פרוטוקולים/עבודה/543

ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
1
24.5.2000

פרוטוקולים/עבודה/543
ירושלים, ב' בסיון, תש"ס
5 ביוני, 2000

הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס'
ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
שהתקיימה בקריית שמונה ביום ד', י"ט באייר התש"ס, 24.5.2000 בשעה 08:15

חברי הוועדה: היו"ר דוד טל
אילן גילאון
חיים כץ
יאיר פרץ
סילבן שלום

שר התעשייה והמסחר, רן כהן
חיים ברביבאי, ראש העיר קריית שמונה
רפי אלול, משרד ראש-הממשלה
אחי ברנר, משרד ראש-הממשלה
מאיר לוי, סגן ראש העיר קריית שמונה
צבי עגנון, מנכ"ל מפעל סלילי חולה
משה לייפר, מפעל סלילי חולה
יונה פרטוך, מזכיר מועצת הפועלים
יהודה יעיש, עובדי הטקסטיל, ההסתדרות הכללית
שרגא עמרם, ועד העובדים, מפעל סלילי חולה
יוסי כהן, ועד העובדים, מפעל סלילי חולה
יעקב אלימלך, ועד העובדים, מפעל סלילי חולה
דב גנץ, מנהל טכני, מפעל סלילי חולה
יצחק אזולאי, מנהל מחלקה, מפעל סלילי חולה
נתן יצחק, מנהל משמרת, מפעל סלילי חולה
עמר יום-טוב, חשמלאי, מפעל סלילי חולה
יוסף שנפר, טכנאי מיזוג אוויר, מפעל סלילי חולה
חיים הרי, עובד ייצור, מפעל סלילי חולה
אליהו יונה, מעבדה, מפעל סלילי חולה
דוד סויסה, מפעל סלילי חולה
יהודה לחמני, מכונאי, מפעל סלילי חולה
ויקטור רווח, מנהל תחזוקה, מפעל סלילי חולה
מזל וסילקר, הנהלת חשבונות, מפעל סלילי חולה
חיים בוטבול, מכונאי, מפעל סלילי חולה

שירלי אברמי

חבר המתרגמים בע"מ




ס ד ר ה י ו ם

סכנה לסגירת מפעל סלילי חולה בקריית שמונה


סכנה לסגירת מפעל סלילי חולה בקריית שמונה

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה
והרווחה שמקיימת את ישיבתה בקריית שמונה בנושא מפעל סלילי החולה. הישיבה היא ישיבה לכל דבר ועניין, אלא שבמקום שנעשה אותה בכנסת, מצאנו לנכון להזדהות גם עם העובדים כאן וגם עם קריית שמונה.

אני מקדם בברכה את ראש העיר ואת סגנו.

אנחנו דנים בנושא מפעל סלילי חולה ואני רוצה לומר שבעצם היוזמה הייתה כבר מלפני כשבוע כאשר פנה אלי חבר הכנסת סילבן שלום ואני נעתרתי לבקשתו. לפני שידענו מה קורה כאן, הכוונה הייתה לקיים את הישיבה הזאת בכנסת, אבל היות שרוב השרים הנוגעים בדבר נמצאים היום בקריית שמונה ורצינו גם להזדהות עם אנשי קריית שמונה, החלטנו לקיים את הישיבה כאן. אני מקווה שמעבר להזדהות נצא מכאן עם איזשהו סיכום, על דעת שר המסחר והתעשייה, שיספק את רצון העובדים.

אני לא רוצה להכביר במלים משום שאני רוצה לאפשר לשר ולחברים אחרים, וודאי לחברי הוועד, לומר את אשר על לבם ואני מבין שהם כואבים על כל מה שקורה בנושא הזה במפעל הזה שאמור בעצם להיסגר באם לא יימצא לו פתרון. השאלה שנשאלת אדוני השר, ועל זה הייתי רוצה שאדוני יענה בהמשך, האם הממשלה רואה מקום לעזור, לתמוך ולעודד את המפעל, גם בקשיים בהם הוא נמצא, כדי שימשיך הלאה לתת אפשרות לאותם אנשים שעובדים כאן שלא יצאו אל מחוץ למעגל העבודה וייכנסו למעגל האבטלה כי ממילא העיר שהם נמצאים וגרים בה סובלת חדשות לבקרים מכל מיני דברים שכולנו יודעים עליהם ואני לא רוצה להוסיף דברים על כך.

אמרתי כבר יותר מפעם אחת – ולא אמרתי זאת בצורה צינית – שאני סבור שלא רק קריית שמונה אלא כל יישובי חבל העימות צריכים לקבל הרבה יותר ממה שהם מקבלים. ה15- אחוז שהם מקבלים כאן זה טוב אבל זה עדיין לא מספיק. גם אם מדינת ישראל הייתה פוטרת אותם עד לרמה מסוימת וגבוהה יותר כדי למשוך לכאן יותר אנשים, אנשים צעירים יותר, כדי לגרום לעיבוי האוכלוסייה בעיר קריית שמונה, אני חושב שזה היה נכון, זה היה ראוי וזה היה לתפארת מדינת ישראל מהסיבה הזאת שלא נגרום לכך שרוב הציבור במדינת ישראל יתרכז בגוש דן ולא במקומות שכאלה.

אדוני השר, אני רוצה לדעת אם יש ביכולתה וכושרה של הממשלה לתת מענה לדבר הזה או – וכאן אני מפנה את השאלה גם לחברי ועד העובדים - האם אנחנו מדברים היום על תנאי פרישה כפי שהיו בעבר לעובדים שזו בעצם הדרישה שלכם, לקבל את אותם תנאי פרישה.

אני אזכיר ואומר שבזמנו, בשנת 1992, היה איזשהו הסדר שדיבר על הגנת מוצר אבל לצערי בצורה כזו או אחרת – ואני מבקש שהשר יתייחס לכך – משרד התעשייה והמסחר ביטל, בצורה שרירותית הייתי אומר, את ההסכם הזה שנתיים וחצי טרם המועד, דבר שגרם לנזקים גם למפעל הזה ודבר שבעצם גרם במישרין לפיטוריהם של חמישים אחוז מהעובדים כאן במפעל סלילי חולה כאשר הם ירדו מ130- ל65- עובדים. אני גם יודע שבפברואר ישבו עם אדוני השר והיה איזשהו סיכום שמשרד התעשייה והמסחר יישא בהפסד של מיליון ו400- אלף שקל והייתי רוצה לדעת מה קורה עם זה.

טרם נבקש מהשר ומחברי הוועד, אני רוצה לבקש מחבר הכנסת סילבן שלום שבעצם יזם את הדיון להתייחס לנושא.

תודה רבה ליושב-ראש על שנענה לבקשתי לקיים
ישיבה דחופה וזה לא היה לפני שבוע אלא ביום ראשון והיום יום רביעי, כך שבאמת אני מודה לו על שהוא הזיז את כל הישיבות שהיו אמורות להתקיים השבוע. אתמול לאור המצב שקרה הוחלט להעביר את הישיבה לכאן ואני חושב שזה יותר טוב כי זה לא מטריח את העובדים וחברי הוועד להגיע לירושלים. אני בטוח שבישיבה הזאת אפשר יהיה למצוא תחילה של כיוון, תחילה של דרך.

