הכנסת החמש עשרה____ נוסח לא מתוקן

20
ועדת העבודה והרווחה
05.10.1999
הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני



פרוטוקול מס' 11

מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שלישי, כ"ה בתשרי התש"ס (5 באוקטובר 1999), שעה 09:00

חברי הוועדה: דוד טל - היו"ר
יצחק גאגולה
תמר גוז'נסקי
אילן גילאון

אפי ברוור - משרד העבודה והרווחה
גלוריה וייסמן - משרד המשפטים

סנ"צ סוזי בן-ברוך
דב מאיר ברקוביץ- מפקח מחלקת נוער

שוש צימרמן - מפקחת תקיפה מינית, משרד החינוך והתרבות
ד"ר מוטי מרק - ראש אגף בריאות הנפש, משרד הבריאות
מירי כהן - משרד הבריאות
מיכה הרן - עו"ס, ההסתדרות הכללית החדשה
סיגל שהב - המועצה הלאומית לשלום הילד
פרופ' הראל רסלר
לבנה חלילי - אל"י ישראל
ד"ר תמר כהן - מיט"ל
דנה מהרשק-מרום-אב"י ישראל
מריו פרידמן - אזרחים להגנת ילדים
יעקב בן-שמחון - סגן ראש עירית פתח-תקוה
שלומית מירון - אזרחים להגנת ילדים
בלינה יפה - אזרחים להגנת ילדים
סיגל חזן - אזרחים להגנת ילדים
חניתה כנען - אזרחים להגנת ילדים
עידו כנען - אזרחים להגנת ילדים
אתי פרץ - ארגון צרכני בריאות
דפנה בוסתן - יועמ"ש, נעמ"ת

משה בוטון

שירלי אברמי

חנה כהן

פיקוח על עברייני מין.



פיקוח על עברייני מין

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה בנושא פיקוח על עברייני מין שפוגעים בילדים. אני מבקש לשלוח ברכה למשטרת ישראל על החלטתה להזמין עברייני מין כדי לקחת מהם בדיקת DNA. זה אומנם מאוחר, אבל הם ראויים לכל הברכות. אני חושב שהפעולה הזאת חשובה מאוד ואין כל ספק שהיא תתרום בסופו של דבר לאיתור עברייני מין שמתעללים בילדים שלנו.

אין לי גם שום ספק שלאור הצעת החוק של כמה חברי כנסת, שביקשו לבנות מאגר נתונים על עברייני מין, הדבר יקל לתפוס אותם. אני מקווה שכך יידעו שאוכפים כאן את החוק ושיד הרשויות הנוגעות בדבר היא ארוכה ויכולה להשיג אותם. אני מאוד מקווה שמספר המקרים של עבירות מין יקטן.

כאמור, מטרת הצעות החוק שהונחו על שולחן הכנסת היא לבנות מאגר מידע ובין היתר למנוע חנינה או שחרור מוקדם שלהם.

הייתי בין אלה שסברו שבחגיגות היובל של מדינת ישראל נכון וראוי שיחונו עבריינים, להוציא עברייני מין, רוצחים וסוחרי סמים. על פי השקפת עולמי האנשים האלה צריכים להיענש בכל חומרת הדין.

בהזדמנות זאת אני רוצה לפנות גם לרשות השופטת, שלא תקל בגזר דינם של אותם עברייני מין שמתעללים בילדים חסרי ישע. אני מאוד מקווה שלא נצטרך לעשות מה שעשינו בקדנציה הקודמת בוועדת החוקה, חוק ומשפט, שהעברנו חוק שיהיה סף מינימום בעבירות מסוימות. אני לא רוצה להתערב ברשות השופטת ולא לקבוע לשופט איזה עונש להשית על עבריין מין, אבל אם חברי הכנסת יראו שעונשים שמוטלים על עברייני מין הם קלים ביותר, וכידוע 70% מעברייני המין חוזרים ומבצעים את זממם שוב ושוב, לא תהיה לנו ברירה, מתוך אי רצון, אבל מתוך רגש אחריות לילדי ישראל, לקבוע בחוק סף מינימלי לענישה בתחום הזה, כפי שעשינו בעבירות מין.

הדבר הזה כבר קיים.

אני סבור שכל הרשויות צריכות להתאגד בנושא הזה, כדי להוריד את הדבר הזה למימדים מינימליים.

אני רוצה שוב לברך את משטרת ישראל. אני חושב שהיא לא זוכה להרבה תשבחות מהוועדה הזאת, אבל מכל הלב, אני מברך אותם על האקט הזה שפורסם היום, ואני רוצה לחזק את ידיהם שימשיכו לעשות את הדבר הזה, שיעזור לנו בהמשך.

משרד המשפטים מכין הצעת חוק לתיקון חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, כדי לאפשר להעביר מידע לגורמים הנוגעים בדבר בקשר להרשעות של אנשים בעבירות מין. הדבר הזה יובא לכנסת בהקדם.

לפי ההצעה של משרד המשפטים, המידע יועבר לכל גורם שיש לו צורך לקבל את זה, למשל בתי ספר, הסעות של ילדים וכד', כדי שתתאפשר בדיקה של העברת הפלילים בקשר לעבירות האלה.

אין בעצם היום בעיה למי שרוצה ר.פ. של מישהו. אני חושב שאם מבקשים את זה מהמשטרה, אזי תמורת סכום זעום אפשר לקבל אם יש למישהו רישום פלילי או לא.

חוק המירשם הפלילי הוא חוק שקובע סטנדרטים מאוד מאוד קפדניים לגבי מי יכול לקבל את הר.פ. של אדם. יש מעט גורמים כאלה שיכולים לקבל, למרות שכאשר רואים את הרשימה זה לא כל כך מעט.

האם רשאית תנועה פוליטית, שרוצה להעמיד בראשה מנהיג מסוים, לפנות למשטרה ולבדוק אם יש לאותו אחד רישום פלילי?

לא. זה יכול להתאפשר רק אם בחוק הבחירות כתוב שאי אפשר להעמיד לבחירות אדם שעבר עבירה בעלת קלון, תוך תקופה מסוימת, אז אפשר, לענין הזה בלבד, לקבל את הרישום הפלילי. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה. לדוגמה - כשבנק מקבל עובד, הוא לא יכול לקבל את הרישום הפלילי של אותו עובד, כדי לדעת אם הוא עבירה של מרמה או לא.

האם משרד המשפטים יכול לקבל את זה?

