ישיבת ועדה של הכנסת ה-15 מתאריך 23/11/1999

יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים בנושא: אונס

פרוטוקול

 
פרוטוקולים/מעמד האישה/1426

2
הוועדה לקידום מעמד האישה
23.11.1999

פרוטוקולים/מעמד האישה/1426
ירושלים, כ"ד באלול, תש"ס
24 בספטמבר, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 17
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום ג' , י"ד בכסלו התש"ס – (23.11.99), בשעה 11:00
נכחו
חברי הוועדה: יעל דיין - היו"ר
קולט אביטל
רומן ברונפמן
חוסנייה ג'בארה
תמר גוז'נסקי
זהבה גלאון
אליעזר כהן
ציפי לבני
לימור לבנת
מקסים לוי
נחום לנגנטל
עסאם מחו'ל
דליה רבין-פילוסוף
רובי ריבלין
סילבן שלום
מוזמנים
אברהם בורג - יו"ר הכנסת
ראומה ויצמן - רעיית נשיא המדינה
עו"ד עדנה ארבל - פרקליטת המדינה
ד"ר יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה לשלום הילד
פרופ' עמנואל גרוס
לינור אברג'יל - מיס עולם
חדוה אלמוג - יו"ר נעמת
נעמי גרץ - אוניברסיטת בן-גוריון
עו"ד מאירה שגב - ויצ"ו
אירית אומנית - מקלט חיפה
טל קורמן - מנכ"ל איגוד מרכזי הסיוע
מירב דדיה - עובדת סוציאלית
עיידה סולימאן - רכזת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית וגופנית, נצרת
רות רזניק - מנכ"ל מקלטים לנשים מוכות, הרצליה, חדרה, רשל"צ
גב' גלעדי - מקלטים לנשים מוכות
ד"ר יוספה שטיינר - יו"ר הוועדה המייעצת של הרשות לקידום מעמד האשה
ד"ר פנינה הרצוג -
הרבנית איילה גליקסברג
נדיה חיל'ו - נציגת השלטון המקומי
חיה ג'משי - שדולת הנשים
נציגי ארגונים
נעמ"ת
ויצ"ו
אמונה
מקלטים לנשים מוכות הרצליה, חדרה, ראשון לציון, ירושלים, אשדוד,חיפה
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
מקלט לנערות במצוקה – המגזר הערבי
מרכז למצבי חירום
מקלט לנשים מוכות במגזר הערבי, כפר יסיף
מקלט לנשים מוכות – ויצ"ו – ירושלים
מרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה – נעמ"ת
התנועה הפמיניסטית בישראל
נאילה עואד - עמותת נשים נגד אלימות, במגזר הערבי
קואליציית אל-בדיל, המגזר הערבי
האגודה לגמילה מאלימות במשפחה
בית נועם – כיוון חדש לגברים מכים
עמותה – קו חירום לנפגעות אלימות
עו"ד נעמי לירן – יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה
שדולת הנשים בישראל
משרד העבודה והרווחה
משרד המשפטים
ארגון משפחה חדשה
אישה לאישה
האגודה לזכויות האזרח
לשכת עורכי הדין
קואליציית ארגון הנשים
מרכז יעוץ לאישה
אמנון אביעד - אלמ"ג


אסנת יקותיאלי - שחקנית
צבי ירון - מחזאי ובמאי
מנהל/ת הוועדה
דנה גורדון
קצרנית
ניצה רינגלר
סדר היום
יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים בנושא: אונס

יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים בנושא: אונס
היו"ר יעל דיין
אני פותחת את הישיבה. האולם מלא וגדוש. הייתי רוצה לראות קהל כזה טוב, גדול ונכבד בשמחות, ואולי גם יהיו לנו ימי שמחות. היום אנחנו מציינים את יום המאבק באלימות כלפי נשים, יום בינלאומי, שבמשך כל השבוע יצוין בארץ ובעולם ובמקומות שונים. כבוד יושב-ראש הכנסת, רעיית הנשיא, פרקליטת המדינה, חברי כנסת, ראשי ועומדות בראש ארגונים, לינור אברג'יל, שמכבדת אותנו ונענתה לבקשתנו להשתתף בישיבה המיוחדת הזו.

הגדרת הנושא היום היא אונס. נושא שהיה מוסתר, נושא שהיה במחתרת, נושא שהיה חלק מהרגשות אשמה והרגשות בושה ואולי הנושא הקשה ביותר, כאשר אנחנו מדברים על אלימות כלפי נשים, כי מאונס לא מחלימים, מגילוי עריות לא מחלימים, לא נרפאים. יחד עם אונס ויחד עם גילוי עריות נעלם גם התום, הפגיעה היא פגיעה לכל החיים, ואנחנו מצווים לטפל בזה. אני מוכרחה להגיד שבנושא הזה – ויעיד על כך יושב-ראש הכנסת – אין הבדל בין דת ומדינה. המשפט העברי והמסורת העברית תמיד הציבו בראש הקשיים האיומים כלפי נשים את האונס ואת גילוי העריות. אנחנו היום מוציאים את הנושא מהמחתרת ואומרים לנאנסות, לכל אחת מהן, ואומרים לכל הנפגעות מאלימות, את לא לבד, יש אל מי לפנות, יש כתובת. אנחנו רואים כחובת הבית הזה להעלות את הנושא הזה על סדר היום.

אני רוצה לומר שהנושא הוא גם כאוב, גם קשה, גם נושא לחקיקה, גם נושא לטיפול, גם נושא לתיקצוב, וקשה מאוד לדעת מה לתת ככותרת. האם לתת כותרת של עתון היום: האם התנדבה להיאנס במקום בתה בת החמש, או לתת ככותרת דבר שהופיע אתמול בעתון שסבא ביצע מעשים מגונים בנכדתו בת חמישה חודשים, בתינוקת בת חמישה חודשים, או לספר לכם על ביקור הוועדה השבוע במיקלט לנשים מוכות שראינו שם תינוק בן חמישה ימים שנולד לאשה ערביה חוסה במיקלט, ודיברנו עם אשה שעלתה מרוסיה לפני חמישה חודשים ונמצאת במיקלט ארבעה חודשים, היא אומרת שהאלימות כלפיה התחילה רק עם העליה, היא היתה בהיריון מתקדם, היא אמרה לנו שהיא תלד בעוד חודש, ואתמול התבשרנו – אולי מפאת ההתרגשות שגרמנו לה, וכולנו בכינו איתה - שבלילה היא ילדה בת במזל טוב, ואני מברכת אותה ואני מברכת לה חיים תקינים ומעט קורטוב של נחת ושל אושר.

לסדר הדיון. אחרי הברכות יש לנו מספר דוברים. היום בשעה ארבע אחר הצהרים יתקיים דיון במליאת הכנסת בהצעות חוק שאני מצטערת לומר שכולן "זכו" במרכאות להתנגדות הממשלה, אבל הן יועלו היום ברשות היושב ראש, ולא יעלו להצבעה. אני מבקשת כמובן את נוכחות חברי הכנסת, ואולי נזכה בנוכחות שרים שכרגע נבצר מהם להגיע, חלק ביקשו להתנצל, ואני מביעה התנצלות גלובלית של שרים שהוזמנו. אני מקווה שבכל זאת אחת או אחד מהם יכבדו אותנו בנוכחות גם אם מאוחרת.
כבוד יושב-ראש הכנסת, בבקשה.
יו"ר הכנסת אברהם בורג
הפרוטוקול אומר שאני צריך לדבר ראשון, אבל אני רוצה לשמוע מה יש לאשת הנשיא להגיד.
היו"ר יעל דיין
בבקשה, הגברת ראומה ויצמן, דודתי האהובה, ושלום גם לאמא שלי שנמצאת כאן.
רעיית הנשיא הגב' ראומה וייצמן
קודם כל כבר מתחילים בנקודה חיובית, שיש כבוד לנשים, ויושב ראש הכנסת, שאני חושבת שלפי הפרוטוקול הוא היה צריך לפתוח, כי הוא המארח, הוא נותן לי את הבכורה. כל הכבוד. תודה רבה.

ידידיי, שוב, כמדי שנה, אנו נפגשים כאן כדי להעלות בפני הציבור את בעיות האלימות נגד נשים ובחברה בכלל. והשנה האחרונה היתה, לדאבון לב כולנו, משופעת במקרי אלימות מחרידים שכאילו נלקחו הישר מסרטי האימה שמראים בטלוויזיה ושגם בהם, לצערי, אנחנו משופעים יותר משנה לשנה. ובעצם יכולתי לחזור על דבריי, מלפני שנה או שנתיים ולשאול אתכם: מה נשתנה?

ובכל זאת חיפשתי כמה נקודות אור כדי שאוכל לברך את חברי הוועדה ואת יושבת-ראש הוועדה של הכנסת לקידום מעמד האישה, המארחים שלנו היום. ואולי נכון יותר לשנות את השם של הוועדה -לוועדה להגנת הנשים. זה מה שאתם עושים כמיטב יכולתכם ולדעתי בצורה טובה.

הודות לעבודתכם, יחד עם כל ארגוני הנשים והגופים הממשלתיים האמונים על המשימה הקשה של מניעת האלימות, יש היום יותר תשומת לב, יותר הבנה, ובעיקר יותר נכונות למציאת פתרונות.

היום, על סדר יומנו, בעיית האונס, ונשאלתי קודם לגבי הנושא, לגבי העונשים הקלים מדי שהאנסים מקבלים במקרים שמגיעים לשפיטה. קודם כל טוב שהשפיטה היום היא קצת יותר מהירה וקצת יותר יעילה, ופרקליטת המדינה התריעה שהיא זקוקה לפחות לחמישים פרקליטים. אני חושבת שמכאן כולנו יכולים, ואני מכירה את הכוחות שיושבים כאן מסביב, לעזור לה ולתמוך בה בקריאה הזו שתהיה תוספת רצינית משמעותית של פרקליטים שיוכלו לטפל בבעיות. הגענו לתודעה, הגענו לחשיפה והגענו לטיפול שעכשיו צריך להיות יותר מהיר ויותר יעיל. אבל אנחנו יודעים שתופעת האלימות מופיעה בצורות שונות החל מפגיעה של ילדים בילדים, מבוגרים בילדים, ולצערי, גם כאן האונס הוא אחד הדברים החמורים שקורים – ויעל ציינה מקרים - וכלה במכות ורצח של נשים על-ידי בני זוגן.

אני חוזרת על המלצה שלי בעבר: לאחד יותר את כל הגופים העוסקים במניעת האלימות, לגייס כל מי שמוכן לתרום בדרך כלשהי ולדאוג לא רק לדווח על המקרים המחרידים, אלא גם שיהיה מעקב מה קורה לאחר מכן.

לקראת הפגישה היום, אספתי נתונים על כמה מקורבנות השנה האחרונה. כולם מטופלים על-ידי עובדי הרווחה במקומות מגוריהם - וזאת חרף העובדה שהמערכת של העובדים הסוציאליים עומדת לקראת קריסה - ועל-ידי ארגוני הנשים והמתנדבים, וחלקם השתקמו, ולשמחתי, חזרו לתפקד יפה. מפאת שמירת הפרטיות אני לא אציין שמות. מי שרוצה לשאול באופן פרטי, בבקשה. וגם זו נקודת אור שבה אני יכולה לברך את הוועדה ואת כל העושים במלאכה.

אני רוצה לסיים ולבקש מכם לסייע למודל של בית נועם, אני לא ידעתי שחנה תהיה כאן, היא מנהלת בית נועם. המקום הוא לשיקום גברים מכים הבאים לשם מרצונם כדי להשתנות. המקום החיובי הזה אינו מתפתח מחוסר תקציב.

כשנכנסתי הנה שמעתי אנשים אומרים אחד לשני יישר כוח - למזכירת נעמ"ת, למזכירת ויצ"ו, לראש ארגון זה או אחר - אני רוצה לומר שהם לא צריכים כוח, הם צריכים כסף. כוח יש לכולנו.

ברכות לחברי הוועדה, ותודה על היוזמה למפגש השנתי. תודה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה. יושב-ראש הכנסת, בבקשה.
יו"ר הכנסת אברהם בורג
חברתי, חברת-הכנסת יעל דיין, חברי וחברות הכנסת, הגברת ראומה ויצמן, רעיית הנשיא, אורחים ואורחות נכבדים. ראשית, ראומה, אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזאת ובשם כולם לשלוח ברכות החלמה ורפואה שלמה לנשיא, שיהיה בריא.
רעיית הנשיא הגב' ראומה ויצמן
אתה יכול להגיד לו יישר כוח, כי הוא לא צריך כסף.
יו"ר הכנסת אברהם בורג
כל שנה אנחנו נפגשים בתצורה כזו או אחרת, ובכל שנה אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בסוגיות הנוגעות לחולאים הרעים והמכוערים ביותר של החברה שלנו. ובכל שנה אנחנו מביטים מבט אחד אחורה ושואלים, האם השתפרנו, מביטים מבט אחד קדימה ושואלים, במה עלינו עדיין להשתפר. זאת בעצם מסכת חייו של איש הציבור שנאבק על נושאים שהם לא נושאים שנפתרים בן יום. אבל מדי פעם כשאנחנו מגיעים ליום מן הסוג הזה, מותר לנו גם לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: איפה הדברים נמצאים בראיה יותר רחבה. איפה הפרספקטיבה של מאיפה זה בא ולאן זה הולך או לשאול שאלה יותר אמיתית: למה זה בא ולמה זה עדיין לא הולך? אנחנו נחוקק ואנחנו נאכוף ואנחנו נמחה ואנחנו נתריע, אבל עדיין שום תופעה שהיא בגדר של המעטפת של המציאות לא משנה לעומק כל כך מהר את התכנים העמוקים של המציאות הזאת.

והאתגרים שאנחנו נאלצים להתמודד אתם, כך נראה לי, הם גם אתגרי רוחב וגם אתגרי אורך. אתגרי רוחב זאת חברה אלימה, אנחנו עכשיו מייחדים יום, והוא לא הראשון, לנושא אלימות במשפחה, וכל אימת שעולים נושאים בכנסת בנושא אלימות במשפחה, אני לפחות עושה כל מאמץ כדי לאשר אותם אם בהצעות דחופות, אם בהצעות רגילות, אם בהצעות חקיקה, כולל כאלה שההצבעה עליהן היא לא בדיוק מדויקת ושנויה במחלוקת, כל נושא שעניינו מעמד ושוויון לנשים, זוכה לעדיפות רבה בכנסת, משום שהחברה שלנו צריכה להתמודד עם מציאות שהיא מציאות רעה. יש אלימות בין אנשים, יש אלימות בין עמים, יש אלימות בין אמונות, יש אלימות בין שבטים בתוך החברה שלנו, יש אלימות בין כולם לבין כולם, וכמובן יש אלימות בין המינים בתוך החברה הזאת ובין הגילאים ובין הדורות בחברה הזאת.

