פרוטוקולים/מעמד האישה/3266




-2-
הוועדה לקידום מעמד האשה (126)
11/6/2001

פרוטוקולים/מעמד האישה/3266
ירושלים, כ"ז בסיון, תשס"א
18 ביוני, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 126

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה
‏יום שני, כ' בסיון התשס"א (‏11 ביוני, 2001), שעה 15:30

חברי הוועדה: יעל דיין - היו"ר

יעל הרמל - מנהלת היחידה לרווחת הפרט והמשפחה, משרד העבודה והרווחה
עדנה גרוס - מנהלת מחוז ת"א והמרכז, משרד העבודה והרווחה
מנחם וגשל - מנהל אגף תקון, משרד העבודה והרווחה
שוש קרק - מפקחת, משרד העבודה והרווחה
תמר קליין - מפקחת, משרד העבודה והרווחה
עו"ד בתיה ארטמן - יועמ"שית, משרד העבודה והרווחה
חיותה שנאבל - מנהלת השרות לטיפול בנערות ונשים במצוקה, משרד העבודה והרווחה
תנ"צ נורית זיו - רמ"ד נפגעי עבירות, המשרד לבטחון פנים
נילי קהלני - פניות הציבור, המשרד לבטחון פנים
עו"ד תמר חריף - לשכה משפטית, המשרד לבטחון פנים
כלאי טל ניסן-שחף - עוזרת ליועמ"ש, שרות בתי-הסוהר, המשרד לבטחון פנים
סג"ד ירונה לינהרד - רע"ן טיפול ושיקום, שרות בתי-הסוהר, המשרד לבטחון פנים
נאוה קונפורטי - מנהלת מרכז למניעת אלימות במשפחה
צביה אוחנה - מנהלת לשכת הרווחה ביבנה

דנה גורדון

רשמה: אירית שלהבת

1. פתרון לאשה שבעלה עומד להשתחרר ממעצר בגין אלימות במשפחה ואינה רוצה לעזוב את ביתה.




פתרון לאשה שבעלה עומד להשתחרר ממעצר בגין אלימות במשפחה ואינה רוצה לעזוב את ביתה

אני פותחת את ישיבת הוועדה. התכנסנו כאן כדי לדון במקרה שבו אשה מוכה שבעלה יושב במאסר מרגישה מאויימת, כאשר האיומים של בעלה ישנם, או שהם גוברים כעת לקראת שחרורו מבית הכלא. האשה חיה בחרדה מכיוון שבעלה מבטיח שהוא יחזור. יש רק כלים מועטים שיוכלו לתת לה הגנה וכעת אין כלים נוספים.

מכשול נוסף במקרה זה הוא שהבעל האלים ריצה את כל תקופת עונשו. הוא לא קיבל שליש על התנהגות טובה, מאחר והוא המשיך לאיים עליה, וכעת הוא משתחרר בתום תקופת המאסר.

ידוע לנו שרוב האנשים הנאסרים בגין אלימות במשפחה לא רוצים לחזור לבית הכלא ולכן כשהם משתחררים מן המאסר הם לא ממשיכים בהתנהגות האלימה. לא כך במקרה הזה, שבו הבעל ממשיך לאיים על אשתו שהוא יפגע בה.

הפתרון שהוצע, לשלוח את האשה למקלט לנשים מוכות כאשר הבעל משתחרר מהכלא, לא מקובל עלי. אותו דבר לגבי הפתרון של הוצאתה מן הבית.

אני מבקשת לא להיכנס כאן יותר מדי לזכויות הנידון. הבעיה היא הסיכון העצום שבו נמצאת האשה. אם הוא לא מיצה את הזכויות שלו והוא מקבל שחרור בתנאים מגבילים, מקבל שליש וממשיך לאיים, אז יש לנו כאן אובייקט בסיכון מאוד גבוה, גם לאשה וגם לילדים. באותם מקרים זה כל המשפחה. אשמח לשמוע.

ביקשתי מחברת הכנסת יעל דיין שנקיים את הישיבה המשותפת הזאת ביחד. אני רוצה לומר מה היתה הסיבה. נכחתי כבר ב-4-5 ישיבות שבהן קיימנו כאן בוועדה תחקור על רצח של נשים לאחר מעשה. יותר ויותר אני יוצא בתום הישיבות האלה במין תחושה מאוד קשה, כביכול כולם היו בסדר אך האשה נרצחה. אני לא אומר שכולם היו בסדר כי אני חושב שזה משחק מילים. כל אחד אומר בדיוק מה הוא עשה, כולם עשו את המצופה מהם ובכל זאת האשה נרצחת.

לפני שאגיע למצב שבו אשלים עם העובדה שיש כנראה מכסה מסויימת של נשים במדינת ישראל שצריכות להירצח בשנה, חשבתי שיש לנו כאן מקרה, ובאמת השם הוא לא רלוונטי כאן, שדרכו אולי ניתן פעם אחת להשתמש בשכל הקולקטיבי. נשאלתי מה יכול להיות בישיבה הזאת יותר מאשר בכל הישיבות האחרות. ההבדל הוא אחד, לדעתי אף אחד לא צריך לשבת בישיבה הזאת ולספר מה הוא עשה, כי אם הוא לא יגיד מה הוא עשה בסדר אז עלולים לחשוב שהוא היה אשם ברצח, ואז כל אחד עוטף את הדברים האלה בעשייה. הפעם, ברוך השם, הכל עדיין בסדר.

אולי בשכל הקולקטיבי נוכל פעם אחת לנסות לחשוב על איזה פתרון יצירתי. אני לא אחזור על כל מה שאמרה חברת הכנסת יעל דיין. למה להוציא אותה מהבית? אולי צריך להוציא אותו מהבית? אבל הרי אי אפשר להוציא אותו מהבית. האם נחזיק אותו כל חייו בבית-סוהר? אז הוא יחזור הביתה. את כל הדברים האלה אנחנו יודעים. השאלה היא האם אנחנו מסוגלים להגיע לאיזה חשיבה יצירתית - אולי טעונה חקיקה ואולי לא - שתאמר מה אנחנו צריכים לעשות במצבים האלה. זאת הסיבה שפניתי וביקשתי שכל הקבוצה הזאת תשב ביחד לנסות לבחון את הדברים. האשה הספציפית היא באמת לא ה-issue.

רציתי לציין שהבעיה של הפחד הנורא קיימת גם לגבי חופשות (חופשות רגילות וחופשות בחגים). אנחנו נתקלים בפניות, אך אז ניתן לספק כמעט שמירה אינדיבידואלית ואת זה יותר קל לעשות. בכל מקרה יש קשר עם המשטרה המקומית. לא מצאנו מקרי רצח שקרו בחופשות על אף שהיו איומים. הבעיה היא באמת בזמן השחרור מבית הכלא. למרות שיש פניות לא מעטות האומרות שהנה אדם זה השתחרר, יש מקרים בהם אותו אדם מצליח לממש את האיומים אחרי ישיבה בבית-סוהר.

יש לנו נסיון עם מספר מקרים בה טיפלנו בשנה האחרונה. אתאר באופן כללי מה נעשה, ובאופן ספציפי את המקרה הזה, בלי להזכיר שם, משום שאפשר מזה ללמוד על איזה מודל עבודה.

