פרוטוקולים/עבודה/4164



3
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
4.12.2001

פרוטוקולים/עבודה/4164
ירושלים, ב' בטבת, תשס"ב
17 בדצמבר, 2001

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי




פרוטוקול מס' 413
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, י"ט בכסלו התשס"ב (4 בדצמבר 2001), שעה 11:00

ישיבה חגיגית לציון היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, והענקת אות "בזכות".

חברי הוועדה: דוד טל - היו"ר
תמר גוז'נסקי
אילן גילאון
אבשלום וילן
נעמי חזן
אופיר פינס-פז
מוסי רז

סילביה לזוביק - מנכ"לית ארגון "בזכות"
השופט בדימוס צבי טל - יו"ר המועצה הציבורית של ארגון "בזכות"
מנדי לייטון - חברת הנהלת "בזכות"
ג'וני ג'השאן - פעיל בחברה הערבית לקידום זכויות
של אנשים עם מוגבלות
צביאל רופא - מקים ארגון התמודדות - נפגעי נפש למען נפגעי נפש
דקל שיקרצי - שחקן בהצגה "מלאך עם תסמונת דאון"

שירלי אברמי

אסתר מימון








ישיבה חגיגית לציון היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, והענקת אות "בזכות"

כבוד היושב-ראש, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כבוד השופט, חברי כנסת, חברות כנסת, חברת הנהלת ארגון בזכות, קהל נכבד, עברו תשע שנים מאז קבע האו"ם את ה-3 בדצמבר כיום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. מטרת היום היא חיזוק המחויבות של הקהילה הבין-לאומית לקידום השילוב של אנשים עם מוגבלות בחברה, בכל תחומי החיים.

בטקס שנערך לפני שנה לציון יום זה אמרתי כי יום זה אינו יום חג, אלא יום של חשבון נפש. חשבון נפש שעל החברה הישראלית לעשות יומיום, שעה שעה. באותו מעמד ציינתי גם, שלעתים קרובות לא המוגבלות היא המונעת מאנשים השתתפות פעילה בחיי החברה, אלא דווקא מחסומים שהחברה והסביבה מציבות בפניהם. הוספתי ואמרתי שבמדינת ישראל אין אפילו אוטובוס נגיש אחד לאנשים המתניידים בכסאות גלגלים, שבנייני ציבור אינם נגישים, שאנשים עם מוגבלות שכלית ונפשית עדיין חיים במוסדות ובבתי-חולים הפסיכיאטריים, הנמצאים מחוץ לקהילה.

היום, שנה אחר כך, אנחנו עדים לשינויים משמעותיים שהתרחשו: אוטובוסים ראשונים עם רמפה לאנשים המתניידים בכסאות גלגלים נכנסו לשימוש. למרות שדרוש עוד מקצה שיפורים, אנחנו בתחילתו של תהליך חיובי.

שר העבודה והרווחה הקים מועצה מייעצת לקידום מעמדם של אנשים עם מוגבלות שכלית בקהילה. חוק שיקום נכי נפש נכנס לתוקף, ולאחר מאבק עיקש, אף זכה לתקצוב. הוגשה תביעה ראשונה לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשמה של עובדת שפוטרה בגלל מוגבלות בשמיעה. למרות שהישגים אלה נאים, הם נראים לעתים כטיפה ביום. זאת בגלל אפליה רבת השנים ובגלל המצב העגום שנוצר כתוצאה מהאפליה הזאת.

אכן, הדרך להשגת שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות עדיין ארוכה. אסור לנו לעצור אפילו לרגע, ועלינו להמשיך ולפעול. אין מקום מתאים יותר לעשיית חשבון נפש מאשר בבית זה, בית המחוקקים. כאן נקבע הבסיס החוקתי לזכויות אדם בכלל, ולזכויות של אנשים עם מוגבלות בפרט. נושאים הקשורים לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות נידונים בוועדות רבות בכנסת.

המהלך החקיקתי, המשמעותי ביותר, היום הוא קידום הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון. ההצעה דנה, בין היתר, בזכותם של אנשים עם מוגבלות לנגישות, לחינוך ולחיים בקהילה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולקרוא מעל במה זו ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד טל, לחתור להשלמת הליכי החקיקה במהירות האפשרית. רק קבלת כל הפרקים בהצעת החוק תבטיח שוויון זכויות אמיתי לאנשים עם מוגבלות, החיים בישראל.

המחויבות שלך, חבר הכנסת טל, לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, מוכרת לנו זה שנים, ואנו בטוחים שיחד נוכל להשלים את המהלך.

הפרק הראשון של הצעת החוק, שנדון בימים אלה בוועדה, הוא פרק הנגישות. לפרק זה חשיבות מיוחדת במדינה, שבה רוב המקומות הציבוריים והשירותים הפתוחים לכלל הציבור אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות, שנגישות למידע עבור אנשים עם מוגבלות חושית ושכלית עדיין אינה עניין של שגרה.

אני פונה אל חברי הכנסת ואל נציגי המשרדים השונים לדאוג לכך שפרק הנגישות יהיה מקיף ביותר ויענה על הצרכים האמיתיים בשטח. רק כך נוכל להבטיח שהמחסומים הפיזיים, העומדים היום בין אנשים עם מוגבלות לבין החברה, יוסרו.

