פרוטוקולים/עבודה/502

1
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
23.5.2000


פרוטוקולים/עבודה/502
ירושלים, כ"ד באייר, תש"ס
29 במאי, 2000

הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני




פרוטוקול מס' 125
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, י"ח באייר התש"ס (23 במאי 2000), שעה 11:00

חברי הוועדה: דוד טל - היו"ר
תמר גוז'נסקי
זהבה גלאון

עו"ד הלן מור - משרד הביטחון, אגף השיקום
עו"ד נחום פרנקל - משרד הביטחון, סגן ראש אגף השיקום
עו"ד שרונה צירין - משרד הבריאות
עו"ד אריאלה קלעי - משרד המשפטים
סלביה לזוביק - ארגון בזכות
דליה אור - יו"ר ארגון צרכני בריאות
משה לינוביץ - ארגון צרכני בריאות
יוסף לוטנברג - יו"ר ארגון נכי צה"ל
פירחה גולדשטיין - עמותת משפחות נפגעי הלם קרב
פיליס גולדשטיין - עמותת משפחות נפגעי הלם קרב

משה בוטון

הלית ברק

שירלי אברמי

אסתר מימון

הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון – נכות נפשית והלם קרב), התש"ס-1999, של חברת הכנסת זהבה גלאון

הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון – נכות נפשית והלם קרב), התש"ס-1999, של חברת הכנסת זהבה גלאון

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כשעל סדר-היום הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון – נכות נפשית והלם קרב), של חברת הכנסת זהבה גלאון.

חברת הכנסת זהבה גלאון.

אני מודה לאדוני יושב-ראש הוועדה. ההצעה באה לומר שני דברים. דבר אחד הוא יותר ברמה הדקלרטיבית, אבל זה משפיע על החלק המעשי. ברמה הדקלרטיבית היא באה לתת לגיטימציה לעובדה שאנשים שסובלים מהלם קרב, נפגעו פגיעה במהלך קרב, הם לא חולי נפש. הם יצאו לקרב הזה בריאים בנפשם ובגופם וחזרו פגועים. ברמה הדקלרטיבית יש לזה חשיבות רבה, אבל המשמעות המעשית היא השפעה על התקנות, שאמורות להינתן לאותם אנשים שנפגעו מהלם קרב, על התקנות של משרד הביטחון.

אני אומרת במאמר מוסגר שצריך לעשות כל מאמץ לקדם את עניינם של חולי הנפש, אין בדברי אלה משום ניסיון לפגוע או להמעיט בחשיבות העניין. אבל מהרגע שאנחנו נבחין בין הלומי קרב לבין חולי נפש, הדבר הזה ישפיע גם על מתן התגמולים, וזה מעבר לעניין של הלגיטימציה, ואני אודה ליושב-ראש הוועדה אם הצעת החוק הזאת תעבור ותאושר.

תודה לחברת הכנסת גלאון. אני רק יכול לומר לך ולבשר ליושבים כאן, שהאוצר לא מתנגד להצעת החוק הזאת.

עמדת משרד הביטחון.

חוק הנכים (תגמולים ושיקום) הסמיך את שר הביטחון לקבוע תקנות בכל תחום ותחום. הסמכות הזאת קיימת, ואין צורך לדעתנו לקבוע בהצהרה דקלרטיבית בחוק לתת לו סמכות בתחום מסוים. על-פי סעיף 10 לחוק יש לו סמכות להתקין תקנות. אנחנו מוכנים לתקן את התקנות, את המבחנים שעוסקים במבחני הפגימה, תוך הבחנה בין מחלות הנפש, תקנה 33, לבין אנשים שסובלים מפוסט-טראומה.

זה בניגוד לעמדה שסגן שר הביטחון הביע, וזה בניגוד לסיכום שהיה כשהייתי אצלכם בפגישה.

