פרוטוקולים/עבודה/4113
25
ועדת העבודה והרווחה
27.11.2001
פרוטוקולים/עבודה/4113
ירושלים, א' בטבת, תשס"ב
16 בדצמבר, 2001
הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב רביעי
פרוטוקול מס' 407
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שלישי, י"ב בכסלו התשס"ב (27 בנובמבר 2001), שעה 13:00
ישיבת ועדה של הכנסת ה-15 מתאריך 27/11/2001
חוק לפיתוח הנגב והגליל (תיקוני חקיקה), התשס"ב-2002
פרוטוקול
סדר היום
מצב התעסוקה והאבטלה בנגב.
מוזמנים
¶
ישראל בודיק - סגן מנהל מחוז משרד העבודה והרווחה ב"ש
בוני גולדברג - מנהלת משרד העבודה והרווחה מחוז דרום
דרור דבש - ראש מועצת מצפה רמון
מוטי אביסרור - ראש מועצת ירוחם
אלי לוי - ראש מועצת להבים
אברהם דבורי מנצ'ר - ראש מועצה אזורית אשכול
מרינט וקנין - יושבת-ראש נעמת מרחב נגב מרכזי
משה גרינבאום - משרד הבריאות
ד"ר איתן חי עם - בית-החולים סורוקה באר-שבע
יצחק מרציאנו - סגן ראש עיריית באר-שבע
מוסא אבו סהיבאן - סגן ראש עיריית רהט
אסתר עמר - עיריית באר-שבע
מאיר סהר - מנכ"ל הרשות לפיתוח הנגב
אריה קלינמן - נשיא לשכת המסחר והתעשייה של הנגב
מוטי אבוקסיס - סקטור פרטי של מסחר מינהלת השווקים בב"ש
יצחק עובדיה - מזכיר הסתדרות במרחב נגב מזרחי
ד"ר מנדל פוקס - פסיכיאטר מחוזי, מחוז הדרום
שרה חורש - אגף להכשרה מקצועית, משרד העבודה והרווחה
יעקב ניזרי - סמנכ"ל שירות התעסוקה
גאולה חבילו - שירות התעסוקה
היו"ר דוד טל
¶
אני פותח את הישיבה. לצערי, פעם אחר פעם אנו שומעים על מספר הולך וגדל של מובטלים. כולם יודעים מה המצב, כולם מדברים עליו, ולצערי הממשלה לא עושה דבר וחצי דבר בנושא. אם תשאלו אותי איך אני יודע, אני אומר שגם אם היא עושה משהו בנידון, במבחן התוצאה אני נותן לה ציון אפס, משום שאנו שומעים על יותר ויותר מובטלים. יותר ויותר אנשים, נשללת מהם הזכות האלמנטרית להיות מועסקים, זכות שקיימת בכל מדינה.
יותר ויותר אנשים מתעלמים ממיעוטים כאלה ואחרים. כתוצאה מכך, נוצרת בעיה חברתית קשה מאד.
כשמעלים הצעת-חוק כזאת או אחרת – ואני לא רוצה להגיד כרגע את עמדתי לגבי הצעת-חוק הנגב, למשל – בודקים מי "ירוויח" ממנה: האם תושבי עומר "ירוויחו" ממנה או תושבי מקומות אחרים. לפעמים אי אפשר לעשות הבחנות כאלה. אני אומר שיש להטיב עם תושבים שגרים באזורים שהם מוכי אבטלה, אזורים שלא זוכים לכוחות טובים בתחום החינוך למשל. אם לא מגיעים לשם אנשי חינוך איכותיים - בלי לפגוע בכבודם של אלה שנמצאים שם - והפרופיל של אותם מורים הוא נמוך, משרד החינוך יעביר לאזור פחות תקציבים מאשר לגוש דן, ששם יש מספר גדול יותר של מורים עם פרופיל אולי גבוה יותר.
נוצר כאן מעין מעגל משונה. זה בלתי נסבל שבאזורים הללו, מקומות שהם מוקדי אבטלה מובהקים, הממשלה לא דואגת לתעסוקה. כמדומני, עוד שבוע יתפרסם דוח העוני. כל פעם אנו קוראים בדוח העוני, שבאזור הזה והזה אחוז התושבים שחיים מתחת לקו העוני הולך וגדל. שוב נעמוד כאן, או מעל דוכן הכנסת, ונזיל דמעות תנין, ולא נוכל לומר שלא ידענו ושלא אמרנו. אמרנו וידענו, אבל לא עשינו דבר בנושא.
אני גם מטיל את האחריות על כל אחד מחברי-הכנסת. למרות שהאחריות מוטלת על הרשות המבצעת, אני סבור שכל חבר-כנסת צריך לעשות כל מה שניתן כדי לחזק את התושבים שגרים באזורים הללו, ואת תושבי הנגב בפרט. אגב, יש גם תושבים בצפון שצריך לדאוג להם באותה מידה.
הממשלה העבירה - ועדיין ממשיכה להעביר - לנגב עולים חדשים שהגיעו ארצה החל משנות ה-90. יש מקומות שאוכלוסייה זו תרמה לכלכלת המשק, הניעה את גלגלי המשק ושיפרה את כושר הצמיחה של המשק, אבל לאזורים הללו העבירו זקנים, חולים, או אנשים בעלי כושר עבודה מינימלי – אני לא רוצה לומר שהוא שואף לאפס – דבר שלא מקדם את האוכלוסייה שגרה בנגב.
אם יש אוכלוסיות ששייכות למעמד הבינוני ואפילו הגבוה, אני חושב שזה נכון להשאיר אותן בדרום, ובכך לשאוף שהן ידביקו את האחרים בהצלחתן. לדעתי, ממשלת ישראל חייבת לדאוג למקומות תעסוקה ולהפסיק לתמוך בתעשיות המסורתיות, כמו: תעשיות הטקסטיל למיניהן. הן אמנם מתבססות על ידיים עובדות, אבל בסופו של דבר התעשיות האלה מעסיקות מספר מינימלי של עובדים, ולכן ניאלץ לדאוג להבטחת הכנסה לאותם מפוטרים.
אפשרויות התעסוקה היום הן לא רבות. תושבי נגב שלא יהיה להם מקור פרנסה, ייאלצו לנדוד למקומות אחרים, או שכולם יישארו בנגב ולבסוף תהיה שם "התפרצות", דבר שייאלץ את החברה הישראלית להתמודד עם בעיות רבות מאד בשטח.
בגלל שמדובר ביישובים שמרוחקים ממרכזי ערים גדולות, הם גם לא מקבלים את השירותים הנאותים. לפני כשנה ביקרתי במצפה רמון. כשהגעתי לשם, מאד התפלאתי שאין שם אפילו שירותים של ניידת טיפול נמרץ, דבר אלמנטרי שקיים בכל עיר. תושב מצפה רמון שנזקק לשירות רפואי כזה או אחר, יכול "להתפגר" בדרך לבית-החולים.
אני שמח שיכולתי לתרום את תרומתי הצנועה, ולדאוג שתהיה שם ניידת טיפול נמרץ, אבל צריך לזכור שניידת כזאת היא דבר אלמנטרי. אף אחד לא עושה טובה לתושבי מצפה רמון, ירוחם, שדרות או דימונה, וגם לא לאנשי באר-שבע.
אנשים בחרו לגור ביישובים האלה. העבירו לשם אוכלוסיות מסוימות, חלקן אוכלוסיות של עולים חדשים. המדינה חייבת לדאוג לאנשים הללו, כפי שהיא חייבת לדאוג לחינוך שלהם. צריך לאפשר לכל ילד שגדל באזור הזה לסגור פערים, ולא לסגור בפניו את שערי האוניברסיטה, בגלל שהוא לא קיבל תעודת בגרות.
אני שמח שנציגי המועצה להשכלה גבוהה התחייבו בוועדת כספים, שהילדים הללו יוכלו להיכנס למכינות כדי לצמצם פערים. נכון שזה יטיל עליהם איזשהו עומס, אבל לפחות במידה מסוימת יש איזשהו כיוון של סגירת פערים. אסור לקבע מצב, שרק אנשים במרכז הארץ ובגוש דן יהיו אנשים בעלי יכולות, והם אלה שילמדו באוניברסיטות. אם תושבי הנגב לא ילמדו באוניברסיטה, יגדלו הפערים בינם לבין תושבי מרכז הארץ.
כפי שאמרתי לגבי נושא האבטלה, אני סבור שהממשלה חייבת לדאוג למקורות תעסוקה. כדאי לשכוח קצת מתעשיות הטקסטיל. הגיע הזמן להעביר לנגב גם מקורות תעסוקה אחרים, ולהכשיר את האנשים לעבודות שלא משלמים עבורן שכר מינימום.
אני רוצה לפתוח את הדיון. אני אתן את רשות הדיבור לראש מועצת מצפה רמון, מר דרור דבש.
דרור דבש
¶
במהלך היום השתתפנו בכמה וכמה ועדות, וניסינו להמחיש את מצב הנגב, בעיותיו ויתרונותיו, שלא תמיד באים לידי ביטוי במעשים. בדיון שנערך בוועדת הכספים, חבר-הכנסת אבשלום וילן ניסה לקשר בין יישובי הנגב לבין יש"ע. בתגובה, אמרתי לו שהבעיה העיקרית שלנו נובעת מכך שאין לנו כוח אלקטורלי. רוב הכוח האלקטורלי מצוי במרכז, ולכן רוב ההשקעות במדינה מתרכזות במרכז.
הנה אנו דנים פה בוועדת העבודה והרווחה בנושא הנגב, וצר לי שמעט חברי כנסת נוכחים בישיבה הזאת. אני חושב שזאת תעודת עניות לכנסת ישראל.
