פרוטוקולים/מעמד האישה/797

2
הוועדה לקידום מעמד האישה
28/06/2000

פרוטוקולים/מעמד האישה/797
ירושלים, ט"ו בתמוז, תש"ס
18 ביולי, 2000

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 73
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום ד', כ"ה סיוון, התש"ס, 28/06/2000, בשעה 10:25

חברי הכנסת: יעל דיין - היו"ר

משרד, המדע התרבות והספורט:
דנה גובי - מ"מ מנהלת שירות הסרטים

ד"ר לילי זמיר - ראש המכון ללימודי נשים ומגדר,
מכללת דוד ילין.

נתנאלה אייזנברג
ליאור גונן
רונית גרינשפון
קרן ידעיה
איבון מיקליש
מלכה מיצנר
יעל ניצן
שרון נתנזון
סימונה גיא פרידמן
לימור קלו
הדס שובי
טליה ברוומן
דפנה ברקן

הקול הנשי ביצירה - בוגרות קמרה אובסקורה

דנה גורדון

רקורד שירותי הקלטה

אני מקבלת את ההתנצלות שלכן על האיחור
שלא באשמת אף אחד. כמובן שזה מגביל מאד את זמננו, כי ישיבת המליאה מתחילה בשעה 11:00, עם הצבעות, ואני מניחה שזה גם מונע מחברות כנסת ומחברי כנסת אחרים להיות כאן. הייתה כאן בשעה הנקובה חברת הכנסת נעמי בלומנטל, ואני באתי מישיבה אחרת, שהפסקתי אותה. לכן אנחנו נקיים את הישיבה הזאת במתכונת מצומצמת, ואני מביעה צער על זה. מאד חשוב לי גם לשמוע מכן וגם לברך את קמרה אובסקורה, שזאת איננה הפעם הראשונה שהיא עוסקת בנושאים חברתיים, דרך תלמידים ובוגרים. זה איננו מכוון ככה - זאת אומרת, אין כאן איזו יד מכוונה מלמעלה, אלא הרגישות החברתית של התלמידים עצמם, או התלמידות במקרה הזה, לגבי נושאים שמעסיקים את כולנו. אני בטוחה שהיוצרות עושות גם דברים שהם לגמרי מופשטים, או שאינם קשורים בבעיות שביום יום שלנו, אבל מהבית הזה, לפחות, כמו בנושאים אחרים, אנחנו שמחים לכל חיזוק שיש ולכל הבעת דעה באמצעים האומנותיים שיש, לנושאים שאנחנו עוסקים בהם וזקוקים בהם לחיזוק.

אפשר לדבר על נורמות. אפשר לומר שהנורמות, כפי שהן משתקפות במציאות, בוודאי בנושא האלימות כלפי נשים, הייחוד של נשים, הקול הנשי - לא משנה, הוא יכול להיות מובע גם על ידי גבר - אבל הייחוד של הקול הנשי ושל מה שאנחנו קוראים מעמד האישה בנושאים שונים, אזיי חשוב לנו מאד שזה לא יהיה איזה נושא של ספר החוקים, או של בית המחוקקים, אלא נושא חברתי; כי שינוי נורמות והצבת נורמות, אין זה דבר שיכול להיעשות על ידי כתיבה בספר החוקים. הוא חייב לפלוש ולחדור לכל השכבות, ואני - כיוצרת שנקטעה יצירתה בשלב החקיקה והפכה להיות סעיפי חוק במקום רומנים, מאד מעריכה את זה. גם משום קבוצת הגיל שלכם, שהיא - בין אם זה סטודנטים או סטודנטיות או בוגרים - בכל זאת מצביעה על איזו שהיא המשכיות של ערכים מסוימים ועיסוק בנושאים מסוימים והעלאתם על סדר היום בצורה שונה לגמרי מזו שבה אנחנו עושים את זה.

אני אבקש שנראה, שוב מפאת קוצר הזמן, את הקלטות, את הסרטים שהובאו לפנינו; ואינני יודעת אם כל היוצרות נמצאות כאן, אבל אם כן, אזיי שכל אחת תקדים כמה מילים לסרט שלה כאשר הוא יוצג. מי מתחילה?

העלילה על רקע רומנטי, ומופיעות שלוש

כלה שבורחת מהחתונה שלה ושתי החברות שלה, שאחת מהן היא צלמת עיתונות. הסרט אינו מתעסק בסיבות לבריחה שלה, אלא יותר בחוויה של האישה דרך עיני המצלמה - כמו שהיא נקלטת בטלוויזיה וכמו שבכלל החברה מתעסקת בה. הכלה הזאת עושה איזה שהוא מעשה, ובתום אותו מעשה, היא גם מגיעה לאיזה תכנית אחר-צהרים כזו של השעה 5, ואז אנחנו מגלים בעצם שהיא סלבריטאית, היא דוגמנית מפורסמת, היא נערת ישראל. כל החבורה הזאת מתכנסת בסופו של דבר בבית ומנסה איפה שהוא להבין למה היא ברחה, איך מחזירים אותה, איך אין מחזירים אותה, כשהסוף של הסרט - אני בחרתי פה להציג את ההתחלה, קצת מהאמצע ואת הסוף - המסר של הסוף הוא לא בעד ולא נגד. זאת אומרת, יש שם אחת שכן בוחרת להתחתן ואחת שלא, ואחת שהיא בכלל בהריון, וזה בסדר. שלושתן מצאו את הדרך שלהן, כמו שמר נחמן אינגבר אמר: כל הכלות מצאו את מקומן - זה די נכון. זאת אומרת, כל אחת בסוף בוחרת את דרכה.