אנחנו מוכנים להתקין את התקנות, יש לי את פרוטוקול השיחה שהיתה בינינו בפברואר, במובן זה שתהיה הבחנה. היום סעיף 33 על סעיפי המשנה שבו עוסק בהתנהגויות, ולכן היתה גם הצדקה בזמנו להכניס את הפוסט-טראומה פנימה. אנחנו מוכנים ללכת עם ההצעה של גברתי שאומרת, שסעיף 33 ימשיך וינהגו בו כלפי אנשים שסובלים ממחלות נפש, ולגבי אנשים שסובלים מפוסט-טראומה נקבע תקנות אחרות, נפרדות מתקנות 33.

מתי?

מיד אני אומר.

מה שאמרתי, אמרנו באותה פגישה, ואת זה אנחנו אומרים עכשיו.

אמרת את זה בפברואר, ואנחנו במאי.

גברתי, אני מיד אשיב על זה, אני לא אתחמק מזה. בפברואר התחייבנו לשנה, ואני אסביר מה אנחנו עושים, כי אנחנו בעיצומה של עבודה כרגע.

אני רק אסגור את העניין הקודם. לעניין ההתחייבות, אנחנו לא חוזרים בנו מההתחייבות, אנחנו רק אומרים שלתקן את החוק כרגע, את סעיף 10, באותו תיקון שגברתי מבקשת, הוא מיותר, משום שכתוב שם, שלשר הביטחון יש סמכות לקבוע תקנות. נקודה. והסמכות הזאת תמשיך להיות.

יש לו סמכות, אבל מה קורה אם הוא לא מתקין.

אנחנו מתחייבים להתקין.

לגבי זה מגישת ההצעה צריכה להסכים או לא להסכים.

למה אתם צריכים שנה?

כבר שישה חודשים אנחנו עובדים בעניין הזה. מה אנחנו עושים? היום כל האנשים שמסווגים אצלנו כחולי נפש, כתוצאה מהשירות הצבאי, מסווגים תחת אותה קטגוריה של חולי נפש, כאשר אין הבחנה בין פוסט-טראומה לבין האחרים. אנחנו מוציאים את כל התיקים בכל הארץ, מתוך 90,000 זכאים. שכרנו 14 עוזרי מחקר, שמפוזרים בלשכות האזוריות שלנו, הם יושבים ועוברים תיק-תיק, כי חלק מהתיקים הם תיקים מעורבים.

אתה מדבר כבר על היישום, אני שואלת, מה הבעיה לתקן?

לגבי התיקון אין בעיה. אני רק אומר שבפועל אפשר הייה להתחיל ליישם את זה רק מעוד שנה, לגבי האוכלוסיות.

אתה אומר לגבי התיקון, שאין לך בעיה לקבל את זה בזמן הקצר, ליישום נקבע מועד רחוק יותר.

של עוד שישה חודשים לפחות.

גברתי חברת הכנסת גלאון.

קודם כול, אני חייבת בעניין הזה לשבח את משרד הביטחון, זה באמת בהתאם לרוח הדברים, נעשית פה פעולה לאיתור, פעולה שלוקחת זמן. הפרקטיקה, לצערי, היישום שלה הוא תהליך ארוך זמן, וזה בהתאם לסיכום, מקובל עלי שתתקינו תקנה 33, ושזה ייכנס.

לי חשובה, ולכן אני עומדת על זה, וזה היה רוח הסיכום שלי עם סגן השר, כי על זה היה הוויכוח הגדול, לתקן את החוק, מכיוון שיש חשיבות גם ברמה הדקלרטיבית. כשיתקנו את התקנות הפנימיות, זה ישפיע בפועל. אני אמרתי את דעתי, ואני מעריכה את זה ומכבדת את זה, אני חושבת שזה חשוב מאוד, וזה ישפיע לטווח ארוך על הרבה אנשים.