אריה קלינמן
¶
אולי כדאי שתכריז על הפסקה? עם כל הכבוד ליושב-ראש הוועדה שאנחנו מאד מעריכים אותו, זה בלתי אפשרי שחברי-כנסת לא יגיעו לכינוס חשוב כזה.
היו"ר דוד טל
¶
חבר-הכנסת לסרי הצטרף אלינו עכשיו. אני ישבתי אתו בוועדת הכלכלה כרגע, והוא הזכיר לי שיש לנו דיון חשוב בנושא.
דרור דבש
¶
ישבנו ודנו בבעיות שיש להעלות בישיבה. החלטנו לנסות להתמקד בכמה בעיות מאד עיקריות, הראשונה – בעיית האבטלה. ממשלת ישראל וכנסת ישראל לא מסייעות לנו ביצירת איזושהי עדיפות, שתביא לפתיחת מקורות תעסוקה חדשים בנגב על-ידי יזמים ובעלי חברות. היום חלק גדול מתקציב מרכז ההשקעות מושקע באזור המרכז בכל מיני מסלולים אטרקטיביים ליזמים, ואין שום יתרון יחסי לנגב.
השבוע קיבלתי דו"ח שמפרט את מצב האבטלה ביישוב. המצב הולך ומחמיר. מדובר על 12.1% אבטלה ביישוב, ועל 250 משפחות שאין להן מקור פרנסה. אני אתן דוגמה לדרך שבעזרתה אפשר להוריד את האחוז הגבוה של המובטלים במצפה רמון, כאשר מדובר בהחלטה שאורכת דקה.
עשינו מיפוי של מקומות תעסוקה במרחב. יש היום בין 60 ל-80 מקומות תעסוקה מכובדים במשאבי שדה, רביבים ושדה בוקר. אני ביקשתי ממשרד העבודה והרווחה - שתחתיו יש כל מיני גופים – להעביר את דמי האבטלה שמקבלים המובטלים לדמי הסעות, ובעזרת כספים אלה לדאוג להסיע את האנשים למקומות העבודה.
ביצענו ניסוי בשנה שעברה. אגד נתנה תרומה של כרטיסי נסיעה למשך מספר חודשים, והפלא ופלא, 60 עובדים עבדו במקומות האלה, וכתוצאה מכך אחוז האבטלה ביישוב ירד ל-7%-8%. בסוף השנה אגד הפסיקה את התרומה שלה, ולא השגנו תקציב נוסף למימון הנסיעה, ולכן כל העובדים הללו חזרו למעגל האבטלה. זאת דוגמה אחת.
יש דוגמאות נוספות, כמו
¶
מפעלים שיכולים לקום במצפה רמון, על בסיס מחצבי השיש שיש במצפה רמון. אני יכול להגיד שמדיניות מטומטמת של אנשי ממשל מונעת הקמת מפעלים במצפה רמון. האבן במצפה רמון עוברת לרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית מעבדת אותה, ומייצאת אותה לארצות-הברית בשווי של עשרות מיליוני דולרים בשנה, כאשר אין אפילו פועל אחד ממצפה רמון. זאת רק דוגמה אחת, ואני לא רוצה להרבות בדוגמאות, כי נושא הדיון הוא מצב התעסוקה והאבטלה בנגב, ולא רק במצפה רמון.
מוטי אביסרור
¶
ראשית, אני רוצה להודות לך על כך שאתה מקיים דיון בנושא הזה. אני חושב שמבחינתנו זאת פעם ראשונה שבכנסת ישראל דנים בנושא הנגב, וזה כבוד בשבילנו לדון בנושא בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
אני חושב שבמהלך השנים, כל אחד הלך לכיוון מסוים. כנראה שזה הזמן להתחיל לראות את הדברים בראייה כוללת.
בעיות התעסוקה הן בעצם תוצאה של המדיניות שנוקטת בה הממשלה. לא מדובר במפעל מסוים שנכנס לקושי, אלא בכך שהמדינה מחליטה לחשוף את השוק. מטבע הדברים, אותם מפעלים מוצאים את עצמם בקשיים, כי כשיש מפעל שנמצא בטורקיה וגובה 70 דולר למטר ומפעל בירוחם שמייצר בעלות של 700 דולר למטר, אין סיכוי שתתקיים תחרות.
במקום שהמדינה תנסה למנוע את המצב, היא אפילו מעודדת אותו. המשרד ממשיך להכשיר אנשים לאותו מפעל שעומד להיסגר ולעבור לירדן, באמצעות קצבאות הביטוח הלאומי ובאמצעות הכשרות שמוכרות רק לעניינים האלה.
אני אביא דוגמה פשוטה שהבאתי בוועדת החינוך והתרבות, והיא מדגישה את גודל האבסורד. אני רוצה לספר על מקרה שקרה בירוחם, בעקבות ההתארגנות שלנו בנושא לימודי השכלה גבוהה והרצון לשלוח אנשים למכינות. מדובר באם חד-הורית בת 27, שמקבלת הבטחת הכנסה. יש לה שני ילדים, בן בכיתה א' וילדה במעון בנעמת. ברגע שהיא החליטה להיכנס ללימודי המכינה הקדם אקדמית, הפסיקו לה את הקצבה. כרגע שמעתי בוועדה, שהיא הוזמנה לחקירה במוסד לביטוח לאומי, שדורש את החזר החוב. ברגע שהיא החלה ללמוד במכינה, הודיעו שמפסיקים לתת לה את התמיכה, והודיעו גם לנעמת שיפסיקו לתת לה את התמיכה, כי היא סטודנטית.
אנחנו צריכים להעביר את ההכשרה מן הכתפיים והידיים אל הראש. במקום זה מעודדים הכשרת אנשים לתעשיות שנקלעות לקשיים ונמצאות בסכנת סגירה. לכן אני חושב שהגיע הזמן להתחיל לחשוב אחרת, כי אנחנו רגע לפני שהעסק מתפרק.
אני רוצה להביא דוגמה מירוחם. אחד הדברים שחוסמים את נגישות תושבי ירוחם לעבודה או ללימודים בבאר-שבע קשור לנסיעה לשם. לפני שלוש שנים דרשתי שיפריטו את קו האוטובוס, לא בגלל שאני בעד הפרטה של כל דבר. עלות כרטיס מירוחם לבאר-שבע היא כיום 14.50 שקלים, כשמדינת-ישראל מסבסדת את הקו הזה. יש לי נתון שאומר שאם מפריטים את קו האוטובוס, בלי סבסוד, מחיר הנסיעה יירד ל-8.50 שקלים. אני דרשתי הפרטה של קו האוטובוס, ומשרד התחבורה לא הפריט את הקו, אלא בחר להפריט את הקווים במודיעין ובמקומות אחרים.
מוטי אביסרור
¶
היתה התנגדות באזור. אני אמרתי שיפריטו את קו האוטובוס רק בירוחם, כי אני רוצה שהמדינה תסבסד את המובטל ואת הסטודנט באותו סכום שהיא מסבסדת את אגד. היום יש מצב אבסורדי, שקשה אפילו לחשוב עליו. יוצא שמובטל מסבסד את אגד. מובטלי ירוחם מסבסדים את אגד, והסטודנטים של ירוחם מסבסדים את אגד.
היו"ר דוד טל
¶
אבל יש גם פן אחר לעניין. בתחבורה הציבורית נוסעים רוב האנשים שאין להם רכב פרטי. אלה אנשים שלא בדיוק שייכים למעמד הבינוני ומעלה. אותם הממשלה אמורה לסבסד.
מוטי אביסרור
¶
מחיר הנסיעה באגד יקר פי שניים ממחיר נסיעה בקו שמפריטים אותו. אתה שואל, את מה אתה מסבסד, את הקונצרן או את האדם? אחרי שיפריטו את הקו ויורידו את מחיר הנסיעה לערך הריאלי, אני רוצה שיסבסדו את האדם.
אם זאת ברירת מחדל, שמדינת-ישראל תיקח אחריות, ותקבע את הערך האמיתי של נסיעה בקו האוטובוס, ועד שהיא תחליט האם להפריט את הקו או לא, שתישא בעלות. תושב ירוחם לא צריך לשאת בעלות הזאת.
הבאתי שתי דוגמאות פשוטות לכך שכל עוד הדברים האלה לא יטופלו בצורה יסודית, אנחנו נראה את עצמנו הולכים מדחי אל דחי, ונראה יותר מפעלים שנקלעים לקשיים. מתי המדינה מסייעת למפעל? אחרי שהוא קורס. וכי מדינת-ישראל לא ידעה שמפעל נגב קרמיקה עמד להיסגר לפני שנה וחצי? הרי שר האוצר ושר התשתיות עמדו לחתום על ייקור הגז, והמפעל היחיד בארץ שהשתמש בגז היה נגב קרמיקה. ברגע שחתמו על ייקור הגז, המפעל נסגר, ועל מה ולמה? המדינה גם יכולה היתה לחסוך את הסיוע, אם רק היתה מטפלת במועד בעניין הזה. אני מנסה להסביר את אותם אבסורדים.
מכאן אני רוצה לעבור לתחום הרווחה. כאשר בעלי המפעלים נקלעים למצוקה, קשה להם לשלם מסים. מפעל כמו פיניציה לא יכול לשלם מסים, וזה לא שאני מוותר על התשלום, אלא בגלל תזרים המזומנים של המפעל, הוא לא יכול לשלם. אז אני מקבל פחות כסף ומוציא פחות. גם אין לי מקורות שמהם אני יכול להוציא כספים. כמות הנתמכים גדלה, ואני צריך לטפל בהם, ואיך?
