פרוטוקולים/מעמד האישה/3534



4
ועדה לקידום מעמד האישה
23/07/01

פרוטוקולים/מעמד האישה/3534
ירושלים, כ' באב, תשס"א
9 באוגוסט, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 140
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום שני , ג' באב התשס"א, 23 ביולי 2001, שעה 11:00

חברי הוועדה: יעל דיין – היו"ר
זהבה גלאון
חוסנייה ג'בארה
ענת מאור
נחמה רונן

השר לביטחון פנים עוזי לנדאו
רב-גונדר אורית אדטו – נציבת שירות בתי הסוהר
סנ"צ נורית זיו – משטרת ישראל
טל קורמן – מנכ"ל איגוד מרכזי הסיוע
אדית מרן
רונית לב-ארי
נאוה בן-אור – הפרקליטות
ד"ר מאיר פומרנץ – בית החולים מאיר בכפר סבא

דנה גורדון

שולמית לחוביצקי

הצגת דו"ח אלימות מינית בישראל 1998-2000,
של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל.


הצגת דו"ח אלימות מינית בישראל 1998-2000,
של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל

אני רוצה להודות לכולם על בואם. כמובן, אני רוצה להודות לשר לביטחון פנים, עוזי לנדאו. כשאני אומרת שאני רוצה להודות על בואם כוונתי לומר שרוב המשתתפות איתנו בישיבת הוועדה בכנס של היום הם נשים וגברים שעושות ועושים במלאכה, בין אם הם במדים, או באזרחית, ממרכזי סיוע, ממקומות אחרים וממשרדים אחרים. אנחנו מגדירים כל-כך הרבה דברים כעבודת קודש, אבל מבחינתי ומבחינת הוועדה שאני עומדת בראשה, זוהי עבודת קודש פלוס האלמנט של הצלת חיים.

יש לנו בעיה. אנחנו כבר שנים מדברים על מודעות. המודעות נקלטה ואני כבר לא משתמשת במילה הזאת. השאלה היא: איפה שמים בסדרי העדיפויות את המודעות הזאת? יש קבוצה גדולה, גברית בעיקרה, אבל לא רק, שרואה באלימות כלפי נשים חלק מאלימות כללית. יש אלימות בין בני נוער, יש אלימות בדרכים, יש אלימות במשפחה, יש אלימות כלפי נשים, יש כמובן גם אלימות כלפי גברים. ההכללה הזאת, מתבטאת בעיקר בוועדות שרים, שמתכנסות בערך כל שלושה חודשים. בכל ממשלה מוקמת ועדה, ועדת שרים לטיפול באלימות בחברה הישראלית.

אני רוצה חד-משמעית להבדיל בין אלימות כלפי נשים לבין אלימות בגדול בכל התחומים האחרים. האישה כקורבן אלימות היא אישה כקורבן והיא מוגדרת כנחותה, כמי שמצוייה במעלה שנייה, כמשוללת זכויות וכראוייה לאפלייה בכל התחומים. לכן, האלימות היא גם פועל יוצא וגם הכתבה של מעמדה של האישה בחברה הישראלית. זה החל מדיני אישות ועד ספורט נשים, שעסקנו בו הבוקר בהקשר לתקציבים לכדור-עף נשים.

לכן, אני מבקשת להבהיר – ואני בוודאי מניחה שבחדר הזה זה מקובל - שאנחנו מדברים על אלימות כלפי נשים. בתוך זה אנחנו מדברים על אלימות מינית כלפי נשים, קרי: האישה כאובייקט מיני, האישה כמושא לחדירה, האישה כנשלטת, האישה כתשמיש, האישה כקורבן. אני לא רוצה להאדיר את זה, כי אני רוצה להיאבק בזה. אבל בוודאי אני לא רוצה לומר שדינו של מישהו שהוא אלים על הכביש כדינו של אנס. ומכאן ההתייחסות הספציפית שלנו, מכאן החרדה שלנו, מכאן הדאגה שלנו ומכאן הדרישה שלנו לתיקצוב, לתשומת לב מיוחדת, לעומק ולרוחב.

אני רוצה לפתוח את הכנס הזה עם הזמרת פנינה איסרוב, שתלחין את השיר שהיא הלחינה ובדרך כלל שרה עם שולי נתן, שהיא חולה ולא תהיה איתנו. אנחנו מאחלים לה החלמה מהירה. השיר: הוא אהב אותה עד מוות.

(הזמרת פנינה איסרוב שרה את השיר "הוא אהב אותה עד מוות").

תודה רבה. שמחות אין לנו כאן. אבל טוב היה לשמוע בשבוע שעבר, בישיבה בה קיבלנו דיווח על קידום נשים בשירות המדינה, שבפעם הראשונה אחרי חקיקה, אכיפה וכל הדברים הטובים, באמת יש עלייה, לא עליית מדרגה, אבל יש עלייה רצינית ברוב המשרדים ובשירות המדינה שמעסיק, כפי שאתם יודעים, עשרות אלפי נשים. לכן, השמחות תבואנה מקידום ולא מהקטע של אלימות.

השר לביטחון פנים בא עכשיו מישיבה שהיתה לנו בנושא סחר בנשים, שזו עוד "שמחה" מן הקשות מאד.

מאחר שהכנס הזה מוקדש לדו"ח 1998-2000, בנושא "אלימות מינית בישראל", של המרכז לנפגעי תקיפה מינית – וטל קורמן תציג אותו – אבקש להפוך את סדר הדברים וגם את התודות לטל קורמן ולמרכזים נעשה בצורה מפורטת בסוף.

אבקש מהשר לביטחון פנים להציג את דבריו. אחריו – סגן ניצב נורית זיו. אחריה – נציבת השב"ס. אחר-כך נשמע את הצגת הדו"ח של טל קורמן, לאחר מכן נשמע את נציגת הרשות לקידום מעמד האישה, רונית לב-ארי. לבסוף נתייחס לנושאים השונים שיעלו בדו"ח.

אדוני השר, בבקשה.

תודה רבה, יעל. שלום לכולם.

אני מודה על ההזמנה לבוא ולמסור בשם המשרד ובשם המשטרה את עמדתנו ואת הגישה שלנו לגבי נושא האלימות נגד נשים ותקיפות מיניות נגד נשים. נציג, כמובן, את גישתה של המשטרה לנושא הזה.

בשם המשטרה אני יכול לומר שאנחנו רואים את הטיפול במתלוננים על עבירות אלימות במשפחה - כשבדרך כלל זו אלימות נגד נשים או נגד קטינים באופן כללי, ועבירות מין בפרט - כנושא רגיש ובעל חשיבות גדולה, שהמשרד לביטחון פנים וזרועותיו, שהם שירות בתי הסוהר והמשטרה, יטפלו בו באורח נמרץ בשנה הקרובה.

נמצאים איתנו כאן מטעם המשרד עורכת הדין נילי קהלני, מהיחידה לתלונות הציבור, וסגן-ניצב נורית זיו, שהיא ראש הוועדה שהמשרד מינה כדי לראות באיזו דרך יוטמע חוק זכויות נפגעי העבירה, שנחקק בשנה הזאת במשטרה, וכיצד הוא יבוצע. נמצאת איתנו רב-גונדר אורית אדטו, נציבת השב"ס, שתציג את הצד השני של המטבע בדרך שבה אוכפים את החוק בנושא הזה.

תחילה אני רוצה לברך את איגוד מרכזי הסיוע, איגודים וולונטריים, שהם בדרך כלל ישראל היפה, שיכולים להראות מה יכולה לעשות הרוח של מי שבוער משהו בעצמותיו, דוחף תהליך, דוחף את רשויות השלטון, דוחף את הממשלה לפעול בנושא הזה, שהוא כאוב וקשה.

אני רוצה להסיר כאן את הכובע בפני הרצון הטוב, בפני הנכונות ועל העשייה שישנה, שהיא אולי הסיבה לכך שבגללה הפונים אל המשטרה מול מי שפונים אל הארגונים שלכם הם בסך הכל שביעית. המשטרה היא לכאורה הרשות הפורמלית; היא מי שצריכה לטפל בתלונות. אבל קודם כל פונים לא אל המשטרה. פונים אליכם. אני לא רואה זאת דווקא כנקודה שלילית אצל המשטרה. בסיכומו של דבר המשטרה נתפסת כגוף כוחני, כגוף שאין בו פרטיות, כגוף שכשאתה נפגש עם שוטר ולא הכירות אותו קודם אתה לא ממהר להיחשף אליו ברמה האינטימית והמפורטת ביותר. בסיכומו של דבר, המשטרה רוצה ראיות, המשטרה רוצה להביא אדם לדין. וכאן מה שחשוב זו הדרך שאנחנו נמצא, או נחפש, דווקא אליכם, איך נעבוד אתכם, איך נביא לכך שמי שמתלוננת תוכל להביא את התלונה שלה לכלל מיצוי גמור עם מי שהיא יכולה לדבר איתו תוך אימון, תוך מסירת פרטים, וכיצד גם דרככם אפשר יהיה לגייס את המשטרה כדי שצדק ייעשה, כדי שאכיפת דין תהיה, וגם מורא החוק יהיה על מי שמבקש להפר אותו.

אני אומר את הדברים האלה אף שהקורא את הדו"ח שלכם לא יוכל להתעלם מכמה דברים. נעשו שיפורים ניכרים בשנים האחרונות בנושא הטיפול בעברייני מין, שהמשטרה עושה אותו. נעשו שיפורים בנושא של מי שנפגעו מעבירות מין. אף שהמודעות גברה ונפגעים רבים יותר מוכנים לפנות, לחשוף ולהתלונן במשטרה, אני חוזר ואומר: עדיין מעטים מדי מוכנים לחשוף את עצמם בפני המשטרה. בשנים האחרונות, בשנת 1999 היו כ-900 פניות אל המשטרה, ובשנת 2000 כ-1,000 ויותר, כלומר היתה התקדמות גדולה יותר. אבל בסך הכל אל הארגונים עצמם, שעוסקים בסיוע למרכזי הסיוע, היו 18,000 פניות ואל המשטרה היו רק כ-1,000.

למרות זאת המשטרה נרתמת לעניין. אנחנו מנסים לעשות זאת בדרך של שילוב ושל תיאום עמכם ועם גופים אחרים. ההנחיות שמחלקת החקירות הוציאה מדברות על כך שכאשר נפגשים עם מתלוננת המשטרה מצווה ליידע את המתלונן או המתלוננת – ברוב המקרים זו המתלוננת – על כך שיש מתנדב, או מתנדבת במרכז הסיוע, להציע להם להסתייע בארגונים האלה, למסור לה מידע על פרוייקט הליווי שמתקיים במהלך המשפט וכן לקשר מיידית את המתלונן או המתלוננת עם המרכזים, כאשר ישנה או מצורפת אל ההנחיות שאנחנו מוציאים רשימה של כל מרכזי הסיוע שזמינים.

יש שיתוף פעולה הדוק של המשטרה עם בתי חולים גם כדי לבדוק את המתלוננת על עבירות המין. חובתו של החוקר היא להסדיר את בואה של המתלוננת לבית החולים, לוודא שיש בבית החולים ערכה שאיתה מקיימים את החקירה או את הבדיקה. החוקר חייב ללוות את המתלוננת אל בית החולים.

יש נתון שמטריד משהו והוא לגבי מיעוט הפניות מהמגזר הערבי הן למרכזי הסיוע והן למשטרה. כאן דרושה עדיין עבודה רבה מאד כדי להגביר את המודעות ולהביא לכך שגם שם יהיה שיתוף פעולה הרבה יותר גדול, כדי שצדק ייעשה וגם כדי שיוקל לרבים ולרבות שסובלים מאלימות.

אתייחס לשתי שאלות ספציפיות שחברת הכנסת דיין הפנתה. ראשית, נתבקשה התייחסות לחוק זכויות נפגעי עבירה: כיצד עומדת המשטרה לפעול בתחום הזה? השאלה השנייה היתה יותר בתחום ההארה על כך שיש רצון טוב ונכונות במשטרה, אך עדיין לא בטוח שהעשייה בנושא זה חלחלה לשטח, וחוקרי האלימות ועבירות המין לא תמיד זמינים.

אבקש להתייחס אל שני הדברים האלה בקצרה. לשאלה הראשונה – החוק עצמו נלמד והטמעתו היא תהליך שיימשך, זה תהליך שלוקח את הזמן שלו ולוקח זמן עד שהדבר הזה יגיע אל השטח. בכל מקרה, מוקם מערך מיוחד, שבו כ-170 חוקרים בנושא אלימות במשפחה. החוקרים האלה עוברים הכשרה מיוחדת להתמחות והתמקצעות, והם פועלים בכפוף ובצמוד להנחיות המשטרה. גם כאן יש כמה סעיפים ספציפיים בחוק הזה שמיושמים באורח מיידי. נילי קהלני ורונית זיו יוכלו למסור על כך אינפורמציה כאשר הן תתבקשנה לכך עוד מעט. אבל, למשל, כשדברים אמורים במידע על המתלונן, כפי שציינתי קודם, זה אחד הדברים שחוקרים אמורים כבר להעביר לידיעתו של המתלונן. אבל המשטרה איננה ערוכה, מעכשיו לעכשיו, ליישם את החוק הזה. לכן, גובש צוות, שבראשו עומדת סגן ניצב נורית זיו, ומטרתו היא בחינת היערכות המשטרה בהקצאת כוח אדם והמשך תהליכים שיחדירו את החוק הזה למודעות החוקרים. עדיין לא גובשו המלצות, הנחיות ועל כן גם לא החלטות של המשטרה כיצד זה יבוצע. הכיוון נכון. לגבי המרץ – אוכל למסור לך בפעם הבאה מה היו ההחלטות שנתקבלו.

