פרוטוקולים/מעמד האישה/1578

2
הוועדה לקידום מעמד האישה
3.7.2000

פרוטוקולים/מעמד האישה/1578
ירושלים, י"ב בתשרי, תשס"א
11 באוקטובר, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 74
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה
יום שני, ל' בסיוון התש"ס (3 ביולי 2000) שעה 11:00

חברי הוועדה: יעל דיין – היו"ר
אליעזר כהן
דליה רבין-פילוסוף
מרינה סולודקין
חוסנייה ג'בארה

רעיית נשיא המדינה, הגב' ראומה ויצמן
מיכל ויצמן-יופה
תמר יופה
רות דיין
מימי
רעיית ראש הממשלה, נאוה ברק
השרה דליה איציק
תא"ל סוזי יוגב, קצינת ח"ן ראשית
רב-גונדר אורית אדטו, נציבת-שירות בתי הסוהר
ציונה רוזנטל, עוזרת של רעיית נשיא המדינה
אריה שומר
אסי דיין
ורד דיין
אורה הרצוג
פנינה הוד
צביה כהן
דליה גוטן
הרבנית כהן
הרבנית גליקסברג
דודו דותן
דורית אורגד
אנה
עדינה תמיר
חדוה אלמוג, יושבת ראש נעמ"ת
תלמה אלמנרי
יהודית היבנר, נשיאת "אמונה" בישראל
רחל סילבצקי
רינה ברטל, יו"ר שדולת הנשים
רונית לב ארי, יו"ר הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה
ד"ר יצחק קדמן, יושב-ראש המועצה הלאומית לשלום הילד
אסתר הרליץ, בשם ארגון הגג של המתנדבים
שושנה ארבלי-אלמוזלינו
תת-אלוף דרורה פאר, לשעבר קצינת נפגעים בצה"ל
דורית אורגד, סופרת
דודו דותן
צביה
ענת פבריקנט
שושנה חורב
רותי גלעדי
רות רזניק
אסתר רובין
תמר קולק
תמר ברלב
רותי גולדמונדס – ארה"ב

דנה גורדון

אסתר אלפיה

ישיבת פרידה חגיגית מרעיית הנשיא, גב' ראומה ויצמן בהוקרה על פועלה.


ישיבת פרידה חגיגית מרעיית הנשיא, גב' ראומה ויצמן בהוקרה על פועלה

אני מברכת את כל הנוכחות והנוכחים, צ'יטה, אתה הגבר היחיד כאן? לא, סליחה, גם שומר כאן. חבר-הכנסת אליעזר כהן הוא חבר בוועדה לקידום מעמד האשה, ויש כמובן מספר חברים וחברות כנסת, חברי הוועדה שנוכחים כאן.

אני מבקשת לפתוח את האירוע - מי שנכנס בינתיים אז בבקשה לתפוס מקומות - ופונה לרעיית נשיא המדינה, הגברת ראומה ויצמן, למיכל ולתמר שכאן, שאולי ורחל שאינם, זכרם לאהבה, רות ומימי שכאן, משה וזוריק שאינם, סבא וסבתא, רחל וצבי שוורץ שבנתיב שהם היתוו אנחנו פוסעות.

החברות של ראומה - וזו ההזדמנות לציין את החברות של ראומה - אורחות נכבדות: גברת נאוה ברק; השרה דליה איציק שהיא בדרך לכאן; תת-אלוף סוזי יוגב, קצינת ח"ן ראשית; אורית אדטו, נציבת-שירות בתי הסוהר; יושבות-ראש ארגונים שתדברנה אחר כך.

תודה מיוחדת לשתי נשים מופלאות שבלעדיהן לא היה מתקיים האירוע הזה, דנה גורדון, מנהלת הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, וציונה רוזנטל, עוזרת של רעיית נשיא המדינה. תודה ציונה, תודה דנה.

הכנס הזה אינו "חיים שכאלה" ואין בו סיכומים, הוא מכיל רק קטע אחד מחייה ופועלה של ראומה, באותו תחום עליו אנחנו אמונות, תחום מעמד האשה, שהוא זכויותיהן ומצוקותיהן, קידומן ותמיכה בהן, סולידריות וקשיבות מוחלטת בשום-שכל ומעל לכל עם לב רחב ואוהב.

ראומה ויצמן פוסעת וסוללת את שביל חיינו הסבוך, בין השלום למלחמות, בין החיים והנופלים, בין קצווי העצב ושיאי השמחה, בין הפריחה והבצורת, שביל המורשת והמסורת ושביל התרבות החדשה, הדינמית והמרדנית לפעמים. על הנתיב הזה, על הרקמה רוויית החכמה והאהבה שבו נמשיך לצעוד. תודה לראומה.

אני מתכבדת להזמין את מר אורי נהיר מהאקדמיה למוסיקה שינגן סולו לחליל, סירינגס מאת קלוד דה-ביוסי. בבקשה אורי.

(מנגן בחליל).

(מחיאות כפיים)

אני מבקשת מהמצטרפות אלינו לשבת. אני יודעת שבכל שעה בעיה להגיע לירושלים, לעבור את הפקקים, לעבור את מחסום שער הכנסת, ואני מתנצלת, רצינו להתחיל בזמן, בבקשה לתפוס את מקומותיכן.

אני מתכבדת, וכפי שאמרתי, באהבה ובגאווה, להזמין את רעיית הנשיא, הגברת ראומה ויצמן, לשאת דברים. בבקשה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה, בוקר טוב. אמרו לי שיהיה מפוצץ, אז אולי לא בכמות, אבל באיכות, אכן מפוצץ. כולם עושים עכשיו בגרויות, אני מרגישה כאילו אני לפני בחינת בגרות, ודווקא בנושא הכי קשה שלי שאני לא יודעת כלום, זה במתימטיקה. אז תסלחו לי.

בוקר טוב לכולכם. כמו נואמים אחרים במיפגשים כאלה, אודה שאני אכן מתרגשת, ובעיקר מכיוון שנמצאת איתנו, אחותי רות, היושבת כאן לפני. מאז שנולדתי, כמה שנים אחריך, אני מנסה לחקות את מעשיך הרבים ולשאת חן בעיניך, ואין זו משימה קלה. אני גם יודעת שאינך אוהבת שאני קוראת מן הכתוב כי זה לא ישיר וזה לא ספונטני, אבל אני נורא חוששת שאיסחף.

אני מתנצלת בפניכם מראש אם אומר דברים שיישמעו כמליצות, אבל כך אני מרגישה היום בסיכום התקופה בבית הנשיא, וייתכן שזו פעם אחרונה שאני מדברת בפני קהל כל כך מכובד. כמו בתכנית "חיים שכאלה" של עמוס אטינגר, אני מביטה אליכם כעונה לשאלתו, את מי אני רואה כאן? אני רואה את בני משפחתי, בתי האהובה מיכל, נכדתי המתוקה תמר, נציגת הדור הצעיר במשפחה, את אסי וורד דיין, כחלק מהמשפחה שנתנו לנו אהבה ותמיכה ללא סייג עם ביקורת בונה.

וכאלה שיחד חלקנו שנות חיים עם הבעלים במדים ובשירות הציבורי מדור תש"ח, ואני מתכוונת ללאה רבין שרצתה מאוד לבוא אך נבצר ממנה, ודליה כאן, תודה דליה שבאת. את נאוה ברק שכבר מעורבת בעשייה בשטחים חשובים בחברה. נאוה, נעמה לי חברתך בשנה האחרונה. את פנינה הוד, ממשפחת חיל האוויר, וקודמתי בתפקיד, אורה הרצוג. בכל התקופה חשבתי, איך להעביר את בית הנשיא למי שתגור בו אחרי כפי שקיבלתי אותו ממך, ומי שתבוא – ברוכה הבאה.

חסרה היום אורית מופז שנפגעה בתאונה דרכים, בשם כולם, נשלח לה איחולי החלמה.

ואני רואה לפני את כל מי שהיה איתי ולידי בתקופות שונות בחיי. אחד הילדים מניצולי השואה בהם טיפלתי - היום סבא – כשליחת הסוכנות לאחר המלחמה. נציגות מיח"א, מקום ההתנדבות הראשון שלי, ויד שרה – השרה דליה איציק, ברוכה הבאה – שזה בעצם מקום ההתנדבות האחרון שלי בשנים האחרונות בירושלים. נציגות מכל ארגוני הנשים ובראשן צביה כהן, ולפניה דליה גוטן, אשר שיתפו עימי פעולה ואני השתדלתי לתת לכל אחת מכן מזמני. נכון?

כבוד הרבנית כהן, כבוד הרבנית גליקסברג, תודה שבאתן לכבדני.

קצינות ח"ן ראשיות, סוזי יוגב היום, וקודמתה, אורית, כמו שנאמר עכשיו, אני קוראת לך, מפקדת השב"ס. זה בסדר? במסיבת פרידה לאורית מישהו אמר לה, אני מאחל שלא יברחו לך אסירים, ודווקא שבועיים אחרי שהיא נכנסה לתפקיד, קראתי בעיתון על אסיר שברח ונתפס. סוזי ואורית, בעיני, אתן ממחישות את מה שהוועדה לקידום מעמד האשה, בראשותה של חברת-הכנסת יעל דיין חותרת אליו – שוויון.

ודודו דותן, ורעייתו הנחמדה. בספרך האוטוביוגרפי, שד קטן, מקופלים חיי מצוקה בצל אלימות במשפחה אבל גם אהבת הקריאה - נושא שהקדשתי לו הרבה מזמני ואף זכיתי להישגים מסויימים בו, בעזרת אנשים רבים ממערכת החינוך ומערך הספריות. נמצאת כאן גם הסופרת דורית אורגד, שגם היא שותפה, תודה אורית שהגעת - דודו, חרף ילדות קשה אתה מפיח רוח טובה ואופטימית. נוצר בינינו, אני חושבת, קשר מיוחד. כי גם אני גדלתי כשדה קטנה, והיום, אני מקווה, שנינו שדים גדולים.

אם אמשיך לציין את כולם באופן שמי תהיה הרשימה ארוכה מאוד. יושבים לפני כאלה שחוויתי איתם את השכול והפציעה בצה"ל, ובפיגועי טרור וגם במקרי אלימות, ולאחרונה, לשמחת כולנו, עם היציאה מלבנון יש תקווה לשקט ולמיעוט קרבנות.

הזמנתי שתי עולות מרוסיה. אני רואה לפני את אנה שנפצעה קשה בפיגוע בעפולה לפני שש שנים, השתקמה, ועכשיו עוזרת לקליטתם של עולים חדשים. ונערה צעירה מאשדוד שהכרתי כשהגיעה לישראל לפני שבע שנים כשהיתה בת עשר, ומאז אנו מתכתבות והיא בעיני דוגמה של קליטה למופת.

שכנות וידידות מאור-עקיבא, יש לי בשבילכן הודעה, ואולי אתן כבר יודעות, בשבוע הבא עזר ואני חוזרים אליכם לצמיתות. שכנות וחברות מקיסריה שהן גם מתנדבות בער"ן וב"אילנות", מקום לגמילה מסמים. מתנדבים שביקשו את מעורבותי ונתתי אותה ברצון, בעמידה על משמר זכויות הילד. טיפול במשפחות אסירים, אני רואה כאן את עדינה תמיר, וכאלה שמסייעים במסגרת אחים בוגרים לילדים ונוער נזקקים.