לסיום, הרשו לי לצטט, דווקא בימים קשים אלה, מדבריה של פרימט רוט. פרימט רוט היא עיתונאית המפרסמת כתבות בנושאים הנוגעים לאנשים עם מוגבלות. פרימט רוט היא גם אם לבת עם מוגבלות קשה, היא גם אמה של מלכי רוט, זכרונה לברכה, שנהרגה בפיגוע מחריד במסעדת "סבארו" בירושלים, ב-9 באוגוסט. כך כותבת פרימט רוט במאמר, תחת הכותרת, "נגישות חופשית בארץ שלנו", מאמר שהתפרסם בנובמבר השנה ב"ג'רוסלם ריפורט". אני מצטטת, והתרגום הוא שלי: לא ניתן יותר לברוח מן האמת הקשה. בישראל, רוב האנרגיה והמשאבים מושקעים בהתמודדות עם פיגועי טרור. כל אחד שחייו נהרסו מפעולת טרור, כפי שנהרסו חיי, יהיה הראשון לדרוש זאת, אך הגיע הזמן להכיר בכך, שצורכי ביטחון משמשים תירוץ נוח מדי להזנחה של נושאים חברתיים. אנו מחויבים להגיע לשלב שבו אנשים עם מוגבלות בישראל כבר לא יחיו במוסדות ולא יהיו סגורים כל הזמן בבתיהם, הם יתחילו להיראות בחוץ, ואנחנו, מצדנו, נתרגל לכך שזכותם לנגישות היא זכות טבעית". מדבריה של פרימט רוט.

לפני שאני אבקש מיושב-ראש הוועדה לשאת את דבריו, אני רוצה להביא בפניכם את דבר נשיא המדינה. הנשיא אינו יכול להיות עמנו היום, אך ביקש להעביר את ברכתו: "אזרחים ואזרחיות יקרים, אני מתכבד לשלוח אליכם את ברכותי לרגל היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות.

היום הנו גם אזכור למבחנה של החברה הישראלית. כל שיפור בתנאי חייהם של אנשים עם מוגבלות הנו ביטוי למידת התקדמותה של החברה. עלינו להמשיך באופן נמרץ לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. חובה עלינו לפעול כדי שהמדינה תהיה נגישה ושייכת לכול, ושאזרחיה יוכלו להפיק תועלת וברכה משירותיה הממלכתיים. עלינו לפעול שאלפי אנשים עם מוגבלות שכלית ונפשית, שעדיין חיים במוסדות ובבתי-חולים, יהיו משולבים בקהילה השתלבות מחזקת ובונה, ולשלבם במעגל העבודה.

קידום נושאים אלה הוא מבחן להיותנו מדינה ליברלית ונאורה, מדינה רגישה לזכויות הזולת ומגלה אכפתיות.

אני מבקש לשלוח גם ברכה מיוחדת למקבלי אות בזכות, , ג'אן ג'השאן, צביאל רופא ודקל שיקרצי. שאו ברכה, ועליכם גאוותנו. בברכה, משה קצב.

אני מתכבדת להזמין את יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לפתוח את הישיבה.

תודה רבה, גברתי, כבוד השופט בדימוס צבי טל - טל, אגב, זה טוב לכולם, זה לא בגלל שקוראים לי טל - יושב-ראש בזכות, חברי הנהלת בזכות, חברי עמיתי חברי הכנסת, אורחות ואורחים. ההכרה בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות נערכת בהדרגה, אומנם בקצב איטי יותר ממה שהיינו רוצים, אולם אין ספק שדברים משתנים. כדי לשנות את המצב צריך לעשות במקביל שני דברים. מצד אחד, לתקן את כל מה שטעון תיקון, ודרוש תיקון בחקיקה הראשית ובתקנות, ואת זאת אנחנו עושים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אשר אשרה לאחרונה, לאחר עבודה מאומצת, את התקנות למימון התאמות לאנשים עם מוגבלות במקום עבודה, על-ידי המדינה.

כידוע לכם, אנו ממשיכים בעבודה על חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אשר אני מקווה, שעם קבלתו, ישנה את פני הגישה לאנשים האלה בישראל.

בנוסף, אני שמח לבשר כי יושב-ראש הכנסת נענה לבקשתי להנגשה חופשית של ישיבות הכנסת, בשלב ראשון, הוועדות, שאליהן מגיעים באופן קבוע אנשים עם מוגבלות. הודיתי לו, מעל במת הכנסת, בשבוע שעבר על כך שהוא נתן את הסכמתו להנגשה, בשלב ראשון, של חלק מוועדות הכנסת, הוועדות היותר רלוונטיות, ולאחר מכן, לאחר ניסוי של חצי שנה נוספת, ייבדק הנושא בוועדות אחרות.

הפן השני של עבודתנו, כמחוקקים וכאזרחים, הוא העלאת המאבק למען זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות לדיון ציבורי ולראש סדר העדיפות. אדם, שנמנעים ממנו מחסומים פיזיים או חושיים, בבואו להשתלב בכל מעגל של חיי החברה, תעסוקה, לימודים, בילוי ופנאי, הוא האדם שהחברה מילאה את חובתה כלפיו והעניקה לו את הזכויות הבסיסיות המגיעות לו, שהוא ראוי להן בזכות ולא בחסד.

אני רוצה לברך את כל באי האירוע, ואני מקווה כי בשנה הבאה נתכנס כאן לברך על המוגמר בדבר החוק, ונכריז על התקדמות נוספת בקיום זכויותיו של הנכה. אני רוצה לברך את חבר הכנסת יהלום, שברוב צניעותו כי רבה יושב שם ולא כאן, על התרומה שלו לקידום החוק. אני רוצה גם לברך את ארגון בזכות ואת המנכ"לית, סליביה לזוביק, על יוזמתם הברוכה ועל פעילותם היומיומית בתחום הזה - את חברי הכנסת הדינמיים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, את ידידי הטוב ממרצ, חבר הכנסת אילן גילון ואת עמיתתי, חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, שפועלים ללא לאות בתחום הזה. יבואו על הברכה. יחד אתם אני רוצה לברך את אריאלה אופיר, על תרומתה ועל עבודתה המסורה בנושא הזה. כידוע לכם, היא נבחרה ונתמנתה כנציבה, והיא נלחמת ללא לאות, אפילו בי, בנושא הזה. זה נעשה בצורה חיובית, ואני מקבל את זה באהבה.