את בוגרת?

אני בוגרת קמרה אובסקורה.

וכמה שנות לימוד זה?

ארבע.

ומה את עושה אחרי שבגרת?

אני עושה איזה שהוא סרט דוקומנטרי,
ב"תיבת תעודה" ואני מניחה שאני ממשיכה
לכתוב ולנסות לעשות סרטים.

יש מספר שווה של נשים וגברים בבית הספר?

במחזור שלנו, אנחנו 60 בוגרים, ומתוכם נשים, שזו פעם ראשונה שקורה דבר שכזה בקמרה אובסקורה. היחס הוא מאד גבוה, 30%.

עכשיו.

עכשיו. אין יחס שכזה בכלל בבית הספר.

האם זה נחשב מקצוע גברי?

כן.

החלק של הצילום עצמו? זאת אומרת, הסבלות
וה-

איבון היא צלמת שעובדת בתעשייה. ליאור, שהיא גם במאית וגם צלמת, גם שרון, היחס בדרך כלל הוא מאד מאד קטן. הן בטח יכולות להעיד הרבה יותר ממני בעניין הזה.

אי אפשר לדבר על יחס בכלל - יש 3 צלמות.

האם יש כאלה שנפסלות? זאת אומרת, האם
יש מועמדות שאינן מתקבלות?

יש איזה שהוא לחץ גברי. יש בכלל איזה פחד
מפני דברים שקשורים במקצועות טכניים. אלו דברים שאני מניחה מתחילים הרבה קודם. כל מה שקשור במקצוע שדרושים בו אילו שהם כישורים טכניים-

זה טכני, עד האוסקר. באוסקר זה כבר מוגדר
אומנותי, יצירתי. טוב. נראה-

הערה: נדמה לי שבתחום ההפקה יש יותר נשים.

גם בתחום העריכה. אולי כי זה לא כל כך
קשור בטכניקה. בלוגיסטיקה אנחנו יותר
חזקות.

הקרנת סרט - איבון מיקליש

בבקשה, אם את רוצה להגיד כמה מילים.

זה סרט תיעודי, אישי וניסיוני באיזה שהוא אופן, שמתעד בעצם מערכת יחסים שהייתה לי עם בחור אנגלי, שנסעתי ללונדון ותיעדתי את מערכת היחסים שהתפתחה - שהמצלמה באיזה שהוא מקום נמצאת שם כל הזמן, והיא חלק מהעניין.

האם סרטים אחרים שעשית הם גם כן
אוטוביוגרפיים, או-

לא, לא. ממש לא.

מה החומרים בדרך כלל?

הם היו סרטים עלילתיים לפני זה. זה פשוט עלה כך בשנה האחרונה, לפני סרטי הגמר; הרעיון הזה "ישב לי ככה בראש", והלכתי על זה.

אבל נסעת במיוחד בשביל לעשות את הסרט,
או שהוא היה במגירה?

שרון נתנזון נסעתי בגללו, וכמובן ידעתי שאני גם אעשה
את הסרט - זה היה חלק מהעניין.

הוא ידע?

כן, בטח. הוא ידע, והיה מודע לכל התהליך.
לא היו מצלמות נסתרות, או משהו כזה, מתוך ידיעה, שבאמת ידעתי איפה זה מתחיל, אבל מעבר לזה, שום דבר. זאת אומרת, זה היה באמת, לנסוע ולראות מה קורה, ומה שקורה כנראה גם יצטלם.

טוב. נראה את הסרט.

הערה: מעקב של כמה זמן זה?

הייתי שם שבועיים, בלונדון. התחלתי קצת
לפני זה, בארץ - אבל שם הרוב.

הקרנת סרט - שרון נתנזון

ההערה שהייתה כאן איננה שייכת לסרט,
אלא יש לנו חברים חרדים בוועדה - אזיי ציינו לעצמנו שטוב שהם לא כאן, מן הסתם, הם לא היו נשארים בכל מקרה, לא בגלל הקטע האחרון, אלא בגלל העירום.