לגבי השאלה השנייה – רצון יש, אבל זמינות של חוקרים אין. זה בוודאי נכון בחלקו. ראשית, איני רוצה שיהיה ספק בלב מישהו לגבי נכונותה של המשטרה להיכנס לנושא הזה. אבל כאן, בוודאי, מיעוט המשאבים שעומדים לימינה של המשטרה, בוודאי בתקופה זו של השנה, כשנושא ביטחון הפנים הופך להיות נושא שבכורח הנסיבות אנחנו נזקקים לו יותר ויותר, בוודאי זה לא יקל עלינו לפעול גם בתחום הזה.

אני רק רוצה לומר שביקשנו לשנה הקרובה תגבורת ניכרת של שוטרים למשטרה. אוסיף ואומר שגם אלמלא בעיות ביטחון הפנים היתה המשטרה צריכה לגדול בקצב של כ-2,000 שוטרים בשנה. זה חלק מתכנית הגידול של המשטרה. מה שלא נקבל בשנה הבאה וממה שנקבל, חלק נפנה גם לטיפול בנושא סחר בנשים. כפי שציינתי בדיון הקודם, המשטרה תראה בנושא זה עדיפות גבוהה מאד. ונראה כיצד נוכל גם כן לסייע בנושא הזה של אלימות נגד נשים.

אבל אני מבקש שלא יהיה ספק לגבי העובדה שהמסר והצורך בעשייה בנושא אלימות מינית נגד נשים, אלה מחלחלים ויוסיפו לחלחל לרמת השטח.

אומרים לי אנשיי במשטרה, ויש לי בהם אמון מלא, אני לא יכול לומר כאן שאני אפילו לא סטודנט מיידע אישי, כי אני רחוק מלהכיר את המשטרה ובוודאי לא את התחום הספציפי הזה, אבל אומרים לי אנשיי ואני מקבל את דבריהם כפי שהם, שחל שיפור עצום ביחס וברצון לפעול על-פי ההנחיות; לא רק בביצוע הפקודה, אלא גם בהפנמת המסר של חשיבות הנושא וגם במאמץ שמושקע בו.

מביקוריה של עורכת הדין נילי קהלני מן היחידה לתלונות הציבור במשרד שלי, וזה נובע מגישתו של המשרד לראות מה קורה בשטח, מכל פניותיה לרכזי החקירות ומתוך בדיקת תלונות שנתקבלו, ההיענות בתחנות תמיד – וזה לאור המקרים שהיא בדקה – נעשית במהירות האפשרית ובדרך כלל מתוך הרצון לטפל בנושא הזה בעדיפות גבוהה ותוך הקפדה על ההנחיות.

יש לנו בעיה עם שיפור התנאים הפיזיים בתחנות והיא פועל יוצא של בעיה תקציבית. אבל גם פה יש הנחיות, כללים וכללים ברורים שיצאו, כדי שיבטיחו את פרטיותו או פרטיותה של המתלוננת כאשר היא ניגשת אל החוקר. זאת גם כדי להבטיח את היחס הנאות אליה ואת כיבוד בקשה להיחקר על-ידי בן-מינה מתוך הידיעה של העובדה שהקשר עם החוקר צריך שיהיה בדרך כלל עם אותו חוקר לפרק זמן ארוך.

אני חושב שזו תמצית הדברים שאני יכול לומר ברגע זה. בתחום הזה, כמו גם בתחום השני, המשטרה תשתדל לעשות את המיטב בשנה הבאה. אבל אני חוזר ואומר: יש לנו מגבלת משאבים לא פשוטה. עם זאת, האנשים הטובים ביותר עומדים למסור כאן אינפורמציה נוספת וגם לפעול בשנה הקרובה בתחום הזה.

אני מתנצל על כך שעליי לעזוב כרגע וללכת לתחומים אחרים. בהצלחה, ובהצלחה פירושה שיהיו יותר תלונות, לא יותר מקרים. אנשים פוחדים לדבר. אני מקווה שמחסום הפחד יירד. תודה רבה ובהצלחה.

תודה רבה לשר לביטחון פנים גם על זמנו וגם על הנכונות. אני רוצה לומר שאנחנו לא נפתור את כל הבעיות האלה סביב הדו"ח. באמת השר שם את הדגש על הפער העצום בין מספר התלונות שמגיעות למשטרה לבין מספר התלונות שמגיעות אל המרכזים, אל גופי נשים וכן הלאה.

אני רוצה לציין שהמטרה של הוועדה בראשותי היא ליצור גשר בין הדברים. אני לא מסתפקת בטיפול של מרכזי סיוע. אני מאד תומכת בהגדלת התקציבים. אני עוזרת בכל דרך אפשרית. המצב האידיאלי יהיה כאשר ייווצר תיאום מכסימלי לפיו כשאישה פונה אל מרכז סיוע הפנייה שלה כן תגיע למשטרה, על-פי דרכה, בליווי כזה או אחר, להגשת תלונה ולהבאת האשם לדין. עד שלא נגיע לזה עשינו חצי עבודה מכל צד. זאת אומרת, אנחנו רוצים ליצור את נקודת המפגש בין המספר הגדול של התלונות שמגיעות אליכם לבין העמדת האשמים לדין. המשימה שלנו היא בהחלט להגיע למצב שכל אשם יובא לדין, שזכויות המתלוננת יישמרו ושהיא תרגיש חופשייה להגיש את התלונה. העבודה של מרכזי הסיוע, שאומרת: את לא לבד, היא בגדר של הושטת היד הראשונה. לאחר הושטת היד אנחנו רוצים לדעת לאן מובילים אותה. מבחינתי צריך להוביל אותה למצב שהיא תהיה מוגנת והאשם יבוא על עונשו, כי אחרת כחברה מילאנו את חלקנו בצורה לקוייה.

אבקש מסגן ניצב נורית זיו לומר את דבריה.

בוקר טוב. אני מברכת את ארגוני הסיוע על היום החשוב הזה. אשמור מקום להגיב לאחר מכן, לאחר הדיון והעלאת הנתונים, אבל אני רוצה לומר כמה דברים לגבי עשיית המשטרה.

אני רוצה להתחיל דווקא מהשאלה לשר לביטחון פנים בעניין חוק זכויות נפגעי העבירה. השר נשאל לגבי החוק הזה ויישומו. אני רוצה לומר בגאווה – וכבר אמרתי זאת השבוע בפורום אחר – שדווקא בנושא הזה המשטרה מילאה תפקידה כארגון מודרני והיא לחלוטין לא חיכתה עד שהחוק הזה ינחת עליה. יש עדיין הרבה מאד קשיים ביישום החוק מבחינת משאבים, כוח אדם וכו'. אבל בהחלט המשטרה לא חיכתה, משום שלקראת החוק הזה – בלא לדעת למעשה שהוא מתבשל והולך – המשטרה פעלה מבחינה רעיונית. היא הקימה מדור שכל ייעודו הוא לטפל בנפגעי העבירה, שאני עומדת בראשו. היא הקימה מערך מיוחד של חוקרים, שכל ייעודו הוא לחקור קורבנות עבירה מיוחדים, כמו קורבנות של אלימות במשפחה וכל הנושא של אלימות מינית, עבירות מין. לחוקרים האלה ניתנים כל ההכשרה, ההפנמה, המדיניות והחינוך המתאים. אלה דברים שניתנים להם והדברים מיושמים בשטח. הדבר הזה נעשה כבר מספר שנים. זה קיים גם ברמת ההנחיות שהוציאה המשטרה. וזה לא קרה היום, זה לא קרה בשל החוק, אלא לקראת החוק ניתנו הנחיות לפיהן למעשה קרבן העבירה, או נפגע העבירה, לרבות נפגעות תקיפה מינית ונפגעי תקיפה מינית, הם במרכז הראייה המשטרתית.

מכאן אעבור לטפל דווקא בנושא הנפגעות מתקיפה מינית. תרשו לי לדבר כאן בלשון נקבה, למרות שברור, ידוע וגלוי לכולם שיש הרבה מאד נפגעי תקיפה מינית ממין זכר, שלצערנו חלקם הגדול לא מוכנים לבוא לארגוני הסיוע ולמשטרה בשל איזשהו קושי רגשי, פסיכולוגי, חברתי, כזה או אחר. לכן, מבחינת נתונים סטטיסטיים אצלנו וגם אצל ארגוני הסיוע רוב המתלוננים הן מתלוננות. לכן, בשלב זה אעבור לדיבור על חשודים ומתלוננות וכך יהיה קל לכולנו, למרות שהתופעה היא רחבה יותר.

במרכז ההנחיות שלנו, כפי שנאמר, מצוייה נפגעת העבירה. אנחנו אומרים שאישה שמגיעה תיחקר באופן פרטי, תיחקר על-ידי חוקרת אם היא מעוניינת בכך, תוכל להיות מלווה על-ידי איש משפחה – כמובן לא התוקף – ידיד, או כל אחד אחר במהלך החקירה. בשום אופן היא לא תישאל שום שאלה שהיא שאלה קנטרנית. היא לא תישאל על עברה המיני אלא אם זה דרוש לחקירה. היא תקושר לארגוני הסיוע. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מאד גדול עם ארגוני הסיוע. החוקר הוא זה שלמעשה מקשר בינה לבין ארגוני הסיוע ומצלצל, אם היא מעוניינת בכך. אם היא מעוניינת – עושים את הקשר עם ארגוני הסיוע. אם היא מעוניינת – מישהי, מלווה מארגוני הסיוע, מתנדבת, מגיעה לתחנת המשטרה ומלווה אותה מתחילת ההליך ועד סופו. מיידעים אותה לגבי כל הליכי המעצר או השחרור, כדי שלא ייווצר מצב שבו היא תצא לדרכה לאחר הגשת התלונה, ואם בית המשפט שחרר את החשוד היא תמצא אותו בקרבתה. לפעמים הוא מאותה שכונה ומאותו מקום. מיידעים אותה. אומרים לה מהו שם החוקר והוא מלווה אותה במשך החקירה.

בכל אופן, יש עוד הרבה מאד דברים שנעשים. ברור לחלוטין שאנחנו מנסים ליצור מצע שהוא גם מצע מקצועי. זאת אומרת, שהחוקר יהיה חוקר מיומן ומקצוען ביידע שלו וגם בגישה שלו. נעשה הכל כדי שגם מבחינת התנאים האחרים המתלוננת תוכל לבוא, או להרגיש שהיא יכולה לבוא למקום שככל שהעבירה היא קשה מאד המקום יהיה ידידותי – אם כי אי-אפשר לדבר במושג של ידידותי – במובן זה שהיא יכולה לבוא ולהגיש את התלונה בצורה ראוייה ומתוך ידיעה שהפרטים שלה לא יימסרו. כמובן, על-פי חוק מתחילת החקירה ועד סוף ההליך הפלילי חל איסור גמור למסור את הפרטים שלה.

זאת ההכנה של המשטרה לקראת החוק הזה. החוק הזה הגיע לתוך המערך הזה.

יש עוד דבר שאני רוצה לציין והוא מאגר עברייני המין שישנו. סגן ניצב היימן, מהמודיעין של המשטרה, נמצאת כאן. אנחנו מתחילים ליישם כבר את עניין מאגר עברייני המין במחוז תל-אביב. זה יעזור לנו מאד בתחום החקירות של עברייני מין. כידוע, עבריינות מין זו עבירה שמתבצעת בכל הארץ, בכל המחוזות. כידוע, עברייני מין הם גם רצידיביסטים, חוזרים על עצמם. לכן, המאגר הזה יסייע לנו רבות במיצוי החקירה.

אני רוצה למקד את נושא הסטטיסטיקה. כאשר השר לביטחון פנים דיבר על ההיקפים, הוא הסתמך על הנתונים שרשומים בחוברת ועל הנתונים של ארגוני הסיוע. לפני כן דיברתי עם טל קורמן ואמרתי שאני מכבדת את הנתונים שכתובים פה, כי אלה הנתונים שידועים לארגוני הסיוע ולכן אני לא אומרת שום דבר לגבי זה. מה שידוע לארגוני הסיוע, כמו שאני קוראת, זה שרק 1,305 נפגעות, שהן 18.4% מהפונות לקבלת סיוע פונות למשטרה.

הסטטיסטיקה הבדוקה שאני יכולה להצביע עליה לפניכם היא שונה לחלוטין. מדוע? – משום שאין השקה בין הפונות דווקא לארגוני הסיוע לבין הפונות אלינו. זאת אומרת, הסטטיסטיקה מראה שאלפי פונות ופונים יש אליהם ואלפי פונות ופונים יש אלינו. והפונים הם לא מאותו מגזר בהכרח. אני לא רוצה לדבר על טיפוס המתלוננת, או במי בוחרים, אבל יש אלפים שמתלוננים כאן ואלפים שמתלוננים כאן. יכול להיות שמתוך האלפים שפונות אל מרכזי הסיוע אלף ומשהו מגיעות אלינו, כי הן בחרו את ארגוני הסיוע כמקום שנוח להן יותר להגיע אליו. אבל יש הרבה מאד נשים שמגיעות ישירות למשטרה וזה בהחלט מראה את האמון במערכת המשטרה והשיפוט.