כן. כל הרשויות הציבוריות יכולות לקבל את הרישום הפלילי. חלות על כך גם כל ההגבלות של סודיות, התיישנות, תקנת השבים. שם החוק הוא מירשם פלילי ותקנת השבים, כלומר, יש את הפאן של המירשם הפלילי. כעבור עשר שנים או שבע שנים, תלוי בעבירה, יש התיישנות של הרישום ואז רק גורמים מעטים יותר יכולים לקבל אותו ובסופו של דבר יש גם מחיקה.

חלק מהגורמים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כמו כל העובדים של משרד החינוך, מורים וגננות, לגביהם ניתן לקבל את הרישום הפלילי. כדי להיות עובד מדינה, על פי החוק יש סמכות לקבל את הרישום הפלילי של המועמד. בכל זאת נשארים גופים אחרים שאין להם את האפשרות לקבל את הרישום. לדוגמה - גן ילדים פרטי שלא שייך למשרד החינוך. במקרה כזה לא יוכלו לקבל רישום פלילי ואז נשאלת השאלה מה קורה עם אותה גננת שרוצה לבדוק מי שבא לעבוד אצלה, שלא יהיה אדם שיש לו עבר פלילי לגבי העבירות האלה.

בהצעת התיקון של המדינה אנחנו מבקשים לאפשר לאותם גורמים, שהיום לא כלולים בתוך הרשימה של אלה שיכולים לראות את המרשם הפלילי, לאפשר להם לראות את זה, כדי למנוע את המקרים האיומים שאנחנו יודעים שקורים.

אני רוצה לחזק את דבריה של גלוריה וייסמן. יש גם מקרים של שמש בבית הספר שעבר עבירת מין ולאחר מספר ימים הוא נמצא עובד בבית ספר אחר כשמש. זאת ההזדמנות לבקש ממשרד החינוך שאכן יבדוק את העובדים שלו, כי יש לו אפשרות לבדוק.

זה לא ניתן, כי הוא עובד חברת כוח אדם.

אז צריך להחיל את החוק גם לגבי אותם גורמים נוספים.

כדי למנוע או לצמצם את האפשרות של פגיעה בילדים, אנחנו חייבים להכין חוק שמחייב טיפול בעברייני מין. אני מתכוונת לטיפול הן במסגרת בית הסוהר, שכרגע קיים במסגרת מב"ן (מרכז לבריאות נפש), אך שם אי אפשר להחיל עליהם את החובה להיכנס למסגרת טיפולית, וכן מחוץ למסגרות בית הסוהר, שברגע שאדם משתחרר הוא יהיה חייב להמשיך בטיפול. הרבה מאוד פעמים הטיפול מסתיים ברגע שאדם משתחרר, לאו דווקא מכיוון שהוא באמת בסדר או שהשתחרר מבעייתו.

הבעיה היא שבחוץ לא קיימים גופים שמתמחים ועוסקים בדבר הזה, מה גם שלא ניתן להחיל חובה על האדם להגיע למסגרת טיפולית. אם לא נעשה את זה, אז כל מה שנאמר כאן על העברת מידע וכו', בעצם לא יפתור את הבעיה.

אני אמא של הילדה שנאנסה בחודש פברואר האחרון. היא נאנסה על ידי אדם שריצה בעבר עונש על עבירות מין, שוחרר, ומספר חודשים לאחר מכן הוא חזר לבית הספר, מקום שהוא כביכול מוגן, ואנס את הבת שלי.

איזה עונש הוא ריצה?

הוא ריצה עונש של שלוש שנים, השתחרר ואנס את הבת שלי בשירותים של בית הספר. את הדבר הזה היה אפשר למנוע. אפשר היה למנוע סבל שנגרם לה ואני לא יודעת מה עוד יהיה לה. אפשר היה למנוע את הסבל של המשפחה.

רק חוק היידוע לא שווה בלי עונש טיפולי. חייבים לתת לאותם עבריינים טיפול, כי זה הרס של ילדה ושל משפחה.

אנחנו קבוצה של אזרחים להגנת ילדים שהוקמה לאחר המקרה שאירע בבית הספר בפתח-תקוה. כשהתחלנו לבדוק את הנושא ראינו שאכן יש במדינת ישראל עיוות, שלא קיים במדינות נאורות אחרות, שעבריין משתחרר כאשר הוא מוגדר ומאובחן כפדופיל, למרות שברור לרשויות שזמן קצר לאחר השחרור שלו הוא יתקוף ילד. זה קורה למרות הסטטיסטיקה שמראה שמעל 70% מהם חוזרים לתקוף ילדים זמן מאוד קצר לאחר שחרורם. למרות שזה ברור מאוד לכל הרשויות, אותו עבריין משוחרר בלי שום מסגרת טיפולית, בלי שייכפה עליו שום טיפול ושמישהו יעקוב אחריו. פשוט מחכים שהוא יאנוס עוד ילד. זה עיוות בלתי נסבל, כי בדרך זו המדינה מפקירה את הילדים בנושא הזה.





אפשר לראות תקדימים במדינות אחרות ולראות ששם אין דבר כזה. במדינות אחרות אדם שמוגדר כפדופיל מחוייב בטיפול, עוקבים אחרי הטיפול שלו, עוקבים אחריו, ואם אין תוצאות, הוא לא משוחרר, כמו שלא משחררים חיית טרף לרחוב.

במסגרת התחקיר והבירורים שלנו, הגענו עד לפרופ' רסלר, שבוודאי ישמח לספר על תרופה שיש לו לטיפול בפדופילים. אני חושבת שאין מספיק מודעות לטיפול ואין גם חוק שיחייב את זה.

האם זו תרופה לדיכוי היצר?

כן. זו תרופה שנוסתה ויש לה מעט מאוד תופעות לוואי, שגם הן ניתנות לטיפול. אין מודעות לטיפול הזה ואין חוק שמפנה עברייני מין לקבל טיפול. לכן עברייני מין משוחררים בידיעה מראש שהם ישובו לתקוף.

אני רוצה לציין שהדיון הזה מתקיים על פי בקשתו של יושב ראש הכנסת, שקיבל פניה מגב' בלינה יפה. הוועדה נתבקשה לדון בנושא הזה, הגם שהטיפול הספציפי הוא דווקא בוועדה של עמיתתי, חברת הכנסת תמר גוז'נסקי.

הטיפול בסטיות מיניות היא בעיה בכל העולם. בארצות הברית יש 100 אלף עד 500 אלף ילדים שמותקפים כל שנה. רק בטקסס לבדה יש 23 אלף סוטי מין כלואים. הייתי לפני שנה וחצי בטקסס כדי לראות מה הם עושים בנדון. הם עושים שם משהו מאוד מעניין, מה שנקרא התחייבות. זה אומר שסוטה מין שעומד להשתחרר מחוייב לקבל טיפול - או סירוס על ידי כדורים ופסיכותרפיה או טיפול כירורגי לכריתת האשכים. שני הדברים האלה הם יעילים מאוד. מתברר שאי אפשר למצוא מנתח שמוכן לעשות את הניתוח מפחד של תביעות משפטיות של האנשים האלה. יש להם בעיה מאוד קשה ובכל שנה יש עוד ועוד אנשים.

