הכנסת החמש-עשרה______ נוסח לא מתוקן

7
ועדת העבודה והרווחה
25.10.99
הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני


פרוטוקול מס' 26
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שני, ט"ו בחשוון התש"ס (25 באוקטובר 1999), שעה 11:00

חברי הוועדה: היו"ר דוד טל
אילן גילאון
משה גפני
נסים זאב
מקסים לוי
יאיר פרץ
איוב קרא

שלמה פרקש - מנהל אגף השיקום, משרד העבודה והרווחה
עמיחי כץ - אגף התקציבים, משרד האוצר
חיים פוקס - מנהל "בית דוד"
יעקב לנדמן, ד"ר - יו"ר עמותת "בית דוד"
ציפורה לנדמן
זהבה רבהון - עובדת סוציאלית, "בית דוד"
יונה ליפשיץ - עובדת סוציאלית, "בית דוד"
מירב בר-חיים - מתורגמנית
אלי קבקוב - מנהל מקצועי, "בית דוד"
איגור אושרוב - המרכז לחרש-עיוור
יורי אושרוב - המרכז לחרש-עיוור
אמנון אקווע - המרכז לחרש-עיוור
רפי אקווע - המרכז לחרש-עיוור
ולנטינה אריסטוב - המרכז לחרש-עיוור
מלדינה ברקוביץ - המרכז לחרש-עיוור
ברוך הרשטנברג - המרכז לחרש-עיוור
תקווה וסב - המרכז לחרש-עיוור
איציק חנינא - המרכז לחרש-עיוור
משה טויטו - המרכז לחרש-עיוור
ולנטינה יפימוב - המרכז לחרש-עיוור
מריאנה ישדין - המרכז לחרש-עיוור
דליה לנקרי - המרכז לחרש-עיוור
דבורה מאירוב - המרכז לחרש-עיוור
ציפורה מלכה - המרכז לחרש-עיוור
נורני לוי - המרכז לחרש-עיוור
חיים ברקוביץ - המרכז לחרש-עיוור
משה פרידמן - המרכז לחרש-עיוור
שושנה סגל - המרכז לחרש-עיוור
גיל סעדיה - המרכז לחרש-עיוור
לריסה פטלך - המרכז לחרש-עיוור
נתן צפתי - המרכז לחרש-עיוור
אליאס קבקוב - המרכז לחרש-עיוור
אסתר רטנר - המרכז לחרש-עיוור
אליעזר רישר - המרכז לחרש-עיוור
קלרה רישר - המרכז לחרש-עיוור
יבג'ניה שפושניקוב - המרכז לחרש-עיוור
רינה דהן - המרכז לחרש-עיוור
שמחה חיון - המרכז לחרש-עיוור
רחל גרומן - המרכז לחרש-עיוור
חסיבה עזרן - המרכז לחרש-עיוור

שירלי אברמי

שלומית כהן

ביקור אנשי המרכז לחרש-עיוור "בית דוד".

ביקור אנשי המרכז לחרש-עיוור "בית דוד"

אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. אני מקדם בברכה את האורחים שלנו כאן מהמרכז לחרש-עיוור "בית דוד". אנחנו לא נקיים דיון היום, אבל נאפשר לראשי העמותה ולחברי-הכנסת לומר את דברם. על סדר היום, כמו שיש לגבי הרבה עמותות היום, כמו ער"ן, כמו בית נעם וכמו מוסדות אחרים, גם התקציבים לעמותה זאת הולכים ונגמרים. כתוצאה מכך, כשאין תקצוב מחפשים תקנה במשרד האוצר. אף-על-פי שהעמותה פנתה לאוצר לקבוע תקנה תקציבית בנושא הזה, עד היום הם העלו חרס בידם. אני מאוד מקווה שאחרי שנשמע את הדברים, גם חבריי חברי-הכנסת יצטרפו לקריאה של הוועדה למשרד האוצר לקבוע תקנה תקציבית לאלתר לנושא הזה, כדי שיהיה אפשר להמשיך לספק את השירותים האלמנטריים לאורחים שלנו כאן.