בשנת 1998 היו למשטרה 4,666 פניות בסך הכל, לעומת 5,236 למרכזי הסיוע. אתם רואים שהפער הוא לא גדול. בשנת 1999 היו 5,330 פניות למשטרה לעומת 7,073 פניות למרכזי הסיוע. בשנת 2000 היו 5,097 פניות למשטרה לעומת 7,065 פניות למרכזי הסיוע. אמנם קיים פער, אבל הפער הוא לא עד כדי כך גדול. רוב העבירות שלגביהן יש פנייה למשטרה הן דווקא עבירות חמורות. זאת אומרת, יש אלפי פניות. יש עדיין פער. אבל אני אומרת שתמיד יהיה פער, כי מה לעשות? הגישה למשטרה היא גישה קשה לא רק כי הטיפול הוא רע. ואני לא מסכימה שהטיפול במשטרה הוא רע. אני מסכימה שיש הרבה מה לשפר ואנחנו צריכים כל הזמן לפעול בכיוון הזה. אבל הגישה של אישה שעברה תקיפה מינית למשטרה היא מאד בעייתית, משום שידועה התופעה שנשים מגיעות הן אל מרכזי הסיוע והן אל המשטרה לא מיד לאחר התקיפה, אלא לאחר שנים. אני לא במעמד של איש מקצוע, אבל יש פה הרבה אנשי מקצוע והרבה מתנדבות ומתנדבים שיודעים כמה קשה לאישה בכלל לחשוף את הדבר הזה. בוודאי קשה לה לחשוף את הדברים כלפי גוף שהוא גוף אכיפתי, גוף שמביא אחר-כך את העבריינים לדין. ישנו נושא ההתמודדות בבית המשפט, ההתמודדות עם המשפחה וכדומה. בחלק גדול מהמקרים התוקף הוא בכלל בן משפחה, מכר. מה עושים? הקונטכסט החברתי, הפסיכולוגי, הרגשי, הוא הרבה יותר מורכב מאשר איכות החקירה ואיכות הטיפול.

לכן, מצד אחד, אני אומרת שצריך תמיד לשפר ולייעל. אני חושבת שמה שהמשטרה עשתה בארבע השנים האחרונות בנושא זה זו פשוט מהפכה, ואנחנו נמשיך ונעשה. עדיין, ככל שאנחנו נעשה, תמיד יהיה מקום לארגוני הסיוע ולנו באופן נפרד, אבל גם באופן מאוחד. זאת אומרת, אנחנו צריכים גם לפעול יחד, אבל גם באופן נפרד, כשכל גורם פונה לקהל שלו.

אלה הדברים שרציתי לומר בשלב זה. לאחר מכן – אם אצטרך להגיב על דברים שייאמרו, אבקש את רשות הדיבור. תודה רבה ויום מוצלח.

תודה רבה לנורית. רשות הדיבור לנציבת שירות בתי הסוהר, רב-גונדר אורית אדטו.

בוקר טוב. האמת היא שאני לא התכוונתי לדבר. הגעתי כדי לכבד את המעמד גם מתוך תפקידי הנוכחי, גם מזכרונות קודמים וגם כדי לכבד את המעמד בנוכחותו של השר לביטחון הפנים. אבל במקרה יש עליי קצת נתונים ואשתדל לחלוק אתכם את הנתונים של התוצאות.

שירות בתי הסוהר הוא ארגון ביטחוני שיש לו ייעוד חברתי ממדרגה ראשונה. אולי ההקשר שלי כאן הוא בהיבט של אותו ייעוד חברתי. וכארגון שיש לו ייעוד חברתי מחוייב הוא לסוגיות ולצערי גם למכות, ולא במרכאות, של המדינה שאנחנו חיים בתוכה. את נושא האלימות כנגד נשים ועבריינות מין אפשר להגדיר כמכה לפחות בפרופורציות שאני מכירה מתוך הצד שמאחורי הסורגים, קרי: כמה אסירים שפוטים על איזה עבירות וכדומה.

בראש וראשונה כדאי שנדע שמתוך כ-9,500-9,600 אסירים ועצורים ששוהים במתקני שירות בתי הסוהר למעלה מ-1,300 אסירים ועצורים בגלל נושא אלימות במשפחה. אם ננכה מתוך הנתונים קצת יותר מ-1,000 אסירים ביטחוניים ועוד כמה מאות, ולא מעטות, של אסירי שב"ח (שוהים בלתי-חוקיים), שחלקם רק שוהים בלתי-חוקיים וחלקם מעורבים בעבריינות פלילית שבחלקה המינורי היא עבריינות מין ובחלקה הגדול יותר עבירות רכוש, גניבה וכו', הרי שהפרופורציה היא הרבה יותר קשה ממה שנראה לכאורה כשאומרים 1,300 מתוך 9,500 או 9,600 אסירים. כשאנחנו מנכים את מה שציינתי, אנחנו מגיעים לסדר גודל שמדובר ב-1,300 עצורים ואסורים בנושא אלימות במשפחה מתוך 7,000 עצורים ואסירים. זאת הפרופורציה. זה לגבי אלימות במשפחה, שרובה כמובן היא כלפי בנות זוג. אמנם היא כוללת גם אלימות כלפי קטינים וגם אלימות אחרת. אבל החלק הארי הוא אלימות כלפי בנות זוג.

הנתון השני מדבר על עברייני מין. היום אנחנו מחזיקים בשירות בתי הסוהר כ-850 עברייני מין. שוב, אלה עצורים ואסירים, ומרביתם אסירים שנשפטו כבר. הנתון היותר קשה מתוך זה הוא שמתוך אותם 850 עצורים ואסירים 285 עצורים ואסירים הם עבריינים של גילוי עריות, זאת אומרת עבריינות מין בתוך המשפחה.

אם נחבר את הנתון של אלימות במשפחה ואת הנתון של עבריינות מין במשפחה, אנחנו רואים שבמקום שבו אמור להיות הביטחון, במקום שאמור להיות הכי בטוח ונוח לילד ולילדה לגדול ולחיות בו, יש לנו ריכוז גדול מאד של עבריינות קשה מאד, שאנחנו יודעים שבדרך כלל היא מולידה אחר-כך עבריינות המשך באותם תחומים קשים.

אלה הדברים מבחינת הנתונים המספריים.

מתוך עברייני המין קרוב ל-50% עבריינים הם עבריינים שביצעו אונס בכוח ובאיומים. יש פילוח נוסף. אבל אני שמה את הדגשים על הנתונים המרכזיים מפאת הזמן הקצר.

חשוב לדעת שמעל 60% מהאנשים שפוטים מ-5 שנים ומעלה. יש יותר שפוטים לשנים שבין 7 ל-15-20 שנה מאשר עד שנתיים, שנתיים-שלוש, שלוש-חמש שנים או עד שבע שנים.

חשוב לדעת שמעל 50% מעברייני המין הם מגיל 40 ומעלה. אני מדברת על אלה שנמצאים אצלנו. אני לא מדברת על הנתונים האחרים. אני מדברת על הנתונים שאני מכירה מתוך נתוני שירות בתי הסוהר.

לכ-67% מהעבריינים זה המאסר הראשון. מן הסתם לגבי כל השאר מדובר במאסר שני ומעלה.

ישנו נושא החופשות, שאני יודעת שהוא נושא מאד חם לשני הכיוונים, לאלה שטוענים שלא צריך לתת חופשות בכלל ולאלה שמלינים שלא ייתכן שמפלים עבריינים מסוג כזה או אחר על-פני אחרים בעניין החופשות. אני רוצה שנדע שמעל 50% מהאסירים לא יוצאים בכלל לחופשות. הם לא יוצאים לחופשות לחלוטין. כמובן, אני מדברת בהקשר זה על השפוטים. מתוך האוכלוסיה הזאת יש 23% שהם עצורים ואז הם בכלל אינם מקבלים חופשות. כ-18% מהאסירים נמצאים בקטיגוריה המשותפת של משטרת ישראל ושלנו, שיוצאים לחופשות, אבל תחת מגבלות ותנאים מאד ברורים שהוגדרו על-ידי משטרת ישראל. המגבלות הן בדרך כלל הרחקה מאיזור הקרבן, או שהייה במקום אחר, חתימה בתחנת המשטרה ועוד כמה וכמה מגבלות כאלה ואחרות. אלה הדברים מבחינת הנתונים.

מבחינת הכניסה לבתי הסוהר בחתך שנתי מדי שנה, בתחום עבריינות מין בלבד, אנחנו יכולים לראות שבכל מהלך שנת 2000 נכנסו כ-90 אסירים לבתי הסוהר, לפי הנתונים שמוצגים לפניי כאן, ורק בחציון של 2001 יש כ-120 אסירים. זאת אומרת, יש בהחלט עלייה. אם הקצב הזה יימשך, אזי שנת 2001 תהיה מרובת כניסות לבית הסוהר של עברייני מין. היתה איזושהי נקודת שיא, לפי הנתונים שמוצגים לפניי, שאם נמשיך במגמה הזאת אפילו נעבור אותה. בשנת 1996 נכנסו כ-180 איש לבתי הסוהר בנושא עבריינות מין. לאחר מכן היתה מגמת ירידה מסויימת. אנחנו מזהים בשנת 2000 ובשנת 2001 תחילתה של עלייה מחודשת.

כפי שאמרתי, זו חובתנו – וכך אנחנו רואים את הדברים בשירות בתי הסוהר – להתמודד עם הסוגיות החברתיות שעומדות על סדר היום הציבורי, ובוודאי כשמדובר באירועים קשים. לצורך כך עשינו תהליך של פילוח של אוכלוסיות ייחודיות ואגע רק בנושא שנוגע בנשים בשלושה הקשרים. האחד – נשים וכליאת נשים. מדובר בסך הכל במספר קטן מאד, בפחות מ-2%. פחות מ-200 נשים כלואות בבית הסוהר נווה תרצה, כאסירות ועצורות. אבל למרות המספר הקטן, בשל ההכרה בייחודיות, בקושי המיוחד ובמאפיינים הייחודיים של נשים בבתי הסוהר, החלטנו לייחד דגש – ודגש אומר גם משאבים בהקשר הזה, ובעיקר בשלב הראשון – ולהכשיר את הסגל של בית הסוהר ללימודי נשים. זה לא מספיק להיות סוהרת בבית-סוהר לנשים, אלא צריך ללמוד גם את המאפיינים הייחודיים על-מנת שאפשר יהיה ונכון יהיה להתמודד טוב יותר עם הדרישות והצרכים. אני אומרת את הדברים האלה מאד בקצרה. יושבת כאן נגה, שהיא נציגת בית-סוהר נווה תרצה. לא נרחיב את הדיבור על כך. ציינתי רק נקודה קטנה בתחום הזה.

התחום השני זה הנושא של עברייני אלימות במשפחה. אם אמרתי שסדר הגודל הוא כל-כך גדול, הרי מחוייבים אנחנו לעשות על-מנת לסייע בידיהם של אותם עבריינים ללמוד מיומנויות וכלים אחרים, כדי שכשהם ייצאו החוצה אולי, בתקווה ובכוונה ברורה, הם יוכלו להתמודד אחרת עם אותם לחצים ולא להביא לידי ביטוי את אותם מאפיינים שבאו קודם לכן לידי ביטוי. זה בא לידי ביטוי בפעילות קבוצתית ופרטנית.

לפני קרוב לשנה פתחנו את בית התקווה, שזו מחלקה מיוחדת בבית הסוהר חרמון, לכאלה שנמצאים בשלבים מתקדמים בתהליך ומוכנים גם לעבור לטיפול זוגי עם בנות זוגם, על-מנת לשפר את יכולתם העתידית. המספרים הם קטנים. אין עוד נתונים ואין גם הצלחה, כי בסך הכל מדובר בפרק זמן קצר יחסית. התחושות כפי שבאות לידי ביטוי בשלב הזה מעידות שאנשים מצליחיםלרכוש כלים ומיומנויות להתמודדות טובה יותר בעתיד. אבל את זה נראה בהמשך.

כמובן, יש הכשרה של עובדים סוציאליים וקציני/קצינות חינוך. הכוונה היא להרחיב את הפעילות בתחום הזה.

בנוסף, ישנו כל הקשר שלנו עם הקהילה בוועדות אלימות במשפחה, בקהילה ובתוך בתי הספר. זה משפיע על קבלת ההחלטות בנושא חופשות, בנושא שחרורים מוקדמים, בוודאי כשמדובר בשחרורים שנמצאים בתחום הסמכות שלי. מי שנשפט לבין 3 ל-6 חודשים, הסמכות שיכולה לקצר את זמן שהותו בבית הספר – מה שנקרא שני-שליש, או מחצית – היא סמכות נציב, במקרה הזה נציבה. בכל מקרה שבו יש ספק – אין ספק. בכל מקרה שבו יש בוודאי חוות דעת של ועדות אלימות במשפחה, או כשגורמים מקצועיים בבית הסוהר מצביעים על מסוכנות, או שאין חוות דעת כי היא טרם הושגה או טרם אותרה וכו', אז אין ספק, האיש איננו משוחרר, הוא אינו יוצא לחופשה והוא אינו משוחרר. רק במקרים שבהם יש הסכמה, אחרי בחינה מול הקהילה והמלצה שאומרת שאין מסוכנות, שיש תכנית, שיש הסכמה של הקרבן, יוצא האיש לחופשה. יש גם מקרים שמגיעים לעתירות בבית המשפט ובית המשפט פוסק שלמרות החלטתנו ייצא האיש לחופשה. יש בהחלט מקומות שבהם יש התערבות של גורמי המשפט, משום שהאסיר מנצל את זכותו לפנות ולעתור לבית המשפט. אבל זו המדיניות.