פגשתי את יעקב, יוסי ושרגא רק ביום ראשון ומאז כבר דיברתי עם חלק גדול מהאנשים שנוגעים בדבר, גם עם יוסי קוצ'יק, גם עם השר רמון, גם עם חבר הכנסת דוד טל. אני יודע שהמטרה היא להביא למצב שבו אנחנו נעשה את הכל כדי שהמפעל הזה יישאר, אבל – ואני אומר אבל גדול – אם המפעל הזה לא יישמר, אם ההנהלה לא תרצה להפעיל אותו, ואם לא יהיה שום מוצא, אי-אפשר יהיה לעבור לסדר היום על כך שהעובדים הולכים ללא שום דבר. אני הבנתי שבעבר הייתה קרן חשיפה שנתנה לעובדים הקודמים שפרשו את התמיכה לקבל את אותם פיצויים מוגדלים. נאמר לי שקרן החשיפה הזאת יכולה לתת כספים רק במידה והמפעל ממשיך לעבוד ולא במידה שהמפעל נסגר. אם עושים תוכנית הבראה, אפשר להזרים כספים לאלה שפורשים. זה נראה לי קצת מוזר, אבל יכול להיות שיסבירו לנו את ההגיון שבעניין.

אני רוצה לנסות ולעשות כל מאמץ בלי קשר למפלגה כזאת או אחרת, או ממשלה כזאת או אחרת, כי כולנו אשמים בעניין וזאת הידרדרות שנמשכת לאורך זמן. אני זוכר את התמונות ערב הבחירות ואני יכול לומר כאן שאפילו לפני הבחירות האחרונות השתמשו בעובדים כאן וראינו את זה גם בשידורי התעמולה לפני הבחירות כשהם אמרו את מה שאמרו, כשהם גם לא ידעו שזה עבור תעמולה. שלחו לכאן מצלמות והם אמרו את מה שאמרו.

אף אחד היום לא עושה שום חשבונות כי כולנו בני עם אחד והמטרה היא לעזור לכל האנשים בלי קשר להשקפתם ובלי קשר למה שהם אמרו. אנחנו בסופו של דבר צריכים להביא למצב שבישוב הזה שסובל גם ככה מבעיות ביטחוניות, לא יהיו בנוסף גם בעיות כלכליות.

אני מציע שגם אנשי הוועד וגם ראש העיר יאמרו את דברם ביחד עם השר כדי שנוכל להתקדם.

תודה רבה וברוכים הבאים. אני רוצה להודות
לחברי הוועדה ולשר על שהגיעו לקריית שמונה. הבוקר הזה, מי שלא יודע, קריית שמונה נכנסה לעידן חדש. למרות שהתנגדנו, תושבי קריית שמונה, לנסיגה וחשבנו שהנסיגה תביא למצב ביטחוני יותר גרוע ממה שהיה לנו, אנחנו מסתכלים קדימה ולא מסתכלים אחורה. הלוואי שהמצב הזה שבו אנחנו נמצאים יביא לשגשוגה של קריית שמונה וכאן אתם הולכים להיכנס להיסטוריה כי אחת ההחלטות הראשונות שלכם לאחר הנסיגה תאמר לאיזה כיוון אנחנו הולכים. האם לכיוון האי-ודאות שהמצב הביטחוני גרוע וצריך לסגור מפעלים והעובדים האלה יצטרכו לעזוב את קריית שמונה והנטישה תמשיך, או אנחנו הולכים לאי-הוודאות האופטימית, בה אנחנו אומרים שלמרות האי-ודאות הקיימת אנחנו נעשה את הכל כדי שנקיים ישוב כאן, כדי שתעשייה תהיה כאן, כדי שהתושבים לא יעזבו את קריית שמונה. שמעתם מה קורה בשבועות האחרונים כאשר אנשים סוגרים את בתיהם, אנשים לא רושמים את ילדיהם לבתי-הספר וההחלטה שלכם היום תהיה החלטה שתאמר לאיזה כיוון הולכים, החלטה לשבט או לחסד.

תחשבו טוב, תראו את הדברים. לקחתם על עצמכם משימה כבדה ואני מאוד מעריך אתכם על כך. ההחלטה שלכם חייבת להיות אחראית כי בסופו של דבר החלטה מהסוג הזה תביא לפריחתה של קריית שמונה או תביא לנפילתה של קריית שמונה.

תודה על כך שהייתם אמיצים לעשות את הדבר הזה ואני מקווה שמפה תצא הבשורה לקריית שמונה ובאמצעותכם נאמר לכל אלה שרוצים לעזוב שלא כדאי להם לעזוב כי הכנסת והממשלה עומדות מאחוריהם ואנחנו באמת צריכים את התמיכה שלכם והיום יותר מתמיד.

לבי לאותם מפעלי טקסטיל שלא נמצאים בקריית
שמונה ושגורלם רע ומר ואליהם לוועדת העבודה יהיה יותר קשה להגיע. מזל שיש לנו את המצב המיוחד של קריית שמונה.

הסיפור העצוב של סלילים חולה, המשחק הזה נמשך כבר שלוש שנים, כאשר לפני שלוש שנים התרענו באין ספור מכתבים למשרד התעשייה ואמרנו שהחשיפה גורמת לנו להרס המפעל, המפעל קורס, אנחנו לא מצליחים להחזיק מעמד, הפערים במחירים עם היבוא שמגיע הולכים וגדלים. נאמר לנו חד משמעית שעתיד מדינת ישראל זה לא הטקסטיל. הסברנו להם שבקריית שמונה אין לנו אנשי היי-טק, אין לנו אנשים שיכולים לעבוד בעבודה מתוחכמת שאתם מדברים עליה והתעשיינים ובעלי העסקים לא מגיעים לכאן. אמרו לנו, מצטערים מאוד, אין עתיד למפעל, אנחנו הולכים לקראת סגירה.

לפני שלושה חודשים היינו בישיבה אצל השר רן כהן והישיבה הייתה מאוד טובה. בישיבה זו הוחלט על סיוע של מיליון ו400- אלף שקלים. אמרו שנמשיך להפעיל את המפעל שלושה חודשים. יש לי פה את הפרוטוקול ואת ההחלטות. לצערי הרב, המיליון ו400- אלף שקלים לא הועברו בטענה שהנהלת המפעל צריכה לחתום על מסמך שאומר שלא תהיינה דרישות נוספות, מה שלא מופיע בפרוטוקול המקורי שנמצא כאן מולי והוא מתאריך 27 בפברואר. זו הייתה החלטה חד-צדדית של משרד התעשייה והמסחר. ראש-הממשלה מינה אדם ולצערי הרב, אני כועס מאוד שהאנשים שהוא ממנה הם אנשים שמתאימים לאוכלוסייה, ואני אומר דברים קשים, אבל אני טענתי שזה כמו עם השוטר אזולאי כי ממנים את רפי אלול שיטפל באזורי פיתוח כי אולי רפי מבין יותר טוב את אנשי עדות המזרח שהם רוב עובדי המפעל ואולי הוא יכול להבין את המנטליות שלהם ועל-ידי כך לפתור את הבעיה, אבל לא כך הדבר. אני עוסק בחנוונות, אני עוסק בוויכוחים, כמה לקבל וכמה לתת. אומרים לי שאתם מגזימים, אתם מנסים לסחוט, אתם מנסים יותר מדי, המפעל לא שווה שום דבר. חברים, אני מדבר כאן על קריית שמונה, אני מדבר על שכר מינימום ל3,000- אנשים, אני מדבר על ארבעים שנות עבודה כשמה שהאנשים האלה יודעים זה לקשור חוט בסוג מסוים של חוט אבל אף אחד לא מוכן לשמוע וכולם מחרישים. אני אומר למדינת ישראל שיש לנו אלפים כאלה ולא רק בקריית שמונה, אבל לא עוזר שום דבר. אין כאן עתיד.

