנושא של החוסן הקהילתי. משמעות הדבר לחזק את התשתית הקהילתית ולפתח אותה, לנסות עד כמה שניתן להעצים את הקהילה, כלומר להעביר את האנשים ממצב של חוסר אונים למצב של יותר קבלת אחריות ושליטה על החיים. ביישובים רבים הכשרנו ואנחנו מעודדים הכשרת פעילים הלוקחים על עצמם אחריות ופועלים יפה מאוד. הם חזקים ונותנים ביטוי למשאבים הפנימיים הקיימים אצלם. אנחנו דואגים למתן הכשרה, כלים ומיומנויות לפעילים אלה אבל יש צורך גם בתחזוקה ותמיכה. אנשים שפועלים במצבי משבר ולחץ חייבים לקבל כלים יותר מתוגברים וגם בונוסים ותגמולים, כמו יציאה לימי עיון ומשהו לנשמה, ולזה אין לנו מספיק תקציבים.

בנושא הנוער הוכח שנוער מקבל עזרה טוב יותר מנוער מאשר ממבוגרים. אנחנו מנסים לפתח מנהיגות גם בקרב נוער, אנחנו מעודדים ומנסים להכשיר את הנוער למטרה זו ואם נתוגבר נעשה זאת ביותר יישובים.

בנושא זוגיות והורות, קבוצות תמיכה וסדנאות להורים, הדבר קיים, אנחנו מתקצבים אותו מאחר ומאוד חשוב לנו שלאנשים תהיה מסגרת לפרוק בה את המתח והלחץ ולקבל כלים להתמודדות, מסגרת שתהפוך לקבוצת תמיכה, במיוחד לנשים שכל הנטל נופל על כתפיהם.

בנוסף אנחנו מנסים ליצור רשתות תמיכה חיצוניות, כגון יצירת קשרים הדדיים בין נוער מבחוץ לנוער הנמצא ביישובים. אלה כיווני מחשבה בלבד, ואני תקווה שנגיע ליישומם. עלינו לשבת עם המחלקות ולדבר על נושאים כגון אימוץ משפחות הנמצאות ביש"ע על ידי משפחות מבחוץ, אירגון אירועים משותפים וכדומה, כי נושא רשתות התמיכה כחיזוק ועזרה הדדית חשוב ביותר.

שמי שוש לבבי, אני מנהלת אגף רווחה וקליטה בעיריית אריאל. אני רוצה להצטרף ולתמוך במילה שהזכרת בפתח דבריך והיא סולידריות, על מגוון הרבדים שלה. אני רוצה לדבר על סולידריות במובנה הקונקרטי.

אנחנו מרגישים שיש איזה שהוא רצון להתפרקות מאחריות שמורגש מהרבה מאוד מערכות ממשלתיות. אני רוצה להזכיר כאן את הנושא של החלטות קב"טים של משרדי ממשלה לגבי הוראות בטחון לעובדים שלהם, שבעצם מונעים מהעובדים לתת שירות ביהודה ושומרון, ללא שום אבחנה וללא התייחסות להוראות אלוף הפיקוד. אני חושבת שלא נתקלתי בקב"ט אחד של משרד ממשלתי שאני באה איתם במגע שלא נתן הוראה לעובדים שלו לא להגיע לשומרון, וכל פעם זו מלחמה חדשה אליה אני מגייסת את ראש העיר ואנשים מכל מיני מערכות כדי להילחם בגזירה הזאת, שלבסוף מסתבר שאין לה כל בסיס.

אנחנו מגיעים למצב שעובדים מגיעים בהסתר לעבודתם באריאל, שלא לדבר על המצב ביישובים הנמצאים עמוק יותר בשומרון. אנחנו פתחנו לפני חצי שנה שירות של בריאות הנפש בעיר. באריאל בכלל יש מגמה לספק את כל השירותים, גם לנו וגם ליישובים סמוכים אלינו. הפסיכיאטר מגיע בסתר מכיוון שהקב"ט של משרד הבריאות לא נותן לו אישור להגיע לאריאל אלא ברכב ממוגן ירי. אין בנמצא רכב ממוגן ירי. יש הוראה של אלוף הפיקוד שלאריאל ניתן עכשיו להגיע ברכב לא ממוגן ירי.

אני חושבת שהנושא הזה של סולידריות הוא בעצם אבן היסוד של החוסן שלנו. אם נרגיש שיש מחוייבות, שיש מעורבות והתייחסות מיוחדת לצרכים שלנו, יהיה לנו הרבה יותר קל לשמור על חיי שיגרה ולקיים את היישוב. אם עכשיו, בתקופת מעבר, יהיו איזה שהם תמריצים מיוחדים, לא לאיזור עימות אלא לאיזור חזית, תהיה גם משמעות להרבה מאוד דברים. מצד אחד יש יותר תקנים של פסיכולוגיים, אבל השירות הפסיכולוגי באריאל ריק, כי אין אנשים שמוכנים להגיע. ואריאל היא רק קצה הקרחון, הקרחון כולו הוא הרבה יותר עמוק בשומרון. יתכן שאם יהיו תמריצים מיוחדים אני מאמינה שאפשר יהיה לגייס אנשים. אני חושבת שלדברים האלה יש צורך לתת את הדעת.