היו מספר מקרים - מקרה אחד בתל-אביב, מקרה שארע לאחרונה במחוז הדרומי, המקרה שלפנינו במחוז המרכז - בהם אדם אלים עומד להשתחרר מהכלא ואז יש איזה מידע - האשה פונה או מישהו אחר פונה - ותוהים מה לעשות. זה מגיע בדרך כלל לשולחני - אני ראש מדור נפגעי עבירות במטה הארצי, אחראית על נושא אלימות בין בני זוג.

במקרה זה חבַרְנו לגברת דפנה בוסתן, שהניעה מהלך של נעמ"ת בכל הארץ, אשר סייעה לאשה להוציא צו הגנה או צו מניעה. גיבו אותה מבחינה משפטית. ביקשנו משירות בתי-הסוהר את הערכת המסוכנוּת - על-פיה הוא ישב בבית-הכלא ולא היה מוכן לקבל טיפול - וכיצד הם מעריכים את המסוכנוּת שלו היום. את הערכת המסוכנוּת הזאת פיזרנו בין כל האנשים שאמורים לטפל מיידית כאשר תהיה הפרה של אותו צו. אין דרך חוקית אחרת. נתנו בידי האשה את השמות ומספרי הטלפון של כל האנשים הרלוונטיים עבורה בתחנה. הם תודעו לגבי האירוע, זאת אומרת שהמת"ח (מפקד תחנה), חוקר מסויים וקצין מסויים ידעו שהאשה הזאת יכולה לפנות אליהם. הם קיבלו לידם את הערכת המסוכנוּת ונאמר לאשה שהם יהיו הכתובת שלה בתחנה.

במקביל - בדרך כלל זה נושא של תביעות, כי זה הפרה של צו - התביעה המשטרתית מיודעת. הם מקבלים תמונת מצב, מקבלים את שמות האנשים בתחנה שמטפלים במקרה, את שם האשה ואת הערכת המסוכנוּת ונפגשים עם האשה.

בדרום בינתיים לא קרה שום דבר, לשמחתנו, ונקווה שלא יקרה. פה - כולנו מקווים.

בתל-אביב היה מקרה מזעזע של אדם שפשוט לא היה מוכן להרפות, בדיוק אותו דבר, הוא ויתר על שנתיים (שהם שליש מהמאסר). בסופו של דבר הוציאו צו מניעה וכולם תודעו, לרבות התביעות המשטרתיות. לא נקפו לדעתי 10 ימים וכל מה שהוא עשה הוא להגיע למקום עבודתה של האשה, זה הכל. לולא החבירה של כולם והידע המוקדם מה צריך לעשות, והאפשרות שלה לגשת לאדם מסויים, והערכת המסוכנוּת שכבר היתה קיימת, אני אומרת לכם כתובעת לשעבר שהיו מגלגלים אותה מכל המדרגות. אבל מייד האיש נעצר, מייד הוגש כתב אישום, מייד ניגשה תובעת בכירה לבית-המשפט, עם הערכת המסוכנוּת הזאת ביד, עם הסיפור הנוראי של מה שקרה בשירות בתי-הסוהר וחוסר הנכונות שלו לקבל טיפול ומה רמת המסוכנוּת שלו. הוא נעצר עד תום ההליכים על עצם העובדה שהוא הגיע וחיפש אותה במקום עבודתה, על אף שהוא כלל לא דיבר אותה. על אף שהוא כבר ריצה מאסר של 6 שנים הוא קיבל כעת מאסר בפועל של 9 חודשים, שבערעור הוכפלו ל-18 חודשים, על עצם העובדה שהוא הגיע למקום עבודתה. מה יהיה כשהוא ייצא? תמיד נשאלת השאלה הזאת. אבל זאת מכניקה של עבודה, איך עובדים נכון.

במקרה שלפנינו פנינו ליועץ המשפטי. הועברה פנייה ליחידת המשטרה הרלוונטית. מונה קצין משטרה לטיפול בנושא שקישר בין כל גורמי הטיפול המשטרתי, לרבות יחידות החקירה, הסיור, התביעה וכולי, לתדע את כולם. המשטרה הונחתה ליצור קשר עם גורמי טיפול בקהילה ועם גורמי רווחה וגורמים בנעמ"ת לצורך הוצאת צו הגנה והפנייתה למקלט במידת הצורך. ימסר בידי המתלוננת שם, מספר טלפון ופלאפון של קצין משטרה בתחנת המשטרה במקום מגוריה לצורך מתן מענה מיידי בכל פנייה. עם הפרת הצו או ביצוע כל עבירה אחרת על-ידי הבעל הונחתה היחידה הנוגעת בדבר לעצור את הנ"ל מיידית על מנת להגיש כתב אישום נגדו, כולל בקשה למעצר עד תום ההליכים.

כנ"ל עו"ד רקפת מנעמ"ת, העובדת עם עו"ד דפנה בוסתן, התבקשה לפעול להוצאת צו מניעה. נאמר לה שאיש הקשר שלה בנושא הזה הוא רפ"ק מסויים. נאמר שיש לדאוג לספק לגורמים המשטרתיים את כל חוות הדעת הסוציאליות.

פה אני פונה בבקשה כי לפעמים אנחנו נתקלים, אני לא רוצה להגיד בחוסר רצון, כי אף אחד פה לא לוקה לדעתי בחוסר רצון, אבל עובדה שלא מוסרים לנו את חוות הדעת הסוציאליות, את הערכות הסיכון וכולי. אנחנו מבקשים לקבל את זה לידינו כדי שנוכל בהחלט לפעול מהר.

עוד מתבקשים לשקול הפניית האשה למקלט לשם הגנתה, אם יש צורך, ולהודיע לאותה קצינה על כל ההתפתחויות בתיק. במקביל מודיעים לאותה רפ"ק מה צריך לעשות: ליידע גורמים, לאסוף חומר לגבי מסוכנוּת, לפנות לעו"ד דפנה בוסתן, ליצור קשר עם הרווחה.

נפגשו עם המתלוננת ובסופו של דבר כתבו לכולם: באחריות מת"ח ליצור קשר מיידי עם הגברת, ליידע את הגורמים וכולי. כל אחד יודע מה תפקידו.

היתה פגישה בחודש מאי.

הפגישה היתה ב-3.5 אך אלה דברים מאוחרים יותר, מ-13.5. זאת אומרת, כל אחד צריך לדעת מה הוא עושה. לדעתי אותו דבר צריך להיות במשרד העבודה והרווחה: פיזור הידע לגבי הערכת המסוכנוּת שלו.

האם הצו הוצא מראש?

בעת שהוא עמד להשתחרר, עוד לפני שחרורו מבית הכלא. עם השחרור מודיעים לו בשירות בתי-הסוהר ונותנים לו את הצו ביד.

מה קורה עם הסדרי ראייה? מה קורה אם יש הליכי גירושין? אנחנו מדברים על מצבים שהם יותר מורכבים מאשר מאויימת ומאיים. כמעט בכל המקרים שאני מכירה יש משפחה.