הגרוע מכל הולך ומתרחש. מודיעים על פינוי והאנשים האלה נמצאים בדילמת חיים. פינוי קריית שמונה במצב ביטחוני קשה ביותר, אין כלכלה, אין ביטחון, אין כאן שום דבר. על מה יכולים לסמוך העובדים האלה? הם נשענים על משענת אחת, על התקווה הקטנה הזו שאולי מישהו כן יענה להם. הייתי בטוח שזה יתרחש ויתקיים אבל אני חייב לומר לכם שממשיכים להתל בנו.

מעבירים אותנו מקוצ'יק לגיא שהוא עוזרו של השר רן כהן כשהוא עונה לי בצורה קשה מאוד ואומר לי שלא יעזור לנו ולא נקבל את הכסף אם לא תחתמו פה ותחתמו פה. עלינו ללשכת ראש-הממשלה ואמרתי לרפי אלול שיעשו טובה ויסיימו את העניין, מדובר כאן על אנשים שבסך הכל מבקשים פיצויים. אמרו לי שחצי מיליון שקל זה הרבה מאוד ולא יכולים לסייע לעבודה. אמרתי להם שיגידו לתעשיינים שייקנו רק חמישה אחוז מהייצור המקומי, שייקנו שני אחוז מקריית שמונה מהטקסטיל. חצי מיליון שקל זה עלות הפעלת המפעל לחודש. ביקשתי מהם לנסות להעביר החלטה ששני אחוז מהייצור במדינת ישראל יהיו חייבים לקנות בקריית שמונה. אמרו שלא יכולים לעשות זאת כי לתעשיינים יש שוק חופשי והם לא ייתנו יד לדבר הזה, גם משרד התעשייה לא מסוגל להתמודד עם דבר כזה, לא יכולים לכפות עליהם. מה זה אתה לא יכול לכפות? זו מדינת ישראל ואלה הם אנשים שגרים בתוך מדינת ישראל.

המצב הלך והחריף עד שלפני שלושה שבועות התחלתי להרגיש שהעובדים מתמוטטים. באירוע האחרון ביוני שעבר, ששה עובדים עם התקפי לב ושני עובדים עם אירועים מוחיים. אמרתי להם שהכל מתמוטט, גם אני לא יכול הרבה לעזור, כי כמה אני יכול לרוץ? שילמנו משכורת מההסתדרות במשך שלושה חודשים, העברנו חצי מיליון שקל להפעלה מההסתדרות שאין לה את זה, ותאמינו לי שאין לה, אבל נתקלנו באטימות מוחלטת ובתשובות קשות כשמעבירים אותנו מאחד לשני.

הוועדה הזו היא הסיכוי האחרון. הוועדה הזו צריכה להחליט או שבמדינת ישראל יש אנשים שזקוקים לעזרה בתחום הזה, וזה לא רק בתחום של הטקסטיל אלא מדובר בעוד מפעלים שקורסים כי לא כולם יכולים לעבוד בעבודה המתוחכמת שמדברים עליה כל הזמן, עבודה של שנות 2000, או שהכל נופל.

אני דורש שההחלטה תהיה החלטה שתכפה על מקבלי ההחלטות את מה שצריך ומה שמגיע למפעל. אני לא רוצה שהישיבה תהפוך לפרוטוקול ויום למחרת לא נכיר אף אחד.

אנחנו מודים לחברי הוועדה שמקיימים את
הישיבה בקריית שמונה. אנחנו מודים לחבר הכנסת סילבן שלום שביוזמתו ביקש לסייע לעובדים, דבר שלא עשו אחרים.

המפעל הזה עד לפני מספר שנים היה מפעל רווחי. ברגע שממשלת ישראל החליטה על חשיפה, על יבוא חוטים באופן חופשי, התחילו הצרות והנהלת המפעל החליטה שהיא לא יכולה לעמוד בזה. הנהלת המפעל ביקשה מועד העובדים להתחיל לצמצם את מספר העובדים. לפני מספר שנים היינו כ280- עובדים לפני כשבע-שמונה שנים. ההנהלה אמרה שרק אם נצמצם עובדים למפעל יהיה עתיד ולעובדים שיישארו יהיה עתיד. הסכמנו לצמצם את מספר העובדים והיום הגענו למצב בו מועסקים 65 עובדים במפעל. בחודשים האחרונים באה הנהלת המפעל ואמרה שהיא לא יכולה לעמוד במצב הקיים היום של יבוא החוטים והיא מבקשת לסגור את המפעל. זה אומר שהעובדים צריכים לשלם את המחיר במלואו. יצא שהנהלת המפעל לא עמדה בהסכם אתנו שהם יכניסו את המפעל לכיוון העתיד.

מצד שני ממשלת ישראל, כבוד השר רן כהן התערב ברגע שהוא שמע שהמפעל עומד להתערב וזימן אותנו לפגישה עם כבוד ראש העיר, אנשי ההסתדרות והעובדים. בישיבה הזאת השר סיכם ונתן סיוע לשלושה חודשים להמשיך לעבוד כאשר במשך שלושת החודשים האלה תקום ועדה בראשות רפי אלול והוועדה תחליט על קידום המפעל לעתיד. בסעיף מספר 1 נאמר שיהיה עתיד למפעל. סעיף מספר 2 אמר שיוחלט על הסכמי פרישה נאותים לכל העובדים פלוס חיפוש מקומות עבודה עבורם.

הסכמי פרישה נאותים לעובדים זה אומר אותם
תנאים כפי שקיבלו העובדים הקודמים כשפרשו?

לא. העובדים שקיבלו פיצויים גמרו את הכסף
הזה, אין להם עבודה והם זרוקים בחוץ.

כשאתה אומר הסכמי פרישה נאותים, למה אתה
מתכוון?

יש לך את ההסכמים האלה בפרוטוקול. הוקמה
ועדה בראשות רפי אלול שקיבל על עצמו לקיים את הוועדה במשך שלושה חודשים. זומנו פעם אחת לירושלים, שוחחנו חצי שעה, והוא אמר שיהיה לזה המשך. ההמשך היה לפני חודש כאשר הוא בא לכאן והוא הכריז על סגירת המפעל ומאז נעלם. במקום שינצל את שלושת החודשים האלה לטיפול בעובדים המותשים שכולם עם גירעונות והאנשים האלה לא מרוויחים שום דבר, אבל מה שהוא עשה זה להרים טלפון ליושב-ראש המרחב שלנו שדואג לנו. אם לא ההסתדרות, העובדים האלה מתמוטטים. ההסתדרות מחזיקה את המפעל הזה, הם וראש העיר. אם הם לא היו, העובדים היו מתמוטטים והיה נגרם כאן אסון גדול. עכשיו רפי אלול כועס עליו על כי הוא מסית את העובדים האלה ולכן הם דורשים דברים מיוחדים.

אני רוצה להראות לך את התלושים של העובדים ותראו במה מדובר. ותק של 25 שנה – 15 שקלים לשעה. ותק של 28 שנה – 16 שקלים לשנה. ותק של 34 שנה – 15 שקלים לשעה. ותק של 35 שנה – 16 שקלים לשעה. אלה הם העובדים שלנו. שכר מינימום אחרי שלושים-ארבעים עבודה. העובדים האלה מותשים, הם עבדו במשמרות, אין להם חיים, וכל זה חוץ מאשר המצב הביטחוני כמובן.