נשאר לנו עוד מעט מאד זמן. אזיי אני
פשוט רוצה להגיד כמה דברים. אני בוגרת של קמרה אובסקורה מזה 8 שנים, אני מלמדת שם היום, ואין לי סרט פה, כי אני כבר אינני תלמידה. הן נורא מוכשרות, וראיתי אתמול את הסרטים שלהן, אבל חשוב להבין - ואני אגנוב 3 דקות מהזמן, ואני מתנצלת - אם הן ירצו להמשיך לעשות סרטים, סביר להניח שלא יהיה להן כסף לאוכל. זה חשוב מאוד להבין שמצב הקולנוע פה בארץ גם ככה הוא מזעזע. העניין הוא שאין בארץ בעצם שום גורם שמבין, בתוך הסיפור של הקולנוע, שחשוב לקדם קולנוע של נשים. כלומר, אין פה שום מסלול, או שום משהו שמבין שיש מקום יותר חשוב - לא יותר חשוב, אבל יש חשיבות לקדם סרטים של נשים, בתור חלק מקידום של מעמד האישה - שזה אומר, בחוץ לארץ למשל, קרנות ספציפיות של מימון, או מסלולים בתוך קרן, אם אנחנו הולכים על קרן תל אביב, או איזה שהיא קרן שמיועדת למסלולים של נשים. אני מדברת על תכניות בטלוויזיה, שלא יקרה להן מה שקרה עם הסרט שלי, שהטלוויזיה איננה קונה אותו, אפילו ליום האישה הבין לאומי, כי הם אומרים שהם לא חוגגים בטלוויזיה את יום האישה הבין לאומי, ושהסרט שלי קשה להם מדיי, שאנשים אינם רוצים לראות זנות בטלוויזיה ואינם רוצים לראות נשים אמיתיות, אלא רוצים לראות - ואני מקווה בשבילן, שהן לא יעשו סרטים שמראים רק דוגמניות; ואני בטוחה - ובאמת הסרטים שלהן נפלאים, וכדאי לך לראות את זה, אבל אם מדברים על הצעות חוק - ואנחנו פה בשביל דברים פרקטיים, כדי שהן לא יגוועו ברעב, והן ימשיכו - ואי אפשר לעשות בארץ סרטים, ואי אפשר לעשות בארץ סרטי נשים, שמנסים להעביר איזה שהוא משהו.

אם אפשר היה לקדם איזה שהוא גוף ספציפי, שיתמוך בסרטי נשים קשים, או המביעים מסרים - אין זה משנה אם יש לנו סרט על אישה שהיא מוכה, כל מיני דברים כאלה שאין להם מקומות בטלוויזיה. הטלוויזיה שלנו פשוט אינה קונה דברים כאלה.

טוב. אני נזהרת מהכללות. אתמול ושלשום
ולפני חודש-

אזיי אני איני נזהרת מהכללות, אולי כי
אני מדברת מניסיוני, ואני מכירה כמה זה-

יחסית למה שהם צריכים להראות מבחינת
הפקה מקורית, זה היום קצת עלה תאנה, אזיי פה הם מראים, ושם הם מראים, בזמן שצריך לתת אחוזים הרבה יותר גבוהים. הם גם משלמים פרוטות, או שאינם משלמים בכלל.

יש כאן שני דברים שהם שונים. מצד אחד,
אתם אומרים שאחוז הנשים הוא קטן, יחסית. מן הצד האחר, אנחנו רוצים קידום של הסרטים שנעשים על ידי הנשים, או נושאים נשיים, ובנוסף לכך - אין לי ספק שאף אחת איננה רוצה שתהיה לה העדפה מתקנת אומנותית. זה אני אומרת מהשולחן הזה, כי אנחנו עוסקים בנושאים האלה. אני שמעתי אותך, אני חושבת שאת מכלילה במובן של סגירת דלתות. אינני חושבת שהטלוויזיה, בגדול, אינה קונה סרטים עם נושאים קשים. יש לנו כבר ספריה מהסרטים שאנחנו מקליטים, שכן מוצגים, ואנחנו כן מראים אותם. זה יחסית לנושאים אחרים קשים, חברתיים. לא אגיד שאין מראים סרטים נשיים וכן מראים נושאים קשים אחרים.

לא. בכלל נושאים קשים.

בסדר. אז שוב, צריך להבדיל בין ההיבט
החברתי, כולל בתקציבים. יש בעיה עם קולנוע - אנחנו מנסים להעביר, כבר די הרבה זמן, את עניין - גם חוק הקולנוע, וכן העברנו בכל הרשתות את אותו נתח שצריך להינתן ליצירה מקורית. אף פעם לא יהיה די בזה, אבל אי אפשר להגיד שזה איננו קיים, ובתוך זה לתת העדפה לנשים. הייתי עושה את זה אם מצבנו היה על אפס. אני חושבת שאם מישהו סובל חרפת רעב, כי הוא מנוע קידום למרות כשרונותיו, אני הייתי מאד נזהרת מלעשות את ההבדלה, אם זה איש או אישה, אם זה גבר או אישה. ואני אומרת את זה כמי שאחראית לקידום נשים ואמונה על הנושא, ולא בדיוק נטולת הישגים בנושא. אני מאד זהירה בעניין הזה, בתחום האומנויות, כי אנחנו רואים היום, בספרות למשל, רואים פריצה עצומה ופריחה עצומה של סופרות.

יש הבדל מהותי ומשמעותי בין ספרות
לקולנוע.