רבותי, המאבק לזכויות הנכים הוא מאבק של חברה בישראל, הוא מאבק ממושך, שפעמים רבות רואים, אחרי שנים של עמל, כמו בעבודה על החוק, רק דקות של אושר, כמו אישור החוק. לכולכם, כה לחי ובהצלחה.

נתבקשתי על-ידי יושב-ראש הכנסת, היות ונבצר ממנו להגיע לישיבה הזאת, לקרוא את הדברים שהוא העביר אלי, ואני עושה את זה בכבוד רב: "ידידים יקרים, ברוך בואכם לכנסת. הכנסת היא ביתכם, תרגישו כמו בבית. אומנם ברגעים אלה אינני אתכם, שעה שאתם יושבים כאן שבת אחים גם יחד, אולם בלבי אני אתכם. בשעה זו ממש אני משתתף באזכרה לחיילים שנפלו בקרב, ואני קשור אישית עם בני משפחותיהם, ועמכם הסליחה.

אורחים יקרים, בעוד שעות אחדות תהיה לי הזכות לברך אתכם מכל הלב במליאת הכנסת. יש לנו מחויבות מוסרית עמוקה כלפיכם, אתם חיים אתנו, אבל לפעמים בצדנו. אתם מצויים אתנו יומיום, אך בניכור מסוים.

ביום זה מזכירה הכנסת לתושבי המדינה כולה, שיש אצלנו ציבור רחב וגדול של אנשים טובים, שהבעיות שלהם זקוקות לפתרון, להערכה, ולא להתעלמות. אנחנו יודעים: לא קל לכם. קשים עוד יותר חייכם בישראל. לכן, אנו מתחייבים כאן ועכשיו לפעול בכנסת לחקיקה שתקל עליכם ותאפשר לכם לממש את זכויותיכם הבסיסיות.

אני מתחייב בשם הכנסת לדאוג לחקיקה הולמת, שתאפשר לכם נגישות קלה וחיים נוחים יותר, שלהם אתם ראויים וזכאים". תודה.

אני מתכבדת להזמין את יושב-ראש המועצה הציבורית של ארגון בזכות, כבוד השופט צבי טל, לשאת את דברו.

כבוד המנחה, כבוד יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת דוד טל - אהיה כטל לישראל, טל לעולם יתבקש - חברת הכנסת תמגר גוז'נסקי, חבר הכנסת אילן גילאון, חתני האות וקהל נכבד. דברים של יומיום, שרוב בני האדם עושים כמאליהם, ללא מאמץ, ללא מחשבה, דורשים מאמץ ומחשבה, וגם אז לא תמיד אפשריים לאדם המוגבל: לטייל עם ילד, יד ביד, לעלות לאוטובוס, להיכנס לבנק, ללמוד, לעבוד, לאכול, לקרוא, לכתוב, לטייל, לעבוד.

החברה אינה מקילה עליהם. אנו בונים את בתינו, את כל כלי הרכב שלנו ואת מוסדותינו, על-פי הצרכים של רוב בני האדם, ושוכחים את עשרת האחוזים של בני האדם, שהם בעלי מוגבלות, אותם עשרת האחוזים הם שישים ריבוא, מאות אלפים.

אם לקה אדם בנפשו או בשכלו, נוטים רוב בני האדם להיבדל מהם, לדחוק אותם למוסד, רחוק מן העין, כדי שלא ייראה ולא יימצא.

כשהאדם המוגבל מבקש לעבוד ולהתפרנס מעבודתו הוא מלכתחילה נחות בתחרות שלו עם שאר בני האדם.

ארגון בזכות נחלץ להיאבק למען כבודם וזכויותיהם ולשילובם ולשיתופם, בלי הבדל גיל, מין, מעמד, לאום או דת, לקידום זכויותיהם של בעלי מוגבלות פיזית, נפשית, שכלית או אחרת. בזכות ולא כמעשה חסד או טובה. ארגון בזכות מסייע בייעוץ והדרכה, במאבק ציבורי מול מוסדות וגופי שלטון גם בפנייה אל בית-המשפט ואל בית-המחוקקים, שאנחנו מתארחים בצל קורתו.

כבר הוזכר כאן, על-ידי המנחה ועל-ידי חבר הכנסת דוד טל, ההישג הגדול של החברה שלנו בחקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, שעכשיו ימלאו שלוש שנים להיכנסו לתוקף. חוק זה הושג לאחר מאבק ממושך של ארגון בזכות, בסיוע ארגונים וחברי כנסת מכל הסיעות. פה, באולם, אני רואה את חברי הכנסת שיושבים ליד שולחן הנשיאות, חברי הכנסת שאול יהלום, מוסי רז, נעמי חזן ועוד חברי כנסת רבים שאינם אתנו פה היום.

מתוקף חוק זה הוקמה הנציבות. אריאלה אופיר היא היום הנציבה. הנציבות הוקמה כדי ליישם את החוק, הלכה למעשה, ולשקוד על קיומו. החוק הזה הוא ציון דרך חשוב ביותר לקראת שילובו של האדם המוגבל בחברה. החוק עוסק באיסור אפליה בתעסוקה ובתחבורה הציבורית.

בעקבות החוק, ולא בלי פנייה לבג"ץ, נראים אתה האוטובוסים הראשונים עם מתקנים שמאפשרים לנכים בכסאות גלגלים לעלות לאוטובוס, אבל עדיין יכול עיוור לעמוד בתחנה ונהג האוטובוס יחנה לא בדיוק על-ידו, ובלי שהממתין יוכל לדעת מה מספר הקו של אוטובוס שהגיע לתחנה, האם זה הקו הדרוש לו. יש עוד הרבה מה לעשות.

