פרוטוקולים/מעמד האישה/993

1
הוועדה לקידום מעמד האישה – 13.6.2000

פרוטוקולים/מעמד האישה/993
ירושלים, ט"ו באב, תש"ס
16 באוגוסט, 2000

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני



פרוטוקול מס' 67
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום ג', י' בסיון התש"ס, 13 ביוני 2000, בשעה 11:30

חברי הוועדה: היו"ר יעל דיין
קולט אביטל
חוסניה ג'בארה
זהבה גלאון
אבשלום וילן
נעמי חזן
יוסף לפיד
ענת מאור
אברהם פורז
אופיר פינס-פז
יוסף פריצקי
מוסי רז
ראובן ריבלין

חוה ברנע, משרד החינוך
מיכל עדן, חברת מועצת עיריית תל-אביב-יפו
הדר נמיר, יו"ר אגודת ההומואים, הלסביות, הטרנס והבי
איתי פנקס, סגן יו"ר אגודת ההומואים והלסביות
עו"ד צבי אייל גרוס, יועץ משפטי, אגודת ההומואים, הלסביות, הטרנס והבי
דניאלה במברגר-אנוש, האגודה לזכויות האזרח
עו"ד עירא עדן, יועצת משפטית של קל"ף, קהילה לסבית פמיניסטית
סער-רן נתנאל, נציג העשירון האחר
עדית מרן, עובדת סוציאלית, קל"ף, קהילה לסבית פמיניסטית
דבורה לוז, יו"ר עמותת תהל"ה
מלי מרכוס, עמותת תהל"ה
טניה עזז-ליפשיץ, פרמקולוגית קלינית, הדסה, תהל"ה
חוה ניסימוב, עמותת תהל"ה
נחמה שטיר, עמותת תהל"ה
אבנר אבן-זוהר, מנהל מחלקת סטודנטים, מרכז ישראל, סאן-פרנסיסקו
פרופ' עוזי אבן
ד"ר אייל גרוס
רותי קדים
עמית קמה, אוניברסיטת תל-אביב
אדיר שטיינר, עיריית תל-אביב-יפו
מנחם שיזף, מגיש תוכנית רדיו לקהילה
דן יקיר, האגודה לזכויות האזרח בישראל
ישעיהו תדמור, מרצה בכיר בנושאי חינוך ויועץ פדגוגי למערכות החינוך
עידו תדמור

דנה גורדון

חבר המתרגמים בע"מ














ס ד ר ה י ו ם

יום הגאווה - פורום הורות



יום הגאווה – פורום הורות

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום
מעמד האישה.
ברכות ליום הגאווה הבינלאומי. אני רוצה להקדים ולומר מילה לפני שאני אציין מה שעומד על סדר יומנו.

היה ניסיון שחוזר על עצמו כל שנה, ניסיון שנעשה על-ידי חברי כנסת, לבטל את האירוע בכנסת. אנחנו עוד זוכרים בפעם הראשונה שהניסיון היה של בא-גד, אבל כל שנה מגיעים חברי כנסת חדשים ואחד האקטים שלהם, לפחות בשנה הראשונה לחברותם בכנסת, זה לפנות ליושב-הראש ולבקש לבטל את ציון יום הגאווה הבינלאומי. כל יושבי-הראש – ואני אומרת את זה גם על יושבי-הראש הקודמים, בוודאי שבח וייס שבזמנו התחלנו עם סדרת האירועים הזו ואחר-כך דן תיכון ועכשיו אברהם בורג – כמובן לא נענו לבקשה לבטל את ציון יום הגאווה.

אני רוצה לציין שביקשו ממני להוריד את השלטים בחוץ אולם מאחר שלא היו שלטים בחוץ נעניתי לבקשה להוריד את השלטים שלא הוכנו ולא היו. נשארנו עם ההזמנות שנשלחו, עם הדגל של יום הגאווה ועם דגם של פורום ההורות כאשר היום אנחנו מקדישים את עיקר הכנס, לא את כולו, לנושא של הורים לילדים הומוסקסואלים ולסביות וההתמודדות, למרות שאני לא אוהבת את המילה הזאת כי היא מראש מעידה על קושי ועל בעייתיות, אבל אנחנו רוצים לציין את תמיכת וגיבוי ההורים. לפיכך אתם רואים כאן בעצם עירוב של הורים. אני מאוד מודה להורים שהצטרפו אלינו ועשו זאת כמובן ברוב המקרים יחד עם בניהם ובנותיהם. אני חושבת שיש חשיבות עצומה לתת תמיכה חברתית ותמיכה מהבית הזה לא רק להומוסקסואלים, ללסביות, לטרנס ובי אלא באמת גם למשפחות שלהם.

אני מבקשת לציין שאני לא רוצה לשים על סדר היום את ההתבטאויות הנלוזות והבלתי חוקיות של חבר הכנסת זאב. אני מציעה גם לאגודה להגיש תביעה משפטית, ואני מוכנה להצטרף אליה - במו ידי שיניתי את חוק לשון הרע והוספתי לשון הרע בשל נטייה מינית - אני חושבת שהדברים שהוא אמר ותיאר אתכם כנשאי איידס, מפיצי וירוסים וסוטים, אלה דברים שראויים לתביעה משפטית.

אני הגשתי בשם האגודה תלונה במשטרה.

אני הגשתי תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת.
לא שאין לנו כוח, אבל די נמאס כל שנה לעבור את הריטואל הזה שהוא בלי שום שליטה ובלי שום הגבלות ובלי שום קווים אדומים. יש חוק, וביטויים כאלה הם עבירה על החוק.

היום אנחנו נפתח בנושא המרכזי של שיח הורים וילדים. אני אענה ברצון לבקשת חברי הכנסת שכולם בדרך מישיבות ועדות ולישיבות ועדות ואנחנו נשלב אותם תוך כדי הדיון. נבקש מהם גם לשמוע ולא רק להשמיע. נאמר כמה מלים אחר-כך על בג"ץ שתי האמהות שאם אתם רוצים גם הוא במסגרת הורים. יש כאן נשים שהן סבתות לילדים שהם ילדים של הומוסקסואלים או לסביות, בין על-ידי אימוץ או אמהות ביולוגיות, ואנחנו מברכים על פסק-הדין.

אני רוצה לומר שהובא אל שולחננו עוד נושא וזה צנזורה על סרט שנקרא "כמעט 18" כאשר הגבלה של גיל הצופים בו מגיל 18 ומעלה. אנחנו נראה קטע מהסרט ואנחנו פונים למועצה הציבורית בבקשה להוריד את הגיל של הצופים ולהגביל אותו מגיל 16 ומעלה כי אנחנו חושבים שיש בסרט הזה חשיבות עצומה גם לגילאי 16 ולא רק לגילאי 18.

את האירוע נסיים בהגשה על-ידי האגודה של זכויות הקהילה ההומו-לסבית בישראל, אג'נדה משפטית, כלומר הצעות לכנסת לחקיקה, לתיקוני חקיקה וכן הלאה.

ברשותכם, אני מבקשת לקרוא את ברכת שר החינוך. אנחנו הזמנו מספר שרים. יוסי שריד כרגיל שותף אתנו לאירועים של יום הגאווה אבל נבצר ממנו לבוא. אני אחלק את דבריו למי שמבקש וגם אקרא את דבריו.

"חברת הכנסת יעל דיין, חברי כנסת, חברי ופעילי אגודת ההומוסקסואלים, הלסביות, קהל נכבד.

הייתי אמור להיות עמכם היום, לשאת דברים בישיבה חגיגית זו המציינת את יום הגאווה הבינלאומי לשנת 2000 אבל ממש ברגע האחרון נבצר ממני הדבר.

בשנה האחרונה התרחבה מאוד הפעילות למען יצירת מודעות ציבורית לפעילותכם ולזכויותיכם. אנו כולנו עדיין עושים צעדים ראשונים לחינוך החברה לקבלת האחר ולמתן זכויות מלאות ושוות לכל אזרחי ישראל ללא קשר להעדפותיהם המיניות.

מלאכה רבה לפנינו. הכנסת עדיין רחוקה מחקיקה הקובעת כי לא יופלה אדם בשל העדפותיו המיניות בכל תחומי החיים ולכל דבר ועניין. עדיין לא בוטל רישום מפלה של הומואים ולסביות במאגרי המידע של המשטרה, עדיין אין זכויות שוות ומלאות לבני זוג חד-מיני החיים יחדיו ממש כמו גבר ואישה, עדיין אין מודעות מספקת במערכת החינוך כיצד לסייע לבני נוער הומוסקסואלים ולסביות בהתמודדות עם בעיותיהן המיוחדות ועדיין לא ניתנת תמיכה ממסדית ומסודרת להפקות תרבות, ספרות ואומנות הומוסקסואליות ולסביות ללא כל אפליה ביחס לסוגי יצירה אחרים.

ישיבה חשובה זו והאירועים שיתקיימו בימים הקרובים במסגרת אירועי הגאווה 2000 יקדמו אותנו עוד צעד קדימה לקראת מטרותינו המשותפות.

אני מצרף את חתימתי למגילת הזכויות שתוגש היום לכנסת ואמשיך ללוות אתכם כל ימות השנה".

אני מבקשת מדוקטור ישעיהו תדמור – אביו של עידו ונמצאת גם אמו של עידו – לשאת דברים בשם ההורים.

לבטח בשם כולנו להביע הערכה והוקרה רבה
לחברת הכנסת יעל דיין על עבודתה הפרלמנטרית המופתית לקידום מעמד וזכויותיהם של אנשים ובשמירה על כבודם וזכויותיהם של לסביות והומוסקסואלים בישראל. במשך שנים רבות היא עומדת בראש המאבק על מימושם של ערכים אלה באומץ לב רב ובנחרצות, משמשת פה למצוקה המגזרית וכתובת תומכת לנמצאים במצוקה הזאת.

קבלי נא יעל את תודתנו גם על יוזמת האירוע הזה המטה לראשונה ביום הגאווה את תשומת הלב הציבורית להורים, לאימא ולאבא של בת לסבית, לאימא ולאבא של בן הומוסקסואל.

הבן שלנו, של נטע ושלי, עידו שנמצא פה אתנו, הנו הומוסקסואל. הוא כוריאוגרף ורקדן שמשלב ביצירותיו מוטיבים הומוסקסואליים שיש בהם גם הבעת מחאה זועמת ואירונית נגד היחס העוין בחברה כלפי הומוסקסואלים ולסביות. אני אוהב את עידו מאוד וגאה בו לא על היותו 'גיי'. ההומוסקסואליות זרה לי, עדיין אני נרתע ממנה, ובכל-זאת אני גאה בעידו על שהוא גאה במה שהנו, על תעצומות הנפש שנמצאו בו בתהליך התבגרותו להתמודד עם שאלת זהותו המינית ועל אומץ לבו לצאת מן הארון.

היו ימים שהיה לי ספק באהבתי אליו, עד כדי כך הזדעזעתי מנטייתו, אבל בעתות כאלה צריך אדם, הורה, מחנך, לגייס את התבונה, את החובה ואת האחריות כדי להעניק באמצעותם לנער או לנערה את התמיכה שהוא והיא זקוקים להם ולשקם את האהבה כלפיהם.

