פרוטוקולים/מעמד האישה/3520




2
הוועדה לקידום מעמד האישה – 12.6.2001

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 127
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום ג', כ"א בסיון התשס"א, 12.6.2001, בשעה 13:30

חברי הוועדה: היו"ר יעל דיין
אילן גילאון
זהבה גלאון
נעמי חזן
יוסף לפיד
ענת מאור
יהודית נאות
יוסף פריצקי
נחמה רונן

איתי פנקס - יו"ר אגודת ההומוסקסואלים,
הלסביות, הטרנס והבי-סקסואלים
אייל גרוס - יועץ משפטי, אגודת ההומוסקסואלים,
הלסביות, הטרנס והבי-סקסואלים
אסף בנרף - קבוצת הנוער, אגודת ההומוסקסואלים,
הלסביות, הטרנס והבי-סקסואלים
קרין גוטרמן - יו"ר קל”פ
חיה שלום - קל"פ
מנחם שיזף - המועצה הפוליטית לזכויות גייז בישראל
בועז הדס - יו"ר העשירון האחר
חגי אלעד - מנכ"ל הבית הפתוח
אדיר שטיינר
שאול גונן
נורה גרינברג

דנה גורדון

חבר המתרגמים בע"מ





ס ד ר ה י ו ם

אירועי יום הגאווה


אירועי יום הגאווה

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום
מעמד האישה.
זו השנה התשיעית נדמה לי שאנחנו מתכנסים כאן באירועי יום הגאווה. אנחנו כבר לא עוסקים בנוסטלגיה עצמית ואנחנו לא חוזרים אחורנית כדי לומר איך זה היה אז ותראו איך גדלנו, איך התפתחנו ואיך השתנינו אלא אנחנו עושים דבר שאולי הוא לא לשביעות רצון כולם כאשר בשעתו אדיר שטיינר ואני הגדרנו את זה כבנליזציה של הנושא. מבחינתי, וזה לא לשביעות רצון כולם, בנליזציה של נושא כלשהו אומרת מצד אחד שהנושא הופך להיות לטבעי, לבנאלי, למקובל, למובן מאליו. מצד שני אנחנו לא נפרדים מהמאבק, לא נפרדים מרדיפה ולחימה על דברים נוספים, התבטאויות נוספות וכיבוש מקום נוסף מעבר לזה שהוקצה לנו במקור. אם כל שנה אנחנו מציינים הישגים ממש רבים בנושא זכויות הומוסקסואלים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסגנדרים, אנחנו רואים את חצי הכוס הריקה וזה טבעו של הבית הזה שהוא בית שצריך לקדם זכויות ולא לשבת על זרי דפנה. כמה נושאים שהופכים להיות מובנים מאליהם, עדיין הדרך ארוכה כדי באמת לממש את נושא הזכויות ואת נושא השוויון.

יום הגאווה שזה יום בינלאומי הפך להיות לשלושה ימים, אחר-כך הפך להיות לשבוע ימים ועכשיו אפשר לומר שברחבי הארץ מציינים כחודש של אירועי גאווה, אבל השבוע האמיתי יתחיל ביום ששי במצעד – כאשר היו כבר אירועים שציינו את האירוע ואני השתתפתי בבית הפתוח בירושלים – והוא יימשך במקומות שונים בארץ. אני מציינת את זה משום שזאת לא חכמה שזה קורה בתל-אביב למרות שזה נהדר וכמובן הקהילה על המפה בתל-אביב אחרי מאמצים שלכם ושל כולנו וההצלחה היא עצומה. עברנו כאן את השלב הזה ותל-אביב הייתה המרכז הבטוח, היא משכה אליה ממקומות שונים ועכשיו אנחנו רואים תהליך ממש מבורך ותהליך כאשר אנשים שקיבלו את המודל של אנשים לא חייבים לחיות בה אלא חזרו למקומותיהם או נדבקו בעניין במקומותיהם והם מקימים פעילות ברמות שונות וזה קורה מעבר לעיר תל-אביב.

כמובן שנמצאים אתנו ראשי, מנהיגי, מזכירי ומזכ"לי הקהילה הוותיקים ואני מאוד שמחה לראות מספר גדול של פנים צעירות. השנה הגדרנו את הנושא – ואולי זה קצת מסורבל – כאהבה שווה, זוגיות בקהילה ההומו-לסבית, ה-בי והטרנס. כשאנחנו אומרים אהבה שווה, כמובן הכוונה היא שהאהבה שווה לאהבות אצל התרו-סקסואלים. אנחנו כמובן מקשרים את הזוגיות עם האהבה וכמובן אנחנו אומרים שמה שלא שווה עדיין אלה זכויות לבני זוג וזה קיים במישורים שונים של מאמצים להגיע לשוויון הזה.

אני מודה לחברי הכנסת המשתתפים. מיותר לציין שיש חברי כנסת שבאופן טבעי מקומם כאן אבל נבצר מהם להגיע היום מאחר שיש להם אירועים אחרים שמתקיימים ברגע זה.

בפגישה האחרונה התבדחתי כאן ואמרתי
שנמצאים רק נציגי מרצ ושינוי ובעקבות כך מישהי רצה והביאה את קולט אביטל ממפלגת העבודה כדי להוכיח שגם הם נמצאים. יעל דיין היא על-מפלגתית בנושא זה והיא הכוהנת הגדולה של הנושא.

האמת היא ששניים מהאנשים שהיו ממש
מההתחלה בפעילות בנושא, פסקו לעסוק זאת, בגלל סיבות אחרות שהם כבר לא חברי כנסת, ואלה הם אלי גולדשמידט ועוזי ברעם. אבל איתן כבל התחבר אלינו לאחרונה והיה גם בראשית הדרך וחברים אחרים, אני מניחה שנראה אותם באירועים אחרים ביום הגאווה.

אני רוצה לסטות קצת מההצעה השגרתית שהוצעה לי כאן לסדר הדוברים. כולם ידברו אבל אני הייתי רוצה בכל-זאת לשים את הדגש – מלבד התבטאויות של חברינו חברי הכנסת – על ההתבטאות היותר אישית ביחס לזוגיות ואהבה. אני אתן אפשרות לצד האקדמי להתבטא יותר כאשר הצד הזה מדבר על הצורך במיסוד הזוגיות, על מיסוד הזוגיות כנדבך המרכזי האחרון בקבלת החברה את ההומו-סקסואלים . לצורך זה אני אבקש את אחד הזוגות - ויהיו כאן בהמשך כמה מתנדבים שיגיעו מאוחר יותר - לתאר את הסיפור האישי שלהם.

פגשתי את בת הזוג שלי, איילת, באוניברסיטה
לפני שלוש שנים. התאהבתי בה מיד כי היא הייתה שנונה, מבריקה, נהדרת ומקסימה, וחיזרתי אחריה בטירוף במשך חמישה חודשים. זה לקח כל כך הרבה זמן כי עבור שתינו זה גם היה תהליך יציאה מהארון. זאת אומרת, שתינו עדיין לא מימשנו את הזהות הלסבית שלנו ולא ידענו שאנחנו לסביות. לי לקח זמן לשכנע קודם את עצמי ואחר-כך לקח לי זמן לשכנע אותה והיום אנחנו יודעים שאנחנו לסביות, לא רק אחת בגלל השנייה אלא משום שגם עזרנו אחת לשנייה למצוא את הזהות האחת של השנייה.

היה מאבק מאוד קשה בעיקר מול ההורים, מאבק שעדיין נמשך, וגם מול הסביבה, מול חברים וחברות שלנו שהכירו אותנו לפני ותהו מה פתאום אנחנו זוג, פתאום אתן ביחד, ובכלל הייתם סתם בחבר'ה הסטרייטים הרגילים, אבל זה היה שווה כל רגע כי היא אישה נפלאה ונהדרת.

החלטתי לא לעייף את הוועדה בסיפורי בעיות
האהבה השווה שלי, אבל אם כבר מדברים על אהבה שווה, אחת הסיבות שבחרנו באהבה שווה השנה היא כי היא עדיין לא שווה. במקרה של הזוגיות שלי, פעם שנייה שאני מתמודד עם אי-השוויון של האהבה שלי. לפני שנים, אתם ודאי שמעתם על המאבק שלי בצה"ל, במערכת הביטחון, להכרה בזוגיות שלי עם בן-זוגי אלוף-משנה דוקטור דורון מייזל זיכרונו לברכה ולאחר מאבק של שנים ארוכות האהבה, דווקא לאחר סיומה, הגיעה לאיזושהי מידה של שוויון בהכרה מאוחרת של צה"ל במערכת היחסים שלנו ובמתן זכויות גמלאות שזה היה במסגרת המאבק שלי.

היום אני כבר חמש וחצי שנים חי עם בן זוג ואני יצאתי למאבק חדש והפעם במשרד האוצר, ושוב גליתי שהאהבה שלנו, האהבה שלי, היא עדיין לא שווה. אני ובן-זוגי החלטנו במסגרת מיסוד הקשר גם למסד את הנכסים שלנו ולרשום את הדירה שלי על-שמו של בן-זוגי, שזה אקט לדעתי טבעי שכל זוג התרו-סקסואלי שחפץ לעשות כך נהנה מההטבות שהמדינה נותנת בהן פטור ממס רכישה ופטור ממס שבח, נתקלתי לתדהמתי בגישה של משרד האוצר שאומרת שהאהבה שלך לא שווה, האהבה שלך לא מאפשרת רישום של דירה במשותף על-שם בן הזוג שלך ואתה מתבקש לשלם שמונים אלף שקלים כדי שתוכל לבצע את הרישום הזה כעסקת מכירת דירה לכל דבר ועניין. עכשיו האגודה לזכויות האזרח, עורך-דין דן יקיר, מייצג אותי בהליך משפטי כנגד מס שבח ואני מקווה שגם במאבק הזה אני אצליח לשכנע את מערכת המשפט, גם אם יהיה צורך להגיע לבית-המשפט העליון, שהאהבה שלי שווה לא פחות מהאהבה של כל אחד אחר ושאין שום סיבה להטיל עליי ועל בן-זוגי מעמסה כספית בלתי נסבלת כדי למסד באופן שלם את האהבה שלנו.

פנינו בתחילה לשר האוצר הקודם שקודם גילה
גישה מאוד חיובית עד שהוא קיבל ייעוץ משפטי של משפטני משרד האוצר ואמרו לו שלא יכול להיות כדבר הזה, כי זה יפתח פתח וכולם ירצו להתחמק ממס רכישה וכן הלאה. אני מאחלת לאדיר את הסבלנות הראויה כי אני בטוחה שזה סוג דברים שבסופו של דבר ייפתר, וניסיונך העצוב אומר לך שכאשר עושים את כל הדרך ויש תמיכה בה, בסופו של דבר גם מגיעים להישג הזה. תשמור על האהבה, השוויון יתברר אחר-כך.