כבר הזכירה סילביה לזוביק את התביעה הראשונה לפי פרק התעסוקה שבחוק, בשם אותה עובדת שהועברה מתפקידה בעירייה, בגלל ליקוי בשמיעה; אושרו התקנות הראשונות לעניין מקום חניה לעובד במקום עבודה; עומדות על הפרק תקנות בעניין השתתפות המדינה בהתאמת מקום העבודה עבור עובד עם מוגבלות והתקנות בפרק של התחבורה הציבורית.

אך, כמו שכתב משוררנו הדגול, "עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה". עדיין חסרים פרקים בחקיקה לעניין דיור בקהילה, לעניין נגישות למבנים ולשירותים - למשרדי ממשלה, למוזיאונים, לבתי-חולים, למגרשי ספורט, למקומות בידור ולימוד, למקלט ציבורי.

חבר הכנסת אילן גילאון הניח בשעתו על שולחן הכנסת את ההמשך של הצעת החוק בעניין הנגישות, הצעה זו עברה בקריאה ראשונה לפני כשנה. ברור שנושא זה טעון הוצאה כספית ניכרת, כדי להתאים את כל המקומות לנגישות לאנשים עם מוגבלות. לא ייפלא שעמדת הממשלה ביקשה לרוקן למעשה את רוב תוכנו של הפרק הזה. ארגון בזכות, וארגונים נוספים, התנגדו לעמדת הממשלה ותבעו מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת להציל את הצעת החוק. יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת דוד טל פנה לממשלה ודרש כי תשתף פעולה עם הארגונים, עם הנציבות, כדי לגבש יחד נוסח ראוי של הצעת החוק.

עדיין החברה שלנו אינה ערוכה כראוי לטפל באדם המוגבל, שהוא קורבן עבירה למעשה אלימות והתעללות, עדיין אינה ערוכה כראוי לעניין החינוך המיוחד, במיוחד במגזר הערבי. כדי לעורר את המודעות בציבור, אחת לשנה, ארגון בזכות מעניק אות לאנשי מופת בתחום העשייה למען אנשים עם מוגבלות.

ג'וני ג'האשן, מייסד פרוייקט למען אנשים עם מוגבלות, הפועל למען שיפור איכות חייהם של אנשים עם צרכים מיוחדים. במסגרת זאת משאילים ציוד רפואי שיקומי, נותנים הדרכה בתחום הזכויות, עזרה במילוי טפסים, פרוייקט חונכות לפעילות פנאי ועוד. כל העבודה נעשית בהתנדבות. יחד עמו, מפעיל מקבל האות עוד כ-50 מתנדבים בעמותה. הוא קיבל, אגב, בשנה שעברה את אות נשיא המדינה ופרס נוסף.

צביאל רופא, אדם שהתחיל לתת הרצאות בנושא מחלת נפש מנקודת מבטו של החולה. הקים את הקבוצה הראשונה לעזרה עצמית עבור נפגעי נפש. מאז הקים יותר מעשר קבוצות. בשנת 1994 הקים את עמותת "התמודדות", ארגון לעזרה עצמית לאנשים עם פגיעה נפשית. הקמת העמותה הזאת הביאה מהפך בתחום בריאות הנפש בישראל, וזה גרם להקמתם של גופים נוספים. הוא מופיע בתקשורת, כתב ספר בנושא, וכל זה כדי לעזור לאנשים להתגבר על הסטיגמה, "לצאת מן הארון".
דקל שיקרצי, שחקן תיאטרון, יצא יחד עם אחיו בהצגה להעלאת מודעות לאנשים עם תסמונת דאוון. ההצגות עולות מסוף שנת 1992, תחילת 1993, עד כה כ-3,000 פעמים, בעיקר בבתי-ספר, גם במכללות, משרדי ממשלה ועוד. הוא גילם גם תפקיד בסרט.

כל האנשים האלה עוזרים לעצמם, בעיקר עוזרים לזולתם להתגבר, ובזה הם ראויים לאות שיינתן להם.

אני מסיים באמירה על רבי עקיבא. אמר רבי עקיבא: ואהבתך לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. מה פירוש כמוך? אפשר לאדם לאהוב כל אדם כשם שהוא אוהב את עצמו? פירשו בזה: כמוך, כמו שאתה אוהב את עצמך, עם כל חסרונותיך וכל מגבלותיך, כך תאהב את רעך על כל החסרונות והמגבלות שבו. כמוך, בשווה לך, בשוויון. תודה רבה.

אני מתכבדת להזמין את חבר הכנסת אילן גילאון, מציע הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לשאת את דברו.

נדמה לי שהוא אמר זאת בתשובה לבקשה לומר את כל התורה כולה על רגל אחת - ואהבת לרעך כמוך. ואני תמיד אומר את התורה על רגל אחת, כפי שאתם יכולים לראות.

כבוד שר הבריאות לשעבר, מורי ורבי, ויקטור שם-טוב, שנמצא אתנו פה, כבוד השופט טל, כבוד יושב-ראש הוועדה, חברי הכנסת - אבשלום וילן, מוסי רז, שאול יהלום, נעמי חזן. ראיתי קודם גם את חבר הכנסת פינס, וודאי עוד יגיעו. אני רואה שם רחוק את אריאלה אופיר, הנציבה, שאני מכנה הנציבה העליונה, סילביה לזוביק, מנכ"לית בזכות. יש לי עוד איזה 100 שמות לציין כאן, ויהיה לי קשה, ולכן תסלחו לי, אחי ואחיותי. שואלים אותי: מי זה הנכה הבין-לאומי הזה? הם חושבים שזה נכה שנוסע כל הזמן לחוץ-לארץ, ובכן לא כך.