מר פוקס, בבקשה.

אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה ולחברי ועדת העבודה והרווחה שמארחים אותנו בוועדה. אנחנו חושבים שזאת הערכה לאוכלוסייה הזאת. אנחנו בעצם נמצאים היום בירושלים במסגרת שלושה ימי נופש שאנחנו מארגנים לקבוצת האנשים החרשים. פתחנו את הנופש בביקור בכנסת. אני חושב שזה מאוד סמלי שוועדת העבודה והרווחה מארחת את האנשים האלה.

יש בארץ, לפי נתון סטטיסטי, כ800- איש בעלי הנכות הכפולה הזאת של חרשות ועיוורון, והם פרושים בכל רחבי הארץ. העמותה שלנו עוסקת בתחומי רווחה שונים, ולפני כעשר שנים החלטנו להתחיל לנסות ולסייע לאוכלוסייה הזאת, מכיוון שראינו שבארץ עדיין לא פותחו שירותים שיתאימו לאנשים האלה. אנשים שהם גם חרשים וגם עיוורים לא מסוגלים לקבל שירות חברתי ושיקומי בין יתר האנשים החרשים, ולא בין האנשים העיוורים, כי אנחנו צריכים לעבוד פה אחד על אחד, לכל אחד יש מתורגמן שהוא מעביר לו את הדברים בשפת סימנים במגע, או בכל מיני דרכי תקשורת חלופיות.

המרכז שלנו פועל בתל-אביב ואנחנו מקבלים אנשים מכל חלקי הארץ, מבאר-שבע, מירושלים, מחיפה, מחדרה, מאשדוד, אנשים שבאים לכל הפחות פעם בשבוע לפעילות חברתית. יש אנשים שבעבורם ז\את היציאה היחידה מהבית, הקשר היחיד שלהם עם אנשים, ללמוד ולשמוע מה קורה בעולם ומה נעשה.

על משרד העבודה והרווחה אנחנו יכולים לומר רק מילים טובות. יושב פה מר פרקש, שהוא מנהל אגף השיקום, ומתחילת הדרך ליוו אותנו ותומכים בנו. הבעיה היחידה היא שהתמיכה נעשית על בסיס ועדת תמיכות. מביאים לוועדת התמיכות הצעה לתקצב את הפרויקט הזה בעובדת סוציאלית אחת, ובמהלך השנה אנחנו צריכים לעבוד לפי זה. עיקר התקציב הוא נושא של הסעות. אנחנו מתגברים את סעיף הסעות ברשויות המקומיות, ומי כמוכם יודע מה מצבן של הרשויות המקומיות כשאנחנו צריכים להתמודד מול 30-25 רשויות מקומיות כדי להוציא מהן מדי חודש את החזר הוצאות הנסיעה של אותו חרש-עיוור תושב אור-יהודה או תושב חדרה עד שהוא מגיע אלינו.

יש לנו אולפן לעברית לעולים חדשים מברית-המועצות, בסיוע משרד החינוך. זה אולפן ארצי, אנחנו היחידים בארץ שמלמדים עברית אנשים כאלה. יש לנו דוגמאות בין האנשים שנמצאים פה של אנשים ששוקמו והם נמצאים בחברה, הם יכולים לצאת לבד, הם דואגים לעצמם. כולם אנשים אינטליגנטים ביותר. רואים שאלה אנשים שאפשר לשוחח אתם. אומר רק דוגמה אחת קטנה, כאשר ביקר אצלנו שר העבודה והרווחה, אלי ישי, אחד האנשים דיבר אתו דרך לוח של כתב ברייל, והשאלה שהוא שאל אותו היתה, מדוע הרב פרץ כבר לא חבר בש"ס. יש להם מודעות לחדשות ולכל מה שקורה בחברה בישראל.