ברצוני להתייחס להצעה שהועלתה לקיים יום לימודים ארוך. זו הצעה מאוד משמעותית, במיוחד לגיל הרך, ויישומה יאפשר להורים לקיים איזה שהם חיי שיגרה, לעבוד בעבודתם הרגילה, והדבר יתרום גם לבריאותם הנפשית של הילדים שנמצאים במסגרת.

חשוב לי להוסיף ולומר שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משרדים שונים. יש לנו צוות בין מקצועי שעובד ביחד. אנחנו עובדים עם המתנ"סים, עם המפע"מים, עם משרדי החינוך והבריאות, במטרה לעשות איגום משאבים, של מידע, של ניסיון, של עזרה הדדית ושל גיוס תקציבים. אנחנו מנסים לעבוד גם בתוך היישובים וגם מחוץ להם בשיתוף מערכות ושיתוף תושבים.

אמנם יש שיתוף מערכות אך עדיין הבעיות לא נפתרות. יש שיתוף פעולה, ואם אחר כך הבעיות נשארות אותם בעיות, זה לא משנה אם האוטובוס צריך להביא ילדים לבית ספר או מורה ללמד בשעות אחרות או פסיכיאטר או פסיכולוג, או להוציא תושבים מהיישוב החוצה. למרות שיתוף הפעולה המרשים עדיין אין מספיק אוטובוסים.

אמרת בתחילת הדיון שמשרד הבטחון לא רצה להגיע. המשרדים נערכים למצב, יש להם את היכולת והמוכנות לשינויים. משרדי הרווחה והחינוך מתארגנים מחדש ונותנים משאבים נוספים. אבל יש דברים שהם יכול לעמוד בהם, כמו בנושא ההסעות.

אני מייצגת פה סבתות. אני לא גרה ביש"ע, אבל יש לי חמישה נכדים החיים שם. אני חושבת שאני מייצגת מאות ואלפי נשים מכל מיגזרי הקשת הפוליטית שיש להם ילדים ונכדים שחיים באריאל או במעלה אדומים או במקומות אחרים ביש"ע וחיות בחרדה. כלתי נוסעת כל יום לשערי צדק, היא רופאה ומצילה חיי אדם, ויש לה שני ילדים בבית המחכים עד שבע או שמונה בערב שאמא תוכל להגיע הביתה, כי הכביש סגור.

אני חושבת שהבעיה אכן מתמקדת בנושא של הכבישים ביש"ע. בשאר האיזורים בארץ הבעיה מתמקדת במקומות ציבוריים והגנה נכונה במקומות ציבוריים. ביש"ע לדעתי ניתן להפוך את הכבישים לבטוחים יותר. אני לא מומחית בנושא אבל זה לא נראה לי משימה בלתי אפשרית. אם משרד הבטחון והממונים על הנושא ישקיעו את המאמצים, את הכספים ואת הכח אדם בכדי שהכבישים יהיו בטוחים אזי הפסיכולוגים יוכלו להגיע, הילדים יוכלו לנסוע והחוגים יתקיימו, והרבה מהצרכים שנעשו כל כך קשים יהפכו להיות משהו אפשרי. אנחנו לא מצפים למאה אחוז. המדינה הזאת אף פעם לא חיה במצב של מאה אחוז, מאז שאני מכירה אותה, ואני נולדתי בערך עם קום המדינה. אבל אפשר להגיע למצב נסבל. כיום המצב הוא בלתי נסבל. זה בלתי נסבל שאני נוסעת לנכדים שלי לפחות פעם בשבוע כדי שהם לא ירגישו שהם במצור. אין לי מיגון בכלל. מיגון לירי לא מתאים לרכב שלי, ומיגון לאבנים אינו יעיל במצב היום. אני צריכה לתת להם הרגשה שהם לא במצור ואני נוסעת לפחות פעם בשבוע. אני עוברת את כביש המנהרות וחוזרת בלילה. אני מוכנה לפחד כדי שהם לא יהיו על הכביש.

אני ראיתי שברגע ששמו מחסומים וישנם יותר מחסומים על הכביש, יש יותר רכבים ישראלים שנוסעים ובכביש הזה יש הרגשה בטוחה יותר. לדעתי ניתן לעשות זאת בקנה מידה רחב, וזה השלב הראשון, יותר נוחות ובטחון לרכבים הנוסעים על הכביש. אני לא מצפה למאה אחוז הגנה, אני מצפה לנוכחות ולהרגשת הנוכחות הזאת. נכדי בן התשע אומר לאביו, שהוא עורך דין שעושה דוקטורט, אבא אני מפחד שתיסע בכביש המנהרות, הבן שלי אומר לילד תראה, סוגרים את הכביש שיש בעיה, עונה לו בנו, קודם יש בעיה ואחר כך סוגרים. אני חושבת שיש פה קבוצת אמהות וסבתות, נשים שיכולות לדרוש את הדבר הזה בצורה מאוד ברורה. אפשר לעשות זאת. אלה הבנים שלנו שעושים את זה, הם החיילים.