התחום השלישי הוא נושא עבריינות המין. אנחנו יוצאים בהכשרה מקצועית של עובדים סוציאלים לטיפול ולבניית טיפול בעברייני מין. אותם גורמים יעברו קורס או הכשרה בת שנתיים ימים. בתום מחצית השנה הראשונה הם יוכלו כבר לפתוח קבוצות לטיפול בעברייני מין בבתי הסוהר. כך נראה עצמנו במחצית השנייה של שנת 2002 מטפלים טוב יותר, או באופן רחב יותר באוכלוסיית עברייני המין, שכן אין ברירה אלא לעשות מעשה אם אנחנו רוצים לסייע בידי החברה להתמודד טוב יותר עם אותן סוגיות.

הדבר האחרון זה אותו חוק שבו מדובר. אני מדברת על החוק שמתייחס ליישום זכויות נפגעי העבירה. בימים אלה אנחנו נערכים לנושא. אבל צריך לזכור דבר אחד: לשירות בתי הסוהר אין קשר ישיר עם הקרבן. לכן, הקשר שיידרש לצורך העניין יהיה דרך משטרת ישראל, או לחילופין בדרך שימצאו בין הפרקליטות לבין משטרת ישראל, משום שאין לנו קשר ישיר עם הקרבן, אלא יש לנו קשר עם התוקף, עם העבריין ועם משפחתו. לפעמים זה החיבור. אבל לא תמיד זה החיבור. לכן, הדרישות או הצרכים שנתבקש אליהם יטופלו בשיתוף עם משטרת ישראל ופרקליטות המדינה. תודה רבה.

תודה רבה לאורית אדטו. מבחינת לוח הזמנים של אורחינו הקדמנו את נורית זיו ואת אורית אדטו. אני חצי מתנצלת, אבל כמובן שגם הן, כמו השר, קיבלו את הדו"ח. עיקר הישיבה היום אכן מוקדש לקבלת הדו"ח. אני חושבת שזה לא רע שקיבלנו גם את ההערות מסביב.

אני רוצה לציין לקהל שרובכם לא נוכחים באופן קבוע בישיבות הוועדה לקידום מעמד האישה. אבל למעשה כל אחד מהנושאים שהוזכרו כאן עולה בדחיפות ובדיונים ספציפיים. זה קצת מקשה עליי לנהל באודיטוריום ישיבה במובן של ישיבה של חילופי דברים והערות. אנחנו רואים את הישיבה הזאת כחריגה ויוצאת מן הכלל, אבל בוודאי לא חד-פעמית.

רשות הדיבור לגברת טל קורמן, מנכ"ל איגוד מרכזי הסיוע.

בפתח הדברים אני רוצה להודות מקרב לב ליושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת יעל דיין, שנתנה לנו את הבמה הזאת להצגת הדו"ח. כמו שנאמר כבר על ידה, הוועדה מקדישה חלק נכבד מהפעילות שלה, וחברת הכנסת דיין באופן אישי, לקידום המאבק באלימות מינית. אני רוצה גם להודות לדנה גורדון הנפלאה, שלא נמצאת פה, שבזכות העבודה הקשה שלה התאפשרה הישיבה הזאת. ויותר מכל אני רוצה להודות לאלה שלא נמצאות כאן איתנו, לאותן נפגעות שפנו למרכזי הסיוע, שנתנו בנו את אמונן ושאזרו את האומץ לבקש עזרה.

הדו"ח הזה מוקדש לאותן נפגעות כחלק מהמחוייבות שלנו כמרכזי סיוע כלפיהן. קרי: מחוייבות להביא את הנושא למודעות הציבורית, ללמד על ההיקף של האלימות המינית, על החומרה שלה ועל הקושי העצום בהתמודדות איתה.

אני מבקשת לפתוח את הדברים שלי בקטע מתוך דבריה של ג'ודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה": "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסויימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול. זו משמעות הביטוי לא יתואר. המבקשים לחקור את הטראומה הנפשית חייבים להתייצב הן נוכח חולשת האדם בטבע והן נוכח הרע הטבוע באדם. עליהם להעיד על דברים מחרידים. כאשר מדובר באסונות טבע, או באצבע אלהים, אין הם מתקשים לרכוש אהדה לנפגעים. אבל כאשר האירועים הטראומתיים הם מעשה ידי אדם, נקלעים העדים לעימות בין התוקף לקורבנו. מבחינה מוסרית אי-אפשר להישאר שווה נפש בקונפליקט הזה. העומד מן הצד נאלץ לנקוט עמדה. גדול הפיתוח לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד יישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן הצופה לחלוק עמו את מסע הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה".

בשנת 2000 פנו אל מרכזי הסיוע למעלה מ-25,000 נשים וגברים. 7,085 מתוכם דיווחו לראשונה באותה שנה על תקיפה מינית שעברו. הדו"ח מבוסס על המידע שנמסר על-ידי האנשים שפנו אל מרכזי הסיוע והוא מייצג, מכורח הנסיבות, את הציבור הזה. אין לו יומרה לייצג את כלל נפגעות התקיפה המינית בישראל, כי ידוע לנו ששיעור הדיווח על תקיפה מינית הוא נמוך ועומד על כ-10%, הן לארגונים וולונטריים והן לגופים שאמונים על אכיפת החוק, כמו המשטרה.

הדו"ח מתמקד בניתוח שלושה סוגים של מאפיינים: מאפייני התקיפה המינית, סוג התקיפה, המקום בו היא מתרחשת, מידת ההיכרות המוקדמת בין הנפגעת לתוקף; מאפייני הנפגעות שפנו, מה גילן בעת הפגיעה, בעת הפנייה אל מרכז הסיוע, סטטוס, מין, לאום; ומאפייני הפנייה עצמה לסיוע, תוך כמה זמן מעת הפגיעה התבצעה הפנייה למרכז הסיוע, מי יצר את הקשר הראשוני והאם הנפגעת הגישה תלונה במשטרה.

הדו"ח מציג את הנתונים לשנת 2000 תוך השוואה לשנים 1998 ו-1999, במגמה לתת פרספקטיבה יותר רחבה על התופעה.

ראוי לציין שעל אף הגידול במספר הפניות למרכזי הסיוע, המגמות שמשתקפות בפילוח הנתונים נשארות יציבות לאורך השנים. גם הגישה המקצועית של מרכזי הסיוע מכתיבה את התיעוד של הנתונים באופן שבו הם נעשו. הסיוע ניתן על-ידי המרכזים ללא אפלייה לכל פונה, מתוך גישה של סולידריות נשית, על-ידי מתנדבות, שקיימת בינן לבין הנפגעת סיטואציה של שיוויון. האופי של הסיוע נקבע על-ידי הנפגעת, לפי הצרכים שלה, כפי שהיא מגדירה אותם. יש כיבוד מוחלט של הרצונות שלה. מכאן, הנתונים שניתן לדלות מתוך הפניות עצמן מבוססים על מידע שאותן פונות מנדבות מרצונן החופשי לסייעות שאיתן הם משוחחות.

בשקף הראשון שאציג נראית מגמת העלייה בפניות למרכזי הסיוע בטווח הזמן שבין 1990 ל-2000. יש מגמת עלייה בפניות. מ-2,300 פניות פלוס מינוס ב-1990, יש עלייה ללמעלה מ-25,000 פניות בשנת 2000. לגבי תקיפה מינית העלייה היא מתונה יותר. עדיין העלייה היא מ-1,190 ב-1990 ל-7,085 בשנת 2000.

בשקף שמציג את התפלגות הפניות ברבעון הראשון של שנת 2001 ניכר שמגמת העלייה נמשכת. בשלושת החודשים הראשונים של השנה פנו אל מרכזי הסיוע 7,681 נשים וגברים. 4,405 מתוכם אלה היו פניות על רקע תקיפה מינית.

אתייחס עתה לסוג התקיפה המינית, כמו שהוא משתקף בפניות אל מרכזי הסיוע. רוב הפניות הן בגין אונס, תקיפה מינית וגילוי עריות. הפלח הגדול ביותר של הפניות מייצג את הפניות בגין אונס, לרבות ניסיון לאונס ואונס קבוצתי. פה מדובר במגמה יציבה של סביב 40% מהפניות. לגבי תקיפה מינית מדובר בסדר גודל של 25% מהפניות. כאן יש עלייה קלה לעומת השנים 1999 ו-1998. לגבי גילוי עריות – בשנת 2000 היו כ-18% מהפניות. כאן יש מגמה מסויימת של ירידה לעומת השנים הקודמות. אבל ברבעון הראשון של שנת 2001 המגמה הזאת מתייצבת. פניות בגין אונס מסתכמות בכ-33%. פניות בגין תקיפה מינית מסתכמות בכ-23% מהפניות. גילוי ערות – כ-21%.

כדאי להראות מגמות שמאפיינות מגזרים בעלי צרכים מיוחדים, כמו נשים ערביות, נשים דתיות וחרדיות. מתוך מגמה של המרכזים להגיש סיוע לכל נפגעת, ללא אפלייה, הם ערוכים גם לתת מענה לנשים מהמגזרים האלה. יש מרכזי סיוע שנותנים מענה לנשים ערביות. יש מרכז סיוע שפועל בירושלים ונותן מענה לנשים דתיות וחרדיות. יש קו סיוע שנותן מענה לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית.

מה שמעניין לציין לגבי סוג התקיפה המינית הוא שבקרב נשים ערביות שיעור הדיווח על אונס הוא גבוה באופן משמעותי מאשר במגזר היהודי. מדובר בכ-50% מהפניות. גילוי עריות אף הוא גבוה באופן משמעותי. כאן מדובר בכ-29% מהפניות, לעומת סדר גודל של 20%-21% במגזר היהודי. לגבי תקיפה מינית ומעשים מגונים מדובר בשיעורים נמוכים מאשר במגזר היהודי.

בקרב המגזר הדתי והחרדי יש מגמה הפוכה. יש יותר דיווח על תקיפות מיניות, שנחשבות פחות חמורות, כמו מעשים מגונים שלגביהם מדובר בסדר גודל של 35%, ולגבי תקיפה מינית מדובר על דיווח בהיקף של 27%. מאידך, יש שיעור נמוך באופן משמעותי בדיווחים על אונס וגילוי עריות.

ניתן אולי להסביר את המגמה הזאת בקודים החברתיים שרווחים בקרב הקהילה, שלא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. יש קשיי התמודדות בהקשר החברתי, שנוגעים לנושא של בתולים, לנושאים של נישואין, וההתמודדות היא לעתים מורכבת הרבה יותר מאשר במגזר החילוני.

רוב הנפגעות מכירות היכרות מוקדמת את מי שתקף אותן, וזאת בניגוד למיתוס של האונס הקלאסי, זה שנעשה על-ידי אדם זר. הנתונים מצביעים באופן חד-משמעי על כך שהחלק המכריע של התקיפות המיניות מבוצעות על-ידי אדם שיש לו היכרות חברתית, מקצועית, או נסיבתית עם הנפגעת. הווה אומר: שכן, חבר, מכר, נותן שירותים, אפילו איש טיפול, מעביד, חבר לעבודה וכו'. כ-50% מהתקיפות בשנת 2000 בוצעו על-ידי אדם שיש לו כזה סוג של היכרות עם הנפגעת.

במעגל הממש קרוב לנפגעת – בן זוג, או בן-משפחה – פלח של כ-34% מהתקיפות בוצעו על-ידי בן זוג או בן משפחה.

השיעור הנמוך ביותר הוא של תקיפות מיניות שבוצעו על-ידי אדם שהוא זר לנפגעת. כאן מדובר על סדר גודל של 16%.

המגמה הזאת מתבטאת גם בנתונים של הרבעון הראשון של שנת 2000 בפניות למרכזים. האחוזים הם כמעט זהים לאלה שהיו בשנים קודמות.

חשוב לקרוא את הנתונים האלה בתוך ההשלכות של ההתמודדות עם התקיפה המינית. למעשה בשל העובדה שרוב הנפגעות נופלות קרבן לאלימות מינית מצד מישהו שהיו להן קשרים חברתיים איתו, שהן נתנו בו אמון, שלא היתה להן שום סיבה לחשוש מפניו, העובדה הזאת גורמת לא אחת לערעור סדרי העולם שהיו קיימים אצל הנפגעת לפני התקיפה. זה מתבטא לא אחת גם בקושי לתת אמון בבני אדם, לבקש סיוע, לבנות מערכת זוגית. כל זה בא באמת כתוצאה מההפתעה שפוקדת את הנפגעת כשהיא נופלת קרבן לאלימות מצד אדם מוכר.

אשר למגזרים ייחודיים - מעניין לציין שבקרב נשים ערביות התקבלו רק שלושה דיווחים על אלימות מינית מצד בן-זוג. במגזר הדתי והחרדי היו רק ארבעה דיווחים על אלימות מינית מצד בן-זוג. יכול מאד להיות שבמגזרים האלה רווחת תפיסה שלא רואה בכפיית יחסי מין על-ידי בן זוג כתקיפה מינית.

רוב התקיפות המיניות מתרחשות בסביבה מוכרת לנפגעת, שהיא מרגישה בה בטוחה ואין לה סיבה לחשוש. מיעוט קטן של התקיפות מתרחש בטרמפ או בחוץ. שוב, זה בניגוד לאונס המיתוס הקלאסי שמתרחש בסמטה אפלה. הפלח הגדול ביותר של תקיפות מיניות הן כאלה שבוצעו במקום מגורי הנפגעת, וההיקף הוא כ-40% בשנת 2000. יש פה מגמה של עלייה מסויימת לעומת שנים קודמות. לגבי תקיפות מיניות באיזור מגורי התוקף מדובר בכ-13% מהפניות. זה נתון יציב לאורך השנים. לגבי תקיפה שבוצעה במקום העבודה או במקום הלימודים של הנפגעת – ההיקף הוא סביב ה-19%. גם כאן יש מגמה יציבה לאורך השנים. לגבי תקיפות שבוצעו בטרמפ, בחוץ או בנופש – מדובר רק בכ-20% מכלל הפניות.