הרשי לי - מוכר לי ההבדל, ומוכרים לי
כל הנושאים שאני מדברת עליהם. אף אחד לא אמר: הבה עכשיו נעשה פריצת דרך, או המו"לים לא קיבלו החלטה שנותנים עכשיו לקבוצה של נשים להתבלט, כי הן היו מקופחות קודם. הטוב, בסופו של דבר, זוכה להצגה, ומצבנו לא שונה משאר העולם; וזה נושא שאילו היה לנו זמן - ואנחנו עושים את זה גם בתחומים אחרים של האומנויות ולא רק - הרי אם יש סך הכל שתי נשים בממשלה, מתוך 23 מיניסטריונים - תיקים - ואנחנו מסתפקות בזה, כי צרחנו ברחובות כשהייתה רק אישה אחת ואמרנו, לא די בזה. צריך עוד! אז נכנסה השרה השנייה, ואנחנו הלכנו הביתה מהמחאה. למה? כי אנחנו מקבלות ששתיים מתוך 23 זה ראוי? זה טוב? כי אין נשים מוכשרות? לכן, המאבק הוא חוצה קווים. הוא לא רק בנושא מסוים. אילו היו 10 נשים בממשלה, בתמיכתכם ובהפגנות שאנחנו עושים, או 8 נשים, או במקום 15 נשים בכנסת, היו 25, כי אז היה כאן קהל שדרכו אפשר היה להעביר את הדברים האלה. אבל אי אפשר לבוא ולהגיד, אנחנו בוחרים בגברים ונותנים להם עדיפות וממנים אותם. ויש רק מנכ"לית אחת במשרדי ממשלה, ואנחנו מקבלות את זה - ואחר כך לבוא ולהגיד, אנחנו רוצים דחיפה של העניין הנשי, כי מי שמייצג אותנו אינו נמצא שם, כי לא דאגנו שהוא יימצא שם. הרבה פעמים גם לא בחרנו בו.

אזיי הנושא הוא מורכב, ואין כאן אשמים בצורה חד צדדית; ואני, לפחות, בוועדה הזאת נותנת צ'אנס בכל דבר שהוא, מלבד יום האישה ויום האלימות ויום הזה, ודרך אגב, אני עקרונית, ביום האישה, אני חושבת שצריך להתרכז בדברים שאינם אלימות. יש יום המאבק באלימות, ואני מסרבת לזהות את מעמד האישה עם אלימות כלפי נשים, או עם האישה כקרבן. אבל שוב, זה נושא בפני עצמו, ומה שכן הוועדה עושה - אנחנו מטפלים בצורה מאד אינטנסיבית במקרים פרטניים, כאשר כל הנתונים מראים שמישהי איננה זוכה לקידום, או אינה מקודמת בשל היותה אישה, ואת זה מאד קשה להוכיח. לתת העדפה מתקנת בתחום אומנותי-

זאת איננה העדפה - זה מסלול, כמו שיש בכל
העולם פשוט. זה מסלול שאומר, יש
מקום לקדם סרטי נשים.

ראי נא, בכל העולם יש גם ארגונים
שדואגים לזה, ארגוני נשים שדואגים לזה. אין זה בא כאיזו מתנה בכוח הערכיות של זה, וכאן הכתובת עדיין נשארת, הקרנות הקיימות וארגוני הנשים, אני חושבת שפה ושם - די הרבה - הם כן נותנים תמיכה ליצירה בתחומים שונים, וודאי מראים אותה וכן הלאה; אבל בנושא הכלכלי, אילו היה לנו זמן, היינו דנים יותר בפירוט. אני בכל אופן, כל בקשה שתופנה דרכנו, אני אתמוך, כמובן, תוך שמירת אמות המידה המתבקשות, האומנותיות, כי זה יפגע בנו אם נעקוף אותן בשם הקיפוח. נמשיך?

הסרט שלי עוסק באישה שעוברת איזה שהוא
תהליך רגשי - אפשר להגדיר אותו כדיכאון - איזו שהיא חוויה רגשית קשה. בתחילת הסרט היא כולאת את עצמה בדירה ואיננה יוצאת ממנה עד סיום הסרט. בחוויה הזאת מלווה אותה חבר ששמו יותר, חבר שלה, ובאיזה שהוא שלב הוא עוזב אותה, לקראת סיום הסרט, ומתוך הלבד - או לא מתוך הלבד, היא עושה איזה צעד קטן ומהוסס ומאד ראשוני, ואולי לא אפילו, להחלמה רגשית; ובסרט בחרתי להתעסק באמת בחוויה. זה לא סיפור קלאסי עם התחלה, אמצע וסוף, כמו כל סיפור קלאסי, זה יותר מנסה להציג את הרגע, להתעמק בדקויות הקטנות של החוויה הרגשית, תוך ניסיון לבדוק את הגבולות הדקים בין שיגעון לשפיות, בין חיים למוות, הקשרים בין השיגעון לאומנות.

הקרנת סרט - ליאור גונן

הערה: יש רק עוד סרט אחד, הסרט של הדס.

בבקשה.