אבל יש כאן דברים יותר עמוקים. בסוגיית האישה, אם אני ארחיב את זה מעט, ברשותך גברתי יושבת-ראש הוועדה, בסוגיית בן המשפחה חסר הישע, כי זאת לא רק אישה, זה לפעמים ילדים, או מציאות יותר רחבה, יש לנו בעיות של ציויליזציה, לא בעיות של חברה. יש לנו בעיות של תרבות בת אלפי שנים שאנחנו אמורים לשנות אותה. עד היום ההיסטוריה – זה עשרים שנה, חמישים שנה, מאה שנה - כל הציויליזציה האנושית היתה ציויליזציה לא שוויונית. עד הדור שלנו הבעל היה בעל כי האישה היתה רכושו. אם השפה משקפת מציאות של יחסי בעלתנות, ואם נרחיב את זה - היא אשתי, אני בעלה במובן של בעל, אבל אני גם יכול לבעול את רכושי לעתים בניגוד לרצונו, אז פתאום מסתבר שהתודעות התרבותיות הן הרבה יותר עמוקות מאשר כשאת אומרת לא למה את מתכוונת. אני אפילו לא שומע כי אין לך זכות עמידה בפניי , כי את רכושי, כי מה שקנתה אישה, קנה בעלה. כאשר אנחנו עוסקים בראיה שלנו את ההיסטוריה, בואו נודה על האמת, כל ההיסטוריה שלנו נכתבה, לא התקיימה בהכרח, אבל נכתבה כולה או לפחות רובה המכריע היא היסטוריה שנכתבה על-ידי גברים. היסטוריה שהתעלמה מחלקן של הנשים בחברה. אם כנשאיות של תכנים תרבותיים, אם כעושות בעצמן ואם כחברות שוות זכויות בחברה.

אבי, זכרונו לברכה, בערוב ימיו, חשף - לפחות בפנינו - את תודעת הפמיניזם שלו, ואמר, שמיום שהוא עמד על דעתו, מיום ששמע על המדענית הדגולה, מאדאם קירי, הוא הבין שבעצם המהפכה המודרנית החשובה ביותר היא מהפכת השוויון של הנשים במובן שזוהי מהפכה שמכפילה את המין האנושי פי שניים ללא שפיכות דמים. לוקח זמן למערכות החוק, למערכות החברה, למערכות הדת, למערכות המדינה להגיע לשם, אבל המהפכה הזאת מתחוללת לנגד עינינו. ובתוך המהפכה הזאת צריך לשנות גם כלי התנהגות, משום שאם יש איזה שהוא דבר שהוא לא נכון בתגובה של כל אלה המתנגדים לאלימות, זהו השקט, זוהי הבושה, הלא להגיד, לשמור את זה בתוך המשפחה. בואו לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, מה יגידו השכנים, איזה כתם ואיזו תווית ידביקו עליי. והמעגל הזה של שקט, של בושה, של לא להגיד, יוצר בעצם דה-פקטו לגיטימציה למעשים שאסור שהם ייעשו, ואין סקטור בחברה הישראלית, אין סקטור בחברה האנושית שאיננו נגוע במחלה הממארת של אלימות בכלל, ואלימות כנגד חסרי ישע ואלימות כנגד נשים בפרט. דתיים ויהודים וערבים ונערים ועולים וותיקים, אונסים ונאנסים. אינטלקטואלים ובורים, עשירים ועניים. אין בית אשר אין שם מת, אין משפחה אשר אין בה נפגע, אין משפחה אשר אין בה פוגע.

וכאשר אנחנו נמצאים בתוך המהלך הזה - זה איננו מאבק. כשיש אלימות המופעלת נגד מה שאנחנו מאמינים הוא הסדר החברתי, אז יש מלחמה, ובמלחמה יש לוחמים, וכאשר יש לוחמים יש גם אנשים העוברים לפני המחנה. ובמלחמה כמו במלחמה, יש גם גיבורים. אני חושב שכולנו צריכים במלחמה מן הסוג הזה להגיד תודה ללינור אברג'יל. אני לא מכיר אותך, מעולם לא פגשתי בך, אני רק עקבתי מרחוק כמו כל אזרחי ישראל אחרי מה שקרה לך ומה שעשית. אני חושב שהאומץ הפרטי להתייצב בראש המחנה ולהגיד: תגידו, תספרו, תיפתחו, תחשפו, תיאבקו, כי בלי כל אלה לאנסים תהיה חגיגה, כי אנחנו לא מדברים, אנחנו לא אומרים, אנחנו מתירים להם את המאבק. התייצבת בראש המאבק, ואני מקווה שהמון ילדים שסובלים מהתעללות, נשים שסובלות מהתעללות, או כל אדם אחר שסובל מהתעללות אם מינית, ואם אחרת, אבל ודאי שיא השיאים - האונס הפוגע, החודר, הפולש בתוך החיים - שאת תהפכי לדוגמה לכל כך הרבה נשים מבוגרות וצעירות, יהודיות וערביות, מכל מקום בעולם, שהדוגמה שלך תהיה דוגמה שכולנו ניקח אותה, כי המאבק בסופו של דבר הוא מאבק של כולנו.

הכנסת נחשבת לאחד הפרלמנטים המתקדמים ביותר בעולם בחקיקה בנושא הזה, אם לא המתקדם מכולם. פרלמנטים מבקשים מאתנו הצעות חוק, מבקשים מאתנו תרגומים של יוזמות שלנו, מאמצים הצעות שחלקן באות מהציבור הרחב ומופנמות לתוך התהליך הפרלמנטרי. אבל בכנסת לא מספיק. מה בבית? מה ברחוב? מה במשפחה? מה במקום העבודה? מה בצבא? מה בכל מקום אחר?

אני מאוד מקווה שביום מן הסוג הזה אנחנו נדע גם לשנות את התרבות שלנו, גם לשנות את ההתנהגות שלנו, וגם לשנות בסופו של דבר את האופי שלנו מאופי פאסיבי, מגיב, מסכים, מקבל בהבנה פשעים בתוך המשפחה, לאופי נאבק, נלחם, מוחה ומשנה עמדות ותובנות בתוך החברה שלנו, ועל כך תהיינה ונהיה כולנו ברוכים ותהיה ברוכה יושבת-ראש הוועדה על שימת הלב שהיא מפנה את ההפניה שלה לתשומת לבנו פעם אחרי פעם על מנת שהנושא לא רק שלא יירד מסדר היום, אלא יעלה עד שייעלם. תודה רבה.
היו"ר יעל דיין
תודה ליושב-ראש הכנסת. הכנסת הזאת לא יושבת הרבה זמן, אבל לא זכורה לי - אני בקדנציה שלישית – תקופה של מושב, וזה לא משום שהיו יותר רציחות ויותר אלימות, אלא בערך באותה מידה, לא זכור לי מושב שבו הכנסת ויושב-הראש שלה הקדישו כל כך הרבה דיונים וזמן ותשומת לב מעבר למלים כמו הכנסת הזו. תבורך על זה, יושב-ראש הכנסת, אני רוצה לומר לך אישית, לדבריך עלו דמעות בעיניי וכאן מותר לבכות. לינור אברג'יל, בבקשה.
לינור אברג'יל
סיכמתי את דבריי במספר מלים, מכיוון שאם אכתוב נאום, אני לא אסיים לדבר, צמצמתי לדברים החשובים ביותר. קודם כל, את כהונתי כמיס עולם רוב האנשים רואים כשנה שהתבזבזה לה. שכן, ייצוג על מגזינים ואירועי יופי לא היוו גורם מרכזי בה, אלא מאבק למען נצחוני במשפט, ובכלל מאבק נגד החיפוש האובססיבי לשליטה. אינני מצטערת על דבר, שכן פעלתי למען מטרה המקודשת לי יותר מכל דבר אחר.

כיום, לקראת סיום המילניום, תודעת הציבור ביחס לאלימות בארץ ובעולם גדולה. הגופים והמוסדות העומדים לרשות כל אדם שחווה אלימות הם רבים וטובים. יש לפרוט את מעגל האלימות ולא להקיפו בחומה בצורה, כי אדישות ופאסיביות מעודדת את המעשה הבא.

אני פונה מעל במה מכובדת זאת: נשים, גברים, נערים, ילדות וילדים, ומבקשת לא לשתוק, להתלונן, ובטח לא לפחד, שכן שילמתם את המחיר הכבד ביותר של פגיעה בנשמתו של האדם. תודה.
היו"ר יעל דיין
אני מודה ללינור אברג'יל. אני רוצה לציין את המספר הרב של חברי וחברות כנסת שנמצאים כאן. אבקש מפרקליטת המדינה, הגברת עדנה ארבל, לשאת את דבריה.
עדנה ארבל
גברתי וחברתי, אם מותר לי, רעיית נשיא המדינה, הגברת ראומה ויצמן, בוודאי חברתי למאבק. יושבת-ראש הוועדה, חברת-הכנסת יעל דיין. יושב-ראש הכנסת, חברי כנסת, חברות כנסת, חברים למאבק. יש כאן חברות משדולות נשים, מארגוני נשים, שכולם בזמן כזה או אחר משתלבות יחד אתנו בעבודה היומיומית ובעשייה היומיומית.

עוד שנה עברה, ושוב אנו ביום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. נשים בכל העולם, ואנו כאן, מתכנסות מכל קצוות החברה להביע יחד חרדה ודאגה גדולה מהממדים הגוברים, מהתופעות המחמירות של האלימות בכלל וכלפי נשים וילדים בפרט.

אנחנו כאן יחד כולנו צריכים לעשות חשבון נפש נוקב מול מציאות קשה ומפחידה, ולעתים מצמררת. התמונה המצטיירת נעשית קשה יותר ויותר, עקומת הפשיעה עולה, ממדי התופעה גדלים והחומרה לעתים מעוררת זוועה.

בכל שכבות האוכלוסייה, במגזרים השונים האלימות הפכה תושב קבע. ולדאבוננו לא התרבות שאנו כה גאים בה, ולא המסורת שאנו כה מתרפקים עליה, לא הצליחו לבלום, למתן או לרסן את התפשטות האלימות בחברה.

כולנו כאן יחד נושאים ונושאות דגל, דגל למאבק נגד האלימות, דגל להבנה בסובלנות. רעיית הנשיא הציעה לקרוא לוועדה – ועדה להגנת האישה, הנשים. כולנו זוכרים בזמנו את המאבק הציבורי להגנת הצומח ולהגנת הפרחים. המאבק הצליח. יכול להיות שאם כולנו באמת ביחד נמשיך, כמו ביום הזה, לא לשכוח ולו ליום אחד את המאבק הזה שאנחנו כל כך מאמינים בו, מי יתן ונצליח גם אנחנו.

כל אחת בתחומה, כל אחת ממקומה צריכה לתרום לקידום המאבק. לא נסיר - ולו ליום אחד - את הנושא מסדר היום הציבורי, מטיפול יומיומי שלנו. 365 יום בשנה, כחוליות בשרשרת נשמור ונקדם את המאבק. נחזור ונדון ונלבן ונדבר ונציג את הנושא שוב ושוב ולא נרפה ממנו לרגע.

המושב כאן היום יוחד לעבירת האונס, שהיא החמורה בעבירות המין והקשה מאלה המבוצעות כלפי נשים וילדים, למעט כמובן עבירת הרצח שמאחוריה אין ולא כלום. לגבי האונס, אני רק רוצה להזכיר, אני מניחה שכל היושבים כאן בוודאי יודעים - הוא מוגדר בחוק העונשין כמעשה בעילה של אישה שלא בהסכמתה החופשית, עקב שימוש בכוח, ותוך גרימת סבל גופני , הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם הם נעשו כלפי או כלפי זולתה.

העונש הקבוע בחוק לעבירת אונס הוא 16 שנות מאסר. אם העבירה נעשתה בנסיבות מחמירות - נסיבות מחמירות הכוונה שמדובר בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, או תוך התעללות באשה בנוכחות אחרים - העונש הקבוע בחוק הוא 20 שנות מאסר. בענין הזה של הענישה המחמירה שהמחוקק קבע כאן באכסניה הזאת, כאן בבית המחוקקים, אני חושבת שיש יד ותרומה משמעותית מאוד לשדולות הנשים, לארגוני הנשים, שבאמת ניהלו מאבק איתנים בענישה הזאת ובחקיקה והובילו והיו נושאות הדגל בנושא החקיקה והעונשים אכן הוחמרו. יושבות כאן גם נציגות משרד המשפטים שעוסקות בחקיקה, והצלחנו בענין הזה. אני חושבת, כמו שהזכיר יושב-ראש הכנסת, בענין הזה אנחנו יכולים להיות גאים גם במשפחת העמים באשר לחקיקה המאוד מחמירה בנושאים האלה וגם הוזכר כאן עונש המינימום לגבי עבירת האונס.

אני רוצה להזכיר את המאפיינים לעבירת האונס בהבדל מעבירות אחרות. קודם כל צריך לזכור, בעבירת אונס יש קורבן. יש מתלוננת שלא תמיד ממהרת להתלונן. בימי הביניים דרשו מנשים לבוא עם הבגדים, עם הדם, עוד עם הבכי על הפנים לבוא ולהתלונן. במשך השנים נוצרה איזו שהיא תפיסה, שאם אישה לא מגיעה מייד להתלונן, המשמעות היא שאין אמינות ואין אמיתות בתלונה שלה. היום אנחנו יודעים שנשים לא ממהרות להתלונן, בגלל כל הקושי ודרך הייסורים שעוברת אישה, אם זה בתחנת המשטרה ואחר כך למסור את העדות ולהיחקר חקירה נגדית. היום אנחנו יודעים שלא מעט נשים שבוצע בהן מעשה כזה או אחר לא מתלוננות. לכן כל כך חשובה כאן הקריאה של לינור אברג'יל ובכלל הקריאה שנשמעת מכאן, כן לבוא, כן להתלונן, כן לדבר וכן לספר.

לפני מספר ימים דיברו הרבה מאוד על גזר הדין המקל שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה לגבי העבריינים שהורשעו במעשה אונס של הזוג שהתעללו בו ביערות הכרמל. מה שחשוב לומר בעניין הזה, שקודם כל העבריינים העיקריים מבצעי המעשה עניינם עדיין תלוי ועומד בבית משפט. מי שהורשע ונידון זה אלה שהחזיקו את החבר. שניים החזיקו את החבר, שניים עמדו מן הצד. יש המלצה של פרקליטות חיפה לערער בתיק הזה, וחשוב להגיד זאת כי כל הזמן עלתה זעקה בעניין הזה. מה ש במיוחד חשוב לציין הוא שהמקרה הזה ארע שבועיים לפני מקרה האונס ההוא שהורשעו ונידונו ל-14 ו-16 שנות מאסר. אם הבחורה היתה מתלוננת אז, יכול להיות, אני לא רוצה לומר, שאולי המקרה הנוסף שארע אחרי שבועיים לא היה קורה. המקרה הזה, נשוא ההרשעה של יום חמישי, קרה לפני. כך שהעדר תלונה ואי תלונה יכולה חלילה להביא מעשה גרוע יותר, חמור יותר, שאחד מהם היה גם במקרה הראשון וגם במקרה השני.