טוב עשיתם שבאתם לכאן ואנחנו רוצים לצאת מכאן עם פתרון לעובדים האלה כי העובדים האלה הם אזרחי מדינת ישראל. יש להם בנים חיילים והם עבדו כאן יום ולילה ונתנו את החיים שלהם. בלי פתרון, לא נצא מכאן היום.

אדוני היושב-ראש, חברי הוועדה, עובדים, חברי
הוועד, אורחים נכבדים. אני קודם כל רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה ולחברי הוועדה על היוזמה לבוא לכאן ולקיים את הדיון הזה דווקא פה במפעל סלילי חולה ובקריית שמונה. אני חושב שזה מראה על רגישות מאוד גבוהה ועל נכונות הוועדה לצאת מן הכנסת ולבוא אל העובדים ולעשות את הדברים האלה במקום.

תרשו לי לומר משהו בנימה אישית. אני מוכרח להודות על האמת שנלחמתי הרבה מאוד באזור הזה ונכנסתי גם במבצע ליטני, ואני גם נכנסתי במלחמת לבנון, ואני מאוד נרגש היום לדעת שכל חיילי צה"ל יצאו בשלום. באמת צה"ל ראוי לברכה גדולה. גם ההחלטה של הממשלה ושל ראש-הממשלה בעניין הזה לדעתי אמיצה מאוד.

אדוני היושב-ראש, אני לא חשפתי את המפעל הזה לחשיפה. לא הייתי כשהתקבלה ההחלטה על החשיפה.

זה לא משנה. יש רצף שלטוני במדינת ישראל.

אני בא להגיד שיש רצף. אם תרשו לי, אני רוצה
להוליך לפתרונות ולא למיקוח ולא לעימותים. אין לי שום עניין בעימותים. באתי לכאן, בפעם שעברה גם היו קטיושות, לא לעימותים אלא לפתור. גם הדיון שהתקיים אצלי התקיים לא בשביל עימותים אלא כדי לפתור את הבעיה ועל כל מילה שאני אמרתי או כתבתי בעניין הזה אני מתחייב לעמוד בה עד תום. גם משכורת אפריל ששולמה לעובדים לאחר שההנהלה הודיעה במרץ שבסוף מרץ היא סוגרת את המפעל, שולמה לעובדים בהתערבותי ולא בגלל שום נס. לא היה פה נס.

המצב הוא כזה שהמפעל היום מייצר בסדר גודל של שלושה אחוז מכלל החוטים שהתעשייה הישראלית משתמשת בהם. רק בהערת ביניים ליונה פרטוך אני רוצה לומר שמפעלי הטקסטיל בארץ הם לא בצרות. היום ענף הטקסטיל בארץ הוא ענף יוצא מן הכלל שמתחרה בשווקי העולם. אמרתי שהחוטים שמפעל חולה מייצר הם שלושה אחוז מכלל החוטים בישראל.

בוא נפעיל את המפעל ותראה שמגיעים לעשרה
אחוזים.

אין שום בעיה. תכף תראה שאני אפילו אציע לך
את זה, אבל תהיו סבלנים. אתם רוצים לחיות, אתם רוצים שהמפעל יעבוד, אתם רוצים שיהיה פתרון, אז אנא מכם, זה לא ילך רק בגעש. לא אני הבאתי את המפעל הזה למצב בו הוא נמצא ואני מבקש שאנשים שיש להם מידת אחריות יתאפקו ויעזרו לי להציל את מה שאפשר להציל.

המצב כרגע הוא כזה שענף הטקסטיל בארץ עובד יפה מאוד. אני יכול אפילו לגלות לך שיש מפעלים חדשים שמוקמים במקומות אחרים בארץ והם עובדים טוב ומרוויחים. יושב לידך נציג ההסתדרות, תשאל אותו כי הוא מכיר את העניין הזה.

כאן ישנה בעיה מיוחדת וכאן אנחנו צריכים לעזור כי יש כאן בעיה מיוחדת. הבעיה המיוחדת היא בזה שהיום התחרות במחירי החוטים, שהממשלה הקודמת החליטה על חשיפתה, יצרה מצב שבו התחרות עם החוטים שמיובאים היא תחרות שקשה מאוד לעמוד בה ולכן המפעל נמצא במצוקה בה הוא נמצא.

אדוני היושב-ראש, יש שלושה תחומי פתרון. הפתרון הראשון, ואני אומר את זה היום לוועד העובדים, להנהלה, לנציגי ההסתדרות, לראש העיר שכבר יודע אותו, אני חוזר ואומר לכם שאני רוצה שהמפעל הזה ימשיך להתקיים כל הזמן ושיעבוד כל הזמן, וגם שיגדיל את התפוקה, אני אכפה על תעשיית הטקסטיל בישראל לקנות את כל התוצרת של המפעל ואני יכול לעשות את זה, אבל אני יכול לעשות את זה בתנאי אחד, שמחיר המכירה של המפעל יהיה מחיר השוק פלוס 15 אחוזים. כלומר, אני אכפה על מפעלי טקסטיל בארץ לשלם צ'ק של 15 אחוז למפעל סלילי חולה למרות שהם יכולים לקנות ב15- אחוז יותר זול. למה? כי זה מפעל בקו העימות, זה המפעל האחרון שנותר לחוטים, זה אנשי קריית שמונה, ואני אעשה את זה במצפון נקי.

אני לא יכול לעשות את זה עם כל הכבוד במחירים שהם בחמישים אחוז או בארבעים אחוז יותר, כי יש גם איזשהו כלל אלמנטרי במערכת הכלכלית. אני לא יכול לבוא היום למפעל יפית בבאר-שבע, מפעל שקונה חלק מהתוצרת שלכם, ולכפות עליו לשלם צ'ק חופשי סתם. אני יכול להגיד לו שיקנה בסלילי חולה מרצונו, והוא יקנה מרצונו, אני יודע שהוא יקנה מרצונו, אני יודע שדלתא תקנה מרצונה, אני יודע שעוד מפעלים יקנו מרצונם ואני לא רוצה לכפות את זה, אבל אני לא יכול לכפות עליהם ארבעים אחוז מעל השוק כי זה לא כלכלי וזה לא הגיוני.

אתה רוצה שהם יורידו את המחיר?

אני לא מתנגד שהוועדה תחליט שעמדתה היא
שצריך לכפות מכירת חוטים בארבעים אחוז מעל למחיר השוק. אם זאת העמדה של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, זכותה להחליט שזאת עמדתה. אני אומר לך עכשיו מה אני יכול להציע. אני יכול היום להציע מכירה במחירי השוק פלוס 15 אחוזים. את זה אני רוצה לכפות ויכול לכפות. חשבתי שתראה בזה כיוון סביר, הגיוני ורצון לקיים את המפעל.

אני חוזר ומציע את האפשרות הזאת גם להנהלה.

אתה עומד אחר ההתחייבות שלך של ה15- אחוז
במלואה?

אני אומר דברים ברורים. אני אומר את מה שאני
מתחייב ועוד לא תפסו אותי במשך ארבעים שנה במדינת ישראל מאז שאני בוגר, אומר מילה שלא קיימתי. באופן האישי ביותר, גם עם כל הקורבנות שהייתי צריך, עוד לא היה דבר כזה וגם לא יתפסו אותי במילה כזאת כי אני נאמן עד הסוף לכל מילה שאני אומר. אני מבקש בעניין הזה שאם המפעל עכשיו מודיע לי - ההנהלה, העובדים וההסתדרות - שמוכנים לעניין הזה, תאמינו לי שזה יכול להיות הסיכום של הוועדה ואני מתחייב ממחר שכל תוצרת המפעל נקנית והמפעל ממשיך לעבוד. אני מתחייב. התחייבות שלי פה בפני כל הציבור הזה.