יום אחד בשנה מציינים את הנושא הזה, ועלינו להיות מאוד זהירים מפני תופעת זיקוקי הדינור, ששגורה ומקובלת במחוזותינו, שיש יום אחד כזה: יש יום אחד שמציינים את קו העוני, יש יום אחד שמציינים אלימות נגד נשים. היום הזה עבור אנשים עם מוגבלות הוא יומיום, שעה שעה, כל הזמן, ולכן ביום אחד אנחנו מדגישים את הנושא יותר. עבורנו הדברים האלה קורים יומיום.

בעניין הזה, ואמר כבוד השופט לפני, ואמר יושב-ראש הוועדה לפני, יש לנו מרחב רב ללכת קדימה, ובתחום החקיקה אנחנו די מתקדמים. אני, אתם יודעים, מתפרנס מחקיקה, ובכל זאת אני אסייג את הנושא הזה ואומר, שהחקיקה היא חשובה מאוד, רק שיש חוק אחד שלעולם לא נוכל לחוקק, שאנשים יהיו בני-אדם. זה מאוד קשה לחוקק.

יושבים אתנו כאן היום הרבה מאוד גיבורים, שלושה שהם היום גם מצוינים לשבח, על-ידי ארגון בזכות, וזה ג'וני ג'האשן, שהוא מוכיח לנו למעשה, שלנושא של נגישות, לנושא של כאב, לנושא של רגישות, אין למעשה שום גבולות. אין גבולות טריטורייאליים, ויושב אתנו צביאל רופא, שהקים את העמותה של חולי נפש שמטפלים בחולי נפש, ודקל שיקרצי, שאני מעריץ אותו עוד מהסרט הקודם שלו כדקל בן - דרך אגב, יש לך דרישת שלום מטל מימוני, ששיחק אותך בסרט כשהיית יותר קטן - דקל, אם הדבר היה בידינו, היינו נותנים לך את פרס האוסקר, לא רק את הפרס הזה, אבל מבחינתנו, תדע לך, שהפרס של בזכות הוא פרס האוסקר.

כמה מלים על בזכות. כמאמר המשורר "איזה מין בני-אדם משונים, וכל רואיהם אמרו עליהם: איזה מין בני אדם משונים, בסך הכול מה הם רוצים". הזכות מוקנית לאדם מן הרגע שהוא יציר חי, ואנחנו מפרידים בין זכות לבין חובה, והזכות היא קיימת תחילה. אני תמיד אוהב להשתמש בפרפרזה על הדברים של קורצ'אק באשר לילדים. קורצ'אק אמר: מה הם ילדים? ילדים הם ככל האנשים, רק שהם יותר נמוכים. אנשים מוגבלים הם ככל האנשים, רק שהם יותר איטיים; וילדים מוגבלים הם ככל האנשים, והם גם יותר איטיים וגם יותר נמוכים, ולכן אנחנו בהם מטפלים תחילה, בראש ובראשונה. חברה נמדדת ביכולת שלה להמתין קמעא לאנשים היותר איטיים, וככל שהיא מסוגלת להמתין להם יותר, כך היא חברה טובה יותר, ולנו, בעניין הזה, יש עוד מרחק רב ללכת.

זה בסדר גמור, וציין את זה גם כבוד השופט, אני לא מכיר אדם שאין לו מוגבלות, יש כאלה שיש להם מוגבלות בעין, יש כאלה שיש להם מוגבלות אובייקטיבית, בסופו של דבר, במעגל הזה של החיים, לכל אחד יש המוגבלות שלו, ולכן הגישה תמיד צריכה להיות, הייתי קורא לה גישה אורטופדית, גישה שמטפלת באנשים עם אפשרויות בלתי שוות, בצורה בלתי שווה, כדי לתת לכל אחד את נקודת המוצא הנוחה מבחינתו, כדי שיגיע רחוק ככל יכולתו.

אני רוצה לברך את באי הכנס, ואני רוצה לומר מלה גדולה על בזכות. למרות שאסור לי, על-פי החוק, להיות בעמותה, אני מחשיב את עצמי לחייל של בזכות. אמרתי פעם לאריאלה אופיר ולסילביה לזוביק, שאני מרגיש כמו שליח הפיצה של בזכות. כלומר, הם מעמיסים את החקיקה, ואנחנו צריכים לעשות זאת מהר, כי אנחנו אנשים שצריכים לרוץ מהר כדי להתקדם לאט. אני מברך אתכם, שתהיו תמיד מספיק חלשים כדי להרגיש, ותמיד מספיק חזקים כדי להביא מזור לאנשים. תודה.

תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. בינתיים הצטרף אלינו גם חבר הכנסת אופיר פינס, ברוך הבא. אני מזמינה את חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, יוזמת חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שנכנס השנה לתוקף, וכמו שאמרתי בתחילת דברי, זכה לאחרונה לתקצוב, לשאת את דברה.

אדוני יושב-ראש הוועדה, אדוני השופט טל, חברי כנסת מכובדים, שמכבדים את הנכים, קהל נכבד, גם פעילי בזכות, גם פעילי התמודדות, עוצמה, וכל יתר הארגונים, וגם נכים שבאו לציין את היום הזה. אני שואלת את עצמי מי כאן מוגבל, ואני חושבת שהמוגבלות האמיתית היא המוגבלות של החברה. לא אתם המוגבלים, החברה היא המוגבלת, היא רואה את הדברים ישר, היא לא יכולה להסתכל ימינה ושמאלה, היא לא יכולה לראות שיש אנשים אחרים. לכן אנחנו צריכים להילחם נגד חברה מוגבלת, שיש לה חשיבה מוגבלת, שיש לה ראייה מוגבלת, שחושבת שמי שיש לו נכות הוא מוגבל, והיא לא מבינה שהיא, החברה, מוגבלת. לכן יש לנו קרב גדול, שהתחיל קודם כול הודות לנכים עצמם, הודות לאנשים שקמו ואמרו: אנחנו שווים, הודות לארגונים, הודות לכל הגופים הציבוריים שעזרו ועוזרים.