מתוך היכרות רבת שנים עם פעילותך, יעל, ראיתי שהצלחת לעשות דברים שאחרים לא הצליחו ולהביא משרדים שלא דיברו אחד עם השני לשבת סביב שולחן אחד ולעשות דברים ביחד. אני חושבת שפה מאוד מתבקש שיתוף הפעולה, רק אם כולם יפעלו יחד ניתן יהיה לשפר את המצב. כל עוד אין שותפות, לא תעזור כל התמיכה והטיפולים הזוגיים והקהילתיים שניתן. אנו הופכים את כל עם ישראל לנזקקים לטיפול. יש מצב שעלינו להתמודד איתו, וכרגע אנו זקוקים להתערבותו המיוחדת של משרד הבטחון, וכל עוד הם לא פה סביב השולחן, אנחנו יכולים לקטר ולשבת אחיות יחדיו וזה בסדר גמור, אבל לא זה הצורך האמיתי.

צר לי שאת רואה בישיבה זו "קיטור" חסר תועלת בגלל שנציגי משרד הבטחון לא יושבים כאן. הוועדה אינה צינור שאם הם סותמים מהצד שלהם אז הוא סתום. זה ערוץ דו צדדי. הפניה שלי אליהם איננה מותנית בעובדה שהם ישבו בדיוני הוועדה. לוועדת כנסת יש סמכויות משלה. יש שרים שבמשך שנה מוזמנים לדיונים הנוגעים בענייני משרדם, הם לא באים כי אינם רואים בוועדה הזאת ועדה חשובה. הדבר אינו מונע מאיתנו לעבוד מול המשרדים שלהם בצורה מאוד אינטנסיבית. אנו עוסקים בנושאים מול כל משרדי הממשלה, כולל משרד הבטחון. הוועדה עושה סיכום לפי הדברים שנשמעים כאן, ואנחנו פונים למי שצריך לפנות, ללא קשר לנוכחותם בדיון.

ברצוני להעיר שלוש הערות. ראשית ברצוני להביע את הערכתי ליכולתך לעשות הפרדה בין העמדות הפוליטיות לבין פתרון הבעיות החברתיות של אזרחי מדינת ישראל. כבר ראינו שלא כל אחד יכול לעשות זאת.

לדעתי מתוקף תפקידך ומעמדך את יכולה באופן אישי וכיושבת ראש ועדה לתרום יותר לתחושת הסולידריות. להתריע על כך שלא יתכן שאדם כמו פרופ' שטרנהל יוכל לכתוב את מה שכתב ועיתונאי כמו גדעון לוי יוכל לכתוב דברים כמו "אתם לנפשכם". אחת התוצאות של גישה זו היא שאולי אתם גם תקחו את החוק לידיים כי הרי אתם לנפשכם. זו גישה הרסנית משני הכיוונים. את יכולה לתרום לזה שהסגנון הזה לא יתקבל בציבור, לא יהיה לו מקום והוא יהיה כבומרנג למי שמוכן להשתמש בו.

הערה שניה, יכול להיות, דווקא לאור כל ההצעות שעלו פה, שכדאי לעשות איזו שהיא ועדה שמאגמת את כל הגורמים המטפלים, בכדי ליצור איזה שהוא סדר עדיפויות ראשון. יכול להיות שבסך הכל נישאר עם אותם התקציבים שיש היום, והתקציב לא יצטרך לגדול אלא סדר העדיפויות יהיה נכון יותר. אם למשל אנחנו מזהים את זה שהתנועה בכבישים היא לא רק עניין של חירות פיזית אלא גם עניין של חירות נפשית, דבר שבסופו של דבר נותן לאדם תחושה שהוא בן חורין וחופשי לבוא ולצאת כרצונו, אם אנחנו מאתרים את זה כמקור הראשון ליצירת הלחץ, יתכן שמשרד העבודה והרווחה צריך להעביר דווקא חלק מהתקציבים שלו למשרד הבטחון בכדי לאפשר יותר תנועה חופשית בכבישים. ואם אי אפשר לאפשר תנועה חופשית בכבישים עם רכבים ממוגנים אולי ניתן לעשות זאת עם יותר סיורים של ג'יפים בדרך. נראה לי שנושא התנועה הוא קריטי לבריאות הנפש, לא רק ליכולת התפקוד הפיזית ולניהול משק הבית. ולכן צריך להשקיע את כל המשאבים שניתן במצב שמשפיע על בריאות הנפש, במה שתנועה חופשית יוצרת לבריאות הנפש. אם אנשים ירגישו שיש להם יכולת יותר גדולה לנוע בדרכים בבטחה, אזי גם אם העובד הסוציאלי לא יגיע אליהם הם יסעו אל העובד הסוציאלי. תהיה להם יותר אפשרות לטפל בצרכים האחרים. זה נראה לי הדבר החשוב ביותר. אפילו במשרד החינוך יתכן ועלינו לוותר על חלק מהתקציבים בתחום מסויים בכדי להעבירו לטיפול בתנועה החופשית בכבישים, ואז אנשים יוכלו לקבל את הצרכים שמשרד החינוך לא יוכל לתת במקומות אחרים.