למיטב ידיעתי, במדינת ישראל יש 600 אנשים שכלואים בבתי הכלא על עבירות מין.

עבירות מין נגד ילדים או בכלל?

אני מדבר על עברייני מין בכלל. לא צריך להתעמק הרבה בעיתונות ולראות שבעצם זה הולך ומחריף.

הטיפול היה בעייתי, מכיוון שעד כה לא היו טיפולים יעילים. הטיפולים היו תרופתיים, כלומר תרופות פסיכיאטריות שאינן מועילות, כי הן לא מונעות מאותו אחד לחזור על מעשיו. יש מספר תרופות שמוכרות בעולם, בפרט שתיים, שיעילות במנות גדולות ועם המון תופעות לוואי, כך שאנשים באירופה וגם בארצות הברית נמנעים מזה.






לפני כחמש שנים התחלנו בארץ עם תרופה חדשנית שישנה בשוק למטרות אחרות. התרופה הזאת מורידה את הורמון המין הזכרי בלי תופעות לוואי. הוא הוכחה כיעילה ביותר והתוצאות שלנו פורסמו בעיתונות הכי טובה בארצות הברית. אנחנו מנסים עכשיו להכניס את התרופה הזאת גם לטיפול בנושא הזה.

אני חושב שבמדינת ישראל אפשר לעשות משהו כדי למנוע את הסיכון - אנשים שנשפטים על עבירות מין, צריך לחייב אותם לקבל טיפול תרופתי או להשאיר אותם בכלא. כלא זה דבר מאוד יקר, גם משפט זה דבר מאוד יקר. יש עבודות שמראות שבארצות הברית עלות ההחזקה של עבריין מין בבית סוהר עם שיקום בכלא, עולה על 25 אלף דולר בשנה. הטיפול התרופתי עולה 500 שקל לחודש עבור זריקה אחת. אותו אדם מקבל את הטיפול פעם אחת בחודש.

אני לא רואה שום סיבה שמדינת ישראל לא תהיה הראשונה שתעשה דבר כזה, כי זו מדינה קטנה ואפשר לעשות פיקוח מאוד הדוק על האנשים האלה, במידה שלא יבואו לקחת את הזריקות. ניתן להקים מרכז לפדופיליה, שכן התרופה יעילה בעיקר לפדופיליה, ולפקח על כך שאותם אנשים יבואו לקבל טיפול.

האם שופטים במשפטים של עברייני מין אינם רשאים להורות שהעבריין יקבל טיפול תרופתי?

היו כמה שופטים ששלחו את האנשים לקבל טיפול תרופתי ונתנו להם על תנאי בפיקוח שירות המבחן.

זאת אומרת שאין מניעה לרשות השופטת לקבוע שאדם כזה יקבל טיפול תרופתי.

הבעיה נמצאת בתרופה עצמה. התרופה רשומה בארץ להתוויה אחרת - לסרטן של ערמונית ולהפריה חוץ גופית. לכן משרד הבריאות דורש לכתוב משהו, כדי שנוכל להשתמש בזה לעברייני מין. מהות התרופה היא להוריד הורמוני מין זכריים ולכן אנחנו פועלים עכשיו במשרד הבריאות לשנות את הנוסח של ההתוויה, כך שיהיה חוקי לגמרי להשתמש במקרים האלה. ברגע שזה יהיה, אין שום מניעה שהרשות תוכל להשתמש בתרופה.

שאלתי את השאלה הזאת, משום שאני רוצה לדעת אם בכל מקרה אנחנו חייבים לחוקק חוק או שמספיק ששופט יכול להורות על טיפול תרופתי או ענישה טיפולית כזאת או אחרת.

לא. השופט אינו יכול להורות על דבר כזה.

פרופ' רסלר אומר שזה קורה.

יכול להיות שקצין המבחן או הסניגור אומרים שאותו אחד מוכן לקחת את התרופה הזאת. אם הוא מוכן לקחת והחברה תהיה מוגנת מפניו, השופט יכול לומר שמאחר שהנאשם מסכים ניתן לעשות את זה.

כלומר, זה תלוי ברצונו של הנאשם.

הנושא של חיוב מתן טיפול תרופתי עלה לדיון הרבה פעמים במדינת ישראל. אני חושבת שלעם היהודי צריך להיות חשש מאוד גדול מלקבוע טיפולים מסוימים שיכולים להיות בלתי הפיכים.

אני לא מדבר על כריתת אשכים או סירוס. אני מדבר על טיפול תרופתי.

משרד המשפטים, המועצה לשלום הילד והמשטרה מקיימים ישיבות על הנושא הזה כבר תקופה ארוכה. לפני כחצי שנה היו כאן מומחים מחוץ לארץ וקיימנו דיונים בנושא הזה. התברר שמלבד התרופות שיש להן תופעות לוואי, יש את התרופה שעליה דיבר פרופ' רסלר, שיש לה פחות תופעות לוואי ולכן אפשר יותר להיעזר בה. צריך לזכור שרק התרופה לבד לא תפתור את הבעיה.

לכן, אנשי המקצוע האמריקנים ואנשי המקצוע הישראלים חושבים שהטיפול חייב להיות טיפול פסיכו-סוציאלי. טיפול כזה הוא לא תמיד לפי רצונו של העבריין.

מה עוד צריך להיות אצלנו בחברה הישראלית, כדי שהאינטרס הציבורי יגבר על זכויות האזרח וזכויות הפרט? זו בעצם השאלה. אני מכיר בזכויות הפרט ובזכויות האזרח ואני לא רוצה להיכנס לנשמה של האזרח, אבל האם נצטרך להגיע למצב שכל ילד שני ייפגע על ידי סוטה מין ורק אז נחוקק חוק כזה? די לי בכל יום שאני פותח את העיתון ואני רואה חדשות לבקרים שעוד ילדים הותקפו מינית.

בהחלט לא, אבל לפני שמחוקקים חוק שמחייב שימוש בתרופה כזאת או אחרת, צריך לראות אם יש דרכים אחרות שהן פחות פולשניות, פחות פוגעות באדם. אותו עבריין הוא גם בן אדם.

קשה לי לומר את זה, אבל אותו עבריין כבר לא בן אדם.