אני היום שותפה לשמחה על ההישגים שהושגו, אבל אני חושבת שאנחנו עדיין רק בתחילת הדרך. תרשו לי לציין כמה נושאים לדוגמה, רק לדוגמה, שנחוץ בהם שינוי גדול. אם, למשל, היום אנחנו יודעים שילדים נכים, ברובם, יכולים ללכת לגן רגיל, אבל הם צריכים סייעת, ואנחנו יודעים כמה זה נותן לילדים האלה כשהם הולכים לגן רגיל, ולא לגן מיוחד. פתאום מסתבר שהכסף הקטן, הזעום הזה, שנחוץ לסייעת, נעלם ונמחק, ובתקציב 2002, בהרבה מאוד מקומות לא יהיו סייעות. אני שואלת: איפה ההגיון ואיפה זכויות הילד ואיפה זכויות הנכה ואיפה זכויות האדם של הילדים האלה?

דוגמה אחרת. אנחנו מדברים על מאמץ חשוב. חבר הכנסת אילן גילאון, בחוק לשוויון לבני אדם עם מוגבלויות, הציע פרק על שילוב בעבודה. רעיון נפלא, מרכזי, כי איך נדבר על שיקום בלי שילוב בעבודה? מעבר לשאלה איך נכנסים למקום העבודה ואיך יושבים ליד השולחן ועוד כל מיני שאלות חשובות, יש הפרדוקס שאם הנכה משתלב בעבודה והרוויח שקל אחד יותר מקצבת הנכות שלו, הוא מקבל עונש - פוגעים לו בקצבת הנכות. אני שואלת: סליחה, הרי אנחנו רוצים שאנשים יתאמצו ויצאו לעבודה, אבל אם פוגעים להם בקצבת הנכות ובכל מיני הטבות שמקבלים עם הקצבה, מה אנחנו אומרים להם כחברה? - אל תלכו לעבודה, או, תלכו רק לעבודה ששם מקבלים 500 שקלים? אותו דבר גם בשיקום - אנחנו רוצים שיקום איכותי, אנחנו לא רוצים רק שמרטפייה, אנחנו לא רוצים רק שלאנשים יהיה מקום לבוא בבוקר וללכת בצהרים - לא, אנחנו רוצים משהו איכותי. אנחנו בטוחים שבכל אדם יש כישורים, גם אם יש לו מוגבלות כזאת או אחרת. אנחנו צריכים לחשוף את הכישורים האלה, זה טוב לאנשים, זה טוב לנו כחברה. כמה אנחנו מפסידים, כשהכישורים האלה מבוזבזים.

הבאתי רק כמה דוגמאות לנושאים מאוד חשובים ומאוד מרכזיים, ואני בטוחה שאתכם ביחד, עם הכוח שלכם, עם היוזמות שלכם, עם המסירות שלכם, כולכם ביחד, נוכל לשנות דברים ולעשות את החברה הישראלית אנושית יותר, טובה יותר וצודקת יותר. תודה רבה.

תודה רבה לחברת הכנסת תמר גוז'נסקי. לפני שנעבור להענקת אות בזכות, נעבור לקטע אומנותי קצר. שולמית דרוקמן, שמחה יפרח ורויטל אמסלם יציגו קטע הלקוח מהצגה בשם "תסמונת נתינה", הטקסטים נכתבו על-ידי השחקניות ועובדו על-ידי במאית מקצועית להצגה. חשוב לציין, כי הבמאית לא נגעה בטקסטים, על מנת לשמור על מקוריותם. ההצגה עלתה עד כה עשרות פעמים בפני קהלים שונים, מתלמידים ועד אנשי מקצוע. הפעם תעלה תמונה אחת בלבד, ללא התלבושת, ללא התפאורה וללא המוזיקה, המתלווה בדרך כלל להצגה. החלק שנראה מבקש לשתף אתכם בילדותן של השחקניות, בהווה שלהן ובחלומותיהן לעתיד. בבקשה.

(להלן קטעי הקריאה של המשתתפות בהצגה, שולמית דרוקמן, שמחה יפרח ורויטל אמסלם)

(עתיד)

כשהייתי קטנה, היו מלגלגים עלי. קבוצות שונות של ילדים, היו מקללים אותי: יש לך פיגור מגעיל. בתחילה, ירדו לי דמעות בעיניים, אחר כך השתלטתי על עצמי ואמרתי: אתם כאלה נאחסים, אז לא צריך, אמרתי, "כמו שאתם בני אדם רגילים, ככה גם אני".

נסעתי בהסעה. כשנסעתי בהסעה היו אומרים לי: איחס, מסריחה. היו מרביצים לי. היו אומרים לי כל מיני שמות. היו אומרים לי: שייסע אחורה ולא קדימה, הרגשתי פחד.

איזו מין בחורה, נורמלית או לא נורמלית? התקרבו אלי. עברתי לשבת ליד הנהג. למדתי לא לשים לב לאנשים כאלה.

(הווה)

החיים שלי השתנו, עכשיו החיים שלי נפלאים, אני רגועה, לא מדברת בפזיזות, ממושמעת להוראות. אמא שלי אומרת: איזו בת יש לי, חמודה ונפלאה.

עברתי דברים מאוד קשים, היום אני לומדת לקח. עכשיו יש לי ביטחון עצמי, אנשים מתייחסים אלי יפה בכל מקום. באוטובוסים ובמקומות עבודה.