אני מתנצל כי לאחר דבריי אני אעזוב.
אמרה יושבת-הראש שיש קצת שגרה וחזרה לאותם הנאומים , לאותם הטקסים ולאותן צורות התבטאות אבל בשגרה הזו יש הישג גדול מאוד. עצם העובדה שפעם התכנסות כזו בכנסת עוררה תשומת לב רבה וגרמה לוויכוחים סוערים ולמחאות מאוד תקיפות, והיום זה חלק משגרת חייה של הכנסת, זה בפני עצמו הישג גדול מאוד. מבחינת הכנסת קודם כל הישג שלך ושל כל אלה שתומכים בנושא.

אני רוצה שוב לתקוף מזווית אולי קצת אחרת נושא אחד שבו אני הופך את הקערה על-פיה ובמקום רק להביע תמיכה והסכמה בא אליכם בטענה. הטענה שלי היא שאתם ציבור מספיק גדול, מספיק חזק ומספיק מודע לעצמו כדי שיוכל להיאבק גם על דברים שלא נוגעים בו במישרין ובאופן מיידי. אני אומר שבמישור הפילוסופי אתם לא תשיגו שוויון מלא להומו-לסבים עד שזאת לא תהיה חברה שוויונית בכללותה. לא מתקבל על הדעת שלנו תהיה פה חברה לא שוויונית, אבל בתוך החברה הלא-שוויונית דווקא להומו-לסבים יהיה שוויון מלא. יותר כל, זה נוגע לנושא הנישואין.

אני חושב שכבר אמרתי לכם שנפלה הצעת חוק שאני הצעתי להכרה במעמד של זוגות הומו-לסבים והשוואה לזוגות התרו-סקסואלים, אבל במדינת ישראל גם לזוגות התרו-סקסואלים אין שוויון זכויות. היום דנה ועדת חוקה חוק ומשפט בנושא זה ובארץ יש אפליות קשות מאוד בנושא ההתרו-סקסואלים. בני דתות שונות לא יכולים להינשא כאן, רבנים רפורמים לא יכולים להשיא וכולי. כיצד אפשר לצפות לכך שהממסד שהוא משופע בנציגים של ממש כוחות החושך, שהממסד הזה ידלג על הדבר המאוד שגרתי של זוגות התרו-סקסואלים, לא יעשה ביניהם שוויון אבל יגיד ששוויון עם ההומואים כן נעשה. זה לא יהיה.

לכן רק לדרוש ולבקש ולומר שלנו מגיע, זה לא מספיק. אני אומר שהציבור שלכם חייב להצטרף לאלה שנלחמים כדי שבענייני הזוגות בפרט אבל בכלל החברה הישראלית תהיה חברה שוויונית.

כמו קאטו הזקן אני בא לומר לכם שכל עוד הדתיים והחרדים ישלטו במדינה הזו, לא יהיה שוויון לא להתרו-סקסואלים, לא להומואים וללסביות ולא לחברה הישראלית.

לכן אני מברך אתכם ואני מבטיח לכם שסיעת שינוי – ויושבת כאן חברת הכנסת נאות ויושב כאן חבר הכנסת פריצקי - תיאבק למען הזכויות שלכם באופן בלתי מסויג. אנחנו יודעים שבזה נהיה שותפים של מרצ ונהיה שותפים למקצת חברי מפלגת העבודה ובזה בערך מסתיימת הרשימה.

אני קורא לכם, תעזרו לנו לנהל את המאבק היותר רחב, היותר גדול, היותר מקיף של המסגרות שמאיימות על הזכויות שלכם לא פחות מהדעות הקדומות המוכרות לכולנו.

אני מציע את השותפות שלנו ואני קורא לשותפות שלכם.

אני רוצה לציין שאני מכיוון אחר וכך גם חבריי,
כל פעם אנחנו מעמיסים עליכם עוד קטע שאנחנו רואים כחלק ממכלול הדברים ואנחנו אומרים שאנחנו עובדים יחד, אבל כמו שהזכיר חבר הכנסת לפיד - הוא הזכיר את עניין הדת או כוחות השחור או דת ומדינה – בטונים דומים אני חושבת שגם אנשי מרצ וגם חברים מהעבודה אנחנו מזכירים את המאבק לשלום. אנחנו רואים בכל הנושא של דמותה של מדינת ישראל, שוויון בין עמים, שוויון בין אנשים וזכויות אדם איזושהי דמות של מדינת ישראל, אנחנו רואים כאן מאבק על זכויות הומואים כחלק מהמאבק הזה וכחלק מהדמות וטוב שכך. אנחנו לא מפרידים, אנחנו לא אומרים שלא יהיה שלום אבל יהיו זכויות להומוסקסואלים ולסביות, אז לא תהיה הפרדת דת ומדינה אבל נמצא איזשהו כיוון וכולי. זה לא ילך. יש לנו תדמית של מדינת ישראל שהיא דמוקרטית וחלק מהדמוקרטיה זה גם תהליך השלום וחלק מהדמוקרטיה זה כן הפרדת דת ומדינה.

אמר חבר הכנסת לפיד, ואני מצטרפת אליו, שהמאבק הוא לא רק בקטע שלכם אלא המאבק הוא מאבק כללי ולכן אנחנו שותפים. לא הייתם רוצים להצר את צעדינו וגם אנחנו רוצים להרחיב את המאבקים שלכם ולהיות שותפים ביותר מדבר אחד.

חג שמח. הייתי דווקא רוצה להתחיל עם הדברים
שאמר חבר הכנסת לפיד. אני חושב שאנשים מהקהילה, גברים ונשים, שותפים גם בעבר, גם בהווה ואני בטוח שגם בעתיד בכל פעילות פוליטית וגם לא פורמלית שקשורה לזכויות אדם וזה הרבה מעבר לתחומים של הקהילה. זה שלכאן באים בעיקר נציגי ארגונים הומו-לסבים-טרנס, זה לא אומר שאין ארגונים אחרים אלא יש המון. כל ארגוני זכויות האדם לדעתי מלאים מעל ומעבר לכל פרופורציה באוכלוסייה בחברים וחברות מהקהילה וזה דבר שמאוד חשוב לציין אותו.

אתה אומר שההתפרצות כאן היא לדלת פתוחה
ואני מסכימה במאה אחוז.

אני משוכנע. אני חושב שיש לזה הרבה סיבות. אני
חושב שאנשים מהקהילה יותר ערים לזכויות. נכון שהארגונים עצמם יכולים לעשות אולי יותר, אבל אני חושב שהדברים קורים.

הייתי רוצה לומר כמה מלים לגבי השנה האחרונה. נפגשנו כאן לפני כמה חודשים, במרץ, אז חגגנו 25 שנה לאגודה, עשור לעשירון ושנתיים לבית הפתוח. במשך השנה האחרונה קרו דברים מאוד גדולים מחוץ לתל-אביב וחברת הכנסת דיין הזכירה זאת. הגיעו אנשים מסניף באר-שבע שסיפרו על האירועים שלהם וחנוכת הבית שלהם תתקיים בשבוע הבא. אני מזכיר את קריית שמונה, פתח-תקווה, אילת, כאשר במקומות האלה כבר התחילו פעילויות גם לקראת יום הגאווה וגם פעילות שתהיה פעילות שוטפת ואני חושב שזה מאוד חשוב לאנשים שלא רוצים או לא יכולים לצאת מהפריפריה ושם חייהם. האנשים האלה לא צריכים להגיע לתל-אביב לא כדי לקרוא עיתון של הקהילה ולא כדי לפגוש אנשים מהקהילה ואני חושב שזה מאוד נכון שתהיינה אפשרויות גם בערים גדולות, גם בערי שדה ובישובים קטנים יותר שהם מחוץ לתל-אביב.

יש נקודה חשובה שהייתי שם לה כותרת של שיתוף פעולה בין הארגונים. השנה, ואני מקווה שגם בהמשך, באירועי הגאווה אנחנו עובדים בשיתוף פעולה הרבה יותר גדול מאשר בשנים קודמות למרות שיש חריקות כי זה לא קל והתיאום הוא מורכב אבל אני חושב שזה מאוד חשוב לכולנו גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ ואנחנו רואים שיש ארגונים חדשים שמתווספים. שיתוף הפעולה הזה, אני מאמין שהוא זה שיראה את הדמות היותר הרמונית של הקהילה כלפי חוץ וזה נראה לי קריטי.

נוצרה פה איזושהי קואליציה, גם בכנסת וגם מחוץ לכנסת, של ארגונים שמטפלים בנושא של מיסוד אזרחי של זוגיות ולקואליציה הזאת הארגונים שלנו לא הוזמנה, הקהילה לא הוזמנה במקור. אני יוצא בקריאה לאוהדים שלנו, עם או בלי מרכאות, אנשים שמאוד בעד אבל, תמיד יש להם איזשהו אבל, כי צריך להבין שלהשאיר קבוצה כזו או אחרת בחוץ כל פעם שזה מסתדר יותר מבחינה פוליטית, זה לא יביא ליותר. אמרתם פה נכון, שאי-אפשר לקבל את כל הזכויות לפני שלכולם יש את הזכויות, לפני שיש איזשהו שוויון מלא. המחנה האזרחי בחברה הישראלית צריך ללכת ביחד ולא לחפש כל פעם את מי אפשר להוריד מהעגלה כדי להקל קצת על העומס ועל הצפיפות ולגרום לעגלה של זכויות האדם ושל החברה האזרחית להיראות יותר אסתטית.

הסיפור של אדיר מאוד מדגיש את הנקודה שהמיסוד של הזוגיות, ולא רק השוויון, הוא מאוד חיוני מכיוון שאותם פקידי אוצר אומרים נכון, שיגיעו אנשים שיטענו שהם בני זוג, אבל הם הרי לא יכולים להוכיח שהם בני זוג כי הם הרי לא יכולים להינשא, והדבר הזה בעצם מהווה עוד מחסום בנוסף למחסום הבסיסי של חוסר השוויון בחוק.

רציתי לומר תודה ליעל דיין על האכסניה, על המסורת, לומר תודה לחברים ולחברות שנמצאים כאן ובאים באופן קבוע, ושוב להביע צער על אלה שלא נמצאים ואני עושה זאת בלי עוקצנות. זה חבל כי אנחנו מדברים כאן על דברים מאוד בסיסיים בדמות של החברה, של המדינה, וגם בדמות של הכנסת וזה פשוט הפסד לנו וגם להם.