אני יודע על הורים המתנכרים לילדם מהרגע שבו נודעת להם נטייתו החד-מינית. ידיד של עידו, אדם נפלא ואומן מעולה חלה באידס, הוריו, לכאורה אנשים מן הישוב, התנכרו לו, עזבוהו לנפשו ולא התעניינו בו כלל. גם כשנפטר ממחלתו, הם לא באו להלווייתו. לבי רחש צער ורחמים לחולה כמובן, אך לא פחות מכך בצד הכעס הנורא כלפי ההורים, גם ריחמתי עליהם.

נטע ואני עברנו תקופה קשה. היא אמנם סבלה קצת פחות. סבלנו את סבלו של עידו וסבלנו את סבלנו שלנו ובאורח כפייתי חיפשנו תשובה לשאלה איך קרה לנו הדבר הזה. חשנו אחריות כבדה ואשמה קשה למה שעוללנו כביכול לעידו. חיטטנו בהתנהגותנו כהורים, נברנו בתכונות האופי שלנו, שיחזרנו אירועים משפחתיים וכמובן חיפשנו דרך להוציא את עידו מההומוסקסואליות שהייתה ארורה בעינינו. בין לבין קראנו כל חומר אפשרי על ההומוסקסואליות, העמקנו בכל התיאוריות, נועצנו בפסיכיאטרים. השורה התחתונה מסומנת במה שאמר לנו פסיכיאטר חבר: העזרה היחידה שאני מסוגל להציע היא לכוון את עידו לחיות עם זהותו ההומוסקסואלית מתוך שלמות עצמית.

בתוך ערבוביית הרגשות שהיינו נתונים בה בלטה אצלנו הבושה. במשך שנים רבות הסתרנו כביכול את עובדת היות בננו עידו הומוסקסואל מבני משפחה ומחברים קרובים. אחר-כך התברר לנו שהם ידעו, רובם כבר בשלב המוקדם. רק כעבור שנים יצאנו מהארון אבל אצלנו זו לא הייתה בגדר של גבורה כלל. עידו הוא זה שבאומץ רב ומתוך יושר פנימי יצא מן הארון באורח ברור, פומבי ותקשורתי ואנחנו בעקבותיו. אבל משיצאנו לא גמגמנו יותר בזה, הישרנו מבט, נחשפנו בנושא בתקשורת ועד מהרה נעשינו כתובת להורים רבים שמצאו את עצמם שרויים בהלם עת התוודעו להיות ילדם הומוסקסואל. אנו מבינים ללבם ומתוך עוצמת הרגשות והחוויות שפקדו אותנו, אנו מסוגלים לראות לנגד עינינו בבהירות רבה את הדקויות של כל מה שעובר עליהם, על ההורים, ואולי גם להציע להם תובנה חדשה וגישה וכיווני התייחסות והתנהגות כלפי ילדם.

ברובנו נטועות עמדות שליליות קדומות כלפי ההומוסקסואליות. יתכן שאלו מועצמות בגלל תחושת האיום הרוחשת בנו מפני ערעור הסדר החברתי והסדר המשפחתי ואולי גם בגלל תחושת האיום על מוצקות זהותנו האישית שלנו. בקרב רבים מקוננת הומופוביה שהיא שילוב של שנאה וסלידה כלפי הומוסקסואלים. השקפה שעדיין תופסת בחלקים בציבור היא שההומוסקסואליות הרי היא סטייה המצריכה טיפול רפואי או פסיכולוגי, כאשר דוגמה צורמת להתבטאות הזו שמענו זה מכבר על-ידי שר הבריאות. חמורה ממנה היא העמדה השוללת את ההומוסקסואליות בנימוק שהיא בלתי מוסרית. מכאן ועד רדיפת הומוסקסואלים הדרך קצרה מאוד.

המפתח הוא בחינוך ובשל הקיצור לא ארחיב בזה אלא אומר רק שחינוך נאור בבית-הספר צריך שיכלול בתוכניות החינוך והלימוד המכוונות בעיקר לגילאי ההתבגרות גם התייחסות להומוסקסואליות. זו יכולה להשתלב במסגרת החינוך לחיי מין ולבריאות, אבל בעיקר באותם השיעורים והפעילויות שבהם מתבטאים ערכים הומניסטיים. על המחנכים והמורים להדגיש את ערך כבוד האדם, את ערך תפיסת האדם כסובייקט וכבעל אוטונומיה לחיות את חייו על-פי מהותו שלו ואת ערך הרגישות והסובלנות כלפי מי שמובחן על-ידינו כשונה וכאחר. אין צורך לאהוב את תופעת ההומוסקסואליות כדי לאהוב נער הומוסקסואל ונערה לסבית כדרך שאנו אוהבים כל נערה ונער אחרים.

בעיקר יש לכונן בבית-הספר אקלים חינוכי המבוסס על דיאלוג וסובלנות והבטחת אוזן קשבת קבועה וסיוע תמידי לנערות ולנערים המצויים במצוקה נוראה, כולל מצוקת ההתחבטות בזהות המינית.

לבסוף, אשר להורים של ילד הומוסקסואל או ילדה לסבית. הנתונים הם ברורים והברירה היא ברורה. הנתונים הם שהבן הוא הומוסקסואל, שהבת היא לסבית ולא ניתן לשנות עובדה זו. הברירה היא האם לזנוח את הבן, את הבת, או להיות אתם. ההמלצה שלי הכי ברורה, כהורים, כבני אנוש, יש לנו אחריות כלפי ילדינו, גם כלפי הבן והבת הגדלים ומתפתחים לא בדיוק על-פי המרשם שלנו. זה מחייב גיוס כל מאגרי התבונה והנפש כדי לתמוך בהם באהבה. כבני אדם ואזרחים אנו מצווים על כבוד האדם, כבודו של כל אדם, רגישות כלפי הזולת, כלפי כל זולת, ומאבק בכל פגיעה בכבוד ובזכויות.

כאן נאספנו ההורים המשוכנעים, ההורים התומכים, ההורים האוהבים, ההורים הגאים בילדיהם, וזו לי הזדמנות להביע הזדהות עמוקה אתכם וחיבה אליכם חבריי ההורים ולהוסיף מילת הערכה ותודה לכל מי שפועלת ולכל מי שפועל באורח פרטי ולכל אלו שפועלים במסגרת תהילה המונהגת בכשרון רב על-ידי דבורה לוז שנמצאת כאן אתנו, לתמיכה בהורים המתייסרים נוכח עובדת הלסביות או ההומוסקסואליות של ילדיהם.

תודה רבה.

יותר מתודה לדוקטור תדמור. אשריו של עידו
שיש לו הורים כאלה.
הוזכרה כאן דבורה לוז שעומדת בראש תהילה. דבורה אתנו כאן במשך שנים רבות. נמצא כאן פרופסור עוזי אבן שכאן בחדר הזה לפני שמונה שנים קם ואמר שהוא שפרופסור וראש החוג לכימיה והוא הומוסקסואל. אז הייתה לכולנו הרגשה שאנחנו פותחים מחסום ואז גם דבורה קמה ואמרה שהיא דבורה לוז והיא אם לילד שהוא הומוסקסואל והיא גאה בו ואוהבת אותו. אני רוצה לציין שדבורה הוציאה לאחרונה ספר שעוסק בנושא שלנו ונקרא "אימא, יש לי משהו לספר לך". אני אבקש מנחמה להיות האימא שיש משהו לספר לה.

דבורה ביקשה ממני לדבר. אני אימא של אביעד
ועשר שנים עברו מיום שדיברתי אתו בנושא ועד היום שהייתי מוכנה לדבר בפורום הזה. אני רוצה להודות לחברי וידידי דוקטור ישעיהו תדמור שאמר את הדברים שרציתי לומר ואני לכן אדבר על פן אחר.

אני רוצה לקרוא לכם מה הביא אותי לחשוד בכלל בבני שהיה בן 16 עוד לפני שידעתי שהוא הומוסקסואל.

אחת מחברותיו צלצלה אלי בבכי והביאה לי מכתב שהעתקתי בכתב ידי כי היא השביעה אותי לא לספר לו על כך והוא אכן לא ידע. היא כנראה הייתה ידידה שלו, הם היו יחד בתנועה, ואולי היא אהבה אותו וקיוותה להיות חברה שלו, אבל הוא הבין זאת והוא כתב לה בין השאר: "אני מאוד מחבב אותך, את אחת מבני האדם האהובים עלי ביותר, אך לעולם לא אוכל לאהוב אותך באמת, לא את היא האשמה, בי האשם ובנשמתי המקוללת אשר אינה יודעת את טעם האהבה. אני לא אוהב אותך כשם שאינני מסוגל לאהוב את משפחתי, את ידידי ואת עצמי. אני שייך למוות".

זה כתב ילד בגיל 16. לקח לי הרבה זמן לחשוב למה ילד בגיל 16, ילד מוכשר, יפה, נבון ואינטליגנטי שיודע להתבטא, מתבטא כך. אני חשבתי שאני מהווה את שיא האימהות הליברלית, אבל עד היום אני לא יכולה לסלוח לעצמי על אותן חמש-שש שנים שהוא היה בקטע הזה והוא לא שיתף אותי בו. אני שואלת אתכם ואני שואלת את עצמי למה ילד בגיל 16, למה ילדים בגיל 16, צריכים להגיע לתחושה כזאת. אחד כותב, אחד מתאבד.

רק השבוע צלצל אלי חייל שהוריו גילו במקרה דרך איזשהו טלפון שהוא הומוסקסואל והם חתכו מיד, ארזו לו את החפצים ואמרו לו שהוא לא חוזר יותר הביתה. הוא התייעץ אתי מה לעשות. לא ידעתי לאן להפנות אותו, אני חיפאית וגם הוא חיפאי אבל בחיפה עדיין אין מקום שיכול לאסוף את הילדים האלה. הצעתי לו שהוא יכול זמנית לבוא לגור אצלי. אני מדברת על ילד שגורש מהבית על הרקע הזה.

אני באה לכאן כאם וכאשת חינוך ומה שמעניין אותי זה הצד החינוכי. פגשתי הרבה בני נוער ואני מסתובבת בבתי-ספר ואני יודעת שבבתי-הספר לא מדברים על הנושא. למה הילדים האלה פוחדים לספר להורים? למה הילד שלי פחד לספר לי? משום שמה שהם שומעים מסביב זה אנטי ואנטי ואנטי. המילה הכי טובה שאפשר לומר על מישהו היא שלמרות שהוא הומו, הוא בכל-זאת מוכשר. למה הלמרות הזה? ההומוסקסואלים שאני מכירה הם הרבה מעל הממוצע, מעל הנורמה, למרות שהם הומוסקסואלים כולל הבן שלי. הילדים האלה מבקשים שיזכירו את הנושא בבית-הספר, שידברו עליו. הבן שלי אמר לי שכאשר מדברים בכיתה על אלברט איינשטיין, כל מורה מצטט בגאווה ואומר שהוא היה יהודי, מדוע שכאשר מזכירים את צייקובסקי או מיכאל אנג'לו, לא יאמרו באותה הזדמנות שהם היו הומוסקסואלים? למה זו מילה גסה? למה כשילדים מקללים בבית-הספר ואומרים רוסי מסריח או מרוקאי מסריח, כל המורים קופצים ומיד רצים לטפל בזה, אבל כשמכנים מישהו הומו או לסבית ככינוי גנאי, המורים אומרים שזה לא נורא, אל תקשיב. כלומר, כל ההתייחסות הזאת היא התייחסות שמכניסה את הילדים שלנו פנימה למטה ולמטה. הדרך מכאן אל דרך שאין לה מוצא היא מאוד מאוד קצרה.