השירות הזה פתוח לכלל הציבור. אנחנו ביוזמתנו פונים לכל מחלקות הרווחה בכל הארץ. אין רישום לאומי באיזושהי מסגרת של האנשים בעלי הנכות הכפולה הזאת. אנחנו מאתרים אותם בכל מיני דרכים, באמצעות עובדות סוציאליות שנוסעות לביקורי בית ומאתרות את האנשים האלה. צריך לשכנע הרבה פעמים את המשפחה כדי שתאפשר לאדם להגיע לפעילות. יש מקרים, לצערנו, שנצטרך אולי דרך פקידי סעד להוציא צו שיוציא את האנשים האלה לפעילות, כי יש בן משפחה שמסרב בגלל כל מיני שיקולים כלכליים או דברים אחרים לאפשר לו לצאת לפעילות, הוא רוצה אותו בבית.

מה שאנחנו רוצים, קודם כל, שהפעילות הזאת תיחשף לציבור, שהציבור בארץ יידע שיש לאנשים האלה מקום שהם יכולים לבוא אליו, להיפגש מבחינה חברתית, להשתתף בחוגים, אם זה חוג לריקודי עם, אם זה חוג לדראמה. אנחנו עושים עכשיו בשיתוף עם הסוכנות היהודית סדנת תיאטרון, שהאנשים האלה יעלו הצגת תיאטרון במימון של פרויקט של הסוכנות היהודית, מכיוון שתקציב לא היה לנו לזה.

נמצאים אתנו פה ד"ר יעקב לנדמן ואשתו, שהם מייסדי העמותה ומנהלים את העמותה ודואגים לכל התקציבים האלה. אני רוצה לברך אותם. היוזמה שלהם היתה להקים את המרכז הזה וללוות אותו ולדאוג לתקצוב השוטף שלו.

אם אסכם בכמה מילים, אנחנו רוצים את החשיפה לציבור. בפרויקט הזה יש לנו מעגל של כ300- איש שנעזרים ומשתתפים בפעולות. יש לנו מסגרת של מועדון של אנשים יותר מבוגרים, יש לנו מועדון לצעירים ויש לנו מסגרת יום שנקראת מרכז למידה, שאנשים באים ולומדים תקשורת חלופית, לומדים להשתמש במחשב ונעזרים במכשירי עזר של הביטוח הלאומי. הקרן לפיתוח שירותים לנכים סייעה לנו ברכישתה. הדבר העיקרי שאנחנו צריכים הוא שאנחנו נוכל לתכנן את הפעילות שלנו, להרחיב אותה. אנחנו לא מגיעים היום לכל האנשים שדורשים את זה. אם היינו יודעים שיש סעיף תקציבי, כמו שיש לנכה או למפגר או בחינוך מיוחד, שיש ועדת השמה שקובעת שהילד הזה זכאי לקבל שירות של מועדון חברתי וזה עולה לחודש 100 שקל.

כמה משתתפים יש היום?

לפי נתון סטטיסטי יש 800 איש. אנחנו איתרנו בכל הסקרים שעשינו כ350- איש, ואנחנו יודעים שהם קיימים. מתוכם מגיעים בסביבות 100 לפעילות שוטפת.

איפה הבעיות?

העלות הגדולה היא בעיקר בנושא של שירות סוציאלי, כי באדם כזה אנחנו צריכים לטפל טיפול פרטני, ועלות ההסעות. אם אנחנו צריכים להסיע אדם כזה מבאר-שבע, עם כל הקומבינציות שנעשה לאסוף בדרך מקריית-גת אחד ומאשדוד אחד ומיבנה אחד, הפעילות היא בתל-אביב.

כמה ילדים יש? בקדנציה הקודמת דנו בשאלת התקציב לחרשים ועיוורים, ובאמצעות זאת ידענו על ילדים עיוורים וחרשים במוסדות חינוך.

הנתונים האלה היו על ילדים שהם או רק עיוורים או רק חרשים. אנחנו מדברים על אנשים שהם גם עיוורים וגם חרשים.