צלם האדם נמצא בכל אחד מאתנו. צריך בהחלט לקחת גם את הפאן הזה בחשבון ובוודאי שהמחוקק צריך לקחת את זה בחשבון. אני טוענת שאם יש דרכים אחרות צריך לבדוק אותן.

אנחנו עובדים בנושא הזה מעל חמש שנים. במשך התקופה הזאת עברנו על הרבה ספרות ודרך הרבה ועדות גם בארצות הברית. הטיפולים הפסיכיאטריים הם כישלון חרוץ. במשרד המשפטים בארצות הברית יש מסמך שמראה ש- 75% מעברייני מין שקיבלו רק טיפול פסיכיאטרי חוזרים למעשיהם כעבור עשר שנים. אי אפשר לשכנע את האדם לא לתקוף ילדים. היצר המיני יותר חזק מכל שכנוע של פסיכולוג ולכן הפסיכיאטרייה לא עובדת.

היצר המיני של הגבר נוצר מההורמון הגברי. ברגע שמורידים את רמת ההורמון הגברי הזה האיש נרגע ושולט בעצמו שליטה מלאה. הכדורים והזריקות שקיימים בעולם יש להם הרבה תופעות לוואי ולכן נמנעים מלהשתמש בהם. לתרופה שלנו אין תופעות לוואי והיא פועלת רק להורדת הורמוני המין הזכריים.

התרופה הזאת עדיפה על להיות בכלא או לתקוף ילדים. כשעבריין כזה לוקח את התרופה הוא יכול להיות חופשי. כל המטופלים שלנו אכן מסתובבים חופשי ולא היה מקרה אחד של מטופל שעבר עבירות.

אני לא מבין מה יכולה להיות הסיבה לא לחייב עבריינים לקחת את התרופה הזאת. האם אנחנו צריכים להיות שפן ניסיון של פסיכותרפיה שנכשלה בארצות הברית הנאורה ובאירופה? טיפול פסיכיאטרי בלבד אינו עוזר. אני מסכים שלצד הטיפול התרופתי צריך שיהיה טיפול תמיכתי פסיכיאטרי, כדי לשקם את אותו אדם. אם אותו עבריין לא רוצה לקחת את התרופה, שיישאר בכלא.

הנושא עלה גם בדיונים בכנסות קודמות והשאלות הבסיסיות נשארו בעינן. השאלה הבסיסית היא אם החברה הישראלית חושבת שהגנה על ילדים היא ערך עליון ולמען הגנה על ילדים צריך לעשות דברים שאולי במקרים אחרים אנחנו נמנעים מהם. לכן אני רוצה להבחין בין פדופילים שפוגעים בילדים לבין כלל עברייני המין. לא שעברייני מין שפוגעים בנשים או בגברים הם לא עבריינים ולא שהמעשים שלהם לא זוועתיים, אבל בסולם הזוועה הזאת ילדים נמצאים במקום הכי פגיע. הם לא יכולים להגן על עצמם, בדרך כלל לא יכולים לברוח, בדרך כלל לא מודעים למה שעומד לקרות ואין להם שום כלים להתמודד עם הנושא הזה. ההשפעה של מקרים כאלה היא הרסנית מאוד לגבי הילד.

לכן הגנה על ילדים היא הגנה על ילדים והיא נקודת מוצא ראשונה שצריכה לשים את הנושא במקום מאוד ברור.

בוודאי שלכל אדם יש זכויות ואנחנו לא רוצים להוציא אנשים מסוימים מכלל האנושות. בקשר למחלת האיידס שאלנו אם אדם חולה איידס מקיים במודע מין לא מוגן ובמודע מדביק אחרים, הוא עבריין או לא עבריין? יש מקרים שאנחנו מתערבים בדברים שבדרך כלל אנחנו לא מתערבים בהם, מתוך איזושהי תפיסה מאוד מאוד ברורה.

אני מקדמת בברכה את דבריה של נציגת משרד המשפטים על כך שמשרד המשפטים מכין את "חוק היידוע". אני יודעת שבעבר משרד המשפטים התנגד לנושא הזה והיתה גם התנגדות של האגודה לזכויות האזרח ולכן אני שמחה על היוזמה הזאת.




אנחנו יכולים להרחיב את מספר מקבלי המידע, שזה חשוב כשלעצמו, אבל אני רוצה לדעת איך הורים ידעו על דבר כזה. אני מדברת על הורים ולא רק על מנהל חברת ההסעות ולא רק מנהלת הגן והמתנ"ס. אני מקווה שאותם גורמים אכן יעשו שימוש באפשרות הזאת. אני מודעת לכך שיש כאן שיקולים של צנעת הפרט, אבל אם בשכונה מסוימת עובר להתגורר פדופיל, האם צריך לספר להורים או לא? הם צריכים לדעת שיש סכנה כזאת? אם יש בור בכביש, העירייה צריכה לתלות שלט - "בור", כדי שילדים לא יפלו?

יש דברים שבעצם אנחנו לא נותנים להורים הגנה. ההורים טוענים בצדק שאם הם היו יודעים שהפדופיל הזה מסתובב אצלם בשכונה, הם היו יושבים כל היום ליד בית הספר ושומרים על הילדים או עושים כל דבר אחר.

או שמרחיקים אותו מהאזור.

לכן השאלה הזאת היא שאלה רצינית וחורגת מהתפיסה של משרד המשפטים, אבל אם לא נעשה את זה, לא ניתן את המידע למי שאנחנו חייבים לתת את המידע. אנחנו חייבים לתת את המידע להורים, שהם האחראים הראשונים, הבלעדיים והעיקריים לשלומם של הילדים.

לגבי השאלה על השימוש בתרופה. במדינת ישראל ישנו אשפוז כפוי של חולי נפש. עם כל זכויות האדם שקיימות, אנחנו עושים אשפוז כפוי. אני לא רוצה להיכנס כרגע לשאלת ההגדרה של המחלה הזאת כמחלה פיזית או מחלה נפשית.

אנחנו מכירים את המושגים של סכנה לציבור וסכנה לעצמו. אם אנחנו יכולים בעזרת כלים מאוד ברורים להציג בפני אדם אפשרות של בית סוהר או להיות בחוץ עם תרופה, אני חושבת שזה לא פוגע בזכויותיו, אלא להיפך, זה נותן לו אופציה לבחור. לא ירצה תרופה - יישב בכלא. ירצה תרופה - יוכל לחיות מחוץ לכלא. אני חושבת שזה דבר שלא רק שהוא לא בלתי הומאני, אלא הוא סופר הומאני. אני חושבת שאין דבר יותר גרוע מלהחזיק אדם בכלא. להחזיק אדם במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי הוא דבר איום ונורא.