בארץ עוד לא עשו מחקרים, אבל בארצות-הברית הגיעו על-ידי מחקרים למסקנה ששלושים אחוז מההתאבדויות של גיל ההתבגרות הם על הרקע של זהות מינית. אצלנו בארץ, עד כמה שאני מצויה, כל המתאבדים בגילאי ההתבגרות והצבא הם על רקע אהבה נכזבת, כנראה הטרוסקסואלית, אולי לחץ בלימודים, לחץ של הורים, אבל אף ילד במדינת ישראל, לפי המידע הפורמלי, לא התאבד כתוצאה מזהות מינית או מלחץ מהסוג הזה.

כל מה שאמר דוקטור ישעיהו תדמור לחברת הכנסת יעל דיין ולכל חברי הכנסת שמטפלים בנושא, חוץ מאשר לברך אותם ביום, בלילה ובכל שעות היום, אני רוצה לבקש ולומר שזה לא מספיק וצריך לעשות עוד.

אני מבקשת להעביר לשר החינוך – שאני מכירה את דעותיו – שהוא יחייב את בתי-הספר לעבור השתלמויות, לחייב את היועצות והיועצים לדבר על זה. דווקא בחיפה נעשתה התחלה של פעולה אבל היא הייתה עם המון קשיים. צריך להריץ את זה ולדחוף את זה. זה חשוב לפחות כמו השלום. אני רוצה שיהיה שלום לנו בפנים עם הילדים שלנו.

הסיפור שלי מופיע בספר ואחרי עשר שנים אני מופיעה בשמי הפרטי. אני לא מבינה למה כולם משבחים אותי ואומרים לי שיש לי אומץ. איזה אומץ צריכה אימא כדי לאהוב את הבן שלה? למה זה דבר כל כך חריג? למה זה דבר כל כך לא טבעי? אנחנו מבקשים, תנו לנו את הלגיטימציה, להורים ולילדים האלה, להיות כמו כולם, להופיע בכבוד עם ההורים ועם המשפחות.

אני מנחה קבוצת הורים בחיפה, אני מכירה למעלה ממאה אנשים שאני יודעת עליהם אבל לקבוצה באים בקושי 25-20 והשאר בקושי מעיזים לדבר אפילו בטלפון. לפעמים כשאני מדברת בטלפון עם הורה, נראה לי שהוא שם מחסום על פיו שמא אני אזהה את קולו. הפחד הזה שקיים והבדידות הזאת.

הבן שלי, אחרי שקרא את הספר שלי, אמר לי - והוא מאוד מאושר. יש לו בן זוג וכמו אימא פולניה אני מאוד גאה בבן הזוג שהוא עורך-דין מצליח – למה אתן האימהות תמיד נשמעות כקורבנות, תמיד אתן אומרות שקשה לכן, על הלילות של הבכי, על הדמעות, על הבושה ועל הקבלה, אבל תגידו שיש אור בקצה המנהרה. הבן שלי היום מאושר, הוא חי בזוגיות נפלאה ויש עוד כמוהו.

אני פונה לכל ההורים שיושבים כאן ואלה שצופים בנו, תאמינו לי, זה תהליך ארוך ותהליך קשה אבל יש אור, ומי שמגיע אל האור – טוב לו והוא מאושר.

אני מבקשת מכם חברי הכנסת והמחוקקים, תעזרו לנו להעלות את זה למעלה.

כמובן שמהבית הזה אנחנו מצטרפים לקריאה
להורים ולילדים וכל התמיכה שאפשר להביא מבית מנוכר וקר כמו הכנסת ניתנת לכם.

אני מבקשת ממיכל עדן לומר כמה מלים על המקרה הפרטי שלה שהוא איננו זהה לדברים שנאמרו על-ידי שני ההורים כפי ששמענו עתה.

אני מודה לנחמה שטיר ולדוקטור תדמור על
שהזכירו גם את המצוקה של הילדים.
אני נמצאת כאן בזכות הוריי שילדו אותי, הביאו אותי לעולם ואהבו אותי ואני אהבתי אותם מאוד. הם תמיד היו גאים בי ותמכו. תמיד חיבקו אותי ומה שלא עשיתי, תמיד הם התגאו והשוויצו בבת שלהם ואהבו אותה. בזכותם אני כאן ולכן היה חשוב לי לומר את הדברים האלה.

שני ההורים האלה המאוד אוהבים ומאוד תומכים הם גם ההורים שהפנו לי גב ביום שהם הבינו שאני לסבית. הם היו שני הורים שלא יכלו לקבל את העובדה שטוב לי ושאני מאושרת, לא יכלו לחיות עם העובדה שהבת שלהם היא לסבית ובן לילה פתאום מצאתי את עצמי ללא משפחה וללא קורת גג, בן לילה איבדתי את התמיכה וזה היה דווקא ברגע הכי קשה שהיה לי, ודווקא אז לא היו לידי שני ההורים האהובים שלי. זו חוויה מאוד מאוד לא נעימה לאבד את ההורים האהובים שלא תיארתי לעצמי שיגיבו בצורה כזאת.

זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, בספטמבר 1991 והרגשתי שאני צריכה להתחיל את החיים שלי מחדש והפעם בלי התמיכה של המשפחה.

אני יודעת שאסור לשאול נשים, אבל בכל-זאת בת
כמה היית?

הייתי בת 21 וזה לא היה קל. אני החלטתי לא
לשקר לעצמי. הם הציבו לי אולטימטום, לבחור בין הדרך שלי, בין הזהות החדשה שלי או הנטייה המינית שלי, לבין המשפחה. הייתי צריכה לבחור, אבל החלטתי לא לשקר לעצמי והחלטתי להיות מה שאני. החלטתי ללכת עם האמת הפנימית שלי והמשמעות של זה הייתה לאבד באותו רגע את הסביבה הכי קרובה, את הסביבה שהכי תומכת והכי אוהבת וזה היה לי מאוד מאוד קשה. מצאתי את עצמי ברחוב – אני זוכרת שזה היה ברחוב מלצ'ט - הולכת עם תרמיל על הגב וידעתי שאני מתחילה את החיים שלי מחדש ואני צריכה פשוט למצוא לי בית. באותה תקופה התגוררתי בכל מיני מקומות שסיפקו לי חברי הקהילה. נמצאת כאן הדר שבזמנו מאוד תמכה ועודדה חברים וחברות בקהילה לספק לי מקום להיות בו.

מאז עברו עשר שנים והיום אני כבר לא מבוהלת וכבר לא מפוחדת כמו שהייתי אז. היום יש לי בית, אני עובדת, אני בטוחה בעצמי ואני חיה חיים שלמים ומאושרים. אני מסתכלת בכאב על הילדה המפוחדת שהייתה בתקופה ההיא, שפשוט הייתה ברחוב ואיבדה את המקום הכי חם והכי קרוב שהיה לה. מגיעים אלי נערים ונערות ללשכה בעירייה ואני יודעת מה עובר עליהם כשהמשפחה זורקת אותם. הרבה הומואים ולסביות הם קורבנות להתעללות מצד ההורים שלהם, התעללות נפשית והתעללות פיזית. יש הורים שמכים את הילדים שלהם, יש הורים שמזמינים ניידת משטרה לילדים שלהם כדי לנסות לעצור אותם, ההורים משפילים את הילדים, הורים מנשלים את הילדים מצוואות ומנתקים כל קשר פורמלי אתם וזה מאוד כואב. נחמה ציינה את ההתאבדויות שזה באמת מצד קיצוני, אבל לדאבוני ילדים מגיעים אליו.

המצב הזה כמו שאני רואה אותו, העיוות הזה הוא תוצאה של הבורות שאוחזת בחברה שלנו. אם חבר כנסת מתבטא בצורה כזאת, כפי שהתבטא הבוקר, ואומר שכולנו חולים, איך אמורה להרגיש אימא שהבן שלה הומו או הבת שלה לסבית? ואיך אמור להרגיש ילד כלפי התבטאויות מן הסוג הזה?

אני חייבת לומר לכם מהחוויה האישית שלי שגם עלי אמרו כאלה דברים, גם עלי אמרו שאני נזק, וגם כשרצתי למועצת העיר תל-אביב אמרו שזה רע ושזו בושה ושאסור שתהיה לסבית בעירייה, אבל אותי זה לא הפחיד. במשך כל עשר השנים האלה, ככל שניסו יותר ויותר לדכא, זה רק נתן לי מוטיבציה להיאבק ולהילחם ולהיות מה שאני היום.

אני חייבת לומר שבזכות הקהילה שרדתי, בזכות הקהילה היה לי בית. לא בית ביולוגי אבל בית חם, אנשים שהקיפו אותי ואהבו אותי ועודדו אותי להחזיק מעמד והבית הזה הוא עדיין קיים. אני מרגישה שגם הבית הזה מאוד מורגש בעיריית תל-אביב והוא מאוד מאוד חזק. אתם יודעים שהעירייה בתל-אביב תומכת גם כספית ויש תחושה שאנחנו לא לבד.

חשוב לי להזכיר את ההוסטל שייפתח לבני נוער שנזרקים לרחוב כדי שחלילה לא ירדו לזנות, שלא יהיו ברחוב כפי שאני הייתי, ואני מקווה שגם בכנסת תהיה לנו נציגות ושנרגיש גם פה בבית במיוחד אל מול ההתבטאויות החריפות של חברי כנסת מסוימים.

אני מתנצל שאחרי דבריי אני חוזר לישיבה של
ועדה שעוסקת בהשבת הרכוש היהודי שנגזל בשואה וגם שם אני צריך לנהל מאבק. לא במקרה אני מזכיר את הוועדה הזו כי אני רוצה להזכיר לחבר הכנסת נסים זאב שבאושוויץ לא היו רק יהודים אלא באושוויץ היו גם הומוסקסואלים והם היו באושוויץ בדיוק מאותה סיבה שהיו היהודים, מפני שהם היו מיעוט חסר הגנה ונרדף. לא יכול להיות שמדינת ישראל, מדינה בה היהודים הם עם חופשי, ההומוסקסואלים עדיין יהיו מיעוט נרדף. כאשר חבר כנסת שמייצג מפלגה שיושבת בממשלת ישראל יכול לדבר בנימה כזו על הומוסקסואלים או אם שר בריאות בישראל יכול להתייחס אל הומוסקסואלים כחולים – המאבק בנושא הזה לא תם.