יש חשיבות ציבורית, ואני מבקשת שהמשרד לא יתנגד לזה, גם לשינוי החוק, כי יש חשיבות ציבורית להכרה באותם אנשים שנפגעו בקרב כהלומי קרב. יש לזה חשיבות מעבר לעניין המעשי, ואני מבקשת שתסירו את ההתנגדות שלכם, כי זה בניגוד לסיכום שהיה לי עם סגן השר.

התנגדות למה?

לשנות את החוק, את סעיף 10.

אם יקראו להם הלומי נפש בתקנות, מה יקרה?

בתקנות זה לפרקטיקה, ליישום של התגמולים וכן הלאה, בחוק יש לזה חשיבות ציבורית.

מה שהנפגעים רוצים זה הצד המעשי, אני לא חושבת שהם צריכים את ההצהרה. אני מסכימה, יש פגיעה נפשית. הפגיעה הנפשית כתוצאה מהלם קרב, אם יכניסו אותה לסעיף אחר, ואם לא ישנו את התנאים, אז הם יקבלו כמו שמקבלים יתר הנפגעים בבעיות נפשיות או תפקודיות, רק יקראו לזה "הלם קרב", זה הכול? זה כל מה שאנחנו רוצים להשיג למענם?

אני מתפלאת שאת לא מקשיבה למה שאני אומרת. אני הערתי שתי הערות: אחת ברמה הדקלרטיבית. אנחנו מנהלים מאבק של יותר משנה עם קבוצה גדולה מאוד של אנשים שנפגעו בהלם קרב, למתן ההכרה הציבורית, ולכן אני דורשת לשנות את החוק. המאבק השני, שאין על זה ויכוח עם המשרד, ועל זה אמרתי שאני מעריכה את המשרד, היישום בפועל של התקנות. על זה אין ויכוח. הוויכוח היחיד שנשאר, ומי כמוך יודע, שיש חשיבות מאוד גדולה גם ללגיטימציה ציבורית, ואני לא מבינה את ההתנגדות של המשרד בעניין הזה.

גברת גלאון, אם אנחנו היום, בדקלרציה הזאת, נכניס את הלומי הקרב, אז מחר יבואו המשותקים ויגידו: למה לא מצהירים עלינו? ויבואו פגועי הראש הפיזיים ויגידו: למה לא אנחנו? ויבואו קטועי ידיים וקטועי רגליים ועיוורים: למה לא? מה ההבדל?

כבר היינו בוויכוח הזה.

אין ויכוח גם לגבי הלם קרב, משום שסעיף 10 אומר שלשר יש סמכות להתקין תקנות, והשר הולך להתקין תקנות.

אני חוזרת ואומרת: אני יודעת, זה לא מספק אותי. אני מציעה שהמשרד ידבר בינו לבין נציגיו בכנסת. על זה היה הוויכוח שלי עם סגן שר הביטחון במשך יותר מחצי שנה, וכשהתחלנו לגלגל את החוק זה היה אחרי ההסכמה, שמעבר ליישום בפועל של התקנות, זה יהיה. הבאנו בחשבון שמחר יבואו אלה ואלה, ואני לא מזלזלת באלה ואלה. אל כל קטגוריה צריך להתייחס לגופה. פה היה סיכום עם סגן השר שהחוק ישונה, ואני מתפלאת שעכשיו אתם מטרפדים את זה.

אני רוצה להעיר הערה מונחית. המילים "הלם קרב" זה בעצם תוצאה של מצב עובדתי, ואנחנו מדברים על תקנות שעוסקות במצב רפואי. אנחנו מבקשים שבמקום "הלם קרב" ייאמר "פוסט-טראומה".

בסעיף 33 זה נקרא "תגובות קרב".

תגובת קרב זה לא הלם קרב. כשאנחנו מדברים על פוסט-טראומה, זה משהו שקרה בעקבות הטראומה. תגובת הקרב יכולה להיות אחת הקבוצות בתוך הפוסט-טראומה. לכן אנחנו אומרים "פוסט-טראומה" ולא "תגובת קרב".