אז איפה הבעיה?

הבעיה היא להסיע אותם לפעילות. אם המרכז שלי בתל-אביב ואני צריך להביא אדם מרחובות או מאשדוד, זה עולה הרבה כסף. התקציב שלנו היום מסתכם ב800,000- שקל לשנה. מתוך זה המשרד משתתף בוועדת תמיכות. לפעמים יש שנה שאנחנו מקבלים 200,000 שקל, לפעמים 400,000 שקל. לפעמים אנחנו מצליחים להוציא מהרשויות המקומיות את הנסיעות ולפעמים לא.

למה זה לא ממוסד?

זאת השאלה שלי, מדוע זה לא ממוסד.

נמצא אתנו פה יושב-ראש האגף לשיקום, מר פרקש. אולי הוא יכול לתת מענה. אבל קודם לכן אני רוצה לקדם בברכה את העמותה. זאת עמותה שליוויתי אותה מקרוב, בתפקידי הקודם במשרד העבודה והרווחה. יש לברך שהם מתמקדים באוכלוסיות הכי חלשות והכי בעייתיות. על זה ברכותי גם למקים העמותה.

אני מבקש ממר פרקש לומר לחברי הוועדה מדוע קבוצה כזאת, שמורכבת גם מחרשים וגם מעיוורים, אין לה היום תקציב כמו לקבוצות האחרות. אני יודע שלחינוך המיוחד קיים תעריף לפעילות החברתית של 500 או 600 שקלים לחודש, וזה דבר שוטף והעמותה יכולה לבנות תקציב פעולה לכל השנה.

הרי מצבם הבריאותי לא ישתנה. העיוור יישאר אותו עיוור והחרש יישאר אותו חרש. מדוע התקציב הזה לא ממוסד בתקציב המדינה? למה הוא צריך ועדת תמיכות? זאת השאלה שעלתה בשנה שעברה.

למעשה רוב תקציב התמיכות של אגף השיקום במשרד העבודה והרווחה מיועד למימון עובדים סוציאליים של הארגונים הציבוריים. כידוע אנחנו מטפלים בכמה עשרות ארגוני נכים, אם זה ארגונים של הנכים עצמם, אם זה ארגוני הורים ואם זה ארגונים שונים שמטפלים בסוגי אוכלוסיות שונות. מספר הארגונים הולך וגדל מדי שנה, כאשר תקציב התמיכות למעשה משנה לשנה נשאר כפי שהיה. זה אומר שאנחנו חייבים לחלק את אותו תקציב ליותר ארגונים, שכולם עושים עבודה חשובה.

למה הקבוצה הזאת נופלת מקבוצות אחרות ולא מקבלת תקציב ממוסד?

הקבוצה הזאת לא נופלת כהוא זה משום קבוצה אחרת. ההיפך הוא הנכון, התמיכה שהארגון הזה מקבל היא מעל ומעבר לפרופורציה שמקבלים ארגונים אחרים. צריך לזכור שאנחנו מדברים בארגון שעושה עבודה חשובה ביותר. כל אחד מכם רואה כאן את הדרך שבה האנשים האלה מתקשרים ביניהם. צריך לזכור שאנחנו מדברים על אוכלוסייה שכרגע ידועים לנו כ250- עד 300 איש, וכיום אגף השיקום במשרד העבודה והרווחה מכסה למעלה משני שלישים של ההוצאות של העמותה הזאת.

עלתה פה שאלה של כמה חברי-כנסת, גם של חבר-הכנסת יאיר פרץ וגם של חבר-הכנסת מקסים לוי. השאלה היא למה צריך להיות פרופורציות לארגונים אחרים. למה אין בתקציב המדינה נושא מאוד מוגדר, בלי תמיכות ובלי פרופורציות לארגונים? אנחנו חברה שמתקצבים בה דברים באופן מסודר.