רבעון 2001 מציג תמונה די דומה, עם עלייה קלה בתקיפות שבוצעו במקום העבודה או הלימודים, וירידה קלה בתקיפות שבוצעו במקום מגורי הנפגעת, או התוקף.

גם לנתונים האלה יש השלכות וכדאי ללמוד אותן כדי להבין את המורכבות של ההתמודדות עם הפגיעה. שוב, מדובר באובדן הביטחון האישי, קושי לשהות לבד בבית, לתפקד בסביבה שהיתה קודם מוכרת, כמו מקום העבודה, או אפילו לבצע דברים שנראים לנו שגרתיים.

בקרב המגזר הערבי והמגזר הדתי-חרדי יש מיעוט של דיווחים על תקיפות באיזור מגורי התוקף, או במקומות עבודה, לימודים או בילוי. יכול מאד להיות שאפשר לייחס זאת לעובדה שבמגזרים האלה לא מקובלת שהות ביחידות של אישה עם גבר במקום מגוריו, וגם האינטראקציות החברתיות הן לא כאלה שמעודדות אינטראקציה בין המינים.

רוב הנפגעות שפונות אל מרכזי הסיוע מדווחות על תקיפה מינית שהן נפלו קרבן לה כשהן היו עד גיל 18. המגמה היא יציבה, מעל 60% לאורך שנים. הפלח הבולט הוא זה שמייצג את הנשים שנפגעו בגיל הילדות, עד גיל 12. הפלח הבא אחריו מייצג את הנשים שנפלו קרבן לתקיפה מינית בטווח הגילאים בין 13 ל-18.

גם בהצגת הנתונים של הרבעון הראשון של שנת 2001 יש תמונה די דומה. היו 66% נשים שדיווחו על תקיפה מינית שקרתה להן עד גיל 18.

הנתונים האלה הם פשוט שיקוף של התקיפה המינית כתופעה חברתית, שבאופן שגוי נתפסת כמקושרת למין, כשבעצם מדובר באקט של אלימות ושליטה, כאשר התוקף משתמש במין כאמצעי להשפיל את הקרבן שנתפס כחלש ממנו. לכן, התקיפה המינית מכוונת כלפי נשים, שנתפסות לרוב כחולייה חלשה בחברה, וכלפי ילדות ונערות צעירות, שנתפסות על-ידי מרבית התוקפים כנחותות מהם גם מבחינה פיזית וגם מבחינה חברתית.

אתייחס עתה אל פרק הזמן שחולף מהתקיפה ועד הפנייה למרכז הסיוע. בנושא זה יש פיזור רחב מאד ולא אחיד. הנתון הבולט הוא שיש מעט מאד פניות, כ-6%, מנשים שמדווחות בטווח מיידי על התקיפה עד 24 שעות ממועד ההתרחשות שלה. הנושא של דיווח על התקיפה משתנה מאד מנפגעת לנפגעת. הוא אינדיבידואלי. הוא תלוי בהרבה מאד מרכיבים ובשלבים שאותם היא עוברת עד שהיא מרגישה בשלה מבחינה רגשית לפנות ולקבל סיוע. לפעמים הדבר קורה גם שנים ארוכות אחרי התקיפה עצמה. יש כ-12% מהנפגעות שפונות אל מרכז הסיוע 10 שנים ויותר לאחר התקיפה.

הנתון הזה מפריך את מה שאנשי המקצוע נוהגים לכנות כבישת עדות ולראות בו לפעמים אינדיקציה לחוסר האמינות של הנפגעת, קרי: מה נזכרת עכשיו? למה באת להתלונן אחרי כל-כך הרבה זמן? זה קרה פשוט כי עד עכשיו לא היו לה הכוחות לעשות את זה, לא היו לה כוחות אפילו לפנות אל מרכז הסיוע שבו היא יכולה להישאר אנונימית, לקבל סיוע מאישה ולקבל את הסיוע בתנאים שלה, על אחת כמה וכמה להיפגש עם המשטרה, מפגש שהוא קשה, כמו ששמענו קודם מהשר לביטחון פנים.

אתייחס עתה להגשת התלונה במשטרה. רוב הפונות אל מרכזי הסיוע נמנעות מלהגיש תלונה במשטרה. רק 18% מגישות תלונה. זו מגמה יציבה לאורך השנים האחרונות, אם כי ברבעון הראשון של שנת 2001 יש ירידה, פחות מ-16% מהנפגעות שפנו למרכז בחרו להגיש תלונה במשטרה. אין לנו ויכוח עם המשטרה על עניין הנתונים. חשוב להבין את הסיבה שמונעת מנשים מלפנות למשטרה ולראות מה אפשר לעשות כדי להציע להן איזשהו אפיק שהן תרגשנה בו נוח, וביחד בעצם להגביר את אכיפת החוק בנושא של עבירות מין.

הסיבות להימנעות נשים מהגשת התלונה במשטרה הן חוסר אמון במערכת, חשש מהתגובה לחשיפת המצוקה, חשש מהצורך לעבור את הטראומה ואת החווייה הקשה בכל אחד מהשלבים של ההליך מחדש ורתיעה מרמת הענישה בעבירות מין, שעדיין נתפסת בקרב נפגעות כנמוכה ממה שראוי שתהיה, כלא משקפת את חומרת העבירה וכלא משקפת איזשהו יחס ישר בין הנזק הנפשי שנגרם להן לבין העונש שאותו מרצה העבריין.

חשוב להגיד שזה כך למרות שהרבה מאד נפגעות מביעות רצון למצות את הדין עם התוקף. יש איזושהי ציפייה שבית המשפט, שהוא איזושהי אוטוריטה, ישיב את סדרי העולם שהתערערו על כנם, יעשה סדר וייתן גושפנקא לנפגעת שהיא לא אשמה. גם יש לפעמים נפגעות שמשמיעות באזנינו את תחושת האחריות שלהן כלפי נשים נוספות שעלולות להיפגע מאותו תוקף. למרות זאת קשה להן להגיש תלונה במשטרה. מרכזי הסיוע – ופה אני יודעת שיש לנו ויכוח עם חברת הכנסת דיין – לא מובילים את הנפגעת באותה היד המושטת לכיוון המשטרה, אלא נותנים לה לבחור בעצמה את דרך ההתמודדות שמתאימה לה, כמו שהיא מגדירה אותה. לעתים הדרך הזאת לא תעבור בתחנת המשטרה בכלל.

אתייחס בקצרה לנושא המשטרה. יש שיפור משמעותי בטיפול המשטרתי בעבירות מין. בקרב הדרגים הגבוהים יש הרבה רגישות והרבה רצון טוב לשפר את הדברים. אבל עדיין קיימות בעיות. מרכזי הסיוע היו שותפים של המשטרה בתכנית ההכשרה של החוקרים בעבירות מין ועדיין התחושה שלנו היא שיש בעיות שנובעות משתי סיבות עיקריות: ראשית, אותה אווירה שקיימת בקרב הדרגים הגבוהים לא מחלחלת כתפיסה מערכתית שמוטמעת גם בדרגים הנמוכים, ושנית, יש חוסר במשאבים.

כך אנחנו עדים למקרים שבהם נפגעת מגיעה לתחנת משטרה, אין חוקר עבירות מין, נותנים לה דפים, מבקשים ממנה שתיגש לחדר הסמוך ותכתוב את העדות שלה בעצמה. בחדר הסמוך יושב אדם שעצור בגין עבירת מין שהוא ביצע כלפי מישהי אחרת, אבל הוא מרגיש צורך להביע את דעתו ולחלוק את ניסיונו עם אותה נפגעת שרושמת את העדות שלה. היא מרגישה מאד לא טוב עם זה. היא חותמת על העדות שלה, כמו שמבקשים ממנה. אחר-כך מסתבר שהיא לא עשתה עבודה כל-כך טובה בלגבות את העדות של עצמה, ואז מזמנים אותה להשלמת חקירה. זה קורה באמת וזה טעון שיפור.

שמחנו לשמוע מהשר לביטחון פנים שהנכונות לשפר את הדברים האלה והמודעות לזה שהבעיות האלה קיימות אכן נמצאות על סדר יומו ושנעשים מאמצים ליישם בצורה הולמת גם את חוק זכויות נפגעי העבירה, שמקנה בשלב הזה שלו זכויות לנפגעי העבירה במהלך ההליך הפלילי. החוק מקנה להם סטטוס, הוא מקנה להם את הזכות להביע את העמדה שלהם, להיות חלק, להיות מלווים. זה חוק חשוב מאד, שהשר לביטחון פנים יחד עם שר המשפטים ממונה על ביצועו.

לאחר שאסיים את דבריי תעלה לדבר אדית מרן, שהיא רכזת פרוייקט ליווי נפגעות עבירות מין בהליך הפלילי. היא תרחיב את הדיבור על הפרוייקט הזה, שנועד באמת לתת מענה לצרכים של הנפגעות במפגש שלהן עם מערכת אכיפת החוק.

אני רוצה לסיים את הדברים בהקראת קטע שנכתב על-ידי מרינה יצחקוב, נפגעת: קברתי אותה לא בבית קברות מתחת לאדמה, קברתי עמוק, עמוק בתוך הנשמה. קברתי אותה בתקווה לשכוח. קברתי אותה כדי שאוכל לשמוח. קברתי אותה כדי לא להרגיש. קברתי אותה ולא אמרתי קדיש. קברתי אותה בת עשר וחודשים שמונה. קברתי אותה ולא חשתי בחסרונה. קברתי אותה יחד עם עדותי. קברתי אותה, קברתי את ילדותי.

אבקש מאדית מרן לספר ולדווח על פרוייקט הליווי. אבקש בכל זאת לקצר בדברים, כי אנחנו מאבדים חלק מהקהל, כולל חברות כנסת שיש להן ועדות אחרות.

צר לי שאנחנו הולכות ומצטמצמות. בטח לרוב הקהל הדברים שאומר לא יחדשו דבר. לפני כחצי שנה נתבקשתי על-ידי אחת מתכניות הבוקר להתראיין כתגובה על גזר דינו של יצחק מרדכי. כאשר התחלתי לתאר את פרוייקט הליווי היתה תגובתו של המראיין כך: טוב, ברור שאתן מלוות אותן במהלך המשפט, בשביל זה אתן שם, לא? אני חייכתי לעצמי. גם אם זה נראה כמובן מאליו, פרוייקט הליווי הינו הצעיר מבין השירותים הניתנים על-ידי איגוד מרכזי הסיוע והוא פועל מזה כחמש שנים, כרגע במחוזות תל-אביב, מרכז וירושלים. יש עדיין עוד שלוש מחוזות שהם לא מכוסים.

האחת היא להקל על הנפגעת במפגש עם מערכת אכיפת החוק, והשנייה היא להקל על מערכת אכיפת החוק במפגש עם הנפגעת. הפרוייקט לקח על עצמו להיות הגשר שבין עולם התוכן המשפטי ובין עולם התוכן של התקיפה המינית. אלה שני עולמות אשר לעתים קרובות מדי במפגש ביניהם יוצרים קונפליקט כאשר הוא אינו מובן כהלכה הוא עלול לפגוע: א) במטרת ההליך; ו-ב) לגרום נזק נפשי נוסף לנפגעת.

לדוגמא, החיפוש המשפטי אחר סיבה ותוצאה נראה לעתים חסר היגיון לנפגעת אשר לא מצליחה אפילו להסביר לעצמה איך זה קרה, או מה בדיוק קרה. הצורך המשפטי בעדות קוהרנטית, המכילה סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, נראה כמעט בלתי-אפשרי בפני נפגעת שנושאת בתוכה זיכרון טראומטי, שבנוי רובו ככולו מתמונות חסרות רצף, תחושות של הלם ואלם והתמודדות ברגעי הזוועה בעזרת מנגנונים, אשר באותו רגע מצילים את חייה, אך מעמידים אותה באור לא אמין בבואה לתת עדות כבר בתחנת המשטרה, ועל אחת כמה וכמה בדוכן העדים בבית המשפט.

הצורך המשפטי בעדה המביאה סיפור מלא, מתוך תחושת ביטחון בעצמה ובאמת שלה, כשהיא עומדת אל מול נאשם בראש מורם ובעיניים מאשימות, מתנפץ אל מול מרבית הנפגעות, כי הטראומה שברה לרסיסים את ביטחונה האישי בעצמה ובסובבים אותה, והיא עומדת בעצם חסרת ביטחון, בראש מושפל ותחושות כבדות של אשמה ובושה, כאשר גם היא, כמו כולנו, מסרבת להאמין שזה אכן קרה לה, שאכן הזוועה הזאת התרחשה.

בתווך הזה עומד הפרוייקט. אנחנו שם כדי לתת לנפגעת את מלוא האינפורמציה על ההליך בכללותו ובמצב התיק שלה בפרט, מידע אשר פעמים רבות מדי אינו נגיש למתלוננת ומציב אותה בפני חווייה נוספת של אובדן שליטה וחוסר אונים.