אם הדבר הזה בלתי אפשרי, חוזרים לרובריקה השנייה של מה עושים עכשיו עם המפעל שאיננו יכול לעבוד. כלומר, המשמעות היא שהמפעל לא יכול לעבוד. במצב הזה אני התחייבתי – והוועד וההנהלה נמצאים כאן – שהממשלה ובנק הפועלי ייקחו על עצמם את ה1,4- מיליון של שלושת חודשי המעבר, כפי שנאמר על-ידי יונה ושרגא. בעניין הזה הממשלה שותפה בשני-שליש מתוך ה1,4- מיליון שקלים. שני השליש האלה ישולמו ולא יעזור לאף אחד, לא לפקיד ולא למישהו אחר. אני אומר את זה חד-משמעית. גם אם נצטרך להביא להחלטת ממשלה נפרדת, זה יהיה. התחייבתי. שר האוצר יודע על זה, ראש-הממשלה יודע על זה, כולם יודעים על זה וזה יהיה. מדובר בשני-שליש מתוך ה1,4- מיליון. השליש שולם על משכורת אפריל ועכשיו נותר השני-שליש, על משכורות מאי-יוני.

זה אומר שבעצם בסוף יוני העובדים הולכים הביתה ואז באים לדבר העיקרי וזה פיצויי הפיטורים. זו אלטרנטיבה שדובר עליה בכל הפורומים. כמו ששרגא תיאר כאן, במקום שאנשים יקבלו התקף לב, הם צריכים לדעת איפה הם חיים וממה הם חיים ואי-אפשר כל הזמן להחזיק אותם תלויים על חוט למות ולא לחיות. במצב הזה אני אומר באופן הברור ביותר. פניתי לשר האוצר. לשכת ראש-הממשלה מטפלת בעניין. משרד התעשייה והמסחר לדאבוני – תאמין לי, כי לי זה היה הכי קל – לא יכול לשלם מקרן חשיפה כי אין בקרן הזאת כסף, אבל הוא גם לא יכול לשלם בגלל עוד סיבה, משום שקרן החשיפה היא קרן שבה משלמים כאשר מפעל הולך להבראה כשזה כרוך בפיטורים. תארו לעצמכם שיהיה מצב שבמשרד התעשייה והמסחר תהיה קרן מסוימת שיש בה פיצויי פיטורים לעובדים במספר אין סופי. אגב, זה לא שאני מצדיק או לא מצדיק אלא שמצאתי מצב נתון, קרן החשיפה יכולה לשלם כשיש לה כסף, וכאן אין לה או שיש לה מעט מאוד.

זה שאין לה, אפשר לפתור את זה. השאלה ברמה
העקרונית היא שאם גם יש לה, אתה לא יכול לתת. אם תאמר לי שאין לה, אני יכול לדאוג שיהיה לה ואז תצטרך לשלם, אבל אם אתה אומר לי שגם אם יש לה, אתה לא יכול לשלם, זה מצב אחר והשאלה למה אתה מציג את זה כך.

אתה מאוד מדייק. אני אומר שגם אין לה, אבל זו
הצרה יותר קטנה כי אפשר לתת, אבל בעיה הכי גדולה היא שהיא לא יכולה לשלם על-פי חוק משום שהיא יכולה לשלם רק למפעל שנמצא נפגע מחשיפה והוא בתהליך הבראה. משרד התעשייה והמסחר הוא משרד שבונה מפעלים ואחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו רואים לעצמנו, ועם זה אנחנו באים היום לראש העיר ולעיריית קריית שמונה זה להביא לכאן מפעל משמעותי, טכנולוגי ברמה גבוהה. אני אומר לכם שגם אם צריך להשקיע עשרות מיליונים, לא יעזור לאף אחד, אני אביא מפעל כזה. למה? כי קריית שמונה לא יכולה לחיות רק מהפרפורים והיא צריכה לחיות ממפעל חזק ומשמעותי. אנחנו באים עם תוצאות משמעותיות מאוד וראש העיר ישמע על העניין הזה. יהיה אצלו בלשכה כל מה שאנחנו עומדים להשקיע בקריית שמונה ובאזור הזה, אבל זה לא פותר את הבעיה של סלילי חולה כי האנשים האלה נמצאים במצב כפי שתיארו אותו יונה ושרגא.

אם יהיה מצב שבו ידובר על פיצויי פיטורים אני כבר אומר לך – אני לא נכנס ל400- אחוז או ל40- אחוז והיו כאן פיטורים של עובדים בעבר כשזה נעשה בהסכמה כוללת, אני לא יודע אם ייצמדו לזה או לא – שהממשלה לא תברח. הממשלה תהיה בתוך העניין הזה, אנחנו ניקח חלק בפיצויים האלה בדומה למה שהיה בעבר. בעניין הזה, גם אם זה יצריך החלטת ממשלה על השתתפות הממשלה בפיצויי הפיטורים, אנחנו נעשה את זה. אני לא יכול לדבר בשם שר האוצר כי לא אני משלם את זה אלא הוא משלם, אבל אני יכול לומר כשר התעשייה והמסחר שבעניין הזה אני מתייצב אתכם ועם העניין. אם הוועדה תחליט שהממשלה צריכה לקחת את החלק שלה בפיצויים, אני מתחייב להביא את זה בשמי, בשם השר חיים רמון שדיברתי אתו על זה, לישיבת הממשלה הקרובה כדי שהדבר הזה ייפתר באופן הזה.

אני אהיה עד כמה שאפשר קצר ותמציתי. אני
מצטער על כך שישיבה כזאת במעמד כזה ובמצב כזה מתקיימת היום ולא לפני הרבה זמן. אנחנו התרענו הרבה זמן לפני כן על ההידרדרות של מפעל סלילי חולה ועשינו את זה לפני כולם - התרענו לאחרונה גם בפני ועדת העבודה והרווחה - ולא נענינו. הייתה אמורה להגיע לכאן משלחת, אבל ברגע האחרון היא לא הגיעה.

הבעיה היא קריטית מאוד והשאלה מה עושים היום ובעניין זה אני ארצה להיות מאוד תמציתי. אנחנו חייבים לקבל בראש ובראשונה את הכיסוי של מאי ויוני. אנחנו בסוף מאי, אנשים צריכים לקבל משכורת, אנשים צריכים לקבל משכורת ביוני ולנו אין כסף לשלם את זה. אין לנו גם כסף לשלם לחברת חשמל, שהתשלום לה הוא מאתיים אלף שקל לחודש, קרי 10,000 שקל ליום עבודה, אין לנו כסף לשלם משכורת וכולי.

מי הבעלים של המפעל?

הבעלים הרשמיים זה אני.

כי מהעובדים אני מבין שאף אחד לא יודע מי
הבעלים של המפעל.