הסרט עוסק בלילה אחד, זו המסגרת שלו, של
חנה, שהיא אישה מוכה, שפוגשת באופן מקרי את ונסה, שהיא אישה זרה מבחינתה, והם עוברות לילה מאד לא שיגרתי, שבו חנה מגיעה לחופש שלה ומסתייעת דרך האישה הזרה שהיא פוגשת.

זרה לה, או זרה במובן של FOREIGNER?

זרה לה. דרכה חנה מקבלת אומץ להתעמת עם
הבעל המכה. הן מכניסות אותו - אני לא אתחיל ממש לספר את כל הסיפור - אבל הן מכניסות אותו לתוך הבגאז' ובורחות ביחד לתוך איזה מין מסע, שבו הן פוגשות כמה דמויות, בעיקר גבריות, לא הכי חיוביות. וזהו.

הוא נשאר בבגאז'?

כן, בסוף הן מוכרות אותו לאיזה בחור צעיר
ישראלי טיפוסי כזה, ששואל אותן אם הן מוכרות את האוטו. הן מוכרות לו את זה בסכום זעום ונוסעות ביחד לאיטליה.

הקרנת סרט - הדס שובי

תודה רבה. הפסדתי הצבעה על חוק להגנת
בעלי חיים, איסור חיתוך ברקמה חיה, אבל יש לזה רוב גם בלעדיי, סמכויות אכיפה, מעצרים, מעצר נאשם בעבירות מין, ביטול הגבלת הפירסום, סוביודיצה - ביטול הסוביודיצה, בקיצור, יש עוד בערך 20 חוקים שיש לי להצביע עליהם למעלה. אני מאד מודה לכן. אני הייתי רוצה שזה יהיה דיון יותר לעומק ויותר לרוחב, ואולי נעשה את זה בהזדמנויות אחרות. מה את עושה עכשיו, הדס?

כרגע שום דבר.

זאת אומרת, סיימת ללמוד ו-

די התעסקתי בזה-

מי, מיד עם סיום הלימודים נכנסה לאיזה
שהיא מסגרת של עבודה במקצוע?

רוב העבודות במקצוע שלנו, הן עבודה של
פרילנסרים.

ברור. אבל נכנסת לאיזה שהוא מאגר?

כולם פחות או יותר מוצאים איזו עבודה -
עוזרת הפקה, כאילו הם רק עכשיו סיימו. הבעיה היא שלוקח לפעמים 10 אם לא עשרות שנים, להצליח לעשות משהו, ודווקא אני מקבלת הרבה תמיכה. זאת אומרת, זה לא שאני מדברת ממקום שהוא יותר פגוע, אבל באמת, הן לא יהיו כל כך נחמדות - לא אליך אישית, כן? - עוד כמה שנים הן יהיו הרבה יותר עצובות מהיום, וזה מה שכואב לי, שהן בעצם יגלו-

אני מתרשמת מהשטח שבתחום של הפקה,
באמת, יש הרבה מאד נשים, ואולי הרוב הן נשים. בתחום של בימוי ויותר ב"קטע" הטכני באמת יש פחות נשים, הרבה פחות נשים. יש ריבוי, שכולנו מכירים אותו, של פסטיבלים בארץ. אולי דווקא מהפן החיובי הזה, אולי כדאי איזה שהוא פסטיבל לייחד לנושא של נשים, כמו שמקובל בהרבה מקומות בעולם. זאת אומרת, יש פסטיבלים לנשים-

כן. אני הצגתי את הסרטים שלי במספר
פסטיבלים. אפילו בתורכיה הייתי לא מזמן, והם התחילו עכשיו פסטיבל לנשים. מאד התפלאתי, כי בתורכיה יש - ואנחנו עוד אין לנו?

כן. יש באנגליה, יש בצרפת-

כן. זה בוודאי.

יש בקנדה. אולי כדאי לחשוב לייחד איזה
שהוא פסטיבל, או לפחות להתחיל באיזו שהיא קטגוריה בפסטיבל, ליצירה נשית. אני חושבת שזו איזו שהיא דרך חיובית להתייחס לבעיה.

ויש די כדי למלא אמות מידה?

יש די.

כי אנחנו מדברים על סלקציה מתוך, זאת
אומרת, זה לא שנאמר יש X סרטים - ואת
כולם אנחנו מראים בפסטיבל.

יש המון יוצרות שקשה להן להתבטא, בעיקר
בגלל שבאמת בתחום הזה המין הגברי הוא זה ששולט. אני חושבת שבאמת, אם יהיה פסטיבל, יהיה יותר מקום גם ליצירה, ואז הרבה יותר נשים יירשמו לבתי ספר לקולנוע, ימשיכו בלימודי צילום; יש המון צלמות סטילס, יש מעט מאד צלמות שעוסקות בווידאו ובקולנוע, ואולי זה יהיה המקום באמת לפתוח להן את הדלת ולהמשיך הלאה, שתהיה כתובת.

למרות שפסטיבל זה לא כספים.

אבל יש איזה שהוא סוג של התחלה.

אחר כך קרנות אולי ייחדו כספים לטובת זה.
אפילו אולי בשירות הסרטים, המקום שאני עובדת בו, תהיה קטגוריה אולי לתמוך יותר בנשים. זאת אומרת, זה יפתח איזה צוהר ליצירה נשית, לדעתי. אני רואה איך זה עובד בעולם.