תחושה נוספת הקיימת אצל המתלוננת היא כי אחרים עושים בסיפורה, בחייה, כרצונם, מבלי לשאול אותה ומבלי ליידע אותה כלל. אנחנו שם כדי לתמוך ולסייע בהתמודדות הנפשית עם התכנים שעולים לאורך ההליך ולעתים קרובות אנחנו מערכת התמיכה היחידה שיש לאותה נפגעת, כאשר פעמים רבות המשפחה לא יודעת במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב מצדדת בתוקף.

אנחנו שם גם בשביל החוקרות והפרקליטות, והחוקרים והפרקליטים, לתת את ההסבר הפסיכולוגי להתנהגות הנפגעת, לעזור בהתמודדות האישית והמקצועית, בריכוז חומר תיאורטי ועדויות מומחים, ובכדי להקל גם עליהם במפגש עם עולם התוכן הקשה כל-כך.

אנחנו שם בשביל לענות לשאלות חוזרות ונשנות, כגון: למה היא לא מספרת? למה היא חוזרת אל התוקף? למה היא מותקפת שוב ושוב? ועוד, ועוד.

בחמשת שנות פעילות הפרוייקט עברנו משלב של חוסר אמון וסקפטיות גדולה לשלב של עבודה משותפת ועזרה הדדית הן עם הנפגעות והן עם מערכת המשטרה והפרקליטות. העברנו ימי עיון במשטרה, קורסים בפרקליטות, וכל זאת מתוך האמונה וההבנה כי מפגש שלילי עם המערכת, הנובע בעיקר מחוסר הבנה ומודעות, עלולים להחמיר את הנזק הנפשי, ואילו מפגש חיובי עם המערכת ותמיכה הולמת יכולים להפוך את ההליך לחלק מתהליך החלמה של הנפגעת, לחלק מהחזרת האמון שלה בבני אדם.

עברנו שני שלבים בפירמידה. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לנסות וליצור תשתית לגישה לשלב השלישי. עברנו באמת את המשטרה והפרקליטות. אבל באמת כשמדובר בשלב השלישי הזה, לא רק שאנחנו משתדלות ולא מצליחות, אלא באמת נמנעת מאיתנו הגישה. הגישה הזאת היא לבית המשפט, אל השופטים עצמם, אשר אמונים על סופו של התהליך. אני רוצה לקרוא להם לפתוח את הדלת ולהקשיב לעולם היידע הרחב שיש לנו להציע. אין בכוונתנו לנסות ולהטות את כף המאזניים לטובת הנפגעות. אך אנו מאמינות כי בתוך עולם של השתלמויות על זכויות נאשם ומטרות הענישה יש מקום גם להבנה ולרכישת כלים בעולם התוכן הזה שנקרא תקיפה מינית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות חגיגית לחלוצות הפרוייקט: טל קורמן, רחל בן-זימן ואסתר סיון משדולת הנשים, למירב דדיה, מנהלת מרכז הסיוע בתל-אביב כיום ורכזת הפרוייקט הראשונה, לפרקליטות המחוז ולפרקליט המחוז בירושלים מרים רוזנטל, נורית שנידט ומשה לדור. תודה מיוחדת לפרקליטים שאולי אינם כאן ואני מעיזה וקוראת להם עמיתים לדרך – עידו דרויאן, זמירה גולדנר ודרורה נחמני-רוט, שהם אנשי הקשר שלנו בפרקליטות ביום-יום. תודה.

רשות הדיבור לרונית לב-ארי. אחריה – חברת הכנסת חוסנייה ג'בארה.

שלום לכולן, אפשר להגיד כך. אני רוצה לברך את איגוד מרכזי הסיוע, חברותיי לדרך מאד ארוכה של טיפול בקרבנות. אני רוצה להזכיר לכולם שנשים וגברים נפגעים מגברים. כששומעים על גבר שנפגע לפעמים יש איזה צחקוקים ושואלים מי היא האישה שפגעה בו. לכן, קודם כל, צריך לזכור את זה.

35% מהנפגעות מדברות על פגיעה בגילאים 13-18. זה מביא אותי לומר שהרשות לקידום מעמד האישה, שאני עומדת בראשה, החליטה על מהלך מדיניות של התייחסות לנערות בכל ההיבטים. אני חושבת שהמימצא הזה מחזק את ההחלטה להתייחס אל החולייה הזאת כאל חולייה חלשה. צריך להתייחס אליה בהרבה מאד היבטים, ולא רק בהיבט של פוטנציאל לקרבנות. אבל אנחנו צריכים לשים את מלוא כובד המשקל על הגיל הזה, שהוא גיל מאד רגיש. נמצאת פה שוש צימרמן ממשרד החינוך. יש שם שותפים מאד רציניים בשנים האחרונות למהלכים האלה. היה פה גם נציג של מערכת הבריאות וצריך לציין גם את המערכת הזאת.

כמנהלת הרשות אני רואה את התפקיד שלי כמי שאמורה לחזק את הקשרים בין המערכות השונות. עדיין יש לנו חוליות שלא מודעות, שצריכות לעבור דרך. אני רוצה לומר שמשטרת ישראל עשתה דרך ארוכה מאד ועברה מהפך. אני חושבת שבעניין הזה צריך לחשוב על אסטרטגיות חדשות על-מנת לצמצם את הפער הגדול בין רמת הפניות למרכזי הסיוע לבין האחוזים שמתוכם פונים למשטרה. אני חושבת שצריך לחזק את העניין ולחשוב על אסטרטגיות נוספות, אולי דווקא מהכיוון של מרכזי הסיוע. סנ"צ נורית זיו נתנה פה סקירה על הצד של המשטרה. המשטרה היום בהחלט מהווה כתובת ראשונה להרבה מאד נפגעות ונפגעים.

בשורה התחתונה אנחנו צריכים לעשות הכל כחברה כדי שיהיה משתלם לנפגעות ולנפגעים לפתוח את הדברים, שזה יהיה משתלם ברמת הענישה של העבריין, שזה יהיה משתלם מבחינת הסיוע הרגשי שצריך לתת. פה אני רוצה להדגיש שכולנו יודעות שלפעמים תקיפה אחת פותחת דברים שדורשים טיפול של שנים. אנחנו צריכים לדאוג גם לדבר הזה, שהוא מאד מאד משמעותי, הוא כרוך בהרבה מאד כסף. אגיד בציניות שאם היית קרבן לגילוי עריות, רצוי שתעשי עבירה, כי אז תיכנסי לנווה תרצה, ותחת פיקודה של דבי שגיא, מנהלת נווה תרצה, בהנהגתה של אורית אדטו, תהיה לך עובדת סוציאלית, תהיה לך קצינת חינוך, תהיינה לך מתנדבות. אני רוצה לומר פה שלהיות עבריין במדינת ישראל הרבה יותר משתלם. מטפלים בך, מתייחסים אליך. ויש לנו עיוות גדול בסדר היום הציבורי, משום שלסניגוריה הציבורית ניתנו 35 מיליון שקל בשנה שעברה. הם חרגו והגיעו ל-70 מיליון שקל. זאת אומרת, אנחנו כולנו מממנים עבריינים, שכולם, כמובן, היו ילדים מוכים, מוזנחים ומקופחים. אני רוצה להזכיר לכולנו שיש קרבנות שלא פוגעים באנשים אחרים. נגיד בגדול שאישה שנפגעת פוגעת בעצמה. גבר שפוגע – יש סיכוי שהוא יפגע במישהו אחר. זה ההבדל הקטן בין המינים.

אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות שינוי גדול בסדר היום הציבורי במדינת ישראל. תודה.

יצאה עכשיו ידיעה לפיה הרב בקשי דורון הודיע שחיילי ישיבות הסדר לא יתגייסו לצה"ל אם הם יצטרכו לשרת בכל מקום, מלבד הנח"ל החרדי. שאלתי את הרב שהתעמת איתי: מה פירוש הדבר לגבי קורס טייס? כי הם אמרו שגם אם יש אישה אחת במסגרת קרבית, לא יתגייסו אליה חיילי ישיבות הסדר. וזה מתוך אמונה שהצבא מבחינת סדרי עדיפויות שלו – כך אומר לי כבוד הרב – יעיף את הנשים מקורס הטייס ובלבד שישרתו שם חיילים מישיבות הסדר. כמובן שזה לא יהיה כך וזה יהיה צר לנו מאד אם חיילי ישיבות הסדר יאיימו בכלל בצורה אולטימטיבית שהם לא יתגייסו לאיזשהו מקום קרבי שיש בו נשים. לא יחזירו אותנו לא מכסא הטייס, לא מקורס חובלות ולא מנ"ט. לא יחזירו אותנו משם לאיזושהי מובלעת של מגישות קפה.

אם אתן שואלות מה ההקשר – תחשבו לבד מה ההקשר בין אלימות מינית, מעמד האישה בכלל ודברים אחרים שקשורים בשיוויון נשים.

(מחיאות כפיים)

שלום לכולם. ברשותכן, בכמה הדקות שניתנו לי אני רוצה לדבר על האישה הערבייה.

קודם כל, אני רוצה לברך את איגוד מרכזי הסיוע. אני מאד רוצה שיתרבו מרכזי סיוע במגזר הערבי, כדי שהאישה הערבייה והנערה הערבייה תוכל למצוא כתובת אליה היא תפנה ותגיע. זה יותר קל מבחינת תפיסה מאשר לפנות למשטרה, כשבטח המשטרה יודעת על מידת הקושי של הנשים הערביות להגיע למשטרה. אני אומרת זאת, למרות שבתקופה האחרונה אני מרוצה מהטיפול של המשטרה בנשים הערביות ובנפגעות הערביות, במיוחד אחרי אישור תשעה תקנים של חוקרות ערביות בתחנות המשטרה הקרובות למגזר הערבי. אני נלחמתי רבות לפני שהגעתי לכנסת על הדבר הזה. נלחמתי שתהיינה חוקרות נשים ערביות, שתקבלנה את הנפגעות בתחנת המשטרה. זאת מאחר שהיו הרבה מפגשים לא נעימים של שוטרים עם האישה הערבייה. אני רוצה לחשוף משהו מעל הבמה הזאת. זה מאד לא קל, זה קשה לאישה הערבייה להגיע למשטרה. אבל כשהיא הגיעה למשטרה שאלו אותה: איך זה? כואב? איך הוא היכה אותך? שמעתי את זה. במקרה, כשהייתי בנעמ"ת ובמקומות אחרים, ליוויתי כמה נשים ערביות לתחנות המשטרה, בלי שאף אחד יידע ויכיר מי אני. השאלות האלה נשאלו בנוכחותי. הן הופנו אל הנשים הערביות, כשכל הגוף שלהן היה מלא שריטות ומכות.

לכן, הגענו להישג. אבל אנחנו רוצים להגיע להישג עוד יותר גדול. לא משנה איזו אישה תהיה שם, העיקר שהחוקרת תהיה אישה. לא משנה אם היא תהיה יהודייה או ערבייה. אני יודעת שיש רגישות כלפי הנשים הנפגעות והחוקרות כן יכולות לטפל בנפגעות בצורה הטובה ביותר.

ברשותכן, אני רוצה להתייחס לנערות הערביות שנמצאות במצוקה. אמרתי את הדברים כמה פעמים. משרד העבודה והרווחה הכחיש את המספר שאני מגישה בפניו. 10,000 נערות ערביות נמצאות במצוקה. וזה רק המספר שדווח עליו. למשרד העבודה והרווחה יש 6.5 תקנים של עובדות סוציאליות שמטפלות באותן נערות. זה 6.5 תקנים מתוך 115 תקנים של מטפלות בנערות במצוקה במדינת ישראל. מספר הנערות במצוקה במדינת ישראל הוא כ-21,000. זה דבר שממש מבייש במדינה דמוקרטית, שצריכה לדאוג למיעוט, ובמיוחד למיעוט הערבי, על המדינה לתת משאבים ולהקצות תקציבים לנושא. יש להביא לכך שתהיינה יותר עובדות סוציאליות שתטפלנה בנערות במצוקה מהמגזר הערבי.

חברת הכנסת דיין ואנוכי השתתפנו בטלוויזיה בתכנית שבה דיברו על נערות במצוקה, שהתדרדרו והגיעו לרמה של נערות ליווי ונערות בכבישים. מתקשרים אליי כל פעם מהתכנית הזאת בטלוויזיה ואומרים שאנחנו צריכים לעשות משהו. אני אישית מטפלת בנושא הזה. אבל זה לא מספיק. מאד כעסתי בנושא זה ודיברתי מעל במת הכנסת על קיצוץ התקציבים למקלטים לנשים מוכות ולמרכזי הסיוע. הבטיחו 25 מיליון שקל. כל ראש ממשלה מבטיח ולא מקיים. דיברתי על כל נושא הקמת מקלט לנשים מוכות באיזור המרכז. ניתן בשנת 2000 אישור לכך שהמקלט הזה יוקם בשנת 2001. אבל זה לא התבצע. כל פעם כשמגיעים לביצוע הנושא אין תקציב וטוענים שאין תקציב לביצוע. לאיפה אתן רוצות שהנשים והנערות מהמגזר הערבי תלכנה? אם האישה והנערה מהמגזר הערבי יוצאת מהבית והולכת להתלונן – היא מאבדת את הקיום העצמי שלה בתוך המשפחה ובתוך הבית. אתן לא יודעות מהי מידת הלחץ הנפשי שיש על האישה הערבייה כשהיא מדברת, פותחת את הפה ומתלוננת. כשהיא חוזרת הביתה היא מוצאת עולם אחר מהעולם שהיא עזבה לפני שהיא יצאה להתלונן גם בתחנת המשטרה וגם במרכז לסיוע.