ולאוכלוסיה הלא-יהודית. כל הביקורים שלי בישובים שלכם, בעיקר כאורחת מערכת החינוך במקום ומועצות הנשים, היו נפלאים, מכובדים ולמדתי בהם הרבה. מצאתי שיש עוד דרך ארוכה לעשות כדי להגיע לשוויון ונדמה לי שקלעתי לדעת גדולים, וגם הם מגיעים בימים אלה להחלטות חיוביות.

ולכולכם שהזכרתי, רחשי תודתי.

ואוסיף את גלעד עדין, אני לא יודעת אם הוא הגיע, אבל רציתי להכתיר אותו בתואר המנומס של התקשורת, כך הרגשתי אליו. יכול להיות שהוא מנומס עכשיו כלפי מישהו אחר, בכל אופן, ציינתי זאת.

וכאן אני נעצרת לרגע. מי שחסרה לי בעיקר, בתקופה האחרונה - ומעניין נאוה, אמרת את זה ספונטנית בפגישה האחרונה שלנו, אבל אני את זה כתבתי עוד קודם – זו עדה כהן, העתונאית, זכרונה לברכה. הכרנו שנים רבות ומעולם לא איכזבה אותי. לו היית איתנו כאן היום, היית כותבת יופי של כתבה. יהי זכרך ברוך, עדה.

ואחרונים אחרונים חביבים, עובדי בית הנשיא, ובראשם כמובן המנכ"ל אריה שומר. הם עובדים כמעט סביב השעון או כמו שאומרים בעידן הסלולרי, סביב הפלאפון. תודה לכם על כל שבע השנים.

נאמר שאין פרידות שמחות, אבל איננו עצובה היום אלה שמחה. ראשית, נוכחותכם כאן, אני מקווה, מראה שאתם חושבים שהייתי בסדר, וזו מתנת פרידה נהדרת. ותודה לך חברת-הכנסת יעל דיין ולחבריך בוועדה על היוזמה.

השתדלתי מאוד, השקעתי רבות בכל מה שעשיתי ואפילו עייפתי, כך שאני שמחה לפרוש לחופשה ארוכה.

בכם, קהל נכבד, אני רואה את היכולת להגשים את תקוות כולנו לעתיד טוב יותר למדינת ישראל. בכם טמון הכוח לבער את הרע והשלילי מתוכנו ולשמר ולטפח את נכסי צאן הברזל שיש לנו כבני אנוש. ואלה דברי המליצה שהבטחתי לכם קודם.

עזר ואני, ספגנו לא מעט רע בחודשים האחרונים, והיו גם שהשתדלו להאכילנו מרורים. היו ימים לא נעימים בהם לא עזרו לא החמסות ולא השום המעוצבים בכסף שהעניקו לי החברות הטובות, מהן יושבות כאן איתנו, בכל אופן תודה לכן. אבל הצלחנו לשים הכל מאחרינו, ולאחר שבע שנים טובות בבית הנשיא, אנו מתחילים את שבע השנים המצויינות בחיינו הפרטיים.

ולסיום, היות ובכל אירוע שבו השתתפתי הוצגתי בתואר שונה, רעייתו של, הגברת הראשונה, גברת מספר 1 ועוד. הרהרתי לעצמי, מי אני? ומה אני בעצם, כעין קישוט? את מי עלי לקשט ולמה? ומה בכלל תפקידי? ובספרון קטן באנגלית מצאתי את התשובה, אימרתה של ליידי בירד-ג'ונסון, רעיית הנשיא לינדון ג'ונסון, ואני מצטטת: "הגברת הראשונה היא משרתת ציבור שאינה מקבלת תשלום ושנבחרה רק על ידי אדם אחד, בעלה". אז תודה לך עזר שבחרת בי.

תודה לכולכם, ובמיוחד לאלה שיזמו וטרחו להכנת המיפגש. תודה לדנה של יעל ולציונה שלי, ואחרים.

יעל, כיף להיות הדודה שלך. תודה.

(מחיאות כפיים)

אני רוצה לומר לראומה שאין לך מונופול על התרגשות. אני חושבת שרובנו כאן חולקים בה. אמרנו שיהיה מפוצץ, ואת דיברת על הפקקים, עוד לקראת האמצע יחסרו לנו מושבים, אני מתנצלת, אני יודעת שכולם רצו להגיע בזמן.

הגברת לאה רבין התכוונה לבוא, להתכבד ולכבד את ראומה, ואילו היתה באה זה היה במאמץ אדיר. עד הבוקר קיווינו שהיא תבוא, אבל נבצר ממנה להגיע, ואנחנו מאחלים לה את כל האהבה, כל הטוב וכל ההחלמה שיכולה להיות, והצלחה במאבק שאיננו פשוט.

אני מבקשת את בתה, חברת-הכנסת דליה רבין-פילוסוף, לשאת דברים בשמה. בבקשה דליה.

ראומה יקרה, אלה הם עבורך ימים של פרידה. פרידה מבית הנשיא, מירושלים בה נולדת וממסכת ארוכה של חיים רצופים שליחות, כי משחר ילדותך ינקת את ההכרה ששייכות לחלק אליטיסטי של החברה היהודית בארץ ישראל, יש בה מחוייבות מעל ומעבר לזכויות.

לפני שהכרתי אותך אישית הילכה האגדה בארץ על אמך ז"ל, רחל שוורץ, שכאשת עורך דין אמיד בירושלים העמיסה על עצמה שליחות יוצאת דופן והקימה רשת של מה שאז נקרא "מגרשי משחקים", בכל הארץ כולה, שלא היו אלה מקום מיפגש ומקלט לילדים שמגרשי המשחקים האלה אספו אותם מרחובות הערים ונתנו להם בשעות אחר הצהרים והערב מסגרת חברתית-חינוכית, אשר היתה להם בית שני שאהב אותם והם אהבו אותו מאוד. אמא, סבתא רחל ניהלה פרוייקט ענק זה בכוחות עצמה כשבמכוניתה היא חצתה את הארץ לאורכה ולרוחבה, והיא האמא והרוח החיה של מגרשי המשחקים.

הכרתי אותך לראשונה כשסיימת את לימודיך במוסד החינוכי במשמר העמק. עבורנו, חניכי השומר הצעיר בעיר הייתם נושא להערצה, ולא בכדי היית כבר עם סיום לימודיך בשליחות של השומר הצעיר כמדריכה מגוייסת בתל אביב. המדריכים גרו במה שנקרא אז קומונה, כלומר חיים של שיתוף, בדירה צנועה בעיר, עבדו למחייתם ובשעות אחר הצהריים והערב עסקו בהדרכה, בהחלט חיים מגוייסים לשליחות.

הימים הם ימי סוף מלחמת העולם ומחנות ניצולי השואה זועקים לעזרה. הדרך חזרה מהתופת ומגיא הצלמוות. אלה הם הנסיונות הראשונים לשוב אל החיים. נרתמת לעזרתם של ילדים ובני נוער במחנות הניצולים מגרמניה, ואני חושבת שהשליחות הזו השאירה בך חותם עמוק לתמיד.

ולאחר מכן, לימודים בלונדון ופגישה עם עזר ונישואין, ומיני אז היו לך החיים לצידו של עזר לשליחות מרכזית בחייך. אמרת פעם, לו עזר היה מוכר כפתורים הייתי בוודאי מחפשת דרך לממש את עצמי. אבל מה שעזר עושה זו שליחות עליונה שמשאירה גם לי המון מירווח לעשייה לידו. ובלי ספק, היו לך משימות ענקיות בדרך שבחרתם ליצור מסגרות חיים למשפחות של טייסי חיל האוויר בתוך הבסיסים. מלכתחילה היה בכך אתגר עם הרבה קשיים, אבל גם בנין של צורת חיים ייחודית, שונה, שביסודה קירבה פיסית ונפשית על פני 24 שעות ביממה, לחיים רוויי מתחים, מאמצים של חיים מגוייסים, מאמצים אליהם מגוייסת כל המשפחה.

ולאחר שנים רבות בהם גם בניתם את ביתכם הפרטי והקמתם את המשפחה הפרטית, כשבו-זמנית נשארתם תמיד חלק ממשפחת חיל האוויר. הגעת לבית הנשיא והבאת עימך אל הבית הזה את מלוא המטען של חיי שליחות ומחויבות לחברה שסביבך.

כך ראינו אותך כרעיית הנשיא, לידו של עזר, בשרשרת ארוכה של ביקורים כואבים ועצובים בבתי השכול, ביקורים ממלכתיים ברחבי העולם ובחיי יום-יום של עשייה בלתי פוסקת, במסגרות שקיימות לעזור לנכה, לחלש ולנזקק.

עיני העם נישאות אל בית הנשיא והוא סמל ואספקלריה של תמצית חיינו. אני חושבת שאת ועזר ידעתם למלא את השליחות הזאת בדרך מופתית של מסירות וצניעות. אתם יוצאים את הבית הזה עם מטען ענק של זכרונות, של סיפוק, של העם שמוקיר לכם הרבה טובה ואהבה. צאתכם לשלום.

צר לי שנבצר ממני להיות איתך היום ראומה, כשהוועדה לקידום מעמד האשה מארחת אותך לפרידה. אישית, אני מברכת אותך, ויודעת, שבוודאי תיהני מחיים שקטים יותר, מוקפת במשפחתך וזוכרת, זוכרת, זוכרת, כל כך הרבה זכרונות. שלך בברכה לאה רבין.

(מחיאות כפיים)

תודה לדליה, תודה לאמא, תודה ללאה.

אני מבקשת לומר שהרצף שלנו יהיה מהיר, ודברים קצרים, לא משום שאין הרבה מה לומר אלא משום שיש הרבה מאוד אנשים, גברים ונשים שביקשו להתבטא, לברך ולהשתתף.

השרה לאיכות הסביבה, דליה איציק, בבקשה.

גברת ראומה ויצמן, חברתי יושבת-ראש הוועדה, יעל דיין, הגברת נאוה ברק, חברותי, חברות-הכנסת, אורחות – אני לא רואה אורח – ואורחים נכבדים. ראומה, אנחנו נפרדים ממך היום משום שאת עוזבת בקרוב, יחד עם בעלך, את משכן הנשיא. לפני כמה זמן חוקקה הכנסת חוק המגדיר את תפקיד אשת הנשיא, כבעל מעמד בחוק, עם כל הפעילויות הרשמיות הנובעות מכך. אבל ראומה, זו כמובן, תואנה רשמית כדי לנצל את הבמה הזו ולומר לך דברים בזכות פעילותך הציבורית.

במשך כל השנים הרבות האלה שאת לצדו של עזר הצלחת ליצור לעצמך מעמד עצמאי שאינו תלוי בתפקידיו הבכירים של אישך, בזכות ולא בחסד. אם אפשר לסכם במשפט אחד את התרומה הייחודית שלך לחיינו הציבוריים, הייתי קודם כל מציינת את האצילות שלך. אצילות, זאת המלה. נועם הליכות, שקט נפשי מהלך, מסביב ייהום הסער, הפוליטי והציבורי, אבל את תמיד מצליחה לשמור על קור רוח, על המלים רכות והלא פוגעות שלך, המלטפות האלה, כאשר לפעמים נדמה היה שצריך להגיד בכעס, בלהט, בעיקר כשפגעו בך ובבן-זוגך.