האם את מדברת על הוועדה הבין משרדית שדיווחתי עליה קודם? ועדה כזו קיימת כבר היום.

לא דיברתי על משהו מוגדר, אם את אומרת שמה שקיים כבר מתאים לרעיון שאני מציעה, אז זה מצויין.

יש צוות בין מקצועי שיושב ביחד ודן במצב.

השאלה היא האם הוא עושה את ההערכה הזאת, של איפה הדבר הכי חשוב להשקיע בשביל רווחת הנפש. אם נושא התנועה הוא הנושא הקריטי צריך ללכת ולהאיר בכל הזרקורים על המקום הזה.

יש תחומים שלפחות שלושה משרדים מטפלים בהם. לכל אחד יש תקציב בדיוק לאותו נושא. משמעות הדבר שאין איגום משאבים אמיתי.

אם יש הסכמה על כך שנושא התנועה הוא הראשון בסדר העדיפויות, חשוב שכל מסגרת המנסה לתת פתרונות תכיר בחשיבותו. משמעות הדבר שאוטובוס או רכב מוגן ירי חשוב יותר משני תקנים נוספים, נכון לרגע זה. אני מניחה שיש הבדל בין יישובים שונים, לא רק לפי המיקום הגיאוגרפי והמרחק מהגבול אלא גם לפי גודל והרכב האוכלוסיה. הצרכים של מקום קטן ומבודד הם שונים ממקומות בינוניים וגדולים, אשר ללא ספק יכולים לפתח את הסולידריות הפנימית. העניין של סולידריות פנימית הוא לטעמי חשוב מאוד. אני הייתי ילדה במלחמת השחרור ועברתי את כל המלחמות במקומות יישוב שונים, ואני חושבת שבמקומות בינוניים וגדולים המערכת הפנימית מאפשרת להם היערכות השוברת בדידות ושונה לגמרי מהמקומות הקטנים. לכן גם סדרי העדיפויות בתוך יש"ע צריכים להיות כאלה שמי שנתון במצוקה גדולה יותר צריך לקבל את העדיפות. חורה לי כשאומרים על מקום שהוא כל כך קטן שבשביל מה בכלל הוא צריך להיות שם. את הדברים האלה לא שמים על השולחן היום, כי אין לזה שום משמעות. אם תתקבל החלטה שמקומות המונים שלושים משפחות מתפנים אז הם יתפנו. לא זה הנושא העומד היום על הפרק. ודאי שיש סדרי עדיפויות. יישוב כמו עופרה, שהינו יישוב חזק מבחינה חברתית ומבחינת הרכב אוכלוסיה זקוק כמובן גם הוא לניידות בטוחה כמו כל מקום אחר, ולפעמים אפילו יותר, אבל ודאי טרם מוצה הפוטנציאל של החוסן הפנימי. בתחילה חשבנו שהמצב הזה יסתיים במהירות. אני מדברת היום במושגים של פתיחת שנת הלימודים הבאה, ואני אפנה למשרד החינוך בכדי להיערך מבעוד מועד לפתיחת השנה. מי חשב בהתחלת שנת הלימודים הקודמת שנצטרך להיערך לשנה נוספת.

אני רואה את המצב כמצב ארעי וכתקופת מעבר, אבל לא מבחינת הגדרת הזמן. אנו מכירים בהיסטוריה שלנו מצבים שנראים כמצב ארעי ונמשכים שמונה עשרה שנה, כמו לבנון, או מצב ארעי כמו מלחמת התשה או קו עימות בצפון. לא ניתן לאמוד זאת בזמן. ולכן יש דברים שאסור שהם יהפכו למצב קבע. חלילה שאוכלוסיה כה גדולה ומגוונת תיכנס למינהג קבע של הסתגרות ולחץ. יש כאן איזון עדין בין דברים הנובעים מהמצב לבין דברים אחרים שחייבים להתייחס אליהם בקנה מידה של ארעיות. חייבים לדעת שיש למצב מגבלה של זמן, ובו זמנית להיערך מבלי לתחום את הזמן. וכאן נכנס העניין התקציבי. יש לדרוש ממשרד החינוך, ממשרד הרווחה ומשרד הבטחון תקציב לשנה, בלי חישוב חודשי, ואפשרות לעשות בתוך התקציב הזה סדרי עדיפויות כפי שיידרש. אם ירווח המצב, מה טוב, ואם בתום שנת התקציב נימצא עדיין באותם מצוקות, זה יהפוך להיות תקציב קבוע. אני אפנה למשרד החינוך, למשרד הבטחון ולמשרד הרווחה, ולדעתי גם משרד הבריאות צריך לתגבר דברים מסויימים בתחום אחריותו. אפנה בדרישה לתקציב מעבר מעכשיו עד חודש ינואר.