לאותם מברכים ותומכים שהגיעו אני רוצה לומר שהרבה פעמים אנחנו נראים קצת תובעניים ודורשניים, אבל דעו שאנחנו לא לוקחים את התמיכה שלכם כמובנת מאליה למרות שאנחנו יודעים שהיא באמת מובטחת.

נקודה אישית. אימא שלי נמצאת כאן היום וזאת הפעם הראשונה שהיא באה לאירוע כזה, כך שרציתי לומר לה תודה על היום ועל הרבה שנים טובות, וכך גם לשאר המשפחה שלי שתומכת בי גם אם היא לא נמצאת פה. אני באמת חייב לומר שאני בר מזל בנקודה הזאת ואני יכול לומר שאף חבר, קרוב משפחה או מישהו שהייתי אתו באיזשהו קשר לא שינה את טעמו ביחס אלי בעקבות הנטייה המינית שלי ואני חושב שבהחלט צריך לברך גם על זה. יש לנו גם משפחה דתית, בירושלים ובאשקלון, והיחס הוא באמת נעים וכמו שהיינו רוצים שיהיה לכולם כי לכולם מגיע.

הוזכר כאן נושא או שניים שאני אשמח אם בהמשך הדוברים השונים יתייחסו אליהם. הזכיר
חבר הכנסת לפיד, ואנחנו ותיקים בקטע הזה, שמדובר ב-מרצ, בשינוי, שותפות של
מפלגת העבודה וכן הלאה. עוד לפני שהייתה שינוי ולפני ש-מרצ הייתה בסדר הגודל שלה כפי שהוא עכשיו, היה לא ויכוח אלא כוונה בקהילה ודרך האגודה לעשות מאמץ מיוחד כדי שחברי כנסת מהליכוד ואנשי ליכוד בקהילה יתחברו, ואז אנחנו אמרנו שאין כאן שום מונופול שבא מטעמנו. אנחנו לא אומרים ובלבד שלא יהיו אנשי ימין, אבל המציאות הייתה אחרת. נעשו ניסיונות ואכן לפעמים הייתה איזו הברקה לשנייה כאשר רובי ריבלין בא פעם לאחת הישיבות, מהמפד"ל חבר הכנסת דאז לובוצקי נכנס בטעות לאחד הכנסים וכבר נשאר, וכך גם רוני מילוא כשהיה חבר הליכוד, כאשר כראש העיר תל-אביב הוא באמת נתן תמיכה רבה.

קשה לומר שאנחנו יכולים לראות כאן שותפים מהימין וזה לא בגלל שלא נעשה מאמץ. אם למישהו יש מחשבות, לא כל כך מדוע זה קורה אלא באמת האם יש שם אנשים ואנחנו לא פונים אליהם נכון, או האם אנחנו נראים – אנחנו השמאל, או המרכז שמאלה – כמנכסים את הנושא בצורה כזו שאנחנו מרחיקים אותם. אני חייבת לומר שבבית הזה הדלת כמובן פתוחה בפני כולם.

אני קוראת מכאן לאנשי הליכוד שבשיחות אישיות אומרים לכולנו שהם מזדהים ותומכים וכמובן הם לא נגד. אני חושבת שגם הם יכולים לצאת מהארון.

אני רוצה לברך אתכם בשמי אישית וגם בשם
מרצ. נוכחותנו כאן מעידה על מחויבות מאוד גדולה שהיא מבחירה. אני גם רוצה מאוד לברך את האנשים עצמם על ההישגים שהושגו לאורך השנים. אנחנו רואים – וזה קורה כבר במשך השנתיים-שלוש אחרונות – תוכנית כל כך מגוונת וזה הישג מאוד חשוב. אני זוכרת שלפני שנתיים-שלוש התחלנו בחיפה ועכשיו אנחנו מתרחבים לפריפריה ולמקומות אחרים, דבר שהוא מאוד חשוב.

אני מבינה שהפעם ממש לראשונה יש פעילות של גאווה ישראלית-פלשתינאית ולדעתי זה סימן מאוד חשוב ואני מברכת עליו.

אני חושבת שלא צריך להטיף לאנשי הקהילה ההומו-לסבית והאחרת ולומר להם שהם צריכים להיות מעורבים במאבקים אחרים. אנחנו נמצאים אתכם בשטח הזה לאורך השנים ואנחנו יודעים שאתם שם.

אני רוצה לציין שהבחירה בנושא המאבק על הזכות להורות, למשפחה, לזוגיות זה נושא מאוד חשוב. כרגיל בית-המשפט מסייע לנו רבות וצריך לברך על כך כאשר ניתנו שתי פסיקות לגבי לסביות שהקימו משפחה ואנחנו רואים בזה הישג אדיר למרות הניסיון של שר הפנים רק לאחרונה לבטל את ההישג הזה. אני לא מציעה שנהפוך את נושא החקיקה לזירה, אבל נדמה לי שכל חקיקה שמקדמת נישואין אזרחיים או פתרונות נוספים, יש בה גם קידום של זכויות הומו-סקסואליים ולסביות ואני מציעה שנמשיך לדון בזה. אני חושבת שלגבי החתמה על עצומות ומיד לחייב בזה, יכול להיות שאנחנו טועים אבל יכול להיות שאתם טועים, צריך להמשיך לדון ולבדוק את זה.

הנושא של זכות להורות ומשפחתיות הוא חלק מן המאבק המאוד חשוב בנוסף לדברים רבים אחרים שעסקנו בהם ואנחנו גם פתוחים לקידום חקיקה נוספת. אנחנו יודעים שהדברים הם לא שחור-לבן בהרבה מאוד תחומים ואני מציעה שנבחן מה באמת בולם קידום ומה אפשר לעשות ביחד.

הרבה ברכות ואנחנו אתכם.

אני בן 18 וחצי מראשון לציון. כאשר כתבתי את
דבריי לא ידעתי על הנושא השנתי של אירועי הגאווה, של זוגיות בתוך הגאווה, ולכן כל מה שכתבתי לאו דווקא נוגע באופן ישיר לנושא. לצערי אני גם לא מאלתר טוב כמו יתר הנוכחים בחדר ולכן הכנתי את דברי בכתב. מה שיש לי כאן זה מה שמצאתי לנכון להגיד, דברים שלדעתי הם החשובים ביותר.

בחברה, כמו בחברה, ישנם חוקים שונים המאפשרים לה להתקיים בתור חברה. במהלך השנים לכל אורך ההיסטוריה הראו חברות שונות בכל רחבי העולם את עליונותו של חוק אחד העולה ונובע בכל מקרה של אי-סדר, אי-ביטחון, אי-יציבות. חוק זה עליו אני מדבר הנו חוק הג'ונגל, אכול או היאכל. חוק זה מתפקד לצערנו כברירת המחדל של כל חברה באשר היא, דבר הנובע אך ורק מטבעו של האדם.

כבר אמר איש חכם לפניי "ומותר האדם מן הבהמה אין". לפי חוק הג'ונגל יש הכרח בהימצאותו של החלש. החלש חיוני להישרדותו של החזק. תמיד יתנכלו אל החלש, השונה, המיעוט. האדם בתור אדם נמדד בעצם יכולתו להתעלות מעל קרבתו למוצאו, מעל הדחף החייתי הקדמוני שבו וכך גם נמדדת חברה בתור חברה וזה בדיוק מה שמבדיל חברה מחברה מתוקנת.

לפני כששים שנה הגיע לשיאו מימושו של חוק הג'ונגל. שנאה מרוכזת כלפי מיעוט תוך הכוונה ממוקדת דרך חינוך, דרך אמצעי תקשורת וכיוצא בזאת הסתיימה ברצח עם של אותו המיעוט שנפל חלל, יותר נכון ששה מיליון חללים. שואה נוספת תקרה ביום שנאמר שבימינו כבר לא יכולה לקרות שואה נוספת. שאננות היא האויב מספר אחד של החברה ואינני מדבר בהכרח על שואה מצד גויים דווקא. לצערי אנשים רבים מדיי, אף אנשים מלומדים המכירים את השואה על בוריה, מגלים בדו-פרצופיות מוחלטת יחס מפלה לעומת מיעוטים אחרים.

ביום זה באנו אנו ההומוסקסואלים, הלסביות, הבי סקסואלים והטרנסג'נדרים לתבוע מן החברה את זכויותינו. אנו תובעים אותן בשמנו, בשם זכותנו הטבעית למימוש כל בני האדם נולדו שווים ולזכר כמאתיים אלף מחברי קהילתנו שהושמדו באכזריות בשואה הנוראה לצד מיעוטים אחרים כמובן, היהודים, הצוענים ועוד, על-ידי החיה הנאצית.

נקודתי כאן היא שאנשים נרתעים מאנטישמיות, הם מגנים אותה בפה מלא אולם במה בעצם שונה אנטישמיות מהומופוביה? האם אפשר לתת ציון לחומרתו של רקע לשנאת מיעוט זה או אחר? האם ניתן להעדיף שנאה על רקע מיעוטי זו או אחרת? אכן הדבר נשגב מבינתי. הומופוביה היא מחלה, מחלה המוכרת יותר בשמה העברי בורות. בורות הנובעת ללא צל של ספק מחינוך לקוי של דורות, גורמת כיום לאפליה חמורה של קהילתנו הן מבחינת החוק והן מבחינת יחס החברה אלינו כמיעוט בחיי היום יום. הדעות הקדומות המיוחסות להומוסקסואלים הנן רבות ביותר ובעקבותיהן הרתיעה אותה אנו חשים בכל צעד ושעל. אף בעצם העובדה שעלינו לצאת מן הארון נגלית כאן אפליה עמוקה.

הרתיעה ממיעוט לא כל כך מועט זה יוצרת מצב שאין אנו יכולים עקב כך לממש את זכויותינו הטבעיות כבני אדם מן השורה. מדוע אין ביכולתו של זוג מבני אותו המין לכרות ברית אהבה כפי שעושים ההתרו-סקסואלים? מדוע אין מוכר זוג חד-מיני על-ידי החוק כזוג לכל דבר? האם יש נחיתות כלשהי בנטיותינו?

חברי כנסת נכבדים, אני קורא לכל בעלי ההשפעה קומו והרימו קול למען המיעוט שקולו מושתק, פעלו ביחד אתנו למיגור הבורות בקרב הציבור הישראלי ולייסוד חברה מתוקנת ומדינה השווה לכל אזרחיה. כידוע ישנה דרך פעולה אחת בלבד להשגת מטרה זו והיא חינוך.