מבחינת המשפחה הספציפית שלנו, העניין של הסדרי ראייה לא היה אף פעם בעיה. כלומר, גם כשהוא היה בכלא ויצא לחופשות לא היתה התנגדות מצד האשה להסדרי ראייה. כשהוא היה בחופשות ההסדרים בוצעו מחוץ ליבנה וזה אמור להימשך בצורה הזאת. יש לנו כבר צו מבית-המשפט שאסור לו להיכנס ליבנה ואסור לו להיכנס לרחובות, כי האשה מטופלת במרכז למניעת אלימות במשפחה ברחובות ולא רצינו להגביל אותה מבחינה טיפולית.

יש בעיה עם הבן הקטן, שהסירוב שלו להסדרי ראייה בא ממנו ולא מהאמא. במסגרת פגישה שעשינו עם המחלקה במחוז שלנו, יחד עם האשה, סיכמנו שאנחנו נעבוד גם עם האשה וגם עם הילד כדי להביא אותו למצב שהוא יסכים להיפגש עם האבא. ברגע שהוא יגיע לשלב שהוא ירצה, לא תהיה בעיה מבחינת הסדרי הראייה. עד עכשיו לא היתה בעיה, גם במהלך החופשות שלו. יש בת בפנימיה והוא היה בקשר ישיר איתה, ללא שום בעיה. חשוב לציין שהילדים הם גדולים, חוץ מהבן הקטן. יש ילד בן 20, ילד בן 18, ילדה בפנימיה והבן הקטן שהוא בן 12, שלגביו אנחנו נצטרך לעשות עבודה.

מה קורה מבחינת הליך גירושין?

יש בעיות של פירוק שותפות.

זה עדיין בהליך. יש שם בעיה, מאחר והם לא מסכימים לגבי הרכוש. העובדת שלנו, פקידת הסעד לסדרי דין, היתה בכלא כדי לכתוב תסקיר משלים לגביו. הוא מאוד איתן בדעתו לא לוותר על הרכוש. האשה, מצד שני, איתנה בדעתה שלא לוותר על הבית כי היא חושבת שזה מגיע לה. יש שם סיפורים שלא יהיו קלים בכלל.

זה גם כן מוסיף ללחץ.

אם תהיה הסלמה, היא תהיה סביב העניין הזה. על זה אף אחד מהם לא מוותר. הבית הזה ביבנה הוא פרוייקט החיים שלהם וכל אחד מהם רואה את זה כחלק מעצמו. זאת הבעיה ואני מאוד מודאגת ממה שיהיה סביב הבית.

כשאנחנו ישבנו עם האשה היא העלתה את זה. היא היתה מוכנה בשלבים מסויימים לוותר לו וללכת לקראתו אך ככל שהיא ויתרה, הוא רצה יותר. היום היא הגיע למצב שלא משנה מה היא תיתן, זה לא יספק אותו והוא ירצה עוד. לכן היא אמרה: עצור! עד כאן! אנחנו ישבנו איתה קרוב לשעתיים וניסינו לפרק את זה ממש לפרוטות כדי שתבין לאיזה הסלמה זה יכול להוביל אבל היא אמרה: לא יעזור שום דבר. גם אם אוותר, גם אם אני אלך לקראתו וגם וגם וגם, הוא לא ירפה.

היא בהחלט הגיעה למצבים, בקישור של בית-המשפט, שהיתה מוכנה לפרק את השותפות חצי-חצי, כמו שמגיע, ואז הוא לא הסכים.

באיזה שלב עומד הדיון?

הדיונים מתקיימים בבית-משפט לענייני משפחה ברמת-גן והשופט קבע שהם ילכו ליחידת הסיוע של המגשרים. יחידת הסיוע ניסתה להביא אותם להסכמות בכל מה שקשור לפירוק שיתוף. מדובר על דירה משותפת, על משאית שהוא הצליח להעביר על שם אחיו ועל עוד חסכונות.

זה היה לפני שהוא נכנס לבית הכלא?

זה ארע לפני שנה, כשהוא היה בבית הכלא. יש רכוש משותף רב.

אם הגישור לא יצליח, זה יחזור לבית-המשפט.

עוד לא היה דיון. בית-המשפט דן עכשיו רק בעניין של ההרחקה. היה דיון מיוחד.

יש פסק-דין חדש על גישור נוסף. בית-המשפט הפנה אותם לגישור נוסף. יכול להיות שאחרי הגישור הזה יפסוק בית-המשפט.

האם יש בנפרד הליכי גירושין לצורך קבלת גט?

הוא הגיש בזמנו תביעה לגירושין אך הוא ירד מזה, למיטב ידיעתי. היא לא הגישה תביעת גירושין אבל היא תעשה את זה.

כרגע הבעיה היא סביב הרכוש. הם נדבקים לעניין של הרכוש. יש שם רכוש רב. הרכוש מסמל כאן משהו. זה מעבר לרכוש עצמו. הם בעצם לא יפרדו, לעניות דעתי אף אחד מהם לא יוותר לשני. הבעיות ימשיכו להיות סביב נושא הרכוש.

אם יש הליך גירושין, אם הוא ביקש וירד מזה והיא רוצה בזה, אז קודם כל חשוב שיהיה גט.

קודם כל שהיא תגיש בקשה. אנחנו צריכים לראות איפה עומד עניין הבקשה שלה.

אני רוצה להתייחס לשני אספקטים. אתייחס קצת למקרה הזה אבל גם באופן כללי. יש נקודה אחת שמתייחסת לתקופה מרגע שהגבר מואשם, נכנס לבית-הכלא, ועד לרגע שהוא יוצא ממנו באופן מלא. במקרה הזה יש פרק זמן של 30 חודשים. המודל שאימצנו, בפרט לאחר ששוחחנו עם האשה, הוא לראות איך אנחנו חוברים יחד. מר וגשל אמר שאשה נרצחת וכל השירות יוצא בסדר. השאלה היא מה עלינו לעשות כשיש כוכב של סיכון מאוד גבוה. הרי האור האדום לא הופיע כרגע. האור האדום הופיע ברגע שהגבר הזה הואשם שהוא איים על האשה, ירה עליה ופיקשש. האור האדום אז צריך להידלק ובגדול, ולא כשהוא יוצא מהכלא.

השאלה היא מה קרה מבחינת הגבר במשך פרק הזמן הזה. פעמים רבות אנחנו חוזרים ואומרים את אותם דברים: שהוא לא מוכן לקבל טיפול. הערכת מסוכנוּת נעשית צ'יק-צ'ק כשהולך לקרות עוד מעט אסון, אז מהר-מהר מתארגנים. מה זאת אומרת שהוא לא מוכן לקבל טיפול? הוא צריך להיות חייב. אם זה מחייב את שינוי החוק, אז כך צריך לעשות.

אני מאוד מסכימה עם מה שאמרה גברת עדנה גרוס, שהקטע של ההתעקשות של שני בני הזוג על הרכוש המשותף הוא באמת מטפורה למה שקורה ביניהם. אם לרגע נסתכל על האשה, בזמן שהגבר נמצא בבית-סוהר היא מתחילה לראות שהיא יכולה לנשום, ואני לא מגזימה. אנחנו הרי מכירים, האשה מתרגלת לנשום. אותה אשה הציגה את זה מאוד יפה. היא אמרה: "שמתי בצד את העובדה שהוא צריך עוד מעט להשתחרר", כי היא חייבת קצת אוויר.

אולם לצערי כל המערכות זקוקות לקצת אוויר, אז כולם נרדמים קצת. אנחנו חייבים להתייחס לכך ולראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי לא להיזכר אחרי, או שניה לפני.