אני מצפה שהמשרד יילך אתי לתכנית פרטנית וכוללת. מנהלת המחוז יושבת לידי. היא עושה מאמצים גדולים מאד כדי להוביל תהליכים במרכז למשפחה שהקמנו, אבל חסרים תקציבים שהיו צריכים לתת אותם מבעוד מועד. לכן, בתקופות כאלה צריך להקל על הרשויות, לא להקשות עליהן, ולסייע בידן להביא את האנשים האלה להאמין בעצמם – לא כדי לתת כסף לאנשים, אלא כדי לסייע להם בתקופות קשות לחזק את הדימוי העצמי שלהם ולהאמין שהם יכולים להתגבר על המצב הקשה. יש לנו הרבה דוגמאות בירוחם של פרויקטים כאלה.
הנושא השלישי שאני רוצה לגעת בו זה נושא הבריאות. אדוני היושב-ראש, אתה יודע שבאזור שלנו, בעקבות חוק בריאות ממלכתי שאושר, כשאדם חלילה מקבל התקף לב, רופא לא מגיע אליו. גם אין לנו יכולת להביא רופאים אלינו. אני חושב שזה הזמן להתחיל להקים מוקדים רפואיים, שיהיו בהם רופא וחובש.
מוטי אביסרור
¶
כי אין אף אחד שמוכן לעשות זאת, אבל במחירים האלה קשה לגייס רופאים טובים. זה הזמן לטפל בנושא הזה, ולהקים מוקדים רפואיים. זה יתרום להרגשת הביטחון של התושבים שלנו, ואם חלילה מישהו יקבל התקף לב, יהיה מי שיטפל בו.
היו"ר דוד טל
¶
אחרי נפילת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, התכנסו גם הסנאט וגם הקונגרס בארצות-הברית הקפיטליסטית, שמאמינה בכלכלה חופשית, והחליטו להזרים 200 מיליארד דולר לכל מיני חברות ומפעלים, כדי להבטיח תעסוקה ולמנוע קריסה של מפעלים כאלה ואחרים. היו גם מפעלים שנסגרו, למשל, בגלל שהפנטגון לא רצה לקנות את תוצרתם, ופתחו אותם מחדש, למרות שזה עלה עשרות מונים יותר.
מרינט וקנין
¶
אני יושבת-ראש נעמת מרחב נגב מרכזי. אני ממונה על דימונה, ערד, ירוחם ומצפה רמון. אני מצרה מאד על מה שקורה היום בנגב בכלל ובדימונה בפרט.
שמעתי את מר מוטי אביסרור. תראה על מה אנחנו נלחמים, על רופא בירוחם. לא מספיק שהאזרחים מובטלים, דפוקים – סליחה על הביטוי – אבל אנחנו צריכים להתחנן שיהיה רופא, כדי שלא יזעיקו אותי ב-2:00 בלילה בגלל אישה מוכה. שים לב על מה אנחנו נאבקים.
צר לי מאד שבאזור הנגב לא הושקעו משאבים. מספר המובטלים אצלו הולך וגואה. אני באה עם דו"ח של מנהל אגף הרווחה בדימונה, שמדבר על 6,500 אנשים שמסובסדים על-ידי אגף הרווחה. כל שנה 1,200 איש בדימונה מצטרפים לאגף הרווחה, עד מתי?
הנשים נפלטות ראשונות ממקומות העבודה. הבעלים נפלטים אחר-כך, כי יש רק מפעלים שנסגרים. עדיין לא נפתח שום מפעל, לא בדימונה, לא בירוחם, לא במצפה רמון ולא בערד, שיכול להעסיק את התושבים. מה קרה? עד שחוקקו עבורנו חוק שהוא בבחינת אור בקצה המנהרה, בא ראש הממשלה, שאני מאד מכבדת ומוקירה, ואומר שיקפיאו אותו. למה, בגלל שאנחנו נדפקנו בשנות ה-50?
הרי כל תושבי הנגב מהווים כ-28% מכלל האוכלוסייה. מה קרה לנגב? כל ארבע-חמש שנים יש בחירות, באים כל חברי-הכנסת, בא המועמד לראשות הממשלה ומבטיח הבטחות, מצלמים וזהו. כל שנה מתפרסם דו"ח העוני, וכולם מופתעים, כאילו אנחנו לא יודעים מה המצב. מה קרה? יומיים מקדישים לנושא בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות, ואחר-כך לא קורה דבר.
קודם כל, אני מודה למאיר סהר, מנכ"ל הרשות לפיתוח הנגב, שהזמין אותי לכאן. אני מייצגת את הנשים. אנחנו נמצאות במקום ראשון גם במספר המובטלות שעומד על 14% וגם במספר הגרושות. אני היחידה שמטפלת במקרים אלה, כי אגף הרווחה קורס. אני שואלת, מה יהיה אתנו?
מוסא אבו סהיבאן
¶
קודם כל, אני מברך על קיום הדיון על תושבי הנגב, מאחר שאנחנו עומדים בפני קשיים רבים מאד. לצערי, אני מכיר את המערכת הזאת לא מעט שנים. אני נמצא במערכת כבר 13 שנה, וכל פעם מקיימים דיון על נושאי הרווחה ועל נושאים אחרים, אבל הדברים לא זזים. אולי לפעמים יש איזה שינוי או התקדמות מסוימת, אבל בסופו של דבר, גם זה נעצר באיזשהו שלב.
אתה בטח סיירת בנגב, וראית את אוכלוסיית הנגב. אני מדבר במיוחד על האוכלוסייה הבדואית, שאני אחלק אותה לשניים: החלק שגר ביישובים לא מוכרים, ופה אין דין ואין דיין, כי האוכלוסייה הזאת לא מקבלת שירותים וממשיכה לחיות את אותו אורח חיים כפי שהיא חיה עד היום; בחלק השני נמצאות הרשויות המקומיות הבדואיות, כאשר היום מדברים על שבע רשויות מקומיות.
אותן רשויות מקומיות לא רק סובלות מבעיות הפיתוח בנגב, אלא מצבן הרבה יותר גרוע מהמצב של שאר היישובים בנגב. אנחנו היום נלחמים להיות שווים לעיירות הפיתוח, ולא מעבר לזה, כי עיירות הפיתוח שואפות להגיע למצב טוב יותר. אולי גם נשתף איתן פעולה, ואולי ביחד כל הרשויות בנגב, היהודיות והערביות, יחסמו את הנגב וינתקו את הנגב ממדינת-ישראל, ויכריזו שצפונה משם זאת מדינת-ישראל ודרומה זאת מדינת הנגב. תראה מה יקרה, אם יחסמו את הנגב לשעתיים.
מוסא אבו סהיבאן
¶
תאמין לי שאנחנו הערבים והיהודים נעשה את זה ביחד, כי אנחנו עלולים להגיע למצב של ייאוש בסופו של דבר.
החברים כאן דיברו על אבטלה ועל מצוקות בכל מיני מסגרות חברתיות. אני רק אביא את רהט כדוגמה. תקציב הרווחה ברהט הוא 6,000,000 שקל. העירייה צריכה לשלם 25% מהסכום, האם אתה חושב שהעירייה משלמת 25% מהסכום? העירייה משלמת קרוב ל-40% תוספת, וזה אחר-כך בסופו של דבר הופך לגירעון, ואז צריך לעשות תכנית הבראה, לפטר עובדים וכך הסיפור חוזר על עצמו.
היו"ר דוד טל
¶
זאת אולי דוגמה לא טובה. זאת דוגמה טובה לכך שהשלטון המרכזי לא ממלא את חובתו כלפי השלטון המקומי, אבל אני מכיר ערים במרכז הארץ, כמו: ראשון לציון, שמשלמת 75% לעומת 25%.
מוסא אבו סהיבאן
¶
לכן אני חושב שצריכה להיות מדיניות ממשלתית שתפתח את הנגב. תאמין לי שיש הרבה תכניות, ואני יודע שלכל רשות מקומית בנגב יש תכניות, אבל אין לה כסף לממש אותן.
לכן המדינה והממשלות השונות צריכות לחשוב על כך שעתיד מדינת-ישראל הוא בנגב. בצפון כבר אין יותר קרקעות. בנגב יש יותר קרקעות, אפשר לפתח יותר יישובים, אפשר להקים אזורי תעשייה ויש שם פוטנציאל גדול מאד, אבל המדינה צריכה לחשוב על הדברים האלה.
היו"ר דוד טל
¶
אני רוצה לומר שבכוחותיה הדלים של הוועדה, היא ניסתה בעבר לאורך זמן, מדי פעם בפעם, להעלות את הנושא הזה כדי לנסות להחדיר אותו לתודעת הציבור. אני מתייחס בעיקר לנושאים של אבטלה בקרב נשים ערביות, נושא שנידון כאן בוועדה כמה פעמים, ובכלל לנושא האבטלה בנגב.
לצערי, אנחנו לא מצליחים לזעזע את הממשלה, לגרום לה לעשות שינוי מגמה, ולהעביר את אותם 4 מיליארד שקלים, שאני חושב שהובטחו עוד בזמן שנתניהו היה ראש ממשלה, ואחר-כך הבטיח את אותה הבטחה ברק ואריק שרון.
התרענו לגבי העניין, וגם כתבתי כמה דברים בנושא גם לראש-הממשלה הקודם וגם לראש-הממשלה הנוכחי, ולצערי, אנחנו כל פעם שומעים כאן על נציגים – כמו, יועץ ראש הממשלה לנושא הערבים ויועץ ראש-הממשלה לנושא הדרוזים - שאומרים שהם עומדים לקיים את כל הדברים הללו, ובפועל אנחנו לא רואים שמשהו מתקדם. אנחנו ננסה להכניס את הנושא הזה גם לסיכום הדיון שלנו.
תמר גוז'נסקי
¶
ברשות היושב-ראש, אני קודם כל רוצה לברך על הדיון, ולציין את העיסוק של ועדות הכנסת השונות, כולל הוועדה החשובה הזאת, בנושאים השוטפים.