העובדים יודעים ואני אסביר גם למה הם חושבים
שהם לא יודעים. סלילי חולה, מפעל שהוקם לפני ארבעים שנה על-ידי חברת העובדים וממשלת ישראל באותו זמן, כאשר המוטו שלו היה שהמפעל הזה מוקם כדי לתת תעסוקה לעולים המתיישבים בקריית שמונה. זה היה פנחס ספיר שהקים אז את כל המערכת בכל הארץ, וזה מה שנקרא אז תיעוש אזורי פיתוח. תיעוש אזורי פיתוח השתייכה זמן רב לחברת העובדים עד שקרה מה שקרה במסגרת המפעלים של חברת העובדים ואז, בגלל חובותיה במפעלים אחרים שיכלו לשאת בהם, נרכשה או נלקחה עקב החובות באמצעות חברת דיור ב.פ. לבנק הפועלים. בשנים האחרונות, עד שיצאתי לגמלאות, משנת 1988 ועד 1997, שימשתי כמנכ"ל למרות שאני בתיעוש משנת 1971 בתפקידים שונים וליוויתי את המפעל הזה במשך כל השנים האלה.

המפעל הזה, בעקבות ההנחיה שיצאה ואמרה שלבנקים אסור להחזיק אחזקות ריאליות בסוף 1996, מרבית המפעלים של תיעוש נמכרו או נסגרו למרות שהיו מפעלים משגשגים גם בענף הטקסטיל.

מי כיום הבעלים הרשום?

אני, אבל אני רוצה להבהיר באיזה מעמד אני
הבעלים. המפעל הזה, סלילי חולה, לאחר שלא היה לו קונה, עוד בתפקידי כמנכ"ל מצאתי אדם שלקח על עצמו. הבהרתי לבנק הפועלים שאת המכונות אי-אפשר למכור מפני שאנחנו האחרונים במדינת ישראל, מכונות שרק בשנת 1995-1994 הושקעו בהם חמישה מיליון דולר ואתם מוזמנים לראות אותם. שנית, אנחנו לא יכולים לממש את השטח כאן כי אין צורך בו. ראש העיר יכול להציע למי שיבוא ולתת שטח אם הם ירצו לבנות מפעלים. הבניין בשטח של עשרים אלף מטר כשהוא ממוזג, אין מה לעשות אתו. אמרתי לבנק שאם הם לא יכולים לממש – הכל משועבד לבנק עד הצוואר – ננסה להמשיך את קיומו של המפעל הזה ומצאתי יהודי בשם עודד שופ שלקח על עצמו להפעיל את המפעל תוך איזון. הוא התחייב כלפי בנק הפועלים כשהשעבוד היה ב35- מיליון שקל חובות שלא יוגדל החוב. במסגרת הזאת הצלחתי להביא לכך שלא יהיה כינוס נכסים על המפעל.

הוא היה במפעל פעם אחת.

אני לא יודע כמה פעמים הוא היה וזה גם לא
חשוב. באותה שנה שהוא הגיע ביטלו לחלוטין באופן שרירותי את החשיפה. עשו את זה בינואר 1998 במקום לעשות את זה בספטמבר 2000 כאשר ביטלו באופן שרירותי את ההגנה על המפעל כשהייתה אז עשרים אחוז הגנה ואדון שופ קיבל רגליים קרות כי הוא הפסיד כסף. אז הוא הודיע שהוא יוצא מהמשחק הזה. אני בינתיים יצאתי לגמלאות בינואר 1998, בגיל 70 יצאתי לגמלאות, ואז באתי לאותם גורמים ואמרתי להם שלעשות כינוס נכסים יש להם זמן לעשות מתי שמתחשק להם כי ממילא חייבים להם כבר ארבעים מיליון שקלים, אבל אמרתי להם שמדובר בקריית שמונה. אני ליוויתי את המפעל הזה כמעט שלושים שנה. אמרתי שיש לי את הפנסיה שלי, יש לי קיום, ולקחתי על עצמי את המפעל הזה.

בעקבות ביטול החשיפה עשינו את הניתוח הראשוני יחד עם ועד העובדים והמפעל הזה לא עבד ששה חודשים והגענו לנקודה שלצערי נאלצנו לפטר כ30- עובדים ותיקים ועוד עובדים מלבנון.

איזה נזק נגרם למפעל כתוצאה מכך שבוטל
החשיפה?

אנחנו הגשנו נייר מנומק.

המפעל זה העובדים. חוץ מהעובדים אין כאן
כלום.

אני מצדיק את זה.

יש לכם התחייבות של הממשלה לאי-חשיפה עד
2000?

ודאי. היה הסכם חתום. מנכ"ל משרד התעשייה
והמסחר, קודמו של ראובן חורש, התחייב שהחשיפה תימשך.

במלים אחרות הממשלה גרמה לכם לנזק של 13
מיליוני שקלים.

כן, ועל זה לא רצו לדון אתנו. לא רצו להיכנס לזה
ואמרו שמוכנים לדון על הפיצויים עבור פיטורי העובדים האלה.

אני רוצה להתייחס למה שקורה. לצערי הרב, הבהרתי, ולצערי הרב, הפגישה שהתקיימה בפברואר 2000 באה לאחר שאנחנו התחננו במשך שנה לקיים אתנו דיונים. באותו מועד הסברנו לכבוד השר ולמשתתפים בפגישה שהמפעל היום נמצא בהפרש של ארבעים עד חמישים אחוז ולא 15 אחוז, אבל אף אחד גם לא רצה לקנות בתקופה הזאת של החודשיים. המפעל היחידי שכבוד השר הצליח משהו לעשות בו שילם 15 סנט, שזה ארבעה אחוז ולא 15 אחוז, וזה היה המפעל היחידי שהצלחנו למכור לו ב15- סנט יותר מהמחיר.

אם ייתנו לך היום 15 אחוז יותר, תוכל לעמוד
בזה?

לא. ההפרש בין המחיר, בגלל היבוא של החוטים
מהארצות שמביאים אותם משם, הוא מאה דולר וגם פחות לחודש ואילו העלות שלנו היא 1,500 עד 1,600 דולר לחודש. זה בדיוק מה שחסר. אין לנו שום דרישות אחרות. אם אפשר לכסות את ההפרש בשכר, אנחנו נוכל לחיות.

מה ההפרש?

כחצי מיליון שקלים לחודש. זה 42-40 אחוז.

תנו את זה לעובדים, זה יהיה יותר טוב. לא נעבוד
כאן עם שכר המינימום שלך. זאת הבעיה של העובדים ולא של המפעל.

אם תשמע אותי, תראה שאני מדבר עבור
העובדים ולא עבור ההנהלה. ההנהלה לא רוצה כלום. ההנהלה הודיעה גם לשר ולכולם שאין לנו שום דבר, אנחנו לא רוצים אגורה אחת. לכן אני אומר שאנחנו רוצים להמשיך לקיים את המפעל, אם זה ניתן, אבל יש פה שתי עובדות שעליהן צריכים לעבוד. אי-אפשר להדביק פער של ארבעים אחוז במחיר. אף אחד לא ישלם את הסכום הזה כי אפילו 15 אחוז יותר לא רצו לשלם. אני מכבד מאוד מה שאומר השר, אבל העובדות הן שזה רחוק מלהספיק. או שמחליטים במסגרת ממשלתית שיכולים לשנתיים, לשלוש, לשנה – אין לי מה לומר בעניין זה – ואז אני מדבר על הסכומים שדרושים. שנית, לחילופין, אנחנו הפקדנו מאה אחוז פיצויים ומבחינה זו אין לנו בקשות.

תן את המפעל לעובדים ואנחנו ננהל אותו.
שלושים שנה אנחנו עובדים בשכר מינימום.

אני אומר שיש לקחת בחשבון ציבור עובדים
שעובד כאן 35 שנה והוא בגיל 56-55 ואין לו שום אפשרות לתעסוקה חלופית בקריית שמונה.

אני לא רוצה להוסיף הרבה על דברי השר.