לינור אברג'יל העזה ומסרה את עדותה באומץ רב. חשוב מאוד להזכיר את הדברים שהיא אמרה שהיא בעצם עברה טראומה פעם שנייה במהלך מתן העדות, וזה מסביר את הקושי שלא פעם עומדות מתלוננות שאין להן את האומץ הזה, ואין להן את יכולת הדיבור הזאת, ואין להן את היכולת להתמודד בצורה כזאת עם המצוקות, אין את המשפחה התומכת, ואין את הכוח הנפשי לזה. צריך כאן, בהקשר הזה להבין שלא פעם אנחנו נאלצים לעשות הסדרי טיעון כדי לחסוך לאותן בחורות את העדות בבית המשפט שבה נחשפת מתלוננת לחקירה נגדית לעתים מאוד קשה של עורכי דין.

אני קוראת לעורכי הדין, כמה שזה חשוב לייצג את הקליינט, וכמה שאנחנו היום בעידן של נאשמים וזכויות נאשמים, צריך גם פעם אחת לקחת אוויר ולחשוב שמצב כזה ומעמד כזה יכול להיות לשכנה שלך, לבת שלך חלילה, או למישהו אחר. תמלא את המחויבות שלך כלפי הקליינט שלך, אבל לא צריך יחד עם זה לרמוס ופשוט להתעלל במתלוננת פעם שנייה אחרי שהיא עברה מעשה אונס כל כך קשה.

העדות או זאת שהחליטה למסור עדות, ברוב המקרים הנסתר רב על הנגלה, ולא תמיד אונס זה אונס בשדה, או אונס של מישהי שנטלה טרמפ, לפעמים מדובר באונס בתחום המשפחה, שכאן קשה יותר לדעת את האמת ולהגיע לחקר האמת. לא פעם קורה בבית המשפט שמתלוננת שכבר העזה ודיברה, או אישה שבאה לבית המשפט ואומרת שהיא חוזרת בה מהתלונה שלה, היא מבקשת את רחמי בית המשפט, היא מבקשת לא להטיל עונש, לא לשלוח את בעלה לבית הסוהר, מכיוון שנשבר מטה לחמה, או שהיא מאויימת, והסיבות הן רבות ומגוונות.

אני אומרת את הדברים כדי להאיר זרקור לנושא. לפעמים אנחנו רואים כותרת בעיתון ושופטים את הדברים רק מתוך זה. הנושא הוא מורכב, הוא בעייתי, עוסקים בו אנשי מקצוע, גם שירותי רווחה, גם שירות מבחן. לא תמיד אפשר לשפוט את העשייה דרך אותה כותרת סנסציונית בעיתון.

כשנכנסתי ראיתי כאן תערוכה שהכותרת שלה: "כשאת אומרת לא - את מתכוונת". כמובן ששאלת ההסכמה או יותר נכון אי ההסכמה היא נושא מרכזי בעבירות אונס. זאת השאלה המרכזית בתיקים האלה. אי ההסכמה של המתלוננת היא השאלה המרכזית. השיר הזה של אלמגור שאמר: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", ו"האם הלא הוא באמת לא" - כולם זוכרים שבית המשפט העליון בפסק הדין בעניין שומרת אמר: הלא הוא לא, וכשהיא אומרת לא היא מתכוונת ללא, ואין שום סימני שאלה מאחורי זה.

נושא מיוחד שמקבל אצלנו תשומת לב מיוחדת בנושא האונס זה אונס של ילדות מפגרות שאנחנו בפרקליטות מקדישים לזה תשומת לב מירבית, והגשנו ערעורים באותם מקרים. בית המשפט לא תמיד מוכן לסמוך על עדות של הילדה המפגרת ולהרשיע על פיה, ואנחנו הגשנו במספר מקרים ערעורים לבית המשפט העליון ואפילו זכינו באחד מהם – זה היה מקרה של בחורה שטיפלה באנשים זקנים בבית אבות, ואח שעבד במקום ביצע בה מעשים מגונים, והדיבור שלה לא היה ברור, ובית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה שופטים לא היה מוכן להרשיע אותו. בערכאת ערעור אנחנו הצלחנו והוא הורשע ויש אצלנו מחשבה שאולי יהיה צורך לתקן את החוק בעניין הזה ולהקל על מתלוננת שיש לה איזה בעיה ויש לה פיגור שהיא בכל אופן תוכל לבוא ולספר. אותו הדבר היה במקרה של בית חולים אברבנאל של בחורה שביצעו בה מעשים מגונים בהיותה מפגרת.

השאלה מה עושים עם כל המצב הנוראי הזה שתיארתי. אני הגשתי מסמך לשר המשפטים, שאני לא אפרט אותו כעת כאן, אני מניחה שרובם ראו אותו, ואני בוודאי אתן גם לדוברים אחרים זכות דיבור. רק חשוב לי להדגיש שיש כאן שני שלבים. מצד אחד יש צעדי מנע, מה עושים מראש, איך מונעים, מה תורמים, ומה עושים אחר כך. אנחנו הפרקליטות נכנסים לתמונה בשלב שהאירוע כבר אירע. לגבי צעדי מנע, חשוב מאוד הנושא של חינוך, חשוב מאוד הנושא של הסברה. אנחנו אמרנו שאנחנו מוכנים לבוא לבתי ספר למסע של הסברה, שיבואו שוטרים, שיבואו קציני מבחן, שיקדישו שבוע לדיונים באלימות במסגרת ההצעה הזאת. כמו שאמרנו קודם בנושאים אחרים, שכל המדינה נרתמה לנושא, והנושא הזה הוא מצב חירום והוא בנפשנו. בוודאי שזה צריך להתחיל מהחינוך. התקשורת שהיא היום ממש תקשורת – אנחנו חיים בעידן תקשורת - מקדישה לכל כך הרבה נושאים שעות ותכניות שלמות, בוודאי חשוב להקדיש גם לנושאים האלה. לאט לאט הדברים האלה נקלטים ומופנמים, ואני מניחה ומאמינה שבמשך הזמן גם יניבו פירות.

חשוב מאוד שתהיה הסברה גם בבתי ספר, גם במסגרת תכניות טלוויזיה, גם במסגרת מתנ"סים ומקומות אחרים. הסברה חשובה מאוד וחשובה גם המודעות של להתלונן ולומר ולשתף גם אחרים. למשל בעניין של כרמלה בוחבוט אמר בית המשפט שכל החברה וכל הסביבה מסביב ידעה ושתקה, עד שקרה מעשה הרצח הנוראי.

אנחנו כפרקליטות מנסים באמת יום-יום ושעה שעה לעשות לעניין הזה. קודם כל בניסיונות להעלות את רף הענישה. אני כבר אמרתי לא פעם - 60% מהערעורים שאנחנו מגישים הם בנושאים האלה. וגם אותה קבוצה בחיפה שקיבלה 14 ו-16 שנה - גם כן הגשנו ערעור לבית המשפט העליון מתוך תקווה שהעונש יוחמר מעבר ל-14 ו-16 שנה. אני מוכרחה לומר שאם אנחנו מסתכלים, אפילו בגזרי דין שניתנו בזמן האחרון, באמת רף הענישה בהחלט עלה בהרבה מאוד מקרים. אנס היערות שהורשע לפני שבועיים בבית המשפט המחוזי בירושלים נידון ל-18 שנות מאסר. היה גזר דין אחר - בית המשפט העליון קבע 22 שנות מאסר. זאת הענישה המחמירה שבית המשפט מטיל בכלל.

נעשית גם עבודה רצינית מאוד בנושא של ליווי נפגעות תקיפה מינית. אני חוזרת ואומרת, כל פעם הזרקור צריך להיות מופנה לקורבן, אבל אמרתי גם במסגרת ההצעה, או מסמך החירום שאני קוראת לו - בלי תקציבים למרכזים האלה אי אפשר יהיה לנהל אותם. והמטרה היא לעזור לאותן קורבנות, לאותן נשים שצריכות להתלונן. לתת לה את הליווי המשפטי הצמוד מהרגע שהיא הולכת למשטרה, אחר כך בבית המשפט, להסביר לה את ההליך, היום יש גם תזכיר קורבן, ולקדם את ההליך המשפטי תוך ליווי צמוד של המתלוננת. בלי תקציבים, מרכזי הסיוע האלה לא יוכלו להתקיים, ואני מוצאת את עצמי מדי פעם, יחד עם מנהלת כזאת או אחרת, הולכות פעם למנכ"ל משרד המשפטים, פעם לפה, פעם לשם, כמו מקבצות על הפתחים ומבקשות עזרה כדי שהמרכזים האלה לא ייסגרו.

לסיום, כי אני מבינה שזמני תם, אני מבקשת לחזור ולקרוא למאמץ או למבצע, או תקראו לזה איך שאתם רוצים, של שלושה חודשים, מאמץ של כל הגורמים. הנה אנחנו על סף מילניום חדש. לקראת המילניום הבא, שנדע כשניפגש בעוד שלושה חודשים לומר לעצמנו, לא בעוד שנה, מה כל מערכת עשתה כדי לקדם את הנושא, כדי לתרום, שכל אחד יוכל לתת לעצמו ולסביבה הקרובה שלו דין וחשבון איך הוא קידם את העניין. אם אנחנו נוכל לומר שעצרנו את התופעות הקשות האלה, שבלמנו אותם, אז יכול להיות שאפשר יהיה גם להאמין שאנחנו בתחילה של מסלול ירידה.

יישר כוח לכל העושים במלאכה, ויישר כוח על הכינוס הזה. תודה רבה.
היו"ר יעל דיין
אני מאוד מודה לפרקליטת המדינה, עדנה, אני מקווה גם כן לקרוא לך חברתי. אני רוצה לציין שבפעם הראשונה שהקמנו את הוועדה לקידום מעמד האישה - יש ויכוח על השם: להגנת הנשים, או לקידום מעמד האישה - אני חושבת שהאישה כקורבן שזקוקה להגנה זה פועל יוצא מחוסר המעמד שלה, ולכן קידום המעמד הוא לדעתי הביטוי הנכון, וההגנה היא חלק מהעניין, לצערי הרב. אבל התפיסה שלנו היא שהאישה צריכה להיות מקודמת, האישה זכאית לשיוויון הזדמנויות, הסטטוס שלה פגום, השיוויון שלה איננו קיים, וההגנה עליה מתבקשת משום שהמעמד שלה איננו מעמד שווה.

אני רוצה לציין ששתי חברות כנסת אינן בארץ, אבל למעט השרה וסגנית השר, שאר חברות הכנסת נמצאות כאן, ואני רוצה לברך במיוחד את חברת הכנסת החדשה קולט אביטל שנמצאת איתנו. נדמה לי שזו הישיבה הראשונה של הוועדה לקידום מעמד האשה שבה את משתתפת, ואני מברכת אותך. אני בטוחה שאת תוסיפי גם לצד של ההגנה על נשים, וגם לצד של קידום נשים.

נמשיך בסדר היום. אני אצטרך להיות די אלימה בנושא הזמן. יש לנו מספר דוברים שאינם חברי כנסת. חברי הכנסת שלא יגיעו לרשות דיבור כאן, ידברו כמובן בדיון במליאת הכנסת, ואנחנו בחזקת שומעים ושומעות היום. אבקש מהגברת נעמי גרץ מאוניברסיטת בן-גוריון, היבטים הלכתיים של אונס, ואחריה - גברת מירב דדיה מרכזת פרוייקט ליווי נפגעות עבירות מין בהליך המשפטי. הגברת גרץ, תודה רבה על הספר. מיותר להזכיר שמתקיימת בחוץ תערוכה של מכון אבני, תערוכת כרזות של המגמה הגראפית. אנחנו מאוד מודים למכון שהביא אותו חלק שאיפשרנו לו, זה חלק קטן מהתערוכה, ומודים לתלמידים שביצעו את העבודות ואת הכרזות. הגברת גרץ, בבקשה.
נעמי גרץ
החברה האנושית בכלל, והחברה היהודית בפרט, היא פטריארכלית, דהיינו, המין זכרי עדיף והגברים שולטים בנשים ובפרי בטנן. בספר בראשית כתוב, "והוא ימשול בך". על פי ההלכה ניתן להסתכל על מעשי אונס משלושה היבטים שונים: א. מעשה שמקורו תאוות הבעל לאשתו. ב. דרך עתיקה לקנות אישה. ג. מעשה ברוטלי וסדיסטי שיש להעניש את מבצעו.

אני אתייחס לכמה מקורות שנמצאים בדף שלפניכן. במסורת היהודית, האמור בתנ"ך מתפרש כך שהאיש כובש את אשתו משתי סיבות: א. כי זה טבעי, כי המצווה של פרו ורבו מצווה עליו ולא על אשתו. בהתאם לגישה הזאת הבעל תמיד יכול להתגבר על אשתו ולבוא אתה ביחסי אישות אפילו אם היא מתנגדת לכך, מאחר שהיא רק כקרקע עולם, והוא מקיים בה את המקרא שהוא ימשול בה.

ב. יותר מפלה נגד נשים מה שנובע מהפסוק בדברים כ"ב, י"ג: "כי יקח איש אישה ובא אליה" הרעיון שבא אליה משמעותו "ובעלה". זאת אומרת, משמעות שהיא לקוחה לו לעשות בה כל חפצו. כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו הוא עושה כי התורה הקנתה לו אותה כחפץ קנוי. השעבוד נובע מקניין האישות כי היא קנויה לו לתשמיש. ביטוי יותר גס לגישה זו נמצא בשיחה בתלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב. לפי דברי יוחנן בן דהבאי "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה", ויש "משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק -אוכלו..."

אם נשווה שני מקורות עתיקים בתורה, שמות פרק כ"ב ודברים פרק כ"ב, נראה שבניגוד למה שכתוב בשמות על הבתולה "אשר לא ארשה", כאשר המטרה היא להגן על האינטרס הכספי של האב, הרי שמחבר ספר דברים מעוניין לתקן את העוול שנעשה כנגד הנערה. המפתה/האונס משלם לאב כסף כקנס, מפני שחילל את הבתולה. אולי בשל הפסד המחיר הכספי ששווה הבתולה וגם בשל הבושה שנגרמה למשפחה, הוא לא יכול לגרשה, כי מצבה השתנה לרעה ויש לה שם רע, ולא תוכל למצוא עוד בעל.

העונש לאנס הוא שהוא חייב לשאת את האישה, אבל מה לגבי האישה? התורה לא מתייחסת לזה. התורה יוצאת מתוך הנחה שהיא רוצה להתחתן איתו - האם זה בלית ברירה? או האם זה בגלל שהוא פיתה אותה? אולי גם מאחורי זה מסתתר הרעיון שזו דרך לקחת אישה.

אצל הרמב"ם יש הסתייגות הקובעת שאם הבעל מאוס עליה היא לא נחשבת כשבויה, וכופים על הבעל לתת לה גט, והיא אינה מחויבת לקיים יחסי אישות עם בעלה. היא לא נחשבת כמורדת אלא אם ההימנעות שלה מיועדת לגרום לו צער. יש עוד דעות האומרות שיחסי אישות תלויים רק ברצונה של האישה כי היא לא שבויה שתבעל כשהיא אינה רוצה.