אנחנו הרי חיים במזרח תיכון שבו הכל מסעיר ודרמטי, וחום השמש הקופחת מלהיט את היצרים ואת המלים, ובתוך כל המהומה הזו שתמיד מתרחשת מסביב, את נעה לך באיזה שקט כזה, במין אצילות טבעית, בחיוך קטן ונעים שתמיד מאפיין אותך, אפילו בשעות הקשות שפקדו אותך ואת בן-זוגך.

מן הבחינה הזו, אנחנו נפרדים היום משמורת טבע יפה ומלבבת שהצליחה לשמר את עצמה בים של קוצים ודרדרים שמסביב. אני, כשרה לאיכות סביבה, אחראית גם על שמורות הטבע בישראל, ואני בהחלט שוקלת להכריז עליך כשמורת טבע רשמית מטעמה של מדינת ישראל.

הסגנון הרי הוא שעושה את האדם, אבל מלבדו רצופה דרכך במעשים, מעשים רבים וטובים למענו של הציבור בישראל, בעיקר אלו שהיו בבחינת מתן בסתר. ההתנדבות שלך במיח"א דרך מתנ"ס אור עקיבא, כפר הילדים אס.או.אס. האגודה הבינלאומית שהקימה כפרים למאה ילדים מחוסרי בית בערד, והיא מקימה בית נוסף במגדל העמק, ועוד ועוד. בעיקר זכורים לנו הביקורים יחד עם עזר, ולפעמים לבדך, בביתן של המשפחות השכולות, פצועי צה"ל ונשים שנפגעו מאלימות.

את נפרדת היום מתפקיד אשת נשיא, אבל היום אפשר לדבר עליך כתפקיד רשמי, אנחנו לא נפרדים ממך. אני משוכנעת שאנחנו נמשיך לפגוש אותך בצמתים של פעילויות ציבוריות שעליהם תמשיכי להקרין מהאישיות המקסימה שלך שאנחנו כל כך אוהבים.

לסיום אני רוצה לומר לך, עזר ויצמן היה אחד הנשיאים הפופולריים ביותר. אבל אם הייתי מנסה לקבוע מה סוד הקסם של עזר, אז זה גם בזכות העובדה שהיית עזר בעדו.

תודה רבה דליה.

(מחיאות כפיים)

אני מבקשת להזמין את סגנית שרת הקליטה, חברת-הכנסת מרינה סולודקין. את גם על תקן של חברת ועדה.

שלום לכם, מעניין שכולם כתבו את הנאומים שלהם, ואני לא כתבתי. אז הגברת הראשונה, ראומה ויצמן, ויעל דיין, יושבת-ראש של הוועדה שלנו, הכי טובה בכנסת. אני יכולה לומר לכם שקשה להיפרד מגברת ראשונה. אבל, יש בזה גם מסקנות וגם המלצות.

אני יכולה לומר לך ראומה, שהיית הגברת הראשונה של מדינה דמוקרטית שאנחנו, העולים החדשים, ראינו בארץ, כי בברית המועצות לא היה מוסד כאשת ראש הממשלה או אשת נשיא. סטאלין הרג את אשתו, את אלילויבה, אז אתם מבינים מאיפה אנחנו באנו. גברת נינה כרושצ'וב היתה מאוד עממית, ראינו אותה כמה שנים, בילדותי. את אשתו של ברז'נייב, ויקטוריה, אמרו שהיא היתה יהודיה, אז אולי בגלל זה לא ראינו אותה בכלל הרבה שנים. לצערי הרב נפטרה, היא היתה אשה טובה, סבלה הרבה, אבל לא מדברים על זה.

אז מה שאני יכולה לומר לך, בדמות שלך, איך את לובשת בגדים, איך את מתייחסת לאחרים, איך את מבקרת פצועים וכל מיני חתכים של העם שלנו, מאוד מסובך. אז ראינו בפעם הראשונה מה זה מוסד דמוקרטי כאשת נשיא.

אני לא חושבת שאנחנו צריכים להיות עצובים ובדמעות, למה? אני מחכה כבר לספר שתכתבי: את מי ראיתי בחיים שלי. אני חושבת שזאת משימה מאוד טובה. תודה רבה לכם.

יופי, תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.
גב' חדוה אלמוג, יושבת ראש נעמ"ת, בבקשה.

גברתי העזר שבעד, נאוה ברק, חברות, חברים, שותפות לדרך. לראומה ויצמן, אשת הנשיא, הכי נשיאותית והכי שייכת שהיתה לנו, אני רוצה לומר לך תודה. מדינת ישראל מתאמצת לנשום ולפעול למרות שהמצור הולך ומתהדק. כל הקטבים מחדדים את חיציהם אלה נגד אלה: בשם האל, בשם העם, בשם העדה, בשם הלאום, בשם הצדק, בשם הלחם, בשם הכסף, בשם הכבוד, כולם נלחמים בכולם, ואין מחסה.
ראומה ויצמן, אשת הנשיא, בתוך כל אלה תחסר לנו דרכך המיוחדת. את, מבעד לעשן המאבקים האינסופיים הצלחת לזהות מטרות משותפות לכולנו ולפעול למענן, והרי זהו החמצן שלנו, כל עוד האוויר חופשי מתשלום, בינתיים. מה שהבאת אל התפקיד הולך איתך באשר תהיי, כי זאת את, אישיותך וערכיך.
לכן, אין לי ספק שגם אחרי התפקיד הזה תמשיכי בדרכך המיוחדת לחפש את הטוב ולקחת בו חלק. וכבר אני מגלה לך שאנחנו בנעמ"ת מצפות להשתתפותך בפעילות מרתקת של תיעוד תולדות הנשים בישראל ופרטים בהמשך, לא על יד כולם.
בתפקידך בבית הנשיא היו לך שנים של מסירות וימים של אהבה ורצון ואחריות וגם דמעות של אכזבה. אבל בסוף ההתחשבנות חוזר החיוך ונולדת עוד תקווה.
תודה לך על הכל והיי ברוכה. אני לא בטוחה שתהיה לך מנוחה, כי כולנו כבר מחכים לך. חדוה אלמוג, יושב ראש נעמ"ת, בשם כל בית נעמ"ת ותנועת נעמ"ת, ארגון אמהות עובדות, מועצת הפועלות, כולנו יחד איתך.

יופי, תודה.
(מחיאות כפיים)

תודה רבה לחדוה, אני מבקשת להזמין את הגברת אלמנרי.

עד שהגברת אלמנרי תעלה. בחיל האוויר, החליטו פעם שהטייסים לא די-מנומסים, אז הביאו את חנה בבלי, זכרונה לברכה, לתת להם הרצאה על נימוסים. בין היתר היא אמרה, כשמקבלים מתנה, צריך לפתוח אותה, זה הנימוס. מאז, בכל מסיבה או נשף שנותנים משהו עטוף, כל הטייסים צועקים: חנה בבלי אמרה לפתוח. נכון צ'יטה?

נכון.

אני רוצה להתנצל, אני לא יודעת אם את תעשי את זה, תלמה, אבל מיכל מודעי שהוזמנה לא נמצאת בארץ - אני מדברת בהקשר של ויצ"ו - והגברת רעיה יגלום חולה ומאוד מתנצלת שהיא לא איתנו היום.

אז בשם כולן, אני כאן.

ראומה היקרה, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת-הכנסת יעל דיין היקרה, אשת ראש הממשלה, הגברת נאוה ברק, השרה דליה איציק, חברות כנסת יקרות שהן חברות הוועדה, יושבות ראש ארגוני הנשים וארגונים אחרים, קהל נכבד.

ברגשות מעורבים אני ניצבת כאן היום. מצד אחד, אני רואה כזכות להביע את מה שכולנו מרגישים, ומצד שני,עצם ההתכנסות והמעמד הזה אומר שאלה הם דברי פרידה מתקופה דינמית ורבת מעש. באופן טבעי קל לי יותר להתייחס לאותה הזכות שנפלה בחלקי לומר דברי תודה.

לא תודה אחת בפי, כי אם תודה על כל אחת ואחת מהפעמים שהגברת ראומה ויצמן פתחה את סגור לבה, את רגש אחריותה, שכלה הטוב, מעורבותה ונכונותה לתת יד לנזקקים וחלשים, לעודד את קידום מעמד האשה, לצאת למאבק למניעת אלימות במשפחה, למען נערה ונוער במצוקה, למען הקשישים, למען משפחות החיילים, הפצועים, היתומים והעולים החדשים. ולא נוכל להעביר לך את עוצמת והיקף ההערכה שאנו חשות. לא היתה פעם אחת שפנינו אליך בבקשה כלשהי ולא נענינו, תמיד במאור פנים, באמפתיה ובהבנה גדולה.

ראומה היקרה, מופת הינך עבורנו, אישיותך נערצת על כל שכבות העם. הנך דמות שנתנה את האות ממרום שבתה כדי להעלות את המודעות הציבורית כולה למען נושא זה או אחר אשר לא פעם היה בבחינת דיני נפשות. על כל אלה תעמוד לך זכותך.

גם אני זכיתי. זכיתי להכירך ברובד ההתנדבותי בשנות השישים כשפעלת בצנעה וללא לאות עבור מיח"א. זכיתי להכירך ברובד האישי בזכות אבות ואמהות שמאחרינו. זכיתי והייתי עדה אישית למעורבות הציבורית והאכפתיות שלך בוועדת אות הנשיא למתנדב. זכיתי ואני ניצבת כאן היום בשמי ובשם תנועת ויצ"ו להעביר לך את רחשי לבנו ותודתנו מקרב לב על כל אשר הנך מסמלת, ועל כל אשר עשית.

היי ברוכה, את ואישך היקר, המשיכו בדרככם המסורה למען הציבור בישראל הרבה שנים טובות ובריאות.

השי הוא עבודת אתיופים, לא צריך לפתוח אבל זה יפה. תודה.

יופי, תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

תודה לתלמה.

הגברת יהודית היבנר, נשיאת "אמונה" בישראל. אני מציינת את נוכחותה כאן של גברת רחל סילבצקי, עמיתתי במע"ש מזה מספר שנים. בבקשה, יהודית.

גברת ראומה ויצמן היקרה, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, השרה דליה איציק, חברות כנסת, ידידתי היקרה הרבנית גורן, יושבת הראש שלנו, הגברת רחל סילבצקי, ויושבות ראש יתר הארגונים, כל אלה שאני רואה כאן, לתפארת מדינת ישראל, אפשר להגיד, ובלי להגזים.

כאשר מחנך דגול נשאל פעם ממתי צריך לחנך ילד? אמר: מתחילים עם ההורים. אני הייתי רוצה להשתמש בפראפרזה ולהגיד: ממתי אפשר להעריך את ידידתנו היקרה הגברת ראומה ויצמן? מתחילים עם ההורים. מתחילים עם המשפחה שהם האחות היושבת כאן. זכיתי להכיר את ההורים, את עורך הדין צבי שוורץ ואת רעייתו, ולא אתעכב על מה שכבר שמענו כאן. דרך אגב, מצבי כאן די קשה. בחרתי לא לדבר מן הכתב כדי להיות מפה אל הלב, אבל כל כך הרבה דברים נכונים וטובים כבר נאמרו שלא נשאר לי הרבה מה להוסיף או לחדש.