לכן, אנחנו חייבות לעזור בנושא הזה. גם מערכת החינוך, גם מערכת המשפט, גם המשטרה, גם משרד העבודה והרווחה וגם מרכזי הסיוע צריכים להירתם לנושא. צריך להיות קשר בין מרכזי הסיוע לבתי הדין השרעים במגזר הערבי וגם עם המשטרה. צריך להיות ממש קשר, כי כשהאישה שהולכת לבית הדין השרעי, מתלוננת ומשתיקים אותה שם, אנחנו רוצים שמישהו יקשיב לה, ישמע אותה ויוכל לטפל בה.

הנשים הערביות מצויות במצוקה מאד קשה. לכן, אנחנו צריכות שתהיה אוזן קשבת, הרבה תמיכה, הרבה סיוע והרבה הסברה גם במגזר הערבי.

אני תומכת בעבודתה של חברתי, חברת הכנסת יעל דיין, בוועדה למעמד האישה. היא מקדישה הרבה לוועדה וגם אני כיושבת-ראש ועדת המשנה לקידום נשים ערביות בשיתוף איתה. אנחנו מקיימות הרבה כינוסים של הוועדה כדי להעלות את המודעות בקרב הנשים הערביות, כדי שהן תלכנה להתלונן גם במשטרה וגם הן תגענה למרכזי הסיוע.

אני רוצה שכולנו ביחד, גם המרכזים וגם הגורמים האחרים, נתמוך באכיפת החוקים, כדי שהגברים האלה יגיעו לבתי הסוהר ולבתי הכלא. אם הגבר הזה יגיע לבית המשפט ויגידו שהוא רצח את אשתו על זה שהיא חיללה את כבוד המשפחה שלו, מה זאת אומרת? זה משפט אחר? זה משפט שונה? זה לא רצח רגיל? כל רצח הוא רצח. חייבים להיאבק בתופעה הזאת בכללותה.

אני מבקשת שנציבת בתי הסוהר תדאג להפרדה בין קטינים לבין מבוגרים.

אני מודה לכולכם. צהריים טובים.

תודה רבה לחברת הכנסת חוסנייה ג'בארה. בוועדה בעבודה השוטפת שלנו אנחנו עוסקים הרבה בקבוצות מוצא שונות, בהנחה שהאלימות מאופיינת באיפיונים שונים בקבוצות שונות ולכן גם הטיפול צריך להיות שונה, החל מהפניות למערכת החינוך ועד מרכזי סיוע ומרכזים של משרד העבודה והרווחה לטיפול באלימות וכן הלאה. אנחנו מדברים על המגזר הערבי. צריכה להיות התייחסות שונה לנשים הבדוויות ולנשים הדרוזיות. אנחנו מדברים, כמובן, על נשים עולות מקבוצות עולים שונות, בין אם זה ממדינות חבר העמים או עולות מאתיופיה. סוג האלימות המשפחתית וסוג האלימות כלפי נשים שונה. מצד אחד, אנחנו לא רוצים לשים סטיגמה ולהגיד את מה שאנחנו נוטים לומר, שזה נבדק וזה לא ראוי לגמרי; אנחנו אומרים: ברמת אביב ג' זה אותו דבר כמו בנתיבות, ושלא צריך לומר שהחרדים זו קבוצה אחת וכו'. זה פשוט לא נכון. אם אנחנו רוצים לטפל בשורשים של הדברים, אנחנו צריכים לראות את הקבוצה התרבותית, את הקבוצה הערכית, את הקבוצה שבה מעמד האישה קיים בצורה כזאת או אחרת ועל סמך זה גם הטיפול הוא שונה. וזה לא לצורך הטלת סטיגמה, אלא זה לצורך טיפול ייחודי.

אבקש מהגב' נאוה בן-אור, המשנה לפרקליטת המדינה, לומר את דברה. משנה, משנית? איך אומרים? גם זה לא זכר ונקבה.

אומרים בזכר – משנה.

אולי טוב שכך. אחריה – ד"ר פומרנץ.

אגב, ההערה של חברת הכנסת דיין, נדמה לי שמשרד המשפטים הוא המוביל בשילובן של נשים בתפקידים הבכירים ביותר בהנהלת המשרד.

הגעתן ל-65%. עכשיו צריכה להיות אפלייה מתקנת לגברים.

ראשית, אני מודה על ההזמנה לכאן. אני חושבת שהכנס הזה הוא חשוב ביותר. זו דוגמא שניתן להפיק ממנה תועלת או לקח ציבורי כללי יותר על האופן שבו בחברה מתוקנת ניתן ליצור שיתוף פעולה נכון בין שלוחות שונות של החברה: הגוף המחוקק, הכנסת, שמעלה לרמת המודעות הציבורית סוגייה חברתית חשובה ומשתמש בכליו כגוף מחוקק, וחברת הכנסת דיין עסוקה מאד בתחום הזה; גופי האכיפה, כמו המשטרה והפרקליטות, שהן חלק מן הרשות המבצעת; החברה בכללותה, שהכנסת היא נציגתה וגורמי האכיפה פועלים מתוכה ובשמה. והנה, קם לו גוף התנדבותי, כמו ארגוני הסיוע, ונוצר דפוס של שיתוף פעולה שהוא יוצא מן הכלל, והוא נכון, מבחינת הפקת התועלת ההדדית של הארגון הזה עם רשויות אכיפת החוק.

כפי שכבר הוזכר כאן, מרכזי הסיוע פעילים בתוך שלוש מבין הפרקליטויות. אני מאד מקווה שהפרוייקט הזה יתרחב לכל הפרקליטויות בארץ. לא רק שהוא פעיל בתוך הפרקליטויות, אלא אנחנו גם יצרנו דפוס של שיתוף פעולה בהשתלמויות חוזרות ונשנות בתחום שבו עוסק הכנס הזה, היינו: בנושא תקיפה מינית. הפקנו תועלת רבה מן היידע שנצבר על-ידי ארגוני הסיוע וגופים דומים. אני חושבת שאין נושא שטופל בפרקליטות באופן אינטנסיבי כמו הנושא הזה, שאנחנו עוסקים בו.

אני רוצה לספר לכם אולי סיפור קטן, כדי להראות לכם עד כמה הדברים היכו שורש וחלחלו דווקא לרמות הצעירות ביותר של הפרקליטים.

לפני מספר חודשים ניגש אליי אחד מן הפרקליטים הצעירים במחלקה הפלילית. הוא הופיע בתיק ערעור על הרשעה בעבירת מין שבוצעה כלפי צעירה, בעצם עוד ילדה בשנות העשרה. כולו היה נרעש. הוא הצביע בפניי על האופן שבו נגבתה ממנה ההודעה במשטרה, שכללה גם שאלות בלתי-רלוונטיות בעליל בשים לב למהות התלונה ולאירוע, בכל הנוגע למערכת היחסים שיש לה או אין לה עם חברים מן המין השני.

כתבתי מכתב לראש אח"ק ותוך זמן קצר ביותר קיבלתי ממנו מכתב שכבר כולל בתוכו דיווח על תהליך של הפקת לקחים מן האירוע. זאת אומרת שהיה פה מענה מיידי ותובנה מיידית שהעניין הזה מצריך תשומת לב. אותו פרקליט צעיר, שעבר את אותן השתלמויות, הבין שהוא רואה משהו שהוא לא בסדר. אנחנו הגבנו מיד ולשמחתי הרבה המשטרה הגיבה מיד בתגובה עניינית, לא תגובה מצטדקת, לא תגובה של "נכון, אבל", אלא באמת זימנו את כל מי שצריך היה לזמן, הוער מה שצריך להיות מוער והופקו לקחים.

נדמה לי שהסיפור הזה מראה לכם כמה תועלת ניתן להפיק משיתוף הפעולה הזה ומן התובנה שהולכת ומתגבשת בקרב הפרקליטים, שלפי דעתי היא תובנה משותפת לרובם המכריע.

ההשתלמויות הללו גרמו, בין היתר, לכך שהטיעון שלנו בבתי המשפט הוא טיעון טוב, הוא טיעון נכון. כך אני מבינה וכך אני חושבת ומאמינה. אנחנו מבינים נכון יותר. אחרי שנים של הקדשת זמן ותשומת לב לתופעה העבריינית המיוחדת הזאת, אנחנו מבינים נכון יותר את התופעה ויודעים לטעון נכון יותר, כדי לתאר את מידת הנזק שנגרמה לקורבן העבירה. אנחנו גם מבינים את העבירה על מאפייניה ולכן יודעים לגבש את מערכת הראיות הנחוצה, כדי להביא להרשעה.

נדמה לי שבתחום הזה של עבירות מין רמת הענישה יחסית לעבירות אחרות עלתה באופן קיצוני, יוצא דופן, בהשוואה לעבירות אחרות. לפעמים זה לא משביע רצון. לפעמים גם – ואני חושבת שלמען ההגינות חייבים לומר זאת – קשה מאד לנהל את התיקים הללו לא מפני שבית המשפט איננו קשוב, או איננו מבין, לא מפני שהמשטרה לא חקרה כראוי את התיק, ולא מפני שהפרקליט איננו מבין או איננו מוכן; אלא דווקא בתחום הזה יש מקרים שבהם הרגישות כלפי קרבן העבירה, יכולת ההתמודדות שלו עם ההופעה בבית המשפט, כשלפעמים גם לא ניתן להביא אותו מחמת גילו וחוקר הילדים אוסר את מתן העדות בבית המשפט, לפעמים אנחנו נאלצים להסתפק ברמת ענישה נמוכה מן הרצוי, אבל שיש לה גם צדדים חיוביים בצידה כמו הודאה של אב שהתעלל בבתו, שהיא אכן דוברת אמת. יש לדברים האלה משמעויות חשובות ביותר בהליך הריפוי של ילדה כזאת.

אנחנו גם הופענו כמשיבים בערעורים שעסקו במאפיינים המהותיים של העבירות שאנחנו מדברים בהן, זאת אומרת, בשאלות משפטיות שהתעוררו. המקרה המובהק האחרון הוא מקרה שהוליד בסופו של דבר גם תיקון חקיקה. זו שוב דוגמא להיזון החוזר הנכון בין הגוף המבצע, בין הרשות המבצעת לבין הכנסת. הופענו בתיק שבו הועמד לדין אדם שעוסק במקצוע פרה-רפואי, שתקף מינית מטופלת, כשבעצם זה היה מעשה אינוס מבחינת הגדרת החוק. הוא לא הפעיל כוח. הוא לא צריך היה להפעיל כוח. אחד מהמאפיינים החוזרים ונשנים בסוג כזה של עבירות זה השיתוק שאוחז את המתלוננת, שבאה לטיפול רפואי, או לסוג אחר של טיפול, ומוצאת את עצמה כשהיא חשופה לגמרי וכשהיא בסיטואציה שלחלוטין זרה לאפשרות שכאן יקרה משהו, במקום שבו בעצם באים להתרפא ולא להינזק. כאמור, היא לא התנגדה. אנחנו טענו בבית המשפט שעצם המעשה עצמו מהווה שימוש בכוח ולכן מהווה מן הבחינה המשפטית אונס. זאת על אף שלא הופעל כוח שהוא עודף לעצם הפעלת הכוח שכרוכה במעשה המיני. בית המשפט העליון בדעת רוב לא קיבל את עמדתנו והרשיע בחלופה אחרת של אינוס במרמה. זאת אומרת, מבחינת הנזק – בתיק הספציפי לא ארע נזק ואותו עבריין הורשע על יסוד חלופה אחרת. אבל אנחנו חשבנו שכאן יש בעיה ציבורית חמורה, מפני שהתפיסה שצריך כוח עודף על הכוח שכרוך במעשה המיני גם אם האישה איננה מתנגדת, המשמעות שלה היא לחזור הרבה מאד שנים אחרונית ולדרוש בעצם מן האישה להפעיל כוח כדי להדוף את התקיפה, שזו תפיסה שאנחנו כבר מזמן מבינים שהיא לא נכונה ולא ראוייה.

נדמה לי שהצעת החוק של חברת הכנסת דיין כבר היתה מוכנה בעצם מבלי לדעת שאנחנו הולכים לקבל פסק דין כזה בבית המשפט העליון. אבל מהר מאד, נדמה לי שבועות ספורים לאחר פסק הדין, תוקן החוק והיום כל מרכיב הכוח נעלם ממנו. אנחנו בהחלט מרגישים שלפרקליטות היתה תרומה בשיפור התובנה של המשמעות של העבירה הספציפית הזאת, עבירת התקיפה המינית.

אנחנו נמשיך באותו שיתוף פעולה. אני לא יודעת אם הצורך בכנסים הללו יילך ויפחת, אבל אני מקווה שלפחות הוא יביא למודעות רבה יותר ובאמת להעלאת אחוז התלונות, כדי שבאמת כל מי שעבר עבירה יבוא על עונשו כראוי לו.

תודה רבה.

ד"ר מאיר פומרנץ, מבית החולים מאיר בכפר-סבא, בבקשה.

אני רוצה להודות לחברת הכנסת יעל דיין ולטל קורמן על הבמה שהן נתנו לי, ואני מקווה שזה לא בגלל זה שאני מהמין השני. טל קורמן הודתה לאלפי נפגעות תקיפה מינית בישראל על שאזרו אומץ ופנו למרכזים שלנו, שלכם. אתם יודעים שרוב הנשים עדיין לא פונות. מאד מטרידה אותי השאלה: למה? למה הן לא פונות, למה הן ממשיכות לשמור הכל בבטן ולא עושות עם זה שום דבר?