אנחנו רואים את ה-loop הנוראי הזה, את המלכודת בה נמצא זוג כזה, ושל אשה בתוך טרור: שככל שהיא נותנת הוא רוצה יותר. הפרשנות שלנו יכולה להיות כביכול היא מתעקשת על הדירה הזאת. אבל לא. היא מתעקשת על החופש שלה, בין השאר. זה מתייחס לאשה הזאת ולעוד נשים. יכול מאוד להיות שהיא תקבל את הבית והאִיום על חייה לא ייפסק.

הוא יגבר לדעתי.

נאמר פה שהוא ייצא מבית-הכלא עם צו בידיו. לחלק מהגברים זה מצויין אבל אצל גברים אחרים זה מהווה סכנה להסלמה נוראית.

אין לך ברירה. אל"ף, לדעתי אנחנו לא יכולים בכל מקרה לעשות את השילוב הזה מהתחלה ולראות מה עלינו לעשות. אנחנו צריכים לקראת סוף המעצר, בנקודת זמן שאפשר להחליט עליה, לקבוע מתי כל המערכות נכנסות לפעולה. את לא יכולה לדעת, אולי הגבר יעבור טיפול.

מה קורה לאלה שלא מוכנים לעבור טיפול?

אני מציעה שלא 3 שבועות לפני השחרור כולם יכנסו לפניקה ויעירו את כל המערכות. צריך להיות משהו מסודר. שירות בתי-הסוהר פה נכנס לפעולה.

אנחנו לא מדברים על כל המקרים. ברור שכולם עושים עבודה נהדרת במשך כל תקופת המאסר, עושים נסיונות ועובדים עם האשה. לא על זה מדובר. אנחנו מדברים על המקרים היוצאים מן הכלל, בהם הגבר לא הולך לטיפול וגם יש ספק גדול אם הצו יהווה מחסום.

אבל זו האפשרות החוקית היחידה היום.

אני שואלת איזה כלים הייתם רוצים שיהיו. האם האפשרות החוקית היחידה היא צו והיערכות כך שהפרת הצו תביא אותו חזרה לכלא? יהיה בזה לפחות הרתעה.

האשה שאנחנו דנים עליה כתבה מכתב שבו היא מספרת שהיתה ועדה בלשכת הרווחה בה הוחלט להרכיב כפתור מצוקה בביתה, בקשר ישיר למשטרה --

זה אחרי שהיא פנתה.

-- וכן מכשיר אינטרקום לביתו של אחיה, הגר במרחק של כ-70 מטר מביתה. בשלב זה לא בוצעו שתי ההחלטות מכיוון שהמשטרה מתנגדת לפתוח פתח לכפתורי מצוקה, וכן החיבור לביתו של אחיה קצת מסובך.

אני קוראת את המכתב שלה, אז קצת סבלנות. הרי אנחנו לא מאשימים אף אחד בשום דבר. אנחנו בוחנים את כל האפשרויות. היא כתבה שיש צורך להעמיד עמודים ברחוב. כרגע היא חשופה. עוד ברצונה לעדכן כי הבעל הורחק מיבנה ומרחובות עד להודעה חדשה. כלומר יש כבר צו הרחקה.

בדקנו את האפשרות שכפתור המצוקה יהיה מחובר לאיזה מקום כדי שתהיה לה עזרה מיידית. ביקשנו מהמשטרה לבדוק אפשרות שהלחצן יהיה מחובר אליה ישירות. עדיין לא קיבלנו תשובה סופית אבל תשובת הביניים היא שזה לא יהיה אפשרי, מכיוון שלא יכול להיות שכל אשה שתהיה מאויימת תחזיק לחצן מצוקה שיהיה מחובר למשטרה. במקרה שלנו זה משטרת רחובות, כי הנקודה ביבנה לא מאויישת 24 שעות ביממה.

מה שאנחנו עושים, וזה כבר כמעט סגור - האשה נמצאת כעת באילת ולכן אי אפשר היה לעשות את ההזמנה - יצרנו קשר עם חברות שנותנות שירות של מוקד 24 שעות ביממה. מצאנו חברה שכבר יש לה נסיון עם מספר נשים הסובלות מבעיות של אלימות, את חברת "אנוש". המחירים הם באמת לא יקרים וזה אפשרי. אם יהיה צורך אז אנחנו גם נסייע כספית. סיכמתי עם העובדת שלנו שבמהלך הימים האלה תיצור קשר עם האשה באילת, תסכם איתה, תשאל אם זה מקובל עליה, ואז אנחנו נעשה את ההזמנה בשמה. ההתקנה נעשית תוך יומיים.

אני מאוד מתפלאת על העניין הכללי. בשעתו בוועדה הבין-משרדית קיבלנו החלטה שיהיו כפתורי מצוקה. ויצ"ו לקחה את ההתקנה על עצמה.

הבעיה היא לאן זה יהיה מחובר.

למוקד משטרתי. קיבלנו על זה החלטה, בדקנו עלויות וויצ"ו לקחה את זה על עצמה. לא דובר על כל אשה שמאויימת. דובר על נשים שחוזרות ממקלט לנשים מוכות אחרי תקופה, בעיקר במקרה שיש צווים. לא שפתאום אשה נכנסת לקריזה ורוצה חיבור למוקד המשטרתי. זה כאשר יש צו ויש חשד סביר שהצו הזה יופר. נכון שבתחנת המשטרה יודעים על כל הצווים שמוציאים אבל מבחינת ההרגשה זה אחרת כשיש כפתור ישיר והאשה יודעת שהיא תוכל להגיע אליו בזמן, לא לאחר מעשה. לא יהיה מצב שהוא יכנס, יתפוס אותה, ינתק לה את הטלפון ואז היא תצלצל למשטרה ותגיד שמפרים כאן צו. זה נותן עוד טווח השהייה.

פעם ראשונה שאני שומעת שהמשטרה מתנגדת לזה בצורה גורפת. כאשר תתכנס הוועדה הבין-משרדית אנחנו נעלה את זה אופרטיבית. בשעתו השר קהלני אישר את התוכנית. בנוסף לויצ"ו לקחו את זה על עצמן גם חברת "סלקום" וחברת "סקיוטק". לא היתה בעיה לקבל מימון ולעשות את התקנת המערכות מבחינה טכנית.

היתה בעיה שלפעמים האשה זקוקה לזה כאשר הבעל בבית. אשה אחת אמרה לנו: הוא יהרוג אותי אם הוא יידע. כמו שהם ניגשים לנתק טלפון בזמן אלימות, כדי שהאשה לא תקרא למשטרה, אז יש גם פחד שיגלו את לחצן המצוקה. אבל במקרה של צו הרחקה אין ספק שזה המינימום שצריך לעשות.

אם יהיה אישור מהמשטרה, אז אין בעיה. בינתיים היא תהיה מחוברת למקום שייתן לה מענה 24 שעות ביממה. זה ידני, היא רק לוחצת והיא לא צריכה לדבר ולא כלום. הסיכום איתם הוא שברגע שיש קריאה מהמנוי הזה, הם מתקשרים למשטרה.

אנחנו מדברים על מקרים באמת ספורים, את הנושא הכללי אנחנו נעלה, כפי שאמרתי, בוועדה הבין-משרדית. אין בעיה תקציבית ונגיע להסכם עם המשטרה לגבי קריטריונים של כפתורי מצוקה באופן ארצי. זה דורש היערכות מסוג מסויים וננסה להגיע אליה.