היום הכול שונה, איך שמדברים אתי, כולם מזמינים אותי. אני משחקת עם כולם, מסתובבת, מפטפטת, אני קירבתי אותם אלי. מאז שהם הציקו לי, הם למדו גם שבן-אדם מוגבל יכול לעשות המון דברים. הם אומרים להורים שלי, שאין כמוני בעולם. אני חושבת שהשינוי הוא מזה שאני קירבתי אותם אלי.

(חלומות לעתיד)

אני רוצה להיות גדולה, כשאהיה גדולה אשתפר, אגור לבד, שירשו לי להתחתן, ולא משנה עם איזה בחור. אחר כך, כשאהיה אמא, אהיה מדריכה.

החלום שלי להיות ספרית, בלב שמח הייתי עושה את זה: גוזרת להם, חופפת להם ועושה להם קוסמטיקה. זה גם עובדות וגם פרך וגם כסף.

אני רוצה להתחתן עם בעל רגיל. בשבט שלי, בבני-עקיבא, כמעט כולם התחתנו. אני רוצה להיות חלק מחברה רגילה. אני אהיה מאושרת להתחתן עם אדם רגיל.

תודה רבה לשולמית דרוקמן, לשמחה יפרח ולרויטל אמסלם, שהביאו לנו קטע מההצגה "תסמונת נתינה".

עכשיו נעבור להענקת אות בזכות. כבכל שנה, גם השנה מעניק ארגון בזכות אות בזכות לאנשים שבלטו בפועלם לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, לשילובם ולשיתופם בחברה. השנה הוחלט להעניק את האות לאנשים הפועלים בקהילה שלהם או בחברה הישראלית בכלל.

בשנים האחרונות התפשטה בעולם המערבי התפיסה שהציבור האוטנטי ביותר לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות הוא ציבור אנשים עם מוגבלות עצמו. תביעת זכויות בגוף ראשון היא נדבך נוסף במעבר מהגישה הפטרנליסטית כלפי אנשים עם מוגבלות לגישה שאנשים עם מוגבלות הם הם המומחים הטובים ביותר לקביעת הצרכים הייחודיים שלהם ולקביעת המענה ההולם לצרכים אלה.

גם בישראל החלה מגמה זו לקבל תאוצה, והיום אנחנו עדים להתארגנויות רבות של קבוצות של אנשים עם מוגבלויות שונות, הפועלות לשינוי היחס כלפיהם ולשינוי תנאי חייהם.

אני מתכבדת להזמין את אדון ג'האשן לקבלת האות. את דוד טל להענקת האות ואת גברת מנדי לייטון, חברת הנהלת ארגון בזכות להקראת הנימוקים למתן האות.

על תרומתו להעלאת המודעות לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית. על פיתוח שירותים למען אנשים עם מוגבלות באזור מגוריו, על גיוס מתנדבים לפעילות למען אנשים עם מוגבלות - על כל אלה מוענק לו בזאת אות בזכות.

(מוענק לג'וני ג'השאן אות בזכות)

אני מתכבדת להזמין את צביאל רופא.

על פעילותו החלוצית במתן הרצאות בנושא בריאות הנפש מנקודת מבטו של הנפגע. על הקמת עמותת התמודדות, שהביאה למהפך בתפיסתם של נפגעי הנפש את עצמם ולשינוי ביחסם של אנשי המקצוע אליהם. על פעילותו בתקשורת להעלאת זכויותיהם של נפגעי הנפש על סדר-היום הציבורי - על כל אלה מוענק לו בזאת אות בזכות.

(מוענק לצביאל רופא אות בזכות)

אני מזמינה את דקל שיקרצי.

האות מוענק לו על כך שהוא פותח חלון להיכרות עם אנשים בעלי מוגבלות שכלית, ובכך תורם לשירוש הדעות הקדומות כלפיהם בחברה הישראלית, מוכיח כי לאנשים עם מוגבלות שכלית יכולת ליצור בקהילה ולהעשיר אותה, תורם לחינוך תלמידים לקבלת השונה מגיל צעיר - על כל אלה מוענק לו בזאת אות בזכות.

(מוענק לדקל שיקרצי אות בזכות)

אני אתן לדקל שיקרצי את המיקרופון, אני יודעת שיש לו מה לומר, הוא ביקש להגיד כמה מלים, ואנחנו ניתן לו.

אני רוצה להודות לארגון בזכות, שנתנו לי את הפרס, ואני רוצה במיוחד להודות לאבא ואמא, שעזרו לי לכל אורך הדרך.

יש שיר שאני רוצה להקדיש לכולכם, גם לחברה השונים, גם להורים, במיוחד אני מקדיש את זה לאבא, אבל במיוחד במיוחד לאמא, שיושבת פה באולם: כל שונה הוא בן-אדם,/ כל שונה עשוי מבשר ודם,/ כל שונה, בעזרת השם,/ יש לו גם איזו אם,/ אם שיודעת לאהוב,/ אם שאותנו בחיים לא תעזוב,/ כי אנחנו השונים בסך הכול בני-אדם,/ כי אנחנו, כל השונים, כמו כולם, מבשר ו-

דם.

תודה רבה.

במיוחד באתי ללמד אתכם, הרגילים, לקבל את החריג שבכם.

אני מתכבדת להזמין את נציג מקבלי האות, צביאל רופא, לשאת את דברו.

כבוד השופט צבי טל, כבוד יושב-ראש הוועדה, חברי כנסת נכבדים, ואורחים שיושבים כאן. אני חושב שיש אנשים שבשבילם העולם מתחלק לאנשים נורמליים ולאנשים לא נורמליים. אני לא נורמלי במובן הזה שאני חולה נפש, ואני לא מתבייש בזה.