אני רוצה להתייחס למקרה של האישה הצעירה שרוצה ללמוד במוסד להשכלה גבוהה. אנחנו דנו בנושא הזה לפני שבע שנים. לפני שבע שנים, הכנו הצעה לביטוח הלאומי, משרד העבודה והרווחה, לשינוי הקריטריונים.
אמרנו שמספיק לחשוב שכל מה שמגיע לאישה מובטלת זה להיות או ספרית או לעבוד בסיעוד. אלה פחות או יותר הקורסים שמציעים לנשים, כי לא חושבים שמגיע להן משהו מעבר לזה.
היום בוודאי רוב הנשים סיימו י"ב כיתות, ולחלק גדול יש בגרות, אז למה לנקוט בגישה הזאת? אז הצענו שיראו בסטודנטית גם אישה עובדת. אמרנו שלגבי גברים, מקובל לתת שכר מינימום במקרים כאלה.
אפשר גם לקבוע מקצועות נחוצים. אפשר להגיד שלא נכיר בכל מקצוע, אבל נקבע רשימת מקצועות נחוצים, ומי שתלך ללמוד אחד מהמקצועות הנחוצים, נמשיך לאפשר לה תמיכה. אם לא נעשה זאת, נדון גם את האישה וגם את הילדים שלה לעוד דורות של עוני, בלי לתת אפשרות להיחלץ ממנו. הפתרון הזה מונח על השולחן, אם לא זרקו את המכתב לפח.
ההערה השנייה נוגעת לאבטלה, לכספים וכו'. אני העליתי את הנושא הזה בכנסת, אבל אני לא יודעת האם אתם ערים לו. לאחר שנתנו 700,000,000 שקל לוישי ישראל כדי שיועסקו 3,200 עובדים בבאר-שבע ובדימונה, הסתבר שהשנה פוטרו שם 1,650 עובדים, ונשארו במפעל חצי מהעובדים.
מאחר שהכסף הזה יועד לסבסד את השכר של העובדים, שאלתי את שרת העבודה והרווחה, האם החזירו את הכסף. פוטרו עובדים, והמפעל כבר לא מעסיק 3,200 עובדים, ולכן הוא צריך להחזיר כסף. היא אמרה לי: מה פתאום, תשכחי מזה, הם רוצים עוד הטבות. אמרתי לה: אם המשרד נתן למפעל כסף כדי להעסיק עובדים, וזאת המטרה האמיתית לשמה ניתן הסכום של 700,000,000 שקל, שיכניסו את ה-1,650 עובדים המפוטרים לתכנית: לאחד ידאגו להשלמת השכלה, לאחד ידאגו ללימודים כאלה או אחרים, לאחד ידאגו להסבה מקצועית וכו'. אם תכפיל 1,650 עובדים ב-10,000 שקלים וכו', תגיע לכסף קטן יחסית לכל ההוצאות. לפחות שהמפעל ייקח על עצמו להחזיק את העובדים עוד שנה לא בעבודה, אלא בתכנית אחרת, ויממן את אותה. האם זאת דרישה בשמים?
הרי אם היו מנצלים את הזמן הזה, אותם 1,650 עובדים בינתיים היו מקבלים קצבת קיום, לומדים משהו ומתקדמים במשהו, ואולי בעוד שנה-שנתיים כשכן יצטרכו עובדים, הם יהיו יותר מיומנים. אני לא מקבלת אפילו תשובה על ההצעה הזאת ממשרד התעשייה והמסחר. יש מי שנותנים לו את הכסף בשם הנגב תחת הכותרת נגב, אבל אלה שעובדים ואלה שאמורים ליהנות מהסבסוד הזה, הם בכלל נשכחים.
היו"ר דוד טל
¶
אין בעל מפעל שישקיע, אם הוא לא ירוויח. כולם רוצים להרוויח, ועיני לא צרה אם ירוויח. אני אפילו אשמח לעזור לו, אם אני אדע שהוא ישאף להעסיק כמה שיותר עובדים, אבל נוצר מצב שאנחנו מעבירים בעשר השנים האחרונות למעלה מ-100 מיליארד שקל לכל מיני גופים ומעסיקים כאלה ואחרים, ולמרות זאת מספר המובטלים גדל, וזה לא משיג את המטרה שהוצגה, יצירת מקומות עבודה. חלק מהם, לצערי, מעביר את הכספים לבנקים גדולים, שיכולים לשלם משכורת ענקית, כמו: 800,000 שקל לחודש, סכום שאתה כנראה צריך לעבוד עבורו 20 שנה.
היו"ר דוד טל
¶
אבל יש כאלה שמקבלים סכומים כאלה. כשאנחנו, חברי-הכנסת גוז'נסקי, לסרי וריגר, מעלים לדיון נושאים חברתיים, טוענים שאנחנו פופוליסטים. חוקים שמטיבים עם המאיון, ואולי האלפיון העליון במדינת-ישראל הם לא פופוליסטים. מדובר על תשתיות ששייכות לי ולך ולכל מי שיושב כאן, והעברתן לעשירים. מדובר על זיכיונות ששייכים לי ולך, והעברתם לעשירים. זה אומר לקחת קרקעות ששייכות לכולנו, ולתת אותן לבודדים. זה דבר שלא ייעשה.
למרות שיקראו לנו פופוליסטים, נמשיך להריץ הצעות חוק חברתיות, גם אם את חלקן יקפיאו. עדיין יישארו חוקים שבכל אופן לא יוכלו לגעת בהם.
יצחק עובדיה
¶
אדוני היושב-ראש, מאחר שהשתתפתי בדיונים שהתקיימו בשתי ועדות, שמתי לב שקודם כל מדברים חברי-הכנסת, ואחר-כך הם יוצאים ואנחנו נשארים בדיון. אני הייתי מאפשר לכולנו לומר את הדברים, כדי שחברי-הכנסת שנמצאים כאן ישמעו אותנו, כי הם באים לפה לשנייה ואחר-כך הולכים.
יחיאל לסרי
¶
הדברים שאני רוצה לומר הם בהמשך ישיר למה שאמרת עכשיו, והם אולי לא כל-כך ינעמו לחברים שלי מהנגב. יש לי הרבה חברים מהנגב. אני עצמי הייתי תושב הנגב לא מעט שנים.
הפתרון הנכון, לדעתי, הוא אחד הפתרונות שציין יושב-ראש הוועדה. בסך הכל, מעבר לנאומי התמיכה היפים שאנחנו נותנים לכם, צריך לעשות תיאום ציפיות מיום ההזדהות הזה עם הנגב. צריך לעשות תיאום ציפיות ולהבין, למה אנחנו מסוגלים להגיע באופן מעשי.
כדי להבין את זה, צריך להבין מה הבעיה. הבעיה היא, לדעתי, שהנגב הפך להיות הקורבן הגדול והמרכזי של מדינת-ישראל במדיניות החברתית והכלכלית שלה בשני העשורים האחרונים. המדיניות הקפיטליסטית והאנטי חברתית עברה מתגמול של עבודה לתגמול של הון, כמו שאמר יושב-ראש הוועדה, והיא המדיניות שהובילה את הנגב למקום שהוא הגיע אליו. אם לוקחים שני עשורים אחורה, רואים שמרבית המפעלים היו, בצורה כזאת או אחרת, בשליטה של הממשלה, של ההסתדרות.
המרחק של הנגב ממרכז הארץ והזמינות הנמוכה, הרכב האוכלוסייה ורמת ההשכלה, קיבלו פיצוי על-ידי המעורבות הממשלתית. ברגע שהמעורבות הזאת יצאה החוצה, הופסק הפיצוי הזה, והנגב קיבל את מכת המוות שבעצם הביאה אותו למצב בו הוא נמצא היום.
איך אפשר לשנות את המצב? צריך לשנות מדיניות, ושלא נשלה את עצמנו, המדיניות הזאת לא הולכת להשתנות באופק הקרוב, וגם לא באופק שהוא קצת יותר רחוק. זאת בעיה קשה מאד. הבעיה היא פוליטית, לא של חקיקת חוק כזה או אחר, וברגע שנשנה את המדיניות, גם לא יהיה צורך לשנות חוקים ולחוקק חוקים ספציפיים לנגב. ברגע שחוזרים אחורה לתפיסה החברתית ומתנתקים מהתפיסה הקפיטליסטית שלא מתאימה למדינת-ישראל, כל הדברים מסתדרים בתחומי הבריאות, התעסוקה והחינוך. בזה אנחנו עוסקים כמעט כל יום כאן בכנסת בחודשים האחרונים.
יצחק מרציאנו
¶
אדוני היושב-ראש, חברי-הכנסת, קודם כל אני מצטרף לברכות לאדם שארגן לנו את יום הנגב. אני מקווה שנמצא אוזן קשבת, כי אנחנו צועקים את הצעקה האחרונה.
אדוני היושב-ראש, כדי שתבין על מה אני מדבר, אני חושב שצריכים להבין מה קרה בבאר-שבע בשנים 1992 עד 2000, כי לצערי הרב, משרדי הממשלה עדיין חושבים על באר-שבע של שנות ה-90. יש לי חדשות, באר-שבע קיבלה צורה אחרת.
אם בשנת 1992 אוכלוסיית באר-שבע מנתה 135,000 תושבים, הרי ב-2000 – ואני מתייחס לשנת 2000, כי יש לנו מיון תיקים, והנתונים הם מדויקים – העיר מנתה 185,000 תושבים. האוכלוסייה הזאת הגיעה אלינו, כי כעירו של אברהם, זאת עיר מכניסה אורחים. אנחנו היינו הראשונים שקלטנו את העלייה המבורכת. מדובר על 50,000 עד 60,000 עולים מחבר העמים, ועל 7,000 עולים מאתיופיה, ויש האומרים 12,000, כאשר הנתון הנכון הוא כנראה משהו באמצע.