תנ"צ נורית זיו, אני מבקשת מכם במקרה הזה, או אם יש מקרים דומים לזה, כשהסיכון הוא ברור ולא צריך כאן שום הערכות מסוכנוּת וכשאתם נערכים לעניין של הפרת צו בכל מקרה, אז קחו על עצמכם כחלק מההכנה להיערכות להפרת צו גם את העניין הזה. אם יש מתנדב שיעשה את זה, או חברה - החברה תצטרך להתקשר למשטרה ואתם תהיו צריכים להיות מודעים. אנחנו פשוט מוסיפים כאן גורם בדרך. אם אותה חברה תתקשר אליכם ותאמרו שאין לכם זמן עכשיו, ואצלכם לא מהבהבת הנורה האדומה, אז זה אותו דבר כמו לא להתקין בשום מקום.

זה מתחבר לרעיון שאת דיברת עליו. אם כל המערכות מיודעות לעניין אז גם אם מישהו מגיע עם הנושא של האזעקה הזאת אני מניח שזה חלק מהיידוע ושכולם ידעו על הסיפור.

יש שני דברים שאני רוצה לומר. אחד, אי אפשר לעשות פה הנחות. יש כאן מכתב, שאני לא רוצה לקרוא אותו עכשיו.

אני חושבת שכולם צריכים לשמוע מה כתוב במכתב הזה.

יש כאן מכתב מהמרכז למניעת אלימות במשפחה ברחובות, שנכתב אל האשה, ובו נאמר: "למרות שבעלך הינו אדם דתי הוא מעדיף להישאר באגף הרגיל ללא תעסוקה. הוא סובל מבעיות גב. בשל היסטוריית האלימות שלו הוא מוגבל בחופשותיו ל-12 שעות בלבד ועושה אותן בבית-מלון בתל-אביב. לדברי העובדת הסוציאלית בשירות בתי-הסוהר מדובר באדם קונקרטי מאוד, אטום, נוקשה, המתקשה להקשיב לדברי אחר ולקבל דברים שאינם לרוחו. בשל אישיותו הדלה לא ניתן להיכנס עימו לקשר טיפולי מעמיק ולעזור לו להתמודד עם בעיית האלימות. הוא לא עבר שום תוכנית טיפולית בתחום בעיית האלימות וניכר שלא עבר שום שינוי בדפוסי החשיבה ובהתנהגותו". לא רק זה, היא כותבת לה בסוף שהיא ממליצה: "כפי שידוע לך אני לרשותך. לאור המידע ולנוכח כוונתו לחזור לביתכם, להערכתי עם שחרורו מהכלא הוא עלול להוות סיכון ממשי על חייך. דבר זה ברצוני להביא לידיעתך". זה מכתב מהמרכז למניעת אלימות במשפחה ברחובות. מזהירים את האשה.

העובדת הסוציאלית כותבת את זה לאשה, והאשה על סמך זה הוציאה מכתב "הצילו".

האשה על סמך זה הצליחה להוציא צו מניעה. לא רק "הצילו" אלא גם צו מניעה, שהוצא על סמך המכתב שאני כתבתי ואני עומדת מאחוריו.

קודם כל, יש את המכתב. המכתב גם אומר שבכלא מי שלא רוצה לקבל טיפול, לא מקבל טיפול. אם הוא היה עכשיו משתחרר בשליש, אז הייתי אומר: איך יכול להיות דבר כזה, שאדם כזה יכול להשתחרר בשליש? אבל הוא לא משתחרר בשליש. הוא גומר את תקופת המאסר שלו.

השאלה מה זה אומר לגביו.

זה אומר שיש פה אדם מאוד מסוכן שלא רוצה לקבל שום טיפול. הוא נוקשה וסגור. עכשיו הוא משתחרר והיא לא רוצה לעזוב את הבית, ואני גם לא רואה שום סיבה למה צריך להוציא אותה מן הבית.

יש פתרון אחד שמדבר על לחצן מצוקה. אנחנו חשבנו על עוד רעיון אחד שאולי צריך להביא אותו לוועדה הבין-משרדית. כל נושא ה-parole לגבי עבריינים מבוגרים לא פועל במדינת ישראל היום. אני חושב שלא צריך להטיל על שירות המבחן למבוגרים את נושא ה-parole, כי זה לא רלוונטי מבחינתם, מבחינת סוג הטיפול, אבל בהחלט יכול להיות איזון כלשהו. אולי צריך לעשות start-up של התוכנית במסגרת הוועדה הבין-משרדית. הכוונה לכל נושא המעקב אחרי השחרור מבית הכלא. אבל המעקב הזה הוא לא מעקב שמתחיל אחרי השחרור. הוא מעקב שצריך להתחיל עוד בתוך תקופת היותו בבית-הסוהר. יש ללכת איתו לקראת תום תקופת המאסר שלו, בין אם הוא רוצה לקבל טיפול ובין אם הוא לא רוצה לקבל טיפול. האיש צריך לדעת שחלק מתנאי השחרור שלו כוללים הסכמה שלו לקבל את ה-parole.

צריך להיות איזה קצין מבחן בבסיס.

זה לא מחייב קצין מבחן. זה שירות מעקב. במידה ויוחלט על start-up - אני לא מציע את זה כרגע. ועדת משנה תצטרך לשבת ולחשוב על כל ההיבטים של העניין הזה עד הסוף. אבל אני כבר היום אומר כאן, שבמידה ותהיה החלטה לקחת דבר כזה, אני מתחייב לקחת אותו במסגרת האגף שלי. הוא לא חייב להיות בתוך שירות מבחן למבוגרים אבל הוא צריך להיות באיזה אגף. האגף שלי הוא אגף שבשם שלו יש גם "שירותי תָקוֹן"' - אין תָקוֹן יותר מהדבר הזה.

באיזה מסגרת חוקית תעשה את זה?

זאת שאלה של חקיקה. למה אנחנו פה? חלק מהסיבה שקיימנו את הדיון פה, כי אולי צריכים פה יוזמות חקיקה. אני עדיין לא מציע את זה. הדבר היחיד שאני אומר, בסך הכל גלגלנו את הרעיון הזה, עו"ד בתיה ארטמן ואני, בכמה כתובים.

אנחנו מדברים על מספר מקרים מועט. כפי שאמרת קודם, אנחנו לא מדברים על מאות מקרים. אני גם לא אציע להתחיל להחיל את הדבר הזה היום על כל האסירים. יש את הרשות לשיקום האסיר שתעשה את עבודתה. אין לי שום עניין להתחרות עם אף אחד. אבל אם יש לנו היום במדינת ישראל מספר מוגבל של מקרים מסוכנים, שבצאתם מבית-הסוהר יש בהם סכנה, לדעתי צריך לנסות לאפיין את התופעה הזאת ולמקד אותה. לא להתחיל להרחיב אותה ולעשות ממנה שירות אוניברסלי במדינת ישראל. לבוא ולומר שאנחנו מתכוונים רק לאוכלוסיה הזאת.