חלק ראשון אלה אנשים שעוסקים בצרכי ציבור, והחלק השני, שאני לא אדבר עליו, זה אנשים שלא עוסקים בצרכי ציבור, שיהיה להם לבריאות. האנשים העוסקים בצרכי ציבור נחלקים לשלושה: חלק ראשון אלה אנשים שגם בחייהם לא זכו לגמול וגם אחרי מותם לא זכו לגמול, אלה הם צדיקים נסתרים, אף אחד לא יודע עליהם; החלק השני אלה אנשים שלא זכו בחייהם לגמול, אבל אחרי מותם זכו לגמול גדול או גמול בינוני או קטן, אבל זכו לגמול כלשהו אחרי מותם. זה, למשל, בתחום האומנות. ואן גוך ידוע בכך שלא זכה בחייו, אבל אחרי מותו זכה בגדול; והחלק השלישי אלה אנשים שזוכים גם בחייהם לגמול, ואנחנו, שלושת מקבלי הפרסים - לא הכרתי את האחרים לפני זה, אבל אני מאוד מאוד מעריך מה שהם עושים, ואני מעריך ומכבד את העשייה שלהם - ואנחנו זכינו בחיינו לגמול, וזה דבר גדול. ובגלל זה אני מאוד מכבד ומעריץ ומרומם ומפאר את בזכות, שהקימו את המפעל הזה, שאנשים עוד בחייהם יכולים לזכות, כי זה נותן לנו כוחות להמשיך הלאה. העבודה שאנחנו עושים מאוד שוחקת, מאוד מעייפת, היא גומרת אותנו לאט לאט, אם אנחנו לא מקבלים זריקת עידוד מדי פעם, ופה זה לא סתם זריקת עידוד, זה אינפוזיה שלמה.

שאלתי את עצמי תמיד מהו המכשול העיקרי העומד בפני אדם עם מוגבלות, ומן הסתם, השכל הישר, מה הוא אומר, הוא אומר שזה המוגבלות עצמה, זה מה שהכי מפריע. אבל ראיתי במשך השנים שהמוגבלות, ותקנו אותי אם אני טועה, אפילו אצלי שזו בעיה נפשית וזה דבר ערטילאי לכאורה, שאי-אפשר לממש אותו בידיים, אבל המוגבלות הזאת בדרך כלל הופכת להיות, לאט לאט, מוגדרת ומוכרת. כל המאבק הוא להכיר את עצמנו ואת המגבלות שלנו עוד יותר טוב, ואז אנחנו משתלטים על השד הנורא הזה, על המוגבלות הזאת, ואנחנו יכולים לחיות בצדה של המוגבלות, תוך כדי שליטה.

היחס שהחברה מביעה כלפינו הוא גורם רב עוצמה ורב תהפוכות, אבל זה גורם חיצוני, זה לא גורם פנימי, וזה דבר שקשה מאוד להשתלט עליו, ואני חושב שזו עוד סיבה שבזכות צריכה לתת פרסים ואותות לאנשים כמונו. זה מחזק אותנו לא רק פנימית, אלא גם מחזק אותנו כלפי חוץ, כלפי כל מי ששומע, כל מי שיודע. אני מצטער מאוד שלא מצלמים פה, הייתי רוצה שיצלמו ויראו מה שקורה פה, ושזה גם ישודר החוצה. היום העולם זה כפר אחד קטן, ואפשר לשדר את זה לכל העולם, אין שום בעיה.

אני רוצה להודות להורי, זכרונם לברכה, ששניהם היו נפגעי נפש ולא חסכו ממני טוב, ונטעו בי את הטוב שבי, לדליה, אשתי היקרה, שאני לא יכול בלעדיה, ולילדי, מיכל, שכעת היא בצבא, בקורס קצינות, לאריאל שיושב פה, לשלומית ולהילה. הילדים האלה סבלו הרבה מאוד בגלל הפעילות שלי. הופעתי בטלוויזיה כחולה נפש, כשהם היו קטנים, והם ספגו על ימין ועל שמאל, ומעולם הם לא אמרו לי שום מלה "אל תעשה", "אל תלך", "אל תפעל". מעולם הם לא אמרו לי מלה, אני מוריד את הכובע בפניהם.

אני רוצה לברך ברכה כללית - יש לי בראש הרבה אנשים, ואני לא רוצה להאריך יותר מדי - את כל האנשים שתרמו שאני אהיה חזק - מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטריים, עובדים סוציאליים קליניים, וכל אלה שתרמו שאני אגיע הלום; ואחרונים אחרונים חביבים, לאכסניה שלנו, הכנסת, שאירחה כל כך יפה את הטקס הזה, ונתנה לנו את המקום הזה כדי שנוכל לקיים את הטקס בצורה מאוד מכובדת. תודה רבה לכם מקרב לב.

תודה רבה לצביאל רופא.

לסיום. גם אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד טל, על האירוח החם והמכובד באכסניה הזאת; לשירלי אברמי, מנהלת הוועדה, ולצוותה, לעזרה הרבה בארגון האירוע. בלעדייך, שירלי אברמי, זה לא היה הולך; לנורית רון, ראש אגף ביקורים והיתרים, ולאורית בריל, שעובדת עם נורית רון, ולאנשי בנא"ם בכנסת, דינה חתואל ושמחה וסלי. תודה רבה. ואני אבקש מהיושב-ראש לנעול את הישיבה.

תודה רבה. כמו אחרים כאן התרגשנו מאוד מהמעמד הזה. אני מקווה שההתחייבות של יושב-ראש הכנסת, כפי שהוא התחייב לקדם את חוקי הנכים, יחד עם העזרה של חברי הכנסת האחרים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, תישא פירות. נפלה זכות בחלקי לארח אתכם כאן. ברגע זה אני נועל את הישיבה. תודה רבה.