כך אנחנו לא פותרים את הבעיה. אם אנחנו מציעים טיפול תרופתי או כלא ואותו אחד בוחר להיות בכלא, הרי לפי מה שנמסר פה 75% מהם חוזרים למעשיהם והם ימשיכו להוות סכנה לילדים.

יש מדינות בהן מרחיקים לצמיתות פדופילים שחזרו לסורם.

זה עובד כך בטקסס.

אותם פדופילים מורחקים מהחברה לצמיתות והם לא יוצאים לסביבה שיש בה ילדים. אני לא מציעה את זה, כי יש בזה שלילת חירות, אבל אם מעמידים אופציות בפני האדם, זה לא שולל לגמרי את החירות.



אנחנו מדברים על המקרים החוזרים ונשנים, אך צריך לזכור שיש לנו תמיד את המקרים הראשונים. פה צריכה להיות מערכת אחרת שלא קשורה לנושא הזה - מערכת של הקניית אפשרות לעובדי הוראה והורים איך להיזהר, עד כמה שניתן. כמה שלא ננסה את כל הדברים שדיברנו עליהם עד עכשיו, אנחנו לא נמנע את המקרים הראשונים, אלא אם כן נפתח כלים כדי להגן עד כמה שאפשר על ילדים. הגנה מוחלטת שתוציא את התופעה הזאת באופן מוחלט מהחברה, אני לא רואה, אבל להפחית את המקרים האלה בצורה דרמטית, זה ניתן.

אני שותף לדבריה של חברת הכנסת גוז'נסקי, שההגנה על ילדים היא ערך עליון. את הערך העליון הזה צריך לכמת ולכופף ערכים אחרים. כאשר צריך להחליט הכרעה מוסרית איפה עומד נושא של זכויות הפרט, צריך לזכור שגם לילדה שנאנסה יש זכויות פרט.

השאלה שעומדת לפנינו אינה צריכה להיות אם יש בחירה בין כלא לבין טיפול תרופתי. אני מבין את המערכת האסוציאטיבית המאוד רגישה, אבל במקרים מסוימים חייבים להכריע הכרעה. במקרה הזה זו הכרעה מוסרית והיא צריכה להיבחן על ידי הוראות משרד הבריאות, כי אם התרופה הזאת היא כפי שפרופ' רסלר הציג בפנינו, אני לא רואה שום בעיה מוסרית, גם כאשר המקרה הזה הוא מקרה פולשני. לפי דעתי ישנם מקרים נוספים שיש שימוש בתרופות בכפיה או לפי הוראת חיקוק. בבתי חולים פסיכיאטריים יש שימוש בתרופות פולשניות, כימיות ואחרות.

אם התרופה היא אכן הפתרון, ומבחינת כל הממצאים הרפואיים התרופה הזאת איננה יוצרת בעיה בלתי הפיכה, אלא מונעת את הסכנה עצמה או מסמנת את ה"בור", אני לא רואה דבר יותר הומאני ומוסרי מאשר לעשות את הדבר הזה.

הוזכר כאן ענין הטיפול לצמיתות. חולי סכרת מקבלים אינסולין לצמיתות. כך גם חולים פסיכיאטריים- סכיזופרניים שמקבלים טיפול לצמיתות ואין שום מניעה לכך. גם האנשים האלה יכולים לקבל טיפול לשנים רבות.

ועוד על חשבון המדינה.

לגבי יידוע הציבור על הימצאותו של פדופיל בסביבתם - באוסטרליה יש מה שנקרא "פדופיל אינדקס" , ופדופיל שנשפט חייב להופיע בספר ולהודיע לשכונה שהוא נמצא שם.

גם אנשים שנשפטו בפעם הראשונה אני לא רואה שום סיבה מדוע הם לא יקבלו גם כן טיפול, כדי למנוע הישנות של המעשים.

אני סבתא של ילדה שנפגעה בהיותה בת 61/2 על ידי סוטה. כשהתלוננו במשטרה הסתבר לנו שהאיש פגע בעשר ילדות נוספות בשכונה בירושלים. האיש מוכר בשירותי בריאות הנפש, ידוע כחולה, ובפועל הוא ישב במעצר 48 שעות, הועבר לבית חולים פסיכיאטרי ולאחר תקופה קצרה שם הפסיכיאטרים אמרו שהוא יכול לחזור לקהילה. האיש הזה מסתובב חופשי, זה כבר נמשך כך שלוש שנים והוא חזר על מעשיו במשך התקופה הזאת לפחות עוד ארבע פעמים.

איך זה שהוא לא הגיע לכלא? הוא לא נשפט על מעשיו?

לא, כי הפסיכיאטרים אמרו שהוא לא יכול לעמוד לדין, כי הוא לא בר עונשין. בפרקליטות ביקשו לסגור את התיק ולכן ערערתי לפרקליטת המדינה ואני מאוד מקווה שיהיה בקרוב משפט. זאת למרות שאני לא יודעת מה תהיינה התוצאות של המשפט, כי הפסיכיאטרים אומרים שהוא לא אחראי למעשיו.

הוא לא אחראי למעשיו ומסוכן לסביבה, אז שיחזיקו אותו.

הפסיכיאטרים לא התייחסו לפגיעות, אלא רק למצבו הנפשי ולכן אמרו שבמצבו הנפשי הוא יכול להיות בקהילה. האיש הזה מסתובב, מפחיד כל הזמן ילדות וחופשי לנפשו.

אני רוצה להתייחס לשלושה היבטים שמתחברים לנושא הזה. לגבי הענין של היידוע, אני חושבת שכדאי שלאלה שמנועים לקבל את הרישום הפלילי, תהיה הזכות לבקש תעודת יושר מהעובד, כי אם אחד כזה יגיש בקשה לקבל תעודת יושר, הוא לא יוכל לקבל אותה. זה אומר להרחיב את מעגל אלה שיכולים לתבוע תעודת יושר ממועמד, מבלי להיתבע על כך שהם מפלים לרעה.

את למעשה מדברת על כל רישום פלילי.

אנחנו מדברים כרגע על עבריינות מסוג אחד ולא מדברים להפוך את העבריין לשקוף לכל סוגי העבריינות. אם אנחנו רוצים להגן בצורה מכסימלית ולאפשר להיעזר במידע המוגדר הזה, חלק יוכלו לקבל את הרישום הפלילי וחלק לא, לכן אני מציעה למשרד המשפטים לפתוח עוד פתח לאותם אלה שלא יכולים לקבל את הרישום הפלילי, להתנות מועמדות בקבלת תעודת יושר. במקרה כזה אם המועמד עבריין הוא לא יתקבל לעבודה, כי הוא לא יוכל להביא תעודת יושר.