אני חושבת שאתה עושה הנחות על-ידי זה שאתה
אומר שהומופוביה היא בורות כי אני חושבת שזה הרבה יותר גרוע. אני חושבת שההשוואה האחרת שלך לאנטישמיות – מבלי לפגוע לא בזה ולא בזה – היא יותר מדויקת. בבורות אין זדון, בבורות אין רשע אלא יש בה חסר מסוים שאפשר להשלים אותו, אבל הומופוביה זה לא אי-ידיעת או אי-הכרה או משהו שאפשר להשלים אלא זה דחף רשעי ואכזרי שלא עושה הנחות אלא זה דבר יצרי ולא תהליך של למידה. לכן המאבק בזה הוא גם יותר קשה.

כתבתי לי כמה דברים ברוח היותר אופטימית.
עלה כאן הנושא ונשאלה השאלה מה המשותף לכל היושבים כאן. אני חושבת שבאמת נכון מה שנאמר קודם, שיש כאן מכנה משותף למי שיושב ואני לא מדברת על מי שאיננו יושב, כאשר חלק מהם לא יכול היה לבוא, וזה בעצם הכרה בזכויות הפרט והאדם כפרט. במסגרת הזאת חלק גדול מאלה שיושבים פה עוסקים בנושאים שונים.

אני גם מסכימה שרוב הבעיות ואי-השוויון מתמצה היום במאבק שכולם פה שותפים לו. אם נגיע ליום שבו הכנסת תכיר בחוק נישואין אזרחיים ולכולם, חלק גדול מהבעיות תיפתרנה.

לפני שמונה שנים יעל דיין הגיע לחיפה כשהיא נסערת ורתמה אותי - עת הייתי סגנית ראש עיר צעירה בתפקיד בחיפה - לנושא הקהילה בחיפה. באותם ימים, אני רוצה להזכיר, השוטרים עדיין רדפו את חברי הקהילה בגן הזיכרון בחיפה. לחברת הכנסת מאור, זה נכון שלפני שנתיים נפגשנו באירוע הגאווה, אבל זה לא היה האירוע הראשון. נכון להיום בעיר חיפה יש מקום לקהילה להתכנס בו והיינו יחד בחנוכת הבית, יש קו לבן, ואני כן חושבת שלפחות מה שאת עשית, דרך חברותך במפלגת העבודה והפחד של מצנע ממך, עם התרומה הזעירה שלי, בחיפה במובנים רבים הקהילה היא חלק אינטגרלי מהעיר. תמיד לקראת שבוע הגאווה אני רוצה לראות מה יאמר הממסד הדתי כשנותנים את רחבת הסינימטק או כשנותנים את גן האם, אבל הדיבורים הולכים ונחלשים ואני רואה בזה הישג.

נכון שיש הרבה מה לעשות עוד, אבל יש גם במה להתגאות ואנחנו עוסקים בגאווה.

ככל שאני חשה, ויש לי קצת פרספקטיבה, חלפו הימים שאנשים נאורים הגדירו הומוסקסואליות או לסביות או טרנס כסטייה. אני הייתי רוצה להציע לנו שהגיע היום שדווקא את ההומופוביה עליה דיברת, נגדיר אותה כסטייה. אני רוצה לומר שאלה שלוקים בה, הם צריכים לא רק טיפול נפשי, ואני חושבת שהם זקוקים לשיקום, אלא הם זקוקים לחינוך ואני חושבת שאכן צריך לעזור להם ולשחרר אותם מחרדותיהם והבעיה היא חרדה עמוקה וגם אמונה תפלה.

אני חושבת שמעבר לעובדה שאנחנו צריכים להגיש הצעות חוק, יש לנו תפקיד והוא לחנך. קיום יום גאווה, אני רואה בו חלק מעצם החינוך, מההתרסה ומההתייצבות, ואני רואה את עצמי חלק מהקהילה במובן הזה.

התקדמנו רבות אבל יש עוד הרבה עבודה. תמיד אני תוהה, הרי אם כל החוקים היו מושלמים, הכנסת תצטרך להיסגר אבל מאחר שאנחנו צריכים להמשיך לקיים את מקור פרנסתנו, בכל חוק שאנחנו מציעים בחפזוננו יש בו טעויות ולקויות ולכן אני חושבת שהמלאכה עוד לא תמה.

מעבר לחינוך אני חושבת שתפקידנו לעמוד כחומה בצורה נגד אלה, ואני מונה כמה וכמה נבחרי ציבור בכנסת הנוכחית, שמילות הארס שלהם מכפישות ציבור שלם שבעיני הם אזרחים שווי זכויות בכל המובנים.

אנחנו עוסקים באהבה ותרשי לי לסטות במידה מסוימת לאהבת הורים. אני רוצה לדבר אל אותם הורים שבאהבתם משמשים דוגמה והצטרפו למאבק של הקהילה כחלק ממשפחה ואהבה. אני מסתכלת לכיוון שלכם כי לפחות שליש מההורים אני מכירה ומוקירה מאוד ואני רוצה לומר שמי ייתן ואהבת כל ההורים תהיה כמו אהבתכם שלכם.

היינו בישיבה בעיריית חיפה ושוב מסתבר
שנדיבות עיריית חיפה הסתכמה ב5,000- שקלים שהיא נתנה השנה.

שנים שראש עיריית חיפה מתעלם מהאוכלוסייה
שלנו ולא רוצה לשמוע עליה.

אני לא דיברתי על חברי כנסת אלא על נבחרי
ציבור.

לא ניכנס כאן להערכות אישיות ואפילו לא
גיאוגרפיות. אנחנו ישבנו בישיבת ועדה בעניין חיפה ונשב שוב בנושא, וכך גם לגבי פעילות בערים אחרות שאין לי ספק שהשנה אחד היעדים צריך להיות פנייה לעיריות רבות או לראשי רשויות רבים ככל האפשר.

גם לחברה להגנת הטבע הוא נותן 3,000 שקלים.
זה לא אומר אי-הכרה בזכויות.

אני רוצה לציין שחיפה היא על המפה בצורה
מכובדת.

איחרתי מכיוון שלימדתי שלוש שעות את
תלמידיי.
אני אתייחס לנושא של זוגיות ואעשה זאת בכמה מבזקים. אני לא אחזור על כל ההיסטוריה שמוכרת לרוב היושבים כאן, ההיסטוריה של ההתפתחויות המשפטיות בנושא הזה אבל אני אומר שכיום המצב הוא שעדיין נושא ההכרה בזוגות מאותו מין מבחינה משפטית נמצא במצב עמום של הכרה חלקית ויש מקומות נקודתיים בהם היו הישגים אבל לא הכרה מלאה.

כמובן ההכרה הבולטת ביותר היא בכל מה שקשור למקומות העבודה וזה בגלל פסק-דין אילוביץ', אבל בשאר המקומות עדיין ההכרה היא עמומה ואני רוצה להביא כמה דוגמאות של מקרים שהגיעו אליי בתוקף הפעילות ההתנדבותית שאני עושה כיועץ משפטי באגודה. הדוגמאות מספרות על אנשים שנתקלו בבעיות כאשר בחלק מהמקרים הצלחנו ואני אתייחס.

מקרה אחד שהגיע אלי היה בעיני אחד העצובים. אדם שחי עם בן-זוגו במשך שנים רבות, בן הזוג נפטר וההורים של בן הזוג גרים בחו"ל כי בן הזוג עלה ארצה. אותו אדם היה צריך תעודת פטירה לדברים הכי בסיסיים כמו ביטוח, להעביר את שם המנוי בכבלים וכולי. לצורך זה הוא הלך למשרד הפנים בעיר מגוריו ושם אמרו לו שנותנים רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה אבל קרובי המשפחה גרים בחו"ל. היה אמנם אפשר להחתים אותם על ייפוי-כוח אבל זה היה מאוד מסובך לעשות זאת, מה גם שכדי לקבל ייפוי-כוח היה צריך ללכת לקונסוליה הישראלית בעיר מגורם בחו"ל וזאת הייתה סגורה בגלל הפגנות של פלשתינאים לרגל האינתיפאדה.

פנינו למשרד הפנים, הסברנו שהוא היה בן זוגו במשך שנים רבות והוא קרוב משפחתו היחידי בארץ ואני חייב לומר שמשרד הפנים תוך זמן קצר נענה לפנייתנו ושלח את תעודת הפטירה. לי זה היה עצוב שברגע של מוות של בן-זוג שאתו הוא גר כל כך הרבה שנים הוא היה צריך בכלל להתמודד עם זה, אבל זה ממחיש את אי-ההכרה, זה ממחיש גם את הסוף הטוב שהוא קיבל, אבל זה ממחיש עד כמה בלי הכרה מוסדרת בכל התחומים בעצם הבעיות האלה קיימות וימשיכו להתקיים.

מקרים אחרים רבים שהמשכנו לטפל בהם הם מקרים של אנשים שיש להם בני זוג לא ישראלים וגם בנושא זה יש התקדמות. בעבר לחבר הכנסת פריצקי יצא לטפל בנושא ולעוד חברי כנסת ואכן יש התקדמות מסוימת של משרד הפנים להכרה לצורך מעמד בישראל של בני זוג מאותו מין. לדעתנו ההכרה עדיין לא שוויונית ומספקת, אבל יש התקדמות.

מקרה נוסף שהגיע וממחיש הרבה בעיות, מקרה של אדם שבן-זוגו נפטר וכאן אנחנו רואים חלק מהבעייתיות בהכרה בזוגיות של בני זוג מאותו מין מכיוון שהוא רצה זכויות מסוימות שקשורות לביטוח לאומי לזכויות שאירים, ומעבר לכל הבעיות החוקיות, ומה היה קורה אם ביטוח לאומי היה מסרב והיינו מגיעים לבית-משפט, הייתה שם שאלה שלא היה את כל המודל שקיים כאשר יש זוג נשוי וכאשר ישנו זוג נשוי הרבה פעמים מן הסתם הם גרים בדירה משותפת, לפעמים היא תירכש במעמד ההורים, אבל שם, בגלל שבן הזוג היה בארון כלפי הוריו, הם גרו בדירות נפרדות כדי שההורים לא ידעו. הייתה גם תקופה שהם נפרדו וחזרו. בקיצור, הם לא חיו לפי המודל אלא הם חיו בדירות נפרדות אבל הם היו זוג שאהב, ואנחנו חששנו שאם נלך עם המקרה הזה לבית-המשפט יהיה לנו מאוד קשה להוכיח כי יאמרו שהם לא היו זוג לפי המודל וזה מראה עד כמה המודל הוא עדיין המודל המקובל של נישואין וזאת כל מיני סיבות, בין סיבות רעות של ארון או בין סיבות טובות של כל מיני מודלים אחרים של זוגיות. יתכן שבני זוג לא יתאימו למודל הזה ואז הם לא יגורו ביחד, אולי הם לא יהיו מונוגמים, הם לא יתאימו לסטנדרט מסוים ואז יקשה עליהם לקבל את הזכויות וזה מראה את הבעיה.