אני רוצה לספר את הסיפור של בת השכן, שפנתה אלינו, אליי למיון נשים בבית החולים מאיר בכפר-סבא. בסופו של דבר, אחרי כמה ימים היא כתבה לי מכתב ורציתי להקריא קטע ממנו. מדובר בילדה בת 19, ילדה מהשורה, שלא היה לה כוח והיא לא אזרה אומץ לפנות ולהתלונן לאף אחד. היא הגיעה אלינו בסופו של דבר בגלל זה שהיא נדבקה במחלת מין והיא עברה הפלה, היא עברה הפסקת היריון כתוצאה מאונס אכזר שהיה לה חודשיים לפני כן. לא אלאה אתכם ולא אספר את הסיפור של האונס האכזר, אבל נספר את מה שהיא כותבת לי בסופו של דבר כשהיא מגיעה הביתה.

"הגעתי הביתה אל אמא, שסביר להניח שבלי החיבוק החם שקיבלתי ממנה לא הייתי עוברת את הלילה. נכנסתי למקלחת והתקלחתי שעה וחצי, ונכנסתי למיטה. בכיתי ובכיתי עד הבוקר, אולי קצת אחרי. במשך הלילה החלטתי שלאף אחד אסור לדעת. אני מתביישת כל-כך ושונאת את עצמי, את גופי, שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה שמישהו אחר יידע, שמישהו אחר ישאל וירצה לעזור. אני לא יכולה לקבל עזרה כרגע, לא אז, לא היום ולא בעתיד. החלטתי שאף אחד לא יידע ושאני אתגבר. אני חזקה, אני יודעת, אני אשרוד. אבל זה לא נגמר. אני מניחה שהחלק הבא הוא כבר באשמתי. החלטתי לא לספר ולא להיבדק, אז אני אשמה, אשמה בהיריון. אני לא יודעת מהי ההרגשה לשאת בתוכי ילד רצוי, להיכנס להיריון מאהבה ובהחלטה משותפת עם בן-זוג. אבל אני יודעת מה זה ההרגשה לשאת בתוכך צלקת אכזרית לערב הנורא בחייך. הרגשת חדירה לפרטיות, השנאה העצמית, הייאוש, עדיין מלווים אותי. אז עשיתי הפלה. הלכתי עם חברה וכו'". לא אלאה אתכם בכל הפרטים.

אבל בסופו של דבר, אחרי שהיא עוברת את כל ההפלה לבדה, או עם חברה, כשהיא מתביישת לספר לאמא ולכולם, היא מגיעה אלינו. ושוב, אנחנו בודקים ומוצאים שהיא חטפה גם מחלת מין בנוסף לכל הצרות שלה ומטפלים בה. והיא אומרת כך: "אני חושבת שזהו, אפשר כבר לסגור את התיק, היום, חודשיים וחצי אחרי האונס, אני מחכה לתוצאות של עוד כמה בדיקות. אני ממתינה שהפצע יגליד. אני עוד לא יכולה ולא רוצה לספר על זה לאף אחד. מתביישת. הרגשת הבחילה עוד מופיעה מדי פעם. סובלת בשקט. נרדמת בבכי בלילות. סולדת מעצמי ומגופי. אני יודעת שאני חזקה. אבל הוא היה חזק יותר. הנזק והכאב שהוא גרם לי – ייקח הרבה שנים עד שאצליח לאחות אותו. הפחדנות שלי מונעת ממני לספר וגם אוכלת אותי יום-יום בפנים, שעה-שעה, כשאני יודעת שצריך לספר, לגרום לו להיתפס. אבל אתם יודעים? זה מבחוץ, זה לא קשור אליי. הכאב הוא גדול מהצורך בנקמה. אני משקיעה את האנרגיות שלי כרגע רק לריפוי עצמי. אבל אולי מישהו חזק ממני, מישהו עם כוחות אמיתיים בידיים יוכל בכל זאת לעזור לאחרות, לעזור למצב הקשה הזה, לספר ולבקש עזרה. שמעו את זעקתי השקטה. הושיטו יד לי לעזרה בדרככם. עצרו את התופעה. הענישו את הפושעים. כבוד האדם, גופו ונפשו הם ערכים חשובים מדי מכדי להזניח אותם, כשהם נלקחים באכזריות מילדה". תודה.

תודה רבה.

למעשה המכתב שקראת, ד"ר פומרנץ, ממחיש אולי את המכלול של הבעיה לפחות לגבי האינוס. אני יכולה לשאול אותך, או את נציגי המשטרה: האם האנס יושב בכלא? האם בסופו של דבר הגיעה תלונה?

זאת אומרת, אנחנו חייבים לפעול. אני חוזרת על זה, ולא אשקוט, לא רק עד שאבהיר את העניין הזה, אלא גם עד שהוא יבוא על תיקונו. אני מאד שמחה שהיא מצאה יד מושטת והיא הגיעה אליכם, והיא הגיעה אליכם ולו גם בעקיפין. אני שמחה שהיא מרגישה חופשייה ושהיא מרגישה שהיא תשקם את עצמה. אם במקרה שלה, כמו במקרים אחרים של אותם אחוזים גבוהים שלא פונים במשטרה, מסתובבים אנסים – ושלא תהיינה אי-הבנות, הם ממשיכים לאנוס כאן, אחרת, בתוך המשפחה או מחוצה לה – שוב פעם התפקיד שלנו הוא תפקיד מורכב, הוא תפקיד לקרבן, אבל הוא גם תפקיד לא במסגרת נקמה, אלא במסגרת ביעור הנגע.

נמצאים כאן נציגים של מוסדות ובודדים, שמטפלים בכל אחד מן השלבים. לא אזכיר שמות. אבל יושבת כאן רות רזניק ואחרים. לא אסתבך ולא אגיד את כל השמות שאני כן מכירה, או לא מכירה. רות רזניק מייצגת את המקלטים. יש ייצוג ל"בית נועם" שזה ההוסטל לגברים אלימים. נמצאים כאן נציגי משרד העבודה והרווחה, שפועלים יום ולילה. נמצאים כאן נציגים שונים מהמשטרה. אני רוצה שנעשה את החיבור הזה. לאור הדו"ח ששמענו, לפיו יש רק 18% שפונות/פונים למשטרה, זה פשוט מחריד. זה מחריד לא משום שאני חושבת שאם היו פונים יותר אז לא היו פונים אליכם, אלא משום שלא מצאנו את הפטנט ואת החיבור הזה. אנחנו דואגים לקרבן ואנחנו לא מענישים את האשם בכל המקרים האלה. אולי במקרה איכשהו התגלגל אותו פושע ובדרך אחרת כן תהיה תלונה וכן הוא יגיע לריצוי עונש, או לפחות להעמדה לדין. אבל אני אומרת שזו חצי עבודה.

אני אומרת את הדברים עם כל הברכה, עם כל החרדה ועם כל המחוייבות שלי לנשים שצריך קודם כל להושיט להן יד, ואין לי ספק שזה בקדימות.

אני חוזרת ואומרת את מה שאמרתי בהתחלה. אני מרגישה מחוייבות ואנחנו נמשיך לעבוד יחד. אני מרגישה מחוייבות לנושא הבין-מערכתי. כל הגורמים – פעילים ככל שיהיו, עושי עבודת קודש ככל שיעשו – חשובים, אבל עלינו למצוא את החיבור בין המערכות. זה כולל גם חקיקה. אם החיבור הזה לא יהיה – משהו יימצא חסר. זה כמו מים, לצערי. כשאתה סותם במקום אחד, הם מוצאים את המוצא למקום אחר. ואז לא משנה לי אם זה דולף מהתקרה, או עולה מהרצפה, או מרטיב את תקרת השכנים. אנחנו מוכרחים לעצור את העניין הזה בכל כיוון אפשרי. אני לא מאמינה שרק גוף אחד יכול לעשות זאת.

אני רוצה לומר שני דברים טכניים: ראשית, אני רוצה לציין שיש תערוכה בכניסה. הפוסטרים בתערוכה הם של מרכזי הסיוע. זאת אומרת, אין להם כתובת אינדיבידואלית.

שנית, אני רוצה לומר משהו בעניין החקיקה, כי זה בכל זאת בית המחוקקים. אני מאד גאה, וצר לי שיש צורך מתמשך בכך, בקובץ הענק בינתיים של החוקים שחוקקה הוועדה בראשותי, וחלקם הניכר הם כתוצאה מיוזמה אישית שלי. אני מודה לכל הארגונים כאן, כי מאחורי כל חוק עומד מישהו. זה לא הראש ההזוי שלי,שקם בבוקר ואומר: יש לי רעיון, למה שלא יהיו עונשי מינימום? אני בכוונה נותנת זאת כדוגמא, כי משרד המשפטים התנגד לכך. לקח שש שנים לקבוע עונשי מינימום לעבירות מין. אני מאד גאה בכל מערכת החוקים שנוגעים באלימות כלפי נשים, הקלים שבהם והמהפכניים שבהם. אני מחפשת עזרה נוספת להשלמות.

אני רוצה לציין שלחוק נפגעי עבירות הנחתי כבר את התוספת שנוגעת לסיוע ולתקצוב לנפגעי עבירה. עד עכשיו, בגלל האוצר עסקנו רק בליווי בתהליך הפלילי. יש שני פרקים נוספים שהנחתי כהצעה נוספת, כי אחרי הכל אנחנו מדברים גם על פיצוי וגם על טיפול.

התוספת הזאת הונחה ומיד לאחר הפגרה היא תעלה לדיון. היום או מחר עולה חוק של הטרדה מאיימת. זה כמו הנושא של סחר בבני אדם שהיה חידוש – ולצערי, לא בפרקטיקה, אבל מבחינת חקיקה היה מונח שאני הכנסתי לחוק הפלילי. מדובר, כמובן, על הדבר האיום, הנורא והפשע המתועב של סחר בנשים. בחוק של הטרדה מאיימת יש לנו ברמה אחרת הכנסת ההגדרה של הטרדה מאיימת. זה יעלה היום או מחר.

יש נושא שנמצא במחלוקת, אבל בסוף הגענו לפשרה שאני לא מאושרת ממנה, אבל היא קצה של חוט לגבי חובת הדיווח. ד"ר פומרנץ, היום יש חובת דיווח לגבי מי שמגיעה לחדרי מיון. אנחנו מרחיבים את זה לא כפי שהייתי רוצה, קרי: לא החובה המוסרית, שאם אתה שומע שרוצחים מישהו בצד השני של הדלת אזי חובתך ואחריותך לרוץ למשטרה, אבל לגבי רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים, רבנים, אנשי חינוך וכן הלאה, כאשר יש להם חשד סביר שנעשתה עבירה, יש עליהם חובת דיווח לא למשטרה, לצערי, אלא למערכת הרווחה. אבל על מערכת הרווחה חלה החובה להעביר זאת גם למשטרה בהתאם לסוג העבירה. איכשהו התחלנו לסגור כאן פער בין ה"איכפת לי, זה איום ונורא", לבין האחריות האישית שאדם לוקח כדי למנוע פשע או החמרה של מצב.

יש לנו עוד חוק במחלוקת. זה עניין של זירוז הליכים. זה גם כן מתמשך כבר כארבע שנים. אנחנו חושבים בוועדה שהזמן שלוקח בין הגשת התלונה עד להשלמת החקירה, עד להגשת כתב האישום, עד להשלמת הליכי התביעה, ובבית המשפט עצמו – הוא אורך זמן בלתי-נסבל. אני אומרת זאת כי אני חושבת שהיינו מקבלים נתונים אחרים אם זה היה מתקצר. אישה שיודעת שבין הפגיעה המינית לבין האלימות כלפיה, גזר הדין והכרעת הדין, יעברו שנים, היא הרבה פעמים נרתעת מראש ולא עומדת בעניין הזה של אורך הזמן בין התלונה וגזר הדין. אני מדברת על עבירות מין ועבירות במשפחה. החוק הזה נמצא בדיון. הוא עבר קריאה טרומית ואני מקווה שגם הוא יושלם.

לגבי חוקים אחרים – הוזכרו כאן חלק מהדברים, כולל העדה במעגל סגור לנפגעות עבירות מין. זו הכנסת השלישית שאני חברה בה ואני יכולה להגיד שהחקיקה בנושא זה החלה לפני שתי כנסות. זו בהחלט חקיקה מתמשכת.

אני פונה אל כל היושבות כאן. אם יש לכם קצה של הצעה, כפי שאנחנו מקבלים ממשרדים שונים וכפי שאנחנו מקבלים מארגונים שונים, מאד אודה אם זה יעבור לליבון או לבדיקה אצלנו.

אני מודה לכולם. אוציא באופן כתוב את המסקנות של הישיבה הזאת ואת ההתייחסות שלנו.

השבוע הוא השבוע האחרון של מושב הכנסת. היום יוצאת החוברת המסכמת של הוועדה לקידום מעמד האישה. אני חושבת שזו גאווה לכולנו, לפחות מבחינת הרב-תחומיות והבדיקה של הפעילויות, וכך גם לגבי מספר הדפים המוקדשים לחוקים שעברו כבר.

תודה לטל, תודה לכל העוסקות במלאכה.

תודה לך יעל על כל מה שאת עושה במשך השנים.

תודה, רות. היתה כאן מירב מיכאלי קודם. אני נמצאת לשירותה בארגון שנקרא "עזרת נשים", שמירב הקימה. חברות בו מספר נשים. אנחנו מקדישות שם את כל הזמן האפשרי לעזרה למרכזי הסיוע. מירב איננה, אבל היא היתה ונרשמה.

אני מקווה שבדו"ח הבא בכל זאת נראה איזה שהן תפניות לטובה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:10