הרמב"ם מבחין בין מפתה ואונס בהלכות נערה בתולה. העונש לאונס יותר חמור: הוא צריך לשלם לא רק "בושת ופגם", אלא גם על הצער שהוא גרם לה "תחת אשר עינה" אותה. מעניין ביותר הוא זה שבהלכות נערה בתולה, הרמב"ם מוסיף ומפרש הלאה את התורה. לא רק שהוא מבחין בין אונס ומפתה, אלא טוען שיש לאישה ולאב את הזכות למאן להתחתן איתו.

בתלמוד בבלי במסכת עירובין יש לנו מקור שמראה שאסור לבעל לכפות את עצמו על אשתו. אם הוא כופה את רצונו, אפילו למצוות פרו ורבו או למצווה שיהיה לו בן, הוא ייענש בזה שהילד הזכר לא יהיה הגון.

כמובן, ההלכה אינה מונוליתית. יש דעות שמכבדות את האישה. לפי הגישה הזאת, למרות המתח בין המצווה שהוטלה על הבעל להוליד ילדים, הוא מוכרח להתייחס אל אשתו כאל בן אדם, ולא כאל חפץ או קניין. אם הוא בא אליה, אסור לו לאנוס אותה או לבעול אותה בעל כורחה "אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה". אבל באותו מקור, אצל הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ו, הלכה י"ח, כתוב שהיא "לא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה".

לאדם המודרני המתח הזה נראה מעין סוג של סכיזופרניה יהודית. קשה לנו להבין איך זה, שבאותו מקור יש דעה שחייב "אדם לכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז", ומצד שני, "על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך". המסורת היהודית מקפידה לשמור על מגוון דעות ועלינו לקחת זאת בחשבון שאנו באים לענות על השאלה: האם יש רשות לבעל לאנוס את אשתו?

כמובן, לפי ההלכה זה אסור. אבל האם אפשר להבין מכמה מהמקורות שלנו שיש צד של היתר? אני חוששת שכן. הרעיון שהאישה היא קניין עדיין ממוסד אצלנו. הלא זה מופיע בטקס הנישואין, תחת החופה. אם האישה מסרבת לתת לבעלה את הרשות להשתמש במה ש"קנה" היא עלולה להיחשב כמורדת ויוצאת בלי כתובתה. כמובן, האידיאל שלנו צריך להיות על פי המקור שמצוטט בסוף העמוד מאוצר המדרשים: "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו".

לצערנו, אנו עדים למציאות אחרת שעדיין קיימת. יש מקרים רבים של אונס והכאת נשים על ידי בעלים שמרגישים שהמסורת נותנת להם גושפנקה להיות גבריים במובן זה שהם מושלים על נשותיהם ומתייחסים אליהן כמו אל חפצים. המנטליות הפטריארכלית עדיין שולטת בחברה הישראלית. הממסד הרבני, המופקד על חיי אישות בין יהודים, מגלם מנטליות זו ביתר עוצמה. לכן, על נשים שמעונינות להיאבק על מעמד נאה לאישה, להיאבק למען חינוך בנושא הבעייתיות של הפירוש הרווח של ההלכה כיום, ובאותו זמן עליהן להיאבק על שינוי החוק, כדי שהשלטון על חיי נשים יעבור מן הממסד הנוכחי, קרי הרבנות, למקום שבו תקבל האישה יחס שוויוני.
היו"ר יעל דיין
קיבלתי כאן הערה על הדברים שנאמרו. אני רוצה לומר שכמו באולם המליאה למעלה, כן באולם ההרצאות, בוודאי בוועדה לקידום מעמד האישה, יש מקום לכל הדעות, לכל הפרשנויות, גם אם זה עוסק במשנה סדורה ואנחנו נשמע את הדעות השונות. אנחנו לא מגדירים כאן את זכות האדם הדובר לומר מה הוא חושב גם על מערכת מסוימת שהיא בכתובים. כל אחד שידבר יכול להביא את המובאות שלו שתומכות בעמדה שלו. בוודאי לא עולה על דעתי לעשות צנזורה לפני מעשה וגם לא לאחר מעשה, אלא לאפשר לכל מגוון הדעות להיות מובעות כאן. בבקשה, מירב דדיה, ואחריה – גברת קרן לב מיברג.
מירב דדיה
אני מרכזת פרוייקט שנקרא ליווי נפגעות עבירות מין בהליך הפלילי. זה פרוייקט משותף של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שדולת הנשים במשרד המשפטים. הפרוייקט הזה נובע מתוך איזה שהיא הכרה שהגענו אליה לפני ארבע שנים, שאנחנו אומרים לנפגעות: בואו ותתלוננו, בואו ותעברו את מסכת הייסורים, ואני תיכף אדגים אותה איך היא באה לידי ביטוי באונס ברמת השרון, אחד ממקרי האונס שקיבלו חשיפה תקשורתית מאוד גדולה בתקופה האחרונה, ומה שהפרוייקט מציע הוא גב משמעותי לנפגעת, ואיזו שהיא אפשרות אמיתית לבחירה להגשת תלונה. ברגע שאנחנו בתור מדינה אומרים לה: בואי תגישי תלונה, אנחנו צריכים גם לספק לה שירותים נפשיים. היום ההליך הפלילי מתבצע רק במטריה המשפטית. אנחנו מדברים על פגיעה שהיא הרבה יותר מורכבת ממה שמתנהל בהליך המשפטי, שהיא ברובה פגיעה נפשית. היום הפרוייקט פועל במחוזות תל אביב ומרכז בירושלים. אנחנו מקוות שיהיה לו תקציב גם כדי שהוא ימשיך לפעול, וגם שאנחנו נרחיב אותו. הצורך שלו היום כבר לא מוטל בספק לא מצד מרכזי הסיוע ושדולת הנשים, ולא מצד משרד המשפטים. אני אתייחס לעבודה המשותפת שהתיק או המקרה ברמת השרון יכול לתת איזה שהוא אומדן.

אחד האלמנטים המרכזיים שנתקלנו בהם בתיק ברמת השרון, אבל הוא בכלל אלמנט מרכזי הוא היחס בין נפגעות תקיפה מינית לחברה, והיחס של החברה כלפיהן. המרכיב המשמעותי שבגלל שזה קרה באזור שכביכול אנחנו לא רגילים, אנחנו מאמינות שאונס קורה בכל מקום, ובכל שכבות האוכלוסייה, אבל החשיפה הזאת ששבעה נערים שכונו כבני טובים, אני לא מסכימה לחלוטין עם ההגדרה הזאת, אבל זה לא משנה, שהם עשו מעשה כזה, והרבה יותר קל לנו במנגנון החברתי של הכחשה להגיד: הנערה הזאת קצת לא דוברת אמת. קצת אפשר לסלף את הדברים שלה, מאשר להאמין שהזוועה קרתה במקום הזה. להאמין ששבעה נערים ללא מערכת ערכית כלשהי, שלא מתחשבים ברצונו של הזולת, עושים מעשים נתעבים.

הכרעת הדין של בית המשפט היא הכרעת דין אמיצה שמבינה את הסיטואציה של אונס, את הסיטואציה של אותה נערה שמגיעה למצב כזה, ומה הדברים המקדימים לכל הנושא הזה. אב בית הדין, השופט נתן עמית, כותב בפירוש את הזוועה שלו אל מול העובדות. השופט טימן גם מספר על עדי ההגנה. אני חושבת שהשופטים לא יכלו לשמוע במו אוזניהם עד כמה עדי ההגנה נתנו תמונה חברתית נוראית, שבאים ואומרים – הנערה הזאת לא היתה מקובלת ולכן זה מגיע לה.

כל הנושא התקשורתי של המשפט הזה שבחלקו הסניגורים ניהלו באמצעי התקשורת ונתנו לאמצעי התקשורת שקרים, כי מי שמכיר את העובדות האמיתיות ראה עד כמה הנערה הזאת חשופה למסע הכפשות. זה המקום החברתי שלנו לעמוד לצד הקורבן. כמי שמכירה את הפרטים ואת הנערה מקרוב, יש לי המון ביקורת על איך המערכת החינוכית טיפלה בעניין הזה, ואיך היא לא לקחה באופן חד משמעי את הצד של הקורבן.

זה המסר שצריך להיות בכל הרמות. ברמה המשפטית אנחנו עוברים שינויים. אם ניקח את הדוגמה של האונס בשומרת לעומת האונס ברמת השרון, שמבחינת המאפיינים שלהם הם מאפיינים מאוד דומים, לפחות היחס של הפרקליטות היה שונה לחלוטין - מיחס ספקני ובכלל בתהייה ובסגירה של תיק בשומרת, לגיבוי מלא של התביעה במתלוננת הזאת. אני חושבת שללא הגיבוי של הליווי ושל התביעה, המתלוננת הזאת לא יכלה לעמוד ב-18 שעות של החקירה הנגדית, שהיא עמדה בהם בבית המשפט.

אם אנחנו באמת רוצות לתת אלטרנטיבה אמיתית, כמו שלינור אמרה היום, שנשים תוכלנה להגיד זה קרה לי, ולהרגיש מחוזקות, ושמאמינים להן, אנחנו צריכים לפתח יותר שירותים כאלה ולדאוג ליותר זכויות, כי היום אין מעמד משפטי לקורבנות.

הצעת חוק זכויות הקורבן, שידברו עליה עוד היום, אני רוצה להאמין שאנחנו באמת במגמה של שינוי, שלמרות שכלפי הנערה הזאת מבחינה חברתית היא עברה דברים נוראים ועדיין היא מוגבלת בתנועתה ברמת השרון וגם אחרי הכרעת הדין אנשים עדיין לא מאמינים, אבל אם כל המערכות יתאחדו ויתנו גב אז יותר נשים ונערות ידווחו על המעשים האלה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה. החלטנו היום לא לעסוק בנתונים, אבל אני רוצה לציין שמספר הערעורים שהפרקליטות מגישה בנושא תקיפה מינית עולה על כל תחום עבירות אחר. כלומר, כאשר יש שפיטה לקולא, כמעט תמיד הפרקליטות מערערת, ואני יכולה להגיד שכ-90% מהערעורים מקבלים החמרה של העונש. היינו רוצים שכבר בערכאה הראשונה יופעל עונש המינימום, שדרך אגב אני גאה מאוד, זה חוק שלי, אמנם שש שנים היתה של התנגדות של כל העולם כדי להעביר אותו, הייתי בדעת מיעוט בוועדה והעברנו את זה.

הזכירו כאן חוק נוסף שנמצא על הפרק ומאוד חשוב שכולם יידעו – הוא הנושא של חוק זכויות קורבן עבירה. אני הצעתי נוסח מצומצם של החוק הזה. כדי שקורבן עבירה יהיה קורבן פשע ורשימת העבירות שאליהם אני מתייחסת בצמצום, ואלה אלימות במשפחה ועבירות מין, עדיין אין לנו הסכמה עליו, אבל אני מקווה שכמו עונשי מינימום, כמו מתן עדות במעגל סגור, וכל אותם החוקים שאני שמחה לראות את ההישגים שלהם, אני מקווה שגם זכויות קורבן עבירה יהיה חוק שהכנסת הזאת תהיה גאה להשלים את חקיקתו.

גברת קרן לב מיברג לא נמצאת. כנראה שנבצר ממנה לבוא. היא אחראית לסרטים שראינו בערוץ 2 שנקראים: "היהלום שבפנים", שדי זעזעו את כולנו ותיארו גילוי עריות ואונס במשפחה. היא היתה אמורה לדבר על חוויית האונס במשפחה שהביאה אותה להפיק ולביים את הסרטים האלה.

יושב ראש הכנסת נפרד מאיתנו ואנחנו נתראה בדיון במליאת הכנסת.

אבקש מהגב' עיידה סולימאן לדבר על אונס במשפחה במגזר הערבי. בבקשה.
עיידה סולימאן
נתבקשתי לדבר על העניין של "אונס בחברה הערבית" והיבטים מיוחדים. כמובן שלא אכנס לכל ההיבטים הכלליים שהם משותפים לכל החברות בעולם ולכל הדילמות שקורבן לאונס או לתקיפה מינית עוברת בכל חברה שהיא. אני אתמקד יותר בדילמות מיוחדת שעוברת אותן אישה ערבייה או בחורה ערבייה שהינה קורבן של אונס ובעיקר זה קשור בדרך כלל לדילמה של קרום בתולין ואובדן הבתולין אחרי אונס. עד כמה שזה יישמע מוזר, אבל בדרך כלל הדבר הראשון שמדאיג את האישה הערבייה או בחורה ערבייה שעוברת אונס זה האם היא איבדה את קרום הבתולין שלה או לא. במיוחד בגלל שבחברה הערבית יש מעמד וחשיבות רבה לנושא שמירת הבתולין עד הלילה הראשון של הנישואין.

דבר זה לא עוזר במיוחד לא למטפלת ולא למטופלת להתמודד עם הבעיה ולנסות לרדת לעומק של הרגשות ומה שעובר על אישה ערבייה שנאנסה, במיוחד כשהיא מאוד עסוקה בנושא הבתולין, ואיך לנסות לעבור את הטראומה הזאת ולא לגלות את הסוד הגדול, במיוחד מאחר ויש את המושג השני בחברה שלנו שנקרא כבוד המשפחה. לגלות את הסוד ולדבר על העובדה שעברה אונס, זה אומר האשמה מצד המשפחה, דבר שעדיין גם נפוץ בחברות אחרות, לא רק בחברה הערבית, אבל במיוחד האשמה ולפעמים גם עונש על כך שהיא היתה קורבן אונס. אצלנו במרכז אנחנו מכירות הרבה קורבנות שהעונש שלהן היה - אחרי שהן עברו את האונס - כליאה בתוך הבית או בתוך חדר סגור כדי שהשמועה לא תצא, כדי שלא יידעו מה עבר על המשפחה במקרה הזה. אף אחד לא מדבר על מה עבר עליה, אלא מה עבר על המשפחה במקרה הזה. יש מקרים שיש נסיונות כאילו להעניש את האנס בזה שמשיאים אותו לקורבן האונס.

שני ההיבטים האלה מאוד מקשים במיוחד בענין של לגלות את הנושא ולצאת ולהגיש תלונה במשטרה או לגורמים אחרים, אפילו של לשכות רווחה ושל גורמים מקצועיים, או יועצים בבתי ספר שגם כן בדרך כלל לא ערוכים להתמודד עם הבעיה הזאת.

הקושי הזה עולה וגובר במיוחד מאחר ואין הרבה מקורות שיכולים לספק את התמיכה ויכולים לספק את העזרה לאישה שצריכה להתמודד בינה לבין עצמה בבעיה הזאת. כיום פועלים בתוך האוכלוסייה הערבית בארץ שלושה מרכזי סיוע שמטפלים בנושא אלימות מינית או אונס. אחד בנצרת שמופעל על ידי העמותה שלנו – עמותת נשים נגד אלימות. שני של עמותת אסוואר בחיפה, ולאחרונה נחנך קו בשפה הערבית ששייך למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים.