אני נציגה של משרד הבריאות. ברצוני להתייחס לנושא השימוש ברכב הממוגן. מדובר בעלות של שמונה מאות דולר ליום, עלות גבוהה מאוד, והרכב הממוגן לא מספיק זמין. כשיש רכב האחיות נוסעות ליישובים.

יש לערוך מיפוי של הצרכים, מה המענים שניתנים ואיפה המענה נפגש עם הצרכים. לפעמים הפתרון הוא ריכוז של כמה מקומות קטנים, לפעמים ניתן להשתמש בריכוזים שהיו קודם ולפעמים הפתרון הוא דווקא לבוא לירושלים או לפתח תקווה. לפעמים ההשקעה הטובה היא להאריך קצת ולהגיע למקום הטוב ביותר מאשר לתת פתרון מקומי בלתי מספק.

שמי אביבה וינברגר, אני תושבת שילה. אני מודה על האפשרות שניתנה לנו לומר את מה שיש לנו לומר. אני חושבת שטוב יהיה אם נוכל לנצל את היכולות שלך ואת הקשרים שלך באמצעי התקשורת, ולתת מקום לפורום של נשים מיש"ע, לתת לנושא זמן בתקשורת בכדי להעביר את המסר לציבור. אני חושבת שאנחנו מתקבלים בדה-לגיטימציה, והדבר קשור אולי לחלק הפוליטי, ואפשרות לקבל זמן ומקום להתבטא תוכל לסייע מאוד.

אני יכולה להבטיח שבזמן המועט שאני יכולה לקבל בשביל עצמי אני מוכנה לחלוק אתכם. בנוסף לכך אפילו הודעה שיוצאת בסיכום ישיבת הוועדה ומופצת לכל התקשורת, מעמידה דברים על המפה ונותנת שמות של אנשי קשר. אנשים רושמים את זה בפניהם ופונים אלי כתוצאה מכך.

שמי מלכה מאיר מעופרה. ראשית ברצוני לומר לך יעל שאני מרגישה שעצם המפגש הזה נותן לי המון כח, אני חושבת שכולנו חשות כך. יש חשיבות רבה להרגשה שאנחנו לא לבד ושיש הרבה מאוד נשים בכל רחבי הארץ שהם איתנו, במישור של אמהות החיות במצוקה מסויימת, וסך הכל מבקשות להמשיך לחיות ולקיים את משפחתם.

ברצוני לחדד את הנקודה של היישובים הקטנים מול היישובים הגדולים. זו נקודה מאוד חשובה, ואין פה כמעט נציגים של יישובים קטנים. עופרה הוא באמת יישוב חזק יותר, גם מעצם היותו גדול יותר, וגם בנושא התנועה והניידות. אני עבדתי חצי שנה ביישוב עלי, שנמצא צפונית לעופרה, ועכשיו אני עובדת בירושלים. לעלי לא נסעתי ברכב, כי צפונית לעופרה כמעט ואין תנועה על הכביש. ואילו לירושלים אני נוהגת כי לירושלים מעופרה נוסעים, וזה מאוד מחזק. עצם העובדה שרואים מכוניות על הכביש מאפשרת לי לנסוע. כדי שתהיינה מכוניות על הכביש יש צורך בהרגשת בטחון מספקת שאנחנו ממשיכים לנסוע. עניין הנוכחות על הכביש הינו באמת הבעיה האקוטית. אנחנו רוצות להמשיך בחיינו, אנחנו מוכנות להתמודדות ויש לנו את היכולת לעשות זאת, אלא שעלינו להרגיש שיש לנו את שני הדברים שצוינו כאן, גם הנוכחות על הכביש וגם הסולידריות. שיש מאחורינו תמיכה, יש מי שמבין אותנו ושותף לקשיינו. זה חשוב מבחינה פסיכולוגית ומוסרית. ובכך אני רואה חשיבותו הרבה של המפגש הזה וכולנו מודות לך על קיומו.