כולם מדברים על עבריין שנתפס. היום שמענו ברדיו על ילדה שהתלוננה על הסבא שלה ואז האמא סיפרה סוף סוף שבעצם היא ואחיותיה היו בעצם קורבן של האב הזה. הוא למעשה מפגע מיני ומי יודע מי עוד נפגע ממנו. אני מציעה להוסיף עוד מימד להצעת החוק - חובת דיווח ואי השתקה. אני מתכוונת לאנשים בעלי תפקידים - -

קיים חוק כזה.

חוק על מדף אינו אומר כלום. צריך שתהיה אכיפה של החוק הזה וגם ענישה. צריכה להיות חובת דיווח של בעלי תפקידים ומי שער לענין, כי אנחנו יודעים שבעלי תפקידים רציניים מאוד שותפים להשתקה.

לגבי נושא הטיפול - אני לא רוצה להתייחס לסוגי הטיפולים השונים, כי מדובר על מכלול. אני בהחלט מסכימה עם ההערה שהטיפול לא יהיה תחליף לענישה, כי אז הטיפול הוא בזמן הענישה. צריך שהטיפול ילווה את העבריין גם לאחר שהוא ריצה את עונשו.

אני רוצה להפנות את תשומת לבכם שאחוז גדול מעברייני מין התחילו את המעשים שלהם בהיותם קטינים. לכן אני סבורה שלא מופנים מספיק משאבים ומחשבה לטיפול בקטינים.

אנחנו חשופים היום להתעללויות מיניות עברייניות גם מצד ילדים שהם מתחת לגיל האחריות הפלילית. רק לפני כחודש שלושה ילדים בני 11 אנסו ילדה. יוצא שכל הענין של הטיפול בילדים כאלה נופל בין הכיסאות.

אם אנחנו מדברים על הפאן המניעתי, אני חושבת שמאוד חשוב שאנחנו נקדיש מחשבה רצינית גם לאוכלוסיה של הילדים הקטינים.

במשרד החינוך אין מחלקה כלשהי שמטפלת בנושא הזה?

כל הנושא של הטיפול לא קשור למשרד החינוך והוא קצת נופל בין הכיסאות.

מי צריך לטפל בזה?

משרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד החינוך.

יש לכם שירות פסיכולוגי יעוצי.

אני עובדת של השירות הפסיכולוגי היעוצי. זאת התמחות מיוחדת והתחלנו, ביוזמה שלנו, להעביר קורסים לפסיכולוגים חינוכיים, לטיפול בקטינים פוגעים מינית. השאלה היא בעיקר שאלה של משאבים, כי פסיכולוג חינוכי, מטפל בלמעלה מ- 1,000 ילדים. לנושא הזה דרושים משאבים ויכול להיות שהפסיכולוגים החינוכיים כן יכולים לעשות את זה, אבל המדינה צריכה להחליט שהם יעשו גם את זה במסגרת תפקידם.





לגבי תוכניות מניעה, כפי שהזכירה חברת הכנסת גוז'נסקי, צריך ללמד ילדים להישמר, למרות שיש לזה מגבלות, כי אני לא רואה ילד בן 3 או 4 ויותר עומד מול מבוגר מתוחכם. אבל בכל זאת גם בענין הזה אין מספיק אמירה חד משמעית שזאת תוכנית חובה.

אני ממיט"ל - המרכז הישראלי לטיפול בפגיעות מיניות בילדים. אנחנו במיט"ל עוסקים בשיקום של הקורבנות, ללא קשר באיזה שלב במסלול החיים שלהם הם מגיעים אלינו, וכן במשפחות. אם אני חושבת על ענין של מניעה, אנחנו יודעים היום שלפחות שליש מהנפגעים הם בנים. אנחנו נוטים לחשוב שבעיקר מדובר בבנות. כמו כן אנחנו יודעים, לפחות מהעבריינים שנתפסו, שאחוז גדול מאוד מהם חווה פגיעות מיניות בילדותו, בנוסף לפגיעות שונות אחרות.

דובר על כך שהפוגעים חייבים לקבל טיפול. חשוב לזכור שאם אנחנו רוצים למנוע הישנות של המקרים האלה בעתיד, אנחנו חייבים להקצות משאבים לשיקום הילדים שנפגעו, אחרת יש סיכוי שהמעשים יחזרו על עצמם בדור הבא. עד היום הטיפול השיקומי נופל בין הכיסאות.

לגבי חוק "יידוע הציבור", שחברת הכנסת תמר גוז'נסקי הזכירה, אותו אנס שפגע בילדה בפתח תקווה, טייל חודשים באזור שלנו, תקף מינית ילדה חודש לפני, אותה ילדה התלוננה, תיארה אותו, אך לא הודיעו על כך לציבור. לא היינו מודעים לסכנה ולא יכולנו להתגונן מפני אותו עבריין ואז קרה מה שקרה.

עברייני מין צעירים לא מקבלים טיפול. יש מערכת אבחונית לגבי מידת המסוכנות של עברייני מין צעירים, שנעשית על ידי קציני מבחן לנוער. ניתן לעשות את האבחון הזה רק לאחר שאותם עבריינים עברו תהליך שיפוטי. כלומר, כל אותם ילדים שהם מתחת לגיל שחל עליהם חוק אחריות פלילית וכל אותם ילדים שאולי לא מדווחים מיידית, לא יכולים בעצם על פי חוק להגיע למערכת האבחון הזאת. יש צורך לתת על כך את הדעת, שאולי לא זאת הדרך, כלומר שזה יהיה לא רק דרך ההליך השיפוטי, אלא צריך למצוא דרכים אחרות להרחיב את מעגל אלה שמאובחנים ובהתאם לזה לתת את הטיפול.

מהדיון פה נראה שהאלטרנטיבה היחידה שעומדת בפני עברייני מין היא רק הטיפול התרופתי. אני יכולה לומר שהטיפול הפרטני אכן נכשל, אבל הטיפולים הקבוצתיים מסוג מסוים, וזה הוכח, כן יעילים.

פרופ' רסלר אמר שהטיפול התרופתי ילווה בתמיכה קבוצתית.

אני לא מדברת רק על תמיכה בעבריין בגלל שחלים בו שינויים והוא צריך לשקם את חייו, אלא על אלטרנטיבה לאותו טיפול תרופתי. מדובר בטיפול קבוצתי שהוכח כיעיל וכטוב בלי הטיפול התרופתי. יש על כך מחקרים ואפשר להוכיח את זה. הטיפול הפרטני אכן נכשל.

אני לא מסכים שהטיפול הפסיכיאטרי בלבד יעיל. אני יכול להביא הרבה מאמרים על כך שהישנות של התופעות לאחר טיפול קבוצתי בלבד עולה על 50%.