בעיה שלמרבה הצער בשנים האחרונות עלתה על סדר היום זו בעיה של אלימות בין בני זוג. היו מקרים בעבר וגם בעבר הלא כל כך רחוק שבית-הדין לענייני משפחה נתן צו הרחקה לפי חוק הגנה על המשפחה, חוק למניעת אלימות במשפחה לבני זוג מאותו מין, ואני מצטער שהבעיה הזו קיימת אבל גם היא מראה - שוב הצלחנו בצורות נקודתיות לפתור את הבעיות האלה על-ידי עורכי-דין שטיפלו בתיקים - שעדיין חסרה הכרה רחבה.

שני דברים ברמה יותר עקרונית. בהרבה מקרים אני מקבל פניות של אנשים שיש להם בעיה עם אפליה בין אם בנושא משרד הפנים עם הגירה, בין במקום העבודה, ואני אומר להם מה הם צריכים לעשות וכי אפשר להגיע להישגים מאחר שיש חוקים שיעזרו להם. בתשובה הם אומרים שלא יודעים עליהם בעבודה או אלה לא יודעים עליהם. נושא הנוכחות בארון עדיין מרכזית מאוד בחיינו והארון לא נעלם ולא הלך אלא מעצב עדיין את החיים של אנשים רבים. זה מראה כמה המאבק על להיראות הוא הראשון והוא החשוב עוד לפני מאבק על זכות ספציפית זו או אחרת. יש זכויות ואנשים פוחדים לתבוע אותן, וזה קורה המון.

כיום יש הרבה מאוד פורומים בכל מיני מקומות שעוסקים בכל מיני הצעות אלטרנטיביות ליחסי דתיים-חילוניים, לרבות נישואין אזרחיים. אני חושב שזה חשוב שבכל הפורומים והמקומות האלה ישמעו גם את האינטרסים והנושאים של הקהילה ההומו-לסבית ואת הצרכים שלה כאשר מנסחים חוקים והצעות שונות לזוגיות, כפי שבזמנו ביילין הציע לא לשכוח את הזוגות מאותו מין, כי אם יעשו את זה בלי לכלול אותנו, לא רק שמצבנו לא ישתפר אלא מצבנו ייפגע. אם נלך לאותו כיוון כפי שהציע בזמנו ביילין לזוגיות רשומה, לשותפות רשומה שלא תכלול בני זוג מאותו מין, התוצאה תהיה שמעט הזכויות שניתנות כיום לבני זוג מאותו מין, על סמך העובדה שיש הכרה מסוימת בזוגיות לא רשומה, ילכו ויאבדו. לכן זה מאוד חשוב לזכור את הנושא הזה.

אני רוצה לסיים במשהו שהוא על דעתי האישית בלבד ולא בתוקף תפקידי כיועץ משפטי של האגודה. כאמור, זו עמדתי האישית אבל חשוב לי לומר אותה. אני חושב שאנחנו צריכים – ובטח שיעל דיין היא דוגמה ומופת לכך – לזכור ולקשר את המאבקים השונים על זכויות אדם בישראל. כל עוד אנחנו במצב של כיבוש, לא יהיה מצב של זכויות אדם טובות בישראל, לא לנו ולא לאף אחד.

אני מציעה שנתאם תאריך כדי שנוכל לדון בנושא
שעלה עכשיו שוב. גם לנו חברי הכנסת, ואפילו לי, יש חילוקי דעות בעניין הזה של לכבול את הידיים בקידום דבר אחר, ואני לא בטוחה שזו הטקטיקה הנכונה שלכם. לא לחתום ובלבד שיהיה כך וכך, אלה דברים שצריך לשקול אותם ולא משום הפופולריות שאני צריכה את הקהל הרוסי או מישהו אחר. בעניין של נישואין אזרחיים לפסולות חיתון ולעולים מחבר העמים, זה לא רק הדגל שלי אלא זה עיסוק מלא שלי בפני עצמו. אני לא יכולה לומר שאם ההיבט הזה לא יכלול גם זוגות מאותו מין, אז אני מתחייבת לא לקדם את האפשרות הזאת.

אני לא פותחת דיון אבל אני אומרת את הדברים כי לדעתי לא מספיק לבוא ולהגיש נייר עם רשימת חתימות כשהנייר מאוד בוטה וכופה. לא הייתי רוצה להתחייב בצורה המוצעת כאן ואני מניחה שגם חברי כנסת אחרים לא ירצו להתחייב בצורה שהיא לא תוצאה מדיון ושיקול.

לכן מנהלת הוועדה תרשום לפניה שניפגש עוד לפני הפגרה, כלומר במהלך חודש יולי, במסגרת הוועדה ונדון רק בנושאי חקיקה או המשתמע מחקיקות אחרות. נדון בזה בצורה אחראית ורצינית כי אני לא רוצה שזה יהפוך ללא צורך להיות נושא למאבק בינינו.

נכון לרגע זה מסתמן פתרון לנושא הקואליציה
למען מתן זכות בחירה בנישואין וכנראה אנחנו נצטרף אליהם, כך שעושה רושם שלא יהיה מאבק.

אני אשמח אם נדון גם באופציה הזו. נזמין את כל
הגורמים הרלוונטיים. זה נושא שאנחנו מטפלים בו ואנחנו חשבנו ללכת בכיוונים אחרים של הדגשה על ידוע בציבור, שזה היה הכיוון שלנו במשך שנים. לתת זכויות ידוע לציבור לבן זוג, חשבנו שזה יהיה הנכון ביותר. אם רוצים יותר מזה או פחות מזה, נשב עם עורכי-דין ועם חברים מהגופים השונים ונראה לאן אנחנו הולכים.

כאמור, מסתמן שלא יצטרכו מאבק אל מול
הקואליציות.

בוודאי לא התכוונו למאבק זה. אייל הזכיר את זה
וזה הוזכר כאן גם בהקשרים אחרים. היום הביאו לנו נוסח לחתימה אבל אני קובעת שהנושא יידון במסגרת הוועדה.

אני לא מכיר את הנוסח החדש של החוק של
פסולי חיתון אבל אני התייחסתי לחוק של ביילין שדיבר על שותפות רשומה.

יש נוסח חדש שגם אני לא מכירה. החוזר שעבר
אלינו אמר לא לחתום על הנוסח ההוא, אבל עוד לא ראינו אותו.

לא התייחסתי אליו כי לא ראיתי אותו.
התייחסתי לחוק של ביילין שכן הכרתי ושם מדובר על שותפות רשומה.

ברוכים הבאים. אני מבקש את סליחתכם אבל
חברת הכנסת נאות ואנכי הולכים לחגוג יום הולדת של אחד מהעוזרים הפרלמנטריים שלה ואנחנו ניאלץ להיפרד.

אני מוכרח לומר שהדברים שאמרה אריאל על בת הזוג שלך שהיא שנונה ונחמדה, יש לנו טעם דומה מאוד בנשים.

אני רוצה לדבר על חבר שלי בשם שוקי ואני באתי לכאן משום שאני לא הולך למועדוני גייז משום שאני לא הולך למועדונים ואני לא יושב בבארים, כי אני לא יושב בבארים. יש אנשים שהם חד-מיניים שהם בגיל שאני כבר הגעתי אליו, 45, 46, 50, שהם כבר עברו את הגיל של המועדונים והבארים וההפגנות, והם רוצים שייתנו להם לחיות במנוחה, וייתנו להם לחיות כראוי, ושיעזבו אותם בשקט, ובאמת, לא רק שהם לא מפריעים לאף אחד, אלא שהם אזרחים תורמים לחברה ולקהילה והם עובדים ומשלמים מסים. הם שכנים טובים וכל הדברים הנפלאים שאפשר לומר על בני האדם אבל הממסד הישראלי מתייחס אליהם באדישות איומה ומוחלטת ומטבע הדברים הם פחות יוצאים להפגין ופחות יוצאים לצעוק.

מנחם שיושב כאן הוא נציג הגיל הזה ולוחם לעניין, אבל הוא הצעיר ביניהם ואני מאחל לך באמת מקרב לב עוד הרבה שנים טובות וארוכות של מאבק ובריאות. תשימו לב, הם כמעט לא פה. הם גם לא באים הרבה לאירועים וזה באופן הטבעי ביותר בעולם. להם צריך לעזור. להם צריך לעזור הכי הרבה. דרך אגב, באופן הטבעי עוזרים לאלה שצועקים ואילו הם כבר צועקים פחות.

יש אנשים חד-מיניים גם בגיל ששים וגם בגיל 65 שיוצאים לפנסיה ורוצים את שארית החיים שנותרה להם לחיות לפי דרכם, לפי אורח חייהם ולפי נטיותיהם המיניות, והם לא ילכו להפגנות והם לא יצעקו ולא יזעקו, אבל הם רוצים לחיות ולחיות בכבוד.

אני חושב שחלק מהדבר הוא באמת העניין של לחיות בכבוד, בכבוד האדם, כי אדם הוא אדם, בין אם הוא חד-מיני, בין אם הוא התרו-סקסואלי, הוא נברא בצלם ולציבור הזה אני מנסה מאוד לעזור למרות שלא מספיק מה שאני עושה ואני צריך לעשות יותר. אני אשמח אם יעשו לו יותר, ותודה שבאתם. תודה רבה.

מה לגבי בית אבות?

אינני יודע מה הפרוצדורה להקמת בית אבות. אם
אחד או אחת מכם יירתמו לעניין ויבקשו את עזרתי, בשמחה אעשה את הדבר הזה.

אני רוצה להודות לכם. אני בכנסת משעה 8:00
בבוקר ורק בחצי שעה אחרונה הרגשתי שיש שפיות בבניין הזה ועל כך תודה מקרב לב. הדברים שנשמעו בכמה ישיבות של ועדות שונות, אמירות מסמרות שיער ממש וכנראה שלא למדו את הלקח הבסיסי של המפגש הזה וזה לקח השוויון וכבוד האחר. אין לכם מושג כמה אתם מרעננים את המוח ואת הנשמה בשעות הצהרים היום.

אני אומר את הדברים ממש בקצרה משום שאני שותפה לרוב הדברים ששמעתי עד עכשיו ואני אתרכז בשתי נקודות.

לנושא הוויכוח שמתחיל להתפתח בעניין נישואין אזרחיים, באיזה תנאים, התניות וכדומה. אני פעלתי בשבועות האחרונים לכלול את נציגי הקהילה בפורומים שעוסקים בנישואין אלטרנטיביים, בנישואין אזרחיים. עצם שיתוף הפורומים האלה לפי דעתי הוא חיוני גם מבחינה מקצועית גם מבחינת העלאת הרגישות של אלה שעוסקים בנושא על כל ההיבטים וזה צריך להיות נכון בשלב הזה. הלוואי שהיינו מגיעים למצב שאנחנו יכולים לחוקק אפשרות נישואין אזרחיים במדינת ישראל, אבל לצערי הרב לא הגענו לכך. אני מציעה שנלך ביחד וכאשר יגיע הזמן, כשיתפתח באמת ויכוח, אפשר יהיה לדון בזה, אבל כרגע לא הגענו למצב הזה.