כאן הבית שבו נמצא מטעם העם הכוח לשנות דברים שהם פוגעים באושיות אנושיות היהדות. הם מעמידים את היהדות מחוץ למעגל ההומני. כאשר אדם חובש כיפה וחרד מדבר ככה על הומוסקסואלים, הוא מכריז שהיהדות היא אנטי הומנית. אני טוען שהיהדות היא דת הומנית ולכן היהודים צריכים להיות נותני הדרך במאבקים האלה למען מיעוטים והקהילה הזו היא מיעוט.

אני מברך את יעל דיין על כל מה שהיא עושה בנושא זה ואני חושב שצריך לקום לובי חזק ופעיל. אני רואה את חבר הכנסת ריבלין ואני מברך אותו כי לאנשי ישראל אחת, מרצ ושינוי הרבה יותר קל לשבת כאן מאשר לאיש ליכוד. אני גם יודע שבשביל חברת הכנסת ג'בארה שהיא ערבייה לשבת כאן זה אולי דורש יותר אומץ לב יותר מאשר כולנו ביחד.

אני חושב שאנחנו צריכים לדאוג לכך שגם במובן של התבטאויות, הכנסת הזו לא תשמש זירה להומופוביה וגם בתחום החקיקה אנחנו נביא לכך שנהיה אחת המדינות המתקדמות והליברליות שקיימות בעולם.

אני מברך אתכם ואני מבקש את סליחתכם על שאני נאלץ לעזוב עכשיו. מאוד התרגשתי מהדברים ששמעתי מפי ההורים ואני בטוח שאתם מביאים בשורה שתגיע להורים רבים ותעודד אותם להצטרף למעגל של אלה שיצאו מהארון.

אני יושב כאן היום עם שני כובעים, לא רק
שסבלתי מכך שמשפחתי נידתה אותי והייתי צריך למצוא משפחה חלופית, אלא אנחנו, עמית ואני, גם אימצנו אל משפחתנו ילד שנזרק מבית הוריו. אני רוצה פה לקרוא לקהילה ולהסביר נקודה שמציקה לי זמן רב.

לא מספיק שיהיה הוסטל שיוכל לקלוט את הילד בשבוע או בשבועיים הראשונים אחרי שהוא נפלט מן הבית. זה חיוני, אבל זה לא מספיק. הילדים הללו זקוקים לאהבה, הילדים האלה זקוקים לתמיכה, הם זקוקים להכוונה במשך הרבה שנים. הקמת הוסטל לא פוטרת אותנו כקהילה מן הצורך להתמודד עם הבעיה הזאת ויום יום ישנם נערים שנשמט הבסיס שממנו הם פעלו. אנחנו בתור קהילה צריכים לקחת ולהרים את הדגל הזה. אנחנו צריכים למלא את התפקיד של משפחה שהפסיקה לתפקד.

כמו שהקמנו את הארגון שדואג לאנשים שנפגעו ממחלת האידס, אני רוצה לראות את הארגונים שלנו מניפים את הדגל הזה עכשיו ואומרים שאנחנו צריכים לדאוג לילדים שלנו כי מישהו אחר לא יעשה זאת במקומנו, לא העירייה ולא הכנסת. תאמינו לי שזה לא קל, אבל תאמינו לי גם שיש מעט דברים שגורמים לכל כך הרבה סיפוק כמו הצלה של נפש אחת בישראל.

חג שמח. מבחינתי זה יום חג. ברכות לחברת
הכנסת יעל דיין על היוזמה. אני חייבת להודות שאני נרגשת מהדברים של ההורים, מהדברים של מיכל ועוזי חבריי. אני חושבת שהדברים האלה מדברים בעד עצמם והם מבטאים את המחויבות שלנו, את האחריות שלנו לחיבוק, לחום ולאהבה, מי אנחנו ואת מי אנחנו רוצים לייצג. אי-אפשר להימנע – אמנם ביקשה זאת יעל והיה בזה הרבה הגיון לבקש – לא להתייחס למי שמנסה לפסול. אני בכלל אומרת שהפוסל במומו פוסל, אבל אני חושבת שאי-אפשר לא להתייחס לזה שיש מי שחושב שהוא מייצג את היהדות ועדיין הוא משמר בתוכו פחדים ודעות קדומות, בורות ונחשלות. הוא חושב שהוא מייצג את היהדות אבל אני חשבתי שביהדות – לפי מה שאני יודעת על-פי המקורות – היו סיפורים על אהבות חד-מיניות. או שחבר הכנסת זאב לא מכיר את המקורות או שהוא נותן להם פרשנות סלקטיבית. אני מציעה לו ללמוד את המקורות ואני מציעה לכולנו לומר לחבר הכנסת זאב: אתה לא משלנו, אתה לא שייך לנו, ואני חוזרת שוב ואומרת שמי שפוסל במומו פוסל.

אני אב לארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות,
ושלושה נכדים. אני אוהב את ילדיי ללא סייג וללא שיור והייתי אוהב את ילדי ללא סייג וללא שיור אם היו להם נטיות מיניות כאלה או אחרות.

לא באתי לברך. ודאי שאני מוחה על כל מי שמקלל. אני מקדם אתכם בברכה ביום שאתם רואים בו יום שצריך לציין אותו בבואכם לכנסת. אני מכבד אתכם כפי שאני מכבד את ילדיי שהם בעלי נטיות אחרות. אני באמת חושב שלבוא ולומר על מישהו שבגלל נטיותיו הוא אדם כפי שהגדיר זאת חבר כנסת שדיבר הבוקר כאן, הוא דבר שאסור שיהיה. אני הייתי חושב שהוא צריך להרהר ולפשפש במעשיו כאשר הוא אומר דברים כאלה.

באתי לומר לכם שלום והיו ברוכים כאשר אתם חושבים שאתם צריכים להתכנס. אני באופן אישי בעל נטיות אחרות מהנטיות שלכם ואני גאה מאוד בנטיותיי גם כן, אבל אני מברך כל מי שהוא הורה ואוהב את ילדיו יהיו אשר יהיו, משום שכולנו בני אלוהים וכולנו בעלי אותן נטיות שאלוהים נטע בתוכנו, וכולנו ברוכים יחד לאלוהים.

אני מברך אתכם על כך שאנחנו לא שונים בכך שאנחנו יודעים לאהוב.

אני אנצל את זה שלא היה לי טקס בר-מצווה
ואומר תודה רבה לאימא ואבא היקרים שהבאתם אותי עד הלום. אני יודעת שזה נשמע קצת בנאלי אבל העניין הזה הוא לא קטן בעיני במיוחד סביב הסיפורים המאוד קשים שאני שומעת עליהם.

הבאתי מקרה אחד מה"קו הלבן" שאירע לפני כמה שנים. בחור שסיפר לאביו, או נודע לאביו שהוא הומוסקסואל והאב אמר לו: או-קיי, אני נועל אותך בחדר עד שאני מוצא פסיכיאטר שיטפל בך. הבחור היה נעול בחדרו שלושה ימים וביום השלישי הוא תלה את עצמו. את המקרה סיפרה אחותו של אותו בחור שצלצלה ל"קו הלבן" ודיברה על המועקה הקשה שהייתה לה סביב מות האח וסביב הקרע הקשה שחל באותה משפחה.

לשמחתי אין הרבה סיפורים כאלה או אולי אנחנו לא יודעים על הרבה מקרים כאלה של התאבדות. בארץ יש אמנם איזשהו סירוב ממלכתי להיכנס לעניין ולחקור את התאבדויות בני נוער כשלפחות לפי המחקרים בעולם אנחנו יודעים ששלושים אחוז מהם קורים על רקע של נטייה הומוסקסואלית או בעצם על רקע הפחד מהחברה, הומופוביה מהחברה ובראש ובראשונה מהתא המשפחתי.

הדבר לא קל בעיני כי תקופה ארוכה בחיים שלי כלסבית ובחיים שלנו אנחנו פתאום צריכים להיות ההורים של ההורים שלנו ולבוא ולהסביר להם שהם לא אשמים במאומה, ושהם לא עשו דבר רע, ושהחינוך שלהם היה מעולה ומצוין, ושהם נתנו לנו כל מה שהם רק יכלו, וזה לא שמשהו לא בסדר במשפחה או בהם שגרם לנו להיות לסביות והומואים. את התהליך הזה גם אני עברתי במשפחה שלי וזה לא היה תהליך קל, אבל אנחנו עברנו אותו והתקדמנו.

אני חושבת שיש שני מקומות שמביאים אנשים לבוא ולדבר כאן כאשר האחד מהם אולי זו החוויה המאוד קשה כפי שתיארה מיכל, שהיא חוויה מחשלת וצר לי שיש חוויה כזו, והחוויה השנייה היא הנכונות של המשפחה להתמודד, כמו שסיפרו ההורים כאן, ולקבל ולאהוב אותנו כפי שאנחנו.

אני שמחה כי הוריי גם השנה היו במצעד הגאווה והם מלווים אותי לאורך כל הדרך. לכן עוד הפעם, תודה רבה אימא ואבא שהבאתם אותי עד הלום.

היות ויש כאן וידויים אישיים וסיפורים אישיים
שמעוררים התרגשות רבה, אני רוצה לומר שהסיפור האישי שלי שכאיש חינוך וכמי שעובדת כל כך הרבה שנים עם נוער ומתבגרים, גם אני עברתי דרך כי הייתי כפי שאתם אומרים חלק מהחברה שהנושא של הומוסקסואליות היה מאוד קשה לי, זר, מוזר ומפחיד וכל מה שנאמר כאן למרות שאני כל כך הרבה שנים עוסקת עם מתבגרים ובתחום המיניות. זה נושא לא קל ומי כמוכם יודע את זה.

יחד אתכם גם אני עברתי איזה מהלך ותהליך של היכרות ושל קשר והבנת הדברים הרבה יותר טוב, אבל אתם צריכים לדעת שזה לוקח זמן. זה איזשהו תהליך שלוקח זמן . בשנים האחרונות עשינו איזשהו שינוי ואיזושהי התקדמות, אמנם היא לא מספיקה אבל הנושא הוא הרבה פחות טאבו והרבה יותר פתוח. זה נושא שמותר לדבר עליו ונערכים ימי עיון והשתלמויות - נכון שלא מספיק – במערכת החינוך. הוצאנו חוברת שאני כל כך מתפארת בה ובקרוב נוציא מהדורה נוספת שלה ונרחיב את הפרקים שחסרים בה.

המורים הם חלק מהעם. אני יושבת וחושבת איך אנחנו מטילים על מערכת החינוך לפעמים יותר ממה שהיא יכולה לקחת על עצמה, המון אחריות כשאנחנו מצפים שמערכת החינוך היא זאת שבאמת תשנה עמדות, תסיר הומופוביה ותביא להתקדמות אצל ילדים. אני יודעת שילדים הם הרבה יותר פתוחים לקבל עמדות ודעות, אבל אנחנו צריכים לעבוד עם אנשי החינוך.

כל עזרה תתקבל בברכה כי אנחנו יחד. האנשים, ההורים, חברי הקהילה, הקהל ואנשי החינוך, ובמיוחד אם אתם אנשי חינוך, אנחנו בטח יחד, או אנשים שעובדים במכללות זה עוד יותר חשוב ויותר טוב. אנחנו הולכים בעניין הזה יחד.