כאשר מדברים על טיפול בנושא הזה בתוך האוכלוסייה הערבית צריך להבין שהטיפול חייב להיות מתאים לאוכלוסייה הערבית וחייב להיות מתאים לספציפיות שבבעיה והייחודיות שבטיפול בה. לכן הרבה מהמקורות והתקציבים צריכים להיות מושקעים במרכזי סיוע שיכולים לשמור על סודיות בגלל המבנה של העבודה בתוך מרכז הסיוע.

דבר שני – אני פונה מעל במה זאת - צריך להשקיע בצורה מאוד ברורה בבניית תכניות בבתי הספר, לפתח את כל השירותים של יעוץ פסיכולוגי ושל יועצים חינוכיים בבתי הספר. לא יאומן שעד היום יש רק 115 תקנים של יועצים בבתי ספר תיכוניים, לעומת 2,600 יועצים בכלל בארץ. היועץ או היועצת בבית הספר יכולים להיות המגע הראשון עם קורבן האונס, במיוחד הקטינות שביניהן. לא רק לאייש בתקנים, אלא גם כן להעביר הכשרה מיוחדת, כי הרבה מהגורמים המקצועיים כיום לא יודעים איך לטפל בנושא, ועומדים מול הדילמה העיקרית של כן לדווח ולא לדווח, במיוחד שהם חלק מהחברה המאוד קטנה, אם זה בית הספר, או הכפר או העיר. תודה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה לעיידה. אני רוצה לומר שהארגונים שפועלים במגזר הערבי הם ארגוני גבורה. הם לקחו נושא שהטיפול בו כבר מעמיד את הנשים המטפלות בעמדה של נרדפות. היו מספר ארגונים לפני מספר שנים שעבדו ממש במחתרת. במגזר הערבי זה הרבה פעמים שאלת חיים ומוות. זאת אומרת, הקורבן הופך להיות קורבן קבע, חיה שצדים אותה, נמלטת על נפשה. המקלטים לא מהווים פתרון כי אישה לא יכולה להיות במקלט כל החיים. היא לא יכולה לצאת משם, היא נרדפת במקלט, אין לה תמיכה של המשפחה משום שהמשפחה היא חלק מהגורמים הרודפים. אני מוכרחה לומר שהיו מקרים שהממשלה, רשויות הרווחה, איפשרו לנשים ערביות לצאת מהארץ כי לא היה להן לאן לנוס ולאן להימלט. זה אחד הדברים ששוברים את הלב. כאשר רואים שמערכת המשפט פועלת, מערכת הרווחה פועלת, הארגונים פועלים, יש נשים שפועלות, המקלטים פועלים, הכל עובד בסדר, אבל את הדבר הבסיסי הזה של האישה שהיא מועדת לרצח וזה עניין של חיים ומוות, בעניין הזה אנחנו לא מצליחים לגעת משום שזה עמוק, זה עניין של חינוך, זה עניין של מסורת, זה עניין שקשה מאוד להתמודד אתו, וגם לזה יש היום גישות שונות ואנחנו מנסים למצוא מוצא במקרים הקשים.

אני רוצה לומר שהגשנו דרישה לגבי סל הבריאות לנושא של איחוי קרום הבתולין, יש אנשים ויש בתי חולים שעושים את זה. הם עושים את זה בעלות, זה לא נמצא בסל הבריאות, ומלבד החסיון המוחלט שאנחנו דורשים במקרים האלה, כמובן שצריך להיות גם מימון ממקור שאותה אישה לא יכולה להשיג ממקור פרטי או משפחתי. אני מקווה שהבקשה הזאת שלא נוגעת למספר אינסופי של מקרים, תיענה בחיוב.

נשמע עכשיו את פרופסור עמנואל גרוס בנושא המוגדר – האם קורבן האינוס מוגן מספיק על ידי החוק הישראלי, ואחריו – ד"ר יצחק קדמן, יושב ראש המועצה לשלום הילד, על אונס ילדות בתוך המשפחה.
עמנואל גרוס
יכולתי בעצם לסכם את דבריי אפילו בפחות ממה שאת משערת. לומר לך, התשובה היא לא, ולשבת. אבל אני אעשה את זה קצת אחרת. אנסה לגעת בכמה נקודות חיוניות מבחינתי, אני יודע מה זה עבודת הכנסת, אם החוק יתוקן בהם זה לא יעלה בכסף, זה יעלה בהבנה, ברצון, אבל לא מעבר לכך. אני אתחיל כמו חברתי פרקליטת המדינה בהפניית תשומת הלב לנוסח הקיים של עבירת האינוס בחוק.

הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני וכו'. דהיינו, הסכמה בלבד או בניגוד להסכמתה לא די. צריך גם ובנוסף אלמנט חיוני הוכחה שהדברים נעשו גם תוך שימוש בכוח. מדוע? כשאישה אומרת לא, אין בזה די? השלט בחוץ. איך זה מתיישב עם נוסח החוק? אני נזכר בפסק דין מאמצע שנות השבעים של פסיכולוגית שניסתה להשפיע על אנס מסוים בצורה של פנייה אל רגישותו של האדם הזה פנימה, ואמרה: תראה, אני לא אתנגד, ויחד עם זאת אני מבקשת להבהיר: אני לא מסכימה לזה. והטעמים שלה, בין השאר, כי היא באמת לא רצתה שיבולע לה. והוא תפס את זה ליטרלית, והוא עשה מה שעשה, תוך שהוא לא מפעיל כוח. אמנם בסופו של דבר הוא הורשע מטעמים כאלה ואחרים, אבל באופן הצרוף אני מתקומם כנגד התוספת הזאת של דרישה להוכחה של כוחנות או אמצעי לחץ אחר בנוסף לחוסר הסכמה. אין בזה הגיון, זה נוגד את השוויון, יש כאן עוד הפעם דוגמה בוטה לפרדיגמה גברית המשליטה את עצמה על דיני העונשין ועל העבירה הזאת בפרט.

יתר על כן, בשנת 1994, עברה הכנסת, כולנו עברנו, תיקון ענק בחוק העונשין, החלפנו את החלק הכללי שלו והמקדמי, ובין היתר ניסינו לעשות לעצמנו סדר אנליטי מבחינת איך מגדירים עבירה, ממה היא צריכה להיות מורכבת. העבירה הזאת, אם אני מתייחס לעבירת האינוס - היא נחשבת לעבירה התנהגותית לא תוצאתית. ולגבי היסוד הנפשי הנדרש - הוא בסך הכל מודעותו של האדם למה שהוא עושה. כאשר אני שאלתי את השאלה ומדוע מודעות, מה אם נניח אדם אדיש למה שהוא הולך לעשות, אין לומר עליו שהוא מודע לאי הסכמתה של הנאנסת, הוא אדיש, זה בעצם מה שאמר הנשיא שמגר בפרשת שומרת על אותו מאצ'ו ישראלי שהוא בכלל לא מתאר לעצמו שנולדה מישהי שיכולה לסרב. ובכן, אותו מאצ'ו ישראלי, אם הוא מתייחס באדישות לנושא של האלמנט הזה, די בכך כדי לצאת זכאי.

אני הצעתי בזמנו, לפחות לעניין עבירות האינוס, תוסיפו בצד הדרישה למודעות גם את מה שאנחנו קוראים הפזיזות. מצב של אדם אשר אדיש למה שהקורבן מסכים או לא מסכים, או אפילו קל דעת. כלומר, הוא אוטומט שחושב שלא יכול להיות שהיא תסרב לי. דעתי לא נשמעה.

באנגליה לעומת זאת, בסוף שנות ה-70, דעת התושבים נשמעה, ותוקן חוק עבירות המין שם על מנת לכלול גם את יסוד הפזיזות בצד המודעות הזאת. אני חושב שזה תיקון מאוד חיוני.
מתוך רצון להיות סופר מתימטיים, משהו כמו - דיני העונשין משקפים את המתמטיקה הצרופה, אמרנו בשנת 1994, אם אנחנו מתקנים את החוק, בואו נוריד מהגנת התרבות את יסוד הסבירות שלה, כי עד אז לפחות איזושהי הגנה היתה לנאנסת בכך שאם טען אדם, אני טעיתי בלחשוב שהיא בעצם מסכימה, אמרו בסדר. בואו נבדוק גם האם אדם סביר היה חושב כך, קנה מידה של האדם הסביר. אמרו לו: לא, זה לא מתיישב עם דרישות אחרות בחוק, נוריד את דרישת הסבירות. הפועל היוצא הוא איפה, אם אדם באמת מאמין בחוסר סבירות קיצונית, אבל הוא מאמין, שהזולת מסכים, אז די בכך כדי להוציא אותו זכאי בדינו. אם חבר השופטים כמובן יסכים ויאמץ את דבריו. יש בתוכנו אנשים מופרעים מספיק כדי להאמין כך. מדוע אני צריך להקנות להם את מתנת השחרור הזאת, כי למעשה אני משחרר אותם הביתה, אני לא משחרר אותם לאף מקום אחר.

אמרתי שלפחות לעבירת האינוס, אני חושב שהגנת הטעות היתה צריכה להיות שונה ממה שהיא כיום, ועם כל הקושי של יצירת עבירה שנקראת אינוס ברשלנות, אבל יש אכן מצבים כאלה והם מצבים לא פשוטים מבחינתו של הקורבן, כדאי להביא זאת בחשבון.

המבחן של הגנת הקורבן הוא לא רק המבחן של עד כמה יש לנו חוק שהוא מתקדם ועונה על הציפיות של העידן המודרני, אלא המבחן הוא ביישומו של החוק הזה. מבחן היישום, אף שהוא הולך ומשתפר, הוא עדיין רחוק מאוד מלשקף מצב שהיינו מתגאים בו. אנחנו רחוק, משום שחלק מבתי המשפט שלנו לצערי עדיין לא מפנימים את החומרה שבעבירות הללו. אנחנו נדרשים, כמו ששמענו, להגשת לא מעט ערעורים על מנת להביא לידי תיקון מצבים כאלו. ואולי חשוב מכל, לא כל העולם משפט, כפי שנאמר. בעצם זה מתחיל מהבית, ושם אולי כל אחד מאתנו יכול לעשות משהו על מנת שהמלאכה הזאת תצלח, ושוב לא נישאל כאן האם הקורבן מוגן מספיק. תודה רבה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה לפרופסור עמנואל גרוס על דבריו היום ועל העזרה, חוות הדעת והשותפות בחקיקה בוועדת החוקה. ישבנו גם לפני שבע שנים בנושאים שונים, ולמעשה באותו הנושא חזור ויישוב. כאשר אנחנו מדברים על חקיקה מתקדמת ועל הדברים שכן הושגו מגיע לך קרדיט גדול לפחות כמו לחברי הכנסת.

אם נדבר על קרדיט, ללא ספק ד"ר יצחק קדמן, שהוא שותף לנו למאבקים של הגנה, אמנם זה נקרא לשלום הילד, אבל אני כבר משכתי את התחום הזה לפחות לגבי נערות עד לגיל המקסימלי שאפשר לקבל שיתוף ולקבל תמיכה ועזרה לגבי נערות במצוקה. היום אנחנו עוסקים בנושא ספציפי שכמובן קיים גם לגבי ילדות, גם לגבי ילדים, וגם לגבי נשים. ד"ר יצחק קדמן, בבקשה.
ד"ר יצחק קדמן
תודה רבה. גברתי, רעיית נשיא המדינה, גברתי יושבת ראש הוועדה, פרקליטת המדינה, חברות כנסת וחברי כנסת, קהל נכבד, אני רוצה לפתוח את דבריי בקריאה דווקא לציבור שאיננו יושב כאן איתנו היום. מאבק נגד פגיעה בנשים בכלל ומאבק נגד אונס ועבירות מין בפרט אינם רק עניין לנשים, זה עניין לבני אדם. אני מפנה מפה קריאה לכל הגברים במדינת ישראל, יהיה גילם אשר יהיה, להצטרף למאבק הזה. זה לא רק עניין לנשים. אני חוזר ואומר: זה מאבק בין היותנו בני אדם להיותנו לא בני אדם, ומכיוון שכך זה מחייב את כולנו להצטרף למאבק.

הערה שנייה שאני רוצה להעיר נוגעת לצורך גם במאבק הקשה הזה, למרות שהרבה יותר קל לנו להתחבר לכאב ולחולשה, לא לשכוח שבמאבק שלנו נשים דגש גם על הכוח וההעצמה לא רק על החולשה. אנחנו צריכים לחזק את הכוח של נשים ונערות וילדים. לומר לא לפני שזה קורה, ואנחנו צריכים לחזק את הכוחות שעוד נשארו להם אחרי שזה קורה בצד החיובי של העניין, שאפשר למרות הכאב ולמרות הדברים הקשים שקרו, אפשר וצריך להתמודד עם הכוחות החיוביים.

בעניין הזה - גברתי היושבת ראש הזכירה את זה - אני רוצה להפנות מכאן קריאה גם לממשלה - שבאורח תמוה שמעתי שהיא מתנגדת להצעת החוק לזכויות הקורבן - לשנות את עמדתה. אנחנו חייבים לתת עוצמה לקורבנות, לא רק לנוד להם בראשינו, לא רק לרחם עליהם, לתת להם עוצמה. הכוח הזה נמצא באותו חוק שחברו לו יחד קבוצה של ארגונים שיש לי כבוד להימנות עליהם, וחברת הכנסת יעל דיין לקחה את שרביט ההולכה בכנסת יחד עם חברות כנסת וחברי כנסת אחרים. אני פונה לממשלה, תנו לקורבן זכויות, תנו לקורבן כוח.

הערה שלישית - אני מנצל את העובדה שפרקליטת המדינה נמצאת פה, היא אמרה דברים מאוד נכונים לגבי מאמציה הבלתי נלאים של פרקליטות המדינה בעניין, אבל גברתי פרקליטת המדינה, מעבר לשאלת העונש, יש שאלת הזמן. משך הזמן שההליך המשפטי היום מתמשך הוא בלתי נסבל, הוא עינוי לקורבנות, עינוי על עינוי. לא ייתכן שילדות שנפגעו מינית יצטרכו לחכות לפחות שנה וחצי עד להגשת כתב אישום, לא עד לסיום ההליכים. בחלק מהמקומות - צריך לומר את זה - הפרקליטות כורעת תחת הנטל. תנו כוח אדם לפרקליטות כדי שהזמן שבו קורבנות נאלצים להמתין באי ודאות נוראית יתקצר וישאר המינימום ההכרחי.