שמי טובה, אני תושבת קרני שומרון. אני מייצגת דווקא ציר בטוח יחסית, והוא הוכחה שלצבא יש יכולת לאבטח ציר. הציר שלנו די ארוך, מקלקיליה ליישובים שלנו המרחק הוא כעשרים קילומטרים, אבל בתחילת המהומות, כאשר היה פה ושם ירי הצבא הקים לאורך הכביש מוצבים מאוד רציניים ומאז ברוך השם שקט אצלנו. ברור לנו שהיום כשמישהו מקלקיליה רוצה לעשות משהו הוא מייד נתקל בתגובה ובאמת המצב פחות בעייתי. למרות תחושת הבטחון שלנו, המאפשרת לנו לצאת בחופשיות מהיישובים, אנשים לא באים אלינו כי לא יודעים שזה בטוח. זה מצב חד סיטרי. אנחנו מאוד שמחים כל בוקר להיכנס לרכב ולנסוע לאן שאנחנו צריכים, אבל אף אחד לא מגיע אלינו וזה מצב בעייתי. הבוקר הלכתי למרפאה והתברר לי שעוד רופא לא מגיע. שירותי הרפואה לאט לאט הולכים ופוחתים. למרות שהציר בטוח אנשים לא יודעים שניתן לנסוע בו בבטחון.

שמי חנה מירז, אני אחות מפקחת ארצית בשירותי בריאות הציבור. משרד הבריאות הוא דבר גדול ואני אחראית על תחום השירות המונע, שהוא חלק קטן מתוך המערכת הזאת. אנחנו אחראים על שירותי בריאות לתלמיד וטיפות חלב. יש לנו למעלה משמונים טיפות חלב מעבר לקו הירוק. קיימת איזו חלוקה היסטורית לפיה מי שאחראי לטיפות חלב אלה קופות החולים, בעיקר קופת חולים לאומית. אנחנו כמשרד הבריאות עושים רק את הבקרה ונותנים את הסטנדרטים. מבחינת השירות המונע וטיפות חלב, כמובן שתמיד אפשר לשפר, אבל כיום השירות הזה קיים, זמין ונגיש ביישובי יש"ע. הוא נמצא בדרך כלל במסגרת של המרפאה היישובית ועיקר כוח האדם מקורו באחיות תושבות המקום.

גם בבתי ספר חלק גדול מהאחיות תושבות המקום. ידוע לי שכל התלמידים מעבר לקו הירוק קיבלו כל מה שמקבל כל תלמיד במדינת ישראל. אף אחד לא מקופח בגלל היותו תושב מקום כזה או אחר.

יחד עם זאת השירות המונע אינו נמצא במקום הראוי בסדר העדיפויות בתוך משרד הבריאות. תמיד כשמחלקים תקציבים נותנים קודם כל עושים את מה שדחוף ולא את מה שחשוב, והשירות המונע הינו שירות העוסק באנשים בריאים. לכן התקציבים מצומצמים. במסגרת מגבלות התקציב, כל מה שנעשה בתוך הקו הירוק ניתן גם במקומות אחרים. אין אפליה בגלל מצב כזה או אחר.

מה המצב לגבי מרכזים לרפואת נשים?

נושא זה נמצא באחריות קופות החולים.

משרד הבריאות היה המשרד הראשון שהפסיק את הפעלת חוק ביטוח סיעוד, ועד שלא יצאנו נגדו במלחמת חורמה הוא לא החזיר את האחיות או מצא תחליף לאחיות בכדי לאפשר פתרון לזקנים סיעודיים.

חוק סיעוד הינו נושא אחר. משרד הבריאות עובד כאן כקבלן משנה, וזו עבודה פרטית. עבודה פרטית לא ניתן לחייב, ויש כאן בעיה.

נמצאו לכך פתרונות בתוך היישובים.

חוק ביטוח סיעוד זו עבודה פרטית הנעשית על ידי אחיות, ולא ניתן לחייב אותם לעבוד. ניסו למצוא פתרונות ולהביא את האנשים למוסדות של ביטוח לאומי במקום לצאת אליהם בגלל הבעייתיות. אני מסכימה שהנושא הוא באמת בעייתי.

ברצוני לומר משהו ברובד יותר עקרוני. דובר פה על כך שחלק מהמצב שבו אנו חיים נובע כתוצאה משינויים אידיאולוגיים. אני חושבת שיש כאן בכלל תופעה חברתית שקיימת במדינה, שאני מצפה שהוועדה למעמד האישה, בתור מרכזת תנועות נשים, תטפל בה באופן יותר עמוק.

אני מדברת על המצב שאנו עדים לו כבר זמן רב, בנוגע ליחס שבין הפרט והצרכים שלו לבין הצרכים של הלאום. הדבר בא לידי ביטוי במצב שהוצג כאן, שאי אפשר להכריח אחיות לבוא, ואחיות מצידן לא מרגישות מחוייבות לבוא ולעזור לאנשים נזקקים. זהו מצב נורא. רופאים, שנשבעו שבועת רופא, אינם מוכנים לסכן את עצמם בכדי לבוא לעזור לאנשים.