אכן נכון שיש פדופיליות כלפי בנים וכלפי בנות. שליש מהתוקפים היו בעצמם קורבנות לתקיפה מינית כשהיו ילדים קטנים. לכן חשוב מאוד לטפל בקורבנות כדי למנוע את זה.

חשוב להדגיש שבנושא הזה, להבדיל מאסוציאציה של מחלת נפש, לא מדובר באנשים שיש להם גם מחלת נפש פסיכוטית ולכן אין עליהם אחריות פלילית.

חייבים להבין שכל הטיפולים שנעשו הם טיפולים עם סיכון. אני מתכוון לתרופות שיש להן תופעות לוואי, כולל מקרים של מוות. הטיפול הבטוח היחידי כרגע, שמתואר בספרות כניסיוני, הוא הטיפול של פרופ' רסלר ופרופ' ויצטום. כרגע אני לא יודע אם יש חוות דעת משפטית שתאפשר כפייתו, כי אין התוויה כזאת. הטיפול באמצעות התרופה הזאת הוא למחלות אחרות.

במקביל לתהליך בחינת החקיקה, כפי שמציעים כאן, חייב להסתיים שלב הניסוי שישנה את ההתוויה.

האם שלב הניסוי לא הסתיים עדיין?

שלב הניסוי הסתיים, אך טרם שונתה ההתוויה.

פרופ' רסלר ופרופ' ויצטום, נמצאים בהליכים של השלב הנוסף, כלומר בקשה לשינוי ההתוויה עם ניסוי מבוקר. חשוב לדעת שגם אם יהיה דבר כזה הוא לא יכול להיות משהו בלבדי, כמו שטענו כאן, אלא הוא חייב להיות מלווה בחקיקה שאיננה חקיקה דומה לחוק לטיפול בחולי נפש, שהתנאי המקדים להפעלתה הוא היות האדם פסיכוטי. זאת משום שלמעט מקרים בודדים, החקיקה צריכה להיות ספציפית לבעיה הזאת ואיננה קושרת את הנושא להיעדר הפדופיליות, כי אז נוצרת הסתירה שדיברו עליה.

הטיפול צריך להיות משולב - הן טיפול חוקתי, הן טיפול תרופתי, שאני מקווה שיוצע לציבור כאשר יסתיים ההליך הניסויי, והן טיפול פסיכו-סוציאלי, כאשר הוא ניתן מבחירה חופשית. לא יכול שיהיה טיפול ורבלי, שאדם מביע את רגשותיו, כאשר אומרים לו לקבל פסיכותרפיה בכפיה. אפשר ליצור בחירה, כמו שאומרים - כופים עליו הר כגיגית, עד שאומר רוצה אני.

לכן, אם תהיה חקיקה, הטיפול התרופתי יוכח כאפשרי על פי התוויה. כל הדברים ביחד יכולים להיות משולבים ולתת מענה.

אני מבקשת לשאול בקשר למקרה שאירע בירושלים, שעשרה ילדים נפגעו על ידי סוטה, אך אותו אחד נכנס לבית חולים ולאחר 48 שעות נשלח חזרה לקהילה, בלי שהנושא של פגיעה בילדים מעניין אותם, והם אומרים שהוא לא מסוכן ולכן יכול להיות בקהילה. איך הוא יכול להיות בקהילה אם הוא מסוכן לילדים?

אני מבקש לא להתייחס למקרה ספציפי. באופן כללי אני יכול לומר שבאירוע כזה חסר האלמנט המשפטי. אלה מסוג המקרים שצו בית משפט מורה על אשפוז.

אבל בשל מה יש את הצו? הרי זה בשל זה שתקף ילדים.

זה בשל שילוב של מחלת נפש וסיכון לציבור.

האם לבית חולים לחולי נפש אין אחריות והוא יכול לשחרר אדם כזה שתקף ילדים? אפשר לשחרר אותו בלי להתייעץ?

בית חולים אינו יכול לכפות טיפול בלי צו בית משפט ברגע שהאיש באותו זמן מאוזן בנפשו, גם אם בעוד שבוע הוא יפסיק תרופות. לכן חשוב פה השימוש במלוא האמצעים של החוק. אם יש עבריינות שמשולבת עם מחלת נפש, חייב להיות אשפוז על פי צו של בית משפט. הכלים נמצאים בחוק.

במקרה שלנו לא היה צו בית משפט. עד היום לא היה דיון בבית משפט, היה רק דיון על הארכת מעצר ושם בכלל לא דיברו אם הוא כן מסוכן או לא מסוכן. היה נתק בין הרופאה הפסיכיאטרית שאבחנה אותו לבין המעשה שהוא עשה. היא הסתכלה עליו מהעיניים שלה, הוא התנהג יפה במחלקה ולכן שיחררה אותו הביתה.

אני רוצה להזהיר את עצמנו מפתרונות אולטימטיביים, כמו תרופה או יידוע מוחלט, עד כדי תליית תמונה בסופרמרקטים, כי יש לי הרושם שזה לא יעבוד. המציאות הרבה יותר מורכבת מזה והיא מחייבת איזה שהם פתרונות ביניים. אנחנו נמצאים היום במצב של חוסר מענה אפילו מינימלי. אנחנו רק בתחילת הדרך, ולכן אנחנו צריכים להתחיל לצעוד. צריך שתהיה חקיקה של יידוע, אבל החקיקה הזאת צריכה להיות מורכבת, היא צריכה להיות דיפרנציאלית וצריך להטיל על הפוגע ועל משפחתו את מירב האחריות בענין הזה. יש לי הרושם שיש פה איזושהי דבר גורף, כאילו נעשה משהו טוטאלי ומוחלט ונפתור את הבעיה. זה לא יעבוד כך.






רק לאחרונה שיטות הטיפול הסוציאלי מתחילות לתת מענה לתופעה הזאת. נכון שעד היום הטיפול הפסיכותרפי לא הוכיח את עצמו. גם הטיפול הקלאסי לא הוכיח את עצמו והיום מתחיל להצטבר ידע בנושא. נכון שצריך להתחיל עם זה בגיל צעיר. נכון שהנערים עוברים היום טיפול מאוד ממוקד ומאבחן רק דרך הליך שיפוטי, כי אם הם לא מסכימים לטיפול, יש תגובה עונשית.

אבל יש אפשרות לעשות משהו אחר, שברגע שהם נמצאים כמסוכנים הם יכולים לעבור למסגרות של קציני מבחן לנוער. יש הרבה מאוד פונים להליך הזה, אבל זה משהו מאוד מאוד מצומצם. אין דרך שהיא דו סטרית שניתן גם להעביר ממסגרות אחרות שישלחו את האבחון אל קציני המבחן. הדרך היא חד סטרית וזה בעייתי, כי זה מאוד מצמצם את זה. אילו זה היה דו סטרי, זה היה הרבה יותר טוב.