דובר כאן על מחקר ונאמר כאילו יש איזושהי התנגדות ממלכתית ואני רשמתי לעצמי להתייחס לזה. משרד החינוך לא עורך מחקרים. מי שעורך מחקרים אלה באמת האוניברסיטאות. אני הפניתי ממש לאחרונה לדוקטור עדי בן-ארי אדם מהקהילה שפנה אלי בנושא הורות וביקש שייעשה מחקר בנושא והיא שמחה כשחיברתי ביניהם. זאת אומרת, יש גופים באקדמיה שמאוד רוצים לחקור את הנושא מהיבטים שונים וצריך רק לעשות את החיבור ואת הקשר כי זה נושא שהוא באמת נושא חשוב.

גם אנחנו מאוד גאים בחוברת שחוה אחראית לה.
אני שמחה למהדורה חדשה משום שיש גם דינמיקה. זאת אומרת, הנושא הוא נושא של קבע, אבל יש דינמיקה לגבי תגובות של המורים, של התלמידים וגם איך זה מתקבל וצריך להתאים את הדברים.

אני מקווה שעוד נושא יזכה לטיפול – אמנם הוא לא תלוי כל כך במשרד החינוך – וזה הנושא של הדרכה בבתי-הספר. כלומר, אנשים מהקהילה שבאים לכיתות הגבוהות בבית-הספר התיכון וזה צריך להיות בהסכמת מנהלי בתי-הספר או ועדי ההורים ולא תמיד ניתנת הסכמה כזו. לדעתי ככל שירבו בזה, כן יגדל הביקוש וזה דבר שיותר ויותר בתי-ספר לא לוקחים את הדרך הקלה שהיא אומרת עזבו אותנו מזה, אני לא נגד, אבל אני גם לא מוכן לתת חומרים כאילו מעודדים.

בחודש דצמבר מאתיים מורי גימנסיה הרצליה
יעברו הכשרה.

ראש העיר תל-אביב-יפו היה מנהל הגימנסיה. אני
מעדיפה שאנשים יבואו לחדר הוועדה וייתנו יד וכתף. לא איכפת לי איך נופל האסימון. ככל שעובר הזמן ויותר ויותר אנשים – גם בבית הזה וגם בחוץ – מצטרפים אלינו, לא צריך לעשות אתם חשבון ולשאול אותם איפה היית אז ולמה אמרת כך וכולי. באת? ברוך הבא. אתה נותן יד? ברוך תהיה. זו בכל אופן הגישה שלי ואני רואה את זה גם בפעילות הוועדה. אני לא שואלת חברי כנסת חדשים שמצטרפים אלינו מה הם עושים כאן אלא פשוט אני רוצה לתת שולחן ולתת יד.

יום גאווה שמח לכולם. אני מברכת אתכם.
התרגשתי מהדברים ששמעתי כי אני יודעת מה זה מיעוט ואיך המיעוט מתמודד עם הרוב וכמה זה קשה. אני שמחה להיות אתכם ואני אומרת לכם שיש קושי גם במגזר הערבי, גם שם יצאו הומוסקסואלים מארון, וישנו פחד. אני מוכנה להושיט יד ולעזור בנושא הזה. כמו שהדרך שלכם הייתה קשה, גם לאחרים הדרך היא קשה אבל תמיד צריכים להתחיל.

אני מאחלת לכם יום שמח, תודה לכם והרבה הצלחה.

חברות וחברים, תודה שאתם מכבדים אותנו
בנוכחותכם כאן. אנחנו מתכבדים בה עד מאוד. אני מסתכל על עדי ויונתן משום שאלה הם אנשים שלמעשה יצרו את התקדימים המשפטיים אני חושב החשובים ביותר בהכרה של המערכת המשפטית בזכויותיהם של האנשים החד-מיניים. צר לי, אבל הכנסת היא לא מקום בשורה לא לזכויות האדם בכלל ולא לזכויות האנשים החד-מיניים בפרט. יש עבודה רבה עד מאוד לעשות כאן. העבודה הזו, אני מניח שכל האנשים שיושבים ליד השולחן הזה יירתמו לה במידה שווה ויעשו כמה שיותר, היא קודם כל לפי הנייר שאני רואה עבודה בתחומים הכלכליים. אני מסתכל על דוקטור אייל גרוס ואני מניח שהוא ניסח את הנייר הזה או היה חלק ממנסחיו, ואני למשל לא ידעתי שאין זכות למי שחי עם בן או בת זוגו לדיירות מוגנת. אם אכן זהו המצב, צריך לתקן את הדבר הזה. אני לא ידעתי למשל עד היום שאין הכרה במס שבח מקרקעין בהעברה בין שני אנשים. אני מניח שאתם יודעים שאם יש בני זוג העברה, מישהו רוצה לתת מחצית דירה לשני, ההעברה הזו פטורה ממס שבח וממס רכישה. אם אכן ידוע או ידועה בציבור אינם נכללים בקטגוריה הזו, לאור הפסיקה הטובה הזו, צריך לפעול לתיקון המצב.

הבעיה היא יותר מסתבכת ופה אנחנו ננסה לעשות עד כמה שיותר שעה שדנים הן במערכת החינוך והן בעיקר במערכת של הטיפול בעבודה הקהילתית. כולם יודעים מי שר העבודה והרווחה נכון לשעה זו, כולם יודעים כתוצאה מכך איזה פקידים הוא ממנה והם אלה שמטפלים במצוקותיהם של אנשים וכאן תוארו מצוקות שמישהו צריך לשמוע אותן, כולם יודעים איזה עמותות מקבלות מימון מן המדינה ואיזה עמותות לא מקבלות מימון מן המדינה וכולי. אנחנו נעשה את כל שביכולתנו.

אם נהיה הגונים כלפיכם, והגינות היא המידה הנכונה ביותר, אנחנו לא יכולים להיות אנשים מלאי בשורה. המצב בכנסת היום לא מי יודע מה טוב ואני מאוד נזהר ובורר במילותי. זה לא מרפה את ידינו להמשיך ולעבוד בשבילכם בהמשך. תרגישו חופשיים לטלפן, לבקש, לכתוב, להציע הצעות חוק ואנחנו ננסה לקדם אותן.

שוב, תודה רבה שבאתם.

המצב הוא לא כל כך טוב, אבל המצב של היום
היה בלתי אפשרי לפני עשר שנים ואי-אפשר היה לשבת בחדר הזה, להקים ועדה, לדון בצורה שוטפת על כל בעיה שעולה. הכנסת לא נמדדת לצערי רק בחקיקה. גם דברי חקיקה יצאו מהבית הזה ושונו תקנות, ואני רוצה לומר – ואייל יודע את זה – שהמגמה שלנו היא להכניס יותר ויותר תיקוני חוק על הבסיס של ידוע בציבור. יושב כאן דן יקיר ואנחנו ישבנו על זה ארוכות במשך השנים ואנחנו מנסים שכל סעיף שקשור לבני זוג, ייכלל בו גם המושג ידוע בציבור משום שזה כבר מוכר על-ידי בית-המשפט. אני אומרת את הדברים גם בהתייחסות לנשים. אין לי בעיה להתחרות בבית-המשפט ובבג"צים ואני מוכנה לספק להם נושאים בהם נבצרת ממני האפשרות לחקיקה. אני לא רואה בבתי-המשפט מתחרה אלא משהו שמשלים אותי ויותר חזק ממני. לכן העבודה שלנו הרבה פעמים היא להפנות לבג"צים דברים שנקבעים וזה כאשר נבצר מאתנו לחוקק, למרות שיש לנו כמה חוקים בצנרת וכמה חוקים שכבר עברו, כולל חוק שעל-פי אני מקווה שחבר הכנסת פריצקי יתבע את חבר הכנסת זאב וזה תוספת לחוק לשון הרע שכוללת לשון הרע בשל נטייה מינית.

חבל לבזבז עליו דיו ונייר.

אי-אפשר לתבוע אותו, יש לו חסינות.

יהיה מעניין להסיר את החסינות שלו.

אי-אפשר. זו חסינות מוחלטת. זו חסינות
מהותית.

אני רוצה לומר לחברת הכנסת יעל דיין שחבר
הכנסת נסים זאב זיכה את חבריו בסיעה בקיום פסוק מן המקרא. מסופר במקרא על אברהם שהלך לעקוד את בנו יצחק ואמר לעבדיו הנה אני הולך ואתם שבו לכם פה עם החמור.

יש באמת התקדמות אדירה. הדגל הזה מונף פה
ושום דבר לא קורה. זאת אומרת, זה נהדר. בהזדמנות זו מהמקום הזה אני רוצה להודות לרון חולדאי על הדגלים שהיו בשנה שעברה במצעד הגאווה.

הם יהיו גם השנה.

בוודאי שיהיו, אבל אני כבר מודה לו עבור השנה
הבאה. כל הרחוב נראה כמו רחוב בסן פרנציסקו.
דבר שני באותו הקשר. אני קוראת לראש עיריית חיפה, אני קוראת לראש עיריית ירושלים שייקחו דוגמה ושיהיה להם אומץ.

חבר הכנסת ריבלין אמר שהוא גאה בנטייתו המינית. אני לא, אני לא גאה בנטייתי המינית, אני לא גאה בנטייתו המינית של הבן שלי ההומו, אני חושבת שגאווה זה לא עניין של להיות גאה, גאווה פירושו לא להתבייש. כמו שריבלין לא מתבייש בזה שהוא נשוי לאישה, אני לא מתביישת בזה שהבן שלי נשוי לגבר. הרבה מאוד אנשים לא מבינים את הדבר הזה והרבה מאוד אנשים באים אלינו בטענות ואומרים מה אתם מתגאים. אני רוצה שיבינו שגאווה זה פשוט להגיד אני יהודי, או-קיי, אני יהודי, אני לא מתבייש בזה, אני הומו, אני לא מתבייש בזה. זה מאוד חשוב כי הרבה מתקיפים אותנו בנושא הזה.

אני קוראת להורים בואו למצעד הגאווה שהוא מצעד הזדהות עם הילדים שלנו. זה מאוד חשוב. מי שרוצה לשמוע על זה, יפנה אלינו.

אני אמנם הגשתי לכנסת הצעת חוק שמטרתה
להכיר במעמד של ידועים בציבור לכל רוחב הקשת של האינטרסים המשפטיים, אבל הסיכויים שלה לעבור הם בשאלה. בכנסת יושבת קבוצת חברי כנסת ונאנחת, אומרים כל הזמן שהיה צריך, אבל אי-אפשר.

הכנסת היא גוף מאוד ליברלי אלא שהיא מגיעה למאבק מול אדם. הכנסת הצליחה לפני מספר שנים בתקופה שיושב-ראש ועדת החוקה חוק ומשפט היה איש מפד"ל לקצר את תקופת המעצר שהמשטרה יכולה לעצור מישהו מבלי להביאו בפני שופט, והכנסת מעבירה כל מיני חוקים שמחמירה את הענישה על פגיעה בקטינים, אבל מתי הכל נעצר, מתי הגישה הליברלית הזאת נעצרת? ברגע שהיא מגיעה להתנגשות עם אדם. אז בדרך כלל בכל קואליציה, גם כשראש הממשלה הוא חילוני – וזה לא משנה אם זה הליכוד או העבודה – פתאום יש פרטנר דתי בקואליציה והפרטנר הדתי מטיל וטו וכאן הכל נופל.