אני פונה בנושא גם לנציגת משרד החינוך, מדובר בבעיה שורשית עמוקה. בתור אישה אני באה מצד אחד מנקודת המבט האישית שלי, ומוטרדת בשאלה איפה האיזון, איפה היחס ומה עושים עם הבעיה הזו, שכיום אנחנו סובלים ממנה אבל לא ירחק היום ומיגזרים אחרים יסבלו גם הם. הדבר בא לידי ביטוי במצבן של נשים במדינה בכלל, ועם בעיות חברתיות הרבה יותר עמוקות. חשוב לטפל במצב הנקודתי של יש"ע, אך יחד עם זאת חשוב מאוד לנסות לברר מה קורה. על משרד החינוך, בתור המשרד האמון על הנושאים החינוכיים לטפל לא רק בסימפטומים הנוצרים כתוצאה ממצבי הלחץ אלא לראות איפה אנחנו עומדים מבחינה חברתית והאם אנחנו מוכנים להגיע למצב בו מפקירים אנשים וכל אחד דואג לעור שלו, ואם אין לו רכב ממוגן ירי או שעליו לצאת שעה קודם מהבית בכדי לנסוע באוטובוס ממוגן ירי, הוא לא מוכן לעשות זאת, אפילו אם עליו לתת שירות פסיכולוגי לילדים במצוקה.

תודה רבה. לא אכנס כרגע לעומק הדברים כפי שהבעת אותם. הצגת דבר שהינו נכון כל הזמן, השאלה איפה נגמרת רשות הפרט ומתחילה רשות הכלל ומה המעברים והמחוייבות. את יוצאת מנקודה, אולי בדומה לסבתא שלי בשנות העשרים, שהדבר צריך להיות מובן מאליו. אלא שאז היו מאתיים אלף יהודים בארץ, ובדגניה, שהיתה הקבוצה הראשונה, ואחר כך בנהלל שהיה המושב הראשון, לא הבינו כבר אז למה לא כולם נוהגים כך. חבר דגניה נהרג על ידי טרוריסט כאשר נסע להביא את הרופא מטבריה בכדי ליילד את אישתו. אישתו נאלצה ללדת בלעדיו ובלי הרופא והוא נרצח. אינני יכולה ליטול לעצמי זכות להכתיב או להגיד לרופא שחייו חשובים פחות או יותר מאשר ילד מצוקה. אני יכולה להגיד לחייל ללכת לכל מקום שאני שולחת אותו, כולל את ילדיי שלי, הם עושים שירות חובה והמדינה חייבת את זה לכל אזרחיה. אני לא יכולה להגיד לאחות ללכת להציל חיים כאשר הדבר מסכן את חייה. אפילו בקוד המוסרי הבסיסי זה לא יכול להיכלל משום שזה לא אנושי לדרוש מאדם לשים את חייו כפחות חשובים מסיוע מקצועי שהוא יכול להגיש. כאן נכנסת המדינה ופותרת את הדילמה בחלק מהמקרים. המדינה צריכה לדאוג להוציא את הרופא הזה מתחום סכנת החיים כך שיוכל לקיים את ייעודו כרופא, לא כמתנדב למות ולא כלוחם פוליטי. המדינה רשאית לדרוש ממנו לעשות זאת אבל חייבת לספק לו את כל התנאים כדי שלא יהיה בסכנת חיים. בדילמה של סיכון חיים אינני יודעת מי מאיתנו היה עומד. גם לגבי החיילים, אנחנו אמנם לוקחים זאת כמובן מאליו, אבל זהו מצב נורא שחברה צריכה לקיים צבא ולהגיד שזה בסדר, לחיילים מותר לסכן את חייהם.

עלינו לשים לב כי אפשר היה להגיד אותו דבר על דברים שאינם מסכני חיים, ובכל זאת החברה הישראלית לא גילתה בהם חוסן, כגון נושא קליטת העליה. כאשר קרה אסון הדולפינריום הפך כל עניין הקליטה לשבר כלי. חלק גדול מהאמהות הם חד הוריות, כמעט כולם עובדות בעבודות נחותות בהרבה מהמקצוע שלהם. הוועדה למעמד האישה עוסקת בעליה חדשה, ואנחנו יושבים איתם ומנסים לפתור בעיות בנושא נשים חד הוריות. לא תיארתי לעצמי עד כמה הם מרגישות את הבדידות והניכור.

החברה הישראלית עברה כפי הנראה תהפוכות, החוסן של כולנו אינו במיטבו והסולידריות של קבוצות בתוכנו אינה כה מוצלחת. בנוסף לכך קיימים השסעים הנוספים, פוליטיים ודתיים. היום התקיים כנס בנושא אלימות של הוועדה. באמצע הכנס ביקשו ממני להגיב לגלי צה"ל על כך שהרב בקשי דורון הוציא פסיקה לפיה חיילי ישיבות הסדר לא ישרתו ביחידות שיש בהם בנות אלא יסכימו לשרת רק בנח"ל החרדי. שאלתי את הרב שהופיע מולי בשידור הזה לגבי טייסים, האם כוונתו שלא טייסים דתיים מישיבות הסדר, כי אין שום סיכוי שיוציאו את הבנות מקורסי טיס מאחר והדבר קבוע על פי חוק ועל פי דין. אין אפשרות לשים תנאי כזה, ולגיוס לא צריך להיות תנאי. יכולה להיות בקשה בלבד.