ובכל זאת, אני רוצה להזכיר לטובה את ההורים, ואני יכולה רק להזכיר שני דברים: יושר לבב ויושר של דרך. חריצות, צניעות ומסירות עד אין קץ לדבר העם ולמדינה, וכאן מתחילה ההסטוריה של ידידתנו. הכרתי את הגברת ויצמן הרבה שנים כבר, מהרבה מאוד פעילויות כשהיינו יחד, ואני יכולה רק להגיד, לא קרה פעם אחת שהגברת ויצמן תאכזב, לא אותי ולא את האחרים.

ואם אמרתי מקודם פראפרזה, אשתמש בעוד אחת. חז"ל אמרו: אדם ניכר בכיסו, כוסו ובכעסו. אבל במה מדובר? באדם רגיל. באדם שהוא "מנטש", והגברת ויצמן היא "מנטש" במלוא מובן המלה. בכל מקום, בכל מצב, בכל צורה, היא תמיד נשארת "מנטש" בכל המובנים. וזה הדבר החזק שאפשר לסמוך עליה ולדעת, יושר, מסירות, ולא איזה שהוא דבר שהוא תפקיד רשמי של אשת הנשיא. החיוך הוא חיוך מן הלב, המסירות היא מסירות אמיתית, וכל דבר שהיא עושה בא לה מתוך שכנוע מלא שזה צריך להיות גם לעם, גם למדינה, וגם לאותו האיש שהיא מטפלת בו. אצלה אין הבדלים אם האדם הוא דתי, חרדי, אנטי-דתי, לא חשוב. כאשר אני ביקשתי ממנה דברים מטעם "אמונה", כאילו היא יושבת ראש "אמונה". כאשר ביקשתי ממנה משהו מטעם העיריה, כאילו היא ראש העיר. תמיד אותו הדבר ותמיד אותו היושר והמסירות.

ואני רוצה להגיד מה שכבר אמרו קודמיי. אנחנו בעצם לא נפרדים היום. אנחנו נפרדים מן התואר: אשת נשיא, אנחנו לא נפרדים מן הדמות הנפלאה הזאת, ואנחנו מקווים שהפנים הקורנות והאישיות המקרינה תלווה אותנו עוד הרבה מאוד שנים ונוכל ליהנות ממנה. אנחנו גם מקווים שהיא תהיה בריאה וטובה, כפי שהיא היום, יחד עם בעלה היקר, שאני יודעת שהם יחד מהווים יחידה מאוד מאוד מבורכת.

תודה רבה לך ראומה על הכל.

תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה ליהודית היבנר.

אבקש את הגברת נאוה ברק לומר כמה מלים.

בוקר טוב,לא הייתי ברשימת הדוברים, אבל אני לא יכולה לשבת מהצד, לשמוע ולא להגיד את המלה האישית שלי. אז קודם כל, אני מסכימה לכל מלה שנאמרה פה על ראומה. אני רוצה לספר לכם שלפני כשנה, אחרי הבחירות, באתי אליה - ואתם יודעים, תפקיד אשת ראש הממשלה זה לא דבר כתוב, את אף אחת לא מדריכים, כל אחת בוחרת לה את הסגנון ואת הדרך ובמה היא רוצה להשקיע - ושאלתי שאלות, הרבה שאלות, וקיבלתי המון תשובות. פתחו לי את הבית, והראו לי את הארון ואת הכלים וכל מה שרציתי.

רק לפני שבוע, אחרי שנה, אירחתי את ראומה אצלי. הפעם כבר היו לי כמה תשובות. הענקתי לה משהו, ודיברנו על העשייה. אמרתי לה שבשבילי היא תהיה תמיד סמל ואני אפסע בעקבותיה. כמו שלמדתי מנשים אחרות, כמו לאה רבין ואחרות שהיו בתפקידים כאלה, וכל אחת עשתה כמיטב יכולתה. אמרתי לה שאשמח ללכת בעקבותיה והיא תהיה לי סמל ודוגמה לכל דבר שהיא עושה, ואני מקווה שאזכה גם להיות באותו מקום ולעשות עשייה למען עשייה.

וסיפור קצר. כשראומה היתה אצלי בארוחת צהריים, הטבחית של הבית ביקשה לראות את הבית שלה. וראומה כמובן אמרה, בבקשה, בואו. ואתמול, כל הצוות של בית ראש הממשלה, העוזרות והטבחית הגיעו לבית הנשיא. וראומה, הובילה אותם אישית, ולקחה אותם מחדר לחדר וסיפרה להם את כל הסיפורים בעצמה. אני מבינה שגם בשבילה זו היתה פרידה מהבית, היא אמרה לי אחר כך. אבל הם באו כל כך נרגשות וכל כך מוקירות תודה, והיום הן אפו לה עוגיות, מאפה הבית, ושלחו לה עם מכתב.

אני חושבת שהסיפור הזה מראה יותר מכל מה ומי זאת ראומה. אז באמת, שיהיה לך ולעזר בהצלחה, אנחנו אתכם גם בהמשך. תודה.

תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה לנאוה.

גברת רינה ברטל, יושבת הראש החדשה של שדולת הנשים, בבקשה.

קיפלתי את הנאום ושמתי אותו בתיק, כי ראומה, תשמיני מכל המחמאות ואת צריכה לשמור על הגזרה. אני חושבת שאם היינו לוקחות את כל הנשים באולם הזה, היינו יכולות "להפציץ" את הכנסת וגם את המדינה.

אני רוצה לברך מעל הבמה גם את רונית לב-ארי על כניסתה לתפקיד, ושני משפטים בענין של ראומה ושלי. אני בוחרת פן אחד של ראומה שאני חושבת שחלק גדול מכן לא כל כך יודע עליו. ראומה היא אוהדת ספורט נלהבת. יושבות כאן כל חברותי לספורט, אז האשה המופלאה הזו, רעייתו של נשיא המדינה, אישית, משתתפת בכל משחקי גביע המדינה לנשים, והרבה מאוד בזכותה, אני אומרת את זה מכל הלב, ההתייחסות של המדיה, הטלוויזיה, התקשורת הכתובה, והמדוברת, נותנת היום לספורט הנשים את הכבוד והמקום הראוי לו, והמון בזכותה של ראומה שמהווה דוגמה אישית לתמיכה שלה בנושא הזה.

אני מרגישה שהתעצמנו, וראומה משמשת לי דוגמה בהרבה מאוד דברים שאני עושה, עם כל מה שנאמר כאן, במיוחד מדבריה של דליה על השקט ועל הרוגע ועל האצילות. ובאמת, זה חלקן של נשים, מבחינתי, הבוגרות מאיתנו, לשמש לנו מודל.

ולי ראומה משמשת מודל, וכתבתי לך שעצוב לי שאת הולכת לקיסריה. אני רוצה שתדעי שעצוב לי שאת הולכת לקיסריה רק בקטע הסמלי. אני מאחלת לך המון הצלחה וכל השכנות והשכנים שהגיעו, אבל מבחינתי את איזה שהוא סמל שעם לכתך,כל מי שתבוא אחריך יקח הרבה זמן להפוך להיות המודל שאת. אז המון הצלחה בשם השדולה, ובשמי, ונתת לי המון.

תודה, תודה.

רינה דיברה על ספורט, זה באמת חשוב. השבוע יש גמר קט-רגל באור עקיבא, גמר המדינה, 26 קבוצות, לא רק נשים, הוזמנתי להעניק את הגביעים. אז אני רוצה לדעת כי קצת פישלתי. עזר אמר לי, ראיתי את היורו מהתחלה עד הסוף. אמרתי לו, גם אני ראיתי מהתחלה עד הסוף, את האמצע לא ראיתי.
(מחיאות כפיים)

חברת-הכנסת חוסנייה ג'בארה ממרצ שהיא גם חברת הוועדה, בבקשה.

הגברת ראומה ויצמן, חברתי יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, יעל דיין, גברת נאוה ברק, השרה דליה איציק, חברות הכנסת, יושבות ראש ארגוני הנשים, אורחות ואורחים יקרים. אנו נפרדים ממך היום בהתרגשות רבה ולעולם לא נשכח את תרומתך לחברה. את שינית את החברה הישראלית והצבת אתגר חדש לבאות אחריך.

בטוחה אני כי תמשיכי במאבקיך הצודקים בהמשך, ודרך צלחה.

בהזדמנות זו אני פונה לחברתי היקרה, רונית לב-ארי, לברך אותה על התפקיד החדש. תודה.

תודה.
(מחיאות כפיים)

אספר לכם שרונית לב-ארי מחליפה את נעמי לירן, יושבת ראש הרשות לקידום מעמד האשה, המינוי נכנס כבר לתוקף והיא תהיה האחות התאומה שלנו ברשות המבצעת, ומכאן אני מצטרפת לברכות.

קצינת ח"ן ראשית, תת-אלוף סוזי יוגב, בבקשה.

רעיית נשיא המדינה, הגברת ראומה ויצמן, הגברת נאוה ברק, חברת-הכנסת דליה איציק -

השרה דליה איציק.

עד שקיבלתי את זה.

לא עושים בלבולים בדברים האלה.

כאשר אני עומדת מול החיילות אני אומרת להן שמפאת גילי המופלג שלא רואים אותו כי הצבע מסתיר, ועם נסיון ועבר, אני יכולה להתבטא כפי שאני מתבטאת. כשאני עומדת כאן על יד הגברת ראומה ויצמן, עם מכובדיי, מאוד מאוד קשה שלא להתרגש, ואפילו את השמות ואת התפקידים, על אף שאני יודעת אותם, צריכה לקרוא מן הנייר.

אני נרגשת מאוד לשאת דברי פרידה ממך. את, גברת נכבדה, כחברותיך השייכות לדור המייסדים, מהווה חלק מפואר בהסטוריה על המאבק להקמת מדינת ישראל, אך לא פחות מכך, על המאבק להקמת חברה שוויונית. הדור שלך קבע את הנורמה ששירותן של נשים יהודיות בצבא הינו ביטוי לשותפות גורל בין כל חלקי העם, גברים ונשים כאחד. אז, שירותן של הנשים לצד הגברים היה צורך קיומי. היום הוא מהווה צורך לא פחות חיוני, אך בו בעת, גם מנוף ליתר מעורבותן ומיקומן של הנשים בחברה הישראלית.

הגברת ראומה ויצמן, פועלך מבית הנשיאות בצנעה ובענווה לא יסולא בפז. כאדם וכאשה, בנועם הליכותיך, בחן ובהומור יוצאי דופן, לצד פתיחות הממוטטת מחיצות ומקרבת לבבות, ידעת להעביר מסרים רבי-חשיבות ומשמעות, בבהירות מדהימה ומבלי לדבר גבוהה גבוהה. במפגשייך עם חיילות וקצינות צה"ל נסכת אומץ רוח, חיזקת את העשייה והתרומה והיית לכולנו מקור השראה וגאווה.