בעצם השאלה היא איך פותרים את המשוואה הזאת. להערכתי אם תהיה קואליציה בלי שותפות של מפלגות דתיות, ראש-הממשלה ומפלגות הקואליציה – גם אם היא תהיה מאוד צרה ומאוד מצומצמת – יהיו משוחררים מהאיום הזה, ובהיותם משוחררים מהאיום הזה אפשר יהיה להסדיר כאן חקיקה במגוון רחב של נושאים ולא רק להיאנח ולומר שאי-אפשר. זה כמו אל תגידו יום יבוא אלא העבירו את היום. אפשר גם בכנסת הנוכחית בקונסטלציה אחרת לגרום למצב שיהיה אפשר להעביר חקיקה שמשרתת אינטרסים חשובים והיא מתנגשת עם אינטרסים דתיים. אינטרסים דתיים, זה לא אומר שאני רוצה לחייב אדם דתי לנהוג כפי שאני רוצה, אבל גם הוא לא יכול לכפות עלינו להתנהג לפי דרכו. זה ניתן וזה אפשרי וזה כנראה יותר קרוב ממה שאנחנו חושבים אלא אם כן ראש-הממשלה הנוכחי יחליט להתמיד בברית עם ש"ס ואז העסק שוב יידחה.

אחר-כך אני אעביר לכם נייר מאוד ארוך בו חבר
הכנסת אברהם רביץ מוכיח שאפשר "להיגמל" מהומוסקסואליות על-ידי טיפול פסיכולוגי והוא נותן כאן מאמר מדעי מקיף. כל המעונינים – או בגמילה או לשם הכנת תשובה לחבר הכנסת אברהם רביץ – יוכלו לקבל את הנייר הזה אצלי.

תארו לכם מה קורה לאדם חד-מיני בחברה
חרדית.

ויש כאלה.

אם זה קשה לאנשים חילוניים, תארו לכם כמה
זה קשה בחברה החרדית.

אני מתנצלת אבל יעל דיין שלחה אותי לעסוק
בענייני נשות הכותל בוועדת הכנסת וכצפוי הדיון התארך.

אני מצטרפת כבר שנה שמינית לאירועי יום הגאווה ואני עושה זאת בשמחה. אני חושבת שמשנה לשנה ברור שהשגנו דבר אחד וזה לגיטימציה לנושא שזה הישג לא קטן במדינת ישראל.

אני חושבת שצריך להמשיך הלאה גם בכיוון ששמעתי מעמיתיי ומחבריי וזה בנושא עיגון הזכויות של הומוסקסואלים ולסביות גם בחקיקה. שמעתי גם את הצפי המאוד פסימי של כמה מחבריי ואני מוכרחה להודות שאני לא לגמרי שותפה לזה.

בשבוע שעבר העברתי בקריאה טרומית תיקון לחוק הנזיקין בנושא ידועים בציבור שעוסק באפשרות של ידועים/ידועות בציבור לקבל כספים בגין תאונות דרכים של בני/בנות זוגם. משום הפסיקה בנושא הזה, אני רואה שזה חל על כל ידוע וידועה בציבור. זה תיקון חשוב. בין המאבקים שהיו לי עכשיו בוועדת הכנסת, החוק הזה יעבור לטיפולה של ועדת החוקה חוק ומשפט ואני מקווה מאוד שלפחות בתחום הנזיקין לגבי תאונות דרכים נוכל לבשר בקרוב על התקדמות חקיקתית משמעותית שחלה לגבי חברי הקהילה. אני חושבת שזו הדרך ללכת בה. אפשר להתקדם בשקט בחקיקה בנושאים מאוד מאוד חשובים.

יש לי הצעת חוק ששותפה לי בה גם יעל דיין בנושא חוק האימוץ ואנחנו מקווים גם לקדם את החקיקה הזאת.

אני חושבת שאם מצליחים לתמרן גם בכנסת המאוד קשה הזאת, אפשר להגיע להישגים.

אני רוצה להודות לארגונים השונים על כל התמיכה בעבודת החקיקה ועבודת הלובי משום שבלעדיכם אי-אפשר היה לקדם את הנושאים שלפי דעתי חשובים לכולנו כי זכויות הפרט הן זכויות אדם ומי שלא הבין את זה, לא הבין דבר.

רותי, את יכולה לומר לנו כמה מלים בנושא
הבג"ץ? מה שלומך, מה שלום הילדים, איך את מרגישה?

שלומי טוב, שלומם של הילדים מצוין, אין להם
שום מושג והם לא יודעים שקרה משהו וכך צריך להיות. המשפחה שלהם זו המשפחה שהם מכירים, האימהות שלהם זה מה שהם מכירים וכך זה צריך להיות.

אני שמחה לשמוע שיש תגובה מתוך הבית הזה ומתוך הקהילה לכל התגובות שהן לכאורה תגובות יהודיות שמתייחסות לאנטי מוסריות שלנו ולאנטי יהודיות שלנו. גם אנחנו בית יהודי ואנחנו צריכים לעמוד על זה שגם לנו יש זכות לפרש את הטקסטים וגם לנו יש מוסר וערכים ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו כמו כולם.

אני רוצה להודות לקהילה על כל התמיכה והאהדה שקיבלנו. כמובן שמחנו לזכות ושמחנו על פסק-הדין אבל יותר מזה שמחנו על כל הטלפונים, הפקסים והאי-מיילים שהודו לנו על מה שעשינו ועל האומץ שגילינו. זה היה פשוט נהדר לקבל את כל התגובות האלה וזה באמת מחזק ונותן תחושה שנעשה משהו. יותר מזה, מבחינת הקונצנזוס הישראלי, בחדשות אפילו אמרו ניקול ורותי שנישאו בקליפורניה, והרי עשינו חתונה יהודית קונסרבטיבית אבל זה לא נחשב וזה לא חוקי בשום מקום ולא מוכר בשום מקום, אבל במדינת ישראל כל עם ישראל שמע שאכן רותי וניקול נשואות. אני חושבת שיש כאן איזושהי תזוזה בשינוי הקונצנזוס הישראלי כך שלסביות יכולות להקים בית ויכולות להקים משפחה, הן נשואות, יש להן ילדים ויש שתי אימהות.

לפני שנקרין קטע מהסרט, אני מבקשת לדעת
האם בין ההורים שנמצאים בקהל ומכבדים אותנו היום יש עוד מישהו שרוצה להוסיף משהו.

אני אמנם לא מההורים אלא מהילדים, אבל אני
רוצה לקחת כמה שניות ולומר מספר מלים. אני הגעתי לכאן היום עם אימא שלי ועם סבתא שלי ועם החבר הנפלא שלי שיושב שם ומסתתר מהמצלמות. אחד הדברים שאימא שלי אמרה לי, איך שנכנסנו לכאן, ואני מצטט: ציפיתי לראות כאן גדוד של אנשים, הרבה אנשים. ואני חשבתי לעצמי עד כמה אימא שלי נאיבית. אנחנו כאן כמאה אנשים ואנחנו מדברים בשמם של עשרות אלפי אנשים אם לא יותר וסביר להניח שיותר. מה שקורה הוא שאנחנו מנסים לייצג קהילה שרובה היא בתוך הארון ואני מאוד יכול להבין אותה. מה שאתם עושים הוא דבר ברוך, הוא דבר מעולה, הוא דבר מצוין אבל אנחנו רק בתחילת הדרך.

אני לא נואם גדול ואני לא פוליטיקאי ואין לי גם יומרות, וכדי שזה לא יישמע חלילה מסחרי אני אנסה לומר רק בגדול. אני אחד מהבעלים של אתר האינטרנט שנקרא GAY WAY. האתר הזה הוא אתר שפונה לכל הקהילה ההומו-לסבית הישראלית ודווקא במקום הזה, דווקא באינטרנט מסתבר שאנשי הארון מוצאים מפלט. אם אנחנו מדברים על יוזמה ברוכה של האגודה, עיתון "זמן ורוד" שהוא עיתון מדהים, דרש המון אומץ להפיק אותו ולעשות אותו והוא דורש המון משאבים והמון מתנדבים, העיתון הזה מגיע היום לבערך 12 אלף איש. למה? כי אין תקציבים. למה? כי אין כוח אדם. הכל מסתובב סביב אותו עניין.

האנשים שהם אנשי הארון הם דווקא אנשים בדרך כלל לא התל-אביבים, כי התל-אביבים הולכים אפילו מחובקים ברחוב דיזינגוף ואין בעיה. אבל כשאני לוקח אותו הצידה טיפה, לפריפריה, דווקא שם יש את הבעיה. לפריפריה אנחנו לא מגיעים. מה שעכשיו קורה בכנסת ואנחנו רואים ומצלמים אותנו לטלוויזיה וזה הכל טוב ויפה, לפריפריה בדרך כלל זה לא מגיע.

האינטרנט שהוא העתיד גם כן מגיע לפריפריה. אני יכול לומר לכם מספר שהוא מספר מדויק אחד לאחד. שמונים אלף איש היו בחודש האחרון באתר GAY WAY. אני לא יודע מה זה אומר לכם אבל לי זה אומר שיש לקהילה הזו המון המון אנשים, המון המון כוח, המון המון רצון לעשות, לתרום, לדעת ולהיות חופשיים.

אני אספר מקרה קצר אם אנחנו מדברים על זכויות של ידועים בציבור. אני עברתי תאונת דרכים לפני כשנתיים. כשעברתי את תאונת הדרכים חברה שהיא בסך הכל ידידה, היא מכירה אותי מהעבודה ותו לא, היא יכלה להיכנס לחדר המיון ולהגיד אני החברה שלו והכניסו אותה. החבר שלי שהוא גר אתי שלוש שנים, חולק אתי את אותו חשבון בנק וגם זה באיזושהי דרך עקיפה כי לא נותנים לעשות את זה, מנהל אתי משק בית משותף, הוא לא יכול היה להיכנס לבית-החולים. הוא לא יכול היה להיכנס לבית-החולים ולומר שהוא החבר שלי ולכן הוא רוצה להיכנס. הוא ניסה ולא נתנו לו.

אנחנו בסך הכל קומץ של אנשים עם המון רצון טוב שמייצגים קהילה ענקית שאפילו אין לנו מושג עד כמה היא גדולה. המחקרים מדברים על עשרה אחוז ואני חושב שמדובר על הרבה יותר. קהילת הגולשים בערך היא בסך הכל 500 או 600 אלף איש, שמונים אלף איש מתוכם הם הומואים או לסביות, זה אומר משהו על גודל הקהילה הזו.

אני מקווה שהרבה אנשים ימצאו את האומץ לאחר העניין הזה להגיע ב23- בחודש למצעד הגאווה בתל-אביב ולייצג את הקהילה בגאון.

התכוונתי להזכיר את האתר באינטרנט משום
שיש צעירים שממש לא יבחרו בנתיב אחר ולא יבואו לא אלינו ולא אל מוסדות הקהילה.