הפערים והעדר הקשרים והאמפתיה, והמצב בו כל אדם לעצמו, זהו מצב בעייתי בכל מקום. לכן רציתי לקיים את הישיבה הזאת תוך התייחסות לא לפערים הקבועים שיש בינינו אלא לנקודות החיבור. אני רואה אתכם כחברה חזקה מאוד. אם לא הייתם חברה חזקה אולי לא הייתם נחלצים למפעל ההתיישבות, עם אמונה דתית וגם לאומית. אני באה מכפר אחר לגמרי, בודאי בלי אמונה דתית. אולי אלוהים שלכם שומר גם עלי, אך ודאי לא בגלל תפילות ומצוות. אני מתייחסת למצוקות שלכם כמצוקות של חברה שהיא חברה חסונה, וככל שנחזק אותה היא תוכל לעמוד בתקופה הזו, משום שאינכם מתחילים מכלום. אם חס וחלילה היתה זו קבוצה שאין לה את החוסן שלכם, לא היה נשאר אדם אחד, אפילו מבין המאמינים.

ברצוני להתערב ולהעיר שיכול להיות שהחוסן הוא מסיכה. חלק גדול מאוד מהתושבים החיים ביש"ע, מדברים היום על מעל מאתיים אלף נפש, אולי הרוב הגדול לא הגיע מתוך אידיאולוגיה עמוקה ומודעות עצמית גבוהה למה הוא שם. אנשים נמצאים שם מכל מיני אילוצים וסיבות, וזה סיפור של שלושים שנה. אני לא בטוחה שצריך להתייחס לחברה כחברה חסונה. יכול להיות שהפוליטקלי-קורקט ביש"ע זה להיות חסון, אבל מצד שני תיארו פה קודם החברה ההופכת לחברה טיפולית. אני חוששת מקיומו של שבר הרבה יותר גדול ועמוק.

העובדה שזו חברה חסונה אינה אומרת שנפסיק להשקיע בחוסן שלה, אלא שהדבר נופל על תשתית קיימת ולא צריך להתחיל אותה מכלום.

ברצוני להודות על הפגישה. אנו מרגישות שסולידריות היא אחד הדברים שיתנו לנו את החוסן הדרוש. אני נוסעת בכבישים למרות המצב, כי אחרת אשתגע. זו התרפיה שלי, לצאת מתי שאני רוצה. כשאומרים לי שאני אמיצה כשאני נוסעת אני אומרת או אמיצה או טפשה. אני לא רוצה להיות אף אחד משניהם. אני רוצה להרגיש שאני נוסעת כמו כל אדם, לא כי אני יותר מידי אמיצה ולא כי אני טיפשה או מדחיקה את מה שיכול לקרות. אנחנו פשוט רוצים לחיות כרגיל, כמו שחיינו קודם. גם אני חושבת שהנקודה של הבטחון בכבישים הינה המצוקה הראשונית. אולי נחסוך אחר כך את כל הטיפולים שצריך לתקן בדיעבד בגלל האירועים שקורים בדרך.

ברצוני לסיים בדברים בהם סיימתי בפגישה הפרטית שהייתה לנו. אמרתי שסולידריות עובדת לשני הכיוונים. אני לא מצפה לסולידריות פוליטית או מפלגתית, אלא בנושאים של מעמד האישה שאנחנו מציבים במרכז מאבקים שונים. את זו שלי ושל הוועדה יש לכם במילא. חלק מהמירקם של כולנו זו העובדה שיש לנו דברים משותפים, ובדברים המשותפים עליכם להשמיע קול לא פחות מאשר אני משמיעה קול בנושאים שלכם. כוונתי לנושאים כגון אלימות, בריאות נשים, כל המאבקים היומיומיים שלנו על זכותנו להיות שוות. גם אם אתם בתחומים מסויימים לא רוצות להשתמש בשיוויון, תילחמו על זכותי לשיוויון. הרי אין דבר כזה שבבית ספרנו זה לא קיים, שאצלנו אין אלימות ואין נשים פגועות סרטן שד, או עקרות, חלילה, או צורך בהפריה חוץ גופית. הכל קיים אצל כולנו. אני מבקשת מעורבות, התעניינות או אפילו נוכחות בחדר הזה שעוסק באופן שוטף בדברים שהם נחלת כולנו, טובים ורעים, כולל קידום נשים וייצוג נשים והנוכחות שלנו במערכות הפוליטיות או המוניציפליות, כך שהדדיות תורגש ותישמע. אני מבטיחה את הצד שלי בכל אופן לקיים. אני מאוד מודה לכם ומאחלת לכם נסיעה טובה הביתה.


סוף הישיבה