אני לא רואה שבתנאים הנוכחיים יש אפשרות
שהמפעל הזה יתקיים אלא אם כן הממשלה תסבסד אותו בחמישה מיליון שקלים בשנה. השאלה היא אם הממשלה מוכנה לסבסד בחמישה מיליון שקלים בשנה כדי שהמפעל הזה ימשיך להתקיים לשנתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש שנים. אם לא, מה הממשלה מוכנה לתרום לפרישת העובדים.

אם מה שהבעלים אומר זה נכון, תן את המפעל
לעובדים.

כשהשר רן כהן ביקש ממני לעמוד בראש הוועדה,
מטבעי, מי שמכיר אותי, לא בעד סגירת מפעלים אלא בעד פתיחתם. ניסינו, גם השר רן כהן וגם במשרד שלנו, בכל-זאת לתת חיים למפעל. אחרי חודשיים שקיוויתי שאפשר, אני חייב לומר שלדאבוני הרב אין שום אפשרות שהמפעל הזה יתמודד במערכת המחירים שלו. עלות המוצר שהמפעל מוכר היא ארבעים אחוז ולכן לצערי הרב – וזה מאוד קשה לי – באתי לעובדים ואמרתי להם שאני אומר להם את האמת, שאין שום אפשרות שהמפעל הזה יתקיים.

התחשיב נראה בלתי סביר לחלוטין. תראה את
תלושי השכר שהעובדים מקבלים.

והם עוד מאיימים שאין משכורת. משכורת כזאת
והם עוד מאיימים שאין משכורת ואומרים לנו שיעכבו לנו את המשכורת אם רן כהן לא יחתום על הצ'ק. שימו לב על מה מדובר. צריך להקים ועדה לבדוק מה קרה במפעל הזה. צריך להקים ועדת חקירה כדי לבדוק איפה כל הנכסים של המפעל הזה. שלושה מפעלים היו להם בתל-אביב – אזור, חגור וסלילים. איפה כל הכסף? אתה מדבר על ארבעים מיליון שקל. תקימו ועדת חקירה. אנשים גנבו את כל הכסף של המפעל הזה. אני עובד במפעל מגיל 15.

המטרה שלנו היא לפתור את הבעיה ולכן באנו
לכאן. באנו כדי לנסות ולראות אם יש פתרון לבעיה. כל המטרה שלי היא להגיע בסופו של דבר למשהו פרקטי, שיהיה פתרון.

ראיתי שאין שום אפשרות, הבנו שאין קיום
למפעל, מצד שני העובדים אמרו שהם לא מוכנים לחשוב על עבודה אחרת ואמרו שרוצים להגיע לסידור לגבי הפיצויים.

מה זה עבודה אחרת? שלחו אותם לקטיף.

אני בגיל 56, אני בניתי את כל העתיד שלי כאן כדי
לצאת לפנסיה, אני כבר הרוס לגמרי ואתה רוצה שעכשיו אני אלך לעבוד במקום אחר.

אמר לי אותו הדבר אחד האישים אתם דיברתי,
ולא אומר מי הוא. הוא אמר לי שהעובדים לא רוצים ללכת להכשרה מקצועית. העובדים היו אצלי ושאלתי אם זה נכון, אבל העובדים אמרו שהם רוצים להגיע למצב שגם אם הם ילכו להכשרה מקצועית, זה לא דבר שאנחנו מקבלים אותו כאיזושהי מתנה. כשאתה בא לשירות התעסוקה, אתה מקבל הכשרה מקצועית במידה ויש משהו, אבל כששולחים אותם למשהו חלופי, מה שהם טוענים, בתירס – זה מה שאני זוכר, כי הם אמרו לי תירס – מבחינתם זה לא דבר סביר.

אני רוצה באמת להתמקד בעניין. מתוך נקודת מוצא שלך שאין קיום למפעל, האם יש מקום - למרות שאתה לא איש האוצר – להסדרי פרישה שיכללו את מה שהם אמרו?

אם תיתנו לי, אני אסביר את הכל והדברים יהיו
ברורים. אני מבין בדיוק כמוך את הכאב של העובדים ואני אתם. אני רוצה לומר איפה הבעיה הגדולה. קודם כל, לגבי עניין של מקומות עבודה, אני אומר לכם שישנה אפשרות לבנות לכל עובד תוכנית אישית, שאפשר לדבר על מקום עבודה או הכשרה מקצועית. כשאמרנו שיש כאן עניין של תשלום פיצויים, התחלנו לבדוק את זה. ראש העיר, לזכותו ייאמר, היה אתו בשתי פגישות בעניין הזה עם יוסי קוצ'יק, כאשר יש בעיה בממשלה, ואני צריך לשים אותה על השולחן.

מי זה יוסי קוצ'יק? הוא לא מתייחס לעובדים
ומסתכל עליהם מלמעלה.

הממשלה באופן עקרוני לא מוכנה ליצור תקדים
ולהשתתף בתשלומי פיצויים עקב סגירת מפעל.

הממשלה גם לא תקבל את התקדים שזכתה בו
בבחירות האחרונות ואת זה אתם לא מבינים. אתם לא מבינים שנוצרות שתי מדינות לשני עמים, עשירים ועניים. אתה אף פעם לא מבין את זה. גם בטלפון שלשום אמרתי לך את זה ואתה לא מבין שהעם נקרע. אין ערבים ויהודים בכלל, אין דתיים וחילוניים אלא יש עשירים ועניים. לאן אתם מובילים את עיירות הפיתוח? כל הזמן אותו סיפור. כל אחד עם תואר ראשון מנהל את הממשלה.

תצעק כמה שאתה רוצה.

אני אצעק כי אני צודק.

אנחנו רוצים לסכם את הדיון.

לא, אני לא שומע שאתם רוצים לסכם אותו.
שלוש שנים אני שומע את הסיפורים האלה.

יונה בעצמו הציע פתרון ממנו הוא חזר. בישיבה
הראשונה הוא אמר שייתנו להם הסכם.

האם אתה מוסמך בשם הממשלה כאן ועכשיו
לגמור ולהגיע לאיזשהו הסדר?

לא.

לא מוסמך?

לא.

בשביל מה באת?

הקימו ועדה כדי למרוח אותנו חודשיים וחצי. זה
ביזיון. מרחו אותנו חודשיים וחצי.

ניסינו להשיג את המקור הכספי כי לממשלה
באופן עקרוני אין בתקציבה תשלומי פיצויים עקב סגירת מפעלים. אין דבר כזה. אתה מכיר את התקציב ואתה יודע.

מה זה אין תקציב? מיליארד ו600- שקלים
מיועדים לעשירים, אבל איפה אנחנו עם המשכורת מינימום שאנחנו מקבלים? בושה וחרפה לממשלת ישראל.

הממשלה רוצה להוציא מאתנו את הפרנסה.
אנחנו רוצים לעבוד או שתמצאו לנו פתרון.

אדוני היושב-ראש, הצעתי, למרות שאין תקציב,
שנלך על-סמך התקדים של 1999. זו הייתה ההצעה הראשונית של יונה עם העובדים ואמרנו שנלך לפי התקדים הזה.

אל תגיד עובדים.

לא נכון. אני לא הצעתי הצעה כזאת.

כל הזמן צריך לרדוף אחריך ולעבור דרך העוזרים
והמזכירים וכל אוכלי החינם האלה שנמצאים מסביבך.