בסיס התמיכות של משרד העבודה והרווחה או הביטוח הלאומי או של רשות מקומית מתבזבז על פעילות מסוימת שיכולה להתרחש או בשנה זאת או להיפסק בשנה הבאה, ואז יש בסיס של תמיכה מסוימת לארגונים. נגזר גורלם של העיוורים והחרשים במדינת-ישראל כגורל הכי מר וקשה. כדי להוציא אותם החוצה ולתת להם אוויר או אווירה, מדוע יש צורך בכך שהם יילכו לנושא של התמיכות? אולי כמו שאנחנו מרגישים בתקציב המדינה, נושא התמיכות הולך ויורד, כי 50% מהתמיכות יירד, אז גם כאן יקוצץ ממשרד העבודה והרווחה נושא התמיכות. למה להעמיד במבחן בכלל את השאלה של מעבר תקציב? אם זה 200 איש או 300 איש, יש בתקציב המדינה סעיף שאומר לעיוורים ולחרשים מוקצב סכום מסוים.

עד שנת 1999 לא היה לתקציב אגף השיקום במשרד העבודה והרווחה ולו שקל אחד בנושא של פעילות חברתית. השנה לראשונה, שנת התקציב 1999, ניתן תקציב מסוים לפעילות חברתית, כאשר בשנה הזאת התחלנו בפעילות חדשה של פתיחת מועדונים חברתיים שהיו קיימים גם בעבר על-ידי הארגונים הציבוריים ומומנו על ידם. התחלנו גם בפעילות הזאת של פעילות חברתית. אני מקווה שזאת תהיה פעילות ותקציב שיילך ויגדל במשך השנים. אני מניח, וזאת גם תקוותי, שגם הפעילות החברתית של החרשים שב"בית דוד" תיכנס למסגרת הזאת של הפעילות החברתית המתוקצבת, ייקבע תעריף ונוכל לשלם גם ל"בית דוד" לפי אדם, כפי שזה נעשה בפעילויות אחרות של המשרד.

ציינתי בתחילת דבריי שאני לא מתכוון לפתוח דיון, אבל לחברי-הכנסת אני אאפשר לומר את דברם.

הבעיה היא של מכונים ועמותות שהן בעצם מהוות את התחליף למדינה, וגם כאן הם צריכים לעסוק בפעולה הבלתי פורמלית משום שאף אחד לא לוקח את האחריות.

אני רוצה לשאול אותך, חיים פוקס, לגבי הסטטוס של הקבוצה הזאת. לפני שבוע פנתה אלי משפחה של הורים חרשים-עיוורים שיש להם ילדים בריאים לגמרי, והמצוקה שלהם היא לא לגבי עצמם אלא לגבי הילדים. איזה סטטוס יש לחרש-עיוור? האם הוא מקבל קיצבה מביטוח לאומי? אילו תמיכות אחרות יש במעמד האישי? גם מתוכם עובדים? עד כמה מדובר במשפחות? כמה יש להם היכולת לעבוד?

חרש-עיוור הוא כנכה לכל דבר, והוא זכאי לקצבת נכות לפי החוק. לגבי סיוע בדיור הוא נקרא נכה באיכות א' מבחינת הניידות.

האם חרש מעמדו מבחינת היכולת לקבל תמיכה טוב יותר מאשר חרש-עיוור? בהתחלה חשבתי שהאנשים האלה הם אנשי משרד האוצר, אלה בדיוק התכונות שיש למשרד האוצר, לא רואים ולא שומעים. אבל לצערנו הרב האנשים האלה לא רואים ולא שומעים לא משום שהם בחרו כך. האם אדם שהוא גם חרש וגם עיוור מקבל על-פי אותם צרכים גם כחרש וגם כעיוור?

אחד מהשניים.

הזכויות של החרש-עיוור הן בדיוק כמו של אדם עיוור, כי הזכויות של עיוור הן ברמה הגבוהה ביותר. כולם פה בעלי תעודת עיוור, הזכויות שלהם הם זכויות של עיוורים. אין להם יותר זכויות מאשר לאדם עיוור.