שתי הערות נוספות, ואז ברשותך אני רוצה להקריא קטע, ואסיים. הערה אחת נוגעת למחוקקים. הוזכרה פה הבעייתיות של הגדרת האונס. אני רוצה להתייחס, לעניין אולי עדין, אבל אני חייב לומר אותו. הגדרת האונס כפי שהיא מוגדרת היום בצורך להוכיח חדירה היא התעללות בלתי נסבלת כשקורבנות מבוגרות מעורבות, כשילדות מעורבות על אחת כמה וכמה. ההגדרה הזאת מקורה בשוביניזם גברי שכל משמעותו לא לפגום ברכוש הזה שנקרא אישה. לא ייתכן שאנחנו נוותר על עבירות אונס בגין הקושי להוכיח. שאלות של סנטימטרים, ומי שצריך לדעת יודע על מה מדובר. צריך לשנות את ההגדרה. כשמישהו בא לבנק עם אקדח, לא שואלים אם הוא ירה או באיזה זווית הוא החזיק את האקדח. באת עם אקדח - זה שוד. אני מציע לחשוב אם לא הגיע הזמן לשנות את הדברים גם כאשר מדובר באונס.

הערה אחרונה, מעבר לחשיבות של הטיפול המשפטי על כל היבטיו, אנחנו מוכרחים להתחיל לדאוג שלקורבנות יהיה טיפול. גבירותיי ורבותיי, היום נפגעות אונס, מבוגרות או ילדות, בהרבה מאוד מקרים נותרות ללא טיפול. אז מה אם היה פסק דין מחמיר? יום אחרי זה כולם שוכחים. מערכת המשפט, כי זה לא מתפקידה, התקשורת כי הסיפור נגמר, והילדה, והנערה, והאישה נותרות עם הכאב ללא טיפול. אין היום חוק כלשהו שמחייב את המדינה לתת טיפול לילדות נפגעות. הן כולן תלויות בטוב ליבם ובמעשיהם הנפלאים של ארגונים וולנטריים. זה לא יכול להיות. קורבנות אונס הם לא פחות נפגעות פעולות איבה מאשר פעולות איבה אחרות. תנו להם טיפול.

לסיום אני רוצה לקרוא לכם מאוד בקצרה, גברתי היושבת ראש, שלושה קטעים קצרצרים מדברים שכתבו ילדות נפגעות פגיעות מיניות בתוך המשפחה. הדברים מדברים בעד עצמם. חשבתי לנכון להביא גם את הדברים בשם אומרם.

אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי בית ואף לא חיים וגוף משלי. הוא לקח את הכל. זכרונו של אבא שלי נדחק לשוליים. אמא שלי הפכה לכלי בידיו וגופי ונפשי טמאים. נכון, רוב הדברים לא נעשו בכפייה, ואני יכולה גם להגיד, שאם הוא היה דורש יותר הוא היה מקבל. פעם אחת שאלתי אותו אם אנחנו מתנהגים בסדר, הוא אמר לי זה בסדר, אני לא אעבור את הקו האדום. כל כך רציתי שיהיה לי אבא, לא חשוב באיזה מחיר, עד כדי כך שאף על פי שהייתי בת 13.5 האמנתי וקיבלתי את תשובתו. העובדה שהוא יושב מאחורי סורג ובריח לא תפתור לי את בעיית החיים, אבל זה המעט שאתם מערכת המשפט יכולים לעשות למען הקורבן עצמו והרבה מאוד למען קורבנות שאולי לא יהיו קורבנות אם תואילו בטובכם להרתיע אותם קצת יותר.
קטע נוסף
אגב, הדברים ששמעתי על המשלת האישה לגוש בשר, תקשיבו היטב, זו ילדה נוספת שנפגעה מינית על ידי אביה.

והייתי לכלום, סתם גוש בשר ענק, כמו אלה התלויים על האנקול אצל הקצבים בשוק. כל כך הרבה קרעים ואני רק אחת. אני לא מסתכלת בחנויות של קצבים, גוש בשר ענק אחד היה פעם אני. תלויה על אנקול, נתונה לחסדי אחרים. לחלוטין תלויה חסרת ישע כל כך. ואז הנשמה עזבה את הגוף שלי, היא לא יכלה לעמוד בהשפלה. התעופפה לה מחוץ לחלון הקטן המסורג שהיה שם כל כך קרוב לתקרה. וכשהיא חזרה המון ימים אחרי, כל כך שמחתי, שלא שמתי לב כמה היא פצועה, כמה הנשמה פגועה. שוב אני מגלה את הקרעים שאיחיתי אז בנייר דבק, נייר דבק סתם מדביק ואחרי כמה זמן מתפורר. עכשיו צריך חוט ומחט לתפור בכאב ההחלמה, בכאב ההשלמה, בכאב של אבלות מאוחרת. תודה.
היו"ר יעל דיין
תודה לד"ר יצחק קדמן.

אני רוצה לציין שנמצאות ונמצאים אתנו כאן נציגים של ארגון משפחות הנשים הנרצחות, שאנחנו יושבים אתם בנפרד בנושאים שלהם. ותמיד הלב גואה מהשותפות שלכם למרות האובדן הקשה מאוד שסבלתם, אתם בכל זאת עוסקים במאבק של החברה כולה, כדי למנוע את הרצח הבא, כדי לתת זכויות לקורבן. וכל אחד מכם איבד את היקר מכול, ובדרך אלימה ביותר, עם אונס או בלי אונס, בצורה הקשה ביותר, ובכל זאת אתם באים הנה פעם אחר פעם ושותפים לנו כדי להגן על אחרים, כדי לקדם זכויות של אחרים, וכדי שאחרים לא יחוו את הכאב שלכם. אנחנו מאוד מעריכים את זה. אני רוצה לומר שהם גם שותפים לחוק זכויות הקורבן. למרות שהממשלה מתנגדת, והיא לא בדיוק מתנגדת, וגם לא מעניין אותי הפלפולים האלה - היא תומכת, אבל היא לא נותנת לנו להעביר את החוק בקריאה טרומית, כי היא לא נותנת בנו אמון. שלושים-ארבעים חברי כנסת חתומים על החוק, באנו שמא נחטוף משהו אחרי הקריאה הטרומית. שבע שנים אני עומדת בכל הסכם, על כל דבר שאמרתי - בסדר, תעשו ועדה, אני אחכה, תעשו עוד ישיבות, אני אחכה. תבדקו את ההתנגדות, תבדקו תקציבים, אני אחכה. יש חוקים שזה ארבע שנים וחמש ושש שנים כדי להשלים אותם. לא מקבלים את המלה שלי, לא מקבלים את המלה שלנו, וזה מחוקקים נכבדים מאוד, לא נותנים לנו. נאלצנו בכתב לומר שלא נביא את זה להצבעה היום, אלא רק נציג את זה לדיון ושאנחנו מתחייבים. איזו בושה. זו פעם ראשונה, ואני מצטערת זו ממשלה שלי, ואני חייבת לומר מלה על זה, משום שכאן יותר מדי אנשים תומכים והזכירו את זה. חוק זכויות הקורבן - חייב קורבן עבירה, גם עם ההגבלות שאני שמתי על עצמי לסוג עבירות מסויים, רק לסוג פשע, בלי סעיף הפיצויים, בלי כל פרק הפיצויים, שזה יחכה עד שתהיה הסכמת אוצר. וכל זה לא מאפשרים לנו להביא להצבעה היום. אני מקווה שהממשלה הזאת, ושר המשפטים - כי זה לא עבר לכל הממשלה, הסירוב נשאר במשרד המשפטים, ושר המשפטים, ומצאו דרך להגיד: אנחנו לא בדיוק מתנגדים לעקרונות של החוק. אנחנו מתנגדים שאתם תפתחו את החקיקה ונקים ועדה בינמשרדית לפני הקריאה הטרומית. ועדה כזו ועדה אחרת. לא מעניין אותי ועדות. את לינור אברג'יל לא מעניין ועדות, את הקליינטיות, הפציינטיות של ד"ר יצחק קדמן, לא מעניין אותן ועדות בינמשרדיות. את פרוייקט הליווי של מרכזי סיוע לא מעניין עוד ועדה בינמשרדית. אנחנו המחוקקים. החוק הזה הוא מקובל, החוק הזה קיים בארצות אחרות, הוא חוק מתקדם ומהפכני, תנו לנו לחוקק אותו. אנחנו נעמוד בכל התנאים של עיכובים וזמן ובדיקת תקציבים.

אני מבקשת שכל אחת שיכולה וכל אחד שיכול יפנו לממשלה לאפשר לנו להעביר את החוק בקריאה טרומית. עבדו על החוק הזה, זה לא מחטף, זה בושה להציג אותנו המחוקקים כמישהו שלא ראוי לאמון ותקום ועדה ורק אחר כך יעשו האחדת חוקים. אנחנו נדרוש בבית הזה להעביר את החוק הזה בקריאה טרומית, ונעמוד בכל הסכם שיתבקש עם משרד המשפטים כדי להמשיך את החקיקה.

אני מבקשת מיושבת ראש נעמ"ת ואקפיד על הזמן. אנחנו רוצים לסיים עד השעה אחת. אבקש שתי דקות. אנחנו שומעות אחת את השנייה ואחד את השני כל הזמן וזה באמת קטע הצהרתי. בבקשה.
חדוה אלמוג
רעיית הנשיא, הגב' ראומה ויצמן, פרקליטת המדינה, חברות כנסת, שותפות שלי לדרך מכל המקלטים, שותפות שלי לדרך מכל ארגוני הנשים ולא רק מארגוני הנשים גם מארגונים אחרים שעוסקים, ואחרונה חביבה יושבת ראש הוועדה חברת הכנסת יעל דיין, הייתי קוראת לה האישה הלא לאה, הבלתי מתעייפת ובלתי מתפשרת, תסתכלו על הכוח ועל העוצמה שיש בחדר הזה שבו היא מצליחה בסופו של דבר להביא את כולנו יחד, וגם אם יש לנו ביקורת אחד על השני לפעמים וזה בסדר וזה לגיטימי כי בסופו של דבר אנחנו רואות מטרה אחת מאוד ברורה. אני חושבת שהעבודה המשותפת של הוועדה יחד עם כל הארגונים באמת עושה את שלה. אני שמחה כאן שהיום גם הנהלת נעמת כולה יחד עם חברות נוספות מתוך התנועה, יחד עם יושבות ראש נעמת בארץ שהגיעו לכאן מכל הארץ כדי לכבד את הוועדה מתוך תפיסה שלוועדה הזאת יש חשיבות מאוד גדולה ואנחנו כתנועה, תנועת נשים רוצות לתת לה את הכוח ואת העוצמה כדי שבאמת היא תוכל לעשות את העבודה שלה. אני מעריכה שיעל קיבלה אתמול את הפקס שלי, אני פניתי אתמול, לאור כך ששמעתי שהממשלה מתנגדת להעברת החוק, לראש הממשלה וביקשתי ממנו בכל זאת שיאפשר להעלות את החוק ואני מבטיחה לך שלא נרפה מזה עד שזה יעלה.

כשמדברים על אונס מדברים על כך שאונס הוא שימוש לרעה ביתרון הכוח הפיסי שיש לגברים. ואונס הוא גם תזכורת אכזרית ומשפילה במיוחד לאישה על מעמדה כאובייקט מיני. וכשנשים מתנהגות בצורה מפתה ומוכנות לתת טובות מיניות בעבור אהבה או הגנה הן עושות זאת מכיוון שהן מתוגמלות יותר בעבור התנהגות זו מאשר בעבור עמדה עצמאית ובתוכה על דעותיהן. מסיבה זו נשים, אלפי נשים נמנעות מלהגיש תלונה כי הן פוחדות שלא יאמינו להן והן חוששות שמא הן תצאנה אשמות והן נבוכות והן חושבות שאולי יש להן סיבה אמיתית להתלונן, אבל הן מאשימות את עצמן והן חוששות מסטיגמה חברתית. אני רוצה לברך את לינור אברג'ל שהיה לה האומץ להוביל את המאבק ואנחנו גם בנעמת בעזרה ובסיוע וגם בעזרה האמיתית שלה כי בלעדיה שום דבר לא היה עוזר אם היא לא היתה רוצה באופן אישי ללכת ולהתמודד עם הבעיה שהיא כל כך כואבת. אונס הוא מעשה אלים וברוטלי ופגיעה נפשית מאונס היא זהה לפגיעה גופנית גם שנראית לעין כמו פציעה אנושה מכדור או מסכין. וגם אלה וגם אלה זקוקות לזמן ארוך מאוד אם בכלל כדי להירפא. והאפקט שלהם על חיי הנפגעות הוא מאוד קרדינלי. והחוק כבר הכיר בחומרה של פשעי אונס ותקיפה מינית וקבע שעבירות נגד גוף ונפש ואונס בכללן ישאו עונש כפול ויותר מעבירות נגד רכוש.

אמנם הכנתי פה אמירה לפרקליטות בנושא של השבוע של פסקי הדין וגם כתבתי מכתב לפרקליטת המדינה בבקשה שיערערו על קולת העונש שהיתה בחיפה, ואני מכאן מחזקת את ידייך אבל אני אומרת שאני מאוד שמחה שיש מישהו ששומר בסוף בקצה הפירמידה ומגיש ערעורים. אני חושבת שתחושת האין אונים שלנו, הרבה פעמים על כך שבערכאות הנמוכות אין עונשים ראויים וזה צריך להגיע לענישה ברמה הגבוהה ביותר, או להגיש ערעור, זאת עבודת השטח שהפרקליטות ממנה עם תפיסת העולם של החוק הכל כך מתקדמת צריכה להיות זאת שבאמת הולכת ותובעת ועורכת ימי עיון ומפגישה את השופטים עם נפגעות אונס ומפגישה אותם עם נשים מוכות ועם נערות שיראו בעיניים את הנזק הבלתי אפשרי לבטא ואני חושבת שד"ר קדמן נתן כאן תיאור כל כך מצמרר וכל כך כואב ובסוף כולנו צריכים לחשוב שאולי מחר זאת תהיה הבת שלנו, אולי זאת תהיה השכנה ואולי זאת תהיה אשתו של אותו מחוקק שכשהוא ישב בצד אחר של המתרס הוא לא כל כך חשב, או אולי אני ארחיב ואומר גם של השופט. כי כשפעם אחת זה יבוא לבית הפנימי שלנו כל אחד בבית הפנימי שלו - זווית הראייה תשתנה.

יש חשיבות מאוד גדולה לעסוק בעניינים האלה גם של אותם דברים שאמר פרופסור גרוס על הנושא של הענישה, גם של ד"ר קדמן. אנחנו מדינה מאוד מתקדמת בחקיקה שלה, באכיפה שלה ובהטמעה של הערכים האלה לכל אורך החברה מלמטה על למעלה עדיין לא הגענו לזה.

נעמת שוקדת בימים האלה על הצעת חוק חדשה בנושא הסטוקינג, או מה שנקרא בעברית הטרדה מאיימת, ולאחרונה מתבררים יותר ויותר מקרים שגברים מתבייתים על נשים מסויימות כמו על טרף, הם עוקבים אחריהן בגילויי אהבה כביכול שהם למעשה רכושנות וצורך להכניע ומובילים לאונס ולפעמים לרצח, כמו שלצערנו קרה במקרה האחרון בקיבוץ נען של שני לבינגר זכרונה-לברכה. הצעת החוק הזאת שנמצאת על המדוכה תגדיר את המעשה, את הסכנות שלו ותתבע הטלת עונשים כבדים למניעתו. קבלת החוק הזה, כמו הפיכת עונשי המינימום על מעשי אונס ותקיפה מינית למחייבים ומרתיעים, אלה הדברים שנדרשים.