ההצעה הייתה שאנחנו ננסה להביא לישיבת
הממשלה ביום ראשון הקרוב לפעול על-פי אותו מפתח שקיבלו העובדים בשנת 1999. ביקשתי מהנהלת המפעל, מצבי עגנון, שיכין טבלה מדויקת שתהיה לפי אותו מצב שקיבלו העובדים הקודמים שפרשו בשנת 1999.

העובדים לא מדברים על סגירת המפעל. הם לא
רוצים לסגור את המפעל.

גם על הפיצויים.

הילדים שלנו עוד ישנים במקלטים.

לצערי אני לא מכיר את השמות ולא את הזכויות.
ההנהלה מסרה לי רשימה מסודרת וביקשתי שתעשה השוואה לגבי אלה שיצאו ב1999-. אם זה מקובל, לדעתי אפשר – אחרי שדיברתי עם השר רן כהן ועם השר חיים רמון – להביא הצעה לממשלה ביום ראשון על-פי אותו תקדים שהיה ב1999-. אם זה מקובל, לדעתי אפשר להתקדם עם זה. הממשלה צריכה להחליט. לי אין תקציב.

אני חייב לומר שרפי אלול הוא לא האיש אליו
צריכים להפנות את הטענות. כשנפלו קטיושות רפי הסתובב אתי בקריית שמונה. אתם יכולים לא להסכים אתו אבל אל תשימו אותו כאויב.

לצערי חבל שאי-אפשר ליישם את מה שהציע רן
כהן בקשר ל15- אחוזים. אמר הבעלים, המנהל, שהוא לא מוכן לספק את הסחורה.

העובדים מוכנים להתאמץ למען העניין הזה והם
הכריזו על זה.

אנחנו חיים במדינת ישראל ובמדינת ישראל אין
שני סוגי אנשים. היום אתה חבר בממשלה שהולכת לתת ל1,500- מדורגי מחקר ברפא"ל 4,7 מיליארד שקלים כאשר עומדים להפוך אותם ליחידת סמך ממשלתית. פה יש לך 55 או 65 עובדים שלא הבינו מזמן שאין פרס על התנהגות טובה במערכת יחסי עבודה ומגיע רגע של אמת. לצערי עברנו הרבה משברים או יותר מדי משברים, ופיצויים שניתנים זה כסף שיוצר אצל כל מיני אנשים פנטזיות וזה כסף שהולך. כאן צריך לתת להם פנסיות וצריך לתת להם פנסיות בערבות מדינה כמו שעשו בתע"ש ובתעשייה האווירית, בבזק. מדינת ישראל צריכה לתת שטר ערבות לקופות הפנסיה וזה חשבון אישי של כל אחד וזה לא הרבה כסף. מדובר פה בכסף קטן ואתה הוא האיש, אתה הכתובת, אתה יושב בממשלה.

אתה מדבר למצלמה.

ההבדל הוא שאנחנו לא מדברים על כל המפעלים
אלא על מפעלים בקריית שמונה. קריית שמונה לא דומה למקומות אחרים.

אני לא מדבר על כל המפעלים הפרטיים ואני לא
מדבר למצלמה. תאמין לי שלא, אבל נותנים 4,7 מיליארד שקלים ל1,500- מדורגים וכאן עומדים לסגור. נכון שהתעשייה האווירית הייתה חברה ממשלתית, אבל גם כאן צריך לתת שטר ערבות של הממשלה.

אחרי שאתה תוחם את הפנסיות ומקבל שטר ערבות, יבוא יוסי פרחי וייתן הכשרה מקצועית, ואז יבוא בן-אדם ויוכל לעבוד עם הבסיס הכלכלי שיש לו. אתה צריך לדעת שאתה מדבר על פנסיה שבה הם יקבלו 1,800-1,700 שקלים. יוסי פרחי ייתן הכשרה מקצועית אם רוצים שהם יישארו פה. אם לא רוצים שהם יישארו פה, ייתנו להם פנסיה בלבד. אי-אפשר למשוך אותם בכחש. לומר שזה יימשך עוד שלושה חודשים או עד יוני, זה לא הפתרון ואני מניח שגם אתה לא רוצה את זה. אנחנו רוצים טיפול שורש, פתרון יסודי ולראות כמה זה עולה.

אני שומע את זעקת העובדים. אני חושב שהפתרון
הוא לא פיצויים ולא פנסיה אלא העובדים רוצים לעבוד. העובדים רוצים לקום בבוקר וללכת לעבודה. אני חושב שיש פה מקום למשא ומתן אינטנסיבי עם הנהלת המפעל שתקבל את ה20-15- אחוזים ואני מאמין באמונה שלמה שעם מאמץ העובדים ביחד יוכלו להמשיך ולהפעיל את המפעל הזה.

אני חייב להתריע ולומר שאם לא נקבל את ה900-
אלף שקלים, לא ישולמו משכורות בחודש מאי.

השר אמר בתחילת דבריו שתקבל. את ה900- אלף
שקלים אתם תקבלו.

צריך למצוא פתרון מידיי.

אני ער לזה שצריך למצוא מענה ופתרון לבעיה
הזאת וכמה שיותר מהר. היות שרפי אלול לא מוסמך לסגור כאן שום דבר, אנחנו צריכים לעשות זאת בממשלה. אני רוצה לתת פרק זמן של שבוע ימים. רציתי שבועיים, אבל אני חושב שכדאי שניתן פרק זמן של שבוע ימים כדי להאיץ ולדחוף את הנושא הזה. אם תרצו את התמיכה והעזרה שלי בתוך המשא ומתן הזה, אני מוכן להצטרף.

יש חוב של 42 מיליון שקלים. אם יהיה קונה,
יורידו מהחוב. אני אשכנע את הבנק שיוריד.

אני רוצה לסכם את הישיבה ולקבוע שועדת
העבודה, הרווחה והבריאות תתכנס ביום שלישי בשבוע הבא בירושלים כדי לדון בנושא הספציפי הזה. בפרק זמן זה אתם תיכנסו למשא ומתן יחד עם הממשלה. אני לא יכול לקבוע כרגע מי מוסמך, אם זה יוסי קוצ'יק או רפי אלול או מישהו אחר, כדי לראות איך מגיעים לכך שהמפעל הזה ימשיך לפעול, במידה שיש לו קיום והצדקה, ואם לא, לקבוע את תנאי הפרישה של העובדים כפי שאתם רוצים שהם יבואו לידי ביטוי.

אני שוב חוזר ואומר שאני מוכן להצטרף לכל משא ומתן כזה בקשר להמשך תפעולו של המפעל או לחילופין למשא ומתן על תנאי הפרישה של העובדים.

אנחנו נשוב ונתכנס ביום שלישי בשבוע הבא בכנסת כשעד תאריך זה אני ארצה לשמוע את תשובת הממשלה שתאמר מה הממשלה מציעה לעובדים.

אולי תכלול את הצעתו של חבר הכנסת פרץ,
שיהיו מוכנים להפעיל את המפעל במחיר פלוס.

אני מוכן לכלול גם את זה אבל השאלה מופנית
לבעלים, לוועד ולהסתדרות. אם תהיו מוכנים שהמפעל הזה יעבוד בעלות פלוס 15 אחוז. הייתי אומר שאני סבור שיש מקום שאם השר רן כהן יכול לכפות את דעתו שאנשים ייקנו את זה ב15- אחוז פלוס, במקרה הזה, אם ילכו למסלול הזה, יש מקום שגם הממשלה תוסיף את שלה מעבר למה שהיא תכפה. אני לא יודע בכמה אחוזים, אבל יש מקום לדון גם בנושא הזה.

אני מאוד מודה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 09:30