אצלנו במועדון יש אנשים חרשים ועיוורים שיש להם ילדים, ואנחנו סייענו לאחת המשפחות במאבק משפטי. המשפחה ילדה בן בריא, המשפחה רצתה לגדל אותו. האבא הוא חרש והאמא חרשת-עיוורת. האבא אמר שאחרי שהוציאו את התינוק מחדר הלידה הוא לקח פחית ודפק אותה על השולחן, וכשהוא ראה שהתינוק זז הוא אמר שאת התינוק הזה הוא יכול לגדל לבד. והם מגדלים ילדים ועוזרים להם. יש היום גם מיכשור מאוד משוכלל שיכול לעזור לאנשים כאלה בביפרים רוטטים ובדברים אחרים, וכן לגבי תקשורת. יש טלפונים שיכולים לסייע, מערכת המיחשוב היא כזאת שאנשים יכולים לתקשר בכתב ברייל. הבעיה היא ההכרה הממשלתית של משרד האוצר. פניתי לכל שרי האוצר, גם אם מישהו כיהן רק שלושה חודשים, כל אחד קיבל מאתנו מכתב ופנייה לעגן את זה בתקנה תקציבית. אנחנו רוצים שייתנו לנו לתת להם את השירות הזה בכבוד, ושנוכל לתת אותו לכולם.

לדוגמה, היום הגיעו לכאן רק 20 איש, כי משרד הרווחה איפשר לנו 20 מיכסות של סיוע לנופש, 430 שקל לכל אדם לשנה. היינו צריכים להחליט מי יהיו ה20- האלה ולעמוד מול כל לשכות הרווחה ולמלא את כל הטפסים, אבל אנחנו עושים את זה. יש לנו שלוש עובדות סוציאליות, והמשרד נותן לנו תקן של אחת, אז הן עובדות משרה של שלושה רבעים.

איך התמודדתם עם הפערים להשלמת הגרעונות?

באמצעות תרומות. ד"ר לנדמן נוסע לחוץ לארץ ומביא תרומות. אנחנו פונים לקרנות. הסוכנות היהודית מסייעת כבר כמה שנים, ואנחנו צריכים לבנות פרויקט כמו סדנת התיאטרון. דרך הסדנה הזאת אנחנו מחזיקים חלק מהצוות ועושים את הפעילות.

איך זה מבחינת הבינוי שלכם?

אנחנו במבנה שכור, נמצאים בבית אגודת החרשים, שכרנו מהם קומה למטה. דרך הלובי החברתי אישרו לנו כסף, אבל לא יכולנו לשחרר אותו כי אישרו את הכסף לשנת 1998 ואנחנו כבר גמרנו את שנת 1998. אז מה שיכולנו להגיש תלושי שכר של עובדים שהעסקנו, הגשנו. אבל לא יכולנו להגיש לא שכר דירה, לא הוצאות מינהלתיות, לא להפעלה של כל העניין. את זה לא נתנו לנו.

אני רוצה לפנות כאן פנייה לא רגילה ולא שגרתית, לאנשי התקשורת, כדי שייתנו הד ציבורי ראוי.

יש חרשים-עיוורים שרוצים להביע את דעתם.

בבקשה.

תודה רבה שהסכמתם להיפגש אתנו. אנחנו קבוצה של חרשים-עיוורים. זאת נכות יותר קשה מנכות אחרת, זה לא דומה לשום נכות, זה משהו חריג. אנחנו לא יכולים לשמוע רדיו, אנחנו לא יכולים להסתכל בטלוויזיה, אנחנו לא יכולים לדבר עם אנשים. אם יושבים בקבוצה של אנשים, אנחנו לא יכולים להשתתף בשיחה. אנחנו לא יכולים ללכת ברחוב לבד, אפילו עם מקל, כי אנחנו לא שומעים מכוניות. אם רוצים לבקש עזרה מאנשים שעוברים ברחוב, אנחנו לא מבינים בכלל מה הם אומרים.