אני יכולה להוסיף משפט על העניין הזה? אני
נתקלתי באופן אישי בבעיה של אוטוריטה נשית בקולנוע. מאחר שהתחום הטכני באמת בידי גברים, זאת אומרת - יש צלם, ויש עוזר צלם, ויש מקליט, ויש עוזר מקליט ועוד עשרות גברים אחרים. קורה לפעמים שיש בעיה של השלטת אוטוריטה. אינני אומרת שזה הכרח - אני חושבת שאפשר להשתלט על זה - זה בכלל לא בהכרח, אבל זה קיים. זה משהו שהוא חברתי. אני חושבת שפסטיבל יכול מאד לעזור, אבל הבעיה מתחילה בחברה. פסטיבל זה לעטוף את זה באריזה ורודה.

יש לכם, בזמן הלימודים, יש איזו שהיא
הדרכה נפרדת? זאת אומרת, לגבי קשיים, או לגבי מעצורים, או לגבי דברים שאישה עלולה להיתקל בהם, אפרופו הדברים שאת אומרת, וגבר לא?

אין הרבה מורות. רוב המורים שהן נתקלות
בהם הם מורים לבימוי. אני רואה כשאני נכנסתי ללמד, איזה הבדל זה. כלומר, שנשים באמת יותר פמיליריות עם מורה אישה. יש משהו שמאד חשוב לי להגיד - סליחה שאני קצת, מרום שנותי בתעשייה המסובכת והבלתי נסבלת הזאת - מה שהבנתי פתאום, הבנתי את זה די הבוקר, לפני שבאתי לפה - יש חשיבות עצומה לגיל שהן מסיימות בו ללמוד. חשוב להבין, זה לא כמו כתיבה. כתיבה את יכולה לכתוב בחדר שינה שלך. בשביל להרים סרט, את צריכה להתנתק מהמשפחה, זה משהו שהוא שואב אותך לתקופה מסוימת, שאין יום ואין לילה. זאת המשמעות של קולנוע - בגלל זה זה מקצוע גברי. זה מקצוע שאינו משאיר לך פנאי, הוא אינו מחולק לשעות. הוא שואב. את מצלמת סרט - אין יום, אין לילה, אין משפחה, אין חבר - ובגלל זה, אם הן לא יקבלו את הצ'אנס בחמש שנים הקרובות, לפני שהן עושות ילדים ומקימות משפחה, הן יאבדו לנו כיוצרות, ורק אולי אחת - וסליחה שאני אכזרית - אם אחת מהן תצליח באמת להפוך ליוצרת, זה יהיה כי היא תסכים להקריב המון, המון, המון. זה מה שפתאום הבנתי, שאם נחשוב על איזה שהוא מסלול - לגברים ממשיך להיות צ'אנס גם אחרי שהם מתחתנים, לנשים פחות, הרבה פחות. כמה שאנחנו חושבים שאנחנו חברה מודרנית, הצ'אנס הזה יאבד להן. אם הן לא יקבלו בחמש השנים הקרובות צ'אנס, אזיי סביר להניח שהם לא יקבלו צ'אנס, כי הן יצטרכו להתפרנס, ויבקשו מהן כרטיסי ביקור, ולא יהיו להן - ולקרנות אין כסף, ואני מכירה את זה, ואני הייתי הבוגרת המצטיינת, ועדיין לא היה כסף לממן אותי.

אולי נחשוב על איזה שהוא דיון המשך, על משהו יותר ספציפי, להגיע למסלול ספציפי בקרן מסוימת. סליחה שאני דוחפת לכיוון ספציפי, שתהיה איזה שהיא התחלה והתכוונות.

לא, לא. מאה אחוז. אני מקבלת את זה.

אני יודעת שגם אני לא עושה די. אולי אילו
הייתי פונה וכוליה-

אני מקבלת את זה, וקודם כל באמת נפנה לשר
התרבות, מר מתן וילנאי, ונעלה את האפשרות הזו וכן לקרנות שאני יודעת עליהן - קרנות שמקדמות פמיניזם בגדול-

כן, אולי שם למצוא.

אינני יודעת אם הקרן החדשה זמינה לכם.