אני רוצה להראות לגב' וייסמן שיש הרבה קטעי עיתונות על פדופילים שמתחננים לקבל טיפול. זאת אומרת שאם אנחנו מדברים על זכויות הפרט של הפדופילים, אם רוצים לעזור להם, כי הם בעצמם לא מסוגלים לעזור לעצמם, אז צריך לתת להם טיפול. הם לא יודעים איך לצאת מזה - הם יוצאים ונכנסים כל החיים שלהם מבתי סוהר, שם הם עבריינים מאוד נחותים ומשמשים קורבנות לאסירים אחרים. לכן אם רוצים לתת להם עזרה - צריך לתת להם טיפול.

אני רוצה להתייחס להצעת החוק שמונחת לפניכם. הצעת החוק הזאת לא עברה בכנסת הקודמת ואולי כדאי שהיא כן תעבור בכנסת הזאת. זה הדבר המעשי הכי קרוב שאנחנו יכולים לראות, ולכן אני מבקשת שתהיה תמיכה לקידום הצעת החוק הזאת. הצעת החוק הזאת לא גורפת מדיי, היא מדרגת את האפשרויות להעברת אינפורמציה, היא כן נותנת מענה לאיך הורים יידעו, היא נותנת למשטרה שיקול דעת להעביר אינפורמציה לאנשים וגופים שיש ילדים באחריותם. אם מכאן תהיה דחיפה נוספת להצעת החוק הזאת, זה יהיה לטובת הענין.

כיושב ראש הוועדה אני יכול לומר על דעת כל חברי הוועדה, שהוועדה הזאת תמשיך ותלווה את הנושא הזה ותתמוך בו מכל הכיוונים.

אני מודה ליושב ראש הוועדה על הברכות שלו למשטרה.

זה היה מקרב לב.

אנחנו עדיין לא גיבשנו דעה מוחלטת, אבל הדבר הראשון שעומד לנגד עינינו הוא טובת הילד ולעשות הכל על מנת למזער פגיעה כלשהי בילד נוסף. בד בבד יש חובה לטפל גם בקורבן, על מנת למנוע בעתיד פגיעה שלהם באחרים.




באשר לעבירות מין של קטינים. לגבי עבירות מין קטין מוגדר כמי שטרם מלאו לו 14 שנה. גיל האחריות הפלילית הוא 12. בעבירות מין עד גיל 12, אנחנו חייבים לדווח לפקידת סעד שאכן יש קטין שפוגע בעבירות מין או נפגע מעבירות מין. זה בנוסף לחוקר ילדים. עד גיל 14 החוקר חוקר אותם, אבל עד גיל 12 הם מטופלים על ידי פקידי סעד, או לפחות אמורים להיות מטופלים.

המצוקה הנוראית של פקידי הסעד ושירותי הרווחה לא מאפשרת להם לטפל בילדים האלה וגם באחרים. כרגע מונחת על שולחני תלונה של קצין נוער אילת לגבי ילד ששחט חתולים וכלבים ולא הגיע לשירותי סעד. שבועיים לאחר מכן הוא עשה מעשה מגונה בילדה ועדיין לא הגיע לשירותי הסעד. זאת הזעקה שצריכה להיות לגבי הפוגעים, כי אין לי ספק שהוא עצמו קורבן עבירה.

אני רוצה לידע את הוועדה, שכרגע יושבת ועדה בין-משרדית בראשות הגב' קרפ. משרד המשפטים ומשרד החינוך דנים בנושא של הפניה אלטרנטיבית לטיפול אצל קציני מבחן, שלא באמצעות בית המשפט.

על דעת חבריי בוועדה, אני רוצה לסכם את הדיון: הוועדה פונה למשרד הבריאות לזרז את הטיפול בהצעתו של פרופ' רסלר למתן טיפול תרופתי לעברייני מין, לרבות פתרון בעיית ההתוויה.

הוועדה פונה למשרד המשפטים לקדם את החקיקה בנושא הרחבת היידוע לגבי עברייני מין.

אני פונה למשרדי הבריאות, העבודה והרווחה והחינוך, שיקימו לאלתר צוות לתיאום בין-משרדי לטיפול ולשיקום בני נוער שעברו עבירות מין.

לשם הדיוק - עדיין לא הוגשה בקשה רשמית לניסוי שיאפשר את שינוי ההתוויה.

אני רוצה לומר להורים שנמצאים כאן ורוצים להגיש לנו את העצומה, גם על דעת חברת הכנסת גוז'נסקי, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד הילד, שהטלפון שלנו יהיה זמין לכל פניה שלכם. אנחנו מייחסים חשיבות רבה לנושא הזה ונטפל בזה בכל דרך אפשרית בין כותלי הכנסת.

בסיכום של הוועדה לא הוזכר שום דבר לגבי הטיפול. הוזכר הנושא של חוק היידוע, אבל לא הוזכר שום דבר לגבי חקיקה בנושא הטיפול הן בפוגעים והן בנפגעים. הרבה פעמים מפנים למשרד הרווחה אנשים לטיפול, אבל המשרד לא יכול לתקצב את הטיפולים הללו ואז זה נופל.

כנציגת משרד המשפטים אני מתחייבת שהנושא ימשיך להיות אצלנו בעדיפות גבוהה. נכון שהדברים שנבדקו אצלנו הם בכיוון הפסיכו-סוציאלי, כי על זה קיבלנו מידע מקצועי מאוד מהימן. לא הלכנו על הנושא של הטיפול התרופתי וייתכן שאנחנו צריכים להיכנס לזה.

דיברנו על כך שיהיה טיפול משולב - טיפול תרופתי וטיפול פסיכו-סוציאלי.

בדיונים שהיו לנו עם המשטרה, משרד החינוך, משרד העבודה והרווחה, האקדמיה ועוד, לא טיפלנו בכלל בנושא של טיפול תרופתי.

תרשי לי להציע לך לזמן לישיבות מהסוג הזה גם את פרופ' רסלר שיאיר את הדיונים מהצד התרופתי, שעד היום לא טיפלתם בכיוון הזה.

כל זה כמובן כדי לקדם בבוא העת חקיקה, כמו שיש לנו חקיקה לענין מכורים לסמים, שאז יש לנו אפשרויות של ענישה דיפרנציאלית.

אני מודה לכל המשתתפים, הישיבה נעולה.



- - - - - - - - -



הישיבה ננעלה בשעה 10:20