לאוכלוסיה הזאת אני מעריך שמדינת ישראל תמצא את המקורות הכספיים, אם נעשה start-up נכון, שנריץ אותו בצורה נכונה. אולי יצטרף כאן הנושא של ה-parole, יצטרף כאן הנושא של לחצן המצוקה, ויכול להיות שבמקרים המיוחדים האלה המשטרה תסכים שהוא יהיה מחובר אליה ישירות. הרי מה החשש של המשטרה? שאם יתחילו עם העניין הזה אי אפשר לדעת איפה הוא ייגמר. אבל אם נמקד את התופעה הזאת וזה יהיה רק לאלה שיש להם את ה-parole, יכול להיות שבמקרים האלה המשטרה גם תבוא ותאמר: בסדר, מדובר על 30 מקרים מסוכנים.

בשביל 30 מקרים אני לא צריכה את המשטרה. אני מבקשת היום לגבי מקרה אחד, המקרה שלפנינו. אני מבקשת לקבל תשובה תוך יומיים וזה הכל. אם תגידו "לא" אז נלך לחברה פרטית. שמענו בעניין רב את כל המערכת: שיהיו לה טלפונים ופלאפונים וכן הלאה. אנחנו מבקשים בנוסף שיהיה לה לחצן מצוקה המחובר לתחנת המשטרה שלכם. מדובר כרגע על אשה אחת, על בעל אחד, שלפי כל הדיעות הוא משתחרר במצב שהוא מסוכן לחברה. בואו נפרק את זה.

בעניין הכללי של לחצנים, לפחות כאשר יש צווי הרחקה, או שנגיע להסדר פרטי, שזה רע מאוד מבחינה חברתית, שחברה פרטית או שמרכזי הסיוע יקבלו פניות דרך לחצן. ואז מה? הם יבואו אל המשטרה. הם יישבו על הזנב שלכם ויגידו שהמשטרה לא רוצה לחצנים. נדון בזה במכלול ובהיבט הרחב.

זה מחייב דיון יותר רחב.

קודם כל, אנחנו מדברים על הפרת צווים. אנחנו לא מדברים על מי שהוא רק חשוד.

יש אלפי מקרים של הפרת צווים.

לא הכל אותו דבר.

צריך לבדוק האם הטיפול בהם הוא מספיק.

צריך לאפיין את האוכלוסיה, לצמצם אותה.

אני לא רוצה בכלל לבקש את זה לגבי 30 מקרים. זה נראה לי מובן מאליו. אני פונה אל המשטרה ומבקשת תשובה. אנחנו מדברים עכשיו לא על כל התופעה ולא על היערכות ולא על תקנים ולא על כלום. אנחנו מדברים על מקרה אחד וכן מה שעלול להתגלגל על דרכנו, אולי 5 מקרים (אם יהיו 10 זה כבר יהיה החמרה ניכרת במצב). מדובר על סיכון של הפרה של צווים שהוא ממש גלוי ונראה לעין. אני מבקשת על זה תשובה במסגרת הקטנה והמצומצמת. זה לא מחייב אתכם לשום דבר מעבר לזה.

הישיבה הזאת היא במילא קצרה ומתקיימת בזמן כינוס המליאה. נניח שיהיה שם לחצן, ויש צו שאנחנו יודעים שכבר יצא. כאן העירו - ולפי דעתי במיומנות רבה - על בעיית הרכוש, שתמשיך להיות אבן נגף. אני מציעה למטפלים קודם כל שהיא תגיש בקשה לגט.

היא הגישה קודם כל בקשה לפירוק שיתוף, שזה בקשה חד-צדדית.

אני מדברת על הפרדה. מאחר וכבר יש בקשה לחלוקת ממון בבית-דין למשפחה, מצידי שתלך לרבנים לגבי עניין הגט. אנחנו יודעים שהוא בן-אדם דתי. לנו יש דיבור טוב עם בתי-הדין הרבניים. במקרים של אלימות הם עושים זירוז ולוקחים את זה בחשבון. הם לא יבקשו שלום בית במקרה הזה. יהיה לה גט ביד מבלי שהוא ילחץ שאם היא לא תסכים בעניין הרכוש היא תהיה עגונה. תעשו הפרדה בין שני הדברים. כדאי שהיא תתחיל בהליכים. אם צריך עזרה שלנו לגבי בית-הדין הרבני וההליך הזה, תקבלו אותה. עד עכשיו בכל מקרה כזה הם זירזו. הם נותנים גט נקי. שניים מהילדים הם גדולים, יש כבר מזונות לשני הילדים הצעירים. בואו נתמקד ונראה כשיהיה לה גט ביד איפה עומד עניין פירוק השותפות או יחסי הממון.

אני לא מאמינה שהגישור יצליח. הגישור הוא מוגבל בזמן. אם הגישור לא מצליח אז זה חוזר לבית-המשפט. אני לא הייתי מנסה להשפיע עליה שתיתן יותר מהחצי אבל כן הייתי מנסה להשפיע, גם עליו וגם עליה, שיגיעו לחלוקה לחצאים, כי זה מה שיפסוק בית-המשפט כשהוא נקי משיקולי גט, כשאין עניין של מזונות ויש כאן קייס של אלימות. אנחנו לא יודעים אם היא ממש מוכנה אבל לפחות על פניו היא מוכנה לפירוק השותפות. למעשה זה אומר שהיא תיקנה את חציו, או שהוא יקנה את חציה, או שהם ימכרו את הדירה וכל אחד מהם יעבור להתגורר במקום אחר.

לא מדובר רק על הדירה אלא על כל הרכוש. לזה היא מוכנה.

אם היא מוכנה לחלוקה בחצי - אני לא מכירה את הפרטים אבל אם אין כאן איזה דבר עלום והגישור לא יצליח, ואין כאן אִיוּם עליה שיגרום לה להתפשר יותר, ויהיה לה גט ביד, לפי דעתי בית-משפט למשפחה יפסוק על חצי-חצי. צריך שמישהו אחראי מטעמם - אני לא יודע מי יש שם מצד המשפחה, אחים ואחיות - ישים עין. אני מעדיפה שיהיה כאן פסק-דין של בית-משפט למשפחה, שלא יקבל את דעתו ולא ישתגע מדעתה ויפסוק על חצי-חצי. אחר-כך צריך להוציא את זה לפועל. זה יהיה כרוך באינסוף חיכוכים, אבל לפחות זה יהיה אחרי גט והילדים לא ייפגעו.

זה התחיל בעודו בכלא, דבר שבוודאי אי אפשר להשאיר לאחרי שחרורו. אבל אני מניחה שכמו במקרה הזה, גם במקרים אחרים מגששים. לפחות ממנה, שנמצאת בחוץ, אפשר לשמוע מה היא מוכנה ומה לא ולהגיע לפתרון.

אם הגישור יגמר ולא יקבלו את הפשרה של המגשר, או אם הגישור יציע חלוקת הרכוש חצי בחצי והוא לא יסכים - זה יחזור לדיון אצל השופט/ת ושיהיה ברור שהיא מסכימה לפסיקה. לפי דעתי צריך לזרז את זה. אחרת, אחרי שהכל כבר התגלגל אז תתחיל מסכת שלמה ואינסופית בעניין הרכוש. גם כך תהיה מסכת כזאת, אבל לפחות שתהיה כאן החלטה ושיהיה ברור שאי אפשר לערער עליה כי זה החלטה סופית.