חשוב לי מאוד לדעת את ההבחנה, אני מבין שההבחנה היא דקה בין תגובת קרב לבין הלם קרב. האם הלם קרב נופל בקטגוריה של תגובות קרב?

כן, אבל אני רוצה להסביר מה אנחנו רוצים. אנחנו רוצים שייאמר "פוסט-טראומה" ולא "הלם קרב" ולא "תגובת קרב".

אם זה פוסט-טראומה זה כולל הכול?

כן.

כבוד היושב-ראש, אני אומנם לא פסיכיאטרית, אבל מנסים כאן לומר שבאבחנות המקצועיות אין אבחנה קלינית ששמה הלם קרב. באבחנות הקליניות יש את מה שמכונה “POST DRAMATIC STRESS DISORDER”. תחת הכותרת הזאת, מה שמכונה בקיצור "פוסט-טראומה", נופלים הרבה מאוד מצבים. הטראומה שהיא בבסיס יכולה להיות קרב, יכולה להיות חייל שראה את החבר שלו נהרג כתוצאה מפליטת כדור, זה יכול להיות חייל שנפגע בתאונת דרכים, ותאונת הדרכים היתה הטראומה – כל אלה נכללים תחת ה-PDSD. לא ב-DSM ולא ב-ICP10 הגדרה.

אין דבר כזה.

אני לא במקרה מתעקשת על המילים "הלם קרב". אני רוצה להציע שבחוק, כשאנחנו כותבים "הלם קרב" נגדיר אותו בתוך גוף החוק, מה המשמעות של הלם קרב, מה שנאמר עכשיו "פוסט-טראומה". אני רוצה לשמור על ההגדרה של הלם קרב, וכשאנחנו אומרים הלם קרב, כותבים מקף, ואז אנחנו נגדיר מה זה הפוסט-טראומה.

בסעיף ההגדרות.

לא מדובר כאן בוויכוח סמנטי, מדובר כאן על ויכוח הרבה יותר רחב לגבי מצבם של אותם אנשים שסובלים מהלם קרב, ואני מכירה את כל ההבחנות האלה.

בנושא של ההבחנות אני סבור שבמידה ונחליט להריץ את הנושא הזה, בין קריאה ראשונה לשנייה אני מקווה שאני אתעדכן על-ידי רופאים, ונקבל חוות דעת של פסיכיאטרים.

אני מציעה הצעת פשרה בעניין הזה והיא, להשאיר את המילה "הלם קרב", לכתוב מקף, ולהגדיר בגוף החוק מה המשמעות של הלם קרב.

את עושה עוול. לא צריך לחשוד בנו כאילו אנחנו מנסים פה לתפוס שלל. אם אנחנו הולכים להגדרה שלך, תיפגע קבוצה של אנשים, משום שאת מצמצמת את ההגדרה. אנחנו מדברים על הגדרה כוללנית הרבה יותר, כי מחר יבוא מישהו, שהוא סובל מפוסט-טראומה, שהוא לא היה בקרב, ואנחנו מכירים בו, לא נוכל להגדיר אותו במסגרת שאת רוצה שנגדיר אותו, כי הוא לא חווה חוויה של קרב, הוא חווה חוויה אחרת, התעללות וכן הלאה. את יוצאת מן הפרט אל הכלל, ואני רוצה ללכת מן הכלל אל הפרט.

אתה מציע להשאיר את זה במסגרת של פוסט-טראומה ולמחוק את המילים הלם קרב, ואני לא מוכנה לוותר על המילים הלם קרב, יש לזה משמעות ציבורית.

ב-DSM, שהוא בעצם ספר הבסיס, אין מילה על הלם קרב, אין מושג כזה, זה לא קיים. יבואו הרופאים לוועדות הרפואיות ויצטרכו להגדיר מה זה הלם קרב. אין מושג כזה. אבל הפוסט-טראומה, PDSD סינדרום יש הגדרה, ואז אפשר יהיה להגדיר. יבוא נכה הלם קרב, אין דבר כזה.