ראומה היקרה, ברכתו של צה"ל בכלל, והנשים בתוכו בפרט, נתונה לך מעומק הלב ומאחלים אנו לך כי כל שתמשיכי לעשות, עשי באותה אמונה ואהבה, כי המה, תמיד ערובה להצלחה, שאי ברכה. בטוחה אני שרב-גונדר אורית אדטו שיושבת כאן, תגיד לי אחר כך שלא הכברתי במספיק סופרלטיבים. אז היא מצטרפת לכל מלה שנאמרה.

הבאתי לראומה שי צנוע, את "תמונות אשה". לדעתי צריך כבר לפתוח חלק ב', כי לא מספיק מה שכתוב, בטח לא מה שמתואר כאן, כי רק עם מי שיושבות כאן אפשר לכרוך עוד שניים או שלושה ספרים. אז שיהיה בהצלחה.

תודה סוזי, והצלחה גם לך.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה לתת-אלוף סוזי יוגב.

הוועדה לקידום מעמד האשה מסיירת בעוד עשרה ימים בצפון, בגבול הבינלאומי, לראות חיילות, קצינות ולוחמות שהשתלבו בתפקידים חדשים בגבול הצפון. המתנה של צה"ל לאירוע של היום, היא: ההרכב הקאמרי של חיל החינוך והנוער. אחראי על ההרכב גיל מושקוביץ. המנגנים: יעל קליינמן – ויולה; אדר כהן – כינור; רוני סיילר – כינור; גריגורי גלס – צ'לו. רביעיית ההרכב הקאמרי תנגן מספר שירים. אני רוצה לומר שהרפרטואר שלהם הוא עצום, ואם אתם לא שומעים את מוסיקת לילה זעירה של מוצרט, ואתם לא שומעים קטעים קלאסיים, זה משום ההרגשה שלי לגבי הבחירה, וכאן נטלתי חירות, לא כדי לגרוע מהיכולות שלכם אלא אלי כדי ליצור את האווירה שאנחנו בוחרים ביום הזה.

אני מאוד מודה לכם, ולקצין חינוך ראשי של צה"ל שאיפשר את ההופעה.

הקטע הראשון, לחן של בועז שרעבי לשיר לתת.


(התזמורת מנגנת)

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.

אני רוצה להזמין את ד"ר יצחק קדמן, יושב-ראש המועצה הלאומית לשלום הילד, בבקשה.

גברתי רעיית נשיא המדינה. אני משתמש בתואר הזה למרות שאני יודע שאת מרשה לקרוא לך ראומה, אבל כמה ימים עוד נשארו לתענוג הזה לקרוא לך רעיית נשיא המדינה, אז אני רוצה להשתמש בתואר הזה בכל זאת. גברתי היושבת ראש, חברת-הכנסת יעל דיין, רעיית ראש הממשלה, חברות כנסת, חברי כנסת, ומכובדים. הרבה דברים נאמרו כבר ביום הזה על ראומה, כולם נכונים ולא אחזור עליהם. אני רק רוצה לומר לך שכל חיי לא הבנתי את המלה אצילות, עד שפגשתי אותך. אני חושב שאני צריך להודות לך על כך.

אבל, במקום להפליג בשבחך אני רוצה לספר סיפור על גיבורה תנ"כית שלא מדברים עליה הרבה, ושמה ביתיה בת פרעה, וכולנו מכירים את השיר על משה בתיבה. מסופר על בתו של פרעה מלך מצרים שהלכה לשוטט על שפת היאור וראתה תיבה, היא פתחה את התיבה וכך כתוב שם במקורות: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה". רש"י, גדול פרשני התנ"ך, מיד עומד על הסתירה בפסוק: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה". אם הוא ילד? אם הוא נער? לא מסתדר, ורש"י נותן פירוש קצר ואומר: "ילד, והנה נער בוכה" שקולו קול נער. והמפרשים, אחרי רש"י תמהו, איזה מן הסבר זה, ממתי יש לילד קול של נער? ואחד המפרשים פירש פירוש שאני רוצה להקדיש לך. הוא אמר: למרות שהיה מדובר בילד, והבכי היה גם בכי של ילד, ביתיה בת פרעה השכילה לשמוע בבכי של הילד הבודד הזה את קולם הבוכה של כלל ילדי ונערי ישראל.

מההזדמנויות שהיו לי - והן לא מעטות - לעבוד עם ראומה ויצמן, ראיתי בה שגרירה מאוד טובה ודואגת לילדי ישראל בכלל, ולילדי ישראל הבוכים בפרט, ויש לא מעטים כאלה. גדולתה, שהיא היתה מסוגלת בעת ובעונה אחת לראות גם את הילד הבודד, אם זה ביקור בבית חולים של ילד שהוכה קשות, אבל בעת ובעונה אחת לא להסתכל רק על הילד הבודד אלא לראות את כלל ילדי ישראל.

אסיים ואומר - ואני בטוח שאני אומר זאת בשם רבים - תחסרי לנו מאוד ראומה, אנחנו אוהבים אותך.

תודה רבה יצחק. כל הכבוד.

(מחיאות כפיים)

תודה.

הגברת רונית לב-ארי, שוב ברכות. אני מוכרחה להגיד שממש לפני שעה הוצאתי מכתב זועם למזכיר הממשלה בעניינך. אני חושבת שיש איזה שהוא טעם לפגם בדחייה של דברים שהם ברורים מאליהם. המינוי שלך ברור ואת מועמדת אדירה. כל מה שצריך הוא שזה יעלה לסדר היום של הממשלה, יצביעו ויאשרו את המינוי שלך. אני מוכרחה לומר שאני לוקחת מאוד אישית את ענין הדחייה הזאת, כי בכל זאת אנחנו הוועדה לקידום מעמד האשה, ותמיד יש את הדברים שניתנים לדחייה. בשבילי, את יושבת ראש הרשות לקידום מעמד האשה, ואם הממשלה מתרשלת בלוח הזמנים שלה, אנחנו נתריע על כך.

אז בבקשה רונית.

תודה רבה.

גברת ראומה ויצמן, גברת נאוה ברק, יעל דיין, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברות כנסת, חדוה אלמוג, הבוסית שלי, אני עדיין בנעמ"ת, אני מאוד מתרגשת להיות פה.

וידוי קטן. היה לי הכבוד להיות בגוף הבוחר של הנשיא, לפי שמונה שנים, ואגיד את האמת, התלבטתי אז בין מר עזר ויצמן לבין לובה אליאב שעם הבן שלו הייתי בצופים והיו לי סנטימנטים אליו. ואז באו אלי ואמרו, תשמעי, עם כל הכבוד, שניהם ראויים, אבל לעזר יש את ראומה, וזה היה לפני שמונה שנים.

(מחיאות כפיים)

האמת שאני בחרתי בעזר, ממש בזכותך. מאוד הערכתי את כהונתו, אבל את היית לשון המאזניים, ולאורך כל הכהונה לא התאכזבתי מבית הנשיא. לראות את ראומה מרחפת במקלט לנשים מוכות של נעמ"ת, לשמוע את הנשים והילדים אחרי הביקור שלה, לא צריך יותר, זו ראומה.

אני רוצה להודות לראומה על הרוח הטובה, ואני מצטרפת לכל מה שנאמר כאן היום. אני רוצה להודות לציונה, כפרונט וכחלון ראווה של ראומה, אני חושבת שהשכילה להביא את אותה רוח. אני גם מצטרפת לכל מי שחושב שאנחנו לא ניתן לך לנוח בקיסריה, אני לא מאמינה שמישהו יתן לך לנוח.

אז הרבה בריאות, יהיה לך קצת חופש ואחר כך תחזרי אלינו. תודה רבה לך.

(מחיאות כפיים)

לא שמעתם על פנסיה? אני לא מבינה, על מה אתן לוחמות?

הגברת אסתר הרליץ שהיא עם כל כך הרבה כובעים, מברכת כאן היום בשם ארגון הגג של המתנדבים. אסתר היא גם חברת כנסת לשעבר, ודומני שהיא היתה השגרירה הראשונה של ישראל. בבקשה.

תודה רבה יעל. ראומה, חברות וחברים. קודם כל וידוי קטן. ראומה, אמא שלך שלחה אותי למגרש המשחקים בשכונת הבוכרים. כל יום איזה ילד נפל מהנדנדה וחתך את הראש.

באתי לומר מלה בשם המועצה להתנדבות בישראל על ראומה המתנדבת. יעל יודעת שאני תמיד שואלת שאלות, ואני רוצה לשאול איזה שאלה פמניסטית, את הקהל הנכבד הזה. איפה עזר? אני בטוחה שאם מישהו יעשה, וודאי יעשה, הצדעה ופרידה מעזר, ראומה תהיה שם לשמוע את השבחים והתהילה, ואני מצטערת שעזר איננו פה לשמוע את כל הדברים הנלבבים והחשובים שנאמרו פה על ראומה. ראומה, אני מקווה שתדווחי לו.

זה מביא אותי להתנדבות הראשונה. אני חושבת, כפי שאומרת דליה איציק, יש עכשיו איזה חוק. אבל, יש לנו בעיה עם ההתנדבות של בני זוג, גם של בעלי תפקידים, נשיאים, ראשי ממשלה, שגרירים, שרים ודומיהם, ובעיקר לבנות הזוג, שעקב התפקיד של בני הזוג, למעשה בהתנדבות וללא שכר, וללא הגדרה, וללא תיאור תפקיד, ממלאים תפקיד גדול. מה שנאמר פה על ראומה, בוודאי יכולנו גם לומר על אורה הרצוג שיושבת פה איתנו, שלא נטשה לרגע - גם כשהיתה אשת הנשיא - את המועצה לארץ ישראל יפה, וגם על כך יש לומר משהו.

ראומה התחילה בהתנדבות כנהגת של ילדים חרשים, ומשם הגיעה להיות ראש מיח"א. כאשר שקלנו, לבקשת גולדה מאיר והממשלה להקים את המועצה להתנדבות, אחת הנשים הראשונות שהתייעצנו איתה, מה ואיך לעשות היתה ראומה. אחד הדברים שהיא דיברה עליהם היה ביטוח המתנדבים. נכון ראומה? ואמנם הכנסת השמינית ישמה את חוק ביטוח מתנדבים.

אינני יודעת אם ידוע לכם, אבל גם היום, מדי שבוע, ביום שני ראומה מתייצבת ביד שרה כאחד העובדים. אני בטוחה שהרבה מהקהל שבא לשם ומקבל שירותים ממנה איננו יודע כלל מי המשרת אותו. אבל כחיילת טובה, וכמתנדבת לדוגמה, ראומה מתייצבת מדי שבוע במקום לא פשוט אליו פונים אנשים הזקוקים לעזרה ומקבלים שם עזרה.

נכון שזה בא מבית ההורים, וכבר דובר על כך, ורות, שבהרבה יוזמה ותושיה וחלוציות עשתה דברים בהתנדבות, בשנות העליה הגדולה. אני רוצה שכולנו נלמד מזה לקח. בואו לא נגיד לצעירים, לדור הבא, שלהיות מתנדב זה פראייר. בואו נאמר להם, שלהיות מתנדב זה תפקיד חשוב, זה הרבה סיפוק, וזו תרומה גדולה לחברה ולקהילה.