צריך לעסוק באופן אמיץ פתוח ואינטנסיבי בחינוך מיני במוסדות החינוך שלנו. מאות שנים של צביעות ושל התחסדות ושל סודיות מחייבים מתן הכשרה מיוחדת לאנשים שילכו להסברה וחינוך. ושמענו פה את דבריה של הד"ר גרץ על אותו יחס ששמים לנו את הכל מול הפנים אנחנו נדהמות.

אני קוראת לממשלה לאמץ את ועדת מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, עשו את כל הוועדות. אני חושבת שזאת אחת הוועדות הטובות ביותר שהיו במדינת ישראל בנושא הזה. ואני קוראת לממשלה לאמץ אותה כלשונה ופשוט להקצות את המשאבים. ובמקביל אני מחזקת את ידיה של פרקליטת המדינה על התכנית שהיום שמעתי והקשבתי לה וקראתי אותה ואני אומרת שאין שום דבר שהוא יכול להיות נקודה אחת. אנחנו צריכים להסתכל על הבעיות האלה כמערכת חברתית שהיא בעיה של החברה כולה ולא רק שלנו. תודה רבה.
היו"ר יעל דיין
אני מאוד מבקשת, מאוד לא נוח לי בנושאים כל כך חשובים להגיד תודה רבה ולהעביר לדובר הבא, אבל זה בהחלט על חשבון הדובר או הדוברת הבאה. וזה גם לא מאפשר לי להודות להרבה מהאנשים שנמצאים כאן כי יש כאן אנשים שעוסקים יום ולילה בעבודה כולל נציגות של נעמת ואני מבקשת לעסוק בנושא שלפנינו. בענין סטוקינג נקבעה ישיבה מיוחדת, יש הצעת חוק שלי שנמצאת בעיבוד, יש התנגדויות ואנחנו יושבים על זה בנפרד. לא נחיל את כל הנושאים היום.

יושבת ראש אמונה, רחל סילבצקי, בבקשה.
רחל סילבצקי
יושבת ראש הוועדה, יעל, רעיית הנשיא, נציגות הפרקליטות וחברות כנסת וקהל, אני לא אגיד את כל השמות כי אין לי את הזמן. גם בציבור הדתי הצורך בטיפול בנושא של אונס ואלימות קיים. אלימות קיימת והיא מדווחת היום. אמונה פותחת מקלט בקרוב וכבר עכשיו מטפלת בקורבנות. אני רוצה להגיד פה בצורה חד משמעית, ההלכה היהודית מתנגדת חד משמעית לאלימות ואונס, ושלא יביאו את ההלכה להגנת האנס והגבר האלים, כי ההגנה הזאת לא קיימת. חופש ביטוי נמצא בתלמוד זה קצת כמו הכנסת כל אחד אומר את מה שהוא רוצה, אבל להביא דעות של יחידים כאילו זאת הלכה פסוקה זה מה שנעשה כאן היום לפניי. זה כמו להגיד שכל נאום בכנסת זה חוק. מה שקובע זאת ההלכה הפסוקה ומה שקובע היום זאת ההלכה האורתודוכסית הפסוקה של היום. אני חוזרת ואומרת: מה שקובע היום זאת ההלכה הפסוקה, ומה שקובע זאת ההלכה הפסוקה של היום בחיים האורתודוכסים ולא דעות של יחידים בתלמוד לפני אלפי שנים. גם שם היו כבר כמה שוביניסטים, לא חסרים לנו גם היום כמה כאלה בחברה הדתית וגם בחברה החילונית.

אונס של בעל לאשתו אסור מכל וכל בהלכה. הוא אמור להתגרש ממנה אם היא לא רוצה אותו. ואם הוא אינו עושה זאת אז הוא מקבל עונש משמיים. לבן אדם דתי זה לא עניין של מה בכך, הוא מאמין בזה, הוא דתי. הם אמורים לחיות חיי שיתוף. והמלה קניין כמו חצי הלכסיקון המשפטי בעולם הזה, הפירוש שלה אינו הפירוש היום יומי של המלה. אסור בהלכה לגבר סתם לקחת אישה בנישואין. הוא אמור והוא חייב להבטיח לה ביטחון וגם כלכלה ואם היא מסכימה הוא יכול לקיים אתה חיי אישות ולהתחתן אתה. זה המובן של המלה. מעניין שהבית היהודי, לאו דווקא הדתי או החילוני, מתפרק עכשיו בדורות האלה ובאלפי השנה שהבתים היו דתיים ושומרי הלכה המשפחה היהודית החזיקה את העם הזה מהתפרקות וגם המשפחה היהודית היתה לתפארת ולדוגמה בתרבויות אחרות.

ולנושא של היום. כל אישה בחדר הזה וכל אישה בכלל חווה בנפשה את האונס של רמת השרון ואת האונס של יערות הכרמל ואת האנס הדתי ואת כל הדברים שאנחנו חווינו ועברנו וראינו בעיתון בתקופה האחרונה. המבצעים הם הרבה פעמים נערים שהתחנכו פה, נולדו פה, התחנכו אצלנו, עברו את מערכת החינוך שלנו. לכן אני מביאה מסר קצר זה לכל מי שעוסק בחינוך או בחברה או בסיוע: אין ניטרליות בחינוך. היעדר מסר הוא מסר מאוד ברור למי שמתבגר. ואנחנו צריכים להחליט אם המסר שלנו הוא של שבטי כנען הקדומים, של סדום ועמורה או של הר סיני. אני מציעה שנחליט על הר סיני, כי מאוד פשוט מה שכתוב בספר דברים על מקרי אונס. מאוד פשוט ומאוד קצר. כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה. אין סלחנות ואין חיפוש אחרי מה שאפשר להבין בגיל צעיר. אישה שאינה יכולה לצעוק או להגן על עצמה, במקרה כזה הגבר אשם, זו ההלכה. ואני מקווה שתצא מפה קריאה לא לחפש תירוצים וסיבות, וחס וחלילה לא במסורת לאלימות ולאונס, אלא שייצאו מפה חוקים חדשים קשים ולא מתפשרים לגבר האלים. תודה.
אמנון אביעד
יעל, אפשר לתת רשות הדיבור גם לגברים, או רק להקשיב?
היו"ר יעל דיין
אתה הוזמנת, וכמו חברות הכנסת הנכבדות שמקשיבות, וכמו רוב הנשים, היום רק תקשיב. בסדר, תעזוב במחאה, זאת לא הפעם הראשונה.

בבקשה, עו"ד מאירה שגב, יושבת-ראש המחלקה למעמד האישה בויצ"ו.
מאירה שגב
אני מצטערת שנפלתי על הסערה הזאת, אבל אשתמש בה בתור הדגמה לזה שאנחנו בנושא הזה צריכים להיות ביחד ולעבוד ביחד. הנושא של אלימות, ואלימות כנגד נשים ואונס בפרט, שזאת אחת הדרגות הגבוהות ביותר של אלימות כנגד נשים, למעט רצח, זה נושא ששייך לכל החברה וכולם צריכים להתגייס ובזה אני מתחברת אליך. רצח זו הדרגה הגבוהה ביותר, גם בענישה.

יעל, אני אקצר, למרות שיש הרבה דברים חשובים להגיד, אני לא אגיד. אני רוצה לקחת מזמני ולהודות לוועדה למעמד האישה. אני כבר מספר שנים בדיונים של הוועדה למעמד האישה. אנחנו בויצ"ו שותפים לחלק גדול מהחקיקה, ואני חושבת שנעשית עבודת שטח נהדרת בנושא. בהחלט את יעל ללא לאות וועדה ללא הפסקה. כל הזמן יש דיונים. לפעמים אנחנו אומרות רגע הפסקה, אין הפסקה. הוועדה יושבת. יש שינוי אדיר במודעות ובנושא של מעמד האישה. תודה על כך, יעל.

אני רוצה ללכת לשורה התחתונה, מה אני מבקשת, כי בנושא של אונס נאמר הרבה. אני מבקשת שהנושא של אלימות, ואלימות כנגד נשים ואונס, יוכרז כנושא של חירום לאומי. ולהתחבר למה שגברת ארבל אמרה, בואו ניקח מספר חודשים ונראה מה נעשה. מצד אחד נעשה הרבה. יש ועדה בינמשרדית. יש לנו מה שנקרא "פוליטיקלי קורקט" כולם מדברים – ותסלחו לי שאולי נשמעת מזה נימת ביקורת – כולם מדברים בכנסת. כשיש נושא של אלימות, הוועדה מפוצצת, אבל כאשר יושבים על תקציבים, לא ראיתי – לא זזה אגורה מכאן לשם. נעשים הרבה דברים חשובים בנושא האלימות כנגד נשים – מקלטים, קווי חירום, אבל האלימות הולכת וגוברת. אני בשטח רואה את המצוקה התקציבית האדירה והכספים שהיו זורמים לנושא האלימות, היו יכולים לפתור בעיות הן במערכת המשפט, הן במערכת הטיפולית. למשל, הנאנסת, מה ההישג הגדול של הנאנסת, בסך הכל? שהתוקפן יורשע? זה הדבר היחיד שאנחנו רוצים? מה עם הטיפול בנאנסת, מה עם המניעה? כשאני מדברת על חירום, אני מדברת על תקנים, על טיפולים, על תקציבים.

עוד נושא חשוב אחד שגם קשור לחירום – נושא החינוך. אנחנו כרגע עוסקים בעזרה ראשונה. ארגוני הנשים התגייסו בעזרת המדינה לנושא של מקלטים, למרכזים, לנושא של עזרה ראשונה, אבל כדי שהמערכת לא תקרוס, בגלל נושא האלימות, אנא התחילו והשקיעו כספים ומאמץ וכסף בנושא החינוך. אני רוצה להעלות הצעה, שהנושא של אלימות יהיה גם בשנה הבאה הנושא המועדף בבתי הספר. נראה לי שלא נעשה מספיק בנושא של החינוך. אנחנו בויצ"ו עובדים במערכת החינוך עם סרט שהפקנו בנושא סימני אלימות מוקדמים בתקופת החיזור. אני רואה את האפקט העצום שהסרט הזה עושה גם בנושא של אונס, שאישה תלמד לא להתבייש בגוף שלה, לדעת איפה לשים את המחסומים, לדעת שזאת לא אשמתה מה שקרה לה. חשוב מאוד לחנך ואז בהחלט גם תהיינה יותר תלונות בנושא.

אני מסיימת, למרות שיש הרבה מה להגיד. אנחנו הפקנו סיכות לנושא של יום האלימות, ומעבר לסיכות האלה, היד שאומרת די, עיצרו, אנחנו לא רוצים עוד, הפסיקו את האלימות. אני מבקשת שתענדו את הסיכות האלה כמעין התחייבות אישית של כל אחד ואחד מאיתנו לעצור את האלימות. תודה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה על הסיכה, כשם שתודה רבה לנעמי גרץ על הספרים.

אירית אומנית, יושבת-ראש פורום מנהלות המקלטים לנשים מוכות ויושבת-ראש מקלט חיפה.
אירית אומנית
אני מבקשת לייצג את כולנו ולא רק את המקלט המסוים שבראשו אני עומדת. אני מבקשת להזכיר לכולנו שנשים מוכות נאנסות על-ידי בני זוגן באופן קבוע כחלק מהפעלת הכוח והשליטה עליהן. בהומור שחור, שאנחנו זקוקות לו לפעמים במקלטים, אני קוראת לזה סינדרום מרלון ברנדו, על משל הסרטים שעליהם כולנו גדלנו פעם. אני רוצה להצהיר שלא קיימת אישה שרוצה שיפצו אותה על הפנס בעין במעשה מין. נשים מוכות הן נשים שנאנסות על-ידי בני הזוג שלהן חדשים לבקרים.

לרגע אחד, בכל זאת, כיושבת-ראש פורום מנהלות המקלטים, אני רוצה להודיע שהמקלטים הגישו בקשה לשר האוצר לתוספת של 9 מיליון שקלים ל-12 מקלטים, כולל הקמת שני מקלטים נוספים. עד כה נתקלנו בסירוב. אני חושבת שכדאי שהוועדה תדע את זה. ב-8 בדצמבר כל צוותי המקלטים יתייצבו - וישמחו לקבל את מקלטכם - לפתח ביתו של ראש הממשלה בירושלים כדי למחות על שלמשל הילדים במקלטים לא נחשבים לילדים בסיכון ולא מתוקצבים בסל השירותים שלהם לנושא הילדים.

בנושא זכויות הקורבן. כמו שבנושאים אחרים הפרלמנט הזה הוא מהמתקדמים בעולם, בנושא זכויות הקורבן אנחנו מהמפגרים שבמדינות המערב. ובנושא מרכזי סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, אני שמעתי במו אוזניי את שר האוצר מבטיח שמרכזי הסיוע יתוקצבו החל משנת אלפיים ב-75% מתקציבם. אני מקווה שזה לא עוד אחת מההצהרות שלא ימומשו.
אני מודיעה שאנחנו כאן - כל ארגוני הנשים האמיצות החזקות ובעלות הדעה שבינינו - נעמוד מאחורי מרכזי הסיוע והמקלטים ונדרוש את מה שמגיע לנו בזכות עשייתנו רבת השנים וידיעתנו המקצועית את הנושאים. שוב, יעל, תודה רבה.
רעיית נשיא המדינה ראומה ויצמן
אני נפרדת מכם. אירית, אני הייתי אצלך במקלט והייתי בעוד מקומות ובאמת כל הכבוד. כל הכבוד גם על המיפגש. תודה רבה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה.

אני מצטערת, מיותרות לגמרי כל ההערות על ניהול הישיבה, מי כן מדברת ומי לא מדברת. אני עוברת את זה בכל ישיבת ועדה. לכולם יש טענות. אני מתנצלת מראש. הוועדה הזאת מתנהלת מול קשיים עם קהל גדול ונרחב עם ניסיון שכולם יהיו מיוצגים בה ואת הערות הביקורת אני אקבל אולי בסוף הקדנציה, ולא כל פעם מחדש. אף אחת לא יוצאת מכאן עם כל תאוותה בידה.

טל קורמן, מנכ"ל ארגון מרכזי הסיוע, שלוש דקות, בבקשה.
טל קורמן
בתקופה עד ספטמבר 1999 הגיעו למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ברחבי הארץ 12,109 פניות, מתוכן קרוב ל-5,000 נשים שנפגעו מתקיפה מינית ודיווחו על כך לראשונה למרכזים בשנת 1999. עד סוף השנה ההערכה שלנו היא שלמעלה מ-6,000 נשים יפנו למרכזים. ההערכות ברחבי העולם המערבי מדברות על כך ששיעורי הדיווח בגין תקיפה מינית הם סביב ה-10%, כך שניתן לומר שבישראל מתרחשים מדי שנה 60,000 מקרים של תקיפה מינית. נשים שבעקבות תקיפה מינית חייהן לא ישובו להיות כשהיו לפני התקיפה. אלה נשים שהעדות היחידה למצוקה שלהן - למעשה נשים וגברים מכל מגזרי האוכלוסייה - היא במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.