גם היום הפוסט-טראומה קיימת תחת הקטגוריה של מחלות נפשיות.

כדוגמה. תסתכלי בסעיף 1.

היועץ המשפטי.

אני מכיר את הנושא, הוא עלה בעיתונות ובאו גם משלחות. הבעיה העיקרית שהלומי הקרב מתרעמים עליה היא, זה שמדביקים להם את הסטיגמה של הפרעות נפשיות. הם אומרים: לנו יש נכות שנובעת מתגובה פוסט-טראומתית אחרי קרב, אין לנו הפרעות נפשיות. כך הבנתי מההצעה שלך. את רצית לטפל בנושא הזה בהצעה שלך. לקראת הדיון דיברה אתך הלית ברק, שנתקלנו בקושי בהצעה שלך, שאת אומרת, שיתקינו תקנות נפרדות לגבי הפרעה נפשית של סוגים אחרים, ותקנות נפרדות להפרעה נפשית הנובעת מהלם קרב, עדיין את משתמשת בביטוי הפרעה נפשית שנובעת מהלם קרב. זאת אומרת, שבתקנות יקבעו מה אדם זכאי, אז כתוב "הפרעה נפשית", אז יהיה כתוב "הפרעה נפשית עקב הלם קרב". עדיין אנחנו לא מסירים את הסטיגמה, אם יש, של המילה הפרעה נפשית.

גם אנשים שסובלים מהלם קרב אומרים: יש לנו הפרעות. הם לא מתכחשים לזה שיש להם הפרעות, אבל הם אומרים: אנחנו לא באנו עם זה מהבית, אלא זה קרה לנו כתוצאה מהקרב. יושבים כאן נציגי משפחות, והם יכולים להגיד לך.

אני שואל מה הרבותא של התיקון? מה התועלת שתצמח מהתיקון? בסופו של דבר יהיה: הפרעה נפשית עם הגבלה נפשית – 10%; הפרעה נפשית מהלם קרב עם הגבלה – 10% גם.

אני עושה הבחנה בין שני מצבים, אני עושה הבחנה בין העניין של היישום של זה בתקנות לבין העניין של הסטיגמה הציבורית.

אי-אפשר להילחם בסטיגמות בחוקים.

את לא משנה בחוקים הגדרות של נושאים מסוימים?

בהטרדה מינית, למשל, מה ששינינו, שהטרדה מינית אסורה, קבענו מה זו הטרדה מינית, ואפשר להעמיד לדין.

לא שיניתם מה זה "משכב זכר" ונתתם לגיטימציה להומוסקסואלים? בוודאי שזה בחקיקה, רק בחקיקה את משנה סטיגמה ציבורית.

את הסטיגמה הציבורית של הומוסקסואלים לא שינינו בזה.

אני רוצה לשמוע נציגים של המשפחות. בבקשה.

אני אשתו של פיליס גולדשטיין, נכה צה"ל, הלום קרב, שהיה חובש קרבי. אתם פה מדברים על סטיגמות, ואני חיה עם התוצאות. שנים רבות נאלצנו לחיות קודם כול עם זה שפיליס בכלל לא העיז להגיד שהוא סובל מהלם קרב, ואני ראיתי את התוצאות בבית, בלי להבין, וזה העוול הכי גדול שנעשה.

הוא לא העיז לומר שהוא סובל מהלם קרב או מהפרעה נפשית?

מהפרעות.

כאשתו, אני לא רואה אותו כחולה נפש, אני חושבת שהוא סובל מהפרעה בדיוק כמו שלהבדיל בחורה שנאנסת עוברת טראומה. במקרה של פיליס הוא עבר טראומה על טראומה על טראומה, שהיא טראומה נפשית, היא לא פיזית.

שנים הדחיקו את הנושא, גם אנשי המקצוע, והיתה בושה לדבר בכלל. אני נתקלת במשפחות שיוצאות מהמחילות, הן יוצאות לאור אחרי שהעזתי להתחיל לדבר. אני התחלתי את התהליך הזה של הקמת העמותה.