ראומה, את לא זקוקה לתואר של רעיית הנשיא בשביל לעשות מעשים טובים, ואין לי שום ספק שגם בלי תואר את תובילו את כולנו הלאה למעשים טובים. תודה רבה ובהצלחה.

תודה רבה אסתר.

(מחיאות כפיים)

תת-אלוף דרורה פאר, לשעבר קצינת נפגעים בצה"ל, בבקשה.

גברתי רעיית נשיא המדינה, גברת ראומה ויצמן. גברתי אשת ראש הממשלה, גברת נאוה ברק, גברתי היושבת ראש, חברת-הכנסת יעל דיין, חברותי, חברות וחברי הכנסת. כל נאום ברכה לכבודך, הגברת ראומה ויצמן, הוא כמו פרח בתוך זר שלם, יפה ומרגש שכולנו שוזרים לך היום כביטוי של אהבה ופרידה. אהבה לאדם המכיר את מקומו ואינו מחזיק טובה לעצמו, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרין ומתרחק מן הכבוד, כלשון חז"ל בפרקי אבות.

ואם כל נאום כזה הוא פרח, הנה דברי הם כמו ורד שיש בו לא רק עלי כותרת, ואני מוסיפה אותו אל הזר המרהיב שאת מקבלת היום בשם רבים אשר שלחו אותי להוסיף אותו לכבודך. פעמים רבות ליוויתי אותך ואת נשיא המדינה בבואכם לבקר משפחה שכולה. משפחה כאובה שזה עתה שכלה בן יקר מכל, צעיר לימים אוהב ואהוב עד בלי די. וזאת נקודת המבט ממנה אני באה לברך אותך בהתרגשות עמוקה.

לא כל אחד מבין מה הוא רואה, ועל אחת כמה וכמה לא כל אחד מבין מה איננו רואה, כאשר לנגד עיניו אדם שכול, אם או אב, אח או אחות, בן או בת, חבר או חברה ואף מפקד או פקוד. אחרי עשרות שנים של שירות צבאי, ורבות מהן במערך הנפגעים של צה"ל, נדמה לי שאני יכולה להבין מה שגלוי לעין, וגם מעט מתוך מה שסמוי מן העין. אני יודעת שכל הורה שכול נושא עימו לכל מקום ובכל שעה את פצע היגון. הוא יכול להיות שקוע בעבודה, היא יכולה להיראות שמחה וטובת לב, אבל בלבם פצע, והזמן לא עושה את שלו, ושום דבר לא מגליד, וכל פעם שנוגעים בפצע או מתקרבים אליו, הכאב עולה על גדותיו.

אף פעם לא שמעתי אותך, רעיית הנשיא, וגם לא את הנשיא עצמו, מדברים על השכול שבלבכם, על יגון שאולי זכרו לברכה. אבל אני יודעת כי בכל פעם שבאתם למשפחה שכולה, באתם לא רק כנשיא המדינה ורעיתו המביאים אל בית האבל את אהבת העם ואת רוח המדינה אלא באתם גם כאם שכולה ואב שכול המביאים כאב וכוח, דבקות באדם שאיננו עם דבקות באנשים שנותרו. געגועים עם רצון חיים.

באתם את והנשיא אל בתי האבלים, יודעים מראש עד כמה כאוב יהיה מגע הפצע שלהם בפצע שלכם. בכל פעם באתם, בכל זאת באתם, מפני שאתם אנשים אמיצים היודעים לעשות את המעשה הראוי, המופתי, חרף הכאב, למרות הצער. תמיד הקרנת בעיני כל רגישות וזוך, פשטות ורוך, יופי ויושרה.

על כך אני מברכת אתכם, לא רק בשמי אלא בשם כל אחד, וכל אחת מבני המשפחות השכולות שבאתם אליהן, ואף בשם כל אחד וכל אחת מבני המשפחות השכולות הקודמות שראו אתכם באים אל הקרובים החדשים שלהם, אל האחים החדשים לצער, אל האחיות החדשות ליגון.

בשם כולם ובשמי, אני מברכת אותך שלעולם לא יעזוב אותך ואת הנשיא אומץ לבכם לעשות כראוי, חרף כל כאב. אני מברכת אתכם, וכמו מוסיפה לזר שאת מקבל מאיתנו היום, ורד שיש לו כותרת צבעונית אוהבת, ויש לו עלים ירוקים רעננים וגם קוצים דוקרים וכואבים. ורד של אהבה ופרידה בשם משפחות החיילות והחיילים, היקרים מכל, שניספו וכן בשמי. תודה לך.

תודה לך דרורה.

(מחיאות כפיים)

אני רוצה להזמין את הסופרת דורית אורגד והיא תאמר לנו מעט על עידוד הקריאה שראומה עסקה בו.

זה היה לפני שנים, הייתי עתונאית צעירה ושלחו אותי לסקר מסיבת עתונאים בביתם של ראומה ועזר ויצמן בנווה מגן. ישבתי שם והקשבתי לדבריה של ראומה. הייתי מאוד צעירה אבל הערכים שהרגשתי בחדר שם – מדברים עכשיו הרבה על אנרגיות חיוביות - משהו שלא הרגשתי במסיבות עתונאים אחרות, והתחלתי להעריץ את האשה הזאת. גם עזר היה שם, אבל הוא היה עזר כנגדה, היא היתה.

כאשר נבחר עזר לנשיא המדינה התחיל שיתוף פעולה מיוחד במינו בין ראומה לביני. היתה הצגה לפי ספר שלי "שבועת האדרה", ושם פגשתי את ראומה ודיברנו על כך שנוער קורא פחות ומה אפשר לעשות כדי שיקרא יותר. וראומה סיפרה לי שבנעוריה היא קראה הרבה וכמה שזה תרם לה. אמרתי, נשתף פעולה.

ואכן, לא עבר זמן רב ודיברנו. זה היה ערב חג, פתאום טלפון, ואני חושבת, מי זה יכול להיות, כולם עסוקים בעשייה לקראת החג. ראומה מצאה זמן להתקשר אלי להמשיך לדבר על הנושא. אחר כך היו עוד שיחות והיו פגישות עם עוד אנשים והוקמו מפעלים. בשקט, אף אחד לא ידע, אף אחד לא כתב, אבל אני את ראומה פגשתי בשנה שעברה במצעד הספרים. השנה באור יהודה, רק לפני חודשיים-שלושה כאשר רוחה, העידוד שלה, העצות שלה, שיתוף הפעולה שלה, הם חומר הדלק שגורם לכך שבכל זאת עדיין קוראים.

כתבתי סיפור שאני מקדישה אותו לראומה, וברשותכם, אקרא אותו. זאת המתנה שלי.

יפה, פעם ראשונה שאני שומעת על זה.

אגב, מרוב הוקרה לראומה, קראתי לאחת הגיבורות בספרי ראומה, אף על פי שזה שם לא כל כך נפוץ כיום.

לסיפור קוראים אבני הסמבטיון, וכמו שאמרתי הוא מוקדש לראומה. "נהר רחב ושמו סמבטיון מחלק את היקום לשניים. החלק הידוע, העולם שבו אנחנו חיים. כאן בעולם שלנו, אנחנו יודעים פחות או יותר מה מתרחש. החלק האחר של היקום שנקרא מעבר לסמבטיון הוא סודי. מי שעבר מן העולם אל מעבר לסמבטיון לא חזר אלינו ואיננו יכולים לדעת מה עלה בגורלו. כך קרה לעשרה שבטים של בני ישראל" ואני מדלגת קצת.

"זה היה ככל הנראה בשבת שחצו עשרת שבטי בני ישראל את הסמבטיון כי רק בשבט הנהר שקט ורגוע. בימי החול גועשים מימיו ואבנים גדלות וקטנות נזרקות מתוכו בשצף קצף. שני השבטים מבני ישראל שנותרו בעולם לא שוכחים את אחיהם שעבדו ותוהים מדוע נגזר עליהם להיעלם. הם שואלים שאלות ולא מוצאים תשובות. מעת לעת נפוצות שמועות שהאחים האבודים נחבאים בלב יערות העד, מוסתרים מעבר להררי החושך, נודדים במדבריות עזובים בארצות נידחות. אבל המשלחות שיוצאות לחקור חוזרות תמיד בידיים ריקות. שום סימן לא הותירו האחים בלכתם.

גם את הסמבטיון לא הצליחו המשלחות לגלות, אך איש לא מטיל ספק שהוא קיים, גועש בימי החול כוולקן, וביום השביעי שורה עליו קדושת שבת. האבנים שמשליך הנהר ממעמקיו בימי המעשה מתגלגלות בעולם. במשך השנים משתנה צורתן אבל תכונותיהן לא משתנות. אבני הכעס, גם כשהן נעשות לאבקה שאנחנו נושמים, גורמות לרוגז. אבני העליזות מפיצות הרגשה טובה. אבני הצער מביאות דמעות. אבני האושר מעלות חיוכים. אבני הקנאה מחמיצות פנים, ויש אבנים שהן גם משמחות וגם מעציבות, תלוי איך מתייחסים אליהן.

אבני יהלום לדוגמה, יש שמביאות שמחה ויש שהופכות לאבני מריבה. ואילו האבנים בשם נרי שמשתמשים בהם לבנייה, אף שהן אבנים פשוטות עשויות לשמח יותר מאבנים יקרות. אבני הסמבטיון שונות זו מזו, אך יש לכולן תכונה משותפת, כל אבן נמשכת לזו שדומה לה. ספירים נמשכים לאבני אודם ומשתפצים יחד בטבעת אחת. אבני שיש נצמדים לאבני בנייה ונעשים בנין מגורים. אבני צער מתלכדים בלב עם אבני כאב. חלוקי נחל נעימים למגע, מושכים אליהם אבני שמחה.

לולא אבני המידה הנכונה היו שאר האבנים מתלכדות לקבוצות והיו נלחמות זו בזו. אבני המידה הנכונה מבדילות בין האבנים האחרות, שמות גבולות לעצב, לשמחה, לקנאה, מבדילות בין ימים רגילים לשבתות וחגים. באבנים האלו, באבני המידה, צפון סוד הנהר המופלא. האבנים האלו מצויות בכל מקום, אבל הן מתגלות רק למי שחושב עליהן ומחפש תשובות. המוצא אבן כזאת, ומניח אותה על לוח לבו, מרגיש הרגשה של שבת וכאילו הוא שט על הסמבטיון שנח מזעפו".

ראומה, אני חושבת שאת ניחנת באבן המידה הטובה, ואני מאחלת לך הרבה אבני אושר, שמחה. אבן יצירה, דיברו כאן על ספר, אני אשמח לשתף איתך פעולה.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.

אני חוזרת להרכב הקאמרי של חיל החינוך והנוער, אל יעל והדר, רוני וגריגורי שינגנו את "מקום לדאגה", לחן מתי כספי.

(התזמורת מנגנת)

(מחיאות כפיים)

אני מודה לרביעיה שעוד תסיים את האירוע איתנו.

אני מבקשת את דודו דותן לעלות לבמה. לא ידעתי אם אתה צריך איזה שהם סידורים, אביזרים או רק את עצמך ואותנו?