הערה: הקרן של פישר והקרנות השונות, הן גם כן-

תראו, הרציונל הוא התלבטות, כי אפשר אותו
דבר להגיד, למה אין טייסות? אין טייסות כי זה עסק לשנים. למה אין לוחמות? הן צריכות לחתום קבע, ואז, מה עם המשפחה והילדים? זה חוזר בסך הכל, ואנחנו מוכרחים באיזה שהוא מקום לייצר פרופורציות על זה. זה חוזר לבחירה שיש לנו, ולבחירה שאנחנו עושות יש מחיר. יש מחיר ברמות שונות - לפעמים הוא כבד מנשוא, ואז עדיין יש לנו הבחירה אם לעמוד בזה. הרי זה לא צו אלוהי, שחייבים להתחתן וילדים; ולכן כל דבר צריך להימדד מול זה, במובן של "האם החברה רוצה שאני לא אתחתן ולא אלד ילדים? אם החברה רוצה אותי כאם ורעיה, אזיי, בבקשה, שהיא תממן לי איזה שהוא קידום בשנים לפני שהילדים.. " זה מאד סבוך. זאת אומרת, את מעלה כאן קצה של קרחון, שיש לו פנים לכל כיוון אפשרי, כי גם הגבר, באיזה שהוא מקום - ושוב, כל הדברים שאני אומרת, אני אומרת מעמדה פמיניסטית, מוצהרת, מוכחת, אבל מתוך ראייה גם של הצד השני - בחור שהולך לצבא, והולך לחתום קבע, והולך להיות טייס, ויודע שלא יהיו לו לא יום ולא לילה ולא זה- יכול להיות שיש לו גם כן אמביציות. זאת אומרת, אנחנו אין לנו מונופול על היצירה ועל המחיר שמשלמים עליה. שוב, אני אומרת - גם לא להכליל, אבל גם לראות את הצד השני, כי הרבה פעמים אנחנו חוטפות, או איננו מקבלות תיגמול בגלל הטיעונים האלה, שמקובעים ושיש להם טיעון נגד, שאנחנו לא תמיד מקבלות אותו; ולכן אני בדרך כלל - את הויכוחים המהותיים, העקרוניים האלה, אני מעדיפה לעשות כאשר יש כאן גם גברים וגם נשים - ובוועדה הזו חברים גם גברים - כדי לשמוע גם, כדי לראות הסתכלות מהצד ולא בנועם המוגן שלנו, שנוח לנו לראות דברים, כי אני כבר שמעתי מגברים מאד ליברליים ומאד נאורים, "אם היא רוצה לעשות סרטים - במקרה הזה - וזה יום ולילה ויום ולילה, אז שהיא תדחה את לידת הילדים. אני לא חייב לה אימהות שלמה ובאותו הזמן גם זמן יצירה שלם". דרך אגב, השיקולים בספרות, בוודאי בציור ובאומנויות אחרות, אי אפשר להציב כאן ולהגיד, אחת יכולה לעשות את זה במטבח, בין הכלים.

הערה: מאז ומעולם היו סופרות. כלומר, יחסית, זה
מקום שנשים נכנסו אליו.

שימעי, נחזור לוירג'יניה וולף, עם 500 לירות
שטרלינג וחדר משלה, אבל ה500- שטרלינג וחדר משלה, היא דיברה על סופרות, היא דיברה על סופרות שלא היה להן גם זה. זאת אומרת, הצרכים הם שונים ממקום למקום. תראי, אני באה ממשפחה שעברה את שלבי הכניסה לקולנוע גם כן בחוסר כל ובתמיכה ממשלתית, וכאן הלוואה, וכאן כשלון ועוד כשלון, וילדים קטנים בבית, וצורך לפרנס. אינני יכולה להגיד שמצבו של אסי היה שונה ממצבה של אישה באותו גיל, בהתחלה שלו, שנים של צבא ומילואים- אזיי גם הוא, אפשר היה להגיד לו: אתה יודע מה, אל תתחתן-

גם לאסי מגיע הרבה יותר.

אל תתחתן, ואל תוליד ילדים, ותזניח
את הילדים לאחר שהם נולדו. אני סתם זורקת דברים בהבנה שאנחנו מסכימות על הבסיס, אבל מוכרחים לראות את המסובכות של זה ולראות גם את הצד השני. ומילה אחרונה.

אני באמת חושבת שכאן המקום, מעבר
לדיונים הפמיניסטיים ואולי אחוות הנשים הנינוחה שאנחנו ככה חשות כאן, באמת הגענו לכאן, אל בית המחוקקים - ואני חושבת שמה שאתן יכולות לעזור לנו מעשית, זה לנסות להעביר את חוק הקולנוע, ואז באמת לשפר את המצב כולו, ומן הסתם גם של הנשים היוצרות בכל התחומים.

ללא ספק. טוב. אליי מיותר לפנות.

מה שדי ציפינו מהממשלה הזו.

אני הצבעתי בכל הצבעה, כולל נגד הממשלה,
בנושא הזה - ואני רוצה לזרוק לכם עוד מחשבה פוליטית. אם הולכים להקים עכשיו ערוץ לחרדים – אין זה משנה אם זה יהיה בתוך הערוץ השני או לא, דעו לכן שהוא לא יעמוד בתנאים הבג"ציים של חובת ייצוג הולם לנשים, שזה חוק גורף. הוא לא חוק גורף ב.. - אינני יכולה לחייב בית ספר, או מפיקים שלוקחים, שיהיו שם גם נשים, אבל רשות ממלכתית, גם בקטע המנהל וגם בקטע המבצע, זה לא יעמוד בחובת ייצוג הולם לנשים, לא בהנהלה ולא במכרזים ולא בשידורים עצמם, וזאת בעיה - אני יודעת שיש תכנית לערוץ לנשים. זה כאשר יאושרו הערוצים הייחודיים, לקבוצות. אני יודעת שגם הקהילה ההומו-לסבית ביקשה, וגם נשים - אליי פנתה גברת מרב מיכאלי, נדמה לי, שהיא מהיוזמות של ערוץ ייחודי לנשים. אין לי ספק שאם וכאשר זה - אני לא יודעת את הכדאיות של זה ואת המשיכה שיש לזה, זה גם כן בעייתי, אבל כאשר ואם זה יקום - אזיי בוודאי נשים שיעמדו בראש עניין כזה, יתנו העדפה.