באתר האינטרנט הם נשארים אנונימיים
ומקבלים ייעוץ פסיכולוגי.

אני אימא של טל ירוס וסבתא לשלושה נכדים
שנולדו בהפריה.
הדבר הראשון שאני רוצה לומר הוא בקשר לחקיקה. אחד הדברים החשובים והראשונים שקרו בחקיקה, צריך להודות על כך לפרופסור עוזי אבן. הבת שלי בעזרתה של עירה עדן והאגודה לזכויות האזרח העבירו חקיקה בקשר לשוויון בהפריה וקיבלו לפני כשלושת-רבעי שנה אפוטרופסות הדדית על ילדים וזו פעם ראשונה שהכירו בבני זוג חד-מיניים במשפחה. הן ממשיכות בדרך, אבל צריך לחכות בסבלנות.

בתחילת הדרך חברתי לדבורה ולעוד שתי אמהות שאינן כבר וייסדנו את תהילה בתל-אביב ולפני שלוש-ארבע שנים ייסדתי אני יחד עם חברתי חנה ארנן קבוצת תמיכה בירושלים כשאף פעם לא חשבנו שנגיע לזה ואנחנו פועלות באופן קבוע כשלקבוצה הזו באים הרבה הורים וכל הזמן מצטרפים הורים חדשים. הפעילות התנהלה בהתחלה בבתים פרטיים ועכשיו מתנהל הבית הפתוח ואנחנו מקבלות הרבה מאוד פניות ועוזרות להרבה מאוד הורים.

אני מבקש שיפסיקו להשתמש במושג חד-מיניים.
בדקתי טוב ואנחנו לא אמבות.

זה לא מקרי שחברי הכנסת שנמצאים כאן שייכים
בעצם לשלוש מפלגות.

היה כאן גם רובי ריבלין.

בואו נגיד שזה לא מקרי שדווקא אנחנו מתעקשים
על עבודה בתחום זכויות האדם וזכויות אדם לא ניתנות לחלוקה.

אני אישית רציתי לברך את יעל על עבודה עיקשת במשך כל כך הרבה שנים, עבודה שהיא לא תמיד פופולרית ומזמינה הרבה מאוד לחצים. אנחנו מנסים ככל הניתן לקדם חקיקה בתחומים שכולם נוגעים לזכויות האדם ומעניין, כפי שאתם שמעתם, שדווקא בכל אותם התחומים, כלל בחוק מאוד בסיסי על שוויון האישה, אנחנו נתקלים או נתקלנו באותם סוגי התנגדויות. זה לא אומר שנרים ידיים. אני רוצה להצטרף דווקא לדבריה של נעמי חזן כי אם אנחנו חיים ברוב שאנחנו עדים לו היום בכנסת ואם את המפה הפוליטית הזו לא נוכל לשנות, אני מאמינה שבמסגרת החוק הקיים, במסגרת אותם הסעיפים שניתן לפרש אותם פירוש רחב יותר אפשר לתמרן.


כל עוד זהו הרוב שקיים בבית הזה, אני אישית אצטרף לכל אלה שיעלו הצעות חוק שיאפשרו לנו בשקט לקדם את החקיקה ואני מקווה שאולי לקראת הכנסת הבאה נזכה לרוב אחר או לממשלה אחרת שתאפשר לנו לעבוד בצורה יותר נמרצת.

בינתיים אני מצטרפת לחברים ומחזקת את ידיכם.

כחבר כנסת קצת יותר ותיק מקולט, זה כבר יום
הגאווה השני שאני משתתף בו בכנסת. אני חושב שגם הנושא - פורום הורות - שבסימנו נערך הכנס היום, אני חושב שזה נושא ראוי ומכיוון שבאופן אישי אני מכיר את הדברים מקרוב, עברתי את החוויה ואני יודע במה הדברים אמורים, אני חושב שיש עוד דרך מאוד ארוכה לעשות בוויכוח על זכויות אלמנטריות.

אני בכלל מחכה ליום בו לא יצטרכו לעשות לא שבוע גאווה ולא יום גאווה ולא ממש לצאת מהארון אלא שיהיו אלה זכויות אלמנטריות לגיטימיות שמובנות מאליהן ולא צריך יהיה לנהל מאבקים אדירים על עצם הלגיטימיות להעלות את הזכות. אולי הדבר הכי דומיננטי הוא באמת הנושא של הזכות להורות שהיא זכות יסוד אלמנטרית ואני חושב שאנחנו צריכים להיאבק את המאבק גם ברמה האישית וגם ברמה הפוליטית של עצם הלגיטימיות של דבר כל כך אלמנטרי.

הייתה לנו דוגמה בימים האחרונים בכנסת וראינו מול מה אנחנו נאבקים. חבר כנסת נסים זאב דיבר על וירוסים. הרי הוא נגוע בווירוס הקשה ביותר וזה הווירוס של הגזענות. האדם הזה גזען כלפי כל מי ששונה. אני שמח שגם לכנס הזה הגיעו גם אנשים מהליכוד. הבעיה שלנו היא להיאבק נגד כל גלויי הגזענות כלפי כל מה שהוא שונה ואחר. יש לנו פה לצערי מפלגות דתיות שלא מוכנות לקבל את הלגיטימיות של הדברים האלמנטריים ביותר ואני לא מחפש על רקע של הימים האחרונים לחדד אתם את הוויכוחים, אבל אני כן מחפש לחדד את הלגיטימיות של התביעה שלנו לזכויות אזרח אלמנטריות וכשם שאני מכבד את זכותם לחיות על-פי רצונם ועל-פי דרכם, אני דורש את אותה הדדיות גם מהם.

כשאני משווה מה היה לפני עשר שנים עם מה שקורה היום, ואני מסתכל על העולם המערבי, וישראל היא חברה מערבית ותהיה חברה מערבית מתקדמת, בסך הכל הכיוון הוא נכון. אנחנו נצטרך להתגבר על הרבה מאוד מכשולים אבל לא רק מכשולים אלא חושך, גזענות, פחדים, ואני חושב שהכיוון הוא באמת – ואני רוצה לברך את יעל דיין שכבר כמה שנים טובות עוסקת בנושא הזה – ברמה הפרלמנטרית בגיבוש לובי פוליטי כזה שכל חבר כנסת שיצביע נגד זכויות האזרח הלגיטימיות הללו פשוט יצטרך להתבייש ותרעד לו היד. אם נגיע לזה, עשינו את העבודה.

כמובן שאני צריכה לומר בלחש שאם נגיע לזה
בנושא נשים שהן מהוות את מחצית האוכלוסייה, שחבר כנסת שמדבר על נשים כפי שהוא מדבר ולא תומך בשוויון הנשים, גם הוא יתבייש קצת, גם זו עדיין דרך ארוכה.

הבן שלי הוא הומוסקסואל וחי בניו-יורק.
רציתי להמשיך בדבריו של רונן דורון. מרגע שהגענו לכאן חשבתי שחשוב לדבר על זה. בחברה הישראלית כמו בכל חברה יש אלפים של אנשים הומוסקסואליים שהם בעצם עדיין בארונות והם לא מעיזים לצאת. הייתי רוצה שנמצא איזו דרך, אם על-ידי פרסום מודעות בעיתון – לא קומו וצאו מהארון – משהו שייתן להם תחושה שיש מי שיתמוך בהם, שידעו שהם לא לבד. ככל שיהיו יותר אנשים פתוחים לזה, כך ייטב לאלה שכבר עשו את הצעד הזה. כל מה שנעשה עד היום הוא נהדר, אבל הייתי רוצה שיהיה משהו הלאה, משהו מעשי מאוד. צריך לשבת ולחשוב איך לעשות את זה, איך לגרום לעוד הרבה אנשים שיצאו מהארונות. ככל שיהיו יותר רבים, כך יהיה יותר טוב לכמות הדי קטנה שיצאה עד היום מהארון.

אירועים כמו האירוע הזה ודאי יתרמו לכך. אחד
הדברים המעשיים שעשינו הוא שלקחנו את יום הגאווה, הפכנו אותו לשבוע הגאווה, אחר-כך הפכנו אותו לשבועיים הגאווה ועכשיו זה נמשך בערך חודש שלם. זו אחת התקופות שיש פוקוס ואנשים יודעים לאן ללכת, יודעים איפה קבוצת ההזדהות שלהם נמצאת, וגם דרך השבועיים האלה אנשים בציבור הרחב מקבלים גם את הכתובות של הקהילה, גם מודעות והיכרות עם אנשים שעוסקים בזה בציבור.

יש בינינו תמיד ויכוח, גם בין היושבים כאן, בנושא של היציאה מן הארון והמציאות עושה יותר מאשר כל מאמץ חיצוני כי אין לנו מגמות להוציא מישהו מהארון כי הפגיעה והנזק שם הם גדולים מאוד. אנחנו רואים שככל שהקהילה מתחזקת והתמיכה של הסטרייטים בה הולכת ומתחזקת, אף אחד לא צריך לגיטימציה, זה ביטוי של הומופובים לתת לגיטימציה, לגיטימציה קיימת בתוקף היות האנשים בני אדם ואלה הן זכויות טבעיות, אבל אני חושבת שהתהליך גם בארץ הוא תהליך של יציאה מהארון. הרבה תלוי גם בהורים, הרבה תלוי ביחס של ההורים כי לצאת מהארון בידיעה שאותו נער או נערה ימצאו את עצמם ברחוב אחר-כך זה עוד קושי נוסף לגבי צעירים. זאת אומרת, הגישה של המשפחה היא חשובה כמו הגישה של הסביבה.

אני סבתא של רונן דורון. רציתי לבקש מכל
ההורים והסבים והסבתות ולומר לכולם שכל התחלה היא קשה ולאף אחד לא היה קל לשמוע שהבן או הנכד הוא הומו או שהבת או הנכדה היא לסבית. כל אחד עבר מהפך נפשי ולא רצה להאמין שזה קורה לו. אבל רבותיי, לא אני ולא בתי הלכנו לפסיכיאטר אלא כל אחת עשתה חשבון נפש. אני לעצמי כסבתא יכולה לומר האם אני רוצה ילד שהוא מעשן, שהוא שתיין או שהוא לוקח סמים. יש לי שלושה נכדים ומאז ומתמיד הכרתי את כל החברים והחברות של הנכדים שלי ואני רוצה לומר לכם שזה נוער נהדר, נוער ששומר על עצמו, נוער לומד, נוער מתקדם ואולי אפילו יותר משומר מנוער אחר. אין לנו מה להתבייש, אין לכם מה להתבייש, ואני מתגאה בנכדים שלי ובוודאי בנכד הזה שלי.

אני מבקשת במשך כמה דקות להקרין קטע
מהסרט. כפי שאמרתי בהתחלה אני לא יודעת למה הסרט הזה ששמו בעברית "כמעט 18", הותר להקרנה רק מעל גיל 18. אולי עצם השם נתן עילה למועצה לפסול את זה.

אנחנו הגשנו ערעור אתמול ויש לנו התבטאות של
המשנה ליושב-ראש הוועדה.