היתה תוכנית השבוע בטלוויזיה, שהבת ידעה, רק תוך כדי התוכנית, מה קרה לאבא שלה. יש מצבים שלא יאומנו.

מה הדרישה שלכם?

כשאני הולכת לוועדה, יושבים שם רופאים שאין להם שום הבנה בהלם קרב, ואני רואה לפי השאלות שלהם. ואני נכנסתי לוועדות. הם יושבים בוועדה, הם לא יודעים מה זה הלם קרב, הם מסתכלים איך האדם לבוש, ולפי זה הם מאבחנים. אם הוא לבוש יפה, אם הוא עונה לעניין. אבל הוא לא פסיכי, הוא עונה לעניין. יושבים שם אנשים שאסור להם לשבת בוועדות האלה.

זה נושא אחר.

היא מסבירה מה מציק לה.

בעלך מקבל קצבת נכות?

אחרי מאבקים מאוד קשים, מלחמות שלי.

כמה אחוזים?

היום 50%, אחרי מלחמות מאוד קשות.

זה לא מעיד על הכלל.

הבעיה היתה שמשרד הביטחון או הרופאים לא אבחנו את הבעיה של הפוסט-טראומה, כרגע זה לא חשוב אם זה מקרב או לא מקרב. הבעיה היא שבזמן השירות הצבאי החייל עבר טראומה, שכתוצאה ממנה יש לו בעיות נפשיות. הבעיה היתה שהצבא לא הכיר בכך. אם אנחנו משיגים את זה שהצבא יכיר, זה בסדר. אנחנו צריכים שהוא יכיר בו כנפגע, וכתוצאה מכך יכיר בכל הדברים. אני אומרת שהחוק הזה לא ישנה את המצב.

אני ממש חולקת עלייך, תמר גוז'נסקי. את עושה מעשה ממש לא אחראי, אנחנו עובדים על העניין הזה עם פסיכיאטרים, עם עורכי-דין קרוב לשנה.

מה זה שייך לעניין? אם את רוצה שאני אקום ואצא, אני אקום ואצא.

אני לא רוצה שתקומי ותצאי, אבל כשאת מגישה משהו, אני מניחה שזה על סמך התייעצות וכן הלאה.

אני רוצה לשפר את המצב שלהם, ואני אומרת שזה לא ישפר. תסבירי לי איך זה ישפר, גם עורך-דין בוטון שאל אותך.

יש כאן שתי אפשרויות לשיפורים: אפשרות אחת, שמקובלת עלי ומקובלת על המשרד, זה שינוי התקנות.

שיגדילו את אחוזי הנכות?

לא, הסיווג השונה. האחוזים יישארו אותם אחוזים, זה לא ישנה. דרגות החומרה יישארו אותן דרגות חומרה, הן רק לא יהיו תחת כותרת של נפש.

זה רק הצהרתי.

לא, מהרגע שהתקנות ישתנו והסיווג ישתנה תהיה לזה השלכה--

הסיווג לא ישתנה.

--גם על עניין האחוזים.

איך? תסבירי.

זהבה גלאון, תסבירי לנו איך זה ישתנה כתוצאה ממינוח שונה, איך מחר בעלה של פירחה גולדשטיין יקבל יותר אחוזים.

מהרגע שהם לא יוגדרו כחולי נפש, הם יוגדרו לצורך העניין כנפגעי פוסט-טראומה, ויש תקצוב אחר, זה מה שהבנתי.

התקצוב הוא לפי הפגיעה: אם כושר העבודה ירד ב-50%, אם יש נכות רפואית של 80%.

כשיושבים רופאים בוועדות יש התייחסות אחרת, כשהם יודעים שהם צריכים לתקצב את זה על-פי זה שאתה חולה נפש או לא.

זה לא נכון.