עם כל הכבוד לעלייה הברוכה, היא הקפיצה את מספר הנזקקים מ-12% ל-20% מכלל האוכלוסייה בשנת 2000.
יצחק מרציאנו
¶
אני מדבר על האוכלוסייה, ועוד מעט גם אתייחס למשקי בית. ממוצע הנזקקים הוא גדול יותר מהממוצע הארצי.
אני רוצה לתת לכם כמה נתונים. הממוצע בארץ של ילדים עולים הוא 11%. בבאר-שבע מדובר על 22%, וזה מובן, כי אנחנו עיר שקולטת עלייה. אחוז הילדים שנולדו לאם חד-הורית בארץ הוא 7.7%, ואצלנו מדובר על 12%-13%. הממוצע הארצי של ילדים הגדלים במשפחה שאחד מההורים חי מקצבת נכות, או כל קצבה אחרת, הוא 5.7%, כאשר בבאר-שבע הממוצע הוא 6.5%. ילדים אשר חיים במשפחה שמקבלת הבטחת הכנסה מהווים 10.5% מכלל האוכלוסייה בארץ, ובבאר-שבע מדובר על 23%. זה נתון מדהים.
תיקים שעברו מיון, מראים שמ-19,400 מטופלים, היום אנחנו מגיעים בערך ל-35,000 מטופלים, אבל יש מי שאומר לי – וזה נכון – שכל אדם חמישי או כל אדם שישי בבאר-שבע, יש לו נגיעה לאוכלוסיית הרווחה. מדאיגה אותנו השאלה, האם ייתכן שאותם משאבים ואותו כוח אדם לא יגדלו בהתאם? האם עיריית באר-שבע הפכה להיות משרד הקליטה?
אני רק הכרתי לך את באר-שבע. עכשיו אני אכיר לך את מצוקותיה של העיר. הנוסחה של 75%-25% היא אחיזת עיניים. בדקתי תקציבים, וגיליתי שבמקרה הטוב מדובר ב-50%-50%. במצוקה הקשה של עיריית באר-שבע, היא לא יכולה לקחת על עצמה אחוז אחד. יש פרויקטים שהעירייה דאגה לתקצב כאשר היא חיה חיי רווחה, כמו: הפרויקט של הקשישים, שיכול למנוע אלימות במשפחה, כי צריך לזכור לגבי קשיש שנמצא בבית, שבטלה מביאה לשעמום, ואנחנו כבר יודעים מה יוצר השעמום. למועדוני קשישים שעולים לעירייה 1,100,000 שקל, משרד העבודה והרווחה מקצה 156,000 שקל.
אני מדבר גם עם החברים שלי על עניין הסמים, שהרי אנחנו בירת הנגב. אם בא אליי תושב ערד, ירוחם או אחד מאחינו הבדואים שנזקק לסיוע, אני גם מסייע לו. מתוך תקציב של 2,700,000 שקל, עיריית באר-שבע מקבלת 300,000 שקל. לא יכול להיות מצב כזה.
כאשר כולנו מתפלאים איפה העובדים הסוציאליים ולמה הם לא מטפלים באלימות הזאת, אנחנו לא יודעים מה קורה לאוכלוסייה הנפלאה הזאת שקוראים לה "עובדים סוציאליים". כשאתה מפיל על עובד סוציאלי 300 תיקים, הוא לא מטפל, אלא נותן אקמול, והלוואי שיהיה לפחות אקמול.
עיריית באר-שבע נמצאת במצוקה. אני צועק, כי אני צריך מחר לומר לקשיש לצאת מהמועדון, או לומר לילד בסיכון שאין לי פנימייה או מועדוניות אליהן הוא יכול להיכנס.
האוכלוסייה גדלה. אם פעם בא מישהו למנהלת האגף או לעובדת סוציאלית בגלל שהוא רצה לקבל עזרה ברכישת מכונת כביסה או מקרר, היום הוא מבקש שאביא לו לחם. אני חושב שבאו מים עד נפש. אדוני היושב-ראש וחברי-הכנסת, אנא התייחסו אלינו לפי הגודל שלנו, לפי ההכנסה שלנו ולפי האחריות שהוטלה עלינו.
אני חס וחלילה לא מטיל ספק במנהלת המחוז שלנו. המחוז שלנו מבין את המצוקות, והוא עושה עבודת קודש, אבל עם כיס ריק לא פותרים בעיות.
היו"ר דוד טל
¶
מר ניזרי, אני לא רוצה לקבל דוח שמפרט מה עשה שירות התעסוקה, אלא אני רוצה לשמוע על תכניות או אלטרנטיבות שאתם כבר עומדים לבצע באזור הנגב, כדי להקטין את מספר המובטלים. אני לא יודע אם כדאי לציין את מספר האנשים שיקבלו הכשרה מקצועית. הכשרה מקצועית זה דבר טוב, אם יש מקומות תעסוקה, אבל אם אין מקומות תעסוקה, אחרי חצי שנה הם שוב יפוטרו.
יעקב ניזרי
¶
באשר לשאלה ששאלת, אני יכול לומר שאנחנו שותפים באמצעות משרד העבודה והרווחה, באמצעות האגף להכשרה מקצועית, לפרויקטים שהם בתהליך של תכנון, ובחלקם מבוצעים. במקרה שלנו, מדובר בהפעלת דברים מיידיים שיכולים להקל על המצוקה, קרי: עבודות מסובסדות, לאחר שהממשלה החליטה יחד עם כל הגורמים הנוגעים בדבר לסבסד את העסקת העובדים המובטלים בחקלאות, סבסוד העסקה בערכים של 40 שקל ליום, כולל הסעה שתעלה 10 שקלים למעסיק. פרויקט מהסוג הזה יכול לספק כ-1,000 מקומות עבודה באופן מיידי, ואנחנו ערוכים לו, בתיאום עם כל הגורמים בדבר.
יעקב ניזרי
¶
מי שצריך לדעת זה אותם המובטלים שנמצאים בלשכות, והם אכן עונים לקריטריונים של זכאות להיכנס לפרויקט הזה.
היו"ר דוד טל
¶
אם הולכים לעשות מבצע מבורך שכזה, אני חושב שנכון וראוי לעדכן את ראשי הרשויות. כך לפחות הם יידעו, שאולי יש סיכוי לצמצם את מספר המובטלים. זה לא עניין ביורוקרטי, אבל אני חושב שזה בבחינת אור בקצה המנהרה עבור ראש רשות שעל כתפיו מוטלות כל-כך הרבה בעיות.
יעקב ניזרי
¶
אין ספק שמבחינה ציבורית זה מתחייב, אבל כשעבדנו על הפרויקט, היינו גם צריכים לעבוד בצורה מקצועית, לא בשליפה מהמותן. היתה התאמה בין אותם אזורים שמוגדרים אצלנו מוקדי אבטלה למקומות העבודה שנבחרו, ולאו דווקא "שחרור" של 1,000 מקומות עבודה במקומות לא רצויים. התיאום עם המעסיקים הוא חלק אינטגרלי של הפעילות.
מבחינה הצהרתית, כל מי שצריך לדעת על קיום הפרויקט אכן יודע. אני יכול לומר לך בוודאות, שכל העוסקים במלאכה מבחינתנו הם תושבי המקום. אני מניח שמשה כהן בדימונה, למשל, הוא חלק אינטגרלי של הקהילה. אני מאמין שכתוצאה מהעניין שמגלים ראשי היישובים, יש הזנה של אינפורמציה, והיא לא חד-כיוונית.
אריה קלינמן
¶
האם הפרויקט יכלול הסעות מהיישובים לאזורי החקלאות? אתה אומר "מוקדי אבטלה", אבל אין שם חקלאות.
יעקב ניזרי
¶
אני יכול לומר לך שבנקודות מסוימות בנגב, הזמינות לתעסוקה בפרויקט הזה היא לא ברת ביצוע, כי אין מוקדי עבודה חקלאיים. למרות זאת, אנו עומדים עכשיו לקראת עבודות הקטיף, ואנחנו נעשה הכל על מנת לדחוף את אותם המובטלים לכל העבודות האלה.
בנוסף לכך אנחנו שותפים לפרויקטים נוספים, כגון: עניין ההכשרה המקצועית והחל"תים למיניהם מול מקומות עבודה ומכינות, והגברת שרה חורש בוודאי תרצה לדבר על זה.
מוטי אבוקסיס
¶
תוציאו מהארץ את כל העובדים הזרים, זה יפתור את הבעיה של 300,000 מובטלים. אם לא יהיו עובדים זרים במדינה, אנחנו נעבוד. אל תתנו יותר רשיונות לקבלנים, שיושבים בוועדת הכספים.
יעקב ניזרי
¶
לפני כשבועיים שר העבודה והרווחה ביקר בדימונה, שם הוא נתן פתרון מקומי לעיריית דימונה ולתושבי דימונה. על-פי החלטת השר, באופן מיידי נקבע שמרכז הפעילות של הביטוח הלאומי, מרכז אינפורמציה ברמה ארצית, יהיה בדימונה. כך באופן מיידי הגיעו 50 מקומות עבודה לדימונה, כלומר: ניתן גם למצוא פתרונות יצירתיים.
יעקב ניזרי
¶
אני יכול לומר שברמה הגלובלית, אם יש תכניות ממשלה שעוסקות בפיתוח הנגב, כולל הנעת עובדים מנקודה לנקודה, בעזרת רכבות למשל, זה יסייע לאותם מובטלים שנמצאים בנקודה מסוימת להגיע למקומות שהם אטרקטיביים וגם נגישים מבחינת תעסוקה.