בעניין ההיערכות: בשירות בתי-הסוהר ההיערכות לא נמשכת רק 3-4 חודשים לפני השחרור. יש נוהל מאוד ברור בשירות בתי-הסוהר, שגיבשנו אותו עם הקהילה במסגרת של ועדות בין-משרדיות או בוועדות פנימיות. גם במקרה של הבחור הזה, כל מה שקשור אליו היה מתחילת הדרך. אנחנו לא נמצאים בהקפאה. אני חושבת שחשוב שזה יובן.

אנחנו יכולים להציע לאסיר מסגרת של טיפול. היום יש לנו אפילו מחלקה בבית-כלא חרמון, אבל מי שלא מוכן - לא מוכן. גם במסגרת הזאת לאורך כל הדרך ניסינו לעשות הרבה מאוד התניות, כמו מגבלות בחופשות, כמו שכאשר היתה תלונה הוא הועבר לכלא איילון ואחר-כך הוחזר. כל הדברים האלה לא קרו בוואקום. אך עדיין אנחנו מגיעים ל-18.6, לנקודה הסופית.

עבודתכם ידועה לנו. מדובר על מספר קטן של מקרים, שלמרות הפעולה המתמשכת במשך כל התקופה לא צלחו. ניסיתם הכל, כולם עשו את המקסימום ובגלל מבנה אישיות, לא בגלל שמישהו כשל במשהו, זה לא הצליח. יש אנשים שלא ניתנים לשיקום ואז המטרה היא להגן על האשה.

אני רוצה לדעת האם יש עוד איזה הצעות במקרה הספציפי שלפנינו. דיון מקיף יותר כבר קיימנו בעבר, כאשר לא היינו באווירת חירום שיש צורך למצוא פתרון מיידי.

רציתי להתייחס לפן של הגבר בכל העניין. כשיש צו מניעה והוא מורחק אז מאוד חשוב שתהיה לו גם איזה תמיכה. כמו שאנחנו יודעים, לעתים נותנים דירה לאשה שהיא אשה מוכה. לאורך זמן השאלה היא האם אנחנו יכולים לתת גם דירה לגבר.

זה מופיע בתע"ס (תקנון העובדים הסוציאליים).

השאלה היא לאורך כמה זמן זה יכול להיות.

כמה שהצו תקף.

אנחנו לא מדברים כאן על "הומלס" או על מובטל שהמגורים היחידים שיש לו זה בבית, ב-5 דונם או כמה שיש לו ביבנה. במקרה הספציפי הזה הטענה שלו נגד פירוק השותפות היא בראש שלו. ברור שהוא לא יכול לטעון שהוא לא יכול לשלם מזונות כי אין לו כסף ושאין לו איפה לגור והוא רוצה דירת מדינה, כאשר כל מה שהוא צריך זה להסכים לקבל את חצי מהרכוש.

ללא ספק הוא משתמש באלמנט הזה ככלי לנגח בו.

כשזה חופשות מבית-הכלא בצו אז עושים סידור לבית-מלון. יש אנשים שביוזמתם ובהסכמתם מורחקים לבית ההורים, לבית אח, למישהו במשפחה ואז גם יותר נעים להם והם לא נמצאים מנודים. בעיקר במקרים שהיחסים עם הילדים בסדר ומדובר בילדים גדולים, אז הם לא באים לבקר אותו באיזה דירת מקלט אלא נשארים בתחום המשפחה. ויש מקרים - שאנחנו צריכים לזכור אותם אבל אי אפשר לעשות על זה חקיקה גורפת - שבאמת מישהו מורחק והוא מובטל וחסר בית ולאשה יש את כל הזכויות, הוא רוצה חצי מהרכוש והיא לא נותנת. אלה מקרים מאוד קיצוניים. בדרך כלל כשיש פירוק שותפות אז כל אחד יוצא עם משהו.

העניין של דירות קלט ודירות מעבר מיועד רק לנשים במקלטים עם ילדיהן ויש קריטריונים מאוד ספציפיים, שהן לא יכולות לחזור הביתה, בגלל הסיכון, והן בין כה הולכות לסביבה חדשה. מאפשרים להן מין תקופת מעבר לזמן מוגבל.

יחד עם זה, משרד העבודה והרווחה הגיע להסכם עם משרד הבינוי והשיכון, שגבר שיש לו צו הרחקה כן יכול לקבל השתתפות בשכר דירה בזמן ההרחקה. יש פתרון, יש כללים על כך בתקנון העובדים הסוציאליים (תע"ס) ואפשר למצוא את הדרך.

רציתי, ברשותך, להדגיש: מי מנהל את הטיפול? אחת הבעיות המרכזיות, לפחות כאשר זה מגיע אלי כמנהלת מחוז, היא שמסתבר לי שכולם טיפלו יוצא מן הכלל, רק שאחד לא ידע מהשני. אחד עשה חלק אחד, השני עשה מה שעשה. עכשיו יש לי בצנרת עוד מקרה של אדם שמשתחרר מבית הכלא בחודש נובמבר. רבותי, מי שמנהל את הטיפול זה שירותי הרווחה במקום. כל האינפורמציה זורמת ליבנה וכל האינפורמציה מתקבלת חזרה מיבנה. את דיברת על דוחות. חייבים להעביר לך דוחות. אין דבר כזה שלא יעבירו לך. אותו הדבר בשירות בתי-הסוהר. לא יכול להיות שיעשו אבחון בשרות בתי הסוהר ושיגידו לנו שלא יתנו לנו את האבחון.

אחר-כך אדבר איתך על מקרה שהיה אצלי אתמול. זה כל הזמן קורה.

אם יש בעיות כאלה אז צריך להעלות אותן.

זה קרה וזה אילץ אותי לכתוב את המכתב הזה.

אחת הבעיות המרכזיות שלנו היא שאין לנו מי שמנהל את הטיפול.

זה פשוט קורע לב לחשוב שבוועדה הבין-משרדית התעסקנו כמעט רק בזה: איך להצליב מידע, איך ליצור מערכת לקראת קולות האזעקה, שכאשר יש תלונה במשטרה אז הרווחה במקום יודעת, ומנהל בית-הספר יודע (אם יש ילדים בתמונה). עוד לא הצלחנו להגיע להצלבה הזאת בשלמות. יש קהילות שזה מתקיים בהן יותר טוב ויש כאלה שפחות.

לגבי שירות בתי-הסוהר דיברנו על הרחבה של הוועדות לגילוי עריות שעוקבות אחרי השחרורים. כזכור לי הורחבו הוועדות הללו והורחבו הקריטריונים שלפיהם הן פועלות.

אני כל הזמן חותרת לחזור לעבודה הסדירה של הוועדה הבין-משרדית. אנחנו הפנינו את כל הדברים האלה ואת כל ההצעות, והן היו מאוד מפורטות, לכל ועדות השרים שקמו. עכשיו יש עוד ועדת שרים לטיפול באלימות. אנחנו רואים בזה מפתח מרכזי.