נדחה את הישיבה ונביא מומחים בנושא הזה, כדי שהם יאמרו לנו בצורה ברורה. עם כל הכבוד גם לחברת הכנסת וגם לנציגי משרד הביטחון, אני עדיין לא יודע כאן לומר אם זה עוזר או לא עוזר, נותן או לא נותן, בתחום הזה.

אנחנו מתייחסים להצעת החוק של גברת גלאון, שבהצעה הזאת גברת גלאון באה אלינו, והיה סביב העניין הזה דיון ציבורי. כשבאו חולי הנפש, שהיו מוגדרים אצלנו כחולי נפש, אלה שסבלו מפוסט-טראומה, והם אמרו שהם מסתובבים עם סטיגמה של חולי-נפש, תחת הכותרת של חולי-נפש, והם מבקשים להיות מוגדרים לא כחולי נפש. אין לזה קשר, לא להטבות ולא לרמת ההטבות ולא לוועדה הרפואית. אני ראש יחידת התביעות, ואני מוסמך לומר את זה.

מה כן? השתכנענו שיש צדק בדבריה של גברת גלאון, שהאוכלוסייה של הפוסט-טראומה, יש מקום לסווג אותה בסיווג אחר, לא תחת הכותרת של חולי נפש, ואת הסיווג הזה אנחנו מוכנים לעשות.

ואז?

הם יהיו באותם דרגות שיש להם היום.

התוצאה תישאר אותה תוצאה, או שהיא תשתנה?

בוודאי תישאר אותה תוצאה.

אדוני היושב-ראש, נאמרו כאן דברים מחוסר ידע.

יכול מאוד להיות. גם כיושב-ראש הוועדה אני לא מכיר את הנושא.

מותר לכל נכה להגיש תביעה על החמרה, ועובדה שמר גולדשטיין, שאני מכיר את תיקו היטב, גם מתפקידי הקודם וגם מתפקידי הנוכחי, ואני יודע בדיוק מה קרה, ואיך הוא הגיע מ-10% ל-50%. כל נכה עומדת בפניו הזכות להגיש בקשה על החמרה.

אותם נכים, בין אם הם מסווגים היום תחת הכותרת של נפש ובין אם הם יסווגו תחת הפוסט-טראומה, יוכלו להמשיך להגיש תביעות על החמרה. במידה ויימצא ומצבם שונה, תיקבע דרגה שונה.

זה אינדיבידואלי.

לגבי האמירה שרופאים לא רופאים יושבים בוועדות הרפואיות, אני חולק על זה.

רציתי להוסיף שגם במסגרת הפוסט-טראומה המבחנים לקביעת דרגת נכות הם פונקציה של המצב התפקודי של הנכה. יכול להיות נכה פוסט-טראומתי עם 10% ונכה פוסט-טראומתי עם 30%, עם 50% ועם 70%. זה שישנו את הקלסיפיקציה, אם יבוא אותו פוסט-טראומתי, והרופאים הם אמונים וממונים לבדיקה של מצבו הרפואי העדכני והתפקודי, והם יגידו: זה פוסט-טראומתי של 70%. ופוסט-טראומתי אחר יהיה של 30%. כל המטרה של התיקון הזה היא להיטיב עם אותם פוסט-טראומתיים, שלא רוצים להיות תחת אותה קורת גג של בעיות נפשיות.

גברתי, בבקשה.

אדם שמוגדר כחסר כושר השתכרות ולא בר-שיקום זקוק למלווה. האם הוא לא 100% נכות? איך הוא יכול להיות 50%?

רבותי, אני רוצה לסכם את הדיון, אנחנו נשוב ונדון בנושא הזה לאחר שיזומנו גם מומחים, כדי שנבין דקויות אחרות שאולי לא ירדנו לעומקן. בינתיים חברת הכנסת זהבה גלאון, אם תרצה לצרף מומחה כזה או אחר, אנא, העבירי לנו את שמו. אנחנו נשוב ונדון בנושא הזה ביתר הרחבה לפני שנאשר אותו. אני סוגר את הישיבה. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:40