מאוד חשוב לומר את הדברים האלה כי הסיסמה של חודש הגאווה השנה היא סיסמה יפהפייה, אהבה שווה, ואהבה שווה בעצם מדגימה את כל מה שאנחנו מנסים לקדם, לפחות אלה שיושבים כאן ואלה שבדעתנו ולא הגיעו לכאן, וזה ערך האדם באשר הוא או היא, היכולת להתקשר ולמסד את ההתקשרות בצורה שוויוניות וזה קשור ליחסי גברים-נשים, גברים-גברים, יהודים-ערבים, ואם נזכור את הסיסמה הזאת – אולי נוכל לכונן במדינה הזאת מדינה עם אווירה שונה לחלוטין מאותה מדינה בה אנו חיים היום.

בהצלחה לכולנו.

חברי כנסת נכבדים, אורחות ואורחים נכבדים,
צהרים טובים.
שמי קרין גוטרמן, אני מכהנת כרכזת הכללית של ארגון קל"פ, קהילה לסבית פמיניסטית המונה כיום כ-700 חברות פעילות והמייצג עוד נשים רבות נוספות. ברצוני להדגיש ולציין כי קל"פ הנו ארגון לסבי היחיד בארץ אשר קיים כ-13 שנה.

בימים אלו אנו מציינים כבכל שנה את אירועי חודש הגאווה, אירועים העומדים השנה בסימן הזוגיות ההומו-לסבית. אני פונה אליכם נבחרי הציבור בשם קהל רחב המאגד מצביעי ימין ושמאל נשים וגברים, שכירים ועצמאים, פקידים וחיילים, אישי ציבור ומשלמי מסים, שזכויות בסיסיות נמנעות מהם והם מופלים על רקע נטייתם המינית. זהו איננו ויכוח פוליטי אלא נושא חברתי עקרוני דמוקרטי במהותו המקיף את כל גווני הקשת הפוליטית ואותו יש להעמיד לדיון פתוח וציבורי.

בישראל כיום הזוגיות ההומו-לסבית נמצאת במאבק להכרה חברתית ומשפטית. המאבק שלנו איננו בא כאלטרנטיבה או מתחרה לזוגיות התרו-סקסואלית אלא כמסגרת לגיטימית החיה בשלום לצד מסגרות זוגיות אחרות.

המאבק למען הכרה בזוגיות שלנו מתמקד במספר תחומים: הראשון, מתן מעמד חוקי לזוגות הומו-לסבים, השני, מתן הטבות לבן או בת הזוג וביניהן זכויות סוציאליות, משכנתאות וזכויות במקום העבודה, והשלישי, קבלת ההורות ההומו-לסבית.

מתן מעמד חוקי לזוגות חד-מיניים חייב להוות חלק ממצע האני מאמין החוקתי של המדינה על-ידי כינון חוקה ושמירה על חוקי יסוד שהשוויון הנו מרכיב בסיסי וחשוב ביותר בהם. נשיא בית-המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר טען במסגרת כנס שנערך על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה כי שוויון הנו ערך יסודי בחוקה, ערך זה הופקע מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו משום שהענקת מעמד חוקתי לשוויון יביא להכרה בין היתר בשוויון לנשים ולהומוסקסואלים.

הסטטוס המשפטי בנוגע למתן הטבות לבן/בת הזוג מעמיד את ההכרה בזוגיות הומו-לסבית במבחן נוסף. אין כל הוראת חוק האוסרת על אפליה בשל נטייה מינית במוסדות הביטוח הלאומי, בזכויות סוציאליות, בהענקת משכנתאות וכן בהטבות מס שונות לזוגות חד-מיניים. אין כיום הוראות חוק כלליות אלא פסקי-דין בודדים של בג"ץ המטפלים בסוגיות פרטניות. לשון החוק כתובה בלשון זכר ונקבה ולמעשה מוציאה מחוץ לגדר את הלגיטימיות של הזוגיות החד-מינית.

כחברה מתקדמת אנו חייבים לעמוד על מתן זכויות בסיסיות אלו, גם אם המשמעות הנה ויתור על קונצנזוס חברתי כללי.

מבחן נוסף העומד בפני הזוגות ההומו-לסבים לקראת הכרה וגושפנקה חברתית ומשפטית הנו זכותנו הראשונית להיות הורים ולהקים משפחה. על הכרה זו לכלול בסיס חוקי לאימוץ והכרה של המדינה במעמדה החוקי של אישה כאם לילדיה הביולוגיים או המאומצים של בת זוגתה. כיום חוק האימוץ הישראלי איננו מכיר בהורות חד-מינית משותפת, מקשה אף יותר על גידול ילדים בחברה לא סובלנית ומונע מבת הזוג לבצע פעולות יום-יומיות רגילות כגון רישום הילדים לגנים, לבתי-ספר וקבלת החלטות רפואיות לגביהם.

לפיכך המאבק שלנו למימוש הורות שוות זכויות חייב לעמוד ולעבור את מבחן המחוקק וכן את מבחן הציבור כל זמן שקיימת אפליה הניזונה מדעות קדומות, פחדים ובורות כנגד אורח החיים ההומו-לסבי.

אולם עלינו להיזהר מדיון ציבורי הכופה את רצונותיו ודעותיו על המיעוט כי הוא מסוכן לא פחות מעריצות שלטונית כלשהי. נשים לסביות במדינת ישראל נתקלות באפליה כפולה כנשים וכמיעוט מיני. הנוכחות שלה במציאות חיינו כנשות משפחה וכנשות קריירה הפך למראה שכיח. מעמד האישה בישראל כנושא מחקרי מעמיק מוצה ואילו שכרנו עדיין נשחק, אחוז המנהלות בסקטור הפרטי והציבורי נמוך ואפילו כאן בפרלמנט הישראלי המגוון ורב הדעות אחוז חברות הכנסת מועט. מצב זה הנו אבסורד ביחס למספרנו באוכלוסייה העולה על חמישים אחוזים.

אנו כנשים עומדות מול טרור אנטי-נשי בתוך המשפחה המאיים על חייהן וחיי ילדיהן של נשים רבות לאורך כל שדרות האוכלוסייה וסיכויינו לחוות הטרדה מינית במקום העבודה עומד על ההסתברות המקוממת של אחת לשלוש.

גם ממקום זה אנו חייבות לפנות לדעת הקהל ובאמצעותו למחוקק על מנת לקדם את מעמד האישה במקומות העבודה לפעול למען שוויוניות בשכר, לקבוע עונשים חמורים יותר בחוק נגד אלימות במשפחה, להגביר בקרב כוחות המשטרה ובקהילה את המודעות לסימני מצוקה של נשים מוכות ולגזור עונשי מאסר חמורים בפועל על האשמות של פגיעה בנשים.

שיח ציבורי חף מדעות קדומות יקדם את המאבק באפליה ואף אותנו כחברה שוויונית וסובלנית יותר למימוש החזון האמיתי של חירות ושוויון במדינת ישראל.

אני מברך את כל מי שהגיע לכאן. צר לי שהשנה
הגיעו קצת פחות מאשר הגיעו בשנים קודמות.

כי לפני חודש התקיים כאן עוד יום גאווה.

נקיים בעוד חודש עוד אחד בנושא החקיקה ואני
מקווה שאז יפעלו שיהיו יותר אנשים ושגם יגיעו יותר חברי כנסת.

בעניין זה אני רוצה להסב את תשומת לב האנשים שדיברו כאן ולומר שבמיוחד הפתיע אותי לטובה יוסף לפיד שאמר שלא יכול להיות מאבק רק להומואים וללסביות בלי קשר למאבקים אחרים ועד שלא נהיה חברה שוויונית בכלל, לא נהיה חברה שוויונית גם למיעוט ההומו-לסבי, והוא שכח לציין את הבי-סקסואלים והטרנסג'נדרים. כאמור, הוא הפתיע אותי מאוד לטובה בעניין הזה כי אני מאוד מסכים לזה.

אני רוצה להזכיר למספר חברים שנמצאים כאן היום שרק לפני פחות מחצי שנה, כאשר חברת מועצת עיריית תל-אביב, מיכל עדן, ארגנה מפגן תמיכה באהוד ברק, הגיעו למפגן הזה ברחוב שינקין כמה וכמה חברי כנסת מהליכוד שהם תומכי שרון. איפה הם? הם כולם שרים היום בממשלת ישראל אבל איש מהם לא יושב כאן, איש מהם לא נמצא במאבק שלנו אבל את הקולות שלנו הם רוצים. אנחנו טובים כדי להצביע, אבל כשיש יום שהוא שלנו, איש מהם לא הגיע לכאן, לא השרה ציפי לבני, לא השרה לבנת, לא השר שלום סילבן. איש מהם לא נמצא כאן, איש מהם לא שלח הודעה שיש לו מסיבה לעוזר הפרלמנטרי שלו, אין להם כלום אלא אין להם זמן וחשק להתעסק אתנו והם פוחדים מחברי המרכז חובשי הכיפה שמצביעים אצלם בבחירות למרכז ולא משום סיבה אחרת הם לא כאן. הם אתנו בדעותיהם, הם אנשים ליברלים, הם מתקדמים, הם הכל, אבל הם לא יבואו כי הם פוחדים מעונשם של הבוחרים במרכזי המפלגות שלהם.

לכן הערכה כפולה ומכופלת לאותם חברי מפלגות שכן הגיעו לישיבה וראינו הייתה כאן נוכחות של חצי סיעת שינוי, למעלה משליש חברי הכנסת מ-מרצ, חברת כנסת מסיעת המרכז, וחברת הכנסת של הסיעה הגדולה ביותר יעל דיין. זו בושה שמסיעת העבודה נמצאת רק חברת הכנסת יעל דיין, הצדיקה בסדום, אבל הנחמה שלי היא שבכנסת הבאה לא תהיו הסיעה הכי גדולה, כך שזה כבר לא כל כך משנה כי אז אולי תהיו מיוצגים בהתאם לכוחכם.

יעל, אני מצטער מאוד שאני קצת בוטה.

אנחנו עושים להם הנחות כי הם אומרים שממילא
יעל דיין שם ואנחנו תומכים בה ונצביע אתה.

אני רוצה בכל-זאת לגלוש מעט לנושא המאבק
ולאותו נייר שביקשנו לחתום עליו שהוגש מטעם המועצה הפוליטית לזכויות הגייז בישראל שאני גאה להיות חבר בה, נמנה על מייסדיה וחבר הוועד שלה.