דרור דבש
¶
בשנת 1997 משרד העבודה והרווחה עשה עבודה מאד יסודית וניסה לפתור את בעיית האבטלה. נושא ההסעות מופיע כחלק מרכזי בתכנית שלו, אבל בגלל שיש כל-כך הרבה אגפים, כמו: שירות תעסוקה, ביטוח לאומי וכו', הם לא מסוגלים להתחבר ולהעביר קוד תקציבי אחד לקוד התקציבי האחר.
דרור דבש
¶
זה קשור, כי אם ייקחו את הסכום של 3,200 שקל שמקבל כל מובטל ויעבירו אותו להסעות, תראי איך אנשים ילכו עם כבוד עצמי למקומות העבודה.
יעקב ניזרי
¶
מהניסיון שנצבר, אנו יודעים שאם יסבסדו את הסעיף הזה, הרי יש ביכולתנו לסייע לאותם מובטלים. זה מצריך סיוע תקציבי.
היו"ר דוד טל
¶
סעיף שנמצא ברשותך. שר העבודה והרווחה השתתף בדיון אתמול. הוא פרס את התקציב שלו. אנחנו רואים שחסר בתקציב לפחות עוד 400,000,000 שקל. הוא דורש 700,000,000 שקל, אבל 400,000,000 שקל הם חובה, כדי שילדים אוטיסטים יוכלו לקבל שירות, כדי שלא ייווצר מצב שילדים אחדים יכולים לקבל שירות ואחרים לא יכולים, כדי לטפל באלימות במשפחה ולבצע חוקים חברתיים כאלה ואחרים. 400,000,000 שקל בוודאי חסרים.
יש כאן הצעה גם של מוטי אביסרור וגם של דרור דבש, שאומרת שאולי אם תוסיף איזשהו סעיף תקציבי כזה או אחר, למשל עבור הסעות, יתפנו עוד מקומות עבודה. אם רק תממן להם את ההסעות, הם כבר "ישברו את הראש" אחר-כך.
יעקב ניזרי
¶
אני לא יודע מי המציא את הגלגל, אבל מבחינתנו, כשהסעיף הזה היה ברשותנו, עבדנו בתיאום עם כל הגורמים במשרד העבודה והרווחה על מנת לבחון סיוע כזה לאותם מקומות עבודה, ועניין ההסעות היווה גורם שהשפיע על היכולת שלהם לקלוט עובדים נוספים. ביצענו את זה. לצערי הרב, היום אין ברשותנו תקציב לעניין, ואנחנו לא יכולים לממש את הפרויקט הזה.
תמר גוז'נסקי
¶
אם לחקלאי יש תאילנדי בחצר, למה הוא צריך להעסיק את המובטל? אם תמשיכו לאשר לו להביא תאילנדים, למה הוא צריך להעסיק את המובטל?
יעקב ניזרי
¶
אני רק רוצה לבשר לך, שהעניין הזה מסודר. היום סיימנו פרויקט של חלוקת היתרים לענף החקלאות, ואני מניח שגם העניין הזה יהיה יותר מסודר ושגם נתאים את כמות העובדים הזרים לדרישות השוק האמיתיות.
היו"ר דוד טל
¶
האם היום יש פחות או יותר עובדים? יש היום פחות, זאת אומרת שאנחנו עוד מוסיפים עובדים זרים.
יצחק עובדיה
¶
אני מזכיר ההסתדרות במרחב נגב מרכזי, שחולש על דימונה, ירוחם, מצפה רמון, ערד, סדום וגם המגזר הבדואי. אני רוצה לומר פה כמה דברים, שאולי לא יהיו כל-כך מלוטשים, אבל אני בטוח שהם יהיו אמיתיים.
מה לא נאמר, מה לא נכתב ומה לא סופר על הנגב, והוא נשאר אותו נגב. לא מתייחסים אלינו כלל וכלל.
יצחק עובדיה
¶
ועכשיו רוצים לבטל אותו. מה שקרה במדינת-ישראל ב-10 השנים האחרונות זה בדיוק מה שקרה בארצות-הברית במשך 160 שנה. 160 שנה לקח לארצות-הברית לבסס משטר חופשי קפיטליסטי. ב-10 השנים האחרונות הפכו את מדינת-ישראל מסוציאל-דמוקרט, מדינת רווחה שדואגת לעובדים, למדינה קפיטליסטית. 80% מהעוצמה הכלכלית של המדינה עברה לידיים של 200 או 250 משפחות, ולאיש לא אכפת מזה. 90% מהתקשורת נמצאת בידיים של שבעה אנשים, והמדינה הזאת הולכת ומדרדרת.
הממשלה הזאת והממשלות שלפניה פשטו רגל. בכל מדינה נאורה נורמלית ודמוקרטית היו מוציאים את הממשלות למשפט ציבורי על מה שנעשה כאן. ידידי דוד טל, אני מתפלא עליך שאתה לא מכיר אותי. הרי היינו בקואליציה באיזשהו מוסד בזמנו. אני מאד שמח לראות אותך כאן, כי אתה שייך לשכבה החלשה ממנה באת. אני מצפה מכולכם, שפעם אחת ולתמיד תתייחסו לנגב ברצינות.
יצחק עובדיה
¶
אני חי עם העובדים האלה, ואני רוצה לומר לך שאם מפעל פיניציה ייסגר, צריכים לסגור גם את ירוחם, וכנ"ל לגבי נגב קרמיקה לפני שנה או שנה וחצי. עכשיו רוצים לפטר 180 עובדים מכיתן.
כל ממשלה נורמלית, באותה מידה שהיא חייבת לדאוג לביטחון, לחינוך ולבריאות של אזרחיה, צריכה גם לדאוג לתעסוקה. הממשלה צריכה לייצר מקומות תעסוקה ולהקים מפעלים כמו בשנות ה-50, כפי שהקימה את מפעלי ים המלח, את שלובת ערד וכו', על אף שמראש ידעו שהמפעלים האלה במשך עשור או שניים יהיו בדפיציט, אבל הם סיפקו תעסוקה לכל דכפין.
הרי אני לא חבר-כנסת, אבל אני יום יום מסתובב במרחב הקומפליקטיבי והמסובך שקוראים לו מרחב נגב מרכזי. האבטלה בדימונה הגיעה החודש ל-14.8%. אני מתעצבן כאשר אומרים לציבור 7% או 6%. כל אדם הוא 100% מובטל נטו פר אקסלנס.
אני מבקש לדאוג לדבר אחד, שיוקמו מפעלים ותהיה תעסוקה לתושבים. ברגע שלעובד אין תעסוקה, כל מה שנאמר לא שווה דבר, ואז מתחילים לדבר על חינוך, על סמים, על הבראה, על אבטלה, על רווחה וכו'.
היו"ר דוד טל
¶
בוני גולדברג, תתמקדי בקצרה רק במה שהיית רוצה לעשות ואת לא יכולה לעשות. מה מגיע לרשויות על-פי דין, ומה הן מקבלות?
בוני גולדברג
¶
אין לי כאן מספרים, אבל יש יותר מדי ילדים בסיכון שלא מקבלים טיפול, ואני בהחלט יכולה להגיד את זה בלי מספרים.
אני אתמקד בכמה תחומים מרכזיים בעייתיים, שלחלקם יש לנו פתרונות שטעונים תקצוב. בתחילת דבריי אני רוצה לומר שהנושאים החברתיים לא תמיד מוצבים בסדר עדיפות גבוה אצל ראשי הערים, אבל זה לא נכון לגבי ראשי הערים שנמצאים כאן.
היו"ר דוד טל
¶
אם הנושאים האלה היו בסדר עדיפות ראשון שלהם, האם היו להם התקציבים המתאימים לבצע את המטרות החברתיות האלה?
היו"ר דוד טל
¶
את רוצה להטיל זאת על עירייה, שמתמודדת עם גירעון מסוים, עם תכנית הבראה מסוימת של משרד הפנים, עם קיצוצים מסוימים ועם כל מיני מטלות שהשלטון המרכזי צריך לעשות והוא לא עושה.
בוני גולדברג
¶
מוטי ודרור וגם נציגי עיריית באר-שבע נמצאים פה, והם יעידו על כך. העניין הוא שהמעורבות לא עולה כסף, אלא היא חשובה. יש גם ראשי ערים, שלצערי לא נמצאים פה היום, אבל כאשר אני מביאה להם את המשאבים כדי לבנות דברים, הם דוחים אותם, כי הם לא רוצים שהדבר ייראה ברחוב. זה חמור מאד בעיניי. צריך לזכור שמדובר בתושבים שהם אחראים עליהם, לפחות כמו שהממשלה אחראית עליהם.
הבעיות הקשות נעוצות בכוח אדם, כפי שאמר מר מרציאנו. מצד אחד, לא תמיד יש תקנים. השר אתמול דיבר על 700 משרות נוספות. אני מתארת לעצמי שנתח גדול של המשרות יהיה בחלק הדרומי של הארץ.
בוני גולדברג
¶
אני לא מכירה את אזור המרכז, כמו שאני מכירה את הדרום. אני חושבת שאחוז המטופלים במחלקות הרווחה באזור הדרום הוא גבוה מאד ומעל הממוצע הארצי. הממוצע בארץ הוא 16.4%.
היו"ר דוד טל
¶
היא הנותנת, אז צריך להעביר עובדים סוציאליים ממקום שיש בו אחוזים נמוכים יותר של מטופלים לאזור לדרום.
בוני גולדברג
¶
זה לא בסמכותי. הלוואי שיכולתי לעשות זאת. הגברת גוז'נסקי כבר שאלה אותי פעם את השאלה הזאת.
יצחק מרציאנו
¶
אדוני היושב-ראש, זאת שאלה טובה. אם המשרד ייתן לרעננה תקצוב של 25% והיא תשתתף ב-75%, היא תסתדר. כך יפטרו אותנו מהגיבנת הזאת של 25%.