אני ראש המכון ללימודי נשים ומיגדר, וקיים
דבר כזה, פה בירושלים.

בכל מקום.

אבל בירושלים זה מאד יוצא דופן, בגלל שזו
עיר הקודש. נורא שמחתי שיש קול לאישה, כי בניגוד למה שאת אמרת, הרי אני יודעת מהעשייה האקדמית שלי, שלנשים, במיוחד ביהדות, לא היה קול במשך יותר מאלפיים שנה, והקול היחיד שיש לאישה זה כשמדברים עליה. קול באשה ערווה - זה הקול שלנו. או למה האישה משולה במסכת שבת? ל… מלאה צואה. זה בשביל להרתיע אנסים. זה הנימוק. ככה שמאד צריך קול, ואני מאד שמחה שיש פה הרבה נשים צעירות שיש להן קול, וזה נהדר; אבל עם זאת, אנחנו צריכות לשמור על הנושא שגברת יעל דיין פה הזכירה, של שוויון בהשמעת הקול. אני רוצה שישמעו את הקול שלי, אבל לא בגלל הלחץ שהשעון הביולוגי שלי מתקתק בענייני אמהות.

פה אנחנו פשוט מאד חלוקות, אבל אין מה
לעשות.

כי אז אני עושה אפליה מתקנת שאינה
מחמיאה לי; כי אז אין שומעים את קולי כי יש לי באמת מה להשמיע, אלא כי שומעים את השעון שלי, שמתקתק. אבל מעבר לזה, אני מאחלת לכם המון הצלחה.

דרך אגב, אחד הפתרונות - ואני בקשר עם
הרבה נשים צעירות - אחד הפתרונות זה לעשות הקלות סוציאליות, כשמן, לנשים צעירות, או לזוגות צעירים. את יודעת, לצורך זה, זה באמת אינו משנה - כולל עניין של מעונות יום וסבסוד וזכאות וכל זה. אנחנו דנים בזה עכשיו באינטנסיביות בעניין הרפורמה. אזיי זה איננו אומר שהסרט שלך יזכה, אבל זה אומר שכשיהיה לך ילד קטן בן 6 חודשים, או שנה, או שנה וחצי בבית, ואת ברמת הרווחה, השתכרות מאד נמוכה, אנחנו ננסה לתת לך את האפשרות - ומבחינה זאת, תסלחו לי, אבל אין שום הבדל, לצאת לעבוד כזבנית, או כקופאית באיזה מקום, או לצאת לעשות סרט. זאת אומרת, בין הנשים אין אני יכולה להגיד, רגע, כאן יש איכות חברתית, תרבותית, שאותה אני אקדם לפני עצם היציאה לעבודה, כי זה חוזר לעניין של בחירה - את בוחרת לעשות את זה, ומישהי אחרת בוחרת ללמוד מחשבים ולהיכנס להייטק - אינני יכולה להגיד: זה יצירתי וזה לא, אלא עצם היכולת להשתכר-

לא, אבל אתה יכול להכיר בערך תרבותי של
מדינה. זה דבר חשוב מאוד, וזה אין כרגע
בכלל בקולנוע.

זה נכון. אבל זה בנוגע לחוק הקולנוע והיצירה
המקורית, בגדול. זאת אומרת, לעשות בתוך זה, להגיד, ליצירה המקורית של נשים, אני יכולה לתת לזה בפסטיבל, אני יכולה לבקש קרן לעודד את זה. זה עדיין יהיה על בסיס אמות המידה הקיימות, האומנותיות. הטענה היחידה שמחזיקה מים, לפעמים, זה שאין היום הרבה, ואין בגלל מכלול שלם של סיבות, ואני רוצה להגיע לשוויון הזדמנויות, שאיננו, שלטענתי איננו. ברגע שהגיעו לשוויון ההזדמנויות, במובן הזה שאת הולכת לדרכך באותם תנאים כמו הגבר - אני יכולה לקדם, להגיע לאותם תנאים כמו הגבר, ואז, בפרופורציה מתאימה - אינני יכולה ללכת על יצירה קולנועית ב52%-, כי זה מספרנו באוכלוסייה. אני צריכה להגיד, בקמרה אובסקורה, או בבית ספר כזה או אחר, עלה המספר והגיע ל20%-, 30% או למה שלא יהיה, ולפי הפרופורציה הזו ללכת.

תודה רבה לכן. שוב, אני מצטערת על קוצר הזמן ותהיו בקשר, גם בבודדות, ואני אפנה לשר מתן וילנאי.



הישיבה ננעלה בשעה 11:40