אני לא צריך שום אביזרים, אני יושב פה וחושב, איך אני משתלב בתוך הענין הזה. מלבד ד"ר קדמן אני היחיד שהוא לא יושבת ראש של משהו, ולא נשיאה של משהו, ואני אגיש מחאה לוועדה למעמד הגבר למה דחקו אותי כל כך מאוחר.

ישבתי כאן ושמעתי המון המון דברים נהדרים, וכולם סיפרו דברים שהם ודאי יודעים, מנתונים שנאספו ומסיפורים. ברשותכם, אני אעשה דבר שיעלה לי קצת בריאות, כי כבר הלב שלי רץ, ואני אספר עדות אישית על ההיכרות עם ראומה שהיא בעצם הסיפור, למה כולם כל כך אוהבים את ראומה?

באחד הימים הוצאתי ספר על ילד קטן שאותו הזכירה גברת ויצמן. בהוצאה החליטו להביא את הספר לנשיא המדינה. פנו אל הנשיא, והזמינו אותי. לקחתי את כל בני משפחתי, שלבשו לבן – כך אנחנו נוהגים כשאנחנו נפגשים עם נשיאים – ובאנו לירושלים. התקבלנו בבית הנשיא, ישבנו יחד עם הנשיא בטרקלין, הגישו לנו מיץ תפוזים, ועזר אמר לילדים, אל תשתו, זה תרכיז, כשתצאו אבא יקנה לכם מיץ אחר.

(צחוק באולם)

אחר כך פגשנו בחוץ את ראומה שהתנצלה ואמרה שיש לה התחייבות אחרת.

זה היה מיפגש מאוד מרגש, פגשנו את הנשיא, את רעייתו, ראינו את המשכן. אני זוכר שבדרך חזרה לתל אביב, הילדה הקטנה שלי שאלה אותי, אבא, מתי נגור בירושלים? אמרתי לה, אם פעם אהיה נשיא אז נגור בירושלים. חשבתי לעצמי, זו אחת מהפגישות הרבות שבטח הנשיא קיים במשך היום, וקיבל את ספרי.

שבוע אחר כך, אני מקבל טלפון, לא הייתי בבית, והטלפון נקלט במכשיר ההקלטה האוטומטי. לחצתי על הכפתור, ואני שומע: שלום דודו, מדברת ראומה מבית הנשיא, אנא חזור אלי. הייתי בטוח שציפי שביט עובדת עלי. טילפנתי לבית הנשיא, ואכן הגברת ויצמן אומרת לי: דודו, קראתי את הספר שלך והתרגשתי. עזר חייב לקרוא אותו. אני אכריח אותו לקרוא אותו. אמרתי לה, תודה רבה.

יום ראשון, שבע בבוקר, טלפון, מדברים מבית הנשיא. שלום דודו, אני שומע את קולו של עזר- הייתי בטוח שזה טוביה צפיר - דודו, עשית לי את השבת. ראומה הכריחה אותי לקרוא את הספר, והצליחה. ועוד הוא אומר לי, החלטנו לקנות כמה ספרים ולחלק אותם לידידים שלנו. אגב, לפני כמה חודשים פגשתי מישהו מאור עקיבא, והוא אמר לי, עליך אני כועס. שאלתי אותו למה? והוא אמר לי: הנשיא ורעייתו היו בחתונה שלי, ואתה ידע מה הם הביאו לי מתנה? את הספר שלך.

לא נכון, לא נכון.

מי שקרא את הספר, יודע שהוא בעצם סגירת מעגל של ילדות קשה של ילד מנודה, ילד מוכה, ילד עני, והנצחןן שבא בסופו. הבנתי שבספר הזה יש איזה סוג של מסר, לכן אולי משפחת הנשיא כל כך אהבה את הספר. ובאמת, חשבתי שנגמרו לי המעגלים של הקושי. ויום אחד הבן שלנו חלה מאוד - קשה לי לדבר על זה למרות שעכשיו הכל בסדר – והשמיים נפלו. החלטנו שנשמור על זה בסוד, כי אני צריך להצחיק אנשים, ולא חשבתי שאפשר לעלות על הבמה כבדרן ושאנשים יתלחשו, הבן שלו חולה, הבן שלו חולה. זה היה סוד. מלבד הקרובים אלינו ממש, איש לא ידע.

ויום אחד טלפון מראומה. דודו, תגיד, מה שמעתי, הבן שלכם חלה? סיפרתי לה במה הוא חלה והיא ביקשה למסור לו החלמה, ולחזק את אשתי ובני הבית. מאוד התרגשתי. רעיית הנשיא מברכת אותי? מי אני? כעבור שבועיים היא שוב מתקשרת, ושואלת: מה חדש? במה אפשר לעזור?

ואז סיפרתי לה על המחלקה המופלאה הזאת של מחלקת הילדים בבית חולים שניידר שלא מזמן ביקרנו שם גם עם הגברת נאוה ברק – וכשאני אומר ביקרנו, אז זה הגברת ברק, אני והילארי קלינטון. זה מקום מופלא. לאורך המיפגש הזה הזכירו את הענין של מריבות וריבים, במקום המיוחד הזה אתה רואה ילדים ערבים, חרדים, יהודים, חילונים, רוסים עולים חדשים, ילדים אתיופים, כולם נלחמים לא אלה באלה אלא נלחמים על העיקר, על החיים.

וסיפרתי לגברת ויצמן על אותה מחלקה עם הילדים הקרחים, בלי הגבות ובלי הריסים, והיא התרגשה ושאלה, ואיך אפשר לשמח? אמרתי, יש שם מצוקה, אין שם מספיק מכשירי טלוויזיה. תמיד אזכור את השיחה הזאת. השיחה התקיימה ביום ראשון, וביום שלישי בבוקר טילפנו אלי מחנות בתל אביב ואמרו לי, יש לך משלוח מקרן בית הנשיא. מיהרתי לשם, וחיכו שם חמשה מכשירי טלוויזיה ווידאו למחלקה. זאת לא היתה מחווה אלי, זו היתה מחווה לילדים. אחר כך גילו לי שהיא עשתה ועושה את זה גם במקומות אחרים.

היום רבים בכנסת מי התגייס ומי לא התגייס. הבן שלי שהיה חולה, התנדב לצה"ל, הוא לובש מדים. אני חושב שזה רק בזכות אנשים כמו משפחת ויצמן שנטעו אהבה, נדיבות, בטחון והעניקו לו ולאחרים את התחושה הנפלאה הזאת.

אני כל הזמן מתלבט, מה זה השם הזה ראומה? איך אפשר להשתמש בו כשרוצים לכתוב איזה שיר או משהו. אז יש לי ארבע שורות בראשי, ברשותכם, ובהם אסיים.

ראו מה צנועה היא. ראו מה טובה. ראו מה גדולה אהבתנו. ראי מה גדולה התודה.

דודו, רק בריאות, באמת. תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה לדודו, עם הרבה אהבה לך ולרעייתך שנמצאת כאן.

אני מבקשת לשאול, האם הגברת שולה מולא, מנהלת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה נמצאת? איבדנו אותה במחצית הדרך, היא היתה אמורה לבוא, אני מניחה שנבצר ממנה להגיע, ואני מתנצלת.

אני רוצה באמת להוסיף. בנאום שהכינותי לא כללתי את עולי אתיופיה. אז קודם כל זה בגלל שאני לא מפלה, במקרה, העולות מרוסיה, זה פשוט צירוף מקרים. אבל, באחרונה, בחודשים הגרועים, כפי שאמרתי, השום והחאמסות לא עזרו, קיבלתי פתאום המון תקשורת. הייתי שבע שנים בתפקיד, ולפעמים באמת, לדבר מאוד טוב, הייתי צריכה להתחנן שהתקשורת תבוא, תיתן כיסוי, למען יראו, ידעו, יחקו, אבל הם לא באו.

בחודשים האלה, לאן שבאתי, התקשורת היתה. למשל, פתחתי מועדון קטן בחדרה לעולי אתיופיה, כל הערוצים היו, כל התקשורת היתה. אמרתי, לפחות זכינו מזה. זו רק הערת ביניים. אבל אני באמת מצטערת ששולה לא נמצאת כאן.

אחד הדברים הראשונים שעשינו בבית הנשיא, היה לקבל עובד מעולי אתיופיה. אמרתי, אני רוצה עובד או עובדת מעולי אתיופיה. שאלו אותי, לנקיון? לגינון? אמרתי: לא, אקדמאי או אקדמאית. אני רוצה שיראו שיש בבית הנשיא עובד או עובדת מעולי אתיופיה. ובאמת, יש לנו את סבינה שעובדת כבר כמה שנים והיא ממש אשף מחשבים אצלנו, וכולם מאוד אוהבים אותה.

דבר דומה. במיפגש עולים חדשים שהיה בבית הנשיא, עולה מאתיופיה ישב עם עולים מרוסיה. עזר ניגש ושאל אותו: מה עשית? מה אתה עושה? והוא השיב ואמר: הייתי בצבא, והייתי בקורס במוסקבה. אז עזר אמר לו, אתה יודע רוסית? אמר, כן. ועזר אומר לו: יש כאן עולים מרוסיה שהגיעו לפני שבוע, אני לא מבין כלום, אז אולי תוכל לתרגם לי. והאתיופי תירגם.

אחר כך שאלתי אותו, מה אתה עושה? והוא אמר לי: אני עובד בכנסת. אמרתי, יופי. והוא עונה לי ואומר: כן, אבל אני עובד בגינון. ואני מדברת על אדם עם תואר אקדמאי, מדבר היטב אנגלית, היטב רוסית, היטב אמהרית, וכבר עברית. למחרת בבוקר אמרתי לעצמי, ראומה, את רעיית נשיא או לא? תשתמשי קצת בפרוטקציה. טילפנתי לשבח וייס שהיה יושב ראש הכנסת, אני רוצה רק להגיד לכם, מאחורי הקלעים איך הולכים דברים. אמרתי לו, שבח, תשמע, עובד אצלכם זה וזה, עולה מאתיופיה, הוא עובד בגינון, והוא נורא רוצה להיות סדרן או מדריך לקבוצות שמגיעות לכנסת.

תראי, זה לא כל כך פשוט, כי רוב הקבוצות שבאות דוברות רוסית. אמרתי: הוא דובר רוסית. והיום ברוך עובד בקבלה, והוא מאוד גאה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.

אני רוצה להזמין את הגברת צביה - - - ואחריה את הגברת ענת פבריקנט, בשם הספורטאיות וחברת הסגל האולימפי.

צביה, בבקשה.

מספרים שכאשר סטאלין, טרומן וויצמן נפגשו, אמר סטאלין: אני נשיאה של הגדולה במדינות תבל. אמר טרומן: אני נשיאה של העשירה במדינות תבל. אמר ויצמן: ואני רבותי, נשיא של מיליון נשיאים. וגם עזר אחיינו, ורעייתו ראומה הם נשיאיהם של מיליוני נשיאים, ואנחנו הרי יודעים עד כמה זה קשה.