בוני גולדברג
¶
אני רוצה לומר משהו לאדוני היושב-ראש, שיכול לעזור לנו בנושא של ה-MATCHING הבעייתי של ה-25%. דרור דבש ומוטי אביסרור כלולים בטיפול הנקודתי, וגם הם נדרשים לתקצב 25%.
היו"ר דוד טל
¶
אגב, יושב כאן מנהל בית-החולים סורוקה. אני מכיר הרבה מאד בתי-חולים בארץ, שהמדינה לא רכשה עבורם מכשיר רפואי אחד בעשור האחרון. מכשירים אלה מהווים חלק מהתשתיות שהיא צריכה לדאוג להן, אם בתי-החולים לא מצליחים לגייס כספים. יש בתי-חולים שכל הזמן מנהלים מלחמות, וכך מגייסים כספים.
בוני גולדברג
¶
לגבי כל הקריטריונים להקצאת משאבים, הן מבחינת תקציבים, הן מבחינת כוח אדם והן משאבים אחרים, אני הבאתי את החומר שלי למשרד, והוא בודק היום את הקריטריונים. אני חושבת שצריך למצוא איזושהי נוסחה מקדמת נגב, שלוקחת בחשבון לא רק את מספר המטופלים, אלא את עומק המצוקה הכללית ביישוב ובאזור כולו.
התחלתי קודם לומר שיש יישובים שיש להם תקנים, והם לא מסוגלים לאייש את התקנים, לא רק בגלל המגבלה של 25%, אלא בגלל שהם לא מוצאים עובדים מיומנים. התחלנו בהכשרה מקצועית, שמטרתה לעשות הסבה של אקדמאים לעובדים סוציאליים. מדובר בעיקר בעולים, שלרובם יש תעודה אקדמית. עובדים סוציאליים אלה יוכלו לתקשר ולדבר באותה שפה עם המטופלים האחרים שמגיעים היום לרשויות הרווחה.
באשר לסקטור הבדואי, יש תכנית מסודרת שהוחלט לבצעה יחד עם הרשויות המקומיות. בזמנו ריכז אותה מנהל המחוז של משרד הפנים, והיא כוללת את כל משרדי הממשלה. אני אתייחס לחלק של משרד העבודה והרווחה.
בוני גולדברג
¶
לפני שנה. אני רוצה לומר למי שרוצה לקרוא אותה, שהתכנית נמצאת אצלי. מדובר בסוף הקדנציה הקודמת של הממשלה. עבדנו על הכנתה של התכנית יום ולילה כדי להספיק לקבל את המשאבים, ולצערי לא הוזרם שום תקציב ייחודי לסקטור הבדואי, שהוא סקטור שעומד בפני עצמו מבחינת הבעיות שקיימות בו.
איתן חי עם
¶
אני חושב שאני יכול להגיד את הדברים גם בשם חבריי מהנגב – אני רוצה לומר שכל מה שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים מתוך גאווה לדברים שאנחנו עושים. אנחנו חושבים שצריכים לעשות יותר. אנחנו לא אומרים את הדברים מתוך מסכנות, אלא בגלל שאנחנו עושים דברים, אבל לא מצליחים לעשות את מה שאנחנו רוצים.
כשאני מייצג את סורוקה, אני מוכרח להגיד גם שזה אחד מבתי-החולים המובילים בארץ, ואני מאד גאה בו. לא נעים לי להגיד, אבל למרות מה שהמדינה נתנה לבית-החולים ולנגב, אנחנו מצליחים להגיע למצב אליו הגענו. בשנים האחרונות היו השקעות רבות בבית-החולים סורוקה. ההשקעות האלה מתקנות את המצב, ומביאות את בית-החולים למצב שהוא היה צריך להיות בו בשנות ה-80. אנחנו רחוקים מאד מהמצב שהייתי רוצה שנגיע אליו, למרות ההשקעות שהשקיעו בבית-החולים.
איתן חי עם
¶
אני מדבר על בנייה, ועוד מעט נדבר גם על דברים אחרים.
לפני כן, אני רוצה לציין כמה נתונים מתוך דו"ח מבקר המדינה. בעזרת הנתונים על בית-חולים סורוקה, אני צועק את הצעקה של כל הנגב. בירושלים יש 1.38 מיטות ל-1,000 ילדים, בתל-אביב - 1.08, במרכז הארץ - 1.17, ובדרום 0.8 מיטות ל-1,000 ילדים. אחרי ששמעתם על המצב הסוציו-אקונומי של התושבים בנגב, ואתם יודעים מה הקשר בין מצב סוציו-אקונומי ותחלואה, אתם מבינים שאין מספיק מיטות לילדים.
יתרה מזאת, מספרים פה שאין שירותי לילה ביישובים. אם ילד מירוחם מגיע למיון בבית-חולים סורוקה, הסיכוי שלו להתאשפז גדול יותר מהסיכוי של ילד במרכז תל-אביב שמגיע למיון ואומרים לאימא שלו להחזיר אותו הביתה ולבדוק את מצבו בעוד שעתיים.
אתם לא יודעים, שכוח האדם נגזר ממספר המיטות, זאת אומרת שהפגיעה היא כפולה. יש פחות כוח אדם, ולכן גם פחות מיטות. אם מישהו מחולל נס, זה העובדים שלי. בירושלים, על כל 100,000 איש יש 10.7 חדרי ניתוח, במרכז הארץ - 7.1, בתל-אביב - 7.9, ובבאר-שבע - 3.6 חדרי ניתוח לכל 100,000 איש. בעזרת העובדים המסורים ביותר עלי אדמות, שעובדים 24 שעות ביממה, אנחנו מצליחים להחזיק את הרפואה בנגב.
איתן חי עם
¶
יותר ממה שצריך, וזה ההסבר. בירושלים יש יותר חדרי ניתוח, ולכן אם מגיע פצוע תאונת דרכים, מפנים את הפצוע לחדר אחד וממשיכים בניתוח הקודם בחדר אחר. בבית-חולים סורוקה אני נאלץ להפסיק ניתוחים באמצע.
תשתיות בית-החולים קורסות. היום בבוקר סגרתי ארבעה חדרי ניתוח, בגלל בעיות בביוב. מנכ"ל קופת-חולים לא יכול לממן את התיקון הזה.
חבר-הכנסת לסרי ידידי ואני, יחד הסתובבנו בלילות בחדרי לידה כסטודנטים. דוקטור לסרי, מאז לא השתנה דבר. בשנת 1960 כשנפתח בית-חולים סורוקה היו שמונה חדרי לידה ו-107 לידות לחודש. היום יש 1,100 לידות בחודש ו-10 חדרי לידה. לא מדובר בחדרי לידה, אלא באולם לידה, שיש בו וילונות.
למרות שאשתי יכולה היתה ללדת בכל מקום בעולם, דאגתי שהיא תלד בבית-חולים סורוקה, כי הרמה שם היא מאד גבוהה. רמת המלונאות שם אפילו לא מתאימה למאה הקודמת. אנחנו לקראת הנחת אבן פינה ביום ראשון. אני מתכוון להתחיל בבנייה, למרות שאין לי כסף. יש לי הבטחה שאקבל תקציבים. יש לי קלסר, שאני שומר בו הבטחות שונות של שרי אוצר ושרי בריאות.
היו"ר דוד טל
¶
יש לי ניסיון לא טוב עם הנחות אבן פינה. אני תמיד שמח לחנוך מקומות חדשים שנפתחים. ראש הממשלה ברק ואני הנחנו אבן פינה למלון במצפה רמון.
איתן חי עם
¶
בסך הכל, ברשותי חלק מהכספים.
באשר למטבח של בית-החולים, יום אחד אני אסגור את בית-החולים כדי שהמטבח הזה יקרוס, ואז תראו איך מטבח בית-החולים מייצג את מה שקורה בנגב, ואף אחד לא מתייחס לזה.
יותר מזה, כולם מדברים על ביטחון. בנינו מיון נפלא, והיום אתה צריך לרוץ שבע דקות מהמנחת למיון. תכננו לבנות מנחת על הגג. המקום היחיד בארץ שבנו בו מנחת על הגג זה בית-חולים איכילוב, שם אין לו שימוש. ממש שם היה צריך לבנות את המנחת. זה מייצג בדיוק את מה שקורה בנגב.
כמעט כל ראש רשות מקבל ממני טלפון, ובשיחה זו אני מתחנן שיוציא את התושב שלו מבית-החולים, בגלל בעיה של מקום. אני יותר ויותר מאשפז אשפוזים סוציאליים. כשאני צריך לשלוח את אותם אנשים לביתם, מסתבר שאין להם בית ואין עם מי לדבר. כשאני מקבל חולה למחלקה, הוא שוכב במחלקה, הוא מזדהם, ותופס מיטה של מישהו אחר שצריך לטפל בו.
איתן חי עם
¶
במחלקות הפנימיות ארבעה ימים.
דו"ח מבקר המדינה מדבר על כך, שחצי מכמות המוסדות הסיעודיים בארץ נמצאת בנגב.
היו"ר דוד טל
¶
על הנושא הזה היתה לי אתמול שיחה עם שר הבריאות. הוא נעתר לבקשתי להעביר בשנה זו לאזור הדרום חלק גדול מהקודים שקוצצו.
איתן חי עם
¶
כך יתאפשר לנו לטפל בחולים.
אני רוצה להסביר לכם מה קורה בשירות הרפואי בנגב. בנגב יש עניין של מרחקים שהוא קריטי, כי אי אפשר לרוץ לחדר מיון מירוחם, ממצפה רמון וממקומות אחרים. החוק קבע שאדם ישלם X שקלים, שיעברו למי שמפעיל את השירות, ומעבר לזה אסור לסבסד. זאת הסיבה שאפשר למצוא שם איכות כזאת של רופאים. חבר-הכנסת טל, לא אני ולא אתה היינו רוצים להיות מטופלים על-ידי רופאים כאלה. שנינו היינו רוצים להיות מטופלים על-ידי רופא, שמרוויח כפי שמגיע לו להרוויח בלילה.