אני כאן היום באופן ספציפי כנציגת מרכזי הסיוע ובאתי לבית הזה, בית המחוקקים, כדי לתבוע את עלבונן של כל אותן נפגעות תקיפה מינית בשני תחומים. תחום המימון והתקצוב של הטיפול בנפגעות תקיפה מינית שניתן היום באופן ייחודי על ידי מרכזי הסיוע, ותחום של זכויות קורבנות עבירה שהוזכר פה גם קודם שיש ניסיון שיהיה מעוגן במסגרת הצעת חוק שנוסחה לראשונה על-ידי קואליציה של הארגונים למען קידום זכויות קורבנות עבירה, וההצעה הזאת מובלת על-ידי חברת-הכנסת יעל דיין.

המספרים מוכרים. כל אישה שלישית עוברת תקיפה מינית במהלך חייה. נכון להיום, הממשלה מכירה בעבודה שנעשית על-ידי מרכזי הסיוע, והביטוי השגור הוא עבודת קודש, יישר כוח. כאשר גם עבודת קודש זקוקה לכסף בשביל להמשיך להתקיים. האמירה: הנושא חשוב, אבל אין כסף, לא יכולה להיות מקובלת עלינו. התהליך הוא ברור. תקציב המדינה מוגבל, מה שמחייב אותנו לקבוע סדר עדיפויות לאומי וחברתי. הנוסחה היא פשוטה. נושא יותר חשוב מקבל יותר כסף, נושא פחות חשוב מקבל פחות כסף. נושא לא חשוב לא מקבל כסף. לכן: "הנושא חשוב אבל אין כסף" – זו סתירה פנימית שאנחנו לא מוכנות לקבל אותה יותר.

הכסף נמצא. הוא נמצא בחסכון האדיר שמרכזי הסיוע חוסכים לרשויות הרווחה, בריאות הנפש, החינוך, אכיפת החוק. הכסף הזה שם. רק צריך לקחת אותו ולתת אותו לנו בחזרה.

מאותה נקודת מוצא אני רוצה להוסיף שתי מלים בנושא של הצעת חוק זכויות קורבנות עבירה. אני מדברת על הצעת חוק במתכונת הרחבה שלה שאנחנו הצענו במסגרת הקואליציה. לקורבנות תקיפה מינית, שהן חלק מאוכלוסיית קורבנות העבירה במדינת ישראל, נכון להיום אין שום סטטוס. אין להן סטטוס במהלך ההליך הפלילי, אין זכויות שנגזרות מהאין סטטוס הזה לקבל ליווי, ייצוג, סיוע, טיפול נפשי וגם פיצוי על כאב וסבל, על אובדן כושר עבודה ועל כל מה שנגזר מהטראומה בעקבות העבירה שבוצעה כלפיהן.

איגוד מרכזי הסיוע, יחד עם שורה ארוכה של ארגונים לזכויות אדם, וארגונים שנותנים סיוע לקורבנות עבירה, יזם הצעת חוק לזכויות קורבנות עבירה, שמדברת על הסטטוס הזה ועל כל הזכויות שנגזרות ממנו. התבשרנו שהממשלה מתנגדת להצעת החוק, ועד כמה שידוע לנו הנימוק הראשוני הוא הנימוק התקציבי. שוב, הנושא חשוב, ואין כסף.

לצערי, הנימוק התקציבי בהקשר הזה מגלם ראיה מאוד צרה של הדברים, כי הכסף נמצא - - -
היו"ר יעל דיין
סליחה, זה לא מדויק, ההתנגדות מנומקת בכמה תחומים. אנחנו לא מקבלים את ההתנגדות, ולא נדון כאן בפרטי הצעת חוק.
טל קורמן
אתייחס לנושא של הצעת החוק בהיבט התקציבי שלה.
היו"ר יעל דיין
את יכולה להתייחס, אבל זה לא מה שמעכב כרגע את ההצבעה על החוק.
טל קורמן
יכול להיות. נכון שנקודת המוצא של הצעת החוק היא כבוד האדם וזכויות הפרט, אבל גם יש הרבה מאוד יתרונות מערכתיים שיכולים לצמוח מתוך הצעת החוק הזאת. ולכן נכון להגיד שהכסף נמצא אבל הוא רק מושקע בקמפיין שעורכת משטרת ישראל כדי להגביר את אמון הציבור במערכת במקום בכוח אדם שיעשה את הקשר בין קורבנות עבירה לבין מערכת אכיפת החוק. אותו הדבר לעניין הכסף שנמצא במשרד המשפטים רק שהוא מושקע במחלקה שמטפלת בעררים של קורבנות במקום לטפל באותו קשר מבורך שימנע את העררים האלה.

אותו הדבר – הכסף הזה בפגיעה ארוכת טווח נמצא בביטוח הלאומי שמשלם לנשים נפגעות תקיפה מינית שנפלטו ממעגל העבודה, בלשכות לבריאות הנפש, בלשכות הרווחה, במערכת החינוך שמטפלת בילדים של אותן אמהות, במקום להשקיע את הכסף בטיפול נפשי לאותה נפגעת בסמוך לאחר הפגיעה ולהרוויח לטווח ארוך.

אני רוצה לסכם את הכל במשפט: "הנושא חשוב אבל אין כסף" - לא מקובל עלינו, ואם הנושא באמת חשוב אז צריך למצוא את הכסף. תודה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה. מיותר לציין כי כולכם כבר הייתן ברוב הישיבות שלנו. אנחנו יושבים בנפרד, ללא לאות, גם בנושאי תקציבים, גם בנושאי חינוך, גם בנושאי חקיקה כמובן וגם בנושאים ספציפיים שכל אחת מכן מוזמנת, מגיעה, ומציגה את העמדות שלה. אני רוצה לציין שנמצאות כאן, כולל מארגונים, נשים שלא יגיעו לרשות הדיבור. אני מודה למקלט בהרצליה, לרות רזניק שהיא האמא של האמא של תפיסת המקלטים של כולנו, ואיתה גברת גלעדי וכל הצוות שאירח אותנו. אני מתנצלת, נמצאת כאן ד"ר יוספה שטיינר שנבחרה כיושבת ראש הוועדה המייעצת של הרשות לקידום מעמד האישה. ראיתי את נעמי לירן, יושבת ראש הרשות, ומרי חדייר - הרשות הממלכתית לקידום מעמד האישה, זה לא תחליף לראש הממשלה שנמצא בלונדון, אבל בכל אופן זה חלק ממשרד ראש הממשלה. ד"ר פנינה הרצוג, הרבנית איילה גליקסברג, נדיה חיל'ו נציגת השלטון המקומי, נציגות מועצת שדולת הנשים. רציתי לתת לכן לסיים במשפט כי ראשי ארגונים דיברו. אני רק מקדימה ואומרת שכל אחת מהיושבות כאן גם מייצגת, גם עושה עבודת שטח, גם לעזר לנו. הכל פנים מוכרות, אני לפחות מזכירה את הנוכחות, וזה לא פעם ראשונה, לא פעם אחרונה שאנחנו נפגשות, ואני מתנצלת על היעדר הזמן שקורה לנו תמיד. אף חברת כנסת, אף חבר כנסת – והיו כאן רבים - לא דיבר היום כדי לאפשר למקסימום הדוברים, הם ידברו במליאה. אני אתן רשות הדיבור לחיה ג'משי משדולת הנשים, שני משפטים, כפי שראית הזמן הולך ומצטמצם, ואחר כך אנחנו נסיים.
חיה ג'משי
אדבר בקצרה. כמו רבים ואחרים שיושבים פה, אני חושבת שנושא האלימות הוא אחד הנושאים החשובים בחברה הישראלית, ואני מרגישה תסכול במיוחד כששדולת הנשים יוזמת בנושא פרוייקט הליווי, ושנתיים מנסה בכוחות רבים להרים אותו, להפיץ אותו ושהוא יהיה פרוייקט נחלת כל המדינה, ואנחנו נאבקים על כך שהפרוייקט ימשיך. דובר פה הרבה על החשיבות של הליווי הזה, על החשיבות שתהיינה לנשים האפשרות, לא הייתי אומרת להחזיר לעצמן את הנשמה האבודה, אבל לפחות את הכבוד ולעמוד על זכויותיהן, זה מה שפרוייקט הליווי עושה. אני חשה תסכול משום שההרגשה שלי שארגוני הנשים הן אלה שנלחמות. לעומת זה, אני לא רואה מצד המדינה, מצד הממשלה נכונות לקחת על עצמן את הפרוייקט הזה, להוביל אותו, להפיץ אותו בכל המדינה. אני חרדה לכך שבשנה הבאה לא נוכל להמשיך עם הפרוייקט שלכל דעת הנואמים פה הוא פרוייקט כל כך חשוב. אין לנו תקציב לשנה הבאה, פרקליטת המדינה. זה המצב. לכן אני אומרת שאני מרגישה תסכול, כי אני רוצה שהמדינה תיקח על עצמה פרוייקט כל כך חשוב, ולא רק שזה יהיה נחלת ארגוני הנשים. נושא האלימות הוא נושא חשוב, וכדי שאישה תעמוד ותוכל להגיע לידי עדות - פרוייקט הליווי זה חלק מהעניין.

אני קוראת כאן מעל הבמה הזאת, שפרוייקט הליווי חייב להמשיך, הוא חלק מהמאבק שלנו באלימות. הוא נתינת כבוד לאישה, נתינת הזכות שלה לעמוד על זכותה, וזה פרוייקט חשוב מאוד כמו כל דבר אחר, ואני מאוד מקווה שהוא יהפוך להיות חלק מפרוייקט חשוב לא רק בעיני ארגוני הנשים. תודה רבה.
היו"ר יעל דיין
אני רוצה לציין שלמרות שהיו שמועות בשעתו שהוצע לעדנה ארבל להיכנס לממשלה, וגם דובר על תפקיד כזה או אחר, גם על שר האוצר - עדנה ארבל היא פרקליטת המדינה, היא לא הכתובת לתקציבים, היא תומכת בנו מאוד בנושאי תקציבים כל אימת שהנושא עולה.

אני רוצה לומר שיש כאן קצת התפכחות של הרבה מהארגונים. אני לא באה בטענות, אבל אתם ניהלתם בנאיביות מסויימת מה שנקרא מגעים ישירים עם האוצר ועם הממשלה, וקיבלתם הבטחות. אני הצעתי את התיווך שלנו בוועדה משותפת של ועדת הכספים ושל הוועדה לקידום מעמד האישה, ולעשות את זה בצורה מסודרת, כמו שהכנסת יכולה לעשות בעניין תקציב, ואמרתם: אין צורך, שר האוצר הבטיח לי, ראש הממשלה הבטיח לי, הכל מסודר, יש לנו הבטחות והכל יהיה בסדר. עד שפורסם ספר התקציב. אז בבקשה, כל מי שיש לו תביעות תקציביות, אנחנו הכתובת יחד עם ועדת הכספים. הבית הזה צריך לאשר תקציב, הבית הזה רושם הסתייגויות לתקציב, וכל הפלירטים של ההבטחות למיניהן המזדמנים עם שרי ממשלה כאלו או אחרים, כל הכבוד לזה, אבל אתם לא תראו בהכרח את הצ'ק שבא יחד עם ההבטחה. גם לצורך זה אנחנו הכתובת.
מיכל יודין
80 מיליארד שקל יושבים ברזרבה של הביטוח הלאומי שנותן הלוואות למשרד האוצר.
היו"ר יעל דיין
סליחה, מיכל, אני לא סיימתי. אני רוצה להגיד שלום ותודה רבה לפרקליטת המדינה. אין שום סיבה להפרעות האלה, אין שום סיבה להתערבויות האלה. גם אני יודעת איפה יש כספים, ואיפה אין כספים. אני לא מוסמכת, ואת בוודאי לא מוסמכת להודיע לקחת מכאן ולהעביר לשם. כדאי שניתן את דעתנו גם על הלחם וגם על המצוקות, וגם על העוני, כי אני לא בטוחה שאפשר להפריד לגמרי בין הדברים ולומר: אלימות תהיה בכל מקרה, אלימות יש גם אצל עשירים. מצוקה היא תרומה לא קטנה - ורעב בוודאי - למערכת אלימות.

אבקש מחברת הכנסת זהבה גלאון שחזרה, חברות כנסת אחרות לא דיברו, אבל מאחר ואת כאן, שורה אחרונה. אחרי דבריה של זהבה יש לנו כאן הצגת יחיד. אני לא אוכל להיות נוכחת בהצגה. שמעתי קטע קטן ממנה הבוקר אצל דליה יאירי, ואני מוכרחה להגיד שאת מסכת הבכי שלי התחלתי כבר בשידור של הבוקר. אני ממליצה שתישארו ותצפו בה. היא תיערך פה. ההצגה נקראת – "אמא מותר לבכות" – הנושא הוא אלימות במשפחה. כתב וביים צבי ירון, משחק - אסנת יקותיאלי. זהבה, בבקשה.
זהבה גלאון
אני רוצה להתנצל שלא הייתי בחלק החשוב של הדיון, נאלצתי לעזוב לטובת ועדת הכנסת לדיון בנושא הסרת חסינותו של חבר הכנסת אחמד טיבי שלא הוסרה בינתיים, ולא יכולתי שלא להיות שם בתור חברת ועדה.

אני רוצה לברך את יושבת ראש הוועדה, גם על היוזמה הזאת וגם על העבודה המתמשכת כל הזמן בהעלאה בקידום ובחקיקה למודעות, לאכיפה, לכל מה שרק אפשר להעלות על הדעת.

אני רוצה לומר רק משפט אחד. אני לא יודעת כמה מכם או מכן תהיינה היום אחר הצהרים בדיון במליאה, אני רוצה רק להצטער שהממשלה לא תומכת במרבית, אם לדייק, או בכל הצעות החוק שיועלו היום אחר הצהרים לדיון, כולל בהצעה שלי של קביעת עונשי מינימום על אלימות במשפחה.

כפי שגם נאמר בדבריה של חברת הכנסת יעל דיין, יש פער גדול מאוד בין פסקי הדין של שופטים ובסופו של דבר בין גזרי הדין, וגם שופטים הם רק בני אדם, וגם הם מפנימים את הנורמות של החברה שבה אנחנו חיים, ולצערי אנחנו נזדקק לאכיפה על ידי חקיקה. אני מאוד מקווה שהממשלה תחזור בה ותשקול מחדש. אני מתכוונת לערער לגבי כל הצעות החוק שיועלו היום במליאה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה. לפניכם הצגת יחיד "אמא מותר לבכות" בנושא אלימות במשפחה. כתב וביים צבי ירון, משחקת אסנת יקותיאלי. אני חוזרת ומזכירה את התערוכה שתוכלו לראות עוד פעם ביציאה. התערוכה: כשאת אומרת לא - את מתכוונת.

הישיבה ננעלה בשעה 13:25

קוד המקור של הנתונים