יש לנו רעשים באוזניים. אנחנו לא יכולים לעבוד ולא להיות מרוכזים.

אם בבית אנחנו יושבים עם המשפחה, כולם מדברים, שומעים רדיו, רואים טלוויזיה, ואנחנו צריכים שמישהו יהיה קרוב אלינו ויסביר לנו בשפת סימנים על מה מדובר. ומאוד מעניין אותנו מה מתרחש בחדשות. אנחנו שמחים שפעם בשבוע יש לנו המועדון של מרכז החרש בתל-אביב. שם אנחנו נפגשים, יש לנו חברים ויש צוות המועדון שמאוד מנוסה ויודע איך לטפל בנו מכל הלב. יש הרבה רצון להשתדל לעשות אותנו שמחים. יש לנו הרצאות במועדון, כל אחד מקבל ליווי אישי ומסבירים לנו חדשות. יש לנו פעילויות, אבל לא הרבה כי אין תקציב. יש חוג תיאטרון, יש התעמלות וצוות המועדון רוצה לעשות לנו פעילויות עד כמה שהתקציב מרשה. כשאנחנו באים למועדון יש לנו יום שמח, חג. בבית קשה. אנחנו לא יכולים לבקר חברים או שהם יבואו אלינו. חבל שהמועדון זה רק פעם בשבוע. מי שרוצה לבוא לבקר במועדון שלנו מוזמן.

האם הגברת שדיברה אינה רואה ואינה שומעת?

הגברת הזאת היא בחורה שהתחרשה והתעוורה בגיל מאוחר יחסית. היא הגיעה אלינו והתחילה ללמוד אצלנו שפת סימנים, אחרי שהיתה 30 שנה במושב. אף אחד לא הבין אותה, חשבו שהיא המפגרת של המושב. היא הגיעה אלינו, פגשה חברים, השתלבה והיום היא בצוות הוועד.

אני באתי למועדון, אבל אין דיור מוגן בשביל אנשים עיוורים במיוחד. במקום אחר אי-אפשר, כי זה מאוד יקר לאדם לבד. אני רוצה בית מוגן, מיוחד, בפחות כסף. אני לא רואה טוב ולא יכול לקרוא. אני רוצה עתון בכתב ברייל ואין. אני רוצה לשמוע רדיו. אני בא למועדון כל יום שני עם חברים, שומע הרצאות ומסיבות. המרכז לחרש-עיוור צריך כסף, צריך תקציב, צריך עתון בכתב ברייל. אני רוצה להיות עצמאי, אבל אין דיור מוגן במיוחד בשבילי.

אני רוצה לקרוא את הודעת הסיכום, ואם זה יהיה על דעת חבריי חברי-הכנסת אני אקבל את זה כסיכום של הוועדה.

ועדת העבודה והרווחה קוראת לשר האוצר לממן את המרכז לחרש-עיוור "בית דוד" באמצעות תקנה תקציבית קבועה לנושא. כיום ממומן המוסד על-ידי משרד העבודה והרווחה, כאשר יש לחדש את הבקשה לתקצוב מדי שנה.

בישראל 800 אנשים בעלי נכות כפולה, חרשות ועיוורון, שיש מקום לשלבם בחברה כשווי זכויות.

צריך להוסיף סעיף, שהוועדה קוראת לשר השיכון להקים הוסטל מוגן לאותם עיוורים וחרשים.

בסיכום תהיה גם התוספת של חבר-הכנסת מקסים לוי.

אני תומך בסיכום שלך ובהוספה של חבר-הכנסת מקסים לוי, אבל צריכה להיות גם קריאה להתייחסות ייחודית של המוסדות לסוג הזה של הנכות. אנחנו כרגע תומכים ב"בית דוד", אבל הפעילות הנוספת צריכה להיות גם בכל מוסד אחר.

בהחלט, אנחנו מדברים בכלל המוסדות.

תודה רבה. אני סוגר את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:50