היו"ר דוד טל
¶
רבותיי, אני רוצה לומר שמי שמגיע לכל ישיבות הוועדה, הגיע גם היום. אבל גם צריך לזכור שחברי-הכנסת חברים בעוד כמה ועדות. היום הייתי נוכח גם בוועדה הזאת, גם בוועדת החוץ והביטחון וגם בוועדת הכלכלה. חברי-הכנסת קופצים מוועדה לוועדה. יש חברי-כנסת שהנושאים החברתיים הם בדמם, והם מטביעים את חותמם בוועדה.
ישראל בודיק
¶
אבל כל עוד לא יהיה בוועדה הזאת רוב נכבד של חברי הוועדה, אנחנו לא נצליח לקדם את הנושאים שאנחנו רוצים לקדם.
אריה קלינמן
¶
חברי-הכנסת, קודם כל, צריך לשבח את מר מרציאנו ואת כל אנשי אגף הרווחה, וכן את דוקטור חי-עם ואת כל הצוות הרפואי של בית-חולים סורוקה על עבודת הקודש שהם עושים.
כל אנשי הציבור וכל האנשים שאכפת להם מהנגב הגיעו היום לכנסת. ההנחה שלנו היא שאנחנו עומדים בפני אסון חברתי.
תמר גוז'נסקי
¶
אנחנו משתמשים במושג שואה, ואמרו לנו שזה לא יפה להגיד "שואה". אמרנו שזה יפה מאד להגיד "שואה".
אריה קלינמן
¶
אנחנו עומדים בפני אסון חברתי, שעומד להתרחש לקראת מרץ-אפריל. יש שני תהליכים: אחד – רוצים לבטל את חוקי הנגב, והשני – החוק של חברות כוח אדם שיביא להערכתנו לפיטורים של מעל ל-20,000 עובדים נוספים. אם אתם קוראים בעיתונים מה שאומרים בנק לאומי והמפעלים, כאשר החוק יקבל תוקף במרץ, כמויות אדירות של אנשים ייפלטו ממקום עבודתם.
אריה קלינמן
¶
אנחנו רואים שקיימת אוניברסיטת בן-גוריון, יש לנו מכללות טכנולוגיות, יש לנו בתי-ספר להנדסאים ויש חיילים משוחררים וחיילים ששירתו ביחידות קרביות. כשהם משתחררים וגומרים ללמוד, הם מגלים שאין מקומות תעסוקה בנגב. עם כל הכבוד, שירות התעסוקה – ואני מבקש שאף אחד לא ייפגע באופן אישי – פשט את הרגל, מכיוון שהטיפול שהוא נותן זה לא טיפול. גם במסגרת התקציבים הקיימים, אפשר לעשות את הדברים הרבה יותר טוב, מכיוון שכאשר אנחנו שומעים על תכניות עבודה, אנו מגלים שלא דואגים להסעה של העובדים ולא מסדרים את ההיתרים הדרושים.
כקצין בכיר במילואים, אני יכול לומר שלפני כמה שנים היו שולחים מספר מסוים של צווים, כי ידעו שאחוז מסוים של חיילים מתגייס. היום אנחנו שולחים כמות כפולה של צווים, והרבה פחות מילואימניקים מגיעים. אני מדבר אתכם על מיטב הנוער. אם אנחנו בודקים מה קורה, אנחנו רואים את בוגרי האוניברסיטאות והמכללות הטכנולוגיות והנוער הנפלא שיש לנו, ומגלים שאין להם מקומות עבודה.
אנחנו מאד מבקשים שיקימו איזושהי ועדה מצומצמת, שיהיו חברים בה כמה מנכ"לים מהאזור, אנשי לשכת המסחר וכמה ראשי יישובים. אנחנו נעזור להביא פתרונות אמיתיים, מכיוון שאנחנו נמצאים במצב חירום. אנחנו רואים את התכניות, ורואים שהן לא מתאימות למצב הקיים במדינת-ישראל.
יעקב ניזרי
¶
יכול להיות שאדון קלינמן לא בקיא בהגדרת התפקיד של שירות התעסוקה. שירות התעסוקה לא מקים מפעלים, לא בונה תשתיות ולא חופר בורות. אנחנו גוף שמתווך בין דרישת העובדים לבין דרישת המעסיקים.
היו"ר דוד טל
¶
מי שממונה על הדברים שציינת זה משרד המסחר והתעשייה, אבל אני מטיל את האחריות על הממשלה כולה.
אברהם דבורי מנצ'ר
¶
יושב-ראש הוועדה התארח במועצה שלנו במסגרת ביקור ועדות הכנסת בנגב.
שמעתי את הדוברים האחרים. דוקטור לסרי הציג את הבעיה של הנגב, ומר מרציאנו - את התוצאה. כל ממשלות ישראל, החל משנות ה-70 ועד היום, לא יודעות לשלם עבור חלוציות וציונות. משנה לשנה, היתרונות היחסים שניתנו לנגב כאזור מרוחק הולכים ונשחקים.
אני יכול לתת לכם דוגמה. משנעים את כל האשפה של גוש דן לנגב, ומשלמים הוצאות שינוע, כשלנגב אין שום יתרון יחסי לקלוט אשפה, מלבד מחיר הקרקע. באים מנהיגי המדינה ואומרים שהנגב הוא הפוטנציאל היחיד לפיתוח המדינה. אם כך יתייחסו אליו, זה מה שיהיה. את משרד העבודה והרווחה צריך להעביר לבאר-שבע, כי שם יהיה עיקר עיסוקו. זה התהליך שמתרחש היום.
תעשו פעם ועדת חקירה, ותשאלו את עצמכם, למה סטודנטים בוגרי אוניברסיטת באר-שבע לא נשארים בנגב, ולמה דוקטור לסרי לא נשאר בנגב. מספר האנשים שהיו תושבי הנגב גדול ממספר תושבי הנגב כיום.
אברהם דבורי מנצ'ר
¶
מישהו צריך לתת את הדעת על המצב הזה. קלטנו בשנות ה-90 עלייה גדולה, פוטנציאל אדיר מבחינה אנושית. רבותיי, כל מי שיכול היה לעזוב, אחרי כמה שנים עזב את הנגב. תשאלו את עצמכם למה זה קורה, במדינה שבה כל ראש-ממשלה אומר שהנגב הוא בבת עינו. למה זה קורה?
אנחנו מדברים כרגע על התוצאה. את הבעיה צריך לפתור על-ידי שינוי המדיניות, על-ידי השמת דגש על תעסוקה בפרופיל גבוה ובריאות ברמה גבוהה, כפי שקיימת היום בבית-חולים סורוקה, אבל אין מספיק היערכות לכמות התושבים. כמו-כן, צריך לשים דגש על השכלה בתנאים טובים וברמה גבוהה - כפי שהיא קיימת אמנם, אבל יש מה לשפר – ועל נושא של תרבות ודיור. אם תדאגו לכל הדברים האלה בנגב ותתנו יתרון יחסי לאנשים איכותיים, הם גם יישארו בנגב.
מה אתם רוצים לעשות? לבטל את חוקי הנגב, ומה זה אומר? שיותר בוגרי אוניברסיטאות יברחו מהנגב, ולא יישארו שם; יותר עולים חדשים בעלי מקצוע, שההטבות וההקלות במס אמורים לעודד אותם להישאר בנגב, יעברו למקומות אחרים, כי לא תהיה להם סיבה להישאר שם.
היישוב שלי רחוק 70 קילומטר מחדר מיון. לא העזתי להטיל מס או אגרת בריאות בנוסף למה שהמדינה מטילה, והקמתי על חשבון המועצה מוקד לשירותי חירום. זה בסך הכל עולה 350,000 שקל בשנה. אין שום סיבה שמוקדים כאלה לא יקומו ביישובים המרוחקים.
אנחנו ארבעה חודשים לא מקבלים תשלומים ממשרד העבודה והרווחה. תוציאו צווי ריתוק.
תמר גוז'נסקי
¶
אנחנו נגד צווי ריתוק. אנחנו רוצים שישלמו לעובדי משרד העבודה והרווחה מה שמגיע להם, והם יטפלו בכם.
היו"ר דוד טל
¶
אני מודה לך מאד. אני רוצה לקרוא את הודעת הסיכום של הוועדה:
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות קוראת לממשלה, ובמיוחד לראש-הממשלה איש הנגב, להעמיד את פיתוח הנגב בראש סדר הקדימויות של ממשלתו.
הוועדה קוראת לשר האוצר לממן תקציב הסעות למובטלים, על מנת לאפשר להם להגיע למקומות עבודה, ובכך לצמצם את שיעורי האבטלה.
היו"ר דוד טל
¶
כן, ונתנו לנו פה דוגמה של מצפה רמון.
הוועדה קוראת לממשלה להתייחס למחצבי הנגב כאל משאב לאומי, ולפתח תעשייה המבוססת על מחצבות השיש בנגב.
הוועדה תובעת מן הממשלה להקים לאלתר מוקדי חירום רפואיים בכל רשות מקומית, על מנת למנוע סיכון חיי אדם.
כמו-כן, הוועדה קוראת להקמת ועדה בין משרדית בעלת סמכויות החלטה וביצוע, בהשתתפות משרדי ראש-הממשלה, האוצר, העבודה והרווחה והבריאות, כדי לתת פתרונות מעשיים לבעיות הבוערות שהועלו בדיון.
תודה רבה, אני נועל את הישיבה.
הישיבה ננעלה בשעה 14:30