אנחנו חייבים להבין שזה לא עניין של צרות עין. זה לא שעיננו צרה במיעוטים אחרים, בנשים רוסיות או עולים מחבר העמים, שיקבלו אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים ואנחנו לא. דיבר על זה קודם דוקטור גרוס, דיברה על זה חברת הכנסת ענת מאור. בית-המשפט העליון, בגלל חוסר החקיקה, נתן פרשנות בהתאם לערכים שהוא מאמין שהם ערכי יסוד בחברה, אבל כשתהיה חקיקה והחקיקה הזאת לא תכלול אותנו, זה יפגע בנו. החקיקה הזו מחזירה אותנו עשרים-שלושים-חמישים שנה אחורה מפני שיגיד בית-המשפט שהמחוקק דיבר וכשהוא לא הזכיר אתכם, סימן הוא לא כולל אתכם בין אותם אנשים שזכאים להכרה ותהיה לו אסמכתה. הוא יבוא עם הצעת החוק של ביילין ושל שטרית של אנשים טובים אחרים שהערנו את תשומת לבם, אבל הם התעלמו מאתנו. הם רוצים לעשות טוב אבל לעשות זאת על גבנו.

אנחנו לא נשכב על הגדר כדי שגופים אחרים ייהנו מזכויות שמגיעות גם לנו. זה לא שעינינו צרה אבל הם בועטים בנו בדרך בזכויות שלנו ובזוגות. לא יהיה מוסד הידוע בציבור כשיש חוק נישואין אזרחיים כי אלה דברים סותרים, כי אין דבר כזה. אם יש אפשרות אחרת חוץ מנישואין ואנחנו לא נכללנו בה, סימן שהחברה בישראל באמצעות שלוחיה לא רצתה שאנחנו ניכלל בה. לכן אנחנו חייבים להילחם בחוק הזה כדי שלא יעבור גם במחיר שאנחנו נשב בקואליציה אחת עם נסים זאב. אני אומר, גם במחיר הנורא והאיום הזה, אבל אין לנו ברירה. נכון אמר יוסף לפיד שעד שלא יהיה שוויון לכולם, לא יהיה שוויון לאף אחד. עד שלא יהיה שוויון לנו, לא יהיה שוויון לאף אחד אחר. אם עושים צעד, ולדעתי צעד פוליטי חסר סיכוי, לנסות נישואין אזרחיים, אז אפילו בתיעוד של הניסיון חייב להיות שניסו לכלול גם אותנו. לא תיתכן אפליה הומופובית נגדנו כדי לעשות ניסיון לקדם גופים אחרים. לכן כולנו מחויבים לפעול כנגד החוק הזה אם הוא יוגש מבלי שאנחנו ניכלל בו.

אני יודע שלחברת הכנסת גלאון יש חוק שכולל גם אותנו. זה לא שאנחנו נגד נישואין אזרחיים, להפך, כולנו נצביע ונתמוך בהסתייגות שיכללו אותנו, בעד חוקים שיכללו אותנו, ואני מקווה שלא יצביעו חברי כנסת שהם חברינו וידידינו בעד חוקים שגורמים להרעת מצבנו ולשליחתנו עשרים ושלושים שנה אחורה.

כאמור, אנחנו נקבע ישיבת ועדה בנושא הזה.
אתה מיצית את הנושא הזה עד תום ואתה מוזמן לבוא לישיבת הוועדה שתתקיים בנושא הזה. אתה יכול לשלוח את דבריך היום ונסתפק בזה. אני חושבת שניהול המאבק הזה מבלי שאנחנו יושבים בצורה מסודרת הוא לא נכון. אתה מתעקש, בבקשה, שמענו את דבריך. הרי יש תשובות לדברים שאתה אומר, הרי אפשר גם לדבר על ארצות אחרות ולראות מה קורה שם. זה לא שכולם עשו נישואין אזרחיים שכוללים.

השאלה מתי עשו את זה.

ביקשתי לא לפתוח דיון בנושא.

יש היום גורמים בקהילה שמנסים להכניס תריז
בין המאבק של הלסביות למאבק של ההומואים ואני בעיקר כולל את יותם הראובני הסופר שיצא עכשיו בתיאוריה חדשה של הקמת איזושהי ישות הומואית בתוך ישראל כשאת הישות הלסבית הוא מרחיק אותה לאי לסבוס. זאת אומרת, הומואים מכל העולם בואו לישראל למדבר יהודה, שם נעשה מדינה רק של גברים הומואים, והלסביות, הוא אומר, לא שייכות בכלל לאותו מאבק. הוא אמר במפורש שאין לנו שום דבר במשותף אתן.

אני רוצה לומר שהייתי ילד, בגרתי, אני עכשיו יושב-ראש האגודה ואני אף פעם לא הבנתי במשמעות העמוקה את חילוקי הדעות בין ההומואים ללסביות. המאבק שלנו הוא מאבק משותף, הוא מאבק זהה ורק ביחד נוכל לקדם אותו ובאמת מספיק עם חילוקי הדעות שנובעים רק מדבר אחד, שהן מעדיפות בנות ואנחנו מעדיפים בנים. צריך לגנות גם מכאן אפילו את יותם הראובני עם הרעיון הנואל הזה שמדינה ומאבק נפרדים ללסביות ולהומואים.

אני שומעת את זה פעם ראשונה ותודה על
האינפורמציה.

בדרך כלל אני לא נשאר כאן עד הסוף, אלא אני
בא לתדלק ואפילו לתדלק את המבוכות שלי בתור אדם שהוא קצת יותר פרובינציאלי מאחרים וחושב תמיד שהדברים הם מובנים מאליהם אבל מסתבר שהם לא כל כך מובנים מאליהם.

אין שום ספק וכולם כבר אמרו שבסך הכל מדובר כאן על מאבק אחד כולל של אנשים שחושבים שצריכים להגדיר אנשים אחרים, ובמקום שיש מפלגות ליברליות שאומרות שהמדינה במרכז, הבעיה שלנו תהיה תמיד קיימת. אנחנו חשבנו שמובן מאליו שאדם אומר, אם הוא איש או אישה או משפחה או אבא או אימא או יהודי או כל דבר אחר, ככה זה נראה לי. אני חושב שאין ספק שכל הדברים האלה הם כרוכים, אבל אני בכל אופן לא בטוח, ולא בשביל לפתוח את הוויכוח השני, שכל הדברים האלה יגיעו לחוף המבטחים ביחד. אני יכול להבטיח למנחם שכל מי שיושב כאן יצביע בעד מגן דוד אדום הכי אדום שיכול להיות.

אני אף פעם לא מבין למה לא מגיעים לכאן יותר חברי כנסת, כי במשך שנתיים התרשמתי שלחברי כנסת ופוליטיקאים בכלל אין נטייה מינית, לא הומו-לסבית ולא אחרת. לכן אני בסך הכל בגדר שומע, אוהד, פרח כמורה, שליח פיצה של החוג.

אני מתנצלת שאני צריכה לצאת כי מחכים לי,
אבל אני רוצה לומר משפט אחד חשבתי שלא נצטרך הפעם לומר אותו בפורום הזה.

כשקיבלתי את ההזמנה של יעל דיין – וברכות על ההתכנסות הזאת – אמרתי שהשנה כבר בטח לא יהיה לנו עוד פעם את נסים זאב והאחרים, אלה שהקדמה עוד לא הגיעה לפתחם ועדיין נשארו מעבר להרי החושך תרתי משמע. חשבתי שהפעם אנחנו כבר לא נהיה שם, אבל בדרך לכאן, כשיצאתי מישיבה סוערת אחרת, שמעתי את נסים זאב מדבר על זה שבכלל לא הייתם צריכים להיכנס לכנסת ישראל וכי בשום מקום בעולם לא מאפשרים התכנסות שכזאת אלא מתביישים, חשבתי שאני גאה להיות כאן אתכם, אני שמחה להיות כאן אתכם, ועוד נכונו לנו הרבה מאבקים ואנחנו נהיה אתכם לאורך כל הדרך.

דווקא בימים קשים אלה יש את הצד האחר
שמעבר למתרס, בצד של הרשות הפלשתינאית, שם נאנקים גם הלסביות וגם הומוסקסואלים והם סובלים מהתעללות קשה וזה משום שכל נושא זכויות האדם ברשות הוא דבר שפשוט לא קיים, וזה בלשון המעטה. אנשים נשלחים לכלא ללא משפט וללא עורך-דין ועוברים עינויים. לאחרונה אנחנו עדים לתופעה שהרבה מאוד הומואים ולסביות פלשתינאים פונים

אלינו בבקשה לעזרה. אני יודע שניסיתי להפוך כל אבן כדי לעזור ולשמחתי אכן הצלחתי למצוא כמה דרכים ואכן יש מספר דרכים בהן ניתן לעזור, אבל זה לא המקום להרחיב עליהן.

אני פשוט מנצל את הבמה הזאת כדי לקרוא להם לפנות לאגודה כדי שנוכל לעזור להם.

הייתי רוצה להזכיר את אלה שלא נמצאים כאן אתנו היום, את אותם אלה שנפטרו מאיידס וביניהם גם חברים טובים שלי שראוי שייזכרו.

אני מייצגת את הטרנסג'נדרים בוועד האגודה.
שמעתי בתשומת לב את כל מה שנאמר כאן כאשר חלק מהבעיות האלה גם נוגעות לציבור שלנו, למרות שלנו יש בעיות ייחודיות משלנו.

הבעיה הראשית העיקרית שלנו היא כמובן לזכות בלגיטימציה ובהכרה תרתי משמע, שזה אומר גם ידיעה יותר גדולה בקרב הציבור הרחב. בניגוד לציבור ההומואים והלסביות אני חושבת שהמידה שבה קיימים סטריאוטיפים ודעות קדומות לגבינו היא לאין שיעור הרבה יותר גדולה למרות שהדברים התחילו לזוז בשנים האחרונות, אבל עדיין הדרך ארוכה מאוד. יש בעיות בנוגע לכל מיני קשרים ומאוויים עם הממסד, קשרים עם משרד הבריאות ועם הביטוח הלאומי ומשרד הפנים. אני עצמי אישית התנסיתי בניסיון של משרד הפנים להפעיל את נחת זרועו כלפי בצורה בלתי חוקית ורק בעזרת כמה אנשים טובים, ביניהם חברת הכנסת גלאון, הצלחנו לא רק לכופף את המשרד אלא גם לקבוע תקדים, אבל עדיין יש דברים רבים שצריכים להיעשות.