לא צריך ליצור עוד ועוד גופים. אפילו מה שיצרו במסגרת המשטרה, "מצילה", זה עוד גוף שאם הוא לא יהיה מתואם עם האחרים אז לא יקרה כלום. אנחנו לא מחפשים מתנדבים ולא מחפשים ועדות שרים. המפתח הוא ברור, התשובות הן ברורות. אני לא מדברת על תקנים אלא על תיאומים, על איזה רשת שתעבוד בלי חריקות. בכל המקרים שביררנו המשטרה ידעה ובית-הספר לא ידע והרווחה ידעה חלקית, מרכז סיוע ידע ובגלל החיסיון לא חשף, הרופא ידע והשוטר לא ידע. זה פשוט מוציא מן הדעת. אני לא אומרת שאפשר היה למנוע את כל המקרים הקשים ואת הרציחות אבל זה הכלי הכי זמין. כל אחד רואה בזה באמת עבודת קודש ואי אפשר לבוא בתלונות אל מישהו. זה לא שהרווחה לא רוצה להעביר את זה הלאה. פשוט אין לנו את ההצלבה, את המערכת, את אותו לחצן ביניכם. לזה ננסה להגיע יחד עם חידוש עבודת הוועדה הבין-משרדית. זה הדבר היחיד שמוכרחים לעשות, בלי מודלים. עשינו כבר 3 מודלים כאלה ו-3 מודלים אחרים. עיזבו את המודלים. היום אנחנו צריכים פריסה ארצית שתחייב את כולם ושתהיה קהילתית.

"מצילה" מנסה לרכז ולתאם.

"מצילה" זה גוף שנוסף על גופים אחרים.

אנחנו עובדים על זה היום. אנחנו רוצים שזה יהיה ברמה של חקיקה ארצית ובפריסה ארצית. זה קיבל תאוצה אצלנו.

אני מוכנה לקיים על זה דיון נפרד. נדבר על זה בוועדה הבין-משרדית.

בכל המחוזות בכל הארץ קיימות ועדות בין-משרדיות, הן של גילוי עריות והן של אלימות. במחוז מרכז אני מרכזת אותן כיושבת-ראש הוועדות. אני מבקשת לעזור לנו לזרז את ההליך שהוועדות האלה יהפכו להיות סטטוטוריות, כפי שהובטח לנו כבר לפני 8 שנים. זה יעזור לנו מאוד. היום כל החלטה שלנו מנוסחת כהמלצה, היות ואנחנו לא ועדות סטטוטוריות. לשמחתנו בג"ץ וגם שירות בתי-הסוהר מקבלים את ההמלצות שלנו והופכים אותן להחלטות, כי אלה ועדות מאוד מקצועיות.

אינני חושבת שצריך גוף נוסף שירכז את הכל. אנחנו יושבים כל הזמן עם שירות בתי-הסוהר. אם בזמנו, בגלל המעמסה והלחצים, נתנו אפשרות לשיקול דעת אחרי יותר מ-18 חודשים אם כן להעביר לוועדה המחוזית או לא, היום למדנו שחייבים אחרי 12 חודשים להעביר לוועדה המחוזית ולא לחכות. השארנו פתח, שאם נניח אדם נשפט לפחות משנה ושירות בתי-הסוהר חושב שהמקרה מצריך דיון בוועדה על מנת לחזק אותם או לעזור להם בהתייעצות, אנחנו נקבל אותם בלי דחיות. היום, תודה לאל, אין בכלל תור של ממתינים ואין דחיות.

אני חושבת שאם המקרה שלפנינו, ועוד מקרים שנמצאים אצלנו בצינור, היו מגיעים בזמן והיו דנים בהם בוועדה, אני לא אומרת שהיינו פותרים את הבעיות אבל את המכתב שגובש ביבנה, עם ההמלצות לדברים כאלה ואחרים, שהוביל לצו הרחקה, יכולנו לעשות הרבה לפני כן.

אז האור האדום היה נדלק קודם, עוד בכלא.

אני מאוד מבקשת, אם מהשולחן הזה אפשר יהיה לקדם לנו את הנושא הסטטוטורי. זו העזרה הכי גדולה שנוכל לקבל.

זה כבר מסודר לגבי הוועדה לאלימות. הוועדה הזאת החליטה שזאת תהיה ועדה סטטוטורית. זה כבר קיים בחוק.

אני רוצה להודות לכם. אני מבקשת להעביר לגברת את תקוותנו שבאמת נוכל לעשות כמיטב האפשר כדי להציע לה הגנה. היא נמצאת בידיים טובות אך היד המאיימת היא יד קשה.

יכול להיות, למרות חוות הדעת על האיש, שאם הוא יראה שאין כאן טרף קל ושיש לה הגנות, זה סוג של שיקום, שיקום על-ידי הפחדה. אם חס וחלילה הוא יפר את הצו, מה שברור שהוא יעשה, תוך שניות יעצרו אותו עד תום ההליכים. אנשים שמשתחררים מבית הסוהר בנסיבות כאלה יידעו שיש מערכת שהיא הרמטית ככל האפשר. היא לא מונעת מהם את האפשרות לחיות את חייהם אבל לא באיזה צורה של אִיום וסיכון של אדם אחר.

אני מבקשת שתחזיקו אותי בתמונה, גם לגבי הגט וגם לגבי הדיון בבית-המשפט למשפחה.

מנסיוננו, הדברים האלה הם זוועתיים. הוא יוצא מבית-הסוהר, כך שהוא גם כן לא עבר איזה גן עדן ב-6 השנים האחרונות. היא בפחד נוראי. יש ילד קטן בבית. ואז מתחילים לבדוק אם ימכרו את המכונית שלה והוא יקבל חצי או אם איזה חשבון מתחלק באיזה צורה. זה מכניס למתחים עצומים. יש מקרים של אלימות קשה או של רצח שהם רק על הבסיס הזה, סביב ניתוק.

בכל אופן, כל עזרה שאני אוכל לתת, אשמח לתת. זה לא עניין של הוועדה. באשר לוועדה, אם יש איזה הצעה לחקיקה או אם יש צורך בקידום דבר מה, אפילו אם זה תקציב פרטי בנושא לחצנים או דברים אחרים, אנא פנו אלי.

עסקנו היום במקרה ספציפי בגלל הדחיפות ובגלל הפנייה אבל כמובן שאנחנו מתייחסים בעין בוחנת ובאצבע על הדופק לכל הדברים שעוד עתידים להיות. בשום אופן אסור לקחת בקלות מקרה של אשה המפחדת פחד מוות כפשוטו. לא להגיד לה: עזבי, יש לנו צו ויש לנו זה ויהיה בסדר, והוא כבר שילם והוא כבר ישב בבית-הכלא. התחושות האלה מבוססות לא רק על פסיכולוגיה עמוקה אלא על 6 שנים שהוא שוהה במאסר.

היא פשוט יודעת. אני חושבת שזה אולי המפתח. האשה ממש יודעת. היא למדה המון שנים והיא מקור ידע מאוד משמעותי.

אתם אומרים שיש לה תמיכה משפחתית.

לא נאמר כל מה שנעשה. יצרו קשר עם האח שלה ועם המשטרה. שוטר יסתובב סביב הבית שלה בהתחלה. יש רשימה מאוד ארוכה של דברים שנעשו.

יש לנו מקרים של צעירות שפוחדות בכלל להוציא את הפחדים וצריך לדאוג להן לליווי.

לא כך במקרה הזה. היא ישבה עם המשפחה ועם הילדים ושמה את הדברים על השולחן.

היא גם עובדת במקום עבודה מאוד תומך.

אני מאוד מודה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 16:45