מטרתה של הנשיאות, בשלום ובמלחמה, לא צריכה לזכות בתהילת השליטים כי אם באושרם של האנשים הפשוטים, האזרחים. העם היהודי, אמר בן גוריון, הוא אלי היחיד הזוכר לא רק את אבות האומה אלא גם את אמותיה: שרה, רבקה, רחל ולאה שאינן נופלות בערכן מאברהם יצחק ויעקב. וכך ראומה לא תיזכר כאשתו של אלא בזכות עצמה. בזכות הערכים שיצקה ראומה לתפקידה ולבית. ראו מה. ראו מי היא, וראו מה היא עושה.

ראומה, ככל מנהיג אמיתי עיצבה את פעולותיה על פי דמותה, מידותיה ותפיסתה. היא צעדה בביטחה, בצניעות ובאצילות וניסתה להבטיח לא רק את תהילת השליטים אלא את אושרם של האנשים הזקוקים ליד המושטת של בית הנשיא. היא נראתה ליד מיטת חולי בבית חולים, בבית משפחה שכולה, ובכל מקום ששם נדרשה ידה. מלתה הטובה ועזרתה המעשית. היא יצרה חזון ואתגר לבית הנשיא כדי שיממש את ייעודו בשירותו לאזרח. היא עשתה זאת יחד עם עוזריה, שותפיה.

במסיבת הפרידה לתת-אלוף אורית אדטו, היום נציבת השב"ס, נגסה ראומה בגזיר של גזר ולא נגעה בכיבוד העשיר. יחד איתה, עשתה כך גם ציונה רוזנטל, ראש לשכתה הנאמנה. כששאלתי לפשר הדבר, ענתה לי ראומה: אנחנו בדיאטה. והוסיפה: שכל העובדות בלשכה שומרות על משטר דיאטה. הביחד הזה שנשמע כאילו טריוויאלי, הוא לא רק בענייני דיאטה, הוא בכל מעשה שעשתה ראומה יחד עם חברי לשכתה.

ראומה אומרת שהיא חלשה במתימטיקה, אבל הרי שיעור קצר. גימטריה של שמך מצביעה על התכונות המייחדות אותך. ראומה בגימטריה זה 252 ואם תחברו את הספרות 2 + 5 + 2 תקבלו מספר 9 שהוא מספר ייחודי ואצל הסינים הוא נחשב כמספר מקודש. המאפיין את 9 הוא שכל מספר שנכפיל אותו בו תמיד צירוף ספרות ההכפלה יתנו גם כן את המספר 9. למשל, 9 X 14 זה 126. החיבור של 1 + 2 + 6 נותן 9. מספר 9 איפוא מציין עקביות, התמדה ונאמנות למטרה.

מועצת ארגוני נשים ראתה בראומה ובצוותה שותפים. את ימי יום האשה הבינלאומיים קיימנו בבית הנשיא, ואני מוכרחה להודות שעברנו שלבי תחקיר מקדימים מחמירים ביותר לפני שאושר הנושא וכן עיבוד פרטי הפרטים בתקופה הארוכה של ההכנה לאירוע. תהליך שבסופו של דבר הביא להצלחת המיפגש.

ראומה גם הפגינה התעניינות רבה במפעלותינו השוטפות, במניעת אלימות בגיל הרך והוצאת נשים ממעגל העוני. היא דאגה להתעדכן כדי להיות שותפה ופעילה, וכך גם תהיי. ועל כל אלה אנחנו מודות לך מאוד ראומה, וגם הרשו לי תודה אישית לציונה. נמשיך לשמור איתך על קשר בעשייה גם בעתיד. התודה והברכה, תחסרי לנו.

יופי.

(מחיאות כפיים)

תודה לצביה.

הייתי יכולה למלא את האולם בספורטאיות, וקפטניות, בעבר בהווה ובעתיד, אבל הייתי חייבת להגביל, ושלומית נירטור בחרה את הנבחרת שלה. נמצאות כאן תמר קידר ורותי, ולא אכנס לסנטימנטים אישיים.

ענת פבריקנט, בשם כל הספורטאיות, בבקשה.

אני שייכת לסגל האולימפי שנוסע לסידני. שיחקתי גם קצת כדורסל. בשמי ובשם הספורטאיות האולימפיות, ובכלל הספורטאיות, אני רוצה להודות לך על המעורבות, ואני מקווה שנחזור עם מדליות ותגיעי גם לשדה התעופה.

אני שמחה להגיש לך שי קטן, זה הסמל של הוועד האולימפי הישראלי.

במה את משייטת?

אני מפליגה במפרשית 470 עם עוד בחורה שקוראים לה שני קדמי, ואנחנו מקוות להביא הרבה כבוד.

יפה, נקווה.

שתפליגו, שתגיעו ראשונות, ושתצליחו לנו. כל טוב.

יופי, תודה רבה, ובהצלחה.

לכיף לי, לכבוד לי ובאהבה לי להזמין את מיכל יופה, בת דודתי, בבקשה מיכל.

אדבר ממש בקצרה כי באמת לא ידעתי שזה יהיה ארוך. האמת שבדרכי היום לירושלים חשבתי רק על סבתא רחל. סבתא רחל שלנו אשמה בכל הדברים שנאמרו פה. היא המחצב האמיתי של הקומנדו של נשות משפחות דיין וויצמן, שיש לו פה ייצוג נהדר. נתחיל באחרונה חביבה, תמרי שלי, רחלי של יעל, רות של סבתא, אמא של סבתא ויעל של רות בת דודתי היקרה.

סבתא שהיתה מיוחדת, היתה קמה בבוקר ולא חיפשה זכויות כאשה. היא עשתה אותן, היא יצרה אותן, כנהגת ראשונה במדינת ישראל, כאחת שהבריחה - אפשר להגיד בשקט, אני מקווה שאין פה תקשורת - בחזיה רימונים לתוך העיר העתיקה. היא החליטה לשלוח ילדה בגיל שמונה למשמר העמק, דבר שהיה לא רגיל - אמא, היום הגעתי למסקנה שבסך הכל זה לא היה כל כך רע, והתוצאות מהענין הזה בסדר - ופה אנחנו מגיעים למשמר העמק.

אני חושבת שמהמחצב הזה של סבתא יצא המון חוזק, המון עוצמה, המון כנות, ומשמר העמק, יצר את אמא כפי שהיא. בעצם, האירוע הכי מכובד שאני זוכרת על סבתא היה היום שקיבלה את אות יקירת ירושלים, פה בירושלים. משה דיין, אביה של יעל ישב אז לידי.

היום, אני מרגישה שאמא, באירוע הזה, קיבלה בעצם תואר רוחני של יקירת הנשים במדינת ישראל, לא בפלקטות כאלה או אחרות. אני לא יודעת אם מישהי לפניה הגיעה לתואר הזה.

(מחיאות כפיים)

אף פעם לא ראיתי במשרד של אמא ואבא שלי או בבית שלהם תארים במסגרות, ואני המשכתי להנהיג את המסורת הזאת. אני חושבת שהתארים שלהם טבועים בכל בית בישראל, אצל כל פצוע בישראל, אצל כל ילד שהם גידלו, ואצל כל אשה שהם עזרו לה.

אני מוכרחה לומר שאני לא מרגישה שזאת פרידה, כיוון שבאירוע הזה אנחנו בעצם מנציחים את כל מה שאמא האמינה בו, ואנחנו לא נפרדים מזה. אנחנו נפרדים, אולי, מאמא כאשת ציבור, אבל אנחנו מקבלים את כל הדברים שהיא ייסדה כאשה, כאשה של, ולא כאשה של.

אמא, דרך אגב, הרבה שנים חיכיתי כבר לא להיות בת של אבא, אמרתי הוא יפרוש, הוא קצת הזדקן, ועכשיו, אני עוד פעם בת של, הבת שלך. זאת אומרת, נוסף עלי עוד עול, זה בכלל לא קל הענין הזה.

אני מאחלת לכל הנשים במדינת ישראל להגיע לשלימות הזאת ולסיפוק הזה ולרגע הזה שאמא הגיעה אליו היום, המון בזכות היושבים פה, הרבה בזכות בת דודתי היקרה. ובאמת, סבתא, שם למעלה, מלה אחת לך. פעם ראשונה שאני מוכרחה להודות שאני לא בטוחה שמשמר העמק היה רעיון כל כך רע, ואני חושבת שהיית מאוד גאה לראות את הבת הקטנה שלך כיקירת כולנו פה.

אז נשיקות ואהבה.

תודה.

(מחיאות כפיים)

דווקא מאז שעמדתי על דעתי נורא רציתי להיות יקירת הגברים.


(צחוק בקהל)

אני מזמינה את ההרכב, לחזור ולתפוס את מקומותיהם. קיבלתי בקשות אינספור, וכשאני אומרת אינספור זה בערך מכל אשה שניה שיושבת כאן לומר כמה מלים, ואנחנו ניאלץ לומר תודה, וראומה תאמר תודה, ופשוט, זה בלתי ניתן. שושנה, פשוט תיכנסי, ותוך כדי שאני מודה לאחרים תאמרי את דבריך. שושנה חורב.

דרך אגב, מאחרי כל אשה שמבקשת לדבר, מבקשת להודות, מבקשת לברך, יש ארגונים נפלאים ומופלאים.

בשם המועצה לילד החוסה, אלפי הילדים, ובשם האהבה. חוץ מזה, בית הנשיא לא הפגיש בינינו, גם לא יפריד בינינו.

תודה לשושנה חורב.

נמצאת כאן רותי גלעדי, עם רות רזניק, גם כן, אולי מהמקום שתי מלים.

אני רוצה להגיד שלילד החוסה יש כרטיסי ברכה מאוד יפים שאפשר לקנות אותם והכסף משמש תרומה, אז לקנות את כרטיסי הברכה האלה במקום להביא פרחים – אני עושה כאן ממש, בלי בושה, אני עושה פרסומת – לחברה שעשתה איך קוראים לזה, היום, לאנצ' או בראנצ', או במקום משהו אחר, זה בהחלט דבר מאוד יפה.

המקלט שהיה לבית, מרות רזניק ואני, יושבת ראש העמותה - - -

תראו מה זה רותי, הספרים, והבגד, תמיד צבעים אותו דבר.

ב מ ק ר ה.

תודה רבה לרותי.

נמצאות כאן, כפי שאמרתי קודם, הרבה חברות שלנו וחברות של ראומה, וחברות של אמא. אני במיוחד מודה לאסתר רובין שנמצאת איתנו וטרחה ובאה, ושושנה ארבלי-אלמוזלינו, ואורה הרצוג, והחברות תמר קולק ותמר ברלב. אני יכולה לעבור בצורה מסודרת את כולן, אני רוצה גם להזכיר חברה שלנו, רותי גולדמונדס מארצות הברית שבאה במיוחד לאירוע הזה מניו יורק, לא הבינה מלה, טורטרה במשך שעתיים בהבעה של מישהי שמבינה.

אני רוצה לבקש מההרכב שיחזור לבמה וינגן לנו לסיום את מחר, לחן ומלים – אילו היינו שומעים אותן – נעמי שמר. ותודה לכם מראש.

תודה לכולם, אנחנו נסיים את האירוע בתום הנגינה.

יפה יעל, ממש נהדר, באמת.

(התזמורת מנגנת והקהל מצטרף במחיאות כפיים)

תודה רבה, תודה רבה לכולם.