לאחרונה התעוררה בעיה מאוד קשה שנוגעת לחלק מהחברות שלנו שלצערנו עוסקות במקצוע העתיק וזאת מציאות שבאמת יש להצטער עליה אבל היא עובדה, כאשר מסתבר שהטרנסג'נדריות הן הציבור היחיד לגביו משרד המשפטים מוצא לנכון להפעיל בקפדנות וללא יוצא דופן את החוק שאוסר על פרסום מודעות זנות כאשר לגבי כל האחרים החוק הזה למעשה מהווה אות מתה. אנחנו מנסים לשנות את הגזירה הזאת, אבל זו רק דוגמה אחת של הכוח שיש לדעות הקדומות ולסטיגמות שעדיין קיימות לגבינו. רוב הציבור עדיין עמוק בארון.

אני חי בזוגיות כבר עשרים שנה, ואני מצפה שהמדינה תכיר בזוגיות שלנו.

תודה רבה. חיה שלום, יקירת הקהילה, בבקשה.

אני רוצה להודות לקהילה שמציינת אותי. אני חושבת שלא יכולתי להחזיק בתואר של יקירת הקהילה לולא הקהילה עצמה. יש כאן חברות שמראשיתה של קל"פ, הן-הן בסופו של דבר התנדבו לקהילה במשך כל השנים האלה. אני מוכרחה לומר שזה אחד הארגונים היחידים בעולם כארגון ספרטיסטי, בדלני, של נשים בלבד, שמחזיק מעמד כל כך הרבה שנים, ודאי בגלל הרוח ששורה על קל"פ. אני רוצה להודות ליעל דיין, כבר עשר שנים את ממשיכה כאן למשוך את העגלה הזאת, כל פעם להיאבק מחדש, כל פעם להביט פנימה. באמת תודה רבה.

אני רוצה גם לחזק את מה שאמר אייל ואחרים כאן, שהמאבק שלנו הוא רק לעצמנו. המדינה שלנו נמצאת במצב עלוב למדי בנוגע לזכויות, בנוגע להכרה במיעוטים, בנוגע לדיכוי של עם אחר. כל עוד לא נתקן את המדינה הזאת, את החברה מבסיסה, אנחנו ודאי לא נוכל לקדם את זכויותינו. אם נתקדם צעד אחד, אנחנו ניסוג כמה צעדים אחורה, כי כל עוד הבסיס איננו חזק אנחנו לא יכולים לפרוץ קדימה. לכן אני חושבת שחשוב מאוד שהקהילה תתגייס גם היא כקהילה, ולא כיחידים, למאבקים האלה. כמו שצויין, כל עוד אנחנו עם כובש, יהיה לנו בהחלט קשה מאוד לקדם את הנושאים שלנו. תודה רבה.

תודה רבה. רות, בבקשה.

אני אם חיפאית, הבת שלי חיה בזוגיות כבר עשר שנים. רציתי להגיד שיש לי הרגשה שההבדל בין העולם של ההומוסקסואלים והלסביות לבין העולם של ההטרוסקסואלים הוא בכך ששתי נשים הן שתי נשים ושני גברים הם שני גברים ואין שום תחרותיות ביניהם, ולכן הזוגיות שלהם היא כל כך מקסימה. היא זוגיות של אהבה, של פירגון ושל נתינה בלי שום חשבונות, וזה פשוט מקסים לראות את זה.

תודה רבה. ללא ספק זו גם אהבה, כפי שנאמר כאן, אהבת הורים ולא רק קבלה. גם מקבלים מצב, אבל שלב הקבלה כבר ברור לכולנו, אחר כך יש הרבה מעבר לזה - לא רק שקיבלו אותך, אלא אוהבים אותך ואהבה מתחזקת והחיים אמיתיים. אני רוצה לתת רשות דיבור לעוד שני גברים. חגי, בבקשה.

אני אעשה כרצונו של ידידי, מורי ורבי ישי, שמפאת השעה המאוחרת נאלץ לעזוב. הישיבות האלה נראות אולי שגרתיות, אבל אני עדיין מתרגש, לא רק בגלל שמציינים גאווה בכנסת - -

זה היה לך ברצף פעמיים.

את מצליחה במשך שמונה שנים למשוך תל-אביבים פעם בשנה להגיע לירושלים...

תאמין לי שזה בעייתי לי. כשאני ביום רביעי יורדת לתל-אביב, בערך בשורש קבעתי את נקודת התפנית. כשאני פונה בשורש ומתחילה הירידה, אני מרגישה שאני בעולם אחר.

בועז הדס, בבקשה. אבל אל תקרא מהכתוב, תרגיש חופשי, תאמר שניים-שלושה משפטים ותשמור את מה שכתבת להיסטוריה או לפעם הבאה. אנחנו פשוט חייבים לסיים.

אני מארגון "העשירון האחר", שהוא תא הסטודנטים ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס באוניברסיטה העברית בירושלים. אנחנו צריכים לזכור שגאווה זה כמו ציונות. למה חשוב לי להגיד את זה? גם יש לנו תומכים בחוץ. כשאנחנו מדברים על הציונות, יש לנו הרבה ידידים ותומכים. כשאנחנו מדברים על הקהילה, יש המון סטרייטים שמפרגנים ואוהבים ומשתתפים וגאים להיות חלק מהחברה הזאת שנותנת לנו להיות חלק ממנה.

אבל אם הכל היה כל כך ורוד, בכלל לא היינו באים לכנסת, זה פשוט היה מובן מאליו. מה שהכי חשוב לי להגיד - יש לשים לב שהרבה פעמים אנחנו מאוד מהר בורחים לגאווה, רצים לגאווה, ולא מתעכבים לרגע על הכאב, ויש הרבה-הרבה כאב. מילת הקוד של הכאב היא הומופוביה, דיכוי - דיכוי מתלישות, דיכוי מבדידות. אני יכול להגיד אישית שהדיכוי הזה הוא לא להכיר ולא לדעת, אי הידיעה שבכלל יש עוד אפשרות, ועבורי הכאב הזה היה כאב של בגיל 30 לפרק משפחה ולהתחיל חיים חדשים. אני יכול להגיד שהיום הגאווה השתלטה אולי על הכאב, אבל זה יושב שם וזה מאוד משמעותי. זה הכאב המוכר או המסורתי, אבל יש גם הכאב שאני קורא לו הדיכוי ה-up-to-date, ההומופוביה המודרנית העדכנית. מבחינתי המילה שמתארת את זה היא עלבון. כשמגדירים אותנו ומקבלים אותנו בתור "לא משנה עם מי אתם שוכבים, זה בסדר", זה מעליב. והציפייה שנהיה פחות בולטים, כי אם נהיה שקטים אז אפשר יהיה לסדר חברה סובלנית ומקבלת ופוליטיקלי קורקט, ואולי אפילו יוכלו בדרך לסדר לנו כמה זכויות. אם מסתכלים על ההיסטוריה של החקיקה - ואי אפשר להמעיט בערך של כל מה שקרה - זה כמעט תמיד היה "ארוני", בדלת האחורית השגנו את הזכויות שלנו.

אני רוצה לצטט את דברי חברי לוועד, נמרוד, שדרך הכנה של פעילות בנושא ההומופוביה אמר משפט שהוא פשוט ענק: כגודל הדגל כך גודל הכאב. בעניין הזה של הומופוביה שבאה לא מהחשוכים והאלימים אלא ההומופוביה שבאה מהסובלנים, שפשוט מצפים מאיתנו להיות בשקט. מה שאני טוען שצריך לעשות, זה לא לחכות אפילו שנייה ולהגיב ולהתגאות ולהתבלט ולהניף את הדגלים הכי-הכי גדולים שניתן, כי מגיע לנו.

אני מודה לך. אלה היו מילים נהדרות. אני רוצה לומר בכובע השני שלי, אבל אפילו לסביות לא מבינות את זה. כשאני מדברת על זכויות נשים, על אפליה נגד נשים ועל אלימות נגד נשים, וכשאני מדברת עם הקהילה על הדברים האלה זה נראה שאנחנו מסודרים, אנחנו מחצית האוכלוסייה, אין דבר כזה נשים שרוצות או לא רוצות להיכנס ולצאת מהארון, אז אין בכלל הבחירה אם להודיע שאני אישה או לא, האם הנטייה שלי תוחצן או לא. כשמדברים על מדינת ישראל והיחס להומופוביה והכאב של ההומופוביה והיחס לקהילה, ואני אומרת את זה עכשיו במלוא הכאב אבל במלוא האחריות, תאמינו לי שמחצית האוכלוסייה כאן לגווניה - וזה לא משנה אם מדובר בעולות או ערביות או צבריות או מדעניות או מובטלות או מוכות או כאלה שמתעללים בהן - מקופחת. עדיין לגבי מחצית האוכלוסייה, המחצית הנשית של האוכלוסייה במדינת ישראל - תאמינו לי - לא כגודל הדגל אלא כגודל מחצית האוכלוסייה כך גודל הכאב והעוולות. והחקיקה בנושא הזה היא מאוד מסודרת ולא בדלת האחורית, החקיקה יפהפייה אך היישום שלה שואף לאפס. אז יש חוק שכר שווה לעובדת ולעובד ויש 40% פערי שכר. אני לא נכנסת כאן לתפקיד הראשי שלי, שהוא נושא מעמד האישה, אבל אני רוצה לומר שכאשר אנחנו מתקדמים בהישגים שלנו, לא צריך לראות את הקהילה מין תחתית שממנה צריך לקום ולאזור כוחות. יש קבוצה יותר גדולה שהיא במצב יותר קשה, אנחנו חייבים גם בזה לשתף פעולה, והדברים לא נמדדים בכך שאחד סובל יותר ולכן מקדישים פחות לשני. זה מחזיר אותנו לפתיחה של האירוע היום, כאשר חברי הכנסת מצידם וחברי הקהילה הבינו את הצורך בהאחדה של כוחות ביותר מאשר הנקודתיות של המאבק שלכם על הזכויות שלכם.

אני מודה לכל מי שבא גם מירושלים אבל בעיקר ממקומות מרוחקים. כפי שאמרתי, עוד לפני הפגרה נקבע ישיבת ועדה בנושא חקיקה. שבנושא הטרנס-ג'נדרים אני מעוניינת לעשות ישיבה נפרדת כי כפי שנאמר פה אלו בעיות נפרדות, ואנחנו נשב ונבחן דרכים לעזור. אני מכירה חלק מהבעיות גם בעבודה, גם בעבודה בזנות, גם בנושאים של רישוי, גם בנושאים של משרד הבריאות וניתוחים וכן הלאה. ננסה לרכז את הבעייתיות ולשבת על זה בנפרד.

תודה רבה לכם וחג שמח ושבוע שמח.

(מחיאות כפיים)

הישיבה ננעלה בשעה 15:10.