אני יודעת. הסרט אושר לצפייה רק מגיל 18 והוגש
ערעור בבקשה להוריד את הגיל המותר לצפייה לאפשר לצופים מגיל 16 לצפות בסרט הזה. הגשת הערעור הוא לא אקט רשמי אבל אנחנו הצטרפנו בפנייה למועצה לביקורת סרטים ומחזות בטענה שיש חשיבות עצומה שיראו את זה גם בני 16. כדאי לציין שיחיאל גוטמן שהוא ממלא מקום יושב-ראש המועצה שמחליטה אמר שאילו היו כאן מוצגים יחסים בין גבר ואישה בדיוק באותה מתכונת, לא הייתה שום עילה לפסילה. כלומר, העילה לפסילה היא היחסים בין שני גברים שעל-פי כל הדעות הם מוצגים כאן ודאי לא כפורנו קשה או פורנו בכלל כי כן אישרו את זה לגיל 18.

הקרנת סרט.

שלום לכם. אני רוצה לומר רק שני דברים. אני
רוצה להודות לסבתא. אני משתתפת במפגשים במשך כל שמונה השנים מאז המפגש הראשון בשנת 1992 עם ההד הציבורי שליווה אותו, כל פעם אני מתרגשת מחדש.

אימא שלי זיכרונה לברכה הייתה אישה חכמה ולימדה אותי שתמיד צריך לראות את חצי הכוס המלאה ולא רק את חצי הכוס הריקה. אני חושבת שבזכותכם החברה הישראלית עשתה צעד אדיר קדימה. כשאני רואה תוכנית אירועים כזו בחיפה ובתל-אביב וסרט כזה, אני רואה שנעשה צעד קדימה. כל נער ונערה וכל אחד שעדיין אין לו את האומץ, צריך לעזור לו ואנחנו לרשותכם.

כשאמרת שהתגובה של המועצה לביקורת סרטים
הייתה שאם היו רואים גבר ואישה לא הייתה בעיה, זה מעלה אצלי איזשהו קונפליקט יום יומי שיש לי. אני בעלים של חנות סקס להומוסקסואלים וכל פעם כשאנחנו מייבאים סרטים, שואלים אותנו איזה סרטים אלה ואנחנו אומרים שאלה הם סרטים של הומוסקסואלים ואז אומרים לי לא, מצטערים, יש תקנה במכס שאומרת שמכיוון שאלה לא יחסים כדרך הטבע, אי-אפשר לייבא את הסרטים האלה. זה מופיע בספרים של המכס או בחוקי המדינה. המכס כל פעם מחרים לנו את כל הסרטים האלה. אם מדברים על אפליה ועם מדברים על בעיות שיש לנו, זו אחת הבעיות. אנחנו צריכים למצוא כל מיני דרכים לעקוף את חוקי המדינה.

זו תקנה שאפשר לתקוף אותה מבחינה משפטית.
זו תקנה ולא חוק ודי קל לתקוף אותה.

יש לזה תשובה משפטית ואנחנו לא פותחים היום
דוכן לפניות אישיות. נתקלנו בעניין הזה ויש לזה פתרון. הרבה דברים אנחנו לוקחים כאילו הם בלתי אפשריים, אבל דברים גדולים מאוד, כולל תקנות של משרד הפנים, שעד שלא הבאנו את הגברת בתיה כרמון לישיבת ועדה והושבנו אותה והעמדנו את השאלות, הסתבר שאנחנו חושבים שאסור לעשות כלום, אבל כשישבנו יחד הסתבר שפשוט לא טורחים לפרסם את התקנות, אבל אפשר לרשום בן זוג, אפשר לקבל אשרה לבן זוג וכולי. זאת אומרת, יש תהליך מסוים שכולנו נתקלנו בו כבעייתי מאוד אבל מסתבר שכאשר קצת מגרדים מעל פני השטח ובודקים מבחינה מקצועית משפטית, הרבה דברים הם לא כל כך נוראים כפי שאנחנו מדמיינים.

דוקטור אייל גרוס מאוניברסיטת תל-אביב והיועץ
המשפטי של האגודה.

הכנו כאן מסמך שהוא לא סופו של הדיון אלא
בעצם תחילתו של דיון לשנים הקרובות. ציינו בצדק הרבה מאוד הישגים שכבר השגנו והמטרה הייתה לראות לא רק מה הופק אלא מה עוד יש לעשות. הנקודה הייתה לא רק להציג מה הושג אלא איפה יש עוד אפליה ואיפה יש עוד דברים שצריך לשנות אותם ואני אומר שני הדגשים בקיצור.

ראשית כל, נקודה שצריך לשים עליה את הדגש זה לא רק חוקים שיש בהם אפליה אלא לציין ששוויון בקיום של חוקים ובוודאי יש חוקים שמתקנים אותם כך שיהיו שווים, או יש פסיקות שהן עדיין לא מספיקות ולכן האג'נדה שלנו היא לא רק משפטית אלא ציבורית חינוכית, מכיוון שלמרות שיש כל מיני קשיים כמו נושא העבודה, נושא הצבא, הגענו לחוקים שוויוניים אבל עדיין לא כולם מנצלים את השוויון הזה ולא כולם מודעים לזכויות שלהם מה עוד שלפעמים ישנו הפחד לעמוד ולדרוש את הזכויות, הפחד של הארון שעדיין שם. לכן חשוב מאוד להשיג את השוויון בדרך הזו של החוקים ולדאוג לכל הנושא של מודעות וחינוך כדי שאנשים יתגברו על כל הפחדים וידרשו את הזכויות שלהם.

דבר שני שצריך לשים עליו את הדגש היא העובדה שלפעמים לא מספיק אותו שוויון פורמלי. יעל דיין ציינה בצדק את ההתקדמות שהייתה במשרד הפנים אבל זו דוגמה לשוויון פורמלי שהוא עדיין לא מספיק, הזכויות שמשרד הפנים נותן לדבריו הן כמו זכויות של ידועים בציבור, אבל מכיוון שבני זוג מאותו מין לא יכולים להינשא, כאן ישנה אפליה מול זוגות שהם נשואים זה לזה ואנחנו בעצם דורשים שוויון מהותי של השוואה לזכויות של זוגות שהם נשואים זה לזה ועל דברים אלה אנחנו צריכים להיאבק.

נורא מוזר בעיני שאנחנו כמעט התרגלנו שחברי הכנסת הדתיים אומרים כל מיני דברים, הם אומרים שמדובר במחלה, ואומרים שהם כך מבינים את היהדות ואנחנו לא מבינים כך את היהדות. אני רוצה לומר שאין שום קשר ליהדות. זה שאומרים שהומוסקסואליות היא מחלה, זה דבר שהומצא ברפואה הפסיכיאטרית במאה ה19-18- אבל בהליך הרפואה המודרנית אין שום קשר ליהדות ואני מאוד שמח שחברי הכנסת החרדים עכשיו הגיעו למה שהרפואה חשבה במאה ה18- ואני מקווה שהם יגיעו לרפואה של המאה ה21- בקרוב.

אנחנו מגישים היום לכנסת רשימה של חוקים
שבהם עדיין מצפים לשינוי והשוואת זכויות במעמד של הומוסקסואלים ולסביות בחברה. חלק מהחוקים הם חוקים שבהחלט ניתן לפרש אותם בפרשנות מרחיבה ועל-ידי כך להשיג את אותן זכויות, חלק מהחוקים מחייבים את התערבות הבית הזה ואני מאוד מקווה שבאמת הדבר ייעשה. אני מאוד מקווה שהמגמה שקיימת בשנים האחרונות תמשיך ונגיע ליום שנוכל להרגיש כאזרחים שווים בכל התחומים.

העבודה המקצועית היא, לתרגם את זה לשפת חקיקה,
מאוד חשוב שתיעשה על-ידכם.

תודה רבה. אני אסכם את הישיבה מהסוף
להתחלה ואעשה זאת בקיצור.

אני רוצה לומר שחלק מהנושאים שמופיעים כאן הוגשו כהצעות חוק ונפלו, אבל זאת דרכם של הרבה מאוד חוקים ולא רק בנושא הספציפי הזה. ענת ואני מכירות את ההיסטוריה הארוכה של חוקים שעשרים שנה קמים ונופלים וחוזר חלילה. כל הנושאים שקשורים במעמד האישה, שקשורים אפילו בתיקון לחוק ההפלות, הם נופלים ואז במשך ששה חודשים אנחנו מנועים מלהעלות אותו שוב. כאן יש חוקים אבל אנחנו מאוד זהירים. אני היום לא מעלה חוק אם אני לא יודעת שיש לו רוב לקריאה טרומית, כי אז במשך ששה חודשים אני מנועה מלהעלות אותו. יש לנו כמה חוקים שהיו על הסף, אבל משכתי אותם כדי להעלות אותם במועד אחר.

אני שוב רוצה להודות לכם. אני רוצה לציין שאמנם אנחנו מתוקשרים היטב ביום הגאווה ולא רק בגלל הדברים המסיטים שנאמרו על-ידי קבוצה מתוך הבית הזה, אלא אנחנו מתוקשרים היטב בגלל השותפות אתכם, בגלל שאתם באים, בגלל שיש עניין בהישגים של הקהילה הזו, ביחסי הגומלין בין הכנסת והקהילה.

בין יום גאווה אחד לשני הוועדה יושבת והאגודה יודעת את זה, אנחנו מעלים נושאים לדיון בצורה ממשית ונקודתית וזה לא משנה אם זה משרד הפנים או נושא הומוסקסואליות בקרב חבר העמים לשעבר שזו אוכלוסייה ענקית עם בעייתיות מאוד עמוקה בכל הגילאים. כתוצאה מכך יש התייחסות של חברי הכנסת שמייצגים את העלייה הרוסית. במשך הזמן עלו כאן נושאים שונים כמו ההוסטל, העניין של היחסים עם המשטרה, מה קורה בגן החשמל, מה קורה לרוסים שנזרקים מהבית ומגיעים לגן החשמל, מי אוסף אותם, מי אחראי להם וכולי. אנחנו מודעים לא רק לכותרות ולא רק לעניין של החקיקה. יש שאלות קשות מאוד ועדיין לא הזכרתי את העניין של הבי-סקסואלים והטרנס-סקסואלים שזו חבילה בפני עצמה, בעיות שחוזרות ועולות בצבא למרות שהתקנון שונה והכל כאילו בסדר.

אני מזכירה את הדברים האלה כי הוועדה ודלתותיה ותשומת הלב של החברים בה פתוחות כל הזמן. כשעולה בקשה להביא נושא מסוים, בין אם זה נושא לחגיגה כמו הבג"ץ של שתי האמהות, או שזה נושא קשה שאנחנו נתקלים בבעיות מצד השלטונות או אפילו בינינו לבין עצמנו, הוא מובא אלינו.

תודה רבה להורים ותודה רבה לסבתות שנכחו כאן. היו כאן הרבה חברי כנסת והייתי אומרת שהם היו רבים יותר משהיו בשנים עברו. גם הגיוון וגם הנוכחות שלהם מראה על העניין האמיתי שיש להם בנושאים שמועלים כאן ואני מודה להם בשמכם ולכם בשמם.

תודה רבה.





הישיבה ננעלה בשעה 13:30